דילוג לתוכן

ידית לעת צרה

כתבתי כבר שבין שאנו אוהבים את זה ובין שלא, המכונית, תיבת ההילוכים שלה, מערכת ההיגוי, המנוע והצמיגים מתפקדים כסט של החיישנים הראשונים שמגלים אם הזדקנת, ועד כמה

אלא שאפילו מכונית אשר דואגת לך, לנוסעיך ולעצמה אינה יודעת – גם אם אתה מנהל איתה, עם כוחה ועם ביצועיה קשר מטפיזי – שזִקנה גורמת ללקוחותיה, ובהם גם אתה, לחזק את יחסיך עם החפצים סביבך, שהתרגלת לנוכחותם בחייך.

מחשבות על הגורל העתידי המצפה לחפצים אלו בעידן שבלעדיך, גורל שיקפוץ עליהם ללא עוול מצידם, מסוגלות לגרום חָנְדְרָה: דרגה ראשונה של פסימיות, מעין רפרוף של דכדוך.

חי באָסְפַנְיָה

וזו בעצם הסיבה שהקשיש המורשה שמע את משק כנפי התוגה. שהרי במשך תולדותיו הוא אסף מאות חפצים וחפָצוֹת, כמו שעונים או מכסי שסתומים של מכוניות שהיו לו, כמה מכוניות כתיבה אריקה 5 וקונטיננטל שעזרו לו אי-אז להתבטא, מצלמות לייקה ישנות, שתי מסרטות 16 מ"מ, אָטוֹן ובֶּל-האוול, מערכת סטריאו פישר ותיקה על מנורות, רמקולים AR ועוד אינספור חפצים פשוטים למראה.

בימים שיגיעו אי-פעם, כל הענתיקות ספוּנות-הנפש הללו לא יספרו דבר לעיניים זרות, כי לא רשום עליהן תפקידן הסודי, האמוציונלי, לעורר זיכרונות.

על אביזרים אלה חשב הקשיש המורשה כאשר סגר במרכאות שתי מילים, "דברים שחולפים", ככותרת לספר שהוא עובד עליו בזקנה הנוכחית, הרחוקה מא-מחייה (יידיש: כמו בגן עדן), להזמנתו של המכון להיסטוריה יהודית בוורשה.

מאחז של שפיות

הזקן חיפש משהו במגרה ונתקל בידית שחורה, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת הותקנה בפאריס על ידי מחלקת הספורט של חברת רנו במכונית R8 גורדיני בצבע בלו-פראנס (כחולה), שהזקן זכה באפשרות להתחרות בה בראלי לאליפות אירופה.

בסיבובים חדים ובהשתוללויות אחזו בידית זו, שהוברגה מעל מושב הנווט, עשרות ידיים, ביניהן יקרות. בגלל זה פירק הזקן את הידית מהמכונית שנמכרה, וכאשר גורש בגל האנטישמיות של 1968 הטמין אותה במזוודה בין ספריו ועלה איתה ארצה.

בהמשך מצא פריט זה את מקומו באופל GT, ואחר כך באלפא רומיאו 2.0 בֶּרְטוֹנֶה, אשר בה בת זוגו של הטרום-זקן, במאי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אחזה ידית זו בכל כוחה בנסיעות מטורפות מירושלים לאילת, שארכו שעתיים בדיוק.

gordini-ahawati

הנדבנית: רנו R8 גורדיני אהובתי, ששלחה את הידית שלה להמשך דרכה אצלי בארץ טרופית

שני ברגים אל הנֶצָח

עד שידית זו, לרצף ארוך של שנים, מצאה מקום במגרה. "כשיגיעו צרות, אפשר יהיה לאחוז בה גם בלי אף מכונית", תכנן הזקן. אלא שצרות אמיתיות לא הגיעו, והידית השחורה של גורדיני נשכחה בשקט הרואי עמוק, וכך לא עזרה כשהמפיק רודף הבצע מלודז' חיבל בהפקת סרט הקולנוע של הזקן המורשה 'שועל הכסף של פליציה ט".

עד כי שלשום פתח הזקן את המגרה. "הנה את, נחמד לפגוש בך שוב", מלמל לאוזנה של הידית הפריסאית השחורה, הביא מקדחה, והתקין את חפץ נשכח זה באמבטיה, כדי ללפות בו בחוזקה ולא להחליק.

"זו לא סתם ידית", אמר לבנו, "זה החפץ שלא חשוב מה יפתיע אותנו חלילה על פני הפלנטה, שני ברגים ישמרו אותו להישאר לנֶצָח".

20200122_184644 (2)

מהראלי אל האמבטיה. הידית

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשיטת רגל ריגושית

הקשיש המורשה ישב בפורשה Taycan (טורבו חשמלי?) לצד הנהג, והרגיש כאילו היה מטייל בחוסר כל אמוציה ברכבת חשמלית עירונית. בהבדל אחד: ברכבת אין אווירת צפיפות כמו זו שיש בפורשה.

אלא שאותה קלאוסטרופוביה אשר מעיקה בטייקאן הבורגנית הדוחה (וטיפוסית למדי לדגמי פורשה) הייתה נפלאה לפני כ-30 שנה, בדגם אחר של הפירמה. הזקן זוכר את נהיגתו על מסלול הוקנהיים בפורשה 911 המקוררת עדיין באוויר (דגם 964 הפרוע), אשר הצפיפות בה נסכה בנו את התחושה החמימה-מפנקת שלבשנו בגד שנתפר בדיוק למידותיו של הגוף.

וחוץ מזה, התגובה המיידית ללחיצה על דוושת הגז שיתפה פעולה עם הצליל העמוק של המפלט בפורשה אריסטוקרטית זו, ושתיהן יצרו חוויה בלתי נשכחת.

"פורשה עוד לא הכריעה איזה צליל לבחור לטייקאן", אמר הנהג שלה, איש מכירות, "הם מחכים להצעות הקהל, כי לפי החוק, מכונית חשמלית חייבת להשמיע סאונד בנסיעות עירוניות של עד 40 קמ"ש", הסביר.

"תשלח להם הצעה שטייקאן צריכה להשמיע צליל פעמונים, כמו זה שרכבות חשמליות עירוניות משמיעות כבר מעל 80 שנה", הציע הזקן.

Porsche Taycan

די משעשע שפורשה טייקאן T צריכה לחדש את מחסן הקילוואטים שלה מדי חצי שעה כדי לנסוע במהירות המרבית של Z3M קוּפֶּה, הפסיכולוגית הפרטית של הקשיש המורשה… (270 קמ"ש, אחרי הסרת 'מחסום ה-250' של ב-מ-וו)

שואלים את אדוארד

בת-שבע: אחותי מחפשת רכב קטן יחסית, שיוכל להתמודד עם העליות של ירושלים, וגם עם נסיעות ארוכות יותר מחוץ לעיר, פעם בכמה זמן…

אלה האפשרויות: אופל קורסה 1,400 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 150 אלף ק"מ; סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2008 יד שנייה, שעשתה 100 אלף ק"מ; סקודה פאביה ספייס 1,200 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 166 אלף ק"מ; יונדאי i20 מנוע 1,400 סמ"ק שנת 2010 יד שנייה, שעשתה 135 אלף ק"מ; סיטרואן C4 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 144 אלף ק"מ (עולה 8,000 שקלים, אז זה קצת מחשיד); סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 129 אלף ק"מ; סוזוקי ספלאש 1240 סמ"ק שנת 2010 יד ראשונה, שעשתה 137 אלף ק"מ; פיז'ו 308 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 156,200 ק"מ.

תשובה: במהלך היסטוריית המדור המלצתי כבר על כל אחת מבין 8 האפשרויות שציינת, משום שכולן מכוניות ראויות ועדיין לא סמארטפונים על גלגלים.

באופן מסורתי הייתי ממליץ במיוחד על סוזוקי סוויפט משום שאני מכיר את הדגם כאמין, חסכוני ונוח, אך הפעם הייתי בוחר ביונדאי. היא אהודה מאוד באירופה, לא רק בזכות חיסכון בדלק ונוחות (שגם סוויפט ניחנה בהם) אלא גם בזכות בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

באשר לנסיעה בנסיעות ממושכות, בכל מכונית קטנה מומלץ להוריד הילוך לפני העלייה – ולא לחכות ש-D ייאבד כוח וירים ידיים.

דורון רוטשילד: לפני 10 שנים המלצת לי על רכישת קיה סיד סטיישן. קניתי, ונהניתי מאוד. אני שוקל לקנות שוב רכב חדש בסגנון של הסיד . מהי המלצתך ?

תשובה: מאז שקנית קיה סטיישן, סיד רק התקדמה. הייתי אפוא ממשיך עם קיה ובודק את ההצעות החדשות שלה, לוּ הייתי רוטשילד.

עדי והב: הרי הקומבינה שמאפשרת למכוניות שניזוקו בהצפות לחזור לכביש ולסכן חיים:

https://rotter.net/forum/scoops1/596562.shtml

 

ביקור בטירת הזכוכית

הזקן המורשה, שבהתאם לגילו המופלג סובל מסקרנות כפייתית, ניסה משום-מה את פייסבוק, שעד עתה שמר ממנה מרחק בטיחות הגון

 וכמעט מיד קיבל הזקן, בהתקשרות פייסבוקית חדשה, את השיר 'העיר', פרי עטו של המשורר היווני קונסטנטין קוואפיס, בתרגום לפולנית. את השיר, המסוגל לזעזע בפסימיות שלו ולהַנְדִיד את שנתם של מזדקנים, שלח אליי מפאריס לוּדְוִיק לוין, אף הוא משורר.

בדומה לזקן הנוכחי, גם לודוויק לוין עזב את פולין לכבוד 1968, שנת הפוגרום האנטישמי, פוגרום חסר פשרות אשר אורגן בששון ובזדון על ידי השלטון הקומוניסטי של אז – אך אין שום קשר בין עזיבתנו זו את פולין, לבין הקדרות חסרת התקנה אשר נוסך בנו כעת, חצי מאה מאז ההגירה ההיא מוורשה, השיר 'העיר', אשר מדבר על האפשרות, וליתר דיוק חוסר האפשרות, לעזוב את העיר שהתרגלנו לחיות בה.

במילים פשוטות, לא בגלל הביוגרפיה אני מזדהה עם השיר, אלא בגלל העובדה שהוא מתעלה מעבר לממד הריאלי אל הממד הקיומי.

להפריט את העיצבון

עניתי ללוין שאני מתכנן לתרגם את השיר של קוואפיס לעברית כדי "לסכל באמצעות המקלדת את האִיוּם שדווקא עליי ייפול, חלילה, התפקיד המביך להיות העצוב היחיד בארץ הקודש בגלל השיר הזה".

ההודעה הפייסבוקית שלי על הכנת תרגום משלי הפתיעה את הקולגה הפריסאי, הזוכר היטב את התכתבותנו מלפני 40 שנה ועוד קצת, שבמסגרתה בישרתי לו בחוצפה שבתל-אביב, מקום מגוריי החדש, אני עורך ירחון מוטורי בשם 'טורבו' מבלי לדעת עברית כהלכתה.

"קצת התקדמתי מאז", עדכנתי את לודוויק לוין, ובמהלך ההתנעה של מאמציי לתרגם את שיר המופת הזה ניסיתי לברר אם המשורר היווני קוואפיס (1863-1933) תורגם כבר לשפתנו, עוד לפני שבחר אותי כקורבנו העברי הפוטנציאלי.

ובעזרתו הנדיבה של גוגל השו"תניק, גיליתי ש'העיר' אכן תורגם בידי יורם (יוּרֶק) ברונובסקי, סופר, משורר ומתרגם גאוני בעיניי. יורם ניחן באישיות צנועה יחידה במינה, המשאירה אותי מתגעגע אל הידידות בינינו, שהייתה מאוחרת ולרוב צערי גם קצרה.

היופי מכרסם בפסימיות

ודאי שהתנפלתי על התרגום של ברונובסקי, וגיליתי שידידי בחר בדרך לא פשוטה, ותרגם את השיר 'העיר' בשפה גבוהה, יפהפייה בצלילה, פואטית בזכות עצמה – אך גם כזו שמרשה לעצמה לקחת את ההגה, ומכרסמת לא מעט בעצמאותו של השיר.

אצל ברונובסקי, המנגן במילים את הקונצרט התרגומי שלו, מתעמעמת הפסימיות העמוקה של קוואפיס, כמו גם הסימבוליזם של המשורר היווני.

אצל ברונובסקי גם אין סימן לניהיליזם של המשורר, המתבטא בביקורת עצמית נוקבת שהמשורר מותח על עצמו במחצית הראשונה של השיר. במחציתו השנייה של השיר המשורר 'עונה' לטענותיו כלפי עצמו – וכך נוצר מעין דואט מוזיקלי מיואש, המלווה בדפרסיה תהומית.

קורבן פריבילגי

בלית ברירה התחלתי, כפי שהבטחתי ללוין, לעבוד על תרגום המפשר בין התחכום של ברונובסקי לבין התרגום הפולני הפשוט, אשר נצמד יותר לארומה היוונית המקורית (כפי שניתן להבין מהתרגום האנגלי).

הנה מה שיצא (לא סופי):

העיר/ קונסטנטין קוואפיס

בתרגום שלי, המבוסס על תרגומו של יורם ברונובסקי מיוונית, אך גם על תרגום מיוונית לפולנית:

אַתָּה אוֹמֵר: "אֵלֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵלֵךְ לְיָם אַחֵר,
אֶמְּצָא לִי עִיר אַחֶרֶת, יָפָה יוֹתֵר מִזֹּאת.
כָּל שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת כָּאן יוּקְדָח, שָגוּי יהיה.
כְּמוֹ גְּוִיָה לִבִּי כָּאן נִרְקַב.
כָּאן שֻׁתְּקָה רוּחִי וּמְעוֹפָהּ קָפַא,
בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה, בְּכָל שֶׁעֵינַי יביטו
אֲגַלֶּה כָּאן רַק אֶת חַרְבוֹת חַיַּי הַמַּשְׁחִירוֹת
בְּעִיר זוֹ שֶׁבָּהּ כִּילִיתִי שְׁנוֹתַי כֹּה מַהֵר."

אֶל חוֹף חָדָש לֹא תַּגִיע, כָּל חֲלוּפָה הִיא זוֹהָר-עִוְעִים
הָעִיר תִּרְדוֹף אחרֵיךָ. לְעוֹלָם תִּסֹּב
בְּאוֹתָם הָבָּתִים, בְּאוֹתָן שְׁכוּנוֹת הַזִּקְנָה תֶּאֱרֹב
שֵׂעָר רֹאשְׁךָ יַלְבִּין בְּאוֹתָן דִּירוֹת.
תָּמִיד תִּהְיֶה בָּעִיר הַזֹּאת. אָל תְּקַוֶּה לִתְּמוּרוֹת –
אֵין סְפִינָה בִּשְׁבִילְךָ, מוֹצָא מִכָּאן תְּחַפֵּשׂ אַךְ שָׁוְא
כִּי כְּשֶׁכִּלִּיתָ אֶת יָמֶיךָ כָּאן וְעַכְשָׁו
בְּפִנָּה נִדַּחַת זוֹ, כִּלִּיתָ אוֹתָם עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה.

ושוב קראתי את השיר, בפעם המי יודע כמה, והבנתי פתאום את כוחו של הפרדוקס. הרי הפואטיקה הווירטואוזית של יורם ברונובסקי מוכיחה, בין שהוא התכוון לכך ובין שלא, כי לחינם חש עצמו המשורר היווני כקורבן עירו, האוחזת בו בלפיתת ניוון, בעבותות של מִשְגִים כרוניים – משום שלמרבה הפרדוקס, דווקא עיר זו חוללה במשורר שירה יפה, אשר פותחת בפניו את שעריה של כל עיר בעולם. כך שחיבוק הדוב שלה מתבטל לכאורה.

למרבה הצער, פרדוקס זה לא התלפף סביב המתרגם ברונובסקי, כלומר: שירתו היפה לא פתחה בפניו נתיב מילוט מעירו תל-אביב, אשר הרגה אותו בדמי-ימיו. יורם לא שמע לאזהרותיי "לשבת בבית בשקט", כפי שביקשתי אותו, ומסר את עצמו לניתוח לב רשלני באיכילוב, שממנו לא שב.

שדה הכבידה של העיר

תל-אביב של ברונובסקי לא עזבה אותו גם לאחר מותו, והוא נקבר בקיבוץ קרוב אליה, בטקס חילוני הכי עצוב שיש.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מדע בדיוני אמיתי

מה מעולל כעת המפיק הפולני מלודז' אשר עצר את הפקת סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", לא מוכן להעביר את ההפקה לאף אחד, ושומר את החומר המקורי של הסרט בכספת שלו?

ובכן, מתברר כי מפיק זה, אשר מצפצף על החלטת בית המשפט הפולני הקובעת כי עליו להחזיר לספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, את כל סכום התמיכה שקיבל להפקת הסרט – אינו קופא על שמריו, והגה כעת מזימה חדשה.

לא תאמינו, כי גם אני עדיין לא מאמין, אך מפיק נוכל זה דורש מבמאי הסרט, כלומר ממני, להחזיר במקומו למכון הקולנוע את המיליונים שהוא, המפיק, זרה לרוח (או לכיסו, אינני יודע). למה? ככה.

אף שהדרישה נשמעת מופרכת ואבסטרקטית, אין לזלזל בספין זה, שנועד כנראה להפחיד את הזקן המורשה. כך קרה שאנו, כלומר הבמאי וזהירותו, טסנו לוורשה לשבועיים-שלושה כדי לבדוק אם מדובר באיום טיפשי וחסר תוכן, או במהלך מחוכם של פושט רגל כספי ומוסרי, שהבין שאין לו מה להפסיד ובחר בניסיון סחיטה – מעשה פלילי אשכרה, שייתכן כי אצטרך לדווח עליו למשטרה.

עוד נעדכן מזירת האבסורד.

 שואלים את אדוארד

אסף: ראשית, עליי לומר בפה מלא שאתה אלוף! הכתבות המרתקות וסיפור חייך, שאפו.

שנית, אשמח לעזרתך המקצועית בבעיה אצל קטיה.

קטיה היא קופרה מתוקה שנת 2010 שידעה שני חברים לפניי. מנוע 2 ליטר טורבו חזק וגיר ידני. 70 אלף ק"מ.

במהירות מעל 100 קמ"ש, בעת האצה בלבד, יש רעד מכיוון הפרונט – שפוחת בעת שחרור הגז.

צמיגים הוחלפו (מישלן פיילוט ספורט), גלגלים אוזנו, פרונט נבדק, עלתה על ליפט לבדיקה – והכול נראה תקין. מוסכניק מקצוען וחבר טוב. עלתה השערה שהציריות.

בעיה נוספת שקיימת ולא נמצא לה פתרון היא שבעת פניות חזקות, לאחר העברת הילוך, הקלאץ' נשאר חצי לחוץ – ועולה בישורת או בעזרה עם הרגל.

בבקשה עזרתך.

תשובה: חוששני שהנערה קטיה שוברת הלבבות מתגעגעת כנראה לבעליה הקודמים, או לאחד מהם, ומאותתת על כך באמצעות גלגל תנופה בעל שני לבבות (שתי מסות) כועסים.

אם אינני טועה, וגלגל התנופה אכן לא עובד כראוי כמבטל הרעידות המוסמך – אז מצבו האנוש משפיע גם על הקלאץ', שמפגין בשל כך התנהגות מוזרה.

אגב, לפני כ-55 (!) שנה פצחה ברעידות טרנטה שלי, סירנה FSO דו-פעימתית, בנסיעה בין ורשה לגדנסק. עצרנו בכביש, ובעזרת נהג משאית גילינו שגלגל התנופה של סירנה השתחרר מהקראנק. בקור, בחושך ובשלג נשכבנו שנינו, אני וחברי הצייר ליאון צאנגֶר, במשך שעות על האספלט, פירקנו את תיבת ההילוכים, הידקנו את חמשת הברגים, ונסענו.

אמנם בתקופה ההיא היו גלגלי תנופה של מכוניות עשויים עדיין גוש פלדה אחד, מונובלוק (ולא בעלי שתי מסות, כמו בימינו המודרניים; לפחות בדגמים על רמה), אך עד היום אני רואה בגלגל התנופה חשוד מיידי לרעידות.

תודה על המחמאות. אשמח לשמוע ממך אם האבחנה הנ"ל הייתה נכונה, אם כי לא יפתיע אותי אם יתברר שהבעיה הייתה גם בפעמון הפנימי של הצירייה.

אריאל ויעל, מעלה-אדומים: אשתי ואני רוצים לקנות רכב, ורצינו לשמוע ממך על מה אתה ממליץ…

אנחנו זוג צעיר, גרים במעלה-אדומים ומתכננים להשתמש בו בעיקר לנסיעות ארוכות יחסית, פחות ליום-יום (ההורים שלנו גרים בשדה-אליהו וירושלים).

התקציב הוא 20-25 אלף שקלים. רכב אוטומט.

המליצו לנו על טויוטה יאריס, אבל לא על השנתונים 2006-2011. מה דעתך?

תשובה :באופן מסורתי, אני מציע לכל מי שמצפים ממכוניתם שתהיה חסכונית, זריזה ובטיחותית לחפש סוזוקי סוויפט, דגם שמציע כבר שנים אמינות ובטיחות אקטיבית.

מומלץ לשים יד על מועמדת מבית טוב, שלא הפנה עורף לצרכיה והחליף שמן מנוע מדי 10,000 ק"מ. המחיר תלוי כמובן בגיל ובקילומטראז'.

ש"ק: אבקש את התייחסותך לידיעה הבאה שהתפרסמה בשבוע שעבר: "הקהילה היהודית של פולין הודיעה כי היא תומכת בהחלטתו של נשיא פולין, אנדז'יי דודה, לבטל את השתתפותו באירוע מרכזי לזכר השואה שייערך בירושלים. הקהילה מביעה תמיכה בטענתו כי הפולנים לא היו מעורבים בפשעים נגד יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה".

תשובה: לא ברור מיהי בדיוק "הקהילה היהודית". סביר מאוד שמדובר בדמויות ספורות שניצלו את ההזדמנות כדי להביע הזדהות עם נשיא פולין – אשר מהתקשורת הפולנית ספג דווקא ביקורת חריפה עקב ביטול השתתפותו באירוע של פורום השואה הבינלאומי בירושלים.

כנראה, אלו שמיהרו להביע תמיכה בנשיא פולין אנדז'יי דוּדָה הם ראשי ארגונים יהודיים אינטרסנטיים שניסו להפגין פטריוטיות פולנית, כאילו הם לא שמעו שהנשיא הפולני תכנן לנצל את האירוע הירושלמי הבינלאומי לצורך מעשה פרובוקטיבי, שהנשיא לא טרח להסתיר: דודה התכוון לשאת שם נאום חריף שמתקיף את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על דבריו האנטי-פולניים בנושא מלחמת העולם השנייה. פוטין האשים את פולין, בין השאר, בכך שהצבא שלה שיתף פעולה עם הוורמאכט הגרמני בעת כיבוש צ'כוסלובקיה – ובכך תרם להתחוללותה של מלחמת העולם השנייה.

בפולין שוררת הסכמה גורפת כמעט שהפרובוקציה האנטי-רוסית שהנשיא דודה התכוון לבצע בטקס ב'יד ושם' הייתה מזיקה לפולין, ואף מעמידה אותה בסכנת עימות עם הדוב הענק ממזרח. זה לא הפריע ל"קהילה היהודית" לצאת נגד דעת הרוב במדינה, ולהביע תמיכה חנפה בנשיא הפולני.

מארגני האירוע הירושלמי ידעו על כוונתו הבעייתית של נשיא פולין, והחליטו, מתוך רצון לשמור על כבוד הטקס, שהוא יהיה אמנם אורח כבוד, אך מבלי לנאום – ודודה המאוכזב ביטל את השתתפותו.

פולין הפכה באחרונה לבמה רחבה שמתפרסמים בה, ללא כל התנגדות מצד השלטון, מאות גילויי-דעה אנטישמיים, כולל סרטוני שטנה ביוטיוב ובטלוויזיה הפולנית. בנוסף לכך, מתחזק כוחה האלקטורלי של מפלגת 'קונפדרציה', אשר אנטישמיות גסה היא האידיאולוגיה היחידה שלה, מה שמבטיח למפלגה זו מספר מושבים דו-ספרתי בסיים (הפרלמנט הפולני).

באווירה זו, שמזכירה כבר את הפוגרום בנוסח 1968, לא נשמע קולם של מי שאמורים למחות – קולם של ראשי הארגונים היהודיים, הרבנות הראשית ואינטלקטואלים יהודים. פרנסי ציבור יהודים אלו שותקים כאילו אינם חפצים להרגיז את השלטונות – אשר שתיקתם אל מול מגפת האנטישמיות הגזענית, המחריפה ללא גבולות חוק או מוסר אנושי, הולכת ונמשכת.

שותקות מפלגות פולניות מימין ומשמאל, ושותק גם נשיא פולין אנדז'יי דודה, אף שהוא נשוי ליהודייה מבית קורנהאוזר, מה שהופך אותו לאב של בת צעירה, יהודייה אף היא לפי ההלכה.

_U9P9619 (1)

בתצלום: השחקנים אבישי הדרי וים ברוסילובסקי בגרסת הבמאי של הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" – בסצנה של הרומן שהם מנהלים בווילה של אלמנת הגנרל.

אני חייב סליחה לכל השחקנים שהשתתפו בסרטי, ועדיין לא ראו את עצמם על המסך. גם לא נעים לי שהשחקן המצליח אוֹלֶק מינצר לא קיבל עד היום אגורה על התפקיד הענק שגילם, תפקיד אבא שלי.

אני מניח שהשחקנים המנוסים שהופיעו בסרטי, כמו אולק מינצר ויבגניה דודינה, יודעים שהתעשייה הזו היא רבת סיכונים, ועל כן אכזבתם מהעובדה שהסרט טרם הוקרן מתונה יותר.

לא כך הוא לגבי השחקנים שהופעתם ב'שועל הכסף' הייתה התנסות-הבכורה שלהם בקולנוע, כמו הדרי וברוסוליבסקי. הללו לקחו חלק חשוב בסרט, ועמדו בציפיות הבמאי באופן מושלם – אך להפתעתם, מצאו את עצמם בחוויה של מפיק המועל בתפקידו ומחבל בהפקה. לא כך תיארו לעצמם את טבילת האש שלהם באמנות המשחק.

 

 

 

מחכים לשועל  

אף אחד לא היה יכול לפנטז, לדמיין, לקרוא בקפה או לחלום שאנו נסתבך בדרמה המזכירה את מחזה האבסורד הסוריאליסטי של סמואל בקט – כלומר, נחכה עד בוש לשחרורו מהשבי של אסיר ציון היקר לנו, הלבוש פרוות כסף

שבוע או שבועיים אחרי שנכנסתי לבית היתומים היהודי בקרקוב, לגופי עדיין מדי הצבא של ילד הגדוד שהייתי, ביקרה אותי שם אחותי אִירֶנָה. היא הגיעה מגדנסק הרחוקה, שם גרה תחת חסותה של דודה שלנו, יֶנִינָה ווּקאבְסְקָה, אשר לפני המלחמה נקראה רוזה טוּכְבָּנְד.

אירנה נחה חצי שעה אחרי הלילה הקשה והארוך שבילתה ברכבת, אכלה איתנו ארוחת בוקר, וכמנהגה קשרה במהירות יחסי ידידות עם סביבתה, במקרה זה חבריי לבית היתומים, שכמותנו עברו כולם את השואה.

המדובבת הנוגה

אמרתי לאירנה שהיא באה מאוחר במקצת, כי עד אתמול בצהריים הייתה אצלנו גברת מרים, שליחה שהגיעה מוורשה כדי לרשום את סיפורי השואה של חוסי בית היתומים.

במשך כמה ימים הייתה גברת מרים, אישה תמירה ואלגנטית שעיניה נוגות ושיערה אך החל להתכסף, מאזינה בסבלנות במשך שעות ארוכות לכל אחד מעשרות היתומים השוהים במוסד, ורושמת בקפדנות את תולדותיו במלחמה. כל הסיפורים היו מצמררים, ונבדלו זה מזה רק בדרגת האימה, בזהות המתעללים (גרמנים, אוקראינים, פולנים) ובעלילה, שנכתבה במחברת העבה של גברת מרים.

כעבור פחות משנה הופיעו הסיפורים הללו במתכונת של ספר שנקרא 'ילדים מאשימים', אשר הפך לסנסציה תיעודית וספרותית של התקופה, 1947 ליתר דיוק.

טיפול יופי להיסטוריה  

בספר שאני כותב כעת להזמנת המכון להיסטוריה יהודית בוורשה תהיה התייחסות לפרשת הוצאתו לאור של הספר 'ילדים מאשימים', אשר העדויות של חבריי היתומים מכונסות בו לקראת הסוף, בפרק מיוחד הנקרא "ילדים יהודים".

אזכיר בספרי את העובדה שכעבור כך וכך שנים עבר הספר של מרים צנזורה מוזרה וגסת רוח, שבוצעה בהתאם לאג'נדה של עמותת 'שלום' ה"ישראלית-אמריקנית-פולנית", כהגדרתה.

במהדורה שהוציאו אנשי עמותה זו הושמטו כשליש מהסיפורים שהתפרסמו בספר המקורי של מרים, משום שהם הכילו תיאורים של אכזריות שהפגינו פולנים כלפי ילדים יהודים. הסיפורים הללו נחתכו משום שהעמותה, משיקוליה הפוליטיים, לא חפצה להרגיז את השלטון הקומוניסטי בפולין.

ההחנפה-זוטא לשלטון (בנוסח "תראו, היהודים לא מלכלכים על מולדתם פולין") לא עזרה כנראה, כי ב-1968 הוא חולל 'פוגרום' בדמותו של נחשול אנטישמיות, אשר נשא אותי ארצה.

במזוודה שלנו, שהייתה מלאה ספרים בעיקר, היו שתי המהדורות של 'ילדים מאשימים', זו המקורית וזו המעוקרת.

לב הומה, מסדרון שומם

אבל בינתיים אנחנו נמצאים בבית היתומים היהודי בקרקוב, והשנה היא 1946. אמנם לא כל הנערים והנערות במוסד זה סבלו מגרון ניחר ודמעות כאשר גוללו באוזני גברת מרים את גורל משפחתם ואת הפחד שנתקפו כאשר קרסה אמונתם שיישרדו – ובכל זאת, האווירה הנעימה בבית היתומים התפוגגה לחלוטין בגלל 59 העדויות שנמסרו על תקופת הרדיפות והרציחות הברבריות.

אירנה לא יכלה להחמיץ את אולם המשחקים הריק בקומה השנייה של בית היתומים, ואת הספרייה השוממה. גם במסדרונות לא נראתה נפש חיה. הנערים הסתגרו בחדריהם, ויצאו רק לבית הספר או לארוחות בחדר האוכל.

אחותי נראתה מופתעת. לא היה זה המקום החמים והידידותי שתיארתי לה במכתבים.

"מה שאת רואה כעת", הסברתי, "אין לו שום קשר עם האופטימיות ששררה עד לא מזמן בבית הזה, לפני שהוא נכבש מחדש בחוסר רחמים על ידי הזיכרונות המזעזעים, הטריים עדיין".

אמנם גברת מרים חזרה כבר לוורשה עם המחברת העבה בכריכה הקשיחה, אך אנו לא מיהרנו לחזור לריצות אחרי כדור בחצר. וכאילו במקרה, הפסקנו גם להתפרץ בצחוק מכל שטות. נעזב גם שולחן הפינג-פונג הירוק, וכבר לא רבנו סביבו על מחבטים וכדורים.

מנהל ניכר בכעסו

"ומה אתה הוספת לסיפורים?", שאלה אותי אירנה, "האם עוד מישהו חוץ ממך סיפר על החיים בגטו ורשה?", המשיכה לשאול, כאילו רק לצורך השיחה, ולא נראתה מופתעת כאשר אחיה הסורר סיפר לה כי החליט לא לקחת חלק בפסטיבל הסיפורים, וכי בגלל סירובו זה כעס עליו מנהל בית היתומים.

לצערי, נמחק מזיכרוני שם המשפחה של מנהל זה, אשר קדם לזוג הנפלא סֶבֶרִין ויֶבְגֶנְיָה גוֹסְטִינְסְקִי שהחליף אותו במשרה. אך בחדות תמוהה אני זוכר לא רק את מראהו של האיש, ומבעד אילו משקפיים התנוצצו עיניו בעלבון עכור, אלא גם את מילות הזעם שהטיח בי כאשר קיבל אותי במשרדו, ואת אגרופו שהלם בשולחן.

הוא האשים אותי בצעקות בכך שהרשיתי לעצמי, בחוצפה ובגסות רוח, לזלזל במרים, שליחה מטעם ארגון מרכזי של יהודי פולין השוכן בוורשה. המנהל הנמיך לרגע את קולו, והוסיף שבעצם צפצפתי גם על קהילת בית היתומים ועל הנהלתו, כולל הוא עצמו, "פדגוג בעל מוניטין שמשרד החינוך שלח לקרקוב", סינן.

עניתי למר מנהל שאני יכול רק להצטער שלא השתתפתי בטקס הווידויים, אבל מסיבות אישיות שלי, שאני נאלץ לשמור לעצמי, אינני מסוגל לשנות את החלטתי, גם אם היא קולעת אותי למצב לא נעים, ואני מבקש להתייחס אליה בהבנה, ביקשתי, יצאתי מחדרו, ואמרתי לאירנה שנתתי את כתובתה בגדנסק לגברת מרים, רגע לפני שעזבה את קרקוב.

חוטף גם מאחותי

"אל תכעסי עליי", ביקשתי את אחותי, "שבתמורה לבריחה שלי מפסטיבל הזיכרונות הלשנתי לשליחה על קיומך, ובהזדמנות זו סיפרתי לה שאת רהוטה מאוד, שאת אוהבת לספר על עצמך, ומשום שאת גדולה ממני בשנתיים את זוכרת הרבה יותר ממני. גם יש לך מה שמצפים מציירת מתחילה: ניחנת בכישרון להתבוננות, שיכול לעזור כשמספרים על גטו ורשה, שהכרנו באופן חודרני – ולתמיד".

"אולי תוכלי לתפוס את אחותי אירנה בגדנסק, או להזמין אותה לוורשה", הרשיתי לעצמי להציע לגברת מרים.

"אתה טועה בי", הזדעפה אירנה, "לא ביקשתי אותך לתת את הפרטים שלי לאף שליחה. גם אני לא מתכוונת לחלוק עם אף אחד את הזיכרונות שלנו מהגטו. ואם אי-פעם יהיה לי רצון לזה, אז כמישהי שיודעת לכתוב, אתיישב ואכתוב זאת בעצמי".

נוסעת לצייר פרחים

אחותי העיפה מבט אחרון בבית היתומים שלנו, ונסעה בחשמלית אל תחנת הרכבת. במעמד הפרדה הצהירה כי בבית של דודה יאנְקָה, כפי שקראה לדודתנו יֶנִינָה, יש לה יותר זמן לצייר פרחים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי הנדרש, מאשר הזמן שהיה עומד לרשותה לוּ הייתה נוחתת עלינו בבית היתומים בקרקוב.

"גם האווירה בגדנסק עליזה יותר מאשר אצלכם. במיוחד אחרי מרתון סיפורי השואה, שבטח ידכדך אתכם לשנה או שנתיים", קבעה אירנה, וכעבור שבוע כתבה אליי שקיבלה מכתב מגברת מרים.

"היא קוראת לעצמה מרים הוכברג-מריאנסקה, מנסה את כוחה בספרות תיעודית, ומתכוונת להגיע אליי עם המחברת שלי", דיווחה אחותי. "ביקשתי אותה לא להגיע אליי כי 'בדומה לאחי, אני לא מתכוונת לספר דבר', כתבתי לה".

"אני מקבלת את עמדתך, גברתי", ענתה לאירנה גברת הוכברג-מריאנסקה במברק קצר ומנומס.

אף אחד לפני כן לא כינה את אחותי 'גברת'.

המלאך הכסוף

לשנינו, אירנה ואני, היה ברור גם מבלי לדבר על כך שאי אפשר להשוות את השנתיים שנסגרנו בגטו ורשה עם הסיפורים של הילדים האחרים בבית היתומים בקרקוב, אשר דיווחו על רדיפות ועל גורל טרגי של קרוביהם – כי רק לנו קרה ששועל הכסף של אמא נסגר יחד איתנו מאחורי חומות הגטו.

חיינו באווירה יומיומית של אפותיאוזה והערצה כלפי השועל, אווירה שהיה בה אף נופך מיסטי. התפעלנו מנוכחותו הנאמנה של השועל הכסוף, ומכך שהוא משפיע עלינו רוגע בתנאי הכלא של הגטו – שלא היו בו עצים ירוקים, בעלי חיים או אנשים נורמליים, כאלה שמסוגלים להסתכל זה בזה בעיניים, להחזיק ידיים ולא לדבר בצעקות.

וכך, מיום ליום ומשבוע לשבוע התחזקה בנו, מאחורי הדלתות הסגורות של דירתנו בגטו, האמונה ששועל הכסף לא נמצא איתנו במקרה אלא נשלח אלינו לגטו על ידי כוח עליון רחמני, כדי לשמור על ביטחוננו בכל מקום שנהיה.

משכך כאבים שעיר

בגלל אמונה זו התוודינו בפני השועל, בדמעות ובנשיקות, על הפחדים שלנו, וחיפשנו ניצוצות של הבנה בעיני הזכוכית הכהות שלו.

שועל הכסף של אמא שלנו היה לגבינו סמל של תקווה להישרדות באימה המשתוללת מאחורי חלונות הדירה. הוא שיכך ככל האפשר את הצעקות והפקודות של שוטרי היודנראט המתקלגסים בתושבי הגטו. הוא שיכך את הלמות מגפיהם של השוטרים במדרגות, ואת בכי האנשים שנגררו ממקומות המסתור שלהם אל הרחוב.

בזכות השועל שחיבקנו יכולנו להאמין – אני מאוד, ואירנה ללא גבול – שאנו והורינו נצלח את הגיהנום הזה ללא פגע, עד שהוא ייגמר. ועד אז, בעזרת שועל הכסף, יהיה לנו קל יותר להתגבר על הפחד, על הקור המקפיא ועל הרעב נטול-ההרף.

אנו, אירנה ואני, לא נשכח את ההסכמה השקטה של אבא, שראה ושמע את ההיקסמות שלנו מהשועל, והעיר משועשע ש"בעצם יש לכם פסיכולוג פרטי שרק מלכים או עשירים מופלגים נהנים ממנו בדרך כלל".

ואולי שועל הכסף היה מעבר לפסיכולוג. כי בתמימות ילדותית היינו מתפללים אליו, ובלחש שלחנו לאוזניו תחינה לעזרה נגד הרוע הזומם מאחורי המשקופים.

אבא טען שאנו מגזימים, ואירנה ענתה לו בחוצפה ש"הכוח העליון לא צויר ולא צולם מעולם, כך שאין לדעת איך הוא נראה. ייתכן", הוסיפה אחותי, "שהקדוש העליון, מטעמיו הוא, התגלם דווקא בתוך גופו של השועל שלנו".

לא הסגרנו אותו

ואז תלה היודנראט כרזות שהקפיאו את דמנו, אשר בישרו כי עונש מוות מוטל על כל יהודי בגטו שהשוטרים ימצאו אצלו פיסת פרווה כלשהי.

אבא ואמא הביטו על השועל שחיבקנו, והתלחשו ביידיש. מוּדעים לצו ההפקעה, פחדנו לחשוב על מה הם מדברים, אלא שהורינו לא לקחנו מאיתנו את שועל הכסף – אשר בכוח הפרדוקס, סכנת המוות שהייתה כרוכה מעתה בהחזקתו דווקא טענה אותו בכוח נוסף, וחיזקה את ההילה סביבו.

עתה, משהיודנראט הפושע, המכור לגרמנים, דרש להחרים את השועל כדי לספק את החום של פרוות היהודים לחיילי הוורמאכט שבוססו בשלג ובכפור הרוסיים – רק התגברה אהבנו אל היצור המוכסף.

החבאנו את השועל מהשכנים, חוששים שהיצור האצילי, הרדוף לפי החוק הגרמני והיהודי, ישאיר אותנו בודדים ועזובים. כעת קיווינו ביתר שאת שברגע הקריטי הוא ישתמש במגיה הקוסמית שלו כדי להציל אותנו, חסידיו הנאמנים.

מה שאכן קרה, כאשר מעבר להשגתנו נשארנו בחיים בזכות השועל.

מתוך 'שועל הכסף של פליציה ט'. עדיין שבוי בידי המפיק הנוכל 

הציל רק את הילדים

אלא ששועל הכסף – אשר הברחתו מהגטו אל הצד הארי של ורשה הצילה אותו מהגרמנים ומהסייענים שלהם, שוטרי היודנראט – לא היה מסוגל לגמול לכל בני המשפחה. הוא לא הצליח להציל את אבא שלנו, שנשאר בגטו.

וכאשר השועל של אמא הגיע לחלק הארי של ורשה, הוא התייסר עמוקות על כך שלא היה יכול להמשיך לעזור לאמא שלנו, משום שהיא מסרה אותו לידיים זרות כדי לקנות למעני ולמען אירנה תעודות לידה קתוליות מזויפות.

שובר שתיקה

בתחילת שנות ה-80, בקפה טעמון בירושלים, הפסקתי את השתיקה, וסיפרתי על השייכות המיסטית של שועל הכסף לביוגרפיה שלי ושל אחותי אירנה.

זה קרה בשיחה עם המשורר יהודה עמיחי, שקרא לי כמה משיריו, וכבש את דמיוני וליבי בַּשוּרות "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב" – ואני, בתמורה, סיפרתי ליהודה על השועל.

סיפרתי לעמיחי גם על רשימת הקשיים שיחכו לי בדרך לעשיית סרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", רוטן באוזניו שאיאלץ להילחם לבדי על הנושא הזה של אהבתנו לשועל הכסף בגטו ורשה – ולא ידעתי באיזו עוצמה תתגשם תחזית זו בעוד כמה עשורים, שיתגבשו לכדי גביש צלול ועכור הקרוי 'עכשיו'.

ויהודה עמיחי קטע את רטינתי, והציע לי להאמין שבהתאם לחוק השירה הסוריאליסטית, "כוחו של השועל שלנו יאפיל על כל הקשיים".

ואכן, בהתאם לנבואת הנחמה של עמיחי, הצלחנו להרים את הפקת 'שועל הכסף' – כנראה בזכות הקשרים הפרפסיכולוגיים של השועל עם "פְּלָנֶטוֹאִידִים למיניהם", כלשונו של עמיחי, אך גם בזכות המאמץ המשותף של צוות הצילום והשחקנים המעולים, יבגניה דודינה, אוֹלֶק מינצר ואחרים, שמצאו את עצמם בשחזור ההוויה ההיא מהגטו.

אלא שבינתיים העסק נתקע בגלל המפיק מלודז', שמעל באמוננו וקטע את הפקת הסרט. בִּמקום להמשיך להשקיע ביצירה שהייתה עשויה להניב לו כבוד וממון – מפיק זה העדיף לבזבז את הכסף שקיבל מהמכון הממלכתי לקולנוע על מטרותיו העלומות, שלא לומר מפוקפקות.

אסיר ציון תקוע בלודז'

כך קרה ששועל הכסף, שבוודאי שמור לו מקום בפנתיאון של חסידי אומות העולם – מצא שוב את עצמו בשבי.

הפעם, הוא נתפס ומוחזק בלודז' בידי מפיק פושט רגל. ובהתאם לחוק האבסורד, מפיק זה, נוכל ככל שיהיה, נהנה מחופש פעולה לגבי היצירה שנפלה לידיו, ומבעלוּת על חומר הצילום. לבמאי נותרה רק "גרסת הבמאי" של הסרט, כשעה וחצי אורכה, שאסור לו להקרין.

אך לבמאי נותרה גם תקווה שידידיו של השועל – פלנטות, שביטים וכוכבים – יגישו עזרה לאסיר הציון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: פלאג-אין המפונקת

מכונית היברידית פלאג-אין, כמו טויוטה פריוס ומתחרותיה, היא שלב ביניים בין היברידית רגילה למכונית חשמלית – שמאיימת להציפנו בכמויות. אם מחברים היברידית פלאג-אין לשקע חשמלי, וממלאים את המצבר שלה בוולטים ובאמפרים – אז אפשר לנסוע כ-50 ק"מ ללא שימוש במנוע בנזין.

פתרון תחבורתי חביב, אלא שאצלנו לא מזהירים את קוני ההיברידיות הפלאג-אין – לא המוכרים שלהן ולא כתבי החצר המנוסים, הדואגים לעסקי אדוניהם היבואנים – מפני זלזול בשמירה על המצבר, שחייב להיות מלא.

בַּעלות על היברידית פלאג-אין משתלמת רק אם המכונית מחוברת לשקע חשמלי בכל פעם שהמצבר מתרוקן. אחרת, תשכחו, רבותיי, מהאפשרות שההיברידית פלאג-אין שלכם תהיה חסכונית. נהפוך הוא: היא תהיה דווקא בזבזנית מפחידה, בגלל אופיו של מנוע הבנזין שלה ומשקל הרכב, שמותקן בו מצבר כבד יחסית.

אין גם לצפות מהיברידית פלאג-אין שמנוע הבנזין שלה יהיה מסוגל למלא באופן משמעותי את המצבר – גם לא בסיבובי סרק ובעת בלימה.

בקיצור, אם רכשתם פלאג-אין (שאינה זולה), אז חפשו בשבילה שקע חשמל בחניה הביתית, במידה שהיא קיימת, ושקע נוסף במקום העבודה שלכם. אחרת, תוכלו לשכוח מנסיעות שקטות על חשמל בלבד, ותהיה לכם מכונית עצלנית, שזזה בקושי ומצטיינת שלילית בשתיית דלק.

לא בשביל זה נגררתם אחרי האופנה, והזמנתם הביתה היברידית פלאג-אין.

 שואלים את אדוארד

שלום קולין: במוסך שלי, שאני מאוד סומך עליו, טעו והכניסו בטיפול 15,000 למכונית של הבת שלי, ניסאן מיקרה 2009 אוטומטית מנוע 1400, שמן 10W40 במקום 5W30.

האם אפשר להשאיר זאת, ובטיפול הבא לשים את השמן הנכון, או שצריך להחליפו במיידי?

תשובה: עקרונית, שימוש בשמן 40W10 שנשפך בטעות במקום 30W5 המומלץ בספר הרכב – הוא לא בעיה מי יודע מה. הרי בעלי מכוניות רבים, ואני ביניהם, מעדיפים ממילא שמן בצמיגות גבוהה יותר מזו ה'תקנית', במיוחד לנוכח האקלים הסובטרופי שלנו. כך למשל, יצרן ב-מ-וו ממליץ לב-מ-וו Z3M קופה שלי שמן 0W30, אך אני מגיש לה 30W5.

בשל נטייה ידועה זו, לא יקרה אסון למסבים, לבוכנות ולטבעות, אם ניסאן מיקרה שלכם תעבור את ה-15 אלף ק"מ שלה עם שמן לא תקני, לפי היצרן.

עם זאת, אתם מוכרחים לחקור אם מדובר בשמן 40W10 סינתטי מלא או בשמן חצי סינתטי (כמו רוב השמנים בצמיגות 40W10!) – או שחלילה זהו שמן מינרלי, שחייבים להיפטר ממנו מיד!!!

את כל פרטי השמן לומדים מהכיתובים שעל הפחיות, מה שיהיה בלתי אפשרי אם המוסך משתמש, מטעמי חיסכון, בשמן אנונימי ששמור בחבית.

עדי והב, אפרת: תענוג לקרוא את רעיונותיך, והטיפ שנתת לבחור כיצד להחנות את רכבו ולהתניע – כדי שלא ייתקע – היה במקום. שנים שאני מנסה לאלף את ה"סוררים" בעניין. לא תמיד מצליח.

להלן התייעצות, ואני מתנצל מראש אם אני מאריך.

אני רוצה לעבור לרכב קרוסאובר, ומבקש את עצתך בעניין. הסיבה להחלפה – אני מתחיל להתקשות בכניסה לרכב המשפחתי (טויוטה), ועוד יותר ביציאה ממנו, על אף שהוא איננו ממש נמוך, אבל אויה, הגיל, הגיל…

מה חשוב לי? כניסה ויציאה חלקות, שיהיה גבוה אבל לא גבוה מדי, הכי שקט שאפשר, גיר רציף חלק, חיסכון בדלק, אוטומטי, עם כמה כוחות סוס זמינים למקרה שצריך לבצע תמרון חד ומהיר.

עשיתי כמה "נסיעות מבחן", ולא עפתי. בכל רכב משהו אחר חסר:

הונדה HRV  – נחמדה, לא גבוהה דייה,  ר ו ע ש ת מאוד בהאצה. אחיזת כביש טובה וצריכת דלק (נתוני יצרן) סבירה.

יונדאי טוסון (נהדרת) ומאזדה CX-5 – גדולות מדי וזוללות דלק.

קיה ספורטאז', סוזוקי ופיז'ו  – לא מזמינות.

טויוטה – ה-CHR קטנה מדי וקלסטרופובית, והראב 4 היברידית – גדולה מדי ורועשת.

ניסאן – רכב מעניין בגרסת הבנזין 160 כ"ס, גרסת הדיזל איטית וכבדה. הגיר בכלי רכב אלה, כמו ברבים אחרים, הוא DSG, וגיר זה מפחיד אותי.

גרמניות – לא מתקרב מטעמים אידיאולוגיים.

א. מה הצעתך? על איזה כיוון ללכת?

ב. מה דעתך על הגיר הפועל בשיטת DSG? חוץ מהתחושה הלא נעימה של "מכה קלה" לפעמים.

ג. איך אתה מסביר את זה שעל אף הפחתת הנפחים בכלי רכב, צריכות הדלק נשארו גבוהות?
האם זה באשמת הטורבו או יחסי משקל מנוע לא נכונים? משהו אחר?

זה המקום לצל"שים. האחד – אזהרותיך מפני "טרור הירוקים" שהגיע גם לכלי הרכב. הקדמת את זמנך. הטרור הזה מצער כל כך. אין בו שום ממש בחיסכון וזיהום.
השני – אזהרותיך בדבר המטרד שבצפצוף המעיק בסטייה מנתיב לנתיב, ושאין בו דבר בשיפור הבטיחות.
השלישי – התרעותיך בדבר השפל ביחס לרכב ובטיפול בו בעקבות שיטות המימון החדשות. לא רק שהפחיתו את היחס, אלא דפקו עד עפר את שוק "יד 2" וצופפו את הכבישים.

תשובה: המכונית שאני מציע לך לבדוק כאופציה היא סוזוקי ויטארה. היא אינה מעוררת קלאוסטרופוביה, ומספקת בטיחות, חיסכון בדלק והנאת ניהוג – ובכך תענה אולי לחלק מציפיותיך.

נסעתי באחרונה ברנו קליאו חדשה בגרסה שאינה משווקת בארץ, משום מה: גיר ידני ושתי דלתות רחבות במיוחד, כך שהכניסה אליה קלה יותר מזו שבדגם הרגיל. מה שמייתר את הצורך לקנות קרוסאובר או SUV רק בשל קלות ההשתחלות.

אגב, אני בעד סוזוקי גם באופן כללי יותר, בגלל אמינות המנועים והמתלים של פירמה יפנית זו.

יניב שם-טוב: ברשותי קיה קארנס 2014. הרכב עשה 140 אלף ק"מ, ומטופל במוסך מושיקו בירושלים. בשנה האחרונה נדלקת כל 1,500-2,000 נורת חוסר שמן הכתומה, אולם בבדיקה במוסך לא נמצאה הסיבה. נאמר לי שיש קשר בין הממיר הקטליטי להיעלמות השמן. האומנם?

תשובה: טוב שפנית אליי, כי התופעה שאתה מתאר מסוכנת – ודורשת טיפול מיידי. ככל הנראה, אחד מהחלקים הפנימיים של המנוע, כמו למשל מוביל שסתומים או גל זיזים, חוללו את ההתרעה עקב חוסר שימון נקודתי – שהוא כנראה תוצאה של סתימה באחת מתעלות השמן העדינות.

בדיקה באמצעות מד שמן אינה רלוונטית במקרה כזה, משום שהיא אינה חושפת את חוסר השימון בנקודה מסוימת, שבה מתכות מתחככות זו בזו ללא שימון.

אני ממליץ לבצע מיד רחיצה פנימית של המנוע:  יש להוסיף לשמן המשומש חומר רחיצה מיוחד מתוצרת אחת החברות הידועות בשוק, ואז להניח למנוע לעבוד כחצי שעה בטורי סרק בלבד – מבלי לנסוע, חלילה!

בתום חצי השעה יש לנקז את השמן המשומש, הכולל בתוכו את חומר הניקוי ולכלוכים. בטרם הוספת שמן חדש צריך, כמובן, להחליף גם את מסנן השמן המשומש.

אגב, בין כל ההשמצות המסתובבות בעולם הרכב, יש גם שמועה שלפיה רחיצת מנוע מבפנים גורמת לו נזק. ובכן, כזב.

בחיסוי שם: אני מחפשת לקנות רכב במחיר של עד 45 אלף שקלים. העבודה שלי היא עבודת שטח, ואני נוסעת 20-25 אלף ק"מ בשנה.

אנחנו לא בעלי אמצעים, ולכן לא מתאפשר לי להחליף רכב מדי שנתיים-שלוש. ב-7 השנים האחרונות נהגתי על דייהטסו סיריון 2011. נהניתי ממנה מאוד.

אני מחפשת רכב חסכוני, שלא יראה הרבה מוסך. הציעו לי רנו קליאו 2016 שעשתה 40 אלף ק"מ ב-40 אלף שקלים, ופורד פוקוס סטיישן שעשתה 89 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים גם היא.

האם כדאי לקנות אחת מהן? ואם לא, מה המלצתך?

 תשובה: איזו מקריות מלבבת: בתוך כל ים המכוניות הסתמיות הנמכרות בסכום העומד לרשותך, התמקדת בשני הדגמים שאני ממליץ עליהם.

כל אחת מהמכוניות היא ברוכת יתרונות שונים. על כן, תהיי מוכרחה לערוך נסיעת מבחן גם בקליאו וגם בפוקוס, כדי להחליט באיזו מהן את מרגישה יותר בטיחות, נוחות והנאת ניהוג.

שיקולים לדוגמה: קלות כניסה לחניה, מזגן נעים ומקום מרווח לנוסעים במושב האחורי, אם זה חשוב לך.

 

ד"ש מפורטובלו

20191223_170136(1)

את החנוכייה עשוית הנחושת קניתי בלונדון, בשוק פורטובלו, השנה הייתה 1964. היא נסעה איתי לוורשה, אחרי שנים לירושלים, משם לתל-אביב, ושוב לוורשה, קצת, ועכשיו היא בתל-אביב בשנית או בשלישית, כבר לתמיד, בעזרת השם.

במהלך חייה של חנוכייה זו אצלי היא לא רק הביאה לי מזל, אלא גם מילאה תפקיד מרגש (אותי, ואולי גם אותה) בסִרטי 'יודאייקה' (הנמצא בבלוג זה בקטגוריית "סרטים קצרים") – שבו היא מצולמת בוערת ברקע מי נהר של הגויים.

מרוב נסיעות התפרק ממנה לפני 20 שנה המגן-דוד שהתנוסס במרכזה, ובִמקום להלחים אותו חזרה קשרתי אותו לשרוך, ואני עונד אותו על צווארי. מגן-דוד זה יחזור לחנוכייה בשלב כלשהו.

בלוג מכונית הנפש מאחל חנוכה שמח לכל הקוראים ולבני משפחותיהם!

(ולאחר הפסקה קלה, בימים הקרובים יתחדשו שידורינו בבלוג. תודה על הסבלנות)

מקרה פלהנדלר

הזקן שבי התרגש לחזור למאה שעברה, אל שנות ה-40 בעיר הפולנית קרקוב, לחזור אל בית היתומים היהודים שגדלתי בו אחרי המלחמה הגדולה

הַרשו לי לחזור אל מוסד זה, אשר בחום ובאהבה הצליח לסדר לנו, עשרות ילדים ניצולי שואה, בית באווירה משפחתית אשכרה, שניסה לפצות אותנו על כל מה שהפסדנו: ילדות מאושרת, ההורים שאינם, קרובים שלא שרדו את הגטאות, סבים וסבתות וסוללה של דודים וילדיהם.

כבר מזמן הייתי צריך לפרסם את זיכרונותיי על בית יתומים מופלא זה – לכתוב עליו בפולנית לגויים, או בעברית למודת-החריקות שלי בירחון 'טורבו', בדבר העורך, ואחר כך בעיתון 'מקור ראשון' שבו עבדתי, או להקדיש לבית היתומים הנ"ל מדור או שניים בבלוג 'מכונית הנפש'.

גם לא ברור לי מדוע בזמן עבודתי בטלוויזיה רוממה המנוחה לא ניסיתי לביים, לצורך הפרוטוקול ההיסטורי, איזשהו סרט תיעודי על מוסד הילדים התת-הסתברותי הזה. הרי באף מקום בעולם, לא באפריקה ובאסיה וגם לא בפולין של ימינו, וגם לא בישראל על כל תולדותיה – לא קיים ולא מתַפקד עד ימינו מקום שדומה לבית יתומים יהודי זה שגדלתי בו, אשר היה ממוקם בקרקוב ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה בּוצְ'נָה 1, ועטף אותנו בביתיות שבזכותה גדלנו ולמדנו, כל אחד מאיתנו בדרך שהוא חלם עליה.

יום חג פתאומי

אלא שבינתיים אכתוב רק על יום אחד בתחילת 1948, שבו האבא והאמא של הבית, המנהלת יבגניה גוֹסְטִינְסְקָה ובעלה סֶבֶרִין, הודיעו חגיגית לנו, חוסי המוסד, שהוועדה המרכזית של יהודי ורשה שלחה אלינו את מר פֶלְהֶנְדְלֶר, חוקר מיוחד מהאגף היהודי במפלגה הקומוניסטית, לשוחח באופן אישי עם ילדי הבית – עם כל יתום ויתום בנפרד.

הרגשנו קצת חשובים. בכיר במפלגה השלטת מתעניין בנו, עזוּבֵי גורל ערוּפֵי מזל.

אפרוריותו של הרוע

הייתי בין הראשונים שהוזמנו להתייצב לשיחה אישית עם החוקר המיוחד פלהנדלר. הוא ישב לבדו במשרדה רחב הידיים של מנהלת הבית גוסטינסקה, ועד עתה נשארה בזיכרוני תמונתו של איש זה, רזה ואפור משהו וחבוש משקפיים עגולים של פקיד, יושב מאחורי מכתבה גדולה וכבדה.

פלהנדלר היה יהודי נמוך קומה, דמות סתמית למראה שאינה מעוררת עניין כלשהו, לולא סימני המתח שנחרצו על פרצופו כאשר הוא הציע לי להתיישב מולו ולשמור בסוד את תוכן השיחה.

"תשתוק, אל תספר לאף אחד, אחרת תיעצר", איים על הילד שהייתי. מיד הבנתי למה חבריי, שדיברו איתו לפניי, שתקו, ולא סיפרו לי דבר מהמפגש עם חוקר זה.

"ספר לי אם אתה מתכנן לנסוע לפלשתינה", ביקש.

"אני? מה פתאום", עניתי, והוספתי שאני לומד כעת בתיכון אמנויות מפורסם ברחוב ע"ש יוּלְיוּש ליאו, ובכוונתי להמשיך ללמוד ציור באקדמיה בת 600 שנה, גם היא בקרקוב ולא בפלשתינה, בוודאי.

"אז אתה לא מתכוון לעזוב את פולין?", חזר החוקר על שאלתו, ואני אמרתי שוב שאין לי שאיפה להצטרף לציונים ולחלוצים. "מעתה ואילך, מטרתי היחידה היא ללמוד ועוד ללמוד – ורק הקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה הלאה, אם אזכה באיזה עתיד טוב או לא. בינתיים הולך לי לא רע", אמרתי.

"אז מה תגיד על זה?", הטיח בי החוקר פלהנדלר, והוציא מתיקו כמה מעטפות פתוחות שנסגרו בגומיות.

על הכוונת של הביון

"אלה המכתבים שכתבה אליך מגדנסק אחותך אִירֶנָה, שמתגוררת אצל דודתכם רוזה", נופף החוקר במעטפות, "ממכתבים אלה אפשר להבין שאתם, אתה ואחותך, נמצאים בקשר עם קבוצות 'השומר הצעיר' המתפקדות בפולין, לוקחים חלק בפעילותה הציונית של התנועה, לומדים עברית, שרים ורוקדים הורה. מהמכתבים ניתן להבין ששניכם, אתה ואחותך אירנה, מתכוונים לבקש את אישור שלטונות פולין כדי לעלות לפלשתינה, עם ניירות על שם משפחת אדלר".

"מאיפה הגעתם לשם בדוי זה, ואיך השגתם את הניירות המזויפים?", צעק לפתע פלהנדלר, שכבר לא היה אפור אלא אדום.

האבא המאמץ שלנו

ודאי שלא הסברתי לחוקר המעוצבן כי לשם 'אדלר' התחברנו, אחותי ואני, בגלל אדם אדלר היהודי, קצין בצבא הפולני שפגש אותנו משוטטים בכפר סְטארָה-מִילוֹסְנָה, עוד לפני שחרור ורשה ההרוסה.

אדלר הודיע אז למפקדיו הרוסים שהוא מצא את הילדים שלו, וקיבל אישור לקחת אותי אליו ליחידתו כ"ילד גדוד". נסעתי איתם לחזית, ואחותי נשלחה לעבוד במכבסה צבאית.

אחרי המלחמה איבדנו כל קשר עם אדם אדלר, כי בברלין הוא ברח מהצבא, התחבר או אף התחתן עם יהודייה מצרפת ניצולת ראבנסברוק, מחנה הריכוז וההשמדה הגדול בגרמניה, נסע איתה למשפחתה בפאריס, ומשם המשיך אדלר לבדו לאמריקה, כי משפחת זוגתו לא רצתה בו כבן-בית – וכך אנו, אני ואחותי, נשארנו עם שמו של אבא תפור זה.

איך להרגיע ילד

אלא שאני, במקום לספר כל זאת לחוקר פלהנדלר, כמעט הפכתי את המכתבה הכבדה, וצעקתי על המנוול "מאיפה תפסת את המכתבים שכתבה אחותי, מכתבים שלא הגיעו אליי?"

"חרא כמוך", המשכתי לקלל את החוקר בביטויים רוסיים גסים שלמדתי בצבא. הייתי כבר מוכן לפרק אותו במכות, אך הפסקתי להשתולל כשהוא שלף מתיקו אקדח רוסי TT.

"שמע", אמר לי פלהנדלר בקול שקט בעודו משחק עם האקדח, "תגיד מה שאתה רוצה, אך תדע שאישור נסיעה לפלשתינה, לא תקבל משלטונות פולין. לא על שמך האמיתי ולא על שם אדלר. אני גם אדאג לכך שלא תגמור את התיכון שלך, ובטח שלא תהיה באקדמיה", הפתיע, קיבל פתאום קריזה, וצעק שהעתיד היחידי שלי הוא להתפגר תחת גדר כלשהי.

"לא אכפת לי מה יהיה", עניתי גם אני בטונים גבוהים, "אך תדע, פלדהנדלר, שבעתיד כלשהו, איזה שלא יהיה, ובעזרת השמיים, אני אתפוס אותך, ואתה, פלהנדלר, תשלם על המכתבים שגנבת מאחותי ועל האיומים הטיפשיים שלך, מנוול", ועזבתי את החדר בטריקת דלת.

טָרוֹף טוֹרַף יוסף

לא שמעתי עליו עוד, עד כי בסתיו 1969, בווינה, במחנה הסוכנות 'שֶֹנָאוּ' שחיכינו בו לטיסה לישראל, גיליתי פתאום את פלהנדלר מסתובב חופשי בין היהודים הפולנים, אשר גורשו מרכושם ומבתיהם בפולין הקומוניסטית בגל האנטישמיות, ושהו בתחנת המעבר בווינה לקראת עלייתם ארצה.

"הנה אתה, merde", צעקתי, תפסתי את פלהנדלר בגרונו, הצמדתי את גופו לקיר וטלטלתי אותו. כדי לא לסכן את עיניו, הסרתי את משקפיו העגולים מפרצופו, זרקתי אותם לרצפה ודרכתי עליהם.

"המשקפיים שלי! המשקפיים", צעק פלהנדלר, "אני לא רואה כלום. מי אתה?", מלמל האיש בבהלה, "אני לא מכיר אותך. מה אתה רוצה ממני? השתגעת?"

"אני אזכיר לך, פלהנדלר, מאיפה אנו מכירים. 1948, קרקוב, בית היתומים היהודי. באת מוורשה. שכחת את המפגש בינינו?"

"אני לא פלהנדלר. שמי ויין, יוסף ויין. אני היסטוריון שואה. התבלבלת ביני לבין מישהו. שחרר אותי", ביקש אותי האיש המותקף על ידי, גם הוא נמוך קומה ואפור משהו. ממש אותו טיפוס חיצוני כמו פלהנדלר, כאילו היה אחיו התאום.

שחררתי

שחררתי את מר ויין מיד, וביקשתי את סליחתו. "אקנה לך משקפיים חדשים", הבטחתי, "אני מצטער מעומק הלב".

מר ויין סלח לי כנראה, משום שכאשר נפגשנו בירושלים הפכנו אפילו חברים, כי שנינו גרנו בקריית-יובל. הוא התקבל לעבודה ב'יד ושם', וכעבור זמן-מה הודיע לי חגיגית כי פלהנדלר זה שאני מחפש יומם וליל עלה ארצה, ועובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן.

אך אני לא נסעתי לרמת-גן להתחשבן עם האיש השפל הזה. עבדתי בטלוויזיה רוממה, הייתי עסוק בבימוי סרטים, וטיפלתי באהבתי דאז, אופל GT אדומה, כדי להוסיף לה 50 כ"ס לפחות לִכבוד הגרנד-פרי אשקלון, שהתכוונתי לנצח בו בקלות.

כך שלא היו לי עניין וחשק לפספס את זמני בגלל התקרית המביכה ההיא.

img494

img494לשם הקוריוז, צילמתי את אופל GT שלי בעלת הצורה העתידנית בקריית-מנחם הצנועה והשמרנית של אז. אך לא רק התושבים בשכונה זו היו מתגודדים סביב האדומה, אלא גם תל-אביבים וירושלמים רבים. היום, אפילו פרארי איננה מעוררת עניין דומהimg494

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: עוד נמשך המצוד

לפני 20 שנה בערך עבדתי בבירת פולין ככתב של שלושה עיתונים ישראליים בזה אחר זה – 'דבר', 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'. זכור לי, פחות או יותר, על מה כתבתי מוורשה, עם מי נפגשתי ודיברתי, ולמה. אך במיוחד נותר בזיכרוני ריאיון שערכתי בבניין משרד החוץ הפולני, השוכן בשדרה ע"ש שוּך, עם פרופסור ולדיסלב בַּרְטוֹשֶבְסְקִי, אסיר מחנה ההשמדה אושוויץ אשר לימים נתמנה לשר החוץ של פולין.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה ברטושבסקי פעיל בארגון המחתרת זֶ'גוֹטָה, שעזר ליהודים אשר ברחו מהגטו וחיו בין הגויים תחת שמות פולניים בדויים. ז'גוטה היה מצייד יהודים נמלטים אלה בניירות הדרושים, כמו תעודות לידה נוצריות או קֶנְקארְטֶה – תעודת זהות של גנרלגוּבֶרְנֶמַן (הממשל הכללי) שהגרמנים הנפיקו לתושבי פולין הכבושה.

ודאי כי על כל מי שנחשד בהשתייכות לארגון ז'גוטה או בקשר כלשהו עם מחתרת זו, הכובש הגרמני הטיל עונש מוות – שהוטל גם על 'סתם' פולנים שעזרו ליהודים, סיפקו גג לראשם או אוכל, גם אם פולנים אלה לא היו שייכים למחתרת כלשהי. הגרמנים היו הורגים כל יפה-נפש כזה, על משפחתו, ומודיעים על כך בכרזות אדומות שהודבקו ברחבי ורשה.

סיפרתי לפרופסור ברטושבסקי שאמא שלי מכרה את שועל הכסף שלה בצד הארי של ורשה כדי לקנות לנו, כנראה בעזרת ארגון ז'גוטה שהוא היה פעיל בו, תעודות לידה נוצריות מזויפות – אחת ע"ש זָקְשֶבְסְקִי (בשבילי) והשנייה ע"ש זָוִיצְקָה (בשביל אחותי אירנה). "כך שועל הכסף האהוב על אמא", ניסיתי לחייך, "תרם להצלה שלנו מהמרדף הגרמני הרצחני".

"בעזרת השם, עזרנו לכמה מאות יהודים", פתח ברטושבסקי את סיפורו, שאת כולו הקלטתי בדייקנות, אלא שבהמשך הוסיף מידע שלא היה לי מושג עליו: שמעתי מהפרופסור איש המחתרת לשעבר כי פולנים רבים שראו את שכניהם עוזרים ליהודים – הלשינו עליהם (על הפולנים) לגרמנים.

ברטושבסקי המשיך וסיפר כי גם אחרי המלחמה המשיכו פולנים רבים להציק לשכניהם הקתולים שעזרו ליהודים לשרוד – עד כי רבים מבין פולנים טובי לב אלה נאלצו לעזוב את בתיהם, כדי לא לשלם בחייהם או בגופם על שייכותם לחסידי אומות העולם.

נזכרתי בעדותו זו של פרופסור ברטושבסקי בימים טרופים אלה דווקא, משום שהיא מספקת הסבר לכך שהחומר המקורי של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נמצא עדיין בשבי אצל המפיק הרמאי מלודז'.

והנה ההסבר: הרי לפי עדותו המוקלטת של הפרופסור היהודי, שהפולנים עצמם רואים בו איש אמין, מבריק ואינטליגנטי, וגם לעדותם של אנשים אחרים ששוחחתי עימם – ההמון הפולני היה ונותר קסנופובי, ובמיוחד אנטישמי. עד כדי כך, שבבחירות האחרונות הצליח המון זה להכניס לפרלמנט הפולני (סיים) מפלגה פשיסטית טהורה. והמון זה, שניצח החודש בבחירות, לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע שהיו פולנים אשר בזמן המלחמה הגדולה והשואה הצילו, או אפילו ניסו להציל, את שכניהם היהודים הנרדפים על ידי הנאצים. באוזניו של ההמון, עזרה ליהודים נשמעת כמו מעשה לא פטריוטי.

איך עלייתו של האספסוף לשלטון בפולין קשורה לקשיש המורשה ולסרטו התקוע? ובכן, נזכרתי כי בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" יש קטע די ממושך שבו אישה פולנייה מארחת בביתה ילד יהודי (בן דמותי) שברח מגטו ורשה, עוזרת לו ככל שיכלה, מאכילה אותו, נותנת לו קצת כסף ולבסוף עונדת לצווארו את מדליון כריסטופר הקדוש, שאמור היה לשמור על ילד זה – ואכן שמר. "לעולם לא אשכח שמול הילד שגילם אותי, אָת בכית בדמעות אמיתיות", אמרתי לשחקנית המגלמת את הפולנייה אצילת הנפש.

וכעת אני חושש שהשלטון הפולני הנוכחי, האוחז בעמדה לאומנית ואשר רגיש במיוחד לדעותיו של ההמון הפולני שהצביע לו – מתנכל לסרט שלי בגלל הסצנה הזו. שהרי פולין החשוכה של היום אינה מעוניינת להיות מיוצגת בהקרנות מסביב לעולם ובפסטיבלים יוקרתיים באמצעות סרט הקולנוע הביוגרפי שלי, אשר מראה במשך דקות ארוכות מדי פולנים שדווקא עזרו ליהודים נרדפים, למרות סכנת המוות – תופעה שהקהל הפולני הרחב היה רוצה לשכוח, ואינו מוכן לראות על המסך הגדול.

וזו כנראה הסיבה האמיתית לכך שהפקת סרטי אינה מתחדשת. זו גם כנראה הסיבה לכך שהמפיק הנוכל מלודז' ממשיך בעבודתו על סרטים אחרים, מבלי שמשרד התרבות הפולני יטיל עליו סנקציות כלשהן, ואף מכבד אותו, את הנוכל, בתקציבים נאים.

 שואלים את אדוארד

שלומי, ירושלים: הצילו, אדוארד. כשהמכונית שלי עומדת בעלייה או בירידה תלולות, אינני יכול לעבור חלק ל-D או ל-R. איך אתה מסביר את זה?

תשובה: התופעה שאתה מתאר היא תוצאה תקנית למדי של עצירת מכונית בשיפוע מהסוג שמורגש באופן בלתי חוקי. התהליך הנכון של עצירה בשיפוע תלול כזה נראה כך:

  1. קודם כל, אתה מוכרח להכניס לעבודה את בלם היד או את הבלם האוטומטי, תלוי במה מצוידת מכוניתך.
  2. אחר כך יש לשלב את מוט ההילוכים (בגיר אוטומטי או בגיר ידני) להילוך ניוטרל (N) – ואז להעביר להילוך P. רק כעת ניתן לכבות את המנוע.
  3. בחזרתך לרכב, העומד כאמור בעלייה או במדרון, אתה מתניע, מעביר מ-P ל-N, ורק כעת משלב להילוך הדרוש, כלומר D או R – אשר אמור להיכנס חלק.
  4. הפעולה האחרונה היא לשחרר את בלם היד, ולנסוע. ספר אם מחרוזת הנהלים הזו, המחייבת לעבור דרך בלם היד וניוטרל, עזרה לך.

גדעון טויטו, ירושלים: אני קורא ותיק שלך מימי 'מקור ראשון', וזוכר היטב שנהגת להדגיש שלא כל מוסך יודע להחליף שמן גיר אוטומטי בפרוצדורה הנכונה.

יש לי סוזוקי סוויפט 2012 וסוזוקי קרוסאובר 2016, שתיהן אוטומטיות. אנא ציין מוסך או שניים שאתה ממליץ עליהם.

תשובה: מכיוון שאין לי ומעולם לא הייתה לי מכונית אוטומטית, אינני מכיר אישית אף מוסך המתמחה בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אלו. אך משום שאתה ירושלמי, אני יכול להפנות אותך לידידי יהודה, מנהל מוסך מושיקו בתלפיות.

אמנם אינני יודע אם המוסך הזה עוסק בהחלפת שמן, אך אם לא, תגיד ליהודה שאני שלחתי אותך, ובקש שיפנה אותך למקום הנכון.

אגב, להבדיל מיצרני השמנים, יצרני רכב אירופיים רבים נמנעים מהמלצה על החלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות. הסיבה: הם לא רוצים להסתבך עם האיחוד האירופי, שאוסר על החלפה זו מטעמי איכות הסביבה.

והנה, נושא זה זימן לקשיש המורשה סקופ, שכתבי החצר, שאינם מעוניינים להביך את אדוניהם ברוני הייבוא, שותקים לגביו: מתברר כי אותם יצרנים אירופיים שנמנעים מהמלצה על החלפת שמן בגיר אוטומטי בכל דגמיהם, עקב תקנות האיחוד כאמור, ואף מפריחים את הסיסמה "שמן לכל החיים" – כן ממליצים על נוהל החלפת השמן כאשר הם שולחים את אותם דגמים לארה"ב!

וכך, ראו זה פלא: כאשר הרוכש האמריקני פותח את ספר הרכב שלו, הוא קורא על ההכרח להחליף שמן מדי 60-80 אלף ק"מ. למעשה, יישום ההנחיה הזו היא תנאי לאחריות על הרכב.

את המוסר הכפול הזה נוקטת חברת פולקסוואגן, למשל, במיוחד בדגמי אאודי. גם יצרני רכב אסייתיים נוקטים את כפל הפנים הזה, כאשר הם משווקים את סחורתם באירופה.

img493 (1)

דיוקן של אלפא רומיאו ספיידר ובעליה המזוקן, מיד אחרי מלחמת יום כיפור. צולם בסיני, בדרך אל א-טור. הספיידר הנראית בתצלום היא ג'ולייטה 1.6 וֶלוֹצֶ'ה, שטיילנו בה גם ברחבי אירופה.

עד היום כואב לי שמכרתי אותה תמורת נזיד השקרים של צלם רוממה צדוק פרינץ. הוא סיפר לי שרק מכשיר תנועה זה מסוגל להציל את חייו המתפרקים, ואני נשברתי למשמע הווידוי קורע הלב, ומכרתי לו אותה.

צדוק שילם לי על ספיידר אהובתי פרוטות, ועוד בצ'קים דחויים – וכעבור יומיים מכר אותה בכסף טוב לאורי ג'אנה, עובד רוממה אף הוא. כאלה היו ידידיי בתקופה ההיא. "לירוק ולשכוח", אומרים ברוסית על כגון דא

 

גיהנום עם נקודת אור

מישהו כתב עוד לפניי שלא יישאר אחרינו דבר זולת ערמות ברזל חלודות, ועוד יהדהד אחרינו לעגם החלול של הדורות הבאים, שיזלזלו בנו בחצי פה

ככה זה נשמע בתרגום מלועזיטית לשפתנו, ואני, בלית ברירה עד כאב שיניים, מוצא את עצמי מקבל את חוכמולוגיה פטליסטית זו של הפסימיות. אמנם הקביעה "לא יישאר אחרינו דבר" וכו' מאומצת אצלי בעצב, אך מבלי שתעורר בי התנגדות ממשית. הרי לפסימיות יש כוח שכנוע על קשישים.

היה זה המשורר הפולני המוכשר טדאוש בורובסקי אשר את דבריו הניהיליסטיים אשכרה ניסיתי לתרגם לפני רגע, במסגרת מצב הנמשך אצלי באחרונה ואילך, אשר מפלרטט מאחורי גבי עם קַדְרוּת.

לנוכח האפשרויות המילוליות המינוריות שלי, אני קד לדברים שהאיש פרסם בהזדמנות אחרת, שבה קבע כי בני אדם מייצרים את גורלם על פני האדמה לפי זכותם הלגיטימית. דעה זו של הדמות הטרגית (המשורר המבריק בורובסקי, אסיר אושוויץ לשעבר, התאבד ב-1951, בהיותו בן 30 בלבד) הייתה ונותרה מקובלת בעולמם התרבותי והפילוסופי של לועזיטים חושבים – אך מובן כי אינה מקובלת אצלנו.

הרי אנו למדנו מהחכמים שלנו להאמין בכוח עליון שהוא התסריטאי, הוא הבמאי, והוא גם השופט הראשי ותליין מנוסה לפעמים, אשר תיקון החלטותיו או ערעור עליהן אינו אפשרי.

זיכרון עם זיק-רוֹן

האם כוח מסתורי וקדוש זה הוא אשר קבע, או לפחות הסכים לכך, שעד סוף חייו של אנוכי יזכיר לי נר הדולק עד כלות את הימים בגטו?

ימים אלה היו אמנם מצב איום ואכזרי בנוסח גיהנום, אך מחויב אני להודות שלצד הייסורים שתקופה זו הטעימה אותנו, הייתה זו גם התקופה האחרונה בחיינו אשר בה נמצאנו כולנו יחד, ארבע נפשות שדואגות זו לזו, מחובקות בחושך או לאור נר, בקור ובחוסר אונים, מתאמצות לא לבכות.

והיה איתנו גם שועל הכסף של אמי, אף הוא בן-בית, שהבטיח לנו לספק מזל. מה שבסופו של דבר מומש רק באופן חלקי.

מסך אפור, עדיין

ואחרי שנים, זיכרון הגטו הזה, שאני מתרפק עליו חרף היותו מר, מצא את דרכו אל סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".

עתיד הסרט על השטיחים האדומים של הפסטיבלים ועל מסכי הקולנוע – כפי שחלמנו עוד לפני ההפקה, שאורגנה על ידי מפיק רשע – מוטל עדיין בספק, בגלל שילוב אכזרי בין הבירוקרטיה הפולנית לבין האנטישמיות החדשה, שמרימה כיום בוורשה את ראשה המכוער כפי שעשתה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

וכך, מכל תפרחת התקוות שתליתי בסרט שלי – שצילומיו, כולל כל העיכובים והצרות שבדרך, הושלמו כבר לפני 4 שנים – נשארה רק גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', המאופסנת במחשב שלי. יצירה זו, 130 דקות אורכה, עשויה מחומרי גלם שאסור לי לשדר ברבים, לבל אפגע בזכויות של המפיק הרמאי, שהוא שומר עליהן בקנאות, כעל בבת-עינו.

זיכרון שמְאַיין – או מְאַייל

והנה חזרתי על עצמי ושוב תיארתי את גורלו המר של סרטי, אלא שהפעם זה קרה בגלל הירושה שהשאיר לי המשורר טדאוש בורובסקי, קורבן פוסט-מורטום של אושוויץ, שזיכרונותיו מהמחנה נעצו בו את טלפיהם בעודו צעיר, רק שש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והוא שלח יד בנפשו.

דרך הפוכה עשה ידידי ז"ל יצחק גולדפינגר, אשר הגיהנום האושוויצי שעבר דווקא חיזק אותו עד סוף חייו. "למדתי", סיפר לי יצחק, "שאין סוף לדברים שאדם מסוגל לסבול מבלי להישבר!"

בדירתו הקטנה בחולון, אותו אי של ניצולי שואה, שמר ידידי יצחק בארון מיוחד כל ספר, חוברת או מחקר שנכתבו על אושוויץ שלו בעברית ובפולנית, כולל בוודאי הספרים המזעזעים שפרסם בורובסקי לפני מותו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הנזרקים: רכבות משא שהיו מעבירות את אסירי גטו ביאליסטוק למחנה ההשמדה הגרמני טרבלינקה היו מאטות על יד הכפר הפולני וואפֶּה (Lapy). היהודים, שנכלאו בקרונות, היו מנצלים את תנועתה האיטית של הרכבת כדי להשליך החוצה את ילדיהם הרכים, בתקווה תמימה שאולי בכך יצליחו להצילם מהמוות.

בסביבת הכפר וואפה, שאחרי כמה עשרות שנים הפך לעיירה, עדיין נשמעים סיפורים על מותם של הנזרקים, שצוותי הרכבת הגרמניים, באכזריות חייתית, ירו בהם, כסוג של משחק גברי, וחיילי הוורמאכט, ששמרו על פסי הברזל מפני פעולות חבלה של הפרטיזנים, היו מבצעים בקורבנות הקטנים וידוא הריגה. הם הרגו את הילדים הפצועים, ולא אפשרו לכפריים המקומיים להצילם.

את הדיוקן המאויר ביצע על סמך הסיפורים המקומיים האתנוגרף החובב והבמאי הפולני טדאוש וישנייבסקי. ברישומיו הקשים הללו הוא השתמש בסרטו התיעודי המרגש 'Castoways'.

אף אחד, לא יהדות ישראל ולא יהדות הגולה, לא ניסה עד עתה להקים אנדרטה צנועה על יד העיירה וואפה לזכר גורל הילדים היהודים שנזרקו מהרכבות – ואילו הרוצחים הגרמנים הצליחו לאורך השנים, ובעצם עד ימינו, לטשטש את זהותם האמיתית תחת הכינוי "נאצים".

הרוע שמאחורי הנימוס

אני חוזר שוב, באובססיה מסוימת, אל גורל סִרטי 'שועל הכסף' בגלל קביעתו של בורובסקי ש"אחרינו יישארו רק ערמות ברזל" (הוא כתב עליכן, הסברתי למכוניותיי, אבל גם עליי, כי אני לא עוזב אתכן) ו"לעג חלול כלפינו מצד הדורות הבאים".

אך את לעג עתידי זה, שבורובסקי מתאר באכזריות ובאירוניה, אני טועם כבר עכשיו בוורשה. זהו לעג שמוזרם אל עורקיו של הבמאי הקשיש המורשה בדמות התעללות מתוחכמת מצד המכון הפולני לסרטי איכות.

למראית עין, פקידיו של מכון ממלכתי זה מפגינים סולידריות עם המבוי הסתום ש'שועל הכסף' נקלע אליו, ומהנהנים לעברו של הבמאי היהודי בעוגמה מנומסת. אנשי המכון אף גררו לבתי משפט את המפיק הרמאי מלודז', שהפסיד בכל הערכאות ונגזר עליו להחזיר למכון כספים שקיבל לצורך הפקת סרטי (המפיק, כמובן, לא החזיר אפילו זלוטי יבש אחד).

אלא שממש באותה העת, ההנהלה של המכון התרבותי הנ"ל, האנטישמית או סתם מרושעת, תמכה מאחורי גבי ברמאי זה, וסיפקה לו בנדיבות כספים להפקת עוד סרט. הפעם אין זה סרט על משפחה יהודית בגטו אלא סרט נוצרי טהור, המתאר את עלילותיו של כומר פולני יפה-נפש שחוסל בידי הקומוניסטים.

זה מה שהתברר לי לאחרונה, לתדהמתי המתונה. מתונה, כי תמיד חשדתי בלחיצת ידיים סודית בין הנוכל למכון, וכעת התקבל לכך אישור מהתקשורת.

הדרך היחידה, אולי  

האם אשכח את 'שועל הכסף'? אשכח את התרומה האדירה של שחקנים מעולים כמו יבגניה דודינה (בתפקיד אמי), אולק מינצר (בתפקיד אבא), ים ברוסילובסקי, אבישי הדרי ואחרים? האם אשלים עם כל המונקי-ביזנס על חשבוני, הרוחש במסגרת האנטישמיות החדשה בוורשה? האם אשתוק אל מול השמחה-לאיד של אויביי החוגגים? אין סיכוי לכך.

אתמול צלצלתי למפיק הישראלי חברי מרק רוזנבאום, אשר כתומך חם בסרטי עזר לנו בכספו הפרטי להפיק את ה'שועל' בתל-אביב, ואף שילם לשחקנים כדי שהמפיק מלודז' לא ירמה אותם, כפי שתכנן. גיליתי למרק שבלית ברירה, נשאר לי רק ללכת למלחמה משפטית מול מכון הקולנוע הממלכתי בוורשה: לחשוף את צעדיו המלוכלכים של המכון (הממשלתי כאמור) בטיפול בסִרטי, ואת ההתעללות הברורה שלו ביצירה שלנו ובי אישית, התעללות אנטישמית חסרת רחמים.

גיליתי עוד למרק שבשמו של 'שועל הכסף' ולכבודו, ובמאמץ להציל את הזיכרון המשפחתי שלי, אני מוכן ללכת עד הסוף, כולל פנייה לבית הדין הבינלאומי לזכויות אדם בשטרסבורג – שבו ניתן להגיש תלונה נגד מדינות. הקשיש המורשה מתכוון לנצל זאת לצורך הגשת תלונה נגד פולין בגין אנטישמיות.

זאת, כדי להזכיר לפולנים שמחלות נפש כמו גזענות ושנאת זרים (קסנופוביה) עדיין אינן מקובלות בציוויליזציה האירופית – אותה פלטפורמה אידיאולוגית ורוחנית שהפולנים, באופן פרדוקסלי, גאים כל כך להשתייך אליה.

 לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הקטע האבוד

אם להודות על האמת, אז אני מאשים לא רק את הגויים, שהפקירו את סִרטי – אלא גם את עצמי.  אולי לחמתי די על צילום כל הקטעים שכתבתי בתסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט". במיוחד היציאה של השועל מהארון בדירתנו בגטו, אותו קטע שבגלל בעיות ההפקה החלטתי לשמור לספר הזיכרונות שאכתוב, וכעת מתחוור לי שהמקלדת שלי לא תעשה את העבודה בלעדיי.

הנה הקטע המדובר, אשר כפי שהצטערתי מזמן, לא נכנס לסרט:

לילה בגטו. נר כבה בפינת החדר. אמא, אבא, אחותי אירנה ואני ישנים תחת השמיכות, ולאורו החיוור של הירח נפתחת דלת הארון בחריקה עדינה, ויוצא ממנו שועל הכסף של אמי.

הוא מסתובב בחדר בצעדים זהירים, עיניו, כבר לא מפלסטיק כהה אלא אמיתיות, מצלמות צלחות ריקות על השולחן, ואת נעלינו הזרוקות על הרצפה. לפתע קופא השועל על מקומו, וזוקף אוזניו לשמע צעקה המגיעה מהרחוב.

והוא, כמו בדאגה זהירה, מתקרב אלינו, הנמים, ומצמיד את חוטמו אל פנינו, כמו מנסה לחלוק איתנו את תוכן השינה וריחה, לחלום איתנו על עולם מחוץ לשבי – עולם מהעבר או מהעתיד.

מהרחוב נשמעת שוב צעקה, והשועל המפוחד עוצר את תנועותיו בסטופ פריים עד שהרעשים מתרחקים. או-אז הוא מבצע סיבוב פרסה, וחוזר אל מקומו בארון.

למחרת בבוקר לא היה ברור לילד, ועדיין אין לו מושג גם אחרי עשרות השנים שעברו מאז תחילת סתיו 1942 ועד תחילת סתיו 2019, אם היה זה רק חלום לילי שלו, או שהוא אכן עקב בעיניו אחר שועל הכסף היוצא מהארון, מטייל בחדר ובודק בדאגה אם כל בני המשפחה נושמים.

שואלים את אדוארד

אשר: לחבר שלי יש ב-מ-וו740i  מודל 2010. איך בודקים אם יש שמן בגיר האוטומטי?

תשובה: במקרה, הכרתי את הנושא שאתה כותב עליו כי עזרתי לחברי להחליף שמן ב-740i e38 V8 בנפח 4.4 ליטרים. בדיקת מצב השמן, שלגביה שאלת, היא חלק מתהליך ההחלפה, ובעצם, ניתן לבצע בדיקה זו בעצמנו, בלי עזרת מוסך – זאת, בהנחה שיש לנו אפשרות לעבוד תחת הרכב, ושהוא עומד על משטח ישר, ללא שיפוע חלילה. אם אין לנו אפשרות כזו, אז התערבות המוסך היא בגדר חובה.

לפני בדיקת השמן בגיר אוטומטי ובמהלכה יש לנקוט את הצעדים הבאים:

  1. לוודא שהמנוע יימצא בטמפרטורת עבודה של 50 צלסיוס בערך, ושתיבת ההילוכים (נקייה מבוץ) תהיה בעת בדיקת השמן במצב P, בעוד שהמנוע עובד בסיבובי סרק.
  2. מחפשים את הבורג שסוגר את פתח מילוי השמן, המסתתר בחצי הגובה של תיבת ההילוכים, בצד ימין שלה. כדי לפתוח בורג זה יש להשתמש במפתח imbus 8 מ"מ, ואז לנסות למזוג בזהירות את השמן החדש – עד ששמן מתחיל לגלוש החוצה. זה בעצם סוף התהליך, ונשאר לנו רק לסגור את בורג המילוי.
  3. אם לא יודעים איזה שמן נמצא בתיבת ההילוכים, מוטב להוסיף את Mobile AFT, שאינו מתנגד לערבוב עם שמנים אחרים.

עדו: הורי מעוניינים במכונית חדשה – כרגע יש להם ספייס-סטאר אוטומטית בת 4. חשוב לומר שהם בני 80 ( אמא פחות, אבא יותר).

הם שוקלים להחליפה בספייס-סטאר חדשה, ואני מעדיף אוטו בפרופיל בטיחותי גבוה יותר… בעל מנגנוני בטיחות כמו בלימה אוטונומית, התרעת ערנות, שמירה על נתיב וכו'. מובן שזה עולה יותר, אבל אני מאמין שזה יכול להציל חיים וגם כסף. מה דעתך?

בינתיים מצאתי את איביזה כאופציה מעניינת. האם יש לך כמה המלצות טובות יותר? זולות יותר?

תודה רבה, אתה חסר לי במקור ראשון!

תשובה: גם בזכות גילו של הזקן המורשה, הוא יודע מה מתאים לאנשים מבוגרים. מתאימה לנו הארגונומיה שהתרגלנו אליה; מתאים לנו לדעת על-פה היכן נמצאים כל מנוף וכל כפתור במכונית; להכיר היטב את התייחסות רכבנו לכביש, את רגישות ההגה, את רוחב-המציאות הנשקפת מהמושב הקדמי, ואפילו את סגנון המראות, שלימדו אותנו את המרחק משותפינו-אויבינו לכביש.

בהתאם לגישה זו, אני ממליץ להוריך להמשיך עם מיצובישי ספייס-סטאר, רק חדשה. בגרסתה העדכנית זכתה ספייס-סטאר בשינויים שמחזקים את נוחות הנסיעה, את הבטיחות הפסיבית והאקטיבית, ואף את יופייה הכללי. בנוסף, החלל הפנימי שקט יותר.

לסיכום, זוהי מכונית סימפטית, שחבל לא לחדש את נדר הנישואים איתה.

אוריאל ריפקין: כבר זמן שאני נהנה מאוד לקרוא את מה שאתה כותב. אצטרך עצה בעניין רכישת רכב.

סבתי ביקשה ממני למצוא לה רכב חדש. כשהיא שמעה על כלי רכב עם אופציית חניה אוטומטית היא התלהבה מאוד, אבל אני כבר שכחתי באילו דגמים ישנה האופציה.

אשמח אם תוכל לספק סקירה קצרה של הדגמים.

תשובה: חניה בשיטה האוטומטית מבוצעת באופן הטוב ביותר על ידי מכוניות יקרות: אלו מבית מרצדס, ב-מ-וו, בנטלי ואאודי. האחרונה מיוצגת בתחרות זו באמצעות חשמלית חדשה מדגם e-tron, המצוידת במערכת אלקטרונית חכמה שמורידה לאפס כמעט את תפקודו העצמי של הנהג.

את ראש הטבלה כבשה פולקסוואגן פסאט החדשה, אף היא יקרה מעבר למסורת הפירמה, אלא שמי שקונה אותה משלם על יכולתה לחנות באופן עצמאי – גם עם נגררת…

בכל אופן, אם סבתך אינה מלכת בריטניה או רעייתו של מר שלדון אדלסון, אז היא בהחלט יכולה, לדעתי, להסתפק ברנו קדז'אר (Kadjar). זוהי מכונית נוחה, שמתאימה בול לאנשים שכבר אינם צעירים, ולא יקרה מי יודע מה.

אלא שבכל זאת, kadiar זו מפתיעה ביכולתה לחנות אוטומטית ברמה של פורד פוקוס – אלא שפוקוס אינה משווקת בארץ, לעת עתה.

חלופה נוספת, זולה יותר וגם נחמדה, כי היא מאפשרת לנהג/ת להשוויץ בתרגילי חניה מעולים, היא התקנה של 4-6 חיישנים בחלק האחורי והקדמי של הרכב. חיישנים אלה שומרים בעת חניה על מרחק ממכוניות עומדות, או בין הטמבון וקיר. אני ממליץ על שיטה זו, המקלה על מלאכת החניה.

אימוץ גורלי

ופתאום, באור יום שישי הרגוע, הלכה ונפתרה החידה למה שמרתי בביתי את הסרט הקצר שביימתי על דדי בן-שאול, עד שהוא הגזים והתחיל לחלוק איתי בחיי

הסרט 'דדי בן-שאול' נמצא בבלוג זה בקטגוריית הסרטים הקצרים. אמנם הוא מסתתר תחת פוסט בשם "השטן מצלם סלפי", אלא שבכל זאת הוא זכה לתשומת לב הקוראים בגלל דדי, גיבורו הבלתי שגרתי.

בגלל חוקי הטבע האכזריים, איש זה, עם כל הקסם שלו, איננו עוד כבר כשנה. 12 דקות הסרט עליו הן מעט מאוד כדי להיות איתו.

דֶדֶיאיזם

את הסרט הוותיק שביימתי על דדי מצאתי לא מזמן במזוודה ישנה. פתחתי את קופסת הפח החלודה, וניסיתי להיזכר בסיבה שהובילה אי-אז לכך ששמרתי בין חפציי במשך עשרות שנים דווקא את סיפור זה, הצנוע למדי, אשר צולם כפי שנכתב האבסורד: צילום צייר המכור לצבעים – באין-צבעים. זאת, בגלל עידן השחור-לבן של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי שפעל ברוממה, אשר בה עבדתי אז.

שאלתי את עצמי למה בחרתי לקחת איתי לחו"ל את דדי דווקא, ולא כמה מהסרטים האחרים שלי, הבולטים בתחקיר, בבימוי ובעריכה, עד כי אינם דורשים הבנה מעמיקה בשפת הקודש כפי שדורש הסרט על דדי. שברתי ראש על תהייה זו, עד אשר הבנתי שבחרתי בדדי כדי להביט בו בכל הזדמנות.

כי התכוונתי, באותה חוצפה ווזווזית שעליתי איתה ארצה, ללמוד מדדי את צליל השפה הדדיאית, את הקצב המיוחד שלו, את ההתייחסות החמה של הצייר והמורה ב'בצלאל' כלפי הנפשות שפגש בצעירותו, וגם, ואולי בעיקר, ללמוד את האירוניה העצמית שלו, אשר נצנצה בשובבות כאילו דדי היה מצייר את סביבתו ואת עצמו באיזו פוסט-צבריות קלילה אך מודעת לעצמה.

עקבתי אחר קצב התנועות שלו בסטודיו ולבושו והזדהיתי איתו, עד שדדי הפתיע אותי כשהוא זרק פתאום לרצפה את אותה עבודת קרמיקה שאך לפני רגע הוא חיבק כמו שאבא מחבק ילדונת באהבה. את הניתוץ עשה בחיוך מוזר על שפתיו.

אספתי מרצפת הסטודיו כל פיסה וכל רסיס של הכד שנופץ, ושחזרתי אותו עם דבק אפוקסי. הכד הזה של דדי עומד אצלי בבית עד היום, ואני מבקש את סליחתו ומחבק אותו. נדמה לי, אני אומר לו, שדדי פגע בך במקום לפגוע בעצמו. אולי קסמה לו יותר מדי המגלומניה של סארטר.

דדי בן-שאול, צייר ומורה ב'בצלאל' שהזקן חשב ללמוד ממנו את סגנונו הצברי הגזעי, ונכשל בכך. תמונות מתוך היצירה התיעודית הקצרה עליו, אשר הצלחנו לשחזר באחרונה

גנֵבה בכוונה תחילה

בכל אופן, אחרי שנים כבר ברור לי שהעולה החדש שהייתי, ודי נשארתי, לטוב ולרע, שמר את הסרט בתקווה שבעזרת דדי הוא יצליח אולי לְצַבֵּר את עצמו. מין תקווה סודית שבאמצעות חיקוי של דדי, ועל חשבונו, יצליח הטרום-אנוכי לאמץ את גינוני הדיבור וצורת ההתנהגות, שלא דומים לאלו של הקולגות עובדי רוממה ז"ל, דמויות ריקות מאינטליגנציה וממאפיינים של תוכן אנושי.

בקיצור, ניסיתי לסגל את סגולותיו.

וכך, פעם אחר פעם גררתי את סרטו של דדי בן-שאול אל שולחן העריכה 'שטיינבק' כדי ללמוד לחיות לפי דדי, אלא שלצערו של הטרום-קשיש שהייתי, הגנב הפוטנציאלי נכשל כאשר גילה שהשפה והסגנון המקוריים של הדגם הירושלמי הם חלק בלתי נפקד מיופיו החיצוני של האיש.

מה שבלתי אפשרי להעתקה.

ועוד בקשר לקולנוע

סרטים בנויים מחלקים שנקראים 'שוטים', כלומר רצפי התמונות שרושמת המסרטה מרגע הלחיצה על כפתור ה"רוץ" ועד לפקודה "קאט", העוצרת את ריצת התמונות.

כל סרט או מחזה מצולם בנויים מכמה-עשרה (במקרים מיוחדים) עד מאות שוטים ויותר, המגוללים את הסיפור הקולנועי. בהיסטוריה של התרבות הצליחו להיחרת שוטים בעלי משקל אמנותי ודרמטי, השייכים לסרטים הקלאסיים. אלו השוטים שבגללם נשארנו חסידים של אמנות הקולנוע בנוסח אורסון וולס או פליני, ועד השמונצעס האדיר 'קזבלנקה'.

אלא שלפי חוק האבסורד קורה שגם בסרטים בינוניים לגמרי ניתן לזהות, פה ושם, איזשהו שוט בודד שתוכנו שווה את הצפייה.

נזכרתי בחשיבותו של השוט הבודד ובמשקל הדרמטי שלו כאשר צפיתי בטלוויזיה האוקראינית בצילום של בני הזוג נתניהו יורדים מהמטוס, עד המקרה המביך של הזריקה המפורסמת של החלה האוקראינית בידי רעייתו של ראש ממשלת ישראל.

שוט אדיר זה נפתח בתמונה של הזוג המלכותי יורד מהמדרגות בסלואו-מושן זהיר, צעד אחר צעד, כל אחד בנפרד, הוא בנפרד והיא בנפרדת, בפנים רציניות המשדרות רק מתח בנוסח טרנס מוזר ותו לא, ללא צל של חיוך או איזה מבט סקרן לכיוון הנציגים האוקראינים המחכים למטה. האם ייתכן שעם היציאה מהמטוס הבינה שרה נתניהו שצריך יהיה להעמיד בפני כיתת יורים את הסטייליסט או הסטייליסטית המטופשים שלה, שהלבישו אותה בחליפה בנוסח תוכי, בעלת שני צבעים הנושכים זה אחת זה כפי שרק כחול וצהוב מסוגלים לנשוך את עצמם?

את כוונת הלבוש הבעייתי ביאר בהמשך בעלה, שהסביר כי רעייתו שרה לבשה את צבעי הדגל האוקראיני בגלל הסימפטיה לאומה זו, כך שבזריקת החלה לרצפה אין לראות זלזול באוקראינים ובפולקלור שלהם, הדורש לקבל אורחים בלחם ובמלח.

אבל גם בסעיף "לשבות את לב המארחים" פישלו אותם סטייליסט או סטייליסטית, כי בדגל האוקראיני הצבע הצהוב נמצא למטה, כלומר היה מתאים לחצאית או למכנסיים, ולא לז'קט. כך שלשרה הייתה כל זכות להתעצבן.

השמדה-שיק

ועם זאת, ודאי שהניצוֹל שבי נפגע מזריקת החלה, מעשה די כואב לגבי כל תושב גטו שעדיין חי ואוצר בזיכרונו את הכמיהה ללחם. אך תעזבו אתכם מעלבונות זוטא מטופשים. הרי תקופתנו מעליבה את ניצולי השואה בדרכים פוגעות בהרבה מאשר הפרשת חלה ספונטנית.

קחו לדוגמה את כניסתה של חברת אמזון לשוק הישראלי ואת הסיפוק המקומי מכך, שאינו מתייחס לעובדה שאותה אמזון מרשה לעצמה, ברדיפת בצע מטורפת, לשווק חולצות שמודפס עליהן תצלום של הריגת יהודי בידי הנאצים. קהל היעד של פריט האופנה הוא כנראה אנטישמים וניאו-נאצים למיניהם, או סתם גרמנים הגאים עדיין בשליטתם המוחלטת על אירופה בתקופת מלחמת העולם.

ולא מדובר בסתם תצלום אלא בדוקומנט השואה המפורסם ביותר בעולם, שהוצג בבית המשפט בירושלים ששלח את אדולף אייכמן לתלייה. נראה בו יהודי כורע על ברכיו, רגע לפני שהוא נורה למוות בידי חבורת קלגסים גרמנים שמקיפה אותו.

zdjecie-ktore-pojawilo-sie-jako-nadruk-na-odziezy-sprzedawanej-na-amazonamazon poleca

רוצחים גרמנים השייכים לכוחות אַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (בגרמנית:Einsatzgruppen – קבוצות משימה) אשר פעלו בשנות ה-40 של המאה שעברה, נבחרו על ידי חברת אמזון כהדפס לחולצות בשיווקה.

הנהלת מוזיאון אושוויץ הפולני דרשה מאמזון להפסיק את שיווק חולצות אלה, והשיווק אכן הופסק, לפחות בבריטניה. בגרמניה אפשר עדיין למצוא את פריטי "אופנה" אלה במדפי אמזון

מַכֶּה במסילתיים

עלבון נוסף שספגו ניצולי השואה בישראל הוא מצד ישראל כץ, בהיותו עדיין שר תחבורה. הנה מכתב שהעבירה למדור לילי האבר, יו"ר התאחדות יוצאי פולין בישראל. את המכתב קיבלה האבר מניצולת שואה בשם ש"ה, שכתבה ללילי "יישר כוח" על מכתבה לשר.

ללילי שלום רב,
אני רוצה להודות לך על הדברים שכתבת לשר התחבורה ב"מזכר" שהגיע לידי בימים אלה. גם אני משורדי השואה, בת 90, מפולין, והייתי מזועזעת מהדברים שנאמרו.
תודה שהיית לנו לפה, אולי דברייך יגרמו לכך שהפוליטיקאים יפסיקו להשתמש בנספים בכל עת, ולגרום לנו זעזוע ועוגמת נפש.

גם לי יש בקשה לפוליטיקאים: אנחנו ישראלים לכל דבר, והניחו לנו ולזיכרונותינו. את רוב חיינו חיינו פה. למדנו, עבדנו, שירתנו בצה"ל, תרמנו, התנדבנו, גידלנו משפחת וגם תיעדנו את התקופה הנוראה במקומות רבים. ועתה אנו מבקשים מעט שקט. לא נשארו לנו שנים רבות, כבדו את בקשתנו.

ושוב תודה רבה לך לילי, והמשיכי בעבודתך!
ש"ה

והנה המכתב המדובר ששיגרה האבר אל שר התחבורה:

מכתב לשר ישראל כץ בשם בני משפחתי שהובלו אל מותם ברכבות

בעצרת הזיכרון ערב יום השואה והתקומה תשע"ט, בקיבוץ תל-יצחק, אמר השר ישראל כץ: "כל מסילת רכבת כאן היא תשובה לאותן מסילות שהובילו יהודים אל מותם… כשאני פועל בתפקידי כשר התחבורה להקים כבישים, נמלים, שדות תעופה ורכבת – זה הניצחון האמיתי שלנו על מה שהנאצים ניסו לעשות".

כבוד השר, דבריך מקוממים ומחליאים. מי הסמיך אותך לדבר בשם הנרצחים שהובלו אל מותם במחנות ההשמדה ברכבות? איזה קשר אתה מוצא בין רכבות המוות שהובילו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ילדים וטף אל החנק בתאי הגזים – לבין הרכבות בישראל, האמורות להוביל את תושבי ישראל ממקום למקום, לעבודה, לבית, לבילוי?

כבוד השר, האם עולם הדימויים שלך דל כל כך? האם אינך יכול להבטיח לאזרחי ישראל שירותי תחבורה ציבורית סבירים מבלי להזדקק להשוואות מופרכות? איזה מין ניצחון זה? על הפקקים ההולכים ומתארכים? על ההרוגים בתאונות הדרכים? על האיחורים הבלתי נסבלים? לא כל דבר הוא תשובה ל"שואה", ולא כל כביש, נמל, רכבת או שדה תעופה הם "ניצחון על הנאצים".

כבוד השר, בני משפחתי וקהילתי, כולם יהודים ילידי פולין אשר הובלו למחנות המוות באמצעות רכבות גרמניות (יעילות), אינם זקוקים לניצחונות המפוקפקים שלך. הם ראויים שנזכור אותם, נכבד אותם, ולא נשתמש בהם לצרכים פוליטיים.

לילי האבר

 סכנה

 אוי ויי זְ' מיר, מסוגל אך זאת למלמל הזקן המורשה, המריח בחוש הזִקנה שהשר ישראל כץ מחכה בסבלנות להעלאה נוספת בדרגתו הפוליטית, עד, אולי, משרת ראש ממשלה.

 לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: סיבוב אגדתי

על הזִקנה המעצבנת שממשיכה להתעלל בי כתבתי כבר מספיק, ואפילו מספיק מדי, אלא שכתיבה נמרצת זו המשיכה לאכזב: היא לא הצליחה לשנות את מצב הזקן המורשה, כלומר לשחרר אותו מההצטרפות הפטאלית לכוחות הקשישים הסדרתיים שאינם מורשים. אך זה מה שיש, ולצערי גם עומד להישאר.

לא רק על נושא הזקנה פטפטתי באופן אובססיבי, אלא גם על סיבוב מסתורי שנמצא בכביש דו-סטרי המוביל לצריף העץ שבניתי אי-שם בגולה, אותו צריף אדום שאחראי ל-24 ציורים שנולדו בו כדי להציג את הגולה ושות' בתערוכה תל-אביבית בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב.

פיתה אותי הרעיון להוסיף לתערוכה גם דיוקן צבעוני של סיבוב מסתורי זה, המלווה אותי כבר עשרות שנים, אלא שברגע האחרון עצרה אותי קאלְיוֹפֶּה. "אל תחשוב אפילו לצייר ולמסגר את הפרובוקציה הטיפשית הזו, המזמינה עין הרע", לחשה לאוזני המוזה.

מה שלא אנושי בסיבוב הנ"ל הוא צורתו, שתמימותה מכזבת. כאילו הסיבוב יודע להפוך את עורו כאשר העיקול שלו נסגר פתאום ל-90 מעלות, במטרה נבזית לדפוק לקוחות שלא למדו את אמנות הלחימה על חייהם, והפכו לקורבנות כי נסעו בהילוך שגוי ועל הצד הלא מתאים של האספלט.

הווידוי שלי, שמתעקש לעשות בושות, מגלה כי כבר לפני זמן-מה החל סיבוב זה לעבוד אצלי כחיישן מתוחכם, הבודק באין-רחמים את התפתחות זקנתי.

משני צדדיו של האספלט נֶעֶבָה יער, שפעם היה צעיר ושקוף משהו, ואפשר היה לזהות בו דמויות כפריים או תיירים מוורשה המחפשים "אצלנו" פטריות בין עצי האורן. אלא שיער זה הפך כבר מזמן לחומה של עצים חשוכים המזכירים תפאורה למחזות של שיקספיר. לכך מצטרפים צלבי זיכרון שניטעו בצידי הכביש ומפחידים את עוברי הדרך. למרגלות הצלבים דולקים נרות, לזכר עונש המוות שהטילו על עצמן נפשות של אלמונים שלא התאימו את מהירותם לתנאי הדרך.

למרות תפאורה קודרת זו – ואולי דווקא קצת בגללה, כהתרסה, שהרי מה לי ולצלב – המשכתי לזלזל באיומיו של הסיבוב המתעתע, ואף מצאתי קסטה ותיקה ובה מוזיקה שמתאימה בול לצעקות הצמיגים המלוות את נסיעותיי. בקעו ממנה אותם צלילי שיריו של צביקה פיק שבחרתי עוד בירושלים כרקע מוזיקלי מתאים להחלקות בסיבוב מוצא ז"ל.

ופעם קרה שצביקה פיק שר את הלהיט הקופצני שלו כשנכנסתי למוצא בחזרה מתל-אביב, ואלפא 2.0 ליטרים האדומה שלי לא ביצעה, משום-מה, את ההחלקה המסורתית הפוטוגנית שלה, שאהבתי, אלא איבדה שפיות ותכננה התנגשות עם מעקה הבטיחות. הייתה לה כוונה ברורה לקפוץ מעל מעקה זה, ולהתהפך בשמחה על יד הפונדק הממוקם למטה, בכניסה ליער הירושלמי המוביל ליד ושם.

בעזרת השמיים וידידי מיסטר הנדברקס הצלחתי איכשהו למנוע אסון, לנוח ולבצע מחקר כדי לבדוק את נסיבות המקרה המפחיד. התגלה שכמעט הרגו אותי המדענים מהטכניון החיפני, שפיזרו על האספלט בסיבוב מוצא איזושהי שכבה של חומר בטיחותי, סוג של דבק המצמיד את הצמיגים לקרקע וכך מונע החלקות. מאז, אינני חסיד של המדע הציוני.

ואחר כך הייתה תערוכת פרנקפורט ההיא אשר בה כבשה את ליבי הונדה crx VTEC, שניתן היה להשיגה רק בארצות הלועזיטים. וזו הייתה אחת הסיבות לכך שבמשך זמן-מה, שנמשך לסירוגין, שיניתי קידומת טלפונית מ-972 ל-48.

וכאשר נסעתי לאנטוורפן כדי להביא את הונדה הביתה, חשבתי כל הדרך חזרה הביתה מה יהיה איתה בסיבוב הפולני הזה; האם הוא יצליח להפחיד אותה או לא. ואכן, פתחתי באימונים באותו מקום, כמה פעמים ביום, בניסיון לנצל ב-crx את כל – או כמעט כל – מה שבית החרושת היפני הטמין בה. כלומר: נסיעה בסיבוב בהילוך שלישי בדוושה על הרצפה וב-9,000 סל"ד, באמונה שאף אחד לא יגיח ממול.

כנראה, רק בזכות אימונים קדחתניים אלה ניצחה הונדה את תחרות ראלי העיתונאים, ראלי של אליפות המדינה המאורגן בהרים, שם השאירה היפנית הכחולה שלי מאחור מבחר מפלצות 4X4, והביאה הביתה גביע עשוי קריסטל טהור. לא נסתיר כי הניצחון הביא עימו גם אנטישמיות טהורה, שעלתה אז השמיימה עקב זכייתם המפתיעה של הנוכחי הטרום-קשיש ובנו הנווט בתחרות יוקרתית זו.

עד כאן כבר גלגלתי פה ושם את סיפורי סיבוב זה, ואף הוספתי שהכביש הדו-סטרי הזה פוּסטר: הרשויות חילקו אותו בקו הפרדה לבן רציף, ועוד כפול, ואף הציבו בשוליו תמרור המגביל את המהירות החוקית ל-40 קמ"ש.

אלא שלא בגלל הגבלות אלה הקשיש המורשה התייר לא מוכן כבר להתקרב לסיבוב, המתפתל עדיין בסביבת היער והאגם, ומעדיף לנסוע לעיירה פְּיאסֶצְ'נוֹ בכביש חלופי משעמם. בכביש זה זקנים אינם נרדפים על ידי סיבובים עוינים שמוכנים לבדוק באין-רחמים את התפתחות גילם – האם הוא כבר מופלג, ואם כן, עד כמה, ועוד רושמים, הסיבובים, בזיכרונם הדיגיטלי את אחוזי הפחד של זקנים אלו, פחד תקני לגמרי בעת חיבוק הדוב של הגיל.

שואלים את אדוארד

קובי ליאני, בתגובה ל"השטן מצלם סלפי": אתה שוב מצליח להעלות על פניי חיוך על הבוקר. הטקסט על הב-מ-וו בגשם היה אחד המשעשעים שקראתי לאחרונה. משובח.

תענוג לפתוח את האתר שלך.

תשובה: אני מודה שהיה לי תענוג מיוחד לקרוא את תגובתך לגבי המדור "השטן מצלם סלפי", הנמצא ברשימת הסרטים הקצרים, וכך מסתתר במחתרת כביכול.

ועוד יש לי תענוג לשמוע לקינוח שאתה נמצא בין הקליינטים של הבלוג 'מכונית הנפש'. הרי בזכותך אני לומד על דברים מעניינים בענף הרכב העברי, ובמיוחד בנושא הספורט המוטורי (ע"ע ההצלחות של קליע המרוצים העברי G1, פרויקט ה"בראשית" האמיתי לגביי)

זמיר פראווי: רציתי להתייעץ איתך לפני רכישה של מכונית של 7 מקומות. הרכב ישמש גם לעבודה וגם למשפחה. אנחנו 6 נפשות.

לעבודה צריך מרווח גחון. אני יורד לשבילים, לא שטח קשה. אני עושה בערך 50 אלף קילומטר בשנה.

למשפחה צריך שיהיה בגאז' סביר, כולל המושב המקופל.

האופציות שחשבתי עליהן: סקודה קודיאק דיזל, ניסאן אקס טרייל דיזל. האם אתה מכיר את המכוניות האלה? והאם אתה ממליץ על אחת מהן?

תשובה: ודאי שמכוניות משפחתיות סטנדרטיות בעלות 7 מקומות אינן מתאימות לנסיעות שלך, כך שבצדק אתה מתלבט בין דגמי סקודה וניסאן שהזכרת.

אינני אובייקטיבי, משום שהכרתי תחת גג ביתי את מנוע הדיזל של ניסאן, אשר הרבה בזכותו אקס טרייל היא סוס עבודה אמין. את סקודה קודיאק אני לא מכיר כמעט.

רונית בצלאל: אני מבקשת להתייעץ עמך לגבי קניית רכב חדש, ולשמוע המלצותיך.

אני נוסעת כל יום מאלקנה לירושלים. מחפשת רכב חסכוני בדלק, בתקציב של עד 90 אלף שקלים, שיעמוד בנסיעות יומיומיות לירושלים. רכב חזק ולא מתאמץ, זריז, יציב על הכביש וקל לתפעול…

כיום אני נוהגת בסוזוקי סוויפט שנת 2016, ומחפשת משהו בסגנון. אשמח לעצתך.

תשובה: אם את מרוצה מסוזוקי סוויפט, שאני ממליץ עליה מאז שסבתא שלה הייתה ברשותי, אז במקומך הייתי ממשיך עם דגם זה.

המתחרה של סוזוקי היא רנו קליאו 1.2 טורבו, הגוברת על סוויפט בביצועים ובנוחות הנסיעה.

איתן זוסמן שלח למדור את הלינק:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5559866,00.html

ושואל לגבי התמונות מוורשה שפורסמו ב-ynet: האם זוהי חנות הפרוות שנזכרת בסיפורך 'שועל הכסף'?‎

תשובה: תודה, איתן, על הלינק האדיר, שפספסתי והכרתי בזכותך. זהו אוסף תמונות בעלות חשיבות היסטורית עליונה, שאני מביט בהן שוב ושוב.

לדעתי, בין התיירים הצרפתים שביקרו בוורשה היהודית בשנת 1930 וצילמו את התמונות הללו היה אולי גם הצלם המפורסם אנרי קרטייה ברסון עם הלייקה שלו, כי אחרת אין הסבר לדרגה האמנותית הגבוהה של התצלומים, שמציעים התבוננות סוציולוגית ואטימולוגית מעולה.

תמונות אלו צולמו ברחוב היהודי נָלֶווקִי בוורשה, שאינו קיים עוד, בוודאי, כך שכל חומר תיעודי עליו הוא יקר ערך. הייתה זו שכונת עוני, וחנויות הפרווה ששכנו בה לא מכרו את שועלי הכסף היקרים שהוצעו למכירה ברחוב הראשי של ורשה, מרשלקובסקה.

 

 

המלאכית שלחה קובץ

לשמחת אויביי, נפשי עברה עינויים קשים במשך שנים עקב המידע שהערוץ הראשון חיסל מעל 100 כתבות וסרטים שביימתי בארץ במשך 16 שנות עבודתי כבמאי – וכעת התגלה שמידע זה היה שקרי

גברת בילי סגל-גזליוס, שאחראית כבר במשך שנים על ארכיון הסרטים הישנים של רוממה, תיקנה אותי בשבוע שעבר בדבר הטעות המרה, ומאז נפשי אינה יודעת את נפשה.

בילי שלחה לג'ימייל שלי קובץ ובו רשימה של כתבות שטח וסרטים שנמצאים בארכיון תחת שמי. "רצ"ב האקסל ממסד הנתונים שלנו. מה שחסר, אנא ציין, ואחפש פרטנית לפי שם הסרט", כתבה לי באדיבות.

בשיחת טלפון הוסיפה סגל-גזליוס שסרטים אחרים שביימתי, נסתרים עדיין, שאינם כלולים ברשימה, היא תוכל לנסות לאתֵּר לפי תמצית תוכנם, כפי שזו נרשמה על ידי עובדי הארכיון.

התגלה, אם כן, שחלק מסרטיי ממשיך לחיות, אך תחת שמות בדויים, כפי שאנו שרדנו בחלק הארי של ורשה תחת שמות בדויים ותעודות מזויפות.

סליחה ועוד סליחה

"לגביי את מלאך", הודיתי לבילי, "את מלאך ממש כמו הדמויות הללו מהשמיים שטסות מעל מכוניותיי כדי לדאוג לי, ולקשיש שבי נשאר רק לשמור על כללי השפיות ולא לנסוע מהר יותר מאפשרויות התעופה של מלאכים אלה".

ביקשתי ממעתירי חסות שמיימיים אלה סליחה לאחר שברגע של חולשה הסרתי ממכוניתי את ההגבלה האלקטרונית ל-250 קמ"ש. מהמלאך בילי עליי לבקש סליחה שקיללתי את הספרייה שלה ואת עובדיה על רצח סרטיי המדומה.

ההפסקה התארכה מאוד

והנה הקטע הרלוונטי מהביוגרפיה המטופשת הרשומה על שמי, שהחל בשנת 1985, עת ביקשתי מרשות השידור לקבל "הפסקה ללא תשלום" כדי לערוך את ירחון הרכב 'טורבו'.

אכן ערכתי את 'טורבו', שעזבתי כדי לערוך את המגזין 'קוואטרו', אך זה לא שרד את מלחמת המפרץ, אשר קטעה את ההכנסות מפרסום – ונסעתי לפולין ל"חיפוש שורשים", משפחתיים ואמנותיים. עד שבאמצע שנות ה-90 עליתי תל-אביבה שוב, ובסופו של אותו עשור התחלתי להתעסק בכתיבה על מכוניות בעיתון 'מקור ראשון'.

במשך כל אותה תקופה לא ביררתי מה עלה בגורל הסרטים שהשארתי מאחור.

עשיתי להם בית ספר  

ובכל זאת, בכל אותן שנות גירושים חצי-עליזים מרוממה לא שכחתי את עבודתי בה, ומפעם לפעם כתבתי זיכרונות מהתחנה אהובתי, אשר חלקם, אני מודה, היו דומים יותר למערכוני-פארסה מאשר לממוארים נוסטלגיים…

על מִכוורת רוממה (שם מעודן ביחס למציאות, שהייתה דומה יותר ל"קן הצרעות של רוממה") גיליתי הכול כמעט, חוץ מדבר אחד: כקשיש צנוע, לא סיפרתי שמרגע התקבלותי לתחנת הטלוויזיה הירושלמית, עוד כשנוסדה, לימדתי את עובדיה בשצף-רצף את רזי המדיום.

לצלמים המקומיים הסברתי איך לתפוס חדוּת (בעזרת עדשת טרנספוֹקָטוֹר) ואיך להעמיד חצובה (עם רגל אחת מושטת קדימה). עורכי התחנה עברו אצלי שיעורים בעריכה, והשחקנים בדרמה העברית הראשונה שביימתי ('קיץ 70" מאת א"ב יהושע) תודרכו איך לשחק.

לחמתי גם כדי להכין ולביים את סרטי 'חלונות שאגאל', סרט הטלוויזיה העברי הראשון שצולם בצבע, שנשכח, כמו כל יתר תרומתי.

ורק כעת, אחרי שתיקה ארוכה של שנים, אני מספר לראשונה, בהתרגשות, על בית הספר ההוא, שפתחתי ברוממה כדי לעבוד שם מבלי להתבייש.

הפקרתי את ילדיי בגטו

ודאי שנשארו בזיכרוני עשרות סרטים שהייתי די גאה בהם, ועוד התגעגעתי אליהם, כך שכאשר חזרתי ארצה, אי-אז באמצע שנות ה-90, התקשרתי לסרטייה ברוממה לשאול על האפשרות לצפות בסרטיי "כדי לכתוב זיכרונות", שהרי מדובר בחלק נכבד מחיי בארץ.

וגברת כלשהי ענתה לי שהסרטייה של הערוץ הראשון "נפטרה בלית ברירה מהסרטים הישנים", עקב הגילוי שהתפרקו להם ה"סְפְּלַייסים" (הדבקות סקוץ' בין התמונות). ועל כן, קבעה, אין לי מה לחפש.

הם נזרקו? שאלתי, וגברת זו אישרה שסרטיי אכן נזרקו לפח.

ודאי שקיבלתי קשה את הבשורה על השלכת סרטיי. כל הקורפוס האמנותי שלי בארץ – קאפוט? הבושה לא עזבה אותי ימים ולילות. התביישתי שברחתי לפולין מאוכזב כאשר נאלצתי לסגור את 'קוואטרו', והשארתי ככה סתם את סרטיי בגטו. גם כן אבא.

שנות ה-70 בזבל

כתבתי לא מעט על נושא עגום זה שפגע בנפשי, אלא שבמקביל לא עזבה אותי המחשבה שהמפסיד העיקרי מהגורל המר של סרטיי אינו בהכרח אני – אלא הסוציולוגיה, האתנוגרפיה והתיעוד ההיסטורי של הארץ בשנות ה-70! חוקרי תחומים אלה הם אשר ייצאו נפסדים עקב השמדתו של רכושי הרוחני היקר.

שהרי אם מישהו ירצה לעשות סרט על השנים ההן בארץ, קבעתי בזמנו בבלוג שלי, אז בלי סרטיי יעמוד היוצר העתידי בפני שוקת תיעודית ריקה, כי רק אני והצוותים שלי צילמנו את אזרחי ישראל ברקע שלהם, בפספרטו האתני-משפחתי. התסריטים שכתבתי היוו בעצם מחקר מצולם איך נראים גיבורי סרטיי, מה מדאיג אותם, מה הם לובשים, מה הם אוכלים ואיך, ומהי סביבתם הטבעית.

לעומת זאת, הקולגות שלי ברוממה הסתפקו בתקופה ההיא, שנות ה-70, בצילום של ראש מְדַבֵּר, ללא רקע, ללא תמונות המתארות את החיים האמיתיים.

אבל קבוצתי

כאשר הופעתי לאחרונה בוורשה ובלודז' מול קהל פולני הזכרתי את מותם של סרטיי הישראליים, והודיתי בפני הגויים שהבשורה על מותם עוררה בי זעם, עצב ואף שיברון-נפש. בקיצור, אֵבֶל.

היה זה לפני חודשיים, כאשר הפולנים הפתיעו אותי עם שני "אירועי הוקרה" שכללו הקרנה של עשרות סרטים פולניים ישנים שלי משנות ה-60, אשר ביימתי לפני גירושי עקב גל האנטישמיות של 1968 ועלייתי ארצה.

בתשובה לשאלות הקהל על המשך עבודתי הקולנועית בארץ, עניתי שהסרטים שביימתי בארץ הקודש אינם עוד, כי הם התפרקו באופן מוזר ונזרקו לפח אף שהיו מצולמים על קודאק, השייך לאליטה הפוטו-כימית, ולא על חומר אגפא המזרח-גרמני הפרימיטיבי, שבפולין דווקא שרד עד ימינו, ולא התפרק בארכיון הגויים.

ישועת השם כהרף מייל

אחר כך הגיעה סנונית קטנה של תפנית: בין החפצים בבית מצאתי את הסרט הישראלי היחידי ששרד, 'דדי בן-שאול'. הצלחנו לקומם אותו מזקנתו, ובני הכניס לסינק את הפסקול המקורי, המוקלט על סרט מגנטי.

ושוב היה לי עצוב, כי הסרטים שנעלמו ברוממה, ומתו כנראה (כך חשבתי וכתבתי), היו מצולמים ומבוימים באותו סגנון שבו צילמתי וביימתי את הסרט על דדי. כך לפחות אמרתי לנטע עפרוני, עורכת לשעבר ברוממה שכתבה לי מכתב.

"שאלת את בילי? היא אחראית על הסרטים הישנים של רוממה", כתבה לי נטע, שראתה בבלוג זה את הסרט על דדי בן-שאול ושלחה לי את מספר הטלפון של גברת סגל-גזליוס היקרה, אשר בתוך רגע, במשפט אחד שהפתיע אותי מהקרשים, הפכה כאמור למלאך שלי, כאותן דמויות המרחפות מעל מכוניותיי הנוסעות ושומרות לבל יבולע לקשיש. כנראה, קשיש זה נחשב משום-מה במרומים שימושי עדיין בעולם השפל.

הרשימה ממריאה לאט

בקיצור, יש סרטים – ואם כולם ניצלו או רק חלקם, זה כבר פחות חשוב. אנו שנינו, בילי ואני, נבדוק את זה לצורך הפרוטוקול ופתיחת שמפניה.

עכשיו אני מכין לסגל-גזליוס את רשימת הסרטים שאני מחפש במיוחד, כמו הסרט על מועדון השחמט ברחוב הירקון בתל-אביב, וכמו הסרט על שירו של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט".

אבקש מבילי לחפש גם את הסרט שעפרה חזה בת ה-12 בערך נראית בו שרה בחלון ביתה בשכונת התקווה, להנאתם של העוברים ושבים. ואת הסרט על אריך (אריק) בראואר, צייר-משורר מוכשר אשר חי בעין-הוד הפסטורלית עם אשתו, הילדים ומיני חיות, כולל עזים וחמורים. בראואר הוא דמות כריזמטית שמצייר בסגנון הריאליזם הפנטסטי, ובתו תמנע בראואר היא זמרת ג'אז.

ויש לי גם רצון להתגלגל מצחוק מול הסרט 'שיער', שאחת מגיבורותיו היא פנינה רוזנבלום הצעירה, שדיברה למסרטה לאחר שצה"ל ויתר על גיוסה. הסרט מתאר את תשומת הלב וההשקעה המגוחכות לעיתים שבני האדם, ורוזנבלום במיוחד, מקדישים לאיבר לא-איבר זה.

אגב

הביטוי "לשמחת אויביי", אשר פותח את מדור זה, מסוגל לעורר את השאלה מיהם האויבים של הקשיש. האם זהו המפיק הפולני שמתעלל בסרט 'שועל הכסף'? ואולי זהו עורך 'מקור ראשון', שציית לדרישת 'ישראל היום', ונפטר מהקשיש המורשה שמעדיף מכוניות על נתניהו?

ובכן, אף אחד מהם. זוג שליליים קטנים אלו רחוק מלהיות אויביי. תשאירו לי את המפיק, אני מבקש את שמֵי הגולה, כי אני מקווה להסתדר איתו בעצמי. ובאשר לעונש התקני לעורך הפחדן של 'מקור ראשון', הוא כבר מתבצע: הרי אני קורא את הלקלוקים השבועיים שלו לאדונו, ומתגלגל מצחוק על כך שאף אחד לא עורך את העורך, וגם הטבע לא עוצר אותו.

כך שהאויב האמיתי שלי קיים במקום אחר, ומתבטא באתר אשר כולו שלו. כ-40 שנה הוא נושם את שמי כרעל, כי אני תרמתי לכך שהוא איבד שפיות. אלא שלהבדיל מהמפיק והעורך, אותם פשפשים שקרנים, השונא הראשי שלי יודע להיות הוגן: הוא פרסם 50 תמונות של דגמי הב-מ-וו השווים ביותר בתולדות הפירמה, ותחת תמונת הבווארית שלי Z3M קוּפֶּה, היורשת של M3 e46 האגדתית, הוא כתב: "Z3M קופה – Z3 היחידה שאהבנו, בגלל שהייתה מטורפת".

חשבתם שלא אצטט את קולות אויביי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: לעשות לעצמך reset

במסגרת פעילותי כקשיש מורשה, הסברתי למישהו איפה ואיך לתקן נזק שנגרם למכוניתו החדשה עקב התנגשות קלה בטמבון מכונית שעמדה לפניו בפקק. "קראתי סמס, וחוץ מזה הייתי די עצבני", נימק הצעיר לזקן את חוסר תשומת הלב שלו.

"עצבנו אותך נהגים אחרים? רוכבי קורקינטים חשמליים או הולכי רגל שקופצים לכביש עם סמארטפונים ביד ואוזניות תחובות בראשם?", שאל הזקן, והבין מיד שהלקוח של תת-המדור 'שואלים את אדוארד' התעצבן בגלל סדרת מתחים בביתו.

וזה הזכיר לזקן את הפרט הבסיסי המבדיל אותו אשכרה מהיהדות הנוהגת. כי הזקן מאוכזב אמנם ממיני פיחותים שספג עקב גילו המופלג, אך גאה עדיין בכישרון האחרון שנשאר לו: הוא פשוט אינו נוהג במכוניתו מעוצבן, משום סיבה כלשהי, כי התרגל כבר עשרות שנים שאחיזה בהגה משחררת אותו מכל הצרות והמתחים! כאילו המכונית היא סוג של אואזיס נפשי.

אמנם הסיפוק הזה מפלא הנהיגה עומד להיעלם עוד רגע בשל מבול סוגי הרכב העתידניים – אך לעת עתה הוא עושה עדיין את שלו, ומתבסס על תחושה של היצמדות פיזית ונפשית למכונית, כאילו היה הקשיש חלק בלתי נפרד ממנה.

לטובת שלוות הזקן ברכבו עובד סט של כלי מנגינה נאמנים, אשר כולל שלוש דוושות, גלגל הגה, בלם יד ואפילו חגורת בטיחות, המאפשרים לזקן להתנתק בתוך רכבו מתחושות של עצב, מועקה או עצבנות.

"הגעתי לבצע בעזרתכן reset!", מודיע הזקן לשלוש הבנות – ב-מ-וו, הונדה ואלפא – המחכות לביקורו. "אתן", מלמד אותן הזקן, "מייצגות יותר חוכמה, אינטליגנציה, אובייקטיביות, רגש ונאמנות מאשר כל כוחות היועצים/יועצות/פסיכולוגים שעסוקים בהורדת מתחים בחיי לקוחותיהם, בין שהמתח הוא בבתיהם ובין שבעבודתם.

פסיכולוגים אלה יורדים לפרטים נפשיים אינטימיים, מנתחים את מה שלא צריך לנתח, מקשקשים, והכול לצורך ריפוי אבוד מראש – אך פסיכולוגים אלה, שלא מגיעים לקרסוליים של שלוש בנותיי, וגם לא לקרסולי הרביעית האדומה, הנהנית מלב של אינטגרה R שמושתל בה, רק מגבירים את העצבנות בשוּרותיו של הקיבוץ גלויות העברי, ועל כן, חושד הזקן, תורמים לתאונות.

20180518_185555

חברות הסגל הפסיכולוגי שלי, הונדה crx VTEC, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה

שואלים את אדוארד

אלי כהן, חולון: אני קורא נאמן של כתבותיך מימים ימימה ונהנה מהן מאוד. המילייה שלי ואני הצטערנו מאוד לשמוע ש'נטשת' את הטור שלך 'המפתחות בפנים' בעיתון 'מקור ראשון', אולם שמחנו לשוב ולקרוא אותו בדוא"ל. את העיתון קיבלנו מגיסי, שביטל את המינוי שלו בעיתון בעקבות כך.

למותר לציין שאנחנו, כולנו (בני 68 ועד 73 שנים), נהנים מאוד מסגנון כתיבתך, ומפיקים תועלת מרובה מעצותיך בכלל ובנושא האוטומטיבי בפרט. הדור השני שלנו מכור אף הוא לכתיבתך המרתקת,

השופעת חוכמת חיים והומור. חן חן לך, איש יקר!

אם לא יקשה עליך, ברצוני להציג בפניך בעיה נושנה שקיימת במכוניתנו. בעיה זו הועלתה כבר, אלא שלא זכתה להתייחסות.

במכוניתנו, ניסאן קשקאי מודל 2011 (אוטומטית, בנפח 2,000 סמ"ק), קיימת בעיה של 'תצרוכת' מצברים מהירה. שנה לאחר הקנייה הוחלף המצבר בחדש על ידי החברה ועל חשבונה. כך גם שנה וחצי לאחר מכן, וכך שוב ושוב.

בדקתי טעינה באמצעות וולטמטר (בעצתך), ומצאתי תופעה מעניינת, הקשורה לדעתי למנגנון

STOP / START, שאין במכוניתי, לפחות לא בשלמותו: קיימת טעינה בעמידה או בנסיעה עד ל-12.4 וולט. מעבר לכך נפסקת הטעינה. אם תיבת ההילוכים משולבת ודוושת הדלק אינה לחוצה, במורד או לאחר האצה, מתקבלת טעינה ללא תלות במתח המצבר! עם לחיצה על דוושת הדלק, במידה שמתח המצבר מעל 12.4 וולט, נפסקת הטעינה. אם המתח נמוך מכך – הטעינה נמשכת עד לרמה זו.

במוסכים טוענים שהכול תקין, ושככה זה בגלל מיעוט הנסיעות. גם במרכזי טוענים כי "ככה זה, זה בסדר, זה חוסך דלק".

לדעתי הבעיה נעוצה במנגנון הפיקוח על הטעינה לשם חיסכון בדלק, שמנתק את הטעינה מוקדם מדי. מובן שהמצבר אינו טעון במלואו, ואני נאלץ להשלמות ממטען קיר לעיתים תכופות, גם במצבר תקין וטוב.

יש לך אולי רעיון כל שהוא כיצד אני מעלה את סף ניתוק הטעינה?

תשובה: הבעיה עשויה להיות קשורה במערכת החשמל המודרנית CAN, שכנראה נמצאת מעבר לידע של המוסכים שפקדת, אשר אמרו לך שטויות על "חיסכון בדלק" ו"מיעוט הנסיעות".

כאשר מערכת חשמל עובדת כראוי, ללא בריחת וולטים ואמפרים – המצבר מסוגל לעבוד שנים גם כשהמכונית נייחת במשך שבועות ואף חודשים, ובלבד שבעליה דואג לחבר את המצבר הנחלש למטען, כפי שאתה עושה. כל מכוניותיי יודעות את זה, ומתנהגות בהתאם.

אבל יכול להיות שהבעיה בקשקאי שלך אינה קשורה ב-CAN אלא ככה סתם באלטרנטור, שלא מייצר את כוח הטעינה המבוקש, כלומר עד 14.5 וולט. הטעינה שאתה מגלה באמצעות מולטימטר, 12.4 וולט, היא כוח המצבר עצמו – ולא כוח טעינה!

כאשר מחברים מולטימטר למצבר, ורק אחר כך מתניעים את המנוע (וזהו סדר הפעולות הנכון), ההבדל בין הנתון שהתקבל במנוע דומם לבין הנתון שהניב מנוע פועל (אפילו בסיבובי סרק) אמור להיות מובהק.

במקומך, הייתי מבקש בדיקה של האלטרנטור, ואת שיפוצו במידת הצורך. את הבדיקה יש לערוך כמובן אצל חשמלאי מוסמך, ולא במוסך כללי, שימהר למכור לך אלטרנטור חדש.

משה קליין: בחיפושיי אחר מודלים של מכוניות שאני אוהב וכנראה לעולם לא ארכוש, נתקלתי במודל של הבווארית הידועה מסיפוריך לאורך השנים (מצורף לינק להלן).

כפי שהרבה חובבי רכב רבים מחזיקים רק את המודלים של המכוניות האהובות עליהם, אני חושב שאולי גם אתה תמצא לנכון להחזיק מודל מוקטן של הבווארית בשהותך במזרח התיכון, כשאתה רחוק מצי כלי הרכב הנבחר שלך.

להלן הלינק:

https://www.ebay.co.uk/itm/UT-models-BMW-Z3-COUPE-SILVER-PAINT-1-18-SCALE-MODEL-CAR-20421/383081105764?epid=649029454&hash=item593169c964:g:-RQAAOSwwAldQfUA

תשובה: תודה, משה, לא אשכח את דאגתך, אף כי עוד לפני שנתיים רכשתי אותו מודל של הבווארית, שהגיע אליי בקופסת עץ הדורה. כבר פרסמתי במדור תמונה של מודל זה מונח על אדן חלון, כאשר מצידה השני של השמשה, במרחק של כמה עשרות מטרים, עומדת הבווארית עצמה, המקורית, באותו צבע של המודל.

יש לי גם מודל קטן יותר של הבווארית, בגודל 10 ס"מ, הניצב על מדף בתל-אביב כדי להזכיר לי אל מה אני מתגעגע.

אייל אוריין: אני נהנה לקרוא את הכתבות שלך מאוד!! אודה לעצתך לגבי כמה בעיות שיש לי בטויוטה יאריס 1.3 דגם SOL שנת 2004.

א. בהתנעה הראשונה הרכב מגיב מצוין, אבל אם מכבים את המנוע ומדליקים לאחר כמה דקות, אפילו עד 20 דקות, הוא לא מתניע מיד אלא לוקח לו זמן. מה יכולה להיות הבעיה?

ב. ברכב זה יש מסך דיגיטלי. אצלי באוטו הוא התקלקל, ולעיתים אינו פועל כלל. האם אתה מכיר את הבעיה? מה אפשר לעשות?

תשובה: א. הייתי בודק את מסנן הדלק, את החוטים של המצתים, ואת המצתים עצמם.

ב. לפני קנייה של מסך דיגיטלי חדש הייתי בודק את החיבורים של החשמל, במיוחד את המינוס.

יוסי כ': ברשותי וולבו XC90 שנת 2007. עד עכשיו היה לי צמיגי מישליין, אני צריך להחליפם, הבעיה שהם יקרים.

בזמנו ראיתי המלצה שלך על צמיגי TOYO יפניים. האם זאת המלצתך גם היום?

תשובה: אינני יודע אם יבואן טויו משווק בארץ את הצמיגים מדגם R1R, שעליהם המלצתי לנהיגה רגילה כי אלפא GTV שלי לובשת אותם בהנאה.

אלא שאם אתה בוחר בטויו מדגם זה או אחר, מוטב שבטרם קנייה והרכבה תבדוק בספר הרכב אם הפרטים הטכניים של הצמיג תואמים את דרישות היצרנית וולבו לגבי XC90.

חיים: המלצת לי על הונדה FR-V כרכב ל-6 אנשים, אך בשוק קיימות מועמדות משנת 2009, הבעייתית ברכב כזה. רכב לאחר 10 שנים הוא איננו כרכב בן 3 שנים.

האם למרות העובדה שהרכב 'לא צעיר', כדאי עדיין לרכוש אותו ?מובן שאבדוק אותו.

תשובה: מדובר על רכב אדיר, יחידי במינו, אמין ומזדקן יפה. FR-V נשארת צעירה חרף גילה, שלא מורגש עליה. לא מייצרים כבר מכוניות דומות, וזו הסיבה שעודני עומד מאחורי המלצתי לרכוש אחת כזו, גם אם היא בת עשור.

 

הלחישה שהצילה אותי

מהאשפוז הקצר שלי באיכילוב לפני שנים רבות נשארה לי למזכרת פיג'מה כחולה של בית חולים זה. אני שומר את הפיג'מה כפי שניצולי אושוויץ שומרים את בגדי הפסים של מחנה המוות הגרמני

 את יורם (יוּרֶק) ברונובסקי הכרתי מאוחר מדי. מאוחר באיזה 20 שנה, אשר עברתי בגלות התל-אביבית שלי מבלי לדעת שבין הנפשות של מקומיים תקניים נמצא גם איש בלתי שגרתי זה, השייך במובהק לדמויות מתוך דפי הספרות האירופית או מהקולנוע.

בהיותו ידען וציניקן אך גם אנושי ועדין, היה לי ברור בלֵית-ספק שיורם ברונובסקי, סופר, מתרגם ומשורר, אינו דמות מתאימה למציאות הציונית הצעקנית, חסרת הרגש, נטולת הסבלנות, ובקיצור, די דוחה.

ברונובסקי, המכור כולו לתרבות, לשירה ולשחייה חופשית במספר רב של שפות, התייחס בסקרנות לכך שמכרתי את כל נפשי לעולם הרכב, וראה במחלתי זו מעין סטייה עדינה, תוצאה של עבודתי כעורך ירחון 'טורבו'.

בכל אופן, ניסיתי לצמצם בשיחות בינינו את נושא המכוניות, אך לא תמיד הקפדתי על הדיאטה, וכך קרה שגיליתי ליורם שהטייקון האישי שלי סטיב מורל, העשיר ללא בושה, הזמין אותי לפאריס ליהנות מנהיגה במרצדס ספורט חדשה ומפוארת שהתווספה לאוסף שלו.

"תבוא", אמר לי סטיב, ופיתה אותי בפרטים שמדובר בדגם S ידני בעל מנוע בנפח 5 או 6 ליטרים, אז ודאי שטסתי, מבלי לדעת על ההוֹרוֹר שיחכה לי בפתח חוויית הנהיגה.

ליטוף מבעית

סיפרתי ליורם ברונובסקי איך בפאריס, השכם בבוקר (הוא היה כותב אולי "הַשְחֵר בבוקר, מלשון שחר), ירדתי מחדר האורחים של סטיב מורל לחניון התת-קרקעי, החשוך בעוינות אנטישמית, ואיתרתי את מרצדס בין עשרות דגמי יוקרה אחרים כי רק זו, אחרי לחיצה במפתח שלה, נענתה לי באיתות אורות, בדיוק כפי שלימד אותה בעליה החוקיים, המלכותי בהליכותיו.

פתחתי את הדלת, התיישבתי על מושב הנהג מצופה העור, סובבתי את המפתח בסוויץ', והרגשתי פתאום שמישהו היושב במרצדס מאחוריי נושף בחושך על עורפי, נוגע בכתף שמאל שלי ומלטף אותי בחוזקה…

יצורים זרים של פחד החלו לזחול על חוט השדרה שלי. "זה היה נורא", סיפרתי ליורם, "כולל התהייה אם דמות מסתורית זו הנמצאת מאחוריי אוחזת בסכין או מתכוונת לחנוק אותי בחוט פלדה, כמו בסרטי אימה בנוסח היצ'קוק".

הזיעה הקרה של הפחד לא הספיקה להתייבש ולא עזבה אותי גם כאשר גיליתי שהמרצדס של סטיב מורל ניסתה בסך הכול, בטוב ליבה ומדאגה לבריאותי, לסגור עליי את חגורת הבטיחות האוטונומית.

ביקור אצל המשורר

המתח שכך, יצאתי עם המרצדס של סטיב אל שאנז אליזה, ומיד הפלגתי בעיר לפי התוכנית שקבעתי עוד במטוס, כלומר, פתחתי את מפת פאריס וחיפשתי את מיקומו של בית הקברות 'פֶּר לאשֶז' במטרה להגיע לקברו של גיום אפולינר.

זאת לא הייתה משימה קלה, סיפרתי ליורם. שוטטתי בעיר המתים הנאה לא מעט זמן, עד שהנהלת בית הקברות סידרה לי מורה דרך ומצאתי את המצבה. כך שעל פר לאשז נפל כבר חושך כאשר הגעתי לאבן גבוהה נושאת הכיתוב:

Guillaume Albert Apollinaire Kostrovicki

המשורר בחר בשם הבדוי 'אפולינר', שבו הכיר אותו העולם. אמו אנג'ליקה קוסטרוביצקי, פולנייה מפורסמת רבת עלילות ואהבות שהייתה מבאי הקזינו במונטה-קרלו, לא גילתה מעולם לאיש מיהו אביו של אפולינר.

מלבדי לא הייתה נפש ליד מצבת המשורר, אך מישהו כנראה ניקה עלים מסביבת הקבר והשאיר זר פרחים טריים, שעמדו באגרטל זכוכית ליד נר דולק. חטיבת הפרחים שקניתי בכניסה לפר לאשז נראתה מסכנה משהו, והתביישתי לצרף אותה.

מה שנשאר לי מול קברו של המשורר, המשכתי לתאר ליורם, היה למלמל על-פה את המילים של אפולינר החותמות את הפואמה שלו על אדמונית יפהפייה. את אותן כמה שורות אשר מה שלא יהיה, לא אשכח אי-פעם. לא בעולם זה ולא בעולם הבא.

טיוטת תרגום

מכיוון שלא הכרתי אז שום תרגום של אפולינר לעברית, הייתי מוכרח להיאבק על כך בעצמי, ויצא לי משהו כזה:

אדרבא, לעגו לי, בני אדם בעולם,

בני אדם מקומיים,

הרי יש דברים הרבה שאיני מרהיב להגיד

כל כך הרבה דברים לא תיתנו לי להגיד

אז רחמו עליי

 "בפולנית ובצרפתית הקטע הזה מזעזע בטירוף. אולי תתרגם את זה אתה?", ביקשתי מיורם ברונובסקי, והוא אמר שיתרגם בשמחה את קטע זה, ואת השיר כולו, כאשר יחזור מבית החולים.

"איזה בית חולים? מה קרה?", נתבהלתי, ושמעתי מיורם שהרופאים באיכילוב החליטו לנתח את ליבו, כי לאחרונה הוא נחלש וקשה לו לעלות במדרגות ובאופן כללי להתאמץ.

"בשביל מה לך לעלות במדרגות?", הקשיתי, "גם לי היה קטע כזה בעבר. לרוץ לניתוח זה לא פתרון, לדעתי, אם אנו עדיין נושמים ומתפקדים כראוי!", ניסיתי להניאו.

ייי

לגבי הטופ של הטופ מבין גיבורי התרבות שקבורים בבית העלמין הפאריסאי הוותיק, 'פר לאשז' הוא הגרסה הלועזיטית אשכרה לעולם הבא. ציפורים שחורות משחיזות את מקוריהן על צלבים עשויי שיש. אתה עדיין כאן, מיסייה אפולינר?

ברח, אדוארד, ברח

לא סיפרתי ליורם שגם אני ביליתי באיכילוב, שָלוּח לשם על ידי רופא המשפחה ד"ר יורם ברגר כי ראיתי כפול משהו, ואף איבדתי את ההכרה ברישום הכניסה.

כשהתעוררתי הקיפו את מיטתי כמה רופאים לבושי לבן ודנו על ניתוח ליבי, החיובי לגביהם, בעודי מחובר לאינפוזיה וחוטים מקשרים את גופי לאיזה מסך או שניים.

הם כבר החליטו לנתח אותי עוד השבוע והחלו לעזוב את החדר, ואז קרב אליי רופא צעיר דובר רוסית. "אל תסכים לניתוח", לחש לאוזני, "תברח, זו בסך הכול אנגינה פקטוריס, תוצאה של התרגשות יתר. זה יעבור לך, אם תשכח את הסיבה שגרמה לך למצב הזה", מלמל, ומיהר להצטרף אל להקת הרופאים העוזבת.

ואני נזכרתי מיד כי מצבי אכן הידרדר לאחר שקראתי בטעות את מה שכתבתי על מותו של כלבי הישראלי בוני ועל הפרדה ממנו בכפר פולני קר, כולל כמה פרטים טכניים. הבטחתי לבוני להחזיר אותו אל כיכר אתרים, שהוא אהב להשתין על מרצפותיה, ואל הריצות המטורפות על שפת הים. הבטחתי, ולא עמדתי בכך.

לא פרסמתי את הקטע, וחומר נפץ זה נשאר במגרה ותפס אותי חצי שנה אחרי המקרה.

ויתור על ביתור

בכל אופן, אימצתי אל ליבי, או מה שנשאר ממנו, את הצעתו של הרופא הצעיר, קמתי ממיטתי באיכילוב, שחררתי את גופי מהחוטים ומהאינפוזיה, ויתרתי על הג'ינס, החולצה והנעליים שלי, רצתי יחף לקומת הקרקע בפיג'מת השני חלקים של בית החולים, תפסתי מונית וברחתי הביתה, לרחוב יוסף אליהו 8, שם גרתי בשכירות.

הפיג'מה הכחולה של איכילוב נמצאת אצלי כבר כמה עשרות שנים, ואני שומר אותה כפי שניצולי אושוויץ שומרים את בגדי הפסים של מחנה המוות. ההבדל היחידי הוא שיצאתי מסכנת חיסול ללא מזכרת של מספר מקועקע.

השיר נותר יתום

אך את יורם ברונובסקי חיסלו להקות של מומחים מדופלמים. הוא לא חזר מאיכילוב כמו שהתכוון, ואין אף אחד שיכול לתרגם את אפולינר כפי שהיה מסוגל המנוח היקר, עוד קורבן מסכן של הרפואה התל-אביבית.

התליינים לא הניחו לברונובסקי להוסיף עוד יצירות גאוניות שלו ולמות במיטתו, והגעגוע אליו הומה.

יהיה זכרו ברוך, ולא נדיר כמוהו.

150-e1562847225344.jpg

יורם (Jurek) ברונובסקי לא חזר הביתה מאיכילוב, ונקבר בקיבוץ. אין דבר עצוב יותר מלוויה חילונית תצלום: אדוארד אטלר

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה
שֶקֶט הוא שֶקֶץ – מכוניות חשמליות יפסיקו לשתוק

 האיחוד האירופי דורש שיצרני מכוניות חשמליות והיברידיות יתקינו בהן מנגנון שמפיק רעש מלאכותי. זאת, משום שמדובר במכשירי תנועה שקטים אשר מסכנים הולכי רגל, ובמיוחד עיוורים המלווים בכלבי נחייה.

החוק שתובע את שתילת הרעש הבטיחותי נכנס לתוקף ב-1 ביולי 2019, וקובע בין השאר כי מכוניות חשמליות והיברידיות מהדור הנוכחי ישדרו "רעש מנועים מלאכותי רב-דציבלים" כאשר הן נעות במהירות של עד 20 קמ"ש, וזאת כאמור במטרה להזהיר עוברי אורח מפני התקרבותן.

לפי מומחי תנועה לועזיטים, לא תהיה חובה להשמיע את צליל ההתרעה במהירויות גבוהות יותר מ-20 קמ"ש. במילים אחרות, אותו חוק אירופי יבש מאפשר לחשמליות ולהיברידיות שנוסעות ב-30-50 קמ"ש – מהירות טיפוסית בעיר – להתקרב לקורבנותיהן בשקט מוחלט!

זו הבעיה הקשה ביותר בחוק החדש, אך לא היחידה. גם סוג הרעש שהחשמליות וההיברידיות חייבות להפיק לא הוגדר כראוי. אמנם החוק מציין כאמור שיהיה זה "רעש מנועים", אלא שחברת מרצדס הודיעה כבר שבחרה בצליל של מוזיקת רוק כבד, וב-מ-וו נמצאת בשלב של בחירת צלילים משלה. כך שאפשר רק לתאר את הקונצרטים והקקפוניות אשר יבקעו ממכוניות בחניונים וברחובות.

אגב, האיגוד האירופי הכריז שגם דגמים שקטים ותיקים יחויבו בעתיד בהתקנה של מערכת הרעש המלאכותי, הנקראת AVAS (Acoustic Vehicle Alert System), ושבלעדיה הם לא יעברו את הטסט השנתי.

"לא מעניין אותי אקוסטיק שְמָקוּסְטִיק", אמר הקשיש המורשה לבווארית הכסופה שלו. "הרי אין לי וגם לא תהיה לי בת חשמלית, וכנראה גם לא היברידית".

"טמבל כמוך שכח שהוא חוצה מדי יום כביש בדרך למכולת או לקפיטריה, מה גם ששמיעתך, בגלל גילך המופלג, כבר לא דקה כשהייתה", הזכירה לזקן בתו הבווארית, בעלת 4 צינורות מפלט המנגנים תצהולת של 321 סוסים.

שואלים את אדוארד

יפעת: אני רווקה שמחפשת רכב בעל קילומטראז' נמוך ויכולת לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה… גודל בינוני, מנוע 1600, מהשנים 2010-2015. התקציב הוא 20-30 אלף שקלים.
ראיתי סיטרואןC  אליזה שנת 2013 שעשתה 67 אלף, ורציתי לשאול לדעתך: האם למרות שזה רכב צרפתי, ולא יפני כמו שמרבית הישראלים אוהבים לרכוש, הוא אמין וטוב? אם לא, אשמח לקבל המלצות אחרות.

תשובה: לי יש ניסיון טוב דווקא עם האמינות של סיטרואן. לדגם שאת שוקלת לרכוש, סיטרואן C אליזה, יש יתרונות, החל בהנאת נהיגה וחיסכון בדלק, דרך בטיחות, ועד נוחות נסיעה שלא מאפיינת את האסייתיות.

אלא שהמשפט שלך על נסיעות ארוכות, כאלה שהן מעבר לסטנדרטיות, מדליק אור אדום, ומעלה את ההצעה שתרכשי סוסת עבודה, כמו הונדה סיוויק 1.8 (פחות חשוב השנתון), פולקסוואגן גולף וטויוטה קורולה.

חשוב לחפש מועמדת מבית טוב, שדאג לה.

נטע עפרוני, בתגובה לסרטך על דדי בן-שאול (שהקישור לו מופיע בפוסט "השטן מצלם סלפי"): לפני 50 שנה ערכתי אתך כתבה, ואז שאלת אותי "אולי את רוצה גור חתולים יפָה". חשבתי מעט ואמרתי "כן". אחרי כמה דקות שאלת אותי "אולי את רוצה שתיים. שלא יהיו לבד". סיימנו את העריכה, והיו לי שני גורי חתולים.

ז'קלין, שחייתה 17 שנה, והזכר, שאת שמו איני זוכרת כרגע (הגיל הגיל הגיל), שמהר מאוד התאקלם בחברת חתולי השכונה.

מאז הפכתי לחובבת חתולים מושבעת ומשוגעת. תודה לך, או אולי לא – .

השבוע קיבלתי עותק של "אוד מוצל" – דדי בן-שאול. כשהייתי בת 16 ודדי היה בן 27, משהו בתחילת שנות ה-60, היינו דדי ואני חברים ואהבנו. החיים התגלגלו ונעשיתי חברה טובה של אלינור, בת זוגו האחרונה של דדי ואם 3 מבנותיו, עד עצם היום הזה. היא זאת ששלחה לי את הכתבה.

קיבלתי דדי חי, נושם ובועט. דדי כפי שכולנו זוכרים אותו. הצלחת ליצור פורטרט נפלא שלו, קלטת אותו לחלוטין. ותודה לך.

הרבה שאלות יש לי אליך, איפה אתה, מה, מתי ובכלל. וגם לגבי הכתבה/סרט לטעמי. אשמח אם תשיב לי.

תשובה: תודה על מכתבך הנחמד, ודאי שלא שכחתי אותך, עורכת בכירה ברוממה, כי גם קשישים לא שוכחים בחורות יפות ואינטליגנטיות, שבלטו על רקע השחץ חסר הכיסוי שרווח ברוממה.

אבי י': רציתי לשמוע את חוות דעתך על אאודי S8 שנת 2008, מנוע 5.2 עשרה צילינדרים בעל 451 כ"ס. האם כדאי לרכוש את הדגם? יש כמה מכוניות כאלה שנמכרות כרגע במחיר נמוך במיוחד.

מה עלות של אחזקת רכב כזה? שמעתי שיש נטייה להצטברות של פחמן בצילינדרים של המנוע, ותיקון של זה יכול להגיע לסכום גבוה במיוחד…

לחלופין, האם כדאי יותר לרכוש פולקסוואגן פולו gti שנת 2011, שמחירה סביר, הן מבחינת צריכת דלק ועלויות תיקון שפויות, והן מבחינת שימוש יומיומי? (אני יודע שהמכוניות שונות בתכלית, אבל שתיהן מעניינות אותי מאוד).

תשובה: אני מבין את ההתעניינות שלך ב-S8, כי גם אני הייתי פוזל לאפשרות חוץ-שגרתית זו. הייתי רק שואל את המוכר אם יש ברשותו רישיון נהיגה. אם כן, זוהי אינדיקציה לכך שאאודי זו נסעה לאט מסיבות כלשהן – מה שרומז מפורשות שהמנוע שלה סובל מההשלכות של סיבובי מנוע נמוכים, ובהן הצטברות פיח בתא השרפה ובשסתומים.

תופעה זו, שנקראת LSPI, מקצרת את חייו התקינים של המנוע, שבסיבובים נמוכים עובד כאילו היה דיזל, כלומר – בנקישות, שנמשכות גם לאחר כיבוי המנוע.

כך שפולקסוואגן פולו gti היא כנראה לא רק אופציה מבריקה בפני עצמה, אלא גם שפויה יותר, כזו שאינה מאיימת על משק הבית.

נעמי: בשבועות האחרונים המכונית שלנו (שברולט אורלנדו בת 5) גומרת את כל הטנק דלק (סולר) בתוך כמה ימים. עד עכשיו המכל הספיק לשבועיים-שלושה. לא נראה שזה דולף למדרכה, וכשממלאים שוב הטנק באמת ריק, כלומר לא נראה שיש תקלה במד. במוסך לא יודעים. מה יכולה להיות הסיבה?

תשובה: אם לא מגלים עקבות נזילה, אז ייתכן שהדלק ה'בורח' פשוט נשרף בכמויות על-טבעיות עקב תקלה (נפוצה למדי) בשסתום EGR, אשר תפקידו להחזיר לתא השרפה גזים שנשרפו כבר.

אני משער שזה הסיפור באורלנדו, ואם כך, אז מומלץ לנקות את שסתום ה-EGR או להחליפו (באותה הזדמנות יש לשקול להחליף גם את המוסך).

 

 

 

 

השטן מצלם סלפי

ספק אם הייתה זו טעות טיפשית מביכה או סתם ביטוי של זקנה. בכל אופן, יומיים לפני חזרתי ארצה הלכתי לישון, והשארתי את הבווארית שלי בודדה בגינה. אמרתי לה לילה טוב, במקום לסגור אותה במוסך שלה כפי שדאגתי ל-GTV ולהונדה. לא ידעתי מה זומם לנו הטבע של הגולה

אבל בינתיים, הזקן חוגג בתל-אביב את הצלת סרטו הקצר 'דדי בן-שאול', אחד מבין למעלה מ-100 סרטים שביימתי בערוץ הראשון ז"ל במשך 15 שנות עבודתי כבמאי ברוממה.

עותק בודד זה של סִרטי 'דדי בן-שאול' ניצל מהפוגרום ברוממה, אותו פוגרום יסודי שבו חוסלו כל הסרטים של הטרום-זקן עקב התקפת טירוף של קנאים רוממאים.

אחרי מעל 30 שנה התגלה העותק הוותיק של 'דדי בן-שאול' בין חפצי הזקן, ושוחזר במעבדות מקצועיות בוורשה. הוא זכה שם ב-scanning דיגיטלי דייקני ובשחזור פסקול, שעבר בהצלחה מהמקור, המוקלט על 16 מ"מ מגנטי.

קשה לזקן לא להתרגש מסרטו הישן, המייצג למדי – ואף לא מעט למדי – את סגנון היצירה שעלה ארצה עם הבמאי. צורת הצילום והעריכה בנוסח 'נון-קונטיניואיטי', המשאירה בסרטו 'דדי בן-שאול' מרחב לדמיון, היא אנטי-תזה מוחלטת לסרטים בנוסח קרן-קיימת-לישראל שחגגו בארץ בשנות ה-70 וה-80, ובלטו כמובן בהפקות הרוממאים.

לצפיה בסרט, לחצו על התמונה

עעעעעללל

הכסופה חוטפת סופה

את טעותו הגורלית הבין הזקן בשעה 02:30 לפנות בוקר, כאשר אותם שמי גולה ידידותיים, שעד עתה רקמו למענה של הבווארית Z3M קוּפֶּה הכסופה אפיריון כחול ההולם אותה היטב – סידרו לנו הוֹרוֹר.

כמו בהצגת מתח מבית המאסטרו דנטה אליגיירי, שמיים אלה תפסו קריזה והפתיעו בהיפתחות חרצובות הגיהנום עם צרור ברקים מלווים ברעמי נפץ, שהפכו את חושך הלילה לנגטיב.

מופע אורקולי זה היה עשוי להרהיב על במת אופרה, אלא שבמציאות היה המחזה מבעית. אפשר היה לדמיין שהשטן הפָּפָּרָצִי גילה את מקומנו החשאי בכפר הפולני הפסטורלי, והחליט לצלם בפלאשים בוהקים סלפי עם הזקן, עם ביתו ועם גינתו. עד שנמאס לו כנראה, כי חושך הרואי כבש שוב את חצר הבית והעלה עליה מסך אטום לכמה דקות, כמו כדי להקרין עליו מקבץ פרסומות. רגע אחר כך ניתך מבול כבד על גגה של ב-מ-וו המסכנה, שלא זכתה באזהרה מבעליה החוקיים או ממלאכיה וחטפה טונות מים לדקה.

יהודי סקפטי

ערב לפני הסערה הגיעה אל כפרו של הקשיש סדרת סמ"סים מעיריית פיאסצ'נו הקרובה, אשר הזהירו את תושבי האזור, ובמיוחד בעלי מכוניות, ש"בלילה שבין חמישי לשישי עומדת לפרוץ סופת גשם, ברד ורוחות חזקות, כך שכדאי להתרחק מעצים, שעלולים לקרוס. יש גם להגן על הרכב ממטחי הברד, שמסוגל לנפץ שמשות", נשלחה ההתרעה אל מכשירי הנייד של הגויים.

אלא שהזקן, יהודי סקפטי שאינו שש לכוף עצמו להיסטריה מוניציפלית, השאיר בכל זאת את הב-מ-וו מוכנה לנסיעת בוקר ביום שישי. כי השמיים היו רגועים למשעי והכוכבים נצנצו בתדר רך, מבלי לספק בדל כיסוי לסמ"סים הדרמטיים של הפקידים.

שיקסה פרועה מול זקן

וכעת הזקן לא מאמין שהוא מתעורר לקול רעמים וברקים, שהוא מחפש את מגפי הגומי, שנעלמו, ולכן רץ יחף בטירוף בחושך מזולעף, עם פנס, עד שמצא בצריף העץ הישן כיסוי פלסטיק לאוטו, שהקשיש לא פתח אף פעם, ואז ממהר לב-מ-וו כדי לכסות אותה נגד הברד לפחות, ומצליח איכשהו לעשות את זה מול זעף הטבע.

אכן, היהודי קשה העורף חטף אמבטיה קרה. ובשובו אל מיטתו, ספוגי כשושנת ים, התגלגל הזקן מצחוק מטורף על המחשבה מה היו אומרים על מראה לילי זה ועל תפקוד הקשיש אותם אנשי תרבות מכובדים שארגנו לזקן זה פסטיבל הוקרה של סרטיו הישנים: הקרנה חגיגית במוזיאון לסינמטוגרפיה בלודז', השוכן בארמון מפואר מהמאה ה-19, ועוד הקרנה יומיים אחר כך, במוזיאון ה'זאכֶנְטָה' היוקרתי בוורשה.

סרטון המראה את הזקן רץ בפיז'מה רטובה בגשם וברוח – אותה שיקסה פרועה המעיפה נגדו חתיכות דיקט, קרשים ופחיות למיניהן – היה יכול להיות אייטם משעשע למדי בשביל הקהל אשר יומיים קודם לכן, וגם ארבעה ימים קודם, הגיע להקרנות הסרטים החגיגיות של אותו זקן.

בעזרת אחותי

בשני אירועים אלה ניסה הזקן לענות בכבוד ובנימוס על שאלות הקהל הסקרן על הסרטים שצילם לפני 50 שנה בערך, על מקומו של הזקן בתעשיית הסרטים, ועל דעותיו ואמונותיו בענייני קולנוע, במאה הקודמת וגם היום.

הזקן התבקש להסביר מה נשאר אצלו אותו דבר, ומה בראשו השתנה מאז, וכמובן לענות על שאלות לגבי הגניאולוגיה של קטעים מסוימים, כמו כניסתה והיעלמותה של הנערה אל תוך קיר בית הכנסת בסרטו 'בית העלמין רֶמוּ'.

ובמעמד זה גילה הזקן לסקרנים פרט שלא חשף מעולם: שדמות הנערה אשר הגיחה משום-מקום ונעלמה אל תוך הקיר נכתבה בתסריט של 'בית העלמין רמו' לפי סיפור של אחות הבמאי – אִירֶנָה. היא אמרה לאחיה, הטרום-זקן, שביקרה בקרקוב, ובעקבות המלצה של מישהו נכנסה לבית כנסת זה, העזוב על ידי אלוהים והנפשות, ו"פתאום שמעתי את עצמי לוחשת באולם בית הכנסת הריק את הקריאה 'טאטע', לוחשת את אותה קריאה ביידיש אף כי מעולם לא דיברתי מילה אחת ביידיש", סיפרה רועדת. "לא ידעתי מה קרה לי", הוסיפה, "וזה עדיין מדאיג אותי".

וכך נשאר לבמאי להודות לפני הקהל שכל עבודת הבימוי שלו בקטע הזה ב'רמו' הייתה לצטט את אחותו בדייקנות, ולבקש את השחקנית יוֹלָה בּוֹכְדָל לקרוא "טאטע". את הצעדים של יולה, המודגשים בצלילי כסילופון, הוסיף לסרט ידידי המלחין כריסטופר קומדה, – סיפר הבמאי לקהל בערבי ההקרנות.

cof

מוזיאון 'זאכֶנְטָה' בוורשה.  בשבוע שעבר נערך בו ערב הקרנת סרטים ותיקים של הזקן, שנשמרו בפולין בקפדנות ואף באהדה. מול הזקן יושב סטניסלב וֶלְבֶּל, שארגן את האירוע והנחה אותו. איש צעיר זה, מבכירי עולם האמנות בפולין, מכיר את הפילמוגרפיה של הזקן יותר ממנו     

הזהו אותו זקן?

קל יותר להתוודות על ההשראה לסצנה זו במפגשים עם צופים, מאשר להבין כמה ימים אחר כך שאותו במאי זקן מוכן, חרף גילו המופלג, לרוץ בטירוף דרך גשם לילי סוחף, מול הרוחות והפירוטכניקה של הקב"ה, רק כדי להציל את מכוניתו ממהלומות הברד, שאכן איים לנפץ את זגוגיות הבווארית ואת חלון הגג שלה.

לא ייאמן שאותו זקן אשר רץ אל הב-מ-וו עם כיסוי פלסטיק כבד, ונפל לשלוליות מים שהפכו לבורות, לקח גם חלק בוויכוח אינטלקטואלי מְעוּנָב לגבי רעיונותיו האמנותיים אי-פעם, ולגבי הקולנוע של שנות ה-60.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אמנות הדריפט

כל נהג מאושר שבבעלותו מכונית המצוידת בהנעה אחורית, קלאסית, ישמע בשלב כלשהו את השאלה "איך היא הולכת לצדדים?". מדובר כמובן בכישרון המכונית לנסיעה בדריפט, שבמהלכה הנהג והיושב/ת על המושב הימני רואים את הכביש מבעד חלון צד, כי הנהג חולל בנסיעתו דריפט – או בהחלקה מכוונת-מבוקרת, או משום שהוא נקלע לאיבוד שליטה על אחיזת הכביש, ואז מאוים באחת משתי תוצאות: ביצוע צלחת או התנגשות.

מומלץ אפוא ללמוד לבצע דריפט מתוכנן, כי דוקטורט באמנות הדריפט – שמושג בזכות אימונים על כביש חלק אחרי גשם או על משטח שהורטב במתכוון לצורך אימוני נהיגה – מאפשר לצאת ללא פגע ממצבי תאונה שנוצרים עקב החלקה מסוכנת. שמפתיעה לגמרי נהג בלתי מיומן.

לדריפט בר-שליטה יש שלושה שלבים:

  1. היגוי יתר (היזרקות האחוריים של הרכב).
  2. קונטרה מיידית, כלומר סיבוב ההגה לכיוון היזרקות הזנב.
  3. באלאנס, כלומר משחקים של לחיצה-הרפיה על דוושת הדלק, המחזיקים את המכונית בהחלקה מבוקרת. לבאלאנס (איזון) המוצלח מגיעים אחרי משחקי התאמה בין עומק הקונטרה לבין יישור זמני של ההגה במשך שברירי שנייה, המאפשר (יחד עם לחיצה-הרפיה על דוושת הגז) לשמור על המשך הדריפט.

במדינות לועזיטיות אפשר ללמוד את אמנות הדריפט בעזרת מדריך, שמראה לתלמיד את התרגיל המבוקש מתחילתו, ובהמשך מדגים החלקה מבוקרת בסיבובים באמצעות באלאנס נכון בין זווית הקונטרה לבין לחיצה על דוושת הגז. רק בשלב הבא מלמד המדריך לבצע את התרגילים הללו על כביש יבש. זהו פעלול מסובך יותר, שכן הוא מתבצע במהירויות גבוהות מאלה שפיתחנו על כביש רטוב.

בשטח יבש, מוכרחים קודם כל לחולל היגוי יתר. הדוקטורנטים של הדריפט לא מתביישים להשתמש לצורך כך בבלם היד ובלחיצה קצרה על הבלמים, שמטרתה להסיט את משקל הרכב אל הציר הקדמי – ואז לסובב במהירות את ההגה כדי להוציא את המכונית משלוותה.

הזקן למד בצעירותו פטנט נוסף: לפני פנייה שמאלה הוא היה מסובב את ההגה לכיוון ההפוך, כלומר ימינה, ואז, כשהמכונית התמימה מבולבלת, היה הטרום-זקן מסובב את ההגה לכיוון האמיתי של הסיבוב, כלומר שמאלה, מגלה בסיפוק את היגוי היתר, אשר לו הוא חיכה מראש עם קונטרה, ובשלב הבא, כדי לבצע דריפט, היה מחפש את הבאלאנס הגואל.

האלפות של הזקן הכירו את השיטה על-פה, ונהנו לעבור בדריפט מבוקר וב-100 קמ"ש את סיבוב מוצא ז"ל, אשר נחשב אז מפחיד ואגדתי.

שואלים את אדוארד

הודיה גרוס: כבר שנים שאני קוראת את הטור שלך במקור ראשון, עוד לפני שהיה לי רישיון כמדומתני. עכשיו גדלתי, יש לנו 3 ילדים ואנחנו צריכים לקנות רכב. החלטנו ללכת על רכב 6/7 מקומות (חושבים קדימה).

התקציב שלנו הוא 50-60 אלף שקלים. אנחנו גרים בשומרון, הרבה עליות. הרכב ישמש אותי בעיקר לעבודה וחזרה, לא נסיעות ארוכות ביום-יום.

ראינו הרבה המלצות על כל מיני דגמים, ביניהם שברולט אורלנדו ופורד גלקסי. למיטב הבנתנו, כלי רכב כמו רודיוס ומאזדה 5 צורכים הרבה מדי דלק, כנ"ל הגרנדיס. חשובים לנו החיסכון בדלק וקילומטראז' נמוך יחסית בעת הקנייה.

נשמח לשמוע את דעתך-המלצתך, ואם יש לך רעיון לרכב שאולי פספסנו…

תשובה: הסכום שברשותכם מאפשר את הקנייה הכי טובה בכל הפרמטרים שציינת. קוראים לה הונדה FR-V, ואני ממליץ עליה בחום.

יונתן טובי (אזרח ותיק בן 73): ברצוני להגביה ב-10-15 ס"מ את מכוניתי, יונדאי i30 CW, מפני שלאחרונה היא כנראה 'שקעה' קצת, וגם הרגליים שלי זה לא מה שהיה…

האם תוכל להמליץ על דרך לעשות את זה?

תשובה: אם אין לך סיבות מיוחדות המחייבות הגבהה מעל הסטנדרט, הפתרון ל'שקיעת' המכונית הוא החלפה של הקפיצים בחדשים (או במחוזקים), והתקנה של בולמי זעזועים 'קוני'.

הגבהה של יונדאי i30 מעל המקובל לא תהפוך את רכב זה לקרוסאובר, אלא רק עשויה לפגוע באחיזת הכביש שלו. מרכז הכובד החדש יהפוך בהכרח את הנהיגה למורכבת וזהירה יותר בגלל זווית הגלגול השונה, מה שיקדיח את הנאתך מאחיזת ההגה.