שעות ארוכות, ימים ושבועות חיכה הזקן המורשה בצריף העץ שבנה – אך המוזה קאלְיוֹפֶּה לא הגיעה אליו. וזה אסון, כי ללא נוכחותה הקשיש המתוסכל אינו מסוגל לתפקד
בימים של צעירותו השנייה, הים תיכונית, הציונית, הירושלמית בעיקר, שהגיעה אחרי צעירותו הקשה בגולה, שני נוזלי קסם התגייסו לעזור למורשה לפזר ספקות:
הראשון היה דלק 91, המשופר באוקטן בּוּסְטֶר ביחס של 1:10, שהזקן העתידי היה שופך לאופל ג'י-טי שלו, והנוזל השני היה ברנדי אקסטרה פיין, משקה הבית של קפה טעמון דאז. טעמון קיים עדיין, טוענת ויקיפדיה ומלשינים הירושלמים, אך ימי האקסטרה פיין מאושפזים בהיסטוריה.
וחוץ מזה, לזקן ממש אין מה לחפש ברחוב קינג ג'ורג' הסואן, שהרי אין למצוא שם את המלצרית התימנייה כרמלה, דמות בלתי נשכחת של טעמון, אין יהודה עמיחי, אין אמנון טייטלבאום, במאי מוכשר וחברי מימיי הראשונים בירושלים, אין דן עומר, שהמורשה ניסה להציל אותו מנטיות שמאלניות, ואין אפילו אריה זקס, הפרופסור מהחוג לתיאטרון אשר לפני הפסד בשח היה קם מהשולחן ובורח מטעמון בתואנה ש"מחכה לי מישהי", שיקר.
הזקן גם פוחד לשאול אם שרד בעל המקום, היהודי הנצחי מרדכי קופף, כך שהספקות אכן נשארו.
אגב, המוכר בחנות המשקאות ברחוב אבן גבירול מספר שאספנים מוכנים לשלם 200 שקלים על בקבוק ריק של אקסטרה פיין. היית מאמינה, קאלְיוֹפֶּה? הייתן מאמינות, קליאו, אוטרפה, תאליה, מלפומנה, טרפסיכורה, אראטו, פוליהימניה ואוראניה?
דרושות: עוד שתי מוזות
בואי, קאליופה, בואי כבר, מבקש המורשה, ומוזת האמנויות עונה לו בכעס מאיזו פינה חשוכה שיעזוב אותה במנוחה, "כי בעצם לא ציור מעניין אותך", היא מאשימה, "אלא מכוניות בלבד".
"תשמעי", מבקש הזקן מהחשובה שבין המוזות, "אמנם באמצע המאה ה-18 הפילוסוף הצרפתי שרל בטה (Batteux) קבע כי ההגדרה 'אמנות יפה' (בצרפתית: beaux-arts) חלה על ציור, פיסול, ארכיטקטורה, מוזיקה, שירה, ריקוד ותיאטרון – אלא שבָּטֶה פספס את הקולנוע ואמנות הנהיגה, כי סרטים עוד לא היו ומכוניות עוד לא נולדו. האם לא הגיע הזמן לתקן את אוכל צפרדעים זה?"
פטרונית, הטי לי חסד
והמשיך הזקן לספר לקאליופה שהוא נמצא אמנם בצריף הקטן שהוא בנה לעצמו בגולה בגלל ציוריו, אך נתקע במלאכת השלמתם ללא תקווה ובאין מוצא, "ולכן אני זקוק לעזרתך, קאליופה היקרה", יילל הזקן, והוסיף כי ברצונו לחלוק איתה, ורק איתה, את מה שמדאיג אותו לאחרונה, "מה שלא סיפרתי לאף אחד", הוא מגלה לה.
"נדבר", ענתה קאליופה בסופרן, המלוּוֶה בציוץ להקת ציפורים הבונות את קנן על גג הצריף, "כולי אוזן, רק קצֵר בדבריך כי יש לי התחייבויות".
דוחות אחת אחת
"גיליתי בתדהמה", התוודה הקשיש המורשה בפני קאליופה, המתעניינת בדבריו בנדיבות, "שכל המכוניות החדשות נבנו נגדי, אחת אחת ממש. הן כל כך אנטישמיות כלפי הזקן, עד כי בחלקן הוא נאלץ לנהוג בכפפות כדי להימנע מנגיעה בגופן העוין, הדוחה".
אותו יחס לגבי הזקן, כלומר זלזול ברגשותיו וקרקור ריק מתוכֶן, משדרות גם ה"מודרניות" שלא ביקרו כלל בחצרו של הזקן, לא הביטו בציוריו בצריף האדום-אש, ולא מסרו לו את ההגה, כלומר מכוניות שהזקן למד על הצעתן רק מהקולגות. אגב, רוב דו"חות המבחן שלהם נלהבים, כי גם הכתבים הלועזיטים נגועים בחוות דעת המוזמנות על ידי אדוניהם, בדומה לעמיתיהם הלבנטינים.
ספורטיביות מדוּמה
הבה נתחיל, קאליופה היקרה, בכך שהזקן מעדיף ואף אוהב לסובב גלגל הגה שלם, זאת אומרת עגול, אך האירופים, האסייתים וגם האמריקנים התחילו לקטום את החלק התחתון של גלגל ההגה ולהגיש אותו חתוך – כנראה כדי להקל על בעלי הבטן המטופחת והכבדים את כניסתם למכונית והיציאה ממנה. אפילו בסיאט איביזה FR המסכנה, בעלת מנוע 3 צילינדרים בנפח ליטר בודד אחד, המתכננים הספרדים אכלו את ההגה מלמטה.
אדרבה, תהיו בריאים, תהיו אופנתיים, אך מדוע, לכל הרוחות, הגה חתוך מסמן "ספורטיביוּת" בפרשנות של כתבי החצר העבריים?
בטיחות מדוּמה
וממשיך הזקן להתוודות בפני קאליופה שהוא התרגל להביט רחוק, עד סוף הכביש ועוד קצת, במקום לבזבז מבטים על דברים הנמצאים קרוב למכסה המנוע. וכדי לעקוב אחר מה שמתרחש במרחקים, ולטַכֵּס תוכנית נהיגה בהתאם למצב המאיים על נסיעתנו או משמח אותה – למד הזקן שמוטב לו לשבת נמוך, קרוב לרצפה, מה שבאותה הזדמנות מאפשר גם לחוש טוב יותר את המכונית ואת הפנטזיות שלה, את אחיזת הכביש, את ההחלקות בנוסח תת היגוי או היגוי יתר, את איכות הצמיגים, וגם את תגובת המכונית לדוושת הדלק והבלמים.
והנה קרה פתאום שכל המודרניות מאכזבות את הקשיש עקב העובדה הפרוזאית שבהתאם למגפת האופנה, הקובעת את הייצור והעיצוב – כולן מציעות ישיבה גבוהה. כבר אין מדובר רק ב-SUV-ים ובג'יפים, אלא גם במשפחתיות מסורתיות של 4-5 דלתות ובמבחר האצ'בקים, כולל אלה הנקראות "חמות" ומציגות יומרות ספורטיביות כביכול. גם הן, כמו כולן, מציעות ישיבה על הגובה, בדומה לכיסא מחשב או לכיסא בפינת אוכל.
כתבתי כבר, קאליופנה שלי, שישיבה גבוהה, המספקת יתרון פסיכולוגי מדוּמֶה על הסביבה ומועדפת על ידי אנשים בעלי מגבלות גוף שונות, פוגעת בתפקוד הנהג, בהבנת המכונית, בהנאה מנהיגה וגם בנוחות, כי מושבים הממוקמים גבוה לא משאירים רווח רב בין הגג לבין ראשיהם של הנהג והנוסעים, גם כאשר רווח זה אינו מתבזבז בגלל חלון פנורמי.
היחידה שמתאימה לך לדעתי, קאליופה, כי עדיין יושבים בה נמוך, היא מאזדה MX5 הפתוחה, שאבותיה היפנים דאגו לכך שגם אחרי סגירת הגג, התקרה שמעל הראש תתאים לנהגים גבוהים ולא רק לגמדים.
חוקר במקום לצייר
פרטים אלה ואחרים המאפיינים מכוניות חדשות יצאו לאור בנסיעות מזדמנות שהזקן ערך בחוסר חוכמה במקום לארח את קאליופה, ובעזרתה לעבוד על ציוריו בצריף שבנה, כדי לא להתבייש בתערוכת עבודותיו שהוא מתכנן לערוך בתל-אביב, בבית העיתונאים שברחוב קפלן.
ובמבחנים גנובים אלה שביצע הזקן במקום לצייר, התגלה בין השאר שכאשר רגל ימין של הנהג נשלחת לכיוון הרצפה כדי ללחוץ על דוושות הדלק, היא משפשפת בדרכה אל הדוושה את הקונסולה המרכזית, העשויה פלסטיק קשיח. ממש סבבה.
התגלה עוד שבכמה מהמכוניות החדשות, אלה המצוידות עדיין בסוויץ' הצתה ובמפתח המוצמד למוט ההגה – ברך ימין של הנהג עלולה להיפגע באופן רציני במקרה של התנגשות, ולוּ קלה. אגב, פגם מסוכן זה אינו מוריד כוכבי בטיחות במבחני NCap. היית מאמינה, קאליופה יקרה?
אפס כוכבים והמון אור
שמעי גם, קאליופה, פרשנות הוגנת המתבססת על דפי ההיסטוריה. זה קרה לפני חצי מאה כמעט, כאשר גוי שהכרתי הותקף בפגיעה חזיתית על ידי משאית.
הוא נסע ברנו 16 במהירות של כ-120 קמ"ש, וגם המשאית הייתה בשוונג נאה. במכונית מודרנית של ימינו, האוחזת בחמישה כוכבי בטיחות, בכריות אוויר קומפלט ובסופגי חבטות מיוחדים (שבהינתך מהלומה מתכווצים כמו אקורדיון) – התנגשות כזו הייתה ממיטה אסון על יושבי המכונית. והנה, נהג הרנו 16 הוותיקה ואשתו יצאו מהתאונה בחיים, ואף ללא פגע, זעזוע מוח קל ותו לא. כי המנוע של רנו 16 נדחק אל מתחת לרצפה כך שכל החלק הקדמי ספג את המכה, והכבאים לא היו צריכים לחתוך פחים כדי לשחרר את הזוג. הם פשוט פתחו דלת ויצאו.
ואני, קאליופה, שומר בסוד ולא מתכוון לפרסם את התצלום של רנו גורדיני שלי, שבה התהפכנו בראלי, אני והנווט שלי, בגלל ערפל סמיך שזלזלנו בו, והמשכנו ב-150 קמ"ש עד שפספסנו את הסיבוב. כל גגה של גורדיני נכנס פנימה, ובתצלום רואים שאני שוכב עליו ומחייך, ועל ידי עומדת רעייתי וכועסת.
אני קורא עשרות פעמים על מוות והתהפכויות סתמיות, ומביט בתמונה זו. האומנם תעשיית המכוניות לא למדה כלום מרנו?
והנה מגיע העיקר
אני מקבל מכוניות מודרניות לשעתיים או לחצי יום, ואת רוב הזמן הזה אני משקיע בלמידת התוכנות של המכונית התורנית, באמצעות הספר או לפי הסבריו של איש החברה. גם חמוֹר מחשבים כמוני לומד לבסוף היכן בתפריט הרכב נמצא כל יישום, שפעם היית מגיע אליו באופן אינסטינקטיבי, מבלי לתת לאצבעות לרוץ על הטאבלט המותקן בלוח המחוונים.
ואני שואל את עצמי, קאליופה, מה מסוכן יותר: לדבר בטלפון המוחזק ביד, להיות שיכור או מסומם, לסובב ראש לכיוון הילדים שיושבים מאחור, לשלוח סמס ולקבל דואר – או לחפש בטאבלט תפעולים פשוטים וחיוניים כמו מהירות המגבים? שלא לדבר על השתקעות בצג לצורך בחירת סוגי נוחות וספורט, במקום להתרכז בנהיגה.
למעשה, הנהג של היום מניח לאינטליגנציה מלאכותית דפוקה, על הדיודות והאפליקציות שלה, להשתלט על ההגה, מבלי להיות מודע למחיר האפשרי.
שימותו הקנאים לחירות
המודרניות, קאליופה, הפכו לסמארטפונים, וכמו סמארטפונים משוכללים הן דורשות מהזקנים שימותו כבר, כי הם ממילא לא מסוגלים לשלוט עליהן.
איזה כיף, קאליופה, שמכוניותיי הרועות בחצרי בגולה נולדו לפני שיצרני המכוניות איבדו לגמרי את ראשם.
בַּרְבּוּר במחסום פה: ב-מ-וו M550i מזנקת ל-100 קמ"ש ב-4 שניות, 0.3 שניות מהר יותר מאשר M5, שירדה מפסי הייצור מצוידת באותו מנוע, כלומר V8 בנפח 4.4 ליטרים ו-462 כ"ס. המהירות של M550i מוגבלת ל-250 קמ"ש, ולפי היצרן "לא קיימת תוכנה המסוגלת לשנות את זה". אותו הדבר ציינו הבווארים כאשר נולדה Z3M קופה, אלא שהקשיש, שלא אוהב מחסומי פה ולא מסתפק ב-250 קמ"ש, מצא מוסך קטן שהסיר את ההגבלה תמורת 150 אירו, וכתוצאה המחוג של היידי עוצר ב-272 קמ"ש. הבדל קטן, אך משעשע.
סדרה 5 קסמה לזקן עוד לפני כ-30 שנה, כאשר הוא הכיר אותה בימי העיתונות על מסלול המרוצים הוקנהיים. אך נראה שההזדקנות הגבירה את בררנותו, כי הזקן אינו חולם על שירת הברבור של גזע ה-5, כלומר M550i. מפריעים לו בה שלושה פרטים: ראשית, קל אמנם לבחור בין תוכנת נוחות לתוכנת ספורט, אך קשה לדרוש מהמחשב מצב ביניים, כזה שאינו קשה באופן קיצוני ולא רך. חוץ מזה (2), הזקן פוסל מכוניות בלי בלם יד. ודבר אחרון (3), ב-מ-וו זו מצוידת במערכת המחסלת את זווית הגלגול כאילו חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. מי שהתרגל בסיבובים לזווית גלגול נורמלית, ירגיש ב- M550iמנותק מחוויית הנהיגה.
טיפ טיפה: חידושים והפתעות
שתי פצצות טכנולוגיות עשו כותרות בעולם המוטורי, וגנבו את ההצגה בין החידושים התורנים. הראשונה היא בוגאטי Chiron, שמופיעה בימים אלה בתערוכת פרנקפורט עם המספר 42 על הגריל הכהה. זה לא סתם מספר סדרתי, אלא מספר השניות שמכונית זו זקוקה להן כדי לזנק למהירות של 400 קמ"ש ולעצור. מזינוק ועד עצירה, בזמן המדהים של 42 שניות בלבד, בוגאטי זו עוברת מרחק של 3 קילומטרים. אף מכוניות לא עשתה דבר כזה לפניה.
מה לוקחת בוגאטי כדי לזנק ל-400 קמ"ש, ועוד לעצור, בתוך 42 שניות בלבד? גם הבווארית של הזקן מעוניינת לנסות תמריץ כזה
על הפצצה הטכנולוגית השנייה חתומים מהנדסים ספרדים, שפיתחו מתקן האטה אקטיבי, אשר משנה את גובהו בהתאם לסוג הנהג: המִתקן שטוח לגמרי בתגובתו למכוניות המתקרבות אליו באיטיות, אך מתמתח ומקבל גובה אשר מקפיץ עבריינים המגיעים למתקן במהירות גבוהה מדי. פטנט מעניין זה, המסוגל לחסל את הבעיה של מהמורות ההאטה הרגילות, עשויות הבטון, שנהגים מסביב לעולם מקללים – מתבסס על תכונותיו של נוזל מיוחד, "אנטי ניוטוני" כהגדרת הספרדים, אשר משנה את נפחו בהתאם לכוח הקינטי המופעל עליו.
עד שפטנט ספרדי זה יקבל אישור לעלות ארצה, כדאי לזכור שאסור לבלום ברגע שבו הגלגלים הקדמיים עולים על מתקן האטה סטנדרטי, כלומר קשיח. זאת, משום שבעת בלימה קפיצי הרכב מתקצרים, כך ששלדת הרכב חוטפת מהמהמורה מכה, אשר פוגעת בה ובמערכת ההיגוי. לעתים קרובות, מכה חזקה ופתאומית כזו שוברת גם את חלקו התחתון של המנוע (קרטר).
שואלים את אדוארד
טובה: ברשותנו שתי מכוניות טויוטה, ולאחרונה שכרנו בארה"ב ניסאן אלטימה. המשותף לשלוש המכוניות הללו הוא שמדי המהירות ברכב מראים באופן קבוע מספר שהינו גבוה ממה שה-GPS מראה, וממה שמראים הצגים האלקטרוניים המודדים את המהירות במקומות רבים בארץ במעבר מכביש מהיר לאזור עירוני. נראה גם שהסטייה היא פרופורציונית למהירות, ומעל 100 קמ"ש היא מגיעה ל-10 קמ"ש.
האם ייתכן שיצרני המכוניות היפנים מעוניינים להטעות את הצרכן, ולהעניק לו הרגשה שביצועי הרכב טובים מכפי שהם במציאות – או ששני הנתונים המתקבלים ממקורות חיצוניים לרכב הם השגויים?
תשובה: אכן, כל הספידומטרים משקרים. תופעה זו קיימת לא רק במשפחתיות סטנדרטיות על כל גרסאותיהן, ב-SUV-ים ובג'יפים, במסחריות ואף במכשירי תנועה קטנים, חלשים, אלא גם בדגמי פרימיום גזעיים, ספורטיביים, בעלי עוצמה ויקרים בהתאם.
לפי התיאוריה המקובלת, היצרנים כיננו ביניהם הסכם חשאי בלתי כתוב – אם מתוך תחושת אחריות וזהירות, ואם בגלל לחץ של אנשי פרסום – המחייב אותם לוודא שמד המהירות בסחורתם יצביע על 100 קמ"ש, בעוד שהמהירות האמיתית מגיעה בקושי ל-92-95 קמ"ש.
אין ברירה אלא להסכין עם שקר מתוק זה, המסב אופטימיות ושמחה לנהגים האמביציוזיים, העוקבים אחר ביצועי מכוניתם. את נתוני האמת על המהירות אנו מקבלים מההלשנה של GPS, מידע אשר מופיע ברוב מכשירי הניווט.
אריאל: משפחתנו, המונה 6 נפשות, נוסעת מעת לעת בהונדה FRV שנת 2008 (כשנאלצים לנסוע כולם יחד; בשאר הזמן אנחנו מתניידים בקטנוע או ברכב משפחתי קטן, לפי העניין).
היות שלרכב ה-FRV אין לדעתי תחליף עד היום (רכב ובו מקום לשני מבוגרים ו-4 ילדים, עם תא מטען ובלי להחזיק רכב שנראה כמו אוטובוס וזולל דלק), אני רוצה להמשיך ולהחזיק בו עוד כמה שנים כנראה.
לאחרונה חשבתי שאולי כדאי להשקיע בו קצת כדי לשפר את חוויית הנסיעה (אשתי מתלוננת על רעשי הרוח והכביש למשל). שאלתי היא: האם שווה לשקול להחליף את החישוקים בחישוקים קלים, 16 אינץ' או אפילו 17 אינץ', ולהחליף בצמיגים איכותיים יותר? אם כן, אילו?
אשמח לשמוע ממך אם יש לך איזה רעיון לאופן הטיפול/שדרוג ולכל המלצה בנושא, בהנחה שאני ממשיך להחזיק את הרכב עוד כמה שנים.
תשובה: את חישוקי הפלדה המקוריים מחליפים בדרך כלל בחישוקים עשויי סגסוגת קלה לא רק בגלל סיבות אסתטיות, כמו חניה ליד קפיטריה – אלא בעיקר כדי לשנות את גודל החישוק, או לפחות את רוחבו. כי אפילו צמיג סטנדרטי בגודלו, לפי הספר, מתיישב טוב יותר על חישוק ברוחב 6.0-6.5 אינץ', ולא על 5.5 האינצ'ים של החישוק המקורי, עשוי הפלדה.
גם חסידי נהיגה ספורטיבית התרגלו לשחק עם גודל הגלגל, ובמקום מידות סטנדרטיות כמו 15 אינץ' הם מרכיבים חישוקי 16-17 אינץ'. על גודלו המקורי של הגלגל הם שומרים באמצעות צמיגים רחבים בחיתוך נמוך – אשר משפרים אמנם את אחיזת הכביש בסיבובים ובבלימה, אך פוגעים בנוחות הנסיעה אם החלפה זו אינה מלווה בשינוי הקפיצים וקשיחות הבולמים.
במקרה של FRV עניין זה מסובך במקצת, כי במכונית נפלאה זו, שאכן אין לה כרגע מחליפות ראויות, גודל הגלגל והאלסטיות של הצמיג המקורי הם חלק מהחבילה כולה, כלומר – מייצגים התאמה מוצלחת לנוחות הנסיעה, לכוח המנוע ולתיבת ההילוכים.
אמנם הונדה הציגה בזמנו FRV בעלת חישוקי מגנזיום מקוריים, הנמצאים ב-FRV של הבן שלי, שנוהג איתה בגולה כבר כמה שנים, אלא שגרסה זו, הגזעית כביכול, לא שווקה בארץ על ידי היבואן המקומי, הדואג רק לענייניו.
הניסיון להרכיב ב-FRV חישוקים קלים מתוצרת סין (בגודל של חישוק סטנדרטי) דורש זהירות מיוחדת בעניין ה"אופסט", הווה אומר: נדרשת שמירה על המרחק בין החישוק לבין הנאבה שאליה הוא מורכב. המידע לגבי האופסט הנכון אמור להיות חרוט על החישוק, וכדאי להקפיד עליו כדי שהחישוק החדש יעבוד בתנאים שהיצרן קבע, ולא ישנה את הגיאומטריה.
האירועים בעולם המוטורי שנרשמו אצלנו בקיץ הפתיעו כהוגן, לקחו שבויים, שעשעו או העציבו – אלא שהם לא הצליחו להתחרות במהפך הסוציולוגי והתרבותי אשר מעודד להיטות למרצדס: עגל הזהב לקראת הסתיו
אמנם מצפונו של הזקן המורשה התלכלך דיו בגלל הגרמניות שהיו לו, פעמיים פולקסוואגן (אמפיביה וחיפושית), פעם אופל GT, כאילו אמריקנית בזכות ג'נרל מוטורס, בעליה דאז, וכרגע Z3M קוּפֶּה הקרויה "הבווארית" (תמיד באותו הסבר ש"לניצול שואה מותר ליהנות מפיצויים מוטוריים"), אך נפשו של הקשיש נפגעה בכל זאת מהעובדה שפירמה גרמנית זו, שבזמנים לא רחוקים כל כך שימשה אייקון ברייך השלישי והייתה מועדפת על אדולף היטלר – הפכה לגיבורה חדשה המחשמלת את יושבי ציון, יחד עם יוסף (טרומפלדור), חנה (סנש), יוני (נתניהו) ואחרים. או במקומם.
היידה, רייך!
הריצה ההמונית אחר מרצדס אינה מתרחשת במחתרת, או לפחות בנימוס ובהתחשבות כלפי היהודים המעטים שחושבים עדיין אחרת, אלא מתגלגלת הפוך דווקא, בתרועת התמוגגות רמה. ההתפעלות מאלילת הכביש הגרמנית מוּבַּעַת ללא נקיפות מבוכה, מעל כל במה – ברשת, על מסכים ועל דפי עיתונים, בעידודה של המדיה, הפותחת בקבוקי שמפניה במסיבות אצל היבואן.
להקת כתבי החצר, המנסה להחליף את היחצ"נים המקצועיים בריצה אחר הצַלַּחַת והג'קוזי של אדוניהם ברוני היבוא, יוצאת כעת מעורה כדי לקדש את מרצדס, ולשכנע את קוראי ידיעות אחרונות והקהל של ynet שהעם היושב במרחב הציוני הצליח סוף סוף להשתחרר מהאזיקים הפסיכולוגים האנטי-גרמניים הוותיקים. ששון ושמחה: לא עוד עכבות מאובקות, נהיינו ככל הגויים.
לא קל להיות אידיוט
וכך, באין סיבה להסתיר את התשוקה לאחוז בהגה של מרצדס כלשהי, אולי אפילו כזו השייכת לקרום העליון, כמו מרצדס משופרת בידי AMG או איזו SLS/SLK – פרסם ynet מבחן דרכים המהלל את מרצדס S קלאס. וכדי להוכיח שלא קל להיות אידיוט, הבוחן מ-ynet סיכם את נסיעת המבחן שהוא ערך בקביעה:
"בעד: איכות-שיא, נוחות, אבזור, ביצועים.
נגד: ממתינים לאוטונומית".
והזקן חשב לתומו שהמשקפיים מטעים אותו וניקה אותם, אלא שאותו משפט מטופש של סוֹפֵר ynet – הקובע כי החיסרון היחידי של מרצדס S החדשה הוא העובדה שהאנושות מחכה למכונית אוטונומית – נשאר אֵיתָן כמו שור. ככה כותבים עובדי החצר כאשר נגמרות להם המחמאות: אלה האמיתיות ורק מוגזמות, ואלה המצוצות מהאצבע בהתלהבות מוזמנת.
פנטזיה ב-G מז'ור
והעמך, אשר עושרו רחוק מכדי לחשוב על דגם S המפואר, ואפילו לא על S ה"רגילה", מתגעגע למרצדסים הצנועות יחסית מהבצירים C, E או A הקומפקטית, או מַפנה את כמיהתו אל אובייקט מרצדסי סמלי למדי (סמארט הזעירה).
יהדות השטח האמביציוזית, לעומת זאת, אחוזת הטירוף ל-4X4, מפנטזת על מרצדס G הכבדה ורבת העוצמה, שתמורת 2 מיליון שקלים, אם היא תשווק כאן חלילה, תשמח להרוס למענו של הקונה המאושר פיסות טבע ביעילות רבה יותר מזו של כל ג'יפ אחר, לפגוע בחלקי הנוף המועטים שנשארו, בפרחים מוגנים ובשיחים, לחסל שבילים להולכי רגל, להפחיד חיות או לדרוס אותן. הכול כדי לסמן את גבריותם של בעלי הכלי.
כבר לא מזילים ריר במחתרת. מרצדס. צילום: י"א
מרצדס לפשוטי העם
חיישני הסיסמוגרף בחברת ההשכרה באדג'ט לא פספסו כמובן את סימני המהפך, ובהתאם לרצון הציבור, העורג אל הנוחות, הבטיחות והמצליחנות שמרצדס משדרת – סיפקה החברה ללקוחותיה 20 מרצדסים חדשות.
היחצ"נית הצעירה, בעלת קול סימפטי, התקשרה לזקן ושאלה אם הוא עומד לפרסם במדורו "המפתחות בפנים" ובבלוג "מכונית הנפש" את המידע שנשלח אליו, המכריז על המרצדסים החדשות שבאדג'ט גייסה לתפריטה. "אתה תעביר את זה לקוראים שלך?", שאלה האישה.
"אני אפרסם את זה? מה פתאום", ענה המורשה, והיחצ"נית המופתעת שאלה אם נושא המרצדסים, הניתנות סוף-סוף להשכרה אצלנו כנהוג בחו"ל, אינו מעניין אותו. "אכן לא מעניין אותי", שיקר חלק הזקן, בהסתירו את האמת, והאמת היא שהאפשרות לשכור מרצדס באזור הציוני זרקה אותו מיד אל העבר, כאשר רגשותיו ודפיקות לבו הכתיבו לו מה להגיד.
עור לגויים
חזרתי אל המבחן הוותיק של מרצדס S קופה 500 שפרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל, אשר המשפט הפותח בו נשמע כך: "לפני רגע סגרתי את דלתותיה של מרצדס מרשימה זו. מאחורי השמשות הכהות נותרו המושבים, המצופים עור בהיר, עדין במיוחד. עם קצת פחות מזל, חביבי, היה זה יכול להיות העור שלי או שלך".
בשטוטגרט לא שוכחים
מרגע פרסומן של מילות פתיחה אלה עברו כ-30 שנה, אלא שאנשי מרצדס לא שכחו – לא ברייך הרביעי, לא בשטוטגרט ולא בתל-אביב – את גישתו זו של עורך "טורבו" הזקן. הם זוכרים עדיין מה כתבתי בגרסה המקורית (וזאת בניגוד לקשיש, שציטט את דבריו הישנים מהזיכרון, מבלי לחפש את המקור בערמות הירחון ז"ל או בוויקיפדיה).
לכן לא הופתעתי שגם בגרמניה וגם אצלנו נבנו גדרות ביטחון, גבוהות ותת-קרקעיות, בין מרצדס לבין הקשיש. לשמחתי, קונצרן זה אינו מכבד את הזקן המורשה ברכבי מבחן מפוארים כמו אלה המוגשים לכתבי החצר, אשר משרתים את אדוניהם בפה מלא מחמאות מבלי להזכיר את ההיסטוריה. לא במילה ולא ברמז.
בנקמנות מנומסת, הגרמנים אינם שולחים את הקשיש הנוכחי לטוס בביזנס קלאס לאלפים כדי שייהנה ממרצדס S63 AMG המצוידת בטמפומט אוטומטי מתקדם, שיודע לקרוא נתונים ממערכת הניווט ולהגיב בהתאם, לבלום לפני סיבוב וגם לציית לסימני דרך, כפי שגילה יואב קווה במוסף "רכב" של עיתון הארץ.
מצאו את מי להחרים
יש צדק בחרם של מרצדס על הזקן הבעייתי, הזוכר יותר מדי, אך בשבילו אין זה עונש חלילה, כי הקשיש מסוגל עדיין ליהנות ממכוניותיו, דווקא משום שהן אינן מצוידות באלקטרוניקה האוחזת בהגה ולוחצת על הדוושות במקום הנהג.
והמורשה הנוכחי עוד נהנה מההרגשה המתוקה שמרצדס S, גם בגרסת AMG (מיליון וחצי שקלים, אם מכונית זו תשווק על קרקע הארץ כדי שעשירי ציון יאבדו את רישיון הנהיגה), מוכרחה להתאמץ ברוב כוחה ובמלוא מומנט המנוע, המסופק על ידי מגדשי טורבו כפולים – כדי להתחרות בבווארית של הזקן, שהיא בעלת מנוע אטמוספרי N/A (נטול טורבו) וטמפומט מפגר השייך לדורות קודמים, ואינה משתמשת בתוכנת זינוק אלקטרונית אלא רק בנעל של הקשיש, הנצמדת לדוושת הדלק סתם כך, בלי אלגוריתם ובלי מורא.
3.8 ספיישל
לקראת הסתיו העומד במפתן ציון, ולכבוד תערוכות הרכב שנפתחו בפריז ובפרנקפורט, היצרנים המובילים שִכְלְלוּ את הציד המטורף אחר קונים פוטנציאליים המעוניינים, בגלל סיבות פסיכולוגיות בעיקר או עקב מגבלות פיזיות, לשבת גבוה יותר מכפי שישבו בעבר במכוניות משפחתיות רגילות – והם מציעים כעת לקראת התחרות נשק חדש: מיני-קרוסאוברים.
גימיק ממזרי זה, הזומם להשתלט על השוק, נשמר בסוד אצל גדודי כתבי החצר העבריים – משום שהמידע על המיני-קרוסאוברים עלול לפגוע במכירות הקרוסאוברים וה-SUV-ים הוותיקים שנמצאים על המדפים או בבוידם של אדוניהם היבואנים.
וכך, הקונה העברי אינו יודע כי בשרוול של היצרנים מחכות כקלף משמעותי מיני-קרוסאוברים צרפתיות, כמו זו הבנויה על פיז'ו 1008 וכמו זו של סיטרואן, לצד מתחרות בעלות תעודת זהות גרמנית כמו פולקסוואגן T-Roc, ולצד שתי קוריאניות ויפנית, בינתיים אחת, שתוכננה על בסיס טויוטה אייגו.
הניסיון להשתלט על השוק באמצעות כלי נוח, קל ולא יקר, אשר אורכו אינו עובר את ה-3.8 מטרים, הוא למעשה הימור מושכל של היצרנים שלפיו ריצת הלקוחות אחר קרוסאוברים רגילות עומדת להסתיים, וזאת מכמה סיבות:
ראשית, ציבור הקונים, גם זה שאצלנו, תפס שבסופו של דבר הוא משלם על גימיק שקוף של משפחתיוֹת משעממות שרצפתן התרחקה מהקרקע ומשקלן גורם לאכילת דלק מוגזמת, כמו במקרה של פורד קוּגָה ומאזדה CX5, טיגואן של פולקסוואגן וכך הלאה. בכל החבורה הזו של הקרוסאוברים ה"מסורתיות" בולטות לטובה רק סיטרואן C4 פיקאסו ופולקסוואגן טיגואן בגרסת דיזל 2.0 ליטרים 240 כ"ס, שאינה משווקת בארץ כי בצ'מפיון רק רואי חשבון מחליטים בְּמָה היהדות תנהג.
רק המחיר בריא
אך בינתיים, SUV-ים וקרוסאוברים נשארו באופנה, למרות שהן שורפות הרבה יותר דלק ממכוניות בתצורת קומבי, אוחזות בכביש גרוע יותר מקומבי, והן פחות בטיחותיות מהקומבי בגלל שיווי משקל דפוק, היגוי מלאכותי וקשיי בלימה – ועוד המחירים של קרוסאוברים ו-SUV-ים גבוהים יותר מאלה של הקומבי.
ובכל זאת, קונים אותן עדיין אנשים מסוממים על ידי האופנה – גם כאשר אופנה זו מתקרבת לסופה.
אגב, נוחות וביצועים בנוסח קרוסאובר או SUV היו לקשיש בניסאן בלו-בירד קומבי 2.0 ליטרים דיזל הוותיקה, שהייתה חסכונית בטירוף.
נזכיר ש-99 אחוזים מקרוסאוברים ו-SUV-ים אלה לא יירדו מהאספלט החלק, ושבעליהן, כמו כל נהגי המשפחתיות, מוכרחים להוריד מהירות לפני מהמורות האטה, אף כי יש להם מכשיר תנועה "המאפשר כניסה לשטח קל".
לפי הזקן, חובב כפייתי של סרקזם וציניות, השיווק המוצלח של מכוניות רגילות – אלה שרק מוגבהות ומצוידות בגלגלים גדולים יותר מאשר במקור, ועוד במחיר גבוה ב-25 אחוזים – הוא אליפות העולם במסחר. הלוואי עלינו אליפויות דומות בחינוך, בהבנת הנקרא ובספורט.
שטיק מעיק
לגימיק המתוכנן על ידי היצרנים, קרוסאוברים קטנות, תהיה כנראה השפעה רחבה, כי הפעם לא רק המשפחתיות ישנו את צורתן אלא גם קטינות אירופיות ואסייתיות, שיאמצו את השטיק המעיק הזה של הגבהת הרצפות ותו לא. סביר להניח שהציבור יבלע את זה, כפי שהצליחה בעבר אחיזת העיניים של מאזדה CX5, פורד קוגה ושות', עד שהיא נבלמה על ידי התעוררות התודעה.
אמנם אין ספק שבקרוסאוברים וב-SUV-ים הקטנות יהיה קל יותר לחפש מקום חניה בעיר וההוצאה על הדלק תפחת, אלא שאלה הם היתרונות היחידים. כי בעיקרו של דבר, המיני-קרוסאוברים הן לא יותר מאשר ההמשך של מגפת הקרוסאוברים הכבדים, הקודמים, מגפה אשר פגעה וממשיכה לפגוע בהנאת הנהיגה, ולשמחתנו עומדת לגלגל את הפוסטר שלה.
אף ארוך, פתיל קצר: עונת ההשקות נפתחה גם אצל היצרנית הקוריאנית קיה, שיצאה עם סטינגר ואחריה עם סטוניק, שגם היא זכתה בהתעניינות. אך אין זה סוף החידושים. לתערוכת פרנקפורט הקרובה הכינו הקוריאנים הפתעה נוספת, כפולה, בדמותם של דגם Pro ceed, וגרסה נוספת בעלת הכינוי KED-12, שהיא פנטזיה עיצובית על סיד החדשה, השונה מכל הסידים שהצלחנו להכיר עד עתה.
KED-12 המהפכנית שייכת לגזע shooting brake (חרך ירי), וזהו חידוש אמיתי בדגמי קיה. השילוב בין קומבי וקופה הוא בחירה עיצובית מעניינת ומרעננת אשר מושכת במיוחד את הקשיש המורשה, כי shooting brake בגרסת קיה מזכירה לו את ה-shooting brake הביתית, כלומר את הבווארית, בתו האהובה של הזקן, אף היא בעלת מכסה מנוע ארוך, שבמקרה של העיצוב הקוריאני מופיע בתוספת קווים אלגנטיים בנוסח מאזדה 6.
ועד להופעתה של KED-12 בתערוכת פרנקפורט באמצע החודש הנוכחי, היצרן שומר בסוד את כל הפרטים לגביה: מה יהיה כוח המנוע, האם KED-12 תיוצר כהיברידית, מהם מידותיה ומשקלה ומהם ביצועיה. האם היא תגיע ל-200 קמ"ש בתוך 18 שניות, כמו ה- shooting brake של הזקן, ילידת בוואריה? קיה מבטיחה רק שהטכנולוגיה במכונית זו תתאים להפליא למראה שלה.
טיפ טיפה: איך להציל את DSG
כידוע, DSG וגירים דומים לו אינם פטורים מבעיות אמינות המפחידות את בעליהם, במיוחד כאשר אחריות היצרן פגה. האם יש אפשרות למנוע תקלות בגירים אלה, או לפחות לדחות את התקלות לעתיד?
ראשית נזכיר כי תיבות ההילוכים DSG של פולקסוואגן, וכל הפטנטים הדומים של המתחרות האירופיות והאסייתיות אשר מתבססים על אותו עיקרון טכני של הקונצרן הגרמני – סובלים מאי-החלפת שמן כאילו היו גירים פלנטריים רגילים. ודאי שלבריאותם של גירים מסוג זה יש להחליף להם שמן במכון גירים אוטומטיים מנוסה, ולא במוסך כללי, גם אם הוא שייך ליבואן.
בנוסף, אין לשכוח שתיבת ההילוכים DSG ודומותיה ניזוקות עקב זינוק בחריקה, ובכלל מזיקה להן נסיעה נמרצת מדי, "ספורטיבית", הגורמת להרס המצמדים.
DSG רגיש גם לנסיעה בתוכנת ECO, שבה האלקטרוניקה שומרת על סיבובי מנוע הגבוהים רק במעט מ-1,000 סל"ד, מה שמוביל לתקלה בגלגל התנופה הדו-מסאי, ומייצר רעידות בלתי מאוזנות הפוגעות במערכת ה-DSG, במצמדים ובמכניקה הקשורה בהם. אמנם השימוש בתוכנת ECO מניב חיסכון דלק (מינימלי), אלא שזה בא על חשבון גלגל התנופה, שחייו יתקצרו.
בנוסף לכל המגרעות הללו, בזמן סחיבה ממושכת בפקקים, כאשר המכונית בקושי זזה, תיבת ההילוכים DSG מתפקדת על "חצי מצמדים", מה שהורס אותם. בפקק מומלץ אפוא לעמוד בגיר במצב D ובדוושת בלם לחוצה, לא לנפנף בהילוכים ולהימנע משימוש בבלם יד, כי אז כוח המנוע אינו מתנתק ועובד על חשבון הגיר.
שואלים את אדוארד
אליעם: אני קורא אותך שנים ב"דיוקן", וכעת, לקראת רכישת רכב חדש, אשמח להתייעץ איתך.
אשתי ואני נסענו בשנה האחרונה בסאאב se 9-5 שקיבלנו מאבא שלה, חובב סאאב מושבע. הרכב חזק ובטיחותי, אך זולל דלק ורואה מוסך כל העת, 18 שנה על הכביש… אנו מצפים לילד, ומתלבטים בין סקודה פאביה לטויוטה קורולה. התקציב שלנו הוא עד 30 אלף שקלים. מחפשים רכב משפחתי בסך הכול, בטיחותי וכמה שפחות מוסך.
ראינו השבוע קורולה 2008 יד שנייה מאדם שאנו מכירים, שעשתה 176 אלף ק"מ, שמורה מאוד, אך בבדיקה במוסך לפני מכירה נאמר שצריך להחליף קלאץ' בקרוב. מה דעתך? מה אתה אומר על הרובוטית? האם היא נמנית עם משפחתה הבטוחה של קורולה שלא רואה מוסך, או שמא בגלל הקלאץ' עלינו להתרחק ממנה? המחיר הוא 22 אלף שקלים.
תשובה: הבודק לא אמר שצריך להחליף את המצמד מיד, אלא קבע בזהירות שיהיה בכך צורך בעתיד. ובינתיים, בגלל חולשת המצמד, הטבעית אחרי 176 אלף ק"מ, החלפות ההילוכים בגיר רובוטי זה אמורות להיות מורגשות פחות. האומנם כך?
בכל אופן, יש להיכנס למכון גירים אוטומטיים מנוסה (ולא למוסך כללי, אפילו הוא שייך ליבואן), להתעניין מה מחירה של החלפת המצמד העתידית, אם יהיה בה צורך, ולהוסיף שזקן אחד המליץ להחליף בקפדנות את שמן הגיר, כולל המסנן, כדי להקל על עבודתה של תיבת הילוכים זו.
במקומכם הייתי הולך על עסקת הקורולה, הנראית הגיונית.
שריאל: ברשותי מאזדה MPV שנת 2004 שעשתה 130 אלף ק"מ. האוטו שמור מאוד, ואני יד שנייה. יד ראשונה הייתה פרטית. לפני זמן-מה החלו שתי תופעות מוזרות:
- חיישן נקישות מנוע מופיע כתקלה במחשב, מחליפים אותו, והתקלה חוזרת על עצמה.
- בהתנעה ראשונה בבוקר נורת Hold מהבהבת. אם מעבירים ל-D, האוטו קופץ חזק מאוד. צריך לכבות את המנוע ולהתניע מחדש.
במוסך בדקו את הנושא – חיברו למחשב, ולא מצאו תקלה. ביקשו שאבוא שוב בעוד זמן-מה. הגעתי, ופתאום מצאו שחיישן המהירות לא תקין. כדי להחליף את החיישן הזה צריך לפרק את הגיר. מדובר בעבודה יקרה נורא שלדעתי לא בטוח כלל שתפתור את הבעיה, מכיוון שבפעם הראשונה שהאוטו היה במוסך לא ראו את התקלה במחשב.
אשמח לשמוע את דעתך – מה לעשות?
תשובה: אפשר כי כל התקלות שאתה מתאר (כולל חיישן המהירות הנמצא בתוך הגיר) קשורות בתפקוד לקוי של תוכנת המחשב במאזדה MPV שלך.
במקרה זה, כדי לרענן או להחליף את תוכנת המחשב – שהתבלבלה מזקנה או מרטיבות, או סובלת מחוסר התאמה לתפקוד המנוע, או שהסתבכה עם מערכות חשמל אחרות – מומלץ לחפש חשמלאי מנוסה, מומחה למחשבי רכב, ולא מכונאי.
"נהיגה, הפעילות הכי מעניינת והכי מסוכנת, מושפעת ממה שלמדנו, ומתבצעת על הכביש בהתאם לניסיון. אלא שאין לשכוח את השפעתם של כוחות הסוס הפסיכולוגיים, שכן אופן הנהיגה נקבע בעיקר מכל מה שעברנו בחיים" (נהג המרוצים בן קולינס, המוכר כ"סטיג")
חוץ ממנועים, תיבות הילוכים, שלדות, מערכות היגוי ונפשות של מכשירי תנועה אשר פעם ועד עתה הסכימו לחיות עם המורשה, לטוב ולרע – נשארו בזיכרונו של הזקן גם קטעים בעלי ערך רגשי המורכבים מתמונות, צלילים, מילים בשפות זרות, חרוזים וּפָנִים, וכל ההמולה הזו בונה על התערבותה של המקלדת.
כי ללא עזרת MacBook, הפעם חולה ופעם מתאושש, כלומר משרת ומורד לסירוגין ולציעורין, כל הבלגן הזה, בלגן ציורי, ספרותי וקולנוע הנושם עדיין במלאי, ילך בשקט לאיבוד. עם הזקן או לפניו.
לשרוד את האפור
שנות ה-50 המוקדמות. קומוניזם עמוק בלודז', עיר הפועלים הענקית, עיר אפורה כולה. אפורים הבתים, אפורים הם פני התושבים, ואפורים העלים בפארק היחידי.
זכיתי להתקבל לשנה ראשונה באקדמיה לקולנוע. סטודנט שחרחר וגבוה מתקרב במסדרון לקשיש המורשה העתידי, ולוחש לאוזנו, "עָמְכוּ?". ביידיש תקנית, "עמכו" היא שאלה אם אתה יהודי.
"יוֹ!" (כן), ענה המורשה, והשחרחר, שמציג עצמו כרומן היינברג, סטודנט שנה שנייה (וכעבור שנים, סגן הרקטור במחלקה לקולנוע של אוניברסיטת לוס-אנג'לס, שנקרא שם רומן הארט), מזהיר את המורשה לבל ילך חלילה בצעיף צהוב.
"למה לי ללכת בצעיף צהוב?", שאלתי את היינברג, ולמדתי ממנו שסטודנטים באקדמיה לקולנוע הולכים בצעיפים כאלה כשהם מבקרים בעיר, ועוד חובשים בארט שחור, הסביר הקולגה החדש.
"אז למה לי אסור?", התעניינתי, "משום שרק התחלתי ללמוד?"
היינברג הניד בראשו לשלילה, והאיר לי שחוליגנים מקומיים מחפשים ברחובות העיר וברכבת הקלה את הסטודנטים של האקדמיה לקולנוע, מזהים אותם לפי הצעיפים הצהובים, ונהנים להחטיף להם מכות.
האקדמיה לקולנוע בלודז', 1954. מנותקת מהעוני ומהדיכוי הקומוניסטי
פרחים, חוצפה וסוס
– "איך התקבלת לאקדמיה?", חקר אותי היינברג, "הרי השנה היו מעל 600 קופצים, מפולין ומחו"ל, על 12 מקומות. הבאת תצלומים?"
– "לא", עניתי, "אין לי מצלמה, ואני לא יודע לצלם".
– "אז מה הבאת לוועדת הקבלה?", התעניין היינברג.
עניתי שלשלב הסינון האחרון, הקובע, הבאתי תמונות שציירתי באקדמיה לציור בקרקוב, "ואולי עזר לי שעניתי בחוצפה לשאלות הפרופסורים היושבים בוועדת הקבלה", הוספתי. אך לא הפללתי את עצמי בפני היינברג בעובדה שבנוסף לציוריי שלי, הבאתי לוועדה גם שתיים-שלוש עבודות של אחותי הציירת, המתמחה בציורי פרחים, ותמונה אחת של חברי לאקדמיה לאמנות בקרקוב, סוס גזעי בקפיצה.
זו הייתה טעות, כי במשך כמה השנים הבאות נהג פרופסור מְייזֶ'ייבְסְקי, שלימד סטודנטים לקולנוע לצייר, לשאול אותי מדוע הפסקתי לצייר סוסים. "זה דווקא הלך לך טוב, אדוארד", חייך באופן מסתורי, כאילו רמז שגילה את התרגיל שלי.
או ש – הלוואי – הוא סתם לא שכח את הסוס שהבאתי אל אורוות הקולנוע. לא שאלתי אותו על כך גם בחלוף עשרות שנים, כשהפכנו חברים.
אנרכיסט חוצפן
גם לא סיפרתי להיינברג שוועדת הקבלה לאקדמיה לקולנוע בלודז' הגישה לי דף נייר, בבקשה שבתוך חמש דקות אכתוב קטע המתאים לסגנון סרטיו של היצ'קוק. ואני כתבתי את "חלום אימה":
חלום אימה
בליל עיוור
מסמר בלי ראש
על רקע אפל.
על רקע אפל
בלי ראש המסמר
ורק הלחש:
תישאר.
הטקסט שמסרתי עבר מיד ליד, והפרופסורים שאלו אם יש לי מה להוסיף. מלמלתי משהו בכיוון ש"אנו, קורבנות החלימה, התרגלנו לפחד מסיפורי אימה מדומים, שהם חזקים יותר מכל מה שמתרחש במציאות, ומנסים לא לסבול בגללם מהתקף לב או מאיזו טראומה פרפסיכולוגית ממושכת. וכאשר חלומותינו הבלתי רצויים הללו באים אל סיומם, אנו מנסים באופן אינסטינקטיבי לשכוח אותם, למחוק מהר ככל האפשר את הרפתקאות אלימות אלה מהזיכרון, בניסיון להגן על נפשנו. וחבל, כי כך עבודתו המזהירה של התסריטאי המסתורי סתם הולכת פייפן".
"אתה חושב שאלפרד היצ'קוק מנצל את חלומותיו?", שאלה הגברת היחידה בחבר השופטים.
"אין לי ספק בכך", עניתי.
הפתק שלי עבר שוב מיד ליד. "אתה היחיד שהתבטא בשיר", ספק הופתעו השופטים ספק האשימו.
"לא התכוונתי", עניתי להגנתי, והוספתי שהחברה שלי משוררת. "אולי נדבקתי ממנה", חייכתי במבוכה, ובמבוכה עמוקה עוד יותר התנצלתי שהטקסט שלי, שנכתב אד-הוק, אינו מייצג את הריאליזם הסוציאליסטי שמומלץ על ידי האידיאולוג הרוסי אנדרי ז'דאנוב, אשר הכתיב את הקריטריונים המפלגתיים ביחס לאמנות.
זכיתי במטח מבטים קרים, המאותתים על עוינותה של הפרופסוּרה הבכירה כלפי המועמד הציניקן, אותו אנרכיסט חובב מבולבל, והיה לי ברור שבאותו רגע הפסדתי את המשימה להצטרף לאקדמיה לקולנוע, להיות במאי או צלם, או לפחות תסריטאי.
לא נשארתי כדי להידכדך מול רשימת אלה שכן הצליחו להתקבל, ונסעתי לדודה שלי בגדנסק. כעבור ימים ספורים קיבלתי מברק ממזכירות האקדמיה. "חסרים לנו תעודת הבגרות וגיליון הציונים שלך מהאקדמיה לציור בקרקוב", ביקשו ממני בטלגרמה. הבנתי שקרה פלא בלתי מציאותי. שאני בפנים.
ארמון בתוך הדיכוי
הלימודים נפתחו, 8 שעות בכיתות שסודרו בתוך ארמון הממוקם במרכז לודז' ובנוי בסגנון המאה ה-19. המבנה היה שייך בעבר לשושלת אצילים בלודז' בשם פוזננסקי, אולי יהודים אולי לא, והולאם על ידי השלטון הקומוניסטי לטובת אקדמיה לקולנוע.
המוסד הגבוה שהוקם היה מנותק מהסביבה, מהדיכוי ומהעוני. באולם ההקרנות של האקדמיה רצו סרטים נון-סטופ, אשר אנו, יותר דיירי המקום מאשר סטודנטים רגילים, ראינו די פעמים כדי לדעת את הדיאלוגים שלהם על-פה, ולשיר את שיריהם עד שהפכו להיות הלייטמוטיב של הלימודים.
היינו מתיישבים הכי קרוב למסך כדי להיות, פיזית ונפשית, בתוך הסרטים – סרטים רוסיים ישנים כמו "צ'אפייב", אך גם סרטים מערביים שלא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.
איך חזרתי ליהדות
בחצר הארמון נבנה צריף שתפקד כמעון קטן לסטודנטים. נשלחתי לחדר ובו מיטת קומתיים, שהקומה העליונה בה הייתה שלי והקומה התחתונה של סטודנט שנה שלישית.
החלפנו "שלום שלום", עליתי למיטתי ונרדמתי. קמתי בלילה לשירותים, ירדתי, ולאור הירח המציץ דרך החלון ראיתי את שותפי ישן על גבו בעיניים פתוחות לרווחה.
הלכתי, חזרתי, והוא עדיין ישן בעיניים פקוחות. עליתי על מיטתי, אך נחרד מהמראה, לא הצלחתי להירדם. בבוקר ביקשתי להעביר אותי לחדר אחר. ואכן, קיבלתי שותף חדש, אף הוא סטודנט שנה שנייה או שלישית, קצת צולע, אינטליגנטי, מבריק.
התעוררתי בבוקר, וראיתי שלצד מיטתו עומדת הרגל שלו, המנותקת מהגוף, מולבשת במכנסיים שהידלדלו עליה ונעולה נעל מצוחצחת. הפעם כבר לא הלכתי למזכירה לחפש שותף שלישי, אלא פניתי ל"עמכו" היינברג. "מה עם הבורסה של הסטודנטים היהודים שאתה גר בה?", שאלתי, "יהיה שם מקום גם בשבילי?"
"אז למה אמרת תחילה שאתה לא מעוניין לגור במעונות האלה?", הזכיר לי האיש, "הרי אמרתי לך ששקט שם ושדואגים לנו. בבוקר יש ארוחה חינם, מחלקים לנו בגדים של הג'וינט, ומדי יומיים מקבלים קופסת סרדינים. גן עדן, אידיליה", צחק היינברג. "נו, אתה קונה את זה?"
הסברתי להגנתי שניסיתי לחיות בין גויים תקניים כשווה מול שווים, כי לא התאים לי להיסגר בגטו, שהגויים נהנים לראות אותנו בו גם אם גטו זה אינו מוביל לתחנה טרבלינקה. אך מה לעשות, נכשלתי.
הלכתי עם היינברג לרחוב פרנצ'סקאנסקה 15, אל חדר בקומה 5 ללא מעלית, וכך חזרתי לחיבוק היהדות, שממנה התנתקתי עם עזיבת בית היתומים היהודים בקרקוב.
היטמעות מהירה
כיהודי פיקח, למדתי עד מהרה להחליף במכולת הסמוכה את קופסאות הסרדינים של הג'וינט בבירה צ'כית, המספקת שלווה.
טיפ טיפה: רומן נכזב בחמישה כוכבים
*
בשנת 1985 מישהו מהנהלת חיפה כימיקלים קרא בירחון "טורבו" ש-א"א, כותב המדור "בלי מעצורים" ובעל ניסיון בראלי בארץ מולדתו, קנה אלפא 33 תלתן ירוק חדשה, בניילונים, ומתכוון להשתתף בה בתחרויות ראליקרוס באשקלון.
**
החיפנים פנו אל א"א, נפגשו איתו, ושאלו בנימוס אם המורשה הטרום-נוכחי מוכן לקבל את חיפה כימיקלים כספונסרית, ובתמורה להשקעתם בהכנתה של אלפא – א"א ייסע בראלי עם המדבקה "מתנול, דלק המחר".
המורשה הסכים, וסיכם עם החיפנים שהם רק יעזרו לו בפירוק האלפא מכל דבר שאינו חיובי במרוצים, כמו מושבים כבדים, פלסטיקים דקורטיביים בדלתות ובלוח השעונים, שטיחונים וציפוי גג.
הוסכם בין הצדדים שמדבקת המתנול תמצא את מקומה על הכנפיים הקדמיים משני צדי הרכב, ובתמורה, המכונאים של חיפה כימיקלים לא רק יסייעו בפירוק האביזרים הנ"ל, אלא גם ישמרו במחסניהם בחיפה את כל מה שפורק, כך שבתום עונת מרוצים אחת או שתיים המורשה יוכל להרכיב חזרה באלפא כל פרט שפורק ואוחסן בחיפה כימיקלים, כדי להחזיר את מכוניתו לכביש האזרחי.
***
הפירוק הלך חלק. אלפא איבדה קילוגרמים רבים, והמורשה הכניס באופן אישי כל בורג וכל פלסטיק מפורקים לשקיות שקופות, שעליהן הוא כתב מהי תכולתן ומהיכן נלקח כל חלק. ציפוי הדלתות, המנועים שמרימים ומורידים שמשות, כל סוויץ' וכל בורג – כל אלה נסגרו במחסן כשהם נושאים תוויות מדוקדקות, ועל כל חבילה וחבילה התנוסס המשפט: "בעל הנכס הוא א"א, אלפא 33 מרוצים. נא לשמור על המדפים, לא לפנות".
המורשה אף וידא בעצמו שהמדפים התמלאו בחפציו, וכעת היה יכול להתרכז במרוצים בראש שקט. "אל תדאג", אמרו לו הכימיקלים, "אנחנו יקים אחראיים", והמורשה האידיוט האמין להם.
****
סדרת המרוצים סיפקה ב-50 אחוזים את האמביציה של המורשה, כי אלפא תמיד לקחה חלק בגמר, אף שהיא הייתה היחידה בקבוצת 1.6 שאינה מצוידת בדיפרנציאל ננעל, החיובי בסיבובים חוליים. חרף כך הייתה אלפא, שנעמדה בפניות הללו על שני גלגלים, מפסידה רק לשלוש הגולפים המשופרות בצ'מפיון, ופעם אפילו נכנסה ביניהן בטירוף, והגיעה שלישית.
המנוע המשופר בידי מוסך אלכס אשדוד עבד על 9,000 סל"ד, והגיר הקצר של אנג'ליני, שהגיע מרומא, היה שווה כל דולר שהושקע בו. חבל שהתקציב לא אפשר להביא גם דיפרנציאל ננעל, אבל זה לא גרם עוגמת נפש כפי שגרמה הבגידה של חיפה כימיקלים.
*****
מרוצי הראליקרוס נגמרו, והמורשה נסע לחיפה כדי להרכיב חזרה כל חלק שפורק, אך לא מצא שום-כלום במחסני כימיקלים! לא רק שאף חלק לא נשאר על המדפים, אלא אנשי כימיקלים התחייכו וגיחכו בפינות המוסך, והמליצו למורשה לחפש ב"פחי הזבל של אשתקד".
המורשה לא מצא שום דבר שלו, בשום מקום, וגם הנהלת הפירמה ניסתה להתנער ממנו בזלזול, לא ענתה לפקסים והתחמקה מלדבר בטלפון.
בעבודה סיזיפית ותמורת כסף רב, בארץ ובחו"ל, המורשה שִחְזֵר בכל זאת את אלפא. הוא השיב לה כל פרט וכל בורג, כולל מושבים מקוריים ומערכת חגורות בטיחות (שבמקומן אלפא השתמשה בחגורת מרוצים של Salbet), ועוד כ-100 פיצ'פקעס אחרים שנעלמו, החל בשטיחונים האדומים, הסוויץ' על מוט ההגה, מקלט הרדיו והרמקולים ועד המאפרות. הכול נקנה והורכב באלפא מחדש, ורק על המיזוג ויתרתי.
והיום, כאשר הקשיש המורשה קורא על הצרות של חיפה כימיקלים, הזקן, בנדיבותו, אינו מסנן "יש שופטים שם למעלה", ואינו שמח לאידם של גנבי החלקים של אלפא 33 תלתן ירוק, אנשים דוחים שנזרקים בימים אלה מעבודתם בחברה, הדוחה כמוהם.
******
קפסולות זמן. י"א מצלם ומדווח: בנצר-סירני התקיים לאחרונה מפגש קלאסיות חגיגי לרגל סיום שחזורה של ווקסהול קרסטה PA מודל 1962 בבעלות חבר מועדון החמש גיל מירן. סלון 4 דלתות זו אינה מהווה משאת נפש טבעית בעבור אספנים, בשל האתגר הרב באיתור חלפים בשבילה. גם חותם היסטורי יוצא דופן לא הותירה בריטית ותיקה זו, למעט העובדה ששימשה את אליזבת השנייה (בחירה לא לגמרי טבעית גם בעבור בית המלוכה, שהרי קרסטה אינה שיא הפאר ועוד יוצרה באופן המוני).
מפגש עם מכוניות קלאסיות מתקופות שונות, ובהן יגוארים וצמד רולס רויסים, עשוי ללמד רבות על החברה האנושית: על השפעת אירועים היסטוריים ומשברים כלכליים על תעשיית הרכב, על התפתחות הטכנולוגיה, על האופנה ועל הבדלים בין מדינות. כך קורה למשל עם אופלGT , שמדגימה פרשנות אירופית שונת-טעם לעומת אחותה, קורבט C3 האמריקנית, תחת המעטפת המשותפת של ג'נרל מוטורס. אבולוציית השנים יכולה ללמד גם על יחסי הגומלין שבין ההנדסה והעיצוב, כפי שממחישה פיז'ו D4A משנת 1956, שנראית כאילו המעצב שכח את הרדיאטור והוסיפו כלאחר יד בפרונט לאחר השלמת התכנון ההנדסי (או שמא להפך…).
בתום האירוע הזדמן לי לנסוע בעקבות כוכבת ההשקה, קרסטה. 95 כ"ס מנפח 2,655 סמ"ק מהווים בהחלט מפרט פוטנציאלי להשתלבות בתנועה המודרנית, אולםPA שייטה לה בקצב נינוח. כנראה, לאחר האירוע המרגש היא לא מיהרה לסגור את היום, מה גם שכל כך הרבה מבטים מלווים את נסיעתה.
שואלים את אדוארד
תמר הירדני, בתגובה ל"סטיפה": תנחומיי על מות חברך המוכשר יאנוש גלובצקי. בגיליון האחרון כתבת בין התגובות: "צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני". אשמח לדעת מהו סגנון נהיגה בזבזני.
תשובה: סגנון נהיגה בזבזני הוא נקיטת סיבובי מנוע גבוהים ללא צורך, כמו גם שימוש מוגזם במעצורים במקום להוריד רגל מדוושת הגז ולבלום בעזרת המנוע. בזבזנות דלק נוספת היא נסיעה לטווחים קצרים, כאשר שמן המנוע עוד לא מגיע לטמפרטורת עבודה מיטבית. יש עוד דרכים לבזבז דלק, נכתוב עליהן בקרוב.
שמוליק: בשל המלצותיך המרובות במדורך רכשתי לפני כשנה הונדה FRV שנת 2008. הרכב, מיד ראשונה, גמע אמנם 250 אלף קילומטרים, אך הוא במצב תקין ב"ה ואני מודה לך על המלצתך. הרכב מרווח ונוח, מקום גדול למטען, וכמובן סוחב יפה בעליות. תודה.
לצערי, כפתור העלאת/הורדת חלון הנהג נשבר, והחלפתו במוסך הונדה יקרה מאוד (מעל אלף שקלים, ויש צורך להמתין לייבוא הרכיב). האם אפשר להסתייע בך למצוא חלף כזה בחו"ל הניתן להזמנה ברשת?
תשובה: אלף שקלים ומעלה תמורת שטות כזו שנשברה בהונדה שלך הם כבר לא ריצת בצע של המוסך, אלא שוד לאור יום. לא ייאמן לאן הגענו.
מדובר במתג דו-כיווני פשוט, אשר דומה (ואולי אף זהה) למתגים מסוגו במכוניות אחרות. אני למשל קניתי לאלפא 33 שלי מתג רזרבי שיש בו תאורה פנימית, ותמורתו שילמתי ללועזיטים 4 זלוטי, כלומר 4 שקלים בלבד.
תוכל לנסות להזמין את הרכיב ב-eBay, ואם לא תצליח, אז בינתיים כל חשמלאי בעל ידי זהב יוכל להרכיב לך מתג דו-כיווני, או אפילו שני מתגים בודדים – אחד להעלאת השמשה והשני להורדתה.
דוד: הייתה ברשותנו דייהטסו טריוס 2008, ורצינו רכב דומה, אך כבר לא מייצרים אותו.
אנחנו צריכים רכב בעבור 4-5 נוסעים (חמש דלתות, לא 4X4) הדומה לטריוס, שיהיה גבוה דיו לנסיעות בדרכי עפר. מה תוכל להמליץ?
תשובה: המחליפה הראויה לטריוס היא דאצ'יה דוסטר, בחירה מוצלחת לא רק בשל מחירה העממי עדיין.
דורון לוי, מושב כנף: נפלה בחלקי הזדמנות לקנות ביואיק לה סייבר 2005 מיד ראשונה, שמורה בקפדנות ובעלת קילומטראז' של 45 אלף. חשבתי להתקין מערכת גז כדי לחסוך בהוצאות הדלק. השאלות:
האם זה כדאי? אם כן, אז האם יש דגשים מיוחדים? האם אתה מכיר מתקין מועדף? אני גר ברמת הגולן.
האם יש לך הערות/הארות לגבי התייחסות לרכב שנסע מעט קילומטרים בחודשים הראשונים, "עד שייכנס לתלם…"?
תשובה: מכיוון שהסבה לגז היא עניין רציני, וחשוב לשמור על אמינות המנוע, אני מציע לך לפנות למוסך "גז חיש". אמנם הוא נמצא בפתח-תקווה ולא בצפון, אך זהו מקום מקצועי ואחראי. שלומי, מומחה המדור לענייני גז, יענה לכל שאלותיך בטלפון 050-9977797.
stypa (סטיפה) הוא מנהג לועזיטי ידוע, אחד הטקסים הפגאניים שמהם לא הצלחתי להתנתק. בסטיפה תקנית יושבים הגויים על מותו של קרוב, מדברים עליו, מגלגלים זיכרונות או סתם שותים ומעשנים. אלו שיודעים לבכות, בוכים
והנה הזקן היהודי דָּבֵק במסורת אקזוטית זרה זו, ויושב בסטיפה משלו עקב מותו הפתאומי של ידיד נפשו ואליל דור שהולך ונעלם: הסופר הפולני, התסריטאי והמחזאי יאנוש גְּלוֹבָצְקִי.
אין נים ואין שכנים
הזקן שהתנחל בי יושב בסטיפה הפרטית שלו, יושב לבדו, במרפסת קטנה הטובלת בְּלַיְלָה תל-אביב חשוך, עם בקבוק ומקטרת. מולו של הקשיש רק מַפָּל של תריסים חשמליים סגורים בבית ממול, אין סימן חיים, כלום, רק אור של פנס רחוב.
התריסים סגורים גם בדירה אשר עליה ועל דייריה התכוונתי לספר לגלובצקי אך לא הספקתי, כך שחברי לא ישמע ממני כבר שבשכונה זמנית זו שבה נתקעתי נדלקים ונכבים ניצוצות של חיים, פיסות אנושיוֹת בעלות איכות ספרותית אשר מלוות בתמונות בנוסח ריאליטי, כאילו הן שייכות למחזות שיאנוש כתב.
הרי האפיזודות והתמונות המתרחשות ברחוב מקס ברוד הצדדי דומות לאותם קטעי חיים קטנים, שוליים לכאורה, אשר סיפקו לחברי המנוח קריירה מטאורית בברודווי, בפריז, ברומא, ובוודאי בוורשה שאחרי נפילת השלטון הקומוניסטי.
ככה סתם, כאילו כלום
הדירה שמול המרפסת שלי, אף היא בקומה השנייה, נקנתה לא מזמן על ידי משפחה עשירה דייה כדי להחזיק משרתת אפריקנית שחומת עור, העסוקה בטקס קבוע של ניקוי סביבת המגורים של בעליה, כביסה, ייבוש וגם בישול.
שבוע אחר שבוע עובדת הכושית נמרצות, מצהריים עד ערב, בנוכחותם של בעלי הנכס. אלא שמדי בוקר, כאשר הילדים נשלחים לגן ובעלי הבית נוסעים אל עסקיהם, אשת אפריקה שחורה זו מציתה סיגריה, מסדרת בדייקנות כריות גדולות על הספה הלבנה שבמרכז המרפסת, ומתפרקדת עליה במנוחה.
זה כאילו כלום, אלא שמשום-כלומים כאלו יצר גלובצקי את המחזות הכי מעניינים שלו, אז ודאי שרציתי למסור לו את הקטע כדי לשעשע אותו עם עוד ריקושט מהעולם היהודי שעניין אותו כל כך, אך לא הספקתי.
מטלית פלאית
ונשארה עוד תמונה, קולנועית משהו, שאני נאלץ לשמור לעצמי במקום לחלוק עם גלובצקי: בזמן הסיאסטה של אותם שכנים שלי, כאשר התריס שלהם נשאר פתוח לשם השינוי והשמשה הענקית בסלון, הכהה במקצת, קיבלה תפקיד לשמור על המיזוג, התרחש לפתע פלא: מטלית בהירה ניקתה את השמשה בעצמה, בלי שום יד אנושית מחוברת אליו, ואפילו בלי מקל ארוך.
היה זה מחזה מסתורי ובלתי מובן, ורק כעבור דקות ארוכות הבין הזקן שהגאנית/קנייתית/סודאנית הממרקת את השמשה פשוט התמזגה כולה ברקע השחור, ורק הסמרטוט הבהיר נראה לעין.
חוק שימור החום
בשיחה האחרונה בינינו, בקפיטריית הסופרים Czytelnik (הקורא) בוורשה, 200 מטרים ממלון שרתון, הודה הזקן בפני גלובצקי שהוא לא הצליח עדיין להתרגל לעזיבתן של כמעט כל הדמויות שהשתייכו אי-פעם לתקופה הלועזיטית של חייו.
מילא הקרובים פחות, שהמפגש איתם הצטמצם למילות נימוס, אם בכלל. אלא שקשה לקבל בהבנה כלשהי את היעלמותם של פָּנִים וקול השייכים לאנשים החשובים לנו יותר מכול. הרי החום כלפיהם נשמר גם לאחר היעלמותם, ואף גובר.
וכך, צעירותו ז"ל של הקשיש המורשה הנודד, וצעירותו של גלובצקי הגוי בעל הנפש היהודית (אמרתי לו את זה) – מאושפזות בספר זיכרונות שגיבוריו הראשיים ניטלו ממנו פתאום.
שישה ספיישל
הייתי גאה להיות חברו של יאנוש גלובצקי, כפי שהייתי גאה ואף משוויץ בקשרי הידידות שלי עם כריסטופר קומדה המלחין, עם סלבומיר מְרוֹזֶ'ק הסופר והמחזאי, עם יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי הצייר, עם אנדרי ויידה הבמאי ועם אמן הבמה והצייר טדיאוש קנטור. כולם ז"ל.
וואלה, כמה הזקן המורשה מבין את הווידוי של המאפיונר אל קאפונה, שאמר כי החבר היחיד שלו הוא שומר הראש 38 ספיישל.
כוחות הפרדוקס: בשבת האחרונה נפטר יאנוש גלובצקי, סופר פולני חתן אינספור פרסים בינלאומיים, מחזאי ותסריטאי, אשר כוח עליון סיפק לו חושים מיוחדים שאפשרו לו לחקור ברגישות פנומנלית אירועים המתרחשים בדורו ובסביבתו – פיסות דרמה קטנות, צלילי רקע ומילים – ולהצילם משכחה. כמו בתסריט לסרטו של ויידה "ציד הזבובים", שבו צייר גלובצקי תמונה טרגית-קומית של התפוררות משפחה, וכמו במחזה "אנטיגונה בניו-יורק", שסלל את דרכו לבמות המובילות בארה"ב ובעולם.
גלובצקי, שביקר בין השאר באוניברסיטה העברית, שימש כמרצה באוניברסיטת קולומביה ובבנינגטון קולג', ושיתף פעולה עם "ניו-יורק פאבליק תיאטר", עם "מארק טאפר פורום" בלוס-אנג'לס ועם "מרכז האמנויות של אטלנטיק" בפלורידה. גלובצקי גם פרסם מאמרים ורשימות ב"ניו-יורק טיימס".
השלטון הקומוניסטי הפולני רדף אחר יאנוש גלובצקי, שהואשם בבריחה למערב ובכתיבת סיפורים ומחזות בעלי תוכן ביקורתי לגבי מולדתו. בשיחה עם הזקן המורשה הודה הסופר בחיוך שהשנאה שזכה לה בוורשה הקומוניסטית והרדיפה המטורפת אחריו, כולל איסור שהוטל עליו לחזור לפולין, אל ביתו ואהובתו – עזרו לו, בכוח הפרדוקס, לפתח קריירה בעולם החופשי.
סופר לאומי עם צלקת
ובאותה פגישה אחרונה עם גלובצקי שמע ממנו הזקן שסופר המדע הבדיוני הפולני הידוע סטניסלב לֶם, שתורגם ל-41 שפות, היה יהודי ניצול שואה אשר הפוגרום ביהודי לבוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה) השאיר בו צלקות שלא נרפאו עד מותו בוורשה, בשנת 2006.
ועוד שמעתי מגלובצקי שאותו סטניסלב לם אהב בטירוף מכוניות, ופרסם הרהורים סרקסטיים. אחד מהם היה: "בסוף גזע האנושות יתגמד לגודל שמתאים למשרתים חסרי בינה, אשר יועסקו אצל גאוני מתכות וחשמל, ואולי יחלקו לאדוניהם כבוד כמו לאלוהים". האפוריזם השני של לֶם שגלובצקי הזכיר בשיחתנו היה: "עד שלא התחברתי לאינטרנט, לא ידעתי שיש בעולם כל כך הרבה אידיוטים".
רודפת האמנים
אחרי שחייכנו על ההברקה של לם, סיפרתי לגלובצקי שמנהלת משרד הצנזורה הקומוניסטי הפולני, היהודייה מריה לוֹרְבֶּרוֹבָה שהכרתי עוד בילדותי, באיזו קייטנה יהודית, סיפרה לי כעבור שנים, בלודז', שהייתה עסוקה בחיפושים מדוקדקים לאורכם ולרוחבם של ספרי ה-SF (סיינס פיקשן, מדע בדיוני) של סטניסלב לם, שמא מסתתרות בהם חלילה אי-אלו אלגוריות אנטי-שלטוניות.
צנזורית זו חקרה חקור היטב שמא גיבוריו של לם, הבאים מעולם אחר או טסים בגלקסיות בין כוכבים, הם למעשה דמויות בפרודיה הפוגעת במדינות מזרח אירופה ובברית המועצות. "התלבטתי אם לתת אור ירוק ל'סולאריס', ספר שנשלח בסתר למערב והתקבל בזרועות פתוחות ובהתלהבות על ידי הרוויזיונרים והאימפריאליסטים".
"אני ממש מתנצלת שרדפתי אחר סטניסלב לם", הוסיפה והודתה לורברובה בפני הקשיש המורשה לקראת 1968, וממש באותה שנה, כבר בגל האנטישמיות המתפרץ, הספיקה גברת זו להכניס את שמו של הזקן הצעיר, יחד עם שמו של יאנוש גלובצקי, לרשימת אויבי המדינה הקומוניסטית, שאת שמותיהם ויצירותיהם אסור היה להדפיס או להפיץ בשום צורה.
לקראת סופה של אותה 1968 גורלית זו עזבה גם הצנזורית לורברובה עצמה, כמו הזקן, את פולין. כיהודייה נרדפת היא הצהירה שהיא מזנקת לישראל, אלא שעצרה את נסיעתה בפריז.
סטניסלב לם. אחרי הפוגרום שעבר בלבוב ב-1941, פחד עד מותו להזדהות כיהודי
פינה את השולחן
לפני כמה חודשים קבעתי עם גלובצקי שאקרין לו את גרסת הבמאי של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", כדי לשמוע ממנו את דעתו, בעד או נגד. רציתי שהוא יגיד אם מוצאים חן בעיניו בית הקיץ שלי, אוסף מכוניותיי והתמונות שציירתי, ורציתי שיכיר את בני, האוהב כמוני את כל מה שגלובצקי כותב.
"אתה לא צריך להתקשר", אמר גלובצקי לזקן המורשה, "כי בשעות הצהריים, אם אינני בביתי בניו-יורק, אני יושב תמיד באותו שולחן בקפיטריית 'הקורא' ברחוב וייסקה 12 בוורשה. אני מחכה לך שם", הבטיח בחיוך, ולא הצליח לקיים. יהי זכרו ברוך.
אפילוג
ולפני הפגישה הבאה בינינו, אי-שם מעל העננים, אנסה לבקר את גלובצקי בבית הקברות בוורשה, להניח אבן קטנה על השיש הנוצרי הכבד, ולמסור לסופר המנוח שקפיטריית Czytelnik החביבה עליו עומדת למות יחד עם האינטליגנטים האחרונים שעוד נותרו.
טיפ טיפה: פספוס
ייתכן בהחלט שהקשיש המורשה היה זוכה במעגל חברתי יקר, לוּ רק היה נענה לעשרות הזמנות שהוא מקבל מפייסבוק, לינקדן ורשתות חברתיות אחרות, אשר מגיעות לתיבת הג'ימייל שלו למרות הודעת הזקן כי המורשה שומר מרחק מרשתות אלה ולא מוכן להצטרף אליהן.
וכך, השבוע הפסיד שוב הקשיש המורשה את הנפשות המזמינות אותו ללינקדן – הפעם לירון, שריתה, איתמר, אסתריא, מוטי, בני ואחרים, ועל כן הזקן יכול רק לדמיין מיהם פונים אלה ל- e.teksty@gmail.com, ומהם הפרופילים שלהם ברשת.
לא נותר למורשה אלא להצטער שעקרונותיו האובססיביים, המכתיבים את התעלמותו המוחלטת מרשתות חברתיות בע"מ, אינם מאפשרים לזקן להכיר מקרוב את הנפשות הפונות אליו.
שואלים את אדוארד
אלי: אשמח לחוות דעתך על שברולט קפטיבה דיזל 7 מקומות. בשנתונים 2008-2010, כפתרון למשפחה בת 6 נפשות. המחירים באתרי יד שנייה נעים בין 35 אלף שקלים ל-55 אלף.
אשמח לדעתך על איכות הרכב, עלויות אחזקה וכדאיות מול המקבילות במשפחת המיניוואנים כדוגמת מאזדה 6 וכדומה.
תשובה: כדי לענות על שאלתך נדרשות קצת יותר מילים מהמקובל בתת-המדור "שואלים את אדוארד". אז הנה הסיפור:
ספק בגלל גילו המתקדם וספק בגלל השפעת חום הקיץ הנוכחי, מר לוי יצחק ממשיך בהפצת מחירים חסרי פרופורציה לכל גזע המיניוואנים המשפחתיים, ה-SUV, הקרוסאוברים, הג'יפים ומשהו שנקרא "מכוניות פנאי" (כי לגבי הקשיש המורשה, מכונית פנאי אמיתית היא רכב דו-מושבי, כמו הבווארית שלו Z3M קוּפֶּה וכמו מאזדה MX5).
במקביל למחירון לוי יצחק, שאינו רלוונטי אשכרה, חבורת כתבי חצר מעוותת אף היא את המציאות עקב אינטרסים צרים, שקופים לעתים. כך קרה גם במבחן השוואתי בין פולקסוואגן טיגואן למאזדה CX5. עורך המבחן קבע שמאזדה היא "בית חרושת יפני קטן המוכר בעיקר למדינת ישראל", כאילו מאזדה לא חוגגת באירופה בזכות דגמים כמו אותו CX5 דווקא, ובוודאי בזכותן של מאזדה 6, מאזדה 3 ומאזדה MX5. דמות חצרית זו מעדיפה על פניה של CX5 את טיגואן בעלת שני עקבי האכילס (מנוע TSI וגיר DSG), ולא מגלה משום-מה שהטיגואן השווה היחידה היא זו המבורכת במנוע דיזל של 240 כ"ס.
בקיצור, עקב שערוריית המחירים אצלנו, המצוצים מהאצבע בגלל קומבינות אלו ואחרות ואינם פרופורציונליים לשווי האמיתי של הדגמים בקבוצת ה"שבעה מקומות", ודאי כי במקומכם הייתי לוקח את קפטיבה, שמחירה נשאר עממי כי תחקירני המחירון, או המנכ"ל עצמו, מצאו באמריקנית זו גנטיקה דרום-קוריאנית, ולא לקחו בחשבון שהקוריאניות האמיתיות, כמו יונדאי וקיה, זוכות אצלנו בתואר "אמינות".
שברולט קפטיבה עשויה בהחלט להיות בחירה הגיונית, ובלבד שהיבואן יתחייב לספק לבעליה חלקים מקוריים, כמו גם שירות ברשת מוסכים אשר מתמצאים באחזקת דגם זה – מוסכים אשר אינם ממליצים על החלפת שמן מנוע בתדירות פושעת של 30 אלף ק"מ, וכך הורסים מנועים רק כדי ליישר קו עם פירמות רכב מתחרות המנופפות בשטות פרסומית זו ומיישמות אותה.
שורה תחתונה, תתחדשו.
חני גלזר: לאחר שהיונדאי i25 שלנו נגנב אנו מחפשים רכב חדש, כשהשיקול המרכזי מבחינתנו הוא חיסכון ובטיחות (יש לנו 2 ילדים). אציין כי גם אני וגם בן זוגי רואים ברכב מוצר פרקטי, ופחות מחפשים חוויית נהיגה… אנחנו גם לא מבינים כל כך במכונאות, והביקורים במוסך תמיד הסתיימו בסכומים לא מבוטלים ובתחושה שעבדו עלינו.
שנינו יורדים פעמיים-שלוש בשבוע לתל-אביב מירושלים לצורכי עבודה ולימודים. לאור זאת חשבנו ללכת הפעם על רכב חדש עם אחריות מהיבואן, שיחסוך לנו הרבה כאב ראש. בגלל הנסיעות המרובות, וכדי לחסוך בדלק, חשבנו לבחור ברכב היברידי (ה-i25 לא הייתה חסכונית בכלל).
הרכב שקיבלנו עליו המלצות הוא יונדאי איוניק, שזול יותר מהפריוס ב-18 אלף שקלים בערך והאחריות עליו ארוכה יותר. מה דעתך עליו? והאם הבחירה ברכב היברידי כדי לחסוך בדלק היא נכונה (מול השיקול של ירידת ערך בקניית רכב חדש)? אשמח לחוות דעתך המלומדת.
תשובה: קודם כל, תשכחו לגמרי מרכב היברידי, אשר אינו מתאים למתווה השימוש שאתם מייעדים לרכב המשפחתי.
- היברידיות אינן חסכוניות בנסיעות בינעירוניות, אלא אך ורק בנסיעות בתוך העיר.
- בגלל השימוש במנועי בנזין שעובדים בשיטת אטקינסון – החסכונית כביכול, אך גורמת לחולשה המתבטאת בעליות – אז תהיו בהיברידית האחרונים לעלות את הקסטל. גם את זה כדאי לקחת בחשבון.
- בכל אופן, לנוכח החששות שלכם מ"כאב ראש" באחזקה והציפייה לאמינות, נראה לי שמוטב שתתכבדו בטויוטה קורולה, שתספק לכם את חבילת המאפיינים המבוקשת.
אגב, צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני.
"גם מכוניות זולות מגיעות לשוק כשהן מצוידות באלקטרוניקה מתקדמת המאפשרת למנוע תאונות!", הכריז אתר ynet השייך לידיעות אחרונות, ומארגן את פעולות חייליו הנאמנים, כתבי החצר
הקשיש המורשה ניסה לכבוש את השעשוע לנוכח ההכרזה הבומבסטית של ynet על רשימת "המערכות הכי חכמות בדגמים הכי זולים". כי רשימה זו מבטיחה להמליץ על מבחר דגמים זולים-חכמים, אך מספקת למעשה רק שם בודד אחד: קיה פיקנטו, אשר תמורת 65 אלף שקלים הצטיידה במערכת מבוססת מצלמה המסוגלת "לא רק להזהיר אלא גם לבלום ולמנוע תאונה או לצמצם נזקים, גם במהירויות בינעירוניות".
בנוסף לפיקנטו, שהיא אכן זולה יחסית, ynet פרסם ברשימת ה"זולות אך חכמות" גם חופן משפחתיות משעממות, שבמחיר עממי קצת פחות (בין 100 אלף שקלים לסיטרואן C3 ועד 128 אלף שקלים לסקודה אוקטביה) מציעות קצת יותר בטיחות מקיה פיקנטו, אם כי לא בהרבה. ממש לא בהרבה. ולראיה: משפחתיות אלה עדיין לא מצוידות במערכות חכמות באמת כמו אלה שמושתלות בקבוצת הפרימיום. לא נורא, העיקר שגם מכוניות לא יוקרתיות מהוות "שלב ביניים" בדרך לאוטומטיזציה מושלמת. לפחות לפי הכתב.
סוף הרומן
לפי אמונה טפלה, שאתרי הרכב מפמפמים ומאדירים ללא הרף, האוטומטיזציה תיקח לבסוף את ההגה מהנהג, וכך תחסל את טעויות האנוש הפרוזאיות, שהן הגורם העיקרי לתאונות הדרכים. אך אותם מהללים עיוורים של העתיד הבטיחותי המושלם, אשר כותבים בסיפוק שבמכונית האוטונומית הנהג יהפוך לגּוֹזָל מוגן מכל פגע, אינם מתייחסים לעובדה שבחזון אידילי זה עומדת האוטומטיוּת, המנצחת בגדול, להתגלות כמפלצת.
די להזכיר פרט זוטר, ולפיו אותן אוטומטיקה ואוטונומיה חלומיות (כביכול) שהמכונית עומדת לעבור – שני תהליכים שחמורי ynet מתארים כפלא – עומדות למחוק את הרומן המסתורי בן 100 השנה ויותר שמתנהל בין מכוניות לבני אדם. רומן זה מתואר בספר "טורטילה פלאט" מאת ג'ון סטיינבק, אך מתרחש גם בבתים לא מעטים במציאות, שבהם יחסנו הבלתי מאוזן כלפי ארבעת הגלגלים מתבטא באופנים שונים, מקוּטבים. זה יכול להיות יחס קר, מחושב, טכנוקרטי, או יחס בלתי קונבנציונלי, חם מדי, הרואה במכונית בת משפחה או סוג אחר של קרובת לב, ועל כן הוא חש זעם כאשר היא בוגדת בחוסר בושה או דורשת השקעה מוגזמת.
רק הפשוטות לא שפוטות
ואמנם, האוטומטיקה החלקית מתחילה כבר לפטור את הנהג העברי מהעול של זהירות עצמית. הנהג העברי כבר לא מסתפק באמונה המוצדקת ש-ABS יאפשר לו לעצור על כביש רטוב וש-ESP הגאוני יגבר על חוקי הפיזיקה, אלא מוכן להתקדם אל אמונה משודרגת, שלפיה המכונית תעצור בעצמה במצבי חירום, תשמור על מרחק בטיחותי ולא תסטה מהנתיב – ובלבד שהיא מצוידת במערכות אלקטרוניות מתוחכמות.
כך נולד הפרדוקס המעציב שהנאת נהיגה – אשר מעקב אחר המתרחש על הכביש הוא חלק בלתי נפרד ממנה – נשארת רק במכוניות פשוטות, שאינן שייכות לִבְנוֹת גזע הפרימיום היודעות להתערב בנהיגה וכך לדאוג לעצמן.
כזוהי למשל פולקסוואגן ארמגון (Armagon) המצוידת בטמפומט-על אוטומטי, שבזכותו סוּפֶּר-פסאט זו תנסה (ותצליח) להיות חכמה יותר מהנהג הממוצע שמתיישב בה, ואף תשמח להחליף אותו. אם לדוגמה הנהג יאבד הכרה מסיבה כלשהי, ארמגון תחפש מקום בשוליים כדי לחנות, ותזעיק את כוחות ההצלה. ודאי שלא אצלנו, כי היבואן צ'מפיון עדיין לא משווק את ארמגון, ללא כל קשר לעובדה שמכונית זו, כמו רבות דומות לה, אינה מתאימה לחסידי הנהיגה.
גם לחיישנים מסתובב בורג
אגב, מכונית העתיד האוטומטית לחלוטין, שהמדיה אינה מפסיקה להתלהב ממנה, מעוררת תהייה מעולם הפרנויה: מה ההבדל בין להיות קורבן של טעות אנוש שביצע מישהו זר או שביצענו אנו עצמנו – ובין ליפול קורבן לשיגיונות האלקטרוניקה? מה עצוב פחות, ומה כואב פחות?
הזקן המורשה, בכל אופן, טעם במשך שנים ארוכות תקלות בעשרות מחשבים ביתיים וניידים, החל בלפטופ הראשון שהחליף אצל הקשיש את מכונות הכתיבה, Compaq Armada 1750 שהומלץ בזמנו כי צה"ל בחר בו, דרך אינספור פי-סי, ועד הלפטופ הנוכחי המעולה מקבּוּק פרו-17, שגם הוא סובל מגחמות – ולכן הוא מתקשה להאמין באמינותם הבלתי מוגבלת של טרנזיסטורים וחיישנים, כלומר כל המיקרו-רכיבים המעבירים מידע מהמקלדת ומהאינטרנט, ובוודאי שאינו מאמין בחיי הנצח של הדיודות.
כבר קל יותר לסמוך על נהג שיכור או מסומם, שלפחות חוש חייתי שומר עליו ועל נוסעיו.
המדינה משקיעה בצפצפות
את ההמלצה לקרוא את המאמר ב-ynet קיבלתי מקורא המדור, ששלח לי לינק בצירוף בקשה שלא אפספס חלילה את תגובית מס' 25 למאמר. קראתי, ונראה לי נכון לצטט את התגובית, שהגולש המודאג כתב ב-ynet תחת הכותרת:
בקרת שיוט אדפטיבית, המינימום הנדרש לחיסכון בחיי אדם ובכסף.
"מערכות מתַקנות הגה לא תמיד פועלות כנדרש כי (הן) צריכות לזהות את נתיבי התנועה. בלימה אוטומטית לא תקפה במהירויות רגילות, לכן רק בקרת שיוט אדפטיבית יכולה לעצור תאונות, וגם להקל מאוד בנהיגה. זו למעשה חצי הדרך למכונית אוטונומית, וזה קיים במכוניות זולות בכל העולם למעט בארץ הקומבינות זבת יזע ודם. כאן מטילים מס של לפחות 116% על אותן מערכות שמתחרות בצפצפות השעשוע מבית שקר המובילאיי".
ודאי שאהבתי את חמש המילים האחרונות בטוקבק, הקולעות במיוחד עקב מאמר בדה מרקר שמדווח כי המדינה משקיעה מיליוני שקלים במובילאיי כדי לצייד את כל הנהגים החפים מפשע במטרידן כפייתי זה, וזאת כביכול במטרה לצמצם את תאונות הדרכים, ולא חלילה כדי להעלות השמיימה את מניות החברה.
אין ברירה אלא לצטט שוב את הגולש המשורר: "צפצפות השעשוע מבית שקר המובילאיי".
מופחד על ידי דודתו
צפצפות אלה תרמו להווי העברי שלנו תרבות כבישים מעוותת ואף חולנית.
כי בישראל של היום, כאשר נוסע לפניך נהג המתפקד על הכביש באופן מוזר – רוקד בין נתיבים, פעם שמאלה פעם ימינה, לוחץ על הבלמים ללא סיבה נראית לעין – אז אתה שואל את עצמך אם המישהו הזה רק פוזל למיילים ולסמסים בסמארטפון, או שהוא מופחד כפייתי ושיטתי על ידי מובילאיי.
בארץ הלועזיטים, לנוכח נהג מפוקפק כזה, לא היית מסתפק בהפעלת המסרטה, אלא כאזרח מודאג היית מודיע למשטרה שמישהו הנוהג לפניך חטף כנראה התקפת אפילפסיה, ודרושה לו עזרה רפואית לפני שיגרום לאסון. אך אצלנו, כאמור, התנודדות בין נתיבים, בלימות פתע בנוסח פאניק-סטופ והימנעות מאיתות הן חיזיון מקומי רגיל ביותר, אשר דודה מובילאיי תורמת להתקבעותו.
הכרטיס הכי זול לראלי: טויוטה החליטה לבנות בעצמה גרסת ספורט של דגם GT86, ספק מרצון ספק בלית ברירה, כי בעלי GT86 ואחותה סובארו BRZ, המצוידת באותו מנוע 2 ליטר ובאותם מתלים, התחילו לשדרג את מכוניותיהם בסדנאות שיפורים כדי ליהנות מנהיגה ספורטיבית, בראלי או על מסלול.
התוצאה היא GT86 בגרסת CS-R3, אשר חיזקה את כוחה מ-200 כ"ס ל-265 והורידה ממשקלה באופן משמעותי, מה שמאפשר לה להתחרות בקבוצת המכוניות המצוידות בהנעה לציר בודד – אחורי, במקרה של טויוטה.
GT86 בגרסת CS-R3, המצוידת בדיפרנציאל ננעל, בלם יד הידראולי וכלוב בטיחות, משתתפת כבר השנה בתחרויות ראלי לאליפות אירופה. אמנם היא לא זכתה עדיין בפודיום, למרות נהגיה בעלי השם, כולל לוּקָה רוֹסֶטִי, אלוף אירופה שלוש פעמים – אך מזכירה ליצרנית טויוטה את ימי הזוהר בראלי של שנות ה-80, שבהם חגגה סליקה (Celica) טורבו בעלת שני גלי זיזים.
טויוטה מוכרת לחובבי נהיגת ראלי את GT86 המשודרגת לתחרויות ב-86 אלף אירו.
טיפ טיפה: האם הבוקסר חוּלָל?
אני מתקשה להאמין שמהנדסי סובארו "חידשו" משהו במנועי הבוקסר האמינים, וגרמו לאכילה מוגזמת של שמן המנוע. גם בקונצרן פולקסוואגן קרה לפני כמה שנים שה"שדרוג" של צורת טבעת השמן בבוכנות של טיגואן ופסאט גרם לזלילת שמן. לא הייתה אפשרות להחליף את טבעת זו, העדינה מדי, בטבעת שמן רגילה, כי המסילה בבוכנה הייתה צרה מדי.
לא גיליתי אכילת שמן באף מנוע בוקסר שהיה ברשותי, לא באמפיביה הצבאית ובחיפושית של פולקסוואגן, לא בסיטרואן ויזה קלאב ובשתי אלפות סוּד, רגילה ו-Ti, וגם לא בשתי אלפות 33.
הבוקסר של סובארו חוגג 50 שנה כמעט, החל בדגם F1 שקסם לנהגי הארץ בתחילת שנות ה-70, דרך הקריירה הארוכה שלו בסובארו DL ליאונה ועד אימפרזה המשפחתית, פורסטר ואימפרזה GT טורבו, כוכבת ראלי לשעבר. איך קרה שבוקסר אמין זה של סובארו התחיל לאכזב בגדול? האם התרגיל המביך שעוללה פולקסוואגן חזר על עצמו אצל מלוכסני העיניים?
שואלים את אדוארד
איתמר: אני רוצה לקנות ג'יפון בעל יכולת של 4X4, חדש מהיבואן, ומתלבט בין טויוטה ראב 4, הונדה CRV, סובארו פורסטר, ואולי ג'יפ קומפאס, אם יגיע לארץ (או רכב אחר שלא מניתי כאן ואתה ממליץ עליו). לצערי, אאודי Q5 לא נמצא בגבולות התקציב.
הרכב לא חייב להיות אוטומט, ידני זה אפילו בעדיפות. אשמח להמלצתך.
תשובה: השלישייה שציינת מתאימה לירידה מהאספלט אל דרכי עפר לא קשות, ותו לא. כמו תמיד, הייתי ממליץ בחום על פורסטר, המצוידת בהנעה 4X4 קבועה, אלא ששיניתי את דעתי עקב פרשת השמן. ראה המכתב הבא.
ד"ר שמואל שפרינגר: ברשומה "צער הוא אירוניה שהתעייפה", בתשובה לאחר הקוראים, המלצת על סובארו פורסטר תוך הסתייגות מסוימת, המציינת שמועה על צריכת שמן מוגזמת במנועי סובארו.
לצערי, אני חייב לעדכן אותך שלא מדובר ב"שמועה" בלבד אלא במציאות עגומה של אנשים שרכשו רכב חדש במיטב כספם, וכעת נאלצים לטפל בו כמו ברכב בן 20 (מבלי להעליב כלי רכב ותיקים).
אם יעניין אותך, אוכל לשלוח לך את הסיפור האישי שלי עם סובארו XV 1600 ידנית (כמובן).
תשובה: תודה. ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.
דוד בוזגלו: רכשתי טויוטה האייס 2009 במכרז משטרה לפני כשלוש שנים. בהתחלה המזגן עבד טוב, היה מקרר מעולה. אחרי כחצי שנה הוא הפסיק לעבוד, והנורה של המזגן (A/C) הייתה מהבהבת כשמדליקים אותו.
לקחתי למוסך בירושלים, בדקו ואמרו לי שצריך להחליף מדחס, כי הוא תפוס/טחון. מובן שלא ביצעתי אצלם את התיקון, כי עלותו הרקיעה שחקים…
נסעתי ללא מזגן שנתיים, וכעת רציתי לתקן אותו (כמה אפשר בלי מזגן…). לפני 3 שבועות לקחתי למוסך אחר בירושלים (הכרתי את המוסכניק בזכות טובה שהוא עשה לי פעם, ונפגשתי עם אמינותו), שבסופו של דבר הזמין מדחס משומש והחליף. אחרי ההחלפה המזגן עבד טוב חצי שעה בערך, ואז הפסיק לקרר (הנורה לא הבהבה) ורק קור חלש יצא מהפתחים.
בבדיקה ראשונה המוסכניק אמר שיש דליפה רצינית מהמאייד הפנימי ואחד מאלו שבאזור המנוע. הוא פירק את כל הדשבורד וחקר לעומק, וראה שאין נזילות מהמאיידים עצמם אלא בחיבורים. החליף את כל הגומיות, ועדיין המזגן לא מקרר. נכון לעכשיו הוא הרים ידיים, והפנה אותי לחפש מוסך אחר שינסה לאתר את הבעיה.
- האם אתה יכול לשער את מקור התקלה ?
- אני נמצא באזור מודיעין/ירושלים/אשדוד – האם יש מוסך מומלץ שמכיר את הרכב ויש סיכוי שיעלה על הבעיה ?
תשובה: בהתעורר בעיות במיזוג אין מחפשים מוסך כללי, גם לא של היבואן, אלא פונים למכון מזגנים מנוסה.
צבי רוטנברג, פתח-תקווה: ברשותנו סוזוקי ליאנה 2007, ואנו מרוצים מאוד. לאחרונה נדלקה נורית הבקרה של מערכת הפליטה (נורית כתומה). בביקורנו במוסך שלנו (אגב, אמין בעינינו) נאמר לנו שיש להחליף את הממיר הקטליטי, והעלות כולל עבודה ומע"מ – 2,000 שקלים.
ושאלותינו: א. עד כמה חיוני להחליף? (במוסך נאמר לנו שזה לא מפריע לתפקוד הרכב). ב. האם המחיר הוגן וסביר?
תשובה: בנוף המוסכים המשתוללים עקב בצע כסף, 2,000 שקלים הם עדיין מחיר לא שערורייתי, גם אם אין מדובר בחלק מקורי אלא בתוצרת סין. כדאי להשקיע בהקדם, כי הנורית הדולקת לא תאפשר למכוניתכם לעבור את הטסט השנתי.
שלמה: ברשותי סוזוקי קרוסאובר 2014 שאני מאוד מרוצה ממנה. רכשתי אותה חדשה, ואני מתכוון להמשיך להחזיק אותה עוד כמה שנים.
אני מתכנן לרכוש רכב חדש נוסף, אותה קרוסאובר מהדגם החדש שהמנוע שלו קטן ומוגדש (ומנפק 140 כ"ס לעומת 120 בדגם שברשותי). גם תיבת ההילוכים הוחלפה, מהרציפה שבדגם שברשותי לתיבה אוטומטית רגילה 6 הילוכים בדגם החדש.
שקלתי גם לעבור לקשקאי דיזל אוטומטית, אך נרתעתי מעלויות אחזקה צפויות (חגורה, מזרקי דיזל..) ורעש מנוע, ששמעתי שמתפתח עם הזמן.
בגיליון האחרון ראיתי התייחסות שלך נגד מנועי הטורבו, ובכלל זה התייחסות לעלות אחזקתם הגבוהה. בדקתי עם מוסך סוזוקי, שאצלו אני מטפל ברכב הנוכחי, ולטענתם עלויות האחזקה בדגם החדש זהות לאלו של הדגם היוצא, ולא גבוהות יותר כפי שמשתמע ממה שכתבת. כיצד להתייחס לכך? כיצד להתייחס לנושא עלויות האחזקה ורעשי המנוע בקשקאי?
תשובה: 1. הבעיה של טורבו אינה הטורבו עצמו, אלא חוסר התאמתו לדרגת המיומנות המוטורית בארצנו, לרבות אחזקה בלתי נאותה של לב המכונית – המנוע ומערכותיו העדינות.
מערכת טורבו דורשת שימוש בשמנים הסינתטיים הטובים ביותר, הקפדה על מפלס השמן והחלפתו כליל מדי 10-15 אלף ק"מ. נוסף על כך, לפני הנסיעה יש לחמם את הטורבינה במשך כמה-עשרה שניות, ובגמר הנסיעה לצנן את הטורבינה בסיבובי סרק.
- קשקאי דיזל אכן מרעיש כשהוא קר. חוץ מזה, הדיזלים המודרניים השקטים חיים קצר, ועקב תיאוריה זו אהבתי את הטרטור הידידותי של ניסאן בלו-בירד קומבי שלי ז"ל.
בעילום שם, בתגובה לתשובה לקוראת עירית אשר התפרסמה ב"צער הוא אירוניה שהתעייפה": חוששתני שבאופן נדיר אני נאלצת לא להסכים עם ההמלצה לרכב המותאם לגילי 85 ("פולקסוואגן גולף+ יד שנייה"). שנינו התאכזבנו מהרכב, שאמנם המנוע שלו נחשב אמין אך הפלסטיקה והאביזרים שלו ידועים בבלאי הגבוהה שלהם עם הזדקנותם.
לתחושתי, הרכב לא מצטיין בנוחות שלו (קורולה נוחה בהרבה, לטעמי), ואם אין לבני הזוג מגבלה של תקציב, והם לא ציינו מגבלה שכזו, למה לא להמליץ על רכב אחר, שיכול להיות גם מיד ראשונה?
תשובה: אמנם כל המכוניות הנבחרות בשוק לעבודה כמונית מתאימות גם לגיל מבוגר – אלא שלמטרה זו אין די בפתח כניסה רחב ובמושב ממוקם גבוה. גיל הזהב דורש גם ארגונומיה מיוחדת המקלה על הנהיגה, וכזו תימצא בגולף+, שפולקסוואגן ייצרה אותה בזמנו במחשבה על נהגים מבוגרים.
ודאי שלא המלצתי על קניית מועמדת מוזנחת, ותסייע בכך העובדה כי "+", כמו רוב הגולפים, מזדקנת בכבוד דווקא.
מרים: רכשתי HRV חדשה לפני כחודשיים, כהמלצתך, וגם בהתאם לניסיוני עם אחותה הוותיקה משנת 2000. החדשה אינה דומה לה כלל. קשה לה בעליות. בדרך לירושלים כולם עוקפים אותי… בקושי 80 קמ"ש. בהונדה אמרו, "נו טוב, היא שונה", ובזה הסתפקתי. היש סיבה אחרת לדעתך?
ההונדה הקודמת שלי, HRV שנת 1999, הלך לה הגיר. בעלי לא מוותר עליה, והיא עדיין מחכה במוסך לגיר. עד כה לא נמצא כזה, גם לא ישן. האם אפשר לרכוש בפולין גיר כזה דרך האינטרנט? אני מצרפת את דגם המנוע ואת מספר המנוע.
תשובה: 1. היפנים תכננו את HRV החדשה כך שתהיה נוחה, בטיחותית, מצוידת היטב ואלגנטית כמו המתחרות שלה, קוריאניות בעיקר, אלא שהם לא התאימו את כוחה למשקלה החדש. זוהי בעיה כללית של הדגם, אך עדיין לא סיבה לקושי בעליות. לדעתי, כדאי לכם לעשות סיבוב ב-HTV אחרת כדי להשוות בין הביצועים. בכל אופן, יש לרענן את תוכנת המחשב כדי שהיפנית שלכם תתעורר.
- האם ניסיתם לבדוק במכון גירים מה קרה לתיבת ההילוכים של HRV האמיתית שלכם? ברוב המקרים ניתן לבצע בגיר החייאה ללא צורך בהחלפתו, ועוד לקבל אחריות.
גיורא גז, חקלאי באזור שילה: רכשתי לאחרונה סקודה יטי 1.2 שנת 2017 בעלת גיר רובוטי, ורציתי לשאול :
- באיזה מוסך אתה ממליץ לטפל בסקודות?
- האם לעובדה שהרכב נוסע לא מעט בכרמים שברשותי יש משמעות בטיפול ובאחזקה ?
- אני גורר לעתים עגלה לא כבדה, האם זה נכון שהגיר הרובוטי הוא רגיש לגרירה? אם כן, יש דגשים כדי לא לגרום נזק? (לנסוע במצב ספורט לדוגמה?)
תשובה: בגלל כללי האחריות, פרט חשוב מאוד לנוכח מנוע ה-TSI וגיר ה-DSG, כדאי להיצמד למוסך היבואן. יטי שלך היא היצירה הכי מעניינת של סקודה, וחבל שהצ'כים לא ממשיכים לבנות אותה. כדאי לבדוק אם השימוש בנגררת, גם כזו שאינה עמוסה יותר מדי, אינו פוגע חלילה באחריות, כי הגיר אכן לא ישמח בתפקיד הנוסף.
שמעון גבאי: ברשותי מאזדה 3 שנת ייצור 2011, ולאחרונה, כשאני מכניס את מוט ההילוכים למוד ידני, אני יכול להעלות הילוך מראשון לשני וכן הלאה. אבל אם רוצים להוריד הילוך באמצעות הזזת מוט ההילוכים, הגיר פשוט לא מגיב.
יש לציין שהבעיה התחילה בהדרגה, דהיינו: כשהייתי מנסה להוריד הילוך, ההילוך היה מתחלף רק לאחר כמה ניסיונות. אבל כמו שציינתי קודם, לאחרונה אני לא מצליח להוריד הילוך בכלל. כמו כן, תיבת ההילוכים במוד האוטומטי עובדת רגיל.
אודה לך אם תוכל לציין מה מקור הבעיה.
תשובה: ייתכן שמערכת אלקטרו-מכנית בגיר נפגעה, אולי כתוצאה מההתעלמות מהצורך בהחלפת שמן גיר – מה שיתגלה במכון מנוסה לתיבות הילוכים אוטומטיות.
בכל אופן, לא כדאי להסתפק בתפקוד אוטומטי של הגיר, כי עיכוב בתיקון התקלה עלול להחריף אותה.
הקשיש המורשה מבסוט מתורת הגזע של המהנדסים הארים. כי לפעמים מוצאים נחמה גם במקומות שלא נועדו לכך
המהנדסים הלועזיטים, ארים מיומנים העובדים במינכן, תכננו את ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי על סמך מידותיו של ארי טיפוסי, כלומר סידרו את סביבת הנהג לפי משקלו של תושב הרייך הרביעי, רוחב גופו ואף מספר נעליו.
הם התייחסו לגובהו של הנהג הגרמני הממוצע, לאורך רגליו וידיו של הגבר/גברת הארים התקניים, ונמנעו, בוודאי, לקחת בחשבון את הממדים המאכזבים של יהודי גלותי, איש הנודד עקב התרגלותו ועוד מזדקן במהירות של שנה על שנה.
ארי בלתי כפיף
ברור שכל הפרטים בעמדת הפיקוד של בווארית זו – שתוכננו ויוצרו במינכן כדי לרַצות את הגויים השייכים ל-die Herrenrasse, das Herrenvolk"" (הגזע העליון, העם השליט), כהגדרת הפילוסוף ארתור שופנהאואר והפושע הנאצי אלפרד רוזנברג, שבעלות הברית תלו אותו בנירנברג ב-1946 – לא היו חשובים לזקן כקליפת השום, לוּ רק העיקר בבווארית, שהוא גלגל ההגה הממוקם לטובת ארים תקניים, היה ניתן להתאמה אישית, כלומר יורד ועולה כרצונו של המורשה.
אלא שההגה הגרמני האנטישמי מסרב אפילו להתקרב לנהג ולרחוק ממנו, מחווה בסיסית ברוב המכוניות המודרניות, המסכימות שהנהג יכוון את מיקום ההגה בהתאם למידותיו ולטעמו, כלומר סגנון נהיגתו.
לנורדים בלבד
אגב, לא מופרך להניח שהמהנדסים הגרמנים של ב-מ-וו, שתכננו את הבווארית במחשבה על בעלי רכב השייכים לגזע הנורדי – השתמשו לצורך כך בנתונים מהמחקר האנתרופולוגי המדוקדק שערכו אבותיהם הנאצים, ובהתאם לכך קבעו את גלגל ההגה במקום גזעני קבוע. זכותם.
כפייה כיפית
האם מישהו, משהו או כוחות רשע דרשו מהזקן לבחור בבווארית דווקא, וכפייה זו הצטרפה אל נטייתו הטבעית ממילא להעדיף מנוע N/A (בלי טורבו) בעל 6 צילינדרים בשורה בנפח 3.2 ליטרים המורכב קדימה, שבסיפוקו מוכן להעביר את כל כוחו לגלגלים האחוריים?
מה היה קורה, מדמיין הזקן, לוּ מיקום ההגה, שנתפר כאמור למידותיו של ארי תקני, לא היה מתאים לי, והמשחקים החשמליים במושב הנהג קדימה-אחורה ומעלה-מטה לא היו עוזרים באופן משמעותי או לא עוזרים כלל?
אלא שלמזלו של הקשיש המאוכזב תחילה, חיכה לו גילוי מעולם הפתעות הפלאים: ההגה של Heidi angry, המסרב לזוז וכופה עליך את הקואורדינטות שלו, התגלה כמותקן בדיוק במקום שהמורשה הנוכחי היה מכוון אותו, לוּ הייתה אפשרות כזו.
כי אין די להשיג מכונית שרצית ורצת אחריה במשך שלוש שנים עד שמצאת, "צריך (גם) פיס בחיים", אומרת הסיסמה שגרפומן תורן חיבר לחסרי המזל כדי שיתרמו למדינה מכספם.
על שלושה ריחמו השמיים
בקיצור, אין לזקן ספק שהשמיים ריחמו עליו. אולי הם התחשבו בילדותו הקשה, ילדוּת שהיא אמנם כבר מאחוריו של המורשה, אך לא נמחקה מזיכרונותיו.
ואולי השמיים התחשבו גם בהווה. הם הביטו מלמעלה על זקנתו הנוכחית של המורשה, והבחינו בגיהנום האיובי שלו, המחולק בחייו לנובלות נפרדות, אשר מתארות בדייקנות, ברצף סדיסטי ובהנאת יוצרים, את טקסי העינויים המתוחכמים שהביוגרפיה סידרה ליהודי המורשה בניסיון ללמד אותו לסבול.
נראה כי השמיים ריחמו גם לנוכח מחזה בלתי נגמר בחייו של הקשיש, שבמסגרתו הוא ספר עשרות סתיו-ים, בזה אחר זה, שבהם, עקב מגפה אכזרית, היו מתות אהבותיו של אנוכי כלפי בנות האנוש.
האם רחמנות שמימית משולשת זו היא אכן הסיבה לכך שתכנון עמדת הפיקוד בבווארית התגלה כמתאים בול לזקן? טוב, חוץ אולי מדוושת המצמד, הרחוקה במקצת מנעל שמאל. אך הזקן הפיקח תיקן צרה זו באמצעות פיסת גומי מרובעת שהודבקה על הדוושה העוינת. כך שהפיקוד על המצמד אינו דורש מהזקן ליישר את רגליו בטרם עת, עוד לפני קריאת המלאכים לובשי השחורים, או לפקודתה של איזו גברת אנורקסית האוחזת חרמש.
עובר את מבחן שופנהאואר
ובכל זאת מדאיגה עדיין את הזקן מחשבה הצמודה לו כחטוטרת, אשר אומרת כך: אם לשפוט לפי אהובתו הבווארית, הבת הבכורה והכוחנית המחזיקה בזרועותיה את חייו של המורשה (ואת דמיונותיו, שאינם בהכרח ואינם תמיד בריאים לגמרי), אזי מידות הגוף של הקשיש – שלא כמו הסממנים היהודיים הווזווזיים המובהקים שלו, כראשו המקריח ופרצופו, כלומר כל החבילה שהמורשה הביא ארצה מהגולה הלועזיטית עקב חוק השבות – עוברות חלילה את מבחן האָריוּת שקבעו הפילוסוף ארתור שופנהאואר, אליל הנאצים, וחסידו המושבע רוזנברג, אותו פושע גרמני שהמשיך את חזונו ודרכו הרוחנית של שופנהאואר ושות'.
הידיים נשארו בידיי
לוואי שמחשבה מטרידה זו הייתה מתפקדת כבעיה היחידה של הקשיש המורשה. כי צרה גדולה יותר היא מודעותו של הזקן לעצמו: האם העיניים שלי הן אותן עיניים שהיו לי כאשר הייתי הקולע למטרה הכי טוב בין חיילי היחידה הירושלמית? והאם אוזניי מסוגלות עדיין לקלוט לחישות מפינה רחוקה?
ודאי שלא, מודה הזקן, ושמח שהוא שומע עדיין את ה-VTEC הנכנס לפעולה בהונדה crx ב-5,500 סל"ד (בערך), ופועל עד 8,000 סל"ד. המורשה שמח גם שהוא מסוגל עדיין להאזין לעבודתה של כל דיזה במאיידים של אלפא GTV גם בלי מצת עשוי זכוכית.
אך הכי משמח את הזקן, בכל הקשור למֶשֶק חושיו המידלדל, שמהירות תגובתו בנהיגה נשארה עדיין להנאתו כפי שהייתה, פחות או יותר, ולראיה: הוא לא שכח חלילה כמה תרגילים שלמד בצעירותו. בגלל זה חשוב לו כל כך מיקום ההגה בבווארית, ובגלל זה הוא מבסוט שמידות הארים מתאימות לו – עם כל הצער והאירוניה שבעניין.
טיפ טיפה: אצלנו בכיתה
כל בתי הספר לנהיגה מתקדמת פותחים את שיעוריהם בהסבר איך הנהג צריך לשבת במכוניתו כדי לשלוט עליה באופן טבעי. הם מלמדים שיש להניח את פרקי הידיים על חלקו העליון של ההגה כדי לקבוע את המרחק הנכון בין מושב הנהג לבין גלגל ההגה. הם מזכירים שמשענת הגב של מושב הנהג צריכה להיות מכוונת בזווית של 90 מעלות, ומציינים שהרגליים הלוחצות על הדוושות עד הרצפה צריכות להיות כפופות במקצת, כדי למנוע נזקי גוף קשים במקרה של תאונה. עוד הם ממליצים לכוון את מראות הצד של הרכב רק לאחר שסידרנו ישיבה מיטבית. בכל בתי הספר לנהיגה מתקדמת מלמדים גם ששתי הידיים צריכות לאחוז בהגה בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים".
השיעורים אצלנו אינם שונים ברובם משיעורים באזורים לועזיטיים, חוץ מפרט אחד: בקורסי נהיגה מתקדמת ובקורסי נהיגת ראלי בחו"ל, המדריך נוקט את העיקרון הבריטי "…"Show, don't tell, ועל כן מלמד לשבת נכונה כאשר הוא יושב בעצמו מול ההגה, ומסביר איך לסובב את גלגל ההגה כאשר הוא עצמו נוהג – ורק אחר כך מוסר את עמדת הפיקוד לתלמיד. זוהי שיטה שונה מזו הנקוטה בשיעורים אצלנו, שברובם המדריכים, גם הטובים וגם אלה שפחות, מסבירים איך לשבת ואיך לנהוג בתוך כיתת לימוד, באופן תיאורטי, ואחר כך ממשיכים ללמד ממושב הנווט, כמו מורי נהיגה רגילים.
עצב, בנה של הנוסטלגיה: רצף תצלומים שידידנו י"א ("אנונימי") שלח ממפגש האלפיסטים עורר מארכיון זיכרוני את רחוב בן-סרוק ברחביה, שם למרגלות הבית מס' 8 חנו אלפות שלי, תמיד ארבע, חמש או שבע, שמילאו כל מקום חניה. נוסטלגיה.
מדי שנה היינו אני ורעייתי בוחרים אחת מהאלפות שלנו ומפליגים איתה לאירופה, על סיפון אוניות יווניות קטנות, שגם הן נעלמו במשך הזמן, כמו האלפות שאהבנו. האלפא האחרונה שלקחתי מחיפה לאנקונה, ומשם לכפר על יד ורשה, הייתה GTV, שקניתי במכרז של המכס. היא לא דומה לאלפות GTV המצוחצחות של חברי מועדון החמש, כי יש לה מראה חוליגני, קרבי, וצבעה הכהה שומר עדיין בסביבה הלועזיטית על סימני השמש הישראליים.
תצלום המנוע של ג'ולייטה ספיידר הכחולה מזכיר לי את ספיידר שלי, שקניתי מאיש רוממה יעקב זכאי והפסדתי לטובת הצלם צדוק פרינץ, שמכר אותה מיד לאיש רוממה אחר, אורי ג'אנה. ואורי חיסל את מאייד סולקס המקורי לטובת זוג מאיידים כפולים של ג'וליה. בדיוק כמו הבעלים של ספיידר הכחולה, שגם הם הרכיבו סעפת יניקה "גזעית" וזוג מאיידים "ספורטיביים" שאינם מתאימים לה. מוזר שדבר זה מעציב אותי עדיין.
שואלים את אדוארד
אסף כהן: יש לי סובארו DL שנת 92' בעלת גיר ידני שעשתה קילומטרז' של 350 אלף. רציתי לדעת כל כמה זמן עליי לטפל בה בשביל לשמור עליה במצב טוב, ומה כדאי לעשות בכל טיפול. אשמח לדעת גם איזה שמן מנוע הכי טוב לה. בנוסף, אשמח לשמוע את דעתך בכל הקשור לרכב.
נ"ב, את הטיפולים אני עושה לה בעצמי כפי יכולתי.
תשובה: אני בדיוק עובד על שני עמודי המלצות בנושא אחזקה נכונה של מכוניות. חלק מהסעיפים יתאימו ודאי לאחזקתה של סובארו DL הקשישה שלך, שמגיע לה טיפול הוגן כי מדובר בסוס עבודה אמין, שאינו דורש השקעות מי יודע מה.
באשר לשמן מנוע מתאים ל-DL שלך, כדאי לך להשתמש בשמן חצי סינתטי של חברת LM הגרמנית, או קסטרול בצמיגות 40W10. את מפלס שמן המנוע מומלץ לבדוק פעם בשבוע לפחות, ולהחליף את השמן בחדש, כולל את המסנן, מדי 15 אלף ק"מ.
עירית: ילדינו הגדולים בגרו ופרחו מן הקן, נשארנו עם הקטנים, ואנחנו שוקלים להחליף את הרכב המשפחתי שלנו (מאזדה 5) ולרכוש סובארו פורסטר חדשה.
אנחנו יודעים שסובארו היא חברה אמינה, ובין יתר השיקולים, מעבר לביטחון כמובן, נמצאת גם צריכת הדלק, שיחסית לרכב 4X4 היא אינה גבוהה (נסיעות ארוכות שלי לעבודה). לכן הופתענו לראות כתבה ב-ynet לגבי תביעה ייצוגית נגד החברה בשל צריכת שמן מופרזת. בכתבה מצוין: "התביעה עוסקת גם בדגמים נוספים – פורסטר…" וכו'.
האם הבעיה של צריכת שמן כנטען היא בעיה מוכרת לך? האם כדאי להימנע, לאור הנטען, מרכישת סובארו פורסטר? נשמח לקבל את חוות דעתך בעניין.
תשובה: במדור של השבוע שעבר התייחסנו בזלזול לאותה תביעה ייצוגית בומבסטית המוגשת נגד סובארו. להבדיל מאתר ynet, השייך לידיעות אחרונות, לא פרסמנו את התביעה במלואה, מטעמי זהירות עיתונאית, אלא התייחסנו רק לסעיפים בודדים בה.
היו לנו ספקות לגבי טענות המפורטות בתביעה, שלפיהן שמן מסוים מתאים לאקלים הישראלי או לא מתאים, מבלי שמישהו יציין את המידע השימושי איזה סוג שמן כן מתאים אצלנו, וכך הלאה. לא הוסבר גם אם אכילת השמן ההיפותטית אכן חורגת מהנורמה של סובארו, ומהי הנורמה.
אני בעד מנועי בוקסר של סובארו, אשר עברו דרך ארוכה, כולל תחרויות ראלי, ואני ממליץ בוודאי בחום על סובארו פורסטר, רכב אמין, קל לנהיגה ובטיחותי. לדעתי, כדאי לכם לראיין בעצמכם בעלי פורסטר בנושא השמן, ואולי יהיה נכון מצדכם לערוך תחקיר במוסך או בשניים-שלושה מוסכים, כדי לברר אם מדובר חלילה רק בשמועה בלתי אחראית.
אלעד: בקיה סיד 2010 נדלקה נורת ה-ESP. לקחתי למוסך לבדוק ולעשות טיפול. לאחר טיפול תקופתי במוסך, שכלל גם תוספים לדלק, הסרת פיח והחלפת ה-UNIT של ה-ESP, הרכב מגמגם: תוך כדי נסיעה דוושת הגז לא מגיבה פתאום. כאשר אני עוזב את הדוושה ולוחץ שוב, היא חוזרת לעבוד.
במוסך ניקו את בית המצערת מפיח ובדקו תקלות במחשב. הם לא מצאו תקלות, והתופעה נמשכת (ייתכן שבבוקר יותר מאשר בהמשך היום). יש לך רעיון איפה התקלה?
תשובה: לא ציינת אם קיה סיד שלך נבדקה במחשב דיאגנוסטי רציני, יקר, הנמצא במוסך המרכזי, או שהיא נבדקה במחשב בסיסי, חובבני, לא חכם דיו. ייתכן גם שחיישן ה-ESP החשוד הוחלף בחיישן ESP חדש אך דפוק.
חוץ מזה אינני מאמין בתוספי פלא לדלק (?), אך כן הייתי דורש ממר מוסכניק להחליף מסנן דלק אם הוא המקורי עדיין, כלומר לא הוחלף עד עתה.
זאת ועוד: האם אחרי ניקוי המצערת (מהפיח?) המוסכניק עדכן את מחשב הרכב? ומתי הוחלף חיישן הלמדא? האם משאבת הדלק נבדקה, ואם כן מתי? על מה מצביע צבע המצתים, וכמה שנים הם כבר עובדים? אולי התעייפו?
המוסך מוכרח לעבוד כראוי, כי סיד ראויה לתשומת לב קשובה.
יצחק גרינפלד: אני רוצה לקחת רכב בליסינג פרטי, ומתלבט בין מאזדה 3 בעלת 5 דלתות לבין יונדאי יוניק. מה אתה חושב?
תשובה: אני בעד מאזדה 3, כי יונדאי יוניק ההיברידית חזקה אמנם בנסיעות עירוניות, אלא שהיא מאכזבת בכבישים בינעירוניים, שם חסר לה כוח.
אברהם פלדמן, רחובות: יש לי יונדאי אקסנט 1.5 ידני 1999. אני יודע, רכב ישן מאוד, אבל ברוך ה' אני שמח מאוד עם מה שיש לי…
אשמח לדעת פרטים טכניים (גם צריכת דלק) על רכב זה. מה הנקודות הרגישות שלו? ברוך ה', גם עכשיו הרכב תקין. מה ניתן לשפר/לתקן כדי לשמור על הרכב תקין?
תשובה: כפי שעניתי כבר לאסף כהן, בקרוב נפרסם שני עמודי המלצות בנושא אחזקה נכונה של מכוניות, אשר חלקן יתאימו ודאי לאקסנט שלך.
רננה: עוד בילדותי הייתי עוקבת אחר הטור שלך ב"מקור ראשון" (וזה עדיין לא עשה אותי למבינה בכלי רכב…), וכעת אשמח לשמוע את דעתך. אנו זוג צעיר ונחמד שמתחיל את דרכו בעולם של הגדולים,
וכעת, לצורך נסיעות של 40 דקות לכל כיוון אל עבודתי, אני זקוקה לרכב. הדרישות:
- חסכוני בדלק 2. עמיד בעליות וסיבובים (גרים ביישוב, הדרכים מפותלות) 3. תקציב של 25-30 אלף שקלים. בינתיים חשבנו על שברולט ספארק, יונדאיi10 , ניסאן מיקרה. מכוניות מיני.. יש המלצות?
בנוסף, מה אתה אומר על קניית כלי רכב מיד ראשונה? מחברות של ליסינג וכו'? יש מקום טוב להמליץ לנו?
תשובה: אני בעד קנייה פרטית מבית טוב, שבו לא חסכו על טיפולים ברמה ועל חלקים מקוריים. במקרה שלכם ההמלצות שלי הן רנו קליאו או סוזוקי סוויפט, צעירות ככל שיאפשר התקציב.
עירית: אבי בן ה-85 מעוניין לקנות רכב חדש. הוא רוצה שהאוטו יהיה נוח לנסיעה לו ולאמי, הסובלים שניהם מכאבי גב ומבעיות פרקים. אשמח לשמוע איזה רכב נוח למבוגרים – בכניסה וביציאה ממנו, בנסיעה, וגם בקפיצות. מובן שחשוב שהרכב יהיה אמין.
תשובה: פולקסוואגן גולף+ יד שנייה, מכונית הבנויה כדי לרצות אנשים מבוגרים. תצטרכו לקנות אחת משומשת כי הגרמנים הפסיקו לייצר אותה, ולכן חשוב שהיא תגיע מבית טוב, כזה שדאג לה.
שילה: אני מתעניין בסיאט איביזה בתקציב של כ-8,000 שקלים, סביב השנתונים 1999-2003. האם יש שנתונים שהיית ממליץ לא לקנות?
תשובה: האיביזות של סיאט מזדקנות יפה למדי, כך שבחירתך באחת מהן נראית הגיונית ביותר. העיקר למצוא איביזה לא עייפה, שעובדת בשקט ולא מעשנת. בכל מקרה כדאי לבדוק אותה במוסך (לחץ דחיסה בצילינדרים, נזילות, מצב הבולמים והמעצורים).
ניר בראל: מתוך מעקב של זמן רב אחרי הטור שלך ב"מקור ראשון", "המפתחות בפנים", אני מסיק כי אתה לא מתלהב כל כך, וזה בלשון המעטה, ממנועי הטורבו האופנתיים בשנים האחרונות (גם מנועים של הדור האחרון?). האם תוכל להסביר מהן הסיבות לכך, בפרט כאשר חביבתך סוזוקי הצטרפה גם היא למסיבה? נדמה לי שלמעט מאזדה, כולם כבר בתוך המועדון הזה… לא כן?
שאלה נוספת: על איזו תיבת הילוכים אתה ממליץ באופן אישי – פלנטרית, דו-מצמדית, רציפה?
תשובה: בגלל פיאט אוּנוֹ טורבו שאהבתי הייתי חסיד מושבע של המגדש שלה, ונשארתי חסיד שלו בזיכרונות הנהיגה המתוארים במבחן של פיאט זו, שנערך באיטליה. במסיבת עיתונאים שארגנה פיאט לעורכי עיתונים מכל העולם הועמדו לרשות האורחים, כ-80 במספר, כל מיני דגמים של אונו, מעניינים פחות, ורק שתי אונו טורבו – אשר אני וידיד, עיתונאי ונהג ראלי מיוון, הצלחנו לשים עליהן יד.
זינקנו, ולא התייחסנו לתוכנית של המארגנים, שדרשו כי העיתונאים יתחלפו ביניהם במכוניות במקומות ובזמנים מסוימים, שפורטו באיור מדוקדק. כי שנינו לא עמדנו מול קסם הטורבו, עשינו טיול משגע בצפון המדינה תוך נהיגה מטורפת, והחזרנו את המכוניות רק בשובנו לארוחת הערב. האיטלקים כעסו במקצת, אך הבינו לנפשנו וצחקו.
אלא שמאז התבגרתי, ומגפת הטורבו שאתה מתאר מפחידה אותי. הרעיון העכשווי – המבוסס על ניסיון מהפכני להציל בעזרת מערכות טורבו מנועים מוקטני נפח, לדרישתם של הטרוריסטים שומרי הסביבה – נראה לי לא נכון. הרי מהות הרעיון היא לחזק באופן מלאכותי מנועים חלשים באמצעות טורבו, בשם החיסכון הדלק – אלא שבנסיעות חזקות אין חיסכון ביחס למנועי N/A (מכוניות בלי טורבו), ועוד משלמים על אחזקה יקרה, לא נהנים מנהיגה שקטה וסופגים מנוסת אמינות, כי הטורבו היקר הפך לעקב אכילס של כלי רכב "מודרניים" אלה.
באשר לתיבות הילוכים, אני בעד גיר ידני. ואם אין להשיג – אז תיבה פלנטרית בעלת 8 הילוכים.
"לא הייתי חסיד של אף אחד", חשב המורשה לענות בטופס שאנוכי אקבל בכניסה לגיהנום, עד שנזכר הזקן בידידו ז"ל, והחליט להוסיף לתשובתו העתידית "חוץ מהסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק"
הכישרון של מְרוֹזֶ'ק נודע בארץ בזכות מחזותיו "טנגו" ו"מהגרים", שעוד במאה הקודמת עלו על במה עברית. שתי הצגות אלה שייכות לתיאטרון האבסורד, שמרוז'ק פעל בו יחד עם אבסורדיסטים מפורסמים אחרים כמו סמואל בקט, ז'אן ז'נה ואז'ן יונסקו.
לא רק על בימות התיאטרון מסביב לעולם חגג האבסורד המטורף של ידיד הקשיש מקרקוב ומפריז, אלא גם בסיפורים שמרוז'ק כתב, וביניהם הסיפור שלו על הילד אשר לילה אחר לילה היה משתין במיטתו.
"אל תצעק עליי", היה הילד עונה לאביו הכועס, "לא אני עשיתי את זה אלא השכן שלנו ממול, רוברט", ומעמד משפחתי זה חזר על עצמו בוקר אחר בוקר. "זה לא אני משתין כדי לשגע אתכם אלא האיש הזה", השמיע הילד שוב ושוב את הטיעון המגוחך, המאשים את השכן, אורח כבוד של המשפחה בארוחות יום ראשון. עד כי האב, בתקווה רופפת שהילד אינו משקר אולי, קיבל את המלצת אשתו והתחבא בלילה בפינה חשוכה של החדר. עברו עליו דקות ארוכות במארב, ואז, לפני חצות, הבחין האב שהדלת נפתחת באיטיות. לנגד עיניו התגנב השכן רוברט למיטת הילד הישן, הרים בזהירות את שמיכתו, ואכן התחיל להטיל את מימיו.
אל תחפשו בבקשה כל קשר בין הסיפור הנ"ל פרי עטו של סלבומיר מרוז'ק ובין הנושא הבא:
כתוב נא לי מדור
אין שבוע שמצליח להיגמר מבלי שהקשיש המורשה מקבל במייל איזו "הצעה לכתיבת מדור". הצעות כאלה מקבל הזקן מקוראים יקרים, אשר רעיונותיהם, המעניינים ברובם, מוצאים בוודאי זוג אוזניים קשובות.
אך לקשיש המורשה פונים לצורך "כתיבת מדור" גם יחצ"נים מנוסים ויחצ"נים מתחילים, שרעיונותיהם – השקופים אצל אלו ואלו גם יחד – נשלחים בוודאי חזרה לשולח או לפח הזבל. בשבוע שעבר הגיעו שתי פניות תורניות. תראו עם מה אני מוכרח להתמודד.
פוליסה גואלת
אחת הפניות הייתה של משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, אשר שלח אל המייל של הזקן רעיון "מהפכני" להתמודדות עם מגפת תאונות הדרכים. לדעתו של פייגלין, יש "להשיב את ממד האחריות האישית לנהג", כלומר "להתחיל בכינון מחדש של אחריות כלכלית ישירה בין אדם למעשיו, באמצעות רפורמה במבנה פוליסת ביטוח החובה".
ופייגלין מסביר: "בשיטה הנהוגה כיום, הנהג לא חש שהאחריות למניעת תאונות הדרכים מוטלת עליו. המדינה, המשטרה ובתי המשפט הם האחראים לנעשה בכבישים. הם קובעים את החוקים, הם המתריעים, הם המחנכים והם המענישים. לעומת זאת, 'תפקידו' של הנהג הוא לנהוג על פי החוק ו/או להשתדל ששוטר לא יתפוס אותו. הוא לא חש באחריות כלשהי מפני שהוא לא מתמודד ישירות עם תוצאות מעשיו".
פייגלין מבקש לשנות מצב זה באמצעות חקיקת חוק הקובע כי "במקרים שבהם נפגע אדם עקב נהיגה מסוכנת במיוחד, הנהג הפוגע לא יזכה בכיסוי ביטוחי, וחברת הביטוח תתבע את הוצאותיה מן הנהג הפוגע לאחר שתפצה את הנפגע". חבר הכנסת לשעבר בטוח כי "עם פרסום דבר הנהגים הראשונים שנהיגתם הבריונית פגעה בבני אדם ונאלצו לשלם בשארית חייהם את כל מלוא סכום הנזק שגרמו – צפויה תרבות הנהיגה בישראל להשתנות במהירות. חיים רבים יינצלו, כמו גם הון עתק המעיק כיום על תקציב המדינה".
נשמע טוב, נכון? טוב כל כך, שאנשים רבים ישאלו איך זה שעוד לא אימצנו את ההצעה של פייגלין. גם הרשויות אמורות לשמוח ברעיון לגלגל את האחריות הכספית על הנהג הפוגע, ואולי אף תוקם איזו ועדה פרלמנטרית שתקדם חקיקה בנושא. אנשים רבים מתלהבים ויתלהבו ודאי מהרעיון של משה פייגלין, חוץ מזקן אחד, שחושב כי רעיון זה הוא בלון מטופש. נסביר:
שוט ושבר
נפתח בכך שלפי חוטמו של הקשיש המורשה, ההצעה של מר משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, לא תצמצם את מגפת התאונות אלא להפך, וזאת מסיבה פשוטה: נהיגה תחת איום אכזרי ורציף תעמיד נהגים במבחן קשה של נסיעה תחת לחץ. פתרון הפלא של פייגלין עשוי אפילו להפחיד נהגים יותר מאשר מפחידים אותם עמותת 'אור ירוק' ומובילאיי גם יחד.
לא קשה לתאר את המתח שייפול על אזרח הנוהג מדי יום לנוכח הסכנה שכל תאונה שתתרחש באשמתו תגרום לחיסול חסכונות המשפחה, למכירת נכסים ולנפילה בידי הבנקים כדי לשלם פיצויים לא נגמרים – על החלפת מכונית הנפגעים, על שיקומם הרפואי, על האחריות לאיבוד כושרם, או על מותם חלילה.
אין פענוח
מר פייגלין אינו לוקח בחשבון עניין נוסף הקשור בפייגליניסטיקה שלו: כיצד תיקבע האחריות לתאונה? הרי תאונות רבות משטרת ישראל לא מצליחה לפענח, והן נחתמות במשפט "מסיבה בלתי ברורה" (ולעתים גם "כוח עליון"), אלא אם כן מדובר בתאונות שהתרחשו באופן מובהק עקב אלכוהול או סמים. זוהי הסיבה שהקשיש המבולבל, לפני שהתאהב בקיבוץ הגלויות, חשב שקיבוץ הגלויות שלנו מזכיר מדינת עולם שלישי, שגם בה אין מערכת מקצועית לניתוח אסונות.
מקרה קלאסי המדגים זאת הוא הדרמה המפחידה של משפחת אטיאס במדרון על יד טבריה. כל המומחים המדופלמים הרימו ידיים, ולא הצליחו עד עתה להבין מדוע המכונית המשפחתית הגבירה בעצמה מהירות, עד שהתהפכה ונשרפה.
על הכשל בניתוח תאונות מעיד לא מעט גם מותו המזעזע של חברנו טל שביט, עיתונאי ואופנוען מנוסה. ה"מומחים" שגייסה עמותת אור ירוק קבעו חד-משמעית שטל הוא האשם במותו. העמותה פרסמה זאת במדיה פעם אחר פעם, ורק בית המשפט קבע שהרוצח של טל הוא נהג המכונית, שפרץ אל הכביש בהפתעה.
בקיצור, אין לנו גוף המסוגל לקבוע אחריות לתאונה – אלא אם כן מדובר במקרים פשוטים, כמו נסיעה באור אדום או הריגת הולך רגל במעבר חצייה. מצב זה מותיר את הבמה לעורכי דין מנוסים, ומעודד משפטים ממושכים.
ביטוח ישיר לגן עדן
המרוויחות היחידות מההצעה של מר פייגלין הן חברות הביטוח, אשר תשלום הפיצויים על פגיעות ברכוש ובנפש יירד מהן, מה שלא יפריע להן לגזור כסף מהציבור כרגיל, מבלי לחלוק עם אף אחד בשלל. ודאי שבגן עדן כזה, המניות של חברות הביטוח יעלו השמיימה, והבורסה תרתח.
לולא היה מר פייגלין יוזם את הצעת החוק הזו, שאינה מתיישבת עם השכל הישר – אז איגוד הגג של חברות הביטוח, ופוליטיקאים ספקולנטים מימין ומשמאל שאינם נרתעים מגורלו של אולמרט ושות', היו יוזמים הצעה דומה.
תובענה עם תולענה
גם עו"ד שחר כהן שלח לנו "הצעה לכתבה". הוא מבקש שנביא לידיעת הציבור תובענה ייצוגית נגד יבואן סובארו ונגד יצרנית סובארו בסכום אבסטרקטי של "300,000,000 מיליון שקלים" (השגיאה במקור) – תובענה שמצפה לאישור בית המשפט.
מדובר בטענה שדגם XV אוכל שמן מנוע בכמויות. אולי כן, אולי לא – אלא שדי במספר השקלים שהודפס על ידי עורך הדין (300 מיליון שקלים כפול מיליון? זה נראה כמו תקציב ארה"ב מאז היווסדה) כדי להתייחס אל התובענה כאל בדיחה לא מוצלחת ולשגר אותה היישר לפח הזבל. כך יקרה כנראה גם בבית המשפט, אם הסכום לא ייכתב בצורה נאותה.
גם הנימוקים הטכניים לתובענת הענק אפופים סימני שאלה רבים. בין השאר, לא מצוין בתובענה כמה שמן "אוכלת" סובארו באלף קילומטרים. חברות רציניות כמו פולקסוואגן, למשל, מרשות למנועים לאכול ליטר שמן באלף קילומטרים, ולא רואות בכך צריכה מופרזת.
זאת ועוד: בתובענה מופיע המונח "שמן דק", שבסובארו מחליפים אותו ב"שמן אחר", אך לא ברור מהו. לוּ עו"ד כהן ויועצת התקשורת שי דה-פז היו קוראים את מדורנו, הם היו למדים שצמיגות של שמן נקובה בסימנים מוסכמים, כמו 40W5, שמן סינתטי טיפוסי המתאים למנועי הבוקסר שמותקנים בדגמי סובארו, או שמן 60W10 ה"עבה", אשר מתאים למנועים משופרים שעומדים בעומס מרוצים. אגב, הבווארית של הזקן, בעלת 6 צילינדרים ו-321 כ"ס, מעדיפה "שמן דק" דווקא (קסטרול Edge 0W30), ולא בולסת אותו בין החלפה להחלפה.
אגן הגון
ובכל זאת, חרף הסקפטיות שלו כלפי התובענה, המורשה הסקרן שאל בעניין "אכילת השמן" את בעליה של סובארו XV החונה לידו. "שמן? לא שמתי לב לשום דבר חריג", הופתע האיש, "לא אצלי ולא באימפרזה של אשתי. אנחנו מחליפים שמן כל 15 אלף ק"מ בלי ששום נורת אזהרה נדלקת", אמר.
הזקן גם זוכר שלפני כמה שנים הוא ובנו נסעו כמה ימים על סובארו פורסטר, עדיין בגרסת סטיישן, אך ויתרו על קנייתה. זאת משום שפורסטר אחת, N/A (נטולת טורבו), הייתה חלשה ולא עניינה את הזקן ובנו, ואילו פורסטר שנייה, אף היא קומבי רק מדגם טורבו, חיסלה בעצמה את העִסְקָה משום ששתתה דלק בטירוף. שתתה את הדלק, לא את השמן.
טיפ טיפה: חלאס עם האידיליה?
לפני כשנתיים או שלוש (מאושרים אינם סופרים זמן), הופתע המורשה מכך שדעתו על כמה מכוניות זהה כמעט לדעתו של יואב קווה עליהן. מיד כתב הזקן הנרגש ש"בזכות קווה, המשלב אינטליגנציה רגשית עם כישרון נהיגה מעשי, המורשה אינו מוכרח כבר לנהוג בעצמו במכוניות משעממות, שהוא מאס בהן, אלא יכול להסתמך על דעתו של קווה ועל המלצות הבעד-נגד שלו. סבבה".
פרסמתי את זה, ובכמה מקרים אכן נהניתי פה ושם מהשימוש בתוצאות המבחנים שנערכו על ידי יואב, ורק הערתי בעדינות ששתי עובדות, חשובות לגביי בגלגול הנוכחי, מבדילות בכל זאת בין אנוכי ודרכי, ובין הכתב שאני כה נהנה לצטט:
- להבדיל ממני, יואב קווה, בדומה לחבורת כתבי החצר (חוג שיואב אינו שייך אליו חלילה), ויתר במבחני הדרכים שהוא עורך על סלאלום תקני, אף כי רק סלאלום בין פילונים חושף את פרצופו האמיתי של רכב.
- יואב מרבה להתבטא בעד נהיגת שטח, שאני אינני מתייחס אליה כלל בגלל צער בעלי חיים על המכוניות, שבעקבות ההרפתקאות בשטח נפגעות, ומאבדות את כושרן על האספלט.
והנה, בימים אלה התפרסם מבחן דרכים של קווה על הונדה סיוויק החדשה, אשר דעתו של קווה לגביה נפלה על הקשיש המורשה כמו פצצה הדורשת מילוי טופס גירושים. הרי עד עתה, הזקן היה נהנה מסימביוזת הדעות החמימה אשר שררה (זולת מקרים מעטים) בינו ובין קווה, ובגלל סיוויק ארורה זו נגמרה האידיליה בינינו. חלאס עם האֶלְדוֹרָדוֹ הרוחני.
מה בעצם קרה? הקשיש לא יחזור כאן על דעתו המסויגת על סיוויק זו, שהתפרסמה לפני כשבועיים, ויציין רק הבדלים בולטים בין דעתי זו ובין דעתו של יואב קווה: 1. לפי קווה, סיוויק דור 10 היא "יפהפייה", בעוד שלגבינו היא מכוערת משהו פחד. אך נעזוב את זה כי על טעם אין להתווכח. 2. לפי קווה, סיוויק החדשה הפכה "סוף-סוף" למכונית משפחתית. כלומר, מסוגלת לשרת משפחה. אז מדוע סיוויק זו לא זזה כאשר יושבים בה ארבעה נוסעים? 3. לפי קווה, המהירות המרבית של סיוויק החדשה היא 200 קמ"ש. לנו, סיוויק זו סיפקה 170 קמ"ש על מד המהירות, ו-173 קמ"ש על ה-GPS בנווטן טום-טום, למרות רוח חיובית ומדרון לועזיטי קל, ובליווי צליל מנוע בלתי נסבל. ל-100 קמ"ש הגיעה היפנית (בהרכב של ארבעה נוסעים) בתוך 13 שניות ועוד קצת, ולא אחרי 10.5 שניות (קווה). 4. בנוסף, אחרי מבחן שערכו ארבעה נהגים ובתוכם המורשה, איש איש וסגנון נהיגתו, התעלמנו מהרישום הדיגיטלי המציין את צריכת הדלק, ונקטנו את השיטה הוותיקה של מילוי מכל הדלק עד הפקק, כפי שהוא היה בתחילת המבחן. יצא לנו 9.5 ק"מ לליטר דלק, ולא החיסכון הוורוד של קווה.
כל סוס בלהקת 355 הסוסים של הונדה, אשר מחולקים בין שתי ההונדות של הזקן המורשה, התבייש בכוחה ובהופעתה של סיוויק החדשה, בעלת מנוע ליטר אחד ושלושה צילינדרים המתאים למכסחת דשא. מה קרה ליואב?
כישוף ושוב: בתצלומים כאן חוגגות מכשפות יקרות, שבאמצעות כוחות הסוס המשותפים שלהן (808) השתלטו על נפשו ועל טעמו של הקשיש המורשה, ולא מרשות לזקן השבוי לקום ולברוח מהשלטון הדיקטטורי שהכריזו. הן אוסרות על אנוכי המורשה להשתחרר מזרועותיהן ולהתחבר לסמארטפונים ניידים על גלגלים, כלומר למכשירי התנועה המודרניים.
הגיל הממוצע של הבנות (23.5) הוא, לפי מרסל פרוסט, הגיל שבו נשים צעירות מייצרות את עתידן באמנות, בין אם במשחק, ריקוד, שירה, ספרות יפה, מוזיקה או ציור. אלא שבנות הזקן – אלפא GTV, הונדה crx, הונדה האצ'בק בעלת לב של הונדה אינטגרה R, והבווארית ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה – אינן מאמינות להמלצת הסופר הפריזאי, ומעדיפות להתרכז בביצועים ספורטיביים ואמנותיים על האספלט. את העיסוק ביצירה הן דוחפות ללא רחמים אל אבאל'ה העייף, הקשיש המורשה.
שואלים את אדוארד
שושנה, בתגובה לשאלת אבישי ("שואלים את אדוארד" 1042): הופתענו לקרוא על בעיית השמן שגם אנחנו סובלים ממנה. את המכונית שלנו קנינו חדשה בדצמבר 2011, והיא שירתה אותנו נאמנה לאורך 120 אלף ק"מ, עד לפני כמה חודשים, עת גילינו שהשמן נעלם באופן מסתורי.
עברנו אצל שני מוסכים בירושלים, ובשניהם אמרו שאין בעיה. הם ראו שאין נזילות, ואמרו שצריכת השמן עדיין בטווח הנורמה. אותנו התשובה הזאת הפתיעה מאוד, כי עד אז הרכב לא צרך שמן.
בשני המוסכים הציעו להשבית את הרכב לכמה ימים כדי לפרק את המנוע לצורך בדיקה (בדיקה יקרה מאוד, לדבריהם), וציינו שלא בטוח שזה יפתור את הבעיה, ויכול להיות שנזדקק להחלפת מנוע.
כדאי לציין שבמכוניות אלו לא מותקן מד חום אלא נורת "נִדְפַּקְתָּ" שנדלקת רק כשהמנוע חם (ואז, כנראה, הרכב גם אמור לצפצף). מאחר שהרכב אצלנו מיומו הראשון והוא מעולם לא התחמם (היינו שמים לב לנורה או לצפצוף חריג), לא נתקע, ועבר בזמן את כל הטיפולים במוסכי היבואן – מה נראה לך שיכולה להיות הבעיה אצלנו?
נשמח גם להמלצה למוסך מתאים באזור ירושלים שיוכל לטפל בבעיה.
תשובה: בהידלקות נורת השמן חשודים כמה גורמים. ייתכן למשל שבהחלפת השמן האחרונה לא נמזג די שמן, או שהנורה נדלקה עקב קצר כלשהו בלוח השעונים או בחיישן.
בכל אופן, במקום לשמוע את דעתם של רודפי בצע מנוסים, במקומכם הייתי פשוט ממלא בעצמי את שמן המנוע עד המקסימום (כשהמכונית עומדת על משטח ישר), נוסע אלף קילומטרים, ואז בודק את מפלס השמן – כמה חסר, אם חסר. רק אחרי בדיקה זו הייתי דואג, אם תהיה בכלל סיבה לדאוג.
אגב, איום בנוסח החלפת המנוע, במקרה זה בטויוטה שעשתה רק 120 אלף ק"מ, הוא מן הסתם משפט שחוזר על עצמו במוסכים שמחפשים קורבנות, הקטגוריה שאליה שייכים כנראה המוסכים שביקרתם בהם (שמותיהם שמורים במערכת).
באשר למוסך בירושלים, אני ממליץ על מוסך מושיקו בתלפיות.
מיכל ואופיר: נשמח לשמוע את דעתך לאור ביקורנו במוסך מורשה בפתח-תקווה לטיפול 30,000: הוחלפו שמני מנוע, נוזל בלמים ומסנן אוויר מזגן. בנוסף הוחלף פקק איטום לאגן שמן המנוע, לביטול נזילה.
אך צוינו בפנינו דברים נוספים שיש להחליף, לטענתם:
- החלפת מכל עיבוי לרדיאטור שנוזל.
- בטנה לשני גלגלים קדמיים.
- החלפת 2 הג'אנטים של הגלגלים האחוריים.
לנו ניתנה תחושה של "דחיפת תקלות", והיינו שמחים לדעת מה אקוטי ביותר לתיקון.
תשובה: טיפול ה-30,000 כפי שתיארתם היה שגרתי. המוסך לא עשה דבר שלא היה צריך לעשות, למעט עניין אחד: לא נאמר לכם, כנראה, שאסור להסתפק בטיפולי 30,000, אלא בין טיפולים אלה מומלץ להחליף שמן מנוע מדי 15 אלף ק"מ, ולבדוק את מצב השמן פעם בשבוע לפחות. אם מוסיפים שמן, אז יש לוודא שהוא יהיה זהה בסוגו לשמן הנמצא באגן.
לגבי מה שהמליצו לכם להחליף: יש להסכים בוודאי להחלפת מכל העיבוי לרדיאטור, אם הוא פגוע. עם זאת, אינני מבין מה יש למוסך נגד ה"בטנה בשני הגלגלים הקדמיים", שהרי בטנה איננה חלק מהגלגל אלא שכבה פנימית בצמיג.
לא מובן גם מדוע מעוניינים במוסך להחליף את שני החישוקים האחוריים, גם אם הללו פגועים. הרי אין כל סיבה לקנות חישוקים מקוריים חדשים יקרים, אלא אפשר למסור אותם לתיקון באחד המכונים המתמחים בשיפוץ ג'אנטים, גם אם הם לא עשויים מפלדה אלא מסגסוגת קלה.
אמיר: אחרי ילד אחד שקיבל רישיון, נסק תעריף הביטוח של הרכב. עכשיו יש עוד שני ילדים צעירים שאמורים לקבל רישיון, וסוכן הביטוח כבר אמר לי שהמחיר של החובה והמקיף יקפוץ הרבה מעבר לרף ה-10,000 שקלים!
ואז הוא העלה רעיון שלדבריו אחרים כבר עשו – לקנות רכב קטן וזול לשימוש הילדים, כזה שהם ישלמו עליו רק חובה+צד ג' (סביב ה-4,000 שקלים לשנה). על איזה רכב היית ממליץ בתקציב של עד 10,000 שקלים? (אפשר לקנות גם ב-30 אלף שקלים, אבל אז שוב תעלה סוגיית המקיף, ומה חסכנו?). התחלתי לעבור על הבלוג שלך, והבנתי שבמחירים הללו לא הדגם עיקר אלא מצב הרכב. האם הבנתי נכון ?
תשובה: הפתרון של מכונית זולה נראה הגיוני. בדקו את המחיר של קליאו B או סוזוקי סוויפט. מטעמי בטיחות פסיבית, שמרו מרחק ממכוניות קטנות יותר.
אחרי אינספור מבחני רכב, גם לטייקונים ושות' מגיע מבחן הוגן משלהם שערך הקשיש המורשה – גם אם המבחן לא בדק את מכוניתם אלא את עולמם המנטלי. עם גיבורי התחקיר סליחה
מסיבות מובנות, הזקן בנה את הפרופיל האנושי של גזע הטייקונים על סמך דמויות מעטות שאנוכי הכיר מקרוב. בעצם, המורשה הסתפק בזוג טייקונים שלא הכירו זה את זה, לא מקצועית ולא חברתית, ובעוד טייקון אחד, שלא הכיר את שניהם.
בחוצפתי, מודה הקשיש, תכננתי את המבחן המצומצם הזה בחסותה של תיאוריה ידועה בעולם הפיזיקה, הטוענת בעקשנות כי ניתוח של טיפת מים מהאוקיינוס האטלנטי מסוגל לחשוף את סודות הים כולו.
כריזמה עם סדקים
כבר בתחילת המחקר הנ"ל מצא המורשה את עצמו מוקסם מהדמיון ההדוק בין זוג הטייקונים שהוא גייס למבחן, ועוד אחד שהצטרף מאוחר יותר: שלושתם היו חייכנים, סימפטיים ומשדרים כריזמה מיוחדת, שוברת לבבות, כאילו הם אינם שייכים לאוכלוסייה האנושית שכבוד השמיים בראו כך שהיא לא רק תיהנה מהחיים, אלא גם תעמול, תזיע ותדאג.
במבחן שלפניכם, האובייקטיבי ככל שרק אפשר, יתגלו סדקים בכריזמה טייקונית זו אשר מושכת אל מידאס התורן את חסידיו – כפי שבמבחן של מכונית יפה וכריזמטית, הכובשת את רגשות צוות הבדיקה, מתגלה פתאום פגם, איזו חולשת מנוע או אחיזת כביש בעייתית היוצאת לאור בשלב הסלאלום.
אמת לא יכולה לעוות
כדי לנקוט אובייקטיביות במבחן שיתואר כאן, צריך להשתדל שרצף הדוגמאות לגבי הכריזמה הטייקונית המזויפת לא יושפע מאיזושהי אכזבה אישית של הקשיש המורשה.
ובכל זאת, לצורך הבידור והכֵּנוּת כאחד, אין בכוונתנו להסתיר מקרים משעשעים הקשורים פה ושם גם בנו, לטוב ולרע.
שיטת הסיפוק הכפול
כמו המקרה שבו אני וחבריי עזבנו את ירחון "טורבו" כדי לפתוח מגזין אחר ("קוואטרו"), ומכר שלנו, טייקון שרצה להיות מוציא לאור, הבטיח להשקיע "סכום של שש ספרות" בירחון החדש שעמדתי להקים.
לא בניתי עליו, בוודאי, ויחד עם שותפי דאז יוסי שדה, איש צבא ובעל חניונים, התחלנו בקטן, מדירה שכורה ובלי פרסום, חוץ מהודעה בגלי צה"ל. החלטנו לשלם לדפוס, לכורכים ואת שכר הסופרים מהכספים של הפרסום והשיווק, כמעט בלי השקעה – וזה עבד. מכרנו עשרות אלפי גיליונות, קיבלנו שפע מנויים, ו"טורבו", שעזבנו, נסגר.
איפה הטייקון שהבטיח לבנות למערכת "קוואטרו" בית שלוש קומות, שיש בו "מנגנון דואר פנימי פניאומטי"? נעלם כלא היה…
ואיפה טייקון אחר, שרצה להיות שותף אנונימי (מסיבות שהשתיקה יפה להן עד היום) ב"קוואטרו"? טייקון זה צלצל ובישר לי בהתרגשות ששליח שלו יביא לנו מעטפה ובה 50 אלף דולר. חברי יוסי שדה היה באקסטזה. "אנחנו נעבור לדירה גדולה יותר", תכנן, אלא שאני עצרתי בעדו. "אל תחכה", אמרתי, "השליח לא יבוא, השליח לא יצלצל". וכך היה. כי כבר אז הבנתי, גם אם באופן ראשוני ועמום, שהטייקונים שלנו מייצגים חוסר אמפתיה ונטייה לעבוד על הרושם.
למעשה, כשטייקונים מבטיחים צ'ק שמן, הם נהנים פעמיים: פעם אחת כאשר הם מחמיאים לתדמית של עצמם כנדבנים או כמשקיעים, ופעם שנייה כאשר הם מפֵרים את ההבטחה ומתעללים בקורבן התמים, שזו הנאה בפני עצמה. ואין שמחה כשמחת הסיפוק הכפול.
חניבעל נורמטיבי
הטייקונים שהכרתי לא היו חלילה פסיכופתים בנוסח חניבעל לקטר, הקניבל המפחיד מ"שתיקת הכבשים", וגם לא גורדון גקו מ"וול סטריט" של אוליבר סטון. לא ולא. הפסיכופתים העשירים שביקרו בביוגרפיה שלי הם פסיכופתים רכים ונורמטיביים, ורק כוח ההגנה שלהם הוא פסיכי למדי, באשר הוא כולל: חוסר פחד, אמונה עצמית מוגזמת, כישרון לעבוד תחת לחץ, יכולת ריכוז – אך גם חוסר רחמים, הנאה מגרימת סבל לאנשים, כריזמה ריקה מתוכן וכמובן היעדר כל אמפתיה, שהוא המאפיין המוביל אצל פסיכופת עברי תקין.
כך שהסיפורים שאני עומד לשלוף מתולדותיי, סיפורים אישיים עד כאב שיניים, אינם משפיעים על שלב המסקנות, אשר מנסות לאמוד את זווית הגלגול הפרפסיכולוגית של הטייקון ושות' בכל הקשור לאנושיותו.
זוג חברים היה בעירם
לטייקון האישי של הזקן המורשה, סטיב מורל (גיבור מוכר של סיפורי הקשיש), היה חבר נפש בשם מקס וֶבֶּר, אף הוא יהודי ניו-יורקי, שנשאר בעירו של סטיב וטיפל בענייניו כאשר הטייקון האישי של המורשה נמלט ממס ההכנסה האמריקני האכזרי, שדרש ממנו כופר אסטרונומי על עסקאות הנפט שביצע.
היחסים בין הטייקון ומקס היו חמים ביותר כאשר הם היו נפגשים באירופה או במלון הילטון בתל-אביב, שם כוחות של סַפָּרִים עבריים עבדו שעות על התסרוקת של מקס, שניסה להסתיר את הקרחת באמצעות קוקו (טבעי) באורך חצי מטר, שהיה מלופף בקפידה על ראשו ואז מודבק.
אחרי מות הומור אמור
והנה אנו במונטה-קארלו, במפגש בין הזקן המורשה וטייקונו האישי. הטייקון מקבל שיחה בטלפון, ופונה מיד למורשה. "לא תאמין", אמר, "מקס מת", ובאותו הינף דיבור המשיך סטיב ואמר: "מעניין אם על הראש של גופת המנוח צמחו סוף סוף שערות, השערות שמקס כה חיכה להן", חייך הטייקון.
הזקן ההמום הזכיר לסטיב שמקס היה לו "כמו אח", לפי הגדרתו של פעם. "המנוח", המשיך המורשה, "שלח לך מאמריקה חפצים מהדירות שעזבת, רהיטים, שטיחים ואוסף תמונות יקרות. אתה לחמת כמו אריה כדי להציל אותו בתל-אביב, שכחת?"
הבוקר שאחרי הפנטזיה
סיפור ההצלה הזה כמו לקוח מסרטי מתח למבוגרים. מקס ובר, חי עדיין, ביקר אז במועדון חברתי השוכן ברחוב הירקון, על יד הנמל, והתאהב בגברת המסתובבת בין השולחנות ומוכרת סיגריות לחברי המועדון ואורחיהם. מקס לא נשאר קר רוח לנוכח הפנטזיות הגבריות והזמין אותה, תחילה לשולחנו ואחר כך להילטון.
כאשר חזר מקס לניו-יורק הוא שכח את פרשת הסבבה, כולל את הסבריו בקבלה של המלון שהאורחת ללילה היא "כלתו לעתיד". אך זיכרונות אותו לילה חזרו אליו ברצף כאשר גיבורנו מקס ובר קיבל אל כתובתו בניו-יורק מכתב של עורך דין תל-אביבי. "אהובתך בהריון", הודיע לוובר איש החוק והמשפט, ודרש ממקס לחזור לתל-אביב. "יש לנו טופס שחתמת עליו בקבלה של הילטון", הוסיף.
זו לא מתיחה פולנית
מקס המסכן שלח את הבכי והפחד הנורא שלו לידידו הטייקון, והטייקון התקשר ממונטה-קארלו הרחוקה אל הזקן המורשה היושב ברחוב הירקון בתל-אביב. סטיב ציטט את מה שמסר לו מקס, והתעצבן. "זו בדיחה שאתה ביימת", קבע, "אתה הרי טוב בהפנינגים כאלו", החמיא הטייקון לזקן, ודרש ש"בעל חוש ההומור הפולני המטורף יפנה בדחיפות למקס. תסביר לו בבקשה מה עשית, ובקש סליחה", צחק הטייקון לשפופרת.
הזקן המופתע הודיע לטייקונו שאין לו חלק במעשה. שלא ידועים לו, למורשה, פרטים כלשהם על חייו הרומנטיים של ידיד הטייקון מקס ובר. עוד הבהיר הזקן שהוא אינו מכיר מוכרות של סיגריות מרלבורו משום שהוא עצמו מעשן מקטרת, וחוץ.מזה כף רגלו לא נכנסה מעולם למועדון מפוקפק זה. "תעזבו אותי", ביקש הזקן המתהווה, "ותשכרו בלש פרטי שיבדוק את העניין. זה כנראה רק ניסיון סחיטה פרימיטיבי", הרגעתי, וזה אכן התגלה כאשר הטייקון בא תל-אביבה כדי להציל את חברו, ושכר למענו עורכי דין ובלשים.
האם ייתכן שכמה שנים אחר כך, אותו טייקון אישי של הקשיש התייחס בזלזול מוחלט, כה צונן, אל מות חברו הטוב, אותו דון ז'ואן יהודי מניו-יורק? כאילו לא קרה דבר המבקש הורדת דמעה, או לפחות שתיקה.
טענתו של המבחן
היעדר אמפתיה, המקובלת בין בני אנוש, לא רק מאפיין את גזע הטייקונים טוב יותר מהתכשיטים, מהאיפור, מהריח ומהלבוש שלהם – אלא גם מלמל אל אוזן הזקן את הטענה שערמות של הון גוררות את הטייקונים לפסיכופתיה.
אם כי אין זו הפסיכופתיה של הדמויות שהזכרנו, כמו חניבעל לקטר וג'ורדון גקו, אלא פסיכופתיה של טייקונים – אשר מצליחים בעסקיהם דווקא בגלל חוסר איזון מנטלי ופנטזיה חולנית.
לנופף בסימביוזה
מסיבות מובנות, כל המכוניות יוצאות הדופן בעלות השמות הגזעיים נהנות (או סובלות) משייכותן לבעלי היכולת הכספית המנופחת. שהרי טייקונים, אוליגרכים וסתם בעלי הון בוחרים במכונית כסמל סטטוס עוד לפני שהם מתחילים להצטייד במטוסים פרטיים, ביאכטות ובמגורים על רמה.
כך שמכוניות, בהיותן נמצאות בהישג יד, פותחות את רשימת הקניות של טייקונים, ובמיוחד טייקונים המתחילים את דרכם אל האושר, המעוניינים לנופף בסימביוזה שבין מכשיר התנועה המפואר ובעליו, אשר מנסה לשדר באמצעות האוטו את שייכותו לשכבת ה"שווים יותר מהעמך".
לפי תחושתו של הזקן ותובנתו הדרמטית, שצמחה בעקבות המבחן, מכוניות יוצאות דופן הן בעצם הקורבנות של טייקונים ושות' – אשר צוברים עוצמה כהוגן או מתרסקים, לשמחת הקנאים – משום שהן נדבקות מבעליהן בפרנויה. בעוד להלן קצר נסביר את טענה זו.
מלכה בפח זבל מנטלי
המורשה ביקר תמול שלשום בהשקת הפורשה החדשה 911 GTS. הזקן התיישב במושב הנהג, וגילה שכל מילימטר בסביבת הפיקוד הוא המילה האחרונה בהנדסת פנים, החל בתכנון הכפתורים והסוויצ'ים, המאפשרים תפעול אינסטינקטיבי ולא מוסתרים באיזה טאבלט אופנתי מטופש, ועד הארגונומיה של המושבים, המשלבים נוחות עם שמירת גופו של הנהג והנוסע בסיבובים או בדריפטים.
בקיצור, החומרים, ההרכבה הפורשאית המדויקת והאסתטית, ועוד הסגנון היחידי במינו, גרמו שהקשיש לא כעס שמכונית זו, גם בלי תוכנת זינוק מתוחכמת, מזנקת ל-100 קמ"ש מהר יותר מאשר הבווארית של הזקן (3.6 שניות מול 5.0 שניות של ב-מ-וו), ומגיעה ל-200 קמ"ש בתוך 14 שניות ולא 18 שניות כמו הקשיש.
אך לצד ההתפעלות, הזקן לא הצליח להימנע מהמחשבה איך תיראה אותה 911 GTS אחרי שטייקון מקומי ייקח אותה הביתה כשלו: היא תידבק בפרנויה ההישרדותית של בעליה המקומי המאושר, תיסע ב-50 קמ"ש מעפנים, ותעמוד בפקקים.
עוד טייקון קר מזג
הזקן מסר את ברכותיו לבעלי המקום, היבואן שי דואני, אשר אולם התצוגה שלו בהרצליה-פיתוח, העמוס בכל התוצרת משטוטגארט, אינו נופל במאומה מהאולמות הלועזיטיים של פורשה.
הדמות שניסתה לשווק לפניו את דגמי פורשה בארץ לא רק נכשלה, אלא גם הפגינה חוסר אמפתיה טייקונית. כי יבואן טייקון זה תכנן לרַצות באמצעות פורשה אוהבי רכב עשירים – אלא שבמקביל הוא זלזל באוהבי רכב פושרי אמצעים, ולכן לא שיווק בארץ מכונית ספורטיבית זולה שהייתה לו זכות לשווק: את סוזוקי סוויפט ספורט 1.6, אשר מעניינת צעירים.
אפילוג
המורשה נפגע להכאיב מחוסר אמפתיה פסיכופטי זה כי הוא נסע ארוכות בסוויפט 1.6 ספורט, ומצא שהיא הנכדה האמיתית והיחידה של מיני קופר האגדתית, ומסוגלת לתרום אצלנו למודעות מוטורית, כפי שעשתה סבתא קופר באירופה המערבית לפני מעל חצי מאה.
אלא שסוזוקי זו נשארה כאמור רק לגויים, עד כי ירדה מפסי הייצור, כך שכיום אין בארץ אפילו סוויפט ספורט אחת שתשמש כאנדרטה לרדיפת הבצע – אותו סימפטום מוכר של פסיכופתיה, שממנו ניסינו להתעלם.
סוף פסוק
נשארת רק שאלה מסקרנת: האם הטייקונים ושות' משלימים עם נטייתם למחלת נפש אנטי סוציאלית – או שהם אינם מודעים כלל למצבם המדורדר, כפי שמסייה ז'ורדן מהמחזה "גם הוא באצילים" (1670) של מולייר לא היה מודע לכך שבמשך כל שנות חייו הוא דיבר פרוזה?
טיפ טיפה: משתילים עלינו
קשה להאמין שהקורא אבישי (ראו מכתבו במדור זה) נתקל במוסך טויוטה במכונאי (מוסמך?) אשר מרים ידיים מול אכילה מוגזמת של שמן בטויוטה ספייס ורסו בת 6 בלבד, אינו יודע לגלות את סיבת התקלה, ומציע להיפטר מהבעיה באמצעות החלפת המנוע כולו.
קל למכונאי להמליץ על פתרון קיצוני כזה של השתלת מנוע, שהרי את הסכום של 10,000 שקלים או יותר ישלם בעל המכונית, קורבן פוטנציאלי של המוסכים העובדים תחת הדגל "רדיפת בצע". דגל שחור כמו של הפיראטים במאה ה-19.
אמנם הטכנולוגיה השתנתה, אלא ששיפוץ המנוע המודרני נותר פשוט כמו במאה שעברה: כאשר שמן המנוע נעלם באופן חשוד, בודקים תחילה את מצבם של מחזירי השמן המותקנים על השסתומים, ואם צריך, מחליפים אותם. בשלב הבא מחליפים את הטבעות שנתפסו אולי בבוכנות, ובהזדמנות זו מחליפים גם את המסבים.
ברוב המקרים, מנוע משופץ בקצת ("חצי אוברול") יהיה אמין יותר ממנוע חלופי, שמצבו אינו ברור.
ספרינט תחת ספירט: לחינם שבר הקשיש את ראשו בניסיון להבין איך הגענו לכך שבמאה שעברה, בתחילת שנות ה-60, כאשר רוב המכוניות האירופיות היו מרובעות עדיין, כולל מיני הבריטית שהפכה לאגדה – דווקא אלפא רומיאו ג'וליה ספרינט סְפֶּצְיָאלֶה (1963) הופיעה בגרסה שנולדה מתוך שרטוט סוריאליסטי אווירודינמי, יפה במיוחד. האם ייתכן, תהינו בהשתאות, שתחת השם הבדוי "ברטונה" מתחבא ליאונרדו דה וינצ'י, אשר קם לתחייה?
במשך שנים שוטטנו באפלה, עד שלפני כמה ימים נפלה לידינו תשובה לחידה מסקרנת זו, כאשר באחד התצלומים של ג'וליה ספרינט, אחת הבודדות שנשארו ועומדת בימים אלה למכירה פומבית בסכום צנוע (הנפתח במיליון וחצי דולר), גילינו בר משקאות קטן המוסתר במרכז המושב האחורי. התגלה שספרינט זו בעלת הסוד פשוט הייתה שתויה, ומצב זה שינה את צורתה.
אגב, ג'וליה אהבה כל כך להשתכר שלא היה לה חשוב שהבקבוקים יהיו מקוררים כהוגן, כמו ברולס רויס, מייבאך ודומותיהן.
שואלים את אדוארד
אבישי: יש לי בעיה בטויוטה ספייס ורסו 2011. בבדיקה לפני קניית הרכב נאמר לנו שצריך לבדוק שמן. מישהו אמר לנו שזה כסת"ח שתמיד רושמים. אחרי כחודשיים נדלקה וכבתה נורת השמן כמה פעמים. כשסוף-סוף בדקנו, גילינו שלא נשארה טיפת שמן ומיד מילאנו. מאז, כל חודשיים בערך המד מראה שהשמן נגמר כמעט, ואנחנו ממלאים.
בבדיקה במוסך לא מצאו שום בעיה או נזילה, והציעו להחליף מנוע. מה יכולה להיות הבעיה?
תשובה: ייתכן שבעליה הקודמים של טויוטה שלכם נסעו בה מבלי להתייחס לעובדה שהמנוע מתחמם בגלל חוסר בנוזל קירור או סיבה אחרת. עקב התחממות זו, שהייתה ממושכת כנראה, נפגעו הטבעות על הבוכנות, נדבקו למקומן, איבדו אלסטיות, והפסיקו לגרד את השמן מדופנות הצילינדרים. זוהי רק אחת מהאפשרויות.
אפשרות אחרת היא שלאיבוד שמן המנוע אחראיים מחזירי השמן, המותקנים על השסתומים, אשר הגומי שלהם התפרק בגלל החום.
בכל מקרה, מדובר בתקלה טיפוסית למדי לכל דגמי הרכב, שעד לא מזמן המוסכים ידעו לטפל בה, עד שהאידיאולוגיה של מוסכים אלה השתנתה באופן מחפיר (ראו "טיפ טיפה" במדור זה).
אבי: רכשנו לאחרונה רנו מגאן סטיישן דיזל שנתון 2013. אנחנו מרוצים מאוד מהרכב, חוץ מאחיזת הכביש שלו – כל יציאה לעקיפה או סיבוב, הרכב מתנדנד כמו ספינה.
מעבר להחלפת צמיגים, האם לדעתך כדאי להחליף גם בולמים? ואם כן, על אילו חברות היית ממליץ?
תשובה: תחילה הייתי מרכיב ברנו שלכם זוג בולמי זעזועים קדמיים של קוני, המכוונים לחצי סקאלה. אחר כך הייתי בודק את מצב הבולמים האחוריים, באמצעות לחיצה. אם מתברר שגם הבולמים האחוריים אינם תקינים (המכונית מתנודדת מעלה-מטה אחרי הלחיצה), הייתי מחליף אותם בבולמי מונרו חדשים, שהם זולים יותר מבולמי קוני, היודעים לשנות את אחיזת הכביש באופן משמעותי. רק אחרי החלפת הבולמים הייתי בודק במכון פרונטים את זוויות הגלגלים.
אמנם אני בעד שימוש בצמיגים ממדף גבוה, אלא שסוג הצמיגים מתבטא באחיזת הכביש בעיקר בסיבובים במהירויות גבוהות ובעת עצירה.
דני אנכונא (בתגובה לעצה לחפש ספיטפייר באתר מכירות פולני): התחלתי לחטט באינטרנט, הבעיה הקשה היא השפה. האמא הפולנייה שלי כבר לא איתנו, וגם כל החברות שלה מגימנסיה תרבות ברובנה כבר משוטטות בין העננים. בכל זאת ניסיתי להתמודד, וגיליתי שפולניה היא מקום מופלא. ניסיתי וכמעט הצלחתי לקנות מראה שמאלית לוויטארה 94' של בני, למרות הפולנית נרשמתי, ואפילו ביצעתי רכישה. היה ממש קשה, הם לא אהבו אפילו את מספר הטלפון שלי… בסוף נרשמתי, קיבלתי סיסמה וקניתי מראה במחיר מצחיק, אבל לא הצלחתי לשלם. אין פייפאל ולא הצלחתי להגיע למסך שיבקש ממני מספר כרטיס אשראי.
אבל נראה לי שבסוף אצליח להתמודד, ואולי אמצא עצמי במטוס לוורשה וחוזר עם ספיטפייר נוצץ, ועוד ערמות של חלקים לוויטארה ולמולטיפלה ולסיטרואן בי איקס שלי, שבעוד 5 חודשים הופך לאספנות, והוא 1600 ידני בעל מזגן מקורי וחלונות חשמל וצבע וריפוד במצב מצוין. הוא אצלי המון המון שנים, עשה פחות מ-90 אלף ק"מ, וכל הצנרת הבומבות והתמנון וגם הצמיגים הוחלפו לאחרונה כהכנה לעלייה לכביש.
די קשקשתי, אבל ככה זה עם ישישים ילדותיים שלא נפרדים מהמכוניות שלהם. אני לא מפסיק להתאבל על הג'וליה 65' שקניתי משבתאי טבת, ועל ה-NSU פרינץ ספורט קופה שקניתי מאיזה רואה חשבון עיראקי בחיפה. האוטו נבנה אצל ברטונה, צבע "תכלת עשן" משובח כמו שיודעים בברטונה, ונסע ברכבת למפעל בגרמניה, שם הרכיבו את המנוע ושאר המכניקה.
אשמח מאוד למעט עצות טלפוניות בענייני פולניה.
את הביטוי "לשפוך צבע" הקשיש שואל מהז'רגון של העולם התחתון, שם הוא מתאר מצב שבו חשוד מתחיל לענות לשאלות החוקרים, ומגלה להם יותר מדי
הגיע הזמן שגם הקשיש הנוכחי יתחיל לשפוך צבע ללא מורא וללא חשבון. כי בשולי כתיבתו של הזקן המורשה נשארו נושאים שהשתיקה הייתה יפה להם, עד שהפכה ג'נטלמנית מדי. כזה הוא הנושא הנצחי של הזִקנה, אשר גילינו מזמן שהאקמול הכי טוב נגדה הוא ידידתנו המכונית.
לשפוך דוגמאות
הנה שלושה סיפורים שונים המדגימים את חיוניותו של אקמול הפח, אשר התרחשו במקומות רחוקים זה מזה, במיקומם הגיאוגרפי אך גם הסוציולוגי. דוגמה אחת היא מחולון, שנייה משכונת יוקרה בתל-אביב ושלישית מנסיכות מונטה-קארלו.
- חולון
חבר של הקשיש המורשה, יצחק (אִיזָק) גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ, מכר את סובארו ליאונה שלו, יד ראשונה בת עשר בערך שעשתה 40 אלף ק"מ בלבד. את הגירוש לא עצרה העובדה שבמשך עשור תמים סובארו זו של יצחק, הנהוגה בנאמנות ובזהירות יוצאות דופן, לא מרדה בבעליה החוקיים, לא ביקשה ממנו ללוות אותה למוסך, ורק פעם אחת התנגשה באורח קל בטמבון האחורי של מכונית שעצרה בהפתעה, לפני שסובארו הספיקה להגיב.
ואז, מהמכונית שקיבלה נשיקה עדינה מסובארו, יצאה דמות גברית הכועסת בלשונה, בשריריה ובגובהה, שני מטרים ועוד קצת. לפי עוברי אורח היה זה שחקן זר של מכבי תל-אביב העונה לשם קונסטנטין פופה. למראה רומני ענק וזועם זה, הנראה כמו נגטיב של כושי תקני, הצביע גולדפינגר המבוהל באצבע רועדת על המספר מתוצרת אושוויץ החקוק על זרועו השמאלית.
מר פופה הבין את הרמז, ויתר על כל טענה כלפי סובארו ובעליה ואפילו חייך, ורק השחרחורת חמת הדם שליוותה את הספורטאי המשיכה לקלל את גזע הווזווזים, ואמרה ליצחק ולסובארו הפושעת "חבל שהיטלר לא שרף אותכם" (שגיאת הלשון במקור), ולאות זלזול עוד ירקה לכיוונו של איזק המופתע. "היא דווקא הייתה יפה, השוּשְקעס הזו", תיאר לי גולדפינגר במבוכה, וזמן-מה אחרי התקרית עם פופה החליט להיפרד ממכוניתו האהובה.
לשווא ניסיתי לשכנע את איזק להשאיר את סובארו בחניה המוצלת של בניין מגוריו. כל טיעוניי עלו בתוהו. ליאונה נמכרה, ואיתה, כפי שחששתי מראש, עזבה את יצחק שמחת החיים שאפיינה אותו. הניצוצות בעיניו כבו כמו הנרות בסרטי "בית העלמין רֶמוּ", רק במציאות.
אמנם איזק סיפר שבמצב החדש לגביו, בלי סובארו בחצר ביתו, הוא הצליח להכיר אינספור נהגי מוניות, שכל אחד מהם מוכן לשמוע את סיפוריו וגם להם יש מה לספר בתמורה, אלא שעיניו הכחולות כהו, הבחנתי, כאילו זחל אליהן עצב עמוק. היה לי אפילו נדמה שאחרי גירוש סובארו מביתו התחיל חברי יצחק ללכת שפוף יותר, ואף צלע במקצת.
כאשר ביקרתי אותו פעם בדירתו בחולון כדי לעזור לו, כמו תמיד, בכתיבת מאמרים על השואה – שהוא כתב בפולנית והיה שולח לדרום פולין, אל העיתון של עיירת נעוריו נוֹבִי-סוֹנְץ, אשר העניקה לו אזרחות כבוד – הודה בפניי חברי שלפני יציאה מהבית הוא מחפש לפעמים את המפתחות של סובארו. "במקום לפתוח רדיו, הייתי מספר לה דברים מהעבר שלְרוב האנשים נמאס לשמוע, וגם דברים שלא סיפרתי מעולם, גם לא ל'יד ושם'", אמר, והוסיף שמפעם לפעם הוא לא היה יוצא מסובארו בהגיעם לחניה, עד שלא גולל בפניה את סוף הסיפור.
לא הייתי צריך ללמוד מיצחק לשתף את מכוניתי בסודות. אך כן למדתי מיצחק, כפי שלמדה סובארו 1.6 האוטומטית שלו, מה זה אושוויץ.
מתעללת, רודפת בצע, קוברת
עזוּב על ידי סובארו בצבע תכלת, שסיפקה לו ניידוּת ואוזן קשבת, נפל יצחק ברשתה של חברתו שרה, יהודייה מרומניה. היא דרשה מגולדפינגר להתחתן איתה אחרי 40 וכמה שנות קשר רופף ביניהם, אשר הלבינו את שערותיו של יצחק, והוא אכן נכנע לכל תוכניותיה של גברת אנרגטית זו, שדרשה ממנו לטוס לחו"ל מדי חודש בחודשו, שם הרעיה הטרייה הריצה אותו ממופע למופע כקורבן שואה כפי שהציגו פעם קוף בכלוב, עד שכוחותיו תשו. יהי זכרו ברוך.
לפעמים אני תוהה אם בספר שאכתוב על יצחק גולדפינגר בגלגול השני של חיי (אם יהיה דבר כזה), אעניק מקום נכבד לטענה שסובארו, כנקמה על בגידתו של יצחק בה, היא אשר שלחה אליו את שרה.
- שכונת המשתלה, תל-אביב
השכנה שושנה היא אישה בודדה ומבוגרת. ברשותה קוריאנית כלשהי, לאנוס אם אינני טועה, החונה בחניון תת-קרקעי. פעמיים או שלוש בשבוע נוסעת שושנה אל מרכז העיר ופרבריה כדי לבקר את משפחתה, וחוזרת הביתה כמו אחרי ניצחון בקרב. "מה שקורה בכבישים זה אסון", הייתה מספרת לי, "צריך להיות ממש זהיר בג'ונגל הזה", תיארה בנימה דקה של עליצות.
היא נהגה לרמוז, בעדינות שלא תאמה את ממדי גופה, על אכזבתה המוחלטת מקשרי המשפחה שלה. נתנה להבין, בין השיטין, שקרוביה לועגים לה על כך שלא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם.
היא גרה לבד, אך לא היו לה בעיות כלכליות. אחת מסודרת כזו, למעט הבדידות, שהיא התרגלה אליה, כפי שהתרשמו השכנים, שהחליפו איתה מילה פה מילה שם במעלית ובלובי. כך שהופתעתי כאשר שושנה הודיעה לי יום אחד שהיא עומדת למכור את מכוניתה כי היא "זקוקה לחֶברה".
נמאס לה, אמרה, לבקר משפחה שמזלזלת בה, נמאס לה מעבודות הבית, שקשה לה לבצע בגלל בעיה ברגל, נמאס לה מהמרפסת המאובקת ומדמי ועד הבית הגבוהים, מהשכנים הקרים, וגם מסוכני המכירות שפולשים אל ביתה ומרמים אותה, ולכן היא שוקלת לעבור לבית אבות. שם, הוסיפה, לא מקובל להחזיק מכונית משפחתית אלא רק קלנועית, אם בכלל. "זה לא בשבילי, אני כבדה מדי", התבדחה.
"אל תעזבי את דירתך", אמרתי, "קחי איזו פיליפינית לעזרה, אם את זקוקה לה, ואל תוותרי על האוטו". אלא שהיא החליטה כבר לשנות את חייה. "בבית אבות יהיו לי הרבה חברים. אני אשב איתם לארוחות, לשחק קלפים, לראות טלוויזיה. זה יהיה מעניין יותר מחיי הנוכחיים", הסבירה.
ושושנה אכן ביצעה את ההתנתקות המוחלטת, הזמינה מובילים, נעלמה לזמן ממושך, עד שצלצלה אלינו במפתיע. היא סיפרה שהחברים החדשים בבית האבות היוקרתי שעברה אליו הם לא מה שחשבה שיהיו, ושהיא מתגעגעת לניידוּת שלה, כי גם לנסיעות ללא מטרה היו סיבות נפשיות, תחושה של חופש או לפחות כאילו חופש. שנגמר. "לו רק יכולתי לחזור לחיי הקודמים, הייתי עושה את זה", הודתה. "צדקתם", אמרה בקול נכאים, ולא התקשרה עוד.
- מונטה-קארלו
שנות ה-80 משהו. אני במונטה-קארלו, בחווילה לבנה רב-קומתית של החבר סטיב מורל, הטייקון האישי שלי. מהמרפסת אנו צופים במרוץ הגרנד פרי המרעיש ברחובות. כל הלילה רצתי כמטורף מאות קילומטרים בערפל כדי לחזור למונטה-קארלו לפני שהעיר תיסגר לרגל המרוץ.
וכעת, תחתינו, הנהג קרלוס ראוטמן (Reutman) מנצח בקרב.
"אני מכיר אותו", חייך סטיב, שהיה שותפו לקבוצת המרוצים של לורד האסְקֶט. הלורד העניק לקבוצה את שמו, סטיב העניק לה את הכסף, עד שנמאס לו.
בחצר החווילה רובץ מבחר המכוניות של בעל הבית: פרארי טסטה רוסה, רולס רויס קורניש פתוחה, שחזור של פורד T הוותיקה, אשר הגיעה לסטיב מקליפורניה במנוע 8 צילינדרים של שברולט שרק אני ידעתי להתניע, ופולקסוואגן פסאט בעלת מנוע של אאודי RS2 אשר בה נסעתי ללונדון, השארתי שם את אשתי, ונון-סטופ כמעט חזרתי למונטה-קארלו. ספק אם היום הייתי מצליח לבצע דבר כזה.
בתקופה ההיא, וגם אחר כך, היה לי ברור שחלק ניכר משמחת החיים של סטיב צומחת ומתפרצת מתוך האֶלְדוֹרָדוֹ המוטורי שלו, ומתוך הבית המסוגנן, אחד היפים במונטה-קארלו, שבסלונו הענק ניצב פסנתר כנף סטנוויי בצבע לבן. "קניתי אותו במכירה פומבית סגורה, אין לך מושג כמה מקנאים בי", חייך סטיב.
ואני גיליתי שרוב החלונות בביתו של סטיב נשקפים אל מכוניותיו, וגם אל מכוניות המשרתים.
שלום, טייקון
בתקופה שאני מתאר במדור זה נראָה ידידי סטיב – ילד טהרן, שכדי להיות "הטייקון שלי" התעשר במהירות מטאורית בעסקאות נפט, תוך שיתוף פעולה עם משפחת סוקארנו האינדונזית – כמו שחקן הוליוודי צעיר וחייכן, גם כאשר הוא ביקר בארץ. עד שהוא החליט, משום-מה, לבצע שינוי בחייו, והסמל לכך היה גירוש פתאומי של האייקון האדום שעד עתה הוא התגאה בו.
סטיב מכר את פרארי טסטה רוסה שלו עוד לפני שעזבתי את מונטה-קארלו וחזרתי אל קן הנחשים של הטלוויזיה רוממה כדי לביים. חזרתי גם אל תל-אביב, לבקשתו של סטיב, כדי לפקח על שיפוץ הפנטהאוז שלו בשכונת נווה-אביבים, רחוב רב אשי 5 קומה 8, קיר לקיר עם הפנטהאוז של יצחק רבין ורעייתו לאה.
"לא מתאימה לי פרארי, היא סתם מושכת מבטים לא ידידותיים", הסביר לי סטיב, וזמן-מה אחרי מכירתה, כאילו באותו הינף של פחד מעין הרע האכזרית, הוא מכר את כל נדל"נו ורכושו בקוט דה אזור, את הבית וכל חפצי השכייה הנדירים שהיו בו. הוא כל כך עזב את מונטה-קארלו, עד כי ביטל אפילו את השתתפותו השנתית בפסטיבל הקולנוע בקאן.
יתר על כן: במקום להתיישב באחד ממשכני הקבע המפוארים האחרים שהיו ברשותו – באחוזה הכפרית הספרדית שלו ליד מרבלה, או בדירה השיקית שלו בפאריס ליד מגדל אייפל, או באחוזתו הקלאסית והמהודרת בקנסינגטון שבלונדון – סטיב העדיף פתאום חיים על מזוודות במלונות פאר. גם בהגיעו לתל-אביב הוא היה מתנחל בסוויטות בהילטון, ואפילו לא ביקר בפנטהאוז שחיכה לו בנווה-אביבים, או בדירה הדו-קומתית שהוא רכש בשכונת נאות-אפקה.
גם הבריאות, ולא רק שיקול דעתו, בגדה בו. סטיב, מלך החיים הצעיר לנצח, התחיל להזדקן בצורה מזעזעת. עיניו עששו, זיכרונו כורסם, והוא מצא בדרום הארץ אי-אלו זמרים ישראלים מתחילים, הוציא להם הקלטות, ודרש ממני לשמוע אותן. לא סירבתי עקב הכבוד אליו.
כאשר דיברנו בפעם האחרונה הוא היה כבר מבולבל ולא מציאותי. היה לי ברור שמצבו היה שונה, לו היה נשאר במונטה-קארלו בחברת מכוניות שאת צורתן אהב, כי הן היו חלק מהותי מאחוזתו המלכותית. אבל סטיב, כמו האזרח קיין, החמיץ גם את הזדמנות אחרונה זו, והזִקנה חסרת הרחמים ניצלה את הפִּרְצָה, ונפלה עליו מוקדם מדי.
השוקנאים
אחרי הפגישה האחרונה עם סטיב, חשבתי בדרך הביתה על הכוח המטפיזי המסתורי של קופסאות פח מרופדות, ועל נקמתן של מכוניות כאשר אנו בוגדים בנפשן. זוהי בוודאי תופעה בלתי ידועה לכת הטיפשונים מעיתון "הארץ", אשר סביר להניח שהיו זקנים עוד בגיל התיכון, כפי שהיו עמיתיי לשעבר במדינת ה-TV הממלכתית רוממה.
כי מכתיבתם הספרותית הדקלרטיבית למדי (הסיפור "האיש הזקן" מאת נגה אלבלך) של חבורת השוקנאים למיניהם, מציוריהם (ערן וולקובסקי) ומהמאמרים הבנליים להחפיר שלהם ("שירה על הזיקנה יכולה להיות טובה ונפלאה, חבל רק שאין שום דבר טוב ונפלא בזיקנה עצמה, ולא משנה מה יגידו, תמיד עדיף להיות יפה, בריא, עשיר ובעיקר צעיר", כתב יותם ראובני במוסף "ספרים") – עולֶה שהזִקנה העברית היא משהו נטול כל חוכמה ושאר-רוח, משהו בין גוף זז בקושי ובין גוף גוסס. אצל השוקנאים, הזקן העברי הוא רק עול על קרוביו ועל המרחב הציבורי, ולא נותר לו אלא לחכות בייאוש למלאך המוות.
מזעזע את הקשיש המורשה לקרוא את החוכמולוגים מרחוב שוקן, גרפומנים מסכנים אשכרה, אשר בחייהם האבודים אף מכונית לא תקבל תפקיד של פסיכולוגית המגרשת את הזקנה.
אגב
אין דבר דוחה יותר מתחושת עליונות לגבי זִקנה. שילכו להזדקן כל היותם-ראובנים.
טיפ טיפה: תאהבו שמיניות
לפני שנה נהגתי קצת את אאודי RS5 של מכר שלי, וגיליתי במבוכה שמנוע ה-V8 משמיע קולות מרשימים יותר מהבווארית שלי, בעלת מנוע 16 צילינדרים בשורה ומפלט מבית אקרפוביץ (Akrapowitz), אשר עד המפגש עם אאודי היה מספק לי חוויה אקוסטית מקסימה. הרבה דלק שרפתי בב-מ-וו זו שלי כדי לשמוע קונצרטינות ב-7,000 סיבובי מנוע ואילך.
והנה, אותו בעלים של אאודי RS5 הקודמת החליף אותה באאודי RS5 חדשה, שבהתאם למגפת הדאון-סייזינג גורשו ממנה שני צילינדרים, וששת הצילינדרים שנותרו התחזקו בטורבו כדי לשמור על ביצועי הגרסה הקודמת. ואני גיליתי ש-RS5 החדשה איננה ספונטנית כבר כמו RS5 הקלאסית, ובהתאם לכך כבר לא מרגישים בנהיגה סיפוק מהלחימה מול כוח מפלצתי. במקום זה, נהנים כעת ב-RS5 מנוחות בנוסח לימוזינה, ומה שגרוע לא פחות (לגביי) הוא איבוד הצליל האפוקליפטי של פעם לטובת המהום דאון-סייזינגאי סטנדרטי, כמו בכל המכוניות שוויתרו כבר על V8 – החל במרצדס ועד פורד מוסטאנג בגרסתה האירופית.
תאהבו את V8! בכל מקום שהן עוד נשארו תאהבו אותן, כי הן עומדות להיעלם.
צעירה לנצח. י"א: אני שולח אליך תמונות עדכניות של אותה ב-מ-וו 501 מנוע V8 שצילמתי בשנת 1988 לירחון "טורבו". ירושלמים ותיקים זוכרים ודאי יצירה נאה זו, שחנתה דרך קבע בדרך חברון לצד לנצ'יה פלאמיניה קופה פינינפארינה נדירה, שכיכבה אף היא באותו מאמר – אשר איגד בתוכו מבחר מכוניות קלאסיות מירושלים דאז שלא היו מביישות אף מוזיאון או אוסף מכובד. שתיהן היו כסופות ובמצב מדהים. אגדה אורבנית לחשה כי אגף המורשת של חברת האם הבווארית בכבודה ובעצמה שיפץ את ה-501 .
בעוד שעקבות הלנצ'יה הנדירה, היחידה בארץ, נעלמו, את ה-501 פגשתי להפתעתי לפני כמה חודשים בהרצליה דווקא, עטוית גוון שחור בוהק וחדשה כתמיד. לא האמנתי שזוהי אותה 501V8 מאז, עד שמספר הרישוי הפליל אותה. חלפו כשלושים שנה מאז המפגש, שבהן עברנו גלגולים והשתנינו בעוד יצירה זו נשארה צעירה ורעננה. בימי "טורבו" או "קוואטרו" הרחוקים ההם שתחת עריכתך, אדוארד, אף איתרתי את בעליהן המשותף של 501 ופלאמיניה וקיוויתי להקדיש להן כתבה מורחבת במגזין, לצד צילומן ברקע נופים ומונומנטים ירושלמיים טיפוסיים, אולם לצערי נתקלתי בחומת סירוב בצורה מצד האוחז במפתחותיהן. אולי הוא לא לקח יותר מדי ברצינות את הנער המתולתל הניצב מולו. אם אפגוש שוב את הלנצ'יה, אנסה להתארגן על צילום משותף, לסגירת מעגל…
שואלים את אדוארד
דני אנכונא, בתגובה למכתבה של רות קובלסקי ("שואלים את אדוארד" 1,040): לפני כשנתיים קרה לי מקרה מאוד מאוד דומה. נסעתי לאחור במולטיפלה שלי, וגרמתי לנזק זעיר בפגוש של סובארו כבת עשר. הנזק היה ממש זעיר, פחח הגון היה לוקח פחות מ-200 שקלים, פחח נוכל 300 שקלים.
השארתי פתק, ואחרי יומיים חזרה אליי בעלת המכונית. הצעתי לה שהיא תתקן ואני אשלם. קיבלתי הצעת תיקון של פחח מחיפה, 1,800 שקלים. מובן שדחיתי. הגברת פנתה לביטוח שלה, והגיעה דרישה לצד ג' שלי על 2,400 שקלים!
לא הסכמתי שישלמו. טענתי שמדובר בהונאה וניפוח נזק שולי, וביקשתי את דו"ח השמאי. בסוף קיבלתי דו"ח רשלני, שחלק מהצילומים בו היו של מכונית אחרת. בסופו של יום, "ביטוח מגדל" חפרו וחפרו, ואיימו שיהיו לי "הוצאות". השורה התחתונה היא שהם התעייפו. אנא, חברני עם הגברת ואנסה לתת לה עצה טובה .
חוץ מזה, אני עדיין מנסה להביא ספיטפייר טוב. התכנון הוא לרכוש באירופה, לטייל עד פיראוס או אנקונה ולעלות על אונייה, ואם יתאפשר, להגיע ביחד עם המכונית. הקושי הוא באיתור המכונית המתאימה. כנראה אין מנוס מנסיעה להולנד למשל, בדיקת שתיים או שלוש מכוניות ורכישת המתאימה.
אם אתה מכיר במקרה בפולניה ספיטפייר טוב, בסביבות 8,000 או 10,000 דולר, במצב נאה וכזה שאפשר לצפות שיעמוד בנסיעה ארוכה, אשמח להגיע גם עד ורשה.
תשובה: באתר המכירות הפולני allegro.pl מצאתי עשרות ספיטפיירים. היקרות ביניהן במצב כללי מעולה, ועולות עד 40 אלף זלוטי (בשקלים הסכום דומה). אם תרצה הסבר מדויק יותר, שלח לי את הטלפון שלך.
שילה: אני מתעניין בסיאט איביזה בתקציב של כ-8,000, שנתון 1999-2003. האם יש שנתונים שהיית ממליץ לא לקנות מהם?
תשובה: בסכום כזה, גם אני הייתי בוחר באיביזה. אם תמצא אחת בריאה מבית טוב, תהיה לך מכונית אמינה, חסכונית ולא יקרה לאחזקה.
אאודי RS5. במקום V8 האגדתי, 4.2 – עובד אצלה כעת מנוע V6 בנפח מוקטן. "צליל מאכזב ומערכת קוואטרו מרדימה", מזהירה מפניה הבווארית שלי בצניפת צהלה נוגה
פתאום קרה שאנוכי המורשה, חבר מושבע בכת חסידי הונדה, החליט לוותר על מסיבת עיתונאים שנערכה בתל-אביב לרגל השקה חגיגית של סיוויק חדשה, שאליה הוזמנתי
כמה סיבות גררו את המחאה הפרטית שלי.
ראשית, את סיוויק החדשה הכרתי כבר לפני חודשים אצל הלועזיטים, שבאולמות התצוגה שלהם משווק דגם זה עוד מתחילת מארס, ומחפש את מזלו בעקשנות ובחוסר הצלחה.
האמת היא שגם בוורשה לא מיהרתי להכיר את היפנית מקרוב, כי הספקתי להתאכזב מתצלומיה ומהפרטים הטכניים שלה שפורסמו. אלא שבכל זאת הלכתי לפגוש את הגרסה העשירית של סיוויק, בגלל השמועה שבהשקה שלה ובנסיעות המבחן הקצרות תיקח חלק אורחת מסקרנת, סיוויק Type R, שקבעה בנורבורגרינג זמני שיא בקבוצת ההאצ'בקים החמות בעלות הנעה קדמית.
אלא ש-R זו לא הייתה, וכך נפלתי על סיוויק הרגילה, טעמתי אותה, וברחתי.
מקלדת במצב נצור
עוד אספר מה מצאתי בסיוויק זו ומה לא מצאתי, אלא שלפני כן אני מוכן להודות שאחרי נסיעת המבחן הוורשאית במכשיר תנועה זה, שלא עוזרת לו תיבת הילוכים ידנית, הדפוקה אף היא – שתקתי בנימוס ולא הלשנתי דבר, שהרי אני מכור להונדות.
למעשה, לאות תודה להונדה סיוויק crx VTEC הפרטית שלי, אשר ניצחה בראלי העיתונאים בהרים את כל היפניות ארבע על ארבע, והביאה לביתו של הקשיש גביע בדולח טהור, רוקנתי על ראשה עביטים של הלל תחת הכותרת "יותר אלפא מאלפא".
זו ניזוקה וזו נִיסוֹקָה
אמונה זו בהונדה הניעה את הזקן המורשה לחפש כל הזדמנות להמליץ על דגמי הפירמה, לכל השואל והשואלת. אך בשנה הנוכחית התפרצה אל הרומן תפנית: התגלה שמשהו רקוב בממלכת הונדה.
היפנים בגדו לא רק בקבוצת מקלארן בפורמולה 1, שנהגיה מפסידים בכל מרוצי הגרנד פרי השנה, וביניהם אליל האספלט פרננדו אלונסו, אלוף עולם לשעבר שהפך לקורבן של מנועי הונדה – אלא בגדו גם בחסידי הפירמה השרופים, אשר ציפו ליצור גזעי וקיבלו את סיוויק הדאון-סייזינגית המסכנה.
ומכיוון שהזקן הוא יותר מורשה מאשר טוֹב לב, הוא אינו מתאפק ועורך השוואה נבזית בין מה שעוללה יצרנית הונדה, אשר כניעתה לדרישות הטרוריסטים הירוקים הולידה את סיוויק הנוכחית, האנמית, ובין השיפור שערכה משפחת אטלר (אבא ובנו) בסיוויק האצ'בק בציר 1997. הנה ההשוואה-לאיד:
היצרן החליף בסיוויק את המנועים מסדרה B, המחוזקים במערכת VTEC ויש בהם שני גלי זיזים, 4 צילינדרים, 16 שסתומים ונפחים נורמליים, כלומר 1.6 ו-1.8 – במנוע אשר יאה לטוסטוס, בנפח 1.0 (ליטר אחד), בעל 3 צילינדרים ו-129 כ"ס על הנייר בזכות טורבו. בדיוק ההפך ממה שאנו עשינו מסיוויק הביתית התמימה שלנו, שבמקום מנוע 1.5 חסכוני אך חלש הרכבנו לה מנוע 1.8 של הונדה אינטגרה R, בעל 195 כ"ס ואופי חוליגני. כיבדנו את ההאצ'בק גם בשלדה, מתלים וקפיצים קומפלט מתוצרת קוני, כולל אפשרות לשחק בגובה הרכב. בנוסף מצאנו לה מושבים של סיוויק Type R ותיבת הילוכים קצרה, אף היא של אינטגרה R.
מזל שאי-איזו צניעות רחוקה מרסנת את הקשיש החצוף, ומונעת ממנו להשוויץ שהאצ'בק האדומה בת העשרים שלנו, המפלצתית כעת, מסוגרת לגרור את סיוויק החדשה, ועוד לעקוף בעת הגרירה סיוויק אחרת.
קיללתי בפה סגור
שתקתי לגבי מה שטעמתי וקיללתי בוורשה גם עקב המחשבה שיבואן הונדה בארצנו ממילא אינו מתכוון להביא את סיוויק "מהפכנית" זו, אם לשפוט לפי הזמן הנכבד שעבר מאז תחילת שיווקה בחו"ל. סברתי שהדילר העברי הָזָהִיר אינו מוכן להסתבך עם סיוויק החדשה, בעלת עקב אכילס של נפח מוקטן ועוד טורבו, הבעייתי לאחזקה – ויסתפק בשיווק הונדות אמיתיות, שיש לו בבוידם. אז סברתי.
השושבינים לא מבינים
סיבה נוספת לכך שהתעלמתי מהשקת הסיוויק בתל-אביב היא פרוזאית לגמרי. לא בגלל הכלה, אלא בגלל האורחים. פשוט לא היה לי חשק לשמוע את דיבוריהם של הקולגות שלי, כתבי חצר, על סיוויק החדשה, שהרי אף אחד מהם אינו חולק את חייו עם הונדה אמיתית כלשהי, ולכן לא מסקרן אותם מה נמצא תחת מכסה המנוע. בעצם, אין להם אפילו מושג מה הונדה נכונה מציעה למאמינים בה, והם נוהגים בה כאילו הייתה קוריאנית או גרמנייה.
אמנם פה ושם, במקום לנסוע בתחבורה ציבורית, כתבי חצר מקבלים ליומיים-שלושה דגם אוטומטי כלשהו מבית הונדה, כפי שהם מקבלים צרפתיות, קוריאניות, איטלקיות או משהו מקונצרן פולקסוואגן, ולאות תודה על נדיבות היבואנים, חצרונאים אלה מחפשים בכל דגם שקיבלו זווית חיובית כלשהי, כמו נפח תא המטען, נוחות המושבים, מולטימדיה מקורית (אם היבואן לא הספיק להחליף אותה בתוצרת המקומית), חיסכון בדלק, אמינות מדומה או מחיר הוגן לצרכן.
לפעמים הטיפש התורן יכתוב שבדגם כזה או אחר "הותקנה מערכת מובילאיי ללא תוספת מחיר".
עבודת גמר ב'בצלאל'?
נסענו בסיוויק החדשה בהרכב של ארבע נפשות, גם בפרברי ורשה וגם בכביש פתוח. היינו ציבור משונה – שני עיתונאים מקומיים, קונה פוטנציאלי מודאג של סיוויק ותייר מהארץ (אני). במקרה או לא במקרה, כולנו חובבי הונדה בעלי ותק בר סמכא.
התחלפנו מאחורי ההגה מדי כמה-עשרה דקות, ואחרי שהטיול נגמר כי נמאס לנו ניסינו להבין את המוצר הבעייתי, שאינו מכבד את 40 שנות המסורת של הונדה – לא רק של סיוויקים קודמות אלא גם של דגמים אחרים בפירמה – כי הוא זז בקושי ומרעיש בצליל לא סימפטי.
"איפה אַתְּ, UFO?", התרפקנו על ההאצ'בק הקודמת של הונדה, יוצאת הדופן, שנעלמה דווקא כאשר התרגלנו אליה והתחלנו לאהוב את צורתה, כלומר את הספוילר האחורי ואת התכנון הנבון של לוח השעונים. לעומתה, סיוויק שקיבלנו היא מכונית נורמלית, כמו כל בנות הגזע החדש המצויד במנועים מוקטני נפח בעלי 3 צילינדרים, החסכוניים רק בנסיעה איטית ואשר המזגן שלהם מתפקד כבלם נוסף – רק שהיא, סיוויק, מצוידת בספוילר המשקר שהיא מסוגלת לזוז.
בכל אופן, הגענו למסקנה שסיוויק זו היא לא רק אנטיתזה ל-Type R האגדתית על כל דורותיה ול-crx שלי, אלא גם מכוערת משהו פחד. לוויכוח הביקורתי הוספתי ש"בבירת הארץ שממנה באתי, ירושלים, פועלת אקדמיה לאמנות מקורית, שתכנון הסיוויק נראה כאילו צמח שם כעבודת גמר של סטודנט מתוסכל", הלשנתי מהמושב האחורי, והלועזיט האוחז בהגה סובב את ראשו, וטען שלדעתו תכנן את סיוויק יצרן טורטים שיכור בטוקיו, המתכנה בשם הבדוי Mitsuru Kariya (המהנדס הראשי של הונדה).
תהא זהותו של המתכנן אשר תהא, רק הוא יודע מה פשרם של כונסי האוויר הקדמיים, הדקורטיביים כביכול, אשר שום אוויר לא עובר דרכם, לא למנוע ולא למעצורים.
הכִּרְכּוּם הגיע גם לכאן
עצרנו לשתות קפה, והסכמנו על הפרטים החיוביים בסיוויק זו, שהם תא מטען ענק (אך מוחמץ, כי אין בו גלגל רזרבי) ומושבים קדמיים נמוכים ב-3 ס"מ מאלו של סיוויק הקודמת, מה שמאפשר באופן תיאורטי להרגיש את הרכב, אם הוא יזוז בעתיד. הלוואי.
הסכמנו גם שהמראה החיצוני של יפנית זו לא חשוב כל כך בעצם, שהרי כשנוהגים בה לא רואים אותה. ובאשר לעיצוב הפנים, שנראה חלש, זול ועשוי מחומרים ירודים (גם זה עלבון למסורת הונדה), מתרגלים אליו כמו אל אישה מכוערת – "תחילה קשה ואחר כך נפלא", חייכו הגויים, והקשיש המורשה חייך איתם.
רק הקונה הפוטנציאלי, שהצטרף אלינו לסיבוב, נשאר רציני על מושב הנווט, רציני באופן חשוד. במצח מכורכם מדילמה הוא שאל אם לדעתנו המקצועית, ולנוכח הנוסטלגיה שהוא רוחש כלפי הונדה, אולי בכל זאת יהיה נכון מצדו לקנות סיוויק – לא את זו, קריקטורה בנפח 1.0 ליטרים, אלא זו שבגרסת 1.5 טורבו, שלא בדקנו איך היא.
"כמה רוצים עליה?", שאל הגוי המודאג, ושמע מאיתנו את הסיפור הוותיק על הצועני רודף הבצע שניסה למכור את אמא שלו בסכום מוגזם, ונשאר איתה לנצח. "לא חשוב הסכום כשיש חשק", לימדנו אותו, אך הוא המשיך בשלו, וטען שאם סיוויק 1.5 טורבו אכן עולה כמו ההיברידית של קיה ששמה ברח מזיכרונו, או כמו אאודי A3 שרעייתו רצתה – אז אולי מוטב כבר ללכת על אלו?
לא שיערתי שכעבור כמה חודשים אשמע התבטאויות זהות מצד קונים, גולשים והונדיסטים במרחב הציוני.
טיפ טיפה: גם ידני נושך
עד עתה, הגיר הידני של הונדה עלה על כל הגירים הידניים שהכרתי, כי ההילוכים בהונדות היו נכנסים בקליק, והחלפתם לא דרשה תנועת מוט ממושכת כמו אצל המתחרים, שאצלם השילוב להילוך חמישי דורש במקרים רבים מאמץ לא סימפטי. בהונדה, לעומת זאת, השימוש במוט ההילוכים ובמצמד סיפק תענוג שהיווה חלק מהותי מחוויית הנהיגה. לפחות עד הופעתה של סיוויק החדשה.
כי בנוסף לחידושים בה (ראו הכתבה "הפוך, גוטה, הפוך"), גם תיבת ההילוכים הידנית של סיוויק השתנתה לרעה. ההילוכים לא נכנסים בקלות, והמצמד אינו ידידותי כבר, כנראה בגלל שימוש בגלגל תנופה כפול מסה, המותקן עקב השימוש בטורבו ובשלושה צילינדרים רועדים.
מכתב מצולם 2: זאב בן-נון: בטיולנו לאחרונה בפרובנס חנו ליד המלון שלנו 8 מכוניות Morgan שהגיעו בנסיעה מאנגליה בדרכן לריביירה. מיד חשבתי עליך וצילמתי תמונות רבות.
שואלים את אדוארד
רות קובלסקי: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". זכורים לי הימים שקראתי את הטור שלך ונהניתי מכל רגע. תמיד הופתעתי שאני גומעת טור על.. מכוניות. ברבות הימים התחתנתי, בעלי אמון על תחום זה בחיינו, אבל כרגע יש לנו התייעצות.
לאחר שהדבר נדחה ונדחה, נזכרתי בך! והנה השאלה:
למרבה הבאסה נסעתי רוורס טיפה, 10 ס"מ, ו"דפקתי" מכונית חונה
(לסקרנותך ובושתי אודה שנסעתי בדלת פתוחה, וכששמתי לב לכך זה היה מאוחר מדי). מסקנה: ריכוז ריכוז ריכוז ונחת. למרבה העוד יותר באסה, זו הייתה מרצדס c- class 2008. מצ"ב תמונת הנזק. השארתי פתק על השמשה כי אני אדם ישר. בחלופת הודעות בינינו האישה אמרה לי כי אי אפשר לתקן את זה בפחחות.
אני כמובן מעדיפה לא להפעיל את הביטוח כדי לא להגדיל את התשלום החודשי. היא אמרה שדלת חדשה ממוסך מורשה תעלה 3,500 שקלים, ודלת שקונים מבני דודינו תעלה 1,800 שקלים.
אנחנו נשלם ככל הנראה 1,800 שקלים, אבל לפני כן ברצוננו לוודא: האם זה הגיוני???? המחיר, התיקון… אשמח לעצתך.
תשובה: עצוב לשמוע לְמה הוביל פתק שנכתב במסגרת אזרחות טובה. כל הסיפור נראה לי חשוד. קודם כל, הנזק שנגרם למרצדס הוא ממש מינורי, לפי התצלום שצירפת. סתם לחיצה קטנה בפח. הלועזיטים שאני מכיר מתקנים פגיעות כאלה בלי פחחות, בלי שפכטל, אלא רק באמצעות תיקון צבע המסתכם בפוליש בלבד. זאת, תוך שימוש ב"פטריות" עשויות פלסטיק המודבקות למקום שנפגע, ומושכות את הפח החוצה עד שהוא מתיישר. בשביל גוי מיומן, כל ההליך הזה לוקח רבע שעה גג, לא משאיר סימן, ועולה 50 אירו לכל היותר.
תיקוני פלא כאלה אינם רווחיים דיים לטעמו של ענף הפחחות בארץ.
וכך, אצלנו מעדיפים להחליף דלת בחדשה – אף כי היא לא תיסגר בקלות כמו הדלת המקורית, לא תהיה הרמטית, ואין לה ציפוי נגד חלודה. דלת חלופית גם לא תהיה צבועה בסטנדרטים של המפעל: יתגלו בה הבדלים של מיקרונים רבים בעובי שכבת הצבע ביחס לחלקים המקוריים, מה שעשוי לגרש בעתיד קונים פוטנציאליים.
אני חש שבעלת המרצדס, או מי שמייעץ לה, החליטו לעשות עלייך סיבוב מוצלח, השייך לפילוסופיית רדיפת הבצע. סיבוב לא חינוכי, המדגים מדוע אזרחים רבים משאירים פתק רק כדי שעוברי אורח יראו כמה הם צדיקים, ורושמים בו מספר טלפון שגוי.
דודי גנוט: זכור לי שדיברת בגנותן של המערכות האלקטרוניות ABS ו-ESP. אשמח לקבל רענון לדברים או קישור לקריאה. אני פשוט בקורס רענון נהיגה, ומעניין אותי לשמוע דברים שונים משל המרצה.
תודה!
תשובה: הפוך, דודי, הפוך. מעולם לא כתבתי מילה נגד שתי מערכות אלה, השומרות על נפשנו. ABS יודעת למנוע את הינעלות הגלגלים, הגורמת להחלקה מסוכנת, ו-ESP, האינטליגנטית עוד יותר, מתמקדת בבלימת גלגלים בודדים כדי להחזיק את המכונית על הכביש – לפעמים בניגוד מוחלט לחוקי הפיזיקה.
אלא שאכן הזכרתי ש-ABS ו-ESP על כל סוגיהן אינן מאפשרות לבצע תרגילי נהיגה מסוימים, המתבססים דווקא על החלקה מבוקרת. זהו סעיף בנושא השמור למבינים בלבד, שאתה תצטרף לשורותיהם אם תירשם לקורס לנהיגה מתקדמת. זאת, בהנחה שהמדריך שלך יעבוד לפי המרשם show, don't tell.
צביקה שטרן, בתגובה ל"מכתב מצולם" ("המפתחות בפנים" 1,039): בהמשך לדבריך על ה-MGB שנמצאה כביכול בחניון שגרירות אנגליה בישראל: העניין עורר תרעומת רבה בקבוצת פייסבוק של "מועדון החמש". להלן התייחסותו של מר קובי מילוא, מומחה ל-MG ובעלים של אחד כזה, כפי שהגיב שם בקבוצה:
"אדוארד איש יקר, אבל יש לא מעט אי דיוקים בפסקה הזו… ראשית, אני מכיר את המכונית הזו כבר הרבה שנים והיא עברה לא מעט ידיים בשנים האחרונות, כך שהקטע על מציאת המכונית 'תחת ברזנט במחסן אפלולי' הוא קצת, איך נאמר, יצירתי…
"שנית, אין דבר כזהMGB קופה… כל ה-MGB הסגורות נקראוGT , וההגה שלהן היה זהה לגמרי לדגמים הפתוחים בהתאם לשנתון, כאשר גם לדגם ה-V8 היה אותו הגה. אגב, במכונית המצולמת ההגה בכלל לא מקורי… בקיצור, אדוארד מבין גדול בלנצ'יות אריסטוקרטיות, אבל את האנגליות שישאיר לנו, פשוטי העם".
תשובה: בסך הכול פרסמנו "מכתב מצולם" של זמיר פראווי, קורא המדור שהוקסם בצדק מיופייה של MGB קופה, כפי שנקרא הדגם במחירון Classic Car ובאתרי מחירונים אירופיים אחרים. אם ברשותו של מר מילוא דעה שונה באשר לשמה האמיתי של MG זו – הוא יכול לנזוף בבריטים על בורותם.
ד' י"ב בשם אחיו ארנון, יושב בקעות: יש משהו מתסכל מאוד בלאשפז לטיפול 20 אלף את ספינת המדבר שלך במוסך המרכזי והמורשה של פיאט לאורך שנים ארוכות כל כך. במיוחד פיאט. כי מוסך מרכזי פיאט לא מסתכם במולטיפלה מתקששת, בקוּבּוֹ מעשנת וב-500 מתחדשת שבַּעֲלַתָה החליטה לצייד את חלונות נשמתה בפנסי דרך כחולים (איכס) – זהו גם המוסך של עוד כמה איטלקיות חביבות לשיזוף העין וביניהן יקירתי ופותרת נעוריי אלפא רומיאו סוּד, והפילגש הקנאית לנצ"ה דלתא.
שכן הרכב שלי, שהגיע משובח ומכוער כבר מרחם המפעל – ולא נכביר בעניין שכן דובר כבר רבות בסרוּת החן לצד שבי הלב אשר מפַעמים בקרבו של דגם המפלץ מולטיפלה, אותה בעלות המשייכת אותך לטרול הקסום – רכבי זה ממתין בחניית המוסך בסיום הטיפול לצד יפהפיות לוהטות כדוגמת ג׳ולייטות, מיות ושאר מעוצבות לעילא, שהשם שלהן מושך עוד יותר מחמוקיהן. ואז חוזרות כל פנטזיות הנעורים, אלה שמומשו ואלו שנותרו בפתח המפלט… באיזה צבע תרצה את ה-164 שלך עוטפת מנוע תענוגות ומטיח רשפים? או אולי תחמוד בכלל ג׳י-טי-וי שמורה, מטופלת, בקושי חוקית על אף גילה המתקדם?
מסוחרר, כמעט שכחת את אהבתך לעב"לתך. מולטי-מה? פלה? מי זוכר? רק תראו את הדיפיוזר הזה של אלפא בְּרֵרָה V6, מְנוּפָּחָה ב-3.2 ליטראות תקינות, שצמודה לדלת משרד המוסך… המוסמך. הארור. שמשיק בנות ליווי מכניות בחניה מקבילה לדודותיהן הגמלאיות. ככה זה במוסך ובארור הימים: בזה וגם בזה החדש דוחק, בתנועותיו הרמות וחסרות המחר, את רוח הישן. והישן, נדחק בבלימה שסנדליה ומערכת הבלמים מאפשרים לה, רק רוצה להחליד בשקט. כי במה עוד יחפוץ הישן? משב נעורים, רוח קלה משלו. ושיהיה עקבי, משב שניתן לסמוך עליו עד הטיפול הבא, כמשב הרוח בפילטר אוויר שהוחלף זה עתה או לפני 10 אלף ק"מ. מקורי או חלופי. מורשה יבואן? מי זוכר ומי סופר? רק ספר הטיפולים יעיד.
מוסך מורשה. ויש מפרשים: מורשה להרוג. את האגו שלך. וגם זו לטובה בגיל השלישי, כי אין כמו לשבור את האגו, שתפח לחינם בגיל השני. אך גם לזאת יש מזור: רכב בעל אופי.
וכך, בסיימך את שדיפת העיניים היוקדת בכל האלפא-אלטר-אגו-רומאיות, והלנצ׳-יאוואראדי-יות, תוך שאתה מטפס אל הגמל שלך, נותן פליק קטן לעץ הריחני החדש שתלוי על המראה, מוצא אתה את עצמך ואת נאקתך נושמים עמוק, ומודים על הנקודה החשובה ביותר בכל כלי תחבורה: בלי פלסטיקה ששרדה את השנים, חשופת עצבים וחוטי אלקטרוניקה, קלופה מצבעה כאילו משילה את קשקשיה האחרונים, מתהדרת הנאקה באופייה. במראות הדרך ובקילומטרים הרבים שהיא ספחה כמו סידן לעצמות בא בימים.
אז איך אומרים? יש יפות ממנה, אבל נראה אתכן עוד עשור ומחצה קלופות מעטפת, חורקות ופגומות, חטיאריות שיגיעו לקרסוליה, נושאות את 372 אלף הק"מ החרושים של ישראל – יפות כמוה. אל תשליכני לעת שלדה.
(נכתב בחדר המתנה ממוזג מדי במוסך מורשה מדי, אי שם בפתח-תקווה).
מכונית הנפש 