שלושה שבועות לפני יום הכיפורים 73' עלו על שרטון והתרסקו יחסיי התקינים עם הקצין ס' מאיר, האחראי על החיילים שהתגייסו ליחידה הירושלמית
44 שנים ועוד קצת חלפו מאז פגשתי לראשונה את האיש בלשכת הגיוס, ואחר כך במחנה שנלר, שם היה ס' מאיר מסתובב בנעלי צנחנים אדומות ובברט אדום על ראשו.
ס"מ זה שירת גם כמדריך בקורס בצריפין, שבו הסביר לנו על יתרונותיו של תת-המקלע עוזי "לפי תורת הצנחנים", היה מזכיר בכל הזדמנות.
ודאי שלא אשכח לעולם את השיטה שס"מ היה פותח בה את שיעוריו. אוחז בתת-המקלע, הוא היה מדגיש שלפני כל טיפול בכלי יש להוציא ממנו את המחסנית, גם אם היא ריקה מכדורים, להסיט את הבריח אחורה ולבדוק באצבע שמא איזה כדור יתום נשאר חלילה בקנה, לסגור חזרה את הבריח, ורק אחרי כן לכוון את הקנה אל התקרה, וללחוץ על ההדק כדי לוודא סופית שהעוזי לא יפלוט כדור בהחלטה עצמית.
קופץ מגדרו
לטרום-קשיש הציניקן היה קשה לגרש מראשו את הרושם שטקס זה הנערך על ידי ס"מ שייך למחזות האבסורד הלועזיטיים. כי ס"מ, קצין נמוך קומה ובעל משקל זבוב, לא הסתפק בהסבר טכני אלא היה תופס פתאום, באמצע השיעור, את תת-המקלע עוזי בין ברכיו, מכוון את הקנה לאיזו מטרה מדומה לפניו, וקופץ חצי מטר קדימה, ועוד חצי מטר, עד לקיר הצריף.
עקבנו אחר הקפיצות הנחושות של ס"מ, שהוא ליווה בצליל "טרר טרר" כדי להמחיש איך יורים בעוזי צרור אחר צרור כדי לחסל אויבים היפותטיים. "ככה אנו, הצנחנים, עושים את העבודה הזו", התגאה הקצין כדי להרשים את תלמידיו.
ואחר כך קרה שבזמן שטיפלנו בעוזי לפי הסבריו של ס"מ, התבלבל פתאום חברנו איציק, עולה חדש מברית המועצות. אמנם גם הוא בדק תחילה באצבעו אם בתת-המקלע שלו נשאר כדור בלתי רצוי, אלא שמיד תחב לעוזי מחסנית, ופשוט לחץ על ההדק!
סיפור אמוק
סיפרתי את זה אחר כך בקפה טעמון, שם חבורת הפציפיסטים, הפנתרים השחורים בעיקר, עקבה בהתעניינות אחר הקריירה הצבאית שלי.
הם שמעו ממני שבזכות הזריזות שרכשתי במרוצים הייתי הראשון שהטיל את עצמו לרצפה, עוד לפני הירייה הראשונה, כי הבחנתי בכוונתו של איציק ונשכבתי על גבי כמו ג'וק בתוך הבלגן שהתרחש, וכך זכיתי להיות בין היחידים שלא נפגעו כאשר חברנו הטוראי איציק, שעבר קורות עלומות בברית המועצות באיזה גולאג או שניים, חטף פתאום אמוק קרבי והמשיך בירי עד הכדור האחרון במחסנית.
למזלנו, הפציעות בתאונה זו היו קלות, רובן מריקושטים או חלקי זכוכית, כי רוב הכדורים פגעו בקירות או יצאו אל הטבע דרך החלון. ואז, בעודנו המומים מהמטח, הפתיע אותנו ס"מ הצנחן בהפגינו שביעות רצון לגבי המקרה המזעזע. "לשמחתי, קיבלתם שיעור באש חיה, עם הזיעה, עם הדמעות ומעט דם! ממש כמו במלחמה אמיתית", צהל בשמחת מחנכים.
יתרון החובבן
סיפרתי בפינת טעמון למכר חדש, המשורר יהודה עמיחי, שאפילו המאסטרו אז'ן יונסקו, הגאון הרומני ממוצא יהודי, לא היה מדמיין סצנה כמו זו שביים לנו הקצין ס"מ לפי תסריט המציאות.
גברים במחסום
זמן מה לאחר מכן קיבלתי צו מילואים, ונשלחתי לשמור על הכניסה לירושלים יחד עם בן זוג, אותו חייל איציק שפתח באש בצריפין ותפקד עדיין על תקן עולה חדש, אחד כזה שמבין בעברית את מה שמתאים לו להבין.
סוסיתא צבאית לקחה אותנו לסיבוב מוצא, ושם, מטרים ספורים לפני עיקול האספלט המפחיד את הירושלמים החוזרים הביתה ואת התל-אביבים העולים לבירה, סידר הקצין ס"מ מחסום פתע תקני המורכב משרשרת ברזל מצוידת בדוקרנים, והסביר לנו את פרטי טקס הבדיקה.
"אתם נותנים לנהג המתקרב פקודה לעצור. הוא ממילא לא יכול להמשיך לנסוע בלי לפוצץ צמיגים. ואז", המשיך ס"מ, "אתם מתקרבים לאוטו, כל אחד מכם מצד אחר, כדי לבדוק מי נמצא בפנים. אם קיים חשש שמדובר חלילה בערבים, תדרשו מהנהג לצאת מהאוטו, תערכו עליו חיפוש, ותבדקו מה יש לו בתא המטען. במקרה שהנהג מסרב לצאת מהמכונית לבדיקה ומתגלה שהוא חמוש – אתם, כמו סיירת מטכ"ל, יורים במנוול ומחסלים גם את הנוסעים שלו. הכול ברור?"
"כן המפקד", הסכמנו, אני במבטא פולני וחברי איציק במבטא רוסי, וס"מ המשיך לבחון אם אנו אכן מוכנים לשמור היטב על שלום העיר ותושביה מפני זממם של טרוריסטים בכוח. הוא התרחק מאיתנו כמה-עשרה מטרים לכיוון תל-אביב, ורץ חזרה אלינו בנעליו האדומות. "נסו לדמיין", ביקש, "שאני נוהג במכונית חשודה, ואני (הצביע על עצמו) מחבל שבמקום לצאת מהאוטו, כפי שדרשתם ממנו, מתחיל לשלוף את הנשק".
– "נו, תגיד בבקשה מה תעשה", תבע ס"מ בהצביעו עליי, "מה תעשה? הרי יש לך תת-מקלע, וכבר דרכת אותו כשהרגשת בסכנה. מה תעשה עקב המצב? לפניך מכונית מחבלים! נו, מה תעשה?"
– "אני יורה באיציק", עניתי.
טוראי מטורלל
– "מה יש לך, השתגעת?", התעצבן הקצין, שעד עתה היו לי איתו יחסים קורקטיים. "למה לעזאזל אתה מתכנן לירות באיציק?", הוא צעק בטירוף על טוראי א"א, "למה?!?", וגם איציק נראה מופתע ולא מאושר. "אתה עומד לירות בי, מטורף כמוך? אתה טומטמת כולך או מה?", ירה עליי, הפעם את עלבונו.
בינתיים עצרו לידנו כמה מכוניות, ונהגיהן רצו לשמוע על מה אנחנו מתווכחים. הם הריחו דרמה והיו מעוניינים לקחת בה עמדה, כך שבמקום להסביר את כוונתי, כלומר למה אני מוכרח לחסל את איציק, נשלחתי על ידי ס"מ להזיז הצדה את הברזל המדוקרן כדי שהסקרנים יעברו. ללא בדיקה בוודאי, כי הקצין ואיציק היו עסוקים בוויכוח לגבי מצב בריאות הנפש שלי, וחשיבות המחסום חדלה לעניין אותם.
חזרתי אליהם והסברתי שבתרחיש שתיאר לנו ס"מ, אין כל ברירה אלא להוריד את איציק מהשטח, "כי אם אני לא יורה באיציק – אז איציק יחסל אותי. כי אתה, המפקד, בחרת לנו עמדות ירי משני צדי הרכב של המחבלים, זה מול זה, כך שיש סיכוי טוב שהכדורים שאני יורה בערבים לא יפספסו את שותפי איציק, שבמקביל לירי שלי יפגע בראשי כמו מטרה במטווח במחנה שנלר. בינתיים, האויבים ההיפותטיים שבתוך הרכב, הנמצאים ביני ובין איציק, יספיקו, עם קצת מזל, להתכופף, וימשיכו בנסיעתם לבירה כדי לבצע את זממם כשהם חולפים על פני גופותינו", טענתי.
"מאיפה באת כדי לבקר את עקרונות צה"ל?", צחק ס"מ, "הרי אנחנו, בלי עזרתך ברוך השם, ניצחנו את כל אויבינו בשנת 48', ב-56' ובששת הימים של 67'! תלמד היסטוריה במקום להתחצפן. במקומך", המליץ בנדיבות הקצין הצנחן, "הייתי מתנצל ומבקש ממני ומקצין העיר שלא נעניש אותך בימי מחבוש בגלל האיום שלך על חיי החייל, בגלל הביקורת שלך על פקודות מבצעיות, ובגלל הטענה שהעוזי שווה כקליפת השום".
הערוץ יעבור לדום!
הקצין ס"מ גם ידע היטב היכן אני עובד, וטען שאנו, "הפרזיטים שעובדים בטלוויזיה הממלכתית הארורה", משוכנעים שכל החוכמה נמצאת בבניין התחנה, הממוקם מרחק יריקה ממחנה שנלר. עם חלק מהביקורת שלו על הרוממאים הזדהיתי דווקא, אך לא עם ההמשך, כאשר ס"מ הצנחן סינן "חכו חכו עד שצה"ל יעשה איתכם סדר".
חזון זה הרגיע במקצת את הקצין, שנכנס לסוסיתא הצבאית הלבנה ונסע ירושלימה, ואנו, איציק ואני, התחלנו לחשוב איך לשפר את המחסום בחוכמה, כך שטקס הבדיקה לא יסכן את צווארינו.
"אני אעמוד קצת קדימה", הציע איציק בתושייה.
"כל הכבוד", הסכמתי, והוא התקרב אליי ושאל אותי ברוסית, בשקט מתוח, אם באמת חששתי שהוא יהיה מוכן לירות בי. "Nie znaju" (אינני יודע), עניתי, "אלא שנדמה לי שאני דווקא הייתי יורה בך ללא היסוס, כי חיי חשובים לי כפליים כשאני במדים והמדינה סומכת עליי".
מלחמת גולדה ושות'
זמן מה אחר כך פרצה המלחמה, ואני החלטתי להיות נהג צבאי. רצתי לקצין העיר כדי להתנדב, ואכן קיבלתי ג'וב של נהג. נשלחתי לצפון, לא מעט בעזרת המזכירה של מנהל הטלוויזיה, שעשתה מילואים אצל קצין העיר, ונהגתי בג'יפ סיור יומיים או שלושה, עד שצה"ל ויתר עליי בגלל טענות של חיילים שנפלו מהג'יפ בסיבובים "עקב נהיגה רשלנית של המטורף הזה", התלוננו עליי.
האמת היא שהם לא קשרו את הבזוקה לפי התקן, והיא, לפי כוח הקינטיקה והגרביטציה, אשר זרקה אותם מסיפון הג'יפ. לא אני.
שוב איתם
בכל אופן, קיבלתי פקודה להגיע לקיבוץ איילת-השחר ולשמש נהג של צוותי הטלוויזיה שהתמקמו שם. כך מצאתי את עצמי נהג-חייל המשרת קולגות מרוממה – את הבמאים, הצלמים והמקליטים, אשר עבדו תחת המטרייה של דובר צה"ל.
במשך שעות ארוכות וקשות מאחורי ההגה, בשטחים ובכביש, הייתי נוסע מרמת הגולן עם סרטי צילום במכוניות שגויסו מעמך, פורד קורטינות ואופל רקורדים בעיקר, וכך למדתי בלית ברירה על המצב הטכני האנוש שמאפיין את מכשירי התנועה של האזרחים – מעצורים שאינם עוצרים בקו ישר, ומנועים הפולטים עשן חונק.
יום אחר יום הייתי מסיע את חבריי בשטחי רמת הגולן, במרחק בטיחות מקו האש בוודאי, כי הקולגות מרוממה היו די זהירים. הייתי היחיד שבחזרתו לקיבוץ לא סעד עם הכתבים בחדר האוכל, אלא מיהר לירושלים עם חומר מצולם ועם הקלטות כדי שהעורכים ברוממה יספיקו להכין סרטונים למהדורת מבט.
באחת הנסיעות הבאתי אף לצפון את אופל ג'י-טי שלי כדי להפוך את נסיעותיי אלה לכיף, אלא שדווקא אז, לקראת סוף המלחמה, סידר דובר צה"ל לצוותי הטלוויזיה מטוס קל שהעביר את החומר ירושלימה, מה שסיפק לי זמן להבין איפה אני נמצא ומה אני עושה.
האקדוחנים העבריים
על החברים לא הסתכלתי. הרי די והותר ראיתי אותם ושמעתי את חוכמותיהם ברוממה, ובימי המלחמה בצפון עוד גיליתי את מעלליהם, שהשתיקה יפה להם, כך שדווקא הקיבוץ המארח החל לעניין אותי.
שאלתי למשל קיבוצניקית צעירה שהכרתי מדוע באיילת-השחר שלה לא רואים כלבים. היא ענתה לי שחברי הקיבוץ החליטו לחסל אותם, ארגנו ציד, ירו בהם וזהו זה. "הילדים קצת נבהלו", אמרה, "אבל הסבירו להם שכלבים רק אוכלים ואין בהם תועלת, והם התרגלו להיעלמותם".
עמדנו בפרוזדור, קרוב לדלת שמאחוריה נשמעו קולות מוזרים. "מה יש שם?", תהיתי, והקיבוצניקית הציעה שנבדוק. פתחנו את הדלת ונכנסנו.
היה זה חדר אפלולי למדי, זולת נורה חשופה שתלתה נמוך מעל השולחן, אשר סביבו עמדו גברים שהקשיבו בעניין לאחד מהם. הלה הניף את אקדחו אל גובה הנורה, וסיפר שאקדח זה היה אמור להרוג אותו, אלא שלמזלו הקצין המצרי התבלבל או שהיה לו מעצור בנשק. "יריתי בו ראשון, והנה הכלי", אמר האיש בפאתוס, ודפק את אקדחו בשולחן.
השתרר רגע של שקט, עד שבחור אחר הניף את אקדחו, וסיפר על איזה מרדף באזור תעלת סואץ. "גבורה", אמר, "פשוט גבורה, מה יש לספר. הנה האקדח שמצאתי על שבוי. דרכתי ויריתי בו. הוא לא ציפה שימות מהאקדח שלו, שהוא ניסה להסתיר", סיפר האיש, ובום, דפק גם הוא את אקדחו בשולחן, ומישהו נוסף גולל את ההרואיקה שלו.
"זה אקדח של שריונר סורי", גילה, "אל תבקשו ממני פרטים, הם לא נעימים. למלחמה יש חוקים משלה", חשק שפתיים, וכמו קודמיו זרק את אקדחו לשולחן, הרים אותו, נישק והחזיר לנרתיק.
מבלי לחשוב התקרבתי גם אני לשולחן. הוצאתי מכיסי את ה-38 ספיישל, ידיד האמת שלי, הנפתי אותו בדרמטיות, לפי הטקס, ואמרתי: "הנה סמית' אנד ווסון מחנות נשק ירושלמית ברחוב קינג ג'ורג', 400 לירות בארבעה תשלומים", הוספתי, ודפקתי עם התופי שלי על השולחן.
"בוא נברח", מלמלה לאוזני הקיבוצניקית, ודחפה אותי לדלת. "הם היו מוכנים להרוג לי אותך", אמרה לי אחר כך, כשחזרנו לביתה.
גבר לעניין
למחרת המקרה הגיע לאיילת-השחר צלם הערוץ הראשון צדוק פרינץ, בחור נחמד שלפני המלחמה אהב לצלם סרטי טבע, חיי ציפורים וכדומה. בקיבוץ איילת-השחר הוא זעם השמיימה שאין די אקשן לגביו, ושהפרזיטים מרוממה חיים בקיבוץ כמו בקייטנה, ועוד דורשים ממנו לצלם שבויים, רתח צדוק, שתיעב "עיתונאי סוכר".
הוא לקח את ילקוטו ונסע דרומה, שם עבד עם רון בן-ישי. הם הלכו עם הצנחנים ושלחו לרוממה כתבות מלחמה אמיתיות, שאינן מבוימות כמו הקטעים של הרוממאים שעבדו בצפון, בעזרתי הנדיבה או נגדה.
חבר נפש בנוסח רוממה
המלחמה נגמרה, התיידדתי עם צדוק, ושנינו קיבלנו קשה את הבשורה על נפילתו הטרגית של חברנו זאב אלטבאום, עוזר במאי. מלחמה ארורה זו קטעה את כל תקוותיו, הזכרנו, וגם סיפרנו זה לזה מה היה איתנו. צדוק סיפר על המלחמה בדרום, ואני תיארתי מה קרה איתי בצפון אחרי שהוא התאכזב ועזב.
לכן לא היה לי נעים כאשר ערב אחד, בביתי, ביקש אותי צדוק שאמכור לו את אחת האלפות שלי. "יש לך ארבע אלפות נדירות", אמר, "ולי אין אפילו אחת כזו שיכולה לשנות את חיי".
לנוכח מצוקת חברי נאלצתי להסכים למכור לו את ספיידר, שהוא בחר "כדי שחיי ישתנו ואשתי לא תעזוב אותי". החלטתי למסור לו את אלפא רומיאו ספיידר ג'ולייטה 1.6 בטמטום רוחני פוסט-לועזיטי כאשר עמדנו על המרפסת ברחוב בן-סרוק ברחביה, והשקפנו מלמעלה על שרשרת האלפות שלי החונות לצד המדרכה.
אני ואשתי בדיוק חזרנו בספיידר זו מטיול לאירופה, שם מצאנו לה, אחרי מאמצים רבים, גג קשיח של פינינפארינה. מכרתי לצדוק את ג'ולייטה בזיל-הזול, במחיר מצחיק, ועוד בצ'קים דחויים, ולהפתעתי, שעדיין לא התאוששתי ממנה, חבר הנפש שלי, אותו צדוק פרינץ, מכר כבר אחרי ימים ספורים את ספיידר זו שכה אהבתי לרוממאי אחר, הטכנאי אורי ג'אנה. מכר לו ביוקר כמובן, ובמזומן.
ישראלי תקני, בכל זאת
התביישתי לספר לחבריי בטעמון על ההשפלה שטעמתי, המהווה סוג של סגירת מעגל אכזרית אחרי המלחמה הזו שבה צדוק, גיבור הרפתקן אמיץ, כבש את לבי כגבר ישראלי לעניין.
פתחתי את פנקס הכתובות והטלפונים, ומחקתי ממנו את פרינץ. הראשון בשורת פרינצים שעוד יבואו.
הפינה של י"א: נדרש יותר מקורטוב מזל כדי להנציח מפגש עם פרארי FF , ככל הנראה היחידה במדינה, שחולפת לה בדיוק כשהמצלמה בהיכון בסמוך לבית ועד הקהילה הוותיק והמשומר – אחד ממבני הציבור הראשונים בעיר הלבנה, עוד מ-1924, פרי תכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ.
עיצוב אדריכלי יוצא דופן זוכה לחיי נצח כמבנה לשימור. מסקרן אותי לדעת אם עיצובה המאופק של FF מבית סדנת פינינפארינה, עיצוב יוצא דופן בפירמה, יזכה אף הוא לחיי נצח כמכונית קלאסית, וכיצד יתמודדו בעוד כמה עשורים עם אחזקת המערכות האלקטרוניות המורכבות בפרארי זו, ועם ההנעה הכפולה המתוחכמת והייחודית של הדגם.
אאודי Q5 התמקמה לצד מבנה בסגנון אקלקטי עתיר פרטים משנת 1925 של האדריכל דב טשודנובסקי. בפריים בדיוק חולפת לה, באווירת החגים, בחורה בחולצה לבנה אוחזת בזר פרחים בדרכה לארוחה חגיגית אצל משפחה או חברים.
מרצדס W114 , הזכורה לטוב בקרב הוותיקים שבינינו כמונית הנפוצה משנות השבעים, הייתה חזקה ועמידה לפחות כמו מבצר אנקרה העתיק שבאחד משעריו היא נלכדה בתצלום, ושירתה את הציבור נאמנה מאות על מאות של אלפי קילומטרים.
את רביעיית התצלומים סוגר דיפנדר 110 באווירה מדברית במכתש רמון. פרֵדה מסוס הטיולים הוותיק שהוחלף לאחרונה בדיפנדר חדיש ומעוצב, שלא עושה חשק לגרד במחיצתו סלעים או מסלולים מאתגרי עבירוּת כמו מיודענו הוותיק והשחוק.
טיפ טיפה: לחץ בתא המטען
במכוניות המצוידות עדיין בגלגל חלופי, כדאי לבדוק פעם בכמה שבועות אם לחץ האוויר לא ברח מפריט חיובי זה.
אגב, בגלגל החלופי – שיצרנים רבים החליטו לוותר עליו כדי לחסוך בהוצאות ועוד להגדיל את נפח תא המטען – מומלץ לשמור על לחץ של 2-3 Psi יותר מהלחץ התקני בגלגלים העובדים.
שואלים את אדוארד
מלי: במחיר של משפחתית משומשת (מאזדה 5, פורד גלקסי וכדומה) שנת 2009-2010 אפשר לרכוש וולבו xc90 שנת 2006-2007.
האם לדעתך זה כדאי בעבור משפחה ממוצעת?
תשובה: הייתי הולך על xc90 כי יש לי חולשה אליה. אמנם וולבו זו אינה מכונית חסכונית מי יודע מה, אלא שהיא משלבת בטיחות פסיבית עם בטיחות אקטיבית יוצאת דופן.
צריך רק לוודא שהבעלים הקודמים של מועמדת חביבה זו לא חסכו על הטיפולים הנדרשים, ולא ביצעו עליה יותר מדי קילומטרים בגלל נוחות הנסיעה והנאת הניהוג.
מנחם קרפ: בהמשך לדיון באי הדיוק של מד המהירות במכוניות, יש לי הסבר מכני:
מד המהירות, הספידומטר, מוזן מכבל שבקצהו מחובר גלגל שיניים ובצדו השני מגנט שמחובר לגל ההינע הסופי או ישירות לגלגל. הנתון הזה הוא מכויל ומדויק, כי מדובר במתכת.
הבעיה היא שהכיול מול הצמיגים הוא בהתאם למידה של הצמיגים שהיצרן הרכיב במקור ובלחץ מדויק. החלפת הצמיג המקורי במידה אחרת או איבוד אוויר מהצמיג יביאו לנתוני מהירות וקילומטרז' שגויים, בשל השינוי בקוטר הצמיג.
כך, למשל, כאשר קוטר הצמיג קטן בשל ירידה בלחץ האוויר, מהלך הצמיג לכל סיבוב קטן אף הוא, ומתקבלת מהירות אמיתית נמוכה מזו שתוצג במד המהיר.
תשובה: ודאי שאתה צודק. אלא שהשקר של מדי המהירות הדיגיטליים המודרניים, הן במכוניות והן באופנועים – חושף נטייה של יצרני הרכב לחוסר דיוק מתוחכם ושיטתי, כפי שהזכרנו.
30 שנה עברו עד שהבין הזקן שעיניו של הכלב הענק שתפקד נגדו בשליחות משטרת מַרְבֶּלָה, הזכירו לו את עיני הבעלים של 50 אחוז מ"טורבו". פרולגומנה (הקדמה) לפי אריסטו ושות'
המקום: ספרד, אחוזה ענקית השייכת לטייקון הפרטי של אנוכי, סטיב מורל, אשר ניסה לחדש את ארוחות יום חמישי המפורסמות שערך במאה ה-18 מלך פולין סטניסלב אוגוסט.
להבדיל מטייקונים תקניים עכשוויים, שהנאתם מתרכזת בעסקים, חברנו מורל, אין לי כיום ספק, נבחר על ידי הכוכבים כדי לייצג דמיון חסר גבולות ופנטזיה פרועה גם מחוץ לצבע הכסף. לפחות עד שיצא ממנו האוויר, ובעודו צעיר חש על כתפו את נשימת הזִקנה.
סטיב התחיל להזכיר את הרפתקאותיו בתקופת השואה, את שייכותו לקבוצת ילדי טהרן ואת הניתוק מאמא שלו, וכך, גם בהשפעת שפת הקלפים שאשתו המכשפה פתחה לו, הוא מכר את הפרארי, את היאכטה ואת ביתו במונטה-קארלו. הוא נותר חשוף לגורלו.
פטרון ללא רון
אלא שבתקופה שלפני שקיעתו המוקדמת מדי, חברי סטיב מורל שאף לתפקד כמין פטרון של אמנים. וכך, כמו בארמונו המפואר של המלך סטניסלב אוגוסט, שָם גלגלו ביניהם אנשי האמנות של המאה ה-18 שיחות על ספרות, תיאטרון, ציור וארכיטקטורה – סטיב הזמין אל אחוזתו בספרד את הסופר והדנדי יז'י קושינסקי, את הסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק וגם את אנוכי א"א. רק שלהבדיל מהמלך סטניסלב, שערך את ארוחותיו פעם בשבוע, הטייקון שלי ערך את "ארוחות האמנים" שלו מדי יום ביומו, במשך חודש וחצי.
במהלך שהייתנו הממושכת בבית הכפר המפואר של סטיב היינו אמורים להגשים את חזונו הרוחני ולדון בענייני אמנות, אך אכזבנו את סטיב על כל הקופה. קושינסקי לא הגיע כלל מניו-יורק לאחוזה בספרד כי הוא שמע שהקשיש המורשה יהיה שם, אותו קשיש שהמשיך, בוודאי או אולי, להאשים את קושינסקי בכך שלצורך תסריט סרטו "להיות שם" הוא גנב ללא מצפון, אחד לאחד ממש, את תוכנו של ספר מלפני מלחמת העולם השנייה, כפי שהזקן טען כבר קודם לכן, במונטה-קארלו.
לאכזבתו הנוספת של סטיב מורל, אנוכי וחברו המחזאי סלבומיר מרוז'ק דיברו ביניהם רק על מכוניות, ושיחקו טניס.
עבודת ניירת
ככה זה הלך, עד שבשלב מסוים של האירוע החברתי/תרבותי/ספורטיבי, שנמשך כאמור באחוזה של מורל כמה שבועות ועוד קצת, נזכר אנוכי בחוסר נעימוּת שתאריך הטיסה חזרה לתל-אביב מתקרב, והוא עדיין לא קנה ניירות ליצירה עצמית של סיגריות כפי שביקש ממנו דב פרידמן, דוגמן ושחקן ושותפו של איש העסקים בני ברונר בבעלות על הירחון "טורבו", שערכתי אז.
"אני אקפוץ למַרְבֶּלָה", הודיע הזקן לחבורת ארוחות יום חמישי, שנחה על שפת הברכה.
"מה זה הניירות האלה?", שאלה אווה מורל, אשתו של המארח, המלך סטיב, שהיה ספק מאושר ספק מאוכזב, אין לדעת, כי כמקובל בברנז'ה העליונה הוא שמר על פני פוקר.
"אין לי מושג", ענה אנוכי, שהכין את הרנצ'רובר לנסיעה, "התרגלתי", הוא הסביר במבוכה מסוימת, "שבכל נסיעותיי לחו"ל, לתערוכות רכב או למבחן של דגם חדש, אני מביא לפרידמן את הניירות האלה, שעולים פרוטות. האיש טוען שתוצרת חו"ל טובה יותר מזו הנמכרת בתל-אביב, למרות שהניירות נראים אותו דבר. ייתכן, אם כי לא בדקתי, שיש הבדל בשאכטה", הוספתי, ונסעתי לעיירה הציורית מרבלה, המרוחקת רק רבע שעה נסיעה מהאחוזה של המארח.
הכנסת אורחים ספרדית
חניתי את הרנצ'רובר של סטיב על יד חנות סיגריות, שוקולדים, קוקה קולה וגלויות. הספרדי חייך בהבנה כשביקשתי את נייר הסיגריות Smoking Gold (מתוצרת ספרד במקרה, כפי שפרידמן יידע אותי).
"רק רגע", ביקש הזבן, נעלם בחלק האחורי של החנות, חזר, ויצא מהחנות בתנועת ידיים בנוסח "רק רגע" בשפה הלבנטינית.
חיכיתי לו כמה דקות וכמעט חזרתי לאוטו, כשפתאום נכנסו לחנות שני שוטרים וכלב. הם ביקשו ממני דרכון, ניירות רכב ורישיון נהיגה, ועוד לפני שבדקו את המסמכים סימנו לכלבם הענק להתקרב אליי. הכלב החל לרחרח בדייקנות את גופי, מלמטה למעלה. תחילה הריח את נעליי, את הכיסים שבג'ינס, ואחר נעמד על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו העבות על כתפיי, וממרחק של סנטימטרים בודדים הריח את אוזניי. עד היום לא שכחתי את העיניים הירוקות-צהובות של חיה ענקית זו שנצמדה אליי, ואת נשימתו החמה של הרועה הגרמני בגרסה הספרדית ממש קרוב לפי.
נזכרתי שכלבי גישוש מאולפים למצוא סמים באמצעות כך שגורמים להם להתמכר לחומרים נרקוטיים אלה ולהיות מטורפים עליהם. הברכיים רעדו לי. אם הכלב יתאכזב, הוא עלול לנעוץ את שיניו בגרוני או באפי, חששתי.
אך מטרידה לא פחות הייתה המחשבה שעיניו הצהובות-ירוקות, האפופות ערפל דק, מזכירות לי מישהו. לא ידעתי את מי, עד סוף הסיפור הזה.
חומר הנפץ של "טורבו"
עברו דקות עד שהכלב הניח לי, והשוטרים ביקשו את מפתחות האוטו. הם פתחו את כל הדלתות, והכלב ערך חיפוש בכל פינה של הרנצ'רובר, הריח תחת המושבים והשטיחים ובתא המטען. במשך כמה-עשרה דקות אלה לא הייתי שקט, כי חששתי שמא סטיב, או אורחיו או נהגו או מכונאי כלשהו השאירו משהו בלתי כשר לפי החוק. אך למזלי השוטרים לא מצאו דבר, התנצלו, נכנסו לג'יפ שלהם ונסעו.
קיללתי בפולנית וחזרתי לחנות. "שכחת לתת לי את הניירות הארורים", כעסתי באנגלית, והמוכר, בחיוך של מלשין לא מוצלח, הגיש לי את חפיסת ה"סמוקינג-גולדים", וסירב לקבל כסף.
היום, כשאני מנסה להבין מה גרם לנפילה של "טורבו", נראה לי כי הירחון התנפץ גם – ואולי בעיקר – בגלל ניירות אלה, שהייתי מביא לדוֹבי מכל טיסותיי.
הנה סיפור שמתאר את השפעתם של הניירות ושל החומר המגולגל בהם.
מזגן לוהט
יצרן המזגנים המפורסם אלכס אורגינל ביקש את הנוכחי שיבוא לפגישה אצלו. זה קרה לקראת שקיעת שנות ה-80 היפות, שבמהלכן הקשיש המורשה העתידי ערך עדיין את ירחון "טורבו". לא יכולתי לזלזל בפגישה הזו או לסרב לה חלילה, כי אחד משני בעלי הירחון, דוֹבי פרידמן, האחראי על מחלקת הפרסום, הסביר בפשטות שאלכס אורגינל מזגנים הוא לקוח פוטנציאלי למודעות על השער האחורי של "טורבו", כלומר הוא מקור היפותטי לתרומה של 5,000-6,000 דולר, 12 פעמים בשנה, תמורת הדפסת הפרסום שלו.
"לגבינו זה ממש לחיות או למות", שכנע פרידמן את העורך בהגזמה ההמלטית שלו, שאפיינה אז את דיבורו השוטף.
ואכן הלכתי לפגישה, נזכר הקשיש המורשה כעבור 30 שנה כמעט.
מתלבש על העצבים
בדרכי לפגישה ניסיתי להבין מה מצפה ממני היצרן האורגינל המנוסה. אולי הוא מחכה להתנצלותי העמוקה. שהרי ברגע לא מאוזן כראוי כתבתי באיזה מבחן דרכים ש"בִּמְקוֹם סתם ללחוץ במשפחתית או הספורטיבית הנבדקות על דוושת הבלמים כדי להאט על חשבון הדיסקים והדיסקיות – די להפעיל את המזגן של אלכס אורגינל! נסו ותיהנו מהבלימה המיידית המוצלחת!"
אלא שמר אלכס אורגינל, שהיה מבוגר מכפי ששיערתי וכעוס מכפי שציפיתי, הפתיע אותי בברוגז אחר, שאינו קשור במה שכתבתי על מזגניו. לדבריו, דוֹבי פרידמן ביקר אותו במשרדו והתיישב מולו בחולצת טריקו של תיכוניסטים, במכנסיים קצרים ובסנדלים, כלומר הופיע בלבוש שמתאים אולי לשוק ים תיכוני, אך אינו מקובל בפגישות עסקים.
"תמסור בבקשה למר פרידמן שאם הוא מעוניין לקבל מאיתנו פרסום למזגנים, אז התנאי הבסיסי הוא שינוי הופעתו הביטניקית, שמפחידה את המזכירות במשרדי. הלבוש הזרוק של פרידמן הוא גם הבעת זלזול מטופשת כלפי המארח, שבמקרה או לא במקרה הוא בעל גינונים אירופיים", הבהיר אורגינל בע"מ בהדרת כבוד עצמי.
לא ידעתי מה לענות למר אורגינל הרותח בזעמו. הרי לא יכולתי לגלות לאלכס את השורש האמיתי לסגנון הופעותיו, העסקיות ולא רק העסקיות, של דוֹבי. הבטחתי רק שחריגות הטעם הללו לא יחזרו על עצמן, והתנצלתי בשם הירחון על הסמרטוטים שלבש חברנו.
וכדי להרגיע סופית את המארח, סיפרתי לכבודו הפגוע שדובי נסע אליו בתלבושת רשמית ראויה, אלא שבמגרש חניה ציבורי הוא נפל קורבן לשודדים, והללו חמסו ממנו את כספו, את טבעת הנישואים, את שעונו ואת הבגדים שלבש. הוא איבד לטובת הפושעים לא רק את הז'קט, את מכנסיו, את החולצה עם החפתים ואת נעליו, אלא גם את העניבה. "הם שחררו אותו בגרביים, אך למזלו השאירו לו את הגולף GTI שלו, והוא מיהר למשרדך לפגישה שקבע איתך. זה בעצם הסיפור", הסברתי.
אלא שמר אלכס אורגינל לא חייך למשמע המהתלה ונשאר ברוגז, כשפת המיעוט היהודי שבגולה הלועזיטית אשר ממנה הגענו שנינו, מר אורגינל זה ואני.
זיכרון של רומני
אלכס לא שכח כלום מהופעתי אצלו, וכעבור כשנתיים נקם בי באופן כואב, כאשר הבטיח שייתן לירחון "קוואטרו", שפתחנו זה עתה לאחר בריחתנו מ"טורבו", פרסום לשנה מראש, אם ירחון זה יפרסם כתבה אוהדת עליו, על דרכו בחיים ועל משפחתו.
הירחון עמד בהסכם הג'נטלמני. שלחנו אל האיש כתבים וצלמים ופרסמנו כתבה בארבעה עמודי צבע, אך מר אלכס אורגינל, כפעולת נקמה כנראה, ניתק כל מגע עם העיתון.
אני מזכיר זאת כדי להציל משכחה חלק מהסיפור על "הקמתם ונפילתם" (הלוגו האהוב כל כך על סופרים עבריים) של הירחונים "טורבו" ו"קוואטרו". נפילה בלתי נמנעת, שבינתיים הסתפקתי רק ברמזים לסיבותיה.
החמישייה האבודה
אגב, מישהו צריך לכתוב ספר על "טורבו". ספר שיתאר את קורות הירחון מאז הקמתו, דרך שיטוטיו במדבר הטכנולוגי והרוחני של אז, ועד סופו הטרגי. זו צריכה להיות כרוניקה המזכירה את גיבורי הירחון ואת תרומתם למוּדעות המוטורית בארצנו – הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס, רוני סמדרסמן, בני הספל ונפשות יקרות אחרות שתרמו לתוכנו ולהשפעתו של "טורבו", אשר בימי הזוהר שלו הודפס ב-25 אלף עותקים, כמות כפולה מההישג של המתחרים.
היחיד שמסוגל להרים ספר כזה הוא הנוכחי בוודאי, אלא שהזקן המורשה לא יעשה את זה במעט הזמן שנשאר ברשותו, וכנראה יסתפק רק בפרסום הזדמנותי של רסיסי זיכרונותיו, שהם בעלי נפח גרוטסקי בנוסח אנטון צ'כוב או לפחות בנוסח סלבומיר מרוֹז'ק – אותו מחזאי גאון אשר נמנה עם חמש הדמויות הבלתי נשכחות שהקשיש המורשה פגש לאורך תולדותיו, למד מהן והתיידד איתן.
בנוסף למרוז'ק כללה חבורה זו את הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, את הצייר-במאי-מחזאי טדיאוש קנטור, את המלחין כריסטופר קוֹמֶדָה ואת הסופר יאנוש גְּלוֹבָצְקִי. כולם הלכו לדיור מוגן אי-שם.
הצהובה האסורה: לא מפתיע שכתבי החצר העבריים נמנעו לבקר בתערוכת המכוניות הנוכחית בפרנקפורט, שנסגרה שלשום. כנראה נמאס להם סוף-סוף להסתובב באולמות הנוצצים, ולנחש על אילו דגמים חדשים אדוניהם ברוני היבוא אינם מעוניינים לשמוע. כמו למשל הצורך להיזהר ולא להרגיז חלילה את יבואן סוזוקי עם איזו התלהבות טיפשית לגבי סוויפט ספורט 2018, המצוידת במנוע חדש המייצר 140 כ"ס.
מדורנו, לעומת זאת, ממשיך באופן קבוע בהמלצותיו על כל הסוויפטים, כולל הוותיקות, כי מכונית זו מזכירה לזקן את מיני קופר האגדתית שהייתה לו בתחילת שנות ה-60. יתרה מכך: הקשיש מודה שדגמי סוויפט מזכירים לו את קופר שלו הרבה יותר משחזורי המיני המצועצעים מתוצרת בוואריה. רק סוויפט מחזירה את הזקן לאָלֶק איסיגוניס (Issigonis), המהנדס היווני שלפני חצי מאה ועוד קצת החל לעבוד בלונדון על קונספט המיני תחת הכרזתו המפורסמת "שילכו לעזאזל כל המכוניות המכוערות".
וראו זה פלא: באותה עקשנות שמדורנו ממליץ על סוויפט על כל גלגוליה, יבואן סוזוקי ממשיך להתעלם דווקא מגרסאות הספורט החביבות של אותה סוויפט. וכך, יש לנו יסוד סביר לחשוש שבכוח האינרציה, גם הגרסה העכשווית של סוויפט ספורט תחמיץ את העלייה ארצה. לוואי שנתבדה.
טיפ טיפה: סודות הגומי
בשם הבטיחות, יצרני הצמיגים לא רק מנסים לשפר את אחיזת הכביש וכושר הבלימה של סחורתם, הקשורים בעיקר בתערובת הגומי שהצמיג עשוי ממנה ובחיתוכי הסוליה – אלא גם חורצים בצד הצמיג את המהירות המרבית שניתן לנסוע בו מבלי שהוא יתפוצץ. כך למשל, לצמיג שחרוצות עליו המידות 185/55/16 מוסיפים היצרנים את האות H, המציינת כי ניתן לנסוע בו עד מהירות של 210 קמ"ש, ועל צמיג חזק יותר מטביעים יצרניו את האות V, המסמנת כי הוא מסוגל להתמודד עם מהירות של 240 קמ"ש.
הנה אינדקס האותיות המציינות את המהירות המרבית שמתאימה לצמיגים:
S = 180 קמ"ש
T = 190 קמ"ש
U = 200 קמ"ש
H = 210 קמ"ש
V = 240 קמ"ש
W = 270 קמ"ש
Y = 300 קמ"ש
האם כדאי לנו להרכיב למכונית צמיגים בדרגה גבוהה יותר מזו המצוינת בספר הרכב? מה יקרה אם במקום צמיגי H, המומלצים על ידי יצרן הרכב, נבחר בצמיגי V למשל? מצד אחד, נקבל התקדמות מסוימת בסל המאפיינים החיוביים, כמו שיפור יציבות המכונית בנסיעה נגד הרוח; נסיעה מדויקת יותר, שכן המכונית תגיב טוב יותר לתנועות ההגה; ונהיגה ספורטיבית בטוחה יותר.
אלא שמאידך גיסא, לצמיגים מדירוג גבוה יותר יש חסרונות: הם יקרים, פוגעים בנוחות הנסיעה, מגבירים את אכילת הדלק ומשנים את התנהגות הרכב בנסיעה – לא תמיד באופן חיובי.
כך שהשיקולים החשובים לנו הם שיכריעו אם לשדרג את הצמיגים אם לאו.
שואלים את אדוארד
מיכה דיאמנט: בסובארו B4 משנת 2010 שברשותי יש בעיה: בכל יציאה ממצב עמידה המנוע כאילו נחנק והמכונית לא זזה, ואחר כמה שניות המנוע מעלה טורים והמכונית זזה.
במוסך טענו שיש להחליף פלאגים, ובאמת באותו זמן הסובארו עשתה 105 אלף ק"מ, שזה הזמן להחלפת פלאגים על פי היצרן. הפלאגים הוחלפו, והבעיה אכן נעלמה. אחרי חודש התקלה חזרה.
בבדיקת מחשב במוסך נמצא שהתקלה היא בחיישן האוויר – התערובת עשירה מאוד. הם הרכיבו חיישן שלהם, והבעיה נעלמה.
לדבריהם, חיישן חדש עולה 2,700 שקלים. בשלב זה הם ניקו את החיישן שלי והרכיבו חזרה והבעיה נעלמה, אך לדבריהם היא תחזור.
מצאתי ב-eBay חיישן (Subaru AIR FLOW METER 05-07 EJ204 AFH70M 5922680-AA360), אך טווח המחירים נע בין 200 שקלים ל-1,400 מכל מיני ספקים בעולם – אוסטרליה, סין, בריטניה, וביניהם ספק מיפן שכותב שהחיישן מקורי והמחיר הוא 626 שקלים לא כולל מע"מ.
איך אדע במה לבחור? האם יש לך כתובת אמינה שאוכל להיות בטוח שאני רוכש בה מוצר אמין?
תשובה: ייתכן שכל החיישנים הללו הם מתוצרת אותו יצרן אסייתי, והבדלי המחירים ביניהם הם תוצאה של כמה משווקים בדרך, המוסיפים את עמלתם. אגב, כל חבורה זו אינה מגיעה לקרסוליים של רודף הבצע שלנו, בעליו המנוסה של המוסך שאתה מתאר. 2,700 שקלים על חיישן נראים כמו אליפות עולם בביזנס.
בחירה באחת ההצעות היא כמו מילוי טופס לוטו. אני בכל אופן הייתי בוחר ביפנית, לפי ניחוש בלבד. יחד עם אותו חיישן הייתי מזמין גם חוטי חשמל חדשים, כי הפלאגים הקודמים, שלא תפקדו כראוי, היו עשויים לפגוע בחוטים ובחיבורים שלהם באזור הקויל.
יגאל: בבדיקה של מבחני בטיחות לרכב בארה"ב ראיתי כי הם נותנים ציון שהוא יחסי לרכב באותה קטגוריה, ומכאן שהמבחן הוא לא אחיד לכל המכוניות מגדלים שונים.
ספציפית, בדקתי לגבי סובארו אימפרזה 2017 מנוע 2.0 ליטרים AWD החדשה, ושם היא מקבלת ציון 5 כוכבים, יותר מאשר ניסן אלטימה. אם הבנתי נכון את השיטה, אז הציון שהסובארו קיבלה הוא מול כלי רכב משפחתיים קטנים, אולם אם היא תתנגש חלילה עם ניסן אלטימה, הרי שנוסעי האלטימה ישרדו טוב יותר. אם לא הבנתי נכון והציון הוא מוחלט, אז נוסעי הסובארו ישרדו טוב יותר.
אשמח לדעתך.
תשובה: אני מודה שמבחני ריסוק אלה מרשימים אותי פחות מהמקובל, וזאת בגלל המגמתיות שלהם, בגלל חוסר ההתייחסות שלהם לפגיעות מאחור, ומשום שהם מייחסים חשיבות יתרה לשטויות כמו קיומו או אי קיומו של חיישן חגורות בטיחות.
בנוסף, מבחנים אלה מסתירים את העובדה שבתאונה חזיתית, המכונית שנוסעת מהר יותר נפגעת פחות.
אליאב מייסון: אנחנו מחזיקים בהונדה ג'אז 2008 שאנחנו אוהבים מאוד, אבל היא מתקרבת במהירות לקו 200 אלף הקילומטרים, ובנוסף נכנסו לי ללו"ז נסיעות לערבה. החלטנו שהגיע הזמן לרכב משפחתי יותר, ואם אפשר – אז שיהיה גם חסכוני. התקציב המוגדר שלנו הוא עד 60 אלף שקלים.
אני עדיין מקובע על יפניות בגלל ההונדה (אני לא יודע אם זה טוב או רע), והמחשבה הראשונית ממה שראיתי בגבולות התקציב היא על טויוטה פריוס 2011 (הקילומטראז' הכי אופטימי הוא בסביבות ה-135 אלף). הונדה אינסייט היברידית (שאולי קטנה מדי) ניתן להשיג במחירים טובים ובשנתונים 2013-14. ואולי פשוט סיוויק רגילה? עלה גם רעיון לעבור לדיזל. אשמח לשמוע מהן המלצותיך (גם מחוץ לגבולות יפן).
תשובה: חוץ מלהתגעגע לג'אז, נשארה לכם האפשרות לבדוק שלוש אופציות: הונדה FRV, טויוטה קורולה ורסו וסקודה יטי החביבה – הדגם הכי מוצלח של סקודה, שהוסר משום מה מפסי הייצור. אגב, פריוס חסכונית אמנם בעיר, אך משעממת לנהיגה.
שעות ארוכות, ימים ושבועות חיכה הזקן המורשה בצריף העץ שבנה – אך המוזה קאלְיוֹפֶּה לא הגיעה אליו. וזה אסון, כי ללא נוכחותה הקשיש המתוסכל אינו מסוגל לתפקד
בימים של צעירותו השנייה, הים תיכונית, הציונית, הירושלמית בעיקר, שהגיעה אחרי צעירותו הקשה בגולה, שני נוזלי קסם התגייסו לעזור למורשה לפזר ספקות:
הראשון היה דלק 91, המשופר באוקטן בּוּסְטֶר ביחס של 1:10, שהזקן העתידי היה שופך לאופל ג'י-טי שלו, והנוזל השני היה ברנדי אקסטרה פיין, משקה הבית של קפה טעמון דאז. טעמון קיים עדיין, טוענת ויקיפדיה ומלשינים הירושלמים, אך ימי האקסטרה פיין מאושפזים בהיסטוריה.
וחוץ מזה, לזקן ממש אין מה לחפש ברחוב קינג ג'ורג' הסואן, שהרי אין למצוא שם את המלצרית התימנייה כרמלה, דמות בלתי נשכחת של טעמון, אין יהודה עמיחי, אין אמנון טייטלבאום, במאי מוכשר וחברי מימיי הראשונים בירושלים, אין דן עומר, שהמורשה ניסה להציל אותו מנטיות שמאלניות, ואין אפילו אריה זקס, הפרופסור מהחוג לתיאטרון אשר לפני הפסד בשח היה קם מהשולחן ובורח מטעמון בתואנה ש"מחכה לי מישהי", שיקר.
הזקן גם פוחד לשאול אם שרד בעל המקום, היהודי הנצחי מרדכי קופף, כך שהספקות אכן נשארו.
אגב, המוכר בחנות המשקאות ברחוב אבן גבירול מספר שאספנים מוכנים לשלם 200 שקלים על בקבוק ריק של אקסטרה פיין. היית מאמינה, קאלְיוֹפֶּה? הייתן מאמינות, קליאו, אוטרפה, תאליה, מלפומנה, טרפסיכורה, אראטו, פוליהימניה ואוראניה?
דרושות: עוד שתי מוזות
בואי, קאליופה, בואי כבר, מבקש המורשה, ומוזת האמנויות עונה לו בכעס מאיזו פינה חשוכה שיעזוב אותה במנוחה, "כי בעצם לא ציור מעניין אותך", היא מאשימה, "אלא מכוניות בלבד".
"תשמעי", מבקש הזקן מהחשובה שבין המוזות, "אמנם באמצע המאה ה-18 הפילוסוף הצרפתי שרל בטה (Batteux) קבע כי ההגדרה 'אמנות יפה' (בצרפתית: beaux-arts) חלה על ציור, פיסול, ארכיטקטורה, מוזיקה, שירה, ריקוד ותיאטרון – אלא שבָּטֶה פספס את הקולנוע ואמנות הנהיגה, כי סרטים עוד לא היו ומכוניות עוד לא נולדו. האם לא הגיע הזמן לתקן את אוכל צפרדעים זה?"
פטרונית, הטי לי חסד
והמשיך הזקן לספר לקאליופה שהוא נמצא אמנם בצריף הקטן שהוא בנה לעצמו בגולה בגלל ציוריו, אך נתקע במלאכת השלמתם ללא תקווה ובאין מוצא, "ולכן אני זקוק לעזרתך, קאליופה היקרה", יילל הזקן, והוסיף כי ברצונו לחלוק איתה, ורק איתה, את מה שמדאיג אותו לאחרונה, "מה שלא סיפרתי לאף אחד", הוא מגלה לה.
"נדבר", ענתה קאליופה בסופרן, המלוּוֶה בציוץ להקת ציפורים הבונות את קנן על גג הצריף, "כולי אוזן, רק קצֵר בדבריך כי יש לי התחייבויות".
דוחות אחת אחת
"גיליתי בתדהמה", התוודה הקשיש המורשה בפני קאליופה, המתעניינת בדבריו בנדיבות, "שכל המכוניות החדשות נבנו נגדי, אחת אחת ממש. הן כל כך אנטישמיות כלפי הזקן, עד כי בחלקן הוא נאלץ לנהוג בכפפות כדי להימנע מנגיעה בגופן העוין, הדוחה".
אותו יחס לגבי הזקן, כלומר זלזול ברגשותיו וקרקור ריק מתוכֶן, משדרות גם ה"מודרניות" שלא ביקרו כלל בחצרו של הזקן, לא הביטו בציוריו בצריף האדום-אש, ולא מסרו לו את ההגה, כלומר מכוניות שהזקן למד על הצעתן רק מהקולגות. אגב, רוב דו"חות המבחן שלהם נלהבים, כי גם הכתבים הלועזיטים נגועים בחוות דעת המוזמנות על ידי אדוניהם, בדומה לעמיתיהם הלבנטינים.
ספורטיביות מדוּמה
הבה נתחיל, קאליופה היקרה, בכך שהזקן מעדיף ואף אוהב לסובב גלגל הגה שלם, זאת אומרת עגול, אך האירופים, האסייתים וגם האמריקנים התחילו לקטום את החלק התחתון של גלגל ההגה ולהגיש אותו חתוך – כנראה כדי להקל על בעלי הבטן המטופחת והכבדים את כניסתם למכונית והיציאה ממנה. אפילו בסיאט איביזה FR המסכנה, בעלת מנוע 3 צילינדרים בנפח ליטר בודד אחד, המתכננים הספרדים אכלו את ההגה מלמטה.
אדרבה, תהיו בריאים, תהיו אופנתיים, אך מדוע, לכל הרוחות, הגה חתוך מסמן "ספורטיביוּת" בפרשנות של כתבי החצר העבריים?
בטיחות מדוּמה
וממשיך הזקן להתוודות בפני קאליופה שהוא התרגל להביט רחוק, עד סוף הכביש ועוד קצת, במקום לבזבז מבטים על דברים הנמצאים קרוב למכסה המנוע. וכדי לעקוב אחר מה שמתרחש במרחקים, ולטַכֵּס תוכנית נהיגה בהתאם למצב המאיים על נסיעתנו או משמח אותה – למד הזקן שמוטב לו לשבת נמוך, קרוב לרצפה, מה שבאותה הזדמנות מאפשר גם לחוש טוב יותר את המכונית ואת הפנטזיות שלה, את אחיזת הכביש, את ההחלקות בנוסח תת היגוי או היגוי יתר, את איכות הצמיגים, וגם את תגובת המכונית לדוושת הדלק והבלמים.
והנה קרה פתאום שכל המודרניות מאכזבות את הקשיש עקב העובדה הפרוזאית שבהתאם למגפת האופנה, הקובעת את הייצור והעיצוב – כולן מציעות ישיבה גבוהה. כבר אין מדובר רק ב-SUV-ים ובג'יפים, אלא גם במשפחתיות מסורתיות של 4-5 דלתות ובמבחר האצ'בקים, כולל אלה הנקראות "חמות" ומציגות יומרות ספורטיביות כביכול. גם הן, כמו כולן, מציעות ישיבה על הגובה, בדומה לכיסא מחשב או לכיסא בפינת אוכל.
כתבתי כבר, קאליופנה שלי, שישיבה גבוהה, המספקת יתרון פסיכולוגי מדוּמֶה על הסביבה ומועדפת על ידי אנשים בעלי מגבלות גוף שונות, פוגעת בתפקוד הנהג, בהבנת המכונית, בהנאה מנהיגה וגם בנוחות, כי מושבים הממוקמים גבוה לא משאירים רווח רב בין הגג לבין ראשיהם של הנהג והנוסעים, גם כאשר רווח זה אינו מתבזבז בגלל חלון פנורמי.
היחידה שמתאימה לך לדעתי, קאליופה, כי עדיין יושבים בה נמוך, היא מאזדה MX5 הפתוחה, שאבותיה היפנים דאגו לכך שגם אחרי סגירת הגג, התקרה שמעל הראש תתאים לנהגים גבוהים ולא רק לגמדים.
חוקר במקום לצייר
פרטים אלה ואחרים המאפיינים מכוניות חדשות יצאו לאור בנסיעות מזדמנות שהזקן ערך בחוסר חוכמה במקום לארח את קאליופה, ובעזרתה לעבוד על ציוריו בצריף שבנה, כדי לא להתבייש בתערוכת עבודותיו שהוא מתכנן לערוך בתל-אביב, בבית העיתונאים שברחוב קפלן.
ובמבחנים גנובים אלה שביצע הזקן במקום לצייר, התגלה בין השאר שכאשר רגל ימין של הנהג נשלחת לכיוון הרצפה כדי ללחוץ על דוושות הדלק, היא משפשפת בדרכה אל הדוושה את הקונסולה המרכזית, העשויה פלסטיק קשיח. ממש סבבה.
התגלה עוד שבכמה מהמכוניות החדשות, אלה המצוידות עדיין בסוויץ' הצתה ובמפתח המוצמד למוט ההגה – ברך ימין של הנהג עלולה להיפגע באופן רציני במקרה של התנגשות, ולוּ קלה. אגב, פגם מסוכן זה אינו מוריד כוכבי בטיחות במבחני NCap. היית מאמינה, קאליופה יקרה?
אפס כוכבים והמון אור
שמעי גם, קאליופה, פרשנות הוגנת המתבססת על דפי ההיסטוריה. זה קרה לפני חצי מאה כמעט, כאשר גוי שהכרתי הותקף בפגיעה חזיתית על ידי משאית.
הוא נסע ברנו 16 במהירות של כ-120 קמ"ש, וגם המשאית הייתה בשוונג נאה. במכונית מודרנית של ימינו, האוחזת בחמישה כוכבי בטיחות, בכריות אוויר קומפלט ובסופגי חבטות מיוחדים (שבהינתך מהלומה מתכווצים כמו אקורדיון) – התנגשות כזו הייתה ממיטה אסון על יושבי המכונית. והנה, נהג הרנו 16 הוותיקה ואשתו יצאו מהתאונה בחיים, ואף ללא פגע, זעזוע מוח קל ותו לא. כי המנוע של רנו 16 נדחק אל מתחת לרצפה כך שכל החלק הקדמי ספג את המכה, והכבאים לא היו צריכים לחתוך פחים כדי לשחרר את הזוג. הם פשוט פתחו דלת ויצאו.
ואני, קאליופה, שומר בסוד ולא מתכוון לפרסם את התצלום של רנו גורדיני שלי, שבה התהפכנו בראלי, אני והנווט שלי, בגלל ערפל סמיך שזלזלנו בו, והמשכנו ב-150 קמ"ש עד שפספסנו את הסיבוב. כל גגה של גורדיני נכנס פנימה, ובתצלום רואים שאני שוכב עליו ומחייך, ועל ידי עומדת רעייתי וכועסת.
אני קורא עשרות פעמים על מוות והתהפכויות סתמיות, ומביט בתמונה זו. האומנם תעשיית המכוניות לא למדה כלום מרנו?
והנה מגיע העיקר
אני מקבל מכוניות מודרניות לשעתיים או לחצי יום, ואת רוב הזמן הזה אני משקיע בלמידת התוכנות של המכונית התורנית, באמצעות הספר או לפי הסבריו של איש החברה. גם חמוֹר מחשבים כמוני לומד לבסוף היכן בתפריט הרכב נמצא כל יישום, שפעם היית מגיע אליו באופן אינסטינקטיבי, מבלי לתת לאצבעות לרוץ על הטאבלט המותקן בלוח המחוונים.
ואני שואל את עצמי, קאליופה, מה מסוכן יותר: לדבר בטלפון המוחזק ביד, להיות שיכור או מסומם, לסובב ראש לכיוון הילדים שיושבים מאחור, לשלוח סמס ולקבל דואר – או לחפש בטאבלט תפעולים פשוטים וחיוניים כמו מהירות המגבים? שלא לדבר על השתקעות בצג לצורך בחירת סוגי נוחות וספורט, במקום להתרכז בנהיגה.
למעשה, הנהג של היום מניח לאינטליגנציה מלאכותית דפוקה, על הדיודות והאפליקציות שלה, להשתלט על ההגה, מבלי להיות מודע למחיר האפשרי.
שימותו הקנאים לחירות
המודרניות, קאליופה, הפכו לסמארטפונים, וכמו סמארטפונים משוכללים הן דורשות מהזקנים שימותו כבר, כי הם ממילא לא מסוגלים לשלוט עליהן.
איזה כיף, קאליופה, שמכוניותיי הרועות בחצרי בגולה נולדו לפני שיצרני המכוניות איבדו לגמרי את ראשם.
בַּרְבּוּר במחסום פה: ב-מ-וו M550i מזנקת ל-100 קמ"ש ב-4 שניות, 0.3 שניות מהר יותר מאשר M5, שירדה מפסי הייצור מצוידת באותו מנוע, כלומר V8 בנפח 4.4 ליטרים ו-462 כ"ס. המהירות של M550i מוגבלת ל-250 קמ"ש, ולפי היצרן "לא קיימת תוכנה המסוגלת לשנות את זה". אותו הדבר ציינו הבווארים כאשר נולדה Z3M קופה, אלא שהקשיש, שלא אוהב מחסומי פה ולא מסתפק ב-250 קמ"ש, מצא מוסך קטן שהסיר את ההגבלה תמורת 150 אירו, וכתוצאה המחוג של היידי עוצר ב-272 קמ"ש. הבדל קטן, אך משעשע.
סדרה 5 קסמה לזקן עוד לפני כ-30 שנה, כאשר הוא הכיר אותה בימי העיתונות על מסלול המרוצים הוקנהיים. אך נראה שההזדקנות הגבירה את בררנותו, כי הזקן אינו חולם על שירת הברבור של גזע ה-5, כלומר M550i. מפריעים לו בה שלושה פרטים: ראשית, קל אמנם לבחור בין תוכנת נוחות לתוכנת ספורט, אך קשה לדרוש מהמחשב מצב ביניים, כזה שאינו קשה באופן קיצוני ולא רך. חוץ מזה (2), הזקן פוסל מכוניות בלי בלם יד. ודבר אחרון (3), ב-מ-וו זו מצוידת במערכת המחסלת את זווית הגלגול כאילו חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. מי שהתרגל בסיבובים לזווית גלגול נורמלית, ירגיש ב- M550iמנותק מחוויית הנהיגה.
טיפ טיפה: חידושים והפתעות
שתי פצצות טכנולוגיות עשו כותרות בעולם המוטורי, וגנבו את ההצגה בין החידושים התורנים. הראשונה היא בוגאטי Chiron, שמופיעה בימים אלה בתערוכת פרנקפורט עם המספר 42 על הגריל הכהה. זה לא סתם מספר סדרתי, אלא מספר השניות שמכונית זו זקוקה להן כדי לזנק למהירות של 400 קמ"ש ולעצור. מזינוק ועד עצירה, בזמן המדהים של 42 שניות בלבד, בוגאטי זו עוברת מרחק של 3 קילומטרים. אף מכוניות לא עשתה דבר כזה לפניה.
מה לוקחת בוגאטי כדי לזנק ל-400 קמ"ש, ועוד לעצור, בתוך 42 שניות בלבד? גם הבווארית של הזקן מעוניינת לנסות תמריץ כזה
על הפצצה הטכנולוגית השנייה חתומים מהנדסים ספרדים, שפיתחו מתקן האטה אקטיבי, אשר משנה את גובהו בהתאם לסוג הנהג: המִתקן שטוח לגמרי בתגובתו למכוניות המתקרבות אליו באיטיות, אך מתמתח ומקבל גובה אשר מקפיץ עבריינים המגיעים למתקן במהירות גבוהה מדי. פטנט מעניין זה, המסוגל לחסל את הבעיה של מהמורות ההאטה הרגילות, עשויות הבטון, שנהגים מסביב לעולם מקללים – מתבסס על תכונותיו של נוזל מיוחד, "אנטי ניוטוני" כהגדרת הספרדים, אשר משנה את נפחו בהתאם לכוח הקינטי המופעל עליו.
עד שפטנט ספרדי זה יקבל אישור לעלות ארצה, כדאי לזכור שאסור לבלום ברגע שבו הגלגלים הקדמיים עולים על מתקן האטה סטנדרטי, כלומר קשיח. זאת, משום שבעת בלימה קפיצי הרכב מתקצרים, כך ששלדת הרכב חוטפת מהמהמורה מכה, אשר פוגעת בה ובמערכת ההיגוי. לעתים קרובות, מכה חזקה ופתאומית כזו שוברת גם את חלקו התחתון של המנוע (קרטר).
שואלים את אדוארד
טובה: ברשותנו שתי מכוניות טויוטה, ולאחרונה שכרנו בארה"ב ניסאן אלטימה. המשותף לשלוש המכוניות הללו הוא שמדי המהירות ברכב מראים באופן קבוע מספר שהינו גבוה ממה שה-GPS מראה, וממה שמראים הצגים האלקטרוניים המודדים את המהירות במקומות רבים בארץ במעבר מכביש מהיר לאזור עירוני. נראה גם שהסטייה היא פרופורציונית למהירות, ומעל 100 קמ"ש היא מגיעה ל-10 קמ"ש.
האם ייתכן שיצרני המכוניות היפנים מעוניינים להטעות את הצרכן, ולהעניק לו הרגשה שביצועי הרכב טובים מכפי שהם במציאות – או ששני הנתונים המתקבלים ממקורות חיצוניים לרכב הם השגויים?
תשובה: אכן, כל הספידומטרים משקרים. תופעה זו קיימת לא רק במשפחתיות סטנדרטיות על כל גרסאותיהן, ב-SUV-ים ובג'יפים, במסחריות ואף במכשירי תנועה קטנים, חלשים, אלא גם בדגמי פרימיום גזעיים, ספורטיביים, בעלי עוצמה ויקרים בהתאם.
לפי התיאוריה המקובלת, היצרנים כיננו ביניהם הסכם חשאי בלתי כתוב – אם מתוך תחושת אחריות וזהירות, ואם בגלל לחץ של אנשי פרסום – המחייב אותם לוודא שמד המהירות בסחורתם יצביע על 100 קמ"ש, בעוד שהמהירות האמיתית מגיעה בקושי ל-92-95 קמ"ש.
אין ברירה אלא להסכין עם שקר מתוק זה, המסב אופטימיות ושמחה לנהגים האמביציוזיים, העוקבים אחר ביצועי מכוניתם. את נתוני האמת על המהירות אנו מקבלים מההלשנה של GPS, מידע אשר מופיע ברוב מכשירי הניווט.
אריאל: משפחתנו, המונה 6 נפשות, נוסעת מעת לעת בהונדה FRV שנת 2008 (כשנאלצים לנסוע כולם יחד; בשאר הזמן אנחנו מתניידים בקטנוע או ברכב משפחתי קטן, לפי העניין).
היות שלרכב ה-FRV אין לדעתי תחליף עד היום (רכב ובו מקום לשני מבוגרים ו-4 ילדים, עם תא מטען ובלי להחזיק רכב שנראה כמו אוטובוס וזולל דלק), אני רוצה להמשיך ולהחזיק בו עוד כמה שנים כנראה.
לאחרונה חשבתי שאולי כדאי להשקיע בו קצת כדי לשפר את חוויית הנסיעה (אשתי מתלוננת על רעשי הרוח והכביש למשל). שאלתי היא: האם שווה לשקול להחליף את החישוקים בחישוקים קלים, 16 אינץ' או אפילו 17 אינץ', ולהחליף בצמיגים איכותיים יותר? אם כן, אילו?
אשמח לשמוע ממך אם יש לך איזה רעיון לאופן הטיפול/שדרוג ולכל המלצה בנושא, בהנחה שאני ממשיך להחזיק את הרכב עוד כמה שנים.
תשובה: את חישוקי הפלדה המקוריים מחליפים בדרך כלל בחישוקים עשויי סגסוגת קלה לא רק בגלל סיבות אסתטיות, כמו חניה ליד קפיטריה – אלא בעיקר כדי לשנות את גודל החישוק, או לפחות את רוחבו. כי אפילו צמיג סטנדרטי בגודלו, לפי הספר, מתיישב טוב יותר על חישוק ברוחב 6.0-6.5 אינץ', ולא על 5.5 האינצ'ים של החישוק המקורי, עשוי הפלדה.
גם חסידי נהיגה ספורטיבית התרגלו לשחק עם גודל הגלגל, ובמקום מידות סטנדרטיות כמו 15 אינץ' הם מרכיבים חישוקי 16-17 אינץ'. על גודלו המקורי של הגלגל הם שומרים באמצעות צמיגים רחבים בחיתוך נמוך – אשר משפרים אמנם את אחיזת הכביש בסיבובים ובבלימה, אך פוגעים בנוחות הנסיעה אם החלפה זו אינה מלווה בשינוי הקפיצים וקשיחות הבולמים.
במקרה של FRV עניין זה מסובך במקצת, כי במכונית נפלאה זו, שאכן אין לה כרגע מחליפות ראויות, גודל הגלגל והאלסטיות של הצמיג המקורי הם חלק מהחבילה כולה, כלומר – מייצגים התאמה מוצלחת לנוחות הנסיעה, לכוח המנוע ולתיבת ההילוכים.
אמנם הונדה הציגה בזמנו FRV בעלת חישוקי מגנזיום מקוריים, הנמצאים ב-FRV של הבן שלי, שנוהג איתה בגולה כבר כמה שנים, אלא שגרסה זו, הגזעית כביכול, לא שווקה בארץ על ידי היבואן המקומי, הדואג רק לענייניו.
הניסיון להרכיב ב-FRV חישוקים קלים מתוצרת סין (בגודל של חישוק סטנדרטי) דורש זהירות מיוחדת בעניין ה"אופסט", הווה אומר: נדרשת שמירה על המרחק בין החישוק לבין הנאבה שאליה הוא מורכב. המידע לגבי האופסט הנכון אמור להיות חרוט על החישוק, וכדאי להקפיד עליו כדי שהחישוק החדש יעבוד בתנאים שהיצרן קבע, ולא ישנה את הגיאומטריה.
האירועים בעולם המוטורי שנרשמו אצלנו בקיץ הפתיעו כהוגן, לקחו שבויים, שעשעו או העציבו – אלא שהם לא הצליחו להתחרות במהפך הסוציולוגי והתרבותי אשר מעודד להיטות למרצדס: עגל הזהב לקראת הסתיו
אמנם מצפונו של הזקן המורשה התלכלך דיו בגלל הגרמניות שהיו לו, פעמיים פולקסוואגן (אמפיביה וחיפושית), פעם אופל GT, כאילו אמריקנית בזכות ג'נרל מוטורס, בעליה דאז, וכרגע Z3M קוּפֶּה הקרויה "הבווארית" (תמיד באותו הסבר ש"לניצול שואה מותר ליהנות מפיצויים מוטוריים"), אך נפשו של הקשיש נפגעה בכל זאת מהעובדה שפירמה גרמנית זו, שבזמנים לא רחוקים כל כך שימשה אייקון ברייך השלישי והייתה מועדפת על אדולף היטלר – הפכה לגיבורה חדשה המחשמלת את יושבי ציון, יחד עם יוסף (טרומפלדור), חנה (סנש), יוני (נתניהו) ואחרים. או במקומם.
היידה, רייך!
הריצה ההמונית אחר מרצדס אינה מתרחשת במחתרת, או לפחות בנימוס ובהתחשבות כלפי היהודים המעטים שחושבים עדיין אחרת, אלא מתגלגלת הפוך דווקא, בתרועת התמוגגות רמה. ההתפעלות מאלילת הכביש הגרמנית מוּבַּעַת ללא נקיפות מבוכה, מעל כל במה – ברשת, על מסכים ועל דפי עיתונים, בעידודה של המדיה, הפותחת בקבוקי שמפניה במסיבות אצל היבואן.
להקת כתבי החצר, המנסה להחליף את היחצ"נים המקצועיים בריצה אחר הצַלַּחַת והג'קוזי של אדוניהם ברוני היבוא, יוצאת כעת מעורה כדי לקדש את מרצדס, ולשכנע את קוראי ידיעות אחרונות והקהל של ynet שהעם היושב במרחב הציוני הצליח סוף סוף להשתחרר מהאזיקים הפסיכולוגים האנטי-גרמניים הוותיקים. ששון ושמחה: לא עוד עכבות מאובקות, נהיינו ככל הגויים.
לא קל להיות אידיוט
וכך, באין סיבה להסתיר את התשוקה לאחוז בהגה של מרצדס כלשהי, אולי אפילו כזו השייכת לקרום העליון, כמו מרצדס משופרת בידי AMG או איזו SLS/SLK – פרסם ynet מבחן דרכים המהלל את מרצדס S קלאס. וכדי להוכיח שלא קל להיות אידיוט, הבוחן מ-ynet סיכם את נסיעת המבחן שהוא ערך בקביעה:
"בעד: איכות-שיא, נוחות, אבזור, ביצועים.
נגד: ממתינים לאוטונומית".
והזקן חשב לתומו שהמשקפיים מטעים אותו וניקה אותם, אלא שאותו משפט מטופש של סוֹפֵר ynet – הקובע כי החיסרון היחידי של מרצדס S החדשה הוא העובדה שהאנושות מחכה למכונית אוטונומית – נשאר אֵיתָן כמו שור. ככה כותבים עובדי החצר כאשר נגמרות להם המחמאות: אלה האמיתיות ורק מוגזמות, ואלה המצוצות מהאצבע בהתלהבות מוזמנת.
פנטזיה ב-G מז'ור
והעמך, אשר עושרו רחוק מכדי לחשוב על דגם S המפואר, ואפילו לא על S ה"רגילה", מתגעגע למרצדסים הצנועות יחסית מהבצירים C, E או A הקומפקטית, או מַפנה את כמיהתו אל אובייקט מרצדסי סמלי למדי (סמארט הזעירה).
יהדות השטח האמביציוזית, לעומת זאת, אחוזת הטירוף ל-4X4, מפנטזת על מרצדס G הכבדה ורבת העוצמה, שתמורת 2 מיליון שקלים, אם היא תשווק כאן חלילה, תשמח להרוס למענו של הקונה המאושר פיסות טבע ביעילות רבה יותר מזו של כל ג'יפ אחר, לפגוע בחלקי הנוף המועטים שנשארו, בפרחים מוגנים ובשיחים, לחסל שבילים להולכי רגל, להפחיד חיות או לדרוס אותן. הכול כדי לסמן את גבריותם של בעלי הכלי.
כבר לא מזילים ריר במחתרת. מרצדס. צילום: י"א
מרצדס לפשוטי העם
חיישני הסיסמוגרף בחברת ההשכרה באדג'ט לא פספסו כמובן את סימני המהפך, ובהתאם לרצון הציבור, העורג אל הנוחות, הבטיחות והמצליחנות שמרצדס משדרת – סיפקה החברה ללקוחותיה 20 מרצדסים חדשות.
היחצ"נית הצעירה, בעלת קול סימפטי, התקשרה לזקן ושאלה אם הוא עומד לפרסם במדורו "המפתחות בפנים" ובבלוג "מכונית הנפש" את המידע שנשלח אליו, המכריז על המרצדסים החדשות שבאדג'ט גייסה לתפריטה. "אתה תעביר את זה לקוראים שלך?", שאלה האישה.
"אני אפרסם את זה? מה פתאום", ענה המורשה, והיחצ"נית המופתעת שאלה אם נושא המרצדסים, הניתנות סוף-סוף להשכרה אצלנו כנהוג בחו"ל, אינו מעניין אותו. "אכן לא מעניין אותי", שיקר חלק הזקן, בהסתירו את האמת, והאמת היא שהאפשרות לשכור מרצדס באזור הציוני זרקה אותו מיד אל העבר, כאשר רגשותיו ודפיקות לבו הכתיבו לו מה להגיד.
עור לגויים
חזרתי אל המבחן הוותיק של מרצדס S קופה 500 שפרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל, אשר המשפט הפותח בו נשמע כך: "לפני רגע סגרתי את דלתותיה של מרצדס מרשימה זו. מאחורי השמשות הכהות נותרו המושבים, המצופים עור בהיר, עדין במיוחד. עם קצת פחות מזל, חביבי, היה זה יכול להיות העור שלי או שלך".
בשטוטגרט לא שוכחים
מרגע פרסומן של מילות פתיחה אלה עברו כ-30 שנה, אלא שאנשי מרצדס לא שכחו – לא ברייך הרביעי, לא בשטוטגרט ולא בתל-אביב – את גישתו זו של עורך "טורבו" הזקן. הם זוכרים עדיין מה כתבתי בגרסה המקורית (וזאת בניגוד לקשיש, שציטט את דבריו הישנים מהזיכרון, מבלי לחפש את המקור בערמות הירחון ז"ל או בוויקיפדיה).
לכן לא הופתעתי שגם בגרמניה וגם אצלנו נבנו גדרות ביטחון, גבוהות ותת-קרקעיות, בין מרצדס לבין הקשיש. לשמחתי, קונצרן זה אינו מכבד את הזקן המורשה ברכבי מבחן מפוארים כמו אלה המוגשים לכתבי החצר, אשר משרתים את אדוניהם בפה מלא מחמאות מבלי להזכיר את ההיסטוריה. לא במילה ולא ברמז.
בנקמנות מנומסת, הגרמנים אינם שולחים את הקשיש הנוכחי לטוס בביזנס קלאס לאלפים כדי שייהנה ממרצדס S63 AMG המצוידת בטמפומט אוטומטי מתקדם, שיודע לקרוא נתונים ממערכת הניווט ולהגיב בהתאם, לבלום לפני סיבוב וגם לציית לסימני דרך, כפי שגילה יואב קווה במוסף "רכב" של עיתון הארץ.
מצאו את מי להחרים
יש צדק בחרם של מרצדס על הזקן הבעייתי, הזוכר יותר מדי, אך בשבילו אין זה עונש חלילה, כי הקשיש מסוגל עדיין ליהנות ממכוניותיו, דווקא משום שהן אינן מצוידות באלקטרוניקה האוחזת בהגה ולוחצת על הדוושות במקום הנהג.
והמורשה הנוכחי עוד נהנה מההרגשה המתוקה שמרצדס S, גם בגרסת AMG (מיליון וחצי שקלים, אם מכונית זו תשווק על קרקע הארץ כדי שעשירי ציון יאבדו את רישיון הנהיגה), מוכרחה להתאמץ ברוב כוחה ובמלוא מומנט המנוע, המסופק על ידי מגדשי טורבו כפולים – כדי להתחרות בבווארית של הזקן, שהיא בעלת מנוע אטמוספרי N/A (נטול טורבו) וטמפומט מפגר השייך לדורות קודמים, ואינה משתמשת בתוכנת זינוק אלקטרונית אלא רק בנעל של הקשיש, הנצמדת לדוושת הדלק סתם כך, בלי אלגוריתם ובלי מורא.
3.8 ספיישל
לקראת הסתיו העומד במפתן ציון, ולכבוד תערוכות הרכב שנפתחו בפריז ובפרנקפורט, היצרנים המובילים שִכְלְלוּ את הציד המטורף אחר קונים פוטנציאליים המעוניינים, בגלל סיבות פסיכולוגיות בעיקר או עקב מגבלות פיזיות, לשבת גבוה יותר מכפי שישבו בעבר במכוניות משפחתיות רגילות – והם מציעים כעת לקראת התחרות נשק חדש: מיני-קרוסאוברים.
גימיק ממזרי זה, הזומם להשתלט על השוק, נשמר בסוד אצל גדודי כתבי החצר העבריים – משום שהמידע על המיני-קרוסאוברים עלול לפגוע במכירות הקרוסאוברים וה-SUV-ים הוותיקים שנמצאים על המדפים או בבוידם של אדוניהם היבואנים.
וכך, הקונה העברי אינו יודע כי בשרוול של היצרנים מחכות כקלף משמעותי מיני-קרוסאוברים צרפתיות, כמו זו הבנויה על פיז'ו 1008 וכמו זו של סיטרואן, לצד מתחרות בעלות תעודת זהות גרמנית כמו פולקסוואגן T-Roc, ולצד שתי קוריאניות ויפנית, בינתיים אחת, שתוכננה על בסיס טויוטה אייגו.
הניסיון להשתלט על השוק באמצעות כלי נוח, קל ולא יקר, אשר אורכו אינו עובר את ה-3.8 מטרים, הוא למעשה הימור מושכל של היצרנים שלפיו ריצת הלקוחות אחר קרוסאוברים רגילות עומדת להסתיים, וזאת מכמה סיבות:
ראשית, ציבור הקונים, גם זה שאצלנו, תפס שבסופו של דבר הוא משלם על גימיק שקוף של משפחתיוֹת משעממות שרצפתן התרחקה מהקרקע ומשקלן גורם לאכילת דלק מוגזמת, כמו במקרה של פורד קוּגָה ומאזדה CX5, טיגואן של פולקסוואגן וכך הלאה. בכל החבורה הזו של הקרוסאוברים ה"מסורתיות" בולטות לטובה רק סיטרואן C4 פיקאסו ופולקסוואגן טיגואן בגרסת דיזל 2.0 ליטרים 240 כ"ס, שאינה משווקת בארץ כי בצ'מפיון רק רואי חשבון מחליטים בְּמָה היהדות תנהג.
רק המחיר בריא
אך בינתיים, SUV-ים וקרוסאוברים נשארו באופנה, למרות שהן שורפות הרבה יותר דלק ממכוניות בתצורת קומבי, אוחזות בכביש גרוע יותר מקומבי, והן פחות בטיחותיות מהקומבי בגלל שיווי משקל דפוק, היגוי מלאכותי וקשיי בלימה – ועוד המחירים של קרוסאוברים ו-SUV-ים גבוהים יותר מאלה של הקומבי.
ובכל זאת, קונים אותן עדיין אנשים מסוממים על ידי האופנה – גם כאשר אופנה זו מתקרבת לסופה.
אגב, נוחות וביצועים בנוסח קרוסאובר או SUV היו לקשיש בניסאן בלו-בירד קומבי 2.0 ליטרים דיזל הוותיקה, שהייתה חסכונית בטירוף.
נזכיר ש-99 אחוזים מקרוסאוברים ו-SUV-ים אלה לא יירדו מהאספלט החלק, ושבעליהן, כמו כל נהגי המשפחתיות, מוכרחים להוריד מהירות לפני מהמורות האטה, אף כי יש להם מכשיר תנועה "המאפשר כניסה לשטח קל".
לפי הזקן, חובב כפייתי של סרקזם וציניות, השיווק המוצלח של מכוניות רגילות – אלה שרק מוגבהות ומצוידות בגלגלים גדולים יותר מאשר במקור, ועוד במחיר גבוה ב-25 אחוזים – הוא אליפות העולם במסחר. הלוואי עלינו אליפויות דומות בחינוך, בהבנת הנקרא ובספורט.
שטיק מעיק
לגימיק המתוכנן על ידי היצרנים, קרוסאוברים קטנות, תהיה כנראה השפעה רחבה, כי הפעם לא רק המשפחתיות ישנו את צורתן אלא גם קטינות אירופיות ואסייתיות, שיאמצו את השטיק המעיק הזה של הגבהת הרצפות ותו לא. סביר להניח שהציבור יבלע את זה, כפי שהצליחה בעבר אחיזת העיניים של מאזדה CX5, פורד קוגה ושות', עד שהיא נבלמה על ידי התעוררות התודעה.
אמנם אין ספק שבקרוסאוברים וב-SUV-ים הקטנות יהיה קל יותר לחפש מקום חניה בעיר וההוצאה על הדלק תפחת, אלא שאלה הם היתרונות היחידים. כי בעיקרו של דבר, המיני-קרוסאוברים הן לא יותר מאשר ההמשך של מגפת הקרוסאוברים הכבדים, הקודמים, מגפה אשר פגעה וממשיכה לפגוע בהנאת הנהיגה, ולשמחתנו עומדת לגלגל את הפוסטר שלה.
אף ארוך, פתיל קצר: עונת ההשקות נפתחה גם אצל היצרנית הקוריאנית קיה, שיצאה עם סטינגר ואחריה עם סטוניק, שגם היא זכתה בהתעניינות. אך אין זה סוף החידושים. לתערוכת פרנקפורט הקרובה הכינו הקוריאנים הפתעה נוספת, כפולה, בדמותם של דגם Pro ceed, וגרסה נוספת בעלת הכינוי KED-12, שהיא פנטזיה עיצובית על סיד החדשה, השונה מכל הסידים שהצלחנו להכיר עד עתה.
KED-12 המהפכנית שייכת לגזע shooting brake (חרך ירי), וזהו חידוש אמיתי בדגמי קיה. השילוב בין קומבי וקופה הוא בחירה עיצובית מעניינת ומרעננת אשר מושכת במיוחד את הקשיש המורשה, כי shooting brake בגרסת קיה מזכירה לו את ה-shooting brake הביתית, כלומר את הבווארית, בתו האהובה של הזקן, אף היא בעלת מכסה מנוע ארוך, שבמקרה של העיצוב הקוריאני מופיע בתוספת קווים אלגנטיים בנוסח מאזדה 6.
ועד להופעתה של KED-12 בתערוכת פרנקפורט באמצע החודש הנוכחי, היצרן שומר בסוד את כל הפרטים לגביה: מה יהיה כוח המנוע, האם KED-12 תיוצר כהיברידית, מהם מידותיה ומשקלה ומהם ביצועיה. האם היא תגיע ל-200 קמ"ש בתוך 18 שניות, כמו ה- shooting brake של הזקן, ילידת בוואריה? קיה מבטיחה רק שהטכנולוגיה במכונית זו תתאים להפליא למראה שלה.
טיפ טיפה: איך להציל את DSG
כידוע, DSG וגירים דומים לו אינם פטורים מבעיות אמינות המפחידות את בעליהם, במיוחד כאשר אחריות היצרן פגה. האם יש אפשרות למנוע תקלות בגירים אלה, או לפחות לדחות את התקלות לעתיד?
ראשית נזכיר כי תיבות ההילוכים DSG של פולקסוואגן, וכל הפטנטים הדומים של המתחרות האירופיות והאסייתיות אשר מתבססים על אותו עיקרון טכני של הקונצרן הגרמני – סובלים מאי-החלפת שמן כאילו היו גירים פלנטריים רגילים. ודאי שלבריאותם של גירים מסוג זה יש להחליף להם שמן במכון גירים אוטומטיים מנוסה, ולא במוסך כללי, גם אם הוא שייך ליבואן.
בנוסף, אין לשכוח שתיבת ההילוכים DSG ודומותיה ניזוקות עקב זינוק בחריקה, ובכלל מזיקה להן נסיעה נמרצת מדי, "ספורטיבית", הגורמת להרס המצמדים.
DSG רגיש גם לנסיעה בתוכנת ECO, שבה האלקטרוניקה שומרת על סיבובי מנוע הגבוהים רק במעט מ-1,000 סל"ד, מה שמוביל לתקלה בגלגל התנופה הדו-מסאי, ומייצר רעידות בלתי מאוזנות הפוגעות במערכת ה-DSG, במצמדים ובמכניקה הקשורה בהם. אמנם השימוש בתוכנת ECO מניב חיסכון דלק (מינימלי), אלא שזה בא על חשבון גלגל התנופה, שחייו יתקצרו.
בנוסף לכל המגרעות הללו, בזמן סחיבה ממושכת בפקקים, כאשר המכונית בקושי זזה, תיבת ההילוכים DSG מתפקדת על "חצי מצמדים", מה שהורס אותם. בפקק מומלץ אפוא לעמוד בגיר במצב D ובדוושת בלם לחוצה, לא לנפנף בהילוכים ולהימנע משימוש בבלם יד, כי אז כוח המנוע אינו מתנתק ועובד על חשבון הגיר.
שואלים את אדוארד
אליעם: אני קורא אותך שנים ב"דיוקן", וכעת, לקראת רכישת רכב חדש, אשמח להתייעץ איתך.
אשתי ואני נסענו בשנה האחרונה בסאאב se 9-5 שקיבלנו מאבא שלה, חובב סאאב מושבע. הרכב חזק ובטיחותי, אך זולל דלק ורואה מוסך כל העת, 18 שנה על הכביש… אנו מצפים לילד, ומתלבטים בין סקודה פאביה לטויוטה קורולה. התקציב שלנו הוא עד 30 אלף שקלים. מחפשים רכב משפחתי בסך הכול, בטיחותי וכמה שפחות מוסך.
ראינו השבוע קורולה 2008 יד שנייה מאדם שאנו מכירים, שעשתה 176 אלף ק"מ, שמורה מאוד, אך בבדיקה במוסך לפני מכירה נאמר שצריך להחליף קלאץ' בקרוב. מה דעתך? מה אתה אומר על הרובוטית? האם היא נמנית עם משפחתה הבטוחה של קורולה שלא רואה מוסך, או שמא בגלל הקלאץ' עלינו להתרחק ממנה? המחיר הוא 22 אלף שקלים.
תשובה: הבודק לא אמר שצריך להחליף את המצמד מיד, אלא קבע בזהירות שיהיה בכך צורך בעתיד. ובינתיים, בגלל חולשת המצמד, הטבעית אחרי 176 אלף ק"מ, החלפות ההילוכים בגיר רובוטי זה אמורות להיות מורגשות פחות. האומנם כך?
בכל אופן, יש להיכנס למכון גירים אוטומטיים מנוסה (ולא למוסך כללי, אפילו הוא שייך ליבואן), להתעניין מה מחירה של החלפת המצמד העתידית, אם יהיה בה צורך, ולהוסיף שזקן אחד המליץ להחליף בקפדנות את שמן הגיר, כולל המסנן, כדי להקל על עבודתה של תיבת הילוכים זו.
במקומכם הייתי הולך על עסקת הקורולה, הנראית הגיונית.
שריאל: ברשותי מאזדה MPV שנת 2004 שעשתה 130 אלף ק"מ. האוטו שמור מאוד, ואני יד שנייה. יד ראשונה הייתה פרטית. לפני זמן-מה החלו שתי תופעות מוזרות:
- חיישן נקישות מנוע מופיע כתקלה במחשב, מחליפים אותו, והתקלה חוזרת על עצמה.
- בהתנעה ראשונה בבוקר נורת Hold מהבהבת. אם מעבירים ל-D, האוטו קופץ חזק מאוד. צריך לכבות את המנוע ולהתניע מחדש.
במוסך בדקו את הנושא – חיברו למחשב, ולא מצאו תקלה. ביקשו שאבוא שוב בעוד זמן-מה. הגעתי, ופתאום מצאו שחיישן המהירות לא תקין. כדי להחליף את החיישן הזה צריך לפרק את הגיר. מדובר בעבודה יקרה נורא שלדעתי לא בטוח כלל שתפתור את הבעיה, מכיוון שבפעם הראשונה שהאוטו היה במוסך לא ראו את התקלה במחשב.
אשמח לשמוע את דעתך – מה לעשות?
תשובה: אפשר כי כל התקלות שאתה מתאר (כולל חיישן המהירות הנמצא בתוך הגיר) קשורות בתפקוד לקוי של תוכנת המחשב במאזדה MPV שלך.
במקרה זה, כדי לרענן או להחליף את תוכנת המחשב – שהתבלבלה מזקנה או מרטיבות, או סובלת מחוסר התאמה לתפקוד המנוע, או שהסתבכה עם מערכות חשמל אחרות – מומלץ לחפש חשמלאי מנוסה, מומחה למחשבי רכב, ולא מכונאי.
"נהיגה, הפעילות הכי מעניינת והכי מסוכנת, מושפעת ממה שלמדנו, ומתבצעת על הכביש בהתאם לניסיון. אלא שאין לשכוח את השפעתם של כוחות הסוס הפסיכולוגיים, שכן אופן הנהיגה נקבע בעיקר מכל מה שעברנו בחיים" (נהג המרוצים בן קולינס, המוכר כ"סטיג")
חוץ ממנועים, תיבות הילוכים, שלדות, מערכות היגוי ונפשות של מכשירי תנועה אשר פעם ועד עתה הסכימו לחיות עם המורשה, לטוב ולרע – נשארו בזיכרונו של הזקן גם קטעים בעלי ערך רגשי המורכבים מתמונות, צלילים, מילים בשפות זרות, חרוזים וּפָנִים, וכל ההמולה הזו בונה על התערבותה של המקלדת.
כי ללא עזרת MacBook, הפעם חולה ופעם מתאושש, כלומר משרת ומורד לסירוגין ולציעורין, כל הבלגן הזה, בלגן ציורי, ספרותי וקולנוע הנושם עדיין במלאי, ילך בשקט לאיבוד. עם הזקן או לפניו.
לשרוד את האפור
שנות ה-50 המוקדמות. קומוניזם עמוק בלודז', עיר הפועלים הענקית, עיר אפורה כולה. אפורים הבתים, אפורים הם פני התושבים, ואפורים העלים בפארק היחידי.
זכיתי להתקבל לשנה ראשונה באקדמיה לקולנוע. סטודנט שחרחר וגבוה מתקרב במסדרון לקשיש המורשה העתידי, ולוחש לאוזנו, "עָמְכוּ?". ביידיש תקנית, "עמכו" היא שאלה אם אתה יהודי.
"יוֹ!" (כן), ענה המורשה, והשחרחר, שמציג עצמו כרומן היינברג, סטודנט שנה שנייה (וכעבור שנים, סגן הרקטור במחלקה לקולנוע של אוניברסיטת לוס-אנג'לס, שנקרא שם רומן הארט), מזהיר את המורשה לבל ילך חלילה בצעיף צהוב.
"למה לי ללכת בצעיף צהוב?", שאלתי את היינברג, ולמדתי ממנו שסטודנטים באקדמיה לקולנוע הולכים בצעיפים כאלה כשהם מבקרים בעיר, ועוד חובשים בארט שחור, הסביר הקולגה החדש.
"אז למה לי אסור?", התעניינתי, "משום שרק התחלתי ללמוד?"
היינברג הניד בראשו לשלילה, והאיר לי שחוליגנים מקומיים מחפשים ברחובות העיר וברכבת הקלה את הסטודנטים של האקדמיה לקולנוע, מזהים אותם לפי הצעיפים הצהובים, ונהנים להחטיף להם מכות.
האקדמיה לקולנוע בלודז', 1954. מנותקת מהעוני ומהדיכוי הקומוניסטי
פרחים, חוצפה וסוס
– "איך התקבלת לאקדמיה?", חקר אותי היינברג, "הרי השנה היו מעל 600 קופצים, מפולין ומחו"ל, על 12 מקומות. הבאת תצלומים?"
– "לא", עניתי, "אין לי מצלמה, ואני לא יודע לצלם".
– "אז מה הבאת לוועדת הקבלה?", התעניין היינברג.
עניתי שלשלב הסינון האחרון, הקובע, הבאתי תמונות שציירתי באקדמיה לציור בקרקוב, "ואולי עזר לי שעניתי בחוצפה לשאלות הפרופסורים היושבים בוועדת הקבלה", הוספתי. אך לא הפללתי את עצמי בפני היינברג בעובדה שבנוסף לציוריי שלי, הבאתי לוועדה גם שתיים-שלוש עבודות של אחותי הציירת, המתמחה בציורי פרחים, ותמונה אחת של חברי לאקדמיה לאמנות בקרקוב, סוס גזעי בקפיצה.
זו הייתה טעות, כי במשך כמה השנים הבאות נהג פרופסור מְייזֶ'ייבְסְקי, שלימד סטודנטים לקולנוע לצייר, לשאול אותי מדוע הפסקתי לצייר סוסים. "זה דווקא הלך לך טוב, אדוארד", חייך באופן מסתורי, כאילו רמז שגילה את התרגיל שלי.
או ש – הלוואי – הוא סתם לא שכח את הסוס שהבאתי אל אורוות הקולנוע. לא שאלתי אותו על כך גם בחלוף עשרות שנים, כשהפכנו חברים.
אנרכיסט חוצפן
גם לא סיפרתי להיינברג שוועדת הקבלה לאקדמיה לקולנוע בלודז' הגישה לי דף נייר, בבקשה שבתוך חמש דקות אכתוב קטע המתאים לסגנון סרטיו של היצ'קוק. ואני כתבתי את "חלום אימה":
חלום אימה
בליל עיוור
מסמר בלי ראש
על רקע אפל.
על רקע אפל
בלי ראש המסמר
ורק הלחש:
תישאר.
הטקסט שמסרתי עבר מיד ליד, והפרופסורים שאלו אם יש לי מה להוסיף. מלמלתי משהו בכיוון ש"אנו, קורבנות החלימה, התרגלנו לפחד מסיפורי אימה מדומים, שהם חזקים יותר מכל מה שמתרחש במציאות, ומנסים לא לסבול בגללם מהתקף לב או מאיזו טראומה פרפסיכולוגית ממושכת. וכאשר חלומותינו הבלתי רצויים הללו באים אל סיומם, אנו מנסים באופן אינסטינקטיבי לשכוח אותם, למחוק מהר ככל האפשר את הרפתקאות אלימות אלה מהזיכרון, בניסיון להגן על נפשנו. וחבל, כי כך עבודתו המזהירה של התסריטאי המסתורי סתם הולכת פייפן".
"אתה חושב שאלפרד היצ'קוק מנצל את חלומותיו?", שאלה הגברת היחידה בחבר השופטים.
"אין לי ספק בכך", עניתי.
הפתק שלי עבר שוב מיד ליד. "אתה היחיד שהתבטא בשיר", ספק הופתעו השופטים ספק האשימו.
"לא התכוונתי", עניתי להגנתי, והוספתי שהחברה שלי משוררת. "אולי נדבקתי ממנה", חייכתי במבוכה, ובמבוכה עמוקה עוד יותר התנצלתי שהטקסט שלי, שנכתב אד-הוק, אינו מייצג את הריאליזם הסוציאליסטי שמומלץ על ידי האידיאולוג הרוסי אנדרי ז'דאנוב, אשר הכתיב את הקריטריונים המפלגתיים ביחס לאמנות.
זכיתי במטח מבטים קרים, המאותתים על עוינותה של הפרופסוּרה הבכירה כלפי המועמד הציניקן, אותו אנרכיסט חובב מבולבל, והיה לי ברור שבאותו רגע הפסדתי את המשימה להצטרף לאקדמיה לקולנוע, להיות במאי או צלם, או לפחות תסריטאי.
לא נשארתי כדי להידכדך מול רשימת אלה שכן הצליחו להתקבל, ונסעתי לדודה שלי בגדנסק. כעבור ימים ספורים קיבלתי מברק ממזכירות האקדמיה. "חסרים לנו תעודת הבגרות וגיליון הציונים שלך מהאקדמיה לציור בקרקוב", ביקשו ממני בטלגרמה. הבנתי שקרה פלא בלתי מציאותי. שאני בפנים.
ארמון בתוך הדיכוי
הלימודים נפתחו, 8 שעות בכיתות שסודרו בתוך ארמון הממוקם במרכז לודז' ובנוי בסגנון המאה ה-19. המבנה היה שייך בעבר לשושלת אצילים בלודז' בשם פוזננסקי, אולי יהודים אולי לא, והולאם על ידי השלטון הקומוניסטי לטובת אקדמיה לקולנוע.
המוסד הגבוה שהוקם היה מנותק מהסביבה, מהדיכוי ומהעוני. באולם ההקרנות של האקדמיה רצו סרטים נון-סטופ, אשר אנו, יותר דיירי המקום מאשר סטודנטים רגילים, ראינו די פעמים כדי לדעת את הדיאלוגים שלהם על-פה, ולשיר את שיריהם עד שהפכו להיות הלייטמוטיב של הלימודים.
היינו מתיישבים הכי קרוב למסך כדי להיות, פיזית ונפשית, בתוך הסרטים – סרטים רוסיים ישנים כמו "צ'אפייב", אך גם סרטים מערביים שלא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.
איך חזרתי ליהדות
בחצר הארמון נבנה צריף שתפקד כמעון קטן לסטודנטים. נשלחתי לחדר ובו מיטת קומתיים, שהקומה העליונה בה הייתה שלי והקומה התחתונה של סטודנט שנה שלישית.
החלפנו "שלום שלום", עליתי למיטתי ונרדמתי. קמתי בלילה לשירותים, ירדתי, ולאור הירח המציץ דרך החלון ראיתי את שותפי ישן על גבו בעיניים פתוחות לרווחה.
הלכתי, חזרתי, והוא עדיין ישן בעיניים פקוחות. עליתי על מיטתי, אך נחרד מהמראה, לא הצלחתי להירדם. בבוקר ביקשתי להעביר אותי לחדר אחר. ואכן, קיבלתי שותף חדש, אף הוא סטודנט שנה שנייה או שלישית, קצת צולע, אינטליגנטי, מבריק.
התעוררתי בבוקר, וראיתי שלצד מיטתו עומדת הרגל שלו, המנותקת מהגוף, מולבשת במכנסיים שהידלדלו עליה ונעולה נעל מצוחצחת. הפעם כבר לא הלכתי למזכירה לחפש שותף שלישי, אלא פניתי ל"עמכו" היינברג. "מה עם הבורסה של הסטודנטים היהודים שאתה גר בה?", שאלתי, "יהיה שם מקום גם בשבילי?"
"אז למה אמרת תחילה שאתה לא מעוניין לגור במעונות האלה?", הזכיר לי האיש, "הרי אמרתי לך ששקט שם ושדואגים לנו. בבוקר יש ארוחה חינם, מחלקים לנו בגדים של הג'וינט, ומדי יומיים מקבלים קופסת סרדינים. גן עדן, אידיליה", צחק היינברג. "נו, אתה קונה את זה?"
הסברתי להגנתי שניסיתי לחיות בין גויים תקניים כשווה מול שווים, כי לא התאים לי להיסגר בגטו, שהגויים נהנים לראות אותנו בו גם אם גטו זה אינו מוביל לתחנה טרבלינקה. אך מה לעשות, נכשלתי.
הלכתי עם היינברג לרחוב פרנצ'סקאנסקה 15, אל חדר בקומה 5 ללא מעלית, וכך חזרתי לחיבוק היהדות, שממנה התנתקתי עם עזיבת בית היתומים היהודים בקרקוב.
היטמעות מהירה
כיהודי פיקח, למדתי עד מהרה להחליף במכולת הסמוכה את קופסאות הסרדינים של הג'וינט בבירה צ'כית, המספקת שלווה.
טיפ טיפה: רומן נכזב בחמישה כוכבים
*
בשנת 1985 מישהו מהנהלת חיפה כימיקלים קרא בירחון "טורבו" ש-א"א, כותב המדור "בלי מעצורים" ובעל ניסיון בראלי בארץ מולדתו, קנה אלפא 33 תלתן ירוק חדשה, בניילונים, ומתכוון להשתתף בה בתחרויות ראליקרוס באשקלון.
**
החיפנים פנו אל א"א, נפגשו איתו, ושאלו בנימוס אם המורשה הטרום-נוכחי מוכן לקבל את חיפה כימיקלים כספונסרית, ובתמורה להשקעתם בהכנתה של אלפא – א"א ייסע בראלי עם המדבקה "מתנול, דלק המחר".
המורשה הסכים, וסיכם עם החיפנים שהם רק יעזרו לו בפירוק האלפא מכל דבר שאינו חיובי במרוצים, כמו מושבים כבדים, פלסטיקים דקורטיביים בדלתות ובלוח השעונים, שטיחונים וציפוי גג.
הוסכם בין הצדדים שמדבקת המתנול תמצא את מקומה על הכנפיים הקדמיים משני צדי הרכב, ובתמורה, המכונאים של חיפה כימיקלים לא רק יסייעו בפירוק האביזרים הנ"ל, אלא גם ישמרו במחסניהם בחיפה את כל מה שפורק, כך שבתום עונת מרוצים אחת או שתיים המורשה יוכל להרכיב חזרה באלפא כל פרט שפורק ואוחסן בחיפה כימיקלים, כדי להחזיר את מכוניתו לכביש האזרחי.
***
הפירוק הלך חלק. אלפא איבדה קילוגרמים רבים, והמורשה הכניס באופן אישי כל בורג וכל פלסטיק מפורקים לשקיות שקופות, שעליהן הוא כתב מהי תכולתן ומהיכן נלקח כל חלק. ציפוי הדלתות, המנועים שמרימים ומורידים שמשות, כל סוויץ' וכל בורג – כל אלה נסגרו במחסן כשהם נושאים תוויות מדוקדקות, ועל כל חבילה וחבילה התנוסס המשפט: "בעל הנכס הוא א"א, אלפא 33 מרוצים. נא לשמור על המדפים, לא לפנות".
המורשה אף וידא בעצמו שהמדפים התמלאו בחפציו, וכעת היה יכול להתרכז במרוצים בראש שקט. "אל תדאג", אמרו לו הכימיקלים, "אנחנו יקים אחראיים", והמורשה האידיוט האמין להם.
****
סדרת המרוצים סיפקה ב-50 אחוזים את האמביציה של המורשה, כי אלפא תמיד לקחה חלק בגמר, אף שהיא הייתה היחידה בקבוצת 1.6 שאינה מצוידת בדיפרנציאל ננעל, החיובי בסיבובים חוליים. חרף כך הייתה אלפא, שנעמדה בפניות הללו על שני גלגלים, מפסידה רק לשלוש הגולפים המשופרות בצ'מפיון, ופעם אפילו נכנסה ביניהן בטירוף, והגיעה שלישית.
המנוע המשופר בידי מוסך אלכס אשדוד עבד על 9,000 סל"ד, והגיר הקצר של אנג'ליני, שהגיע מרומא, היה שווה כל דולר שהושקע בו. חבל שהתקציב לא אפשר להביא גם דיפרנציאל ננעל, אבל זה לא גרם עוגמת נפש כפי שגרמה הבגידה של חיפה כימיקלים.
*****
מרוצי הראליקרוס נגמרו, והמורשה נסע לחיפה כדי להרכיב חזרה כל חלק שפורק, אך לא מצא שום-כלום במחסני כימיקלים! לא רק שאף חלק לא נשאר על המדפים, אלא אנשי כימיקלים התחייכו וגיחכו בפינות המוסך, והמליצו למורשה לחפש ב"פחי הזבל של אשתקד".
המורשה לא מצא שום דבר שלו, בשום מקום, וגם הנהלת הפירמה ניסתה להתנער ממנו בזלזול, לא ענתה לפקסים והתחמקה מלדבר בטלפון.
בעבודה סיזיפית ותמורת כסף רב, בארץ ובחו"ל, המורשה שִחְזֵר בכל זאת את אלפא. הוא השיב לה כל פרט וכל בורג, כולל מושבים מקוריים ומערכת חגורות בטיחות (שבמקומן אלפא השתמשה בחגורת מרוצים של Salbet), ועוד כ-100 פיצ'פקעס אחרים שנעלמו, החל בשטיחונים האדומים, הסוויץ' על מוט ההגה, מקלט הרדיו והרמקולים ועד המאפרות. הכול נקנה והורכב באלפא מחדש, ורק על המיזוג ויתרתי.
והיום, כאשר הקשיש המורשה קורא על הצרות של חיפה כימיקלים, הזקן, בנדיבותו, אינו מסנן "יש שופטים שם למעלה", ואינו שמח לאידם של גנבי החלקים של אלפא 33 תלתן ירוק, אנשים דוחים שנזרקים בימים אלה מעבודתם בחברה, הדוחה כמוהם.
******
קפסולות זמן. י"א מצלם ומדווח: בנצר-סירני התקיים לאחרונה מפגש קלאסיות חגיגי לרגל סיום שחזורה של ווקסהול קרסטה PA מודל 1962 בבעלות חבר מועדון החמש גיל מירן. סלון 4 דלתות זו אינה מהווה משאת נפש טבעית בעבור אספנים, בשל האתגר הרב באיתור חלפים בשבילה. גם חותם היסטורי יוצא דופן לא הותירה בריטית ותיקה זו, למעט העובדה ששימשה את אליזבת השנייה (בחירה לא לגמרי טבעית גם בעבור בית המלוכה, שהרי קרסטה אינה שיא הפאר ועוד יוצרה באופן המוני).
מפגש עם מכוניות קלאסיות מתקופות שונות, ובהן יגוארים וצמד רולס רויסים, עשוי ללמד רבות על החברה האנושית: על השפעת אירועים היסטוריים ומשברים כלכליים על תעשיית הרכב, על התפתחות הטכנולוגיה, על האופנה ועל הבדלים בין מדינות. כך קורה למשל עם אופלGT , שמדגימה פרשנות אירופית שונת-טעם לעומת אחותה, קורבט C3 האמריקנית, תחת המעטפת המשותפת של ג'נרל מוטורס. אבולוציית השנים יכולה ללמד גם על יחסי הגומלין שבין ההנדסה והעיצוב, כפי שממחישה פיז'ו D4A משנת 1956, שנראית כאילו המעצב שכח את הרדיאטור והוסיפו כלאחר יד בפרונט לאחר השלמת התכנון ההנדסי (או שמא להפך…).
בתום האירוע הזדמן לי לנסוע בעקבות כוכבת ההשקה, קרסטה. 95 כ"ס מנפח 2,655 סמ"ק מהווים בהחלט מפרט פוטנציאלי להשתלבות בתנועה המודרנית, אולםPA שייטה לה בקצב נינוח. כנראה, לאחר האירוע המרגש היא לא מיהרה לסגור את היום, מה גם שכל כך הרבה מבטים מלווים את נסיעתה.
שואלים את אדוארד
תמר הירדני, בתגובה ל"סטיפה": תנחומיי על מות חברך המוכשר יאנוש גלובצקי. בגיליון האחרון כתבת בין התגובות: "צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני". אשמח לדעת מהו סגנון נהיגה בזבזני.
תשובה: סגנון נהיגה בזבזני הוא נקיטת סיבובי מנוע גבוהים ללא צורך, כמו גם שימוש מוגזם במעצורים במקום להוריד רגל מדוושת הגז ולבלום בעזרת המנוע. בזבזנות דלק נוספת היא נסיעה לטווחים קצרים, כאשר שמן המנוע עוד לא מגיע לטמפרטורת עבודה מיטבית. יש עוד דרכים לבזבז דלק, נכתוב עליהן בקרוב.
שמוליק: בשל המלצותיך המרובות במדורך רכשתי לפני כשנה הונדה FRV שנת 2008. הרכב, מיד ראשונה, גמע אמנם 250 אלף קילומטרים, אך הוא במצב תקין ב"ה ואני מודה לך על המלצתך. הרכב מרווח ונוח, מקום גדול למטען, וכמובן סוחב יפה בעליות. תודה.
לצערי, כפתור העלאת/הורדת חלון הנהג נשבר, והחלפתו במוסך הונדה יקרה מאוד (מעל אלף שקלים, ויש צורך להמתין לייבוא הרכיב). האם אפשר להסתייע בך למצוא חלף כזה בחו"ל הניתן להזמנה ברשת?
תשובה: אלף שקלים ומעלה תמורת שטות כזו שנשברה בהונדה שלך הם כבר לא ריצת בצע של המוסך, אלא שוד לאור יום. לא ייאמן לאן הגענו.
מדובר במתג דו-כיווני פשוט, אשר דומה (ואולי אף זהה) למתגים מסוגו במכוניות אחרות. אני למשל קניתי לאלפא 33 שלי מתג רזרבי שיש בו תאורה פנימית, ותמורתו שילמתי ללועזיטים 4 זלוטי, כלומר 4 שקלים בלבד.
תוכל לנסות להזמין את הרכיב ב-eBay, ואם לא תצליח, אז בינתיים כל חשמלאי בעל ידי זהב יוכל להרכיב לך מתג דו-כיווני, או אפילו שני מתגים בודדים – אחד להעלאת השמשה והשני להורדתה.
דוד: הייתה ברשותנו דייהטסו טריוס 2008, ורצינו רכב דומה, אך כבר לא מייצרים אותו.
אנחנו צריכים רכב בעבור 4-5 נוסעים (חמש דלתות, לא 4X4) הדומה לטריוס, שיהיה גבוה דיו לנסיעות בדרכי עפר. מה תוכל להמליץ?
תשובה: המחליפה הראויה לטריוס היא דאצ'יה דוסטר, בחירה מוצלחת לא רק בשל מחירה העממי עדיין.
דורון לוי, מושב כנף: נפלה בחלקי הזדמנות לקנות ביואיק לה סייבר 2005 מיד ראשונה, שמורה בקפדנות ובעלת קילומטראז' של 45 אלף. חשבתי להתקין מערכת גז כדי לחסוך בהוצאות הדלק. השאלות:
האם זה כדאי? אם כן, אז האם יש דגשים מיוחדים? האם אתה מכיר מתקין מועדף? אני גר ברמת הגולן.
האם יש לך הערות/הארות לגבי התייחסות לרכב שנסע מעט קילומטרים בחודשים הראשונים, "עד שייכנס לתלם…"?
תשובה: מכיוון שהסבה לגז היא עניין רציני, וחשוב לשמור על אמינות המנוע, אני מציע לך לפנות למוסך "גז חיש". אמנם הוא נמצא בפתח-תקווה ולא בצפון, אך זהו מקום מקצועי ואחראי. שלומי, מומחה המדור לענייני גז, יענה לכל שאלותיך בטלפון 050-9977797.
stypa (סטיפה) הוא מנהג לועזיטי ידוע, אחד הטקסים הפגאניים שמהם לא הצלחתי להתנתק. בסטיפה תקנית יושבים הגויים על מותו של קרוב, מדברים עליו, מגלגלים זיכרונות או סתם שותים ומעשנים. אלו שיודעים לבכות, בוכים
והנה הזקן היהודי דָּבֵק במסורת אקזוטית זרה זו, ויושב בסטיפה משלו עקב מותו הפתאומי של ידיד נפשו ואליל דור שהולך ונעלם: הסופר הפולני, התסריטאי והמחזאי יאנוש גְּלוֹבָצְקִי.
אין נים ואין שכנים
הזקן שהתנחל בי יושב בסטיפה הפרטית שלו, יושב לבדו, במרפסת קטנה הטובלת בְּלַיְלָה תל-אביב חשוך, עם בקבוק ומקטרת. מולו של הקשיש רק מַפָּל של תריסים חשמליים סגורים בבית ממול, אין סימן חיים, כלום, רק אור של פנס רחוב.
התריסים סגורים גם בדירה אשר עליה ועל דייריה התכוונתי לספר לגלובצקי אך לא הספקתי, כך שחברי לא ישמע ממני כבר שבשכונה זמנית זו שבה נתקעתי נדלקים ונכבים ניצוצות של חיים, פיסות אנושיוֹת בעלות איכות ספרותית אשר מלוות בתמונות בנוסח ריאליטי, כאילו הן שייכות למחזות שיאנוש כתב.
הרי האפיזודות והתמונות המתרחשות ברחוב מקס ברוד הצדדי דומות לאותם קטעי חיים קטנים, שוליים לכאורה, אשר סיפקו לחברי המנוח קריירה מטאורית בברודווי, בפריז, ברומא, ובוודאי בוורשה שאחרי נפילת השלטון הקומוניסטי.
ככה סתם, כאילו כלום
הדירה שמול המרפסת שלי, אף היא בקומה השנייה, נקנתה לא מזמן על ידי משפחה עשירה דייה כדי להחזיק משרתת אפריקנית שחומת עור, העסוקה בטקס קבוע של ניקוי סביבת המגורים של בעליה, כביסה, ייבוש וגם בישול.
שבוע אחר שבוע עובדת הכושית נמרצות, מצהריים עד ערב, בנוכחותם של בעלי הנכס. אלא שמדי בוקר, כאשר הילדים נשלחים לגן ובעלי הבית נוסעים אל עסקיהם, אשת אפריקה שחורה זו מציתה סיגריה, מסדרת בדייקנות כריות גדולות על הספה הלבנה שבמרכז המרפסת, ומתפרקדת עליה במנוחה.
זה כאילו כלום, אלא שמשום-כלומים כאלו יצר גלובצקי את המחזות הכי מעניינים שלו, אז ודאי שרציתי למסור לו את הקטע כדי לשעשע אותו עם עוד ריקושט מהעולם היהודי שעניין אותו כל כך, אך לא הספקתי.
מטלית פלאית
ונשארה עוד תמונה, קולנועית משהו, שאני נאלץ לשמור לעצמי במקום לחלוק עם גלובצקי: בזמן הסיאסטה של אותם שכנים שלי, כאשר התריס שלהם נשאר פתוח לשם השינוי והשמשה הענקית בסלון, הכהה במקצת, קיבלה תפקיד לשמור על המיזוג, התרחש לפתע פלא: מטלית בהירה ניקתה את השמשה בעצמה, בלי שום יד אנושית מחוברת אליו, ואפילו בלי מקל ארוך.
היה זה מחזה מסתורי ובלתי מובן, ורק כעבור דקות ארוכות הבין הזקן שהגאנית/קנייתית/סודאנית הממרקת את השמשה פשוט התמזגה כולה ברקע השחור, ורק הסמרטוט הבהיר נראה לעין.
חוק שימור החום
בשיחה האחרונה בינינו, בקפיטריית הסופרים Czytelnik (הקורא) בוורשה, 200 מטרים ממלון שרתון, הודה הזקן בפני גלובצקי שהוא לא הצליח עדיין להתרגל לעזיבתן של כמעט כל הדמויות שהשתייכו אי-פעם לתקופה הלועזיטית של חייו.
מילא הקרובים פחות, שהמפגש איתם הצטמצם למילות נימוס, אם בכלל. אלא שקשה לקבל בהבנה כלשהי את היעלמותם של פָּנִים וקול השייכים לאנשים החשובים לנו יותר מכול. הרי החום כלפיהם נשמר גם לאחר היעלמותם, ואף גובר.
וכך, צעירותו ז"ל של הקשיש המורשה הנודד, וצעירותו של גלובצקי הגוי בעל הנפש היהודית (אמרתי לו את זה) – מאושפזות בספר זיכרונות שגיבוריו הראשיים ניטלו ממנו פתאום.
שישה ספיישל
הייתי גאה להיות חברו של יאנוש גלובצקי, כפי שהייתי גאה ואף משוויץ בקשרי הידידות שלי עם כריסטופר קומדה המלחין, עם סלבומיר מְרוֹזֶ'ק הסופר והמחזאי, עם יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי הצייר, עם אנדרי ויידה הבמאי ועם אמן הבמה והצייר טדיאוש קנטור. כולם ז"ל.
וואלה, כמה הזקן המורשה מבין את הווידוי של המאפיונר אל קאפונה, שאמר כי החבר היחיד שלו הוא שומר הראש 38 ספיישל.
כוחות הפרדוקס: בשבת האחרונה נפטר יאנוש גלובצקי, סופר פולני חתן אינספור פרסים בינלאומיים, מחזאי ותסריטאי, אשר כוח עליון סיפק לו חושים מיוחדים שאפשרו לו לחקור ברגישות פנומנלית אירועים המתרחשים בדורו ובסביבתו – פיסות דרמה קטנות, צלילי רקע ומילים – ולהצילם משכחה. כמו בתסריט לסרטו של ויידה "ציד הזבובים", שבו צייר גלובצקי תמונה טרגית-קומית של התפוררות משפחה, וכמו במחזה "אנטיגונה בניו-יורק", שסלל את דרכו לבמות המובילות בארה"ב ובעולם.
גלובצקי, שביקר בין השאר באוניברסיטה העברית, שימש כמרצה באוניברסיטת קולומביה ובבנינגטון קולג', ושיתף פעולה עם "ניו-יורק פאבליק תיאטר", עם "מארק טאפר פורום" בלוס-אנג'לס ועם "מרכז האמנויות של אטלנטיק" בפלורידה. גלובצקי גם פרסם מאמרים ורשימות ב"ניו-יורק טיימס".
השלטון הקומוניסטי הפולני רדף אחר יאנוש גלובצקי, שהואשם בבריחה למערב ובכתיבת סיפורים ומחזות בעלי תוכן ביקורתי לגבי מולדתו. בשיחה עם הזקן המורשה הודה הסופר בחיוך שהשנאה שזכה לה בוורשה הקומוניסטית והרדיפה המטורפת אחריו, כולל איסור שהוטל עליו לחזור לפולין, אל ביתו ואהובתו – עזרו לו, בכוח הפרדוקס, לפתח קריירה בעולם החופשי.
סופר לאומי עם צלקת
ובאותה פגישה אחרונה עם גלובצקי שמע ממנו הזקן שסופר המדע הבדיוני הפולני הידוע סטניסלב לֶם, שתורגם ל-41 שפות, היה יהודי ניצול שואה אשר הפוגרום ביהודי לבוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה) השאיר בו צלקות שלא נרפאו עד מותו בוורשה, בשנת 2006.
ועוד שמעתי מגלובצקי שאותו סטניסלב לם אהב בטירוף מכוניות, ופרסם הרהורים סרקסטיים. אחד מהם היה: "בסוף גזע האנושות יתגמד לגודל שמתאים למשרתים חסרי בינה, אשר יועסקו אצל גאוני מתכות וחשמל, ואולי יחלקו לאדוניהם כבוד כמו לאלוהים". האפוריזם השני של לֶם שגלובצקי הזכיר בשיחתנו היה: "עד שלא התחברתי לאינטרנט, לא ידעתי שיש בעולם כל כך הרבה אידיוטים".
רודפת האמנים
אחרי שחייכנו על ההברקה של לם, סיפרתי לגלובצקי שמנהלת משרד הצנזורה הקומוניסטי הפולני, היהודייה מריה לוֹרְבֶּרוֹבָה שהכרתי עוד בילדותי, באיזו קייטנה יהודית, סיפרה לי כעבור שנים, בלודז', שהייתה עסוקה בחיפושים מדוקדקים לאורכם ולרוחבם של ספרי ה-SF (סיינס פיקשן, מדע בדיוני) של סטניסלב לם, שמא מסתתרות בהם חלילה אי-אלו אלגוריות אנטי-שלטוניות.
צנזורית זו חקרה חקור היטב שמא גיבוריו של לם, הבאים מעולם אחר או טסים בגלקסיות בין כוכבים, הם למעשה דמויות בפרודיה הפוגעת במדינות מזרח אירופה ובברית המועצות. "התלבטתי אם לתת אור ירוק ל'סולאריס', ספר שנשלח בסתר למערב והתקבל בזרועות פתוחות ובהתלהבות על ידי הרוויזיונרים והאימפריאליסטים".
"אני ממש מתנצלת שרדפתי אחר סטניסלב לם", הוסיפה והודתה לורברובה בפני הקשיש המורשה לקראת 1968, וממש באותה שנה, כבר בגל האנטישמיות המתפרץ, הספיקה גברת זו להכניס את שמו של הזקן הצעיר, יחד עם שמו של יאנוש גלובצקי, לרשימת אויבי המדינה הקומוניסטית, שאת שמותיהם ויצירותיהם אסור היה להדפיס או להפיץ בשום צורה.
לקראת סופה של אותה 1968 גורלית זו עזבה גם הצנזורית לורברובה עצמה, כמו הזקן, את פולין. כיהודייה נרדפת היא הצהירה שהיא מזנקת לישראל, אלא שעצרה את נסיעתה בפריז.
סטניסלב לם. אחרי הפוגרום שעבר בלבוב ב-1941, פחד עד מותו להזדהות כיהודי
פינה את השולחן
לפני כמה חודשים קבעתי עם גלובצקי שאקרין לו את גרסת הבמאי של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", כדי לשמוע ממנו את דעתו, בעד או נגד. רציתי שהוא יגיד אם מוצאים חן בעיניו בית הקיץ שלי, אוסף מכוניותיי והתמונות שציירתי, ורציתי שיכיר את בני, האוהב כמוני את כל מה שגלובצקי כותב.
"אתה לא צריך להתקשר", אמר גלובצקי לזקן המורשה, "כי בשעות הצהריים, אם אינני בביתי בניו-יורק, אני יושב תמיד באותו שולחן בקפיטריית 'הקורא' ברחוב וייסקה 12 בוורשה. אני מחכה לך שם", הבטיח בחיוך, ולא הצליח לקיים. יהי זכרו ברוך.
אפילוג
ולפני הפגישה הבאה בינינו, אי-שם מעל העננים, אנסה לבקר את גלובצקי בבית הקברות בוורשה, להניח אבן קטנה על השיש הנוצרי הכבד, ולמסור לסופר המנוח שקפיטריית Czytelnik החביבה עליו עומדת למות יחד עם האינטליגנטים האחרונים שעוד נותרו.
טיפ טיפה: פספוס
ייתכן בהחלט שהקשיש המורשה היה זוכה במעגל חברתי יקר, לוּ רק היה נענה לעשרות הזמנות שהוא מקבל מפייסבוק, לינקדן ורשתות חברתיות אחרות, אשר מגיעות לתיבת הג'ימייל שלו למרות הודעת הזקן כי המורשה שומר מרחק מרשתות אלה ולא מוכן להצטרף אליהן.
וכך, השבוע הפסיד שוב הקשיש המורשה את הנפשות המזמינות אותו ללינקדן – הפעם לירון, שריתה, איתמר, אסתריא, מוטי, בני ואחרים, ועל כן הזקן יכול רק לדמיין מיהם פונים אלה ל- e.teksty@gmail.com, ומהם הפרופילים שלהם ברשת.
לא נותר למורשה אלא להצטער שעקרונותיו האובססיביים, המכתיבים את התעלמותו המוחלטת מרשתות חברתיות בע"מ, אינם מאפשרים לזקן להכיר מקרוב את הנפשות הפונות אליו.
שואלים את אדוארד
אלי: אשמח לחוות דעתך על שברולט קפטיבה דיזל 7 מקומות. בשנתונים 2008-2010, כפתרון למשפחה בת 6 נפשות. המחירים באתרי יד שנייה נעים בין 35 אלף שקלים ל-55 אלף.
אשמח לדעתך על איכות הרכב, עלויות אחזקה וכדאיות מול המקבילות במשפחת המיניוואנים כדוגמת מאזדה 6 וכדומה.
תשובה: כדי לענות על שאלתך נדרשות קצת יותר מילים מהמקובל בתת-המדור "שואלים את אדוארד". אז הנה הסיפור:
ספק בגלל גילו המתקדם וספק בגלל השפעת חום הקיץ הנוכחי, מר לוי יצחק ממשיך בהפצת מחירים חסרי פרופורציה לכל גזע המיניוואנים המשפחתיים, ה-SUV, הקרוסאוברים, הג'יפים ומשהו שנקרא "מכוניות פנאי" (כי לגבי הקשיש המורשה, מכונית פנאי אמיתית היא רכב דו-מושבי, כמו הבווארית שלו Z3M קוּפֶּה וכמו מאזדה MX5).
במקביל למחירון לוי יצחק, שאינו רלוונטי אשכרה, חבורת כתבי חצר מעוותת אף היא את המציאות עקב אינטרסים צרים, שקופים לעתים. כך קרה גם במבחן השוואתי בין פולקסוואגן טיגואן למאזדה CX5. עורך המבחן קבע שמאזדה היא "בית חרושת יפני קטן המוכר בעיקר למדינת ישראל", כאילו מאזדה לא חוגגת באירופה בזכות דגמים כמו אותו CX5 דווקא, ובוודאי בזכותן של מאזדה 6, מאזדה 3 ומאזדה MX5. דמות חצרית זו מעדיפה על פניה של CX5 את טיגואן בעלת שני עקבי האכילס (מנוע TSI וגיר DSG), ולא מגלה משום-מה שהטיגואן השווה היחידה היא זו המבורכת במנוע דיזל של 240 כ"ס.
בקיצור, עקב שערוריית המחירים אצלנו, המצוצים מהאצבע בגלל קומבינות אלו ואחרות ואינם פרופורציונליים לשווי האמיתי של הדגמים בקבוצת ה"שבעה מקומות", ודאי כי במקומכם הייתי לוקח את קפטיבה, שמחירה נשאר עממי כי תחקירני המחירון, או המנכ"ל עצמו, מצאו באמריקנית זו גנטיקה דרום-קוריאנית, ולא לקחו בחשבון שהקוריאניות האמיתיות, כמו יונדאי וקיה, זוכות אצלנו בתואר "אמינות".
שברולט קפטיבה עשויה בהחלט להיות בחירה הגיונית, ובלבד שהיבואן יתחייב לספק לבעליה חלקים מקוריים, כמו גם שירות ברשת מוסכים אשר מתמצאים באחזקת דגם זה – מוסכים אשר אינם ממליצים על החלפת שמן מנוע בתדירות פושעת של 30 אלף ק"מ, וכך הורסים מנועים רק כדי ליישר קו עם פירמות רכב מתחרות המנופפות בשטות פרסומית זו ומיישמות אותה.
שורה תחתונה, תתחדשו.
חני גלזר: לאחר שהיונדאי i25 שלנו נגנב אנו מחפשים רכב חדש, כשהשיקול המרכזי מבחינתנו הוא חיסכון ובטיחות (יש לנו 2 ילדים). אציין כי גם אני וגם בן זוגי רואים ברכב מוצר פרקטי, ופחות מחפשים חוויית נהיגה… אנחנו גם לא מבינים כל כך במכונאות, והביקורים במוסך תמיד הסתיימו בסכומים לא מבוטלים ובתחושה שעבדו עלינו.
שנינו יורדים פעמיים-שלוש בשבוע לתל-אביב מירושלים לצורכי עבודה ולימודים. לאור זאת חשבנו ללכת הפעם על רכב חדש עם אחריות מהיבואן, שיחסוך לנו הרבה כאב ראש. בגלל הנסיעות המרובות, וכדי לחסוך בדלק, חשבנו לבחור ברכב היברידי (ה-i25 לא הייתה חסכונית בכלל).
הרכב שקיבלנו עליו המלצות הוא יונדאי איוניק, שזול יותר מהפריוס ב-18 אלף שקלים בערך והאחריות עליו ארוכה יותר. מה דעתך עליו? והאם הבחירה ברכב היברידי כדי לחסוך בדלק היא נכונה (מול השיקול של ירידת ערך בקניית רכב חדש)? אשמח לחוות דעתך המלומדת.
תשובה: קודם כל, תשכחו לגמרי מרכב היברידי, אשר אינו מתאים למתווה השימוש שאתם מייעדים לרכב המשפחתי.
- היברידיות אינן חסכוניות בנסיעות בינעירוניות, אלא אך ורק בנסיעות בתוך העיר.
- בגלל השימוש במנועי בנזין שעובדים בשיטת אטקינסון – החסכונית כביכול, אך גורמת לחולשה המתבטאת בעליות – אז תהיו בהיברידית האחרונים לעלות את הקסטל. גם את זה כדאי לקחת בחשבון.
- בכל אופן, לנוכח החששות שלכם מ"כאב ראש" באחזקה והציפייה לאמינות, נראה לי שמוטב שתתכבדו בטויוטה קורולה, שתספק לכם את חבילת המאפיינים המבוקשת.
אגב, צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני.
"גם מכוניות זולות מגיעות לשוק כשהן מצוידות באלקטרוניקה מתקדמת המאפשרת למנוע תאונות!", הכריז אתר ynet השייך לידיעות אחרונות, ומארגן את פעולות חייליו הנאמנים, כתבי החצר
הקשיש המורשה ניסה לכבוש את השעשוע לנוכח ההכרזה הבומבסטית של ynet על רשימת "המערכות הכי חכמות בדגמים הכי זולים". כי רשימה זו מבטיחה להמליץ על מבחר דגמים זולים-חכמים, אך מספקת למעשה רק שם בודד אחד: קיה פיקנטו, אשר תמורת 65 אלף שקלים הצטיידה במערכת מבוססת מצלמה המסוגלת "לא רק להזהיר אלא גם לבלום ולמנוע תאונה או לצמצם נזקים, גם במהירויות בינעירוניות".
בנוסף לפיקנטו, שהיא אכן זולה יחסית, ynet פרסם ברשימת ה"זולות אך חכמות" גם חופן משפחתיות משעממות, שבמחיר עממי קצת פחות (בין 100 אלף שקלים לסיטרואן C3 ועד 128 אלף שקלים לסקודה אוקטביה) מציעות קצת יותר בטיחות מקיה פיקנטו, אם כי לא בהרבה. ממש לא בהרבה. ולראיה: משפחתיות אלה עדיין לא מצוידות במערכות חכמות באמת כמו אלה שמושתלות בקבוצת הפרימיום. לא נורא, העיקר שגם מכוניות לא יוקרתיות מהוות "שלב ביניים" בדרך לאוטומטיזציה מושלמת. לפחות לפי הכתב.
סוף הרומן
לפי אמונה טפלה, שאתרי הרכב מפמפמים ומאדירים ללא הרף, האוטומטיזציה תיקח לבסוף את ההגה מהנהג, וכך תחסל את טעויות האנוש הפרוזאיות, שהן הגורם העיקרי לתאונות הדרכים. אך אותם מהללים עיוורים של העתיד הבטיחותי המושלם, אשר כותבים בסיפוק שבמכונית האוטונומית הנהג יהפוך לגּוֹזָל מוגן מכל פגע, אינם מתייחסים לעובדה שבחזון אידילי זה עומדת האוטומטיוּת, המנצחת בגדול, להתגלות כמפלצת.
די להזכיר פרט זוטר, ולפיו אותן אוטומטיקה ואוטונומיה חלומיות (כביכול) שהמכונית עומדת לעבור – שני תהליכים שחמורי ynet מתארים כפלא – עומדות למחוק את הרומן המסתורי בן 100 השנה ויותר שמתנהל בין מכוניות לבני אדם. רומן זה מתואר בספר "טורטילה פלאט" מאת ג'ון סטיינבק, אך מתרחש גם בבתים לא מעטים במציאות, שבהם יחסנו הבלתי מאוזן כלפי ארבעת הגלגלים מתבטא באופנים שונים, מקוּטבים. זה יכול להיות יחס קר, מחושב, טכנוקרטי, או יחס בלתי קונבנציונלי, חם מדי, הרואה במכונית בת משפחה או סוג אחר של קרובת לב, ועל כן הוא חש זעם כאשר היא בוגדת בחוסר בושה או דורשת השקעה מוגזמת.
רק הפשוטות לא שפוטות
ואמנם, האוטומטיקה החלקית מתחילה כבר לפטור את הנהג העברי מהעול של זהירות עצמית. הנהג העברי כבר לא מסתפק באמונה המוצדקת ש-ABS יאפשר לו לעצור על כביש רטוב וש-ESP הגאוני יגבר על חוקי הפיזיקה, אלא מוכן להתקדם אל אמונה משודרגת, שלפיה המכונית תעצור בעצמה במצבי חירום, תשמור על מרחק בטיחותי ולא תסטה מהנתיב – ובלבד שהיא מצוידת במערכות אלקטרוניות מתוחכמות.
כך נולד הפרדוקס המעציב שהנאת נהיגה – אשר מעקב אחר המתרחש על הכביש הוא חלק בלתי נפרד ממנה – נשארת רק במכוניות פשוטות, שאינן שייכות לִבְנוֹת גזע הפרימיום היודעות להתערב בנהיגה וכך לדאוג לעצמן.
כזוהי למשל פולקסוואגן ארמגון (Armagon) המצוידת בטמפומט-על אוטומטי, שבזכותו סוּפֶּר-פסאט זו תנסה (ותצליח) להיות חכמה יותר מהנהג הממוצע שמתיישב בה, ואף תשמח להחליף אותו. אם לדוגמה הנהג יאבד הכרה מסיבה כלשהי, ארמגון תחפש מקום בשוליים כדי לחנות, ותזעיק את כוחות ההצלה. ודאי שלא אצלנו, כי היבואן צ'מפיון עדיין לא משווק את ארמגון, ללא כל קשר לעובדה שמכונית זו, כמו רבות דומות לה, אינה מתאימה לחסידי הנהיגה.
גם לחיישנים מסתובב בורג
אגב, מכונית העתיד האוטומטית לחלוטין, שהמדיה אינה מפסיקה להתלהב ממנה, מעוררת תהייה מעולם הפרנויה: מה ההבדל בין להיות קורבן של טעות אנוש שביצע מישהו זר או שביצענו אנו עצמנו – ובין ליפול קורבן לשיגיונות האלקטרוניקה? מה עצוב פחות, ומה כואב פחות?
הזקן המורשה, בכל אופן, טעם במשך שנים ארוכות תקלות בעשרות מחשבים ביתיים וניידים, החל בלפטופ הראשון שהחליף אצל הקשיש את מכונות הכתיבה, Compaq Armada 1750 שהומלץ בזמנו כי צה"ל בחר בו, דרך אינספור פי-סי, ועד הלפטופ הנוכחי המעולה מקבּוּק פרו-17, שגם הוא סובל מגחמות – ולכן הוא מתקשה להאמין באמינותם הבלתי מוגבלת של טרנזיסטורים וחיישנים, כלומר כל המיקרו-רכיבים המעבירים מידע מהמקלדת ומהאינטרנט, ובוודאי שאינו מאמין בחיי הנצח של הדיודות.
כבר קל יותר לסמוך על נהג שיכור או מסומם, שלפחות חוש חייתי שומר עליו ועל נוסעיו.
המדינה משקיעה בצפצפות
את ההמלצה לקרוא את המאמר ב-ynet קיבלתי מקורא המדור, ששלח לי לינק בצירוף בקשה שלא אפספס חלילה את תגובית מס' 25 למאמר. קראתי, ונראה לי נכון לצטט את התגובית, שהגולש המודאג כתב ב-ynet תחת הכותרת:
בקרת שיוט אדפטיבית, המינימום הנדרש לחיסכון בחיי אדם ובכסף.
"מערכות מתַקנות הגה לא תמיד פועלות כנדרש כי (הן) צריכות לזהות את נתיבי התנועה. בלימה אוטומטית לא תקפה במהירויות רגילות, לכן רק בקרת שיוט אדפטיבית יכולה לעצור תאונות, וגם להקל מאוד בנהיגה. זו למעשה חצי הדרך למכונית אוטונומית, וזה קיים במכוניות זולות בכל העולם למעט בארץ הקומבינות זבת יזע ודם. כאן מטילים מס של לפחות 116% על אותן מערכות שמתחרות בצפצפות השעשוע מבית שקר המובילאיי".
ודאי שאהבתי את חמש המילים האחרונות בטוקבק, הקולעות במיוחד עקב מאמר בדה מרקר שמדווח כי המדינה משקיעה מיליוני שקלים במובילאיי כדי לצייד את כל הנהגים החפים מפשע במטרידן כפייתי זה, וזאת כביכול במטרה לצמצם את תאונות הדרכים, ולא חלילה כדי להעלות השמיימה את מניות החברה.
אין ברירה אלא לצטט שוב את הגולש המשורר: "צפצפות השעשוע מבית שקר המובילאיי".
מופחד על ידי דודתו
צפצפות אלה תרמו להווי העברי שלנו תרבות כבישים מעוותת ואף חולנית.
כי בישראל של היום, כאשר נוסע לפניך נהג המתפקד על הכביש באופן מוזר – רוקד בין נתיבים, פעם שמאלה פעם ימינה, לוחץ על הבלמים ללא סיבה נראית לעין – אז אתה שואל את עצמך אם המישהו הזה רק פוזל למיילים ולסמסים בסמארטפון, או שהוא מופחד כפייתי ושיטתי על ידי מובילאיי.
בארץ הלועזיטים, לנוכח נהג מפוקפק כזה, לא היית מסתפק בהפעלת המסרטה, אלא כאזרח מודאג היית מודיע למשטרה שמישהו הנוהג לפניך חטף כנראה התקפת אפילפסיה, ודרושה לו עזרה רפואית לפני שיגרום לאסון. אך אצלנו, כאמור, התנודדות בין נתיבים, בלימות פתע בנוסח פאניק-סטופ והימנעות מאיתות הן חיזיון מקומי רגיל ביותר, אשר דודה מובילאיי תורמת להתקבעותו.
הכרטיס הכי זול לראלי: טויוטה החליטה לבנות בעצמה גרסת ספורט של דגם GT86, ספק מרצון ספק בלית ברירה, כי בעלי GT86 ואחותה סובארו BRZ, המצוידת באותו מנוע 2 ליטר ובאותם מתלים, התחילו לשדרג את מכוניותיהם בסדנאות שיפורים כדי ליהנות מנהיגה ספורטיבית, בראלי או על מסלול.
התוצאה היא GT86 בגרסת CS-R3, אשר חיזקה את כוחה מ-200 כ"ס ל-265 והורידה ממשקלה באופן משמעותי, מה שמאפשר לה להתחרות בקבוצת המכוניות המצוידות בהנעה לציר בודד – אחורי, במקרה של טויוטה.
GT86 בגרסת CS-R3, המצוידת בדיפרנציאל ננעל, בלם יד הידראולי וכלוב בטיחות, משתתפת כבר השנה בתחרויות ראלי לאליפות אירופה. אמנם היא לא זכתה עדיין בפודיום, למרות נהגיה בעלי השם, כולל לוּקָה רוֹסֶטִי, אלוף אירופה שלוש פעמים – אך מזכירה ליצרנית טויוטה את ימי הזוהר בראלי של שנות ה-80, שבהם חגגה סליקה (Celica) טורבו בעלת שני גלי זיזים.
טויוטה מוכרת לחובבי נהיגת ראלי את GT86 המשודרגת לתחרויות ב-86 אלף אירו.
טיפ טיפה: האם הבוקסר חוּלָל?
אני מתקשה להאמין שמהנדסי סובארו "חידשו" משהו במנועי הבוקסר האמינים, וגרמו לאכילה מוגזמת של שמן המנוע. גם בקונצרן פולקסוואגן קרה לפני כמה שנים שה"שדרוג" של צורת טבעת השמן בבוכנות של טיגואן ופסאט גרם לזלילת שמן. לא הייתה אפשרות להחליף את טבעת זו, העדינה מדי, בטבעת שמן רגילה, כי המסילה בבוכנה הייתה צרה מדי.
לא גיליתי אכילת שמן באף מנוע בוקסר שהיה ברשותי, לא באמפיביה הצבאית ובחיפושית של פולקסוואגן, לא בסיטרואן ויזה קלאב ובשתי אלפות סוּד, רגילה ו-Ti, וגם לא בשתי אלפות 33.
הבוקסר של סובארו חוגג 50 שנה כמעט, החל בדגם F1 שקסם לנהגי הארץ בתחילת שנות ה-70, דרך הקריירה הארוכה שלו בסובארו DL ליאונה ועד אימפרזה המשפחתית, פורסטר ואימפרזה GT טורבו, כוכבת ראלי לשעבר. איך קרה שבוקסר אמין זה של סובארו התחיל לאכזב בגדול? האם התרגיל המביך שעוללה פולקסוואגן חזר על עצמו אצל מלוכסני העיניים?
שואלים את אדוארד
איתמר: אני רוצה לקנות ג'יפון בעל יכולת של 4X4, חדש מהיבואן, ומתלבט בין טויוטה ראב 4, הונדה CRV, סובארו פורסטר, ואולי ג'יפ קומפאס, אם יגיע לארץ (או רכב אחר שלא מניתי כאן ואתה ממליץ עליו). לצערי, אאודי Q5 לא נמצא בגבולות התקציב.
הרכב לא חייב להיות אוטומט, ידני זה אפילו בעדיפות. אשמח להמלצתך.
תשובה: השלישייה שציינת מתאימה לירידה מהאספלט אל דרכי עפר לא קשות, ותו לא. כמו תמיד, הייתי ממליץ בחום על פורסטר, המצוידת בהנעה 4X4 קבועה, אלא ששיניתי את דעתי עקב פרשת השמן. ראה המכתב הבא.
ד"ר שמואל שפרינגר: ברשומה "צער הוא אירוניה שהתעייפה", בתשובה לאחר הקוראים, המלצת על סובארו פורסטר תוך הסתייגות מסוימת, המציינת שמועה על צריכת שמן מוגזמת במנועי סובארו.
לצערי, אני חייב לעדכן אותך שלא מדובר ב"שמועה" בלבד אלא במציאות עגומה של אנשים שרכשו רכב חדש במיטב כספם, וכעת נאלצים לטפל בו כמו ברכב בן 20 (מבלי להעליב כלי רכב ותיקים).
אם יעניין אותך, אוכל לשלוח לך את הסיפור האישי שלי עם סובארו XV 1600 ידנית (כמובן).
תשובה: תודה. ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.
דוד בוזגלו: רכשתי טויוטה האייס 2009 במכרז משטרה לפני כשלוש שנים. בהתחלה המזגן עבד טוב, היה מקרר מעולה. אחרי כחצי שנה הוא הפסיק לעבוד, והנורה של המזגן (A/C) הייתה מהבהבת כשמדליקים אותו.
לקחתי למוסך בירושלים, בדקו ואמרו לי שצריך להחליף מדחס, כי הוא תפוס/טחון. מובן שלא ביצעתי אצלם את התיקון, כי עלותו הרקיעה שחקים…
נסעתי ללא מזגן שנתיים, וכעת רציתי לתקן אותו (כמה אפשר בלי מזגן…). לפני 3 שבועות לקחתי למוסך אחר בירושלים (הכרתי את המוסכניק בזכות טובה שהוא עשה לי פעם, ונפגשתי עם אמינותו), שבסופו של דבר הזמין מדחס משומש והחליף. אחרי ההחלפה המזגן עבד טוב חצי שעה בערך, ואז הפסיק לקרר (הנורה לא הבהבה) ורק קור חלש יצא מהפתחים.
בבדיקה ראשונה המוסכניק אמר שיש דליפה רצינית מהמאייד הפנימי ואחד מאלו שבאזור המנוע. הוא פירק את כל הדשבורד וחקר לעומק, וראה שאין נזילות מהמאיידים עצמם אלא בחיבורים. החליף את כל הגומיות, ועדיין המזגן לא מקרר. נכון לעכשיו הוא הרים ידיים, והפנה אותי לחפש מוסך אחר שינסה לאתר את הבעיה.
- האם אתה יכול לשער את מקור התקלה ?
- אני נמצא באזור מודיעין/ירושלים/אשדוד – האם יש מוסך מומלץ שמכיר את הרכב ויש סיכוי שיעלה על הבעיה ?
תשובה: בהתעורר בעיות במיזוג אין מחפשים מוסך כללי, גם לא של היבואן, אלא פונים למכון מזגנים מנוסה.
צבי רוטנברג, פתח-תקווה: ברשותנו סוזוקי ליאנה 2007, ואנו מרוצים מאוד. לאחרונה נדלקה נורית הבקרה של מערכת הפליטה (נורית כתומה). בביקורנו במוסך שלנו (אגב, אמין בעינינו) נאמר לנו שיש להחליף את הממיר הקטליטי, והעלות כולל עבודה ומע"מ – 2,000 שקלים.
ושאלותינו: א. עד כמה חיוני להחליף? (במוסך נאמר לנו שזה לא מפריע לתפקוד הרכב). ב. האם המחיר הוגן וסביר?
תשובה: בנוף המוסכים המשתוללים עקב בצע כסף, 2,000 שקלים הם עדיין מחיר לא שערורייתי, גם אם אין מדובר בחלק מקורי אלא בתוצרת סין. כדאי להשקיע בהקדם, כי הנורית הדולקת לא תאפשר למכוניתכם לעבור את הטסט השנתי.
שלמה: ברשותי סוזוקי קרוסאובר 2014 שאני מאוד מרוצה ממנה. רכשתי אותה חדשה, ואני מתכוון להמשיך להחזיק אותה עוד כמה שנים.
אני מתכנן לרכוש רכב חדש נוסף, אותה קרוסאובר מהדגם החדש שהמנוע שלו קטן ומוגדש (ומנפק 140 כ"ס לעומת 120 בדגם שברשותי). גם תיבת ההילוכים הוחלפה, מהרציפה שבדגם שברשותי לתיבה אוטומטית רגילה 6 הילוכים בדגם החדש.
שקלתי גם לעבור לקשקאי דיזל אוטומטית, אך נרתעתי מעלויות אחזקה צפויות (חגורה, מזרקי דיזל..) ורעש מנוע, ששמעתי שמתפתח עם הזמן.
בגיליון האחרון ראיתי התייחסות שלך נגד מנועי הטורבו, ובכלל זה התייחסות לעלות אחזקתם הגבוהה. בדקתי עם מוסך סוזוקי, שאצלו אני מטפל ברכב הנוכחי, ולטענתם עלויות האחזקה בדגם החדש זהות לאלו של הדגם היוצא, ולא גבוהות יותר כפי שמשתמע ממה שכתבת. כיצד להתייחס לכך? כיצד להתייחס לנושא עלויות האחזקה ורעשי המנוע בקשקאי?
תשובה: 1. הבעיה של טורבו אינה הטורבו עצמו, אלא חוסר התאמתו לדרגת המיומנות המוטורית בארצנו, לרבות אחזקה בלתי נאותה של לב המכונית – המנוע ומערכותיו העדינות.
מערכת טורבו דורשת שימוש בשמנים הסינתטיים הטובים ביותר, הקפדה על מפלס השמן והחלפתו כליל מדי 10-15 אלף ק"מ. נוסף על כך, לפני הנסיעה יש לחמם את הטורבינה במשך כמה-עשרה שניות, ובגמר הנסיעה לצנן את הטורבינה בסיבובי סרק.
- קשקאי דיזל אכן מרעיש כשהוא קר. חוץ מזה, הדיזלים המודרניים השקטים חיים קצר, ועקב תיאוריה זו אהבתי את הטרטור הידידותי של ניסאן בלו-בירד קומבי שלי ז"ל.
בעילום שם, בתגובה לתשובה לקוראת עירית אשר התפרסמה ב"צער הוא אירוניה שהתעייפה": חוששתני שבאופן נדיר אני נאלצת לא להסכים עם ההמלצה לרכב המותאם לגילי 85 ("פולקסוואגן גולף+ יד שנייה"). שנינו התאכזבנו מהרכב, שאמנם המנוע שלו נחשב אמין אך הפלסטיקה והאביזרים שלו ידועים בבלאי הגבוהה שלהם עם הזדקנותם.
לתחושתי, הרכב לא מצטיין בנוחות שלו (קורולה נוחה בהרבה, לטעמי), ואם אין לבני הזוג מגבלה של תקציב, והם לא ציינו מגבלה שכזו, למה לא להמליץ על רכב אחר, שיכול להיות גם מיד ראשונה?
תשובה: אמנם כל המכוניות הנבחרות בשוק לעבודה כמונית מתאימות גם לגיל מבוגר – אלא שלמטרה זו אין די בפתח כניסה רחב ובמושב ממוקם גבוה. גיל הזהב דורש גם ארגונומיה מיוחדת המקלה על הנהיגה, וכזו תימצא בגולף+, שפולקסוואגן ייצרה אותה בזמנו במחשבה על נהגים מבוגרים.
ודאי שלא המלצתי על קניית מועמדת מוזנחת, ותסייע בכך העובדה כי "+", כמו רוב הגולפים, מזדקנת בכבוד דווקא.
מרים: רכשתי HRV חדשה לפני כחודשיים, כהמלצתך, וגם בהתאם לניסיוני עם אחותה הוותיקה משנת 2000. החדשה אינה דומה לה כלל. קשה לה בעליות. בדרך לירושלים כולם עוקפים אותי… בקושי 80 קמ"ש. בהונדה אמרו, "נו טוב, היא שונה", ובזה הסתפקתי. היש סיבה אחרת לדעתך?
ההונדה הקודמת שלי, HRV שנת 1999, הלך לה הגיר. בעלי לא מוותר עליה, והיא עדיין מחכה במוסך לגיר. עד כה לא נמצא כזה, גם לא ישן. האם אפשר לרכוש בפולין גיר כזה דרך האינטרנט? אני מצרפת את דגם המנוע ואת מספר המנוע.
תשובה: 1. היפנים תכננו את HRV החדשה כך שתהיה נוחה, בטיחותית, מצוידת היטב ואלגנטית כמו המתחרות שלה, קוריאניות בעיקר, אלא שהם לא התאימו את כוחה למשקלה החדש. זוהי בעיה כללית של הדגם, אך עדיין לא סיבה לקושי בעליות. לדעתי, כדאי לכם לעשות סיבוב ב-HTV אחרת כדי להשוות בין הביצועים. בכל אופן, יש לרענן את תוכנת המחשב כדי שהיפנית שלכם תתעורר.
- האם ניסיתם לבדוק במכון גירים מה קרה לתיבת ההילוכים של HRV האמיתית שלכם? ברוב המקרים ניתן לבצע בגיר החייאה ללא צורך בהחלפתו, ועוד לקבל אחריות.
גיורא גז, חקלאי באזור שילה: רכשתי לאחרונה סקודה יטי 1.2 שנת 2017 בעלת גיר רובוטי, ורציתי לשאול :
- באיזה מוסך אתה ממליץ לטפל בסקודות?
- האם לעובדה שהרכב נוסע לא מעט בכרמים שברשותי יש משמעות בטיפול ובאחזקה ?
- אני גורר לעתים עגלה לא כבדה, האם זה נכון שהגיר הרובוטי הוא רגיש לגרירה? אם כן, יש דגשים כדי לא לגרום נזק? (לנסוע במצב ספורט לדוגמה?)
תשובה: בגלל כללי האחריות, פרט חשוב מאוד לנוכח מנוע ה-TSI וגיר ה-DSG, כדאי להיצמד למוסך היבואן. יטי שלך היא היצירה הכי מעניינת של סקודה, וחבל שהצ'כים לא ממשיכים לבנות אותה. כדאי לבדוק אם השימוש בנגררת, גם כזו שאינה עמוסה יותר מדי, אינו פוגע חלילה באחריות, כי הגיר אכן לא ישמח בתפקיד הנוסף.
שמעון גבאי: ברשותי מאזדה 3 שנת ייצור 2011, ולאחרונה, כשאני מכניס את מוט ההילוכים למוד ידני, אני יכול להעלות הילוך מראשון לשני וכן הלאה. אבל אם רוצים להוריד הילוך באמצעות הזזת מוט ההילוכים, הגיר פשוט לא מגיב.
יש לציין שהבעיה התחילה בהדרגה, דהיינו: כשהייתי מנסה להוריד הילוך, ההילוך היה מתחלף רק לאחר כמה ניסיונות. אבל כמו שציינתי קודם, לאחרונה אני לא מצליח להוריד הילוך בכלל. כמו כן, תיבת ההילוכים במוד האוטומטי עובדת רגיל.
אודה לך אם תוכל לציין מה מקור הבעיה.
תשובה: ייתכן שמערכת אלקטרו-מכנית בגיר נפגעה, אולי כתוצאה מההתעלמות מהצורך בהחלפת שמן גיר – מה שיתגלה במכון מנוסה לתיבות הילוכים אוטומטיות.
בכל אופן, לא כדאי להסתפק בתפקוד אוטומטי של הגיר, כי עיכוב בתיקון התקלה עלול להחריף אותה.
הקשיש המורשה מבסוט מתורת הגזע של המהנדסים הארים. כי לפעמים מוצאים נחמה גם במקומות שלא נועדו לכך
המהנדסים הלועזיטים, ארים מיומנים העובדים במינכן, תכננו את ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי על סמך מידותיו של ארי טיפוסי, כלומר סידרו את סביבת הנהג לפי משקלו של תושב הרייך הרביעי, רוחב גופו ואף מספר נעליו.
הם התייחסו לגובהו של הנהג הגרמני הממוצע, לאורך רגליו וידיו של הגבר/גברת הארים התקניים, ונמנעו, בוודאי, לקחת בחשבון את הממדים המאכזבים של יהודי גלותי, איש הנודד עקב התרגלותו ועוד מזדקן במהירות של שנה על שנה.
ארי בלתי כפיף
ברור שכל הפרטים בעמדת הפיקוד של בווארית זו – שתוכננו ויוצרו במינכן כדי לרַצות את הגויים השייכים ל-die Herrenrasse, das Herrenvolk"" (הגזע העליון, העם השליט), כהגדרת הפילוסוף ארתור שופנהאואר והפושע הנאצי אלפרד רוזנברג, שבעלות הברית תלו אותו בנירנברג ב-1946 – לא היו חשובים לזקן כקליפת השום, לוּ רק העיקר בבווארית, שהוא גלגל ההגה הממוקם לטובת ארים תקניים, היה ניתן להתאמה אישית, כלומר יורד ועולה כרצונו של המורשה.
אלא שההגה הגרמני האנטישמי מסרב אפילו להתקרב לנהג ולרחוק ממנו, מחווה בסיסית ברוב המכוניות המודרניות, המסכימות שהנהג יכוון את מיקום ההגה בהתאם למידותיו ולטעמו, כלומר סגנון נהיגתו.
לנורדים בלבד
אגב, לא מופרך להניח שהמהנדסים הגרמנים של ב-מ-וו, שתכננו את הבווארית במחשבה על בעלי רכב השייכים לגזע הנורדי – השתמשו לצורך כך בנתונים מהמחקר האנתרופולוגי המדוקדק שערכו אבותיהם הנאצים, ובהתאם לכך קבעו את גלגל ההגה במקום גזעני קבוע. זכותם.
כפייה כיפית
האם מישהו, משהו או כוחות רשע דרשו מהזקן לבחור בבווארית דווקא, וכפייה זו הצטרפה אל נטייתו הטבעית ממילא להעדיף מנוע N/A (בלי טורבו) בעל 6 צילינדרים בשורה בנפח 3.2 ליטרים המורכב קדימה, שבסיפוקו מוכן להעביר את כל כוחו לגלגלים האחוריים?
מה היה קורה, מדמיין הזקן, לוּ מיקום ההגה, שנתפר כאמור למידותיו של ארי תקני, לא היה מתאים לי, והמשחקים החשמליים במושב הנהג קדימה-אחורה ומעלה-מטה לא היו עוזרים באופן משמעותי או לא עוזרים כלל?
אלא שלמזלו של הקשיש המאוכזב תחילה, חיכה לו גילוי מעולם הפתעות הפלאים: ההגה של Heidi angry, המסרב לזוז וכופה עליך את הקואורדינטות שלו, התגלה כמותקן בדיוק במקום שהמורשה הנוכחי היה מכוון אותו, לוּ הייתה אפשרות כזו.
כי אין די להשיג מכונית שרצית ורצת אחריה במשך שלוש שנים עד שמצאת, "צריך (גם) פיס בחיים", אומרת הסיסמה שגרפומן תורן חיבר לחסרי המזל כדי שיתרמו למדינה מכספם.
על שלושה ריחמו השמיים
בקיצור, אין לזקן ספק שהשמיים ריחמו עליו. אולי הם התחשבו בילדותו הקשה, ילדוּת שהיא אמנם כבר מאחוריו של המורשה, אך לא נמחקה מזיכרונותיו.
ואולי השמיים התחשבו גם בהווה. הם הביטו מלמעלה על זקנתו הנוכחית של המורשה, והבחינו בגיהנום האיובי שלו, המחולק בחייו לנובלות נפרדות, אשר מתארות בדייקנות, ברצף סדיסטי ובהנאת יוצרים, את טקסי העינויים המתוחכמים שהביוגרפיה סידרה ליהודי המורשה בניסיון ללמד אותו לסבול.
נראה כי השמיים ריחמו גם לנוכח מחזה בלתי נגמר בחייו של הקשיש, שבמסגרתו הוא ספר עשרות סתיו-ים, בזה אחר זה, שבהם, עקב מגפה אכזרית, היו מתות אהבותיו של אנוכי כלפי בנות האנוש.
האם רחמנות שמימית משולשת זו היא אכן הסיבה לכך שתכנון עמדת הפיקוד בבווארית התגלה כמתאים בול לזקן? טוב, חוץ אולי מדוושת המצמד, הרחוקה במקצת מנעל שמאל. אך הזקן הפיקח תיקן צרה זו באמצעות פיסת גומי מרובעת שהודבקה על הדוושה העוינת. כך שהפיקוד על המצמד אינו דורש מהזקן ליישר את רגליו בטרם עת, עוד לפני קריאת המלאכים לובשי השחורים, או לפקודתה של איזו גברת אנורקסית האוחזת חרמש.
עובר את מבחן שופנהאואר
ובכל זאת מדאיגה עדיין את הזקן מחשבה הצמודה לו כחטוטרת, אשר אומרת כך: אם לשפוט לפי אהובתו הבווארית, הבת הבכורה והכוחנית המחזיקה בזרועותיה את חייו של המורשה (ואת דמיונותיו, שאינם בהכרח ואינם תמיד בריאים לגמרי), אזי מידות הגוף של הקשיש – שלא כמו הסממנים היהודיים הווזווזיים המובהקים שלו, כראשו המקריח ופרצופו, כלומר כל החבילה שהמורשה הביא ארצה מהגולה הלועזיטית עקב חוק השבות – עוברות חלילה את מבחן האָריוּת שקבעו הפילוסוף ארתור שופנהאואר, אליל הנאצים, וחסידו המושבע רוזנברג, אותו פושע גרמני שהמשיך את חזונו ודרכו הרוחנית של שופנהאואר ושות'.
הידיים נשארו בידיי
לוואי שמחשבה מטרידה זו הייתה מתפקדת כבעיה היחידה של הקשיש המורשה. כי צרה גדולה יותר היא מודעותו של הזקן לעצמו: האם העיניים שלי הן אותן עיניים שהיו לי כאשר הייתי הקולע למטרה הכי טוב בין חיילי היחידה הירושלמית? והאם אוזניי מסוגלות עדיין לקלוט לחישות מפינה רחוקה?
ודאי שלא, מודה הזקן, ושמח שהוא שומע עדיין את ה-VTEC הנכנס לפעולה בהונדה crx ב-5,500 סל"ד (בערך), ופועל עד 8,000 סל"ד. המורשה שמח גם שהוא מסוגל עדיין להאזין לעבודתה של כל דיזה במאיידים של אלפא GTV גם בלי מצת עשוי זכוכית.
אך הכי משמח את הזקן, בכל הקשור למֶשֶק חושיו המידלדל, שמהירות תגובתו בנהיגה נשארה עדיין להנאתו כפי שהייתה, פחות או יותר, ולראיה: הוא לא שכח חלילה כמה תרגילים שלמד בצעירותו. בגלל זה חשוב לו כל כך מיקום ההגה בבווארית, ובגלל זה הוא מבסוט שמידות הארים מתאימות לו – עם כל הצער והאירוניה שבעניין.
טיפ טיפה: אצלנו בכיתה
כל בתי הספר לנהיגה מתקדמת פותחים את שיעוריהם בהסבר איך הנהג צריך לשבת במכוניתו כדי לשלוט עליה באופן טבעי. הם מלמדים שיש להניח את פרקי הידיים על חלקו העליון של ההגה כדי לקבוע את המרחק הנכון בין מושב הנהג לבין גלגל ההגה. הם מזכירים שמשענת הגב של מושב הנהג צריכה להיות מכוונת בזווית של 90 מעלות, ומציינים שהרגליים הלוחצות על הדוושות עד הרצפה צריכות להיות כפופות במקצת, כדי למנוע נזקי גוף קשים במקרה של תאונה. עוד הם ממליצים לכוון את מראות הצד של הרכב רק לאחר שסידרנו ישיבה מיטבית. בכל בתי הספר לנהיגה מתקדמת מלמדים גם ששתי הידיים צריכות לאחוז בהגה בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים".
השיעורים אצלנו אינם שונים ברובם משיעורים באזורים לועזיטיים, חוץ מפרט אחד: בקורסי נהיגה מתקדמת ובקורסי נהיגת ראלי בחו"ל, המדריך נוקט את העיקרון הבריטי "…"Show, don't tell, ועל כן מלמד לשבת נכונה כאשר הוא יושב בעצמו מול ההגה, ומסביר איך לסובב את גלגל ההגה כאשר הוא עצמו נוהג – ורק אחר כך מוסר את עמדת הפיקוד לתלמיד. זוהי שיטה שונה מזו הנקוטה בשיעורים אצלנו, שברובם המדריכים, גם הטובים וגם אלה שפחות, מסבירים איך לשבת ואיך לנהוג בתוך כיתת לימוד, באופן תיאורטי, ואחר כך ממשיכים ללמד ממושב הנווט, כמו מורי נהיגה רגילים.
עצב, בנה של הנוסטלגיה: רצף תצלומים שידידנו י"א ("אנונימי") שלח ממפגש האלפיסטים עורר מארכיון זיכרוני את רחוב בן-סרוק ברחביה, שם למרגלות הבית מס' 8 חנו אלפות שלי, תמיד ארבע, חמש או שבע, שמילאו כל מקום חניה. נוסטלגיה.
מדי שנה היינו אני ורעייתי בוחרים אחת מהאלפות שלנו ומפליגים איתה לאירופה, על סיפון אוניות יווניות קטנות, שגם הן נעלמו במשך הזמן, כמו האלפות שאהבנו. האלפא האחרונה שלקחתי מחיפה לאנקונה, ומשם לכפר על יד ורשה, הייתה GTV, שקניתי במכרז של המכס. היא לא דומה לאלפות GTV המצוחצחות של חברי מועדון החמש, כי יש לה מראה חוליגני, קרבי, וצבעה הכהה שומר עדיין בסביבה הלועזיטית על סימני השמש הישראליים.
תצלום המנוע של ג'ולייטה ספיידר הכחולה מזכיר לי את ספיידר שלי, שקניתי מאיש רוממה יעקב זכאי והפסדתי לטובת הצלם צדוק פרינץ, שמכר אותה מיד לאיש רוממה אחר, אורי ג'אנה. ואורי חיסל את מאייד סולקס המקורי לטובת זוג מאיידים כפולים של ג'וליה. בדיוק כמו הבעלים של ספיידר הכחולה, שגם הם הרכיבו סעפת יניקה "גזעית" וזוג מאיידים "ספורטיביים" שאינם מתאימים לה. מוזר שדבר זה מעציב אותי עדיין.
שואלים את אדוארד
אסף כהן: יש לי סובארו DL שנת 92' בעלת גיר ידני שעשתה קילומטרז' של 350 אלף. רציתי לדעת כל כמה זמן עליי לטפל בה בשביל לשמור עליה במצב טוב, ומה כדאי לעשות בכל טיפול. אשמח לדעת גם איזה שמן מנוע הכי טוב לה. בנוסף, אשמח לשמוע את דעתך בכל הקשור לרכב.
נ"ב, את הטיפולים אני עושה לה בעצמי כפי יכולתי.
תשובה: אני בדיוק עובד על שני עמודי המלצות בנושא אחזקה נכונה של מכוניות. חלק מהסעיפים יתאימו ודאי לאחזקתה של סובארו DL הקשישה שלך, שמגיע לה טיפול הוגן כי מדובר בסוס עבודה אמין, שאינו דורש השקעות מי יודע מה.
באשר לשמן מנוע מתאים ל-DL שלך, כדאי לך להשתמש בשמן חצי סינתטי של חברת LM הגרמנית, או קסטרול בצמיגות 40W10. את מפלס שמן המנוע מומלץ לבדוק פעם בשבוע לפחות, ולהחליף את השמן בחדש, כולל את המסנן, מדי 15 אלף ק"מ.
עירית: ילדינו הגדולים בגרו ופרחו מן הקן, נשארנו עם הקטנים, ואנחנו שוקלים להחליף את הרכב המשפחתי שלנו (מאזדה 5) ולרכוש סובארו פורסטר חדשה.
אנחנו יודעים שסובארו היא חברה אמינה, ובין יתר השיקולים, מעבר לביטחון כמובן, נמצאת גם צריכת הדלק, שיחסית לרכב 4X4 היא אינה גבוהה (נסיעות ארוכות שלי לעבודה). לכן הופתענו לראות כתבה ב-ynet לגבי תביעה ייצוגית נגד החברה בשל צריכת שמן מופרזת. בכתבה מצוין: "התביעה עוסקת גם בדגמים נוספים – פורסטר…" וכו'.
האם הבעיה של צריכת שמן כנטען היא בעיה מוכרת לך? האם כדאי להימנע, לאור הנטען, מרכישת סובארו פורסטר? נשמח לקבל את חוות דעתך בעניין.
תשובה: במדור של השבוע שעבר התייחסנו בזלזול לאותה תביעה ייצוגית בומבסטית המוגשת נגד סובארו. להבדיל מאתר ynet, השייך לידיעות אחרונות, לא פרסמנו את התביעה במלואה, מטעמי זהירות עיתונאית, אלא התייחסנו רק לסעיפים בודדים בה.
היו לנו ספקות לגבי טענות המפורטות בתביעה, שלפיהן שמן מסוים מתאים לאקלים הישראלי או לא מתאים, מבלי שמישהו יציין את המידע השימושי איזה סוג שמן כן מתאים אצלנו, וכך הלאה. לא הוסבר גם אם אכילת השמן ההיפותטית אכן חורגת מהנורמה של סובארו, ומהי הנורמה.
אני בעד מנועי בוקסר של סובארו, אשר עברו דרך ארוכה, כולל תחרויות ראלי, ואני ממליץ בוודאי בחום על סובארו פורסטר, רכב אמין, קל לנהיגה ובטיחותי. לדעתי, כדאי לכם לראיין בעצמכם בעלי פורסטר בנושא השמן, ואולי יהיה נכון מצדכם לערוך תחקיר במוסך או בשניים-שלושה מוסכים, כדי לברר אם מדובר חלילה רק בשמועה בלתי אחראית.
אלעד: בקיה סיד 2010 נדלקה נורת ה-ESP. לקחתי למוסך לבדוק ולעשות טיפול. לאחר טיפול תקופתי במוסך, שכלל גם תוספים לדלק, הסרת פיח והחלפת ה-UNIT של ה-ESP, הרכב מגמגם: תוך כדי נסיעה דוושת הגז לא מגיבה פתאום. כאשר אני עוזב את הדוושה ולוחץ שוב, היא חוזרת לעבוד.
במוסך ניקו את בית המצערת מפיח ובדקו תקלות במחשב. הם לא מצאו תקלות, והתופעה נמשכת (ייתכן שבבוקר יותר מאשר בהמשך היום). יש לך רעיון איפה התקלה?
תשובה: לא ציינת אם קיה סיד שלך נבדקה במחשב דיאגנוסטי רציני, יקר, הנמצא במוסך המרכזי, או שהיא נבדקה במחשב בסיסי, חובבני, לא חכם דיו. ייתכן גם שחיישן ה-ESP החשוד הוחלף בחיישן ESP חדש אך דפוק.
חוץ מזה אינני מאמין בתוספי פלא לדלק (?), אך כן הייתי דורש ממר מוסכניק להחליף מסנן דלק אם הוא המקורי עדיין, כלומר לא הוחלף עד עתה.
זאת ועוד: האם אחרי ניקוי המצערת (מהפיח?) המוסכניק עדכן את מחשב הרכב? ומתי הוחלף חיישן הלמדא? האם משאבת הדלק נבדקה, ואם כן מתי? על מה מצביע צבע המצתים, וכמה שנים הם כבר עובדים? אולי התעייפו?
המוסך מוכרח לעבוד כראוי, כי סיד ראויה לתשומת לב קשובה.
יצחק גרינפלד: אני רוצה לקחת רכב בליסינג פרטי, ומתלבט בין מאזדה 3 בעלת 5 דלתות לבין יונדאי יוניק. מה אתה חושב?
תשובה: אני בעד מאזדה 3, כי יונדאי יוניק ההיברידית חזקה אמנם בנסיעות עירוניות, אלא שהיא מאכזבת בכבישים בינעירוניים, שם חסר לה כוח.
אברהם פלדמן, רחובות: יש לי יונדאי אקסנט 1.5 ידני 1999. אני יודע, רכב ישן מאוד, אבל ברוך ה' אני שמח מאוד עם מה שיש לי…
אשמח לדעת פרטים טכניים (גם צריכת דלק) על רכב זה. מה הנקודות הרגישות שלו? ברוך ה', גם עכשיו הרכב תקין. מה ניתן לשפר/לתקן כדי לשמור על הרכב תקין?
תשובה: כפי שעניתי כבר לאסף כהן, בקרוב נפרסם שני עמודי המלצות בנושא אחזקה נכונה של מכוניות, אשר חלקן יתאימו ודאי לאקסנט שלך.
רננה: עוד בילדותי הייתי עוקבת אחר הטור שלך ב"מקור ראשון" (וזה עדיין לא עשה אותי למבינה בכלי רכב…), וכעת אשמח לשמוע את דעתך. אנו זוג צעיר ונחמד שמתחיל את דרכו בעולם של הגדולים,
וכעת, לצורך נסיעות של 40 דקות לכל כיוון אל עבודתי, אני זקוקה לרכב. הדרישות:
- חסכוני בדלק 2. עמיד בעליות וסיבובים (גרים ביישוב, הדרכים מפותלות) 3. תקציב של 25-30 אלף שקלים. בינתיים חשבנו על שברולט ספארק, יונדאיi10 , ניסאן מיקרה. מכוניות מיני.. יש המלצות?
בנוסף, מה אתה אומר על קניית כלי רכב מיד ראשונה? מחברות של ליסינג וכו'? יש מקום טוב להמליץ לנו?
תשובה: אני בעד קנייה פרטית מבית טוב, שבו לא חסכו על טיפולים ברמה ועל חלקים מקוריים. במקרה שלכם ההמלצות שלי הן רנו קליאו או סוזוקי סוויפט, צעירות ככל שיאפשר התקציב.
עירית: אבי בן ה-85 מעוניין לקנות רכב חדש. הוא רוצה שהאוטו יהיה נוח לנסיעה לו ולאמי, הסובלים שניהם מכאבי גב ומבעיות פרקים. אשמח לשמוע איזה רכב נוח למבוגרים – בכניסה וביציאה ממנו, בנסיעה, וגם בקפיצות. מובן שחשוב שהרכב יהיה אמין.
תשובה: פולקסוואגן גולף+ יד שנייה, מכונית הבנויה כדי לרצות אנשים מבוגרים. תצטרכו לקנות אחת משומשת כי הגרמנים הפסיקו לייצר אותה, ולכן חשוב שהיא תגיע מבית טוב, כזה שדאג לה.
שילה: אני מתעניין בסיאט איביזה בתקציב של כ-8,000 שקלים, סביב השנתונים 1999-2003. האם יש שנתונים שהיית ממליץ לא לקנות?
תשובה: האיביזות של סיאט מזדקנות יפה למדי, כך שבחירתך באחת מהן נראית הגיונית ביותר. העיקר למצוא איביזה לא עייפה, שעובדת בשקט ולא מעשנת. בכל מקרה כדאי לבדוק אותה במוסך (לחץ דחיסה בצילינדרים, נזילות, מצב הבולמים והמעצורים).
ניר בראל: מתוך מעקב של זמן רב אחרי הטור שלך ב"מקור ראשון", "המפתחות בפנים", אני מסיק כי אתה לא מתלהב כל כך, וזה בלשון המעטה, ממנועי הטורבו האופנתיים בשנים האחרונות (גם מנועים של הדור האחרון?). האם תוכל להסביר מהן הסיבות לכך, בפרט כאשר חביבתך סוזוקי הצטרפה גם היא למסיבה? נדמה לי שלמעט מאזדה, כולם כבר בתוך המועדון הזה… לא כן?
שאלה נוספת: על איזו תיבת הילוכים אתה ממליץ באופן אישי – פלנטרית, דו-מצמדית, רציפה?
תשובה: בגלל פיאט אוּנוֹ טורבו שאהבתי הייתי חסיד מושבע של המגדש שלה, ונשארתי חסיד שלו בזיכרונות הנהיגה המתוארים במבחן של פיאט זו, שנערך באיטליה. במסיבת עיתונאים שארגנה פיאט לעורכי עיתונים מכל העולם הועמדו לרשות האורחים, כ-80 במספר, כל מיני דגמים של אונו, מעניינים פחות, ורק שתי אונו טורבו – אשר אני וידיד, עיתונאי ונהג ראלי מיוון, הצלחנו לשים עליהן יד.
זינקנו, ולא התייחסנו לתוכנית של המארגנים, שדרשו כי העיתונאים יתחלפו ביניהם במכוניות במקומות ובזמנים מסוימים, שפורטו באיור מדוקדק. כי שנינו לא עמדנו מול קסם הטורבו, עשינו טיול משגע בצפון המדינה תוך נהיגה מטורפת, והחזרנו את המכוניות רק בשובנו לארוחת הערב. האיטלקים כעסו במקצת, אך הבינו לנפשנו וצחקו.
אלא שמאז התבגרתי, ומגפת הטורבו שאתה מתאר מפחידה אותי. הרעיון העכשווי – המבוסס על ניסיון מהפכני להציל בעזרת מערכות טורבו מנועים מוקטני נפח, לדרישתם של הטרוריסטים שומרי הסביבה – נראה לי לא נכון. הרי מהות הרעיון היא לחזק באופן מלאכותי מנועים חלשים באמצעות טורבו, בשם החיסכון הדלק – אלא שבנסיעות חזקות אין חיסכון ביחס למנועי N/A (מכוניות בלי טורבו), ועוד משלמים על אחזקה יקרה, לא נהנים מנהיגה שקטה וסופגים מנוסת אמינות, כי הטורבו היקר הפך לעקב אכילס של כלי רכב "מודרניים" אלה.
באשר לתיבות הילוכים, אני בעד גיר ידני. ואם אין להשיג – אז תיבה פלנטרית בעלת 8 הילוכים.
"לא הייתי חסיד של אף אחד", חשב המורשה לענות בטופס שאנוכי אקבל בכניסה לגיהנום, עד שנזכר הזקן בידידו ז"ל, והחליט להוסיף לתשובתו העתידית "חוץ מהסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק"
הכישרון של מְרוֹזֶ'ק נודע בארץ בזכות מחזותיו "טנגו" ו"מהגרים", שעוד במאה הקודמת עלו על במה עברית. שתי הצגות אלה שייכות לתיאטרון האבסורד, שמרוז'ק פעל בו יחד עם אבסורדיסטים מפורסמים אחרים כמו סמואל בקט, ז'אן ז'נה ואז'ן יונסקו.
לא רק על בימות התיאטרון מסביב לעולם חגג האבסורד המטורף של ידיד הקשיש מקרקוב ומפריז, אלא גם בסיפורים שמרוז'ק כתב, וביניהם הסיפור שלו על הילד אשר לילה אחר לילה היה משתין במיטתו.
"אל תצעק עליי", היה הילד עונה לאביו הכועס, "לא אני עשיתי את זה אלא השכן שלנו ממול, רוברט", ומעמד משפחתי זה חזר על עצמו בוקר אחר בוקר. "זה לא אני משתין כדי לשגע אתכם אלא האיש הזה", השמיע הילד שוב ושוב את הטיעון המגוחך, המאשים את השכן, אורח כבוד של המשפחה בארוחות יום ראשון. עד כי האב, בתקווה רופפת שהילד אינו משקר אולי, קיבל את המלצת אשתו והתחבא בלילה בפינה חשוכה של החדר. עברו עליו דקות ארוכות במארב, ואז, לפני חצות, הבחין האב שהדלת נפתחת באיטיות. לנגד עיניו התגנב השכן רוברט למיטת הילד הישן, הרים בזהירות את שמיכתו, ואכן התחיל להטיל את מימיו.
אל תחפשו בבקשה כל קשר בין הסיפור הנ"ל פרי עטו של סלבומיר מרוז'ק ובין הנושא הבא:
כתוב נא לי מדור
אין שבוע שמצליח להיגמר מבלי שהקשיש המורשה מקבל במייל איזו "הצעה לכתיבת מדור". הצעות כאלה מקבל הזקן מקוראים יקרים, אשר רעיונותיהם, המעניינים ברובם, מוצאים בוודאי זוג אוזניים קשובות.
אך לקשיש המורשה פונים לצורך "כתיבת מדור" גם יחצ"נים מנוסים ויחצ"נים מתחילים, שרעיונותיהם – השקופים אצל אלו ואלו גם יחד – נשלחים בוודאי חזרה לשולח או לפח הזבל. בשבוע שעבר הגיעו שתי פניות תורניות. תראו עם מה אני מוכרח להתמודד.
פוליסה גואלת
אחת הפניות הייתה של משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, אשר שלח אל המייל של הזקן רעיון "מהפכני" להתמודדות עם מגפת תאונות הדרכים. לדעתו של פייגלין, יש "להשיב את ממד האחריות האישית לנהג", כלומר "להתחיל בכינון מחדש של אחריות כלכלית ישירה בין אדם למעשיו, באמצעות רפורמה במבנה פוליסת ביטוח החובה".
ופייגלין מסביר: "בשיטה הנהוגה כיום, הנהג לא חש שהאחריות למניעת תאונות הדרכים מוטלת עליו. המדינה, המשטרה ובתי המשפט הם האחראים לנעשה בכבישים. הם קובעים את החוקים, הם המתריעים, הם המחנכים והם המענישים. לעומת זאת, 'תפקידו' של הנהג הוא לנהוג על פי החוק ו/או להשתדל ששוטר לא יתפוס אותו. הוא לא חש באחריות כלשהי מפני שהוא לא מתמודד ישירות עם תוצאות מעשיו".
פייגלין מבקש לשנות מצב זה באמצעות חקיקת חוק הקובע כי "במקרים שבהם נפגע אדם עקב נהיגה מסוכנת במיוחד, הנהג הפוגע לא יזכה בכיסוי ביטוחי, וחברת הביטוח תתבע את הוצאותיה מן הנהג הפוגע לאחר שתפצה את הנפגע". חבר הכנסת לשעבר בטוח כי "עם פרסום דבר הנהגים הראשונים שנהיגתם הבריונית פגעה בבני אדם ונאלצו לשלם בשארית חייהם את כל מלוא סכום הנזק שגרמו – צפויה תרבות הנהיגה בישראל להשתנות במהירות. חיים רבים יינצלו, כמו גם הון עתק המעיק כיום על תקציב המדינה".
נשמע טוב, נכון? טוב כל כך, שאנשים רבים ישאלו איך זה שעוד לא אימצנו את ההצעה של פייגלין. גם הרשויות אמורות לשמוח ברעיון לגלגל את האחריות הכספית על הנהג הפוגע, ואולי אף תוקם איזו ועדה פרלמנטרית שתקדם חקיקה בנושא. אנשים רבים מתלהבים ויתלהבו ודאי מהרעיון של משה פייגלין, חוץ מזקן אחד, שחושב כי רעיון זה הוא בלון מטופש. נסביר:
שוט ושבר
נפתח בכך שלפי חוטמו של הקשיש המורשה, ההצעה של מר משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, לא תצמצם את מגפת התאונות אלא להפך, וזאת מסיבה פשוטה: נהיגה תחת איום אכזרי ורציף תעמיד נהגים במבחן קשה של נסיעה תחת לחץ. פתרון הפלא של פייגלין עשוי אפילו להפחיד נהגים יותר מאשר מפחידים אותם עמותת 'אור ירוק' ומובילאיי גם יחד.
לא קשה לתאר את המתח שייפול על אזרח הנוהג מדי יום לנוכח הסכנה שכל תאונה שתתרחש באשמתו תגרום לחיסול חסכונות המשפחה, למכירת נכסים ולנפילה בידי הבנקים כדי לשלם פיצויים לא נגמרים – על החלפת מכונית הנפגעים, על שיקומם הרפואי, על האחריות לאיבוד כושרם, או על מותם חלילה.
אין פענוח
מר פייגלין אינו לוקח בחשבון עניין נוסף הקשור בפייגליניסטיקה שלו: כיצד תיקבע האחריות לתאונה? הרי תאונות רבות משטרת ישראל לא מצליחה לפענח, והן נחתמות במשפט "מסיבה בלתי ברורה" (ולעתים גם "כוח עליון"), אלא אם כן מדובר בתאונות שהתרחשו באופן מובהק עקב אלכוהול או סמים. זוהי הסיבה שהקשיש המבולבל, לפני שהתאהב בקיבוץ הגלויות, חשב שקיבוץ הגלויות שלנו מזכיר מדינת עולם שלישי, שגם בה אין מערכת מקצועית לניתוח אסונות.
מקרה קלאסי המדגים זאת הוא הדרמה המפחידה של משפחת אטיאס במדרון על יד טבריה. כל המומחים המדופלמים הרימו ידיים, ולא הצליחו עד עתה להבין מדוע המכונית המשפחתית הגבירה בעצמה מהירות, עד שהתהפכה ונשרפה.
על הכשל בניתוח תאונות מעיד לא מעט גם מותו המזעזע של חברנו טל שביט, עיתונאי ואופנוען מנוסה. ה"מומחים" שגייסה עמותת אור ירוק קבעו חד-משמעית שטל הוא האשם במותו. העמותה פרסמה זאת במדיה פעם אחר פעם, ורק בית המשפט קבע שהרוצח של טל הוא נהג המכונית, שפרץ אל הכביש בהפתעה.
בקיצור, אין לנו גוף המסוגל לקבוע אחריות לתאונה – אלא אם כן מדובר במקרים פשוטים, כמו נסיעה באור אדום או הריגת הולך רגל במעבר חצייה. מצב זה מותיר את הבמה לעורכי דין מנוסים, ומעודד משפטים ממושכים.
ביטוח ישיר לגן עדן
המרוויחות היחידות מההצעה של מר פייגלין הן חברות הביטוח, אשר תשלום הפיצויים על פגיעות ברכוש ובנפש יירד מהן, מה שלא יפריע להן לגזור כסף מהציבור כרגיל, מבלי לחלוק עם אף אחד בשלל. ודאי שבגן עדן כזה, המניות של חברות הביטוח יעלו השמיימה, והבורסה תרתח.
לולא היה מר פייגלין יוזם את הצעת החוק הזו, שאינה מתיישבת עם השכל הישר – אז איגוד הגג של חברות הביטוח, ופוליטיקאים ספקולנטים מימין ומשמאל שאינם נרתעים מגורלו של אולמרט ושות', היו יוזמים הצעה דומה.
תובענה עם תולענה
גם עו"ד שחר כהן שלח לנו "הצעה לכתבה". הוא מבקש שנביא לידיעת הציבור תובענה ייצוגית נגד יבואן סובארו ונגד יצרנית סובארו בסכום אבסטרקטי של "300,000,000 מיליון שקלים" (השגיאה במקור) – תובענה שמצפה לאישור בית המשפט.
מדובר בטענה שדגם XV אוכל שמן מנוע בכמויות. אולי כן, אולי לא – אלא שדי במספר השקלים שהודפס על ידי עורך הדין (300 מיליון שקלים כפול מיליון? זה נראה כמו תקציב ארה"ב מאז היווסדה) כדי להתייחס אל התובענה כאל בדיחה לא מוצלחת ולשגר אותה היישר לפח הזבל. כך יקרה כנראה גם בבית המשפט, אם הסכום לא ייכתב בצורה נאותה.
גם הנימוקים הטכניים לתובענת הענק אפופים סימני שאלה רבים. בין השאר, לא מצוין בתובענה כמה שמן "אוכלת" סובארו באלף קילומטרים. חברות רציניות כמו פולקסוואגן, למשל, מרשות למנועים לאכול ליטר שמן באלף קילומטרים, ולא רואות בכך צריכה מופרזת.
זאת ועוד: בתובענה מופיע המונח "שמן דק", שבסובארו מחליפים אותו ב"שמן אחר", אך לא ברור מהו. לוּ עו"ד כהן ויועצת התקשורת שי דה-פז היו קוראים את מדורנו, הם היו למדים שצמיגות של שמן נקובה בסימנים מוסכמים, כמו 40W5, שמן סינתטי טיפוסי המתאים למנועי הבוקסר שמותקנים בדגמי סובארו, או שמן 60W10 ה"עבה", אשר מתאים למנועים משופרים שעומדים בעומס מרוצים. אגב, הבווארית של הזקן, בעלת 6 צילינדרים ו-321 כ"ס, מעדיפה "שמן דק" דווקא (קסטרול Edge 0W30), ולא בולסת אותו בין החלפה להחלפה.
אגן הגון
ובכל זאת, חרף הסקפטיות שלו כלפי התובענה, המורשה הסקרן שאל בעניין "אכילת השמן" את בעליה של סובארו XV החונה לידו. "שמן? לא שמתי לב לשום דבר חריג", הופתע האיש, "לא אצלי ולא באימפרזה של אשתי. אנחנו מחליפים שמן כל 15 אלף ק"מ בלי ששום נורת אזהרה נדלקת", אמר.
הזקן גם זוכר שלפני כמה שנים הוא ובנו נסעו כמה ימים על סובארו פורסטר, עדיין בגרסת סטיישן, אך ויתרו על קנייתה. זאת משום שפורסטר אחת, N/A (נטולת טורבו), הייתה חלשה ולא עניינה את הזקן ובנו, ואילו פורסטר שנייה, אף היא קומבי רק מדגם טורבו, חיסלה בעצמה את העִסְקָה משום ששתתה דלק בטירוף. שתתה את הדלק, לא את השמן.
טיפ טיפה: חלאס עם האידיליה?
לפני כשנתיים או שלוש (מאושרים אינם סופרים זמן), הופתע המורשה מכך שדעתו על כמה מכוניות זהה כמעט לדעתו של יואב קווה עליהן. מיד כתב הזקן הנרגש ש"בזכות קווה, המשלב אינטליגנציה רגשית עם כישרון נהיגה מעשי, המורשה אינו מוכרח כבר לנהוג בעצמו במכוניות משעממות, שהוא מאס בהן, אלא יכול להסתמך על דעתו של קווה ועל המלצות הבעד-נגד שלו. סבבה".
פרסמתי את זה, ובכמה מקרים אכן נהניתי פה ושם מהשימוש בתוצאות המבחנים שנערכו על ידי יואב, ורק הערתי בעדינות ששתי עובדות, חשובות לגביי בגלגול הנוכחי, מבדילות בכל זאת בין אנוכי ודרכי, ובין הכתב שאני כה נהנה לצטט:
- להבדיל ממני, יואב קווה, בדומה לחבורת כתבי החצר (חוג שיואב אינו שייך אליו חלילה), ויתר במבחני הדרכים שהוא עורך על סלאלום תקני, אף כי רק סלאלום בין פילונים חושף את פרצופו האמיתי של רכב.
- יואב מרבה להתבטא בעד נהיגת שטח, שאני אינני מתייחס אליה כלל בגלל צער בעלי חיים על המכוניות, שבעקבות ההרפתקאות בשטח נפגעות, ומאבדות את כושרן על האספלט.
והנה, בימים אלה התפרסם מבחן דרכים של קווה על הונדה סיוויק החדשה, אשר דעתו של קווה לגביה נפלה על הקשיש המורשה כמו פצצה הדורשת מילוי טופס גירושים. הרי עד עתה, הזקן היה נהנה מסימביוזת הדעות החמימה אשר שררה (זולת מקרים מעטים) בינו ובין קווה, ובגלל סיוויק ארורה זו נגמרה האידיליה בינינו. חלאס עם האֶלְדוֹרָדוֹ הרוחני.
מה בעצם קרה? הקשיש לא יחזור כאן על דעתו המסויגת על סיוויק זו, שהתפרסמה לפני כשבועיים, ויציין רק הבדלים בולטים בין דעתי זו ובין דעתו של יואב קווה: 1. לפי קווה, סיוויק דור 10 היא "יפהפייה", בעוד שלגבינו היא מכוערת משהו פחד. אך נעזוב את זה כי על טעם אין להתווכח. 2. לפי קווה, סיוויק החדשה הפכה "סוף-סוף" למכונית משפחתית. כלומר, מסוגלת לשרת משפחה. אז מדוע סיוויק זו לא זזה כאשר יושבים בה ארבעה נוסעים? 3. לפי קווה, המהירות המרבית של סיוויק החדשה היא 200 קמ"ש. לנו, סיוויק זו סיפקה 170 קמ"ש על מד המהירות, ו-173 קמ"ש על ה-GPS בנווטן טום-טום, למרות רוח חיובית ומדרון לועזיטי קל, ובליווי צליל מנוע בלתי נסבל. ל-100 קמ"ש הגיעה היפנית (בהרכב של ארבעה נוסעים) בתוך 13 שניות ועוד קצת, ולא אחרי 10.5 שניות (קווה). 4. בנוסף, אחרי מבחן שערכו ארבעה נהגים ובתוכם המורשה, איש איש וסגנון נהיגתו, התעלמנו מהרישום הדיגיטלי המציין את צריכת הדלק, ונקטנו את השיטה הוותיקה של מילוי מכל הדלק עד הפקק, כפי שהוא היה בתחילת המבחן. יצא לנו 9.5 ק"מ לליטר דלק, ולא החיסכון הוורוד של קווה.
כל סוס בלהקת 355 הסוסים של הונדה, אשר מחולקים בין שתי ההונדות של הזקן המורשה, התבייש בכוחה ובהופעתה של סיוויק החדשה, בעלת מנוע ליטר אחד ושלושה צילינדרים המתאים למכסחת דשא. מה קרה ליואב?
כישוף ושוב: בתצלומים כאן חוגגות מכשפות יקרות, שבאמצעות כוחות הסוס המשותפים שלהן (808) השתלטו על נפשו ועל טעמו של הקשיש המורשה, ולא מרשות לזקן השבוי לקום ולברוח מהשלטון הדיקטטורי שהכריזו. הן אוסרות על אנוכי המורשה להשתחרר מזרועותיהן ולהתחבר לסמארטפונים ניידים על גלגלים, כלומר למכשירי התנועה המודרניים.
הגיל הממוצע של הבנות (23.5) הוא, לפי מרסל פרוסט, הגיל שבו נשים צעירות מייצרות את עתידן באמנות, בין אם במשחק, ריקוד, שירה, ספרות יפה, מוזיקה או ציור. אלא שבנות הזקן – אלפא GTV, הונדה crx, הונדה האצ'בק בעלת לב של הונדה אינטגרה R, והבווארית ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה – אינן מאמינות להמלצת הסופר הפריזאי, ומעדיפות להתרכז בביצועים ספורטיביים ואמנותיים על האספלט. את העיסוק ביצירה הן דוחפות ללא רחמים אל אבאל'ה העייף, הקשיש המורשה.
שואלים את אדוארד
שושנה, בתגובה לשאלת אבישי ("שואלים את אדוארד" 1042): הופתענו לקרוא על בעיית השמן שגם אנחנו סובלים ממנה. את המכונית שלנו קנינו חדשה בדצמבר 2011, והיא שירתה אותנו נאמנה לאורך 120 אלף ק"מ, עד לפני כמה חודשים, עת גילינו שהשמן נעלם באופן מסתורי.
עברנו אצל שני מוסכים בירושלים, ובשניהם אמרו שאין בעיה. הם ראו שאין נזילות, ואמרו שצריכת השמן עדיין בטווח הנורמה. אותנו התשובה הזאת הפתיעה מאוד, כי עד אז הרכב לא צרך שמן.
בשני המוסכים הציעו להשבית את הרכב לכמה ימים כדי לפרק את המנוע לצורך בדיקה (בדיקה יקרה מאוד, לדבריהם), וציינו שלא בטוח שזה יפתור את הבעיה, ויכול להיות שנזדקק להחלפת מנוע.
כדאי לציין שבמכוניות אלו לא מותקן מד חום אלא נורת "נִדְפַּקְתָּ" שנדלקת רק כשהמנוע חם (ואז, כנראה, הרכב גם אמור לצפצף). מאחר שהרכב אצלנו מיומו הראשון והוא מעולם לא התחמם (היינו שמים לב לנורה או לצפצוף חריג), לא נתקע, ועבר בזמן את כל הטיפולים במוסכי היבואן – מה נראה לך שיכולה להיות הבעיה אצלנו?
נשמח גם להמלצה למוסך מתאים באזור ירושלים שיוכל לטפל בבעיה.
תשובה: בהידלקות נורת השמן חשודים כמה גורמים. ייתכן למשל שבהחלפת השמן האחרונה לא נמזג די שמן, או שהנורה נדלקה עקב קצר כלשהו בלוח השעונים או בחיישן.
בכל אופן, במקום לשמוע את דעתם של רודפי בצע מנוסים, במקומכם הייתי פשוט ממלא בעצמי את שמן המנוע עד המקסימום (כשהמכונית עומדת על משטח ישר), נוסע אלף קילומטרים, ואז בודק את מפלס השמן – כמה חסר, אם חסר. רק אחרי בדיקה זו הייתי דואג, אם תהיה בכלל סיבה לדאוג.
אגב, איום בנוסח החלפת המנוע, במקרה זה בטויוטה שעשתה רק 120 אלף ק"מ, הוא מן הסתם משפט שחוזר על עצמו במוסכים שמחפשים קורבנות, הקטגוריה שאליה שייכים כנראה המוסכים שביקרתם בהם (שמותיהם שמורים במערכת).
באשר למוסך בירושלים, אני ממליץ על מוסך מושיקו בתלפיות.
מיכל ואופיר: נשמח לשמוע את דעתך לאור ביקורנו במוסך מורשה בפתח-תקווה לטיפול 30,000: הוחלפו שמני מנוע, נוזל בלמים ומסנן אוויר מזגן. בנוסף הוחלף פקק איטום לאגן שמן המנוע, לביטול נזילה.
אך צוינו בפנינו דברים נוספים שיש להחליף, לטענתם:
- החלפת מכל עיבוי לרדיאטור שנוזל.
- בטנה לשני גלגלים קדמיים.
- החלפת 2 הג'אנטים של הגלגלים האחוריים.
לנו ניתנה תחושה של "דחיפת תקלות", והיינו שמחים לדעת מה אקוטי ביותר לתיקון.
תשובה: טיפול ה-30,000 כפי שתיארתם היה שגרתי. המוסך לא עשה דבר שלא היה צריך לעשות, למעט עניין אחד: לא נאמר לכם, כנראה, שאסור להסתפק בטיפולי 30,000, אלא בין טיפולים אלה מומלץ להחליף שמן מנוע מדי 15 אלף ק"מ, ולבדוק את מצב השמן פעם בשבוע לפחות. אם מוסיפים שמן, אז יש לוודא שהוא יהיה זהה בסוגו לשמן הנמצא באגן.
לגבי מה שהמליצו לכם להחליף: יש להסכים בוודאי להחלפת מכל העיבוי לרדיאטור, אם הוא פגוע. עם זאת, אינני מבין מה יש למוסך נגד ה"בטנה בשני הגלגלים הקדמיים", שהרי בטנה איננה חלק מהגלגל אלא שכבה פנימית בצמיג.
לא מובן גם מדוע מעוניינים במוסך להחליף את שני החישוקים האחוריים, גם אם הללו פגועים. הרי אין כל סיבה לקנות חישוקים מקוריים חדשים יקרים, אלא אפשר למסור אותם לתיקון באחד המכונים המתמחים בשיפוץ ג'אנטים, גם אם הם לא עשויים מפלדה אלא מסגסוגת קלה.
אמיר: אחרי ילד אחד שקיבל רישיון, נסק תעריף הביטוח של הרכב. עכשיו יש עוד שני ילדים צעירים שאמורים לקבל רישיון, וסוכן הביטוח כבר אמר לי שהמחיר של החובה והמקיף יקפוץ הרבה מעבר לרף ה-10,000 שקלים!
ואז הוא העלה רעיון שלדבריו אחרים כבר עשו – לקנות רכב קטן וזול לשימוש הילדים, כזה שהם ישלמו עליו רק חובה+צד ג' (סביב ה-4,000 שקלים לשנה). על איזה רכב היית ממליץ בתקציב של עד 10,000 שקלים? (אפשר לקנות גם ב-30 אלף שקלים, אבל אז שוב תעלה סוגיית המקיף, ומה חסכנו?). התחלתי לעבור על הבלוג שלך, והבנתי שבמחירים הללו לא הדגם עיקר אלא מצב הרכב. האם הבנתי נכון ?
תשובה: הפתרון של מכונית זולה נראה הגיוני. בדקו את המחיר של קליאו B או סוזוקי סוויפט. מטעמי בטיחות פסיבית, שמרו מרחק ממכוניות קטנות יותר.
אחרי אינספור מבחני רכב, גם לטייקונים ושות' מגיע מבחן הוגן משלהם שערך הקשיש המורשה – גם אם המבחן לא בדק את מכוניתם אלא את עולמם המנטלי. עם גיבורי התחקיר סליחה
מסיבות מובנות, הזקן בנה את הפרופיל האנושי של גזע הטייקונים על סמך דמויות מעטות שאנוכי הכיר מקרוב. בעצם, המורשה הסתפק בזוג טייקונים שלא הכירו זה את זה, לא מקצועית ולא חברתית, ובעוד טייקון אחד, שלא הכיר את שניהם.
בחוצפתי, מודה הקשיש, תכננתי את המבחן המצומצם הזה בחסותה של תיאוריה ידועה בעולם הפיזיקה, הטוענת בעקשנות כי ניתוח של טיפת מים מהאוקיינוס האטלנטי מסוגל לחשוף את סודות הים כולו.
כריזמה עם סדקים
כבר בתחילת המחקר הנ"ל מצא המורשה את עצמו מוקסם מהדמיון ההדוק בין זוג הטייקונים שהוא גייס למבחן, ועוד אחד שהצטרף מאוחר יותר: שלושתם היו חייכנים, סימפטיים ומשדרים כריזמה מיוחדת, שוברת לבבות, כאילו הם אינם שייכים לאוכלוסייה האנושית שכבוד השמיים בראו כך שהיא לא רק תיהנה מהחיים, אלא גם תעמול, תזיע ותדאג.
במבחן שלפניכם, האובייקטיבי ככל שרק אפשר, יתגלו סדקים בכריזמה טייקונית זו אשר מושכת אל מידאס התורן את חסידיו – כפי שבמבחן של מכונית יפה וכריזמטית, הכובשת את רגשות צוות הבדיקה, מתגלה פתאום פגם, איזו חולשת מנוע או אחיזת כביש בעייתית היוצאת לאור בשלב הסלאלום.
אמת לא יכולה לעוות
כדי לנקוט אובייקטיביות במבחן שיתואר כאן, צריך להשתדל שרצף הדוגמאות לגבי הכריזמה הטייקונית המזויפת לא יושפע מאיזושהי אכזבה אישית של הקשיש המורשה.
ובכל זאת, לצורך הבידור והכֵּנוּת כאחד, אין בכוונתנו להסתיר מקרים משעשעים הקשורים פה ושם גם בנו, לטוב ולרע.
שיטת הסיפוק הכפול
כמו המקרה שבו אני וחבריי עזבנו את ירחון "טורבו" כדי לפתוח מגזין אחר ("קוואטרו"), ומכר שלנו, טייקון שרצה להיות מוציא לאור, הבטיח להשקיע "סכום של שש ספרות" בירחון החדש שעמדתי להקים.
לא בניתי עליו, בוודאי, ויחד עם שותפי דאז יוסי שדה, איש צבא ובעל חניונים, התחלנו בקטן, מדירה שכורה ובלי פרסום, חוץ מהודעה בגלי צה"ל. החלטנו לשלם לדפוס, לכורכים ואת שכר הסופרים מהכספים של הפרסום והשיווק, כמעט בלי השקעה – וזה עבד. מכרנו עשרות אלפי גיליונות, קיבלנו שפע מנויים, ו"טורבו", שעזבנו, נסגר.
איפה הטייקון שהבטיח לבנות למערכת "קוואטרו" בית שלוש קומות, שיש בו "מנגנון דואר פנימי פניאומטי"? נעלם כלא היה…
ואיפה טייקון אחר, שרצה להיות שותף אנונימי (מסיבות שהשתיקה יפה להן עד היום) ב"קוואטרו"? טייקון זה צלצל ובישר לי בהתרגשות ששליח שלו יביא לנו מעטפה ובה 50 אלף דולר. חברי יוסי שדה היה באקסטזה. "אנחנו נעבור לדירה גדולה יותר", תכנן, אלא שאני עצרתי בעדו. "אל תחכה", אמרתי, "השליח לא יבוא, השליח לא יצלצל". וכך היה. כי כבר אז הבנתי, גם אם באופן ראשוני ועמום, שהטייקונים שלנו מייצגים חוסר אמפתיה ונטייה לעבוד על הרושם.
למעשה, כשטייקונים מבטיחים צ'ק שמן, הם נהנים פעמיים: פעם אחת כאשר הם מחמיאים לתדמית של עצמם כנדבנים או כמשקיעים, ופעם שנייה כאשר הם מפֵרים את ההבטחה ומתעללים בקורבן התמים, שזו הנאה בפני עצמה. ואין שמחה כשמחת הסיפוק הכפול.
חניבעל נורמטיבי
הטייקונים שהכרתי לא היו חלילה פסיכופתים בנוסח חניבעל לקטר, הקניבל המפחיד מ"שתיקת הכבשים", וגם לא גורדון גקו מ"וול סטריט" של אוליבר סטון. לא ולא. הפסיכופתים העשירים שביקרו בביוגרפיה שלי הם פסיכופתים רכים ונורמטיביים, ורק כוח ההגנה שלהם הוא פסיכי למדי, באשר הוא כולל: חוסר פחד, אמונה עצמית מוגזמת, כישרון לעבוד תחת לחץ, יכולת ריכוז – אך גם חוסר רחמים, הנאה מגרימת סבל לאנשים, כריזמה ריקה מתוכן וכמובן היעדר כל אמפתיה, שהוא המאפיין המוביל אצל פסיכופת עברי תקין.
כך שהסיפורים שאני עומד לשלוף מתולדותיי, סיפורים אישיים עד כאב שיניים, אינם משפיעים על שלב המסקנות, אשר מנסות לאמוד את זווית הגלגול הפרפסיכולוגית של הטייקון ושות' בכל הקשור לאנושיותו.
זוג חברים היה בעירם
לטייקון האישי של הזקן המורשה, סטיב מורל (גיבור מוכר של סיפורי הקשיש), היה חבר נפש בשם מקס וֶבֶּר, אף הוא יהודי ניו-יורקי, שנשאר בעירו של סטיב וטיפל בענייניו כאשר הטייקון האישי של המורשה נמלט ממס ההכנסה האמריקני האכזרי, שדרש ממנו כופר אסטרונומי על עסקאות הנפט שביצע.
היחסים בין הטייקון ומקס היו חמים ביותר כאשר הם היו נפגשים באירופה או במלון הילטון בתל-אביב, שם כוחות של סַפָּרִים עבריים עבדו שעות על התסרוקת של מקס, שניסה להסתיר את הקרחת באמצעות קוקו (טבעי) באורך חצי מטר, שהיה מלופף בקפידה על ראשו ואז מודבק.
אחרי מות הומור אמור
והנה אנו במונטה-קארלו, במפגש בין הזקן המורשה וטייקונו האישי. הטייקון מקבל שיחה בטלפון, ופונה מיד למורשה. "לא תאמין", אמר, "מקס מת", ובאותו הינף דיבור המשיך סטיב ואמר: "מעניין אם על הראש של גופת המנוח צמחו סוף סוף שערות, השערות שמקס כה חיכה להן", חייך הטייקון.
הזקן ההמום הזכיר לסטיב שמקס היה לו "כמו אח", לפי הגדרתו של פעם. "המנוח", המשיך המורשה, "שלח לך מאמריקה חפצים מהדירות שעזבת, רהיטים, שטיחים ואוסף תמונות יקרות. אתה לחמת כמו אריה כדי להציל אותו בתל-אביב, שכחת?"
הבוקר שאחרי הפנטזיה
סיפור ההצלה הזה כמו לקוח מסרטי מתח למבוגרים. מקס ובר, חי עדיין, ביקר אז במועדון חברתי השוכן ברחוב הירקון, על יד הנמל, והתאהב בגברת המסתובבת בין השולחנות ומוכרת סיגריות לחברי המועדון ואורחיהם. מקס לא נשאר קר רוח לנוכח הפנטזיות הגבריות והזמין אותה, תחילה לשולחנו ואחר כך להילטון.
כאשר חזר מקס לניו-יורק הוא שכח את פרשת הסבבה, כולל את הסבריו בקבלה של המלון שהאורחת ללילה היא "כלתו לעתיד". אך זיכרונות אותו לילה חזרו אליו ברצף כאשר גיבורנו מקס ובר קיבל אל כתובתו בניו-יורק מכתב של עורך דין תל-אביבי. "אהובתך בהריון", הודיע לוובר איש החוק והמשפט, ודרש ממקס לחזור לתל-אביב. "יש לנו טופס שחתמת עליו בקבלה של הילטון", הוסיף.
זו לא מתיחה פולנית
מקס המסכן שלח את הבכי והפחד הנורא שלו לידידו הטייקון, והטייקון התקשר ממונטה-קארלו הרחוקה אל הזקן המורשה היושב ברחוב הירקון בתל-אביב. סטיב ציטט את מה שמסר לו מקס, והתעצבן. "זו בדיחה שאתה ביימת", קבע, "אתה הרי טוב בהפנינגים כאלו", החמיא הטייקון לזקן, ודרש ש"בעל חוש ההומור הפולני המטורף יפנה בדחיפות למקס. תסביר לו בבקשה מה עשית, ובקש סליחה", צחק הטייקון לשפופרת.
הזקן המופתע הודיע לטייקונו שאין לו חלק במעשה. שלא ידועים לו, למורשה, פרטים כלשהם על חייו הרומנטיים של ידיד הטייקון מקס ובר. עוד הבהיר הזקן שהוא אינו מכיר מוכרות של סיגריות מרלבורו משום שהוא עצמו מעשן מקטרת, וחוץ.מזה כף רגלו לא נכנסה מעולם למועדון מפוקפק זה. "תעזבו אותי", ביקש הזקן המתהווה, "ותשכרו בלש פרטי שיבדוק את העניין. זה כנראה רק ניסיון סחיטה פרימיטיבי", הרגעתי, וזה אכן התגלה כאשר הטייקון בא תל-אביבה כדי להציל את חברו, ושכר למענו עורכי דין ובלשים.
האם ייתכן שכמה שנים אחר כך, אותו טייקון אישי של הקשיש התייחס בזלזול מוחלט, כה צונן, אל מות חברו הטוב, אותו דון ז'ואן יהודי מניו-יורק? כאילו לא קרה דבר המבקש הורדת דמעה, או לפחות שתיקה.
טענתו של המבחן
היעדר אמפתיה, המקובלת בין בני אנוש, לא רק מאפיין את גזע הטייקונים טוב יותר מהתכשיטים, מהאיפור, מהריח ומהלבוש שלהם – אלא גם מלמל אל אוזן הזקן את הטענה שערמות של הון גוררות את הטייקונים לפסיכופתיה.
אם כי אין זו הפסיכופתיה של הדמויות שהזכרנו, כמו חניבעל לקטר וג'ורדון גקו, אלא פסיכופתיה של טייקונים – אשר מצליחים בעסקיהם דווקא בגלל חוסר איזון מנטלי ופנטזיה חולנית.
לנופף בסימביוזה
מסיבות מובנות, כל המכוניות יוצאות הדופן בעלות השמות הגזעיים נהנות (או סובלות) משייכותן לבעלי היכולת הכספית המנופחת. שהרי טייקונים, אוליגרכים וסתם בעלי הון בוחרים במכונית כסמל סטטוס עוד לפני שהם מתחילים להצטייד במטוסים פרטיים, ביאכטות ובמגורים על רמה.
כך שמכוניות, בהיותן נמצאות בהישג יד, פותחות את רשימת הקניות של טייקונים, ובמיוחד טייקונים המתחילים את דרכם אל האושר, המעוניינים לנופף בסימביוזה שבין מכשיר התנועה המפואר ובעליו, אשר מנסה לשדר באמצעות האוטו את שייכותו לשכבת ה"שווים יותר מהעמך".
לפי תחושתו של הזקן ותובנתו הדרמטית, שצמחה בעקבות המבחן, מכוניות יוצאות דופן הן בעצם הקורבנות של טייקונים ושות' – אשר צוברים עוצמה כהוגן או מתרסקים, לשמחת הקנאים – משום שהן נדבקות מבעליהן בפרנויה. בעוד להלן קצר נסביר את טענה זו.
מלכה בפח זבל מנטלי
המורשה ביקר תמול שלשום בהשקת הפורשה החדשה 911 GTS. הזקן התיישב במושב הנהג, וגילה שכל מילימטר בסביבת הפיקוד הוא המילה האחרונה בהנדסת פנים, החל בתכנון הכפתורים והסוויצ'ים, המאפשרים תפעול אינסטינקטיבי ולא מוסתרים באיזה טאבלט אופנתי מטופש, ועד הארגונומיה של המושבים, המשלבים נוחות עם שמירת גופו של הנהג והנוסע בסיבובים או בדריפטים.
בקיצור, החומרים, ההרכבה הפורשאית המדויקת והאסתטית, ועוד הסגנון היחידי במינו, גרמו שהקשיש לא כעס שמכונית זו, גם בלי תוכנת זינוק מתוחכמת, מזנקת ל-100 קמ"ש מהר יותר מאשר הבווארית של הזקן (3.6 שניות מול 5.0 שניות של ב-מ-וו), ומגיעה ל-200 קמ"ש בתוך 14 שניות ולא 18 שניות כמו הקשיש.
אך לצד ההתפעלות, הזקן לא הצליח להימנע מהמחשבה איך תיראה אותה 911 GTS אחרי שטייקון מקומי ייקח אותה הביתה כשלו: היא תידבק בפרנויה ההישרדותית של בעליה המקומי המאושר, תיסע ב-50 קמ"ש מעפנים, ותעמוד בפקקים.
עוד טייקון קר מזג
הזקן מסר את ברכותיו לבעלי המקום, היבואן שי דואני, אשר אולם התצוגה שלו בהרצליה-פיתוח, העמוס בכל התוצרת משטוטגארט, אינו נופל במאומה מהאולמות הלועזיטיים של פורשה.
הדמות שניסתה לשווק לפניו את דגמי פורשה בארץ לא רק נכשלה, אלא גם הפגינה חוסר אמפתיה טייקונית. כי יבואן טייקון זה תכנן לרַצות באמצעות פורשה אוהבי רכב עשירים – אלא שבמקביל הוא זלזל באוהבי רכב פושרי אמצעים, ולכן לא שיווק בארץ מכונית ספורטיבית זולה שהייתה לו זכות לשווק: את סוזוקי סוויפט ספורט 1.6, אשר מעניינת צעירים.
אפילוג
המורשה נפגע להכאיב מחוסר אמפתיה פסיכופטי זה כי הוא נסע ארוכות בסוויפט 1.6 ספורט, ומצא שהיא הנכדה האמיתית והיחידה של מיני קופר האגדתית, ומסוגלת לתרום אצלנו למודעות מוטורית, כפי שעשתה סבתא קופר באירופה המערבית לפני מעל חצי מאה.
אלא שסוזוקי זו נשארה כאמור רק לגויים, עד כי ירדה מפסי הייצור, כך שכיום אין בארץ אפילו סוויפט ספורט אחת שתשמש כאנדרטה לרדיפת הבצע – אותו סימפטום מוכר של פסיכופתיה, שממנו ניסינו להתעלם.
סוף פסוק
נשארת רק שאלה מסקרנת: האם הטייקונים ושות' משלימים עם נטייתם למחלת נפש אנטי סוציאלית – או שהם אינם מודעים כלל למצבם המדורדר, כפי שמסייה ז'ורדן מהמחזה "גם הוא באצילים" (1670) של מולייר לא היה מודע לכך שבמשך כל שנות חייו הוא דיבר פרוזה?
טיפ טיפה: משתילים עלינו
קשה להאמין שהקורא אבישי (ראו מכתבו במדור זה) נתקל במוסך טויוטה במכונאי (מוסמך?) אשר מרים ידיים מול אכילה מוגזמת של שמן בטויוטה ספייס ורסו בת 6 בלבד, אינו יודע לגלות את סיבת התקלה, ומציע להיפטר מהבעיה באמצעות החלפת המנוע כולו.
קל למכונאי להמליץ על פתרון קיצוני כזה של השתלת מנוע, שהרי את הסכום של 10,000 שקלים או יותר ישלם בעל המכונית, קורבן פוטנציאלי של המוסכים העובדים תחת הדגל "רדיפת בצע". דגל שחור כמו של הפיראטים במאה ה-19.
אמנם הטכנולוגיה השתנתה, אלא ששיפוץ המנוע המודרני נותר פשוט כמו במאה שעברה: כאשר שמן המנוע נעלם באופן חשוד, בודקים תחילה את מצבם של מחזירי השמן המותקנים על השסתומים, ואם צריך, מחליפים אותם. בשלב הבא מחליפים את הטבעות שנתפסו אולי בבוכנות, ובהזדמנות זו מחליפים גם את המסבים.
ברוב המקרים, מנוע משופץ בקצת ("חצי אוברול") יהיה אמין יותר ממנוע חלופי, שמצבו אינו ברור.
ספרינט תחת ספירט: לחינם שבר הקשיש את ראשו בניסיון להבין איך הגענו לכך שבמאה שעברה, בתחילת שנות ה-60, כאשר רוב המכוניות האירופיות היו מרובעות עדיין, כולל מיני הבריטית שהפכה לאגדה – דווקא אלפא רומיאו ג'וליה ספרינט סְפֶּצְיָאלֶה (1963) הופיעה בגרסה שנולדה מתוך שרטוט סוריאליסטי אווירודינמי, יפה במיוחד. האם ייתכן, תהינו בהשתאות, שתחת השם הבדוי "ברטונה" מתחבא ליאונרדו דה וינצ'י, אשר קם לתחייה?
במשך שנים שוטטנו באפלה, עד שלפני כמה ימים נפלה לידינו תשובה לחידה מסקרנת זו, כאשר באחד התצלומים של ג'וליה ספרינט, אחת הבודדות שנשארו ועומדת בימים אלה למכירה פומבית בסכום צנוע (הנפתח במיליון וחצי דולר), גילינו בר משקאות קטן המוסתר במרכז המושב האחורי. התגלה שספרינט זו בעלת הסוד פשוט הייתה שתויה, ומצב זה שינה את צורתה.
אגב, ג'וליה אהבה כל כך להשתכר שלא היה לה חשוב שהבקבוקים יהיו מקוררים כהוגן, כמו ברולס רויס, מייבאך ודומותיהן.
שואלים את אדוארד
אבישי: יש לי בעיה בטויוטה ספייס ורסו 2011. בבדיקה לפני קניית הרכב נאמר לנו שצריך לבדוק שמן. מישהו אמר לנו שזה כסת"ח שתמיד רושמים. אחרי כחודשיים נדלקה וכבתה נורת השמן כמה פעמים. כשסוף-סוף בדקנו, גילינו שלא נשארה טיפת שמן ומיד מילאנו. מאז, כל חודשיים בערך המד מראה שהשמן נגמר כמעט, ואנחנו ממלאים.
בבדיקה במוסך לא מצאו שום בעיה או נזילה, והציעו להחליף מנוע. מה יכולה להיות הבעיה?
תשובה: ייתכן שבעליה הקודמים של טויוטה שלכם נסעו בה מבלי להתייחס לעובדה שהמנוע מתחמם בגלל חוסר בנוזל קירור או סיבה אחרת. עקב התחממות זו, שהייתה ממושכת כנראה, נפגעו הטבעות על הבוכנות, נדבקו למקומן, איבדו אלסטיות, והפסיקו לגרד את השמן מדופנות הצילינדרים. זוהי רק אחת מהאפשרויות.
אפשרות אחרת היא שלאיבוד שמן המנוע אחראיים מחזירי השמן, המותקנים על השסתומים, אשר הגומי שלהם התפרק בגלל החום.
בכל מקרה, מדובר בתקלה טיפוסית למדי לכל דגמי הרכב, שעד לא מזמן המוסכים ידעו לטפל בה, עד שהאידיאולוגיה של מוסכים אלה השתנתה באופן מחפיר (ראו "טיפ טיפה" במדור זה).
אבי: רכשנו לאחרונה רנו מגאן סטיישן דיזל שנתון 2013. אנחנו מרוצים מאוד מהרכב, חוץ מאחיזת הכביש שלו – כל יציאה לעקיפה או סיבוב, הרכב מתנדנד כמו ספינה.
מעבר להחלפת צמיגים, האם לדעתך כדאי להחליף גם בולמים? ואם כן, על אילו חברות היית ממליץ?
תשובה: תחילה הייתי מרכיב ברנו שלכם זוג בולמי זעזועים קדמיים של קוני, המכוונים לחצי סקאלה. אחר כך הייתי בודק את מצב הבולמים האחוריים, באמצעות לחיצה. אם מתברר שגם הבולמים האחוריים אינם תקינים (המכונית מתנודדת מעלה-מטה אחרי הלחיצה), הייתי מחליף אותם בבולמי מונרו חדשים, שהם זולים יותר מבולמי קוני, היודעים לשנות את אחיזת הכביש באופן משמעותי. רק אחרי החלפת הבולמים הייתי בודק במכון פרונטים את זוויות הגלגלים.
אמנם אני בעד שימוש בצמיגים ממדף גבוה, אלא שסוג הצמיגים מתבטא באחיזת הכביש בעיקר בסיבובים במהירויות גבוהות ובעת עצירה.
דני אנכונא (בתגובה לעצה לחפש ספיטפייר באתר מכירות פולני): התחלתי לחטט באינטרנט, הבעיה הקשה היא השפה. האמא הפולנייה שלי כבר לא איתנו, וגם כל החברות שלה מגימנסיה תרבות ברובנה כבר משוטטות בין העננים. בכל זאת ניסיתי להתמודד, וגיליתי שפולניה היא מקום מופלא. ניסיתי וכמעט הצלחתי לקנות מראה שמאלית לוויטארה 94' של בני, למרות הפולנית נרשמתי, ואפילו ביצעתי רכישה. היה ממש קשה, הם לא אהבו אפילו את מספר הטלפון שלי… בסוף נרשמתי, קיבלתי סיסמה וקניתי מראה במחיר מצחיק, אבל לא הצלחתי לשלם. אין פייפאל ולא הצלחתי להגיע למסך שיבקש ממני מספר כרטיס אשראי.
אבל נראה לי שבסוף אצליח להתמודד, ואולי אמצא עצמי במטוס לוורשה וחוזר עם ספיטפייר נוצץ, ועוד ערמות של חלקים לוויטארה ולמולטיפלה ולסיטרואן בי איקס שלי, שבעוד 5 חודשים הופך לאספנות, והוא 1600 ידני בעל מזגן מקורי וחלונות חשמל וצבע וריפוד במצב מצוין. הוא אצלי המון המון שנים, עשה פחות מ-90 אלף ק"מ, וכל הצנרת הבומבות והתמנון וגם הצמיגים הוחלפו לאחרונה כהכנה לעלייה לכביש.
די קשקשתי, אבל ככה זה עם ישישים ילדותיים שלא נפרדים מהמכוניות שלהם. אני לא מפסיק להתאבל על הג'וליה 65' שקניתי משבתאי טבת, ועל ה-NSU פרינץ ספורט קופה שקניתי מאיזה רואה חשבון עיראקי בחיפה. האוטו נבנה אצל ברטונה, צבע "תכלת עשן" משובח כמו שיודעים בברטונה, ונסע ברכבת למפעל בגרמניה, שם הרכיבו את המנוע ושאר המכניקה.
אשמח מאוד למעט עצות טלפוניות בענייני פולניה.
מכונית הנפש 