את הביטוי "לשפוך צבע" הקשיש שואל מהז'רגון של העולם התחתון, שם הוא מתאר מצב שבו חשוד מתחיל לענות לשאלות החוקרים, ומגלה להם יותר מדי
הגיע הזמן שגם הקשיש הנוכחי יתחיל לשפוך צבע ללא מורא וללא חשבון. כי בשולי כתיבתו של הזקן המורשה נשארו נושאים שהשתיקה הייתה יפה להם, עד שהפכה ג'נטלמנית מדי. כזה הוא הנושא הנצחי של הזִקנה, אשר גילינו מזמן שהאקמול הכי טוב נגדה הוא ידידתנו המכונית.
לשפוך דוגמאות
הנה שלושה סיפורים שונים המדגימים את חיוניותו של אקמול הפח, אשר התרחשו במקומות רחוקים זה מזה, במיקומם הגיאוגרפי אך גם הסוציולוגי. דוגמה אחת היא מחולון, שנייה משכונת יוקרה בתל-אביב ושלישית מנסיכות מונטה-קארלו.
- חולון
חבר של הקשיש המורשה, יצחק (אִיזָק) גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ, מכר את סובארו ליאונה שלו, יד ראשונה בת עשר בערך שעשתה 40 אלף ק"מ בלבד. את הגירוש לא עצרה העובדה שבמשך עשור תמים סובארו זו של יצחק, הנהוגה בנאמנות ובזהירות יוצאות דופן, לא מרדה בבעליה החוקיים, לא ביקשה ממנו ללוות אותה למוסך, ורק פעם אחת התנגשה באורח קל בטמבון האחורי של מכונית שעצרה בהפתעה, לפני שסובארו הספיקה להגיב.
ואז, מהמכונית שקיבלה נשיקה עדינה מסובארו, יצאה דמות גברית הכועסת בלשונה, בשריריה ובגובהה, שני מטרים ועוד קצת. לפי עוברי אורח היה זה שחקן זר של מכבי תל-אביב העונה לשם קונסטנטין פופה. למראה רומני ענק וזועם זה, הנראה כמו נגטיב של כושי תקני, הצביע גולדפינגר המבוהל באצבע רועדת על המספר מתוצרת אושוויץ החקוק על זרועו השמאלית.
מר פופה הבין את הרמז, ויתר על כל טענה כלפי סובארו ובעליה ואפילו חייך, ורק השחרחורת חמת הדם שליוותה את הספורטאי המשיכה לקלל את גזע הווזווזים, ואמרה ליצחק ולסובארו הפושעת "חבל שהיטלר לא שרף אותכם" (שגיאת הלשון במקור), ולאות זלזול עוד ירקה לכיוונו של איזק המופתע. "היא דווקא הייתה יפה, השוּשְקעס הזו", תיאר לי גולדפינגר במבוכה, וזמן-מה אחרי התקרית עם פופה החליט להיפרד ממכוניתו האהובה.
לשווא ניסיתי לשכנע את איזק להשאיר את סובארו בחניה המוצלת של בניין מגוריו. כל טיעוניי עלו בתוהו. ליאונה נמכרה, ואיתה, כפי שחששתי מראש, עזבה את יצחק שמחת החיים שאפיינה אותו. הניצוצות בעיניו כבו כמו הנרות בסרטי "בית העלמין רֶמוּ", רק במציאות.
אמנם איזק סיפר שבמצב החדש לגביו, בלי סובארו בחצר ביתו, הוא הצליח להכיר אינספור נהגי מוניות, שכל אחד מהם מוכן לשמוע את סיפוריו וגם להם יש מה לספר בתמורה, אלא שעיניו הכחולות כהו, הבחנתי, כאילו זחל אליהן עצב עמוק. היה לי אפילו נדמה שאחרי גירוש סובארו מביתו התחיל חברי יצחק ללכת שפוף יותר, ואף צלע במקצת.
כאשר ביקרתי אותו פעם בדירתו בחולון כדי לעזור לו, כמו תמיד, בכתיבת מאמרים על השואה – שהוא כתב בפולנית והיה שולח לדרום פולין, אל העיתון של עיירת נעוריו נוֹבִי-סוֹנְץ, אשר העניקה לו אזרחות כבוד – הודה בפניי חברי שלפני יציאה מהבית הוא מחפש לפעמים את המפתחות של סובארו. "במקום לפתוח רדיו, הייתי מספר לה דברים מהעבר שלְרוב האנשים נמאס לשמוע, וגם דברים שלא סיפרתי מעולם, גם לא ל'יד ושם'", אמר, והוסיף שמפעם לפעם הוא לא היה יוצא מסובארו בהגיעם לחניה, עד שלא גולל בפניה את סוף הסיפור.
לא הייתי צריך ללמוד מיצחק לשתף את מכוניתי בסודות. אך כן למדתי מיצחק, כפי שלמדה סובארו 1.6 האוטומטית שלו, מה זה אושוויץ.
מתעללת, רודפת בצע, קוברת
עזוּב על ידי סובארו בצבע תכלת, שסיפקה לו ניידוּת ואוזן קשבת, נפל יצחק ברשתה של חברתו שרה, יהודייה מרומניה. היא דרשה מגולדפינגר להתחתן איתה אחרי 40 וכמה שנות קשר רופף ביניהם, אשר הלבינו את שערותיו של יצחק, והוא אכן נכנע לכל תוכניותיה של גברת אנרגטית זו, שדרשה ממנו לטוס לחו"ל מדי חודש בחודשו, שם הרעיה הטרייה הריצה אותו ממופע למופע כקורבן שואה כפי שהציגו פעם קוף בכלוב, עד שכוחותיו תשו. יהי זכרו ברוך.
לפעמים אני תוהה אם בספר שאכתוב על יצחק גולדפינגר בגלגול השני של חיי (אם יהיה דבר כזה), אעניק מקום נכבד לטענה שסובארו, כנקמה על בגידתו של יצחק בה, היא אשר שלחה אליו את שרה.
- שכונת המשתלה, תל-אביב
השכנה שושנה היא אישה בודדה ומבוגרת. ברשותה קוריאנית כלשהי, לאנוס אם אינני טועה, החונה בחניון תת-קרקעי. פעמיים או שלוש בשבוע נוסעת שושנה אל מרכז העיר ופרבריה כדי לבקר את משפחתה, וחוזרת הביתה כמו אחרי ניצחון בקרב. "מה שקורה בכבישים זה אסון", הייתה מספרת לי, "צריך להיות ממש זהיר בג'ונגל הזה", תיארה בנימה דקה של עליצות.
היא נהגה לרמוז, בעדינות שלא תאמה את ממדי גופה, על אכזבתה המוחלטת מקשרי המשפחה שלה. נתנה להבין, בין השיטין, שקרוביה לועגים לה על כך שלא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם.
היא גרה לבד, אך לא היו לה בעיות כלכליות. אחת מסודרת כזו, למעט הבדידות, שהיא התרגלה אליה, כפי שהתרשמו השכנים, שהחליפו איתה מילה פה מילה שם במעלית ובלובי. כך שהופתעתי כאשר שושנה הודיעה לי יום אחד שהיא עומדת למכור את מכוניתה כי היא "זקוקה לחֶברה".
נמאס לה, אמרה, לבקר משפחה שמזלזלת בה, נמאס לה מעבודות הבית, שקשה לה לבצע בגלל בעיה ברגל, נמאס לה מהמרפסת המאובקת ומדמי ועד הבית הגבוהים, מהשכנים הקרים, וגם מסוכני המכירות שפולשים אל ביתה ומרמים אותה, ולכן היא שוקלת לעבור לבית אבות. שם, הוסיפה, לא מקובל להחזיק מכונית משפחתית אלא רק קלנועית, אם בכלל. "זה לא בשבילי, אני כבדה מדי", התבדחה.
"אל תעזבי את דירתך", אמרתי, "קחי איזו פיליפינית לעזרה, אם את זקוקה לה, ואל תוותרי על האוטו". אלא שהיא החליטה כבר לשנות את חייה. "בבית אבות יהיו לי הרבה חברים. אני אשב איתם לארוחות, לשחק קלפים, לראות טלוויזיה. זה יהיה מעניין יותר מחיי הנוכחיים", הסבירה.
ושושנה אכן ביצעה את ההתנתקות המוחלטת, הזמינה מובילים, נעלמה לזמן ממושך, עד שצלצלה אלינו במפתיע. היא סיפרה שהחברים החדשים בבית האבות היוקרתי שעברה אליו הם לא מה שחשבה שיהיו, ושהיא מתגעגעת לניידוּת שלה, כי גם לנסיעות ללא מטרה היו סיבות נפשיות, תחושה של חופש או לפחות כאילו חופש. שנגמר. "לו רק יכולתי לחזור לחיי הקודמים, הייתי עושה את זה", הודתה. "צדקתם", אמרה בקול נכאים, ולא התקשרה עוד.
- מונטה-קארלו
שנות ה-80 משהו. אני במונטה-קארלו, בחווילה לבנה רב-קומתית של החבר סטיב מורל, הטייקון האישי שלי. מהמרפסת אנו צופים במרוץ הגרנד פרי המרעיש ברחובות. כל הלילה רצתי כמטורף מאות קילומטרים בערפל כדי לחזור למונטה-קארלו לפני שהעיר תיסגר לרגל המרוץ.
וכעת, תחתינו, הנהג קרלוס ראוטמן (Reutman) מנצח בקרב.
"אני מכיר אותו", חייך סטיב, שהיה שותפו לקבוצת המרוצים של לורד האסְקֶט. הלורד העניק לקבוצה את שמו, סטיב העניק לה את הכסף, עד שנמאס לו.
בחצר החווילה רובץ מבחר המכוניות של בעל הבית: פרארי טסטה רוסה, רולס רויס קורניש פתוחה, שחזור של פורד T הוותיקה, אשר הגיעה לסטיב מקליפורניה במנוע 8 צילינדרים של שברולט שרק אני ידעתי להתניע, ופולקסוואגן פסאט בעלת מנוע של אאודי RS2 אשר בה נסעתי ללונדון, השארתי שם את אשתי, ונון-סטופ כמעט חזרתי למונטה-קארלו. ספק אם היום הייתי מצליח לבצע דבר כזה.
בתקופה ההיא, וגם אחר כך, היה לי ברור שחלק ניכר משמחת החיים של סטיב צומחת ומתפרצת מתוך האֶלְדוֹרָדוֹ המוטורי שלו, ומתוך הבית המסוגנן, אחד היפים במונטה-קארלו, שבסלונו הענק ניצב פסנתר כנף סטנוויי בצבע לבן. "קניתי אותו במכירה פומבית סגורה, אין לך מושג כמה מקנאים בי", חייך סטיב.
ואני גיליתי שרוב החלונות בביתו של סטיב נשקפים אל מכוניותיו, וגם אל מכוניות המשרתים.
שלום, טייקון
בתקופה שאני מתאר במדור זה נראָה ידידי סטיב – ילד טהרן, שכדי להיות "הטייקון שלי" התעשר במהירות מטאורית בעסקאות נפט, תוך שיתוף פעולה עם משפחת סוקארנו האינדונזית – כמו שחקן הוליוודי צעיר וחייכן, גם כאשר הוא ביקר בארץ. עד שהוא החליט, משום-מה, לבצע שינוי בחייו, והסמל לכך היה גירוש פתאומי של האייקון האדום שעד עתה הוא התגאה בו.
סטיב מכר את פרארי טסטה רוסה שלו עוד לפני שעזבתי את מונטה-קארלו וחזרתי אל קן הנחשים של הטלוויזיה רוממה כדי לביים. חזרתי גם אל תל-אביב, לבקשתו של סטיב, כדי לפקח על שיפוץ הפנטהאוז שלו בשכונת נווה-אביבים, רחוב רב אשי 5 קומה 8, קיר לקיר עם הפנטהאוז של יצחק רבין ורעייתו לאה.
"לא מתאימה לי פרארי, היא סתם מושכת מבטים לא ידידותיים", הסביר לי סטיב, וזמן-מה אחרי מכירתה, כאילו באותו הינף של פחד מעין הרע האכזרית, הוא מכר את כל נדל"נו ורכושו בקוט דה אזור, את הבית וכל חפצי השכייה הנדירים שהיו בו. הוא כל כך עזב את מונטה-קארלו, עד כי ביטל אפילו את השתתפותו השנתית בפסטיבל הקולנוע בקאן.
יתר על כן: במקום להתיישב באחד ממשכני הקבע המפוארים האחרים שהיו ברשותו – באחוזה הכפרית הספרדית שלו ליד מרבלה, או בדירה השיקית שלו בפאריס ליד מגדל אייפל, או באחוזתו הקלאסית והמהודרת בקנסינגטון שבלונדון – סטיב העדיף פתאום חיים על מזוודות במלונות פאר. גם בהגיעו לתל-אביב הוא היה מתנחל בסוויטות בהילטון, ואפילו לא ביקר בפנטהאוז שחיכה לו בנווה-אביבים, או בדירה הדו-קומתית שהוא רכש בשכונת נאות-אפקה.
גם הבריאות, ולא רק שיקול דעתו, בגדה בו. סטיב, מלך החיים הצעיר לנצח, התחיל להזדקן בצורה מזעזעת. עיניו עששו, זיכרונו כורסם, והוא מצא בדרום הארץ אי-אלו זמרים ישראלים מתחילים, הוציא להם הקלטות, ודרש ממני לשמוע אותן. לא סירבתי עקב הכבוד אליו.
כאשר דיברנו בפעם האחרונה הוא היה כבר מבולבל ולא מציאותי. היה לי ברור שמצבו היה שונה, לו היה נשאר במונטה-קארלו בחברת מכוניות שאת צורתן אהב, כי הן היו חלק מהותי מאחוזתו המלכותית. אבל סטיב, כמו האזרח קיין, החמיץ גם את הזדמנות אחרונה זו, והזִקנה חסרת הרחמים ניצלה את הפִּרְצָה, ונפלה עליו מוקדם מדי.
השוקנאים
אחרי הפגישה האחרונה עם סטיב, חשבתי בדרך הביתה על הכוח המטפיזי המסתורי של קופסאות פח מרופדות, ועל נקמתן של מכוניות כאשר אנו בוגדים בנפשן. זוהי בוודאי תופעה בלתי ידועה לכת הטיפשונים מעיתון "הארץ", אשר סביר להניח שהיו זקנים עוד בגיל התיכון, כפי שהיו עמיתיי לשעבר במדינת ה-TV הממלכתית רוממה.
כי מכתיבתם הספרותית הדקלרטיבית למדי (הסיפור "האיש הזקן" מאת נגה אלבלך) של חבורת השוקנאים למיניהם, מציוריהם (ערן וולקובסקי) ומהמאמרים הבנליים להחפיר שלהם ("שירה על הזיקנה יכולה להיות טובה ונפלאה, חבל רק שאין שום דבר טוב ונפלא בזיקנה עצמה, ולא משנה מה יגידו, תמיד עדיף להיות יפה, בריא, עשיר ובעיקר צעיר", כתב יותם ראובני במוסף "ספרים") – עולֶה שהזִקנה העברית היא משהו נטול כל חוכמה ושאר-רוח, משהו בין גוף זז בקושי ובין גוף גוסס. אצל השוקנאים, הזקן העברי הוא רק עול על קרוביו ועל המרחב הציבורי, ולא נותר לו אלא לחכות בייאוש למלאך המוות.
מזעזע את הקשיש המורשה לקרוא את החוכמולוגים מרחוב שוקן, גרפומנים מסכנים אשכרה, אשר בחייהם האבודים אף מכונית לא תקבל תפקיד של פסיכולוגית המגרשת את הזקנה.
אגב
אין דבר דוחה יותר מתחושת עליונות לגבי זִקנה. שילכו להזדקן כל היותם-ראובנים.
טיפ טיפה: תאהבו שמיניות
לפני שנה נהגתי קצת את אאודי RS5 של מכר שלי, וגיליתי במבוכה שמנוע ה-V8 משמיע קולות מרשימים יותר מהבווארית שלי, בעלת מנוע 16 צילינדרים בשורה ומפלט מבית אקרפוביץ (Akrapowitz), אשר עד המפגש עם אאודי היה מספק לי חוויה אקוסטית מקסימה. הרבה דלק שרפתי בב-מ-וו זו שלי כדי לשמוע קונצרטינות ב-7,000 סיבובי מנוע ואילך.
והנה, אותו בעלים של אאודי RS5 הקודמת החליף אותה באאודי RS5 חדשה, שבהתאם למגפת הדאון-סייזינג גורשו ממנה שני צילינדרים, וששת הצילינדרים שנותרו התחזקו בטורבו כדי לשמור על ביצועי הגרסה הקודמת. ואני גיליתי ש-RS5 החדשה איננה ספונטנית כבר כמו RS5 הקלאסית, ובהתאם לכך כבר לא מרגישים בנהיגה סיפוק מהלחימה מול כוח מפלצתי. במקום זה, נהנים כעת ב-RS5 מנוחות בנוסח לימוזינה, ומה שגרוע לא פחות (לגביי) הוא איבוד הצליל האפוקליפטי של פעם לטובת המהום דאון-סייזינגאי סטנדרטי, כמו בכל המכוניות שוויתרו כבר על V8 – החל במרצדס ועד פורד מוסטאנג בגרסתה האירופית.
תאהבו את V8! בכל מקום שהן עוד נשארו תאהבו אותן, כי הן עומדות להיעלם.
צעירה לנצח. י"א: אני שולח אליך תמונות עדכניות של אותה ב-מ-וו 501 מנוע V8 שצילמתי בשנת 1988 לירחון "טורבו". ירושלמים ותיקים זוכרים ודאי יצירה נאה זו, שחנתה דרך קבע בדרך חברון לצד לנצ'יה פלאמיניה קופה פינינפארינה נדירה, שכיכבה אף היא באותו מאמר – אשר איגד בתוכו מבחר מכוניות קלאסיות מירושלים דאז שלא היו מביישות אף מוזיאון או אוסף מכובד. שתיהן היו כסופות ובמצב מדהים. אגדה אורבנית לחשה כי אגף המורשת של חברת האם הבווארית בכבודה ובעצמה שיפץ את ה-501 .
בעוד שעקבות הלנצ'יה הנדירה, היחידה בארץ, נעלמו, את ה-501 פגשתי להפתעתי לפני כמה חודשים בהרצליה דווקא, עטוית גוון שחור בוהק וחדשה כתמיד. לא האמנתי שזוהי אותה 501V8 מאז, עד שמספר הרישוי הפליל אותה. חלפו כשלושים שנה מאז המפגש, שבהן עברנו גלגולים והשתנינו בעוד יצירה זו נשארה צעירה ורעננה. בימי "טורבו" או "קוואטרו" הרחוקים ההם שתחת עריכתך, אדוארד, אף איתרתי את בעליהן המשותף של 501 ופלאמיניה וקיוויתי להקדיש להן כתבה מורחבת במגזין, לצד צילומן ברקע נופים ומונומנטים ירושלמיים טיפוסיים, אולם לצערי נתקלתי בחומת סירוב בצורה מצד האוחז במפתחותיהן. אולי הוא לא לקח יותר מדי ברצינות את הנער המתולתל הניצב מולו. אם אפגוש שוב את הלנצ'יה, אנסה להתארגן על צילום משותף, לסגירת מעגל…
שואלים את אדוארד
דני אנכונא, בתגובה למכתבה של רות קובלסקי ("שואלים את אדוארד" 1,040): לפני כשנתיים קרה לי מקרה מאוד מאוד דומה. נסעתי לאחור במולטיפלה שלי, וגרמתי לנזק זעיר בפגוש של סובארו כבת עשר. הנזק היה ממש זעיר, פחח הגון היה לוקח פחות מ-200 שקלים, פחח נוכל 300 שקלים.
השארתי פתק, ואחרי יומיים חזרה אליי בעלת המכונית. הצעתי לה שהיא תתקן ואני אשלם. קיבלתי הצעת תיקון של פחח מחיפה, 1,800 שקלים. מובן שדחיתי. הגברת פנתה לביטוח שלה, והגיעה דרישה לצד ג' שלי על 2,400 שקלים!
לא הסכמתי שישלמו. טענתי שמדובר בהונאה וניפוח נזק שולי, וביקשתי את דו"ח השמאי. בסוף קיבלתי דו"ח רשלני, שחלק מהצילומים בו היו של מכונית אחרת. בסופו של יום, "ביטוח מגדל" חפרו וחפרו, ואיימו שיהיו לי "הוצאות". השורה התחתונה היא שהם התעייפו. אנא, חברני עם הגברת ואנסה לתת לה עצה טובה .
חוץ מזה, אני עדיין מנסה להביא ספיטפייר טוב. התכנון הוא לרכוש באירופה, לטייל עד פיראוס או אנקונה ולעלות על אונייה, ואם יתאפשר, להגיע ביחד עם המכונית. הקושי הוא באיתור המכונית המתאימה. כנראה אין מנוס מנסיעה להולנד למשל, בדיקת שתיים או שלוש מכוניות ורכישת המתאימה.
אם אתה מכיר במקרה בפולניה ספיטפייר טוב, בסביבות 8,000 או 10,000 דולר, במצב נאה וכזה שאפשר לצפות שיעמוד בנסיעה ארוכה, אשמח להגיע גם עד ורשה.
תשובה: באתר המכירות הפולני allegro.pl מצאתי עשרות ספיטפיירים. היקרות ביניהן במצב כללי מעולה, ועולות עד 40 אלף זלוטי (בשקלים הסכום דומה). אם תרצה הסבר מדויק יותר, שלח לי את הטלפון שלך.
שילה: אני מתעניין בסיאט איביזה בתקציב של כ-8,000, שנתון 1999-2003. האם יש שנתונים שהיית ממליץ לא לקנות מהם?
תשובה: בסכום כזה, גם אני הייתי בוחר באיביזה. אם תמצא אחת בריאה מבית טוב, תהיה לך מכונית אמינה, חסכונית ולא יקרה לאחזקה.
אאודי RS5. במקום V8 האגדתי, 4.2 – עובד אצלה כעת מנוע V6 בנפח מוקטן. "צליל מאכזב ומערכת קוואטרו מרדימה", מזהירה מפניה הבווארית שלי בצניפת צהלה נוגה
פתאום קרה שאנוכי המורשה, חבר מושבע בכת חסידי הונדה, החליט לוותר על מסיבת עיתונאים שנערכה בתל-אביב לרגל השקה חגיגית של סיוויק חדשה, שאליה הוזמנתי
כמה סיבות גררו את המחאה הפרטית שלי.
ראשית, את סיוויק החדשה הכרתי כבר לפני חודשים אצל הלועזיטים, שבאולמות התצוגה שלהם משווק דגם זה עוד מתחילת מארס, ומחפש את מזלו בעקשנות ובחוסר הצלחה.
האמת היא שגם בוורשה לא מיהרתי להכיר את היפנית מקרוב, כי הספקתי להתאכזב מתצלומיה ומהפרטים הטכניים שלה שפורסמו. אלא שבכל זאת הלכתי לפגוש את הגרסה העשירית של סיוויק, בגלל השמועה שבהשקה שלה ובנסיעות המבחן הקצרות תיקח חלק אורחת מסקרנת, סיוויק Type R, שקבעה בנורבורגרינג זמני שיא בקבוצת ההאצ'בקים החמות בעלות הנעה קדמית.
אלא ש-R זו לא הייתה, וכך נפלתי על סיוויק הרגילה, טעמתי אותה, וברחתי.
מקלדת במצב נצור
עוד אספר מה מצאתי בסיוויק זו ומה לא מצאתי, אלא שלפני כן אני מוכן להודות שאחרי נסיעת המבחן הוורשאית במכשיר תנועה זה, שלא עוזרת לו תיבת הילוכים ידנית, הדפוקה אף היא – שתקתי בנימוס ולא הלשנתי דבר, שהרי אני מכור להונדות.
למעשה, לאות תודה להונדה סיוויק crx VTEC הפרטית שלי, אשר ניצחה בראלי העיתונאים בהרים את כל היפניות ארבע על ארבע, והביאה לביתו של הקשיש גביע בדולח טהור, רוקנתי על ראשה עביטים של הלל תחת הכותרת "יותר אלפא מאלפא".
זו ניזוקה וזו נִיסוֹקָה
אמונה זו בהונדה הניעה את הזקן המורשה לחפש כל הזדמנות להמליץ על דגמי הפירמה, לכל השואל והשואלת. אך בשנה הנוכחית התפרצה אל הרומן תפנית: התגלה שמשהו רקוב בממלכת הונדה.
היפנים בגדו לא רק בקבוצת מקלארן בפורמולה 1, שנהגיה מפסידים בכל מרוצי הגרנד פרי השנה, וביניהם אליל האספלט פרננדו אלונסו, אלוף עולם לשעבר שהפך לקורבן של מנועי הונדה – אלא בגדו גם בחסידי הפירמה השרופים, אשר ציפו ליצור גזעי וקיבלו את סיוויק הדאון-סייזינגית המסכנה.
ומכיוון שהזקן הוא יותר מורשה מאשר טוֹב לב, הוא אינו מתאפק ועורך השוואה נבזית בין מה שעוללה יצרנית הונדה, אשר כניעתה לדרישות הטרוריסטים הירוקים הולידה את סיוויק הנוכחית, האנמית, ובין השיפור שערכה משפחת אטלר (אבא ובנו) בסיוויק האצ'בק בציר 1997. הנה ההשוואה-לאיד:
היצרן החליף בסיוויק את המנועים מסדרה B, המחוזקים במערכת VTEC ויש בהם שני גלי זיזים, 4 צילינדרים, 16 שסתומים ונפחים נורמליים, כלומר 1.6 ו-1.8 – במנוע אשר יאה לטוסטוס, בנפח 1.0 (ליטר אחד), בעל 3 צילינדרים ו-129 כ"ס על הנייר בזכות טורבו. בדיוק ההפך ממה שאנו עשינו מסיוויק הביתית התמימה שלנו, שבמקום מנוע 1.5 חסכוני אך חלש הרכבנו לה מנוע 1.8 של הונדה אינטגרה R, בעל 195 כ"ס ואופי חוליגני. כיבדנו את ההאצ'בק גם בשלדה, מתלים וקפיצים קומפלט מתוצרת קוני, כולל אפשרות לשחק בגובה הרכב. בנוסף מצאנו לה מושבים של סיוויק Type R ותיבת הילוכים קצרה, אף היא של אינטגרה R.
מזל שאי-איזו צניעות רחוקה מרסנת את הקשיש החצוף, ומונעת ממנו להשוויץ שהאצ'בק האדומה בת העשרים שלנו, המפלצתית כעת, מסוגרת לגרור את סיוויק החדשה, ועוד לעקוף בעת הגרירה סיוויק אחרת.
קיללתי בפה סגור
שתקתי לגבי מה שטעמתי וקיללתי בוורשה גם עקב המחשבה שיבואן הונדה בארצנו ממילא אינו מתכוון להביא את סיוויק "מהפכנית" זו, אם לשפוט לפי הזמן הנכבד שעבר מאז תחילת שיווקה בחו"ל. סברתי שהדילר העברי הָזָהִיר אינו מוכן להסתבך עם סיוויק החדשה, בעלת עקב אכילס של נפח מוקטן ועוד טורבו, הבעייתי לאחזקה – ויסתפק בשיווק הונדות אמיתיות, שיש לו בבוידם. אז סברתי.
השושבינים לא מבינים
סיבה נוספת לכך שהתעלמתי מהשקת הסיוויק בתל-אביב היא פרוזאית לגמרי. לא בגלל הכלה, אלא בגלל האורחים. פשוט לא היה לי חשק לשמוע את דיבוריהם של הקולגות שלי, כתבי חצר, על סיוויק החדשה, שהרי אף אחד מהם אינו חולק את חייו עם הונדה אמיתית כלשהי, ולכן לא מסקרן אותם מה נמצא תחת מכסה המנוע. בעצם, אין להם אפילו מושג מה הונדה נכונה מציעה למאמינים בה, והם נוהגים בה כאילו הייתה קוריאנית או גרמנייה.
אמנם פה ושם, במקום לנסוע בתחבורה ציבורית, כתבי חצר מקבלים ליומיים-שלושה דגם אוטומטי כלשהו מבית הונדה, כפי שהם מקבלים צרפתיות, קוריאניות, איטלקיות או משהו מקונצרן פולקסוואגן, ולאות תודה על נדיבות היבואנים, חצרונאים אלה מחפשים בכל דגם שקיבלו זווית חיובית כלשהי, כמו נפח תא המטען, נוחות המושבים, מולטימדיה מקורית (אם היבואן לא הספיק להחליף אותה בתוצרת המקומית), חיסכון בדלק, אמינות מדומה או מחיר הוגן לצרכן.
לפעמים הטיפש התורן יכתוב שבדגם כזה או אחר "הותקנה מערכת מובילאיי ללא תוספת מחיר".
עבודת גמר ב'בצלאל'?
נסענו בסיוויק החדשה בהרכב של ארבע נפשות, גם בפרברי ורשה וגם בכביש פתוח. היינו ציבור משונה – שני עיתונאים מקומיים, קונה פוטנציאלי מודאג של סיוויק ותייר מהארץ (אני). במקרה או לא במקרה, כולנו חובבי הונדה בעלי ותק בר סמכא.
התחלפנו מאחורי ההגה מדי כמה-עשרה דקות, ואחרי שהטיול נגמר כי נמאס לנו ניסינו להבין את המוצר הבעייתי, שאינו מכבד את 40 שנות המסורת של הונדה – לא רק של סיוויקים קודמות אלא גם של דגמים אחרים בפירמה – כי הוא זז בקושי ומרעיש בצליל לא סימפטי.
"איפה אַתְּ, UFO?", התרפקנו על ההאצ'בק הקודמת של הונדה, יוצאת הדופן, שנעלמה דווקא כאשר התרגלנו אליה והתחלנו לאהוב את צורתה, כלומר את הספוילר האחורי ואת התכנון הנבון של לוח השעונים. לעומתה, סיוויק שקיבלנו היא מכונית נורמלית, כמו כל בנות הגזע החדש המצויד במנועים מוקטני נפח בעלי 3 צילינדרים, החסכוניים רק בנסיעה איטית ואשר המזגן שלהם מתפקד כבלם נוסף – רק שהיא, סיוויק, מצוידת בספוילר המשקר שהיא מסוגלת לזוז.
בכל אופן, הגענו למסקנה שסיוויק זו היא לא רק אנטיתזה ל-Type R האגדתית על כל דורותיה ול-crx שלי, אלא גם מכוערת משהו פחד. לוויכוח הביקורתי הוספתי ש"בבירת הארץ שממנה באתי, ירושלים, פועלת אקדמיה לאמנות מקורית, שתכנון הסיוויק נראה כאילו צמח שם כעבודת גמר של סטודנט מתוסכל", הלשנתי מהמושב האחורי, והלועזיט האוחז בהגה סובב את ראשו, וטען שלדעתו תכנן את סיוויק יצרן טורטים שיכור בטוקיו, המתכנה בשם הבדוי Mitsuru Kariya (המהנדס הראשי של הונדה).
תהא זהותו של המתכנן אשר תהא, רק הוא יודע מה פשרם של כונסי האוויר הקדמיים, הדקורטיביים כביכול, אשר שום אוויר לא עובר דרכם, לא למנוע ולא למעצורים.
הכִּרְכּוּם הגיע גם לכאן
עצרנו לשתות קפה, והסכמנו על הפרטים החיוביים בסיוויק זו, שהם תא מטען ענק (אך מוחמץ, כי אין בו גלגל רזרבי) ומושבים קדמיים נמוכים ב-3 ס"מ מאלו של סיוויק הקודמת, מה שמאפשר באופן תיאורטי להרגיש את הרכב, אם הוא יזוז בעתיד. הלוואי.
הסכמנו גם שהמראה החיצוני של יפנית זו לא חשוב כל כך בעצם, שהרי כשנוהגים בה לא רואים אותה. ובאשר לעיצוב הפנים, שנראה חלש, זול ועשוי מחומרים ירודים (גם זה עלבון למסורת הונדה), מתרגלים אליו כמו אל אישה מכוערת – "תחילה קשה ואחר כך נפלא", חייכו הגויים, והקשיש המורשה חייך איתם.
רק הקונה הפוטנציאלי, שהצטרף אלינו לסיבוב, נשאר רציני על מושב הנווט, רציני באופן חשוד. במצח מכורכם מדילמה הוא שאל אם לדעתנו המקצועית, ולנוכח הנוסטלגיה שהוא רוחש כלפי הונדה, אולי בכל זאת יהיה נכון מצדו לקנות סיוויק – לא את זו, קריקטורה בנפח 1.0 ליטרים, אלא זו שבגרסת 1.5 טורבו, שלא בדקנו איך היא.
"כמה רוצים עליה?", שאל הגוי המודאג, ושמע מאיתנו את הסיפור הוותיק על הצועני רודף הבצע שניסה למכור את אמא שלו בסכום מוגזם, ונשאר איתה לנצח. "לא חשוב הסכום כשיש חשק", לימדנו אותו, אך הוא המשיך בשלו, וטען שאם סיוויק 1.5 טורבו אכן עולה כמו ההיברידית של קיה ששמה ברח מזיכרונו, או כמו אאודי A3 שרעייתו רצתה – אז אולי מוטב כבר ללכת על אלו?
לא שיערתי שכעבור כמה חודשים אשמע התבטאויות זהות מצד קונים, גולשים והונדיסטים במרחב הציוני.
טיפ טיפה: גם ידני נושך
עד עתה, הגיר הידני של הונדה עלה על כל הגירים הידניים שהכרתי, כי ההילוכים בהונדות היו נכנסים בקליק, והחלפתם לא דרשה תנועת מוט ממושכת כמו אצל המתחרים, שאצלם השילוב להילוך חמישי דורש במקרים רבים מאמץ לא סימפטי. בהונדה, לעומת זאת, השימוש במוט ההילוכים ובמצמד סיפק תענוג שהיווה חלק מהותי מחוויית הנהיגה. לפחות עד הופעתה של סיוויק החדשה.
כי בנוסף לחידושים בה (ראו הכתבה "הפוך, גוטה, הפוך"), גם תיבת ההילוכים הידנית של סיוויק השתנתה לרעה. ההילוכים לא נכנסים בקלות, והמצמד אינו ידידותי כבר, כנראה בגלל שימוש בגלגל תנופה כפול מסה, המותקן עקב השימוש בטורבו ובשלושה צילינדרים רועדים.
מכתב מצולם 2: זאב בן-נון: בטיולנו לאחרונה בפרובנס חנו ליד המלון שלנו 8 מכוניות Morgan שהגיעו בנסיעה מאנגליה בדרכן לריביירה. מיד חשבתי עליך וצילמתי תמונות רבות.
שואלים את אדוארד
רות קובלסקי: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". זכורים לי הימים שקראתי את הטור שלך ונהניתי מכל רגע. תמיד הופתעתי שאני גומעת טור על.. מכוניות. ברבות הימים התחתנתי, בעלי אמון על תחום זה בחיינו, אבל כרגע יש לנו התייעצות.
לאחר שהדבר נדחה ונדחה, נזכרתי בך! והנה השאלה:
למרבה הבאסה נסעתי רוורס טיפה, 10 ס"מ, ו"דפקתי" מכונית חונה
(לסקרנותך ובושתי אודה שנסעתי בדלת פתוחה, וכששמתי לב לכך זה היה מאוחר מדי). מסקנה: ריכוז ריכוז ריכוז ונחת. למרבה העוד יותר באסה, זו הייתה מרצדס c- class 2008. מצ"ב תמונת הנזק. השארתי פתק על השמשה כי אני אדם ישר. בחלופת הודעות בינינו האישה אמרה לי כי אי אפשר לתקן את זה בפחחות.
אני כמובן מעדיפה לא להפעיל את הביטוח כדי לא להגדיל את התשלום החודשי. היא אמרה שדלת חדשה ממוסך מורשה תעלה 3,500 שקלים, ודלת שקונים מבני דודינו תעלה 1,800 שקלים.
אנחנו נשלם ככל הנראה 1,800 שקלים, אבל לפני כן ברצוננו לוודא: האם זה הגיוני???? המחיר, התיקון… אשמח לעצתך.
תשובה: עצוב לשמוע לְמה הוביל פתק שנכתב במסגרת אזרחות טובה. כל הסיפור נראה לי חשוד. קודם כל, הנזק שנגרם למרצדס הוא ממש מינורי, לפי התצלום שצירפת. סתם לחיצה קטנה בפח. הלועזיטים שאני מכיר מתקנים פגיעות כאלה בלי פחחות, בלי שפכטל, אלא רק באמצעות תיקון צבע המסתכם בפוליש בלבד. זאת, תוך שימוש ב"פטריות" עשויות פלסטיק המודבקות למקום שנפגע, ומושכות את הפח החוצה עד שהוא מתיישר. בשביל גוי מיומן, כל ההליך הזה לוקח רבע שעה גג, לא משאיר סימן, ועולה 50 אירו לכל היותר.
תיקוני פלא כאלה אינם רווחיים דיים לטעמו של ענף הפחחות בארץ.
וכך, אצלנו מעדיפים להחליף דלת בחדשה – אף כי היא לא תיסגר בקלות כמו הדלת המקורית, לא תהיה הרמטית, ואין לה ציפוי נגד חלודה. דלת חלופית גם לא תהיה צבועה בסטנדרטים של המפעל: יתגלו בה הבדלים של מיקרונים רבים בעובי שכבת הצבע ביחס לחלקים המקוריים, מה שעשוי לגרש בעתיד קונים פוטנציאליים.
אני חש שבעלת המרצדס, או מי שמייעץ לה, החליטו לעשות עלייך סיבוב מוצלח, השייך לפילוסופיית רדיפת הבצע. סיבוב לא חינוכי, המדגים מדוע אזרחים רבים משאירים פתק רק כדי שעוברי אורח יראו כמה הם צדיקים, ורושמים בו מספר טלפון שגוי.
דודי גנוט: זכור לי שדיברת בגנותן של המערכות האלקטרוניות ABS ו-ESP. אשמח לקבל רענון לדברים או קישור לקריאה. אני פשוט בקורס רענון נהיגה, ומעניין אותי לשמוע דברים שונים משל המרצה.
תודה!
תשובה: הפוך, דודי, הפוך. מעולם לא כתבתי מילה נגד שתי מערכות אלה, השומרות על נפשנו. ABS יודעת למנוע את הינעלות הגלגלים, הגורמת להחלקה מסוכנת, ו-ESP, האינטליגנטית עוד יותר, מתמקדת בבלימת גלגלים בודדים כדי להחזיק את המכונית על הכביש – לפעמים בניגוד מוחלט לחוקי הפיזיקה.
אלא שאכן הזכרתי ש-ABS ו-ESP על כל סוגיהן אינן מאפשרות לבצע תרגילי נהיגה מסוימים, המתבססים דווקא על החלקה מבוקרת. זהו סעיף בנושא השמור למבינים בלבד, שאתה תצטרף לשורותיהם אם תירשם לקורס לנהיגה מתקדמת. זאת, בהנחה שהמדריך שלך יעבוד לפי המרשם show, don't tell.
צביקה שטרן, בתגובה ל"מכתב מצולם" ("המפתחות בפנים" 1,039): בהמשך לדבריך על ה-MGB שנמצאה כביכול בחניון שגרירות אנגליה בישראל: העניין עורר תרעומת רבה בקבוצת פייסבוק של "מועדון החמש". להלן התייחסותו של מר קובי מילוא, מומחה ל-MG ובעלים של אחד כזה, כפי שהגיב שם בקבוצה:
"אדוארד איש יקר, אבל יש לא מעט אי דיוקים בפסקה הזו… ראשית, אני מכיר את המכונית הזו כבר הרבה שנים והיא עברה לא מעט ידיים בשנים האחרונות, כך שהקטע על מציאת המכונית 'תחת ברזנט במחסן אפלולי' הוא קצת, איך נאמר, יצירתי…
"שנית, אין דבר כזהMGB קופה… כל ה-MGB הסגורות נקראוGT , וההגה שלהן היה זהה לגמרי לדגמים הפתוחים בהתאם לשנתון, כאשר גם לדגם ה-V8 היה אותו הגה. אגב, במכונית המצולמת ההגה בכלל לא מקורי… בקיצור, אדוארד מבין גדול בלנצ'יות אריסטוקרטיות, אבל את האנגליות שישאיר לנו, פשוטי העם".
תשובה: בסך הכול פרסמנו "מכתב מצולם" של זמיר פראווי, קורא המדור שהוקסם בצדק מיופייה של MGB קופה, כפי שנקרא הדגם במחירון Classic Car ובאתרי מחירונים אירופיים אחרים. אם ברשותו של מר מילוא דעה שונה באשר לשמה האמיתי של MG זו – הוא יכול לנזוף בבריטים על בורותם.
ד' י"ב בשם אחיו ארנון, יושב בקעות: יש משהו מתסכל מאוד בלאשפז לטיפול 20 אלף את ספינת המדבר שלך במוסך המרכזי והמורשה של פיאט לאורך שנים ארוכות כל כך. במיוחד פיאט. כי מוסך מרכזי פיאט לא מסתכם במולטיפלה מתקששת, בקוּבּוֹ מעשנת וב-500 מתחדשת שבַּעֲלַתָה החליטה לצייד את חלונות נשמתה בפנסי דרך כחולים (איכס) – זהו גם המוסך של עוד כמה איטלקיות חביבות לשיזוף העין וביניהן יקירתי ופותרת נעוריי אלפא רומיאו סוּד, והפילגש הקנאית לנצ"ה דלתא.
שכן הרכב שלי, שהגיע משובח ומכוער כבר מרחם המפעל – ולא נכביר בעניין שכן דובר כבר רבות בסרוּת החן לצד שבי הלב אשר מפַעמים בקרבו של דגם המפלץ מולטיפלה, אותה בעלות המשייכת אותך לטרול הקסום – רכבי זה ממתין בחניית המוסך בסיום הטיפול לצד יפהפיות לוהטות כדוגמת ג׳ולייטות, מיות ושאר מעוצבות לעילא, שהשם שלהן מושך עוד יותר מחמוקיהן. ואז חוזרות כל פנטזיות הנעורים, אלה שמומשו ואלו שנותרו בפתח המפלט… באיזה צבע תרצה את ה-164 שלך עוטפת מנוע תענוגות ומטיח רשפים? או אולי תחמוד בכלל ג׳י-טי-וי שמורה, מטופלת, בקושי חוקית על אף גילה המתקדם?
מסוחרר, כמעט שכחת את אהבתך לעב"לתך. מולטי-מה? פלה? מי זוכר? רק תראו את הדיפיוזר הזה של אלפא בְּרֵרָה V6, מְנוּפָּחָה ב-3.2 ליטראות תקינות, שצמודה לדלת משרד המוסך… המוסמך. הארור. שמשיק בנות ליווי מכניות בחניה מקבילה לדודותיהן הגמלאיות. ככה זה במוסך ובארור הימים: בזה וגם בזה החדש דוחק, בתנועותיו הרמות וחסרות המחר, את רוח הישן. והישן, נדחק בבלימה שסנדליה ומערכת הבלמים מאפשרים לה, רק רוצה להחליד בשקט. כי במה עוד יחפוץ הישן? משב נעורים, רוח קלה משלו. ושיהיה עקבי, משב שניתן לסמוך עליו עד הטיפול הבא, כמשב הרוח בפילטר אוויר שהוחלף זה עתה או לפני 10 אלף ק"מ. מקורי או חלופי. מורשה יבואן? מי זוכר ומי סופר? רק ספר הטיפולים יעיד.
מוסך מורשה. ויש מפרשים: מורשה להרוג. את האגו שלך. וגם זו לטובה בגיל השלישי, כי אין כמו לשבור את האגו, שתפח לחינם בגיל השני. אך גם לזאת יש מזור: רכב בעל אופי.
וכך, בסיימך את שדיפת העיניים היוקדת בכל האלפא-אלטר-אגו-רומאיות, והלנצ׳-יאוואראדי-יות, תוך שאתה מטפס אל הגמל שלך, נותן פליק קטן לעץ הריחני החדש שתלוי על המראה, מוצא אתה את עצמך ואת נאקתך נושמים עמוק, ומודים על הנקודה החשובה ביותר בכל כלי תחבורה: בלי פלסטיקה ששרדה את השנים, חשופת עצבים וחוטי אלקטרוניקה, קלופה מצבעה כאילו משילה את קשקשיה האחרונים, מתהדרת הנאקה באופייה. במראות הדרך ובקילומטרים הרבים שהיא ספחה כמו סידן לעצמות בא בימים.
אז איך אומרים? יש יפות ממנה, אבל נראה אתכן עוד עשור ומחצה קלופות מעטפת, חורקות ופגומות, חטיאריות שיגיעו לקרסוליה, נושאות את 372 אלף הק"מ החרושים של ישראל – יפות כמוה. אל תשליכני לעת שלדה.
(נכתב בחדר המתנה ממוזג מדי במוסך מורשה מדי, אי שם בפתח-תקווה).
באנגליה צריך לנהוג כמו בריטים, בצרפת כמו צרפתים, באיטליה כמו איטלקים, ובארץ הקודש מומלץ להצטרף לחברי מועדון קיבוץ גלויות ולאמץ את אמנות הנהיגה שלהם, כלומר את תפקודם הבלתי שגרתי בכל הקשור למאותתים, הגה, מעצורים וחוקים
זה נראה פרדוקסלי, אך אינסטינקט חייתי בריא ממליץ לזהות ולחקות מיד את הגינונים האופייניים לנהגים בכל מקום על הגלובוס שנפלנו עליו, מוזרים ככל שיהיו. די להזכיר שהמלכודות אורבות לנו אפילו בסעיף תמים לכאורה כמו סימני אורות: ברוב המקומות זוהי אזהרה, אלא שבאנגליה למשל אורות גבוהים הם סימן לוויתור על זכויות דווקא. "היכנס נא", מזמינים הפנסים האנגלוסאקסיים.
בקיצור, מומלץ ללמוד וליישם את צורת הנהיגה הזרה שנקלענו אליה, ולהתאמן עליה בדייקנות, וזה בעצם מרשם הפלא המאפשר להישאר בחיים.
גילוי נאות: שיטה זו, שהזקן רואה בה הגנה עצמית ואשר נושאת את הלוגו "התאקלמות בסביבה", האירה את דרכו של המורשה, שהרי בזכותה הוא הצליח לא לבקר בחדר מיון אפילו פעם אחת במשך מעל חצי מאה.
מודלים לחיקוי
גם גוי הוא בן אדם, ועקב מעמד זה שהוא זוכה לו בתקופה המודרנית העכשווית, גם גוי שולח וקורא סמסים בזמן נהיגה, מקבל מיילים והודעות ווטסאפ ועונה עליהם, כי לפי הנהג הגוי, שייכותו לאוכלוסייה מתקדמת ומעמדו האזרחי מתירים לו ליהנות מאינטרנט באופן רציף. את עמדה פילוסופית זו מכירים היטב גם אנו, בזכות אוּטוֹפְּסְיָה.
ובכל זאת, להבדיל מנהגינו העבריים – הגוי הנוהג והגויה הנוהגת למדו, כמו הכלבים של פבלוב, להביט על הכביש גם בזמן עיסוקם הנמרץ בסמארטפון ובמולטימדיה.
ומה שמפתיע אותנו, התיירים, עוד יותר, הוא לגלות בכבישים הלועזיטיים נהגים גויים רבים שלמדו (אפילו) לא לעזוב את גלגל ההגה רק כדי ללוות את דבריהם הקולניים בתנועות ידיים סוערות, כפי שמרשה לעצמו מִנְהָג מתוצרת הארץ. מנהג מעצבן זה הפך אצלנו למגפה בלתי בטיחותית, הנמשכת באין מפריע משום שהיא מוחמצת לחלוטין על ידי החוק הכחול-לבן.
כביש 6 הפולני
כל זה לא אומר שנהיגה בין גויים היא רק אידיליה, תענוג נטול סכנות. ההפך הוא הנכון, וזאת בגלל שני גורמים נפוצים בכבישים הלועזיטיים, אלה הפולניים לפחות: הראשון הוא ריבוי הנהגים ורוכבי האופניים השיכורים, והשני הוא… האוטוסטרדות, שבגרסה המזרח האירופית הן מלכודות מתוחכמות שיש לנקוט לגביהן זהירות.
כי המקומיים שם הסתפקו בבניית אוטוסטרדות בעלות שני נתיבים בלבד. אמנם גם אצלנו חסכו המתכננים על כביש 6, אלא שאצל הגויים, אותם כבישים בינעירוניים קפוצי-רוחב מוגדרים כ"אוטוסטרדה". כתוצאה, נהג שנפל ל"אוטוסטרדה" כזו נאלץ להחליט באיזה נתיב לבחור מבין שניים קיימים: האם לנסוע בנתיב הימני האיטי, הכבוש על ידי משאיות, מכוניות עירוניות, אוטובוסים וכלים חקלאיים – או ליהנות זמן-מה מהנתיב השמאלי, שהמהירות המותרת בו שפויה אמנם, 140 קמ"ש, אלא שזוהי הגבלה שהגויים, האמביציוזיים ברובם בהתאם למסורת ארצם, מעדיפים לשכוח לטובת הפלגה של 180-220 קמ"ש?
אך מה אם אתה רוצה לבחור בממוצע הזהב, ולנסוע במהירות לועזיטית של 160 קמ"ש, הנמצאת עדיין בטווח הסלחנות של שומרי החוק? או-אז הטייסים הגויים יעקפו אותך מדי רגע, עד כי תיאלץ להגלות את עצמך אל נתיב העונשין, כלומר הימני, ולהתערות במשפחת הזוחלים שם. ודאי שזחילה מעצבנת זו אינה מתאימה לאישיותך ולמכוניתך, ועוד מצטרפת אליה סכנה ממשית המתחילה כאשר אתה, ברגע של חולשה, תרצה לחזור לנתיב השמאלי, ולפתֵח בו מהירות שאף אחד לא יגרש אותך בעטייה מהאספלט. שזה אומר שגם אתה תיסע ב-200 קמ"ש ויותר, אם רק תמצא רווח בין הגויים המהירים, ותצליח להשתחל אליהם כשווה בין שווים.
לברוח או להרכין גאווה?
אז נניח שגם אתה ב-200 הקמ"ש האסורים, אך אז מגלה בראי במבוכה שמהירים ממך מסמנים לך באורות. ודאי שאתה יכול להדביק את דוושת הדלק לרצפה כדי להשתחרר מהמעופף התורן, אלא שזהו הימור, כי אין לדעת אם גוי ממהר זה איננו חלילה שוטר, שרץ אחריך עם מסרטה.
ואם כך, הוא עלול להפעיל סירנה בכל רגע, להדליק פנס כחול ולהפוך אותך לכוכב חדשות הערב בטלוויזיה המקומית. באוטוסטרדה הלועזיטית זוהי סכנה בלתי סימפטית, אשר מלוּוָה באחת האפשרויות מתוך המבחר הבא: קנס גבוה על המקום, הורדת נקודות, איבוד רישיון, משפט.
טכנית, אנו הקשיש המורשה, המטייל באוטוסטרדה A2 אשר מובילה מוורשה ללודז' והלאה, יכולים לברוח מרודף אנונימי בעזרת להקת 321 הסוסים הנמרצים של הבווארית, שזה הזמן שלהם להביע את תודתם על כך שביטלנו את הגבלת דהירתם ל-250 קמ"ש תמורת 200 אירו. אך דילמה מחבקת את נפשנו ועוקצת אותה: האם אכן לברוח מהאנונימי המאיים מאחור, או להרכין את גאוותנו, לאותת בנימוס ולחפש מקלט בנתיב הימני בין הגויים האיטיים, הספק זזים ספק חונים?
ושם, אחרי בילוי קצר בממלכת הצבים, תפסנו תסכול, נשברנו, חזרנו לנתיב השמאלי, וחיכינו 15 שניות עד שארבעת צינורות הפליטה ישמיעו שוב את הטוקטה של יאן סבסטיאן באך, ומחוג המהירות המשוחרר יטייל חופשי. ממש א-מחייה יידישאי מספיק הזקן לטעום, עד כי מישהו מדליק שוב בפנסים את אחוריה הפרובוקטיביים של הבווארית, וסיפור ה"אוטוסטרדה" חוזר על עצמו.
טיפ טיפה: תשרקי משהו
כידוע גם מבלי להזכיר זאת ב"טיפ טיפה", גובהם של זקנים מתקצר לקראת סתיו חייהם, וזו כנראה הסיבה שהקשיש המורשה לא מוטרד מכך שההגה של הבווארית שלו אינו ניתן לכיוון כלשהו – לא מעלה-מטה ולא קדימה-אחורה. כאילו מהנדסי ב-מ-וו מיקמו את גלגל ההגה במוצר ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה במחשבה על הזקן.
פחות מתאים לקשיש מיקומם של כפתורי הורדת השמשות, כי אלה לא מוארים בדיודות, כמקובל, ועוד שוכנים קרוב למוט ההילוכים בִּמְקוֹם להיות משובצים בדלתות כמו ברוב המכוניות, כולל הונדה crx של הזקן בת ה-25…
חוץ מזה, הדלתות של crx הזקנה מצוידות במסגרת המחזיקה את השמשות, ודווקא הבווארית ויתרה על מסגרת דומה משום שרצתה להיות ספורטיבית ומודרנית כמו אסטון מרטין ופרארי.
זה אמנם נראה יפה ואינטליגנטי, שהשמשות נפתחות באופן אוטומטי סנטימטר לפני שהדלת נסגרת, ועם סגירתה הן עולות חזרה כדי לשמור על הרמטיות – אלא שהיעדרה של מסגרת לשמשות גורם לצליל שריקת אוויר כאשר הבווארית עוברת את ה-225-230 קמ"ש.
כדי להפסיק שריקה מעצבנת זו, המורשה כיבד את הגומיות שסביב הדלתות בחומר מיוחד, וגילה מיד שהשמשות אכן חדלו לשרוק, אלא שהן גם סירבו לזוז – לא למעלה ולא למטה. הזקן רץ בפאניקה לבית המרקחת, וניקה את הגומיות של הבווארית מהחומר הדביק. "תשרקי כמה שבא לך", אמר הזקן לבווארית אהובתו, שהרי כידוע גם מבלי לרשום את זה ב"טיפ טיפה", שמיעתם של זקנים יורדת ממילא לקראת סתיו חייהם.
שואלים את אדוארד
שלמה ג', בתגובה ל"נצח ועוד יום": לקריאת כל הסיפור על השיר "שלום עירי נוחמה" (בתרגומך: "היי שלום, עיר אהובה"), כולל הנוסח הרוסי המקורי והתרגומים לעברית, מומלץ להיכנס לאתר "זמרשת".
רחל טסה, בתגובה ל"נצח ועוד יום": קראתי בעניין את דבריך על שלונסקי ועל תרגומו לשיר הרוסי "שלום עירי נוחמה". באתר "זֶמֶרֶשֶת" יש פרטים מעניינים על שינויים בתרגום שהיה כנראה צריך להכניס בהצגה בתיאטרון "אוהל" – למשל במקום ימאים, שריונאים.
באתר יש גם תרגום מילולי מלא של השיר לעברית, אשר מפנה לאתר "עונג שבת" של דויד אסף, אתר מעניין מאוד ורחב אופקים. לגבי השיר הזה הוא עשה עבודה מצוינת, ונתן קישורים למגוון ביצועים. אותי ריגש הסרטון שבו המלחין שר יחד עם קהל של וטרנים רוסים, עם כל המדליות על חזותיהם, במלאת 65 שנים למצור על לנינגרד.
ולעניין דבריך על שפת התרגום של שלונסקי: השפה העברית עברה שינויים רבים מאז ימיו של שלונסקי, ולא בהכרח לטובה. מפריעים לי במיוחד הרמה הנמוכה, חוסר השליטה בשפה ובמכמניה. ואכן, מי מכיר היום את המילה "מכמנים"… ולגבי ההערה שלך בדבר היותך כביכול "מדשדש בדיוטה הנמוכה של היכל השפה", דע לך שהעברית המקורית שלך היא הסיבה שאני אוהבת לקרוא את מאמריך.
בימיו של שלונסקי הייתה התפעלות בציבור מהשליטה המדהימה שלו בשפה העברית, מהעושר האינסופי של המילים התנ"כיות והמשנאיות, מההמצאות הלשוניות שלו. זה מרשים כי אנשים רבים מאוד בארץ לא שלטו כמוהו בשפה, אבל היו מסוגלים להתפעל. גם הוא וגם אלתרמן תרגמו מחזות קלאסיים, שייקספיר כמובן, וניסו לכתוב בעברית עתיקה שתקביל לאנגלית העתיקה של המקור. היום הקהל, ואולי גם המתרגמים עצמם, לא יכולים להבין שפה גבוהה, לכן הם מתרגמים את הכול מחדש לעברית הבסיסית ביותר.
ולעניין הבוהמה של כסית, שלונסקי לא נכנס לקפה זה כי שם ישב אלתרמן… בצעירותם הם היו ידידים, אבל אחר כך כל אחד ישב בבית קפה אחר עם הקבוצה שלו. בציבור היו ויכוח מי מהם משורר גדול יותר, היום ברור לי ניצחונו של אלתרמן: אליו מתייחסים עדיין, אולי כי השפה שלו קצת פחות גבוהה. אני בוודאי ממעריציו. לכך יש להוסיף שאלתרמן היה איש מפא"י ומעריץ גדול של בן-גוריון, ואילו שלונסקי היה איש מפ"ם ומעריץ של הסובייטים.
אגב, לא נכון שמעטים קראו את שלונסקי. מאין אני יודעת את המילים והמנגינה של "שלום עירי רוחמה"? שרנו את השיר בתנועת הנוער, לא רק "בשומר הצעיר", והשמיעו אותו גם ברדיו. תרגום נפלא אחר של שלונסקי הוא התרגום מיידיש לשיר הפרטיזנים. רוסית אני לא מבינה, אבל יידיש כן, לכן אני יכולה להעריך את התרגום, המופיע אף הוא באתר "זמרשת".
לכבודך עיינתי בתרגום של יבגני אונייגין. אכן עברית מיוחדת, "משוויצה" בהמצאותיה לצורך המשקל. מצאתי למשל "אונחת" במקום "נאנחת", כי כך יש הברה אחת פחות, ומילה שלא נתקלתי בה כבר שנים, "גזוזרת", כמילה נרדפת ל"מרפסת", גזוזטרה. ברפרוף הזה, גם אני לא מצאתי את השורה על המכתב הראשון של טטיאנה.
ומאחר שהשמצתי קודם את כל הצעירים ממני, אני יכולה להמשיך בזה גם ביחס אליי. לפני המון שנים אבי ז"ל קנה לי את כל כתבי שלונסקי, כולל התרגום של יבגני אונייגין. אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שמעולם לא עיינתי בהם…
ויקטור פולמכט, ירושלים, בתגובה ל"נצח ועוד יום": אני רוצה לעזור לך לעזור לבחורה מקפה טעמון של שנות ה-70 לעבור את האודישן שלה. לא מזמן חברי הטוב זאב גייזל, כמוני מורה לעברית במחתרת היהודית במוסקבה בשנות ה-70-80 של המאה שעברה, עשה מעשה גבורה תרבותי: הוא תרגם מחדש לעברית את "יבגני אונייגין", תוך שמירה קפדנית על המוסיקה של השירה הרוסית!
קטונתי מלשפוט את טיב תרגומו, אבל לפחות יכול להבין אותו יהודי רגיל ולא מומחה בלשן בלבד, כמו במקרה התרגום של שלונסקי. עכשיו אתה יכול לחזור כמה שנים אחורה ולהשלים את המשימה (של הכנת הנערה לאודישן…). את המכתב של טטיאנה לאונייגין תמצא בעמוד 29. בהצלחה!
חגי וילצ'יק, בנימינה: ברשותי פורד פוקוס מודל 2013 מנוע 2000 סמ"ק בעלת חישוקי פלדה ("ברזל") 16 אינץ' מקוריים. חישוק אחד קיבל לא מזמן מכה חזקה ממדרכה, התעקם ויצא מכלל שימוש.
בנוסף, לפני כשנה חישוק אחר קיבל מכה חלשה יותר. יישרו לי אותו, אבל מאז האוטו רועד מעט במהירויות גבוהות מ-100 קמ"ש. אלה לא רעידות חזקות, אשתי לא מרגישה בהן כלל, אבל לי זה קצת מפריע. עכשיו עומדות בפניי כמה אפשרויות:
א. לקנות חישוק פלדה או שניים מפירוק, חוקי כמובן, 450 שקלים כל אחד (הצעה של הפנצ'רמאכר שלי).
ב. לקנות רביעייה של חישוקי מגנזיום חדשים מהפנצ'רמאכר ב-2,000 שקלים בסך הכול, הצעה שנשמעת הגיונית, אם אכן מדובר בשיפור מורגש ברכב.
ג. לקנות חישוק פלדה מקורי אחד ממוסך פורד בחדרה ב-1,000 שקלים. במוסך טוענים שלא כדאי לקנות רביעיית מגנזיום ב-2,000 שקלים. הם טוענים שזה סיני באיכות ירודה, שעלולה לגרום רעידות. חישוקי מגנזיום מקוריים של פורד לא באים בחשבון: במוסך אמרו לי שכל אחד יעלה 4,000 שקלים…
השאלות הן:
- מהם היתרונות (והחסרונות, אם יש) של חישוקי מגנזיום? האם חישוקי מגנזיום זולים הם אכן באיכות ירודה, ומוטב כבר להישאר עם חישוקי פלדה?
- האם יש חיסרון בחישוק מפירוק, ושווה להשקיע בחישוק מקורי?
- שמעתי שיש גם חישוקי אלומיניום. מה זה, ואיך הם בהשוואה לחישוקי פלדה ומגנזיום?
סדר העדיפויות שלי הוא: בטיחות, ניהוג/הנאה מנהיגה, חיסכון בעלויות. רושם על השכנים לא מעניין אותי בכלל…
תשובה: 1. החישוקים המקוריים של פוקוס הם חלק אינטגרלי משלדת הפורד, המתוחכמת מאוד ביחס לזו של מתחרותיה. כך שללא סיבה ראויה, כמו השתתפות בראלי או במרוצי מסלול, לא הייתי ממיר את החישוקים המקוריים בחלופות או בחיקויים. אם תחליט בכל זאת להרכיב בפוקוס 2.0 הרגילה חישוקים מגרסאות ספורט של הדגם (ST או RS), יש להתאים להם בולמים וקפיצים.
- את החישוק הרועד עדיין עקב תיקון רשלני מומלץ לשלוח למכון המתמחה בשחזור חישוקים באופן מקצועי. חישוקי ה"יד שנייה" המקוריים אינם טובים פחות מחדשים. כדאי רק, בטרם קנייה, לבדוק אותם על מכונת איזון, כדי לבחור חישוק בריא, שאינו זקוק ליישור.
- על אופציית חישוקי המגנזיום מחליטים רק עקב רצון לשנות את רוחב וקוטר החישוק, כדי שהוא יאפשר לפנצ'רמאכר להרכיב צמיגי ספורט בקוטר נמוך. דווקא במקרה של חישוקי מגנזיום אין חשש מתוצרת סין, אלא חשובה ההתייחסות ל-offset (המרחק שבין הנאבה למרכז הצמיג) – שצריך להיות כמו האופסט המצוין על החישוקים המקוריים או בדפי ספר הרכב.
- במקרה שלך, הייתי נשאר עם הפוקוס היושבת על חישוקי פלדה מקוריים, בעלי קוטר אופטימלי (16 אינץ'), ומרכיב עליהם צמיגים מהמדף הגבוה, כמו קונטיננטל קונטי 2, מישלין פיילוט CUP, גודייר ספורט או פירלי 0.
- לא כדאי להתווכח עם פנצ'רמאכר לגבי שחזור חישוקים משומשים, אלא מומלץ לחפש בגוגל "שחזור חישוקי רכב", ולמסור לאחד המקומות הקרובים לביתך את חישוקי היד שנייה החשודים לבדיקה מקצועית ולתיקון הנדרש (אם נדרש), כולל החישוק המתוקן באופן פרטאצ'י.
אביאל: אני חולק איתך את ההרגשה שהמכוניות והנהיגה של היום זה לא מה שהיה, וחבל.
ברצוני לשאול: אם אני מעוניין להסיע מטען "חורג" בגולף 1.4 שנת 2016 שלי, האם להתקין גגון, או שנכון יותר להתקין וו גרירה ולהשתמש בו?
תשובה: לא מומלץ, ובעצם אסור, להעמיס על גגה של פולקסוואגן גולף מטען השוקל מעל 50-60 ק"ג, גם בגלל אזהרת היצרן וגם בגלל השינוי באיזון הרכב.
עקב כך, אין ברירה אלא אכן להשתמש בנגררת.
חדווה ויצחק פרידמן: אנו מבקשים פרטים על דאצ'יה לוגאן MCV, כגון: צריכת דלק, נפח מנוע, מרחב פנימי ואמינות. האם היית ממליץ לקנות את הרכב?
תקציבנו הוא בסביבות 70 אלף שקלים לדגם אוטומטי. נודה לך אם תציין מכוניות בסכום זה שהן בעלות מרחב פנימי רחב ואמינות.
תשובה: כל דגמי דאצ'יה, לרבות MCV שאתם מתעניינים בה, הם בחירה הגיונית, עקב השילוב שבין מחירן הנמוך של הרומניות ובין אמינותן בנוסח רנו. במיוחד כשמדובר בדגמים המצוידים במנועי הדיזל המוצלחים של הפירמה הצרפתית.
מכתב מצולם: חשבתי שיעניין את המדור ואת קוראי העיתון: בעת שסיירתי לתומי במוסך קיבוצי הדרומי שבעוטף עזה, נדהמתי לגלות את היפהפייה שבתמונות,MG שנת 1972.
בעליה, עובד במוסך, אמר שהוא חיפש בשגרירויות זרות, ומצא אותה שוכבת תחת ברזנט במחסן אפלולי של שגרירות בריטניה בארץ. היא הייתה במצב נסיעה, אך נוזלת הרבה. תאווה לעיניים וגם לכביש בעלת הנעה אחורית. מעניין אילו עוד הפתעות שוכנות לנו כאן מתחת לאף וממתינות להתגלות.
אגב, בעליה מעוניין למכור לאחר השיפוץ, אך לא הבטחתי לו שזה מדור מכירת רכב…
בתודה, זמיר פראווי
המדור: לצעצוע זה, MGB קוּפֶּה, שכנראה מישהו מסגל השגרירות הבריטית הביא אותה ארצה כמכשיר התנועה הפרטי שלו, יש הגה של גרסת GT 1.8 – אז אולי מכונית זו היא GT? אם כך, היא שווה באירופה בסביבות 5,000 אירו, תלוי במצבה, ועד 15 אלף אירו במקרים מיוחדים.
לוּ הבריטית הייתה מצוידת, כמו מעטות השייכות לדגם זה, במנוע V8 בעל 139 כ"ס – אז מחירה היה נוסק מעל 30 אלף אירו.
חוץ מהשווי שלה בשוק העתיקות, MGB זו היא גם מכונית נהדרת. יפה שהגיעה לידיים טובות.
לפני כ-80 שנה פרסם יהודי צעיר תושב ורשה, אדולף רוּדְנִיצְקִי, את ספרו הנודע "חיילים", שבו הוא, סופר מתחיל, מתאר בהתרגשות את החוויות האישיות שטעם בשורות הצבא הפולני של אז
להנאתם של קוראי הספר, הצנזורה הפולנית אפשרה לרודניצקי לתאר בפרוטרוט את חוויותיו בשירות הצבאי, שהסופר למד מהן להיות חייל לדוגמה, קרי לשתוק ולבצע פקודות של הממונים עליו, קצינים, נגדים וכמרים, כולל פקודות אוויליות.
הספר נפל אל תוך לוע של חשדנות. כי המתח הקדם-מלחמתי, שפרש את צלו על מדינת פולין ותושביה בסוף שנות ה-30 עקב תביעותיהם הטריטוריאליות של הגרמנים, כמו גם אופי השלטון הפולני – לאומני, פטריוטי, קתולי – תרמו את שלהם, והגבירו את הציד ההיסטרי אחר "אויבי מדינה", מדומים בעיקר.
כך שאין פלא שספרו הביקורתי של רודניצקי ביחס לצבא הפולני התקבל בעוינות על ידי משרד הביטחון. האלופים הפולנים שעמדו בראש הפירמידה הצבאית רמזו בפה מלא על שורשיו היהודיים של הסופר. הם גילו שהוא נולד למשפחה אורתודוקסית כ"אהרון הירשהורן", ואף תכננו להענישו במשפט ראווה ציבורי.
למזלו של רודניצקי-הירשהורן זה לא קרה משום שפרצה מלחמת העולם השנייה, והגנרלים השאפתניים של פולין, במקום לציית לסיסמה "לא נוותר להיטלר אפילו על כפתור", ביצעו עוד בתחילת הקרבות מנוסה מהירה לרומניה, ומשם לצרפת ולאנגליה, כדי להימנע מנפילתם בשבי הגרמני.
"וכך ניצלתי", סיפר רודניצקי-הירשהורן אחרי המלחמה, אשר בקרבותיה הוא לקח חלק כחייל, חזר מהשבי, ולקראת סוף הכיבוש הגרמני, ב-1944, לחם בשורות ארגון המחתרת הפולני AK (ארמייה קריובה), אשר הוביל את המרד הגדול והטרגי של ורשה.
קפקא הפולני
אם כבוד קוראיי היקרים ישאלו את הקשיש המורשה מדוע הוא מזכיר דווקא את רודניצקי-הירשהורן הכישרוני, שלא תורגם לעברית – לא בפלשתינה של המנדט הבריטי ולא עד עתה – הייתי מודה שהן בתקופת חיי הקודמים, לפני עלייתי ארצה, והן אחרי קבלת המעמד החדש כאזרח ציון, לא ויתרתי על שייכותי לחסידי הפרוזה הקפקאית של רודניצקי-הירשהורן.
מפנקסו של החייל אטלר
והנה אותו זקן נוכחי, בחוצפתו כי רבה, מרשה לעצמו להשוות בין הניסיון הצבאי של הסופר היהודי-פולני רודניצקי-הירשהורן, שאינו חי כבר שנים רבות, ובין החוויות האישיות והציבוריות שהזקן עצמו קושש במהלך שירותו בצבא ההגנה לישראל בשנות ה-70 וה-80.
השוואה זו בין החייל רודניצקי-הירשהורן ובין החייל אטלר קוסמת כל כך לקשיש המורשה, עד כי אנוכי אף עומד להסתבך, ודווקא בסתיו המאוחר של חייו. כי אחרי התייעצות עצמית ושקילת כל הבעד והנגד, החוצפן הנוכחי, אותו פרובוקטור אקסטרווגנטי המפליג ללא מעצורים של נימוס בסיסי, אינו עומד בפיתוי לפרסם כמה סיפורים מתקופת שירותו הצבאי.
קיץ עתיק, שרוע בפינוק
את סדרת הזיכרונות פותחת עמידתו של הטרום-זקן בתור, כנראה כדי לקבל מדים ונשק. הזמן: קיץ 1969. המקום: ירושלים, שכונת רוממה, מחנה שנלר, השוכן מרחק יריקה משוק מחנה-יהודה ומתחנת הטלוויזיה הממלכתית שהזקן עבד בה כבמאי.
אין ספק שהמיקום הגיאוגרפי והסוציולוגי הנ"ל מוסיף צבעי רקע וחדוּת למה שעומד להתרחש.
ביצת לקמוס
היה היה שהטרום-מורשה מצא את עצמו עומד בין כמה עשרות מגויסים טריים המחכים בתור לאיזה צריף, ועל ידו של הטרום-נוכחי חיכה גם בחור שקט, בערך בגילו ובגובהו של הזקן. הוא היה היחיד שלא עמד כמו האחרים בידיים ריקות אלא אחז בדאגה סל קניות עשוי פלסטיק כחול. הסל נראה ריק, אלא שבמבט שני גילה הזקן שבתחתיתו מתגלגלת ביצה בודדת.
הזקן, סקרן כפייתי כבר אז המנסה ללמוד את אורחותיהם של המקומיים, הצביע על ביצה זו אשר הִתמיהה אותו, ופנה לקולגה בשאלה העקרונית "מה זה הדבר הזה?"
"זו ביצת הבוקר שלי", ענה בעליה בפשטות שלוותה בצליל דק של זלזול. איש מהמגויסים החדשים ליחידה הירושלמית שעמדו בתור (למדים או לנשק?) לא התרשם מתשובה זו. רק החייל העולה החדש שהייתי ראה בה פולקלור מפתיע, כמעט זורק לברכיים.
אמנם מאז הספיק כבר הטרום-קשיש להזדקן ועל כן צבא ההגנה לישראל ויתר עליו סופית, אלא שריחוקו מקייטנת המילואים לא פגע בהתעניינותו האנתרופולוגית בילידים בנוסח "למה דווקא ביצה", והיא ממשיכה לשלוח משושים אל סביבתה.
ביצה קשה כלפי זרים
המטען הסוציולוגי הבלתי מפוענח שנפל עליו במחנה שנלר השאיר את אנוכי מבולבל עד היום. הוא לא התאושש ממכת ביצת הבוקר, שהלשינה עליו – "אתה לא שייך, חביבי".
וכמו מול כיתת יורים, הזקן לא הצליח לחזור אל עצמו, ועדיין מתייחס לאותו מפגש עם הביצה הקשה, המסתורית לגביו, כאל יהלום יקר ערך, הבוהק בין מבחר זיכרונותיו הבנאליים אשר הצטברו בהמשך בפנקסו של הקשיש.
כיתת כוננות
מבול המכתבים שהגיעו למדור אינו משאיר מקום לעוד שניים-שלושה סיפורים צבאיים של הזקן. כיתת סיפורים קטנה זו תיאלץ לחכות לגילוי באיזו פינה צנועה במדורים הבאים. אולי.
טיפ טיפה: קירור ציוני הולם
לפני חצי מאה ועוד קצת הצצנו תחת מכסה המנוע בנפח 4.2 ליטרים של יגואר E-Type, בעל שישה צילינדרים ו-245 כ"ס, וגילינו הוכחה נוספת לפיקחותו של המהנדס הבריטי מלקולם סייר (Sayer), שהצמיד למצבר של E-Type מאוורר קטן המצנן אותו.
מיד הלכנו בעקבותיו של מיסטר סייר, והתחלנו להקפיד על קירור המצברים גם במכוניותינו אנו. אמנם בחצי המאה החולפת לא הרכבנו מאווררים (מה ששקלנו לעשות) כמו בממלכה המאוחדת, אך כדי להאריך את חיי המצברים מעבר לטווח אחריותם, הגנו עליהם מלמעלה מפני קרני השמש הארצישראלית הרותחת באמצעות חתיכת קרטון עבה או פיסת דיקט מרובעת. גם זה עובד.
הוד אורכה: יגואר E-Type מודל 1968 התכולה (בתצלומים), שהגיעה מקליפורניה ועברה שיפוצים מקצועיים, מוצעת כעת למכירה בוורשה על ידי בית המכירות Ardor Auctions. לחובבי עתיקות ישראלים המעוניינים להצטרף למועדון החמש היוקרתי מומלץ לרשום את המקום בפנקסם.
סיפרנו כבר שבשנות ה-60 הייתה לקשיש המורשה הזדמנות לנהוג באותו דגם E-Type בלונדון במשך יום שלם. הייתה זו חוויה נפלאה עקב ביצועיו המרשימים של הפלא הבריטי, וגם עקב שרשרת הצרות, כמו הצורך להתרגל לאף הארוך של יגואר זו. ברחובות הצרים של הסוהו בחר הנהג הזהיר (אני) לצאת מהאוטו המלכותי כדי לוודא שלהצטלבות הרחובות המסתתרת מאחורי הפינה לא מתקרבת (ומאיימת…) אף מכונית אחרת.
חוץ מזה, בהשפעת קסמה של יגואר זו, שהיא ברייה ושכייה לעצמה, התבלבלנו בלונדון הענקית, ולא ידענו לחזור לאדוניתה כדי להחזיר לה את המפתחות, עד שמצאנו פתרון פיקחי: ביקשנו נהג מונית לנסוע לכתובת האבודה, ונסענו בעקבותיו. וואלה.
שואלים את אדוארד
יעל יוניאן: רכבי, ניסאן טידה 2009 מנוע 1.6, לא התניע פעמיים. יש לו סטרטר ויש דלק, והוא לא זז.
בפעם הראשונה הזמנתי שירות דרכים והם הזמינו גרר למוסך. בעל המוסך אמר שהוא לא מוצא כל בעיה, הרכב מתניע והכול תקין. הוא גם חיבר לסורק במחשב ולא מצא שום תקלה. כעבור שבוע חזר הסיפור על עצמו, אלא שהפעם ביקשתי לגרור למוסך מורשה של ניסאן. גם שם המוסכניק אמר שהכול תקין. יצוין כי גם לפני כמה חודשים הרכב לא זז, אך אז הוא לא השמיע אף צליל, והמוסכניק ביטל את הקודן.
האם יש לך הסבר לתופעה מוזרה שכזו? אני חוששת שהרכב ייתקע שוב.
תשובה: כנראה, ניסאן טידה שלך סובלת מתקלה (נפוצה) בחיישן הקראנק, או מניתוק חלקי של החיבור לחיישן זה. עקב כך, מחשב הרכב אינו מזהה את מיקום הבוכנות – ולכן המכונית אינה מתניעה. מוזר שמר מוסכניק לא העלה את אפשרות זו.
אבשלום בן-חמו: ברשותי ניסאן אלמרה (טקנה) אוטומטית 2006 (אני יד שנייה) שעשתה כ-150 אלף ק"מ. יש לה לפעמים בעיה בגיר: כאשר הרכב עוצר לכמה שניות (רמזור אדום למשל) במצב D וברצוני להמשיך בנסיעה, אני מרגיש שההילוך נתקע ולא עובר, והטורים קופצים. בעיה זו לא נגרמת כמעט בנסיעה רציפה. רק פעמים בודדות קרה במהלך האצה שהטורים עלו וההילוך לא נכנס.
כדי להילחם בבעיה אני מעביר לניוטרל בכל עצירה, ואם זה כבר קרה אני עוצר בצד, מכבה את הרכב ומתניע שוב, והגיר מסתדר. אציין כי זה קורה הרבה יותר פעמים כאשר המזגן עובד, וכי שמן הגיר נקי ובסמיכות מתאימה לדגם.
איפה בדיוק הבעיה? ומה עדיף, שיפוץ גיר או החלפה? יש מקום מומלץ לטיפול שכזה?
תשובה: האם במשך 11 שנות חייה של אלמרה הוחלף לה שמן גיר, כולל המסנן, כפי שממליצים יצרני שמנים אלה? רק עובדים מנוסים במכון לגירים אוטומטיים יידעו לזהות את מצב השמן לפי ריחו וצבעו.
חגית ואלעד אופיר: לאור הצורך לרכוש רכב 7 מקומות לאחר מותה הטרגי של הספייסוואגן שלנו בתאונה (חשבנו שתמות מזקנה), אנחנו מתלבטים בין שני דגמים הנמצאים בסוכנות ליסינג וטרייד-אין, אשר להתרשמותי הם די נדירים:
- ניסאן NV200 שנת 2013 במחיר 60 אלף שקלים שעשתה 130 אלף ק"מ.
- שברולט אורלנדו 2013 דיזל במחיר 68 אלף שקלים שעשתה 90 אלף ק"מ.
זו התלבטות קיצונית בין רכב שנותן פתרון בלבד לנסיעות משפחתיות (די ארוכות במקרה שלנו), אבל אמין וחסכוני לטווח של עשור קדימה – לבין רכב שהאחזקה שלו עלולה להיות יקרה מאוד, וגם אמינותו לטווח של עשר שנים (בנסיעה של 22-23 אלף ק"מ לשנה) מוטלת בספק רב. מצד שני, איכות הנסיעה באורלנדו שונה מהותית מזו שבניסאן. ברור שהעלות המצטברת של האורלנדו תהיה גבוהה יותר, אולם השאלה היא עד כמה.
אופציה שלא בדקתי היא הצרפתיות, לאור העובדה שלא זכיתי לראות בעשורים האחרונים צרפתיות שמזדקנות בכבוד. נודה לחוות דעתך.
תשובה: שתי האופציות, ניסאן ושברולט, הן רלוונטיות לדרישות שלכם. הייתי הולך על דיזל, אם אורלנדו אכן עשתה רק 90 אלף ק"מ.
לגבי הצרפתיות: C4 פיקאסו שומרת בשקט מול המתחרות על יתרונותיה המשמעותיים – סגנון פריזאי ונוחות.
חנניה מנולסון: עקב התרחבות המשפחה אני מחפש לקנות רכב 6 או 7 מקומות. התקציב שלי הוא עד 50 אלף שקלים, ואני מעוניין ברכב שישרת אותי לחמש שנים או יותר. הנסיעות יהיו בינעירוניות בעיקר (אנו גרים בגוש עציון), למרחקים של כ-15 אלף ק"מ בשנה.
האפשרויות שלי כרגע הן הונדה FR-V שנת 2009 או מאזדה 5 שנת 2009, שתיהן ב-50 אלף שקלים, שתיהן בקילומטראז' של 120 אלף. על מה היית ממליץ?
תשובה: כחסיד הונדה FR-V אני תמיד ממליץ עליה, במיוחד בתקופה האחרונה, שבה היצרן היפני התחיל לוותר על המנועים האטמוספריים N/A (בלי טורבו) האמינים שלו. ממנוע כזה נהנית גם FR-V, אחת משירוֹת הברבור הטכנולוגיות של הפירמה.
אלא שאמינות היא תכונה שמאפיינת גם את מאזדה 5, ש"בלי סיבה יצאה אצלנו מהאופנה", כתבנו עליה, ועל כן היא נמכרת בזול יחסית. בקיצור, אין לך ברירה אלא לנסוע בשתי המכוניות, שאינן דומות זו לזו (חוץ מחוויית הנהיגה המשותפת להן), ולבחור את הכלה המתאימה לנוחות ולבטיחות משפחתך, ומושכת אותך אישית.
בינה: ברשותי סוזוקי ליאנה 2004. לפני כשנה הרגשתי רעידות בשעת עמידה ברמזור או ברוורס (עדין, רגל קלה על דוושת הגז). במוסך עשו בדיקת מחשב, ואמרו שמדובר בחיישן מסוים. הם החליפו את הרכיב ושילמתי, אך כבר בדרך חזרה הרגשתי שהבעיה לא נפתרה. חזרתי למוסכניק, שטען כי המחשב לא טועה, ואם הוא הצביע על בעיה בחיישן אז היה צריך להחליף. הוא בדק שוב מה מקור הרעידות ולבסוף החליף קויל, וזה אכן פתר את הבעיה.
לאחר כמה חודשים חזרו הרעידות. חזרתי אל המוסכניק, והוא החליף לי שוב קויל (הפעם ללא תשלום). לאחר חודשיים (!!!) חזרו שוב הרעידות, והגעתי למוסכניק אחר שהחליף קויל. הבעיה התמתנה אמנם, אך לא חלפה. הוא אמר שישמן את הצירים, לא עזר.
הרעידות מחמירות כשאני מדליקה מזגן, ולכן אני נאלצת לנסוע בלי מזגן בימים אלו. אציין שבנסיעה בכביש מהיר אני לא מרגישה בעיה, רק בתוך העיר – בעצירה ברמזור או ברוורס (המשותף הוא שהרגל לא על הגז). אגב, מה שעוזר הוא העברת ההילוך לניוטרל, אז הרעידות מפסיקות. אשמח לשמוע ממך מה מקור הבעיה.
מידע שאולי קשור ואולי לא: הרכב נקנה לפני 4 שנים. בשנתיים הראשונות הוא נסע ללא תקלות כמעט, למעט שתי תקלות התחממות, ואז טופלו רדיאטור ועוד משהו. לפני שנתיים האוטו היה מתחמם, ושלושה מוסכניקים (כולל טיפול 10,000) לא מצאו את מקור הבעיה, ואמרו להמשיך לנסוע ולעקוב אחר המים. לאחר זמן-מה כך, האוטו התחמם והלך ראש המנוע…
החלטתי להשקיע בהחלפת מנוע (מחוסר תקציב לקניית רכב אחר). המוסך נתן לי מחיר של 7,000 שקלים (על מנוע משומש שעשה רק 45 אלף ק"מ), ובסוף העבודה חייב אותי על 9,000 שקלים (טען שהיה צריך להחליף רדיאטור ומאוורר). מאז אין סוף לתקלות. חוץ מהרעידות שפירטתי, אני לא מפסיקה לבלות במוסך…
מציקה לי גם התופעה של אי התחממות המנוע מאז החלפת המנוע: לפי מד החום, המנוע לא מתחמם אלא רק אחרי נסיעה של כרבע שעה. אם זו נסיעה בכביש מהיר, החום אפילו יורד. האם התופעה הזאת נורמלית? חלק אמרו לי שזה לא תקין ושותה דלק ולא טוב למנוע, חלק אמרו שזה לא נורא. שאלו אותי אם המוסכניק הוריד אולי את התרמוסטט, הוא טוען שלא…
מה דעתך? מדוע כל התקלות האלו? האם בגלל גיל הרכב וחבל על ההשקעה? האם העבודה על המנוע לא הייתה טובה? (קיבלתי הרבה המלצות על המוסכניק).
תשובה: לצערי, נפלת על מוסכניקים רשלנים, שהמליצו לך להמשיך לנסוע כאשר המנוע התחמם, עד שהוא התפגר בגלל משימה בלתי הגיונית זו. גם התיקונים שאת מתארת נראים לא רלוונטיים במקרה של ליאנה, בעלת מוניטין של אמינות.
את רעידות המנוע בסיבובי סרק אפשר למנוע באמצעות ניקוי יסודי של המצערת ומנוע הצעדים, שלאחריו יש לעדכן את מחשב הרכב. בנוסף, יש להחליף חוטי חשמל ומצתים. כדאי גם לבדוק אצל חשמלאי אם האלטרנטור אכן מספק טעינה של מעל 14 וולט גם בסיבובי מנוע נמוכים.
בקשר לתרמוסטט: צריך לבדוק שמא הוא נמצא דרך קבע במצב פתוח בגלל קורוזיה, ועל כן אינו מאפשר את שמירתו של נוזל הקירור בטמפרטורה אופטימלית.
חגי: אני מחפש לקנות רכב משומש. אני מתגורר בעמק האלה וצפוי לנסוע מדי יום לעבודה בירושלים. הרכב לא יהיה משפחתי, אלא ייסע בו בדרך כלל אדם אחד, ואולי גם טרמפיסט. אני רוצה רכב טוב, אמין וחסכוני שנותן חוויית נהיגה כיפית. אין לי בעיה לנהוג בידני. התקציב עד 50 אלף שקלים. מה דעתך?
תשובה: הונדה סיוויק האצ'בק 1.8, רנו קליאו ספורט, פולקסוואגן גולף GTI.
אלכס: אני רוצה לקנות רכב בתקציב מצומצם מאוד (עד 20 אלף שקלים), ואשמח לעצה או הכוונה. אני מחפש רכב פשוט שיאפשר להכיל זוג הורים וילד, שכל מטרתו להביא את התכולה בבטחה מנקודה א' לנקודה ב', מבלי להתעסק יותר מדי בהיבט המכני. גם "סלון מפואר" לא משחק תפקיד.
גיר אוטומטי, צריכת דלק טובה, אמינות ובטיחות – אלו מילות המפתח ברכב המבוקש. אשמח לעצתך.
תשובה: מחפשים לפי המצב הטכני של הכלה, כזו שבעליה הקודמים לא חסכו כסף על טיפולים בה ואין לה קילומטראז' מי יודע מה. ואז לא חשוב אם זו יפנית, קוריאנית, גרמנייה או צ'כית. מוכרי הרכב של היום לא מזלזלים בסכום של 20 אלף שקלים.
*
קאדילק בקמפוס של היכל יד-אליהו. היו זמנים שנפח כן היה קובע צילום: י"א
ייתכן שמישהו עוד זוכר שכתבי רכב היו מתחרים ביניהם בנהיגה. היה היה, כי ג'ימקאנות אלה, כמו גם תחרויות סלאלום, שהיבואנים נהגו לארגן כאשר היו צנועים עדיין – נעלמו מאדמת הארץ
זה בגללי! מתגאה הקשיש המורשה, שאינו מאבד את התקווה האינפנטילית, הנעימה ללבו, שיתחדשו התחרויות בין בוחני הרכב המקומיים, וכך תהיה לו הזדמנות פז לפגוש חבורה זו, שהחלה להתעסק בכתיבה מוטורית כמה שנים יפות אחרי שהאקדמיה של ירחון "טורבו" החליטה להיסגר.
זה עשוי להיות מחזה מעניין, מתאר לעצמו הזקן את המפגש הדמיוני על חתיכת אספלט מול כל ה"בוחנים", אשר במבחני רכב התרגלו לנופף במיומנות הנהיגה שלהם כדי לשכנע את קוראיהם בכדאיות הקנייה של הרכב הנבדק – ואילו בתחרויות היו נאלצים להפגין את כישוריהם הממשיים.
אין פלא שאירועים אלה, החצי ספורטיביים חצי בידוריים, נעלמו מהשטח. הם הרי אינם תורמים למטרה העיקרית של הקולגות הצעירים של הזקן, המנסים לשרת ללא רבב את ברוני הייבוא המחזיקים אותם, וכדי לבדל את עצמם בכל זאת מהיחצ"נים הם נוקטים טרמינולוגיה מקצועית, הלקוחה מעולם הנהיגה האמיתית, הגזעית.
זְמִימָה מְחוּכָּמָה
הקשיש המורשה היה מעדיף לשכוח לגמרי, ודאי לא לזכור בדייקנות צורבת כפי שקורה כעת, את הג'ימקאנה ההיא בנמל תל-אביב, אי-אז בסוף שנות ה-80, אותה תחרות אשר הזקן הנוכחי – שהיה אז עורך ירחון "טורבו", ונגוע בווירוס אמביציית-יתר שקינן תחת קסדת המרוצים שלו – תכנן לזכות בה.
דבר לא אותת לטרום-אנוכי מה ייפול על מזלו כאשר הוא הצטייד, במסגרת זמימה מחוכמת, בנשק העל הדרוש לאירוע זה: לנצ'יה Y-10 טורבו הקטנה, הקלה והשאפתנית.
הזקן לא הסתפק בבחירה נכונה של כלי, אלא גם ביצע ב-Y-10 טורבו סדרת אימונים, שפטרה אותו מכל חשש לקראת המפגש. אפשרויותיה המרשימות של לנצ'יה זו בסיבובים חדים, בסלאלום ובכניסה לחניות ביניים אותתו כי Y-10 הייתה רעבה לג'ימקאנה לא פחות מהזקן.
זה שחטף בִּיאוּס
הגיע היום הגורלי. משפחות הנהגים וקהל רב של סקרנים נאספו סביב המגרש בנמל, שבו הכרוז חטף אופוריה לגבי האירוע המסקרן ובישר במערכת ההגברה על "העלאת המוּדעוּת המוטורית", ולשמחת הזקן לא שכח להזכיר, לצד הירחון המתחרה, את תרומתו של מגזין "טורבו", שדוכן שלו ניצב בפינת המסלול, למוּדעוּת דהויה זו.
התחרות נפתחה, ובין המתחרים הראשונים הופיע בב-מ-וו איזי רוזוב, איש "סברינה" לשעבר, שבתקופה ההיא היה הבעלים של ירחון "אוטו", וכל כך לא אהב את הקשיש, עד כי למראה הזקן המביט בו נכנס בעוצמה בחבית פח כבדה והפסיד את הג'ימקאנה. תקרית זו לא הפתיעה את הזקן, כי גם בתחרות ראלי קרוס באשקלון, למראה הזקן החוגג באלפא, חטף רוזוב המסכן בִּיאוּס וזינק בהילוך רוורס.
והיום, באין תחרויות, אין מקרים משעשעים כאלה. ויהי המבודח למישור.
מזל ננעל
אחר כך זינקה לג'ימקאנה לנצ'יה Y-10 של הטרום-זקן, נושאת על שמשתה הקדמית ודלתותיה את המדבקה האדומה של ירחון "טורבו", לצד המספר "13", שתפקידו היה לספק לזקן מזל.
ואכן, ההתחלה הייתה אופטימית. קטע הסלאלום בין הפילונים יצא ל- Y-10 כמו באימונים, כלומר חלק, ובסוף הסלאלום לנצ'יה בלמה קצרות, בכוונה לבצע סיבוב חד בָּמָקום סביב הפילון האחרון, כדי להמשיך את הסלאלום בכיוון ההפוך. הילוך ראשון, דוושת גז לרצפה, בלם יד נועל את הציר האחורי המחליק יפה, אלא שאז הופתע הזקן ולא התאושש עד היום, כי בלם היד סירב לרדת ולשחרר את הגלגלים!
וכך, נהג הלנצ'יה, שתכנן לנצח את ג'ימקאנה זו דווקא בעזרת קטע הסלאלום וסיבוב 360 מעלות, שבהם הוא היה בסדר יחסית – פשוט לא הצליח להנחית את מוט בלם היד, שנתקע כמו בחלום אימה. כפתור השחרור נלחם בעזוז כדי לא לזוז, ובלית ברירה המשיכה Y-10 את כל הג'ימקאנה בבושת פנים, כשהיא גוררת אחריה, לנגד מאות צופים, את זוג הגלגלים האחוריים, שנותרו נעולים עד קו הגמר.
הדיפלומה על המקום השישי, שבו זכתה לנצ'יה, שמורה על ידי הזקן בביתו למזכרת, למען לא אשכח שהעולם המאכזב שלנו הוא גם זירה של עין הרע המחפשת פורקן בדרכים משונות. "לו היית מפזר קליפות שום בפינות הלנצ'יה, הדבר הזה לא היה קורה", לימד את הזקן הגרפיקאי של הירחון "טורבו", ידידו התימני אלון דחוח.
תחרות בבליעת הלשון
היעלמותם של המפגשים התחרותיים בין כתבי רכב על האספלט, אין פירושה כי חבורה זו חדלה להתחרות – זה בזה, וזה בכולם. איפה! ההפך הוא הנכון: כתבי חצר מנוסים, כלומר כמעט כל הדמויות המתעסקות בכתיבה על רכב, מתחרים ביניהם מי ישתוק יותר, במסגרת ציות לָכלל שאסור להם למתוח ביקורת על אדוניהם היבואנים אפילו ברמז דק.
כי כתבים אלה יודעים שלפי הסכם בלתי כתוב בין היבואנים העבריים, כתב שמפרסם ביקורת על יבואן מסוים מוחרם באופן מיידי על ידי הברנז'ה של ברוני הייבוא ויחצ"ניהם. מדיניות זו יעילה מאוד, ולראיה: איש מכתבי החצר אינו מתייחס במקלדתו, ואף לא בדעתו, לנטיית היבואנים לרדיפת בצע, המקובלת רק אצלנו, אשר במסגרתה החלו ברוני הייבוא להסתפק בהתקנה של מערכת מובילאיי בלבד.
פתרון זול ופרימיטיבי זה של מובילאיי מספק משום-מה את משרד התחבורה – אף כי היבואנים זונחים בגללו את אמצעי הבטיחות העכשוויים, המקוריים, שהם חלק מוּבנה בדגמים מודרניים. כמו למשל מערכות רדאר משוכללות המסוגלות להשיב את המכונית לנתיבה התקני, לשמור על מרחק בטיחות ולעצור את המכונית בטרם התנגשות גם ללא התערבות הנהג, שאינו מסוגל אולי לתפקד ברגעים קריטיים אלה.
גם מערכות מולטימדיה מתוחכמות הקיימות בדגמים המקוריים משרתות רק את הגויים הבררניים ואינן מגיעות לקונה הישראלי, כי במקומן מתקינים היבואנים הזריזים פיתוח זול, מקומי או סיני, הנראה ונשמע בהתאם למחירו.
כתבי החצר שותקים לגבי כל זאת, כפי שהם מחרישים לגבי החלפה מתוכננת של דגמים בדגמים מעודכנים מהם, כדי לא לגרש מאולמות המכירה קונים המתעניינים בסחורה המזדקנת.
זה או כתיבה תוססת, או חיים תוססים
זה כבר משעמם (אך חשוב, נאנח הקשיש) לגלות שוב ושוב שהדור הצעיר של הכתבים למד, בשיטתיות ובזהירות, לשמור מרחק מכל נושא שעלול להרחיק אותם מהג'קוזי של היבואן, למנוע את הזמנתם לאירועים סגורים, או למחוק כתב מורד – אם יתהווה אחד כזה – מרשימת מקבלי מתנות היוקרה, כמו טיסה לחו"ל, מלונות פאר וקידום בנסיעות מבחן.
מצא לו פְרָאוּ להגיד עליה וואו
אלא שבנוסף לתחרות השתיקה בין הכתבים, נערכת ביניהם גם תחרות טמטום. הקשיש המורשה חטף זבנג הפתעה בזכות ynet, שפרסם דברי התלהבות עיוורת על מכונית הפאר מייבאך S600, אשר "מתחרה ברולס רויס ובבנטלי". ודאי שכדי לא להרגיז את היבואן הישראלי של מרצדס (שהיא הבעלים הנוכחיים של מייבאך), הכתב המתפעם לא הזכיר כי אליל הגרמנים אדולף היטלר בחר לעצמו מייבאך מפוארת בעוצם ימי המלחמה והשואה. הפיהרר אף שיבח את מייבאך באחד מנאומיו לאומה, וטייל בה עם אהובתו אווה בראון.
אותו כתב שהכריז כי היה קונה לעצמו מייבאך, לוּ היה מארק צוקרברג, טייח בעדינות גם את נושא הטמפומט האקטיבי שלה, ולא גילה כי הגרסה הישראלית של מייבאך, שכבר מצאה אצלנו 17 קונים שאינם צוקרברגים, אינה קוראת תמרורים.
קריאת רשות
את הזקן, ציניקן מורשה, הטיוח הזה מצחיק. כי במקרה הייתה לו אפשרות לנסוע בפולקסוואגן החדשה Arteon, ההמשך של פולקסוואגן CC – אשר כמו CC שירדה מפסי הייצור, גם היא מתבססת על פולקסוואגן פסאט – והוא נוכח כי ארטיאון זו מרעננת את כל קבוצת הפרימיום.
כי ארטיאון, הזולה מבין חברות קבוצת העילית שלה, יודעת לא רק לקרוא תמרורי מהירות אלא גם לציית להם. אם כתוב "50 קמ"ש" היא תקפיד לא לעבור מהירות זו. בנוסף, פולקסוואגן זו מוכשרת דייה לגלות סיבובים מתקרבים ולעבור אותם בעצמה, בעזרת GPS ונווטן, ללא עזרת הנהג.
האם חברת מרצדס היא אשר ויתרה במייבאך על תענוג בטיחותי זה ומנגנונים שכמותו – או שהיה זה היבואן התל-אביבי ש"חתך" את המערכת מהמכונית, מכיוון שלא רצה שתג המחיר יחצה את ה-2 מיליוני שקלים, אלא יעמוד על 1.8 מיליונים בלבד?
יד לקשיש
כישרון נוסף של פולקסוואגן ארטיאון הוא יכולתה לבדוק אם היושב על מושב הנהג רענן דיו גם כשהוא נח ואינו אוחז בהגה. אם למשל ארטיאון מגלה שאתה, הנהג, חטפת התקף לב או שבץ או סתם נרדמת, היא תעבור למסלול הימני ותעצור.
אפילו אויב מודרנה כפייתי כמו הקשיש המורשה התרשם מסגולה מפתיעה זו של ארטיאון, לאחר שהתיישב בה והשקיע חצי שעה כדי ללמוד, באמצעות הספר, להפעיל את התוכנה של האינטליגנציה המלאכותית מתוצרת הרייך הרביעי.
תחילה נראה המנגנון הנ"ל כגזען אנטישמי וסירב לתפקד, אך אז המליץ ספר הרכב העבה לזקן לא לקלל, לא בפולנית ולא ברוסית, אלא לכבות את המנוע ולהדליקו שוב כדי לספק למערכת פסק זמן, המאפשר למוחות האלקטרוניים לבדוק אם ארטיאון שלך נמצאת באזור נהיגה מבוסס צד ימין ולא בממלכה הבריטית, ואז לאתֵר חלקת שוליים מתאימה לחנייה, ולהזמין אליך מד"א או חברה קדישא.
אומנת גרמנייה
כך, בכפייה, מודה הקשיש המורשה, מצאתי את עצמי אוחז ברכב אשר ננהג בזהירות על ידי רובוטים. הקשיש ניצל זאת למשחק: הוא איבד כביכול את ההכרה ולא ענה לצעקות המערכת "תפוס פיקוד! תפוס פיקוד!", אלא גילם תפקיד של חצי חי חצי מת, וכדי לרמות את החיישנים נשאר על מקומו בראש מורכן ועיניים סגורות. או-אז, כאשר המכונית נזעקת לעזרתך, העסק הזה של "רכב אוטונומי" מתגלה כגרוע פחות מכפי שתיארת לעצמך עד עתה.
ארטיאון משרתת אותך בהתחשבות ובעדינות. זאת בניגוד לבנותיי, אשר לוּ הייתי מציג בפניהן משחק דומה, כלומר עוזב את ההגה והדוושות בבווארית Z3M קוּפֵּה או בהונדה crx האהובות, או באלפא GTV האהובה לא פחות מהן – הן היו מתהפכות בסיפוק.
בקיצור, הזקן למד שאפשר ליהנות גם ממכשיר תחבורה אוטונומי מחוכם, לפחות ברגעים שהתשתית הפיזית המאפשרת לבן אנוש לנהוג הולכת מאיתנו פייפן.
נתמכת סעד אלקטרוני: לחגיגות תערוכת ז'נבה 2017 הביאו נציגי פולקסוואגן את דגם ארטיאון, וגילו שהתקוות שהם תלו במכונית החדשה היו מוגזמות. עיתונות הרכב ומבקרי התערוכה התפלאו שבמשפחה מנוסה כמו פולקסוואגן נולדה מכונית כה חסרת אופי ואנטיפתית. דגם CC ז"ל, כתבו ואמרו, היה אמנם נוח פחות מאשר ארטיאון, בהיותו יצור אמנותי-ספורטיבי הבנוי על עקרונות פסאט הוותיקה, אך מוצלח ממנה בהרבה.
במאמץ להציל את ארטיאון מנפילה בשיווק, הגרמנים התקינו בה את מערכות הבטיחות המתקדמות ביותר, שפותחו בוולפסבורג בשביל מכונית אוטונומית עתידנית. ואכן, בזכות פתרונות אלו (ראו פירוט בגוף המדור) הצליחה ארטיאון להקדים לא רק את מתחרותיה בקבוצת הפרימיום, היקרות ממנה, אלא עקפה גם את טסלה S, גאוותו של אילון מאסק.
ודאי שארטיאון, עם כל חידושיה, אינה מדברת לקשיש המורשה – ובכל זאת, מעניינת את הזקן האפשרות להתקין חלק מחוכמותיה של פולקסוואגן זו בבנותיו הפרטיות, כדי להיווכח בנסיעה על מסלול המרוצים נורבורגרינג מה קורה אחרי ישורת ארוכה. האם אפשר להמשיך בבווארית ב-240 קמ"ש, או שמוטב להוריד הילוך ולשחרר מצנחים?
אגב, נהגים הגרים בסביבת נורבורגרינג יודעים על-פה את סודות ומלכודות המסלול בלי פתרונות אלקטרוניים.
למטה: טסלה S. כאשר הנהג מאותת, חשמלית נבונה זו מצייתת מיד, ומשנה נתיב נסיעה. גם פולקסוואגן ארטיאון יודעת את השטיק הזה, ועוד רבים אחרים
טיפ טיפה: בוחנים או טוחנים?
את הזקן בע"מ משעממים כל הדיבורים על "מודעות מוטורית", המגולגלים בכוונה טובה על ידי שישה מיליון מומחי תחבורה.
זהו בעצם הרקע להופעתם של אנשי ברנז'ה, כתבים מקצועיים כביכול, שאפשר לצפות מהם שיפרסמו שיעורים בנושא מכשירי תנועה: מה טוב בהם, מה רע ומה מסוכן, איך לתחזק אותם נכונה כך שישרתו את בעליהם זמן רב וכך הלאה.
אלא שברוב המקרים, במקום שיעורים אלה, הנדרשים לצורך מודעות מוטורית באזור הציוני, אנו שומעים רק הרצאות בנוסח יחצ"נות רכב, יחצ"נות סובייקטיבית עד כאב שיניים, הטוחנות שוב ושוב את אותה מנטרה חינוכית המתמקדת בָּכדאיוּת של מכונית המבחן המסוימת. כדאיות מדומה, לעתים קרובות.
כולם אותו דבר, כאילו אותה יד כתבה להם חיבורי מבחנים, ורק שניים מה"בוחנים" בולטים בזווית ראייה ייחודית: האחד אינו מרוצה, בכל מבחן כמעט, מצורת האחוריים של הרכב הנבדק. הוא מתייחס לפרט זה באופן כה אובססיבי, עד כי אפשר לחשוד בקונוטציות מוזרות למדי, שאינן קשורות בעולם המוטורי; ואילו הכתב השני מתייחס דווקא לנהיגה עצמה, אך אצלו, להפתעת הקשיש המורשה, תמיד בורחים הצדה בעת נסיעת המבחן אותם אחוריים של המכונית הנבדקת שהקולגה שלו פסל כ"לא יפים".
"אם הם באמת מכוערים, אז מה אכפת לך שהם בורחים?", תמה הזקן. אלא שהקשיש אינו מסתפק בלעג אלא נתקף אמביציה חינוכית טהורה, אשר מכוחה נראה לו חיובי ללמד את הקולגה הצעיר שיעור בסיסי למדי. אז שמע נא, מר כתב: בריחת אחוריים – תופעה לא טיפוסית למכונית בעלת הנעה קדמית, ועוד משפחתית צנועה ולא חזקה כלל – היא תוצאה של עזיבה פתאומית של דוושת הדלק בכניסה לסיבוב, והעברת רגל ימין אל דוושת הבלם. "תלמד לבלום ברגל שמאל, ואז האחוריים של מכוניתך לא יפתחו במנוסה", מציע הזקן.
שואלים את אדוארד
יוני פטוש, בתגובה לשאלה של יאיר מהשבוע שעבר (ברשומה "פיינשניט"): ראיתי את השאלה על רנו לוגאן מתחממת. יש בעיה נפוצה שהריליי של המזגן, שמפעיל גם את המאוורר, מתחמם ונחרך, ממש נמס. זו יכולה להיות הבעיה.
ראם: אני מתלבט בין מרצדס CLA 180 urban ובין ב-מ-וו X4. מה לקנות?
תשובה: בשתי האופציות שאתה בודק כדאי לך להזמין גרסאות על. במקרה של ב-מ-וו זוהי סדרת M, ובמקרה של מרצדס זו AMG. אחרת, חבל על הזמן (ועל הכסף).
מינה: ברשותי ניסאן אלמרה פרפקט (אנגליה) 2003 מנוע 1800 (יפן), יד שנייה שעשתה 162 אלף ק"מ. כל החלקים מקוריים חוץ מהצמיגים והמצבר. גם הצבע (מטאלי) מקורי, אולם לפני כשנתיים הוא החל להתקלף בכל חלקי הרכב החיצוניים. בגג יש כבר כמה מוקדי חלודה. יש לי כמה שאלות:
- האם ידוע לך מקור הבעיה בדגם זה?
- מה ניתן לעשות לעצירת התפשטות החלודה והתקלפות הצבע, אם בכלל?
- האם יש סיכוי למכור את הרכב במצב זה?
- הציעו לי לעשות צבע כללי ולהשאיר את הרכב ברשותי. כדאי?
הרכב נוח לי מאוד, ומשרת אותי מצוין.
תשובה: הפתרון לבעיית החלודה הוא אכן "צבע כללי". כדאי לך לצבוע את ניסאן במקום אמין ומקצועי, כי מדובר בסוסת עבודה חרוצה, אשר דומות לה אינן מיוצרות כבר בתעשיית הרכב.
אם תדאגי לכל צרכיה, מבחינת שמנים, נוזלים, מעצורים ומערכת הצתה – אלמרה הידידותית שלך תוכל לתפקד כראוי במשך מאות אלפי קילומטרים.
פסח: יש לי יונדאיi35 Inspire שנת 2013 סדאן. הפגושים אינם מתכת אלא חומר אחר. איך אפשר לתקן שריטות קלות על הפגושים?
תשובה: בשריטות המדאיגות אותך יש לטפל כמו בשריטות על פח, כלומר במשחת פוליש של פחחים. אם השריטות לא ייעלמו, מוטב להתרגל אליהן, כי מלחמה בהן באמצעות שפכטל וצבע תשאיר סימנים שיגרמו למכונית להיראות כאילו תוקנה אחרי תאונה.
את הביטוי "פיינשניט" (תיקון סופי) למדתי בתחילת שנות ה-70 מעורכת הסרטים אסתר דר, במהלך עבודתנו המשותפת בחדר עריכה בבניין הטלוויזיה הממלכתית רוממה, שאליה התקבלתי כעולה חדש-במאי
הבנתי שאסתר הביאה את "פיינשניט" מצרפת, שם היא עבדה אצל חבורת יהודים המסוכסכים ביניהם ביידיש. מצרפת שלה הביאה אסתר גם צעצוע, את המכונית הכי יפה בירושלים של אז: פיאט קוּפֶּה 900 סמ"ק בגרסת פִּינִינְפארִינָה.
לא היה לי ספק שהאיטלקים מפינינפארינה ייעדו את קופה יפה ונמוכה זו, בצבע ירוק מטאלי, לנשים קטנות, רזות, רווקות, שקטות וחסרות משקל. בדיוק כמו שהייתה אסתר דר, שהיוותה אנטיתזה מוחלטת לרוממאים הכבדים – לכל השילונים, הגלעדים, הצוקרמנים, האורגדים והיבינים.
"את לא מתגעגעת לפריז?", התעניינתי פעם, כשהיא התאכזבה ממשהו או ממישהו, אך היא התחמקה מתשובה.
אקסיומה מעולם אחר
התאהבתי מיד במושג "פיינשניט", ולוּ ידעתי אז עברית הייתי אומר לאסתר, שעברה בינתיים לעולם שכולו טוב, שלא רק הסרטים הישנים שלי וסרטיי הנוכחיים, אלה שעשיתי בישראל, זקוקים בדחיפות לפיינשניט – אלא גם דברים שכתבתי, ורוב התמונות שציירתי.
גם הנהיגה שלי ביקשה בצווחות צמיגים את תהליך העידון של ה"פיינשניט", וכך גם כל החלומות שחלמתי.
וכך, בגלל שהסתפקנו בתקשורת עברית בסיסית למדי, לא סיפרתי לאסתר דר היקרה – אשר עד שנפרדנו ערכה במיומנות עשרות מכתבותיי ברוממה (שבמהלך העבודה עליהן הייתה תמיד אומרת שהיא מרגישה כמו עורכת קולנוע פולנייה) – שבעצם כל צעדיי במשך חיי, בגולה וכאן על אדמת הארץ, דרשו ממני פיינשמיט.
ואולי גם אני עצמי, על מדרגות רוממה ובהמשך, הייתי ונשארתי זקוק לפיינשניט כלשהו.
יאללה, טסים
תמיד רציתי לייצר סרט בשם "פיינשניט" או לכתוב משהו על הפיינשניט הזה, שלא נותן לי מנוחה, אך כלום לא יצא לי עד עתה, כי כנראה עוד לא הייתי מוכן להודות שאלמנטים כה רבים בחיי, לרבות נישואים, זקוקים לפיינשמיט. והזמן לא חיכה אלא מיהר דווקא, עד כי בלית ברירה ביקשתי את המקלדת שתכתוב "פיינשניט" בראש העמוד ויהי מה.
אז קדימה, פיינשניט, מתניעים את MacBook, שעדיין עובד ונכבה מתי שבא לו, ויאללה, מדורנו, טסים.
נבלעתי בגלי השיר
אלא שבינתיים הגיע מכתבו של אשר אפרתי (ראו המכתב הראשון ב"שואלים את אדוארד" הנוכחי), ובמקום להפליג על פיינשניט, הקשיש המורשה מצא את עצמו תוהה מדוע הרשים כל כך את הזקן תוכנו של השיר הרוסי העממי "היי שלום, עיר אהובה", שאנוכי הנרגש ניסה לתרגם, ומכיוון שהוא אינו משורר, כפי שהסביר, יצא לו משהו נטול חרוזים:
היי שלום, עיר אהובה
מחר נצא לים
ובערפל השחר
תיבלע בין הגלים
המטפחת הכחולה שלך
התשובה אינה פשוטה. כנראה הקשיש מזדהה עם השיר משום שכבר לפני שנים רבות, עוד בגיל שהוא טרום לגמרי, נפלתי קורבן למונוטוניוּת של פרדות, מונוטוניוּת מאיימת, מונוטוניוּת אכזרית.
הרי אין לדעת איזו מפרֵדות סדרתיות אלה תתגלה כגורלית, ותהיה פרדה אחרונה. כזו שנופלת בהפתעה, מוחקת את הכול, ולאחריה תפסיק הדמות האהובה אשר מנופפת לך במטפחת כחולה ללוות את האוניות היוצאות לים, או תבחר לאותת במטפחת למישהו אחר.
ביי-ביי עד בלי די
אין ספק שטקסי פרדות אלו, החוזרים על עצמם כאילו היו חוק טבע, כואבים במיוחד לנפשות אשר נתפסו, ללא עוול בכפן, על ידי גיל מופלג. במקרים מביכים אלו חוזר על עצמו נוהל דרמטי משהו, המלווה כל פרדה ופרדה.
קום, זיכרון, קום
ואם כבר אנו בפיינשניט, אז כדאי להעיר משהו שרובץ בזיכרוני לגבי המשורר אברהם שלונסקי, האליל הקדמוני של יושבי ציון חובבי השירה על רמה.
יהיה זה בסך הכול דיווח על תקרית שבה התבררה האמת על שלונסקי הגדול, סוג של חומר למחשבה. אני תקווה, מר אשר אפרתי, שסיפורי זה בנוסח "אני ושלונסקי" יתקבל אצלך בהבנה.
קלף מנצח לאודישן
"אומרים שאתה במאי בטלוויזיה", פנתה אליי נערה ג'ינג'ית בקפה טעמון בירושלים של שנות ה-70. עניתי שאני מודה באשמה, ושמעתי מהגברת הצעירה שהיא מתכוונת להירשם לחוג לתיאטרון באוניברסיטה, וצריכה לבחור מונולוג דרמטי כלשהו כדי להציגו לפני ועדת הקבלה.
"אתה מוכן לעזור לי בהופעה? כי אין לי שום ניסיון על במה", שאלה.
"מי היושבים בוועדה זו?", התעניינתי, ושמעתי שבראש צוות השופטים יושבת אישה רוסייה, פרופסורית בתחום המשחק.
"רוסייה!", נדלקתי מיד, חייכתי, ואמרתי לג'ינג'ית שהיא צריכה לבצע את המונולוג של טטיאנה מתוך "יבגני אונייגין", יצירתו של המשורר אלכסנדר פושקין. "אני אכין אותך", הסכמתי, "והרוסייה שלך תיפול מהכיסא", הבטחתי לנערה בחוצפה, ופתחנו שנינו בחיפושים אחר תרגום עברי של "יבגני אונייגין".
"אני אמצא לך את הקטע של טטיאנה בקלות", התחייבתי, אך מצאתי רק ספר עבה של יצירות פושקין בתרגומו של אברהם שלונסקי, ש"יבגני אונייגין" היה רק חלק זעיר ממנו.
פושקין קיבל פוש
הבאתי מסטימצקי לקפה טעמון את ספר כבד זה, השוקל כשני קילוגרמים ויקר בהתאם, והתחלנו לחפש את "יבגני אונייגין" ואת הקטע שבו הנערה טטיאנה כותבת מכתב נרגש לאהובה, האדיש אליה.
לפי זיכרוני, מכתבה של הגיבורה טטיאנה נפתח במילים "אני כותבת אליך בפעם הראשונה". אלא שלשווא חיפשתי את מילות פתיחה אלה של טטיאנה. כלום. לא מצאתי דבר, וגם הג'ינג'ית מרמת-גן, המנוסה הרבה יותר ממני בעברית, נכשלה.
בייאושי התחלתי כבר לחשוב על מונולוג אחר, כאשר הגברת הצעירה הודיעה לי בסיפוק שהיא מצאה את קטע המכתב. "היה ממש קשה למצוא אותו", הסבירה, "כי הוא לא מתחיל במילים שאמרת, 'אני כותבת אליך בפעם הראשונה', אלא נפתח בתיאור חדרה של הגיבורה טטיאנה – "ראו קירות חדרי הסופנים עליי, ראו שולחני ומיטתי, ערש תקוות הכזב, ראו בובות הבבושקה שלי, היאך אני כותבת אליו, אל יבגני שלי, ומַפגיעה בו שיסור אליי פעם בשבוע, שבועיים למצער, למען אראה אותו ותרווה נפשי".
בסגנון זה בערך (אם כי בוודאי לא במילים אלה) תרגם שלונסקי את המשפט הפשוט "אני כותבת אליך בפעם הראשונה".
דפדפנו בספר ונוכחנו, הג'ינג'ית ואני, כי שלונסקי הפליג במליצותיו ותרגם את פושקין כאוות דמיונו החופשי, כיאה לחירות הפואטית של מתרגם בעל שם. גם המשך המונולוג תורגם בשפה גבוהה, ולא אִפשר שימוש על במה.
כך שנאלצנו לרדת מהרעיון, וממילא הג'ינג'ית ויתרה על החוג לתיאטרון לטובת פסיכולוגיה או משהו.
מטפחת שזורעת פחד
גם בתרגום השיר הרוסי "היי שלום, עיר אהובה" חזר שלונסקי לסורו, והשתמש בביטוי הרם "עירי נוחמה" כתרגום לביטוי הרוסי הפשוט "לוּבִּימִי (אהובה שלי) גוֹרוֹד (עיר)", היאה לשיר עממי.
שיר זה, שהיה אהוד מאוד בשורות הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא כביכול סתם פזמון סנטימנטלי, אלא שהוא גם עצוב ופסימי – ועל כן לא תאם את רוח הקרב שהגנרלים הרוסים ניסו לעודד בקרב החיילים הפשוטים. משום כך נָגַּד שיר זה את האינטרסים של ברית המועצות, שהייתה שרויה במלחמה עקובה מדם.
אגב, גיליתי כי ההשערה שלי שמדובר ב"שיר שנוגד את האינטרסים הסובייטיים לעת מלחמה" איננה תיאורטית כלל וכלל, ולראיה: מצאתי ביוטיוב גרסה "רוסית רשמית" של שיר זה, אשר הפכה אותו, הפלא ופלא, מיצירה פסימית ונוגה ל… שיר תעמולה פטריוטי גאה, אחוז קוממיות לאומית. ראו כאן
אברה קדברה
בכל אופן, אותו אמן רהב עברי מדופלם, אברהם שלונסקי, שביצע פיינשמיט משלו לפושקין, הרעיף גם על שיר הפרדה הרוסי הנ"ל פאתוס שאינו מתאים לו. יומרה מילולית זו באה כאמור לידי ביטוי גם בבחירת המונח "נוחמה", מילה המוחקת את רגשות הזקן לגבי השיר, מילה למבינים בלבד, מילה שהיא קוד בכנופיה אינטלקטואלית של מומחי לשון.
כי באולפן הקליטה בחיפה לא לימדו אותי את המילה "נוחמה", את פירושה ואת שורשיה. גם המילה "רוחמה", שמכתבו של מר אפרתי שכנע אותי שהיא מתאימה יותר לשיר המקורי, היא בגדר אברה-קדברה מילולי בשביל הזקן, המדשדש לו בדיוטה התחתונה של היכל הלשון העברית.
חתם על שיריו בדעה צלולה
עירוי זה של שפה גבוהה והרמטית אל תוך שיר עממי פשוט גרם לזקן המורשה, חשדן כפייתי דוחה חסר מעצורים, לחשוד שהמשורר והמתרגם הנערץ על היישוב העברי התרגל לתרגם מרוסית לעברית כשהוא בשבי הטיפה המרה או סמים – אלא שיודעי דבר פסלו בתוקף אפשרות מופרכת זו.
אותם מרגיעי דבר הסבירו לקשיש כי בתקופת שלטונו של שלונסקי עוד לא חגגה אצלנו נטייה לחטאים מיובאים מחו"ל המנוון, וכי את חטאים אלה אימצה, וגם זאת בעירבון מוגבל, רק חבורת אמנים, אשר היו מעופפים, מתחבקים ומתרועעים סביב שולחן ארוך בקפה התל-אביבי "כסית". אברהם שלונסקי, כך הובהר לי, היה שומר מהם את המרחק הדרוש ועוד קצת.
טיפ טיפה: מכונית מתחממת
ייתכן שברכב המתחמם ללא סיבה קלה לזיהוי מותקן בתוך המאוורר שצמוד לרדיאטור מצמד חשמלי, כמו ברוב המכוניות המודרניות. אם מצמד זה תקוע, ולו חלקית, אז המאוורר מסתובב אמנם, אלא שאין לו הכוח הדרוש כדי לצנן את נוזל הקירור.
קל לבדוק את קיומה של צרה זו, הנסתרת גם מעיניו של מחשב דיאגנוסטי. כל שעלינו לעשות הוא לכבות את המנוע כשהוא חם, ואז לנסות להזיז באמצעות היד את כנפי המאוורר. אם הוא אינו נעול אלא מסתובב בקלות, אז ברור שהמצמד הפנימי הקטן אינו מתפקד, וזוהי הסיבה להתחממות המנוע.
מחלודה לחמודה. כתב לנו יוסי אופיר: בשנת 1987, בהיותך עורך הירחון "טורבו", הצעת לי לכתוב כתבה על המיני מיינור. בירחונים מספר 63 ו-65 פרסמת שתי כתבות שלי, הראשונה על ההיסטוריה של המכונית, והשנייה על סיפורה המופלא של המיני קופר.
באחת הרשומות האחרונות שלך בבלוג "מכונית הנפש", נהניתי במיוחד לקרוא את שכתבת על המיני קופר ראלי שהייתה לך. יחד עם תמונת המיני הקטנה המופיעה בקביעות בראש כל רשומה שלך, הבנתי שלמכונית האגדית הזו ישנו עדיין מקום חם בלב שלך.
רציתי לספר לך שהמצב אצלי דומה, והמיני תופסת עדיין מקום מרכזי בחיי. לפני כ-15 שנה, לאחר כמה שנים של גמילה ממיני, רכשתי גרוטאת מיני חלודה בכוונה לשפץ אותה. זה לקח לי אמנם 14 שנים מלאות, במקביל לעבודה, לימודים, משכנתה, ילדים וגידול משפחה, אבל לאחרונה השקתי אותה באירוע סגור למשפחה וחברים. המכונית נראית מצוין, והיא במצב של "כמו חדש". מצורפות כמה תמונות מטקס ההשקה.
אדוארד: כל הכבוד יוסי, העבודה שלך על שחזור המיני מרשימה בוודאי לא רק אותי אלא גם את חסידי המיני, שעוררת בהם געגועים למכונית נפלאה זו.
שואלים את אדוארד
אשר אפרתי, בתגובה ל"נצח ועוד יום": מכיוון שאין לי יד ורגל בשפה הרוסית, ומן התרגום קשה ללמוד, אודה לך אם תסביר מה המסר החתרני המסתתר בשיר "היי שלום, עיר אהובה" שתרגמת מרוסית.
השיר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי והוא נקרא "שלום עירי נוחמה". הביצוע המפורסם הוא של הגבעתרון, ואולי יש עוד ביצועים. ישנו גם תרגום נוסף המתחיל במילים "שלום עירי רוחמה". השורש רח"מ בארמית הוא המקביל לאה"ב בעברית. זה קרוב יותר למקור.
תשובה: תודה על מכתבך המעניין והמלמד. היצירה הנזכרת נמנית עם שירים רוסיים ותיקים, מתקופת מלחמת העולם השנייה, שירים עצובים, סנטימנטליים, המצלצלים לי פה ושם כבלוז. היחס שלי כלפי השיר "היי שלום, עיר אהובה" (בתרגום שלי) הוא אמוציונלי למדי, ובהתאם לסיבה אישית זו אני מתייחס למכתבך באופן רחב יותר מהמקובל, במדור הנוכחי "פיינשניט".
הדר טייטלבאום: אנחנו עומדים בפני קניית רכב משפחתי, והיה לנו חשוב שיהיה בו ספסל רחב מאחור. כך הגענו ליונדאי i30cw ומצאנו רכב כזה במגרש מכוניות. האוטו מצא חן בעינינו, שנת 2014 שעשה 65 אלף ק"מ ובלי תאונות שלדה. סיכמנו על מחיר, ולקחנו את האוטו לבדיקה לפני קנייה בסניף של "קומפיוטסט" במודיעין.
הגענו ביום שישי בבוקר, והמתנו זמן רב בתור ארוך של בדיקת כלי רכב. סוף סוף הסתיימה הבדיקה, והבוחן נכנס איתנו לחדרו והסביר שיש כמה תיקונים שצריך לעשות: החלפת צמיגים והחלפה או חריטה של דסקיות הבלמים. שאלנו כמה שאלות על הנתונים שהוא ציין בפנינו ויצאנו משם, ממהרים לקראת הוצאת הילדים מהגנים.
רק בדרך חזרה שמנו לב שהנתונים שאליהם הוא התייחס במסמכי הבדיקה מסומנים בצהוב מודגש, ויש נתון נוסף שמסומן בצהוב, אך אותו הוא לא ציין בפנינו: הספק המנוע עמד על 81.3 כ"ס, לעומת 135 כ"ס לפי נתוני היצרן. התקשרנו למכון הבדיקה אך הבוחן הלך כבר לביתו, ומשיטוט באינטרנט ראינו שההבדל הסביר בין הספק המנוע בפועל לזה שמתאר היצרן הוא עד 20 אחוזים, ופה מדובר על הבדל של כ-40 אחוזים… מוזר מאוד שלמרות הנתון הזה, הציון המשוקלל שניתן למנוע הוא מאה אחוזים.
השאלה שלי היא, מה זה אומר? האם יש אפשרות לתקן את המנוע כדי לשפר את ההספק שלו? האם להימנע מלקנות את הרכב? חשוב לי להגיד שבכוונה בחרנו רכב בשנתון חדש יחסית, מתוך מחשבה שהוא יישאר איתנו לאורך שנים… (מצורפת תמונה של החלק הרלוונטי במסמכי הבדיקה).
תשובה: תוצאת הבדיקה אינה צריכה להפחיד אתכם, כי מדובר ב"כוח על גלגלים" ולא בכוח האמיתי של מנוע המתמודד עם התנגדות. מכשור רציני ובר סמכא המודד את כוח הרכב לאשורו, כמו זה שהכרתי רבות אצל מהנדסים בסביבה הלועזיטית, יודע לגלות איבודי כוח במנוע ולכמת אותם, ולא מדפיס על הדו"ח שטויות שגורמות ללקוחות עוגמת דאגה.
אם המנוע של יונדאי שלכם מטפס בספונטניות אל סל"דים ושומר על לחץ שמן תקין, ואם מכוניתכם העמוסה מזנקת ל-100 קמ"ש בתוך 11-12 שניות – אין סיבה לחשדנות. הרי אם יחס הדחיסה שווה בכל ארבעת הצילינדרים, וצבע המצתים (צבע "קפה בחלב") משכנע שהתערובת אינה שגויה בגלל סיבה אלקטרונית או מכנית כלשהי – אז אין ספק שכל הסוסים שרכשתם עובדים עדיין כראוי תחת מכסה המנוע, לפי התקן ובצורה מרשימה, פשוט משום שאין להם ברירה אחרת.
בקיצור, אם כוחה הממשי של יונדאי מספק את הביצועים המצופים ממנה, אין מקום לדאגה.
נפתלי: אני רוצה לעזור לסבתא שלי לקנות רכב חדש. היא נוהגת עכשיו בניסאן ג'וק 2011 ומרוצה בסך הכול, ולכן מחפשת רכב באותו סגנון…
האופציות שעלו הן סקודה יטי, סוזוקי ויטארה וכן סובארוXV , או קרוסאובר. מה דעתך?
תשובה: יפה מצדך שאתה דואג לסבתא. לדעתי, אחרי ניסאן ג'וק "הפמיניסטית", שהיא בחירה הגיונית לבנות המין היפה – אשר התרגלו למראה של ג'וק כפי שבמאה ה-18 ואילך אהבו נשים מהמעמד הגבוה להנציח את עצמן בדיוקנאות מצוירים עם חיות בר או קופים – מגיעה לסבתא שלך יצירה אקסטרווגנטית ממש: C-Hr, שהיא למעשה הג'וק של טויוטה.
כדאי גם לחשוב אולי על התיישבותה הנוחה של סבתא שלך במשהו קונבנציונלי יותר מבחינת עיצוב מאשר ג'וק של ניסאן ו-C-Hr של טויוטה, כמו למשל הונדה HR-V חדשה, שגם עליה אני ממליץ בחום.
יאיר: אני פונה אליך כמוצא אחרון. ברשותי רנו לוגאן 2010 אוטומטית שעשתה 207 אלף ק"מ. המכונית מטופלת בקפדנות ומשרתת אותנו נאמנה, טפו טפו טפו. אך בקיץ יש בעיה: כאשר המזגן עובד בימים חמים, חום המנוע עולה מ-4 קווים (שזה המצב הנורמלי?) ל-6 קווים (מתחמם כביכול). זה קורה בעמידה או אחרי טיפוס ארוך. כאשר הרכב מתחיל בנסיעה, אחרי דקה הרכב מתקרר.
הרכב נבדק במוסך כמה פעמים, והטמפרטורה במחשב נמצאה תקינה. בכל אופן הוחלפו תרמוסטט, רדיאטור ויוניט חום. לדעת אחד המוסכניקים, המצב תקין והמד מזייף…
כאשר אני מכבה את המזגן, מד הטמפרטורה יורד מיד ל-4 קווים, לכאורה. עשיתי ניסוי וכיביתי רק את מדחס הקירור, והטמפרטורה נשארה גבוהה. כאשר כיביתי את המפוח, הטמפרטורה ירדה. כנראה ישנה איזושהי בעיה חשמלית.
תשובה: קיבלתי כבר פניות המאשימות את רנו לוגאן שהיא אינה מוכנה לעבוד במזגן דלוק מבלי להתחמם. עניתי כבר טלפונית שאינני מאמין בחוסר האפשרות לתקן נטייה זו של הלוגאנים, אם היא אכן קיימת.
הרי אפשר למנוע התחממות מנוע באמצעות הרכבת מצנן שמן (רדיאטור קטן), כמקובל במכוניות ראלי. וכך עושים זאת: בין פילטר השמן ובין בלוק המנוע מרכיבים מְתַאֵם בעל שתי יציאות, שאליהן מתחברים צינורות מצנן השמן – צינור אחד ליציאת שמן חם, וצינור שני שדרכו חוזר לבלוק המנוע השמן שקורר במצנן החדש.
חבורת צעירים מפטפטים בעברית נעמדה קרוב לשירותים במטוס אל-על שטס מוורשה לתל-אביב. "התקרבתי אליהם", מספר הקשיש המורשה, ומודה בטעותו
כי לפי הבנתו של הזקן חבורה זו עמדה בתור לשירותים, עד שהתגלה באיחור מטופש אשכרה שהצעירים עמדו שם, ליד דלת תא הנוחיות, סתם כדי לשוחח על החוויות שרכשו במהלך טיולם בפולין.
"ביקרת באושוויץ?", פנה אחד מהם לזקן, וכאשר הקשיש לא ענה הוא שאל שוב, "Did you visit in Auschwitz?", ניסה את מזלו בשפת המנדט, כי כנראה בלבל אותו לבושו הלועזיטי של הקשיש החוזר הביתה, והוא חשב שהוא פונה לנוסע זר. אולי בגלל זה חגג בפנייה החוצפנית של האיש צליל של זלזול, סוג של התקפה מילולית שהתנחלה גם בשפת גופו.
" Auschwitz? Why do I need?", ענה הזקן בשאלה על שאלה כפי שהיה מקובל לשוחח ביידיש במאה הקודמת, והצעיר החל מיד ללמד את הקשיש, ואת נוסעי המטוס שהלכו לכיוון השירותים, שביקור באושוויץ הוא ללא ספק חובתם האלמנטרית של כל המבקרים בפולין, במיוחד אם הם יהודים, "שבשבילם הביקור באושוויץ הוא מעשה פטריוטי ואף חובה דתית", חתם את נאומו באנגלית נלהבת.
"אתה יהודי בכלל?", המשיך הצעיר לחקור, בהביטו על הזקן בעוינות בולטת.
"אתה לא מוכרח להתאמץ באנגלית", ענה לו אנוכי בעברית, "ותדע, חבוב, שאין לי כל סיבה לבקר באתרי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמת פולין, אני יודע היטב מה נמצא שם. די לי כבר מחוויות אלה, שאינן חיוביות לבריאות הפיזית והנפשית".
הצעיר ביקש סליחה. "הבנתי אותך", מלמל, אך הזקן הקרצייה המשיך בשלו.
מאושוויץ אל מצעד שוויץ
"הבנתי מהשיחה שלכם", אמר הזקן לצעיר, "שבחרתם להשתקע בברלין, 'המקום הכי חם באירופה והכי תרבותי', כפי שקובע עיתון הארץ, וגם המקום הכי זול, לפי דה מרקר. ברור לי שבשביל תושבים חדשים כמוכם בברלין, מהגרים מתוצרת הארץ – ביקור מזדמן באושוויץ או במחנות מוות כמו טרבלינקה או מיידנק הוא אכן חובה".
"מה מוביל אתכם לטוס ארצה?", המשיך הקשיש, "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם?". וכדי לא לגרום לתגרה, שהייתה פוגעת בכבודו של המורשה ללא קשר לתוצאת הקרב, שתק הזקן הזָהיר כמו דג, ולא המשיך את שאלתו "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם" במילים המתבקשות "כדי ללקק לגרמנים אתם יודעים את מה, כדי לשכור אצלם דירות, כדי לגלגל אצלם עסקים, או אולי כדי לטעום אהבה גרמנית מהי".
"מחרתיים יש בארץ מצעד ענק", הסביר הצעיר, שלא קרא את מחשבות הקשיש המורשה.
"איזה מצעד?", התעניין הזקן, "הרי חגיגות 50 השנה לשחרור ירושלים הסתיימו כבר, לא?"
"המצעד שלנו", ענה הצעיר, "הוא מצעד הגאווה! צעירים מכל העולם נפגשים בתל-אביב. יהיה שמח, ססגוני וחזק", חייך, ורק אז הבחין הקשיש שבן שיחו מנופף בכפות ידיים שציפורניהן צבועות לקה, ושצעיר זה, כמו חבריו, מאופרים בכבדות, כאילו הם טסים לחגוג את פורים או מתכוננים להופעה באולפן טלוויזיה.
"א-קיש", מלמל אינסטינקטיבית הזקן המורשה, "תרדו ממני, תעזבו אותי עם אושוויץ וגם עם המצעד שלכם", ביקש, ופתח את דלת השירותים, המתקפלת כמו אקורדיון.
בראי הקטן שמעל הכיור ראה הקשיש את פניו שהחווירו, את פרצופו האישי המזדקן והמתקמט, אותו פרצוף שהופתע שוב, הפעם באוויר, בגובה קילומטרים רבים מעל אדמת הגויים ומעל הים התיכון. הראי בתא השירותים של המטוס תיאר לזקן שפניו, יחד עם הקשיש הנוכחי בשלמותו, נתפסו על ידי זיכרון בלתי רצוי, זיכרון רציני ודרמטי. הרי הוא:
גוי אחד אמיץ
בשנת 1968, כאשר השלטון הקומוניסטי בפולין פתח בגירוש יהודי המדינה, ואנו, הנרדפים, התחלנו לארוז מזוודות ולעמוד בתור למסמכי נסיעה בכיוון אחד, התרגש מכך במפתיע גם גוי צעיר, אנדרי שָפְיָאנְסְקִי, במאי כישרוני בתיאטרון ובטלוויזיה הפולניים.
במחאה על האקסודוס שנגזר על חבריו – שבחרו ברובם להתיישב בארצות סקנדינביות דווקא, בשבדיה ובדנמרק, אשר כפי שעשתה מדינת ישראל גם הן פתחו את שעריהן בפני יהודים – בחר שפיאנסקי, לאות הזדהות עם המגורשים, לנסוע לישראל.
מחנה השמדה לסרטים
שפיאנסקי נחת בטלוויזיה הממלכתית רוממה והתקבל בה כבמאי אולפן, וכך הכרנו סוף סוף, הוא ואני, דיברנו על חברים משותפים, ונפרדנו. הוא מיהר לאולפן, ואני נסעתי עם הצלם מיכה פן לביים כתבה שצילמתי. אני אפילו זוכר איזו, במקרה. היה זה הסרט שתיעד את החזרות שערכה להקת הצנחנים על השיר "בארץ אהבתי", בהדרכתו של המלחין מוני אמריליו ובכיכובה של הסולנית רוחמה רז.
איכשהו, להבדיל ממאתיים ומשהו הסרטים שביימתי במהלך 15 שנותיי כבמאי ברוממה, סרטים שהרוממאים חיסלו אחרי 1986, כאשר עזבתי את הטלוויזיה כדי לערוך את ירחון "טורבו" – דווקא כתבה זו על רוחמה הנהדרת ניצלה, וחיה לה ביוטיוב. אין לי מושג, מודה הקשיש, למה עוד לא הוספתי את כתבה זו לסרטים הקצרים שלי המופיעים בבלוג "מכונית הנפש".
הגויים האנטישמיים, לעומת זאת, לא חיסלו את עבודותיי בתחום הקולנוע אחרי שעזבנו את פולין ביריות שמחה, אלא שמרו ושומרים עדיין על סרטיי, כתבו עליהם בוויקיפדיה הקולנועית, ומפעם לפעם אף משדרים אותם בתוכניות תרבות בטלוויזיה. מוזיאון הסרטים בלודז' אפילו הזמין אותי להופעה מול קהל כאשר ערך ערב מיוחד שבו הקרין את סרטיי.
כפי שסיפרתי כבר, לא נותר זכר מעבודתי ברוממה במשך 15-16 שנה, כי סרטיי הישראליים מצאו את מקומם בפח הזבל, כולל דרמות שביימתי ודוקומנטים ארוכים, וביניהם "התחרות האחרונה של מייקל בלום" על תחרות רובינשטיין לפסנתר.
"זה הדוקומנט העברי הטוב ביותר שנעשה בארץ", כתבה מבקרת הקולנוע הדה בושס, אותה הדה בושס שעד לסִרטי זה על הפסנתרנים הצעירים לא תמכה בי מעל דפי עיתונה, אלא דווקא קיללה את עבודותיי בכל הזדמנות, עד שהתרגלתי לכך. היסטוריה.
איש עדין חוטף שני גזרי דין
לא תיארתי לעצמי שנוכחותו של הבמאי הפולני אנדרי שפיאנסקי ברוממה תיגמר בשערורייה, בצעקות ובמרד של עובדי התחנה – צלמים, במאים, אנשי קול ותאורה ואפילו תפאורנים – שדרשו כולם לגרש אותו מהבניין.
איש לא תמך בגוי העדין, נעים ההליכות והאינטליגנטי שהתעניין ביהדות, ואחרי העבודה היה רץ לאיזה אולפן קליטה ירושלמי כדי ללמוד עברית. חבורת אויביו ברוממה התגייסה נגדו במלוא העוצמה לאחר שגילתה את נטיותיו המוזרות, שהיו בלתי מקובלות אז בירושלים.
"לא ידעת שהחבר שלך אוהב גברים?", שאלו אותי בסרקסטיות.
"אנדרי?", הופתעתי.
"כן כן", בישרו לי בשמחה, "הוא כזה, ולכאלה אין בינינו מקום. תסביר לו בפולנית שבבניין הזה אף אחד לא מוכן לעבוד איתו. הודענו את זה כבר לארנון צוקרמן המנכ"ל. זהו, העסק סגור", דיווחו בסיפוק, ושפיאנסקי אכן עזב, את רוממה וגם את ישראל.
כאשר חזר לוורשה, חיכתה לו המכה השנייה: חבריו פחדו להיפגש איתו, מכיוון שהגיע מישראל. שפיאנסקי גם לא התקבל חזרה לטלוויזיה הפולנית ולתיאטרון בוורשה בגלל החלק הציוני בביוגרפיה שלו, כפי שהלשינו עליו הקומוניסטים רודפי היהודים, פקידי משרד הפנים הפולני והמשטרה.
שפיאנסקי נותר מבודד כאילו היה נגוע בדֶבֶר של אלבר קאמי, שקע בדיכאון והתאבד.
מאז השתנתה התמונה
עברו השנים, והעם היושב בציון הסכים משום-מה לגאווה המתפרצת של הסוטים ולקליטת סגנון חייהם הצעקני, המתבטא באופנה ובאמנות. ברור לזקן ההמום שתאגיד השידור החדש, שנולד על חורבות רוממה ז"ל, היה מוכן לקבל כעת בזרועות פתוחות את הקורבן של הרוממאים דאז, את הבמאי המסכן אנדרי שפיאנסקי.
הרוגי מלכות רוממה
אך אותם פוסט-רוממאים נוכחיים נאורים אלה, הנראים לי כאילו התחברו רוחנית, והלוואי רק רוחנית, לערוצים 2 ו-10 הנגועים בגאווה התל-אביבית האופנתית – היו דוחים את הקורבן השני של רוממה, את הבמאי דניאל שליט, אותו יהודי תמים ניצול גטו לודז' ומחנה אושוויץ אשר הרוממאים המקוריים, אלה של תחילת שנות ה-70, התגייסו כדי לפגוע בו. כל בניין רוממה השתתף בחינגת ההשפלה של ניצול השואה דניאל שליט, אשר בוזה והוגחך ללא הפסק וללא רחמים, סופג בדיחות שפגעו בנפשו, עד שהוא מת.
והנה אותם רוממאים שחיסלו ברוממה את שליט, ספק בכוונה תחילה ספק סתם כך לצורך הבידור, חיסלו בהמשך, הפעם בשלט רחוק מירושלים, את הבמאי שפיאנסקי בוורשה. שתי פגיעות מדויקות מתוך שני ניסיונות זה לא רע בכלל.
טיפ טיפה: מדוע המכונית מושכת הצדה?
ראשית נדגיש כי מכונית הנמצאת במצב תקין שומרת בהכרח על קו נסיעה ישר, מבלי לדרוש מהנהג תיקוני הגה. למעשה, מכונית תקינה שומרת על קו נסיעה ישר גם אם הנהג לא נוגע כלל בהגה. כך שנטייה של מכונית לסטות מנתיב נסיעתה מאותתת לרוב על תקלה.
רק במקרים מועטים, הימשכות המכונית הצדה איננה תוצאה של תקלה אלא נגרמת בשל תנאים חיצוניים, כמו רוח צד חזקה, כביש מהמורתי, או כביש שמשתפל לכיוון השוליים. לרשימה מצומצמת זו של "סטייה בלי תקלה" יש להוסיף גם מכוניות בעלות הנעה קדמית שמצוידות במנוע חזק, אשר דורשות לבצע תיקוני הגה ("קונטרות") כדי לשמור על כיוון נסיעה ישר בזינוקים או במהירויות שאופיין ספורטיבי.
אז היכן נחפש את הסיבה להימשכות המכונית הצִדה בעת נסיעה בישורת?
אין לזלזל
בניגוד למקובל לחשוב, הימשכות מכונית הצדה איננה בהכרח תוצאה של תקלה במערכת ההיגוי. אך תהא אשר תהא הסיבה של תופעה זו, המצריכה קונטרות בהגה, לא כדאי לפטור אותה בזלזול. כי נהיגה הנאלצת להיעזר בתיקוני הגה אינה רק בלתי בטיחותית – אלא גם פוגעת בצמיגים, הסובלים משחיקה לא אחידה.
תיקון התקלה מתגלה ברוב המקרים כלא יקר במיוחד, גם במוסכים העובדים לפי פילוסופיה של רדיפת בצע. שהרי בעיית "המכונית המושכת הצדה" עשויה להיגמר לאחר כיוון פרונט ובדיקת הגיאומטריה של הגלגלים.
אם זה לא מועיל ונטיית המכונית הצדה נמשכת, יש לחשוד שהמכונית עברה תאונה אצל בעליה הקודמים – שהרי אחרי תיקוני פח, לא תמיד ניתן להחזיר את שלדת המכונית לגיאומטריה המקורית שלה. או שטיפול מסובך זה פשוט לא השתלם לבעלי המכונית, אשר ניסו למכור אותה במצבה הנוכחי, ללא השקעות מיותרות. זוהי הסיבה שבטרם קניית מכונית יד שנייה מומלץ לבדוק שהכלה לא עברה תאונה שתוקנה באופן רשלני.
איך היא מושכת?
חשוב לבדוק באיזה אופן המכונית מושכת הצדה. האם היא תמיד מושכת לאותו צד? האם היא מבצעת סלאלום? האם היא מגיבה אחרת בזינוק חזק ובזמן עצירה?
מכונית שאחד מצמיגיה נפגע "מושכת" אחרת לחלוטין ממכונית שמערכת ההיגוי שלה סובלת מחופש יתר. חיוני לאבחן את דפוס הסטייה של המכונית, כדי לגלות את הסיבה לסטייה זו.
מבחר סיבות למשיכה
- לחץ אוויר שגוי בצמיגים: אפילו הבדל קטן בלחץ האוויר בצמיגים המורכבים על אותו ציר, קדמי או אחורי – יודע לגרום להימשכות המכונית לצדדים. תיקון חינם: ביקור בתחנת דלק, וחזרה אל לחץ האוויר המומלץ לפי היצרן.
- מקפרסון עקום: ייתכן שמערכת מתלי המקפרסון נפגעה באופן משמעותי עקב היחבטות המכונית במדרכה שהיא עלתה עליה. מקפרסון עקום עשוי להתבטא בזרועות שנפגעו ובבולם זעזועים שמורכב לא כהלכה. בזוויות (גיאומטריה) גלגלים שיצאו מכיוון מטפלים במכון פרונט.
- כריות גומי שהזדקנו: הכוונה היא לכריות הגומי שעליהן ישובים המנוע ותיבת ההילוכים. מחליפים אותן רק בסט כריות מקורי, משום שהאלסטיות של כל הכריות הללו מוכרחה להיות זהה.
- בדקו את הצמיגים: כי האשמים בהימשכות המכונית הצדה עשויים להיות גם צמיגים שנשחקו באופן לא סימטרי – אם בשל נפילה לבור ואם משום שהם פגומים עוד מבית החרושת. את הצמיג הפגוע יש לאתר באמצעות החלפת הצמיגים על הצירים. אם הצמיג הנבדק גורם למכונית לסטות (או שהוא משנה את אופן הסטייה) גם כאשר הוא מורכב במקום חדש – סימן שהוא האשם.
- קפיצים שבורים: גם איבוד של חלק קטן בקפיץ יתבטא בבריחת המכונית מכיוון הנסיעה. את מצב הקפיצים בודקים כאשר המכונית מורמת על ליפט. אם קפיץ מתגלה כלא תקין, מחליפים אותו יחד עם הקפיץ השני הנמצא על אותו ציר.
- חופש במערכת ההיגוי: זוהי הסיבה הנפוצה להימשכות רכב הצדה. לחופש בלתי רצוי זה גורמים, בין השאר, חיבורים לא תקינים של הזרועות במערכת ההיגוי, וחיבורים לקויים של המשולשים.
- מעצורים ש"תופסים": מכונית מושכת הצדה גם עקב חיכוך קבוע של הדיסקית בדיסק (ה"צלחת"). הגלגל, שלמעשה ננעל חלקית, הוא שגורם למכונית להימשך הצדה (או כאמור, לצדדים). את הגלגל הנעול חלקית ניתן לגלות כך: לאחר נסיעה ניגע בכל ארבעת החישוקים. הגלגל התפוס יהיה חם במיוחד. בדרך כלל די לשחרר את הבוכנה בקאליפר כדי שהגלגל יחזור להסתובב בחופשיות, והמשיכה המעצבנת של המכונית תיעלם.
קאר-מיאל
י"א מדווח: מאות כלי רכב מיוחדים התקבצו בחג השבועות באווירה חגיגית במיוחד במרכז העיר כרמיאל, מחזה שמשך למקום אלפי צופים על טפם ומשפחותיהם. המבחר היה עשיר מהרגיל באירועים מסוג זה משום שהתקבצו כאן כמה מועדוני רכב – מועדון קורבט, "המועדון המוטורי הישראלי" המאופיין במכוניות ספורטיביות, משופרות ויוקרתיות, מועדון אלפא רומיאו, מועדון פיאט, וכמובן מועדון החמש.
מלבד המכוניות הייתה תצוגה מרשימה של אופנועים מכל גוני קשת הסגנונות, החל בקלאסיים, דרך אופנועי תיור מפוארים, הארלי למיניהם ממועדון הארלי דיווידסון, ועד סדרת אופנועי ספורט למיטיבי רכיבה. מי היה מאמין כי קיימים כיום בארץ מועדוני רכב רבים כל כך.
מגוון הכלים המיוחדים היה כה מרשים, עד שאני וגיסי יוסי נאלצנו להתפצל לאחר כשעה של שיטוט משותף, כדי שכל אחד מאיתנו יצליח להתמקד בטריטוריה המוטורית החביבה עליו, כלומר – יוסי בסביבת מכוניות הספורט החדשות והיוקרתיות, ועבדכם בסביבת הקלאסיות ממועדון החמש וממועדון אלפא קלאסיק…
החגיגה בכרמיאל הייתה משותפת לחובבי הרכב ולאלפי אזרחים מהשורה, שהצטלמו למזכרת לצד מכוניות בלתי נשכחות.
שואלים את אדוארד
יפתח מעין מבנימינה, בתגובה למכתבו של עזריאל למברגר ("שואלים את אדוארד" 1,032): אני מגיב לשאלה על טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי שפורסמה במדור זה לפני שבועיים. נפלה לידי טויוטה קורולה 2008. אני לא מעיר לה על עצלנות בזינוקים כי היא לא אשמה שהשתילו לה גיר רובוטי. המוסך של טויוטה רואה בהחלפת קלאץ' מדי 5 שנים בלאי סביר. הבעיה היא שהחלפת קלאץ' עולה 5,200 שקלים. החלפתי לפני כמה חודשים, אני רואה בזה תקלה מובנית. אז אם קונים גיר רובוטי, צריך לפחות לבדוק מתי הוחלף הקלאץ'.
בחיסוי שם: אני נוהג על סופרב שנת 2015, מרוצה, ורוצה לשדרג לסופרב 2017. אני נוהג הרבה, הגעתי ל-75 אלף ק"מ. ראיתי שיש עכשיו מבצע על קאמרי 2,500 סמ"ק, 200 כ"ס היברידית, ב-169 אלף שקלים לערך, שזה כמעט אותו מחיר כמו סופרב, קצת יותר. אני אוהב רכב חזק ומתבלט. מה אתה חושב?
תשובה: עם כל הכבוד לסופרב, צ'כית מצטיינת אמנם, משכנעים אותי 200 כוחות הסוס של קאמרי, מה גם שהם פטורים מעונשו של גיר ה-DSG הבוגדני.
בחיסוי שם: אני מעוניין ברכישת רכב לשנים רבות של שקט (שאיפה להחזיק אותו 5-6 שנים).
נתקלתי בהצעה שלMG3 שנמכרת כחדשה ב-55 אלף שקלים, אך בניגוד לשאר כלי הרכב שנמכרים במחיר כזה – כאן מדובר בסופר מיני די מרווחת בעלת מנוע 1,500 סמ"ק. הבעיה היא שהרכב נמכר כנראה די מעט, כך שקשה להשיג על אודותיו המלצות ולדעת איך הוא מתנהג אחרי שנה-שנתיים. במיוחד שזהו הרכב היחידי שהיבואן מביא כרגע מהמותג הסיני הזה. מה דעתך?
תשובה: מההתעניינות שלך ב-MG3 נולדה השאלה הכי קשה שהמדור קיבל מאז תחילת דרכו. שקלתי בדייקנות את כל הבעד של מכונית זו מול כל מה שעומד נגדה. לא נראה לי שקבוצת לובינסקי, יבואנית דגמים בעלי מוניטין מבית פיז'ו-סיטרואן-KTM, הייתה הולכת על הרפתקה סינית ספקטקולרית מבלי לבדוק על מה מדובר ומבלי להכין שירות על רמה.
בקיצור, הייתי הולך על MG3 זו, ולא רק בגלל העובדה שהיא נמכרת במחיר של הז'אנר שאני מכנה "מיני פיצ'יפקעס".
רפאל ועידית זיקרי: יש לנו טויוטה קאמרי 2003 בעלת מנוע 2.4 ליטרים, ולפני כשלושה שבועות שמנו לב שההילוך השלישי נתקע ולא עובר לרביעי. בדיקת מחשב הראתה כי יש בעיה ב"שיפט סללנויד d". בעליו של המוסך, כמו שאר המוסכים ששאלנו, לא רצו או לא ידעו לטפל בבעיה, והפנו אותנו למכון גירים.
דיברנו עם כמה מכונים, וקיבלנו תשובות סותרות. חלקם אמרו להחליף לגמרי את הגיר, וחלקם הציעו להחליף רק את החלק הנ"ל.
תשובה: אתם צריכים לעשות חשבון מה יוצא זול יותר – שיפוץ הגיר או החלפתו. אגב, לו בעלי גירים אוטומטיים היו מקפידים על החלפת שמן הגיר, כפי שממליצים יצרני נוזלים אלה, הכנסות המוסכים היו יורדות באופן משמעותי.
אגב 2: כמו שכתבנו כבר חזור וכתוב, החלפת שמן בגירים אוטומטיים היא הליך לא פשוט המצריך מיומנות מסוימת, ועל כן מוטב לבצע אותו רק במכוני גיר אחראיים.
הייתה תקופה שעל המושב המרופד של מנכ"ל שדה התעופה ע"ש בן-גוריון ישב מכר של הקשיש המורשה, איז'ו ורדי ז"ל. מה פתאום נזכרתי בו במטוס אל-על, בטיסה לוורשה?
אִיז'וֹ ורדי זה, בעל משקל זבוב ונמוך קומה, התגאה בתואר "אלוף פולין לשעבר בפינג-פונג", לפי סיפוריו, ואחרי עלייתו ארצה כיהן כנספח הצבאי של ישראל בניו-יורק, גם זה אקס בוודאי.
מהתקופה הניו-יורקית שלו נשארו בנפשו של איז'ו ספקות וצלקות לגבי הטייקון סטיב מורל, שהדבקתי לו את הכינוי "אסיר הון", אשר היה חברו המשותף של איז'ו ושל הקשיש המורשה.
"כשעבדתי בניו-יורק כנספח של צה"ל", סיפר לי איז'ו, "היו ברשותו של יקירנו סטיב מורל שלוש או ארבע דירות מפוארות בעיר, וחיי האישיים היו מתגלגלים אחרת, לוּ סטיב היה משאיל לי אחת מהן. אך הוא רק שתק, ולא נענה לרמזים שהפרחתי בנושא", רטן.
"הדירות האלה של סטיב", המשיך איז'ו, "עמדו ריקות לגמרי ונשארו סגורות כשהוא עזב את ארה"ב, ועבר לאירופה עקב הסתבכות פיננסית פלילית מול חוקי האמריקנים, שדרשו מסטיב סכום אסטרונומי בגלל עסקות הנפט שהוא גלגל בהצלחה עם מלך אינדונזיה. הוא היה יכול להשאיל לי למגורים נוחים את הנכס בשדרה הקרובה למשרדי, אך הוא לא עשה את זה ונעלם. זו חברוּת זו?", שאל אותי איז'ו כאשר נפגשנו בתל-אביב, לבקשתו של סטיב דווקא, שרצה שנכיר.
אין אלפא מדגם "איז'ו"
"תכתוב משהו חיובי על איז'ו", ביקש ממני הטייקון האישי שלי בשיחה מאירופה, "תעשה את זה בשבילי", הפציר בי פעם אחר פעם באותו הסבר שחבל לו על איז'ו המסכן, אשר הכוונות הטובות שלו בנמל התעופה אינן מוערכות על ידי תושבי הארץ.
"מה אני אכתוב?", שאלתי, "הרי אני כותב על שואה, ולאיז'ו ורדי לא היה קשר אליה, למזלו. אני עורך ירחון רכב, כותב על חידושים בענף ומבצע מבחנים, וכידוע איז'ו אינו קשור לתחום המוטורי – הוא לא תכנן את סוסיתא ואת סברה, והוא עצמו אינו מכונית".
"זהו!", תפס סטיב בצעקת ניצחון, "הרי איז'ו שלנו (שלנו? א"א) ארגן חניון רכב בשדה התעופה, שתל פרחים, וזכה רק לביקורת עוינת תבדוק לפחות את זה", לחץ הטייקון שלי, וחזר על הבקשה בטלפון ממונטה-קארלו, עד שהסכמתי לנסוע ללוד ולבדוק את מצוקתו של איז'ו המנכ"ל.
בוס לא שוס
קבעתי עם איז'ו פגישה והגעתי למשרדו, שבכניסה לו ישבה מזכירה. "מר ורדי ישנו?", שאלתי, מצביע על דלת חדרו, "ברצוני להכיר את מלכותו".
המזכירה לא חייכה, ואף בקושי הרימה את ראשה מהשולחן. "מי יודע איפה החולירע הזה", סיננה, "לא אני ולא אף אחד עוקבים אחר צעדיו של הזיפת הזה ורדי. תבדוק בעצמך", המליצה.
פתחתי את הדלת, חדרו של המנכ"ל עמד ריק. "האיש איננו", אמרתי למזכירה, "איך מחפשים אחריו?", שאלתי, כי המחזה התגלגל שנים לפני תקופת הטלפונים הניידים, "אפשר אולי לקרוא לו באיזה רמקול?"
"להפעיל מערכת כריזה בשביל חרא כזה?", הופתעה המזכירה האישית של איז'ו, "מי פה בכלל מתעניין במה שהוא עושה או לא עושה", לימדה אותי.
יצאתי למסדרון ופניתי לפקידים שנתקלתי בהם. הסברתי שאני, כעיתונאי, מעוניין להיפגש עם איז'ו ורדי המנכ"ל, ובדיוק כמו עם מזכירתו, העובדים הגיבו באדישות ובעוינות. "לא ראינו אותו ולא שמענו", ענו לי, ופקיד אחד אף העיר ש"הוא לא מישהו ששווה לעקוב אחריו. הלוואי שהאיש הדוחה הזה ילך לאן שהוא רוצה, ורצוי שזה יהיה לעזאזל. כאן לא מחבבים אותו", הסביר.
התקשרתי למונטה-קארלו, ומסרתי לסטיב מורל שאיז'ו ורדי שלו כנראה הסתבך, ושלפי מה שראיתי והרחתי בלוד, הלקוח שלנו עומד לעוף מדירקטוריון שדה התעופה. "כל אלה שעובדים בנתב"ג מתייחסים לאיז'ו כאילו הוא לא קיים", סיכמתי.
הטייקון בלע את זה
היום איז'ו ורדי כבר לא שולט בשדה התעופה, וגם לא נמצא במקום מגוריו המהודר בנווה-אביבים, כי לבו של האיש לא עמד במתח של כעסיו הנצחיים על גורלו, והוא מת.
זה קרה זמן קצר אחרי הפיטורים מהנתב"ג, כאשר איז'ו ביים וביצע תרגיל מלוכלך, שפגע בי באופן כואב. הוא התקשר לאסיר-ההון סטיב מורל, ושיקר לו חָלָק שוולבו 264 המוזהבת שלו בעלת ששת הצילינדרים, השייכת לטייקון שלי הנ"ל ונמצאת כבר חמש שנים תחת חסותי – "עומדת ברחוב מוזנחת וחלודה, בלי אוויר בצמיגיה", העליל עליי איז'ו.
"הרשה לי לקחת את הוולבו לביתי", ביקש איז'ו את סטיב, "ואני אדאג שהיא תהיה במצב ראוי לשרת אותך כאשר תגיע ארצה". וסטיב בלע את השקר, התרגז עליי, והסכים.
טרחה ללא חתונה
והנה, בצהרי היום הגורלי, אני מגיע כהרגלי עם דלי ושמפו לחניון השוכן תחת כיכר אתרים, שבעליו נתנו לוולבו של סטיב מקום חניה קבוע תמורת פרסום העסק שלהם במדבקה על אלפא שלי, שהשתתפה אז בראלי-קרוס אשקלון.
עשיתי איתם את העסקה הנ"ל בלית ברירה, לאחר שהתעייפתי לשלם מכיסי על החניה של וולבו במלון הילטון, מה שעשיתי במשך שלוש השנים הקודמות, אף שלא נסעתי בעצמי בוולבו זו, בגלל מגוון סיבות:
ראשית, זה היה אסור לי, כי 264 המפוארת של אסיר-ההון נשאה מספר רישוי של עולה חדש. שנית, לא השתמשתי בוולבו בגלל צבע הזהב המבריק שלה, שהִקנה לה מראה של רכב עשירים, ולכן הייתה עשויה לעודד פורצים לבקר בדירתנו, חששתי.
בנוסף לכך, וולבו 264 ממש לא הייתה חביבה על טעמו של הקשיש המתחיל, שבאותה תקופה שמר למרגלות ביתו ברחוב הירקון שתי לנצ'יות פולביות – קוּפֶּה ראלי 1.3 רגילה ו-1.6 HF – כמו גם לנצ'יה שלישית, פולביה זאגאטו אדומה, ועוד אלפא 33 תלתן ירוק משופרת למרוצים.
מכל הסיבות הללו לא נסעתי בוולבו 264 של סטיב זולת קילומטרים ספורים, אלא רק דאגתי לה כאילו הייתה שלי. החלפתי לה מצבר, תיקנתי את הגיר האוטומטי שלה, שנפגע בגלל העמידה הממושכת, וכיוצא באלה ענייני אחזקה, הכול על חשבוני כמובן, כולל וקס ופוליש שערכתי לה מדי כמה חודשים ורחיצות מדי שבוע שעשיתי בעצמי.
עגנון היה אומר על כך באירוניה "טרחה ללא חתונה".
לטש עין, לטש יד
לנוכח הטיפול המסור שנמשך שנים, שוו בנפשכם את הרגע שבו גיליתי כי וולבו זו נעלמה מהחניון. כמעט רצתי למשטרה, אך אנשי המקום סיפרו לי שאיז'ו ורדי הגיע עם עורך דין ועם ניירות של ייפוי כוח מחו"ל, ולקח אותה. "נאלצנו למסור לו את המפתח שהשארת במשרד", דיווחו לי בנימת התנצלות.
הסברתי לסטיב שוורדי כועס כבר זמן רב שוולבו בונבוניירה זו נשארת אצלי, במקום לשרת אותו ואת אשתו, ובזכות התרגיל המלוכלך והשקרים זכה בה סוף סוף. "האוטו מטופל ומושקע, עם רישיונות בתוקף ומושבי עור מצוחצחים. די לסובב מפתח כדי לנסוע. איך יכולת להאמין שהוולבו שלך מוזנחת וזרוקה?", ניסיתי להדוף את דיבתו של איז'ו.
"חוץ מזה", אמרתי לסטיב, "שמרתי בתא המטען של 264 חלקים למנוע של לנצ'יה HF שלי, שהבאתי מאיטליה אחרי חיפושים נמרצים וכסף רב. תלכו שניכם, אתה ואיז'ו, אתה יודע לאן", כעסתי על הטייקון שהוּלך שולל בקלות כזו.
שיחק אותה פעמיים
אחר כך התקשרתי לוורדי. "בגלל תשוקתך לוולבו עשית את מה שעשית. תיהנה ממנה, מנוול, רק תחזיר לי את החלקים ששמתי בתא המטען שלה", ביקשתי, "כי אני זקוק להם ללנצ'יה. יש שם בוכנות חדשות, טבעות, גלי זיזים, שרשרת טיימינג, קראנק ומסבים. תחזיר לי אותם".
"כל הברזלים האלה נזרקו לפח", הודיע לי איז'ו ורדי בצליל של הנאה לא מוסתרת, "סטיב לא ביקש שתשמור מתכות כבדות בתא המטען של וולבו שלנו", הטעים בגאווה את המילה "שלנו", ולי לא היה מה להגיד חוץ מקללה בסיסית בפולנית.
הזיק גם אחרי מותו
אני מתקשה להאמין שהקללה הפשוטה שלי פעלה את פעולתה, ובכל זאת, ימים ספורים אחרי התקרית המביכה עבר איז'ו ורדי לעולם שכולו טוב, למדתי ממודעה בעיתון.
בכל אופן, בלי החלקים שהפסדתי לא יכולתי לתקן את המנוע של HF, ונאלצתי למכור אותה. הייתה זו HF מהסדרה הראשונה, אלופת העולם בראלי 1972. בשוק של היום היא שווה 80 אלף דולר. תהיה בריא, איז'ו, היכן שאתה לא נמצא.
אפילוג
נשארת השאלה מדוע נזכרתי באיז'ו, אשר אינו ראוי להתארח ברשימת הדמויות שפגשתי בחיי. ובכן, הסיבה שחשבתי עליו בשדה התעופה בלוד היא שראיתי את תוצאת התושייה של הדירקטוריון הנוכחי של שדה התעופה: כפי שבעבר היו בארצות הלועזיטים, וגם אצלנו, תאים קטנים של טלפון ציבורי, כך הוצבו היום בשדה התעופה ע"ש בן-גוריון כלובי גזים קומפקטיים שבהם מותר למעשנים לעשן.
בשלושה תאים כאלה, עשויי זכוכית וצמודים זה לזה, ראיתי שלושה מעשנים הנהנים מסטייתם בתוך עשן כבד, שכנראה אינו מוברח החוצה. לפי אדריכלי שדה התעופה, זוהי הדרך לבודד באופן מוחלט גדודי מעשנים, לבל יסכנו אוכלוסייה לא מעשנת חפה מפשע. רעיון זה גם מצמצם את מספר המעשנים רק לגרעין הקשה שאינו נרתע מהיכנסות אל תאי גזים קומפקטיים.
בקיצור, אפשר להסיק כי רוחו, זריזות מוחו וסגנונו של האקס-מנכ"ל איז'ו ורדי חוגגים עדיין בשדה התעופה בלוד, למרות הסתלקותו המוחלטת. ראיתי בעיניי.
הלכו היהודים, נשאר ההווי. פְּיָאסֶצְ'נוֹ השלווה, השוכנת קרוב לוורשה, הייתה לפני המלחמה הגדולה עיירה מועדפת על היהודים, שסגנון חייהם עיצב את אופיו המיוחד של המקום, עד שנמחק באכזריות על ידי השואה שהמיטו הגרמנים. יהודי פיאסצ'נו ובכללם האדמו"ר שלהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא גורשו לגטו ורשה, ומשם הובלו אל מחנות המוות טרבלינקה ומיידנק. המעטים ששרדו לא חזרו לעיירה, כך שהמושג "יהדות פיאסצ'נו" אושפז בהיסטוריה.
והנה, ביום אביב פולני, בשמש המקומית הקרה, עצרה הבווארית Z3M קוּפֶּה של הקשיש המורשה בפיאסצ'נו, מול מקום בילוי שנקרא "מקווה", בר משקאות חריפים הפועל בעיירה קטנה זו עד השעות הקטנות של הלילה. לקשיש, המופתע מהמיקום של הבר, אין כל כוונה לבדוק אם המוסדות היהודיים הזריזים, המתַפקדים בוורשה הקרובה, מכרו לגויים את הנכס היהודי שנשאר בפיאסצ'נו כפי שהם מכרו לעסקנים פולנים את הישיבה המהוללת בלובלין, שהבניין הגבוה והמרשים שלה ניצל מהריסה במלחמה והפך לא מזמן למלון רב כוכבים.
ואולי, כמו שמנחש הזקן התייר, הפעם נרדמה בשמירה הנהלת הקהילה היהודית הממולחת, הדואגת לעצמה בוורשה, ולא תבעה את הנדל"ן היהודי, ובוודאי לא חיפשה את יורשיו, מה שאִפשר לגויים, אנשי עסקים בפיאסצ'נו הנוכחית, לעלות על ההזדמנות.
ובעצם, אין כל סיבה להחזיר את המקווה לחיים ולשחזר את פעילותו הדתית, אף שקירותיו נשארו שלמים בלב פיאסצ'נו, כי מטרה זו היא מופשטת במצב שבו אין בסביבה אף נפש יהודי. מה גם שהפולקלור היהודי הסנטימנטלי, במיוחד כשהוא מעוקר מהיהודים עצמם, מצלצל טוב לביזנס.
טיפ טיפה: אין עשן. חלאס
קוראים במצוקה כותבים לי שבגלל סלסול עשן עדין שיוצא מהמפלט הם נכשלים בטסט השנתי, או החצי-שנתי כשמדובר במכוניות ותיקות. נהגים אלה נשלחים הביתה או למוסך, וזאת למרות שחוץ מאותו עשן דק וידידותי, שהוא סימן חיים של המנוע – שום בדיקה הנערכת במכשירי המכון אינה מגלה כל עדות לזיהום אוויר. למעשה, המכשור האלקטרוני במכון הרישוי אינו מתריע אפילו על פליטת C02! לא בסיבובי סרק של המנוע ולא בסיבובים גבוהים יותר, המבוצעים לפי התקן.
חרף זאת, קוראינו המאוכזבים מגורשים כאמור מהמכון עם מכוניותיהם היקרות-לנפשם הביתה או למוסך, כדי להתמודד עם "תקלת המנוע המעשן". הם חשים נרדפים על לא עוול בכפם, כאילו הם סובלים בבדיקות אלה רק עקב איזה ניסיון אפל של פקידי משרד התחבורה, המנסים להוריד מהכביש את המכוניות המזדקנות כדי שבעליהן יקנו מכוניות חדשות, לששונם ולשמחתם של ברוני היבוא.
"לצערי לא הועיל תוסף הפלא המפורסם, שכיבדתי בו את הדלק לפני הבדיקה החוזרת במכון הרישוי", כתב לנו אחד הקוראים. אז מה נשאר לעשות כדי שהשמשה הקדמית ברכב תזכה במדבקת רישוי בעלת תוקף?
השיטות הרגילות
ודאי שבמסגרת ההמלצות הטכנוקרטיות הנורמטיביות, שאני מפרסם על דפי מדורנו ומייעץ בשיחות טלפון, אני מציע לרענן את תנאי השרפה לפי הסדר המקובל: ניקוי המצערת ומנוע הצדדים, החלפת מסנן (פילטר) האוויר, כמו גם החלפת המצתים וחוטי חשמל חשודים, גילוי מזרק דולף, וגם הרכבת חיישן זונדה-למדא חדש מדי 100-120 אלף ק"מ. כל זאת כדי לגלות בסופו של דבר שהעשן הדק (או קצת יותר מדק) הוא תוצאה של שרפת שמן המנוע בגלל טבעות שאינן מתפקדות כראוי – אם משום שהטבעות הזדקנו, ואם כתוצאה משימוש בשמן מנוע זול, אשר מטעמי חיסכון לא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ.
קיימת גם אפשרות שהתפרקו ויצאו מדעתן הגומיות (מחזירי השמן) המורכבות על השסתומים, כך שהשמן המצטבר בראש המנוע ניגר אל תא השרפה, שבו הוא נשרף. החלפת גומיות אלה היא הליך לא פשוט אף שהן זולות, כי לצורך ההחלפה נדרש בדרך כלל פירוק ראש המנוע מהבלוק.
אז איך להציל את האוטו, אם כל פעולות אלה אינן עוזרות? האם אפשר "לרמות" את מכון הרישוי העוין – כסוג של הגנה עצמית של האוטו, שהמנוע שלו פולט עשן בגלל אכילת שמן? הנה התרגיל האחרון שנשאר לעזרתנו, המצריך מעט השקעה ומעניק הרבה סיפוק!
השיטה הסודית
- קונים אחד מתוספי השמן המתגאים בכך שהם מאפשרים לנסוע מרחק של 50-100 קילומטרים בלי שמן בכלל, וזאת מבלי לפגוע במסבי המנוע, בקראנק ובמערכת ההצתה.
- מוזגים את התוסף הנ"ל לשמן המנוע, רצוי שתי מנות במקום מנה אחת.
- נוסעים כמה ימים, ואז, לפני הבדיקה במכון – העוין לגבינו בהתאם למדיניות של משרד התחבורה והתושייה של השר העומד בראשו – פשוט מרוקנים את כל שמן המנוע מהמכל, ומגיעים לטסט החוזר במצב של מנוע יבש. אין שמן, אין עשן. חלאס. זבנג וגמרנו. רק המולקולות של תוסף הפלא האמיתי נשארו במקומות הרגישים של המנוע כדי להגן עליו.
- יוצאים ממכון הרישוי עם מדבקה חדשה על השמשה, חונים בהזדמנות הראשונה, מוציאים את מכל השמן מתא המטען, ומוזגים את השמן המועשר בתוסף חזרה אל המנוע, או שמוזגים שמן סינתטי חדש. הזהירים שבינינו יכולים, באותה הזדמנות, להחליף את מסנן השמן, למען יהא בריא ורענן.
- רק בבקשה אל תספרו, קוראים יקרים, שהקשיש המורשה החוצפן וחסר המעצורים פרסם ברבים את שיטת הגנה זו – אשר הפילוסופיה הדיאלקטית שלה למדה לא מעט מעקרונות מלחמת ששת הימים, ששיטותיה המהוללות מתוארות על ידי המדיה החוגגת את פסטיבל היובל.
שואלים את אדוארד
נילי גרייצר, בתגובה ל"נצח ועוד יום": בתגובה לכתבה המרגשת שלך במוסף "דיוקן" מהשבוע שעבר, על אודות השיר הרוסי שליווה אותך ואת החיילים הרוסים בדרך לכיבוש ברלין – רצ"ב מילות השיר האהוב והנוגע ללב שהזכרת, אשר תורגם לעברית על ידי שלונסקי והושר בתנועות הנוער.
שלום עירי נוחמה
נשיר ידידי מחר אלי קרב
נצא עם ענן מיתמר
כולנו נשיר עמנו יחדיו
גם ראש הפלוגה יזמר.
שלום עירי נוחמה
מחר נצא אי-שמה
מחר לבלי חוק
תזהיר בבת צחוק
מטפחת כחולה מרחוק.
תשובה: התרגום אכן מעניין, בריח קל של ימים עברו. אני תרגמתי רק בית אחד שנתקע בזיכרוני, ובוודאי לא חיפשתי חרוזים כי אינני משורר. תודה.
משפחת ברזילי, מצפה-רמון: ברשותנו הונדה FR-V קומפורט 1.8 שנת 2007. הרכב עשה בלי עין הרע 300 אלף ק"מ. הרכב מעולה ואמין מאוד וכמעט לא עושה בעיות, למעט קצת בעיות חשמל פנים (פלוס בעיה שהתחילה ככל הנראה בגלל בלאי בממיר הקטליטי). הרכב מונע בנזין, ולפני קצת יותר משנה הותקנה בו מערכת גפ"מ. לפי המחירון שוויו 25 אלף שקלים בקירוב. האם משתלם לנו להחליף רכב, או פשוט להשאיר אותו אצלנו "עד שייגמר?"
תשובה: FR-V היא יצירה מעניינת במיוחד של הונדה, שאני ממליץ עליה מִקֶרֶב דעת. אני מכיר מנועי הונדה מניסיון אישי, וסבורני שאם ההסבה לגז נעשתה במקצועיות, אז מכוניתכם אמורה לעשות בקלות עוד 300 אלף ק"מ בלי צורך לבצע אוברול או החלפת מנוע.
הזקן מודה שגם בגילו המופלג להביך, נשאר בו עדיין ילד הגדוד שאנוכי זכה להיות לקראת הרגעים הסופיים של מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין סתיו 1944 ועד יום הניצחון על הגרמנים, שנחגג בבירתם ההרוסה ברלין ב-9 במאי 1945
בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר.
אנוכי הילד סיפר על השנתיים ימים שהוא בילה בגטו ורשה, שם הייתי עדיין עם ההורים ועם אחותי אירנה, סיפר על הפחד, על הקור, על הרעב ועל הפרדה מאבא, שנשאר מאחורי החומות לגורל בלתי ידוע, תאי גזים במיידנק או בטרבלינקה.
אותו ילד גדוד, שהייתי אני ונשארתי עד עתה, סיפר כל זאת לחיילי היחידה, שלקחו אותו יחד איתם בדרכם אל החזית, סיפר לחבריו החדשים הרוסים, האוקראינים והפולנים, אשר רצו לשמוע את סיפוריו במקום ללכת לישון. והילד – ספק קמע של הפלוגה ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו.
הוא סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר.
אַלָּה יוסתור
לנשיא ארה"ב, שבזמן כתיבת מילים אלה מבקר במכון 'יד ושם' בירושלים, אין סיכוי לראות במוזיאון השואה את האביזרים העיקריים של גטו ורשה, כי 'יד ושם' מתעלם מהם.
וכך, לא מוצגות בתערוכה אלות העץ של שוטרי היודנראט האלימים, אותן אלות שידעו להרוג. מעינו של הציבור מוסתרות גם ריקשות האופניים שנסעו ברחובות הגטו על שלושה גלגלים, אותו כלי תחבורה שבאמצעותו היה רוכב שרירי ושזוף, לבוש סמרטוטים, מסיע על המושב הקדמי, המרופד, את בעלי אפשרויות הביזנס קלאס הגטואי ממקום למקום, כדי שלא יותקפו על ידי רעבים ללחם.
שכר הסופרים הראשון שלי
בתמורה לסיפוריו, חיילי הגדוד לימדו את הילד לנהוג בסְטוּדְבֵּייקֶר, משאית אמריקנית שתיבת ההילוכים שלה היא ללא סינכרוניזציה, כך שהילד למד להוריד הילוכים באמצעות דאבל קלאץ'. עברו שנים, וגם בתיבות הילוכים משוכללות ממשיך הזקן שנשאר ילד להשתמש בשיטת הדאבל קלאץ', שבזכותה מובטחים לגלגל התנופה הכפול בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו חיי נצח.
ועוד בתמורה לסיפוריו, לימדו החיילים את תושב הגטו הצעיר לשיר איתם שירים רוסיים, הלופתים את הגרון כפי שרק שירים רוסיים יודעים לעשות, וביניהם השיר "פְּרָשְצָ'יי לוּבִּימִי גוֹרוֹד" (היי שלום, עיר אהובה), שיר סנטימנטלי תמים לכאורה, אלא שהוא נשא אז משמעות חתרנית, מוסתרת היטב בין המנגינה הנוגה והמילים הרומנטיות.
אלא שאת זאת הבין אנוכי רק עשרות שנים אחר כך, בהפתעה מוחלטת ורק בזכות הגיל המופלג שלקח עליו חסות. כי בצעירותו היה זה לגביו עוד שיר רוסי אחד ששרו החיילים בדרכם לברלין, כמו "קטיוּשה" או "ליל אפלה".
סטלין לא הבין
הנה הבית של השיר "היי שלום, עיר אהובה" בשפתו המקורית בפונט הקירילי, בתעתיק ללועזית, ולבסוף בתרגום לעברית:
Прощай, любимый город
Уходим завтра в море
И ранней порой
Мелькнёт за кормой
Знакомый платок голубой
Proszczay, lubimye gorod
Uchodim zawtra w morie
I ranniey poroy
Mielkniot za kormoy
Znakomyj platok goluboy
היי שלום, עיר אהובה
מחר נצא לים
ובערפל השחר
תיבלע בין הגלים
המטפחת הכחולה שלך
מצעד הפְּרֵדות
והזיכרון לוחש לילד הגדוד הזקן שאסור לשכוח את אינספור הפעמים שעזבו אותו מוריו החיילים, אשר נפלו בקרב בהמוניהם, או את כל הפעמים שהוא עצמו עזב מקומות שאהב, בתים ומכוניות, והפליג מנמלים למיניהם, ובכל פעם נפרדו ממנו מטפחות כחולות והוא נפרד מהן – לטוב, לרע או לחינם.
וכעת חוזר שוב לזקן השיר הרוסי הישן שהזקן מכיר על-פה, אלא שהפעם, ברקע המנגינה, נשמעת מרחוק געיית צופר של אונייה, אשר עומדת להפליג לאותו אי-שם שבין חלום ובין השיר העצוב, שיר חסר רחמים כפייתי, המזכיר לזקן ששוב מתקרבת פרדה מהמטפחת הכחולה, האחרונה אולי.
טיפ טיפה: ידידת נפש
את הפרס הראשון בתחרות הצילום "גרנד פרי פוטו 2017" בקטגוריה "חיי היומיום" קיבלה הסופרת אנה גּוֹנְדֶק על סדרת תצלומים שהיא עשתה בתאילנד, שם כל שיאי הפופולריות נתונים ל"ילדי אלוהים", כלומר לבובות אשר לאמונת התאילנדים נושאות כוחות על-טבעיים.
"Kam Lai" (קאם לאי; בשפה התאית: ללא נשימה) הוא השם שהעניקה Ah Mui בת ה-58 לבובה שהיא קנתה אשתקד בבנגקוק מ"אדם קדוש בעל קשרים עם עולם שכולו טוב". זה לא היה סתם מוֹכר בובות, טוענת האישה, אלא קוסם בעל אמונה שהתקין ב"קאם לאי" נפש טהורה של ילדה תאילנדית אמיתית, מה ששינה לחלוטין את הבובה עשוית הפלסטיק.
Ah Mui מתייחסת לבובה זו כאל בתה. היא מדברת איתה, ישנה איתה מחובקת, ומאמינה ש"קאם לאי" מביאה לה מזל. ה"אֵם" המסורה לא משאירה את בובתה לבדה אפילו לרגע, מטיילת איתה במכונית מבלי לפחד מסכנת תאונות, ואף לוקחת אותה לעבודה, שבה ההכנסות גדלו, תופעה ש"אמא" מייחסת להתערבות הרוחנית של "קאם לאי".
העיתונאים שראיינו בפאריס את הצלמת גונדק לרגל זכייתה ב"גרנד פרי פוטו" שמעו ממנה שהתצלומים שהיא הביאה לתערוכה מתאילנד "מעידים בסך הכול איך תושבי מדינה זו מתמודדים עם קללת הבדידות".
שואלים את אדוארד
זאב: בהונדה סטרים שלי יש בעיה ללא מרפא כבר תקופה ארוכה.
הרכב שנת 2001, 2,000 סמ"ק, ועבר לאחרונה את ה-300 אלף ק"מ. המנוע לא מצליח לעבור את ה-3,500 סל"ד, ומגמגם (גם בהילוך סרק). חשוב לציין שעד 3,500 סל"ד אין שום בעיה.
היסטוריית הטיפולים במסע אחר מקור התקלה: החיישן של הממיר הקטליטי קיבל מכה ולכן טופל. לאחר מכן הוחלף יוניט לחץ שמן של מערכת V-TEC ובוצע אתחול מחשב, ובהמשך הוחלפו גם חיישן ורשתית V-TEC. כל זה בהמלצת המוסך, ומאחר שהבעיה לא נפתרה, המוסך ואני נשארנו אובדי עצות.
לעתים רחוקות יש כמה ימים שהרכב "שוכח" מהתקלה ומתפקד כראוי, אך לא הצלחתי לגלות דפוס שגורם לזה. אשמח לשמוע אם יש לך רעיון או עצה.
תשובה: מה אומר המחשב הדיאגנוסטי במוסך השייך ליבואן הונדה? האם הוא ממליץ לרענן את תוכנת המחשב של הרכב, טוען כי האשם בתקלה הוא הקויל, או שהוא גילה חולשה במשאבת הדלק, מסנן דלק סתום או סתם סתימה במערכת המספקת אוויר למכל הדלק, שהיא תקלה פרוזאית נפוצה למדי?
אם האפשרות האחרונה היא הסיבה להפרעה שאתה מתאר, אז אפשר לנסות לנסוע כמה קילומטרים בלי הפקק של מכל הדלק – או עם פקק חלופי שיש בו נקב. אם בעקבות נסיעה ניסיונית זו המנוע לא יסרב לעבוד בטורים גבוהים, התעלומה נפתרה.
ישי: הוריי מחפשים רכב יד שנייה בעל יכולות שטח שמתאים לזוג אנשים בוגרים (חמישים פלוס). התקציב הוא מאה אלף שקלים. כרגע יש ברשותם הונדה סיוויק שנת 2012.
הפרמטרים שחשובים הם: אמינות, שיהיה נוח בנסיעות ארוכות (הם עושים מעל 25 אלף ק"מ בשנה), ושתהיה אופציה לנסיעה בשטח ללא דפיקות לב מיותרות. כרגע נראה שההכרעה היא בין ה- XVלפורסטר. אשמח לדעת מה היתרונות והחסרונות של כל דגם, ועל איזה מהם אתה ממליץ (מבין הדגמים האוטומטיים).
תשובה: היו שנים שפורסטר חוללה נפלאות בתצורת הסטיישן הוותיקה, גם עם עקב אכילס בדמות תיאבון מוגזם לדלק, במיוחד בדגמי הטורבו. החידוש בגופה של פורסטר, והמודרניזציה שעשתה ממנה משהו בין SUV לקרוסאובר – הפכו את פורסטר דומה למתחרותיה, עם יתרון משמעותי בזכות מנוע בוקסר מתוקן והנעה 4X4 קבועה.
בכל אופן, בין פורסטר החדשה ו-XV, הבחירה באחרונה נראית הגיונית יותר. היא נעימה וקלה יותר לנהיגה, ומרגישה טוב גם בכביש וגם בשטח שאינו מתורבת במיוחד.
חיים ד': א. האם קיים בשוק גלגל לרכב העשוי מגומי מלא (כמו גלגל לעגלות ילדים), ללא צורך במילוי אוויר, כך שאין מצב שיקרה תקר לגלגל?
ב. אם יש, מדוע לא משווקים אותו?
ג. אם אין, מדוע לא מייצרים?
תשובה: הפטנט שאתה מתאר היה בייצור לפני מאה ומשהו שנים, כלומר בתקופה שבה לפני המכונית הנוסעת הלכו ברגל משרתים עם פנסים. גלגלים מלאים כאלה נשארו זמן-מה רק בעגלות סוסים, בעוד שיצרני המכוניות פנו לצמיגים מנופחי אוויר.
האוויר שבתוך הצמיג מאפשר אמורטיזציה בשיתוף פעולה עם הקפיצים ובולמי הזעזועים – וכך נוצרים אחיזת כביש, היגוי ונוחות נסיעה.
דוד מזרחי: רכשתי מרצדס GLA 250 שנת 2016 מטרייד-אין "כלמוביל", שהיווה רכב הדגמה שעשה 7,878 ק"מ. בהכירי היטב את המותג מרצדס מעברי כנהג 42 שנה, ומאחר שנסעתי על b200 טורבו והייתי מרוצה מהמנוע והגיר הנפלאים שלו (וזאת בניגוד לעיצוב פנים הרכב, שעשוי מחומרים לא איכותיים ומתפרקים) – חשבתי שאני משדרג את חוויית הנסיעה בעוברי לרכב חדיש בעל אותם נתונים טכניים ויותר הספק מנוע.
עשיתי נסיעת מבחן בת 10 דקות, שבה נאמר לי שהגיר חכם ולוקח לו קצת זמן ללמוד את הנהג ולהתנהג בהתאם. נסעתי ברכב הביתה לאחר תהליך קנייה מתיש מחוסר יעילות ומחוסר כבוד, וכבר בדרך הרגשתי משונה עם הגיר: הרכב נסע אמנם חלק והאיץ בצורה יפה, לקח לו שניות לעלות הילוכים, עד כדי כך שאחרי נסיעה של 200 מטר הוא הגיע להילוך רביעי מתוך שבעה וזאת בלחיצה מתונה על הדוושה – אך כשהיה צורך להוריד את הרגל מדוושת הגז,.ההילוכים לא ירדו, המהירות ירדה, ואז כל פעם שלחצתי שוב על הגז המנוע התחיל לצלצל, ההגה רטט נואשות ודוושת הגז רעדה.
לאחר יומיים פניתי למרכז שירות מורשה, בחושבי שזו תקלה פתירה עם הכנסת הרכב למחשב. לאחר שלוש פעמים שהגעתי למוסך, שם ניסו לפתור את הבעיה, נאמר לי שזוהי התנהגות הרכב ואין שום בעיה. הייתי המום מהתשובה, שהוקלטה ושמורה עימי. לא הסכמתי בשום אופן לתשובה כזו מחברה שהשם שלה הוא ביטוי לאיכות בלתי מתפשרת. הטענה שהמערכות מכוונות לחסוך בדלק לא שכנעה אותי שמרצדס ויתרה על איכות וחוויית נהיגה למען חיסכון בדלק. לדעתי זו תקלה ברכב שהם מתנערים ממנה.
פניתי להנהלת החברה, בטענה שעלותו הגבוהה של הרכב לא מצדיקה תקלה כזו שמבטלת את חוויית הנהיגה בו, אך הם מושכים את הטיפול. פניתי לשלושה בוחני רכב מחברות מובילות לקבלת עצה. הם הבינו את הבעיה, אך אמרו (מוקלט) שהם לא מבינים מדוע אני ממורמר, אף שבזכות ההמלצות שלהם נרכש הרכב ללא חשש. כשביקשתי את עצתם קיבלתי מכולם תשובה אחת: "תמכור אותו".
יצוין כי למדתי מכונאות רכב, ובצבא שירתי כמדריך מכונאות טנקים ואף נבחרתי להיות בצוות ראשוני לפיתוח המרכבה. לאחר מכן שירתי כמכונאי ראשי ביחידה. במשך 42 שנות ניסיוני עם כלי רכב לא נתקלתי בתופעה כזו. למיטב ידיעתי והבנתי, חייו של מנוע מצלצל מתקצרים באופן משמעותי, וכמובן חוויית הנהיגה בלתי נסבלת.
תשובה: אני חושש שהמקרה שתיארת ימצא את פתרונו רק בבית משפט, שייאלץ להכריע אם נפלת קורבן לרמאות או לא. אני מציע לך לפנות לשמאי ויקטור עידן, מומחה בהערכת נזקים בכלי רכב ובהגשת תביעות.
*
תצלומי השבוע: אומרים מבלי להגיד. י"א ("אנונימי") צילם בירושלים תמונה המתאימה לדעתנו להשתתף בתחרות "גרנד פרי פוטו". קשה להאמין שהיא אינה מבוימת אלא אמיתית, אך היא כזו.
בנוסף צילם ידידנו י"א יגואר E-Type נדירה, אחת מהיגוארים E-Type הרבות אשר מחזקות את נבחרת הקלאסיות של "מועדון החמש". רק לפני כמה שנים היה החיזיון של דגם זה נדיר, ותעיד על כך השמועה הנרגשת שרצה אז על "איזו E-Type מסתורית המסתובבת בפרברי תל-אביב", אשר הכניסה את אספני העתיקות למתח.
י"א תפס גם את ב-מ-וו אִיסֶטָה, סבתהּ הרוחנית של ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה, שהקשיש המורשה פתח איתה את הרפתקאותיו בראלי. לצד איסטה חונה פיאט 500 הבלתי נשכחת, שיש חשק ללטף אותה כאילו הייתה חיית מחמד, ולא מכונית שמלמדת עד היום את כל האמביציוזיות על ארבעה גלגלים מהו היגוי לדוגמה, ומהי הנאת נהיגה בתנאים ספרטניים.
לזקן אנוכי היו ארבע פיאטים כאלה, אחת בפולין של שנות השישים, שקיבלתי מהאנשים שקנו ממני את רנו R8 גורדיני, אשר הוסיפו את פיאט 500 לשטרות הכסף שהביאו לי תמורת רנו. שלוש פיאט 500 נוספות היו לי בארץ. אני מתגעגע לכל אחת מהן, מודה הזקן, אשר 500 האחרונה שלו הייתה משופרת, בעלת ציריות מחוזקות וסטרטר שנתפס בבורג נוסף לבל ישתחרר בזמן נסיעה.
התצלום נוסף הוא קומפוזיציית טבע דומם של שלושה אלמנטים – מרצדס, ספסל ואופניים. הסכימו איתי שתצלום זה אומר כדבעי על סביבתנו הים תיכונית מבלי להגיד הרבה.
הגיע הזמן להציג כמה מסקנות שהקשיש אנוכי אסף במשך ניסיונותיו הנמרצים במרחבי האמנות, הכתיבה, בימוי הסרטים, אחזקת הרכב ונהיגת המרוצים
בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב אחרי הגן, הבגרות, הצבא, האוניברסיטה והנישואים, קיים קשר הדוק בין כל העיסוקים הנ"ל. "קשר סיבתי, מגמתי ורלוונטי", טוען בעקשנות הזקן, הנגרר כהוגן על ידי כוח האינטואיציה, אשר טווה קשרים בין תחומי האמנות שהזכרנו ובין נהיגה ואחזקת רכב.
הזקן תפס זאת רק לאחר שעבר את רוב חייו ועוד קצת, בערוב דרכו, כאשר המכשפה הקרויה "אינטואיציה אנושית" שכנעה אותו בעומק תובנותיה, ואנוכי הבין שרק כוחותיה של אינטואיציה זו, המגיעים מהקרביים בגופו של מחפש התשובה או החיזוק, מסוגלים להציל אותו ברגע הצורך.
ואם כך, אז אין ספק שברגעים הקריטיים מוטב ללכת על דמיון פרוע, ולהתעלם מהחלטות סטנדרטיות שמציע השכל.
חשק מהפנט
מִכול החשקים האישיים שמתניעים עדיין את נפשו של הנוכחי המזדקן, אותו "קשיש מורשה" esq (אדון, מר) – הכינוי שבחרה עורכת המדור חגית כ' והזקן אימץ לעצמו בהתלהבות – מהבהבת עדיין בשמחה השאיפה, המהפנטת את הזקן החוצפן, להצטרף לחבורת הגיבורים בספר השיאים של גינס בעזרתה של Hungry Heidi, כלומר ב-מ-וו Z3M קופה שלו.
כן! המורשה הכפייתי זומם להיכנס לפנתיאון של גינס כ"דמות זרה מארץ הקודש שאינה דוברת גרמנית, אשר למרות גילה המופלג הקיפה את מסלול נורבורגרינג בקצת פחות מ-9 דקות".
משימת התאבדות להמונים
כדי להשיג את היעד המבוקש, האתגרי לגביו, בילה הזקן ימים מול מק-בוק Pro 17 הוותיק, עד כי בן apple המסכן התחמם ומת בגלל הסרטונים שמגיש יוטיוב, אשר בעזרתם ניסה המורשה לזהות מקומות מסוכנים בתוואי של נורבורגרינג – אותן מלכודות שהוסתרו היטב על ידי יוצרי המסלול, ובגללן מאבדים את רכבם נהגים רבים שהם שאפתניים דיים כדי לא להסתפק בטעימה בלבד של האתר המפורסם אלא לנסות להבריק בו.
והם מנסים לשווא, רובם ככולם, כי מבחן גרמני זה אינו קל לגבי מתחילים, חובבי מתח מתוסכלים שהמסלול מחזיר אותם למציאות בששון-לאיד.
אימונים לקראת הגרדום
הזקן לא מסתפק בסרטונים המלשינים על מלכודות אלו, ומבלה שפע של שעות בסימולטור כדי למנוע אפשרות שהוא יחזק במו גופו את רשימת אלה שהתרסקו כבר על הגדר, ועוד שילמו לבעלי המסלול על הנזקים שגרמו לו ולציוד בו.
אין למורשה ספק שגם הוא מנופח באמביציה חולנית לא פחות מאשר קופצים אחרים הבוחרים מרצונם החופשי בעלייה לגרדום, קונים תלושים להקפות מסלול המזכירים לוותיקי ארצנו את תקופת הצנע, ומזנקים ברכבם.
"את מסלול הוקנהיים, אשר אף הוא ממוקם ברייך הרביעי, הכרתי ללא עזרת סרטונים כי יוטיוב עוד לא היה קיים, וגם בלי שום סימולטור", נזכר הזקן, אלא שמיד צצו שתי עובדות פרוזאיות שקלקלו את ניסיונו להמעיט בקושי של נורבורגרינג. הן הזכירו לזקן שבתקופה הטרום-אינטרנטית הקשיש הנוכחי היה צעיר יותר מכעת, ושמסלול הוקנהיים אינו משוכה גבוהה כל כך, אלא מבחן ידידותי למדי בשביל חובבני נהיגת מרוצים אמביציוזיים המאמינים בנהיגתם.
כך שאין להשוות את מסלול הוקנהיים הקצר והחביב כלפי מתחילים לנורבורגרינג, הארוך ממנו פי חמישה ומפחיד במבחר סיבובים המפתיעים בזוויות משתנות, אשר מתַפקדים כמלכודות עכברים.
אותו מוח מרושע?
בנורבורגרינג מרגישים, מגלה הזקן, שמסלול זה תוכנן על ידי אותו מוח גרמני שתכנן גם את מלחמת העולם השנייה, את רצח העמים ואת השואה. רק בגלל זה כדאי לשלוט עליו.
צייר לי מציאות
"למד אותי", מבקש הקשיש את הסימולטור, בעל הגה מצופה עור ושלוש דוושות, כמו שהילדה הרעבה באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן פנתה לשולחן קטן בחדרה בבקשה "ערוך את עצמך". אלא שהסימולטור יודע לשקר, כך שאין להאמין לו. נכתוב על כך בקרוב.
מבט שני הוא רנטגן
המטרה הנוספת של הזקן קשורה בסרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", ובמיוחד בגרסת הבמאי, שהוא ובנו ערכו בביתם לפני שנתיים וחצי.
כפי שסופר כאן רבות, המורשה הזָהיר שמע בעצתם של עורכי דין, ועדיין לא הקרין בפני איש את הסרט, שאורכו שעה וחצי, כדי לא להפר את זכויות המפיק הרמאי מלודז'. שהרי הקרנה של גרסת הבמאי בציבור הייתה עשויה לאפשר למפיק מנוול זה לתבוע צדק בבתי משפט. אמנם זוהי אותה במה שהוא הפסיד עליה פעם אחר פעם, אלא שאין לו כסף להחזיר לספונסר, "המכון הממלכתי הפולני לסרטי איכות", כפי שהשופטים ציוו עליו.
והנה קרה שבזמן צפייה עצמית (המותרת עדיין) בגרסת הבמאי של סִרטו, הבין הזקן שהוא מביט בתמונה הקולנועית של חיי משפחתו וחייו שלו בגטו כפי שהוא מביט במסך הסימולטור העוקב אחר ההפתעות המרות במסלול נורבורגרינג, פרק אחר פרק, סיבוב אחר סיבוב.
וכך, במבט השני על הסרט, הביקורתי עד דק, שמע הזקן את קולה של האינטואיציה, הלוחשת לאוזניו שאין מנוס אלא לפתוח מחדש את תיק העריכה, שהוא חשב כי נסגר, וללכת איתה רחוק יותר.
סוף סוף עוזר לעצמי
בצעירותו של הזקן היו אומרים עליו שהוא יודע לתקן את העריכה בסרטים של אחרים – כלומר להתאים להם מוזיקה, לשנות את סדר התמונות, להמציא חיבורים חדשים ביניהן וכו'. לא פעם קולגות במאים ביקשו מהטרום-קשיש עזרה כאשר הגיעו לסמטה ללא מוצא, והוא התגייס למען סרטם.
והנה כעת, בזכות השנתיים שעברו מאז עריכתה של גרסת הבמאי של "שועל הכסף", קרה שאנוכי הביט בסרטו מרחוק, כאילו לא היה שלו, וכך, בכוחו של מבט צונן זה, זיהה את רוב המקומות שבהם המתח בסרטו יורד בגלל הקסם המתעתע של הזיכרונות.
כי העריכה הסטנדרטית, המשרתת את התסריט שכתב הזקן ואת המוזיקה של המלחין הגאוני כריסטופר קומדה, פספסה את השטח המת שקיים בין הדמיון המתגלגל על המסך ובין הריצה של הזיכרונות האמיתיים – כפי שבאימונים לקראת מסלול נורבורגרינג מפספס הסימולטור הסטנדרטי פרטים מכריעים, וגורם לנהג אופוריה ותחושת "וואלה, הולך לנו!", אשר מובילות להתרסקות ולהריסת גדר הבטיחות, כי אנו, חובבי נהיגת המרוצים, מבינים מאוחר מדי שמכשיר התרגול הוא פדגוג קטן מאוד, שאינו פועל בכוח האינטואיציה.
הזקן מתקשר לבנו
– "אני בא", הודיע המורשה לבנו היקר, "תכין לי מזג אוויר מתאים, ותשמור בשבילי איזה שבוע עבודה על השינויים שאני רוצה לעשות בעריכה, כי אתמול בערב צלצלה אליי המוזה והמליצה על ביצוע שינויים אלה".
– "חשבתי", ענה הבן לזקן, "שאתה עוזב את ענייניך הקולנועיים, ומגיע לגולה כדי להכין את היידי שלך לנהיגה על מסלול נורבורגרינג. חשבתי שתחליף לה בולמים, צמיגים וקפיצים, ושתתקין בה קשת בטיחות כמו ב-Z3M קופה ההיא שהקיפה את נורבורגרינג ב-7.95 דקות, בסרטון שמצאנו ביוטיוב! השחורה הזו של הבריטים הקיפה את נורבורגרינג בדקה פחות ממה שאתה חולם…", עקץ אותי החוצפן חסר הרחמים.
כך קורה, ידידיי, כשלא מפקחים מקרוב על חינוך ילדינו.
נוסעים סמויים באונייה
"תן לי דוגמה לשינוי שאתה עומד לעשות בסרט", ביקש הבן העורך, והזקן הודה שהוא עומד לערוך מחדש גם את הקטע ההוא שמרגש אותו עד היום, שבו אבא מספר לילדיו הסגורים איתו בגטו – כלומר לנוכחי ולאחותו אירנה – על הנוסע המפליג באונייה עם כלבו.
"הייתי רוצה להוסיף לקטע זה את המידע", גילה הזקן, "שהנוסע הוא למעשה יהודי בודד המפליג לפלשתינה. אנסה גם להוסיף תמונות דוקומנטריות מתקופת המנדט הבריטי, שבהן אשתול את נוכחותם של הילדים המביטים מקרוב על המשך הסיפור, כאילו לא היו נמצאים בדירתם בגטו אלא על סיפון אונייה זו, וממנו הם עוקבים מקרוב אחר הדרמה המתרחשת".
בקרת איכות משולשת
עריכה של סרט בודקים הדבקה אחר הדבקה, שוט אחר שוט – כפי שעל מסלול מרוצים, המתוכנן כדי להיות עוין, בודקים כל ישורת (מה היא מסתירה אחריה) ושואלים כל סיבוב אם הוא מאפשר להישאר בו בהילוך שלישי ובדוושת דלק לחוצה עד הרצפה.
באופן דומה בודקים גם את הציורים של הזקן, שהוא מתכוון לסדר להם תערוכה בתל-אביב: בונים סטודיו עץ כדי להיווכח איך הם נראים אחרי עזיבתם למשך חורף, ואז מוכרחים להחליט אילו מהם לקחת ארצה ואילו עדיף לשכוח או לתקן.
ומבהיר הזקן כי אף שהסרט והציורים קודמים לכול, הוא לא שכח את נורבורגרינג, ו-Hungry Heidi שלו אכן עומדת להצטייד בסתיו הקרוב בשלדת KW קשוחה ונמוכה, בבולמי בילשטיין B8 ובצמיגי מישלין פיילוט ספורט cup2, חצי סליקס כמו R888 של טויו, שאותם לובשת כבר אחותה של היידי, הונדה CRX. בנוסף על כך, היידי השמנמונת החביבה תיאלץ לרדת קצת במשקלה.
להרכין או להקרין?
אלא שעם כל הכבוד להופעה של פרויליין היידי על מסלול נורבורגרינג, אין לזקן ברירה אלא לקחת פסק זמן לפני כל החיזוקים הנדרשים בבווארית – כדי להתיישב על הסרט, לשנות קצת פה ושם, ואז להקרין בכל זאת את גרסת הבמאי 2, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב או בסינמטק.
כי האינטואיציה של המורשה אינה מסכימה עם עורכי הדין, המבקשים שהזקן ירכין את עצמו ויימנע מהקרנה, עד סוף ימיו אולי. האינטואיציה אומרת את ההפך: לטענתה, אם יהיו מלחמות, או לחלופין, כמו שמציעים המפיק הישראלי מרק רוזנבאום והקוראת היקרה רחל טסה, יסוכם איזה הסדר עם המפיק הפושע, השומר על זכויותיו ומחזיק בשבי את חומרי ההקלטה המקוריים של הסרט – אז שיהיה מה שיהיה. לעזאזל עם הזהירות המוגזמת, שאינה מסָפקת תשובה מסקרנת אם הגרסה הערוכה מחדש של "שועל הכסף" תנחל הצלחה או כישלון.
תיק מס' 38 980 36: היו שנים ששעשע אותי לערוך רשימה של מכוניות מבחן אשר כתבי הרכב פגעו בהן על כבישי הארץ ואף חיסלו אותן כליל. גיליתי אז שההתרסקויות הן פועל יוצא של רשלנות פושעת מצד ה"בוחנים" או של חוסר ידע שלהם בנהיגה. הופתעתי מכך שהיבואנים התייחסו בסלחנות לפגיעות בסחורתם, עד שהבנתי שהעניין משחק לטובתם. שהרי אחרי כל תאונה מביכה במכונית מבחן, הכתב שעשה אותה ניסה לפצות את ברוני הייבוא ויחצ"ניהם בכתיבה נלהבת על הפירמה – וכך למעשה הפכו לא מעט מהכותבים בענף לכתבי חצר פעילים ומנוסים.
נזכרתי כעת בתחקיר ישן זה שעשיתי בגלל מותה של גולף GTI R חדשה, שנפלה קורבן לכתב שאינו מיומן דיו כדי לפקח על 300 הסוסים של R הגזעית. האפשרות ההיפותטית שה"בוחן" השאיר ברמת-גן את זוג האופניים שעליהם הוא הגיע לאולם התצוגה – הייתה אמורה להדליק בפירמה נורה אדומה, אך ספק אם אנשי צ'מפיון מוטורס התעניינו בכלל בכישורי הנהיגה של האיש שרצח להם את GTI הנפלאה.
נראה לקשיש שמחסל ה- Rלא קרא במדורנו ש-4X4 דורשת זהירות יתרה, משום שהיא אינה מסמנת לאוחז בהגה שבכוונתה להחליק כפי שמזהירות את הנהג מכוניות "נורמליות".
למטה: עדיין בידיים טובות. גולף GTI R בעלת מספר רישוי 38 980 36 באחד המבחנים, ימים ספורים לפני ריסוקה
טיפ טיפה: קטינות מנוצלות ומטושטשות
בכפוף להסכם הג'נטלמני שבין כתבים ויבואני רכב עבריים, מכוניות הנמסרות למבחני דרכים מתפרסמות במדיה עם לוחיות רישוי המטושטשות באמצעות מחשב. מכוניות תמימות אלה, ביניהן גם מומלצות ואכן טובות כפי שנכתב עליהן בדו"ח המבחן – זוכות באנונימיות כמו קטינים שפניהם טושטשו לפי חוק, וכמו אנסים, גנבים, מושחתים ואנשי עולם תחתון לפני העמדתם לדין.
מה הסיבה העומדת מאחורי הקלעים של הטשטוש שעובר המספר המופיע על לוחיות הרישוי במכוניות מבחן? האם יש אמת בחשד של הקשיש המורשה, הסבור כי לפי אותו הסכם סודי שהזכרנו, הגרפיקאים מטשטשים את מספר הרישוי כדי להסתיר את העובדה החשוכה שמכונית מסוימת רשמה קילומטרים במבחנים, עברה מכתב לכתב ואולי גם נסעה בשטח לא מתאים לה, התקלקלה ותוקנה? כל התלאות הללו שעברה מכונית המבחן המסכנה הן שטויות, שהרי אחרי רחיצה, פוליש וטיפול זהיר במד הקילומטרים, שבתקופה האלקטרונית אינו משאיר עקבות – אותה מכונית מבחן משופשפת תימכר כ"יד ראשונה" נוצצת ומצופה בניילונים, מריחה טוב, ומתגאה באפס קילומטרים. ממש בתולה.
אם קיימת סיבה אחרת לטשטוש המספר בלוחיות רישוי של מכוניות מבחן המופיעות בידיעות, ב-ynet, בוואלה ובכל מדור או אתר רכב אחרים – נשמח להתנצל על ההשערה שהעלינו כאן, נפסיק לחשוד בקיומו של monkey business, ונפרסם כל הסבר, בלתי הגיוני ככל שיהיה.
שואלים את אדוארד
מהיר ועצבני: גם קומבינת מובילאיי והיבואנים ושות' בארץ ישראל היא אירוע טרור, כי:
- לוקחים מכונית חדשה, "מפשיטים" ממנה את כל אבזור הבטיחות הפאסיבי והאקטיבי, את המולטימדיה המקורית וציוד עזר מקורי (כמו חיישני רוורס) של יצרן המכונית, ציוד שמוטמע היטב ומורכב באופן מקצועי בשלב הייצור וההרכבה של המכונית על פס הייצור.
2. ואז "מלבישים" את המכונית החדשה בקומבינת גימיק של מובילאיי/שעשוע/יבואנים ששותפים במובילאיי, ומלבישים מולטימדיה סינית מפינת הזול – והכול מורכב בפלייר פטנט, איזולירבנד ואזיקונים, עם הרבה חפירה וחאפריוּת ונזק למכונית החדשה שרכשתם במיטב כספכם, שגם עלתה לכם פי שניים יותר מאשר בחו"ל. ונזכיר כי החצי מחיר בחו"ל כולל את כל האבזור, שכולו אוריגינלי, מוטמע ומורכב בידי יצרן המכונית על פס הייצור בארץ הייצור.
3. רוכשי מכוניות חדשות בישראל, עובדים עליכם בעיניים.
עזריאל למברגר: מה דעתך על טויוטה קורולה רובוטית? יש לי הצעה מעניינת (קילומטראז' נמוך, יד ראשונה) של רכב כזה משנת 2009 או 2010.(הבנתי שעם רובוטית 2008 לא כדאי להתעסק).
או שכדאי ללכת על האוטומט ה"סטנדרטי"?
תשובה: החיסכון בדלק ברמה של גיר ידני, כמו גם אמינותו של הגיר הרובוטי, תומכים בהצעה זו.
אם כי הגיר הרובוטי אינו אופציה לבעלי טויוטות שהתרגלו להחלפה חלקה של הילוכים בגירים פלנטריים – אשר מבזבזים אמנם דלק ופוגעים בביצועים אך בתמורה מפנקים את הנהג והנוסעים. נכון שקיימות שיטות לריכוך מסוים של ההחלפות הברוטליות המאפיינות את תיבת ההילוכים הרובוטית, אך אפילו דוקטורט בתחום השימוש העדין בדוושת הדלק אינו יכול "לגהץ" את החלפות אלה.
בכל אופן, מומלץ לערוך נסיעת מבחן בקורולה בעלת גיר רובוטי, כדי לבדוק אם נישואים עם גיר זה אכן פוגעים אנושות בנוחות הנסיעה, או שהם נוסכים הרגשה ספורטיבית דווקא, שקל להתרגל אליה.
משה קליין: ברשותי אופל קורסה אוטומטית מודל 2013 שעשתה 95 אלף ק"מ. לאחר שראיתי כמה אזכורים ב"שואלים את אדוארד" לגבי החלפת שמן גיר אצל המומחים לכך, שאלתי את מרכז השירות המורשה של היבואן מתי צריך להחליף שמן גיר באופל אוטומטית זו.
נעניתי בכך שאין הוראה או המלצה של היצרן להחליף שמן גיר, ועל כן לא מחליפים.
אציין שעד עתה הגיר לא עשה בעיות כלשהן. האם המלצה כזו נשמעת לך הגיונית?
תשובה: כאשר אופל הייתה שייכת ל-GM (ג'נרל מוטורס), המוסכים המוסמכים של היצרן היו ממליצים על החלפת שמנים בתיבות ההילוכים האוטומטיות של קורסה ושל אסטרה, לדרישתן של חברות השמנים. כנראה, המיזוג של אופל עם הקונצרן הצרפתי PSA (פיז'ו-סיטרואן), שקנה את אופל מהאמריקנים, שינה את מדיניות השיווק של הפירמה למתחשבת פחות בבעלי רכב, שתפקידם הוא לקנות דגם חדש מדי שלוש-ארבע שנים.
במקומך, הייתי מבקר במכון מנוסה לגירים אוטומטיים, ומבקש בעלי מקצוע שיבדקו את מצב שמן הגיר בקורסה שלך לפי צבעו, ריחו, צמיגותו והכמות שנשארה. בהתאם לבדיקה זו יוחלט אם להחליף שמן או לא.
מכונית הנפש 