דיודה צהובה אשר עלולה כל רגע להידלק ולהתריע על תקלת מנוע, דמיונית או אמיתית, תלויה מעל ראשיהם של מיליון נהגים עבריים כמו חרב דמוקלס
אמנם הזקן אנוכי מצדד בגישה הגורסת כי מכוניות הן כלי תחבורה רציני מכדי לראות בהן נושא קומי, והן עוד ידידות נפש אמיתיות, אם רק נרשה להן, ולכן לא נעים לעשות מהן צחוק – אלא שבכל זאת קשה להאמין שהצרפתים או האיטלקים לא הפיקו עדיין קומדיה על הדיודה הצהובה.
ובחזונו של הקשיש המורשה, קומיקאי צמרת כמו לואי דה פינס או ז'אק טאטי, או דווקא שחקן הדרמה מרצ'לו מסטרויאני, מגלם מול המסרטה את הנהג התורן אשר נתפס בשבי הפסיכולוגי של אותה דיודה צהובה, שנדלקה בהפתעה מוחלטת.
מיד בהידלק הסיוט הצהוב, קורבן הדיודה רואה את עצמו נכנס למוסך, שבדלת שלו מותקן חיישן, אשר חיכה בסבלנות כדי להפעיל פעמון המכריז "1,000 שקלים", "2,000 שקלים" או סכום לא סופי בהמשכים.
המסך של תמונת דמיון זו יורד, והמציאות מתחילה לנקוש בעקביה על רקות הנהג.
מה יהיה, הוא דואג, ובייאושו מחפש קשר פרפסיכולוגי עם הדיודה. "הפסיקי לדלוק, יקירתי", מנסה הנהג את האסכולה, אך הדיודה אינה מתאימה לשַמש כמדיום, וממשיכה לזרוח על לוח השחור של מד המהירות כמו ירח נצחי בלילה צלול. "למה נפלת דווקא עליי", ממלמל הנהג.
פתאום יש "מצב"
הדיודה הדולקת מתחילה להכניס את הנהג לפאניקה מצטברת. הוא עוצר, מכבה מנוע, מחכה רגע ומתניע שוב, וחוזר חלילה, חדור תקווה רְמוּצָה אל מול המציאות, המטיחה בפרצופו פעם אחר פעם את אותה דיודה עיקשת. פתאום יש "מצב". והמצב הוא שכל דיודות האזהרה מפסיקות לדלוק כאשר המנוע תופס סל"דים, חוץ משתיים: דיודת בלם היד, והדיודה הצהובה ההיא.
הנהג מוריד את ידית הבלם, בעיניו ניצוץ של תקווה מחודשת. אולי יש קשר בין שתי הדיודות, הוא הוגה השערה תמימה. אך כשהוא מדליק מחדש את המנוע, רק הדיודה של בלם היד נכבית, ואילו הצהובונת המאיימת נדלקת, ואף נדמה שהזריחה שלה בוהקת עוד יותר, כאילו המנוולת נהנית מהדרמה שהיא מחוללת.
הזיכרון שמאחורי הזיכרון
"לא מצאת פראייר", פונה הנהג לדיודה העוינת בצליל דק של איום, ויוצא לקרב על הנורמליוּת. לבוש באפוד זרחני הוא יוצא מהאוטו, פותח מכסה מנוע, ומפרק מהמצבר שני חוטים עבים – קודם את הפלוס ואחר את המינוס. הוא מחכה כמה רגעים, ואז מרכיב את החוטים חזרה בסדר הפוך, קודם מינוס, אחר כך פלוס.
"סידרנו את זה!", מודיע הנהג לאשתו. "אין דיודה, גורנישט, א-מחייה, אָבָדֶה (נגמר, גן עדן, ככה זה), כי מחקתי את תקלת המנוע מזיכרון המחשב", הוא מסביר לרעייתו בסמכותיות גברית שקיבלנו עם שפתנו. או-אז הוא מתיישב בתא הפיקוד, מחכך ידיים, מסובב מפתח בסוויץ', מתניע באמונה עיוורת, ולא מקלל בארמית רק בגלל נוכחות הילדים. נראה שלדיודה הזו יש זיכרון עוקף-זיכרון.
אשתו שואלת בדאגה כמה שקלים יעלה להיפטר מההתלקחות של הדיודה, והילד החוצפן מציע לאבא לתת מכה למד המהירות. "ככה אני מטפל במחשב שלי כשהוא מורד", הוא מסביר.
"שתוק, אל תתערב", כועס הנהג על הילד, אך בכל זאת מכניס סטירה קטנה ללוח המחוונים. תחילה ביד פתוחה, אחר כך באגרוף של טייסון. לא עוזר. "אנחנו דלוקות עליו", מגחכת הדיודה לחברותיה, דיודת הטעינה, דיודת ה-ABS ודיודת לחץ השמן, שנכבו כהוגן.
וכך, בעימות הספורטיבי שבין הדיודה הצהובה והמוח היהודי, הדיודה מובילה 0:1.
הקשר שבין דיודה וקומוניזם
"רוח הבלהות הצהובה מרחפת מעל ראשינו". כך אפשר לקבוע בפרפראזה על המשפט המפורסם שקרל מרקס אמר במקור על הקומוניזם, כפי שלמדנו אותו בברית המועצות לשעבר, במדינות מזרח אירופה או בקיבוצים של מפ"ם.
אור-גניזם ערמומי
אלא שלנורה הצהובה, סדיסטית מדופלמת, יש תרגיל נבזי יותר מאשר להידלק סתם כך: היא נדלקת לסירוגין. בנסיעות היא מפחידה שהמנוע עומד להתפגר, ורגע לפני שמגיעים למוסך היא נכבית.
לשווא יתלונן עליה הנהג; מר מוסכניק לא מוצא עדות לתקלה כלשהי. וכאשר הלקוח המעוצבן חוזר שוב למוסך בטענה על הדיודה, עובדי המוסך עושים מחוות "קוקו" מאחורי גבו. "יש לו איזה תסביך דיודה", אומרים עליו בפינות המוסך, עד שהנהג משאיר את מכוניתו לבדיקה, ומחכה בבית לתוצאה.
כי אמיתית היא
יום-יומיים כלום, ואז המוסכניק מעדכן שהם נסעו כבר 100 ק"מ ועוד 200 ק"מ, ושום דבר צהוב לא נדלק. לא בעיר, לא בכביש הבינעירוני המהיר.
"אולי היא דלקה בגללך", מקניט הנהג את אשתו. "איזה חיישן מזהה את נוכחותך באוטו", הוא צוחק על חשבון רעייתו כפי שצחקו עליו במוסך, ופתאום מתקשר המוסכניק. "צדקת", אומר האיש, "הנורה אכן נדלקה! עכשיו אפשר לבדוק מה ולמה".
הנהג מוצא את עצמו שבע רצון מכך שטענתו הוכרה כחלק מעולם הממשוּת, אך אשתו חושבת שבעלה אחוז הטירוף זקוק לעזרה רפואית. "מה אתה שמח?", שואלת האישה. "הרי עוד רגע נעמוד מול מחיר התיקון".
דיאגנוזה לא גנוּזה
אז מה לעשות כשעל לוח המחוונים במכוניתנו נדלקת פתאום הדיודה הצהובה check engine, או דיודה נושאת איור מנוע, צהובה אף היא? ראשית, אין לזלזל בכך, שכן הידלקות של check engine מסמנת בדרך כלל צרות אמיתיות – אם כי לא בהכרח רציניות, למזלנו.
הדיודה היא תוצאת החובה המוטלת על כל מכונית שמשווקת משנת 2001 להיות מצוידת במערכת הדיאגנוזה העצמית OBDII/EOBD. מערכת אלקטרונית זו חושפת תקלות, במיוחד כאלה שמסוכנות לנוסעים או מאיימות על הסביבה.
מה אומרת הדיודה check engine
- תקלה בסונדה (חיישן) למבדא: גורמת לתערובת שגויה. כתוצאה, הביצועים נפגעים וצריכת הדלק עולה.
- תקלה במאייד הקטליטי או במסנן DPF: גורמת לגזים רעילים היוצאים מהמפלט.
- תקלה במערכת ההזרקה: גורמת שלצילינדר מגיע דלק עשיר מדי או עני מדי, מה שמפריע לעבודתו התקינה של המנוע.
- 4. סתימה בשסתום EGR: פוגעת בכמה מערכות של המנוע.
- תקלה במערכת ההצתה: פוגעת בביצועי המכונית, ודלק לא שרוף עלול להרוס את המאייד הקטליטי.
- במכוניות היברידיות, נורת check engine נדלקת גם כאשר מחשב הרכב מגלה שהמנוע מפסיק לעבוד בשיטת אטקינסון (שבה עובדות רוב ההיברידיות), ומנסה לעבוד בשיטה הרגילה של ארבע פעימות.
מה צריך הנהג לעשות כאשר על לוח המחוונים נדלקת דיודה צהובה, אשר מופיע בה או לא מופיע הכיתוב check engine? הנה שלושה תרחישים – והתגובה המומלצת להם.
- הדיודה נדלקה, אך המנוע עובד כרגיל
כדי שתידלק דיודת check engine, די בכך שמחשב המנוע יקבל מאחד החיישנים אות חריג, או שהחיישן עצמו בדק נתונים ומצא שהם סוטים מהתקן – גבוהים או נמוכים יותר מאלו שקבע היצרן. הסיבה לכך עשויה להיות קורוזיה בחיבורים או רטיבות שפלשה למגיסטרלות העדינות, במיוחד כאשר מערכת החשמל עובדת בשיטת CAN.
אמנם במצב כזה יעבוד המנוע כרגיל כביכול, אך הוא ישרוף יותר דלק ולא יוכל להפגין את מלוא כוחו. במקרה כזה יש לגשת למוסך המצויד במחשב דיאגנוסטי, כדי לבדוק מה הסיבה לכך שדיודת check engine נדלקה.
זהירות: מוסכים רבים מעדיפים, במצב כזה, לנקות את מחשב הרכב מזיכרון התקלה, מה שמשתיק את דיודת check engine המציקה לנו עם הודעה על תקלה. אך אם לא נטפל בסיבת התקלה, היא תישאר בעינה והדיודה תידלק שוב.
אגב, ברוב המכוניות יכול הנהג למחוק בעצמו את זיכרון התקלה מהמחשב: די בכך שהוא ינטרל את המצבר לכמה דקות. אך כאמור, הדחקה והכחשה אינן דרך התמודדות מומלצת עם בעיית מנוע.
- check engine נדלקה וכבתה
אם התקלה שהמחשב איתר לא חוזרת על עצמה, אז כעבור זמן מה, או אחרי כמה התנעות מנוע – דיודת check engine תיכבה מעצמה, וקוד התקלה ייעלם מזיכרון המחשב. הסיבות לתקלות הנעלמות הן פרוזאיות, כמו מתח חשמל נמוך מדי בגלל קור לילי או בעיות בחוטי החשמל עקב רחיצת הרכב.
אם דיודת check engine נדלקת במהלך נסיעה, אז אפילו אם היא תיכבה כעבור זמן מה, מומלץ בכל זאת להיכנס בהקדם למוסך, ולא לחכות עד שקוד התקלה ייעלם מהמחשב – ולא ניתן יהיה כבר לזהות אותו במחשב דיאגנוסטי.
- check engine נדלקה, והמנוע נחלש
תופעה זו מעידה שהתקלה רצינית. במצב חירום זה עומד לרשותנו כוח נסיעה מינימלי כדי שנוכל לגשת למוסך. ודאי שיש לנצל זאת ולמהר למוסך. אמנם ברוב המקרים ניתן להחזיר את המנוע לעבודה נורמלית באמצעות מחיקת העדות לתקלה מזיכרון המחשב – אלא שבכך עלולה התקלה רק להחמיר.
טיפ טיפה: אנו, תלמידי הגשם
גשם הוא המורה הטוב ביותר לנהיגה. אמנם לא כמו פעם, כאשר כולם נסעו בצמיגים לא מתקדמים, בלי ABS, בלי ESP ובלי כל אמצעי הבטיחות המודרניים. ובכל זאת, גם בימינו גשם מלמד נהיגה. כי חוץ מגשם, דבר לא מזכיר לנהג שהוא ונהיגתו הם עדיין הגורמים החשובים ביותר בבטיחות.
גשם הוא מורה מעולה לנהיגה משום שרק הוא, ובמדינות לועזיטיות גם שלג וקרח, מלמד ללחוץ בעדינות על הדוושות ולהכיר את המכונית עד תום.
קחו למשל את עניין העצירה ברגעים קריטיים. הגשם ממליץ לא להיכנס לתבהלה, וגם לא לסמוך על ABS שיעשה את העבודה, אלא ללחוץ בהתחשבות על דוושת הבלם. תחילה יש ללחוץ על הבלם בעדינות, וכעבור שבריר שנייה להגביר את הלחיצה – כך שמערכת ההצלה ABS לא תיכנס לפעולה, אך משקל הרכב יעבור לציר הקדמי. רק אז, על סף כניסתה של מערכת ABS לפעולה, אנו, תלמידי הגשם, ננצל את העובדה שמשקל המכונית הִדְבִּיק את הגלגלים הקדמיים לקרקע, ואכן נלחץ בחוזקה על דוושת הבלמים כדי ליהנות מעזרת ABS, המסוגלת לעצור את המכונית במרחק הקצר ביותר האפשרי כדי למנוע התנגשות.
למדנו את שיטת עצירה מתוחכמת זו בזכות הגשם והתרגלנו אליה, עד כי לחיצה הדרגתית על הבלמים כצעד מקדים ל-ABS הפכה כבר לאינסטינקט, המיושם הן על אספלט יבש והן בנסיעת שטח (נדירה אצל הקשיש המורשה).
נסיעה בגשם משכנעת גם כי החלקה, שלימדו אותנו לפחד ממנה, אינה בהכרח מצב מסוכן. הרי לתאונה לא גורמת ההחלקה עצמה אלא רק איבוד השליטה על המכונית. שתי תופעות אלה נבדלות זו מזו באופן משמעותי, כך שאין מנוס אלא ללמוד כללי הגנה עצמית נגד סכנת ההחלקה, כך שנוכל להתמודד איתה ואולי אף ליהנות ממנה. הרי בשביל נהגים רבים, החלקה היא חלק בלתי נפרד מחוויית הניהוג.
נסיעה בדריפט, שהיא קטע בספורט המוטורי האתגרי, מנצלת עד תום את נטיית המכונית להחליק. הבווארית של הזקן הנוכחי מתה על שטויות כאלה, וקשה לסרב לה.
על משטח רטוב מתפתח בדרך כלל תת היגוי, החלקה שבה הגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה. במצב כזה, למכונית יש נטייה להמשיך לנסוע קדימה חרף סיבוב ההגה לכיוון הסיבוב – והתוצאה היא שהמכונית לא נכנסת לתלם של הסיבוב.
בניגוד מכך, היגוי יתר הוא מצב שבו מתחיל להחליק הציר האחורי, מה שבשפת הנהגים נקרא "זריקת זנב". כתוצאה, המכונית שואפת לבצע סיבוב חד יותר מכפי שהנהג תכנן.
החלקה – מה לעשות
1. החלקה בנוסח תת היגוי: תוצאה של כניסה מהירה מדי לסיבוב, או של לחיצה חזקה מדי על דוושת הגז בתוך הסיבוב.
מה עושים? מרפים מדוושת הגז כדי שמשקל הרכב יעבור לגלגלים הקדמיים, ואז, אם מוכרחים, מיישרים במקצת את סיבוב ההגה.
2. החלקה בנוסח היגוי יתר: תוצאה של הסרת רגל מדוושת הגז בתוך הסיבוב, או של סיבוב הגה פתאומי במהירות גבוהה (למשל, כאשר מבחינים באדם, בבעל חיים או במכשול אחר).
מה עושים? מבצעים קונטרה קצרה בהגה כדי לקבל שליטה על הציר האחורי המשתולל. כלומר: מסובבים את ההגה לכיוון הזנב הבורח – ומחזירים מיד את גלגל ההגה למקומו. אם אין די בכך, מבצעים קונטרה נוספת.
כפי שהדגשנו בעבר, נדרשת כאן בעצם תגובה מהירה אשר מנוגדת לאינסטינקט שלנו לסובב את ההגה בניגוד לכיוון ההחלקה כדי לברוח ממנו. אנו נדרשים לא להיכנע לאינסטינקט זה – ולסובב את ההגה אל כיוון ההחלקה דווקא.
לסובב את המזל
הגשם ממליץ גם לתרגל סיבוב מהיר של ההגה ימינה ושמאלה, תרגול שייערך בכביש פתוח ופנוי או בחניון ריק.
אימונים מסוג זה מומלצים משום שבכל התרחישים של הגנה עצמית נגד החלקות, תנועת הגה מהירה היא סוד ההצלה.
שואלים את אדוארד
ז'קלין מיקולסקי, מבשרת-ציון: אני בת 78, נהגת יחידה. ברשותי רנו קליאו B שנת 2001 גיר אוטומטי, שעשתה 126 אלף ק"מ. בסך הכול אני אוהבת את האוטו – הישיבה מפנקת, אך הגיר בעייתי והטיפולים שבוצעו במוסך לא הועילו.
הנורה "AUTO" של הגיר נדלקת באמצע הנסיעה ואני נאלצת לעצור בצד, שזה כמובן בעייתי ומסוכן. אני מכבה את המנוע, מחכה כמה דקות, מתניעה שוב ונוסעת. האם כדאי לגשת למכון שמתמחה בגיר אוטומטי? אם כן, איזה מכון מתאים ומומלץ בסביבת מגוריי?
לחילופין, האם מוטב לשקול רכישת מכונית חדשה, דומה בגודלה? אם כן, על איזה דגם אתה ממליץ, שגם לו יש גיר אוטומטי אמין?
תשובה: המקרה לא סטנדרטי, שכן גירים אוטומטיים של רנו – להבדיל מגירים חדשניים, בעלי שני מצמדים – נהנים מהשמועה על אמינותם. ייתכן אפוא שהתקלה שאת מתארת בתיבת ההילוכים האוטומטית של קליאו היא תוצאה של הזנחה.
ייתכן למשל שהמוסך לא החליף בתיבה שמן, או – כפי שקורה תכופות – החליף את שמן הגיר באופן פרטאצ'י, מבלי לדאוג לטמפרטורה נאותה ומבלי להקפיד שהשמן יוחלף במלואו. כי החלפת שמן בגיר אוטומטי אינה דומה להחלפת שמן מנוע, אלא דורשת דייקנות ומיומנות.
כידוע, תיבת הילוכים אוטומטית יש למלא בשמן הסינתטי ATF, המייצר לחץ הידראולי ואת השימון הנדרש. חשוב להשתמש בסוגי שמן מתאימים, שבמקרה של תיבת ההילוכים האוטומטית בקליאו הם Dexron II או M-II. כדאי להיות בררנים, כי בחירה בשמן לא מתאים עלולה לגרום תקלה במערכת ההידראולית, ובכך לזרוע את התיאוריה שלפיה החלפת שמן מזיקה לגיר.
אכן, כל מכון המתמחה בגירים אוטומטיים מסוגל להחזיר את הגיר של קליאו למצב המאפשר לשרת אותך. חפשי מכון כזה קרוב למקום מגורייך באיגוד המוסכים, בגוגל, או כפי שאני ממליץ: תשאלי נהגי מוניות.
אם בכל זאת תחליטי להחליף מכונית, אז בדקי כמועמדות את סוזוקי סוויפט או אופל אדם.
יוסי וענת: אנו זוג נשוי פלוס שני קטנטנים, והשלישי בעז"ה בדרך. אנו מחפשים לקנות רכב שישרת אותנו בעיקר בנסיעות קצרות בתוך העיר, ומדי כחודש וחצי לנסיעה ארוכה יותר (פתח תקווה-חיפה).
העניין שאנו מתלבטים בו הוא כיסאות הבטיחות של הילדים. הגדולה שלנו בת שלוש ועדיין לא שוקלת 18 ק"ג, כך שהבנו שהאופציה של בוסטר לא רלוונטית. האם יש לך עצה בשבילנו? כיצד נסתדר עם 3 כיסאות ברכב? האם יש רכב שתוכל להמליץ לנו עליו?
כמובן, בנוסף לעניין הכיסאות חשוב לנו שהרכב יהיה בטיחותי ואמין, ושהתחזוקה שלו לא תהיה יקרה מדי.
תשובה: הונדה FR-V בעלת שש מקומות בנויה בשבילכם, ותענה באופן טבעי לכל ציפיותיכם. ידידים שלי, בעלי ארבעה ילדים, נוסעים ב-FR-V ונהנים ממידת האירוח שלה, כמו גם מאמינותה.
קובי, ירושלים: אנחנו מחפשים רכב משפחתי אמין, שלא יריץ אותנו בין מוסכים, בטיחותי, אוטומטי, מרווח ובעל תא מטען גדול יחסית. עדיפות לצריכת דלק נמוכה (זה פחות קריטי, אם הרכב טוב ואמין). שיהיה נוח לנסיעות, שיוכל לשמש גם כרכב עבודה לנסיעות בינעירוניות, שישרוד את הדרך לירושלים מהמרכז ולהפך (אנחנו גרים בירושלים, המשפחה במרכז).
כרגע אנחנו זוג פלוס שניים, ובע"ה נתרחב. חשוב לנו רכב שיהיה קל למכירה בעוד כשלוש שנים, ולכן מחפשים גם קילומטראז' נמוך ושנתון מאוחר ככל הניתן. התקציב: כ-50 אלף שקלים.
תשובה: כפי שהשבתי ליוסי וענת, גם המענה שלכם הוא הונדה FR-V.
גלויה מירושלים. בחצר של בית הטמפלרים הוותיק חונה הונדה CR-V, ועל פניה חולף תושב העיר, קורא ספר מטאבלט או בודק את תנועות מניותיו בבורסה. התצלום הוא של י"א, צייד מושבע של סיפורים בעלי משמעות אנושית.
בהזדמנות זו למדנו גם מידידנו י"א שאת בית טמפלרי זה בנתה משפחת אימברגר בשנת 1877, והוא שופץ וחודש בשנת 2005. על משקוף הכניסה הראשית חקוקים דברי הנביא ישעיה: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח"
ברצף השנים האחרונות השתנו התנאים שליוו את נהיגתנו על כבישי הארץ הישנה: היחס למכונית מנוכר, ותאונות דרכים היו למכה מתגברת. בהתאם לצרות אלה המאפיינות כעת את חיינו המוטוריים, זכו ללוויה רוב דעותיו הקודמות של הקשיש המורשה
היינו תמימים כאשר השמענו בזמנו את הטענה כי אם ברצוננו לשמור על חיינו, מוטב שנאמץ שלושה עיקרים: זהירות קפדנית, מיומנות בנהיגה ודמיון מטופח עד פרנויה. את שלושת העקרונות הללו ניסיתי להסביר למראיינת פ' מירושלים, בעלת כישרון כתיבה וסקרנות שאפשרו לה לקבל מהמרואיין שלה, הקשיש המורשה המתחיל, צרור רעיונות שמסוגלים כביכול לעצור את מגפת תאונות הדרכים.
ראיון זה – שפורסם לפני כחמש שנים במגזין "מחר" (אשר הספיק להיסגר בנתיים) מופיע בבלוג "מכונית הנפש" כמין חומר היסטורי, העשוי לשרת את מי שיעשה תחקיר על ההתייחסות לתאונות הדרכים של פעם.
לא רק אנחנו השמענו קול המנסה להציל נפשות, אלא גם רבים אחרים בענף הרכב ניסו לגבש איזו תלולית של כללי התנהגות בכביש, עד שהם חדלו מכך עקב אדישות הציבור. ודאי שגם הרשויות נתנו כתף קרה.
ריפוי באספמיה
"אם הנהג מבין את המכניקה של האוטו ואת אמנות הנהיגה, הוא יכול לברוח מ-90 אחוז מהתאונות, שברובן הן תוצאה של טיפשות וחוסר ריכוז" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש המורשה ל"מחר")
היום קל לזהות שדרכי הריפוי שהציע הקשיש בראיון שערכה עימו פ' מירושלים באותו ירחון נכחד, ובמיוחד הדרישה לשדרג נמרצות את בתי הספר לנהיגה כדי לייצר נהגים מיומנים – היו תמימות להדאיב.
תמימה הייתה גם אותה תזה אובססיבית של הקשיש שלפיה טיפוח הספורט המוטורי בארצנו – בניית מסלול מרוצים וארגון תחרויות ראלי – היא דרך יעילה לחנך את ההמונים לתרבות מוטורית. "נהיגה ספורטיבית נותנת לך נשק לצאת מבעיה שמישהו אחר היה מת בגללה", הסביר הקשיש לעיתונאית פ'. "אם מעולם לא נסעת על גבול סכנה, לא תצא מסכנה אמיתית כאשר זו תקרה. אם מישהו לא יודע להוציא ממכוניתו את מה שהיא מסוגלת לעשות, הוא לא יודע לנהוג באמת, כי האוטו לא אותת לו מה הוא מסוגל לעשות, ואיך הוא מגיב במצבים בלתי צפויים. המכונית המודרנית נותנת לך להשתולל מבלי לסכן את עצמך, וזאת ה-סכנה הגדולה. מכאן חשיבותו של הספורט המוטורי".
רעיונות אלו היו, אני מבין כעת, תיאורטיים מכדי להפוך את המציאות האלימה שלנו לאידיליה עברית, או לפחות להנחיל לה את הנורמליוּת שאנו מכירים מהכבישים הלועזיטיים. כי אצלנו, יֶדע טוב בנהיגה או ברכיבה, ואפילו מיומנות מקצועית יוצאת דופן – אינם מצילים נפשות. את אמת עצובה זו מוכיחה התאונה הטרגית של ידידנו טל שביט.
שביט ז"ל היה אופנוען מנוסה ומיומן ככל שרוכב יכול להיות, עיתונאי זהיר ואינטליגנטי המכיר על-פה את כל הסכנות האורבות בכביש ואת כל מגבלות הכוח והגוף. אלא שאפילו הרוכב המושלם טל, אשר חלק את ניסיונו עם הקוראים כדי שילמדו ממנו, לא היה יכול לדמיין שייהרג בידי נהג מכונית שפרץ אל מסלול האופנוע בהפתעה מושלמת.
אלימותם של המרכזניקים
"לפעמים אומרים שתאונה קרתה בגלל ש'רכב עמד על השוליים'. שטויות. אולי זה בגלל שרכב אחר נסע בצמוד לשוליים?" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש)
מותו של טל, מקרה מזעזע ובלתי צפוי כל כך, הסיט את דעתו של הקשיש אל קוטב הפסימיות. וזה עוד לפני שרשרת המקרים הטרגיים שנרשמו אחר כך, כמו הריגת העיתונאי ראובן פדהצור, אשר ירד לרגע מהאופנוע ומכונית נכנסה בו. המקרה מוזר כל כך, עד שאפשר לחשוד כי הקורבן, שהיו לו מן הסתם אויבים אינטרסנטיים, מצא את מותו בחיסול מחוכם.
אך חשד זה מתפוגג, כאשר מתחילים להבין שכניסת מכוניות בכל דבר שחונה או עוצר בשוליים היא "מומחיות הבית" של הנהג הישראלי. האפוד הצהוב רק עוזר לכוון את הרכב המתנקש אל המטרה הנייחת.
ציד אחר העוצרים השוליים הוא מעשה מקובל כל כך במרחב הציוני, כד כי אפילו האדונים השופטים מרחמים על הפושע, "ההורג בצדק", כביכול, כי הוא בסך הכול ביטא את בעלותו על הכביש.
הלועזיטים האקזוטיים, לעומת זאת, מכניסים לבית הסוהר אפילו נהגים שלא הצליחו לבלום – והרגו אדם שהתפרץ אל הכביש במטרה להתאבד.
קשר עין זה לטמבלים
"עם רוב הנהגים שאני נוסע אני פוחד פחד מוות כי אני רואה שהם לא חושבים על הנהיגה ועושים הכול אוטומטי, כמו קופים שלמדו סדרת תנועות. כשהנהגים הללו נכנסים למצב חדש בכביש, הם לא יכולים לבצע פעולת מניעה" (מתוך הראיון)
"לדעתי, גברתי, לרוב האנדרלמוסיה על כבישינו אחראים הסמארטפונים!", הייתה שומעת היום מהקשיש המורשה גברת פ' מירושלים, לו רק היא הייתה חוזרת אל הזקן לצורך ראיון מחודש, לרגל חמש השנים שעברו מאז הקודם, ולנוכח השינויים הנוכחיים שקפצו על הנוף התחבורתי העברי.
אני לא מתכוון לסכנה של סמארטפון המוחזק בידי נהג/ת בניגוד לחוק כדי לשלוח סמס, להתעדכן בוואטסאפ או לטייל בפייסבוק. לא שהקשיש מצדיק את זה חלילה, הוא רק מאשים את תרבות הסמארטפונים שהתפתחה כאן בנזק גדול בהרבה מאשר הסחת דעת בזמן הנהיגה: הנזק של הרס הקשרים האישיים בין בני אדם.
שהרי מכורי הסמארטפון, המונים בארצנו מיליוני נפשות, לא מתייחסים לשום דבר המתרחש סביבם זולת האקשן הדיגיטלי המתנהל על המסך. מבחינתם, קשר עין עם נהגים אחרים הוא משהו נחשל. ואם אתה לא על סמארטפון ולא מאמין בו, אתה ממש לא קיים לדידם. אתה טמבל, כלום ממש ביחס לאזרחים שמסודרים עם ניווט סמארטפוני.
או גננת או חוש חייתי
"קצת פרנויה חשובה בעיניי באותה מידה כמו ידע טכני בנהיגה. נהג שרוצה לחזור הביתה בשלום מוטב לו שיהיה זהיר בצורה חולנית אפילו. צריך לנהוג במחשבה שאני נמצא בקופסת פח שיכולה בעוד רגע להיות ארגז המתים שלי, אם אני עושה טעות" (מתוך הראיון)
בתגובה לעצה ותיקה זו שלי, קיבלתי את אחד המכתבים המעניינים ביותר שנשלח אליי אי-פעם. וכך כתב לי הקורא אמיר: "נהג טוב שיודע לצאת ממצבי סכנה ללא פגע, הוא נהג שיודע לשחק שחמט! ילדים צריכים ללמוד שחמט בבית הספר, ואז כמבוגרים הם יידעו לצפות כמה מהלכים מראש. כך נמנע תאונות!"
אך בימינו הסמארטפון, ולא השכל האנושי, הוא המוליך אותנו במציאות כמו חוט של אריאדנה.
בגלל הסמארטפון, אותו גננת מנוסה אשר מלמדת מי, למה ומתי, רבים מאבדים לגמרי את החוש החייתי, שאפשר לקרוא לו גם פרנויה, אשר היה עוזר לדורות הקודמים לפתוח במנוסה. האם זה מתבטא בכביש? מתבטא ועוד איך.
אינטימיות שהורגת
בקפיטריה שהקשיש מתיישב בה, כולם חוץ מהזקן שקועים בסמארטפונים שהם מגפפים ללא הרף. אני מביט בזוג צעיר. הבחור לא מדבר עם הבחורה, וגם היא לא פונה אליו בכלום כפי שהיה מקובל פעם, לפני מבול הסמארטפוניזציה. הזכר המודרני מחטט בסמארטפון שלו, והצעירה מטביעה את מבטה במכשיר משלה. מה היה קורה לו היית לוקח מהם את הסמארטפונים לזמן-מה, שאל את עצמו הקשיש. האם הם היו מסתדרים ללא עזרה רפואית דחופה?
הקשיש מודה שכך בדיוק הוא מדמיין לו את הנהג השייך למגזר "רוב העם". נהג טיפוסי זה סוגד לסמארטפון, ולכן נופל לרגעים קשים כשהוא נאלץ לנהוג בנפרד מחברו זה, איזה סמסונג או אייפון. אין פלא שהמסכן חש שמותר לו להתעצבן, להתפרץ, לצפצף, לדחוף, לקלל, לזגזג.
"אני לא פוחד מנהגים שנוסעים על 130 קמ"ש, אלא מאלו שנוסעים כמו נחש בין המכוניות" (מתוך הראיון)
הזהו אדם?
ואם מכונית אינה מתאימה לחיבור הסמארטפון אל מערכת המולטימדיה, עולה השאלה: האם היא בכלל אוטו? והאם אדם הנוהג במכונית שאינה משרתת סמארטפונים הוא בכלל אדם בעל זכויות על הכביש?
האם מותר עדיין לאדם נחות כזה, שאינו מבין כי סמארטפון הוא האיבר התרי"ד, לחנות את מכוניתו במקום ציבורי, או חלילה לעקוף אותך, העסוק כדת וכהוגן בסמארטפון?
בכל זאת יש בה משהו
אגב, כאשר עיתונאי חצר אינו מוצא סיבות טובות לשַבֵּח מכונית בינונית המשווקת על ידי אדונו ברון היבוא, תמיד עומדת לרשותו האפשרות לשתול את המחמאה ש"מערכת המולטימדיה של מכונית זו קוראת את הסמארטפון שלך".
מקרה אבוד
אז מה בעצם אנו מצפים מגדודי וגדודות המכורים לסמארטפונים? שהם ישכחו את הצעצועים שלהם כדי ללמוד נהיגה עצמית מתקדמת? שהם ינסו להבין לְמַה מתכוון השותף בכביש כשהוא עוצר ללא סיבה ומבלי לאותת, משום שהוא עסוק כמוך בסמארטפון?
ואיך תיראה בעוד רגע הנהיגה של השכן שלך, שבמעלית, בדרך לחניון התת-קרקעי, איבד קליטה והתעצבן?
אתה רואה אותו רץ כמו מטורף לרכבו, מתניע, ומזנק בחריקת צמיגים כדי לצאת אל הרחוב השכונתי ולקבל את הקליטה חזרה. ואחרי כמה רגעים אתה רואה אותו נוסע באיטיות שְבֵעָה, יונק שוב את שירות הסמארטפון, האקמול הלאומי.
יד עצלה – מוח עצל
יש אולי רק קטע אחד בראיון שהוא בתוקף עדיין. הרי הוא:
פ' מירושלים: מה לגבי הנתון שרוב הנהגים הישראלים מעדיפים גיר אוטומטי?
הקשיש המתחיל: "כשנוהגים באוטומט החשיבה נשארת אוטומטית. גיר ידני דורש קואורדינציה, והוא מייצר עשרות פעולות שמחזקות את הקשר בין הנהג לאוטו. אמנם יש אנשים שיודעים להוציא מגיר אוטומטי דברים מעניינים, אבל זאת רמת נהיגה אחרת".
אויב משותף
ובכל זאת, יש משהו שמקשר בין הדור שתוי-הסמארטפון ובין הקשיש המורשה: שנינו שונאים את מובילאיי. הסמארטפונאים שונאים אותו כי צעקן זה מפריע להם להסתמארטפן במהלך הנסיעה, ואילו הקשיש שונא את מובילאיי משום שהוא מטרידן המפריע ליהנות מהנהיגה.
בידך אפקיד רוחי? ממש לא
התקרבות חיינו אל עידן המכוניות האוטומטיות מעוררת ששון ותקווה באוכלוסיית הסמארטפונאים. אלה נהנים כבר כעת מהתפתחות אמצעי הבטיחות האלקטרוניים שמורכבים במכוניות כדי למנוע תאונות, ופוטרים את הנהג מחלק מהאחריות – עוצרים בִּמְקוֹם הנהג ברגע הצורך, מונעים סטיות מהמסלול, ודואגים למהירות ולמרחק.
ומר קשיש צופה בכך, ולא יודע אם לגחך או להיעצב. לא נראה לו הגיוני שהנהג המודרני, אשר מקדם האינטליגנציה שלו תלוי בדרגת הסמארטפון, מוכן לוותר על חוויית הנהיגה ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ועל בטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה.
הקשיש גם אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל. הרי כל מחשבי הפי-סי המשוכללים שעזרו אי-פעם לקשיש לתפקד מאז תחילת המאה ה-21, נייחים וניידים כאחד, כולל מקבּוּק פרו-17 שכבש את לב הזקן – בגדו בו ברגעים קריטיים, ולא התביישו לבקש תיקון.
רק מכונות הכתיבה הישנות לא אכזבו אותי אף פעם, נזכר הזקן בנוסטלגיה.
טיפ טיפה: מורה לחיים
לוּ גוף כלשהו, כמו עמותת "אור ירוק" העסוקה בהפחדת הנהגים ובמלחמתה המטופשת במשרד התחבורה, או משרד התחבורה עצמו בשיתוף עם משרד החינוך, היה רוצה באמת לעצור את מגפת תאונות הדרכים – אז לפני כל צעד אחר הוא היה מתרגם לעברית את ספרו של בן קולינס "איך לנהוג".
בן קולינס, נהג מרוצים מנוסה ו"סטיג" האגדי מתוכנית הבי-בי-סי "טופ גיר", שעד השנה שעברה הגישו ג'רמי קלארקסון וחבורתו, חושף בספרו את כל הטריקים לנהיגה חכמה ומבוססת ידע. בחוש הומור יוצא דופן ובכישרון טבעי להוראה, מסביר המחבר הבריטי כל שלב בנהיגה, שהיא להגדרתו "העיסוק הכי מעניין שאנו מבצעים מדי יום".
לפי סטיג, גם בפניות ובסיבובים חדים יש להימנע מהזזת כפות הידיים על ההגה. מוטב להמשיך להיצמד לאחיזת "רבע לשלוש", ולסובב את גלגל ההגה עד הצלבת מרפקים (מתוך הספר "איך לנהוג")
קולינס: "תחילה ננסה להבין מדוע אנו נוהגים בשיטה כזו ולא אחרת, ומה אנחנו יכולים לתקן כדי לעשות זאת טוב יותר. הצעד הבא ידרוש מכם ללכלך ידיים, כי אנו נסתכל בחלל הפנימי של המכונה שתיקח אתכם עד השמיים וחזרה. בניגוד למה שטוען גוגל, המערכת המשוכללת ביותר המצויה על סיפונו של פלא הנדסי זה איננה איזה מחשב מטופש אלא אתם עצמכם", פורש קולינס את עמדתו, לפני שהוא מלמד בסבלנות איך להחזיק את ההגה ולטפל בדוושות – הן בנהיגה יומיומית, הן במרוצים והן בעיסוקו כפעלולן המחליף שחקנים בסרטי פעולה.
קולינס טוען שהעיקרון הראשי בנהיגה הוא הרצון להיות אדון לגורלך, ובחיי אדם זוהי המטרה החשובה מכל. ספרו "איך לנהוג" תורגם כבר לעשרות שפות, ומסביב לגלובוס לומדים ממנו לא רק נהגים מתחילים שרוצים להישאר בחיים וליהנות מהניהוג, אלא גם נהגים מנוסים בעלי ותק של עשרות שנים על ההגה.
הקשיש המורשה לא רק ממליץ על שיעורי הנהיגה של קולינס, אלא גם לא מתבייש להודות שהוא למד לא מעט מסטיג, אשר בכמה פרטים של מחשבה על נהיגה ותפקוד נכון בניהוג פתח בפני הקשיש אופקים חדשים לגמרי.
שואלים את אדוארד
קובי ידוב, רחובות: ברשותנו פורד פוקוס אוטומטי שנת 2008. לפני זמן מה, בעת שהרכב עמד מונע, הטורים החלו לפתע לעלות עד כדי קפיצות של הרכב. כיבינו מיד את המנוע, וכשהתנענו מחדש הרכב פעל כרגיל. בבדיקה במוסך, הן בנסיעה של המוסכניק והן בבדיקת מחשב, לא נמצא דבר שיעיד על תקלה ועל התופעה.
לאחר זמן מה, בתחילת נסיעה במהירות נמוכה, הרכב התחיל לקפוץ, הברקס נהיה קשה (תחושה של אי שליטה) והרכב נעצר לאחר שפגענו ברכב חונה. בבדיקה במוסך נמצא שצינור הנשם היה קרוע לגמרי. מאז שהוחלף הצינור, התופעה לא חזרה על עצמה (עד עתה).
האם צינור נשם קרוע יכול לגרום לתופעה, ואכן יש קשר בין הדברים?
תשובה: תקלה בצינור הנשם אכן גורמת לתפקוד בלתי רצוי של המנוע – להפרעה בפעילות שסתום ERG, לשיבוש בעבודת כוח ההגה וליצירת סל"דים לא מבוקרת – משום שהמנוע מתחיל לעבוד בשיטת דיזל (הידלקות עצמית של התערובת בתא השרפה).
אריק לוי: האם יש בעיה להתקין מרים חלונות אוטומטי ברכב לא אצל היבואן הרשמי? יש לי סוזוקי SX4.
תשובה: שאל במוסך שמתמחה בחלונות רכב. מניסיוני האישי, אני ממליץ על מקום השוכן ברחוב טברסקי בתל-אביב, מול מוסך "מומו פרונט".
משפחת אהרוני, רמת-השרון: אנחנו מחפשים רכב, התקציב לא גדול… שהרכב יהיה קטן, בעל גיר אוטומטי ותא מטען גדול יחסית. חשוב לנו שיהיה אמין ולא יריץ אותנו בין מוסכים. מאוד חשוב לנו שתהיה צריכת דלק נמוכה ושיהיה נוח לנסיעות, לא מטלטל, יענו לא רכב עבודה…
אנו מתכננים משהו כמו שתי נסיעות בשבוע מחוץ לעיר מהמרכז צפונה, וקצת לירושלים, יהודה ושומרון וכאלה, כמו גם נסיעות יומיות ולא רחוקות באזור המרכז. יש לך על מה להמליץ לנו?
תשובה: בדקו אם תא המטען של סוזוקי סוויפט מרווח דיו. אם לא, אפשר להציץ גם בשתי אופציות של סקודה: פאביה סטיישן ורומסטר, יצור בלתי שגרתי שאני ממליץ עליו.
היו דורות: התצלומים של י"א, התופסים ב-מ-וו אִיזֶטוֹת ששייכות לחברי מועדון החמש, מחזירים את זיכרוני לב-מ-וו 700 CS שלי, הבת של אִיזֶטָה, שהייתה האם הרוחנית וההנדסית של חוצפנית זו שניסתה ללמד אותי לנהוג.
הבווארים ייצרו את איזטה כמכשיר תנועה לחיילי הוורמאכט שחזרו מהמלחמה נכים. המנוע האחורי היה מעביר תחילה את כוחו לגלגל אחורי בודד, שהוחלף בזוג גלגלים קרובים מאוד זה לזה, עד שהם הורחקו לפינות נפרדות כמו במכונית נורמלית.
אחר כך איזטה התפתחה לב-מ-וו 600, התקדמה, והופיעה כב-מ-וו 700, אשר הגרסה הספורטיבית שלה, 700 CS, נפלה לידיי. היא הייתה מצוידת במנוע בוקסר שני צילינדרים, השייך במקור לאופנוע וסיפק די כוח כדי שהטרום-זקן יחלום על אליפות פולין בראלי בקבוצת 700 סמ"ק. לפחות עד הופעתו של סובייסלב זאסאדה, אשר חומש בשְטַייר-פּוּך שהייתה אוכלת את ב-מ-וו שלנו לארוחת בוקר.
לפעמים משמחת אותי התהייה איך הייתה נוסעת 700 CS שלי, לו רק הייתי מרכיב לה מנוע של אופנוע K1300R (שזה אומר 173 כ"ס ב-9,250 סל"ד), או לחלופין, הרשו לדמיוני להפליג, מנוע Hayabusa יפני
כתבתי פעם ב"טורבו" שמרוצי הגרנד פרי מזכירים לי את אליפויות העולם בשחמט, והותקפתי מיד בשתי חזיתות – קיללו אותי גם קוראים מכורים לשח, וגם קוראים חסידי פורמולה 1
קיבלתי אז על ראשי כי "עברתי את גבול החוצפה" (כך כתבו לי) כאשר העזתי להשוות בין מרוצי פורמולה 1 לתואר אלוף העולם, ובין הקרב על אליפות העולם במשחק השח. במקום להתנצל, ניסיתי להסביר שדעתי זו הושפעה מהתקופה שבה על הכתר היוקרתי של הגרנד פרי לחמו שני נהגים: הצרפתי אלן פרוסט, שהזכיר לי את אלוף השחמט הרוסי גארי קספרוב קר הרוח והמחושב, והיפוכו – הנהג הברזילאי איירטון סנה, שהיה בלתי צפוי מאחורי ההגה של לוטוס כפי שהיה האמריקני בובי פישר מאחורי לוח השח.
הפרובוקציה הפכה למציאות
עברו מאז שנים וקבע הגורל – ספק עקב חוש ההומור שלו, ספק בגלל ההתקדמות בספורט המוטורי, וספק כתוצאה מהתפתחות המחשבים והשתלטותם על עולם השח – שהקבלה זו אשר מתחתי בין שני האירועים, זה הנערך על מסלולי המרוצים וזה שנערך על 64 משבצות, היא מציאות מביכה למדי, אשר כעת הגיעה לשיאה.
כי אט-אט התרגלנו למצב שמרוצי גרנד פרי אכן מזכירים, בסטגנציה שלהם ובשעמום המזעזע, את אליפויות העולם במשחק המלכים, אשר מפליאות להטיל על האדם הסביר נמנום מחץ. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים הייתה לנו עדיין מוטיבציה לעקוב מקרוב, בזירת האירוע עצמה, אחר רגעי אקשן אמיתיים על מסלולי פורמולה 1, רגעים שנעלמו זה מכבר.
עקבנו אז בכסיסת-עין אחר דרמות שניטשו על המסלול, כי גיבורי ההצגה הקודמים היו לוחמים ללא חשבון אחד ברעהו, או אחד נגד כולם, ונהמת מנועיהם כבירי העוצמה דרשה מאיתנו להגיע עם אוזניות או פקקים באוזניים, שרק בזכותם יכולנו לשוטט בקרבת הפיטס הרועש. זה אמנם עזר לעקוב אחרי העניינים, אלא שבכל זאת התקשינו לשמוע את הדיילת במטוס שהחזיר הביתה.
שני ענפים שקמלו
ואילו כיום, הגופים המארגנים את מרוצי הפורמולה (FIA) ואת אליפויות העולם בשחמט (FIDE, הפדרציה הבינלאומית לאליפויות שח) עובדים קשות כדי ששני הענפים הללו, המעניינים עדיין את הקשיש המורשה, יהיו דומים זה לזה, כלומר משעממים באותה מידה ממש.
תהליך הפיהוקיזציה שעוברים מרוצי הפורמולה 1 הוא תוצאה של כניעת FIA לאקו-טרוריסטים. כניעה זו מתבטאת בהורדת נפח המנועים – מה שהפך את צליל המפלט מנומס יותר ומרשים פחות, כמו גם בתקנות מרוצים חדשות הדורשות לחסוך בדלק ובצמיגים – מה שגורם לנסיעה בשיירות ולמיעוט בניסיונות עקיפה, אם בכלל.
וכך, פורמולה 1 המפוסטרת אינה מושכת עוד את הקשיש המורשה לצפות במרוציה מקרוב, להסתובב מאחורי הקלעים כפי שהסתובבתי במונטה-קארלו ב-1980, בהוקנהיים הגרמנית ובקָיָלאמי הדרום-אפריקנית ב-1985, שם לא פספסתי אף הזדמנות להכיר לרגע, לראיין ל"טורבו" או להחליף כמה מילים ולצלם את איירטון סנה, אלן פרוסט, נייג'ל מנסל וניקי לאודה.
מדובר על תקופה המאושפזת כיום תחת הכותרת "היו זמנים".
מופרך ככל שזה נשמע
כיום לא נותר לזקן אלא להתגעגע לעולם הפורמולה הקודם, שכל המתח בו נמחק ממש מול עיניו, מבלי להותיר עקבות.
פרט מפתיע: עזיבתן השקטה של הנוסטלגיה והרומנטיקה את מסלולי הפורמולה התרחשה, במקרה או לא במקרה, במקביל למותו הבלתי נמנע של מועדון השחמט העברי, שפעל בתל-אביב ברחוב הירקון, לא רחוק מביתו לשעבר של הקשיש הנוכחי.
והמנצח הוא: מפסידן כרוני
כפי שרמזנו מפורשות, אותה מטמורפוזה שעברה פורמולה 1 קפצה גם על אליפות העולם בשחמט. אותו סעיף בתקנון FIDE הקובע כי הזוכה בתואר "אלוף עולם" לא מוכרח לנצח, ומעודד את הטוענים לכתר ללכת על תיקו כדי לצבור נקודות – דומה להפליא לסעיף שנחקק לאחרונה בתקנון של פורמולה 1, אשר ממליץ אף הוא על צבירת נקודות, במקום להיכנס למערבולת מסוכנת ואולי לאבד את המכונית ולא להגיע לגמר.
כתוצאה ממדיניות זו, נפלה השנה אליפות העולם במרוצים לידיו של הנהג הגרמני ניקו רוסברג, אשר זכה בכתר היוקרתי אף כי הפסיד בכל קרבות המסלול לנהג הבריטי לואיס המילטון. למעשה, האלוף הטרי רוסברג מוכן להפסיד מיליוני אירו כדי לא להתחרות בהמילטון בשנה הבאה.
הֶגֶה-מוֹנְיָה
פורמולה 1 הפסיקה לעניין את חסידיה השרופים גם משום שהיא הפכה לסוג של משחק מכור, שמרצדס שולטת בו עם יתרון טכנולוגי מוחץ.
כתוצאה מההגמוניה של מרצדס, הקרב היחידי הממשי על המסלול הוא זה שמתנהל בין רוסברג והמילטון, המייצגים שניהם את הפירמה הגרמנית – בעוד ש-20 הנהגים האחרים, ביניהם טאלנטים ואלופי עולם לשעבר, נאלצים להסתפק בכבוד לשוטט ברקע המרוצים, כמו מקהלה של דמויות בדרמה יוונית עתיקה.
מגפת התיקו
האם הסתאבות-זוהַר זו שמתרחשת בפורמולה 1 – איננה בדיוק מה שראינו השבוע באליפות העולם בשחמט? זה לפחות הרושם שהתקבל מהדיווחים באתר www.chessbomb, אשר סיקר את פסגת המוחות שנערכה בניו-יורק. הקשיש, שעקב אחריה, חשב לו כך:
- היה קשה לפספס שקרלסן הנורווגי, שקטף אליפות עולם בפעם הרביעית למרות גילו הצעיר (26), ניסה לא להביט בעיניו של הטוען לכתר קריאקין. האלוף קרלסן הסב את ראשו בכל פעם שלחץ את ידו של הרוסי בתום משחק, ושפת גופו בכללותה חשפה כי המגע הפיזי עם יריבו מסב לו חוסר נוחות ואף גועל. זה בדיוק מה ששידר אלוף הגרנד פרי ניקו רוסברג כאשר לחץ את ידו של המילטון על פודיום המנצחים באבו-דאבי!
- אחרי שהכרתי את התקנון של FIDE, הממליץ לאמני השחמט לשחק על תיקו רק כדי לא להפסיד, ציפיתי ל-12 תוצאות תיקו ב-12 המשחקים שנערכו בין קרלסן וקריאקין, וכך אכן קרה. אליפות 2016 בשחמט הוכרעה רק בארבעה משחקי בזק.
אקשן מפוסטר: האקשן היחידי במסלול אבו-דאבי נרשם בסוף האירוע, כאשר ניקו רוסברג, המנצח באליפות, ביצע את הצלחת המרשימה שלו. ביג דיל. גם הבווארית של הזקן, ב-מ-וו Z3M קופה, יודעת לבצע תרגיל דומה בשמחה
מלכת ההילוכים ומלכת המהלכים
כדי לחזק את הדמיון שהוא מזהה בין אליפויות הספורט המוטורי ובין אליפויות העולם בשחמט, נשאר לקשיש להעיר כי רב האמן בשחמט ג'ודית פולגאר, יהודייה ממוצא הונגרי, מזכירה לו את נהגת המרוצים סבינה שמיץ, הידועה כ"מלכת מסלול נורבורגרינג", כינוי שהוענק לה בהיותה האישה הכי מהירה ב"גיהנום הירוק".
הזקן מודה שבעזרת עשר הקלטות סתר הוא ניסה לעקוב אחר סגנון הנהיגה של סבינה שמיץ, וללמוד ממנה. ללא הועיל. למדתי ממנה רק לחשוק שיניים, ולקלל בשפה דומה ליידיש.
ויהודית שואלת: איפה הניצוצות?
ג'ודית פולגאר התפרסמה כמנצחת סדרתית של גברים, רבי אמן כמוה, בדיוק כפי שסבינה שמיץ מתעללת על מסלול נורבורגרינג בכל מיני מפורסמים המנסים להתחרות בה. בכל אופן, הנה מה שאמרה פולגאר בפרשנותה על אליפות השח האחרונה:
"היה קצת משעמם. שני שחקנים, משחקים סטטיים. גם קרלסן וגם קריאקין ניסו בכל כוחם לא להפסיד, וברוב המקרים הסתפקו בתיקו. רק שני משחקים מבין ה-12 שנערכו היו מעניינים – המשחק התשיעי, שבו קריאקין, אחרי ניצחון בכלים השחורים, נהנה מקורת רוח מנטלית ושיחק באומץ, והמשחק העשירי, שבו קרלסן היה מוכרח לנצח ואכן שיחק כמו אלוף אמיתי".
רב האמן הוסיפה: "קריאקין אכזב אותי במשחק ה-11, שבו הוא לחם שוב על תיקו, וגם קרלסן שיחק כאילו לא היה קרלסן, אלא בזהירות, בלי ניצוצות, כאילו לא היה נוכח במקום, חוץ ממשחק 10 המעולה".
להחזיר ללוח את הלחלוחית
"בקיצור", מבהירה ג'ודית פולגאר, "ל-FIDE אין ברירה אלא לשנות את מהלך האליפויות ולרענן את תקנון המשחקים, לפני שהצופים יפסיקו להתעניין. ייתכן שבגמר צריכים להיות לא שני מתחרים אלא שישה: האוחז בתואר, ארבעת השחקנים הטובים ביותר בדירוג, ועוד אחד שהתקדמותו היא המרשימה ביותר בשנים האחרונות".
"לפי הפנטזיה שלי", ממשיכה פולגאר, "כל אחד ממשתתפי הגמר ישחק עם כולם ארבעה משחקים – שניים בכלים לבנים ושניים בשחורים. בסך הכול, כל אחד ישחק עם כל אחד 20 משחקים, לפי החישוב הבא: על תיקו יקבל השחקן נקודה אחת, על ניצחון בכלים לבנים שתי נקודות, ועל ניצחון בכלים שחורים 2.5 נקודות. אלוף העולם יהיה זה שיצבור את מרב הנקודות במשחקים".
להחזיר עטרה למסורת
הרעיון של ג'ודית פולגאר מזכיר לקשיש המורשה את העקרונות של אולימפיאדות השחמט בעבר, שאורגנו באווירה ביתית. ואם החזרה למסורת זו תהיה צעד נכון באליפויות השחמט – אז אולי גם מרוצי פורמולה 1 צריכים לחזור לשנים עברו, שזה אומר: לשלם פחות לנהגים כדי שהם יפסיקו לחיות חיי הוללות, לשחזר מנועים עשירי נפח, ולוותר על טורבו ועל היברידיוּת.
לטובת הגרנד פרי האצילי, האנושות יכולה להרשות לעצמה לזלזל כמה פעמים בשנה באזהרות בדבר הסכנה האקולוגית.
אקשן אזוטרי, אבל אקשן!
ב-1935 נבחרה ורשה על ידי FIDE כעיר שתארח את אולימפיאדת השחמט. בין אלופי השח שהגיעו לבירת פולין היה גם אלכסנדר אָלֵכִין, מגדולי גאוני השחמט של כל הזמנים, שהיה אלוף עולם 17 פעמים ואיבד את התואר רק בגלל סיבה טכנית – הוא מת.
אל אולימפיאדת השחמט בוורשה הגיע אלכין, כמו רוב השחקנים, יחד עם אשתו. בסיקור העיתונות של אותה תקופה צוין כי אשתו של אלכין לא נפרדה לרגע מהחתול הסיאמי שלה, בן חצי שנה, העונה לשם צֶ'ס (שח), שישב על ברכיה בזמן שבעלה שיחק.
במהלך שהותם במלון בריסטול נעלם איכשהו החתול צ'ס מהדירה המפוארת של האלכינים. התעוררה מהומה. לא רק אשתו של אלכין קיבלה קשה את היעלמו של החתול האהוב, אלא גם האלוף עצמו. אולימפיאדת השחמט נמשכה כסדרה, אך המשחקים התנהלו באווירה של אבל.
משטרת פולין שינסה את כל כוחותיה המודיעיניים כדי לאתר את הנעדר, ואכן, בעקבות תחקיר מאומץ, הצליחו החוקרים להתחקות אחר זהותו של האיש שאימץ את החתול יפה התואר, אשר מכר אותו בינתיים למישהו, שאף הוא מכר אותו למישהו אחר. לבסוף מצאה המשטרה הפולנית את "משתמש הקצה" של החתול, ופרצה אל הבית שבו הוא הוחזק.
אך המבצע ההרואי היה מיותר: התגלה כי הקונה המאושר של החתול שמע ברדיו על המהומה סביב צ'ס, ונסע מרצונו החופשי אל בני הזוג אלכין כדי להחזיר להם את המחמד המשופם – לא לפני שהוא גבה מהם את 20 הזלוטי שהחתול עלה לו.
טיפ טיפה: הקטע שלי עם ויקיפדיה
מכתב שקיבלתי מיואל אליצור מעפרה דורש התייחסות מיוחדת, מחוץ למסגרת של "שואלים את אדוארד". הרי המכתב:
"קראתי בעניין ואף בהתרגשות את דבריך בגיליון הקודם ('על עשן שעבר ועל בכי', המפתחות בפנים 1008), ואני מבקש רק להעיר הערה על המשפט האחרון: 'אל תחפשו את מרדכי איגנץ באנק בוויקיפדיה'. לדעתי מוטל עליך להכין עליו ערך בוויקיפדיה. זה לא דבר קשה, ואם קשה לך, נכדיך יעשו זאת בעבורך בלי קושי".
תודה על מכתבך, אבל: אינני יכול לעדכן את ויקיפדיה, כי זולת רסיסי זיכרונות אישיים שפרסמתי במדור שאתה מתייחס אליו, לא ידוע לי דבר על מרדכי איגנץ באנק. לא ידוע לי מי הוא היה, היכן ומתי נולד, מה הוא עבר בזמן השואה ואיך שרד אותה, ואם הייתה לו משפחה. ממש כלום.
אם מישהו ירצה לאזכר בוויקיפדיה שהאיש מרדכי איגנץ באנק לימד את ילדי בית היתומים היהודי בקרקוב לשיר, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה – אז קדימה, יבורך. ואולי מישהו מבין יוצאי קרקוב יודע יותר ממני על דמות אצילית, נדיבה ורגישה זו.
בכל אופן, אני מתקשה להתייחס ברצינות לוויקיפדיה העברית, לעבוד איתה וללמוד ממנה, כי לדעתי מדובר בגוף שמצנזר נושאים באופן אינפנטילי, שקרי, אינטרסנטי ופוליטי. מגמה זו מתבטאת לצערי, בין השאר, בערך של דוד בן-גוריון.
הופתעתי להיווכח כי ויקיפדיה נמנעת לציין כי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לצד כל מעשיו החיוביים שהביאו לכינון מדינת היהודים, לא התלהב, בלשון עדינה, מעלייתם של ניצולי שואה ארצה, משום שהוא היה אחוז באמונה חולנית שלפיה עלייה של ניצולים שבורים, כואבים וניהיליסטים מסוגלת לפגוע חלילה בבריאות נפשם של היהודים המקומיים, באמונתם בחזון הציוני, ובמוטיבציה שלהם להילחם למענו. בן-גוריון חשש גם שעלייה של ניצולים תפגע בנכונותם הקרבית של הקיבוצניקים.
חמור מכך: ויקיפדיה לא מציינת גם את הטענה שדעותיו הרדיקליות של ראש היישוב דב"ג, שלא היה יכול לעצור את עליית הניצולים ארצה, הובילו לפקודה המטורפת ששלחה מאה ומשהו עולים חדשים ישירות מהאוניות שהביאו אותם מאירופה אל התקפת התאבדות תחת אש מקלעים בלטרון. הניצולים נפלו בקרב שלא היה קרב, שהרי הם לא עברו שום אימון צבאי, ולוּ בסיסי, לא הבינו פקודות בעברית, ולא ידעו להשתמש ברובים שקיבלו. הם גמרו את חייהם בקבר אחים, ללא כבוד ובלי שמות. פשוט היו, ואינם.
הבִּלְבּוֹלֶת של ויקיפדיה אינה ראויה להתייחסותי, באשר היא משתיקה את אחריותם של בן-גוריון ושות' לרצח הברברי של ניצולי שואה בהתקפה חזיתית מטופשת זו בלטרון, שתוצאתה הטרגית, עקב אש התופת של הלגיון הערבי, הייתה ידועה מראש.
אגב 1: גם לוּ הטענה שבן-גוריון ושות' הם פושעי מלחמה הייתה מופרכת מעיקרה, חסרת כל בסיס, צידוק ושחר – גם אז אני משוכנע שמחובתה של ויקיפדיה לאזכר את טענה זו באיזו פסקה ביקורתית בנוסח "טענה מופרכת זו נגד בן-גוריון נשמעת בעקשנות כבר שנים, ועוברת מפה לאוזן".
אגב 2: קורה לפעמים שעשן המקטרת מביא אליי את המחשבה המטרידה שאולי גם אני, וחבריי בוגרי בית היתומים היהודי בקרקוב, היינו מוצאים את עצמנו בין המסכנים הללו שנשלחו למוות בלטרון, ונפלו באנונימיות מוחלטת – לוּ רק היינו זוכים אז, בסוף 1947, לעלות ארצה כפי שרצינו. אני ואחותי אירנה ניסינו להשיג אישור לעלייה מוקדמת זו, אך למזלנו השלטון הקומוניסטי אסר עלינו לנסוע לפלשתינה.
אגב 3: לדעתי, מורשת בן-גוריון הובילה גם לכך שהחבורה המובילה בערוץ הראשון של שנות השבעים גרמה למותו של הבמאי ניצול השואה דניאל שליט, באמצעות השפלה ברברית וממושכת שלו בתחנת הטלוויזיה שבה הוא נקלט. לא עזרה לשליט העובדה שבפולין הוא היה במאי משנה של אנדריי ויידה, ויצר סרט מוערך, מזעזע, על גטו לודז', אשר שליט היה תושב שלו לפני שהועבר לאושוויץ. כל זה לא הפריע לאדוני הערוץ העברי להתעלל בו. בכל הזדמנות ובכל מקום בתחנה לעגו הרוממאים ללבושו של דניאל, לתספורת שלו, ואפילו לקעקוע שלו מאושוויץ ("זה מספר הטלפון שלך?", שאלו). התעללות זו נמשכה עד ששליט נשבר, נכנס לדיכאון עמוק, נזרק מהעבודה, ונפטר.
אם קיים אי-שם צדק, אז שפלים אכזרים אלה שחיסלו את שליט, מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות, יקבלו את גמולם.
שואלים את אדוארד
להב: בפורד פוקוס סטיישן 2011 של אשתי נדלקה נורת מנוע צהובה. במוסך טענו שהלך הממיר הקטליטי. הרכב עשה 97 אלף ק"מ. האם הממיר מתקלקל מהר כל כך?
האם כדאי ללכת על ממיר תחליפי או רק על מקורי של פורד? לדברי המוסך, התחליפי הוא מתוצרת סין, כך שזה לא נראה לי כל כך.
תשובה: תקלה בממיר הקטליטי היא רק אחת מעשרות סיבות אפשריות להידלקות של נורה התרעה זו. אשמים פוטנציאליים אחרים הם סונדה (חיישן) למבדא, שסתום ERG, סתימה במזרקים, לכלוך המצטבר במצערת, או שיבוש בחיישן או באחדים מהם. המחשב הדיאגנוסטי של היבואן מסוגל להתביית על הגורם.
ועד לבדיקת המחשב, לא יזיק למזוג לדלק תוסף ניקוי, ולנסוע בכביש בינעירוני פתוח במהירות המותרת (פלוס קצת). ייתכן שהנורה תיכבה.
יעל: אולי תוכל לעזור לנו בהתלבטות. חשבנו לרכוש קיה קארנס כי זה רכב של משפחה, שנת 2013 אבל רק 10 אלף ק"מ. המשמעותי מבחינתנו זה אמינות ובטיחות.
כרגע ברשותנו טויוטה קורולה בת 11, אבל מתפקדת מצוין.
תשובה: בחירה בקארנס, ובמיוחד צעירה כל כך, היא צעד הגיוני. גם קארנס בולטת באמינות בנוסח טויוטה, והיא עוד משפחתית יוצאת דופן, משום שאינה סובלת מצפיפות. קחו רק בחשבון כי שימוש בשורת מושבים שלישית מצמצם את נפח תא המטען למינימום.
שלומי: יש לנו הונדה ג'אז שעלתה על הכביש ב-2012. היא עשתה מאז 35 אלף ק"מ בלבד.
הצמיגאי שלנו אומר שיש להחליף צמיגים מדי 60 אלף ק"מ או ארבע שנים, המוקדם מביניהם. הוא אומר שלא חייבים כרגע להחליף את הצמיגים כי הם אינם שחוקים, אך מכיוון שעברו ארבע שנים הצמיגים מתחילים להתייבש, וכדאי להתחיל לחשוב על להחליף אותם. מה אתה אומר?
תשובה: אכן, חוגגת אצלנו היסטריה סביב גיל הצמיגים. במקביל, קיימת גם תופעה הפוכה של זלזול באיכות הצמיגים, ובחשיבות של תמיכת הגומי באחיזת הכביש ובהיגוי. אין אצלנו התייחסות למשקל הצמיג, ולמרחק העצירה שהוא קובע.
מקובל באירופה להשתמש בצמיגים עד הגיעם לגיל עשר. בארץ, בגלל מזג האוויר הטרופי, אפשר לקצר במקצת את טווח השימוש בצמיגים – אך לא לארבע שנים בלבד כאשר הצמיגים הם מקוריים, לא ניכרים בהם סימני זקנה, והסוליה שלהם בריאה עדיין.
מקלט הטלוויזיה למד אצלי לתפקד במרוצי פורמולה 1 בלבד, והופתע כאשר מסכו נדרש להידלק לא לכבוד הספורט המוטורי אלא בגלל האש שהשתלחה בחיינו. לפני שגורשה חזרה לגיהנום, הצליחה אש זו להתניע אצל הקשיש זיכרונות, אשר המשיכו לבעור גם לאחר שכובו להבות השנאה
לא הייתי מסוגל להביט בלהבות המשתוללות בארץ מבלי ללוות אותן בלייטמוטיב יידישאי, השייך להתחייבותי שאף פעם לא אשכח את הנפשות שפרשו עליי חסות ודאגו לי בתום מלחמת העולם השנייה.
עמדתי אז על במת בית היתומים היהודי שלנו בקרקוב, יחד עם קבוצת חבריי, נערים ונערות. לבושי שחורים, היינו מביאים לדמעות את הקהל שהוזמן להופעות שלנו, ברובו ניצולי שואה ומשפחותיהם, כאשר שרנו לפניו ביידיש את השיר "ס'ברענט" ("שרפה"), אשר נכתב בעקבות פוגרום שטרף עיירה קטנה בפולין.
גם אנו, הזמרים הצעירים של המקהלה, היינו על סף בכי, ובגרונות שנוקים ניסינו לבצע את קולות הרקע שליוו את מרדכי איגנץ בָּאנְק, אשר הקים את מקהלת בית היתומים וניצח עליה, ובזכותו היא התפרסמה בקרקוב. באנק, רזה באופן על-טבעי, אף הוא לבוש שחורים, עמד איתנו על הבמה ושר סולו על העיירה הבוערת, ועל אלה העומדים מנגד במצפון אדיש.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרו
האלטר-אגו של איינשטיין
כעבור עשרות שנים הבנתי שקולו כובש הנפשות של אריק איינשטיין מזכיר לי את קולו של מרדכי איגנץ באנק. קולו של איינשטיין הצבר הוא לגביי האלטר-אגו של קולו של באנק הגלותי, עם כל הרגשות והמטענים המלווים כהד בלתי נשמע את קולם המיוחד כל כך.
התחלתי להבין שבגלל באנק, ניצול שואה שנפטר במחלת ריאות שהטביעו בו המחנות, ובגלל קולו, המצלצל עדיין בזיכרוני כאילו מגיע מפלנטה אחרת – השירים של איינשטיין לא מפסיקים לדבר אליי. כי משניהם שופעים אותם כוחות מטפיזיים שיש באמנות.
אולי הם ייפגשו אי-שם, בצד השני של הראי, מי יודע, אני מרשה לעצמי לדמיין.
יהודי מזוקק
היה משהו דֶמוֹני בהופעתו של באנק. הוא נראה כיהודי הלקוח מציורי השטייטל של מארק שאגאל, כמו תמצית כל היהודים, ועל כן, בהיותו על הבמה, הוסיף באנק לשורות של גבירטיג הילה אִיוֹבִית. ואנו, ששרנו את הרקע המוסיקלי מאחוריו, נראינו כמו להקת ציפורים שחורות, חיוורות פנים, שכנפיהן נחרכו מהאש.
כאשר נחת עלינו היום שבו אנו, דיירי בית היתומים היהודי בקרקוב, התבשרנו שמרדכי איגנץ באנק איננו עוד, נפגענו קשות. מילא שהמקהלה שלנו התפרקה בלעדיו, כי לא הסכמנו לעבוד עם אף אחד אחר, אלא שעקב מותו הפתאומי הרגשנו דרעק, כאילו איבדנו שוב את ההורים שאהבנו.
לשווא ניסה מנהל בית היתומים, סֶבֶרִין גוֹסְטִינְסְקִי, אשר עבר את המלחמה ברוסיה, להחזיר אותנו לימים כתיקונם, אל שולחנות הפינג-פונג, אל לוח השחמט, אל מגרש הכדורגל. סירבנו להינחם על לכתו של באנק.
המנהל גוסטינסקי, שקינא במקצת בהערצתנו לאיגנץ באנק, לכישרונו ולסגנון החיים שלו, השמיע הערה על המנוח שלא הייתה לרוחי. "ידעתי שהוא ימות", אמר. "הרי זמרי נפש כאלו לא מאריכים ימים. יותר מדי תעצומות הם משקיעים על הבמה. זה לא יכול להיגמר טוב".
הזיכרון הוא כמו סנה:
בוער, אך לא אוּכָּל
בקטע שלי בשיר "ס'ברענט" שרתי עם המקהלה את סוף הפזמון החוזר, את "אונדזער שטעטל ברענט", כאשר השטייטל בוער, מנסה לא לזייף וגם לא להישבר, שהרי למשמע מילים אלה חשבתי על האש הגרמנית ששרפה לי את אבא, ועל גטו ורשה שבער בצד השני של חומותיו.
אף לרגע לא שכחתי את העשן שהיתמר מבתי הגטו הנשרפים, עשן סמיך אשר שוטט מעל הגגות והרחובות בצד הארי של ורשה, שבו מצאתי מחסה לאחר שהצלחתי לברוח מהגטו לקראת סוף שנת 1942, לפקודתו של אבא.
בין אם ארצה ובין לאו, נותרה בזיכרוני הרוח הלוהטת שהייתה נושאת עימה מהחלק היהודי של ורשה, הגוסס באש, פיסות נייר שרופות, אשר יחד עם האפר שנשר מהשמיים כיסו במרבד כהה את גגות הבתים, המרפסות והמדרכות בצד הארי של ורשה.
לפעמים איזה גוי מקומי, צייד יהודים חובב או סתם עובר אורח סקרן, היה מתכופף ומרים מהמדרכה חתיכת נייר שרופה כזו שהתעופפה מהגטו – פיסת עיתון, דף של ספר או מכתב – וניסה לקרוא מה כתוב בה, לפני שהשליך אותה והמשיך בדרכו.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.
הנביא מרדכי
לפני שמרדכי איגנץ באנק התחיל ללמד אותנו לזמר את "ס'ברענט", הוא הסביר שהשיר נכתב עוד לפני מלחמת העולם השנייה, כמה שנים לפני שהיא פרצה, על ידי יהודי פשוט בשם מרדכי גבירטיג, לא משורר ולא מלחין אלא נגר במקצועו.
גבירטיג כתב את המילים והלחן בעקבות פוגרום בעיירה פולנית קטנה, פְּשִיטִיק, שם זוג יהודים מבוגרים, חיה ויוסק'ה מינקובסקי, שילמו בחייהם כאשר המון נוצרי שטוף אנטישמיות פרץ מהכנסיות אל רחובות העיירה, ובאמוק פתאומי החל להכות ולפצוע את השכנים היהודים, לשרוף את חנויותיהם ובתיהם, ואף רדף את הנמלטים המעטים.
קינה שהפכה להתרעה
"ס'ברענט" התקבל מיד כיצירה המקוננת על הפורענות רבת-הדורות – רדיפות רצחניות, שרפת רכוש והשפלות – שחוו היהודים הפולנים עוד לפני השואה, הסביר לנו באנק.
אך בהמשך קרה שהשיר נשמע בגטאות ובמחנות המוות, כאילו נכתב על רצח ששת המיליונים, ולא על פוגרום פרובינציאלי חמום-מוח בעיירה קטנה.
פוגרום זה התרחש לפני המבול האמיתי, לפני הרצח הקר והשיטתי שמימשו הגרמנים על אדמת פולין. או-אז קיבל השיר משמעות מפלצתית, אפוקליפטית, שנכנסה להיסטוריה של האנושות בשם "שואה".
ניבא את גורל עצמו
גבירטיג הואשם בזמנו בפאתוס, בהגזמה ובפגיעה בסנטימנטים המשותפים לשני העמים – לא רק על ידי הפולנים אלא גם על ידי אינטלקטואלים יהודים.
אותם יהודים משכילים יפי נפש ראו אז באנטישמיות רק תופעת פולקלור, ועיקמו את האף לנוכח שירו הבלתי מעודן של גבירטיג – עד המהפך, שבו הנגר היהודי מקרקוב התגלה כאמן שירה לוחמת, אשר חזה לפני כולם את הרציחה ההמונית של היהודים, ואולי אף ניבא את שרפת גופותיהם, וידע להעביר את המסר הזועם שלו.
על כן היה משהו עמוק, סמלי וטרגי במותו של מרדכי גבירטיג עצמו, שיחד עם יהודי עירו הרבים נרצח על ידי הגרמנים ביוני 1942, במחנה הריכוז לגייבניקי (Lagiewniki).
נחה עליו זרוע אלוהים
וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
"כשאני שר איתכם 'ס'ברענט', אני חושב על גבירטיג ועל זעקת ה'הצילו' שלו המוסתרת בחרוזים", גילה לנו באנק במהלך חזרה של מקהלת בית היתומים, וביקש את סליחתנו על כך שהוא מחזיר אותנו לימים הנוראים ששרדנו.
"כשאתם על הבמה, נסו גם אתם לחשוב על האיש הפשוט הזה, אשר יד שיצאה מהשמיים הובילה את ידו כאשר הוא כתב את 'ס'ברענט', אין לי ספק בכך. בזמן שאתם שרים חִשבו גם על גורל עמנו", פנה אלינו באנק, ושוב ביקש מאיתנו סליחה.
אחר כך הגיעה ידוובנה
מרדכי איגנץ באנק עזב אותנו עשרות שנים לפני שהתגלה טבח היהודים בעיירה יֶדְוַוְבְּנֶה בשנת 1942, שהאחראים לו היו התושבים הפולנים עצמם – ולא הגרמנים. התברר כי הקתולים בעיירה זו סגרו כמה מאות משכניהם היהודים באסם עץ ושרפו אותם חיים, כאילו פעלו לפי תסריט "ס'ברענט".
איגנץ באנק ז"ל גם לא היה לפני שנה בעיר ורוצלב שבפולין, כאשר בהפגנה לאומנית אנטישמית נשרפה בובה של יהודי חרדי.
המקרה המביך משכנע, בהיסק לוגי, כי שירו של גבירטיג רלוונטי עדיין, ומקשר בין פולין האנטישמית של לפני מלחמת העולם השנייה, בין פולין בתקופת הכיבוש הגרמני האלים, בין פולין הקומוניסטית שגירשה את יהודיה שורדי השואה ואת ילדיהם, ובין פולין הנאורה כביכול של ימינו, אשר גם בה חיה וקיימת עדיין שנאת יהודים פתולוגית.
ניצל מהשואה ומגוגל
אל תחפשו את מרדכי איגנץ באנק בוויקיפדיה או ב"יד ושם". דמותו עלתה בלהבות הקרות של הנשייה.
עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.
ברשות הרשויות: השלטון החדש בפולין, הנהנה מתמיכתן של הכנסייה הקתולית והמפלגות הלאומניות הקיצוניות, שמחזקות את יציבותו, מתקשה להילחם נגד מופעים למיניהם הנושאים אופי פשיסטי מובהק, אשר מזכירים את גרמניה של שנות השלושים ואת ההנהגה הפוליטית הנאצית בראשותם של אדולף היטלר וחבורתו הפושעת.
וכך, ללא כל התנגדות של הרשויות ואף בליווי המשטרה, ארגן המחנה הלאומני הפולני הרדיקלי בכיכר בעיר ורוצלב, ב-11 בנובמבר בשנה שעברה, הפגנה בעלת אופי פשיסטי ואנטישמי, שזכתה לכותרות "שרפת הבובה של יהודי חרדי", אשר בוצעה על ידי הפולני האנטישמי הקיצוני פיוטר ריבאק.
כעבור זמן המתנה, איש זה, ריבאק, חבר בתנועה נאו-נאצית, שהמעשה הגזעני שלו התקבל במחיאות כפיים של קהל רב, מצא את עצמו בכל זאת בבית המשפט, שפסק את עונשו: עשרה חודשים בכלא. מתנגדי הפשיזם המעטים, שלא פחדו להופיע בבית המשפט עם כרזות, הופתעו מהסיסמאות שהשמיע ריבאק להגנתו. "פעלתי בדרכי, אך ורק לטובת העם הפולני, כפטריוט אמיתי שעתיד המדינה חשוב לו", טען האיש.
טיפ טיפה: מה מספר לנו שמן הגיר האוטומטי
- בדיקת מצב השמן בתיבת הילוכים אוטומטית בדגמי מאזדה ודומיהם, כמו פורד, צריכה להתבצע בטמפרטורה של כ-65 מעלות צלסיוס, כלומר לאחר נסיעה במשך כחצי שעה. בדיקה של שמן גיר אוטומטי כשהוא קר עדיין אינה תקפה.
- כאשר חוזרים מנסיעה קצרה זו מפעילים את בלם היד, לוחצים על דוושת הבלם הרגלית, ואז, למשך כשתי דקות, משאירים את המנוע עובד בסיבובי סרק כשהגיר נמצא במצב P. אם סוג הגיר מאפשר זאת, משלבים באמצעות המוט את כל ההילוכים שתיבת ההילוכים האוטומטית שלנו מצוידת בהם, בזה אחר זה, וחוזרים למצב P.
- מבלי להפסיק את פעולת המנוע, העובד כאמור בסיבובי סרק, שולפים מהגיר את מודד גובה השמן, מנקים אותו, מכניסים חזרה – ומוציאים שוב החוצה. מפלס השמן אמור להיות בין שנתת המינימום (למטה) ובין שנתת המקסימום.
- צבעו של שמן הגיר חושף את מצב הגיר:
* שמן ATF (אוטומטיק טרנסמישן פלואיד) אמור להיות שקוף ובצבע אדום בהיר.
* שמן ATF בצבע כהה או שחור מעיד על שחיקה של חלקי הגיר המעבירים את הכוח.
* שמן ATF בצבע ברונזה בהיר או כהה מאותת על התחממות השמן או שחיקה גבוהה שלו.
* שמן ATF בצבע לבן מסגיר כי מים חדרו לתיבת הגיר.
- ריח שרפה שמורגש לאחר ששולפים את המודד ממקומו מבשר על תקלה רצינית בתיבת ההילוכים האוטומטית.
שואלים את אדוארד
עמוס מירון: התצלום של האלפא שלך בדיוקן מס' 1,006 חשף שההגה ב-gtv ממוקם בצד ימין, כמנהג האנגלים. האם זה לא מפריע לך במהלך נסיעותיך על כבישי פולין? והאם מותר בכלל לנסוע ברכב כזה מחוץ לתחומי אנגליה?
תשובה: חוקי התנועה של האיחוד האירופי, שאינם חכמים במיוחד, מאפשרים לנהגים הלועזיטים לנסוע בכבישים בהגה הממוקם בצד ימין, למרות הקושי הבטיחותי שבכך, במיוחד בעקיפות.
לנו, הקשיש המורשה, אין בעיה כזו, כי גלגל ההגה באלפא gtv נמצא בצד הנורמלי. האשליה המטעה בדיוקן 1,006 היא תוצאה של עבודת הגרפיקאים, שהפכו את התצלום עקב רגישותם לאסתטיקה. לאלפא זה לא הזיק.
טוביה ידוואב: יש לי מאזדה MPV שנת 2002, ועקב צורך בהחלפת תושבת תחתונה נכנסתי למוסך שלבעליו עצמו יש MPV כמו שלי. תוך כדי בדיקה, הנ"ל העיר את תשומת לבי שיש בעיה בהילוכים (בעיה ותיקה) – שאם מכניסים לניוטרל, לא רואים אותו על לוח התצוגה, ונדמה לי שיש קושי להכניס לניוטרל. כמו כן ניתן להתניע את הרכב גם כשההילוכים נמצאים בדרייב.
הבעלים של המוסך טען שצריך להחליף את מתג ההצתה כי זה עלול להרוס את הגיר. כמו כן הוא טען שכדאי להחליף את שמן הגיר. למיטב זיכרוני, ציינת כמה פעמים שזו פעולה כדאית כדי לשמור על הגיר (קרוב שלי, שקצת מבין ברכב, טען שבדרך כלל לא ממליצים להחליף את שמן הגיר, ואמרתי לו שהמלצת להחליף את שמן הגיר בתדירות גבוהה מאחר שזה שומר על הגיר, והוא אמר שאם אתה אמרת, אז צריך להחליף).
שאלותיי:
- האם חיוני להחליף את מתג ההצתה? (אנחנו לא נוהגים להדליק את האוטו בהילוך דרייב). מדובר בהוצאה של כאלף שקלים לפחות.
- האם החלפת שמן הגיר בתדירות גבוהה אכן חשובה לדעתך?
תשובה: 1. אלף שקלים הם לא סכום מוגזם כשמדובר על דאגה לגיר אוטומטי, אשר תיקונו או החלפתו (לא עלינו) יקרים פי כמה-עשרה. כדאי גם לשמוע לדעתו של המוסכניק המנוסה שבבעלותו נמצא אותו סוג רכב.
אלא שמצד שני, לא יזיק לברר את סוג התקלה במחשב דיאגנוסטי, הנמצא במוסך המרכזי של יבואן מאזדה. הרי הסיבות האפשריות לתקלה שאתה מתאר הן רבות. היא יכולה להיות קלה לאיתור ולתיקון, כמו כרית גיר שחוקה, אך ייתכן גם שיהיה צורך בבדיקתם של כל החיבורים החיצוניים והפנימיים של הגיר. ואולי אין מנוס אלא להתקין מחדש את התוכנה, שהתעייפה או יצאה מדעתה.
- לפי יצרני שמן גיר, ולפי פורומים לועזיטיים של בעלי מאזדה, יש להחליף את נוזל ה-ATF ("שמן", בשפתנו) מדי 60 אלף ק"מ לפחות, או מדי שלוש-ארבע שנים.
ב"טיפ טיפה" הנוכחי מוסבר איך לגלות עייפות של השמן בתיבת הילוכים אוטומטית.
יעל, ירושלים: ברשותי דייהו לאנוס 2002 אוטומטית. מזה כמה חודשים אני מתקשה בהתנעה, לא רק בבוקר. כדי להצליח להתניע, אני צריכה להפעיל כל מיני דברים באוטו. לדוגמה: לפתוח חלונות (חשמליים), להפעיל וישרים, לפתוח דלתות באמצעות השלט, להפעיל מזגן ולשחק עם ידית ההילוכים, או להחזיק אותה צמודה ל-P. מיותר לציין שזה מתיש ומורט עצבים.
בידיו של המוסכניק, היא כמובן התניעה בלי בעיות. מה עושים??
תשובה: סביר להניח שהסיבה לקושי בהתנעה היא חשמל סטטי, הבוחר להצטבר בגופך או בלבושך, העשוי מניילון, ממשי או מחומרים אחרים שהופכים את פריטי הלבוש (או אביזרים כמו תיקים ומטריות) לסוג של קונדנסטור המאחסן מטען חשמלי. נראה כי חשמל סטטי זה, והשדה המגנטי שהוא מייצר, פוגעים בתפקודו של איזשהו חיישן רגיש, כמו למשל חיישן הקראנק.
מר מוסכניק, שמתוקף עיסוקו מרבה לגעת במתכות, נפטר באופן זה מהחשמל הסטטי שמצטבר בו, וכך דייהו שלך מתניעה לבקשתו ללא שהיות, מה שנראה לך מסתורי.
אי אפשר, בוודאי, להציע לך להצמיד אל בגדייך רצועה שתחבר ביניהם ובין האדמה. הגיוני יותר להציע לך לחדש מסורת שהייתה פופולרית בעבר, ובמסגרתה היו מחברים לירכתי המכונית חגורת גומי או חתיכת כבל, שהיו משתרכות על האספלט כדי שהרכב יפרוק את החשמל הסטטי. חפשי חגורה כזו לדייהו שלך בחנויות חלקי חילוף, או בקשי ממר מוסכניק שיסדר לך פטנט דומה. מסקרן אותי אם פתרון זה יועיל לגירוש הבעיה בהתנעת הלאנוס.
אגב, אין לזלזל בחשמל סטטי: פורומים לועזיטיים מתריעים כי חשמל כזה, המצטבר כאמור בגוף הנהג או בבגדיו, עלול לגרום להתלקחות של אדי הדלק בעת תהליך התדלוק.
בבוקר יום רביעי, זמן קצר לפני הטיסה חזרה הביתה, הגולה שנתקעתי בה חשפה שוב בפניי את פרצופה הבוגדני
השעה 08:00 AM. לבקשתו של מקס ובר אני פותח את דלת ביתנו, אלא ששומר הראש שלי, שקם מהשינה ופיהק ברחבוּת כמו כלב ישראלי, מבלי לסכור את פיו, עצר פתאום במקום, כאילו כל ארבע רגליו נדבקו לרצפה. פתאום הוא כבר לא ממהר לצאת החוצה, אלא מעמיד את עצמו במסגרת המשקוף כמו פסל סביבתי של כלב.
"מה איתך?", אני שואל את מקס בעברית, כי פתחתי לו אולפן כדי שיוכל לשוחח עם ישעיהו (שייקה) התל-אביבי באמצעות סקייפ. אלא שמקס רק שילב להילוך רוורס, ורגע אחריו גם אני גיליתי את הסיבה לכך, אלא שלא יכולתי לברוח, כי להבדיל מכלבים, לזקנים עבריים יש רק שני הילוכים קדימה, ואין לנו הילוך אחורי אפילו לרפואה.
לאור מה שנגלה לעיניי, הבנתי שבלית ברירה אני אהיה כאן שבוי טבע, שכן הגינה הירוקה שלנו התכסתה בשמלת שלג, שהפתותים הכבדים שלו נופלים לאדמה מכיוון העננים.
מטמורפוזה
כמו במגע של שרביט קסם, בתוך לילה אחד הפך הסתיו הפולני, פוטוגני ורומנטי עד אתמול, לחורף סוער, קר ואלים, בניגוד לתחזיות המקומיות, שלא סיפרו דבר על הקדרות המתקרבת.
מי אוהבת פתיתים?
הזקן דן עם כלבו אם לצאת לנוף העוין או להישאר. מקס החליט להישאר, להבדיל מהזקן, שאמנם לא שמח על השינוי הפתאומי במזג האוויר, אלא שלא הייתה ברשותו ברירה. הוא היה מוכרח, ומיד, לצאת אל הכבישים המושלגים, כדי לסדר כמה עניינים לפני הטיסה לתל-אביב.
ונוכחות השלג עוררה דילמה קשה במי מבין מכוניותיו, המתנדבות כולן לטבילה בכפור, לבחור לנסיעתו. ממש כפי שמזהיר המשפט היידישאי "מרוב מלאי כואב הראש" ("מרבה נכסים מרבה דאגה", בגרסה התלמודית).
הקשיש הבין כי מכל בנותיו החביבות, רק אחת בודדה מתאימה להרפתקה זו, וזוהי אינה הונדה crx הלובשת צמיגים שמחליקים בכוונה תחילה, חצי-סליקסים, וגם לא הבווארית Z3M הבריונית שלבושה צמיגי קיץ של פירלי 0, המאיימים להחליק בשלג לא פחות מאשר צמיגי טויו R888 של הונדה, ועוד נהנית מעוצמה של 321 סוסים בריאים, המופעלים בציר האחורי והופכים את הגרמנייה לרקדנית בלט.
אם כי אני מודה שזו הייתה יכולה להיות הרפתקה נחמדה, לטייל בבווארית בחצי דריפט בין ערמות השלג בשוליים – לולא הגויים, אשר משוטטים חופשי בצמיגי חורף המאפשרים להם לעצור במקום כמעט, ולא להחליק בבלימה לצד כלשהו כמו בעלי צמיגי קיץ.
זה רק צריף, חביבי: צריף כתום עשוי עץ, שנבנה בחצר אי-שם בגולה, מאפשר לזקן להביט בערמת ציורים שנולדו בעבר, להסיר מהם אבק, להציע להם רענון, ולהחליט אם לחבורה זו מגיעה הופעה בגלריה תל-אביבית שמוכנה לארח אותם, או שחיובי יותר לזקן יהיה להציג אותם בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב שברחוב קפלן, אשר באולם התערוכה שלו יוקרן במקביל הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" בגרסת הבמאי, סרט בן שעה וחצי, הדבר היחידי שנשאר מכל ההפקה המביכה בניצוחו של המפיק הרמאי מלודז'.
ואכן, הצריף הכתום אפשר לזקן לערוך טקסי התבודדות עם ציוריו, המעוררים בי רעד זיכרונות וברכיים. צריף זה תרם גם לתיקונים בצבע ובקשקושים, פה ושם, כי טעמו של הקשיש לגבי אמנות קונספטואלית השתנה במשך הזמן.
אם יתגלה בכביסה שהמבצע המתוכנן על ידי הזקן, על כל הלוגיסטיקה שלו – הכוללת צירוף יצירות חדשות ל-24 הענתיקות, והעברת כל כבוּדת האמנות הזו, השוקלת כ-150 ק"ג, מהגולה ארצה – מסובך מדי, אז לא יהיה מנוס אלא לטוס שוב אל הצריף.
ובינתיים יושב הקשיש באלפא מול הדְרֶבְנִיָאק (כך הוא קורא לצריף שלו בפולנית), וחושב שאם רעיון התערוכה לא יתממש, אז צריף זה יהיה ארגז המתים לכל מאמציו וגעגועיו של אנוכי.
פעם היינו מחליקים את הסכנה
פעם, לפני עלייתי ארצה, היו כללי המשחק בחורף ברורים, כי כל הגויים בגולה המושלגת, ללא יוצא מן השורה, היו מחליקים באותה מידה על המסלול הלבן או על שכבת הקרח. כי באותן שנים רחוקות עמדו לשימושם של הנהגים הלועזיטים רק צמיגי קיץ, בעלי סוליה שאינה מתאימה לתנאי חורף עמוק, ועוד עשויים גומי שמתקשה בטמפרטורות נמוכות – מה שהפך אותם למגלשיים.
כך שבתכלס החורפי של אז, כאשר מישהו בלם פתאום והחליק, גם אתה בלמת והחלקת כמותו, מבלי להתנגש בו, ובלבד כמובן שהיית זהיר ושמרת על מרחק נכון.
אבל הכול פה השתנה, מיד-כמעט לאחר שעליתי לארץ טרופית יפה, וכעת, חביבי הקשיש, כאשר אתה מבקר בגולה לצורך זיכרונות ונוסטלגיה, ונוסע בה בחורף על צמיגי קיץ בעוד שמר גוי נוסע על צמיגי חורף בטיחותיים, אתה, הזקן הזהיר, מוכרח לשמור על מרחק רב ממנו, למקרה שהוא יבלום חלילה. אלא שאז, כאשר אתה מייצר מרחק מתאים, איזה גוי אחר ממהר לעקוף אותך ולהשתחל למרווח, ואם הוא בולם עוד לפני שהסתפקת להתרחק ממנו – אז אנו, היהודים, בבעיה צרורה.
צמיגי טויו R1R. בניגוד למציאות, לא אכזבו את הקשיש
הפתרון היפני
מכיוון שנזכרתי במה שנזכרתי, פתחתי לרווחה את דלתותיו של מוסך אלפא הקשישה. כי GTV שלי היא הבת היחידה מבין בנותיי הלובשת צמיגי טויו R1R, שאף שלג לא מצליח להפחיד אותם. אמנם R1R כבדים במקצת לטעמי, אך מאידך גיסא צמיגים אלה אינם בררנים, ויודעים להסתדר על כל סוג קרקע – החל בחול דיונות על שפת הים הבאלטי (בדוק) ועד אספלט רטוב או מושלג.
אין לי מושג איך דווקא היפנים האנונימיים, החדשים בשוק הצמיגים, שנכנסו אליו בחוצפה, דווקא הם, ולא אנשי מישלין, גודייר או פירלי, הצליחו לפתח דבר נפלא כזה, ולייצר אותו.
דוושה ועוד דוושה
אז טיילנו לנו באלפא, וזה היה יכול להיות סבבה כי GTV זלזלה בשלג ובערפל, אלא שאת האידיליה קלקלו לנו מגפי הגומי הכבדים שנעלנו באותה שעה.
ממזרים אלו, שהזקן אף פעם לא נהג בהם, וגם עתה העלה אותם על רגליו רק ברגע האחרון, ניסו לביים דרמה: בכל לחיצה על דוושת הבלם הם לחצו גם על דוושת הדלק… היו אפילו רגעים שהזקן התגעגע כל כך לנעלי הנהיגה האדומות של ספארקו שהוא השאיר בבית, עד שהוא מוכן היה לעצור באיזו חנות כדי לקנות נעליים נורמליות, שיאפשרו לו לחזור הביתה בשלום. אך בסופו של דבר התרגל המורשה, והמשיך לנסוע.
"הרי תמיד אהבת לחיצה בו-זמנית על שתי דוושות אלה, ואף המלצת עליה לאחרים", הזכיר הזקן לעצמו במבוכה עמוקה, ואלפא רק חייכה בסעפת הפליטה מזן ארבע לאחת.
היגוי שמתעלה מעל גימיקים
עברנו את הרחוב המושלג של הכפר, ונהנינו על הכביש הצר המוביל הלאה. GTV גיששה את דרכה בעיניים צהובות, וללא כל קשר לגילה המופלג הפתיעה שוב את הקשיש המורשה עם היגוי טוב יותר מכל המכוניות המודרניות, בין זולות בין יקרות.
נסיעה מעולת-היגוי זו הזכירה לי את האכזבה מההיגוי של פיז'ו 208, כולל גרסת GTI, ואת חוסר השליטה באינפיניטי Q50, המצוידת בהיגוי דיגיטלי, שיא הטכנולוגיה העתידנית.
כתבי חצר אינם מבחינים כלל ברמה הנמוכה של ההיגוי הנוכחי, החשמלי, באף מכונית חדשה שנמסרת לשיפוטם, למרות ריבוי הפשלות בסעיף זה. הם התרגלו לדקלם את המנטרה "משקל ההגה הנכון", שאותה הם מעתיקים זה מזה. אפשר לחשוב שבוחנים אלה – המגישים לאדוניהם ברוני היבוא ויחצ"ניהם את מנטרה זו כמין מִנְחָה המהווה גימיק שיווקי רענן – מפרקים את גלגל ההגה של מכונית המבחן ושוקלים אותו במכולת.
עצב עצבים הכול עצב
"הנפלאות הרבות המלוות את דרכך הלכו לאיבוד בזמנים המודרניים, ונשכחו", דיווחתי לאלפא, והוספתי בעצב עצבים שתעשיית הרכב העולמית לא למדה ממנה כלום – זולת קומץ יצרנים פיקחים שמצאו בכל זאת השראה ב-GTV בת הארבעים כמעט, ומצמידים את תיבות ההילוכים עם הבקאקס (דיפרנציאל) אל הציר האחורי כדי לאזן את המשקל – מבלי להזכיר את מקור הפטנט, שנולד במילאנו.
הגולה בוגדת שוב
בכל אופן ובשצף-קצף, עשינו אנו בעיירה הסמוכה את כל מה שרצינו לעשות, ומיד ביצענו פרסה חגיגית במקום, כפי שאלפא יודעת לבצע בשמחה כאילו הייתה מחוג של סטופר שיצא משליטה.
סופת השלג הקטנה נפסקה, ואנו, בכל כוחה של GTV, רצנו חזרה הביתה. רצינו לצלם את בית הכפר הלבן שלנו בסגנון סלפי, כדי שהמדור הנוכחי יזכה בתמונת גינה צבועה בטיפקס – אך פספסנו את הקטע, כי בינתיים השלג האנטישמי נמס והפך לבוץ לבן, שאותו צילמנו. שוב למדה היהדות שאין לסמוך על הגולה.
מלנכוליה קולעת מדי
אגב, במשך כל נסיעה זו, באיזשהו צירוף מקרים דרמטי או בכוח הטלפתיה אולי, השמיע לנו רדיו בלאופונקט הישן של אלפא מבחר שירים של לאונרד כהן, כולל יצירות ותיקות ממש, שאותן שמענו בשני שלישים ווליום בזו אחר זו, משום ששירים אלה היו מתאימים לשלג, מתאימים לערפל, מתאימים בול לניהוג. התרגשנו מהקשר שבין משמעות השירים והמלנכוליה שלהם, ובהם הווידוי ""you want it darker, ובין מטען המחשבות המטרידות אותנו באחרונה, אם נרצה בהן אם לאו, יא רבאק.
ובסוף הקלטת נשמעה נקישה מתכתית, והרמקולים המעולים מתוצרת הרץ, שבמשך כל הדרך העבירו לנפשנו הרועדת את קולו של הזמר, השמיעו לנו הודעה על מותו.
ספירת מלאי
האם יש בכלל לזקן זכות להאשים בבוגדנות את הטבע הפולני, את מזג האוויר או את השלטון הנוכחי, בנוסח אופרטה, שהגויים, מזוכיסטים כפייתיים, בחרו להם כדי לסבול וליהנות מהסבל, כפי שהם נהנים מאנטישמיות? הרי גם הזקן עומד לבצע שוב את בגידתו, כאשר יחזור לסורו ויעזוב את בנותיו כעת, לפני מכת הקור החורפית, לפני החושך והבדידות.
וכדי לספק לעצמו נהיגה מיידית, נוחה ומרעננת כאשר הוא יחזור באביב, אם יחזור, הזקן המנוול לא שוכח למלא עד תום בוולטים את ארבעת המצברים.
טיפ טיפה: הם מפחדים
קשה להאמין שזה קרה, אך זו המציאות: נבחרת המוטו-ספורט של פולקסוואגן חוזרת הביתה לאחר ארבע שנים של השתתפות מפוארת באליפות העולם בראלי (WRC).
פולקסוואגן נכנסה אל עולם הראלי מאוחר למדי, בשנת 2013, לאחר הכנות שנמשכו שנתיים וכללו את בנייתה של פולו R WRC, אשר יועדה להיות אלופה כפייתית. ואכן, כבר בסוף עונת המרוצים הראשונה שלה החלה פולו לספק זכיות, לרבות זכייה מתוקה באליפות העולם בראלי, בניצוחם של הנהגים המעולים סבסטיאן אוגר וז'וליאן אינגרסיה (נווט). בשלוש השנים הבאות חוזקה פולו R WRC עוד יותר. המתחרים – פורד, סיטרואן, יונדאי וסקודה – התרגלו להפסיד.
פולקסוואגן פולוWRC R: לא נתנה סיכוי לאף מתחרה אחרת באליפות העולם בראלי
עליונות גרמנית זו הייתה אמורה להימשך גם בעונת 2017, הנפתחת באופן מסורתי בראלי מונטה-קארלו, שהוא לא הכי קשה אבל הכי יוקרתי. מעריצי הראלי מסביב לעולם היו מוכנים לניצחון נוסף של קבוצת פולקסוואגן, וזו מצדה התכוננה במרץ. לאורך השנה שעברה ערכו הגרמנים ניסיונות טכנולוגיים בפולו R WRC החדשה. פולו שופרה משמעותית בעקבות החלטה של הנהלת הראלי העולמית FIA, שכדי לרַצות את הצופים אפשרה לקבוצות המתחרות על האליפות לחזק את המנועים מעל 350 כ"ס ולהשתמש במתלים חכמים, אקטיביים, בגירים משוכללים, ובאמצעים אווירודינמיים מיוחדים, שנאסרו עד עתה לשימוש.
חסידי הראלי שמחו גם על כניסתה של טויוטה לזירת הראלי, מה שהעלה את מספר היצרנים הנלחמים על האליפות לחמישה.
והנה, פולקסוואגן הודיעה במפתיע על ביטול השתתפותה באליפות. זאת ללא כל הסבר, ומבלי להתייחס למכה הסופגת שהיא מנחילה לספורט המוטורי, מכה שפוגעת קשות בפופולריות של אליפויות WRC, כמו גם בהתפתחות הטכנולוגית, שהגרמנים הובילו.
כמה ימים לפני ההודעה, עצר דירקטוריון פולקסוואגן גם את השתתפות אאודי בתחרויות מסלול. האם זוהי תוצאה של פרשת דיזלגייט המביכה, שבעטייה נקלע הקונצרן הגרמני לקשיים פיננסיים, עקב הצורך לשלם לאמריקנים פיצויים בגובה של 15 מיליארד דולר?
ואולי נראה את פולו R WRC החדשה נהוגה בראלי בידי ידיים פרטיות, כפי שהתרגלנו לפגוש האצ'בקים WRCשל פורד וסיטרואן נהוגות בידי אנשים שמחוץ לקבוצות הרשמיות של היצרנים? לצערנו אפשרות כזו אינה קיימת, משום שפולקסוואגן, להבדיל מפורד ומסיטרואן, אינו מוֹסרת לידיים זרות מכוניות ראלי WRC, חדשות או משומשות.
רק לא עוד ביזיון
הרי פרשנות הקשיש המורשה, חשדן כפייתי:
ייתכן שלא רק קשיים כספיים גרמו לפולקסוואגן לבטל את השתתפותה בראלי .WRC אולי אין זה מופרך לשער שהגרמנים – אשר נכוו מהחשיפה של ההונאה גסת הרוח שהם ביצעו במנועי הדיזל – אינם מעוניינים להסתכן ולמסור את מפלצת הראלי שלהם R WRC לבדיקות המחמירות של FIA, שנועדו לוודא כי המכונית עומדת ב-101 סעיפי התקנון לגבי המנוע, אספקת הדלק, כוח הטורבו, תיבת ההילוכים, השלדה ועוד.
אלא שהקשיש המורשה מריח אפשרות נוספת. התקנון החדש של הראלי העולמי מאפשר כאמור בנייה של מכוניות חזקות עוד יותר, במטרה להגדיל את האטרקטיביות של האירוע בעיני הקהל ביציעים וצופי הטלוויזיה. לקשיש זה מזכיר את הניסיון המר של שנות השמונים, כאשר FIA, במהלך נועז, אִפשרה אז לאאודי קוואטרו, ללנצ'יה דלתא ולאחרות לזנק במנועים שכוחם בלתי מוגבל כמעט. נהגי ראלי היו צריכים להיפצע ואף להיהרג כדי שהקטגוריה התחרותית "גרופ B" תבוטל.
נראה לי ברור שגם פולקסוואגן, כמו הזקן, זוכרת את האסונות שהמיטה "גרופ B" העוצמתית – ולכן פוחדת שההרשאה הנוכחית של FIA לחיזוק המכוניות תגרום לנהגים של הקונצרן, אחוזי האמביציה, ללחוץ על הגז בלי חשבון, תוך סיכון חייהם. תאונה קטלנית כזו לא תתרום ליוקרת הפירמה, הפגועה ממילא.
שואלים את אדוארד
נועם ריין, icar: ברשותך, אשתמש בתשובתך האחרונה, ב-מ-וו M2. גם לטעמי היא מועמדת ראויה לתואר מכונית השנה.
יגאל: מה דעתך על פיז'ו 208 ידנית 1.2 ליטרים? אני זקוק לרכב חסכוני לנסיעה יומיומית לעבודה ממודיעין לירושלים. חשוב לי שיהיה גם אמין. האם עניין האמינות של פיז'ו הוא מיתוס או בעל אחיזה של ממש במציאות? מה עוד כדאי שאקח בחשבון לגבי הרכב הזה?
בגיליון קודם המלצת על סוויפט, הנחותה מבחינת חיסכון מה-208…
תשובה: 208 היא מכונית מוצלחת מרוב הבחינות – פונקציונלית, חסכונית כמו דיזל ואלגנטית. יש לה רק שתי בעיות: בגרסה שאני נהגתי, 1.2 נטולת טורבו, המנוע היה חלש (75 כ"ס), מה שהתבטא בנסיעות בהרכב מלא בעיר, ובמיוחד על כבישים בינעירוניים. בכבישים אלו מרגישים גם כוח הגה מוגזם בנסיעות מהירות, מה שפוגע בהיגוי ודורש זהירות גם בישורת.
שני החסרונות הללו משכנעים אותי בדבר עדיפותה של סוויפט על פיז'ו 208, לפחות בגרסה שאתה מתמקד בה.
גדעון פרלמן: שמעתי בעצתך והוספתי שמן לחידוש המנוע קסאדו. במשך שנתיים ו-20 אלף ק"מ נהניתי, וגם שמעתי קריאות התפעלות. ואז התמלא המנוע פיח, יצא עשן לבן, רעש חזק, הלך המנוע.
במסגרת החיפושים באינטרנט מצאתי הסבר של שמאי הרכב דני סער, שהצילינדר אינו חלק אלא מחורץ שתי וערב, כדי לשמן ולאטום. אם חריצים אלה נאטמו על ידי השמן הקרמי, אז מה החוכמה?
תשובה: השמאי דני סער שכח כנראה להסביר לך שהעשן הלבן הסמיך שיצא ממפלט מכוניתך סימן בבירור חדירת מים לתא השרפה, עקב מספר רב של גורמים אפשריים. כמו למשל סתם ראש במצב אנוש, סדקים בראש המנוע או פגיעה בבלוק. וזו הייתה כנראה הסיבה לתקלה במנוע, ולא שימוש בתוסף קסאדו או בשמן סינתטי מלא מתוצרת קסאדו, שעליהם אני ממליץ.
אם מסקרנת אותך הסיבה לכך ש"המנוע הלך", אז כדאי לך לפרק את מה שנשאר, ולהזמין מומחה לניתוח אחרי המוות.
הסגידה לרעיון התחבורה האוטונומית, שלפי מומחים עומדת בעוד רגע לגרש את המכונית המסורתית מחיינו, פוטרת את שר התחבורה ישראל כץ מהצורך המייגע להשקיע בתשתית ובחוקים. יא רבאק!
אנו עומדים לפני העמדתה של המכונית המסורתית למשפט ציבורי, שייפתח בעקבות הגשת כתב אישום המפרט את פשעיה. אין לערער על פשעים אלה. הרי קשה להתווכח עם העובדה שקיום המכוניות ותפקודן אכן גורמים תאונות דרכים שבהן נהרגים נהגים, נוסעים והולכי רגל. לקורבנות המוטוריקה יש לצרף גם אזרחים שאין להם אמנם אוטו, אך משלמים בכל זאת בנפשם ובבריאותם על העשן הרעיל היוצא ממפלט הרכב או מהתחממות השמיים.
לחובת המכוניות נזקפת גם פגיעה מביכה ביחסים שבין אדם וחברו, שהרי פושעות-פח אלו מחרחרות קנאה בין אנשים, כנראה לשם הבידור, כי סיבה אחרת אין להן.
יצורות נבזיות אלה משעשעות את עצמן בדרך אכזרית נוספת: הן גוררות את בעליהן, נפשות טהורות, להתנהגות שחצנית על הכביש ואף להשתוללות. המכוניות הרעות נהנות גם מוויכוחים קולניים שמתעוררים תדיר בין נהגים. גם בתגרות עסיסיות אין הן בוחלות. האם לא מוטב לשים קץ לשלטונן של מרשעות-פח אלה?
בהערת אגב נגלה כי יש כבר מתנדב נלהב למשימה זו. אדם שהלהט הקר שלו לגבי חזון האין-מכוניות, והבוז שלו כלפי נהיגה ("מי ירצה בכלל להיות בעליה של מכונית?"), מצמררים ממש. נחשוף אותו בהמשך.
עלוקות זמן וכסף
ודאי שבמהלך משפט זה, לא ישכח התובע מצד הקִדמה הנאורה לציין בכתב האישום נגד מכוניתנו התמימה פשע נוסף שלה: קנייתה ואחזקתה אינן כדאיות כלל! שהרי מכוניתנו התרגלה, אם בכוונה תחילה ואם ככה סתם, לאכזב את בעליה ולהתקלקל, לדרוש חלקי חילוף מקוריים, לא סיניים חלילה, ולצורך החלמתה היא מבזבזת שעות מוסך ארוכות, ויקרות בהתאם.
גם לאחר התיקון המוצלח ממשיכות פושעות אלו, חוצפניות חסרות מצפון אשר רוחשות סדיזם חשאי כלפי בעליהן, לשתות דלק בכמויות, לייצר פקקים, לחטוף דו"חות חניה או תנועה, לצאת מהאופנה, להזדקן.
פושעות בעלות לב זהב
במשפט מתקרב זה, שמטרתו הראשית היא ניקוי אדמת העולם ממכוניות, אני מוכן להתגייס כעד הגנה על הנאשמות. אסנגר עליהן בשם עצמי, אך גם בשם רבים כמוני, ובהם חבריי, שקשרו לנֵצַח את חייהם למנועים, לתיבות הילוכים ולגלגלים.
בנאום הסנגוריה שלי אֲלַמֵּד זכות על הפושעות. אגש אל דוכן העדים ואומר: אמנם אנו עוזרים למכוניות לחיות, אך הן לא נשארות אדישות לזיקה הרגשית שלנו כלפיהן – ומחזירות לבעליהן במטבע דומה. כי רק בעזרת המכוניות הצלחנו, במשך חיינו הארוכים, להימנע מביצוע רעיונות מטופשים ומעשרות פשלות, כולל מעשים פטאליים שאינם בני תקנה.
ניצלנו מתרחישי ההרס הללו, אם קטנים ואם גדולים, כי היינו עסוקים במכוניות עד גבול איבוד המציאות.
טיפול קבוצתי
נשאר רק להודות שאז, בעבר הרחוק, בצעירותנו הטיפשית, היה לנו די בעזרתה של מכונית בודדת, חלשה, מצוידת בהגה פלסטיק לבן, בעלת מחוג עצלן המוכן לטייל על מד המהירות עד 90 קמ"ש, הלוואי, בסיוע ירידה, רוח חיובית.
אלא שלעת זקנה – שנפלה עלינו בהפתעה ומְלוּוָה בעשרות צרות למיניהן, המגיעות מהגיהנום האנושי ומנסות לדהור על גבנו בחוסר רחמים – מכונית בודדת אינה מסוגלת כבר להגיש עזרה פסיכולוגית מספקת. כך מצאנו את עצמנו, אנו הקשיש המורשה, נזקקים לעזרתן המשותפת של חבורת בנותיי האמינות, שהן בעלות 22 בוכנות המעדיפות דלק 100 אוקטן, 10 גלי זיזים ו-1,000 כ"ס כמעט.
סוסים אלה נרדמים בבתיהם ומחכים לביקור הזקן, שבא אל בנותיו כדי לחזק ולהתחזק.
איי-קיו אפאתי
בסוף השבוע האחרון עקבתי כמו כולם אחרי הבחירות המביכות בארה"ב, כולל פרשנויות של חוכמולוגים עבריים, הרואים במתרחש באמריקה הזדמנות פז לנצל עד תום את מאגר איי-קיוּתם הלא שופע במיוחד, ובזמן שנשאר לי קראתי מכתבי קוראים, כולל את מכתבו של מירון שרעבי, שעשה איתי חשבון, בצדק ולא בצדק.
כי בניגוד לטענתו של מר שרעבי, אינני מאשים כתבי חצר בהצנעת דגמים כאלו או אחרים לטובת בעליהם ברוני היבוא, משום שדעתם של החצרונאים לא מעניינת אותי. אני מאשים את הדור החדש של כתבי רכב לא בהתרפסות ובחנופה (הגם שהם בוודאי אוחזים במידות אלה), אלא בעיקר באדישות כלפי מצבה המביך של התרבות המוטורית העברית.
החצרונאים אינם לוחמים על כלום (זולת על שגשוג העסקים של אדוניהם), אינם מנסים לקדם שום ערך או שינוי, ומסתפקים בקריקטורות של מבחני דרכים, המבוצעים על ידם בחובבנות, בלי הציוד הנדרש וללא השיטה המקצועית שהייתה נהוגה בעבר.
בנוף האפור שנשאר, אפשר לגלות רק שני שמות בעלי הבנה ברכב וידע בניהוג: יואב קווה ורמי גלבוע. חבל רק ששתי דמויות חיוביות אלה, המוכשרות בצורה משכנעת, נגועות באהבה עיוורת לנסיעה בשטח, מה שהמורשה, חסיד אספלט מושבע, אינו חולק איתם.
הגיח מחור העכברים
בשלב כלשהו השבוע נפל על הקשיש המורשה גם הנאום של מר שי אגסי, החוזה של חברת בטרפלייס שגמרה בשערורייה בעלת ריח פלילי. והנה, נער פלא מזדקן זה חזר, והפגין שוב את כוחו הרטורי הדמגוגי, הפעם תוך ניצול ציני של בימת כנס בינלאומי שנערך בתל-אביב.
לדעת הזקן שבי, ההצהרות שדקלם האיש אשר המיט הפסדים כבדים על רבים שהאמינו בו – חברת רנו ומוסדות כלכליים, שבעליהם הטייקונים הלכו אחריו כמו עכברים אחרי חלילן – היו אמורות לשכנע את הפסיכיאטר המחוזי שהאיש הנואם מתאים לאשפוז מיידי במחלקה סגורה.
הנה טעימה קטנה מהנאום של אגסי, תומך אדוק בחזון המכונית האוטונומית: "בתעשיית הרכב טוענים שאנשים אוהבים לנהוג במכוניות. פעם אמרו את זה על סוסים – סוסים לא חוסלו עם הגעת המכוניות, אלא נשלחו לחוות. כך יקרה גם למכוניות". וגם: "תעשיית הרכב העולמית פספסה כשחשבה שתאונה כזו (של מכונית אוטונומית שהתנגשה במשאית) תעצור פיתוחים של רכב אוטונומי".
לא מהפכת קטיפה
במקום להתנצל בפני קורבנותיו ולהרכין ראש על החובות האדירים שהשאיר אחריו, אגסי נעמד על בימת הכנס והמשיך בשלו. ממש באותה התלהבות אינפנטילית שבאמצעותה הוא דחף את פילוסופיית בטרפלייס, הוא הצהיר השבוע בתל-אביב: "אם המעבר לרכב אוטונומי יתרחש תוך חמש שנים – הכול ישתנה. תעשיית הדלק, תכנון של ערים. מקצועות שהכרנו בעבר עלולים להיעלם, כמו המקצוע של המוסכניקים. לא יהיו בעולם יותר תחנות דלק" (שגיאות הלשון במקור).
ומה עם נהגים שלא ירצו להצטרף למהפכה של אגסי, ויתעקשו להמשיך לנהוג בעצמם? "הם ייסחבו בכוח אל המהפכה", הסביר אגסי בנועם.
מיסיונר של דת העתיד
במקומו של שי אגסי אנו, הקשיש המורשה, לא היינו יוצאים לאור אל במה ציבורית מהמקום הנסתר, כנראה תחת האדמה, ספק במרחב הציוני ספק בחו"ל, אשר בו התחבאנו מטעמי זהירות, פחד ובושה. במצבו של אגסי היינו נשארים במחסה עד ששערוריית בטרפלייס תשכך ותישכח. משהו כמו חמש שנים או עשר שנים אשכרה.
מצד שני, דווקא בזכות העובדה שהאיש השנוי במחלוקת אינו נמצא מאחורי סורג ובריח, ונאם את מה שנאם, נהפך הכנס, שהתקיים תחת הכותרת Fuel Choices, לקרקס בינלאומי בנוסח הצגה של תיאטרון אבסורד.
כי ללא הופעתו של שי אגסי, מיסיונר מודרנה נטול מצפון, מישהו עוד היה עלול להתייחס ברצינות לכנס ה"מומחי אנרגיה בעלי שם עולמי".
נפשות אבודות לגביי
כפי שאי אפשר להסביר צבעים לעיוור וצלילי מוצרט לחירש, כך אין אפשרות לשכנע את שי אגסי ושות' לגבי התפקיד שממלאת מכונית פרטית בעבור בני אדם. אידיאולוגים עתידנים אלה, המשמיעים את חזונם על גני העדן המתקרבים לאנושות בדמות ההמצאה של תחבורה אוטונומית – הם לגביי אבודים.
אגסי היה אבוד לגביי כבר כאשר פתח בריצה האמביציוזית שלו תחת הדגל של בטרפלייס. הייתי אז הכותב היחיד בארץ – ואני מתגאה בכך ללא בושה – שזרק לפח הזבל את עשרות ההזמנות למסיבות עיתונאים מפוארות שאגסי ערך לכבוד הדגמים החשמליים, וסירב להצעות לבצע בהם נסיעות מבחן.
אפילו במילה אחת לא הזכיר הזקן את בטרפלייס, עסק שנראה לו חשוד כבר מההתחלה. לא ריככה את הזקן העובדה שמר אגסי גייס לעזרתו העסקית את הנשיא שמעון פרס, שהתלהב ממנו.
שתיקת הכבש והטלאים
לא השתתפתי בחגיגות אגסי, שעיתונאי החצר התנפלו בהן על השיירים מהשולחן הערוך, אכלו, שתו, קיבלו מזכרות, צילמו את בעל השמחה ואת שותפיו, צילמו את המכוניות החשמליות שהם ניסו לקדם, ולבסוף עזרו לרמאים אלה של בטרפלייס, באמצעות כתבותיהם הספק תמימות ספק ציניות, לגייס לקוחות.
היום, אף כתב לא מודה שטעה. החצרונאים שותקים בנושא בטרפלייס כפי ששותק לגביו שי אגסי, המחפש כנראה את המכה הבאה.
טיפ טיפה: ומכונית השנה היא – בנותיי
נועם ריין מ"המדריך לצרכנות רכב" iCar שלח למדור הזמנה להשתתפות במשאל עיתונאי רכב, שנועד לבחור את מכוניות השנה 2016 בכל הקטגוריות. הסברתי לריין שאני מנוּע מלהשתתף. הסיבה: חמש המכוניות הפרטיות שלי אוסרות עליי לקחת חלק במשאל כזה.
איסור זה שהטילו עליי בנותיי מצער אותי, אך הוא גם מחלץ אותי מבעיה. שהרי בדומה לג'רמי קלארקסון, גם אני טוען בעקשנות שתעשיית הרכב העולמית ממשיכה גם השנה לבזבז מתכות משובחות, פלסטיק וזכוכיות על בניית דגמים שיש בהם פחות נפש מאשר במקרר ביתי. זו לא בדיוק גישה מתאימה להגיע איתה למשאל "מכוניות השנה".
בסוף המכתב למר ריין ציינתי כי לוּ הייתי רשאי להשתתף במשאל, אז המכונית היחידה שזכאית לתואר "מכונית השנה" היא ב-מ-וו M2. עד כאן תוכן התשובה ששלחתי לנציג של מדריך iCar.
אגב, חמש בנותיי היקרות – שתיים מבית אלפא רומיאו (GTV מודל 1984 ו-33 IE), שתי הונדות (crx VTEC שכדי להפתיע את אויביה לובשת צמיגי סליקס גזעיים, והאצ'בק אדומה בעלת מנוע של הונדה אינטגרה R, גיר קצר ומתלי קוני עקב מחשבה על נסיעות מסלול), וב-מ-וו (Z3M קופה המקורית) – טוענות בעזות מצח שמגיע להן התואר "מכוניות השנה של כל השנים". לפחות עד שהמיליארדר אלן מוסק, מלך מדינת מוסקומניה, הבעלים של "פיי-פאל" ושל "טסלה מוטורס" והיצרן של Space X, יממש את רעיונותיו המפוארים, כמו מכונית מהירה יותר ממהירות הקול ומכונית תת-ימית.
ארבע בנותיי, אי-שם בגולה, והחמישית הירוקה שבתל-אביב, טוענות בחוצפה שמגיע להן התואר "מכוניות השנה של כל השנים"
שואלים את אדוארד
מירון שרעבי, שעלבים: בכתבותיך אתה מקפיד לזלזל בכתבי הרכב ואף קורא להם בשם הגנאי "כתבי חצר" (של היבואנים). אני קורא מגזיני רכב בארץ וגם בעולם, ואני מסכים שאכן לעתים הביקורת מעודנת, אך יחד עם זאת, תמיד תהיה ביקורת על נקודות החולשה של הרכב הנבחן, וברוב המבחנים ההשוואתיים תמצא ביקורת חד-משמעית שממש תגרום להעדיף את אחד מכלי הרכב על משנהו.
אני יכול לשלוח לך הרבה דוגמאות, אך מספיק שתרכוש גיליון "אוטו" אקראי ותקרא את כולו, ואשמח שתפנה אותי לכתב חצר שמהלל רכב שלדעתך כושל. אני מצדי אשלח לך הרבה דוגמאות שבהן הביקורת מאוד ברורה וחד-משמעית.
מגזין רכב חייב גם להתקיים (מי כמוך יודע…), ולכן לא ברור מה ציפיותיך מהכתבים. האם אתה רוצה שיכתבו שיבואן של רכב לא מוצלח צריך לוותר על הזיכיון?! אנחנו בעולם של בני אדם, וגם לניסוח יש משמעות.
אגב, גם 'מקור ראשון' מפרסם כלי רכב, ואני לא זוכר שקראתי בטורך ביקורת קטלנית על כלים שמשווקים על ידי המפרסמים (אבל ייתכן שאני פשוט לא זוכר).
אני מסכים שהיבואנים לא מייבאים את כל הדגמים המעניינים, אך בעידן היבוא האישי אתה יכול לייבא מה שלבך חפץ, צריך להבין שאי אפשר לצפות מיבואן במדינה של שוק קטן להביא כל דגם שמבחינת השוק הוא אזוטרי ולא רווחי. אגב, כמעט כל היבואנים מייבאים את דגמי הקצה, כגון פיז'ו 208 GTI, אופל קורסה OPC, גולף/פולו GTI, אאודי RS למיניהן, רנו ספורט ועוד.
בנוסף, אתה מתייחס למכוניות גרמניות באופן קצת פוגעני (דוגמת האופל של רכז הגטו), אך את מכוניתך הגרמנית (ב-מ-וו Z3M) אתה מקפיד לכנות "בווארית", כאילו אינה מתוצרת חברה שהעסיקה יהודים בכפייה במהלך השואה.
יחד עם זאת אני נהנה מאוד לקרוא את טורך, וחושב שלרוב המוחלט של כתבי הרכב בארץ אין הניסיון שלך.
תשובה: תודה לך, מר שרעבי, על מכתבך המעניין והמלמד, חוץ מהקטע הבעייתי שמציע לי להכיר את מגזין "אוטו". אפילו עורכו הראשון, המיתולוגי, של "אוטו", שעוד בשנות השמונים הקים את הירחון – הקים מאפס עם אפסים – מכנה אותו כיום "פרסומון".
אם תרשה לי לנקוט את השפה של בוב דילן, משורר ואליל דורות מסביב לגלובוס, אז התשובה למכתבך נשרקת על ידי המדור הנוכחי. ישירות, בעקיפין, ובשתיקה.
יעל: אנחנו זוג מבוגרים בסביבות גיל השבעים. אנחנו רוצים לקנות מכונית חדשה או כמעט חדשה. חשבנו על טויוטה, מאזדה ועוד. מ"חבר" הציעו לנו את סובארו אימפרזה בהנחה של 25 אלף שקלים + שדרוגים (עד 22 בנובמבר). מה כדאי לקנות, והאם יש לך רעיונות אחרים? (מחיר נמוך יותר יתקבל בברכה).
תשובה: ודאי שהנחה בגובה של 25 אלף שקלים מייצרת פוש רציני לסובארו אימפרזה מול טויוטה ומאזדה, היקרות יותר.
לולא ההורדה המשמעותית של מחיר האימפרזה, אז בין טויוטה ומאזדה הייתי מצביע על הונדה, שאף פעם לא אכזבה אותי. לדוגמה, crx שלי, למרות גילה (24…), שומרת על כוחותיה כאילו אתמול יצאה מפסי הייצור, וזהו אינו מקרה יוצא דופן אצל דגמי הונדה.
אלא שבלית ברירה, נראה הגיוני שתיקחו את אימפרזה, שאף היא אמינה ובעלת בטיחות אקטיבית גבוהה. אך הרשו לי להוסיף שבמקומכם, לולא הייתי מוכרח לשרת עם מושב אחורי טרמפיסטים, ידידים, ילדים ונכדים – הייתי עושה כל מאמץ להזמין הביתה סובארו BR-Z, בעלת שני מקומות בלבד ו-200 כ"ס, שלפי הפילוסופיה שלי ממש מתאימה לגיל שבעים, ואף לשבעים פלוס… (כמו שב-מ-וו Z3M מתאימה בול לאלטר-אגו שלי, הקשיש המורשה). ואם לא BR-Z, אז אחותה הרוחנית טויוטה GT86.
אורחת נדירה בפארק: ידיד המדור י"א תפס בעדשתו את אחת המכוניות המרשימות והנדירות בארץ: אלפא רומיאו זאגאטו C6 גרנד ספורט שנת 1929. וכך מדווח לנו י"א:
זאגאטו 1750 זו השתתפה במפגש השנתי של מועדון החמש, שהתקיים לא מזמן בפארק הלאומי ברמת-גן. כיום נח עליה דוק של מכובדוּת, אך באותם הימים הייתה זו מכונית ספורט שהתהדרה בשלל ניצחונות במרוצים, כולל ה"מילה מילייה", כמו גם בטכנולוגיה מרשימה לשעתה בדמות שימוש בגל זיזים עילי כפול ומגדש על .
אלפא C6, שהוצגה בפארק לצד עשרות מכוניות קלאסיות נוספות, עשתה עלייה בשנת 1962 בזכות אייבי נתן, שלפני שהיה פעיל שלום וספן שלום היה טייס, וידע כנראה להעריך את איכותה הנדירה של המכונית.
במשך השנים עברה אלפא זו ידיים ומצבה הידרדר, עד כדי השתלת מנוע זר והשבתה ארוכת שנים. היא שוחזרה בנאמנות מרשימה למקור על ידי דב ממועדון החמש, שניכר כי לא חסך לגביה מאמצים ותקציב. המכונית הנדירה אף הוצגה בתערוכות בחו"ל לצד מכוניות עבר נבחרות מרחבי העולם. המפגש ברמת-גן היה הזדמנות לטעום כאן אצלנו מקלאסיקה ומאומנות מוטורית ברמה בינלאומית.
443 הוא גורל. וככל שאתה מניח לגורל להשתלט עליך, כך אתה חש מרדני יותר
אנו, הקשיש המורשה, המבקרים בגולה את שלוש בנותינו, ביקשנו את ידידתנו חגית כהן, חסידת שירת נונסנס אמיצה, לכתוב במקומנו על כביש 443, המיתולוגי אשכרה מיום פתיחתו, אשר לצערנו זוכה לכותרות רק בעקבות התקפות טרור.
להבדיל מהקשיש שבי, שעד עתה טעם די מעט מחשיבותו ומיופיו המיוחד של 443 (ראו בכך את התנצלותי), לגברת כהן, עיתונאית צעירה הנוסעת קבוע על ציר תנועה זה, יש מה להגיד עליו.
*
כביש 443, ההתמכרות
מאת חגית כהן
נסיעה ב-443 היא כמו לחיות עם אמן: מעשה מזוכיסטי אך קצת גאה בעצמו לנוכח החלופה הנורמטיבית להצחיח. יש אף נהגים המרגישים בכביש זה כאילו הם כובשים את הסלע האדום. אולי עוד יכתבו על כך איזה שיר.
כל מי שהתמכר ליופי האכזר של כביש 443 – שהאלמנט הכי רך בו הוא העופות הדחוסים במשאיות הצהובות של "עוף מהדרין ירושלים" – מכיר את מִקְלָעָת התחושה של הנהג, המורכבת מגאוות מיעוט, הרפתקנות ומוטרדוּת: למה אני נוסע כפייתי בכביש טרשי זה, אשר סממן הציוויליזציה העיקרי בו הוא גדרות תיל? ההימנעות המושכלת היחידה שהצלחתי לנקוט לגבי 443 נוגעת לאספרסו בתחנת הדלק של מודיעין, שניחן בארומה של מרפסת מאובקת בעיירה קטנה.
"למה את נוסעת דרך כפרים ערביים?", מנסים המודאגים להניאני מההנאה, המפוקפקת גם בעיני עצמי.
"יש לי כרטיסייה לכביש הזה. כל נסיעה עשירית זה בחינם", אני עונה.
כל בר-בי-רבניק יודע שהציר בעייתי מבחינה ביטחונית, שההרים בו כחולים רק שבועיים בשנה, ושבמחסום עופר אכן מתעכבים לפעמים. ובכל זאת, זהו המסדרון המועדף עלייך לירושלים. כי כנראה כמה קצוות פרומים אצלך. כי הפיתולים שבסוף בכביש 1 עושים לך מחלת ים. וכי החלטת, משום-מה ומשום-ככה, ש-443 הוא גורל.
וגורל הוא כמו ים: ככל שאתה נכנס אליו עמוק יותר, מניח לו לעטוף אותך, כך אתה חש מרדני יותר. בדומה אולי לפרדוקס של המיסטיקן, אשר טובע באלוהות וחש חופשי יותר. ואולי זהו פירושו העמוק של הביטוי 'תורת הנסתר' – על שום שהעולם העליון הוא בהכרח עולם של סתירות ופרדוקסים, שבלעדיהם לא תתקיים אחדות הניגודים המיוחסת לו. אני חושדת כי רק קול ואור אינם מתאחדים גם בעולם העליון.
צה"ל נסוג מהחומוס
סמוך לתחנת הדלק השנייה והאחרונה, זו שהיה בה פיגוע, הכביש תלול במיוחד, והטרנטה שלי, הנישאת על גלי מוזיקה יותר מאשר על גלי זיזים, מתלבטת בין ההילוכים השלישי והרביעי. כרגיל, אני מאלתרת סל"ד של הילוך שלישי וחצי.
עמדת השמירה המוגבהת בתחנת הדלק נטושה עדיין. האם צה"ל נסוג משם מחשש שהחומוס במסעדה הקטנה מהווה לוחמה ביולוגית? גם אני מחרימה את המקום, רק בגלל המתדלק החטטן ("בת כמה את? נשואה?"). אין פלא שהפנאי שלי מדיר את עצמו מפייסבוק, שהוא בעצם עדר של מתדלקים משועממים.
עד לפני כשנה עמד ביציאה מהתחנה מוכר של עפיפוני ניילון. אולי הבחור התייבש מהשמש, שב-443 כל קרן שלה היא חנית הוּנִית, והפך לשלולית של תודעה טהורה. "לערבים יש תודעה?", סונט ידידי המתנחל. הוא לועג לתל-אביבים שפוחדים לנסוע כאן. "יש יותר תאונות בכביש 1 מאשר ניסיונות פיגוע ב-443. אבל לא בגלל זה את כאן, נכון? את לא פוחדת לנסוע פה כי את פטאליסטית", הוא מחייך. ואני נזכרת בשורת שיר, "מי שמאמין מפחד".
אנרכיסטית סמויה
המזגן בקליאו הוא כמו תוספתן: כל זמן שהוא רדום, העסק דופק, ואפשר לצלוח בזריזות את הרי יהודה, יששכר ונפתלי, ואף לעקוף בשמחת עניים-בסוסים מכוניות משפחתיות כפולות כוח. רק בעליות נזכרת קליאו שהיא עירונייה במוצאה, וזוחלת על חצי צילינדר, מקללת את אדוניתה (אין בעברית צורת נקבה למילה "בעלים"!) על התחביב המוזר שלה לנסוע לפעמים לעבודה.
– "לא קראת את המסה 'בשבח הבטלה'?", כועסת קליאו, הנושפת הבל חם כי פתחתי את אוורור החום כדי לרסן את להט המנוע (עצה יד ראשונה מאדוארד).
– "אם אני אאמץ את הרעיונות הצרפתיים האלה ואפסיק לעבוד, איך נקנה לך דלק? יש לך רעיון, מדמואזל קליאו, או שהמהנדסים שכחו להכניס אחד כזה לראש המנוע שלך?", אני עונה לאנרכיסטית, שנראית מבחוץ כמו גור-פח תמים וקונפורמי.
קליאו שותקת. כנראה היא אינה רואה טעם לבזבז קלוריית-אוקטן על תודעה נחשלת כמו שלי, שדוהרת לעבודה במקום להקדיש את עצמה לכתיבה. להקדיש גם במובן קדושה. והרי כתיבה, האמינו הסימבוליסטים, מרבה יופי בעולם ועל כן מקרבת את הגאולה.
מים לגברים בלבד
האם זיעה היא מוליך או מוליך למחצה? ב-443 קליאו שלי מתפקדת כסוֹלָרְיוּם, אותו חדר שעשירים היו בונים פעם בחווילה כדי להשתזף כאחרון נהגי המוניות. במובן זה, קליאו שלי היא אוטו יוקרה.
סמוך לקיוסק "פרה-פרה" (לא בדיוק שֵם שמושך כמעט-טבעונית) זורמת מהסלע נביעה בלתי פוסקת, חסד מופלא בנוף הקָפוּח, אך מעולם לא ראיתי אישה או בעל חיים עוצרים להשיב את רוחם במי הסלע. נראה שגם הנשים וגם החיות נרתעות מנהגי המשאיות שעוצרים שם, וממלאים בקבוקים לרוב במינרליים החינמיים.
ואפשר להצטנן בשיטה אחרת: לחפש ברדיו שירים שעושים צמרמורת. במשך שנות ההקשבה לרדיו 443 אף-אם זכיתי לשמוע כמה יצירות כאלה. כמו למשל "אוניית הסתיו", שירו הנשכח של סשה ארגוב, תגלית שהניעה אותי לכתוב עליה מאמר ("מוזיקת הטרנס של ארגוב", אתר news1). גם הוגה הדעות והמוזיקולוג דניאל שליט ראה כנראה בשיר קסום זה מקור השראה, משום שהוא כתב בעקבותיו את "יש אושר אינסוף קראט" (אתר news1).
החרדי לא הבין
לילה אחד, בחזרה מירושלים, כאשר שורת מכוניות ובכללן קליאו זינקה מן הרמזור הקרוב לכלא עופר כמו קליעים של כיתת יורים, פרצו אל הכביש שני כלבים גדולים ובהירים. המכונית שלפניי נגחה אחד מהם, והמשיכה בנסיעתה. ראיתי את הכלב עף באוויר ומוטח לשוליים. השני הספיק לסגת חזרה אל אי התנועה הקוצני שממנו שניהם הגיחו.
בלמתי בפאניקה. המכונית שמאחוריי כמעט נכנסה בקליאו. הכלב נשם עדיין. הכלב השני – צאצא של הפגוע, הורה שלו או שותפו לדרך – ניסה לרוץ אל חברו המוטל בשוליים, אך כאשר נוכח כי זרם המכוניות החוצץ ביניהם אינו פוסק, נעמד באי התנועה ויילל מרה.
טלפון לעיריית ירושלים. "אתם יכולים לשלוח אמבולנס לחיות?". "זה שטח שיפוט של גבעת-זאב", ענתה המוקדנית. "מה המספר של המוקד שלהם?", שאלתי. "הם לא פועלים בשעות כאלה", ענתה במבטא ערבי משועמם, לא מבינה מה אני עושה עניין מכלב פצוע.
שלוש מכוניות עצרו לידי, במחשבה שהיה אירוע ביטחוני. "את בסדר?", שאל החרדי. "אני כן, הכלב לא", הצבעתי על הבהיר הנושם בכבדות. "האוטו שלך עומד באמצע כביש מהיר. את מסכנת את עצמך", נזף בי בתמיהה בנוסח "חתיכת מטורללת, למי אכפת מכלב דרוס?"
נכנסתי לאוטו. הזעם ליבה את הצער, הצער ליבה את הזעם. לא רק על הכלב הדרוס, אלא על גורלם האומלל של כל הכלבים המשוטטים. 50 אלף כאלה יש בארץ, קראתי לא מזמן. מדוע אנשים זורקים כלבים מהבית לגורל ודאי של רעב, צמא, התעללות והידרסות? יש להם לב של אזבסט?
במחסום מכבים עצרתי ליד הבוטקה. "יש לכם רעיון איך לעזור לכלב דרוס ליד כלא עופר?", ניסיתי את מזלי אצל החיילים, מודעת לאיוולת שבכך. "אנחנו צבא, לא וטרינרים", ענה חייל סדיר. חייל אחר, מילואימניק בהיר שיער, שאל בנימה רכה אם אוכל לצאת מהרכב. יצאתי.
"אני מאוד מעריך את מה שאת מנסה לעשות", אמר בשקט, חיטט בסמארטפון, ושלף מספר של אמבולנס וטרינרי. אין תשובה. האמפתיה המפתיעה של המילואימניק איימה להמיס לכדי דמעות את גלידי הזעם והצער שדקרו אותי. מיהרתי חזרה למכונית, לבל יראני בכך.
נזכרתי שיש פייסבוק בעולם. צלצול לידידה בעלת חשבון, וזו סיפקה מספרי טלפון של אוהבי חיות באזור ירושלים. אחת מהם, תושבת גבעת-זאב, דהרה לכלב בתוך 20 דקות מרגע שידור המצוקה בפייסבוק. "הוא עדיין חם אבל כבר מת", דיווחה בצער מהשטח.
את תופסת שבזכות אנשים כאלה אני חיה עדיין? אמרתי לקליאו, וזו הסתכלה עליי ברחמנות, כמו רצתה לומר: אם גילויים נדירים של חמלה הם האוקטן שמחזיק אותך בחיים, פלא שאת עדיין נוסעת על הכביש. את נס מכני עוד יותר ממני, קבעה קליאו.
מחר תתרחש איזו מלגזת-נפש, ואשכח לרגע את צער העולם. "ועולם מצערו מתרונן", כתב המשורר אברהם בן-יצחק את אחד הפרדוקסים שלו, המתיזים אור גנוז.
מדרון עם רון
הפיצוי לחוויה הרותחת של טיפוס במעלה 443 בתוך פחית צלילים ללא צל הוא הדרך חזרה, מגלשה ענקית שבה 60 הסוסים של קליאו צוהלים, מי מהם ברוגע מי מהם בעולץ.
אני מאמינה בהלוואי שלם שעולם האמת מתַפקד כמו הדרך חזרה של 443, ומעניק לכל מְעוּוָלֵי העולם הזה שכר על צערם. לפום צערא, צהרא (צוהר, אור).
רחוקות מכפר חרבטא: כשאני מטפל בבנותיי אני מספר להן על כביש 443, הצר אמנם אך נטול מלכודות רדאר ולייזר בדומה לאוטוסטרדות בגרמניה.
חבל שבסיבוב חייו הנוכחי, המורשה אינו יכול לבדוק את ביצועי בנותיו הגויות על 443 הציוני, ולגלות איזו מהן מסוגלת לסגור את המרחק מתל-אביב לבירה במשהו כמו חצי שעה גג. האם תהיה זו הבווארית השרירית Z3M, או הבת הרביעית, הונדה האצ'בק בעלת מנוע של אינטרה R הלבושה בצמיגי סליקס של CRX, אשר רצה בטירוף כדי שאבאל'ה הזקן יהיה מבסוט-לאידה של המציאות? האצ'בק האדומה גם קלה מהבווארית ב-400 קילו, ובניגוד ל-Z3M היא נטולת נטייה לנסוע בדריפט בכל הזדמנות.
אך בינתיים עשה הזמן שאין לי כבר מה לחפש בירושלים, ובהזדמנויות המעטות שאני נוהג על 443, אינני חושב על המיתוסים המלווים אותו ועל כל הסכנות שמפניהן מזהירים יודעי דבר, בעלי ותק מרשים על הציר. בכביש כחול-לבן זה מעניינים אותי אישית (לטוב, לרע ולניהוג) רק פיתולי האספלט, המתאימים בול לבנותיי, תושבות המרחב הלועזיטי.
מה שמטריד בכל זאת ב-443 הוא הצורך להיזהר מהמקומיים, שבגלל מטען דמיונות ופחדים מאבדים את הריכוז, ומתַפקדים דווקא ב-443 כאילו התיישבו לראשונה מאחורי הגה. אורות המעצורים שלהם, הדולקים קבוע כמעט, מסנוורים לי את אלפא.
טיפ טיפה: תרגיל ליד ימין
הקשיש המורשה ממליץ לנהגים שעומדים לצאת מרכבם להתרגל לפתוח את דלת המכונית ביד ימין – ולא ביד שמאל כפי שהתרגלנו עד עתה.
לכאורה, אנו ממליצים על פתיחת דלת מסורבלת ולא נוחה, אלא שבתרגיל זה יש היגיון בריא: הוא עשוי להציל חיים של רוכבי אופניים, או לפחות למנוע פציעה כואבת שלהם, וכמובן, גם פגיעה שלהם בדלת שלנו. כי השימוש ביד ימין מאלץ את הנהג להפנות את גופו שמאלה ב-90 מעלות כמעט, מה שמאפשר לו באופן טבעי להביט לאחור, וכך לגלות אופניים שמתקרבים למכוניתו החונה.
אמנם יצרני הרכב התקינו מראות צד, אך נהג ממהר עלול לזלזל בנוהל ההצצה בראי או לשכוח אותו, כפי שמזלזלים באיתות או שוכחים להשתמש בו.
וחוץ מזה, גם מי שמקפיד על העפת מבט מהירה, אינסטינקטיבית, עלול להחמיץ רוכב אופניים הנמצא בשטח מת של המראה.
שואלים את אדוארד
בעילום שם: ברשותי שברולט אופטרה 2005 אוטומטית שעשתה רק 80 אלף קילומטר. האוטו נוח ומרווח והאחזקה שלו סבירה, אבל ישנם שני דברים שמעיבים על השמחה:
1. תחלופת הנורות הראשיות לא הגיונית. נורות נשרפות בקצב מסחרר.
2. במהירות קרובה ל-90-100 קמ"ש בכביש בינעירוני, הרכב נותן לעתים הרגשה שהוא "מתעייף". מד המהירות רועד, והמנוע מגמגם ויורד בסיבובי המנוע, אבל לא נכבה. בעיטה על הגז מורידה הילוך או שניים בבת-אחת, ומשכיחה מהרכב את העייפות, אבל נראה שיש בעיה אקוטית יותר. אין התרעות חריגות. במוסך החליפו חיישן חמצן בגלל התרעות שהיו עליו, אבל התופעה ממשיכה.
אשמח לכיוון מחשבה.
תשובה: 1. הנורות שדורשות החלפה "בקצב מסחרר" הן כנראה קורבנות של מתח גבוה מדי (מעל 14.5 וולט) שמספק האלטרנטור. בדיקה ביתית שתבוצע באמצעות מולטימטר תחשוף את האמת.
- בטרם חיפוש בין עשרות סיבות המסוגלות לגרום את ההפרעות שתיארת בנסיעה של אופטרה, כדאי תחילה להחליף את מסנן הדלק.
ציביה כהנא: איזה רכב יד שנייה מומלץ בתקציב של 20 אלף.שקלים בערך? הוא ייסע בדרכים מפותלות בעיקר, מלא בנוסעים. גם נסיעות ארוכות וגם קצרות.
תשובה: נסיעות בצירים מפותלים ברכב עמוס עד תום ולמרחקים קצרים (שבהם שמן המנוע אינו מספיק להתחמם לטמפרטורת עבודה), ולסירוגין נסיעות ארוכות הכוללות אולי עליות ממושכות – הן מבחן אכזרי אפילו למכוניות חדשות, ובוודאי פסק דין מוות לכל מכשיר תנועה יד שנייה השווה 20 אלף שקלים. הרי רוב הזדמנויות היד שנייה, חביבות ככל שיהיו, עשו כבר כמה מאות אלפי קילומטרים, שלא בהכרח מופיעים על מד המרחק.
מכוניות אלה צריכות לנוח, ולא להתאמץ חלילה, אחרת הוצאות השימוש בהן, והתיקונים הנדרשים, עשויים לספק לבעליהן החדשים מכה כואבת במצברוח ופגיעה בקופה הקטנה.
לולא סגנון השימוש התובעני שאת מתארת במכתבך, הייתי ממליץ על רנו מגאן 2 או על פורד פוקוס 2.0.
משפחת אגוזי: נשמח להתייעץ איתך בעניין שאיננו מוצאים לו תשובה ראויה.
אנחנו זוג + שניים ועוד אחד ממש בדרך. גרים בירושלים, אני סטודנט, ואנחנו מחפשים רכב ליום-יום (גני ילדים, מכולת וכו'), ופעם בחודש-חודשיים נסיעה ארוכה. הדבר שהכי חשוב לנו, בפער משמעותי מכל האחרים, הוא חיסכון: בדלק, בתיקונים, בביטוחים וכו'.
ההורים של אשתי מציעים לנו לרכוש מהם במחיר הוגן ומעט לטובתנו את הרכב שלהם: סובארו B3 סדאן, 2011, יד ראשונה, מטופלת כדת וכדין שצברה עד כה 106 אלף ק"מ.
האם לדעתך הרכב הזה כדאי בעבורנו? בהתחשב שהוא חוסך מאיתנו חיפוש אחר רכב אחר, וכמובן נושא את היתרון שעברו ידוע לנו היטב (לחיוב). אם לא, מה היית ממליץ?
תשובה: קנייה בתוך המשפחה היא מעשה נטול מתח ואכזבות, שאינן עניין נדיר בשוק היד שנייה. זהו אפיק רכישה אידיאלי ממש. במיוחד במקרה שלכם, שבו הסובארו לא רק זכתה לטיפול הוגן אלא גם עונה על הציפיות שתיארתם. תתחדשו.
רועי: זה זמן רב שחוזרת על עצמה בעיה בהונדה ג'אז שנת 2005 אוטומטית שלי, ולא עזרו כל הטיפולים. תיאור התקלה:
שלב א': אורות הרכב כולם, כולל הנורה שבתקרה, מהבהבים. כך גם הנורות שמסמנות את ההילוך ליד תיבת ההילוכים והנורות של לחצני המזגן (צג הרדיו לא מושפע).
שלב ב': הנורות מתחילות להבהב באופן לא סדיר, בהתחלה נורות EPS ונורת כרית אוויר, בהמשך נורת ABS ונורת סימן קריאה.
בעת ההבהוב ניתן להרגיש בקפיצות בהגה בזמן סיבוב, ואולי אני מדמיין שגם קושי בבלימה.
שלב ג': הרכב מתחיל לקפץ ו"להשתעל" במתן גז, לפעמים נראה שהוא עומד להיכבות.
תופעת לוואי: שרפה מוגברת של נורות הרכב.
פתרונות שבוצעו: המוסך דרש כרגיל שאחזור כשהמצב חמור כי זה לא קורה כשהוא נוסע… לבסוף, כשהתקלה החמירה מאוד, התחלנו בהחלפת קוילים (יש 8 כאלה בג'אז). טיפול זה חזר על עצמו כמה פעמים. החלפות הקוילים השפיעו לטווחי זמן משתנים, עד שהתקלה חזרה. באחת ההחלפות אמרו לי שהבעיה היא אולי האלטרנטור, שלא מעביר מתח יציב. רק שאז הגיעה תקופת רוגע של 4 חודשים (הכי ארוכה שהייתה).
לפני שבוע הרכב החל שוב לקפוץ במתן גז לאחר הבהובי אורות, ושוב החלפנו קויל… הרכב לא קופץ כעת, אבל האורות מהבהבים, בעיקר כשאני עובר את אזור ה-80 קמ"ש (אבל ייתכן שזה צירוף מקרים בלבד). מה לדעתך הבעיה ומה הפתרון?
תשובה: עקב העובדה שרוב התקלות בג'אז קשורות למערכת הכוח ההגה החשמלי (EPS), נשאר רק להצטער שבפלא ההנדסי העירוני שלה ויתרה הונדה על הגה כוח הידראולי, שהוא אמין יותר ואינו מטשטש את המידע על תפקוד הצמיגים הקדמיים. אמנם במקרה שלך המכונית אינה מאבדת כוח הגה למרות הידלקות הדיודה – אך אין לזלזל באזהרה זו, המעידה כנראה בעקיפין על שיבוש במערכת החשמל. כמו למשל נתק בחיבור שבין חוט חשמל וקויל עקב כבל שהגיע לסוף חייו בשל קורוזיה.
בכל אופן, הייתי פותח את הציד אחר הגורם לתקלה בניחוש, שלפיו היבואן חיבר לג'אז שלך משהו לא מקורי, כמו אזעקה מקומית, קודן, או את המטרידן הכפייתי מובילאיי. רשת החשמל המודרנית (CAN) היא המצאה הדורשת זהירות וידע בהתקנה של מערכות אלו, או ויתור על תרומתן, העומדת ממילא בסימן שאלה.
מחשב דיאנוסטי רציני, ייעודי לדגמי הונדה (ולא סתם סורק תקלות), מסוגל לגלות את הסיבה להפרעות בנסיעת הג'אז. לקבוע בוודאות אם לצרות שאתה מתאר גורם זרם חשמל לא תקין, תפקוד חיישנים, צורך בחידוש תוכנת המחשב, לכלוך שהצטבר במצערת, או סתימה בשסתום EGR, הדורש ניקוי יסודי או החלפה אחרי 100 אלף ק"מ. בין הסיבות הפרוזאיות מאותת גם מסנן דלק שהתלכלך, המחכה אף הוא להחלפה (יחד עם משאבת הדלק, אשר בג'אז צמודה אליו).
האם זה סביר לבזבז שני לילות ויום על 639 עמודים של ספר השייך לז'אנר האימה המצמרר? וזה בדיוק מה שבחרתי לעשות שלשום ואתמול
קראתי את "כריסטין", ספר הוֹרוֹר של סטפן קינג, ונזכרתי שלפני כאלף מדורים, בתחילת "מקור ראשון", כתבתי על הסרט "כריסטין" שהוא מצא דרכו ללבי. כיבדתי את "כריסטין" בכוכבים של הקשיש המורשה בגלל בימויו של ג'ון קרפנטר, המנוסה עמוקות בז'אנר ההורור ומספר בדייקנות, פריים אחר פריים, על אהבתו המטורפת של ארני קנינגהם בן ה-18 למכוניתו הוותיקה, בעלת תכונות חשוכות השייכות למיסטיקה, פרפסיכולוגיה, מטאפיזיקה ומדע בדיוני.
כמו שנראה לי כעת, אחרי שנים רבות שבהן ניסיתי להבין את עצמי, לא תמיד בהצלחה, מצאתי בארני, גיבור הסרט, ובאהבתו הטרגית לפלימות' fury 1958 העונה לשם "כריסטין", מבחר אסוציאציות ברורות לקשרים חסרי הבושה עם מנועים, עם תיבות הילוכים ועם סמלים אשר מאפיינים את גזע האלפיסטים, בעולם ובארץ הקודש.
אם לא אני לי, מי לי
בין חברי מועדון חברתי זה של חולי אלפות, בעלות הקסם הלא מציאותי, נמצא גם אלפיסט מזדקן כמוני. אחד כזה שגם כוח השפעתן של הונדה וב-מ-וו, ועוד גיל מופלג המתיישב על גבו – טרם הצליחו לשחרר אותו מהחיבוק של אלפא.
ויש להודות שגם כעת, שנים הרבה אחרי הקרנת הסרט "כריסטין", הזקן אנוכי אחוז עדיין בטירוף התיקונים, וכך, בזמן קריאת הספר של סטפן קינג, המרגש דיו כדי לא ללכת לישון, חשב לו הקשיש מה הסיבה לכך שאלפא רומיאו GTV שלו, ילדת מילאנו שהגיעה לעולם לפני 34 שנים, והתקררה או התחממה די והותר בחייה – מורדת פתאום, והחלה לעשן מפעם לפעם. לא תמיד ולא בהכרח, כאילו סתם בא לה להפחיד את בעליה עם דלקת ריאות, אמיתית או דמיונית.
"חברך הבמאי הפולני אנדריי ויידה מת מהמחלה הזו, ועכשיו מגיע תורי", מאיימת עליי אלפא.
ובכל פעם שהזקן מתניע אותה, דורשת ממנו GTV לגלות בתדהמה אם מהמפלט שלה – חוץ מצלילי הטוקטה והפוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך – יוצא גם ענן אפור חשוד, או לא יוצא.
קינג, מפחידן מנוסה
ספרו של קינג הוא אבטיפוס של ויקיפדיה אמריקנית, שבה, בשיטתיות מתוחכמת, נחשפים פרטי העלילה, היוצאים זה מתוך זה כמו בבושקות רוסיות עשויות עץ.
בין עשרות גיבורי הספר יש כלומניקים המבליחים רק לרגע, אך קינג מקדיש להם בכל זאת סיפורים קצרים, ספק מרתקים ספק משעממים. גם ניצבים אלו מתעוררים לחיים ולמוות על ידי מיסטר קינג, הורור-מייקר מדופלם, כדי לתפקד בתוך הרקע הסוציולוגי, שהוא כרוניקת חייה של פרובינציה made in USA, על הטמטום שלה ועל סגנון החיים בזבל, ואף מוזיקת זבל המשודרת ברדיו האזורי.
זבל זבלים הכול זבל
סטפן קינג, הסוטה האמריקני המושלם, מצייר בעונג ובסיפוק סדיסטי אשכרה את התסביכים ואת ההנאות של גיבוריו, לפני שכריסטין הורגת אותם בזה אחר זה.
על רקע הנוף האנושי המסובך והבלתי בריא הזה הקיים לפי קינג בפרברי המדינה – הפצועה בעקבות הסתבכותה במלחמת וייטנאם ורעבה להורור – עוזבת מיס לי היפה את ארני, מכיוון שלא היה מוכן להיענות לבקשתה להיפרד מהפלימות' "כריסטין" שלו בעלת הנטיות הרצחניות, כפי שחברתו לי גילתה לחרדתה, והקשיש המורשה אנוכי, המשוטט באמצע הלילה בין 639 דפי הספר, שובר בזמן הקריאה את ראשו אם פליטת העשן מהמפלט של אלפא GTV שלו היא תוצאה של הצטברות פיח סביב הטבעת האמצעית האמורה לתפקד באחת מארבע בוכנות המנוע, ואם טבעת מפויחת זו נדבקה בחריץ הבוכנה שלה, חדלה לגרד את שמן המנוע, ומאפשרת לו לפרוץ אל תא השרפה.
שיטה לגילוי חשודים
וכך, באותו זמן שארני, הבודד והמדוכא, מנסה להחזיר לחיים את "כריסטין" הפצועה בגופה ובנפשה, או שמכוניתו האהובה מתקנת את עצמה בכוחותיה העל-טבעיים, מתכנן הזקן להוציא ב-GTV שלו את כבל ההצתה מאחד המצתים, להתניע את המנוע, ולברר את מצב העשן כאשר עוֹבדות רק שלוש בוכנות, ואז לחזור על המעשה: לפרק את הכבל מהמצת הבא, ולהתניע שוב את שלושת הצילינדרים כדי לעקוב אחר פליטת העשן, וכך הלאה, עד שהמנוע יפסיק לעשן, ויחשוף לזקן הכפייתי את הבוכנה הבעייתית, הדורשת ניקוי יסודי מלמעלה, כדי שהטבעת המלוכלכת והדבוקה תחזור לתפקידה. זאת בהנחה, מתפלל הזקן, שטבעת זו לא נשברה.
צלולואיד הוא צל?
עשרות סרטי האימה שנעשו לפי ספרים של קינג בשנות השמונים והתשעים התבססו על אמונת המפיקים ששמו של הסופר המפורסם ימשוך אליהם הצלחה. במיוחד כאשר קינג השתתף בכתיבת התסריט, כמו במקרה "כריסטין".
כאשר ג'ון קרפנטר, במאי המושך קהל לבתי קולנוע, התחיל לעבוד על הגרסה הקולנועית של הסיפור – היצירה של קינג הייתה עדיין בכתיבה, כך שהתסריט נולד במקביל לספר. האם זה יעשה טוב להפקה, חששו חסידי קינג, אך אחרי הקרמת הסרט התגלה שהם טעו בטענתם כי עיבוד קולנועי של הספר מרובה הדמויות יהיה בהכרח קריקטורה זולה של "כריסטין" האמיתית.
תחזיות פסימיות אלה לא נשמעו במדינות כמו אצלנו, שבהן המקור הספרותי של קינג עוד לא זכה, לטוב ולרע, לתרגום – כך שהסרט של ג'ון קרפנטר (1983) יכול היה להפחיד את הצופים ללא סכנה שהם יעמתו את הסרט בדמיונם עם 639 דפיו של הספר האהוב.
קשר נפשי זה מיסטיקה
גם אני עוד לא הכרתי את ספרו של סטפן קינג, לא בגרסה המקורית ולא בתרגום לפולנית, כאשר קיבלתי את סרטו של ג'ון קרפנטר בסקרנות ובהתלהבות. לא ידעתי ולא ניחשתי שהתסריט ויתר על כל הכוחות העל-טבעיים שהצטברו בנפשו של ארני המקורי, זה שבספר.
וכך, כלום לא הפריע ל"כריסטין" של קרפנטר לכבוש אותי בקלות, כבר בגלל הסגנון הסוריאליסטי שלו, שאינו דומה לקלאסיקה הקולנועית שהייתה מקובלת בתקופה ההיא, שגיבוריה צייתו עדיין לכללי הספרות של המאה ה-19, אשר מכתיבים ריאליזם קשיח.
אצל ג'ון קרפנטר, ובמיוחד ב"כריסטין", לא קיימות המגבלות שמטיל משטר הריאליזם על ספרות, על תיאטרון או על קולנוע – שהרי גישת הריאליזם במערב (או הריאליזם הסוציאליסטי שחגג במדינות מזרח אירופה לשעבר, לדרישת השלטון הקומוניסטי) לא התאימה לסיפור המתבסס על גלגוליה של אמונה עיוורת, ואף מיסטית, בקיום של קשר נפשי טרגי.
ייסורי ורתר האמריקני
אמנם הסיפור הקולנועי של "כריסטין" מתפתח כמו בדרמה יוונית עתיקה, בדומה ל"אנטיגונה" ושות' של סופוקלס – אלא שהוא גם קרוב מאוד לתקופתנו, כי הגיבור הצעיר ארני מזכיר לקשיש המורשה את ורתר המתייסר של יוהאן וולפגנג פון גתה.
אלא שאצל קינג וקרפנטר, ורתר הצעיר הוא נער אמריקני המאבד לגמרי את ראשו וסובל, פעם בגיהנום ופעם בגן עדן, לא בגלל אישה בשם שרלוטה, אלא בגלל אהובה עשוית מתכת, פלסטיק וגומי – אותה פְּלִימוּת' פוּרִי חבוטה ומטורפת. היא חושבת כבת אדם, נושמת כבת אדם, יודעת לאהוב בן אנוש עד כלות הנשימה של שמונת הצילינדרים שלה, ועוד מוכנה להרוג בגלל אהבתה הנכזבת, הבלתי מציאותית.
ההבדל בין נבל וקניבל
גם עיבוד קולנועי של ספר אחר שכתב סטפן קינג, "הניצוץ" (1977), בבימויו של סטנלי קובריק האנגלי ובכיכובו של ג'ק ניקולסון, הרשה לעצמו שינויים משמעותיים לעומת הספר, מה שלא הפריע למבקרים האמריקנים להעמיד את הסרט מעל הספר.
"כריסטין" הקולנועי, לעומת זאת, אינו עולה על הספר ואינו גרוע ממנו, משום שאין לסרטו של קרפנטר האמביציות הקניבליות הנדרשות לעימות כזה. כי הבמאי האמריקני קרפנטר, שאני מעריץ, הוא בכל זאת לא קובריק.
היא מתה או לא
"כריסטין" הקולנועי הוא בסך הכול סיפור המתבסס על חייו של ארני הצעיר, נחנח לא יפה (ועוד לא יהודי) שחבריו מתעללים ומזלזלים בו, עד שהוא קונה מאיש זקן, מסתורי כמו רוב גיבורי הסיפור, את כריסטין הוותיקה, מתאהב בה על חשבון הקשרים עם הוריו ועם חברו היחיד דניס, ואף מאבד עניין בבת זוגו לי, שעוזבת אותו בלב שבור.
מרגע זה ואילך, ארני חי כדי לטפל בכריסטין, וזו גומלת לו על דאגתו בכך שהיא הורגת את כל אויביו, אמיתיים או דמיוניים, עד כי דניס, חברו הזנוח של ארני, מצליח על דפי הספר ובעזרתה של לי להרוג את כריסטין. אך מכיוון שהספר של קינג עשיר ומורכב בהרבה מהסרט, הוא רומז שהריגתה של כריסטין איננה סוף הסיפור.
כלום לא השתנה
גם אחרי קריאת הספר, שהוא חסר מעצורים במאמציו להקפיא את דם הקוראים, לא שיניתי את דעתי על הסרט המבוסס עליו, "כריסטין", ועודני סבור, כפי שטענתי בזמנו ב"מקור ראשון", שהוא הורור טוב, טוב מאוד אפילו, בגלל המסגרת של דרמה משפחתית, העומדת גם היא בצל האימה.
הצלחתו של הסרט אינה מפתיעה, שהרי ג'ון קרפנטר הוא אלוף מוכר בבימוי מפחידונים, כמו קינג בכתיבת רבי מכר. כך שהסיפור הקולנועי של זוג היוצרים מוכרח היה להיות יעיל בהפחדה גם לאחר קריאת הספר העבה, השוקל קילו בערך, אשר כל גרם בו ממולא הורור אמיתי, המסופק בציניות די בולטת, וגורם לסכנה שבעקבות קריאתו אנו נתחיל לפחד ממכוניתנו התמימה.
מרשעת בין גלמים: הסיבה שספרו של קינג כבש אותי קשורה כנראה בכך שלאורך כל הסיפור על ארני ואהובתו כריסטין, מביע הסופר התעניינות וידע במכוניות. אצל קינג, המכוניות השייכות לגיבורי הספר הן לא סתם מכשירי תנועה אלא חלק מהאישיות של האדם האוחז בהן, ומהוות עדות על אופיו. המחבר לא שכח להצמיד לכל דמות בספר את דגם מכוניתה ואת כינויה, כפי שבספרות העתיקה צוין סוג החרב של הלוחם. כאשר קינג מזכיר למשל ווקסהאל (אופל), הוא כותב שבעליה "התניע מנוע של מכסחת דשא, ונסע". כך מובע הזלזול האמריקני במכוניות אירופיות.
קינג לא מעניק מעלת נפש לאף מכונית זולת כריסטין, כדי לחזק את הייחודיות האנושית שהיא ניחנה בה. כולל רוע
טיפ טיפה: הורור במשפחה
במדור המלווה את "טיפ טיפה" הנוכחי מסופר על הורור מלאכותי, פרי דמיון ספרותי פרוע שנולד על מקלדתו של הסופר האמריקני סטפן קינג, מפחידן מקצוען. ספריו של האיש, ביניהם "כריסטין" שזכה לגרסה קולנועית ראויה, הם בסך הכול בידור לחסידי אימה.
להבדיל מאמנות האימה, הורור אמיתי אינו בדיה אלא עניין מציאותי, למרבה הצער. כמו הטרור הפלשתיני הרצחני, הזורע בסביבתנו נפגעים ומשפחות כואבות, וכמו המלחמות בין כנופיות פשע, שמסכנות חפים מפשע, וגורמות למכוניות חונות להיחשד כממולכדות. גם תאונות דרכים הן סוג של הורור המלווה אותנו ואינו מתכוון להתקפל.
אך לא לנושאים כבדים אלה של טרור, פשע ותאונות אני מתכוון להסב את תשומת לב, אלא להורור קטן מהם בהרבה, הורור ביתי, שהיה מצחיק לולא היה מעצבן: ההורור של מכונית המורדת מסיבה לא ברורה ויקרה לטיפול – לא תמיד בצדק, כפי שמסופר במכתבים המגיעים ל"שואלים את אדוארד".
הורור זעיר זה נוגע גם לי, במקרים שאני נתקל בקשיים בטיפול במכוניותיי. אמנם בזכות ניסיון של שנים, קריאת חומר מקצועי, אינטואיציה ומעט דמיון ומזל, קל לי יחסית לענות על שאלות של אחרים – אך כאשר מדובר במחלה בקֶרֶב בנותיי, רועדות לי משום-מה הידיים המחזיקות את הכלים, ורעיונות אינם מתגייסים לעזרתי. הנה כמה דוגמאות:
דוגמה ראשונה: בב-מ-וו Z3M קופה חדל פתאום לעבוד ההילוך השני של המגבים, ההילוך הנדרש ביותר בנסיעה בגשם. נשאר רק ההילוך הראשון, האיטי מדי לשימוש, וההילוך השלישי, המהיר מאוד. בסופו של דבר התגלה שהסיבה הייתה פרוזאית, ולמזלי לא נדרשה החלפה של כל המערכת המפעילה את המגבים ושל שורשיה, כפי שהציע מוסך ב-מ-וו בעקבות קריאת המחשב הדיאגנוסטי. לשמחתי, די היה להחליף את האוטומט המעביר זרם חשמלי, שממוקם ליד קופסת הפיוזים.
בדרך לפתרון, הוצאתי ובדקתי את כל הפיוזים וחיבוריהם, אחד אחד, ועקב כך התחמם מושב הנווט (חימום זה לא עבד מאז שהבווארית הגיעה אליי) – אלא שהמגבים עדיין לא הגיבו. את הסיבה לתקלה מצאתי לבסוף בפורום של בעלי ב-מ-וו… לאחרים אני ממליץ לחפש פתרונות בפורומים, בעוד שאני הגעתי לפורום רק אחרי שאחרים הציעו לי זאת.
דוגמה שנייה: אלפא GTV החלה לעשן, כפי שמסופר במדור הנוכחי "כולנו קצת ארני". גם במקרה של אלפא הייתה הסיבה לתקלה פרוזאית להחפיר. ראשית, GTV שוב עמדה נייחת שנה כמעט, והדלק במכל שלה סבל מרטיבות; חוץ מזה, המשנק לא היה מכוון נכונה, כך שאלפא שרפה תערובת עשירה מדי.
דוגמה שלישית: באותה אלפא GTV, שכלפיה יש לי יחס אישי מיוחד, הרגשתי איבוד מעצורים. לא איבוד רציני, הנופל במכה אחת, אלא חולשה זוחלת, הפושה במעצורים באופן כה מתון והדרגתי עד כי מתחילים להתרגל אליה, כפי שמתרגלים לפנסים שאורם הולך ומקדיר, או לבולמי רכב שכוחותיהם עוזבים אותם אט-אט.
תחילה, באופן אינסטינקטיבי, התחלתי לנהוג ביתר זהירות, לשמור על מרחק בטיחות נאה וללחוץ על דוושת המעצורים מוקדם יותר. עד שנמאס לי להיזהר, והזמנתי משאבת מעצורים חדשה, המקורית של אלפא, שהורכבה במוסך. דבר לא השתנה. למורת הפתעתי, הברקסים היו אף חלשים יותר מקודם. הבנתי, ומכונאים אמרו זאת גם הם, כי משאבה זו, שחיכתה אולי שלושים שנה באיזה מחסן באיטליה, אינה בריאה משום שהגומיות שלה התקשחו.
פורומים של אלפיסטים שהגעתי אליהם הציעו לי לשפץ את המשאבה הקודמת, וגם את החדשה, ולהשוות ביניהן. הם טענו גם שהבוּסטר (כוח המעצורים) הלך אולי, אפשרות ששללתי באמצעות הבדיקה הידועה: לוחצים על דוושת המעצורים, ובו-זמנית מתניעים. כאשר הבוסטר עובד כראוי, דוושת הברקסים הלחוצה אמורה לרדת לכיוון הרצפה. בכל אופן, הטיפול בברקסים נמשך שבועיים. בדקנו דיסקים ודיסקיות, החלפנו נוזל מעצורים, הוצאנו אוויר מהמערכת, הכול ללא הועיל.
התפנית הגיעה כאשר התחלתי לחשוב לפי התסריט "זה לא קורה לי. את מעללי המעצורים מתאר קורא במכתבו". מה היית עונה לו, שאלתי את עצמי, ופרצתי בצחוק. שהרי לולא זה היה קורה לי במכוניתי, אלא למכונית משפחתית של קורא, הייתי מייעץ לו: "מומלץ לבדוק את הבוכנות המפעילות את הדיסקים. אולי הן לא זזות בקלות".
וזו אכן הייתה הסיבה לחולשת המעצורים באלפא שלי.
"כריסטין" טירוף בגלל אהבה
שואלים את אדוארד
אהובה לוסטיג: ההגה בקורולה 2002 שלי רועד מאוד לאחרונה בעת בלימה ממהירות 90 קמ"ש בערך, בייחוד בירידות בכבישים בינעירוניים, בתוספת רעשי בס.
לפני שלושה חודשים עבר הרכב טיפול 10,000 שבו הוחלפו צלחות בלמים. בעיות בלמים הן בתדירות גבוהה, דיסקיות וצלחות מוחלפות די מהר. מה עושים? ולאיזה מוסך אתה ממליץ ללכת בירושלים?
הקילומטראז' הוא 140 אלף. נראה לי שבמשך הקיץ נפל גם בולם זעזועים.
תשובה: הצעד הראשון הוא איזון כל ארבעת הגלגלים של טויוטה, ולא רק של הגלגלים הקדמיים, כפי שמקובל לבצע – משום שגם גלגלים אחוריים באיזון לקוי גורמים רעידות הגה.
את הגלגלים הקדמיים ניתן לאזן מבלי לפרק אותם מהרכב, ולכן מומלץ לבקר צמיגאי שברשותו מכשור המאפשר לבצע את תהליך האיזון ללא פירוק.
אם איזון הגלגלים נעשה באופן אחראי אך אינו מחסל את הרעידות, אפשר כי הסיבה להן לא נעוצה בגלגלים אלא בחיבורים משוחררים במתלים, או בצירייה עקומה עקב חבטה.
כדאי לבדוק גם את מצב המסבים בגלגלים, כי הם סיבה אפשרית נוספת לרעידות ולרעשים בזמן נסיעה. קיימת גם אפשרות שהדיסקים החדשים הורכבו בחיפזון, מבלי לנקות את הנאבה מלכלוך ומחלודה – כך שהחישוקים לא מוצמדים כראוי למקומם.
מומלץ לחקור גם אם המוסך הרכיב בטויוטה שלך דיסקים ודיסקיות שאינם מקוריים, שהיצרן ממליץ עליהם, אלא תוצרת זולה שאינה מייצגת את הרמה הטכנולוגית המתבקשת. נדרשת זהירות, כי בשוק מסתובבים חלקים מתוצרת סין, שאינם מומלצים למרות מחיר עממי מפתה. זו עשויה להיות הסיבה לכך שרכיבים במערכת הברקסים של טויוטה שלך דורשים החלפה אחרי קילומטרים מעטים.
לא הבנתי מה קרה עם הבולם. בכל אופן, אם יש בעיה בבולמים, מומלץ להחליף את זוג הבולמים הקדמיים בבולמי קוני. כיוון של בולמים אלה לחצי סקאלה ישפר באופן משמעותי את אחיזת הכביש, ההיגוי וכושר העצירה של טויוטה.
המוסך שאני ממליץ עליו בירושלים הוא מוסך מושיקו בתלפיות. מסרי ליהודה ד"ש ממני.
בסרט צרפתי ישן אמרה מרינה וְלָאדִי "אדיוס" לחבריה, הנדחפים לניידות על ידי שוטרים. חוץ מהמילה אדיוס אינני זוכר דבר מסרט זה. לא את שמו, לא את תוכנו, מי היה הבמאי, ובמה התעסקה כנופיית הצעירים. זו פריבילגיה של זקנים לזכור באופן סלקטיבי, אם בכלל
השחקנית מרינה וְלָאדִי, הבלונדינית המפורסמת של שנות החמישים, הייתה אשתו של השחקן, התסריטאי והבמאי היהודי רוברט חוסיין. האם בעלה של מרינה ביים את הסרט, ששמו ברח מזיכרוני? האם חוסיין הבמאי ביקש את מרינה להשתמש במילת הפרֵדה הספרדית אדיוס, ולא ב-adieu הצרפתית?
דבר אחד ברור: adieu הייתה צפויה מדי, סתמית אשכרה, ואילו bye האנגלית לא נשמעת רומנטית, נוסטלגית ומעוררת סקרנות מה יהיה עם הדמויות – כפי שתרמה לסרט המילה אדיוס.
החיקוי עלה על המקור
והנה, אני אומר אדיוס לצוות הירחון "טופ גיר", אשר עמל עד עתה בוורשה על המהדורה הפולנית, המושקעת מאוד, שלדעתי הייתה מעניינת יותר מהמקור הבריטי. יותר כיפית, פחות סנובית.
ובא עצב, כאשר לקראת סוף השנה האזרחית, בסתיו קר וגשום, התחוללה בוורשה דרמה מצמררת: "טופ גיר" הפולני גלגל את הפוסטר הצבעוני שלו, והודיע על סגירתו הבלתי נמנעת. כפרכוס אחרון הדפיס הירחון, כמנהגו מדי שנה, לוח לשנה הבאה, 2017, כדי שהקוראים יתלו בכל זאת בבתיהם, ומנסה למכור גיליונות שנשארו בבוידם.
הסיבה: תם הזיכיון שאִפשר ל"טופ גיר" הפולני להשתמש בלוגו הבריטי, השייך לבי-בי-סי, אשר כולל את ההיתר החוקי לתרגם ולהדפיס את המאמרים של הכתבים האנגלים, לפרסם את התצלומים ממבחני הדרכים שנערכים במדינות שונות, ולהביא דיווחים שוטפים על ההרפתקאות של שליחי העיתון מסביב לגלובוס.
דז'ה-וו רגשי
והנה קורה שאני תופס את עצמי עצוב בגלל הפרדה הפתאומית מ"טופ גיר". מוזר לזקן ליפול כך לעצב, כאילו הוא היה שייך לצוות ירחון זה. למה לי לעזאזל כל האכפתיות הזו? איך הגעתי למצב שמשתלטים עליי שוב ומציקים לי אותם רגשות מביכים, שהכרתי כבר פעמיים?
זהו כמעט אותו מפח-נפש כמו אז, כאשר הצטערתי בלבי המרוסק אחרי הלוויה של הירחון "קוואטרו", אשר ערכתי, וכמעט אותו שברון לב שקפץ עליי עקב סופו הבלתי נמנע של הירחון "טורבו", אשר מת מוֹת חמוֹר לאחר שאנו – כל צוות הכתבים, הצלמים, הגרפיקאים, כולל המזכירה ואותי העורך – עזבנו כאיש אחד את הירחון אשר אהבנו.
עזבנו ביום בהיר אחד, ללא נקיפות היסוס, ומסרנו את מפתחות המערכת לבֶּנִי ברונר ולדב פרידמן, זוג המו"לים בעיני עצמם, אשר לא רציתי עוד לעבוד איתם, תחתיהם או על ידם.
זרים, אך כמו משפחה
מהו הסוד האחראי לכך שמותו בטרם עת של "טופ גיר" הפולני מעציב אותי כמו פרדה ממשהו או מישהו יקרים? הרי ירחון לועזיטי זה איננו "טורבו" או "קוואטרו", שערכתי אותם וכתבתי בשניהם, אלא בָּמָה לא שלי, בָּמָה זרה לי, אשר נעשתה בחוש הומור ובהבנה על ידי משוגעים לרכב, אמיתיים עד טירוף. אם כי דעתם לא תמיד הייתה מקבילה לדעתי, כי להבדיל מחבורה זו, לא התייחסתי לג'רמי קלארקסון כאילו הייתי חסידו המושבע. כי אני לא.
גם לא פרסמתי ב"טופ גיר" פולני זה אף מילה לרפואה, ולא חיפשתי בו קשרים, אלא רק קראתי, לצורך החוויה, כל משפט, כל מילה, כל פסיק וכל נקודה שחבורה זו הייתה מדפיסה באותיות קָלִיבְּרִי על נייר כרומו.
אח רוחני של ירחוניי
הסוד הוא שב-150 עמודיו, ידע ירחון אנגלו-פולני זה, במשך מעל מאה גיליונות, לאזן בין פרסום לתוכן. במילים אחרות: "טופ גיר" הפולני הגיע בדלת האחורית, וכאילו ללא מאמץ מיוחד, לאותה מטרה יקרה שאנו חיפשנו בתל-אביב, על דפיהם העבריים של "טורבו" ו"קוואטרו".
במדיה העכשווית זהו מעשה לא קל, לא פופולרי, ובוודאי לא משתלם, כפי שנוכחנו אנו לפני עשרים וכמה שנים.
האם דווקא הסיסמה "ירחון בלתי תלוי" גרמה להפקעת זכויות המִחְיָה של "טופ גיר" הפולני המנוח?
החמישייה השופעת
לקראת סופו של "טופ גיר" קיבלתי ממנו, בנוסף ללוח לשנה החדשה, גם מתנה אישית: מבחן שמסקרן אותי, העורך השוואה מקצועית בין חמש מכוניות hot-hatch, ז'אנר שאני מכנה "האצ'בקים אמיתיות", אף שהן לא שומרות על צורתה הקלאסית של ההאצ'בק.
לפני העימות בין חמש ההוט-האצ'ים, שהתקיים על מסלול רב סיבובים, כתבו הבוחנים את מילות ההקדמה הבאות: "במקביל לאֶקוֹ-פרנויה, שמתבטאת במרוץ 30 הקמ"ש המתנהל במרכזי ערים והופך את הרחובות למסלולי אופניים, קיימת מציאות אלטרנטיבית – עולם של שפע סוסים מכניים הנדחסים במכוניות קומפקטיות. בשנות השבעים הובילה בסוּגָה זו גולף GTI בעלת 110 כ"ס. היום מנהיגת הקבוצה היא פורד פוקוס RS, שביצועיה מפתיעים אנשים שקנו פורשה, אשר שילמו פי שלושה מאשר בעלי פוקוס זו".
אבל האם כוח הוא כל מה שהאצ'בק אמיתית זקוקה לו?
כדי לבדוק את זה, עורכי "טופ גיר" הפולני הציבו מול פוקוס RS המפלצתית כמה גרסאות חזקות של יצרנים ידועים. החלשה בחבורה הייתה פיז'ו 308 GTI בעלת 272 סוסים, המשחזרים את האגדה של פיז'ו GTI שנות השמונים, ולצדה רכבה על 310 סוסים הונדה סיוויק R, אשר מתחרה (גם בעולם האמיתי) בפולקסוואגן גולף R בעלת 300 כ"ס בהנעה 4X4, ובאחרונה גם בספרדייה החביבה ליאון קופרה 290 כ"ס.
הפוֹר של פורד
פוקוס RS מייצגת פשרה בין טירוף הטיונינג (שדרוג ביצועים) ובין צורה מנומסת של משפחתית קומפקטית. המתמודדת מולה, סיוויק R, נראית תחילה כמו יצירה של סדנת שיפורים באלבניה, אך בעומדה בין המתחרות היא כבר אינה מעוררת מבוכה.
ואילו ליאון, גולף ופיז'ו 308 GTI נראות כמו קומפקטיות רגילות לגמרי, ואם אין לך עין לפרטים, לא תנחש את כוחן.
את פוקוס RS קל לזהות לפי צליל המנוע, משום שהיא יורה מהאגזוז אש כמו מכונית ראלי, ומשמיעה סיפוק אקוסטי מסיבובי מנוע גבוהים. וזה בסדר, שהרי לא קונים הוט-האץ' מטורפת כדי להפיק ממנה נעימות של מוצרט.
זינוק ל-100 קמ"ש נמשך ב-RS הֶרֶף של 4.7 שניות. זה כמעט לא משתנה כאשר יורד גשם, שבמהלכו RS דוחפת את עצמה קדימה בארבע רגליה. בכוח הפרדוקס, "טופ גיר" הפולני גילה כי גוננות-היתר של ההנעה הכפולה מקשה דווקא על נהיגת מסלול, משום שנהיגה ספורטיבית – ובמיוחד על אספלט רטוב – דורשת ללמוד את RS. אחרת, הגלגלים הקדמיים מתחילים ליהנות מחיים עצמאיים, נאמר זאת בעדינות.
את פוקוס RS צריך לקרוא לסדר דווקא באמצעות דוושת הגז, כמו במכונית הנעה אחורית – ופחות באמצעות סיבוב ההגה. כתוצאה מנהיגה כזו, זמן הקפת המסלול נקבע לדקה אחת ו-19 שניות, התוצאה הטובה ביותר בטסט.
ואז נקלעים לכפתור
אין זה אומר ש-RS לא זכתה בנקודות חובה. על מסלול מרוצים צר ונפתל חשים בכבדותה, שבעטייה מזכירה פוקוס זו את לאנסר אֶבוֹ המגושמת, ולא את מכוניות WRC הקלות שמככבות באליפויות עולם בראלי, כמו פולו או פיאסטה.
גם הישיבה ב-RS מאכזבת. זוהי מכונית ספורט אמנם, אלא שיושבים בה כמו על כיסא רגיל בבית.
ועוד חיסרון: במכונית בדרגה טכנולוגית גבוהה, אופציות כמו ביטול ESP או שימוש בזינוק אוטומטי (launch control) אמורות להיות קלות להשגה. אך מי שמעוניין לוותר על האלקטרוניקה ב-RS, נקלע ללחיצה ממושכת מאוד על כפתור – אשר במהלכה מברר מחשב הרכב אם אנו באמת השתגענו.
ההפתעה של פיז'ו
את המקום השלישי על מסלול המבחן תפסה, באופן סנסציוני, פיז'ו 308 GTI, ההוט-האץ' הכי חלשה בחבורה (272 כ"ס). לא ייאמן, אך בקרב שהתנהל על מסלול זה, הצרפתייה עקפה את גולף המהוללת ואת הונדה R – שתיהן חזקות ממנה בהרבה, מרשימות כדוגמניות צילום ומעוררות רספקט בנסיעתן. לפחות עד שהסטופר מופעל.
פיז'ו מפרסמת את GTI כמכונית ספורטיבית לנסיעה יומיומית, אך האמת היא הפוכה: זוהי מכונית שמיועדת לנסיעות רגילות, שרק במידת הצורך חושפת אפשרויות ספורטיביות מפתיעות. הרי אין לה מתלים קשוחים או התפרצויות-כוח ברוטליות – מה שמאפיין הוט-האצ'ים אחרות בנהיגת מסלול, לא תמיד לטובה.
זוהי מערכת לניתוב אופציות.
נא הקש את בחירתך
חבל רק שבדומה לכל בנות גזע 308, גם GTI סובלת מתפעול מסובך של המולטימדיה – שכדי לדובב את האופציות הטמונות בה, יש לקרוא ספר עזר בעובי אנציקלופדיה. האם זהו ה"מהפך הטכנולוגי" המהולל?
לב קר, נעליים חמות
את המקום השני אחרי פוקוס RS לקחה סיאט קופרה, שלדעת הבוחנים איננה הוט-האץ' מושלמת עקב אופי המנוע, בעל 290 כ"ס: כאשר ביציאה מסיבוב לוחצים חזק מדי על דוושת הגז, כל הכוח של קופרה נשפך על הגלגלים הקדמיים, ומחסל בסיפוק את האחיזה.
ליאון דורשת ניהוג שקט, נקי מכל אמוציה – סוג של איפוק מעצבן בנסיעה ספורטיבית תחרותית. כך שהזמן שהשיגה קופרה על המסלול הוא בעיקר תרומה של צמיגי מישלין פיילוט ספורט Cup 2, הנדבקים לאספלט כמו דבק.
בריונית משעממת
גולף R, האחות החזקה של קופרה, בעלת מנוע אדיר-כוח, אכזבה על המסלול את הפירמה הגרמנית. סיבובים חדים לא התאימו לה, והיא הקיפה את המסלול בזמן הגרוע מכולן. וזה למרות שגולף זו, החזקה ביותר מבין הגולפים עד עתה, היא הוט-האץ' טובה, אוניברסלית.
רוצים לזנק בה? בבקשה. ל-100 קמ"ש היא מגיעה ב-4.9 שניות. רוצים שתהיה נוחה? די להפעיל את תוכנת המתלים. היא גם בטיחותית, בוודאי, וזאת בזכות הנעה 4X4 שחתומה על ידי Haldex ואלקטרוניקה, שעליה אפשר לוותר.
הבעיה היחידה בגרמנייה זו שהיא מעוררת אותן אמוציות שמעורר בול עץ. ה-R כל כך נשארה גולף, שהאדרנלין בדמו של הנהג לא קופץ גם כאשר גולף R מזנקת ומצמידה למושב.
מבט אישי
ראשית, לפני המבחן של "טופ גיר" הפולני לא ידעתי שגולף R מאכזבת כל כך. היא דווקא עשתה עליי רושם כאשר נסעתי אחריה במסלול הידוע בכינויו "הגיהנום הירוק". הנהג שלה, גוי לועזיטי ממוצא גרמני, ועוד ג'ינג'י, לחץ בטירוף כדי לברוח, ואנוכי, הקשיש, ניסה לשבת על זנב הגולף בבווארית Z3M, שלא מכירה כל סיבוב כמו מפלצת ה-R השחורה. גולף מיומנת זו לא בלמה כפי שאנו בלמנו, היכן שלא צריך, מה שעשינו לפני שנדבקנו אליה וחיקינו את אורחותיה.
"רכבתי אחרי טיל", התגאיתי בשיחות ובבלוג, עד ש"טופ גיר" הפולני תיקן אותי ללא רחמים.
התרגשתי בשנית בקטע המבחן שמספר על המתחרה החמישית, הונדה סיוויק R החדשה, השרירית מעבר למקובל בחברה טובה ולובשת ספוילרים בכל פינה. הבוחנים כתבו עליה ש"המנוע החדש של היפנית, בפעם הראשונה אצל הונדה זו, מחוזק בטורבו – מה שמאפשר לו להגיע לכוחו ולמומנט האדיר שלו בסיבובים נמוכים יחסית, כדרישת Eco 6. זאת בניגוד להונדה crx VTEC, המקבלת את כוחה ואת המומנט שלה בסל"דים הגבוהים, שרק אופנוענים מכירים".
פסקה זו ריגשה את הקשיש המורשה. לא בגלל המחמאה שהיא חולקת ל-crx הפרטית שלו, אלא משום שהיא הזכירה לי שבזמנו הזמנתי את טל שביט אליי לכפר הפולני, להכיר את הונדתי.
"תבוא", אמרתי, "תקבל סיבוב על אופנוע עם גג". אבל טל איננו כבר, ולעומת הפרדה הכואבת ממנו, כל הנוסטלגיות לגבי הירחונים שהלכו, אלה שהיו בעריכתי ואלה שלא, הן בולשיט.
אומרים יס להוט: "במקביל לאֶקוֹ-פרנויה, שמתבטאת במרוץ 30 הקמ"ש המתנהל במרכזי ערים והופך את הרחובות למסלולי אופניים, קיימת מציאות אלטרנטיבית – עולם של שפע סוסים מכניים הנדחסים במכוניות קומפקטיות". כך כתב על מכוניות ההוט-האץ' הירחון "טופ גיר" במהדורה הפולנית, אשר מנוֹחה כבר שבועיים ימים.
כדאי להוסיף שז'אנר ההוט-האץ' מייצג בכבוד את גזע המכוניות המיועדות לכך שבעליהן יוכלו ליהנות מהניהוג, ולטעום ביצועים השייכים בדרך כלל למכוניות ספורט מהמדף הגבוה, יקרות פי שלושה או ארבעה מההאצ'בקים הצנועות למראה
טיפ טיפה: מי לא ירעד
התגלה כי לתקלה בגלגל תנופה כפול משקל, המותקן ברוב המכוניות המודרניות כדי לרסן את רעידות המנוע – יש השפעה ישירה וחמורה על תיבות הילוכים מסוג DSG ודומותיהן, אשר מצוידות בשני מצמדים: פורומים לועזיטיים מזהירים בפאניקה כי גירים עדינים בנוסח DSG עשויים להתפרק עקב רעידות של גלגל תנופה מקולקל!
פעילות מנע היא תשומת לב לגלגל התנופה הכפול, וחשדנות לגבי כל רעש חשוד הנשמע מכיוונו של גלגל זה, לגבי רעידות של הרכב המורגשות בסיבובי סרק, ולגבי התחלות נסיעה בלתי חלקות.
שואלים את אדוארד
יהונתן לויאן, ירושלים: לפני קצת יותר משלוש שנים קנינו רכב חדש: סקודה יטי 1.2 ידני. אנחנו וילדינו הבוגרים מרגישים נוח יותר לנהוג בידני וברכב גבוה. אנו די מרוצים מהרכב, מאחר שהוא עונה לצרכים שלנו. אבל:
מאז הקנייה היינו במוסך פעם בשלושה-ארבעה חודשים, בשל נורת אזהרה כללית דולקת (צהוב), משום שהאוטו לא סוחב, וגם כי הוא לא מצליח להעלות טורים וכדומה. לאחר טיפול הרכב נסע חלק כפי המצופה מרכב חדש, ושוב תקלה.
החליפו ברכב כל דבר כמעט מלבד המנוע. כל הטיפולים היו על חשבון החברה, ופעם/פעמיים קיבלנו רכב חלופי. את כל הטיפולים השוטפים אנו מבצעים לפי הספר, ואף לחומרה, במוסך מורשה, כדי לשמור על ביטחוננו ועל רכושנו. את הטיפולים כולם אנו עושים במוסך אחד, כי הרושם שלנו שהמוסך אמין ומקצועי, הנגישות נוחה והשירות מצוין. מד הקילומטר מראה על 62 אלף.
אתמול אשתי נתקעה בכביש בינעירוני כי לא הצליחה להעביר הילוכים. לדברי המוסך הלך המצמד, ונצטרך לשלם בעבור הטיפול כי אין כבר ביטוח. האם כדאי לשלם על חלקים מקוריים? זה יקר בכ-40 אחוזים. האם יש לך עצה מה עושים עם האוטו? פעם חשבו במוסך לשלוח לבדיקה במוסך המרכזי (היה שם דיאגנוסטר שחשב שאין דרך אחרת), אך בסוף זה לא נעשה.
תשובה: נסו לברר אם יטי שלכם מצוידת במנוע 1.2 טורבו הקודם, שמונה שסתומים, המצויד בשרשרת טיימינג – או שהיא מצוידת במנוע המתוקן, בעל חגורת טיימינג, שני גלי זיזים ו-16 שסתומים. המנוע הקודם (עם השרשרת הדפוקה) סבל מבעיות שהוא קיבל בירושה ממנוע ה-1.4.
שרשרת זו, אם היא קיימת בדגם שלכם, עשויה להיות הסיבה לסדרת התקלות שאתם מתארים – אך לא הסיבה היחידה. כי חולשה של המנוע מצביעה, באופן ודאי כמעט, גם על סיבוכים במערכת הטורבו, שמפסיקה מפעם לפעם לתפקד.
האם דאגתם למפלס שמן מנוע תקני (שהוא רום מרבי כמעט)? והאם החלפתם שמן מדי 15 אלף ק"מ, ולא בתדירות של 30 אלף חלילה, כפי שהיצרן מאפשר? אם התשובה לשתי השאלות הללו חיובית, אז אתם לא האשמים בתקלות.
יוסי: אני מחפש רכב לאשתי, שמכורה להונדה אבל יש המתנה של עוד חצי שנה לרכב המבוקש. מה דעתך על רנו קפצ'ור, אופל מוקה וניסאן ג'וק, חסרונות ויתרונות (רשימה שגיבשתי אחרי שקראתי את הסקרים של הכתבים השונים)?
את איזו משלושתן תמליץ לרכוש, לנסיעות בעיר אבל גם הרבה יציאות לירושלים?
תשובה: הכתבים שקראת לא סיפרו לך על השינויים במוקה, שעוד לא הגיעה ארצה בגרסתה העדכנית. במקומכם הייתי מחכה חצי שנה להונדה, אך זוהי המלצה לא אובייקטיבית מצדי.
לחלופין, אם ממהרים לקנות משהו, ניסאן ג'וק היא בחירה הגיונית. עליה תפסידו הכי פחות בגלל הפופולריות שלה, בקרב נשים דווקא.
אליה זומר: קודם אני רוצה לספר לך שאבא שלי ז"ל מאוד אהב אותך, והיה נהנה להתייעץ איתך ולקרוא את מאמריך.
אני מחפש לקנות רכב יד שנייה, חסכוני בדלק ואמין. התקציב שלי הוא כ-30 אלף שקלים. על מה היית ממליץ?
תשובה: סוזוקי סוויפט.
אוהד כהן: לפני כשבועיים רכשנו סקודה יטי שנת 2012 יד ראשונה שעשתה 54 אלף ק"מ. עד כה אנו מרוצים. האם אני צריך לשים דגש על משהו (שמן וכו')?
גיר ה-DSG נותן מדי פעם מעין מכה מאחור. האם זה תקין? המוכר אמר שעשו לגיר ריקול (במסגרת הריקול שעשו לכל רכבי פולקסוואגן). הגיר עדיין באחריות, עד מאי.
שאלה נוספת: אנחנו עוברים לגור במרחק שעה נסיעה מירושלים, ואני אסע יומיום הלוך-חזור. אנחנו מחפשים רכב חסכוני ונעים לנהיגה למרחקים הללו. המלצה על ידני תתקבל בברכה…
תשובה: יטי היא מכונית פשוטה יחסית לתחזוקה, כך שכל הטיפולים בה שגרתיים. מומלץ בוודאי להחליף שמן מנוע מדי 15 אלף ק"מ, ולוודא מפלס גבוה של שמן זה, כפי שהטורבו אוהב.
כאשר מדובר בסיבוכים בתיבת ההילוכים, כדאי לכם לברר במוסך אם הם לא תוצאה של תקלה בגלגל התנופה (ראו "טיפ טיפה")
באישון הלילה שבין ראשון ושני קמתי מהשינה עקב איזה נדנוד בלתי ברור, ופתחתי את המק, שנרדם על כיסא צמוד למיטה. על המסך הופיע דיוקנו של חברי הוותיק אנדריי ויידה, ולצדו ידיעה די לקונית המדווחת שהבמאי הידוע, האב הרוחני של הקולנוע הפולני אחרי מלחמת העולם השנייה, חתן האוסקר ההוליוודי ואינספור פרסים שסרטיו זכו בהם בפסטיבלים, ואמן פעיל עדיין למרות גילו המופלג – מת בערב בביתו.
ויידה, המנוח פתאום, שהידידות בינינו החלה בקרקוב בשנות החמישים באקדמיה לאמנויות בת 600 שנה, נמשכה באקדמיה לקולנוע בלודז' והתחדשה עשרות פעמים, מצא לנכון להתנדב לעזרתי ולשמש היועץ האמנותי בסרט הראשון שלי, "בית העלמין רֶמוּ", ושמח איתי על הצלחתו.
ויידה התעניין גם בהמשך דרכי, כאשר עזבתי את פולין ב-1968 עקב גל אנטישמיות, ובאחרונה היה תומך נלהב בסרטי האחרון, "שועל הכסף של פליציה ט'".
אנדריי ויידה, נער בן 90, יחסר לי בעצב ובכאב, עד שאנו ניפגש אי-שם כדי להזכיר בחיוך ובנוסטלגיה את הזיכרונות מהמאה שעברה, ולפטפט על תוכניותינו לעתיד.
מכונית הנפש 