מכונית הנפש

שתי דרכים אכזריות בעליל מובילות להריסת המכונית: יוזמה עצמית של הנהג, שפעולותיו מחסלות את האוטו עקב חוסר ידע בסיסי באמנות האחזקה – או תרומה של מוסך הדואג קודם כול לפרנסתו

1. חוק גירים שלובים

תיבות הילוכים אוטומטיות סובלות מהמנהג של שילוב מהיר ממצב D להילוך האחורי. היבואן, המשווק מכוניות אלה, והמוסכניק, המבצע בהן טיפולים תקופתיים, אינם מזהירים משום-מה את לקוחותיהם להקפיד על החלפת הילוכים איטית, ואינם מדגישים את חשיבות השימוש בהילוך N (ניוטרל) כתחנת מעבר קצרצרה בין D להילוך האחורי.

וכפי שמדור זה ציין לא אחת, היבואנים והמוסכניקים שותקים גם לגבי הצורך החיוני להחליף שמן בתיבה אוטומטית, כאילו הם מעוניינים שתיבות הילוכים אלה יגמרו את חייהן בתום תקופת האחריות.

2. מורחים אותנו בשמן

התרענו כבר פעמים רבות (ואיננו מתחייבים לחדול מכך) שפרקי זמן ארוכים מדי בין החלפות שמן המנוע גורמים לו נזק. יצרני הרכב והיבואנים מודעים לכך כמובן, אך כדי לפתות לקוחות הם מנפנפים בתדירות החלפה נמוכה של שמן המנוע: מדי 30 אלף ק"מ או שלוש שנים.

הלקוחות מצדם "בולעים" בחפץ לב את תדירות-הכזב המתוקה. הם הרי אינם מעוניינים לבקר במוסך מדי 10-12 אלף ק"מ, גם כאשר מכוניתם עובדת בתנאים קשים. התוצאה: הקלה בתחזוקת הרכב בטווח הקצר, נזק למנוע בטווח הארוך.

3. מתמכרים לעימורים

רוב בעלי המכוניות מפסיקים לדאוג להן לעת זקנתן, ומתחילים להתעמר בהן.

במקום לתחזק כראוי את המכונית ששירתה במסירות במשך שנים, מקובל אצלנו לוותר לחלוטין על החלפת נוזלים ומסננים. הנהג של המכונית הוותיקה חדֵל למזוג לה שמנים סינתטיים ושופך בה,לכל היותר, שמנים חצי-סינתטיים ואף שמנים רגילים, כלומר מינרליים, שהם זולים עוד יותר – וכך גורם למותו בטרם עת של המנוע.

שיטות התעללות נוספות במכונית ותיקה הן לעלות איתה על מדרכות מבלי להתחשב בחישוקים, ולבדוק את לחץ האוויר בצמיגים פעם בשנה, ועוד להרגיש שעושים להם טובה.

4. רוצים טבע? בשלו ארטישוק

שלדה טיפוסית של רכב משפחתי מיועדת לנסיעה בתוך העיר או בכבישים חלקים, ולכן נפגעת אנושות בשטח. עם הרפתקאות שמתרחשות מחוץ לאספלט מסוגלות להתמודד רק מכוניות מעטות, ג'יפים ברובן, אשר מתוכננים ובנויים לאתגרי השטח.

מה שידוע פחות הוא שגם דגמים השייכים לגזע ה"כבישטח" האופנתי, אשר מוגבה מן הקרקע – חוזרים פגועים ממבחן של חתחתים רציניים בחיק הטבע הדרוס. כי דגמים אלה, שהעיתונות המוטורית מכנה "מכוניות פנאי", מתאימים לכל היותר לשבילי עפר קלים, לעליות על מדרכה בעיר ולמהמורות האטה.

חזותם הקרבית והאמביציוזית של רכבי ה"כבישטח" מטעה: גם הם, בדומה למכונית משפחתית, משלמים מחיר יקר על הרפתקאות מיותרות במרחבים מחוספסים, ומפתחים התנהגות כביש בעייתית. זאת, עקב פגיעות בלתי נמנעות בחיבורים, במערכת ההיגוי, בקפיצים ובבולמי הזעזועים.

לפיכך, כאשר "מכונית הפנאי" שלך מרימה חרטום במהלך זינוק על האספלט, צוללת בעת עצירה, מושכת לצדדים, רועדת, או דורשת תיקוני הגה משום שאינה שומרת על קו בישורת – היא מלשינה בהתנהגותה זו כי עברה התעללות בשטח קשה.

זה מזכיר שלפני כך וכך שנים היה מקובל עדיין בארץ שבמהלך גרירת רכב למוסך, הגרריסטים כובלים את חרטום הרכב בשרשראות אשר מניפות אותו – מה שעיקם את החלקים הקדמיים של השלדה, והסיט את רוב כובד הרכב לציר האחורי. כלי שנגרר באופן זה היה מתנהג מוזר בשובו לאספלט.

באלפא רומיאו שעמדתי לקנות הכול היה נורמלי כביכול. הגיאומטריה שלה, הפרונט, מצב החיבורים, התנהגות הבולמים והקפיצים – כולם נמצאו תקינים בבדיקת טרום-קנייה. אלא שכאשר לקחתי אלפא זו לסיבוב, לא מצאתי בה את אחיזת הכביש המהוללת של הדגם. פניתי למוכרים בשאלה אם בביוגרפיה של מכוניתם נרשמה גרירה. "כן", ענו, "איך ידעת את זה?"

5. קרוס איז אובר

חלפו שנים מאז שהתעניינתי באלפא ההיא, ודבר לא השתנה. ולראיה – היחס לקרוסאוברים.

אם אנו יודעים איך קרוסאובר (שהוא, לפי הגדרה נבזית, יצור כלאיים בין מכונית ובין וירוס מבית בּוֹש) אמור להתנהג בנסיעה על אספלט והוא מאכזב פתאום – דורש תיקוני הגה בכביש ישר ולא בגלל רוח, רועד ומתנודד – אז יש לחשוד שבעבר הוא הושלך לשטח שאינו מתאים לו.

עצמאות סוסיתא: בעיניהם של אזרחים רבים, לא רק ותיקים, סוסיתא מתוצרת כחול-לבן מייצגת את מדינתנו בתחילת דרכה, זמנים שלמרות קשיי הקיום מעוררים מטען נוסטלגיה – זיכרונות של רומנטיקה ציונית, של אמונה עמוקה בצדקת הדרך, כוח חברתי, ויופי פסטורלי בלתי אפשרי לשחזור.

ודווקא הסמל של תקופה עשירה בסנטימנטים זו, סוסיתא, זכה במשך חצי מאה בזלזול ובהשפלות, הגוברים אפילו על הזלזול וההשפלות גסות הרוח שטעם האמן-פסל יגאל תומרקין, אשר נאלץ ללחום עשר שנים עד שהצליח לבנות בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בתל-אביב את אנדרטת השואה שלו, אותה פירמידה הפוכה נבונת יופי.

והנה מבט אישי: הצרות של הקשיש המורשה, תסריטאי ובמאי שאסור לו להקרין את סרטו "שועל הכסף של פליציה ט'" כדי לא לפגוע בזכויות של המפיק הפולני, רמאי כושל – הן ממש כלום לעומת הביזיונות שספגו סוסיתא ותומרקין.

בתצלום: סוסיתא טנדר בעדשתו של י"א

שואלים את אדוארד

יעקב: תיקון טעות: במדורך הקודם ("המפתחות בפנים" 978) פרסמת ידיעה על אופל אדם S, שציינת בה נתון הספק של 250 כ"ס. הנתון האמיתי נמוך ב-100. לידיעתך.

תשובה: תודה על הערתך. אכן, אופל אדם S מתפקדת כ"תכשיט חושף שיניים" באמצעות 150 כ"ס ולא 250 סוסים, שנולדו במדור בשלב ההגהה.

למזלי, טעות הדפוס הייתה שקופה, כי באותה נשימה ציינתי שאת דגם אדם ספורט R2, המיועד לראלי, יצרנית אופל הצליחה לשפר עד 190 כ"ס.

יוני מירושלים: ברשותי סוזוקי ג'ימיני שנת 2000. לפני כחמישה חודשים הוחלף מנוע. בזמן האחרון הטורים קופצים כשהאוטו בפארקינג ובלם היד מורם.

הלכתי למוסך, שאמר שהבעיה היא בבית המצערת וניקה אותה בקטנה באמצעות תרסיס. הבעיה נפתרה זמנית בלבד, וחזרה לאחר שבוע. באופן כללי הטורים תמיד נשארים על 1, אבל אין רעש של עבודה מהמנוע .

אשמח אם תוכל להמליץ לי מה לעשות.

תשובה: ניקוי רציני של המצערת דורש את פירוקה, ולאחר הניקוי היסודי יש לעדכן את מחשב הרכב. אלא שבמקרה שאתה מתאר ייתכן כי לריקוד הסל"דים בסוזוקי ג'ימיני שלך אחראי מנוע הצעדים, שגם הוא דורש אולי ניקוי או החלפה.

נירה: אני אישה קטנה, אבל שמי לא פלפלת. אני זקוקה בדחיפות לאוטו. כרגע אני נוסעת לעבודה בטרמפים (!), גם בלילה. באוטובוסים אני נוסעת רק לעתים רחוקות, כי נסיעה של חצי שעה לוקחת בהם שעתיים. הייתי משלימה עם זה, אבל האוטובוסים גם לא עוצרים קרוב ויש לי בעיה בהליכה (מפרק ירך במצב קשה עקב תאונת דרכים בילדות).

בקיצור וכאמור, אני צריכה בדחיפות אוטו, אבל התקציב שלי מוגבל מאוד, 7,000 שקלים גג. זה יצא 10,000 עם תיקונים, טסט וביטוח. קראתי פעם את המדריך שלך למכונית משומשת וזה לא עזר לי. הייתה לי מכונית שנה וחצי והיא עשתה מיליון בעיות.

עכשיו אני כבר חודשיים בלי אוטו, אולי תיתן לי המלצות למכוניות? איך אפשר לדעת כמה קילומטרים עשתה סוזוקי סוויפט שנת 2001 למשל, אם בשעון יש רק 5 ספרות? מה אפשר לעשות כדי שאוטו יחזיק שלוש שנים? אין לי ציפיות גבוהות בסכום שאני יכולה להוציא. כל עצה תתקבל בתודה רבה .

תשובה: זוהי שאלה קשה. כי מצד אחד, די בסכום של 7,000 שקלים כדי להביא הביתה סוסת עבודה ותיקה כמו סובארו ליאונה, דייהטסו סיריון, רנו קליאו או סוזוקי סוויפט המסוגלת עדיין לשרת אותך בנאמנות. אך בחירה של מועמדת מתאימה לך, כזו שתחזיק מעמד כמה שנים ואולי למעלה מכך, דורשת עזרה של מישהו המבין בכלים מזדקנים אלה, ובקיא בשיטות לחשיפת מצבם הטכני, לבל תיגררי שוב למפח נפש.

אחד התרגילים שלי, למשל, הוא נסיעת מבחן, האזנה לרעש המנוע באמצעות סטטוסקופ, ופתיחה זהירה של פקק מכל שמן המנוע בעת שהמנוע עובד בסיבובי סרק. אמנם מותר למנוע לפלוט עשן דק וטיפות שמן מועטות, אלא שדליפת שמן רצינית מעידה על מנוע במצב אנוש.

בקיצור, אני ממליץ לך בחום להיעזר באדם שמנוסה בקניית משומשות.

אריאל: לפני כחודשיים קניתי סובארו B4 שנת 2008. לרכב ארבעה צמיגי פירלי חדשים יחסית. לצערי אירע בגלגל קדמי פנצ'ר שאינו מאפשר תיקון.

בעל הפנצ'רייה, איש שנראה הגון ואמין, הנחה אותי להחליף רק את הצמיג הקלוקל, מכיוון שהצמיג השני על אותו סרן במצב טוב למדי ואינו זקוק להחלפה. מכיוון שלא היו לו צמיגי פירלי, הוא החליף את הצמיג הפגוע בצמיג TOYO באותן מידות ובאותו קוד עומס. כששאלתי על הצורך בצמיגים זהים על אותו סרן (חברה זהה ואותה רמת בלאי), הוא אמר שאין לדבר סוף. שלא ייתכן שבכל פנצ'ר יוחלפו כל הגלגלים, ושבפועל אין בכך צורך אמיתי אם הצמיג השני ברמה טובה.

האם אכן כך? האם אפשר להרכיב צמיג מתוצרת אחרת מזו של צמיג בן הזוג?

תשובה: במקומך, הייתי מבקש מהצמיגאי להרכיב על הציר הקדמי של סובארו B4 זוג צמיגי טויו חדשים, ואת הפירלי שנשאר הייתי שומר להחלפה בציר האחורי, הלבוש עדיין פירלי. בזכות צמיג "רזרבי" זה תוכל, מדי 10,000 ק"מ, לכבד במנוחה את אחד הפירלים העובדים מאחור, וכך להאריך את חייהם התקינים.

זהו מעשה נכון, בניגוד להרכבת טויו בודד העובד עם פירלי באותו ציר – שהיא מעשה פסול, משום שמדובר בשני צמיגים שהסוליות שלהם שונות לגמרי, ועל כן גם התנהגות הכביש שלהם שונה, אף כי נתוניהם הטכניים דומים.

במכוניות בעלות הנעה 4X4 קבועה מומלץ להשתמש בארבעה צמיגים זהים לחלוטין, ולהחליף בין המקומות שלהם מדי 10,000 ק"מ כדי שכל הסוליות יהיו משופשפות במידה שווה. הצמיגים בציר הקדמי יורכבו בציר האחורי ולהפך – תוך הקפדה שצמיג ימני יישאר בצד ימין, וצמיג שמאלי יישאר בצד שמאל.

שיטה זו מגינה על הדיפרנציאלים של רכב בעל הנעה כפולה קבועה, במיוחד כזה שהנהג שלו הוא בעל אמביציה ספורטיבית, ודורש ביצועים קצת מעבר לחוק או הרחק ממנו.

חגי מישור: ברשותי סיטרואן C4 פיקאסו מודל 2009 זה שלוש שנים. לאחרונה נדלקה נורת pollution משהו. פניתי למוסך סיטרואן, ושם גילינו שיש להחליף מגדש טורבו, צינור טורבו, מצמד, מסב כדורי ועוד מכל הבא ליד, בעלות כוללת של 12 אלף שקלים. האם יכולה להיות איזושהי עצה, או שעלינו להיפרד מהרכב כידידים?

בנוסף, על מה היית ממליץ כחלופה למשפחה של ארבעה ילדים בתקציב של כ-40 אלף שקלים?

תשובה: אפשר רק לנחש אם את הסכום של 12 אלף שקלים קבע מחשב דיאגנוסטי, או, כפי שאני חושד, הקופאי הפיקח של המוסך, אשר בפורומים אינטרנטיים רבים ממליצים לשמור ממנו מרחק. הרי כאשר נדלקת נורת pollution צריך קודם כול לבדוק אם פעילותם של חיישני למדא עודנה משביעת רצון, שכן פטנטים אלו מאיימים לתפקד רק עד 120 אלף ק"מ, שלאחריהם הם נוטים לפתוח בשביתה איטלקית וחדלים לדאוג ליחס נכון בין דלק ואוויר בתא השרפה.

יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שהמאייד הקטליטי במכוניתך דורש החלפה, לא בהכרח בחלק המקורי, היקר.

את המצב האמיתי של מערכת הטורבו בפיקאסו שלכם יגלה הכי טוב אחד המכונים המתמחים בשחזור טורבינות.

בעידן המכוניות מוקטנות-הנפח אנשים רבים קונים מכוניות מצוידות בטורבו – אך רובם אינם מקבלים הסבר בסיסי על אופן השימוש במכונית המְטוּרְבֶּנֶת. לא מן הנמנע שגם בעליו הקודמים של רכבך לא ידעו לשמור נכונה על מערכת הטורבו בפיקאסו שלך.

עקב חשיבות האחזקה הנאותה של מערכת הטורבו, אני מצטט כאן את תשובתי מהשבוע שעבר לעודד, בעליה של פורד גלקסי בעלת מנוע אקובוסט, אשר מסבירה כיצד יש להתייחס למערכת זו:

במנועים מחוזקים במערכות טורבו יש לוודא שהשמן הסינתטי הוא ממדף גבוה, ושהוא יוחלף מדי 10-12 אלף ק"מ – ולא בתדירות המומלצת על ידי היצרן/יבואן, אשר "מרככים" את התחלופה ומאריכים אותה לכדי 30 אלף ק"מ. זאת, מסיבות שיווקיות, כלומר משיכת קונים.

שמן במנועי טורבו צריך להישמר במפלס המרבי. בנוסף, בתום נסיעה כדאי לא לכבות מיד את המנוע, אלא להניח לו לעבוד קצת בסיבובי סרק כדי שהטורבינה תצטנן. אם תקפיד על תנאי תחזוקה אלה, הטורבו החדש לא אמור לעשות בעיות.

אגב, במנועי טורבו, בדומה למנועי בנזין אטמוספריים, מומלץ לא לבקש ביצועים בטרם הגיע שמן המנוע לטמפרטורת עבודה נאותה. עד אז, יש לנסוע בעדינות.

פבל: ברשותנו סוזוקי SX4, ולאחרונה היא סובלת מתקלה מעצבנת וחמקמקה שהמוסכניק שלנו לא מצליח לפתור. פתאום נזכרנו שיש מומחה שאפשר לפנות אליו… זה הסיפור:

מדובר בסוזוקי SX4 שנת 2008. אחלה רכב, כמעט בלי תקלות בשנים האחרונות. לפני כמה חודשים החלה תופעה של רעידות – תחילה חלשות ובהמשך הן נהיו חזקות ממש. הבעיה היא שהרעידות קורות מדי פעם (כמובן, כמעט לא במוסך עצמו…) – נראה שתמיד בעמידה (בעיקר ברמזור אבל לא רק), וגם בניוטרל. כאמור, מדובר בדרך כלל ברעידות חלשות, אבל לפעמים אני מפחד שהרכב יתפרק.

במוסך החליפו תושבות מנוע, תחילה חלופיות ואחר כך מקוריות, ומצתים אם איני טועה, ועשו ניקוי לסעפת. מדובר בחמישה ביקורי מוסך! אחרי כל טיפול נראה היה שהמצב משתפר (פסיכולוגי בלבד?), אבל אחרי זמן-מה התקלה חוזרת. לזכותו של המוסך ייאמר שהוא לא דרש כמעט תשלום על עבודה/חלפים שלא עזרו.
קראתי משהו על סל"ד סרק נמוך, אבל קשה לי להגיד אם זו הבעיה, וגם לא ראיתי פתרונות. בדרך כלל נראה שמדובר ב-600-700. קראתי גם על תוסף BG44K, אבל לא ניסיתי.
האם יש לך הצעה לפתרון או לבדיקה שניתן לעשות? או אולי מוסך אמין ואיכותי בירושלים?

תשובה: אל תחפש מוסך אחר, כי לא תמצא מקום שאינו דורש כסף על פעולות שנכשלו. הישאר אצלם, ונסו פעולות נוספות, כמו: ניקוי או החלפה של מנוע הצעדים; ניקוי יסודי של המצערת (כולל עדכון המחשב); והחלפת מסנן הדלק.

בנוסף, אם לחץ הדלק במערכת אינו יציב, והחלפת מסנן הדלק לא תועיל – אז כדאי לבדוק את תפקוד משאבת הדלק.

אגב, תיתכן גם אפשרות של תקלה טיפשית, בנאלית: אם המערכת שתפקידה להחזיר אוויר למכל הדלק פועלת באופן לקוי, זה עשוי לגרום לשיבושים בסיבובי הסרק. את תופעה זו, שהייתה אופיינית למכוניות של פעם, היו בודקים באמצעות הסרת הפקק של מכל הדלק, והתנעה במכל פתוח.

הראל שריקי: האם יש מוסך מומלץ בירושלים או במודיעין לרנו קליאו ידנית שנת 2012? כמו כן, מתי צריך להחליף שמן גיר, והאם נדרש לכך משהו מיוחד?

לצערי, במדריכי "היינס" לא מצאתי את חברת רנו. האם יש עוד מדריכים?

תשובה: במכוניות חדשות יחסית המצוידות בגיר ידני לא מחליפים שמן גיר, אלא רק מוסיפים כאשר המפלס יורד מסיבה כלשהי.

דודו עמיחי, אלון-מורה: אנחנו גרים באלון-מורה, ארץ עליות וירידות, וההורים בקצה השני של ציר 60. לאחרונה מתה המאזדה לאנטיס ששירתה אותנו נאמנה ארבע שנים.

יש לנו שני ילדים, ואנו רוצים לקנות רכב אוטומט חסכוני ואמין בתקציב צנוע של 15 אלף שקלים. חשבנו על מאזדה דמיו או טויוטה יאריס – מה דעתך? האם יש לך המלצות אחרות? ואולי מוטב לקנות אחת חסכונית פחות? אנחנו נוסעים 15 אלף ק"מ בשנה.

תשובה: בגלל המחשב שלי, שהתבלבל, אינני זוכר אם עניתי לך כבר. אך לא שיניתי את דעתי, הנשמעת כך: בגלל הילדים והנסיעה המרובה בעליות ובצירים בעייתיים מבחינה ביטחונית, לא הייתי ממליץ על מכונית אוטומטית קטנה.

בסכום העומד לרשותכם אפשר למצוא מכונית רצינית קצת יותר, כמו פיז'ו 306 או סוזוקי ליאנה קומבי, שתיהן אוטומטיות, ועוד יישאר לכם עודף להחלפה של חגורת תזמון, צמיגים, נוזלים ובולמי זעזועים.

את תהליך ההערכה אם מכונית מפתיעה לטובה או שהיא בינונית או גרועה אפשר לבצע רק באמצעות הדיאלקטיקה של קרל מרקס, המפסיד הכי גדול מבין הפילוסופים של דורו

לא בצדק נזרקה הדיאלקטיקה המרקסיסטית לפח הזבל יחד עם המרקסיזם כולו, אשר מבואר ב"קפיטל", רב המכר של המאה ה-19, ויחד עם הקומוניזם, הטרוצקיזם והסטליניזם, ובוודאי יחד עם המורשת האדומה של חבורת קיבוצים ישראליים, ויחד עם הליצן העברי מאיר וילנר, סטליניסט כפייתי.

ואמנם, רק הדיאלקטיקה המרקסיסטית הצליחה להתעורר באתר הגרוטאות, ולתפקד בהצלחה בתחום שמעניין אותנו – העולם המוטורי הגלובלי. בעולם זה, הדיאלקטיקה היא הכלי היחידי שיודע להעריך רכב באופן אובייקטיבי ואמין, באשר היא דורשת לבצע דירוג בתהליך של השוואה.

הבוררת

הדיאלקטיקה מבית קרל מרקס עוזרת לכל דורש למיין את מבול המכוניות החדשות ואת הפתרונות המודרניים השתולים בהן לטוב ולרע, והיא מלווה גם אותי, בבית החלופי שלי, ברגעים טרופים אלה שבהם אני מתחבט בשאלה התיאורטית עם איזו מבין מכוניותיי אבחר להישאר, אם התנאים או הנסיבות לא יאפשרו לי להחזיק בכולן.

דיאלקטיקה יקרה, הצילי את נפשי! אני מבקש אותה כאשר עשן המקטרת מטעה אותי לחשוב שיש בי השתוקקות ליצור מוטורי נוסף. איזו 911, למשל. הרי אין שבוע שהאתר הפולני allegro לא שולח לי הצעה אינטרנטית שקשה לסרב לה.

לפעמים ממש קשה לשלוח פיתויים אלה אל הספאם של הרָצְיוֹ.

מעין תסמונת פרנקנשטיין

הניתוח חסר הפשרות שספג הקפיטליזם העולמי מהיהודי הפיקח והגאה קרל מרקס היה אמור – לפחות לפי אמונה עיוורת של מאמינים באפשרות של שינוי רדיקלי – לשנות את סדר העולם, ולשפר את מצבו של ההמון המנוצל והנדכא. אך בסופו של תהליך ההתפשטות שלה, האופטימי כביכול, הפילוסופיה המרקסיסטית התיאורטית הובילה רק למותם של מיליוני נפשות באירופה ובאסיה.

הייתה זו תוצאה בלתי נמנעת מכך שתלמידיו וחסידיו של מרקס – החל בפסיכופט הגרוזיני סטלין האיום וחבורתו, ועד אֶפִּיגוֹנִים של מורשתו אשר למדו מהגרוזיני המטורף ליהנות מכוח רצחני עצום – היו למעשה רוצחי מוחות ונפשות. כל זאת תחת דגלו של קרל מרקס המסכן, שלא חזה אפשרות איומה כזו, ונותר לו רק להתהפך בקברו.

סבא אכזר ונדיב

אך הפוטנציאל השלילי, האפל, של הפילוסופיה והמדע של קרל מרקס אינו מוחק מזיכרונו של הקשיש המורשה את העובדה שבזכות הסב הרוחני של קומוניזם אכזרי זה, הצליח אנוכי בצעירותו להתקדם בכבוד, ועוד ללמוד את אמנות הקולנוע באקדמיה יוקרתית.

אל תחשבו חלילה שהקשיש המורשה השתייך אי-פעם לכנסייה האידיאולוגית של קרל מרקס, אשר דיוקנו היה מקשט כל קיר במדינה שבה גדל המורשה, בתחילת דרכו אל הזִקנה. נהפוך הוא: הקשיש אף יכול לספר בגאווה שבשנות החמישים של המאה שעברה הוא היה היחיד מבין הסטודנטים באקדמיה לקולנוע ולתיאטרון בלודז' שלא הצטרף לארגון הקומוניסטים הצעירים ZMP.

והנה בכל זאת, באיזה פלא שלא קורה בעולם המציאות, הצליח קרל מרקס בכבודו ובעצמו – ועוד 32 שנה אחרי מותו בלונדון – לעזור לאותו סטודנט עני בלודז', ולדאוג ללימודיו באקדמיה, כמו גם למחייתו הבסיסית: אוכל, ביגוד ואף דמי-כיס לסַפָּר. כל הדברים שקודם לכן דאג לְסַפֵּק לאנוכי בית היתומים היהודי בקרקוב.

איך קרה שהפילוסוף פרש עליי חסות נדיבה כל כך? הנה הסיפור.

פוזל בקטע טוב

מישהי הכירה לי אבא או דוד ששימש מזכיר המפלגה הקומוניסטית באיזה בית חרושת, וחיפש פתרון איך לקשט את המקום שבו עמדה להיערך אספת פועלים לקראת האחד במאי. הצעתי את עזרתי: אצייר לכם, באולם שבו תתקיים האספה החגיגית, דיוקן של קרל מרקס בגודל מרשים, עשוי בפחם על בד, הבטחתי.

האיש הסכים, סיכמנו מחיר, ואני פתחתי במלאכה האמנותית. סחבתי הביתה אֶפִּידִיאָסְקוֹפּ, מכשיר עתיק שמניחים בו תמונה קטנה והוא מקרין אותה על משטח כלשהו בגודל הדרוש, הכנתי יריעת בד על הקיר, ורשמתי בפחם את פרצופו של מרקס.

הייתה זו משימה קשה משום שבלימודיי הקודמים, באקדמיה לציור בקרקוב, רשמנו בפחם רק את גופם של דוגמנים עירומים כביום היוולדם, גברים ונשים, מבלי לגשת אל פניהם. וכעת, לראשונה בחיי, עבדתי דווקא על דיוקן נטורליסטי, תקריב הבוחש בכל הגוונים של אפור: אפור בהיר (זקן), אפור רגיל (פני האיש), אפור כהה (שפם) וגם שחור (ביגוד).

את עיניו של האיש ציירתי פוזלות קמעה, כעיניהם של קדושים קתוליים בדיוקנאות מהמאה ה-17, כדי שכל מי שיסתכל בקרל מרקס שלי יחשוב שהפילוסוף המטריאליסטי נועֵץ בו מבט חדור אמונה ומעודד, המדרבן את רוחו בקריאה "פועלי כל העולם, התאחדו!"

הצלחה מקיר לקיר

קרל מרקס שלי, שהתנוסס כרקע במרכז במת הנואמים, מוּאר בפרוז'קטורים, התקבל במחיאות כפיים סוערות של חברי המפלגה, ובעקבותיו זכיתי ברצף-שצף של הזמנות חדשות, אשר שינו את רמת חיי.

דיוקנֵי מרקס שלי הרשומים בפחם הומלטו בעשרותיהם, ובכל הגדלים. הם עשו קריירה בעיר בזכות ועדי עובדים של כל מיני גופים תעשייתיים, מסחריים ומפלגתיים, כולל העיתון הקומוניסטי המקומי של לודז' "קול הפועלים", שהזמינו אצלי את הפורטרט הנערץ, באותם ממדי ענק אשר הקנו לו את תהילתו.

ההזמנות של קרל מרקס בגרסתי הותירו לי אך בדוחק פנאי ללמוד, ולעבוד עם צלמים ושחקנים כדי לבצע אטיודים קצרים. הציורים של מרקס השתלטו על חיי, עד כי תפסתי חוצפה, והתחלתי לרשום את פרצופו של האיש מהזיכרון, מבלי להזדקק כמעט לעזרת האפידיאסקופ.

מכחול פיפיות

בשלב מסוים דרשו ממני לקוחותיי לצייר גם את דיוקנם המשותף, ארבעה ראשים בצוותא, של הרביעייה הידועה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, אך סירבתי, למרות הפיתוי הכספי ההוגן פלוס.

הסכום הנאה, הדמיוני אשכרה, היה מאפשר לי אמנם להזמין את אשתי לעתיד לשבוע באתר סקי בהרים, בעיירה זָאקוֹפָּנֶה – אך לא נשברתי. פחדתי שאי-איזו הגזמה קלה בפזילה של לנין או סטלין תהפוך אותי לדייר בבית הסוהר.

גירוש מגן העדן המרקסיסטי

וממילא גם כך, בזכות פרצופו של קרל מרקס לבדו, התקדמתי בכבוד ועוד קצת. עד שיום אחד ניקיטה חרושצ'וב הרג ללא רחמים את הביזנס המרקסיסטי המוצלח שלי, כאשר הלשין על סטלין מי הוא, וכל המפעל הקומוניסטי השתנה לגמרי, ואף התהפך.

חברי המפלגה הקומוניסטית הסתובבו מבולבלים, ועמיתיי, סטודנטים באקדמיה לקולנוע, הבעירו מדורה על הדשא, שרפו את תעודות החברוּת שלהם בארגון ZMP, ורקדו סביב הלהבות תוך שהם שרים ברוסית את המנון המחאה האנרכיסטי מהסרט הענק "צָ'אפָּיֵיב":

לקחו אותי, עצרו אותי/ דרשו לראות את דרכוני,

ואני לא מהקאדטים/ ואני לא מהסובייטים,

אלא אדם בלתי מפלגתי, אני,

גוזל קטנטן, אני/ שרק רוצה לחיות.

"היי אדוארד", צעקו חבריי, "תביא את התעודה שלך למדורה", הציעו, והופתעו לשמוע שאין לי תעודת ZMP. אפילו עניבה אדומה אין לי, הודיתי.

את נפשי טלטלו רגשות מעורבים. אמנם ראיתי-לאיד איך הקומוניזם האָלִים, אשר הִשְלִיט נורמות גם באמנות, בכתיבה, בציור ובקולנוע וכפה עליהם את הריאליזם הסוציאליסטי, סופג מכה כואבת – אך מצד שני, גם אני הפסדתי מכל הבלגאן הזה, שהרי הביקוש לכרזות של האליל שהכזיב ירד לשפל.

וכך, נאלצתי לחפש שוב פרנסה, בין השאר בכתיבת ביקורות למיניהן, כדי שאוכל לקנות כרטיס לרכבת המובילה אותי אל אהובתי בקרקוב.

מלאך השגשוג הסתלק

הייתה זו תקופה קשה, שהרי בזכות קרל מרקס התרגלתי כבר לחיים טובים, שבמסגרתם עברתי מבירה פשוטה ליין משובח במסעדת האמנים "סְפָּאטִיב", אשר שכנה ברחוב על שם קוֹסְצ'וּשְקו, גיבור פולני אמריקני במלחמת השחרור של ארצות הברית.

במצוקתי, נזכרתי שעד לא מזמן, לפני הופעתו הדרמטית של חרושצו'ב, הייתי מדליק מדי ערב בחזרתי הביתה נר תחת תצלום שחור-לבן של מרקס, שעמד על שידה קטנה לצד המיטה, ואומר לו "תודה לך, מלאך יהודי שלי". כאות תודה נוסף, וידאתי שהזָקָן המצויר של מרקס יהיה מרשים עד טירוף, בפנטזיה אמנותית פרועה כמעט, ולא מטופח באופן חלקלק ומשעמם כמו בצילומים שמהם למדתי עליו.

הכול הלך, חביבי, אמרתי לקרל לפני שתחבתי את תצלומו למגרה, יחד עם כל השקפותיו והדיאלקטיקה הנושאת את שמו.

הנוסע הסמוי שלי

לא ידעתי כי בעוד כך וכך שנים אחזור לדיאלקטיקה בגלל ענייני רכב, וכי קאמבק זה יתרחש שבוע אחר שבוע, ובמהלכו פרצופו העשוי בפחם של מרקס יופיע בדמיוני על השמשה הקדמית של כל מכונית מבחן, וידרוש מהקשיש המורשה להשוות בין המכונית שהוא אוחז בה ובין המתחרה שלה – גם כאשר מתחרה זו אינה נוכחת פיזית.

במקרה זה, צודק מרקס הזָקֵן: דיאלקטיקה חסרת רחמים אכן יודעת לצפצף על כל החשבונות המקובלים בענף הרכב העברי, ולגלות שהמועמדת שקיבלתם לנסיעת מבחן שווה אתם יודעים מה.

לך תחפש את האייקון

רק באמצעות השיטה של קרל מרקס אפשר למשל לאבחן את טבעם האמיתי של רכיבים חדשים במכוניות מודרניות המגיעות מחו"ל, שם הלועזיטים והאסייתים "משתוללים מודרנה" במהירות מטורפת. בזכות הדיאלקטיקה, אנו מגלים בהפתעה שאיזו אנורקטית תורנית היא נטולת בלם יד נורמלי כמו זה שיש למתחרות שלה, אנורקטיות אף הן. כי הלועזיטים, בעקבות האסייתים, ויתרו משום-מה על בלם היד המסורתי, פריט חשוב בעשרות תרחישי נהיגה.

במקום הנדברקס, הותקן במכונית כפתור אשר נועל את הציר האחורי ב"מכה". יצרנית אחרת ניקתה כליל את לוח המחוונים מכפתורים וממתגים, אף זאת בשם הקִדמה, וציידה את "מלכת המשפחתיות" במסך רב-אינצ'ים, שעליו מופיעים עניינים חשובים במגע אצבע, כמו בסמארטפון, בטאבלט ובדומיהם.

גדודי כתבי החצר מִתְפָּעְלים כמובן מהחידוש המודרני הלז, ולא שמים לב שברוב המקרים צריך לחכות זמן רב למימוש הפקודה שהוזנה אל המסך.

אבל מגרעת זו היא עוד כלום. שהרי מבחן הזריזות האמיתי הוא אמנות הלחיצה על אייקון מסוים כאשר המכונית קופצת, מחליקה או נמצאת במצוקה מסוג אחר – למשל, מותקפת באבנים או בבקבוקי תבערה חלילה. או-אז, כדי לשרוד, העיניים מוכרחות לעקוב אחר המציאות המתרחשת בכביש, ולא לפזול אל צג.

נ"ב שהזקן נזכר בו

ייתכן שגם ללא דיאלקטיקה היינו מגלים את האמת על מכוניות, אך לוּ היינו מוותרים עליה, לא הייתה לקשיש המורשה ההזדמנות להזכיר כאן, בשם הנוסטלגיה, את המלאך הזמני שלו, קרל מרקס – מודה הזקן בסוג של מבוכה.

תכשיט חושף שיניים: יבואן אופל, חברת שלמה, הפתיע לטובה עם השיווק של אופל אדם בגרסת S בעלת 150 כ"ס, המיוצרים על ידי מנוע ecotec בנפח 1.4. זהו בדיוק המעשה הנכון שניסינו לשכנע לגביו את יבואן סוזוקי, אשר בגלל חשבונותיו, סוויפט ספורט המחוזקת כהוגן נשארה בידי הגויים, במקום להזמין אותה לכאן וכך לסתום את הפער שבין ההאצ'בקים המשפחתיות ובין ה"הוט האצ'בקים" מבית רנו, VW והונדה, החזקות ממש ויקרות בהתאם.

זוהי בדיוק הליגה שאופל אדם S משחקת בה. אדם תוססת זו מאפשרת ליהנות מנהיגה ספורטיבית בסכום צנוע יחסית, כלומר 50 אחוזים ממחיר תענוג דומה שמעניקות האצ'בקים מובילות בתחום הספורט. גרסת S של אופל אדם מתאימה לנהג אמביציוזי, המעוניין להתקדם בתרגילי אחיזת הגה מבלי לסכן את רישיון הנהיגה, מה שמבטיחות פולקסוואגן GTI ודומותיה.

לדעתו האישית של הקשיש המורשה, אופל אדם S, המזנקת ממנוחה עד 100 קמ"ש ב-8.5 שניות, עונה גם לשאלה הנצחית איזו מכונית מתאימה לאישה המעוניינת להגיד לגברים ממונעים איפה הברווזים מבלים בחורף

טיפ טיפה

"הידית של בלם היד מתפקדת בנהיגה כדוושה רביעית לצד דוושות המצמד, הבלם והדלק, או כדוושה שלישית במכוניות המצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, שבהן חשיבותו של בלם היד מתבטאת במיוחד", טוען בן קולינס בספרו "איך לנהוג".

כדאי להאמין לקולינס (מורי ורבי, א"א), איש שמלמד נהיגה בכיף, נהג מרוצים בעל ניסיון רב, וגם מי שגילם את הדמות המסתורית "סטיג", שהייתה עטוית סרבל לבן ב"טופ גיר" של קלארקסון.

אלא שחובבי הנהיגה הרבים לא זקוקים לסמכותו של קולינס או להלשנות של הקשיש המורשה, שהרי הניסיון המצטבר הם מגלים בעצמם את האפשרויות הרבות של בלם היד – שאחת מהן היא התרגיל של סיבוב פרסה במקום, שמסוגל להציל חיים לא רק בהתקפת טרור, אלא גם במניעת תאונה.

בעזרת בלם יד אפשר להזמין החלקה שלמה או חלקית של הציר האחורי, אם זה נדרש. אפשרות זו מחוזקת במכוניות ראלי, שבהן תפקידו של בלם היד, המשופר הידראולית, עובד עדיין "לינֶראלית", כלומר פועל כמו בלם יד רגיל היודע לשנות את כוחו מעדינות לתפקוד ברוטלי הנועל את הגלגלים.

להבדיל מהמקובל עד עתה, בלם היד החשמלי ה"מודרני" המותקן במספר רב של מכוניות חדשות עובד רק במתכונת 0-1 (עוצר גלגלים במכה, או משחרר אותם) – וכך מצמצם את שימושו לחניות בלבד, ללא כל תרומה לנהיגה עצמה.

גם אופל יודעת לייצר האצ'בק משוגעת, וכזו היא אדם R2, ש-190 כוחות סוסיה ניווטו אותה לראלי, שם גרסה לוחמנית זו עומדת בכבוד מול מתחרותיה בקבוצת הראלי WRC2. במקומו של יבואן אופל, הייתי מזמין שלוש-ארבע יחידות של אדם R2, מוכר אותן בהנחה ניכרת לנהגי ראלי ישראלים – וכך מאפשר להם להשתתף בתחרויות בינלאומיות כמו ראלי קפריסין או הראלי הפולני לאליפות אירופה

שואלים את אדוארד

עודד: לפני שנה וקצת משפחתנו התרחבה, ורכשתי רכב יד שנייה מהשכרה בשביל אשתי: פורד גלקסי בעלת מנוע אקובוסט 2.0. אני חייב לציין שהרכב נעים מאוד, וכיף לנהוג בו למרות הגודל.

לפני כשבוע אשתי הרגישה שהגיר מחליק פעם או פעמיים, וכמה שעות לאחר מכן, תוך כדי נסיעה, נדלקה נורה שהצביעה על תקלה בגיר והרכב לא הגיב לגז. הרכב נגרר למוסך פורד, ושם לא מצאו תקלה בגיר אלא אמרו שהטורבו של הרכב הלך וצריך החלפה.

הרכב נסע עד כה 72 אלף ק"מ בלבד, אך שלוש השנים של אחריות היבואן תמו בפברואר. אני ממתין לקבל תשובה אם פורד יסכימו להחלפה של החלק מתוך "רצון טוב". אם לא, אני חושש שגם אם אחליף את הטורבו על חשבוני (מעל 12,000 שקלים), התקלה נגרמה ממשהו ועלולה לחזור.

אשמח לשמוע מה דעתך.

תשובה: במנועים מחוזקים במערכות טורבו יש לוודא שהשמן הסינתטי הוא ממדף גבוה, ושהוא יוחלף מדי 10-12 אלף ק"מ – ולא בתדירות המומלצת על ידי היצרן/יבואן, אשר "מרככים" את התחלופה ומאריכים אותה לכדי 30 אלף ק"מ. זאת, מסיבות שיווקיות, כלומר פיתוי הקונים.

שמן במנועי טורבו צריך להישמר במפלס המרבי. בנוסף, בתום נסיעה כדאי לא לכבות מיד את המנוע, אלא להניח לו לעבוד קצת בסיבובי סרק כדי שהטורבינה תצטנן. אם תקפיד על תנאי תחזוקה אלה, הטורבו החדש לא אמור לעשות בעיות.

אגב, במנועי טורבו, בדומה למנועי בנזין אטמוספריים, מומלץ לא לבקש ביצועים בטרם הגיע שמן המנוע לטמפרטורת עבודה נאותה. עד אז, יש לנסוע בעדינות.

כוחות על-טבעיים, המתפקדים בהצלחה מרובת כישרונות, בונים מציאות היודעת להשאיר מאחור את מחזות התיאטרון הכי מפוארים שהקשיש המורשה הצליח להכיר במשך חייו בזכות ז'אן ז'נה, אז'ן יונסקו וסלבומיר מרוז'ק

באחרונה השתנה משהו. בעבר זה קרה רק לפעמים, בסופי שבוע או בימי הולדת, ואילו עכשיו זה מתחיל לקרות באופן קבוע שהמצב הנוכחי, בעקשנות מטורפת אשכרה, תובע ממני לבקש סליחה כבר אחרי המילים הראשונות, שנכתבות מאחורי גבי על ידי המקלדת שלי.

אין ספק שזוהי תוצאה ישירה מכך שמקלדת זו יודעת לכתוב ללא עזרת הזקן, ובהתאם לכך התחילה, באותו קצב בעברית ובפולנית, לנהל חיים כפולים. חוששני כי מטמורפוזה זו קפצה על המקלדת ברגע שהיא זכתה לקשר by wire עם המחשב. כאילו גלי הרדיו של המקלדת משתפים פעולה עם גורם זר – כנראה גוגל, העוקבת אחרינו בסקרנות פושעת, או ארגונים חשאיים בעלי שם המורכב משלוש אותיות לועזיות, לוחשת לי דודה פרנויה.

בין אם זו גוגל או גוף אחר או שניהם ביחד, הם מעוניינים לפרסם בשמם של הקשיש וכלבו כל מיני השוואות בלתי נורמטיביות שבעטיין אני נדרש לספק התנצלות מיידית. כמו כעת.

אך כדי להגיע להתנצלות, עליי לגלגל קודם סיפור. הרי:

אפוקליפסה בחותמת אקדמית

בין אולפני הקולנוע שהשכילו לארח את הקשיש המורשה בצעירותו היה גם בית מלאכה לסרטים מצוירים בשם Semafor, אשר שכן בעיירה טוּשִין על יד לודז', עיר שתחת השלטון הקומוניסטי הייתה הוליווד הפולנית.

אולפן "סמאפור" הקטן, הגוסס בימים אלה, היה הראשון מבין אולפני ההסרטה הפולניים אשר פנה אליי לאחר שהתסריט שלי "בית הקברות רֶמוּ" התפרסם בצורת שיר (!), ועוד על גבי כל שטח השער של שבועון קתולי (!) בשם "Kierunki" (כיוונים).

"אנו מעוניינים להפיק סרט בבימויך על בית העלמין היהודי רמו", כתב לי המנהל של "סמאפור", ומובן כי נעניתי להצעה בהתלהבות.

התחלתי לעבוד אצלם, ובכל הזדמנות הצצתי בעבודות של קולגות במאים, שהיו מייצרים בסטודיו זה סרטי אנימציה, עתידניים ברובם. ודאי שכמכוּר למוטוריקה התעניינתי איך האמנים של "סמאפור" מתארים בסרטוניהם את מכוניות העתיד.

וגיליתי שהיו אלה יצירות מוזרות, שרובן הזכירו בחלק האחורי את BTR, זלדה צבאית רוסית אשר נעה על שרשראות, בעוד שהחלק הקדמי דָּמָה אמנם למכונית "רגילה" בעלת גלגלים וצורה אווירודינמית כביכול, אלא שהוא היה מבצר של פח שנעוצים בו חלונות קטנים וגבוהים.

מדוע דמיינתם דווקא כך את מכונית העתיד? התעניינתי אצל הציירים של "סמאפור", והוסבר לי שהאנושות של המילניום הבא תחפש ותעדיף מכשירי תנועה שהם מעין מִקלט מתכתי על גלגלים, משהו סולידי ובטיחותי המאפשר לצלוח נופים שוממים וחרוכים עקב פיצוץ אטומי. באפוקליפסה כזו צריך רכב שיגן עליך מניצולים שמוכנים לשחוט תמורת כוס מים.

לא מצצנו את זה מהאצבע, הסבירו לי אמני ההנפשה, אלא קיבלנו השראה בחוגי האקדמיה, וליתר דיוק באוניברסיטת לודז', כאשר עשינו תחקיר על עולם העתיד.

מצחיקים עם חזון

עברו שנים, הגענו לעתיד וטעמנו אותו בתיאבון, ואני נזכרתי בסוגיית הרכב העתידני שצויר לפני כחמישים שנה באותם סרטי הנפשה לילדים.

זהו זה! תפסתי באבחת-דעת למראה הקרוסאוברים האופנתיים, הנמכרים בארץ כמו לחמניות וכעת משעשעים אותי כהוגן משום שהם מזכירים עד מאוד, הבנתי, את פרי דמיונם החולני של אמני "סמאפור" – אותם גויים מצחיקים שעבדתי לצדם והיו לבושים גם בקיץ הפולני מעילים כבדים, חליפות אפורות, כובעי חובה שלא ירדו מראשם גם בזמן נהיגה, ועניבות אדומות שחנקו את גרונם וסימנו את שייכותם הפוליטית. כי להבדיל ממני, היו כל עמיתיי חברים במפלגה הקומוניסטית. הם גם באו לעבודה בליווי נשותיהם רחבות הגוף, שהזכירו לי אוניות מפרשים מהמאה ה-18, ואף הן עבדו ב"סמאפור" בכל מיני תפקידים.

איך ייתכן שאנשים סתמיים אלו, כפריים לשעבר וצייתנים בהווה, שִרְטטו חזון מדויק כל כך לגבי העתיד?

אשליה של כוח

כך או אחרת, יצרני הקרוסאוברים הימרו בצדק שהציבור הרחב מוכן לזנוח את המכונית המשפחתית הרגילה לטובת תצורת קרוסאובר, המאפשרת לשבת מורמים מעל העמך, להרגיש כוח, וליהנות משליטה ומסוג של תחושת בטיחות שנוצרת בזכות שמירה על פרופורציה "ברוטלית" בין הפח והחלונות – לטובת הפח.

וברומן כמו ברומן, לא רואים מגרעות. הקונים המאושרים לא מתרגשים מהחולשה היחסית המאפיינת את רוב הקרוסאוברים, אשר משווקים אצלנו בהנעה קדמית בלבד, ולא כפולה, כדי לצמצם ככל האפשר את מחירם לצרכן.

זאת ועוד: מרבית הקרוסאוברים מצוידים במנועים חסכוניים, שנפחם הצנוע אינו משסה עוצמה אל האספלט. המצב לא ישתנה גם אם המנועים מוקטני הנפח יזכו לפתרון בנוסח ויאגרה בדמותן של מערכות טורבו יקרות ומסובכות לאחזקה שוטפת – מוסיפה המקלדת את שלה.

נשים לא פראייריות

קשה לקבוע איזה דגם פתח את הקרוסו-מָבּוּל, אך אין ספק כי האב הרוחני של כל עסק הקרוסאוברים הוא Juke של ניסאן, שהוליד אחריו ילדים ונכדים אצל יצרנים רבים – ובאחרונה גם בגודל מיני, במחשבה על "האדיבות הטבעית של נשים", כפי שפורסם.

המקלדת שלי לוחשת שרווקות לא יקנו את הגימיק, משום שקרוסאובר, אפילו במתכונת מוקטנת, רק יפחיד כמו כלב גדול גברים המעוניינים להכיר יהודייה עדינת נפש.

מצד שני, גם נשים אמהות לא יבחרו בקרוסאובר זוטא, שהרי הן מעוניינות במרחב לצעצועים ובתא מטען נדיב לקניות – מה שמספק רק קרוסאובר בממדי לארג', ולא קריקטורה זעירה שלו שמודבק לה גריל מאיים.

בורגנים ממש מקס-ימים

עד כאן לא נזקקתי להתנצלות, אך הנה, המקלדת שלי מוסיפה לי פרשנות, ועומדת לסבך אותי. היא טוענת, החוצפנית חסרת המעצורים ונטולת מַקָש העדינות, שכל מיני תל-אביבים מרגישים בתוך הקרוסאוברים שלהם כאילו היו מקס הזועם בנוף החרוך והקשוח שתיארו אמני "סמאפור" עוד בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, הרבה לפני שסרט הקולנוע הקודר יצא לאקרנים.

התל-אביבים הרדופים רוצים להיות מקס הזועם ששורד בגיהנום פוסט-מלחמתי. זה כמובן היה לפני שהוא, כלומר מל גיבסון, שתה יותר מדי והאמת של נפשו השתחררה, וחשפה איש אנטישמי חולני אשר זקנתו מביישת את צעירותו, כפי שכלבי שייקה מאשים אותי על לא עוול בכפי.

רכים אחד אחד

אז הנה, קבלו את התנצלותי על דברי הבלע של המקלדת שלי, ודעו שכאשר אני נוסע במרחב הציוני, הקשיש המורשה שבי אינו פוגש חלילה נהגים עצבניים שנוסעים בסטייל של מקס הזועם, אלא מזהה קשיחות רק בכלים שלהם. הנהגים עצמם הם כמובן נפשות רכות וטהורות אשר אוהבות זו את זו, מחייכות ביניהן, שומרות מרחק, אינן עוברות באור אדום, ובעת נסיעה לא שולחות סמסים ולא קוראות את השטות האחרונה שצויצה ברשת הֶבֶל-בוק.

בניגוד למקלדת גסת הרוח שלי, אינני מזהה בנהג הישראלי נעים-ההליכות שום דבר מהמציאות האלימה של "מקס הזועם".

ריצ'רץ' נגד פקקים

הדבר היחידי שהנהג הישראלי המושלם כל כך באדיבותו לא למד הוא שיטת הריצ'רץ', המקובלת בארצות לועזיטיות – שגם הן מוצפות קרוסאוברים למיניהם, כפי שניבא אולפן "סמאפור" וצייר בסרטיו. אז מה זה ריצ'רץ'?

ובכן, כאשר כביש רב-נתיבי הופך משום מה חד-נתיבי, הגויים יודעים שעליהם להיכנס לנתיב הבודד לסירוגין: פעם יש זכות קדימה לגוי בקרוסאובר שמגיע מהנתיב הימני, ופעם לגוי שמגיע מהנתיב השמאלי. אין צעקות, אין הידחקות, אין רוגז. שיטת הריצ'רץ' זורמת לא רק מנטלית אלא גם מונעת פקקים.

מלאכי חבלה בעיר

ואל תשאלו מה חשבה המקלדת שלי על עיריית תל-אביב, שבגאוניות יוצאת דופן אסרה על רכיבת אופניים במדרכות. בעזרת קנס הנע בין 100 שקלים עד 1,000 שקלים, שולחים המלאכים של העירייה את רוכבי האופניים אל הכביש.

אך האם בתי החולים הכינו כבר מקומות לקורבנות החדשים? הרי עמוד A בקרוסאובר טיפוסי מסתיר למשעי רוכבי אופניים, כאילו גורם עוין מסתיר אותם בידו במזיד, כדי לייצר תאונה. כך שרק חובבי אופניים בעלי נטיות אובדניות יהיו מוכנים לרדת מהמדרכות לעולם שכולו נגדם.

לי רוכבי אופניים לא מפריעים במדרכה משום שאני מבין את מצוקתם. הטמבל מהעירייה שאחראי לרעיון ה"עופו לכביש" היה צריך רק לדרוש מרוכבי האופניים, ובמיוחד החשמליים, שיעברו את פסי החצייה בהליכה, ויפסיקו להפתיע נהגים בכניסה פתאומית תחת גלגליהם. לדרוש מהם להירצח זו כבר הפרזה קלה.

מלאכי חבלה בכביש 6

משרד התחבורה מצא פתרון פז לצפיפות בכביש 6: מעתה, מותר לנסוע בשוליים. שמעת את זה, שייקה? כלב לא היה הוגה רעיון מטופש כזה, משום שכלב יודע שעצירה של מכונית או אופנוע בשולי הכביש עקב תקלה כלשהי תהווה סכנת חיים מיידית בעבור הנהג/רוכב.

לא רק אדומה: יבואן אופל ארגן השבוע בתל-אביב מסיבת עיתונאים שבמרכזה אסטרה החדשה, שזכתה בתואר "מכונית השנה" בתחרות של ארגון COTY.

זכייתה של אסטרה בתואר המכובד אינה מפתיעה אותי, גם בשל העובדה שמדובר במכונית סימפטית, נוחה, יפה ובעלת אמביציה לנצח את פולקסוואגן בסגמנט המכוניות המשפחתיות. כי בסגמנט הספורטיביות, אסטרה OPC בעלת 280 כוחות הסוס עשתה את זה כבר, כאשר הותירה מאחוריה את גולף GTI המשעממת והחוזרת על עצמה.

היה לי ברור שצוות העיתונאים הבכירים שהצביעו בתחרות לא יחמיצו את ההזדמנות להיפרע מפולקסוואגן בעקבות פרשת ה"דיזלגייט", שבמסגרתה הנוכלים מוולפסבורג רימו לא רק את שלטונות ארה"ב, אלא בדרך גם את העיתונות העולמית. כך שתואר "מכונית השנה" לאסטרה אינו רק בחירה ראויה אלא גם מכה קשה לפולקסוואגן, המאותתת לבכיריה שלא יחשבו אפילו על תרגילים מלוכלכים נוספים מול המדיה.

הקשיש המורשה הכיר במקרה את גרסת Sports Tourer של אסטרה, העומדת להגיע ארצה אך לא הוצגה במסיבה. קומבי זו של אופל (בתצלומים) מעניינת בהרבה מהקומבי של פולקסוואגן, הבנויה על גולף. אופל קומבי כובשת במיוחד בגרסת מנוע דיזל החדש בנפח 1.6 ליטרים, שבעזרת מערכת טורבו כפול מנפיק 160 כ"ס

טיפ טיפה: המילטון והיהלומים

להבדיל מסדרת התחרויות המשעממת עד כאב שיניים, דווקא התחרות האחרונה של פורמולה 1, שנערכה בשנחאי ביום ראשון השבוע, הפתיעה לטובה. שתי סיבות אחראיות לכך שהמגרש הסיני ריתק את 250 אלף הצופים שהתיישבו סביב המסלול, ואת המיליונים של חסידי גרנד פרי שרופים אשר עקבו בטלוויזיה אחר הדרמה המשודרת משנחאי, כולל בוודאי ישראלים שגילו את ערוץ 58.

הגורם הראשון שסיפק לתחרות את הפלפל המבוקש הוא אופיו המיוחד של המסלול הסיני, המאפשר לנהגים לבצע הקפות מרשימות.

הגורם השני שריתק את הקהל הוא עוד פרק בדרמה של אלוף העולם המילטון, הבריטי הנוהג בקבוצת מרצדס המובילה, היה ברור כי המילטון, בחור שחום עור שאפתני, ינצל את אופי המסלול, המתאים לו במיוחד, וכי בדרך לפודיום ינסה לעקוף את כל מתחריו מבלי להתייחס לכישרונותיהם, לגזעם, לאומיותם ודתם. אך המילטון נכנע שוב לתקלה ברכבו, וזינק בשנחאי מהמקום ה-22 האחרון.

מבול טענות ניתך על הכוכב הבריטי. הפרשנים הלועזיטים והטוקבקיסטים לא השאירו על סרבלו של המילטון אפילו חוט יבש אחד. המתקפה המשולבת לא הייתה הוגנת. הרי בהתחשב בכך שהזינוק נערך מהמקום האחרון, ושהקפות המסלול האחרונות נעשו על צמיגים גמורים, מה שלא אפשר להמילטון להגיע לקו הגמר במקום החמישי – זכייה במקום השביעי היא בכל זאת הישג יוצא דופן.

נגד המילטון נטען כי דרכו לעוד אליפות עולם נכשלה השנה בגלל היותו ידוען צמרת הנהנה ממנעמי החיים המתוקים, מתחכך בשכבה חברתית עשירה וזוכה להתעניינות המדיה. בלב ביקורת זו עומדים דוגמניות שמעריצות את המילטון ומטוסי סילון שהוא מתעניין בהם. אפילו עגילי היהלומים שהוא עונד חטפו אש, כאילו זהו שורש הרע.

זוהי בוודאי הגזמה מטופשת, כי לדעתי המילטון עומד לנתר מהתחתית (אם אפשר בכלל לכנות תחתית את מיצובו הנוכחי, מקום שני באליפות העולם אחרי חברו לקבוצת מרצדס, ניקו רוסברג…) – שאליה הוא הגיע בשל חוסר מזל ורפיון מסוים, טבעי למדי, שהשתרר בתום שלוש עונות מוצלחות ביותר.

מטיפי המוסר הכפייתיים שכחו כי להמילטון יש זכות לבחור בסגנון החיים המתאים לו. מה גם שכמו כל נהג מרוצים, המילטון מסכן את חייו במשחק אספלט אכזרי שנועד לספק בידור להמונים, כפי שראינו לפני חודש בתאונה הדרמטית של אלונסו, אשר רק בנס יצא חי ממכונית שהתקמטה לגרוטאה. אז סבורני שמותר להמילטון לא להסתפק במשטר של דיאטה ואימוני כושר, ולחפש את הרוגע שלו.

כדאי גם לזכור שאבות אבותיו של המילטון ושות' אהבו חרוזים מבריקים, שתמורתם הם היו מוותרים על חירותם ואדמתם. ייתכן כי פרט פרה-היסטורי זה משפיע על הפסיכו-גנטיקה של הנהג הבריטי הכישרוני לא פחות מכפי שמשפיעים עליו מעלליה החשאיים של הנהלת קבוצתו, מרצדס, הגזענית בנפשה הגרמנית, שבוודאי הייתה מעדיפה לראות אלוף עולם ארי כמו ניקו רוסברג כחול העיניים.

לואיס המילטון, מקום שביעי בשנחאי. המנצח הוא ניקו רוסברג, במקום השני סבסטיאן וטל, ובמקום השלישי שליחו של פוטין דניאל קוויאט

שואלים את אדוארד

שמוליק: אודה להבהרה מהו המושג "תיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד בודד" (בהקשר של דאצ'יה). ובכלל, מה דעתך על הדגמים של דאצ'יה הרומנית החדשה שחזרה לארצנו?

תשובה: 1. אין מדובר בתיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד אחד, כפי שמקובל להגדיר אצלנו בנימת זלזול מסוימת – אלא בגיר חצי אוטומטי, ובעצם גיר ידני בעל "מוח" המופקד על המצמד, כך שבמכונית מותקנות רק שתי דוושות: דוושת גז ודוושת בלמים. גיר זה מציע אמינות יחסית וחיסכון בדלק, שהם שני אפיונים של תיבות הילוכים ידניות, נטולות "מוח" הפוטר את רגל שמאל מעבודה.

ההגדרה "מצמד בודד" מסמנת את העובדה שזוהי אינה תיבה אוטומטית מודרנית בעלת שני מצמדים, כמו למשל DSG של פולקסוואגן. כלומר, מדובר בתיבה שאינה מחליפה הילוכים באופן חלק, אלא כזו שגורמת לרכב לקרטע, בדומה לגיר ידני שנפל בידיו של נהג מתחיל.

בוחנים עברים הם עָם מפונק, אחרת הם לא היו פוסלים את הגיר החצי-אוטומטי, אלא מגלים (אולי הם לא יודעים את זה) כי לחיצה רגישה וזריזה על דוושת הגז משככת את טלטלת הרכב למינימום – עצימות שבה הטלטלה הופכת ממטרד לאפקט נחמד.

אגב, לפני כשלושים שנה נהגתי בלונדון במשך חודש ימים בפורשה 911 המצוידת בגיר חצי-אוטומטי. תחילה שנאתי אותו, אך עם ההתרגלות גיליתי את חיוביותו המסוימת – הוא עבד כמו DSG המודרני במצב ידני (מצב שמושג בהסטת מוט ה-DSG ימינה). דאצ'יה סנדרו, הענייה באלקטרוניקה ובפיצ'פקעס, היא בחירה הגיונית לא רק בשל מחירה המושך, אלא גם משום שהיא מציעה רווחה ורווח: חלל פנימי נוח, והוצאות שוטפות צנועות.

רועי: אנו זוג צעיר עם שני ילדים, ומחפשים לקנות רכב חסכוני בדלק, אמין ולא במחיר גבוה בסביבות ה-35 אלף שקלים. אנחנו גרים במצפה-רמון, כך שהמרחקים גדולים. נשמח לשמוע את המלצתך.

תשובה: כבר בסכום הנע סביב 25 אלף שקלים תוכלו להביא הביתה מכונית אשר עונה למתווה שהצגתם. עשרת אלפי השקלים הנותרים ישמשו אתכם לצורך הכנה קפדנית של הרכב לקראת הקדנציה במחיצתכם. הכנה זו תכלול החלפת צמיגים, בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים וחגורת טיימינג, כמו גם את החלפת כל נוזלי הרכב והמסננים.

השאלה "איזה רכב" חשובה פחות כאשר המועמדות הן מכשירי תנועה כמו סוזוקי ליאנה או סוויפט, הונדה האצ'בק, דייהטסו סיריון ורנו קליאו. ההכרעה ביניהן צריכה להתבסס על שיקולים של מוצא (בית טוב שדאג לה), קילומטראז' נמוך ככל האפשר והיעדר ביוגרפיה קרבית (שטח).

יפעת: אנחנו מעוניינים לרכוש מכונית קטנה לנסיעות יומיומיות, בקו רעננה-הרצליה בעיקר (יש ברשותנו מכונית נוספת, מטעם העבודה, של שבעה מקומות, לנסיעות משפחתיות ארוכות).

נשמח להמלצתך: האם כדאי לרכוש פיקנטו משנת 2014 ומעלה, או סלריו חדשה? חשובות לנו בטיחות הרכב, אמינות וצריכת דלק.

תשובה: קיה פיקנטו היא מניה ידועה ופופולרית בארץ. זאת להבדיל מסוזוקי סולריו, שהביקורת העברית רוכבת עליה כמו על סוסה קירחת. ההתנגדות לה אצלנו משעשעת אותי, לנוכח העובדה שבחו"ל כותבים על סולריו כך: "מָרוּטִי סוזוקי (שם המפעל בהודו) סולריו היא האצ'בק מלבבת, חסכונית ומאובזרת באופן נכון".

אל תסתפקו בפיקנטו. קחו גם את סוזוקי לנסיעת מבחן, וכתבו לנו את התרשמותכם.

הזִקנה דורשת מהקשיש המורשה לרשום את חופן הרפתקאותיו שבין שולי השואה ופוסט תסביכים למיניהם, אפילו בראשי פרקים, כדי לעניין אולי מישהו אי-פעם

אז הבה נתחיל: לפני הבריחה מהגטו קיבלתי תספורת אפס, ושמעתי שיעורים איך להתנהג בין הגויים כדי לא להיתפס. לעת פרדה הזכיר לי אבא שבצד השני של החומות עליי להימנע מלשאול אנשים מהיכן הם, כי אז גם הם יתעניינו מהיכן באתי. הבנתי שיהיה הכי בריא אם אשתוק, אחייך ואפזר סימפטיה.

כאשר סיימתי ללמוד על-פה את התפילות הקתוליות הנאמרות מדי יום בבתי הספר שבצד הארי של ורשה – תפילה אחת לפני כל שיעור, ותפילה שנייה בתום הלימודים – הרגשתי מוכן ליציאה מהגטו יחד עם קבוצת פועלים יהודים, שהלכו לעבודה מלווים על ידי שוטרים פולנים וגרמני זקן בודד. לא יהיה לי קשה לחמוק משמירתם ולהיעלם, הבנתי.

שלום לך אווה מריה

ידעתי שבשמונה בבוקר התלמידים הגויים נעמדים בכיתה דום ומתפללים. "רוח קודש נעלה", הם פונים אל השמיים הנוצריים, מביטים בתקרת התכלת של החדר ובצלב התלוי על הקיר, ומדקלמים את "אבינו שבשמיים" בתחינה שיעזור להם ללמוד. בסוף השיעורים הם קמים מכיסאותיהם כדי להודות לאור הקורן מהחוכמה שקיבלו. "עשה שאנו, המוּארים, נוכל תמיד להלל אותך ולעשות רצונך, אדוני".

אך לחינם שיננתי את התפילות הקתוליות, כי אחרי הבריחה מהגטו התברר שאין לי כל אפשרות ללכת לבית ספר פולני, משום שילד אינו יכול להופיע שם לבדו: הוריו אמורים ללוות אותו למוסד ולרשום אותו אליו, וכמובן להשאיר את כתובת מגוריהם. ללכת לבד זה כמו להפנות אל עצמך חשד, שאלות ואור זרקורים, בניגוד לכל חוקי ההישרדות.הבסיסיים. במקום צעד התאבדותי כזה, הצטרפתי לחבורת נערים פולנים.

הנערים הסתובבו בעיר ועבדו פה ושם, אם נקרתה להם הזדמנות. הם גם אספו כל מה שאפשר היה לקחת ולמכור, כמו ספרים שנשארו על ספסל בפארק, בקבוקים זרוקים ברחוב ובפחי אשפה, ואפילו כלב משוטט, שאפשר היה למסור לבעלים חדשים תמורת תשלום.

לקראת כל ערב היו חבריי החדשים מחפשים כמוני היכן לישון, וממה לחיות מחר. הם שמרו שתיקה על הבתים שעזבו ולמה עשו זאת, ומובן שגם אני לא סיפרתי דבר על הסיבות ששלחו אותי לרחוב. רק בודדים בחבורה היו מבקרים את הוריהם, וכעבור יום-יומיים חוזרים אלינו עם פנסים כחולים בעיניים, כאילו כעסו עליהם איזה אבא שיכור או אמא מעוצבנת.

פתק נוצרי בכיס יהודי

המציאות תיקנה גם את יתר שיעורי ההישרדות שקיבלתי בגטו. אנשים טובים שפגשתי בצד הארי הסבירו לי, למשל, שאסור להסתובב עם תעודת לידה קתולית בכיס, משום שבבתים פולניים ההורים הם ששומרים את מסמך זה ולא הילדים, אשר נושאים על גופם רק תעודת בית ספר, שלא הייתה לי.

היה לי רק פתק חתום על ידי כומר המאשר כי אני שייך לקבוצת ה"מיניסְטְרָנְטִים" העוזרים לו בעריכת המיסה. פתק זה נשאר אצלי גם לאחר שכבוד הכומר זרק אותנו מהכנסייה, בעקבות הגילוי שהיינו טועמים את יין הקודש שלו וממלאים את החסר במים.

קוּנצים זה לחלשים

כך שאת רוב סודות ההתנהגות הנדרשת כדי לשרוד רכשתי מחבריי הגויים. הללו לימדו אותי עשרות טריקים פסיכולוגיים וטכניים העוזרים לחסרי בית כמותנו, כאלה שאינם נהנים מתמיכה כלשהי מצד המשפחה או ארגון צדקה, להסתדר ביומיום.

בלית ברירה, אך גם לשֵם הכיף, גלגלנו עשרות עיסוקים, החל במסחר בסיגריות או בוודקה ועד גנבות קטנות. היו אלה תחבולות שלא יכולתי לחשוב עליהן במהלך הכנת יציאתי מהגטו. כמו למשל קפיצה מחשמלית נוסעת בהתעורר הצורך לברוח ממנה, וזאת ללא פחד ומבלי להיפצע, בזמן שזוג הקרונות האדומים, גדושי נוסעים עד המושב האחרון, היו דוהרים ברחובות ורשה הכבושה במהירות 30-40 קמ"ש.

קופץ עד ימינו

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך זיכרונות בריחה אלו חוזרים אליי בטבעיות גמורה, בחושך, באישון ליל, מופיעים בחלום אימה או בסרט מתח בדיוני שנופלים עליי בשינה, ובמהלכם אני מוכרח לקפוץ מחשמלית, אוטובוס, רכבת או מטוס נוחת, תלוי בחוּמרת החלום.

ואני במיטתי, בעיניים סגורות, מבצע אותו תרגיל קפיצה שבעזרתו התעופפתי בגיל הילדות מסיפונן של חשמליות הפולחות את רחובות הגויים.

הזיכרון ירד לרגליים

כי לא שוכחים את השיעור המאלף שלפיו צריך לעמוד על מדרגת החשמלית בְּפָנִים אל כיוון הנסיעה, להזיז את הגוף קדימה ואחורה כמו מטוטלת של שעון קיר עתיק, ובזמן הקפיצה המטורפת, כשאתה באוויר, לדווש בשתי הרגליים בתנועות מהירות, כמו בריצה ל-100 מטרים.

את תרגולת זו ניתן ללמוד רק תוך כדי ביצוע, כאשר אתה מאלץ את עצמך לשבור את גבול הפחד ולקפוץ בפעם הראשונה, ואחר כך עוד פעם, כבר מבלי לחשוש, והנה ברחת במקצועיות מהכרטיסן או מהשוטר.

את הקפיצות האלה זוכרים עד סוף החיים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים וכפי ששגורים עדיין על לשוני הפסוקים הלטיניים שעניתי לכומר, בתקופה שאני וחבריי אחזנו פעמונים ולבשנו כותנות לבנות שסיפקה לנו הכנסייה.

והנה, בכוח הפלא, גם בגיל המופלג האורב בפינה ומאיים, אנוכי זוכר עדיין את אמנות הקפיצה מחשמלית דוהרת, כפי שאני זוכר לבצע קונטרה אינסטינקטיבית בהגה במכוניות הנוטות להיגוי יתר.

שינוע תחת כיבוש: בוורשה הכבושה עבדו מעל 50 קווי חשמליות, רובן היו עמוסות מהבוקר ועד שעת העוצר. גם המקומות שמחוץ לקרונות היו תפוסים בדרך כלל, ולאופן נסיעה זה קראו תושבי העיר "אשכול ענבים".

אם חשמלית הייתה מפעילה את המעצורים, אשר פתחו בצעקה היסטרית הרבה לפני התחנה, היה ברור שהגענו למחסום גרמני שהוצב בהפתעה, ושנוסעי החשמלית יעברו חיפוש על גופם תחת איום נשק אוטומטי, כמו גם בדיקה קפדנית של מסמכיהם ("אאוסוייס"). המשאיות שחיכו על יד המחסום היו לוקחות חשודים להמשך חקירה במפקדת הגסטאפו.

היה זה נוהל ידוע תחת השלטון הגרמני האלים, ועל כן הצליל הראשון של המעצורים היה מסמן לנו, חסרי ה"אאוסוייס-ים", את הצורך לקפוץ מהחשמלית ולחפש מקלט בחצרות בתים, שדרכן אפשר היה לברוח לרחוב המקביל

אצטגנין של צרות

מחבריי הגויים ספגתי עוד שיעור: לנחש ולהריח מראש סכנות מתקרבות, ולהסתלק מבעוד מועד, לפני שהסיפור האלים יצבור תאוצה ויהיה כבר מאוחר מכדי למנוע השתתפות בתגרה פתאומית, בלתי רצויה.

גשר לא ידידותי ליהודים

גשר הברזל המתקמר מעל נהר הוויסלה היה סמוך לבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גדלתי אחרי השואה. אולי הגשר הזה קיים עדיין, לא בדקתי. זהו אותו גשר שבו, בחודש מארס 1941, עברו עם המיטלטלים שלהם אלפי יהודי קרקוב בדרכם אל הגטו שהגרמנים סידרו להם בשכונת פּוֹדְגוּזֶ'ה.

בכל פעם שהייתי חוזר דרך גשר זה אל בית היתומים, תהיתי אם הברזלים החלודים שלו זוכרים את היהודים שעברו בו לפני השלב האחרון בחייהם.

ופעם, בשעה די מאוחרת, חזרתי כהרגלי אל בית היתומים דרך הגשר, בתום עבודה בצד השני של הוויסלה, שם, תמורת כסף כיס, עזרתי לילד פולני להכין את שיעורי הבית. הייתי כבר באמצע הגשר, כאשר הבחנתי מולי בחבורת בריונים מתקרבת אליי. הם נראו שתויים ומחפשים אקשן. עברתי למדרכה השנייה, והתחלתי לחשב מה לעשות אם אלה יתנפלו עליי, והם אכן עברו לאותה מדרכה שערקתי אליה.

הם עצרו אותי ושאלו אם יש לי סיגריה – השאלה התקנית של כנופיות החוליגנים אשר קדמה תמיד למכות או לדקירת סכין. אך אני, בוגר אקדמיית הרחוב ובעל תושיית נדודים שרכשתי בוורשה חמש-שש שנים קודם לכן, הפתעתי אותם בתשובה בלתי צפויה.

פתח לנו שער

"יש לי הרבה סיגריות", עניתי, פרקתי מגבי את הילקוט הכבד שהכיל ספרים, זרקתי להם אותו בפרצוף ופתחתי במנוסה לכיוון בית היתומים שלי. מעולם לא רצתי מהר כל כך את ה-400 מטרים הביתה, בדרך העוברת לאורך גדות הנהר, שם שיחקתי שחמט עם כל מיני טיפוסים על כסף קטן, טיפוסים שיכלו לעזור לי כעת.

אך חוף הנהר היה נטוש מאדם בשעה מאוחרת זו, ואני חלפתי בריצה על פני שולחנות ריקים, דאגה מנקרת בי: האם השומר של בית היתומים השאיר את השער שבגדר פתוח, או שחלילה סגר אותו כבר לקראת הלילה, והבריונים הרצים אחריי יתפסו אותי ויחטיפו לי פוגרום?

אחוז חרדה הגעתי מתנשף לבית היתומים, וגיליתי שהדלת אכן סגורה. התחלתי לטפס על הגדר, כי גם זה היה בתוכנית המגרה שלי, אך בטרם הספקתי להגיע לפסגתה תפסו אותי ברגליים ארבעה-חמישה חוליגנים, משכו אותי לקרקע והפליאו בי בעיטות ומכות, מבלי לדעת שאני יהודי, עד שלמזלי הפריעה להם ניידת משטרה.

להקת הגברים עזבה אותי וברחה, לצערי עם הילקוט שלי, שבו היו קצת כסף וספרים על שחמט, ואני מצאתי את עצמי בבית חולים, שם טיפלו בפניי החבוטות וערכו בדיקות נוירולוגיות.

ילקוט של חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט. הבאתי מהחזית בגרמניה, שמרתי למזכרת, והפסדתי 

64 זירות קרב

הבחור ששכב במיטה השנייה בחדר שאל אותי אם אני משחק שח. עניתי שכן, והוספתי בנימת התנצלות שאין לי לוח כי מנוולים אלה לקחו אותו עם הילקוט.

החולה המשיך ושאל, בצליל עדין של לגלוג, אם אני מסוגל לשחק שחמט בלי לוח, אלא רק באמצעות הזיכרון והדמיון. עניתי בחיוב, ושיחקנו שנינו שבוע ימים כמעט ללא הפסקה. הפסדתי אינספור פעמים, אלא שהיה זה שבוע בתוך גן עדן אמיתי.

אשכרה השתלם לי לקבל מכות ולאבד את אהובתי הָלִינָה פישר, נערה יפה מבית היתומים, שנפרדנו כי היא לא ביקרה אותי בבית החולים. וגם אשכרה השתלם לי להפסיד את הילקוט שהבאתי אתי מהמלחמה, ילקוט של הצבא הגרמני, הוורמאכט, עשוי ברזנט קשיח ופרוות סוס.

הדיבוק של השוקנים

אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "Demon" (הדיבוק) בקולנוע התל-אביבי "חן", חיפשתי במדיה מה יכתבו מבקרים ישראלים על יצירה זו, שהיא סוג של נייר לקמוס הבודק אינטליגנציה, הבנה וטעם אישי.

והנה, ב-12 באפריל, הקדיש מוסף "גלריה" של שוקן את עמוד השער ואת העמוד הבא למאמר מושקע של עופר אדרת, אשר ניצל את הסרט הפולני-ישראלי המסקרן כדי לקבוע שיצירה קולנועית זו נוצרה למעשה במסגרת קתרזיס (ניסיון רחיצה מרגשות אשמה) עמוק ומתמשך שעוברים הפולנים, המנסים כביכול להתמודד עם עברם.

לפי אדרת, הגויים הפולנים הרגו את היהודים שלהם, וכעת הם סובלים מנקיפות מצפון אובססיביות. לכן הוכתר המאמר בשם "הדיבוק הפולני". הכותב לא מתייחס כלל לרוצחים הגרמנים! – ובכך תואם המאמר לפילוסופיה השוקניסטית, פילוסופיה פרו-גרמנית ואף פרו-נאצית, המנסה להסיר מהגרמנים את אחריותם לרצח היהודים. זוהי כמובן עֶמדה שקרית וגסת רוח.

הדיבוק נפל על איתי טיראן, שבסך הכול נסע להתחתן עם פולנייה

עופר אדרת לא התייחס כלל לרמה הקולנועית של "Demon" ("הדיבוק") – לא לתסריט, לא לבימוי, לא לצילום, לא לעריכה, לא למוזיקה של קשישטוף פנדרצקי, לא למשחק המעולה של השחקנים הפולנים. אדרת לא התייחס גם להופעה המרשימה מאוד של כוכב הסרט איתי טיראן, שחקן ישראלי ענק הבולט על רקע הפולקלור הפולני והשחקנים המקומיים הכישרוניים, כאילו הוא, טיראן הישראלי, יצא מבית הספר למשחק של יז'י גרוטובסקי ז"ל.

במקום כל זאת, עופר אדרת מתמקד בהתאבדותו הטרגית של במאי "הדיבוק" מרצין וְרוֹנָה, מבלי להבין שלהבדיל מהאמנים הוותיקים, שלא היו זקוקים לעזרת כימיה כדי לשחזר או לעורר את הדמיונות האמנותיים שלהם בציור, בפיסול, בתיאטרון ובקולנוע – הדור החדש של היוצרים, לא רק בפולין, מחפש חיזוק בסמים.

האם מַבריקותו של ורונה, הכאבים שלו ולבסוף גם התאבדותו הם תוצאה של המצב החולני הנ"ל? זו כנראה שאלה גדולה מדי לפילוסוף התל-אביבי מבית שוקן, שבכתבתו המבולבלת מלהטט בין חוסר דיוק אחד למשנהו (אך אינו שוכח, כאמור, להיצמד לקו הפרו-גרמני של הנייר שעליו הוא מודפס).

אגב, אדרת לא שמע כנראה שהבמאי ורונה נסע, במסגרת התחקיר שערך לקראת צילומי הסרט, לירושלים, כדי להתייעץ עם רבנים אם ייתכן שנשמה של אישה תיכנס בגוף של גבר. נראה כי ורונה לא התייעץ בסוגיה זו עם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, משום ששודריך, יהודי אמריקני, אינו בר-סמכא בענייני מטאפיזיקה יהודית.

טיפ טיפה: גם כלבי נגדי

עוד במאה הקודמת, למטרת בידור בעיקר, חילקתי מכוניות לחלשות יותר מבן אדם, אזרח בעל זכויות, ולחזקות ממנו. באותה הזדמנות גיליתי שמכוניות בעלות שרירים, אפילו הן חזקות אך במעט מבני אנוש, אינן זוכות לעלות ארצה.

בתקופתנו השתנה המצב, וכעת כל תושב במרחב הציוני – גבר או אישה, ובלבד שהם בעלי אמצעים ואחוזי פנטזיה מוטורית, סנוביוּת ורצון להצטרף לשכבה החברתית של הידוענים – יכול לקנות מרצדס ספורט משופרת על ידי AMG, מבחר ב-מ-וו מסדרה M, פרארי ופורשה.

את הפסקה הנ"ל כתבתי להפתעתו של כלבי שייקה, המציץ מאחורי גבי אל מסך הלפטופ. מה פתאום הזקן שלי מכריז שהוא שמח על השינוי בשיווק מכוניות חזקות יותר מבן אדם? תמה שייקה. מה אכפת לו פתאום, לקשיש המורשה, שעשירים יצטיידו במכוניות נוצצות ובלתי שגרתיות? הרי הזקן שלי הצהיר במאה הקודמת, למודת המלחמות, צנע, עלייה המונית, מצוקות ניצולי שואה וחוסר דיור לנזקקים, שהוא לעולם לא יסב בכתבותיו שמחה נוספת לטייקונים, ולא יגיש להם, היושבים בסלון או בג'קוזי, בונבונים מילוליים המשבחים את בחירתם ברכב יקר! אז מה השתנה בך פתאום, קשיש שלי? זִקנתך מביישת את נעוריך, אמר הכלב.

השתנה, שייקה היקר, שהרחובות שלנו, האפורים עד שעמום, זכו בסימני חיים עקב מכשירי תנועה בלתי שגרתיים אלה, שכמו ירדו לעם מתוך פוסטרים בחדרי ילדים או מהדפים של "טורבו" ז"ל, שם ניסה הזקן שלך, עורך הירחון, לעורר את התרבות המוטורית באמצעות תצלומי צבע מרהיבים של דגמים נוצצים.

אלא ששמחת הזקן עוד לא שלמה, משום שברוני היבוא הישנים והחדשים אשר מוכרים כלים אלה לא ערכו תחקיר איך משווקים את מכוניות-העל הספורטיביות בארצות הלועזיטיות – שָם הקונה המאושר/ת מקבלים עם מכוניתם השרירית קורס נהיגה מיוחד, הכולל ימי לימודים על מסלול מרוצים בהשגחת נהגים מנוסים, בעלי שם.

יש להצטער על כך שברוני היבוא הנוכחיים, ואלה העומדים להצטרף אליהם כמו UMI, המתכננת לייבא מארה"ב את קורבט ועוד משהו, לא עשו ביניהם מגבית שתממן פתיחת מסלול מרוצים. יוזמה כזו הייתה מדרבנת את המכירות שלהם, ובו-בזמן הייתה מחזקת את התיירות לארצנו, עקב אירוח מרוצי רכב בינלאומיים במסלול העברי.

שואלים את אדוארד

דודי ליפשיץ: בטור האחרון ("בהמשך הזמן", המפתחות בפנים 974) ציינת שנולדת באוטבוצק. אני גדלתי בתל-אביב, בסמוך לשטיבל של חסידי מודז'יץ המפורסמת בניגוניה, ומשפחתנו נקשרה בחסידות מודז'יץ ובאדמו"ריה. מקובל לספר שם שמקום מושבם של האדמו"רים היה באוטבוצק. ועוד מספרים שהאדמו"ר שאול ידידיה אלעזר – מחובבי ציון המובהקים – היה בעל מנגן גדול ומפורסם, ומאחר שאוטבוצק סמוכה לוורשה, היו יהודים מגיעים במוצאי שבת לשמוע אותו שר את ניגוניו בסוף סעודה שלישית, שהוא היה מאריך בה.

רציתי לדעת אם כמי שגדל באוטווצק זכור לך הנושא הזה, ובכלל חסידות מודז'יץ שהייתה שם. אשמח לשמוע מ'מקור ראשון' על כך.

תשובה: לא נולדתי באוטבוצק אלא בוורשה, שבה גרנו. אל אוטבוצק רק התגעגעתי כאשר היינו סגורים בגטו. עיירה מוריקה זו שימשה כביתנו הקיצי, שכן האוויר הצח שלה וקרבתה ליערות היו אמורים לרפא את הריאות של אמא. וכפי שאני מספר בסרטי, תהליך הריפוי של אמי פליציה ט' (טוכבנד) הופסק כאשר נאלצנו לעקור מאוטבוצק אל הגטו.

הייתי צעיר מכדי להיות מודע להיותה של עיירה פסטורלית זו מרכז חסידי ואף מוזיקלי, אך אני מאמין שפרטים בנושא מצויים במכון להיסטוריה יהודית השוכן בוורשה, שיש לי קשר עמו.

מעינה, כרמי-צור: הייתי מעוניינת להירשם לקורס נהיגה במצבי לחץ. איך עושים זאת?

תשובה: המדור ממליץ על בית הספר "קליבר" בגוש עציון, טלפון 02-6734334.

בחיסוי שם: אני מתגורר באזור ירושלים ונוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה. ברשותי הונדה סיוויק, ואני שוקל להחליפה באותו דגם או בסקודה אוקטביה 1.8. אני מעוניין ברכב בעל נוחות נהיגה ואמינות גבוהה, מה המלצתך בעניין? האם יש מועמדת אחרת באותה רמה?

תשובה: המחליפה של הונדה סיוויק מזדקנת היא עדיין סיוויק צעירה יותר או חדשה, שכן הונדה מציעה מנועים אטמוספריים אמינים – נטולי מערכת טורבו והזרקה ישירה, צוות שיודע להיות בעייתי.

היתרון היחידי של סקודה אוקטביה הוא נפח תא המטען. אגב, יש להצר על כך שיבואן הונדה לא מביא דגמי סיוויק המצוידים בגיר ידני, שהוא קלף חזק של הפירמה.