מכונית הנפש

בסרטונים המייצגים את פורשה, חיוך משותף מקשט את פניהם של הדוגמנים, פקידי החברה ואנשי האחזקה. גם הקשיש המורשה חזר מהמפגש בהרצליה-פיתוח עם חיוך פורשה מודבק לפרצופו

יבואנית פורשה, חברת "אוֹרְכִּיד ספורטס קארס ישראל", שזכתה לייצג אצלנו את היצרן משטוטגרט זוּפֶנְהָאוּזֶן שבגרמניה, ארגנה מסיבת עיתונאים באולם המכירות החדש בהרצליה.

להבדיל משמעותית מיבואנים אחרים, זהירים, המזמינים ארצה רק דגמים כדאיים לשיווק, במשכן החדש של פורשה עומדים כמעט כל הדגמים החדשים המסקרנים של המושג המפורסם ביותר בעולם המוטורי, כולל היהלום שבחלומות העכשוויים לגבי פורשה – GT3 RS לבנה, אשר אפשרה לכוחות המדיה שהוזמנו לאירוע להתיישב בחופשיות במושב המרוצים, לאחוז בחוזקה בהגה בתפיסה תקנית של רבע לשלוש, וליהנות מדמיון פרוע על הניהוג.

ייתכן, חשב הקשיש המורשה אך לא בדק, שאפשר היה להפעיל גם את הסטופר המותקן במרכז לוח המחוונים של GT3 RS, מה שכרוך בסכנה מיידית שהמפלצת בעלת הענף האחורי המרשים תגיב על הפעלת הסטופר בידי הזקן, תפתח חלילה בזינוק מהמקום, ותפרוץ בצהלת-סיפוק מבעד הוויטרינה אל רחוב החושלים.

גלגולי המתח

מתח כבד הסתובב בין דגמי פורשה החדשים, טיפס על הקירות, התגלגל על הרצפה ונדבק לחלונות הראווה הגדולים, עד שנרגע, התיישב בתוך קאררה ספיידר הפתוחה, והשתעשע מהמראֶה של שליחי המדיה, כתבי חצר מנוסים, שחיפשו אחר פתרון בלתי אפשרי: איך להתלהב מפורשה, אך לא לאבד מניות אצל המתחרים שלה, כמו פרארי, מזראטי, אסטון מרטין ומרצדס.

איך הם ייצאו מהפלונטר הזה? שאל את עצמו אנוכי המורשה. מה הם עומדים לכתוב? תהה הקשיש, שאצלו אין בעיה כזו. הרי הוא יודע בדיוק מה המקלדת שלו עומדת להודות לגבי האירוע. היא תתקתק שכדי להבין את פורשה אסור להיות צעיר מדי או זקן מדי, אשר חושיו צופו כבר מעטה ירקרק עמום.

"אלא שאיך אפשר להזדקן בלי פורשה?", תַּקְשֶה המקלדת בחוסר עדינות, ובהחלט ייתכן שהיא לא תזכה בתשובה.

נס הנדסי

העיתונות המוטורית הלועזיטית קבעה ללא היסוס כי GT3 RS – אותה עולה חדשה שמפארת את סלון המכירות של פורשה בהרצליה-פיתוח, ומוכנה להתחתן עם יהודי תמורת מיליון ו-700 אלף שקלים – היא מכונית השנה של 2015, וכנראה גם ואילך.

GT3 RS זכתה בתואר זה חרף העובדה שהיא נמנית בחוצפה עם השורות הארוכות של דגמי פורשה שהפירמה בונה, בעקשנות יוצאת דופן, בניגוד לחוקי פיזיקה נוקשים ובסתירה מוחלטת להיגיון הנדסי מוצק.

הרי מדובר בתכנון מכונית המכתיב כי המנוע הכבד ובעל הכוח האדיר ימצא את מקומו בחלק האחורי דווקא – היכן שבתגובה ללחיצה על דוושת הגז הוא מייצר היגוי יתר בכמויות מסחריות. ועוד לא דיברנו על הקלאוסטרופוביה החוגגת בפורשה 911 ובדומותיה, ועל כך שהמציאות הנשקפת מבעד לשמשה הקדמית של פורשה אינה מתארת נכונה את המציאות האמיתית.

אחרי הכול, זו חיפושית. בתצלום: גרסה מתקדמת של פורשה 911 מזן GT3 RSR המצוידת במנוע בנפח 4 ליטרים, שששת הצילינדרים שלו מייצרים כ-500 כ"ס. היצרן מסביר שדגם זה משווק ללקוחות עשירים חובבי תחרויות מסלול, המעוניינים לטעום מה מרגישים נהגי מרוצים מקצועיים.

קשה להאמין, אך גם המנוע של GT3 RSR נולד באותו עיקרון טכנולוגי של מנוע הבוקסר הוותיק בעל ארבעת הצילינדרים, שתוכנן לפני מלחמת העולם השנייה כדי לשרת את חיפושית העממית, אשר נבנתה בהתאם למטרה האידיאולוגית "לספק לכל פועל מכונית זולה, אמינה וחסכונית"

שאלו יהיו הצרות שלנו

וראו זה פלא: חרף ההתרסה הנבזית המאפיינת את דגמי פורשה מתחילת דרכה של הפירמה ועד ימינו – דורות של חולי הגה אמיתיים חלמו ועודם חולמים על צרה טכנולוגית זו.

הם מדברים עליה בעיניים בוערות, לוטשים אליה מבט שְקִיקָתִּי כשהיא חולפת ברחוב, מתעניינים בניצחונות שלה במרוצי המסלול המפורסמים ביותר באירופה ומעבר לים, ובודקים אם יש איזה בדל סיכוי לחיות איתה, גם אם התקווה לשים עליה יד היא אפלטונית בלבד.

חנוקת בית

כמיהה עיוורת זו לפורשה היא תופעה טבעית יותר בעולם הלועזיטי הרחוק, הרוחש כבוד למוצגים הגזעיים מזופהאוזן ומעניק להם רקע מתאים. לא כמו אצלנו, היכן שלמכונית זו נועד תפקיד של תכשיט השמור בבית בעיקר, במרחק בטיחות הגון מעין רעה ומסכנת ההילכדות בידי כוחות רשע.

הרי מכונית זו, בדומה למתחרות שלה, שעלו אף הן ארצה, מתחילה לחיות ולהצטיין במהירויות שהשתיקה יאה להן. מה חבל שצריך לרסן כאן את פראותה, כדי לא לגרום להתקף היסטריה בְּקֶרֶב הכוחות האבוהביים המסכנים למיניהם, שהם טרובדורים של סיסמאות פחדניות, הגורסות כי מהירות הרכב היא הפרמטר העיקרי לתאונות.

ואם פורשה הנכונה תעז בכל זאת לצאת משערי הבית, אז מצפה לה מחנק בדרכים צפופות ובפקקים, המיוצרים על ידי פחיות עוינות וצרות עין.

בנוסף, פורשה תהיה מאוימת כאן מהסכנות הכרוכות באותה "צוותא מאונס" עם גדודי משפחתיות שנהגיהן מסוממי סמארטפונים.

על תורפה ועל טורפנות

כל ההווי המיוזע הזה אשר מצפה במרחב שלנו לדגמי-העל השריריים כהוגן של פורשה, המצוידים בכנפיים במקומות הנכונים כדי לעופף חופשי בין הסכנות – מציק פחות, או כלל לא, לשלושה דגמים אחרים של הפירמה, המוצגים אף הם בהרצליה – קאין, Macan, ובמידת-מה גם פָּנָמֶרָה.

שלישייה זו תסבול פחות מהצפיפות העברית. והנה ההסבר המפתיע: קאין, מקאן ופנמרה מעוררים נקיפות-סימפטיה בלבו של הקשיש המורשה, משום שאלו הם דגמי פורשה היחידים אשר הבווארית הביתית והנאמנה של הזקן, Z3M קופה, יכולה עדיין לעקוף אותם בריצה קלה.

מובן כי אתקשה לחוש חמלה שכזו כלפי דגמי פורשה טורפניים כמו קאיימָן וקארֶרָה על כל מופעיהם, המשאירים את הבווארית מאחור. אמנם מעט, אבל בכל זאת. קל וחומר אסון אמיתי כמו GT3 RS, שכדי להגיע ממנוחה ל-100 קמ"ש תקניים זקוקה ל-3.03 שניות בלבד, אשר לעומתן, 5.0 השניות של הבווארית הן נתון מגוחך.

נושם בצ'קים דחויים 

"יצא ממך האוויר, מה?", הקניט הבן את הקשיש בנימת סרקזמה גלויה, כאשר שמע בטלפון הבין-גושי על ביקורו של אבא בתערוכה של פורשה, שנפתחה חגיגית במרחב הציוני.

"אוויר? ממני? על מה אתה מדבר?!", התרגז הזקן, שהאוויר העברי היחידי שלו נחבא כבר מזמן בארבעת הגלגלים של אלפא, דחוס בכל אחד מהצמיגים ב-32Psi . הזקן עצמו נושם רק מעט ובסתר, וגם זאת בכוח האינרציה בעיקר.

ג'רי אינו מאשר, ג'רי אינו מכחיש

בין כמה עשרות המכוניות שהסכימו לחיות איתי על לא עוול בכפן, מעולם לא זכיתי בפורשה משלי למשך יותר מיומיים-שלושה. כמו לפני כמה-עשרה שנים, במקרה המביך ביותר עם 928 אדומה, אקסית של ג'רי ליבוביץ' ידידי – שהביא אותה מארה"ב ונכשל מול הרשויות בארץ, כפי שסיפרו לי אחר כך אנשים טובים. ג'רי עצמו לא אישר, וג'רי גם לא הכחיש.

בכל אופן, קיבלתי את כל זכויות הבעלות על 928 זו במכרז שארגן המכס בלוד, אשר שם עליה ידיים, והצלחתי להחזיק אותה ברשותי ממש מעט, כפי שתיארתי כבר במדור הבכייני "פורשה דגם כמעט".

home sweet home

למחרת ההשקה של בית פורשה בהרצליה הבחין הקשיש המורשה בראי בחיוך שנשאר על פניו, וככה סתם נזכר מה אמר ניקיטה חרושצ'וב בשדה התעופה במוסקבה לחברו גרגורי מלנקוב, שחזר מארה"ב וירד מהמטוס מעופף אל המצלמות בכובע פנמה.

"שְטוֹ טִי סְמְיֶיוֹטסָה?" (מה אתה מחייך?), גער חרושצ'וב במלנקוב, "טִי אוֹזֶ'ה דוֹמָה" (אתה כבר בבית).

טיפ טיפה: מיומנו של מזוכיסט

לפי מסורת שליוותה במשך שנים את ימי העיתונות, שבפניה נפתחים שעריה תערוכת המכוניות הבינלאומית של פרנקפורט – מארגני האירוע היו מזמינים את עיתונאי הרכב המגיעים מכל רחבי תבל אל מסלול המרוצים הוקנהיים לנסיעות מבחן. לרשותנו, הכתבים, עמדה תוצרת גרמניה – דגמי ב-מ-וו חדשים, אופלים, מרצדסים ופורשים 911, שהאפשרות לנהוג בהם על מסלול המרוצים הייתה ממגנטת ממש.

ודאי שרוב הכתבים היו עומדים בתור מול דוכן פורשה, חוץ מהשליח של מגזין "טורבו" הישראלי (אנוכי), שהחליט כי מוטב להכיר תחילה את המסלול במכונית אנושית יותר מכבוד הטיל מזוּפֶנְהָאוּזֶן, שהקשיש הצעיר עדיין לא נהג בו ורק שמע עליו אינספור סיפורים מחברו הפולני, נהג הראלי זָסָאדָה, שזכה בפורשה 911 באליפות אירופה.

כך קרה שאת חגיגת המבחנים פתחתי באופל קורסה קטנה, והופתעתי להיווכח כי בסיבובים של הוקנהיים אנו, העיתונאים הנוהגים בקורסות, נוסעים בחוצפה בין פורשים, ולעתים אף עקפנו אותן כאשר הן זזו בזהירות בסיבובים עד הישורת, שבה הן היו מתרחקות ונעלמות.

כאשר אני אנהג בפורשה, אף קורסה או פורד אסקורט לא יריחו את אגזוזי בסיבוב, תיארתי לעצמי את העתיד המתקרב כאשר התיישבתי ב-911 מזן 964 טורבו. הרגשתי בה כמו בבית משום שתיבת ההילוכים שלה הייתה זהה לזו של לנצ'יה פולביה HF שלי, וגם משום שעדיין לא שכחתי לשלוט בהנעה אחורית, כפי שלימדה אותי רנו R8 גורדיני שלי.

התיישבתי בפורשה, כיוונתי מושב והגה, ולָפוּת היטב בחגורות שילבתי את ההילוך הראשון (שמאלה ואליי, כמו בלנצ'יה) ויצאתי אל המסלול. ואז, בעוד כמה רגעים, המציאות חסרת הרחמים הכתיבה לי לבצע סדרת זיגזגים בנוסח היגוי יתר-קונטרה-היגוי יתר-קונטרה, כאילו הייתה מכוניתי מטאטא המנקה את האספלט. ודאי שהקורסות וכל יתר הפחיות עקפו אותי בסיבובים בזלזול מוחלט, או ניסו לברוח לצדדים, כי כל פעולה של הגנה עצמית שנקטתי, שהתבטאה בליטוף עדין של דוושת הגז, הובילה לשחרור הזנב.

הבנתי מיד עד כמה צדק מאסטרו זאסדה כשאמר שפורשה אוהבת להתעלל בנהג, ואין ברירה אלא להתאמן איתה. אלא שאצלי, שעות הנהיגה בפורשה לא שינו הרבה. אמנם הפסקתי להיכנע בסיבובים, ואף התחלתי לנסוע במהירות קורסה כפול שתיים, אך בכל זאת חזרתי לתל-אביב מוכה ומושפל נמרצות על ידי המכשפה מזופנהואזן. כעבור שנתיים, בתערוכת פרנקפורט הבאה, הסיפור חזר על עצמו.

פורשים של זמננו, כמו אלו המוצגות בהרצליה, אינן מסוגלות להכין חוויה דומה לזו שטעמתי בסבל ובתיאבון בכל ביקוריי בהוקנהיים, כי כוחות האלקטרוניקה הספיקו כבר להפוך את דגמי פורשה המודרניים לכלים אנושיים לרפואה. כמו כלבים שגמרו קורס אילוף, הן משרתות בנאמנות את בני האנוש. ללא כל טירוף, בלי היגויי יתר.

האם רק המזוכיסט שבי מתגעגע לקאפו ששמה 964?

חוליגנית מבוקשת. פורשה 911 בגרסת 964 יוצרה עד שנת 1993, והיא עודנה מצוידת במנוע מקורר אוויר כמו מנוע החיפושית. בזכות סגנונו המיוחד והמזג החוליגני שלו, דגם 964 שייך לפורשים 911 יד שנייה המבוקשות והיקרות ביותר בשוק

 שואלים את אדוארד

משה שנבל: מה קרה לחתיכה הצרפתייה והמגניבה, שהראתה לי את חמוקיה המדהימים כשראיתי אותה דוהרת בכביש כמו סוסה אצילה? האם נכונות השמועות הרעות כי רנו קליאו החדשה היא מכונית הגורמת לבעליה להתחרט על היום שבו ראו אותה וקנו אותה?

תשובה: לא שמעתי ביקורת ספציפית על קליאו החדשה, כמו התחממות, שתיית דלק מוגזמת או תיאבון לשמן, לא בחצי פה ולא בפה מלא, לא במכתבים המגיעים אלינו, לא בפורומים עבריים וגם לא בפורומים לועזיטיים, אשר מחשבי עוקב אחריהם בהתעניינות רבה.

אישית, נהניתי מקליאו ספורט עוד לפני שחוזקה בטורבו (ללא צורך ואף בניגוד לו, לדעתי), ולידידה שלי יש קליאו B כבר 14 שנה, שביקרה במוסך היבואן רק כדי להחליף שמנים, נוזלים וחגורת טיימינג, ולאחרונה כדי לגרש קודן בעייתי.

האם ייתכן שהשמועות גונבו לאוזניך על ידי רוטנים כרוניים, הכועסים על עולם שכולו נגדנו, על מזג האוויר המטורלל, על בנות הזוג, על הילדים, על חיות הבית ועל יוקר המחיה? טיפוסים אלה למיניהם יוכלו בקרוב לשכור מכוניות אוטומטיות של גוגל.

בקליאו החדשה מפריע לי רק עיצוב הדלתות בחלקן התחתון, שגורם למכונית להיראות כאילו היא שיחקה נגד בית"ר ירושלים וחטפה בעיטות.

זאב: תודה על תשובתך ("שואלים את אדוארד" 968). המכונאי שלי מנוסה מאוד בוולבואים ישנים, ויש לו הרבה חלפים וגם קרבורטורים במצב טוב. הוא טוען שהקרבורטור שיש לי הוא דגם מתקדם, ולכן כדאי לחפש חלקים. צריך קיט לשיפוץ קרבורטור: דיאפרגמה, מחט, אטמים וכו'. האם יש מכון קרבורטורים בארץ?

לגבי יבוא של חלפים מחו"ל: בדקתי פעם את העניין, ומצאתי שמשרד התחבורה לא נותן לייבא חלפים אלא אם הרכב מוגדר כרכב אספנות. כשאני מביא חלפים מחו"ל אני צריך לבקש טובה מחברים. לא הגדרתי את הוולבו כרכב אספנות כי ברכב אספנות אין ביטוח בין 07:00 ל-09:00 בבוקר, ואני צריך את המכונית בשעות האלו. מצורף צילום של המכונית.

תשובה: לגבי מכון קרבורטורים בארץ, אבדוק את הנושא. נזכרתי שלפני כעשרים שנה מישהו ("הטייקון הפרטי שלי") הפקיד אצלי למשמר לתקופה של כמה שנים וולבו 264 בעלת 6 צילינדרים, 2.7 ליטרים, שהוא קנה בארץ ובקושי השתמש בה. גם בוולבו מפוארת זו גיליתי סתימות בקרבורטור, סטרומברג כמו שלך, שהיו כנראה תוצאה של בוצת דלק שהתייבש.

הביטוי "מחט" שנקבת בו (תרתי, תרתי) הזכיר לי שאת המחט בוולבו של הטייקון ניקיתי באמצעות טינר, ואת חלקה העליון שפשפתי בנייר זכוכית עדין מס' 1,000 (בניגוד לדעתם של מומחים). השיפוץ הוכתר בהצלחה.

תומר הלוי: ברשותי פונטו 2002 אוטומטית, נדמה לי שרובוטית. לאחרונה, בעת לחיצה על הברקס, יש תקתוקים מתיבת ההילוכים – מנעילת הבטיחות של הידית – יחד עם צליל רוורס, והצג מראה D ו-R לסירוגין.

אשמח לקבל את דעתך בנושא.

תשובה: אם אתה בר-מזל, הגיר שלך יסתפק באיפוס מחשב ובהחלפת שמן.

מדריך איך לחנות ברווח המצומצם שבין תוכנת סקייפ, המכונית פרארי F40, הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר גיום אפולינר

כדי לשעשע ילדונת בת ארבע, שהתרגלה לקרוא לקשיש המורשה "דוד אדוארד" תכף כשהיא מביטה בפרצופו של הקשיש בסקייפ, בכל פעם שהוא מדבר עם פ' מירושלים – אם הילדה – הכנתי לכבודה של החייכנית הקטנה מופע של כובעים.

בנוסף למאמץ זה, הדורש חיטוט בעומקי הארונות, גם רשמתי את סדר הבידורון בפנקס הבמאי: קבעתי בדייקנות איזה כובע יאה לפתוח את הופעת היחיד שלי בסקייפ, ואיזה כובע יונח על ראשי כאשר אסכם את השואו, ואקבל בעיניה של הגברת הצעירה את הפרסונליטי הנכון לקשיש המורשה, שהרי בכוונתי להציג את דמותו הבעייתית של הזקן שבי באור מחמיא לו, כביכול.

בהתחשב בעובדה שהמועמדת שהתכוונתי להפתיע עם הכובעים שלי גדלה בבית דתי, שמתי דגש על כובעים שחורים, השייכים לסדרת מכסי פדחת מרשימים שקניתי בזמנו בבני-ברק, בחנות כובעים יד שנייה השוכנת ברחוב הראשי.

שחורה ולא נאווה

בין ארבע המגבעות השחורות שהבאתי אז הביתה בלטה אחת, הכי זרוקה מביניהן, שסירבה בעקשנות להיות מהודרת. לא עזר ניקוי יבש במכבסה, וגם אמבטיה רטובה בבית לא שינתה את צורתה, כפי שלא עשו עליה רושם אדים של מים רותחים, ולא הועיל גם שכנוע מידתי במגהץ.

כלום, גורנישט לגמרי.

קְשַת יום, קְשַת ליל

בניגוד לכל ציפיותיי שהיא תָכוֹף את עצמה אל כללי האסתטיקה הבסיסית, מגבעת זו, במרדנותה יוצאת הדופן, ממש סירוב FTJ (פול טיים ג'וב), נראתה יומם וליל כאילו הייתה משרתת קבצן רחוב.

מה שאולי נרשם באמת בביוגרפיה הסודית שלה, שהוסתרה היטב על ידי המוכר בבני-ברק. הרי האיש לא דרש תמורת מגבעת זו אפילו שקל אחד כאשר דחף אותה לשקית יחד עם הכובעים שבחרתי.

כאילו ריחם עליה, הרגשתי.

גיוסו וגירושו של הסוס

וזו הייתה הסיבה שדווקא לכובע סורר זה, החורק את זוג רגליו האחוריות כדי לא להשתנות – הצמדתי סמל קטן של פרארי שהבאתי פעם מביקור בבית גידולה של פרארי, מָרָאנֶלוֹ. השילוב בין הכובע הזרוק ובין סמל זה, השייך לעולם אחר לגמרי, נראה לי לאורך השנים מפתיע, מבריק, מחוכם ובעל משמעויות.

אלא שדווקא כעת, לפני מועד הופעתי המתקרבת בסקייפ, הסרתי מהכובע את הסוס הצוהל על רגליו ברקע צהוב. הרי גם הצופָה הירושלמית בת השלוש וחצי לא צריכה לחשוב, או לספר חלילה בגן, שהמותג "פרארי" קוסם עדיין לקשיש המורשה כפי שהוא קסם לו פעם, כאשר הוא נהג את הפרארי הפרטית של מר קניג, יצירה ששופרה בסדנתו המפורסמת של האיש ל-1,000 כוחות סוס.

והנה הסיפור, אם אפשר לקרוא כך למקרה בעל זקן מהמאה שעברה.

כלי שגרם כלימה

היה זה ב"יום פרארי" החגיגי, שאורגן על ידי מועדון פרארי למען בעלים של מכונית-על זו ומלוויהם, ונערך ברוב הדר גזעי על מסלול המרוצים הוקנהיים.

המקרה הותיר שלולית בושה בזיכרונותיו של הקשיש המורשה, כי המנוע האדיר של פרארי הפראית של מר קניג כבה פעמיים או שלוש כאשר רגלו השמאלית של הנהג הנרגש שחררה את המצמד.

"אל תיקח ללב", עודד אותי מר קניג, "גם לי זה קרה בהתחלה".

יובהר כי

הסרתו של סמל פרארי מהכובע, שהזקן ממילא חבש אותו רק בנסיעות המעטות לחו"ל, אם בכלל, אין פירושה כי הלהבה של פרארי הלכה ודעכה בנפשו של הזקן.

הרי לאמונתו הטהורה, פרארי תישאר לנצח היצירה האיטלקית המובילה בעולם המכוניות, כפי שיצירות של מוצרט, פיקאסו, מיכלאנג'לו ושייקספיר נרשמו, ויישארו לתמיד, בפנתיאון התרבות האנושי.

מותג ערסטוקרטי

הבעיה עם פרארי, שהתעוררה פתאום בלבו של הקשיש המורשה, אינה מסמנת את חוסר הערצתו לדגמי העל, אלא רק את התנגדותו לעובדה שמותג פרארי היוקרתי והאריסטוקרטי נפגע אנושות דווקא בארצנו, אשר בה הוא סובל ממכה של דֶוָלוּאָצְיָה מתקדמת.

שהרי מיד-כמעט לאחר הופעתם במרחב הציוני, הפכו דגמי פרארי האדומים לסמל של הבורגנות החדשה מתוצרת מקומית, המצליחנית, אותם בעלי הון המנצלים את הכלי המיוחס כדי לנופף לעין כל באפשרויותיהם הכספיות הבלתי נלאות.

את שיאה של תופעה זו רשם קונה עברי אשר הגה פתרון-פז בדרמה האישית שלו סביב ההתלבטות באיזה מִשְנֵי הדגמים הכי יקרים של פרארי לבחור: הוא פשוט רכש את שניהם. גם את בֶּרְלִינֶטָה F12 וגם את GTB 458, הודיע הטבלואיד לחבורות הקנאים, והוסיף כי "לאיש יש עוד פרארי בבית". לא ברור אם הקונה המאושר, שאתר "וואלה!" חשף את שמו, הלשין על עצמו, או שהמוכרים הרכלנים של פרארי מהרצליה-פיתוח פרסמו את הרכישה הכפולה.

מלכה יש רק אחת

כל דגמי פרארי הם יצירות אמנות מוטורית, סוג של פסלים סביבתיים המתחרים זה בזה במסגרת קונספציה אסתטית שהִתוו מעצבי פינינפארינה, קונספציה שהגיעה לשלמות במהדורות של בנות 2015-2016.

אז נכון אמנם שמול כל פרארי באשר היא אפשר לעמוד בהתפעלות ולשלם תמורתה כ-3 מיליון שקלים, אם מצב החשבון יכול לספוג זאת. אלא שבכל זאת, מלכה יש רק אחת: פרארי F40. כי זוהי הפרארי היחידה לאורך דורות הפירמה שמשוחררת מהדיקטטורה של האסתטיקה להמונים – זו שהחלה בטסטה-רוסה, ונסקה השמיימה בדגם אֶנְזוֹ.

ל-F40 אין אפילו צל מהקוֹקֶטֶרְיָה החנפה אשר מעיבה על מסורת פרארי, אלא רק צורה ברוטלית, המזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה.

זאת וגם: מבין כל דגמי פרארי, F40 היא היחידה שאינה בוֹשה בגסות הרוח שלה, המזדקרת עוד בסקיצות הראשונות ומשקפת מטרה אחת: עליונות דינמית וכוח אדיר, המתייצב לעבודה תחת פח בלתי מעודן בקימוריו.

פרארי F40, שכוח הוא כרטיס הביקור שלה. מזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה

נגן את זה שוב, אוהד

אוהד פרנס הכישרוני, ידיד נפשנו כאיש צוות המגזין "טורבו", אשר נרשם כאחת האגדות של שנות השמונים המפוארות, תרגם לבקשתי רשימה מזעזעת שכתב עיתונאי בריטי ידוע, המתארת את החוויות שהוא עבר כאשר נהג המרוצים נייג'ל מנסל לקח אותו לנסיעה בפרארי F40.

קשה לשכוח את הווידוי של הנוסע האנגלי, המספר על הפחד שהקפיא את דמו בוורידים בכל סיבוב שפרארי זו אכלה והקיאה על המסלול. התיאורים המפורטים של העיתונאי – אשר הפָנְטָסְמָגוֹרְיוֹת של דנטה הן לעומתם אגדות ילדים – מסתיימים בפואנטה קורעת לב. "פתאום הבנתי", כתב הבריטי, "שאני כבר לא נושם ולא מרגיש כלום, ממש כלום, זולת געגועים נוגים לפורד קורטינה החלודה שלי שהשארתי בחניון".

קשיש בחנות מחשבים ניידים

חשבתי על האסתטיקה של פרארי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, בביקור בסלון מכירה של מקבוקים. באתי לקנות מקלדת נוספת ל-Pro 17 שלי, פריט מודרני המאפשר לכתוב בשלט רחוק ממש, בכל מרחק שרוצים לשמור מהמחשב עצמו, מבלי לקרב את האף אל המסך – ובתוך כך גיליתי דגמים חדשים של מקבוקים, המונחים על שולחן כמו בחו"ל.

כך התחוור לי שלהבדיל ממקבוק Pro 17 הוותיק והמרובע שלי, השוקל 3.5 קילוגרם בהתאם למתכת שהוא עשוי ממנה, ובכך מזכיר לי את ידידותיי לשעבר, מכונות הכתיבה שלי, בָּנוֹת בעלות גוף מבית נוימן-אריקה וקונטיננטל – המקבוקים החדשים עשויים פלסטיק חלק וקל, פינותיהם עגולות, והם מוקפדי עיצוב עד לאחרון הפרטים.

שאלתי את עצמי: האם בצעצועים מעודנים כאלה אפשר בכלל לכתוב דברים גסי רוח, פרובוקטיביים, מתוחכמים ומתוכננים מראש, או סתם משהו פושר שמאותת על אינרציה? או שלהפך: האם צעצועים צוננים וחסרי משקל אלה יאפשרו לתרגם משהו פיוטי ונלהב בנוסח היצירות של גיום אפולינר? כמו שירו "האדמונית היפה", שמסתיים כך:

וכך צחקו, צחקו ממני/ אנשים מכל מקום, והמקומיים שכאן/ משום שיש לי כל כך הרבה דברים שאיני מעז/ להגיד לכם/ הרבה דברים שלא תרשו לי לומר/ לכן רחמו עליי.

זה כאילו היית תוהה, זקן דפוק שכמוך: האם באחת הפרארי החדשות הנמכרות בבוכטות שקלים כדי שינקרו את קנאת הבריות ברחובות תל-אביב יפו, כולל הפקקים – אפשר להיכנס לסיבוב "על עיוור" בתקווה שיהיה בסדר? האם אפשר להחליק איתה כדי, כמו במכונית החיק שלך, להביט לכביש מבעד שמשת הדלת הימנית או השמאלית, ולשמוע את בכי הצמיגים?

כנראה חייכתי

"מה אתה מחייך?", שאל אותי מוכר המחשבים הסקרן.

דוּפִין ומיני תופינים: "מועדון החמש" ארגן בכיכר מנורה בתל-אביב אירוע שבו הוצגה לקהל סקרנים רנו דופין אשר חזרה לחיים בזכות מאמצים קדחתניים של בעליה, שגם הוא, כמכוניתו, נולד לפני חצי מאה ועוד קצת. במפגש שדופין כיכבה בו חגגו ברקע דגמים ותיקים נוספים, של רנו וסיטרואן בעיקר.

שאלתי את ידידי "אנונימי", י"א, המוקסם כמוני מיופיין העדין ומנפשותיהן של מכוניות המסרבות להזדקן, מה הוא היה בוחר לעצמו מתוך תצוגה זו, ובחירתו של י"א נפלה מיד כמעט על רואדסטר סיטרואן 12, היחידה בארץ. הוא הפסיק לרגע לצלם כדי לשאול אותי מה אני הייתי בוחר, ולא ידעתי מה לענות. האם לבחור בדה-שבו צ'רלסטון או בסיטרואן Mehari הצהובה, הנראית כאילו יצאה אך אתמול מפסי הייצור, או ברנו 4 לבושת האדום?

עודני מתלבט, ופתע פתאום נפתח בקרבתנו קונצרטו גרוסו. הבעלים של איזו קורבט כהה, אחת מבין כמה-עשרה אמריקניות מרשימות, התניע אותה ולחץ על דוושת הגז. שמונה צילינדרים בנפח 5.7 ליטרים ניגנו לנו, ולתושבי יד-אליהו כולה, את הפוגה טוקטה של באך בפורטיסימו, המזלזל בארבע צינורות המפלט של הבווארית שלי, הסבורים, אי-שם בגולה, שגם הם מסוגלים להשתיק את הדאון-סייזינגאים ואת כל העתיד העצוב שזוממת לנו המודרנה

תצלומים: י"א

טיפ טיפה: הקודן הבוגדן

במשך תריסר שנים דבר לא התקלקל בקליאו B של ידידה שלי, חוץ מחיישן ההצתה. במקום להחליף אותו תמורת 1,500 שקלים, המכונאי הנחמד במוסך רנו רק חיזק את החיישן הבעייתי באזיקון פלסטיק. "אם הקליאו תסרב להתניע, די למשוך באזיקון כדי שהמנוע יתעורר", למדה בעלת הרכב.

האידיליה של קליאו נמשכה עד השבוע שעבר, כאשר בהפתעה בלתי מלבבת שָבַק הקודן. עוד בתחילת גל הקור הנוכחי הוא התקשה לעבוד, וניאות לכך רק בלחץ פיזי מתון (הטיה), אך בחר להתפגר סופית דווקא בלילה ירושלמי קפוא. לוח המקשים סירב לזרוח בירוק, ואחרי מכות יבשות נדלקה רק השורה העליונה של הספרות, הבלתי רלוונטית, כי הסיסמה רוכבת על השורה התחתונה דווקא.

קרוב לחצות, אחרי שישבה כשעה בקליאו מצופת הקרח, התקשרה הגברת אליי. "איזה מעגל קסמים נבזי", נשמעה משועשעת. "הקודן קפוא ולכן המנוע לא נדלק, אך כדי לחמם את הקודן צריך להדליק את המנוע".

לאכזבתה, הנהגת שמעה שאין לי מושג איך לנטרל את הקודן הבוגדן. "לולא היה זה לילה חשוך וקפוא, הייתי מדבר אל לבו של הקודן בניתוק המצבר וחיבורו מחדש, או מנסה להתניע את המנוע בשיטת הגנבים, שמחברים את כבל הפלוס של המצבר היישר אל מערכת ההצתה. זה אפשרי בזכות העובדה שקודן פרימיטיבי זה אינו מנתק את הסטרטר, כך שאין צורך להתניע את האוטו בדחיפה", הסברתי, והצעתי לה שתחכה בסבלנות, שמא הקודן יחזור לעצמו. מה שאכן קרה. אולי הנגיעות הרבות במקשים חיממו במקצת את המגעים אחוזי הכפור.

וזה לא סוף הסיפור, כי הקודן, אולי מתוך בלבול דעת של היפותרמיה, דחה תחילה את הקוד המוסכם, וזיהה אותו רק אחרי כמה הפצרות, שבעקבותיהן החל הלילה הארוך בבירה להפשיר אל תיקונו.

הקשיש המורשה החשדן קָשַר בין שתי התופעות: בין התקלה בחיישן ההצתה, שלא הייתה אמורה להתרחש בקליאו חדשה, ובין סיפור הקודן. האם ייתכן, כפי שמריח הקשיש החשדן, שאופן ההתקנה המקומי של הקודן, הנדרש על ידי חברות הביטוח – הוא אשר פגע בחיישן? שהרי הקודן משתמש בחיישן ההצתה כדי לא לאפשר התנעה.

הגברת אמורה לשאול זאת במוסך רנו בהרצליה, לשם היא תגיע כדי לגרש מן הקליאו את הקודן. "הוא סתם שתול של התאגידים", הפטירה.

שואלים את אדוארד

ע': 1. אנחנו משפחה של זוג הורים, שלושה ילדים ושני כלבים גדולים (ולכן צריך תא מטען גדול). אנו מחפשים רכב שייסע בכביש בעיקר, אבל שיוכל גם לרדת ממנו בטיולים (לא מסלולים "טכניים"). חשוב גם שעלויות האחזקה לא יגרמו לחור גדול בכיס.
מה דעתך על האפלנדר? האם יש כלי רכב אחרים שתוכל להמליץ עליהם? האם עדיף רכב כמו האפלנדר משנתונים חדשים יחסית (2006-2008), או אולי רכבי דיזל משנתונים ישנים יותר?
2. כאמצעי חיסכון, האם כדאי לקנות רכב שהוסב לגז? האם יש דברים מיוחדים שכדאי לבדוק? אם ארצה לקנות רכב ולבצע הסבה, האם יש מקום מומלץ? ומה סדר הגודל של העלות?

תשובה: בחירה באפלנדר היא טובה אם מדובר בדגם הארוך. בדגם הקצר הכלבים לא יסתדרו, וידרשו נגררת מיוחדת.

המנוע של שברולט אפלנדר – בעל 200 כ"ס, המופקים על ידי 6 צילינדרים בנפח הנכון (3.5 ליטרים) – אינו בולט בחיסכון, כך שאכן כדאי להתייעץ עם מוסך המתמחה בהסבה לגז. אני ממליץ על "גז חיש" בפתח-תקווה.

הלנה דר: מהי עמדתך לגבי סיטרואן C4 מהדגם הישן 2009, או לחילופין 2011? ועל פיז'ו 308 שעשתה כ-60 אלף ק"מ?

כמו כן ראיתי שבמדורך משבת האחרונה (גיליון 964) הבעת הערכה רבה לפוקוס החדשה, אבל אני מבינה שיש לא מעט בעיות עם הגיר שלה. יש היום פוקוס מציי הרכב של שנת 2012 במחירים נמוכים מאוד.

אופציה נוספת היא פיז'ו 508 משנת 2012 שעשתה כ-100 אלף ק"מ, או לחילופין סקודה אוקטביה.

אני נוסעת לעבודה בסדר גודל של כעשר דקות נסיעה לכל כיוון, ופעמיים בשבוע יורדת למרכז – מירושלים לפתח-תקווה וחזור. חשובים לי נוחות נהיגה, בידוד רעשים מבחינת כביש, ואני אוהבת גם את בקרת השיוט. מה דעתך?

תשובה: באשר לפוקוס, הגרסה שכדאי להתייחס אליה היא בעלת מנוע 2 ליטרים ומצוידת בגיר אוטומטי פלנטרי רגיל, בתצורת סטיישן. את הניסיון הכושל עם תיבת הילוכים בעלת שני מצמדים, פורד הפסיקה.

אמנם כל הדגמים שציינת ראויים לבחינה, אלא שהייתי בוחר בפוקוס במתווה שתיארתי, שכן היא שייכת למכוניות המעטות שניחנו באיזון נכון בין המתלים ובין האפשרויות הדינמיות – תכונה שמאפשרת אפילו ליהנות מהנהיגה.

אריה: אני עומד לרכוש רכב משומש, ואף כי עקבתי אחר השיעורים שכתבת בעניין, הבנתי בתחום שואפת לאפס. כרגע עומדות לפניי שלוש מכוניות בתקציב שלי, שהוא 30 אלף שקלים ולכל היותר 40 אלף שקלים:

1. סובארו B3 שנת 2012 שעשתה 48 אלף ק"מ ועולה 42 אלף שקלים.
2. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 75 אלף ק"מ ועולה 37 אלף שקלים.
3. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 126 אלף ק"מ ועולה 30 אלף שקלים.

מהי המלצתך? (אף שאני חושב שאלו לא כלי רכב מועדפים אצלך).

תשובה: לרשימה שציינת הייתי מוסיף את מאזדה 3, שיש לה עדיין ערך חיובי מאוד אף כי היא יצאה משום-מה מהאופנה, ובהתאם לכך מחיריה ירדו.

ובאופן כללי יותר: מכונית יד שנייה הייתי בוחר לפי טעמי, לפי מידת הנוחות שאני חש בה, לפי קלות השליטה עליה, ולפי הזווית הסוציו-אקונומית – האם בבית הקודם דאגו לה כראוי?

אגב, כדי ליהנות מסובארו, פיז'ו ומאזדה הייתי מרכיב להן צמיגים מהמדף העליון, וגם בולמי זעזועים של קוני (בציר הקדמי לפחות), המכוונים לחצי התנגדות.

יפתח ברוקר, דורון לוי, וקוראים אחרים שפונים למדור בנושא החלפת שמן גיר:

תשובה: אמנם דעתנו בעניין החלפת שמן גיר מצוטטת כבר בכלי תקשורת רבים, אלא שמפאת חשיבות העניין כדאי לחזור עליה.

נזכיר כי יצרני שמן ויצרני גירים אוטומטיים ממליצים להחליף את שמן הגיר מדי 60-80 אלף ק"מ, וכי את הליך מסובך זה יש לבצע במכון לגירים אוטומטיים – ולא במוסכים רגילים, שאינם בקיאים ברזי הפרוצדורה, הדורשת סבלנות ומיומנות.

במאי סרטים הוא כמו איש המוכר את מרכולתו בשוק החפצים הישנים של ימי שישי בכיכר דיזנגוף, מנסה לשכנע את העוברים-שבים-מטיילים שיעצרו על יד דוכנו

חוששני כי האנוכי שבי אינו מתאים לתפקיד שיווקי כזה, גם אם בסוף תהליך ההפקה, שהחל את דרכו ברגל שמאל והסתבך במשך שנים אחר שנים, תיפול עליי הזדמנות פז להקרין את סִרטי, להזמין את הצופים אל תוך הביוגרפיה המשפחתית שלי, בהצעה שיבקרו בערמות הנוסטלגיה וישתתפו בגעגועים, או רק יטעמו מהם.

די להזכיר גם שרק נוכחותו של שועל הכסף היא מה שמעניקה ייחוד לביוגרפיה המשוחזרת והמצולמת של משפחת גרוסבאום היהודית, אשר גרה ברחוב רֶמָארְסְקָה 2/4 השוכן בלבה של ורשה בירת פולין – לעומת יומני חיים של יהודים אחרים ורבים שטעמו מימי השואה.

גם כוח השכנוע של אמנות הקולנוע נכנע באוזלת אונים, ואינו מסוגל לשנות דבר בתוך מטען הזיכרונות, זולת רטרוספקציה מהכאן הנוכחי אל רחובות הגטו של תחילת שנות הארבעים במאה הקודמת.

וזה בוודאי ללא שום קשר אמפירי לאיזו הצלחה אמנותית כביכול – או לכישלון מוחלט.

שחור, רזה, יקר לי

אני מחזיק בידי פֶּן-דרייב בגודל 3.5 ס"מ ובמשקל 20 גרם, שבו מאוחסן סרט קולנוע בן שעה וחצי שביימתי לפי הסיפור "שועל הכסף של פליציה ט'".

פֶּן-דרייב קטן ושחור זה, אשר הבאתי איתי ארצה מסטודיו-הגג של בני בכפר נופש פולני מושלג, השוכן 18 ק"מ מוורשה, שם גמרנו לערוך את הגרסה האחרונה של סִרטי – מכיל מעשה מצוּפה רסיסי תקווה של "הבמאי המתוסכל", כפי שכיניתי את עצמי בבלוג ברגע של פסימיות.

אמנם העבודה עם פן-דרייב היא כבר לא חידוש מי-יודע-מה בשבילי. הרי מאז שהחלפתי את מכונת הכתיבה במחשב, למדתי ליהנות מהאפשרויות של שמירת קבצים. ובכל זאת, קשה לי עדיין להתרגל לכך שבתוך אביזר קסם קטנטן זה, אותו צ'ופצ'יק פלסטיק חסר ממדים ודל משקל, מצאו מחסה כל הדמויות היקרות לי שניסינו לעורר לחיים במהלך הסרטת הסרט, להעלות אותן ממקום קבורתן, שאינו ידוע לאיש, ולהתחבק איתן.

המגורים החדשים של משפחתי

אם להודות על האמת (שבגילי היא מצרך יסוד ועוד קצת), פן-דרייב זה הפך לאביזר היקר ביותר לגביי, בהיותו שומר על הנפשות של זוג הוריי, על קורותיי בתקופת הילדות ואילך, ועל דמותה של אחותי אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטי לפני מותה.

בפן-דרייב מאופסן גם זיכרון הפרֵדה מהפינצ'ר שלנו דְרָאפֶּק, אשר לפני שנסגרנו בגטו ורשה הלך לגור אצל שכנה גויה, חסידת העולם הראשונה שהצילה כלב יהודי.

פשוט אלכימיה

ובפן-דרייב זה נשאר עוד מקום לתחנות חיינו חסרות הרחמים, שתחת שרביט הכשף של הקולנוע הפכו ללוקיישנס (אתרי צילום) בהתאם לתסריט; הפכו לתפאורות של גטו ורשה, שנבנו לצורך ההסרטה כי האמיתיות אינן; הפכו לדיאלוגים שנשמעו אי-אז בפולנית וביידיש, ואותם ניסיתי לשחזר. כמו המשפט של אחותי אירנה ש"הגטו הוא לא מקום לכלבים"; והפכו גם למוזיקה של המלחין הגאון כריסטופר קומדה, שהיה חברי ודחף אותי לעשות את הסרט הזה עוד בתחילת שנות השישים, כאשר עבדנו שנינו על "בית העלמין רמו".

יבגניה ושות'

בפן-דרייב זה מאוחסן גם דבר יקר ביותר, שלמרות כל נפתולי ההפקה הצלחנו איכשהו להציל, לצלם ולהקליט. אני מתכוון להופעות המרגשות של צוות השחקנים המעולים, אשר משחזרים את הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומניעים את עלילת הסרט בכישרון ובאמינות מזעזעת.

אלו הם יבגניה דודינה, על שלושת תפקידיה בסרט – כאמי פליציה, כפסיכולוגית מסתורית בקפיטריה תל-אביבית, וכאלמנת גנרל; אולק מיצנר בתפקיד אבא שלי; אבישי הדרי, המגלם את אנוכי הצעיר; ים ברוסילובסקי החיננית כמלצרית בקפיטריה, וגם כאהובתו של מיכאל בבית אלמנת הגנרל; והילד אוסקר, שאבישי הביא אל הסט מבית יתומים אמיתי בלודז'.

מסע נטול מסה

כל זה, ועוד דברים שלא הזכרתי, דחוס בפן-דרייב, אשר לפני חזרתי ארצה תליתי על צווארי בשרוך שחור, ובמטוס אל-על מצאתי את עצמי מגשש אחריו לא פעם באזור החזה, כדי לוודא שה-USB לא הלך לאיבוד.

חשבתי אז, בטיסה, איזה ממזר פיזיקלי הוא הפן-דרייב שלי: אף כי הועמסו עליו חיים שלמים, הוא שוקל עדיין אותם 20 גרם, בדיוק כמו לפני ההקלטה!

אני יודע להעריך את הקסם הטכנולוגי הזה, שממשיך להיתפס אצלי כבלתי מציאותי אשכרה. הרי עשרות פעם נסעתי במכוניותיי או טסתי במטוס עם סרטיי אל הופעות כלשהן או פסטיבלים, ואני זוכר בדיוק כמה שוקל סרט ממשי המוקלט על חגורת צלולואיד ברוחב מקצועי של 36 מ"מ, ובתוך כמה קופסאות פח הוא דרש בזמנו להשתרע כדי לנסוע איתי בנוחות.

חילוץ מחיבוק הדוב

לא שכחתי גם את ימי ההמתנה שלנו בווינה, במעונות שפתחה הסוכנות היהודית במתחם "שֶנָאוֹ" (Schönau) בסתיו 1968. ישבנו שם, במחנה המעבר, כאורחים זמניים של האוסטרים, לאחר עזיבת ביתנו בוורשה עקב אווירת הפוגרום ביהודים שביים השלטון הפולני, אשר לא היה מוכן להשלים עם ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים.

החיים תחת השלטון הפולני הפכו בלתי נסבלים. שוב ושוב שמענו את המפלגה הקומוניסטית מאשימה יהודים ב"בגידה פושעת", ובכך מעודדת אלימות נגדם. די מהר מצאנו את עצמנו על מזוודות, בדרך לווינה.

והנה, אף כי היינו בין הראשונים להגיע אל מחנה הסוכנות באוסטריה, לא טסנו ממנו מיד ארצה, אלא נאלצנו לחכות בו במשך חודשיים-שלושה, אשר במהלכם הגיעו אלינו מדי סופשבוע ידידים צרפתים, עובדי שגרירות צרפת בוורשה. שדאגו לחלץ את סרטיי מחיבוק הדוב הפולני, במחשבה שגלגלי סרטים אלה יעזרו לי אולי להמשיך במקצוע במולדתי החדשה.

וכך, מדי שבוע בשבוע, היו ידידים אלה מביאים עמם מוורשה בהיחבא, בתיק הדיפלומטי שלהם, עוד קופסת פח ובה אחד הסרטים שביימתי בפולין, שנאסר עליי לקחתם איתי מכיוון שהם נחשבו "נכס תרבותי פולני לאומי".

מבצע החילוץ של סרטיי נמשך שבועות משום שבתיק הדיפלומטי של ידידיי היה מקום בדוחק לסרט קצר אחד – ל"בית הקברות רמו", ל"יודאיקה", ל"קראקסה" ול"ולס לבן". את "הקומה ה-13", הארוך יותר במקצת, בן כ-17 דקות, נאלצו כבר עובדי השגרירות להביא לי בשתי נסיעות נפרדות מוורשה לווינה.

וכעת, במטוס לתל-אביב, חשבתי שכל הפרוצדורה המסובכת והדרמטית הזו לא הייתה מתרחשת, לוּ היה קיים כבר אז פטנט הפן-דרייב. שהרי הפן-דרייב הלא רציני למראה, די בו כדי לאחסן את גרסת הבמאי של "שועל הכסף", שאורכה כסרט עלילתי רגיל.

ממזר נטול מזימות

האם אין הפן-דרייב הצנום מהווה מהפכה טכנולוגית משמעותית הרבה יותר מכל ההתפתחויות האחרונות בעולם המוטורי, כמו הפגיעה המגוחכת בנפח המנועים שהתבצעה לדרישתן של חבורות הטרוריסטים האקולוגיים?

האם הפן-דרייב הכְּלוּמִי בחזותו אינו המצאה חיובית יותר מהפיתוחים שזוממת המודרנה, האורבת לנו עם סוגי אנרגיה שיחליפו את הבנזין בתפעול בוכנות המנועים העתידניים, ועם תחזיות בומבסטיות המאיימות בתחבורה אוטומטית, נטולת נהג?

לא אוסיף לחרוש בשדות העריכה

כלום לא השתנה סביב פקעת-גורלו של הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'", זולת העובדה שגרסת הבמאי היא כבר מושלמת וגמורה, וקיבלה צורה המאפשרת הקרנה.

לשמחתי, אינני מרגיש צורך לעכב את ההקרנה בתירוצים בנוסח "הסרט נערך באופן פרטיזני, בלי החומר המקורי". וזה למרות כי תירוצים אלה אינם מופרכים, שהרי המפיק הרמאי אכן שומר עדיין בביתו את הצילומים המקוריים ואת ההקלטות האיכותיות, ואנו נאלצנו לערוך את הגרסה שלנו מחומר הגלם, הראוי לעריכה באופן חלקי בלבד, אם בכלל.

אין שלם יותר מחומר שבור

בלית ברירה, השתמשנו בני ואני במהלך העריכה בקטעים שהוקלטו בזלזול, כאלה שהבמאי מקבל בסוף כל יום צילומים רק כדי שיידע מה הוא הספיק כבר להסריט, מה לבשו השחקנים, ומה הם אמרו זה לזה.

והנה נפלה עלינו הפתעה: בשלב כלשהו של עבודת העריכה התחלנו להתרגל לכך שבתחתית הצילומים רצים מספרים של כל פריים ופריים, ולכך שהרזולוציה והחדות של התמונות פגועות. בשלב מאוחר יותר של העריכה – שהיא מלאכה מפרכת אך מלאת קסם, לנוכח ריבוי האפשרויות הגלומות בה – פשוט הפסקנו להתייחס לצרוֹת של החומר, ואף גילינו בהפתעתנו כי הפגמים בו, לא רק שאינם פוגעים בסרט, אלא, באופן פרדוקסלי, אף תורמים לו.

נוכחנו, בתדהמה שהולכת וצוברת נפח של שמחה, כי בזכות האנטי-אסתטיקה והגסות של חומר הגלם ה"דפוק" – הדרמה שבסיפור מועצמת דווקא.

כאילו בזכות הוויתור-בכפייה על אסתטיקה קולנועית רגילה, אשר הצלמת של "שועל כסף" יוֹלָנְדָה דִילֶבְסְקָה אלופה בה, וכאילו בהיעדר כל אפשרות לשחק בצבעים ובגימיקים טכנולוגיים, אפשרות שגם היא נשללה מאיתנו בכפייה – "שועל הכסף של פליציה ט'" קיבל על שולחן העריכה נופך אותנטי.

הכוח המסתורי של הפרדוקס

ספק אם היינו מגיעים לגימיק זה, שנפל עלינו במקריות, לולא מעללי הנוכלות שביצע המפיק, אשר בסופו של דבר פשט רגל לגמרי, ועוד הסתבך במשפטים אבודים נגד הספונסר של הסרט, PISF, הוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי בוורשה.

בכל אופן, לוּ הייתי מלמד באקדמיית הסרטים בלודז', שבה למדתי, ואחרי כמה עשרות שנים גם בני היה לבוגר שלה – הייתי אומר לסטודנטים לבימוי: "עשו סרטים עם מפיקים מפוקפקים, מנוולים בנפשם, וכך תלמדו את המקצוע בדרך אכזרית אמנם, אך מושלמת".

טרום הזמנה

אז הסרט בידינו. את כותרת המשנה "גרסת הבמאי" החלפתי ב"גרסת הבמאי ובנו", כי חלקו של בני לא צריך להישאר בצל. הרי הוא לא רק ערך את הסיפור בסטודיו-הגג שלו, על מחשב שלו, אלא גם עזר לי לא מעט בזמן הצילומים עצמם, כאשר בגלל המפיק הקמצן, שפיטר את אבישי הדרי כדי לא לשלם לו, נשארתי בלי עוזר במאי.

עכשיו אני מנסה לגייס לעזרה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, חברי, כדי לחפש יחד איתו אפשרות להקרין בסינמטק – התל-אביבי, הירושלמי או שניהם – את "שועל הכסף" לקוראי "מקור ראשון", שעל דפיו פרסמתי לפני כשש שנים את הנובלה על אמי אשר לקחה איתה לגטו את שועל הכסף שלה, שהיא אהבה. להקרנה אזמין גם את ידידיי העוקבים אחר הבלוג שלי "מכונית הנפש", שבו פרסמתי אינספור תמונות מאתר ההסרטה, לצד יומנים.

המטרה היא להקרין את "גרסת הבמאי ובנו" מבלי להסתבך בתביעת נזיקין מצד המפיק, הנוכל מלודז' גוויזדאלה, שלצערנו הוא עדיין בעל כל הזכויות על הסרט. עורך דין פולני טוען שזה אפשרי, ובלבד שההקרנה לא תהיה מסחרית.

נפשות באפלה: 1. לפני הופעתו ב"שועל הכסף של פליציה ט'", לא היה לילד אוסקר, שהגיע לצוות ההסרטה מבית היתומים בלודז', שום ניסיון במשחק, מה שלא הפריע לו להשתלב אל תפקידו בטבעיות ובאמינות יוצאות דופן. וזה למרות העובדה שמושגים כמו "שואה", "גטו" ו"גורל היהודים הנרדפים עד מוות", אוסקר הקטן שמע לראשונה בחייו.

2. התצלום שבו אולק מיצנר מחזיק את הכלב – שייך לקטע הבנוי בסגנון התיאטרון של טדיאוש קנטור, לפי סיפור שהשמיע לנו אבא באחד הלילות שבגטו: איש עם כלבו מפליג באונייה. כלבו חלה, ובגלל הכאבים הוא מפריע לנוסעים האחרים ליהנות מההפלגה. קברניט האונייה דורש מבעליו של הכלב לזרוק אותו לים. הוא מסכים, וקופץ עם כלבו מהסיפון.

3. ללא קשר עם עתיד הסרט, הצלחתו על המסך או כישלונו, דבר אחד ברור: שלושת התפקידים שמגלמת השחקנית המוכשרת יבגניה דודינה בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", שהפקתו הסתבכה, שייכים להופעות המשחק המעולות ביותר, באשר הן מזעזעות ביופיין ובלתי נשכחות

טיפ טיפה

במספר רב של מכוניות חדשות, הבנויות לפי הנדסה מודרנית כביכול, מופגן זלזול מוחלט בבלם היד – אשר הגרסה החשמלית שלו, שלצערנו התפשטה גם אל מכוניות בעלות פוטנציאל ספורטיבי, שוללת מהבלם כל תועלת במהלך הנהיגה עצמה.

תפקידו של בלם יד "מתקדם", כלומר בגרסה חשמלית, מצטמצם רק לעצירת הגלגלים במצב חנייה, בדומה לשימוש ב-"P" בתיבות הילוכים אוטומטיות. במכוניות המצוידות בבלם יד חשמלי, הנהג מאבד למעשה את האפשרות לנצל את בלם היד, החיובי בנהיגה עצמה דווקא, במצבי מצוקה – למשל לצורך ביצוע סיבוב חד במקום, כולל תרגיל 360 המעלות, המסוגל להציל נפשות מול התקפת טרור.

עד עתה, בלם היד המכני הרגיל אפשר לנהג לבחור כוח עצירה לפי הצורך, וזה להבדיל מבלם היד החשמלי, שמכיר רק שתי דרגות עבודה – "on" בחניה ו-"off" בנסיעה. שימוש ב-"on" חשמלי ברגע של איבוד המעצורים ההידראוליים עלול לגרום איבוד שליטה על הרכב ולהתהפכות.

בנהיגה מתקדמת במקצת, בלם היד המכני (שבמכוניות הבנויות לראלי מצויד אף בתגבורת הידראולית) מציל מהסכנה של עזיבת הכביש עקב תת היגוי חריף, המסוגל לקרות על כביש רטוב או מושלג; מאפשר לבצע היגוי יתר מבוקר; ועוזר בביצוע החלקה ממושכת בנוסח דריפט.

כל היכולות הללו אשר טמונות בבלם היד, השימושיות לאין ערוך בנהיגה בטיחותית, נשלחו על ידי ההנדסה המודרנית אל פח הזבל.

שואלים את אדוארד

חיים פלאם: משפחתי מחזיקה משנת 2008 בפיאט סקודו יד שנייה משנת 2004. לאורך שנים נהנינו מאוד מהרכב (כולם והכול נכנסים שם). אשתי וילדיי מפליאים לנהוג ברכב בעל ההילוכים, להבדיל מכווווול ידידינו וחברינו.
יש לנו בעיה שהחלה בכפתור להילוך אחורי במוט ההילוכים שהתנתק, אך שרדנו. אך כעת, אין באפשרותנו כלל לשלב להילוך אחורי.

המוסכניק שלי עשה "הכול", לדבריו, כדי לתקן או להשיג חלקים חדשים או משומשים (מוט הילוכים לכל אורכו עד לתיבת ההילוכים), והעלה חרס.
אני דקה לפני שאשלח את הרכב שטופל ונשמר ואהוב למגרש גרוטאות. אני מתוסכל, עצוב, ומרגיש שאני מוותר על הרכב מסיבה פעוטה, כאילו לא מצאו לי בשבילו מראה מתאימה. אני פונה אליך כמוצא אחרון, בבקשה שמח אותי ואת.משפחתי.
תשובה: פנה אל שלומי ופיני ממוסך "גז חיש" בקריית-אריה. זה המקום להערכת מצבים מסובכים ולתיקונם.

נתן בן-דוד, נגוהות: קנינו לאחרונה פיאט מולטיפלה בנזין 2008.

בנסיעות ארוכות היא נוסעת מצוין, אך בפקקים או ברמזורים תכופים היא מתחממת במהירות למקסימום. כבר החלפנו יוניט חום, תרמוסטט ורדיאטור – וההתחממות בעינה עומדת. מה עוד יכול להיות הגורם לכך? אציין שגם ברכב הקודם, מולטיפלה בנזין 2003, הייתה בעיה דומה שגרמה לתקלה בראש המנוע. האם זו מחלה של דגם זה?

תשובה: כאשר המנוע חם, נסה לסובב ידנית את כנפי המאוורר. אם הוא לא "נתפס", אז הבעיה היא במצמד הפנימי שלו.

מאיר תורגמן: רכב מהעבודה, זו הסוגיה שעומדת על הפרק. ההטבה היא 3,000 שקלים, כולל הדלק. לכל רכב יש מחירון עלות לעובד, ביתרה הוא ישתמש לדלק, מעבר לכך הוא ישלים בעצמו.

כלי הרכב העומדים לדיון הם: יונדאי i35 אינספייר, טויוטה קורולה סאן, מאזדה 3 אקטיב, רנו פלואנס קומפורט, פורד פוקוס – כולן מודל 2016 בנפח מנוע 1,600.

תשובה: אם מדובר בפורד פוקוס החדשה, 150 כ"ס, זוהי המועמדת הראויה ביותר.

"למזלי הם לא קופים שלי, וזה לא הקרקס של אנוכי", עניתי לטענה כי בעלי מכוניות, המאוכזבים מחוסר עזרה, איבדו כבר אמון בעיתונות המוטורית ובמוסכים

"המצב הזה קיים לא רק במרחב הציוני, הוא עניין גלובלי", ניחמתי את השואל, כי אכזבה מוחלטת מהתקשורת ומהמוסכים הפכה רווחת גם אצל הלועזיטים, ללא הבדלי גזע, מין, דת, כלכלה והמצב הפוליטי שלהם. כמו אצלנו, גם בעולם הרחב איבדה עיתונות הרכב את האובייקטיביות שהיא התגאתה בה פעם, והמוסכים נדבקו במגפת הבצע.

אלא שאצלנו, כמו שאצלנו, אותם יחסים חשדניים ממילא השוררים בין בעלי המכוניות וענף הרכב קיבלו ממד חולני, קריקטורלי. האם טיפחנו אווירה נכלולית זו כדי להמשיך את הזיקה הגנטית עם יהדות הגולה, שהתרגלה ללמד את הגויים לקח? ואולי ההפך הוא הנכון: מרוב שנטמענו במזרח התיכון, אימצנו את חוקי השוק הפרסי.

כך או אחרת, הנה סיפור שנראה לי רלוונטי.

למדתי את זה מוקדם

השנה הייתה בערך 1970, כאשר בהתאם לעיסוקִי כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה נזקקתי לשעון יד בעל סטופר, ואחד כזה בדיוק, שוויצרי צנוע, מצאתי בחנות קטנה של שען ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, סמוך לקפה טעמון.

"אל תשכח לבוא אליי פעמיים בשנה כדי שאנקה את המערכת העדינה של השעון", ביקש המוכר בעיניים נכמרות מדאגה, ואני אכן ביקרתי אצלו כמה פעמים והשארתי את שעוני לטיפול. ודאי שבכל פעם שילמתי איזה סכום של לירות, ובהמשך שקלים, עד שבביקור בציריך נתקלתי בחנות של שען שוויצרי המוכר שעוני Butex, בדיוק כמו שלי. נכנסתי אליו, וביקשתי שינקה את מערכת השעון שלי, והוספתי במבוכה ש"כבר שנה או שנתיים הזנחתי את הטיפול".

"מה קרה?", התעניין האיש, "משהו התקלקל?". כלום, עניתי, הוא דווקא מדייק. "אז מה אתה רוצה לנקות?", הופתע האיש בשפתו, סוויס-דויטש, הנשמעת ממש כמו יידיש, ולימד אותי ששעוני Butex אלו אינם זקוקים לשום ניקוי.

ואמנם, עברו מאז 45 שנה, ו- Butexהאמין פועל עדיין ללא ניקוי, כולל הסטופר, ואת מה שלמדתי בזכותו לא שכחתי.

שמחת השואבה

יהיו אשר יהיו השורשים של מנטליות ה"שֶכֶל-נֶכֶל" החוגגת אצלנו, אירופיים או ים תיכוניים, דבר אחד ברור: מכוחה של מנטליות זו פועלת עיתונות הרכב שלנו, המשרתת את היבואנים בהתלהבות וברווח. אפילו בטעות הם לא יכתבו את האמת, שהרי איש לא ישלם עליה.

מכוחה של מנטליות זו פועלים גם מוסכים רבים, שלא יוותרו חלילה על האפשרות לשאוב מלקוחותיהם כל שקל הנותר בכיסם.

אני בקרקס אחר

אותי זה מעציב, אף כי הקרקס הזה של עולם הרכב העברי אינו הקרקס שלי, וגיבוריו אינם קופים שלי. כשאני מביט בהוויה הזו אני נעגם, אף כי אני קורבן של קרקסים אחרים, כמו ענף המחשבים למשל.

ענף זה מתעלל בי חופשי משום שמחשבים, להבדיל ממכוניות, נשארו לדידי אברה-קדברה מאיימת, ואין לי מושג מה הטכנאי עשה תמורת 1,200 שקלים למקבוק שלי, שנרדם בהפתעה ומיאן להתעורר.

אחרי חזרתו של ידידי מקבוק לחיים סדירים, נופפתי לו בתצלום של מִכְתָּבָה בת מאה שנה. "תקבל את זה", הבטחתי למחשב העוזר לי בכתיבה, "אם לא תתקלקל במשך שנה לפחות". והוא הביט בתצלום המרשים וענה לי בדיודה ירוקה שנדלקה בו מהצד כי אכן, ההסכם מקובל עליו.

שני הקרקסים התמזגו

כיום, עקב השתוללות הקִדמה, התחזקה הדיקטטורה של האלקטרוניקה בתפקוד מערכות הרכב, ומוסכים התחילו להשתמש בדיאגנוסטיקה ממוחשבת לא רק לצורכי תיקון אלא גם – ובעיקר – לטובת רווח.

זה מה שעולה מרוב המכתבים המגיעים ל"שואלים את אדוארד".

לא כל הנוצץ מגניב

גם הברנשים האלה הם לא קופים שלי וגם הקרקס הזה הוא לא הקרקס שלי – נאנחתי בהקלה כאשר נתקלתי ב-ynet בתחרות "כלי הרכב הכי מגניב באולמות התצוגה בישראל", המאורגנת על ידי מגזין "בלייזר".

מילא, חשבתי, לוּ חבורת כתבי החצר הפעילים בענף הרכב העברי הייתה מארגנת תחרות על כתר "המכונית הכי מגניבה באמת", כלומר יצירה שאינה בהכרח הכי חדשה, הכי יקרה, הכי מבריקה והכי אדומה מבין אלה העומדות אצלנו באולמות התצוגה. אחת מהז'אנר הזה תנצח כנראה בתחרות הטיפשית (לגביי) שעורך בלייזר בשיתוף עם ynet. זאת, בהנחה שברגע האחרון לא תיפול הפתעה שתשמח איזה יבואן, שלא יהיה בהכרח מופתע.

המלחמות והאהבות מאחוריה

הייתי מעדיף שבתואר "הכי מגניבה במדינה" תזכה דווקא מכונית בלתי שגרתית בצורתה, מעניינת ביופייה ובנפשה, השייכת למישהו שקשור אליה רגשית ומטפל בה כאילו הייתה בת משפחה. אחד כזה שלא יכול לישון כאשר מכוניתו התקלקלה.

או שתזכה איזו קשישה בעלת שובל קריירה ארוך, שהמלחמות והאהבות מאחוריה כבר, והיא מזמן אינה משרתת איש, אלא נחה בכבוד באיזו תערוכת אספנות. אחת שאוצרת בזיכרונה אירועים מרתקים רבים, שלא זכו לרישום פתטי ביומני היישוב.

ואם כך, מי שראויה לגרוף את הכתר "הכי מגניבה בארץ" היא אחת המכוניות שבנה בעצמו חיקה ברנשטיין ז"ל במוסך שלו במזכרת-בתיה. חיקה המוכשר, שהיה ידיד של הירחון "טורבו", חתום על לא מעט יצירות מגניבות. למשל, אב-טיפוס שהוא הרכיב בו שני מנועים של לנצ'יה – אחד קדימה בנפח 1.6 ליטרים, ואחד 2.0 מאחור.

דרושה נפש, בכל מצב צבירה

אין לי ספק שתחרות אמיתית על התואר "המכונית הכי מגניבה" צריכה לשקף לא רק יופי, חוסר שגרתיות ופתרונות הנדסיים, אלא גם את הנפשות הקשורות בדגמים – גם אם הן אינן בחיים עוד. זה עדיף בהרבה על אירוע שהוא סתם ריצה לתואר החלול "מגניבה", שיוצמד אל אחד הדגמים המוצגים כעת באולמות השיש העבריים.

התחרות "הכי מגניבה" שאני מדמיין הייתה מסוגלת אולי להעיר במקצת את המודעוּת והתרבות המוטורית אצלנו, השרויה בתרדמת.

מי המרוויח מהרפרנדום?

מי המעוניינים בגימיק הזה של משאל קוראים על מלכות היופי וההנדסה מבין העומדות באולמות התצוגה? האם יש במשאל זה תחבולה פרסומית חשאית, נקייה או לא נקייה, שתתגלה זמן-מה אחרי ספירת הקולות וההכרזה על ניצחונה של מכונית X?

לא ברור כל כך מהו המניע לאירוע הגרנדיוזי המתגלגל ב-ynet ובבלייזר. ואם המניע אינו ברור, לא מופרך להניח שמדובר בכסף, שהרי במציאותנו הנוכחית כסף החליף את עגל הזהב.

אין לבטל גם את האפשרות שהתואר "המכונית הכי מגניבה" ייפול למשל בחיקו של "הג'יפון הלאומי", כפי שעיתונות החצר מכנה את ספורטאז' של קיה. הייתכן כי כל האירוע הבומבסטי הזה מאורגן רק כדי להכריז על כך?

התגוששות בין פוסטרים

אם נתבשר כי בתחרות "הכי מגניבה" גברה פרארי על אסטון מרטין או מזראטי, או להפך – שאסטון מרטין דחקה את פרארי, או שנשמע על הפסד של פורשה, של יגואר או של מרצדס לאיטלקייה נוצצת כלשהי – לא יהיה זה יותר מאשר בדיחה עצובה.

כי התגוששות בין מכוניות גורמה אינה מעוררת התרגשות, שהרי הן מחוץ לסקאלת ההישג של קוראי ynet/בלייזר. קוראים תמימים אלה, ששלחו את קולם לאחת נוצצת כזו שהם חולמים עליה – יישארו חולמים על הפוסטר התלוי בחדר הילדים, כי הם לא יזכו לשבת ביצירות הללו. ואם כך, מה להם להתרגש מניצחון של מופרזת-תג אחת על מופרזת-תג שנייה? הרי מכוניות כאלה בנויות למצליחנים לועזיטים, לנובורישים שאפתניים, שלגביהם זהו עוד תכשיט מוטורי, תכשיט על גלגלים, המייצג את שייכותם לאליטה, או להבדיל – לחבורת רמאי הצמרת.

אגב, לא רק קוראים בינונֵי-יכולת אשר תרמו את קולם לתחרות לא יזכו ליהנות מהגיבורות היוקרתיות שלה: גם המצליחנים העבריים שיקנו את תכשיטים אלה תמורת בוכטות שקלים לא יוכלו להכיר את האפשרויות הדינמיות של מכונית הגורמה, שהרי אין אצלנו מרחבים מי-יודע-מה, אין אוטוסטרדות ואין מסלולי מרוצים. במקום כל אלה, שטחי הציונות שלנו מפוטמים במלכודות רדאר ולייזר משטרתיות כפי שקרפיון מפוטם בצימוקים.

וכאשר המרחב צפוד, צפודה גם הרגל המושטת אל דוושת הגז. דָיינו בכך שהלב אינו צפוד.

ציונות למתחילים

כן, בחרנו בארץ האין-מרחבים. ויתרנו על המרחבים במודע ומבחירה כדי לחזור אל ארץ אבותינו, תוך השתחלות מבריקה אל האשנב הגיאוגרפי היחידי שנפתח בפני עמנו, הנרדף על ידי טראומת הפוגרומים, השואה והגטאות. נצמדנו אל פיסת-קודש קטנה מוקפת אויבים, לחמנו עליה והתיישבנו בה כדי לשרוד.

עד כאן תשובה ציונית הולמת בנושא המרחבים שאינם. אך מה לגבי מסלולי מרוצים? הרי מסלולים אינם זקוקים למרחבים!

האם בגלל אותם פקידים של משרד התחבורה, הטוענים כי אנו לא עָם ההגה אלא עם הספר, וכי יהודי נורמטיבי מאבד שפיות במהירות שמעל 120 קמ"ש – לא הוקמו אצלנו מסלולי מרוצים, ובצמוד להם בתי ספר ללימוד נהיגה תחרותית?

לו היינו מתנערים מקונספציות שלטוניות עבשות ובונים מסלולי מרוצים, יכולנו לארח תחרויות פורמולה 1 – מה שהיה מקדם הן את התיירות והן את התרבות המוטורית. פעילות רחבה על מסלולי מרוצים, ותחרויות ראלי, היו מאפשרים לנו לבדוק סוף-סוף את התיאוריה של הלועזיטים, הטוענים כי ספורט מוטורי תורם רבות למודעות הנהיגה, וכך מוביל לצמצום תאונות הדרכים.

רק ענווה היא מגניבה: מכונית מגניבה באמת היא לגביי יצירת אמנות מקורית, כמו הונדה סיוויק האצ'בק בת העשרים הבנויה על ידי בְּנִי, שהרכיב לה מנוע של הונדה אינטגרה R (190 כ"ס), גיר קצר בן 6 הילוכים, מערכת מעצורים משופרת בעלת 4 בוכנות, ומושבים ספורטיביים של סיוויק R.

הונדה זו מתוצרת בני – היושבת על מתלי קוני שמאפשרים שינויי גובה ומצוידת בחישוקי 15 אינץ' של Momo הלובשים צמיגי גודייר F1 – מזנקת ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-6.5 שניות, וזקוקה רק לחצי דקה כדי להגיע ל-200 קמ"ש.

הבן שלי אינו היחיד ששיפר האצ'בק ביתית תמימה, כך שקיימות יצירות רבות דומות לה, חלקן מצוידות בטורבו. גם הן, כמו האדומה שלנו, לא מחפשות פרסום, ואף להפך – הן מעדיפות לחיות בחשאי, וליהנות מסבלנותו של החוק הלועזיטי, הניחן בחולשה מסוימת לספורט המוטורי.

טיפ טיפה: רוטציה עכשיו

הפתגם הייידישאי "לשפוך את הילד עם מי האמבטיה" מתאים לנטישה הבלתי מוצדקת של המנהג להחליף בין מקומות הצמיגים על צירי הרכב (רוטציה) מדי 10,000 ק"מ – מנהג מומלץ עדיין חרף השינויים הטכנולוגיים בשלדות הרכב ובייצור צמיגים חדשים.

אלא שמיד-כמעט לאחר הופעת הצמיגים המתקדמים, הסימטריים או החד-כיווניים, חדלו הפנצ'רמאכרים להחליף בין מקומות הצמיגים לפי הסדר המומלץ בספרי הרכב, בטענה כי "הצמיגים החדשים לא צריכים את זה". גם יצרני המכוניות, בזה אחר בזה, הפסיקו לבקש מבעלי הרכב לבצע החלפה זו – כנראה בתיאום חשאי עם יצרני הצמיגים המובילים.

זוהי שטות בוודאי, שהרי ללא שום קשר לסוג הצמיגים המורכבים במכונית, רק החלפה בין מקומותיהם מאפשרת עדיין לשפשף את כל ארבעת הצמיגים באופן שווה וכך להגן על הגומי – מה שתורם לא רק לחיסכון כספי אלא גם לבטיחות.

יש רק שינוי עכשווי אחד במנהג הרוטציה: כיום סבב ההחלפות בין הצמיגים נעשה מבלי לשתף את הצמיג הרזרבי, משום שרוב היצרנים משתמשים בצמיג חמישי "רזה", או מציידים במקומו את המכונית בערכת עזרה למקרה של תקר.

סוגי ההחלפות

* בכל סוג של מכונית מכל סוג של הנעה, ובלבד שהיא בעלת סט צמיגים חד-כיווניים, תתבצע החלפת הצמיגים (רוטציה) הכי פשוטה באופן הבא: הצמיגים הקדמיים הולכים לאחור, והצמיגים האחוריים תופסים את מקומם בקדמת הרכב. שיטה זו קלה יחסית משום שלא מוכרחים להסיר את הצמיגים מהחישוקים, כמו בהחלפות מסובכות יותר בנוסח צלב, אך מצד שני, שיטה זו אינה עוזרת כאשר המכונית חותכת בגסות את פינות הסוליה. במקרה כזה, ההחלפה אינה משנה דבר.

* במכוניות בעלות הנעה קדמית: את הצמיגים הקדמיים מרכיבים בציר האחורי, ואת הצמיגים האחוריים מציבים קדימה – כאשר הצמיג האחורי-שמאלי הולך ימינה, והצמיג האחורי-ימני הולך שמאלה. שיטה זו דורשת החלפת כיוון של שני צמיגים על חישוקיהם, כדי שהם יסתובבו בהתאם לכיוון המסומן בחץ על דופנותיהם.

* במכוניות בעלות הנעה אחורית: את הצמיגים האחוריים מרכיבים קדימה, תוך שמירה על הצד המקורי שלהם – צמיג אחורי-שמאלי יורכב קדימה בצד שמאל, וצמיג אחורי-ימני יורכב קדימה בצד ימין. את הצמיגים שעבדו בציר הקדמי, לעומת זאת, מרכיבים מאחור בשיטת ההצלבה – צמיג ימני יורכב שמאלה, וצמיג שמאלי יורכב ימינה. זאת, לאחר שהפכנו את כיוונם של צמיגים אלה על חישוקיהם, כדי לשמור על כיוון סיבובם הדרוש.

* במכוניות בעלות הנעה כפולה: ובמיוחד בגרסאות 4X4 חזקות בנוסח סובארו WRX STI או מיצובישי לאנסר אֶבוֹ, כדאי לערוך רוטציית צמיגים מדי 5,000 ק"מ, או לאחר כל אירוע ספורטיבי. הסיבה: היצרנים, מתוך דאגה למצב הדיפרנציאלים, מאפשרים רק סובלנות מינימלית בשפשוף הסוליות. סוליה משופשפת שנמוכה ב-1.5 מ"מ מיתר הצמיגים – אינה עוברת את התקן.

במכוניות אלה, צמיג קדמי-שמאלי יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-ימני, ואילו צמיג קדמי-ימני יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-שמאלי, כאשר כל ארבעת הצמיגים דורשים החלפת כיוון, שתבוצע על החישוק.

שואלים את אדוארד

יוסי גולד, עפרה: ברשותי הונדה ג'ז, נדמה לי 2013. כשהרכב הגיע ל-137 אלף ק"מ (לא חס וחלילה בטיפול ב-135…) נדלקה נורה כתומה של להחליף שמן גיר.

המוסכניק שלי אומר שלהחליף שמן זה כמו לתת לב של בחור צעיר לבן 80, ומציע לא להחליף שמן. הוא אומר שהוא מכיר יותר מדי מקרים שאחרי החלפת השמן הגיר הולך… מה אתה אומר על זה?

תשובה: החלפת שמן גיר דורשת סבלנות ומיומנות של מכון המתמחה בגירים אוטומטיים. החלפה חובבנית, כזו הנעשית במוסך שאינו בקיא בהליך הנדרש, אכן עלולה לפגוע בגיר.

אילן מורדוף: ברשותי סיטרואן C5 בעלת מערכת הידרופנאומטית. אני משתמש בה גם לנסיעות שטח שאינן עבירות לכלי רכב רגילים, באמצעות הגבהתה. היא משרתת אותי נאמנה בכל הטיולים.

האם אפשרות הגבהת הרכב נועדה רק לתיקון תקרים, או שהיא נועדה לשמש גם בנסיעות המצריכות רכב גבוה? האם איני גורם נזק לרכב בנסיעותיי האתגריות?

תשובה: נסיעות בשטח מעמידות במבחן אכזרי מתלים הידרופנאומטיים אשר מכוונים לגובה מרבי ועובדים מעבר ליכולת הספיגה. לא לחינם מזהירה סיטרואן את נהגי C5 מביצוע ניסיונות כאלה, ומאיימת בשלילת האחריות.

אבי לטנר: אני צריך למצוא רכב לאמא שלי, שהיא בת 80 כמעט ונוהגת היטב, בלי עין הרע. היא עובדת ועסוקה מעל הראש. יש לה וולבו ישן שהרבה מדי מהזמן נמצא במוסכים ורק משגע אותה. לאישה בגיל הזה אין זמן וסבלנות למוסכים. מעבר לכך זה בור ללא תחתית: אנו עסוקים כל הזמן בתיקונים יקרים של רכב לחלוטין לא מהימן, ששווה לא יותר מ-4,000 שקלים, במקרה הטוב…

היא אהבה את הרכב בגלל הרגשת היציבות שהוא נתן לה, ואנו מחפשים לה רכב חדש. כל הטויוטות והמאזדות מרגישים לה כמו פח, והיא צריכה להרגיש בטוחה ברכב. היא נהגה בפורד פוקוס והרגישה עם זה בסדר. לצערי, אחרי זה היא נהגה בסוזוקי קרוסאובר, בניסאן קשקאי וביונדאי טוסון. חברים שלה המליצו עליהם כי הם בטוחים ולא מרגישים בהם נמוך. אחרי שהיא התנסתה בהם היא כבר לא רוצה את הפוקוס…

והנה שאלותיי: היא צריכה רכב לעיר וגם לנסיעות ארוכות יותר. הרכב צריך להעניק תחושת בטיחות ולהיות גבוה יחסית. אמורים לנסוע בו שני מבוגרים ומקום לשים בו ציוד. היא לא יכולה להרגיש כמו בקופסה קטנה… האם יש כלי רכב אחרים חוץ מאלו שציינתי, ובמחיר סביר יותר? איזה מהם עדיף?

היא אוהבת את הניסאן קשקאי, אך ממה שראיתי המנוע שלו קטן, 1.2. האם זה יסחב בעליות? והאם מחירי החלפים וכמות התיקונים סבירים? היא חושבת על רכב 0 ק"מ שנת 2015 או חדש, אך לקנות מליסינג ולקחת מימון. מה דעתך?

תשובה: לדעתי מגיעה לאמא שלך מכונית צעירה, לא שגרתית, רעננה, בנויה חזק ומספקת לנהגיה ישיבה גבוהה. כזו היא ניסאן ג'וק, שהיא מכוערת כל כך שהיא כבר יפה!