הרב שלום סטמבלר ואשתו דינה, שליחי חב"ד בוורשה, ערכו במלון הילטון שבמרכז העיר חגיגת תספורת לבנם יונה בן השלוש, כמנהג יהודי ארצנו בהר מירון.
מדורה לא הובערה באולם המהודר, אך בין השירים והריקודים הסוערים הודלק מָאוֹר אחר, עז לא פחות: זיו פניו של הרבי מלובביץ', אשר נשקף אל החסידים מסרטונים בכיכובו שהוקרנו בענק.
הרב סטמבלר הסביר לנוכחים, שביניהם היו לא-יהודים רבים, את משמעות הטקס, שלפיה התספורת מסמלת את היפתחות תודעת הילד אל סביבתו, תודעה שעד עתה השיער הגן עליה כביכול מפני השפעות חיצוניות. לאחר גזיזת ה"חיץ" הילד בשל ללימוד תורה, ומתחיל לחבוש כיפה.
למרות העובדה שבאותו יום פולין הייתה עסוקה בקדחת הבחירות, אשר כבשו את כל ערוצי המדיה – הצליחה בכל זאת חגיגת החלאקה לעורר עניין רב בכלי התקשורת הפולניים, ונציגיה אף צילמו את אירוע הפולקלור היהודי לטלוויזיה.
הונדה HR-V החדשה והמהודרת נמצאת למכירה בארצות לועזיות שבהן זוכרים שהגרסה הקודמת של HR-V יסדה בעצם את גזע הקרוסאוברים. הגרסה הנוכחית, המצוידת לפי כל הציפיות ממכונית מודרנית, שכחה מה זה הנדסת אנוש, ולא מזכירה את הפשטות והידידותיות שהכרנו ב-HR-V הקודמת ובאחותה FR-V.
שואלים את אדוארד
פ' מירושלים, בתגובה ל"טיפ טיפה" 950: כבעלת בלוג, הרשה לי לתת מענה לתעלומת ה"דאוס אקס מכינה" שלך. השאלות שראית באחורי הקלעים של הבלוג שלך הן רק מילות חיפוש של גולשים בגוגל, אותן שאלות שהביאו אותם להיכנס אל הבלוג שלך. טוב שהאח הגדול מתעד הכול.
יונתן לוי: ברשותי פורד פיאסטה שנת 2014, בעלת מנוע 1.6 ותיבת הילוכים רציפה כפולת מצמד. בתחילת נסיעה, או בהילוך נמוך בנסיעה עירונית, הרכב רועד מדי פעם. זו בעיה ידועה בתיבת הילוכים מסוג זה. שאלתי: האם יש לחשוש לבעיות עתידיות ולרוץ למוסך, או שזו תופעה שאפשר לחיות איתה? לפי מה שראיתי ברשת, ניסיונות תיקון במוסכי החברה לא הביאו לתוצאות רצויות.
תשובה: הבעיה שתיארת היא אכן טיפוסית לתיבת ההילוכים הרציפה כפולת המצמד, גם אצל יצרנים אחרים. עם קצת ניסיון, בלחיצה עדינה על דוושת הגז אפשר למתן במקצת את התנהגות זו של הגיר.
לחלופין, אפשר להתרגל לכך, כפי שהצעת, וליהנות מהאופי הייחודי של הגיר – החסכוני ביחס לגירים אוטומטיים רגילים, ומסוגל להחליף הילוכים מהר מכפי יד אדם על גיר ידני (שעודני מבכר, בוודאי).
ב"כ: לפני כמה חודשים רכשתי ב"לובינסקי טרייד" סיטרואן C4 שנת 2009 במחיר מצוין, קילומטראז' מצוין וטיפולים חינם במשך שנתיים (למעט גיר). לפני הרכישה בדקתי באתרים באינטרנט, וראיתי שצריכת הדלק נמוכה יחסית. בעת הקנייה נאמר לי שהצריכה סבירה. לצערי, הרכב שותה דלק… האם יכולה להיות סיבה מכנית להבדל בין הכתוב למציאות? מהי? אם לא, האם זו יכולה להיות עילה למיקח טעות?
תשובה: לו היית מציינת את צריכת הדלק של מכוניתך, היינו עשויים לענות אם היא מוגזמת או נורמלית לדגם זה. ככלל, יש עשרות סיבות אפשריות לתיאבון מופרז לדלק, ובהן: לחץ נמוך בצמיגים, מערכת בלמים שאינה משחררת את הגלגלים, מטען כבד ומיותר בבגאז', וכמובן – סגנון נהיגה.
משה לוי, בנימינה: יש לי סוזוקי קרוסאובר משנת 2015. לאחרונה נדלקת בה נורית אזהרת הלחץ בצמיגים, אף כי לדעתי אין בעיה כזו. בדרך כלל אני נכנס לתחנת דלק, ממלא אוויר והנורית נכבית.
באחת הפעמים הלכתי לפנצ'רמאכר. הוא ניפח את הצמיגים בלחץ של 50 אטמוספרות, הוריד ל-33 והנורה כבתה. לדבריו, המחשב של הרכב השתגע, וצריך להחזיר אותו לשפיות.
שאלתי: האם אוויר אמור בכלל לצאת מהצמיגים, אם הם תקינים והאם לדעתך (רק ממה שעולה ממכתבי, כמובן) יש ברכב בעיה, או שזוהי, שוב, כל הדיגיטציה הזו שמשגעת אותנו?
תשובה: ברוב המקרים, אוויר בורח כאשר הצמיג אינו צמוד הרמטית לחישוק, או כאשר החישוק עבר תיקון. קשה להאמין שמשהו מעין זה קרה למכונית חדשה. נורית הלחץ מסתמכת על בדיקה "אלקטרונית" שמבצעת מערכת ABS, אשר מגלה איזה גלגל מסתובב מהר יותר מהגלגלים האחרים משום שחסר לו אוויר. אם חיישן ה-ABS בגלגל מסוים מתלכלך, זה עשוי לגרום לנורית לפתוח בצעקת "לחץ לא תקין".
אני מציע אפוא להתעלם מהתרעות הנורית, ולמדוד את לחץ האוויר בצמיג החשוד באופן מכני, בתחנת דלק או באמצעות מנומטר.
אברהם: על איזה בית ספר לנהיגה מתקדמת היית ממליץ? בעיקר לצורך נהיגה טובה יותר בכבישים, לא נהיגת שטח.
תשובה: אני מציע לך להתקשר לאון יעקובסון, טל' 0544-518577.
שלום חדד: ברשותי כארבע שנים רנו מגאן שנת 2007 שעשתה 187 אלף ק"מ. בזמן האחרון יש תופעה מוזרה: אחרי נסיעה קצרה, משהו כמו עשר דקות, האוטו קופץ קצת אחרי שהוא עוצר. זה קורה ממש שנייה אחרי העצירה. לא בכל עצירה, אבל די הרבה.ולפעמים, בתחילת נסיעה, האוטו כמו חושב קצת, ואז בום – מעין קפיצה, לפעמים די חזקה. אחרי זה הוא נוסע כרגיל, כאילו לא היה כלום. המוסכניק אמר שזה הגיר ואין מה לעשות, להמשיך לנסוע כרגיל. מה דעתך?
תשובה: מוזר שהמוסכניק לא המליץ לך על החלפת שמן גיר. זהו הליך שצריך לבצע לא במוסך רגיל כי אם במכון מנוסה לגירים אוטומטיים.
יצרני שמנים, וחלק מיצרני הרכב, ממליצים להחליף שמן גיר אחרי 60-80 אלף ק"מ, אחרת תיבת ההילוכים סובלת משימון חסר. כתוצאה מכך, הגיר עשוי להתנהג בצורה שאתה מתאר, או להתפגר ללא התראה אחרי חיים קצרים.
.
רבים שואלים בימים אלו כיצד להתנהל בכביש במצב של סיכוני טרור על הכבישים. רן סופר, ממנהלי קליבר 3 – ביה"ס ללוחמה בטרור – מנדב ל"מפתחות בפנים" כמה עקרונות מצילי חיים שכל נהג חייב לדעת:
הכרת הרכב
יש להכיר את הרכב מראש:
* לדעת היכן לחצני הנעילה של הדלתות והחלונות.
* לדעת היכן אגן השמן בתחתית הרכב למקרה של חציית מחסום אבנים. אסור שהאגן יפגע. האגן ממוקם בחזית, מתחת למנוע, ויכול להיות באחד הצדדים או במרכז. מתכופפים ומסתכלים.
* לדעת היכן כלי ההחלפה של הגלגל ולדעת כיצד להחליף גלגל – נהגים ונהגות כאחד.
* להכיר אינטואיטיבית את מפתח הסיבוב של הרכב, כלומר היכן יכול להסתובב והיכן צריך לקחת רברס וכיוב'.
הכנת הרכב לנסיעה
א. יש להכין את הרכב מראש:
* מיגון הרכב מפני אבנים (כיום המכרז בידי "אילן קארגלאס") טל' 036534458.
* מטף ברכב (רצוי בטווח השגה של הנהג והנוסע שלידו). ישנם מטפים חדשים, קטנים מאד ויעילים אשר אינם רעילים גם לשימוש על בני אדם- אם חלילה מתלקחים. ניתן להשיג ב"קליבר".
* ספריי פנצ'ר.
* גז פלפל להתגוננות.
* פנס.
* כלי עבודה בסיסיים כגון פלייר ומברג.
* כבלים להתנעה.
* סכין חדה בטווח הנהג לשם חיתוך חגורת הבטיחות (במקרה של התכה של הלחצן או במקרה שהתפס נתקע וחייבים להחלץ במהירות מהרכב).
* ערכת עזרה ראשונה. (ניתן גם להשיג בebay במחירים טובים)
* לפחות שני בקבוקי מים לשתיה.
ב. יש להכין מראש ציר נסיעה ולהכיר את שמות הצירים למקרה של קריאה לכוחות הבטחון. אם אינך מודע למקום בו אתה נוסע יהיה לך קשה להסביר היכן אתה נמצא בעת הצורך.
ג. יש לתדרך ולתרגל את המשפחה / הנוסעים במילת קוד שאם וכאשר תאמר/י יש לפעול באופן מיידי, למשל- שכב! ואז כולם יודעים שעליהם להתכופף ולשים ידיים על הראש. (אין להוריד חגורות בטיחות מפני חשש מתאונות דרכים שהן לרוב המסוכנות יותר מאשר הטרור עצמו).
ד. יש להקפיד לנעול דלתות ולהיות עם חלונות מורמים ונעולים בנסיעה (אך להיות מודעים למיקום המצאות כפתורי שחרור הנעילה בעת הצורך אם יש לפרוק במהירות מהרכב).
ה. הכלל החשוב ביותר בנסיעה בשטחים הוא להמנע מראש מלהכנס למארבי טרור. לשם כך על הנהג לנסוע במהירות מתונה בה ניתן לחזות מראש את המשך הדרך באופן בו ניתן יהיה להגיב ברמה של עצירה ושינוי כיוון לאחור- אם צריך. על הנהג והנוסעים לסרוק את השטח באופן תדיר ולזהות מראש תנועה חשודה על הכביש. את רוב המחבלים ניתן לראות מראש אם סורקים במבט את השטח הרחוק.
במקרה של היתקלות
א. במידה ונקלעת למארב מחבלים מטרתך הבלעדית היא לצאת במהירות ובשלום מאיזור הסכנה, ולא להלחם ולהגיב.. הודע במהירות האפשרית למוקד הבטחון על האירוע (כדאי להעזר לשם כך בנוסעים). לתושבי יו"ש מומלץ להכניס מראש מס' חירום – 1208 – בחיוג מקוצר.
ב. הרכב הוא כלי נשק, הוא כמו טנק ששוקל טון וחצי. הוא יותר חזק מכל בן אדם וגם יותר מחמישים בני אדם. במקרה סכנת חיים מוחשית ומיידית אפשר גם לדרוס במקרה הצורך בהתאם להוראות פתיחה באש – אם יש למחבל אמצעי כוונה ויכולת.
ג. הרכב יכול לעבור את רוב רובם של המחסומים שמניחים המחבלים על הדרכים בין אם מחסום אבנים, מחסום צמיגים ואפילו מחסום אש. אין סכנה שהצמיגים יישרפו כי לוקח להם זמן רב להתלקח.
ד. לפני חציית המחסום יש להאט, על מנת שלא לאבד שליטה על הרכב (ובמקרה של מחסום אש- על מנת שלא ללבות את האש עם האויר של מהירות הנסיעה). כאשר חוצים מחסום צריך לדעת מראש איפה אגן השמן של הרכב כדי שלא יפגע מהמחסום. אין חשש מהאש, אלא מסלע שינקב אותו. הצמיג צריך לעלות על נקודת הגובה של המכשול, במקום הנמוך ביותר שכלל הרכב יכול לעבור בו. ראו בשרטוט:
גם אם הצמיג מתפנצ'ר, אפשר לנסוע על צמיג מפונצ'ר כמה מאות מטרים עד שמתרחקים מהסכנה ואז להשתמש בספריי הפאנצ'ר לתיקון זמני של התקר עד הגעה למקום מבטחים.
ה. במידה והרכב חלילה שובק ולא נוסע- יש לפרוק מהצד הנגדי לאירוע כאשר הרכב חוצץ, להתרחק במידת הצורך ולהתגונן עד כמה שניתן עם מה שניתן.
התגוננות
א. גז פלפל מציל חיים. מרחיקים מהגוף שלך, רגל קדימה, יד ישרה לכיוון הפנים של התוקף, ומתיזים.
ב. לרוב רק צליל הדריכה של האקדח מבריח את המחבלים. בכל מקרה של שימוש באקדח יש לפעול לפי נהלי פתיחה באש של המשטרה. בנוסף יש לדעת כי כל עוד כלי הרכב בו אתה נוסע אינו ממוגן ירי ניתן עקרונית לירות דרך החלונות החוצה באופן אפקטיבי, כולל דרך השמשה הקדמית. תושבי השטחים זכאים לרשיון אקדח ובימים אלו הקלו מאד על הבירוקרטיה. מומלץ להתחמש לשם הגנה עצמית.
ג. מומלץ להכיר דרכי התגוננות בסיסיות בשיטת קרב מגע לתרחישי דקירות וכיוב'.
תרחישים
א. חטיפת אדם / רכב: לצערינו, מתרבים המקרים בהם שולפים אנשים מהרכב וחוטפים להם את הרכב (במקרה הטוב). השיטה הנפוצה- פוגעים לך קלות ברכב מאחור עם רכב אחר וברגע שאתה יוצא מהרכב לברר מה קרה מגיע אדם אחר ומשתלט על הרכב שלך. במקרים חמורים יותר קיים כמובן חשש לנסיון חטיפה. לכן, לפני כל נסיעה נועלים את הרכב מבפנים ובעקרון לא פותחים ולא יוצאים מהרכב בשטחים אלא בלווי כוחות הבטחון, למעט מקרי קיצון שיש לפרוק מהרכב בשל התלקחות או למטרת התגוננות כאשר הרכב לא נוסע, כמפורט מעלה.
ב. אבנים: רוב מוחלט של מקרי המוות כתוצאה מזריקת אבנים נגרמו כתוצאה מבהלה ואיבוד עשתונות של הנהג אשר הובילו לאובדן שליטה על הרכב. לכן במקרה זריקת אבנים יש להפעיל מיידית את התרגולת המשפחתית- שכב! (כולם למעט הנהג מתכופפים הכי נמוך שאפשר ומגינים על הראש עם הידיים). הנהג עם שתי ידיים על ההגה מתעלם מקולות ניפוץ האבנים והפורעים ומקולות הצעקות והבכי אם ישנם, ומטרתו אחת בלבד- לשמור על קור רוח ולהוציא את הרכב בבטחה ובאופן שקול ממקום הסכנה. אח"כ ניתן יהיה לבחון פגיעה ולעזור למי שצריך. אם לא חייבים לעצור להעניק סיוע רפואי דחוף ומיידי לאחד הנוסעים (במרחק בטחון ממקום הסכנה), יש להמשיך בנסיעה שקולה עד למחסום או לישוב, או לבסיס הקרוב לקבל טיפול ראשוני. כמובן שיש להודיע מיידית על האירוע למוקד הבטחון- לשם כך ניתן וכדאי להעזר בנוסעים האחרים כדי להשאיר את הנהג ממוקד בנהיגה.
ג. בקבוקי תבערה: במקרה של התלקחות חיצונית יש לעצור במקום יחסית בטוח אחרי הפגיעה (500 מטר עד קילומטר- תלוי בתנאי השטח וחומרת הבעירה). לפרוק מהרכב מהצד שאינו בוער ( ניתן לצאת מכל צידי הרכב כולל מהשמשה הקדמית אותה ניתן לרוב לדחוף החוצה בעזרת בעיטה חזקה בשני הרגליים). ולהתיז במטף על הדלקה. אין צורך לדומם את הרכב, ע"מ שיהיה ניתן להמשיך לנסוע מיד אחרי הכיבוי. במקרה וחלילה בקבוק התבערה חדר פנימה יש לכבות מיידית באמצעות מטף. ניתן ע"י נוסע אחר- גם תוך כדי נסיעה עד התרחקות סבירה ממקום הסכנה. עדיף להשתמש במטף שאינו רעיל שניתן להתיז גם על אנשים.
במקרי לחץ כאשר צריך לפרוק מהרכב לרוב הידים רועדות ואנשים לא מצליחים לפתוח את רצועת הבטיחות. לכן יש לתפוס את החגורה באיזור החזה וללכת עם היד עד למטה למקום המפגש עם התופסן. אם כפתור התופסן התלקח- ולא ניתן ללחוץ עליו יש להשתמש בסכין על מנת לחתוך את החגורה.
ד. ירי ממארב: יש להפעיל תרגולת שכב! ולהתרחק מהר ככל שניתן מזירת האירוע. כמובן לדווח. במידה וחלילה נפגע הנהג, הנוסע שליד הנהג מניח יד ימין על ההגה ולוקח שליטה על ההגה. מזיז עם יד שמאל את גוף הנהג לאחור על מנת שלא יהיה רכון על ההגה ויפריע לנהיגה. יסיר עם יד שמאל את הרגל של הנהג מדוושת הגז וירים עם יד שמאל, בהדרגה תוך לחיצה על הכפתור, את בלם היד, ההנדברייק, עד לעצירה בטוחה.
ה. ירי מרכב חולף: ביצוע מידי של עצירת פתע (העצירה הפתאומית מונעת מהמחבלים לכוון) ופניה מהירה ככל שניתן לכיוון ההפוך מכיוון הרכב המפגע ונסיעה בטוחה מהמקום. רצוי להפעיל כמובן תרגולת- שכב! .
זיכרו – הסיכוי להיפגע מתאונת דרכים גדול בעשרות אחוזים מאשר להפגע מארוע טרור!
נסיעה טובה ובטוחה,
קליבר – מטווח ואימוני ירי בגוש עציון 02-6734334
(הדברים האמורים הם סיכום סדנת אימון נהיגה במצבי חירום. תודה ליוסי סוויד על כתיבת הדברים. הדברים המובאים לעיל הינם תמצית הדרכה לאימון נהיגה במצבי סיכון ואינם מהווים אסמכתא בטחונית מוסמכת מסוג כלשהו).
עדיין נשאר זמן להחזיר לזיכרונות, למקומות, לנפשות היקרות ולמכוניות של פעם את החוב שהצטבר במשך השנים
משהו כמו לפני חצי מאה, חברים שלי, זְבִּישֶק צִיבּוּלְסְקִי, כוכב הסרט "יהלום ואפר" של אנדרה ויידה, והשחקן הפולני המפורסם לא פחות בּוֹבֶּק קוֹבְּיילָה, הקימו בעיירת הנופש סופוט, אשר שוכנת לשפת הים הבאלטי, קברט פואטי-סאטירי בשם "בִּים-בּוֹם".
לי, בימים ההם, הייתה בעיר הנמל גדנסק, הסמוכה לעיירה סופוט, דודה רוזה מבית טוּכְבָּנְד, האחות הצעירה של אמי, שניצלה בזמן הכיבוש הגרמני בזכות ניירות מזויפים כ"יָנִינָה לוּקָאבְסְקָה". בכל ביקור אצלה לא שכחתי לבקר גם ב"בים-בום", גאוות סופוט הקרובה. פעם-פעמיים אף ביימתי, כבמאי אורח, קטעים קצרים משלי על במת קברט נפלא זה. כמו הקטע הרומנטי והמרגש הבא, שכמעט עשה אותי במאי קברטים.
הנה הסיפור.
העמוד שזז לו
זוג הסטודנטים הצעירים רומיאו וג'וליה, לבושים בסגנון שנות השישים המוקדמות, שרים על הבמה שהאהבה שלהם חזקה כל כך, שהיא אינה מכירה בשום מחסום ולא מתייחסת לכלום, כי רק הקשר החזק בין הלבבות קובע את עתיד המאוהבים.
הם שרו את המילים ברקע תפאורה אפורה של רחוב. בצדה השמאלי של הבמה ניצב עמוד מודעות בצורת גליל שמן, אשר בדומה לעמודים ברחובות העיר היו מודבקים עליו פוסטרים מפלגתיים למיניהם שעיצובם אמנותי כביכול, לצד כרזות נושאות סיסמאות פוליטיות קומוניסטיות.
וכאשר גמרו הצעירים לזמר על אהבתם, "המעופפת כמו פרפר בין פרחי החלוף", ממש רגע לפני מחיאות הכפיים הסוערות, הם הסתובבו והחלו ללכת אחוזי ידיים, ובהתקרבם אל עמוד המודעות המסיבי, אשר עמד בדרכם, העמוד זז פתאום הצידה. כי הבמאי (אני) ביקש את אנשי התפאורה לבנות את עמוד זה מקרטון, ורק לגרום לו להיראות כעמוד רחוב רגיל, עשוי בטון מוצק. בתוך עמוד מזויף זה הכנסתי את עוזר הבמה, שהסתתר בתוך הגליל, ובסוף השיר הוא הלך עם העמוד הצדה כדי לפנות דרך למאוהבים.
שריקה באפלה
באחד מביקוריי ב"בים-בום", דווקא ביום שגררתי לשם את דודתי רוזה-יָנִינָה, עשה על שנינו רושם קטע "בים-בומי" קלאסי:
הבמה הייתה חשוכה, ומתוך חושך זה נשמעה שריקה של מנגינה מצמררת, לייט-מוטיב של מערבון. אני זוכר עד היום את המנגינה, אך לא זוכר לאיזה סרט אמריקני היא שייכת. מתוך האפלה בקעה לפתע בחורה שחורת שיער לבושת סוודר שחור ומכנסי ג'ינס. מלוּוָה מלמעלה בפנס בודד, חצתה הבחורה את הבמה מצד ימין אל צד שמאל, תוך שהיא ממשיכה לשרוק את המנגינה. כאשר השחקנית נבלעה שוב בחושך, המנגינה נמשכה עוד קצת, לפני שנדמה.
"לך להכיר את השורקת", דרבנה אותי דודה רוזה טוכבנד, שחסתה עדיין תחת שמה הנוצרי ינינה ל', ולא מזמן התחתנה עם ידיד פולני ותיק, שסיכן את חייו כדי לעזור לה בזמן השואה. "זו בחורה שמתאימה לך", דחפה אותי דודה רוזה-ינינה בסוף ההופעה.
כמה רגעים אחר כך אכן פגשתי את הבחורה השורקת מאחורי הקלעים. חברים הכירו לי אותה, והחלפנו, היא ואני, כמה משפטים. הייתי כבר מוכן להתאהב בה, לולא הייתה זו חברתו ובהמשך אשתו של ידידי השחקן ציבולסקי, שהיה אליל הצעירים וכונה "ג'יימס דין הפולני".
אורח כבוד
זמן-מה אחר כך הגיעה אל ביתי הזמנה לחתונתם של ציבולסקי ואהובתו, שתיערך בעיירה סופוט. ההזמנה נחתה עליי בדיוק כאשר ביקר אותי חברי מבית היתומים היהודים בקרקוב ליאון זָאנְגֶר, בוגר האקדמיה לציור. "סע איתי לחתונה של ציבולסקי", ביקשתי את ליאון, והוא הופתע.
"מה תעשה?", שאל אותי. "תגיד למארחים, לזוג היפה, שהבאת אדם זר ליום המאושר בחייהם כנהג ספייר, כדי שאתה תוכל לשתות איתם לפני החזרה ללודז' או לוורשה?". ואני רק חייכתי.
"אתה מוזמן לטקס הנישואים ולמסיבה", הסברתי, "כי הודעתי להם כבר בטלפון שבמאמץ רב הצלחתי להביא לחתונתם ידיד שלי, צייר ענק מקרקוב".
פסיכודרמה עם גלגל תנופה
היה זה עיבורו של חורף. הדרך הארוכה והנפתלת אל הים הבאלטי הייתה מכוסה שלג, והגלגלים של סירנה FSO שלי, בעלת מנוע דו-פעימתי, היו לבושים צמיגים פולניים קשיחים, קיציים, המתנהגים כמו מחליקיים בריקוד מטורף.
"אל תפחד", הרגעתי את ליאון זאנגר, שנראה מבוהל במקצת בישיבתו הצפודה בפינת הנווט, ועדכנתי אותו שבאותם צמיגים שאינם מתאימים לשלג, ובאותה סירנה FSO שלי – השתתפתי כבר בראלי החורף של המועדון המוטורי על שלג ועל קרח, ואפילו לקחנו מקום טוב באמצע.
למרות התנאים הבלתי מלבבים, לרבות העובדה שהמושג "אחיזת כביש" היה בלתי זמין במהלך נסיעתנו צפונה – הצלחנו בכל זאת לעבור כמחצית מהדרך, איזה 300 קילומטרים, עד שהפתיע אותנו פתאום רעש מוזר מהחלק הקדמי של סירנה. קשה היה לפספס שרעש זה התגבר עם כל קילומטר וקילומטר, במיוחד בעזיבות של דוושת הדלק.
עצרנו בצד הכביש, וגילינו שהצליל המפחיד נשמע גם בסיבובי הסרק של המנוע. "אין לי מושג מה זה יכול להיות", אמרתי לליאון, ונופפתי ידיים בהיסטריה לאיזו משאית מתקרבת. "אולי אתה תדע מה קרה בסירנה שלי?", שאלתי את הנהג. "משהו מוזר דופק שם", פניתי למשאיסט שעצר על ידנו.
האיש ירד ממרום מושבו, התקרב לסירנה, הקשיב לנקישות המתכתיות, חזר למשאית והגיע עם ארגז כלים ענק. "עוד רגע נדע מה קרה", הבטיח, פירק את הסטרטר של סירנה, ושיחק במברג בשיניים של גלגל התנופה.
"זהו זה!", הכריז. "כמו שחשבתי, גלגל התנופה של המנוע שלכם השתחרר. טוב שלא המשכתם לנסוע", החמיא לנו האיש, והסביר שגלגל התנופה הכבד היה עלול להישמט ממקומו ולרסק את כל מה שסביבו. "המצמד היה נופל יחד איתו על הכביש", סיפק תיאור של הכמעט.
"מה עלינו לעשות?", התייעצתי, וקיבלתי הסבר שאין מנוס אלא להזיז את המנוע ממקומו, להרימו ככל הניתן, לשחרר אותו מהגיר, לפרק את המצמד, ואז לחזק את הברגים המחזיקים את גלגל התנופה.
"יש לכם סט כלים של הסירנה?", שאל איש המשאית. פתחתי את תא המטען, הראיתי לו את ערכת המפתחות, והוא נתן לנו במתנה עוד מפתח, המתאים להידוק הברגים שמצמידים את גלגל התנופה אל הקראנק. "אני מטפל בסירנה של גיסי ודי מכיר אותה", הצטנע, הוסיף המלצה שכדאי לנו למהר עם העבודה כדי לגמור אותה לפני רדת החשכה, ונסע.
איזו שכיית מזל!
נשארנו בצד הדרך, רוממנו את סירנה באמצעות המגבה שלה, דחפנו תחתיה גלגל ספייר ועוד את שני הגלגלים הקדמיים שפירקנו ממקומם, והתחלנו לעבוד. באיזו שכיית-מזל שאינה קופצת עליי תדיר, ידידי ליאון היה אמנם לא גבוה במיוחד, ואף נמוך ממני, אך חזק ושרירי בזכות התחביב שלו, אימונים בקרבות היאבקות.
נשכבנו תחת האוטו, פירקנו את הברגים מהתושבות, הוצאנו את הרדיאטור, שחררנו את המנוע מהגיר, והגבהנו אותו באמצעות הג'ק. אחר כך חיזקנו את בורגי גלגל התנופה, כפי שהמליץ לנו נהג המשאית, הרכבנו חזרה את המצמד, המנוע שב למקומו, וזהו זה.
שקר מתוק
קל לספר את זה, אך במציאות אָרַך תהליך התיקון ארבע-חמש שעות, גלש אל תוך החושך, ונמשך לאור פנס בדאגה שהמצבר של סירנה יתרוקן מוולטים, ולא יתניע את המנוע. ודאי שגם השלג לא חדל לרדת אפילו לרגע.
עייפים וקפואים הצלחנו לחלץ את סירנה מהשוליים המושלגים, ונסענו. עצרנו בתחנת דלק. בתוך פח ענק ערבבנו את הדלק שקנינו עם שמן ביחס של 1:25, ומזגנו את תוצאת הערבוב למכל. הוספנו לרדיאטור מים, שנזלו מהבלוק בזמן התיקון, הזמנו כוסות תה חם – ופרצנו בצחוק.
"את נסיעה זו איתך לא אשכח לעולם", הבטיח לי ליאון, והודה שהוא שיכור במקצת כבר כעת, עוד לפני חתונתם של הכוכב ציבולסקי עם אהובתו האמנית אליזבט חְבָלִיבּוּג – כי בזמן הנסיעה בסופת השלג, לפני שנעצרנו, הוא התמסטל מהאדים של הספירט הכחול "דֶנָטוּרָאט", שהוספנו למֵי הרדיאטור כדי לשמור אותם במצב נוזלי, לבל יהפכו לקרח בזמן שהמנוע אינו עובד.
"לולא הייתי מבוסם, לא הייתי נשאר איתך לעבוד בכביש, אלא הייתי מבקש טרמפ מנהג המשאית הנחמד הזה, ללא רחמים עליך", שיקר ליאון, שמעולם לא היה עוזב אף אחד מבלי לעזור. כזה הוא היה.
מורתי הקשוחה: סירנה FSO, פרי הנדסת הרכב הפולנית של שנות החמישים, הייתה המכונית השנייה בחיי, אחרי זוויקאו P-70 שיוצרה במזרח גרמניה, וצוידה אף היא במנוע דו-פעימתי.
להבדיל מהמשרתת הנאצית, הפרוטסטנטית, שכל הטיפול בה הסתכם ברחיצה, מילוי אוויר בצמיגים ואספקת דלק מעורב בשמן – סירנה, קומוניסטית אדוקה, הייתה מתעללת בי ללא רחמים עם כל התקלות האפשריות, שעצרו את פעילותה ללא אזהרה וברגעים הכי לא מתאימים.
ובכל זאת, מגיעה לסירנה תודתי הנאמנה, כי דווקא בגלל חוסר אמינותה המוחלט, שקיללתי – למדתי ממנה את אמנות המכניקה.
ובגלל הסירנה ההיא ונטייתה המטורפת והספונטנית לתקלות, עד היום נוסעים איתי בתאי המטענים של מכוניותיי, בין אם זו הונדה, ב-מ-וו או אלפא, סטים של כלים, ללא כל צורך, הנשמרים מכוחה של תת-מחשבה על איזה תיקון דמיוני.
בצילום למטה: סירנה FSO. הגה פלסטיק ענק, ידידותי (במקום כוח הגה), לוח מחוונים מצומצם, וספידומטר המתנוסס בגאווה במרכז. בירידות ממושכות וברוח חיובית, המחוג היה מצביע על 105 קמ"ש
בא המוניטין, הלך המזל
בגל האנטישמיות שפרץ בפולין ב-1968, חברי ליאון צאנגר לא נסע ארצה כמוני אלא היגר לסקנדינביה הקרובה, אל דנמרק, כדי לא להתרחק מדי מקרקוב – אשר בה הוא גדל לאחר המלחמה כניצול שואה, באותו בית יתומים שגם אני שהיתי בו.
קרקוב הייתה מקום שליאון הכיר היטב ואהב בו כל אבן, מקום שחבריו הרבים שם הפצירו בו "תחזור", כי אהבו אותו. אך ליאון לא זכה לחזור לעירו, כי אי-שם בקופנהאגן הוא נהרג בתאונת דרכים כאשר רכב על אופניים. בגילו הצעיר, שחדל לתקתק, הוא היה כבר צייר מוכר, בעל שם, בדיוק כפי שניבאתי לו בתחילת דרכו האמנותית באוזני הזוג המאושר העומד להתחתן.
ליאון זאנגר צייר את השואה בסגנון הרישומים של האמן הספרדי בן המאות ה-18-19 פרנצ'סקו גויה. חוץ ממנו, אף אחד לא עשה את זה.
אלילים מנותצים
זאנגר לא היה החבר המוכשר היחיד שלי שהותקף על ידי חיידק ה"בטרם עת". זה היה גם גורלו של זבישק ציבולסקי, "מאצ'ק" בסרטו של ויידה, ושל חברו בובק קוביילה, שותפו לקברט "בים-בום". כך קרה גם לסופר המוכשר מארק חְלָאסְקוֹ, לחברי הצלם טוֹשֶק נוּזִ'ינְסְקִי ("בית העלמין רמו"), וגם לאליל של כולנו, המלחין והפסנתרן כריסטופר קומדה, שהיה לי כמו אח.
ואי-שם, ידידיי, במקום ההוא – הספק דמיוני ספק קונספטואלי וספק אם בכלל קיים – נמצאים עוד אמנים צעירים, רבים כל כך, רבים באופן מזעזע, שעזבו את עולמנו מוקדם מדי.
"אלילים מתים בצעירותם", כתבה המשוררת שלי.
טיפ טיפה: דאוס אקס מכינה
כאשר אני פותח את עמוד הסטטיסטיקה בבלוג שלי "מכונית הנפש", אני מופתע תמיד למצוא שם שאלות קצרצרות שהצליחו להתגנב (אין לי מושג איך) אל מאחורי הקלעים של בלוג זה. יודגש כי שאלות אלה מגיעות בנוהל מוזר, כלומר לא כטוקבקים רגילים וגם לא כמכתבים ל"דיוקן".
לא רק ששאלות אלו, הנוחתות דאוס אקס מכינה, אינן חתומות, הן גם כלליות מאוד. למשל: "למה העשן שחור?", "למה טורי הסרק גבוהים מדי?", "למה המנוע אוכל שמן?" וכדומה. לשאלות לקוניות כאלה אי אפשר לענות, שכן כותביהן לא מציינים אפילו באיזו מכונית מדובר – דיזל, בנזין, גז LPG או היברידית – מה השנתון שלה ומהו הקילומטראז'. כתוצאה מהיעדר פרטים בסיסיים, השאלות נותרות ללא מענה, שכן מספר האפשרויות הוא רב מדי.
בקשתי לשולחים: השתמשו נא בדרכי התקשורת הרגילות.
שואלים את אדוארד
יגיל הנקין: אשתי, הנהגת הראשית במשפחה, מחפשת ללמוד נהיגה מתקדמת, כולל טכניקות התמודדות עם רכב חשוד ומצבי חירום ביטחוניים. אשמח לקבל ממך עצות.
נ"ב: אני מצרף פה טבלה שהכנתי על בסיס "משומשת חיל מי ימצא" ועל ניסיוני בקניית ובדיקת כלי הרכב שלי, אולי תמצא בה עניין. נתתי קרדיט, כמובן.
תשובה: 1. לא מעט קוראים ביקשו ממני עצות כיצד להגיב במצב טרור בכביש. בזמנו פרסמתי כמה הנחיות שניסחתי בנושא זה, וכעת אנו נותנים את הבמה למומחים, ומפרסמים בהרחבה בבלוג "מכונית הנפש" את ההנחיות של "קליבר 3", בית ספר לאבטחה וללוחמה בטרור בגוש עציון. לקריאת המדריך המלא לחצו כאן.
המדריך של "קליבר 3" מפרט מכל הזוויות האפשריות – טכניות ופסיכולוגיות – כיצד יש לנהוג בעת אירוע טרור על הכביש, וכיצד להתכונן אליו מבעוד מועד.
- הטבלה שניסחת מעניינת מאוד, ועשויה לעזור לרבים בקניית רכב משומש. היה כדאי אולי להוסיף סעיף של עלות תיקונים משוערת, גם אם היפותטית, כדי שהקונה יוכל להעריך אם העסקה משתלמת מבחינה כספית.
נדב אליאש: יש לי סאניאנג רודיוס. איך אפשר לדעת מהי המהירות החסכונית בנסיעה בין-עירונית? קראתי שככלל, 90 קמ"ש זו המהירות האידיאלית. האומנם ?
אצלי המנוע הוא טורבו דיזל, ואני מרגיש את הטורבו באזור ה-3,000 סל"ד. האם יש לו משמעות לנסיעה חסכונית, או רק כתוספת כוח לשעת הצורך? בנסיעה סבירה אני לא מגיע אפילו ל-2,500 סל"ד, כך שהטורבו נראה לי לא רלוונטי.
תשובה: בדוק בספר הרכב באילו סל"דים מגיע המומנט של מנוע הרודיוס. ייתכן שזה קורה ב-3,000, כתחושתך.
90 קמ"ש היא אכן מהירות חסכונית. תורת החיסכון ממליצה לזנק במלוא כוחו של המנוע, וברגע שהמכונית מגיעה ל-90 קמ"ש, להסיר רגל מדוושת הגז ולנסוע בטורים נמוכים ובמהירות יציבה. כעת, במצב זה, מערכת הטורבו מספקת לצילינדרים את כמות האוויר הדרושה לנסיעה חסכונית.
רועי קינד: השבוע רכשתי קיה סיד סטיישן חדשה, ובסוף הנסיעה הראשונה (כ-40 ק"מ) יצא מאזור המצבר עשן לבן בריח של פלסטיק. לקחו לי את הרכב לבדיקה במוסך, ולא מצאו כלום. הם אמרו שכנראה איזה ניילון שהיה באזור יצר את העשן. מה אתה אומר? האם אין ממה לחשוש?
תשובה: כנראה, פעילות נמרצת מדי של האלטרנטור, או רגולטור שיצא מאיזון, גרמו לגזים להיפלט מהמצבר.
המוסכניק היה צריך לבדוק במולטימטר אם בזמן שהמנוע עובד, האלטרנטור מספק למערכת החשמל 14.5 וולטים (סטייה קטנה כלפי מעלה או מטה היא בגדר התקן). כמות וולטים גבוהה יותר, 16 למשל, מסכנת את מערכת החשמל, ומקצרת את חיי הנורות והפנסים.
הודיה: ברצוננו לרכוש סקודה סופרב שנת 2010 במצב שמור, שעשתה 70 אלף ק"מ. האם זהו רכב אמין? והאם יש לחשוש מהסיפור של פולקסוואגן עם מד זיהום האוויר?
תשובה: בחירה טובה. סופרב היא מכונית אמינה, נוחה, חסכונית ובטיחותית.
מה אכפת לכם שפולקסוואגן הסתבכה ברמאות. פתגם יידישאי ותיק אומר "אדיפוס שמדיפוס – הילד אוהב את אמאל'ה, זה העיקר". לא רק שלא הייתי מודאג מפרשת הזיוף, אלא אף הייתי נהנה מהביצועים של המנוע ה"מזויף", שאינו מתחשב בטבע.
גם לא הייתי רץ עם מכוניתי למוסך פולקסוואגן לעשות תיקון (recall) – קרי, לשנות משהו בתוכנת המחשב, ואולי להחליף מזרקים וחלקים מכניים אחרים, כדי להתאים לתקן הירוק – משום שהמנוע ה"מתוקן" לא יהיה כבר חסכוני, וביצועי הרכב ייפגעו באופן משמעותי.
לורי פיגלסטון, בית-שמש: יש לי טויוטה ראנקס 2005 שנמצאת ברשותי עשר שנים כמעט. לרוב הייתי מאוד מרוצה ממנה, אך הגיל עושה את שלו ואני מעוניינת לקנות רכב חדש. חיפשתי רכב באותו גודל בערך, והמליצו לי על סקודה פאביה 2015 בעלת 110 כ"ס ועל יונדאי i20, שתיהן בעלות גיר אוטומטי.
אני נוסעת מדי יום מבית-שמש לירושלים דרך כביש נס-הרים, אז נורא חשובים לי ביצועים מעולים בעליות ובסיבובים. אשמח לקבל חוות דעתך על כלי הרכב האלו ועוד המלצות, אם יש לך.
תשובה: מכיוון שאת קונה מכוניות לטווח ארוך, לא הייתי ממליץ על פאביה בעלת מנוע בנפח קטן, הזרקה ישירה וטורבו. עם i20 של יונדאי הייתי נזהר, כי הקוריאנים עובדים על דגם חדש.
במקומך, הייתי בודק את האופציה של סוזוקי SX4 קרוס (בארץ: "קרוסאובר"), או משהו מהתפריט של הקוריאניות שלא נפלו עדיין במלכודת הדאון-סייזינג, ומצוידות במנועים אטמוספריים רגילים. או הונדה ג'ז.
ג'יימס ג'ויס לא כתב את "דיוקנו של הקשיש כאמן צעיר", אבל כותרת זו מתאימה אשכרה למה שאני עושה כעת, אם מלאך התקווה ירשה לי
קרה לפני הרבה זמן ועוד קצת שנפשות טובות בביתי מול כיכר אתרים היו אוספות ושומרות את כל מה שכתבתי. נוהל זה הופסק עקב סוף עידן מכונת הכתיבה והפקסים. בשביל מה לשמור סתם נייר, אפילו הוא כרומו, כאשר הכול רשום כבר בוורד ובג'ימייל, אי-שם בארכיון ענק בעננים.
אך מה לעשות שבפינות הסלון עומדים קרטונים כבדים, שבנוסף לתיקיות העוטפות את כתביי הישנים, הם מאחסנים גם ערמות של עיתונים, שבועונים וירחונים שהייתי קשור בהם, עד שנסגרו בזה אחר זה.
כמויות מסחריות של נוסטלגיה מציפות את קרטונים אלה, ומפריעות לרעיון לשרוף אותם – שעליו כמעט החלטתי בעזרתה הקונספטואלית של המשוררת שאהבתי. "אתם, שנולדתם באש/ לאש מוטב לכם לחזור", היא כתבה על מכתבים.
לחזור לקווי 73'
חוץ ממה שכתבתי וצילמתי, נשארו גם כמה עשרות ציורים שלי, רובם בלתי גמורים, הדורשים עוד הינף או שניים של מכחול באותו סגנון המאפיין אותם.
אין זו משימה קלה להשלים ציורים "באותו קו" שהם נולדו בו. הרי עברו שנים, וכבר אין ברשותנו אותה יד ואותן עיניים של פעם, וגם איננו זוכרים בדיוק לְמַה התכוונו להגיע בכל ציור וציור, וגם אם ניזכר, הטעם שלנו השתנה ודאי והתהפך.
מונה ליזה כעוסה
האם אצליח לשחזר את המאמץ שבו ציירתי בכל רגע חופשי ובכל מקום, גם במילואים, בבסיס באזור ירושלים שבו שֵירַתִּי כש"ג?
בין הציורים שנשארו לי מתקופה זו גיליתי במבוכה גם את דיוקנה של קצינת הקישור שלי, ג'ינג'ית יפת תואר, שהסכימה לשבת מולי כמודל.
ביקשתי אותה לסדר את התסרוקת, לחייך באופן מסתורי כמו מונה ליזה, ולא לזוז. היא התיישבה, וכעבור כשעה קמה וביקשה לראות את התוצאה, כלומר את הפורטרט. ראתה, ופתחה מיד באיומים ובקללות.
"אני מכירה כמה בנות שהיו יורות עליך, מנוול", אמרה, ולא קיבלה בהבנה את ההסבר שצייר אותה לא סתם איזה ש"ג, אלא חסיד מושבע של סגנון אשר בשנות השבעים היה ידוע כ"טָאשִיזם פאריסאי פוסט-אימפרסיוניסטי", שהוא מעין משחק צבעים מטורף, רחוק מאוד מריאליזם פיגורטיבי.
גם תמונה זו אני צריך לגמור.
לגאול אותם או להחריבם
אין ברירה אלא להתיישב ולעבוד, אם איננו רוצים לסדר לציורינו הישנים אותו גורל שזממתי במהלך הטיסה הנוכחית ל-100 קילוגרם של נייר.
האמת היא שלאחר הנחיתה לא קיימתי את איומי זה, עקב אוזלת אומץ פתאומית, אינפנטילית.
מה שמהבהב לי
והנה הרעיון שנדלק במוחו של הקשיש המורשה כנקודת אור בחושך הלועזיטי ההרואי:
התמונות המתוקנות והממוסגרות יאפשרו לזקן האמביציוזי (עדיין) לארגן תערוכה בתל-אביב, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב ברחוב קפלן. סוג של הפנינג שהמוזמנים אליו, וגם עוברי אורח, יסבלו בו ממכה של אבסטרקט לא גיאומטרי, אשר יהיה מלווה במוזיקה של כריסטופר קומדה, חברנו לנצח.
ובחדר הסמוך תשודר נון-סטופ גרסת הבמאי של סִרטי חסר המזל "שועל הכסף של פליציה ט'".
ה-4X4 הראשון בחיי
הנה עובדה בשטח שעשויה להוביל למימוש הרעיון הנ"ל: אל חצר ביתו הלועזיטי-קיצי של הקשיש המורשה הגיעו פועלים, שבתוך יום אחד בנו לזקן צריף עץ בגודל 4 מטרים על 4, סטודיו חלומי, הראשון בחייו, המספק תנאים אידיאליים – חימום, חשמל ואינטרנט.
הכול, כדי שהזקן הפיקח לא יברח לתל-אביב בהסבר ההגיוני כמו שמש שבהיעדר מקום ראוי להתעסק באמנות, אין לו אפשרות לממש את המטרה הקדושה.
הקורבנות של חדוות היצירה
במרכז הסטודיו עומד כבר אותו כָּן ישן של הקשיש, שהגיע איתו מהמרחב הציוני ב-1991, במטען אווירי, וחיכה בסבלנות במרתף הכפרי. כך שלאמן היהודי in spe נותר רק לגייס לעזרה את ניצוצות המוטיבציה.
זה גם רגע של פרדה כואבת. "מעתה, אתן תתחילו את שינת החורף שלכם", פנה הקשיש המורשה אל כל בנותיו היקרות מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו. "אבא משתגע כעת", עדכן אותן הזקן.
להספיק לפני החורף: כאשר ראו ארבע בנותיי את הצריף הנבנה לצורך התעסקות ספונטנית באמנות, אמרה הבווארית שבהן, ב-מ-וו Z3M, בנימה אנטישמית קלה: "אם המוזה לא תבוא לכאן, הזקן שלנו אבוד". יתר הבנות רק צחקקו במבוכה
טיפ טיפה
מעניין לחקור את הסיבות, הספק חומרניות ספק פסיכולוגיות, אשר עומדות מאחורי הפלא הזה שלפיו חברת פולקסוואגן, שהלוגו שלה עוצב בידי אדולף היטלר – נהנית בארץ מהיענות שוקקת ואוהדת כל כך מצד כתבי החצר.
יבואנים רבים הפועלים בארצנו, אשר עמלים בעורמה ובמרץ על גיוס עיתונאי רכב שיהיו מוכנים לתמוך בסחורתם תמורת הזמנות לחו"ל ויחס חם כלפיהם – יכולים רק להתקנא לנוכח הישג זה של היצרן הגרמני בגיוס כתבים. גיוס מוצלח זה הוא לדעתי הירושה שהשאיר אחריו הקלאסיקן של שיטה זו, יאיר ברק, היחצ"ן האגדתי של פולקסוואגן.
והנה כעת, עקב ההונאה הגרנדיוזית שנתפס בה הקונצרן הגרמני, העומד לשלם קנסות כבדים בהיקף של עשרות מיליארדים – כמו נעלמה מהשטח אותה שדולה של כתבי חצר עבריים תומכי פולקסוואגן. כאילו היחצ"נים הנוכחיים של צ'מפיון מוטורס ביקשו מכתבים שבויים אלה למלא את פיהם מים, לפחות לזמן-מה. רק לוחם בודד, הראש הרוחני של חטיבה זו, אינו שותק.
האיש התגייס להגנת הגרמנים, וטוען ברצינות כי מי שאחראי לפרשה המביכה של פולקסוואגן, ששתלה במנועי דיזל מתקני שקר המטים את תוצאות הבדיקות המעבדתיות, איננו הנהלת הקונצרן הפושעת, אלא… רודולף דיזל בכבודו ובעצמו, אשר ענף הרכב מיהר מדי להכריז עליו כגאון, והנוכחות של שיטת הדיזל שלו עומדת אוטוטו להיקבר.
שואלים את אדוארד
בני: בטויוטה פריוס שלי (דור 2) הוראות היצרן לניפוח אוויר הן על לחץ 35 בגלגלים הקדמיים ו-33 באחוריים (זה מופיע גם במדבקה בתוך הרכב וגם בספר הרכב). מהידוע לי, הלחץ הגבוה יותר אמור להיות בדרך כלל בצמיגים האחוריים. מה יכולה להיות הסיבה לשינוי?
תשובה: אין חוק כללי לגבי חלוקת לחץ האוויר בגלגלים. המלצות היצרנים הן פרי מחקרים תיאורטיים וניסויים בשטח שנערכים בכל דגם בנפרד. הלחץ הנכון בצמיגים נקבע לפי חלוקת המשקל בין הצירים הקדמי והאחורי (הן בנסיעה והן בעת בלימה), כמו גם לפי התנהגות הבולמים, סוג הקפיצים, הנטייה באחיזת הכביש ומידת החיסכון של הרכב בדלק.
בדרך כלל, במכוניות בעלות הנעה אחורית, לחץ האוויר בגלגלים האחוריים צריך להיות גבוה יותר, ואילו במכוניות בעלות הנעה קדמית, הגלגלים הקדמיים הם שצריכים להיות מנופחים בלחץ גבוה יותר, כמו אצלך בטויוטה בפריוס. אך אפילו כלל זה אינו בגדר חובה גורפת, משום שיש כלי רכב שמומלץ לנפח בהם את כל ארבעת הצמיגים באותו לחץ.
אמנם כדאי להקפיד על הנחיות היצרן לגבי לחץ האוויר הראוי, אלא שאפשר גם, ואף מומלץ, לנקוט שינויים קלים בהתאם לרגש (ולפי הסטופר במבחן סלאלום תקני), כדי להתאים את לחץ האוויר לסוג הצמיגים ולסגנון הנהיגה.
אגב, חסידים מושבעים של חיסכון בדלק מנפחים את כל הצמיגים בדרגה גבוהה במקצת מזו שהיצרן נוקב בה.
נועם צור, מעלה-אדומים: מיום שעמדתי על דעתי וגיליתי שיש אחרים בעולם שמנויים על עיתון שבועי שבו מופיע טורך, התחלתי לקנא. וכך, כל נסיעה לחמי וחמותי אני רץ ישר למקור ראשון לעיין בחידושי הרכב, בעצות, בהשמצות על רוממה ובסיפורי חייך המאלפים. גיליתי את מוזיאון השואה המוצלח, האותנטי, הנוגע ללב, והרלוונטי ביותר לדורנו. מתי יוצא לאקרנים הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'"?
ברשותי פיאט פונטו 1.25 בהספק 60 כ"ס מתוצרת 2002. במידה רבה בזכותך, היא גם ידנית. האם חשוב להקפיד על מילוי הרדיאטור בנוזל "פאראפלו" של היצרן? אם לא, האם לקנות מים ירוקים כלליים בסופר, מים מזוקקים או סתם עיבוי מהמזגן? יש במכל סימני קורוזיה מהבעלים הקודם, שהוסיף מי ברז…
הרכב מונה בעצמו את הקילומטרים ואת צריכת הדלק. האם המונה הזה אמין?
תשובה: מכתבך כתוב יפה כל כך, שחרגתי הפעם מההרגל הקשיח שלי לא לפרסם מילים אישיות במכתבי קוראים, במיוחד אם הן מחמיאות לי. באשר לנוזל הקירור בפונטו שלך: אני משתמש ב"פרסטון" (Prestone). מומלץ ללכת בעקבותיי, בעניין זה לפחות. אינני מאמין לגמדים המודדים את צריכת הדלק. אני ממלא דלק עד הפקק, נוסע 100-200 ק"מ, ממלא שוב עד הפקק, וכך נוכח כמה דלק נגרע.
י"ס, אפרת: 1. אשמח שתספר במדורך חוויות מחברך לחדר אדיר זיק ז"ל.
- בצעירותי בצפת היה מורה נהיגה פולני חייכן ומקסים שהיה נותן לי כאפה, מכה בעורף כל 30 שניות, אם לא הייתי מסתכל במראות. בזכות הרגל מצוין זה, אני לא מופתע מעקיפות פתאומיות (חוץ מאופנועים שעוקפים אותי מימין, וכל שבוע תורמים חבר אופנוען לאמא אדמה).
וכשאני רואה לפניי פקק תנועה, במיוחד כשהפקק נמצא בתוך מנהרה (בכביש המנהרות), אני מאט כ-150 מטרים לפני הפקק, מזהה במראה שהמשאית או הרכב שמאחורי זיהו את הפקק ומתחילים להאט – ואז מתקדם לאטי לפקק. כך, אם זה שמאחוריי לא זיהה חלילה את הפקק, אזי הוא יזהה עוד שנייה-שתיים, ויש לי לאן להתקדם ולברוח קדימה. וזה עובד (ברמזורים ופקקים באזורים עוינים יש לשמור מרחק של מטר או שניים מהרכב שלפניך ולהסתכל יותר במראות).
- בשנות השמונים יצאו בתחרות קשה סובארו DL וסיטרואןBX , ועדיין רואים היום בכבישים את הסובארו. לעומת זאת, כל הסיטרואנים, כולל הדגמים החדשים יותר ZX , קסארה, GSA וכדומה, נעלמו לחלוטין, ורואים 404 או 504, ואף סיטרואן דה שבו. צרפתיות של פעם).
רכב משומש קונים לפי אמינות וחלקי חילוף זולים, וטבלת האמינות של חברות השכרה והליסינג מספרת לנו שהצרפתיות הולכות למוסך בשנה הראשונה פי שמונה מהיפניות (ומי יודע כמה בשנים שלאחר מכן). להמליץ על מגאן? ("לא רואה מוסך" בגלל שהגרר מביא אותה…) קליאו? קרניבל? מנוע דיזל של אוקטביה עושה מיליון ק"מ, ומנוע של שברולט אופטרה נגמר ב-150 אלף ק"מ.
תשובה: אדיר זיק נשאר בזיכרוני כאדם מעניין מאוד, אינטליגנטי ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים פגשתי אותו בחזית, שהוא התגייס אליה כחייל. להבדיל מחבריו לרוממה, זיק לא חיפש את המטרייה שדובר צה"ל פתח למען עיתונאים.
לגבי ביקורים במוסך: אינני אוהב את הביטוי "לא רואה מוסך", כי ביקורים תקופתיים במוסך הם מחובתו של בעלי הרכב.
עמנואל: בשעה טובה, משפחתי מתרחבת בקרוב לארבעה ילדים, ואנו מעוניינים להחליף את הסוזוקי איגניס 2005 שלנו, אשר נמצאת איתנו מיום היוולדה, ברכב שש-שבע מקומות. עשיתי נסיעת מבחן על דאצ'יה לוג'י מנוע 1.2 בנזין מוגדש, להלן התרשמותי:
פלוסים:
מחיר של מאה אלף שקלים לרכב שבעה מקומות חדש (זה גם הרף העליון שלנו).
מנוע חסכוני ומספק ביצועים מצוינים בעבור המרכב הזה. נאמר לי כי המנוע הוא מתוצרת ניסאן;
גיר ידני (אמין וחסכוני והרבה יותר כיף… האופציה היחידה בקטגוריה הזו עם גיר ידני).
רכב מרווח, גם בספסל האחורי, ונוחות ישיבה.
רמת אבזור מספיקה ויותר בעבורנו (בניגוד לדגם הקודם, הרנו לוגאן, אשר מאובזר בסיסי מאוד, הלוג'י מאובזר בארבע חלונות חשמל, בקרת מהירות, רדיו במסך מגע, יציאה ל-mp3, פנסי ערפל קדמיים ואחוריים ובלוטוס מובנה).
מינוסים:
רעד בהגה במהירות 115 ומעלה! (ייתכן ליקוי ברכב המבחן. עזבתי את ההגה והרכב נטה לנתיב הימני – ייתכן שמדובר בכיוון פרונט או איזון גלגלים). זו נקודה שצריך לברר אותה מול נציג המכירות.
רעש בנסיעה במהירות גבוהה הנובע מחיכוך עם האוויר – תקרת הרכב גבוהה ולכן הרכב מייצר הרבה רעש.
מתלים קשים יחסית.
שלושה כוכבים בלבד במבחני ריסוק (ללוג'י ארבע כריות אוויר בלבד).
רק לשם השוואה, מחירה של טויוטה ורסו 2012 במחירון זהה לזה של דאצ'ה חדשה.
למעט עניין הרעידות של ההגה, החסרונות האחרים לא ימנעו ממני לרכוש את הרכב, משום שהוא נותן תמורה מצוינת לכסף ועונה בדיוק על הצרכים שלנו.
השאלה הגדולה היא: האם כדאי ללכת על רכב מהבית הלא כל כך מוכר הזה? איך האמינות? איך הפלסטיקים יחזיקו מעמד? דאצ'ה חדשה בארץ והדגם הזה קיים כשנה (זהו דגם ההמשך של הלוגאן המשווק בארץ תחת רנו), כך שאין הרבה מבחנים ארוכי טווח או חברים שהתנסו ברכב הזה.
עד כמה שהבנתי, קונצרן רנו-ניסאן רכשו את חברת דאצ'יה הרומנית. האם אפשר לסמוך על כך, ולהניח שהרכב מגיע מבית טוב? מה לגבי נושא הבטיחות? עד כמה מבחני הריסוק משמעותיים ואמיתיים?
שאלות ששאלתי את נציג המכירות והוא לא ידע לענות לי: האם כלוב הנוסעים כולל את הנוסעים מאחור? (יש להניח שכן, אך חשוב לי לברר זאת).
תשובה: באירופה, דאצ'יה היא כבר מזמן מותג מוכר למדי, ולא נתקלתי בטענות שבית החרושת הרומני אינו מספק די תמורה למחיר העממי של דגמיו.
סעיף המינוסים במכתבך משכנע שאתה יודע להעריך רכב באופן ביקורתי בטרם קנייה. לו רק היית מכיר את הפתגם היידישאי העתיק המלמד ש"אין מסתכלים בשיני סוס שניתן במתנה"… חוץ מזה, ייתכן שרכב המבחן שקיבלת לסיבוב היכרות היה עייף עקב שימוש רב, ולא תוחזק בקפדנות על ידי הסוכן.
לדעתי, כדאי לך ללכת על דאצ'יה מבלי להיות מוטרד מהתוצאות הלא מזהירות במבחן הריסוק האירופי. כדי לעבור את מבחן זה בהצלחה, כלי רכב יקרים יותר מאשר לוג'י מפוטמים בפיצ'פקעס בטיחותיים כביכול, שאינם בהכרח עוזרים בתאונה (לא עלינו) המתרחשת בזווית אחרת ובמהירות שונה מהללו הנבדקות במבחנים אלה.
איתמר: רציתי לספר לך משהו ולשאול בעצתך.
אני בעלים של פולקסוואגן גולף ידנית מודל 2004, שמשרתת את משפחתנו הקטנה בנאמנות (אם כי היא לא הכי חסכונית בדלק).
מערכה ראשונה:
לפני כשנתיים, תקופה לא ארוכה אחרי שקנינו את הרכב, ניגשתי למוסך (שלא הכרתי) כדי לתקן חלון חשמלי שהפסיק לפעול. אחרי יום-יומיים, בנסיעה רגילה בעיר, האוטו החל פתאום לרעוד כולו, בעיקר כשהברקס היה לחוץ עד הסוף. החשתי אותו למוסך (אותו מוסך), ושם נאמר לי שצריך להחליף קויל בעלות של כמה מאות שקלים. בלית ברירה הסכמתי, וזה אכן פתר את הבעיה.
אבל לא יכולתי שלא לחוש קצת מוטרד: מה הסיכוי שרכב שלא עשה כלל בעיות יזדקק לפתע לתיקון יום אחד בלבד לאחר שביקר במוסך, בהקשר אחר לגמרי? לא יכולתי שלא לחשוד שהפועלים במוסך חיבלו איכשהו במנוע, כדי שאצטרך לחזור למחרת להחליף את הקויל. אבל כמובן, זה נותר בגדר חשד, כך שפטרתי את הסיפור כצירוף מקרים אומלל.
מערכה שנייה:
חלפו כשנתיים, שבמהלכן הרכב לא עשה בעיות מיוחדות (מלבד תיקון גדול להחלפת קלאץ' ורצועת טיימינג שהגיע זמנם). והנה לפני כחודשיים הרכב הגיע למוסך לצורך תיקון המזגן. הפעם התיקון התבצע במוסך שהכרתי, מוסך קבוע שאנחנו הולכים אליו בשנתיים האחרונות, שבעליו עושה רושם אמין מאוד, חביב ומקצועי. המזגן תוקן והרכב שב הביתה.
והנה, מעשה כשפים: אחרי יום-יומיים הרכב התחיל פתאום לרעוד בנסיעה רגילה בתוך העיר… שבתי למוסך, ולאחר בדיקה נאמר לי – נכון – שצריך להחליף קויל (אני אפילו חושב שהיה מדובר באותו קויל מבין הארבעה שהוחלף שנתיים קודם לכן). הפעם כבר לא יכולתי להתאפק, ואמרתי למוסכניק, שכאמור אני מעריך כאיש ישר: תגיד לי, איך זה קרה שבדיוק יום אחד אחרי ביקור לא קשור במוסך, הקויל שובק לפתע חיים? סיפרתי לו שקרה לי בדיוק אותו דבר שנתיים קודם לכן, ושצירוף המקרים הזה נראה לי מוזר ביותר. מה אני אמור לחשוב?
המוסכניק היה נבוך, אבל עמד על כך שאין לו מושג איך ולמה הקויל התקלקל. לטענתו, קויל הוא מוצר "היי-טק", כלומר: מין קופסה שחורה שלמוסך אין יכולת או ידע לבדוק מדוע היא מפסיקה לעבוד, וממילא לתקן אותה. כל שהוא יודע לעשות זה להצביע על קויל ששבק ולהחליפו בחדש. בלית ברירה, גם הפעם קיבלתי את ההסבר, ונפרדתי בצער מעוד כמה מאוד שקלים.
אז אני שואל אותך, אדוארד היקר: האם עבדו עליי פעמיים, או שלא עבדו עליי אפילו פעם אחת? האם קוילים אכן נוטים לחטוף מחלות מסתוריות ללא הסבר – או שמא הם נוטים לעשות את זה, משום-מה, אחרי ביקורים בלתי קשורים במוסך?
האם קויל הוא באמת "בלתי ניתן לתיקון" ואפשר רק להחליפו בחדש? האם אני פרנואיד או שבאמת רודפים אחרי?
תשובה: אחרי קבלת המכתב שלך, רצתי אחוז פרנויה למוסך של הבווארית, וסימנתי בעדינות את כל ששת הקוילים שלה, כדי שהגויים המקומיים לא יסדרו אותי פה בגולה.
זהירות דומה לא הייתי מפגין בארצנו. הרי לא ייתכן שהיהודים הטובים מוכנים לבצע תרגיל מלוכלך כזה, חרף החשש המוצדק וצירוף המקרים המוזר אכן.
החיים קצרים מכדי לשתות יינות זולים ולנסוע במכוניות משעממות. גם על קביעה זו אני עומד להתנצל
אני שייך לחטיבת אלו שלפני תחילת הכתיבה לא בדיוק מתכננים לאן תלווה אותם המקלדת. בסטייה זו שלי, הנמשכת כבר זמן רב, הצטרפתי לחברה ממש טובה. זה התגלה לי בתקופה הסטליניסטית, עת למדתי ספרות עולמית באקדמיה הפולנית לקולנוע בעיר לודז' מהפרופסור אלכסנדר יאצְקֶבִיץ', שבחייו הפרטיים היה חסיד מושבע של הסופר הרוסי מיכאיל אלכסנדרוביץ' שוֹלוֹחוֹב.
פרופ' יאצקביץ', החרות בזיכרוני כאיש משכיל וכריזמטי, דיבר על האליל הרוסי שלו בעיניים רושפות, וטען, בין השאר, כי מאסטרו שולוחוב, חתן פרס נובל לספרות (1965), לא הגה בעצמו את תוכן ספרו הענק "הדון השקט", שביסס את הצלחתו הן ברוסיה הסובייטית והן במערב, אלא העלילה המתרחשת בדפי ספר זה היא אשר הִכְתִיבָה לסופר את גיבוריו. שולוחוב רק עיצב את הגיבורים בכישרונו ובמכחול הדקויות הרגיש שלו, שבאמצעותו צייר איך הם נראים ומהו אופיים האנושי.
פרופסור יאצקביץ' הסביר לנו, הסטודנטים לאמנות הקולנוע, שלא שולוחוב קבע מה יעשה גיבור "הדון השקט", קוזאק מקומי בשם גרגורי, אלא רק האישיות ההרפתקנית המאפיינת את דמות ספרותית זו, שהסופר הוא אמנם מולידה הטכני. רק אישיות סוערת זו שלחה את גרגורי לכל המהומה המתחוללת בספר העבה, המשתרע על פני ארבעה כרכים, דרשה ממנו להסתבך בפלונטר של אהבות אסורות, ועוד קבעה כי איש מרתק זה יתגייס לכוחות המהפכה הבולשביקית.
המרד השקט
אני מודה שכתיבתי הצנועה התקיימה והתגלגלה במשך השנים בצלה הכבד של תיאוריה זו של פרופ' יאצקביץ' לגבי שולוחוב הגדול. תיאוריה שמשתמע ממנה כי הדמויות הבדויות – או באופן כללי יותר, המילים – קמות על יוצרן. מעין תסמונת פרנקנשטיין.
אני אנווט
והנה, לשם השינוי הגואל, קורה לי כעת מהפך, ספק צפוי ספק לא. הוא התרחש ללא אזהרה טרומית, בפאתי הלילה, לקראת עלייתה של השמש הפולנית, כאשר אני, שבאתי לבקר את ארבע בנותיי האחרונות, מילאתי להן את המצברים והתיישבתי על קצה המיטה לכתיבת המדור מספר 948.
ואז, מיד כמעט, התברר לי שהפעם דווקא לא אתן שתוכן דבריי ייקבע בידי גיבוריי הקבועים – מכוניות, מנועים, תיבות הילוכים או זיכרונות מהעבר החשוך – אלא אני עומד להתעלם מהלחישות הרודניות שלהם, ולחתור לכיוון שעוד לא הלכתי בו, בשום דבריי ובאף שפה, כיווּן שאליו מוליך אותי בכפייה מצפוני: אני עומד להתנצל.
ארץ ההתנצלויות
הרי סוף כל סוף, גם לי מותר להתנצל, בזכות שייכותי לאוכלוסייה ים תיכונית גאה שהביטוי "התנצלות" הוא חלק מהתרבות היומיומית שלה. חלק כה חשוב, עד כי ה-2.5 טבלואידים עבריים שלנו, ובעקבותיהם הרדיו והטלוויזיה, מציינים בזעזוע כי רוצח כזה או אחר או גיבור השחיתות התורנית "אפילו לא הביע חרטה בבית המשפט", אף כי התנצלות פומבית הייתה עשויה להפחית בעונשם, לצד השפעתה של הכיפה שהנאשמים מצמידים אל ראשם, שאינו בהכרח הומה רגשות דתיים עמוקים.
גם בחיינו הפוליטיים אנו מגלים שוב ושוב בתדהמה שחבורת פושעי אוסלו אינה מוכנה עדיין להתנצל. כאילו התנצלות פומבית של מנוולים אלה, במדיה או מעל במה אחרת, מסוגלת לשנות משהו במציאות הלא סימפטית שהסכמי אוסלו טיפחו וקראו לה דרור.
והנה התנצלותי
אני מתנצל בפני עשרות ומאות נפשות טהורות המזמינות אותי להצטרף אליהן לפעילות ברשתות חברתיות למיניהן כמו רשת "פרצוף-בּוּק", או לעקוב אחריהן בדואר חברתי כזה או אחר, כדי שאלמד איך נראים חייהן, ואשמע/אקרא מה יש להן להגיד.
אני מודה שאינני נענה להזמנות אלה, הנשלחות לג'ימייל שלי בכוונה טובה ובוודאי בתום לב, משום שאישיותי הרקובה החליטה להשאיר אותי מחוץ למעגלים חברתיים אלה – אשר חשובים אולי לאנושות, אך אינם מסוגלים לגייס אותי בשום פנים ואופן. כי אינני טיפוס חברתי, אני.
"פרצוף-בוק" רודף אחריי
לא רק נפשות למיניהן מזמינות אותי אל הסלון הווירטואלי שלהן, ושולחות תזכורות-דבש עיקשות מדי כמה ימים משום שהן אינן מכירות את עקרונותיי, אלא גם מוסדות האירוח עצמם, כמו "פרצוף-בוק", זורקים לי חכה מדי יום ביומו כמעט, אשר מהקרס שלה משתלשלים פיתיונות קבועים: הודעות בנוסח "יש לך תשעה חברים", או שאלות "האם אתה מכיר את פלוני/פלונית?"
אין לי מושג מדוע "פרצוף-בוק" מתייחס אליי כאילו אני כבר חבר ברשת זו ומחובתי לענות, כפי שלא ברור לי מדוע עורכי "פרצוף-בוק" מטיחים בי מדי יום את מספר חבריי העדכני: 9! 9! 9! אולי תחליפו תקליט?
מסתדר לבד
אינני זקוק לעזרת "פרצוף-בוק" או לעזרת רשתות חברתיות אחרות, המתחרות ב"פרצוף" הנ"ל, כי אני יודע היטב מיהם חבריי האמיתיים, אלו ששרדו בשטח, אלו שכמוני מחליפים עדיין הילוכים, נושמים וזזים, או צעירים דווקא, השומרים משום-מה על קשר עם הקשיש המורשה.
אני מודה גם שלמדתי להיפרד בלי דמעות מהנפשות הכי יקרות שהיו לי. ברשימת הטלפונים שלי אני שומר עדיין מספרים בעלי קידומות שונות ומשונות, אף כי איש אינו נמצא כבר על הקו. נשמרים אצלי בקפידה גם כרטיסי ביקור של אנשים משמעותיים לי שאינם כבר, מכתביהם או מיילים שלהם.
קיבוץ גלוי-אות
ועם זאת, אינני מותח ביקורת על רוב האוכלוסייה, אשר במנוסתה מבדידות, ובריצתה אחר יחס ואהבה וכדי לצאת מהאנונימיות, התגייסה בהמוניה אל הרשתות החברתיות. אפשר לראות בהתמסרות מוחלטת זו געגוע לקיבוץ של פעם, לישיבה משותפת בחדר האוכל, לידע של כולם על כל אחד ואחת בקהילה.
אל תתקנו אותי בבקשה, גם אם אני טועה.
אין בי ביקורת על כך שהאנושות נתנה את צווארה לסוחרי מידע. אני רק מודיע בהכנעה חגיגית כי בהתאם לעקרונותיי נשארתי, לטוב לרע, מחוץ לכל הרשתות החברתיות, אלה הרשמיות ואלה המחתרתיות, המתגלגלות בסתר.
המחסום שביני ובין רשתות אלה נבנה מסיבות רבות, ובהן ההקפדה הפרנואידית שלי על פרטיות – הנכס היחידי שמבטיח להישאר איתי לתמיד.
לא עיקרון חפיף אלא עיקרון בלתי כפיף
בקיצור, אני מתנצל בכל לבי השבור למחצה, המוחזק איכשהו בעזרתו של ד"ר יורם ברגר מקופת חולים מכבי, בפני כל הנפשות החביבות ושוחרות הטוב ששלחו לי עד עתה, וימשיכו לשלוח אולי, את רצף ההזמנות שלהן, מתוך ציפייה עיוורת שהקשיש המשונה שמתנחל בי ייכנע בסופו של דבר, ולמרות כל ההסתייגויות שפירט יצטרף בכל זאת לעת זקנה לחוג חברתי כזה או אחר, יחד עם כל החיות שלו ועם כ-1,000 הסוסים המכניים שברשותו.
סלחו לי בבקשה על כך שזה לא יקרה.
אפילוג
מישהו שעוד לא התחיל כמעט בכלום, חרף גילו המתקדם למדי, כתב באתר שלו ברמזים על הקשיש המורשה ש"הקרצייה הזקנה גמרה את הסוס שלה בענף". נהניתי לגלות את תובנה זו, והחלטתי שאם יקום איזה חוג חברתי של אויביי – אצטרף אליו בשמחה.
נוסטלגיה בפארק: ידיד המדור (אנונימי, י"א) צילם אירוע חגיגי שאורגן בפארק יהושע ברמת-גן בסוכות האחרון על ידי מועדון החמש, לרגל שלושים שנות פעילותו.
אנו מחפשים מסגרת שתאפשר לפרסם את כל אוסף התצלומים הנהדרים ששלח י"א מאירוע זה, המהווים תחקיר אמנותי שמתעד עשרות כלי רכב ותיקים הנמצאים ברשותם של חברי מועדון החמש. בין השאר, צילם י"א את אלפא ג'ולייטה ספיידר שהייתה פעם שלי, בצבע צהוב, אשר עברה בטעותי האיומה לצלם רוממה צדוק פרינץ, שמכר אותה לאיש רוממה אחר, אורי ג'אנה, שצבע אותה בשחור, עד שהיא עברה לידיים הנוכחיות וקיבלה את הצבע הנכון – אדום.
חבל שג'ולייטה האקסית שלי איבדה במהלך גלגוליה את גג ה"הארדטופ" שלה מתוצרת פינינפארינה, האדום במקור, שאחרי חיפושים חובקי תבל מצאתי אותו בציריך, אחד מהעותקים הספורים שהאיטלקים ייצרו
טיפ טיפה
אין לזלזל ברעידות של ההגה, גם אם הן קלות והתרגלנו אליהן בנסיעות יומיומיות. כי בנוסף לחוסר ההנאה מהנהיגה, רעידות אלה פוגעות במתלים וגורמות נזק לחיבורים.
הנה סיבות אפשריות לרעידות הגה:
* איזון גלגלים שגוי גורם לכך שבזמן נסיעה, במהירויות מסוימות, נרגיש שההגה של מכוניתנו רועד. אם איזון סטנדרטי אינו פותר את הבעיה, אז נשאר לנו לחפש פנצ'רמאכר (צמיגאי) שיש ברשותו ציוד המאפשר לאזן את הגלגלים מבלי לפרק אותם ממקומם.
* לעתים הסיבה לרעידות הגה היא פרוזאית לחלוטין, והן סתם תוצאה של בוץ שדבק בחישוקים או אבן שנתקעה בחריץ בסוליית הצמיג.
* בטרם כניסה למוסך, כדאי שנבדוק בעצמנו אם הצמיגים סובלים מבליטות כלשהן, או שהסוליה שלהם מתפרקת. מצבים מסוכנים אלה של הגומי יודעים להרעיד כהוגן את ההגה – עוד לפני שלב הפיצוץ, המוביל לתאונה.
* אם ההגה רועד בסיבובים, יש לבדוק את החיבורים בציריות ואת צלחות המעצורים – אשר מצב אנוש שלהן מתגלה כאשר מערכת ההיגוי מתחילה להשתולל בזמן עצירה. צלחות מעצורים מאבדות צורה עקב זקנה, אם לא הוחלפו בזמן, או מתעקמות כאשר המכונית נכנסת לשלולית קרה בצלחות חמות.
* אך גם כאשר רעידות ההגה מאובחנות בוודאות כתוצאה של צלחות מעצורים עקומות, כדאי לבדוק שמא צלחות אלה עבדו קשה משום שהמעצורים האחוריים אינם מתפקדים. צלחות מקולקלות (שמרעידות את ההגה) עשויות להעיד על בעיה חמורה נוספת: דיסקיות שנתפסו ולכן בולמות את הצלחות קבוע. דיסקיות אלה תפוסות על ידי הבוכנות – שנתקעו במקומן עקב קורוזיה, ואינן מרפות מהדיסקיות.
ל"ב נתיבות חוכמה. אלפא GTV שלי בת ה-32 לא התייצבה לאירוע של מועדון החמש, בנימוק שהיא נמצאת בגולה ונהנית ממזג אוויר מתאים לה
שואלים את אדוארד
נועם מוס: ברשותי רנו קליאו אסטייט בעלת ג'אנטים מגנזיום. האם יכול להיות מצב שהתעקם לי הג'אנט הקדמי ולא שמתי לב לזה כלל? אם כן, מה יכול להיות הגורם? האם כדאי ליישר או להחליף? ומה המחיר לדבר כזה?
תשובה: אם לא שמת לב לנזק בג'אנט, הוא כנראה לא רציני. בכל מקרה, בארץ עובדים מומחים לתיקון ג'אנטים מגנזיום, כולל אחריות, כך שאין סיבה לקנות ג'אנט חדש.
חיים כהן: למכרים שלי יש קיה קרנבל שעשתה בעבר בעיות, עד שהם קנו רכב חדש. הקיה עמדה בחניה שנתיים-שלוש… מה צריך לבדוק בה בשלב ראשון? והאם שווה להתעסק איתה?
תשובה: בשלב ראשון מוטב לברר ממה סבלה קרנבל אצל בעליה, שוויתרו עליה. בהמשך צריך להחליף בה את כל הנוזלים, וסביר להניח שגם את המצבר, שמצבו אינו מאפשר כבר כנראה עירוי אמפרים. בנוסף יש לבדוק את מצב הצמיגים, שנפגעו אולי בגלל עמידתה הממושכת של המכונית בשמש.
מכיוון שקרנבל היא מכונית אמינה וקלה לאחזקה, לא אמורה להיות בעיה להחזירה לכשירות מלאה.
נריה דולב: אני מתחיל תפקיד במקום עבודה חדש שבו אני זכאי לקבל רכב צמוד. במסגרת התפקיד אני צפוי לנסוע כ-50 אלף ק"מ מדי שנה, חלקם בכבישים מפותלים ומשובשים.
אני מעוניין ברכב ששוויו 95-110 אלף שקלים (כדי לשמור על שווי רכב של 2,500 שקלים בקירוב). בנוסף לנסיעות העבודה, הרכב ישמש אותי גם לנסיעות משפחתיות עם שלושה כיסאות בטיחות מאחור.
אני מתלבט בין סקודה ראפיד, סיאט איביזה פלואו ויונדאי i25, אולם אשמח כמובן לשמוע המלצות נוספות.
תשובה: בכל אחת מהמועמדות שציינת, בדוק אם במושב האחורי יש די מקום לשלושת כיסאות הבטיחות. הייתי מציע לך להתמקד בפורד פוקוס סטיישן ובסוזוקי SX4 קרוסאובר.
כלנית: אני צעירה רווקה שנוסעת מדי יום לעבודה מהמרכז לירושלים ובחזרה. אני מעוניינת לקנות רכב שישרוד את העליות לשם בכבוד, שייראה ייצוגי – לא ישן מדי (שנת 2008 ומעלה). אשמח שיהיה חסכוני. אין לי צורך במושבים מרווחים או בבגאז' גדול. כנראה הרכב יהיה איתי תקופה קצרה יחסית, שנה-שלוש שנים, אז אשמח אם ערכו לא יצנח בטירוף בזמן הזה. תקציב משוער: 50 אלף שקלים. ידני גם אפשרי. יש לך רעיון לרכב מתאים?
תשובה: רווקה צעירה שאני מכיר נוסעת כבר מעל עשר שנים בקליאו B, שלא רואה כמעט מוסך זולת טיפולים שגרתיים, והתיאבון שלה לדלק צנוע. בסכום העומד לרשותך את יכולה להשיג קליאו חדשה כמעט.
שאול: ברשותי סקודה פאביה 1.4 שנת 2002. בטסט השנתי אמרו לי שאני מחויב להחליף צמיגים. לאחר ביקור בפאנצ'רייה יצאתי עם ארבעה צמיגים חדשים, אבל הצמיגאי אמר שהוא חושד שיש בעיה בפרונט, ושאחרי חודש אבוא לבקרו שוב. עשיתי כעצתו, ובביקור החוזר הוא טען שעלי לעשות טיפול פרונט.
פניתי למכון רישוי, ושם אישרו שמצבי גרוע. הם טענו שהבולם והמשולש הימני עקומים, כנראה מכניסה לבור או מדרכה (אף שלא זכור לי אירוע כזה).
הלכתי למוסך, ושם אמרו שבדרך כלל מחליפים בשני הצדדים, אבל בגלל העלות הגבוהה ומצב החלקים בצד השמאלי, אפשר להחליף רק בצד הימני. החלפתי את החלקים וחזרתי למכון, ושם סיימו את הפרונט.
הבעיה היא שמאז קרו שני דברים:
1. אני ממשיך לשמוע רעשים מהצמיגים.
2. הנסיעה נהייתה סיוטית. כל בור בכביש מורגש, בכל קפיצה ברכב מרגישים כמו ברכב שטח שמקפץ לו בין הרים.
האם הבעיה היא בסוג הבולם ששמו לי או בעבודות? אולי הפרונט נכשל? אשמח לדעתך.
תשובה: לנוכח טיב העבודה שזכית לה במוסך דנן, עליך להודות על מזלך ש"תיקנו" לך רק צד אחד, ולא את שניהם. דרוש בדיקה חוזרת, קפדנית הפעם, שתכלול את פירוק הבולם כדי לברר אם הוא נתפס.
אגב, אין מנוס מהחובה להחליף בולמים בשני הצדדים, אחרת המכונית מאבדת יציבות.
מדריך קצר לבעיות התנעה – בלי גרר וללא נזק כספי במוסך
כאשר מתקלקל משהו במכונית שלכם, העיקר הוא לאבחן נכונה מה מציק לה. כי אבחנה מדויקת היא לא רק חצי מזור, אלא גם חושפת לפעמים שהסיבה לקלקול שולית מאוד, ואינה מהווה עילה להזמנת גרר. גם כאשר המורדת היא מכונית חדשה, ניתן להתמודד עם חלק מהבעיות בכוחות עצמנו.
אך רוב מחץ (ועוד קצת) של הנהגים אינם מודעים לעובדה שבחלק מהמקרים שבהם הם נעצרו באמצע הכביש או בשוליו עקב תקלה, הם לא היו נזקקים כלל לעזרה מקצועית של מומחים ניידים או לגרירה למוסך – לוּ רק במקום להשתמש בטלפון הנייד, נהגים אלה היו זורקים מבט תחת מכסה המנוע, מוציאים מתא הכפפות את ספר הרכב, ומגלים איזה פיוז נשרף. לשם כך, לא צריך להיות מכונאי!
כפתור ופרח
החשוב ביותר בניסיון לעורר לחיים את המנוע הוא לקחת בחשבון את כל האפשרויות שעשויות לגרום להתנעה כושלת. הנה סיפור המדגים זאת:
נתקלתי פעם ברנו קליאו מוכנה כבר לגרירה. אנשי הגרר עמדו לטרוק את מכסה המנוע, אך לפתע הגיע זקן עם כלב והכריז בחוצפה: "מה, לא הצלחתם להתניע אותה? אצלי זה היה מתניע, ובלבד שבקליאו הזו יש דלק".
זוג המכונאים העבריים הביטו בקשיש המורשה כאילו הוא היה rarug. אינני יודע מה זה בדיוק rarug, אך זהו הביטוי שבו משתמשים לועזיטים כדי לציין חייזר, תמהוני או שניהם גם יחד. ואולי אני באמת סוג של rarug משהו, אם אחרי 45 שנה בארץ אני עדיין חושב וכועס בלועזית.
בתום שתיקה קצרה, ספק מופתעת ספק עוינת, הצביעו הגרריסטים על המצבר והכבלים הזרוקים על הכביש. "ניסינו הכול", התנצלו, "אבל הטרנטה לא מתניעה", ענו לזר המשונה.
"ואת זה ניסיתם כבר?", שאל הקשיש, ואז לחץ על כפתור אדום הנמצא מעל המנוע, מצד ימין. "נסו עכשיו", הצעתי לזוג המחלצים. חטפתי מהם מבט של זלזול, אך בעליה של הצרפתייה הנרדמת הרים את הכפפה, סובב את המפתח בתוך הסוויץ', וקליאו נענתה בסיפוק והתניעה מיד.
"מה זה הכפתור הזה?", נדלקו עיניו של אחד הגרריסטים. הסברתי שזה כפתור של מערכת בטיחות המפסיקה את זרימת החשמל אל הסליל (קויל) ברגע שהמכונית עוברת טלטלה עקב התנגשות או סתם מהמורה. "אני בדיוק כותב ספר בשם 'אמנות אחזקת הקליאו'", הפטרתי. "הוא יוקדש לאריק קרסו".
"בוא, שייקה", אמרתי ל-4X4 היחידי שברשותי, והלכנו לדרכנו.
בעיות התנעה נפוצות – ופתרונן
הסטרטר לא מסתובב – והמנוע לא מתניע
התקלה: הסטרטר לא מסתובב אחרי סיבוב המפתח בסוויץ', וממילא אין התנעה
סיבות אפשריות:
1. המצבר נחלש משום שהתרוקן מאמפרים ומוולטים. זה קורה עקב נסיעות מרובות למרחקים קצרים בלבד, או עקב חולשה של האלטרנטור, או עקב זִקנה ממושכת של המצבר. כאשר המצבר נחלש, מסיבה כזו או אחרת, הוא מאותת על כך בסימנים עוד לפני מותו המוחלט: האם המנעולים בדלתות נפתחים כרגיל, או שהם מגיבים בשיהוי-מה? האם הנורות בלוח המחוונים דולקות בעוצמה הרגילה, או שהאור שלהן נראה רהוי? בשני המקרים, אלו הם סימנים למתח נמוך במערכת החשמל, הגורם לכך שהמצבר אינו מצליח לעורר את הסטרטר לחיים. במצב כזה, עשוי להישמע מכיוונו של הסטרטר טרטור.
2. לא רק חולשת המצבר עשויה לגרום מחסור בחשמל, אלא גם תקלה באמצעי ההגנה נגד גנבות – אזעקה ואימובילייזר.
3. גם תקלה בסוויץ' עצמו או במעבירי הכוח ("אוטומט") עשויה לגרום התנעה כושלת.
מה עושים:
1. אם המכונית מצוידת בתיבת הילוכים אוטומטית, יש לוודא שמוט ההילוכים נמצא במצבים P או N – כי רק מצבים אלה מאפשרים לסטרטר להתניע. כאשר מדובר במכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית, יש ללחוץ על דוושת המצמד, כי בידניות רבות מתעוררת חסימת התנעה כאשר המכונית עומדת בהילוך משולב כלשהו.
2. בין אם מדובר במכונית אוטומטית או ידנית, יש להציץ תחת מכסה המנוע אם חיבורי הפלוס והמינוס של המצבר מהודקים בחוזקה למקומם. באותה הזדמנות יש לוודא שעל החיבורים הללו לא הצטבר לכלוך, ושלא נוגסת בהם קורוזיה מתקדמת.
3. אם החיבורים בסדר, נפתח בניסיונות ההתנעה. אם במהלך ניסיונות אלה מתעמעמים אורות הרכב, ננסה לעורר את המנוע באמצעות כבלים, אשר יקבלו את החשמל ממכונית אחרת. אגב, פעולת הצלה זו אינה בריאה למצבר הרכב, במיוחד כאשר אותה מכונית המנדבת לנו חשמל עושה זאת במנוע עובד, כפי שממליצים חוכמולוגים רבים. "מומחים" אלה מתעלמים משום-מה מהעובדה ש-14.5 וולט הם עוצמה גבוהה מדי למצבר חלש, ואולי גם ותיק. כדי לא להגיע למצב כזה, מוטב לדאוג לחיזוק שגרתי של המצבר באמצעות מטען ביתי עדין.
4. אם המכונית שאינה מתניעה מצוידת באזעקה בשלט רחוק, מומלץ להדליק ולכבות את האזעקה כמה פעמים – משום שייתכן כי מעביר הכוח ("אוטומט") נתקע.
5. מומלץ גם להציץ בקופסת הפיוזים כדי לוודא שאף אחד מהם לא נשרף. יש להזיז את הפיוזים ב"קן" שלהם, כי אולי יש בעיות בחיבור. זהירות: אזעקה בלתי מקורית מצוידת בפיוז משלה. מוטב לבדוק אם הוא פועל.
6. אם בלוח המחוונים מהבהב ציור של מפתח, סימן שהאימובילייזר אינו מזהה את הסינגלים מהמשדר הטמון במפתח. אם אין מדובר בהתפגרות הסוללה הזעירה שבתוך המפתח, אז תיקון בעיה זו הוא כבר עניין לחשמלאי מוסמך.
הסטרטר מסתובב כרגיל – אך המנוע לא מתניע
התקלה: המנוע לא נדלק אף כי לאחר שמסובבים את המפתח בסוויץ', הסטרטר מסתובב כרגיל
סיבות אפשריות:
1. נפתח בסיבה הפשוטה ביותר: האם במכל המכונית יש בכלל דלק?
2. סיבה אחרת ל"יש סטרטר – אך אין התנעה" היא תקלה במשאבת הדלק או במעביר שמספק לה חשמל. ברוב המכוניות, ממש בתחילתו של סיבוב המפתח בסוויץ', שומעים, אם הכול עובד כשורה, את ה"קליק" של מעביר החשמל, המעניק כוח למשאבה, וזו מתחילה לעבוד, ולוּ לזמן קצר. אם לא שומעים את הקליק, יש לחשוד שהמעביר יצא מכלל שימוש – וזוהי הסיבה לכך שמשאבת הדלק לא עובדת וההתנעה בלתי אפשרית.
3. יש מנועים שהבעיה בהתנעתם נעוצה בתוכנת הנחשב. תוכנה זו דורשת סף תחתון מסוים של סיבובי מנוע כדי שהמזרקים יתחילו לעבוד. כאשר המצבר והסטרטר עוברים כברת-שימוש, ייתכן מצב שבו חסרים סיבובי מנוע ספורים ממש כדי שהמנוע יזכה לאותו סף מינימלי אשר מעבר לו הוא מתניע. אמנם הסטרטר נשמע לאוזני הנהג תקין ורגיל – אך הוא אינו כזה. בעיה זו קשה לזיהוי, כי די למשל להחליף מצבר בחדש כדי שהכול יעבוד כראוי זמן-מה, עד שהתקלה חוזרת. בעיה זו מתרחשת בחלק מהגרסאות של מנועי פולקסוואגן TDI (1.9 ו-2.0). הדרך היחידה לתיקונה היא שכתוב התוכנה.
4. סיבות אחרות לכישלון בהתנעה חרף סטרטר שעובד באופן שגרתי הן: קצר במערכת ההצתה, תקלה בחיישני המנוע (כמו חיישן הקראנק, המזהה את תנועות הבוכנה), או אוויר במערכת הסולר במנועי דיזל ותיקים.
מה עושים?
1. יש לפתוח את מכסה המנוע, ולסקור את מצבם של כל הכבלים והחיבורים, כולל בוודאי את החיבורים של הסטרטר לפלוס ולמינוס.
2. אם מזג האוויר קר ורטוב והמכונית מצוידת במנוע בנזין, הבעיה בהתנעה עשויה לנבוע מהיעדר ניצוצות, עקב בריחת חשמל מכבלי ההצתה. במקרה כזה עשויה לעזור התזה של התרסיס WD40, חומר דוחה מים, או התזה של… תרסיס להברקה של לוח המחוונים, ואפילו סיליקון המיועד במקור להצמדת אטם.
כשושנה בין החוחים: את תצלום זה של שברולט קורבט האדירה צילם בשדרות רוטשילד בתל-אביב ושלח לנו ידידינו י"א ("אנונימי"). הוא גם עיטר את תמונה זו בכותרת: "קורבט בשדרות רוטשילד, כשושנה בין החוחים…"
אגב: בשבוע שעבר פרסמנו תמונות ממפגש חגיגי של קורבטים בהיכל מנורה מבטחים (היכל נוקיה לשעבר), והוספנו לגביו כמה מילים. היה זה אירוע מעניין, המלמד כמה כלים כאלה נמצאים במרחב הציוני ומסבים הנאה לעוברים והשבים.
אך חלק ממדורי הרכב העבריים התעלמו מהתצוגה המרהיבה, כנראה כהפגנה מכוערת על כך שיבואן שברולט, UMI, אינו מכבד אותם בפרסום
אל תניחו למכונאי להזניח את המצתים!
כל העצות שסיפקנו כאן לעיל מתייחסות למצב שבו המנוע מסרב להתניע – בדרך כלל בגלל אחזקה רשלנית. הנה עצה בנוסח "רפואה מונעת", שאימוצה מוריד את הסיכוי שתתרחש בעיית התנעה:
נסו להיזכר מתי הוחלפו המצתים וחוטי ההצתה. משום מה, המוסכניקים חדלו לפרק מצתים ממקומם כדי לבדוק אם המרחק שבין האלקטרודות תואם את זה המצוין בספר הרכב (ואשר נע בין 0.7 מילימטר עד מילימטר אחד). אותם מוסכניקים חרוצים חדלו גם לנקות את המצת המשומש מלכלוך, אשר הצטבר עליו עקב שרפה שגויה או עקב שמן שנשרף עם הדלק בגלל חולשת הטבעות.
אמנם תוחלת החיים של המצתים המודרניים ארוכה למדי, ומשתרעת על כמה עשרות אלפי קילומטרים, להבדיל מהמצתים של פעם, אשר אורך חייהם היה 10-15 אלף ק"מ בלבד – אלא שגם במכונית המודרנית, חזותו של הפלאג, ובמיוחד צבע האלקטרודות, מסגירים עדיין את מצב המנוע.
כאשר שרפת הדלק נכונה, האלקטרודות אמורות להיות בצבע של קפה בחלב. צבע כהה ולכלוך המצטבר על הפלאג מצביעים על תערובת עשירה מדי, כלומר בזבזנית, או על שרפת שמן.
סיבות נוספות לצבע חריג של האלקטרודות הן יחס דחיסה נמוך במנוע, תקלה בזונדה למדא ומסנן אוויר סתום.
כוח היצירה. הונדה סיוויק האצ'בק בת העשרים כמעט מנקה את עצמה לפני ההצטרפות לחבורת בנותיו של הקשיש המורשה. היא הביאה כנדוניה מנוע וגיר קצר של הונדה אינטגרה R (190 כ"ס), מתלים מתוצרת קוני וסט מושבים של סיוויק R. הכול לפי תכנונו של אטלר ג'וניור
טיפ טיפה
מנועי רכב סובלים מטמפרטורה נמוכה של נוזל הקירור, וגם מטמפרטורה גבוהה מדי.
אין לזלזל במקרה הראשון (שימוש במכונית כאשר טמפרטורת המנוע נמוכה מזו המיטבית). אמנם מנוע העובד בקור אינו "מייצר" נזק רציני מיידי, אך בחלוף זמן, תקלות חמורות יגיעו גם יגיעו.
מומלץ אפוא לא לעבור לסדר היום כאשר מחוג החום נותר קבוע על השטח הכחול. הסיבה לקירור מנוע מוגזם היא פרוזאית בדרך כלל, כמו תרמוסטט שנשאר במצב פתוח, ולא דואג לשמור את נוזל הקירור בטמפרטורה הנכונה (95-90 מעלות).
כאשר המצב הוא הפוך, ומחוג חום המנוע מתחיל לטייל בשטח האדום של המד כבר אחרי ההתנעה – המנוע מאיים בכניסה לטמפרטורה מסוכנת, המסוגלת להסב פגיעה חמורה למסבים, לקראנק ולבוכנות. פגיעה כזו דורשת ביצוע אוברול כללי למנוע, הליך יקר ולא תמיד מוצלח, או את החלפת המנוע באחד מפירוק לאחר תאונה, או במנוע מיובא מחו"ל.
בשני המקרים, החלפת המנוע כרוכה לא רק בנזק כספי ניכר, אלא גם בהיזקקות למזל, שהרי אין כל מידע על הקילומטראז' שעבר המנוע ה"חדש" בגלגולו הקודם. אין גם ודאות שבעליו הקודמים של המנוע דאגו לו לפי התקן, סיפקו לו שמן הולם והקפידו שלא יעבוד בטמפרטורות האסורות.
אגב, מנועים שעבדו במכוניות המצוידות בתיבות הילוכים אוטומטיות נמצאים, בדרך כלל, במצב טוב יותר ממנועי "ידניות" לשעבר, שהנהגים שלהן הגזימו אולי בנסיעה בסל"ד גבוה (מה ש"אוטומט" אינו מאפשר).
דה עקא, שהמנועים המגיעים מחו"ל ומחפשים לקוחות בשוק הישראלי, ברחוב המסגר או במקומות דומים, עבדו ברובם במכוניות "ידניות", שהרי "אוטומטיות" אינן נפוצות עדיין בשטחים הלועזיטיים.
שואלים את אדוארד
טל רימר, להבים: משהו בסגנון הכתיבה שלך מזכיר לי את אבי, יליד לבוב. הפעם היה זה משפט שכתבת על שוטרי היודנראט ("המפתחות בפנים" 946), אשר הזכיר לי מקרה מעברי.
יום חג, נוסעים לבקר את הדוד שלי בלוחמי הגטאות. נכנסים לקונטסה 1300 החדשה (1966) ונוסעים. במרכז הכרמל אבי אומר ״אני חושב שיש פנצ׳ר", ואנחנו עוצרים בצד. הקונטסה הייתה מצוידת במנואלה לפתיחת הברגים. אני לא יודע אם ניסית לפתוח כך אום גלגל. אם לא, אומר לך שזה כמעט בלתי אפשרי.
בינתיים, משום מקום מגיע מישהו ושואל את אבי אם הוא צריך עזרה. אבי עונה כן, ומעיף בו מבט חטוף. אחרי כמה דקות של עבודה משותפת בשתיקה אבי אומר, ״אני מכיר אותך״.
לא ייחסתי לאמירה הזו חשיבות. לאחר כמה דקות נגמרה החלפת הגלגל, אך במקום להיכנס לאוטו ולהמשיך בנסיעה, אבי התחיל להיכנס לבתים מסביב. רק אז שמתי לב שהאיש נעלם. לאחר כמה דקות חזר אבי לאוטו, התניע אותו והמשכנו בנסיעה בשתיקה.
מאמר מוסגר: בחלק גדול מהמשפחות של ניצולי שואה לא הייתה חברות, בהמעטה, בין אב לבנו, ולכן לא שאלתי לפשר התנהגותו. אחרי כמה דקות אבי שבר את השתיקה, ושאל ״ראית את האיש שעזר לי להחליף את הגלגל?"
עניתי כן. ״הוא היה קאפו במחנה", אמר אבא. כך הם קראו למחנה ריכוז/עבודה. נחנקתי. אחרי פרק זמן שאלתי, "אז למה לא עשית כלום?"
אבי הסתכל עליי במבט פלדה, וענה ״אנחנו זכינו בכרטיס לגיהנום, וכל אחד עשה מה שהוא יכול. היו כאלה שנשברו״. את מידת החמלה שהוא הפגין אז כלפי האיש לא זכיתי לראות פעם נוספת.
ידידיה: ברשותי אלפא 147 ידנית 1600 בהספק 105 כ"ס, שנתון 2002. יש לה בעיה חוזרת שהמוסכים לא מצליחים לפתור. לפני חצי שנה בערך הקלאץ' פתאום לא הפריד עד הסוף. הלכתי למוסך "מוריס" בירושלים, והם ניקזו אוויר, הוסיפו קצת שמן, אמרו לי שהשמן היה קצת עכור, והבעיה נפתרה.
כעבור שלושה חודשים הבעיה חזרה. הלכתי למוסך "אוטו איטליה" בפתח-תקווה. הם הוסיפו קצת שמן, וזה פתר את הבעיה. אמרתי להם שזו בעיה חוזרת, והם החליטו להחליף את כל השמן, שגם לדבריהם היה עכור ומלוכלך.
כעבור חודשיים בערך, על כביש 6, לחצתי על הקלאץ' והוא נשאר לחוץ למטה. הרמתי אותו עם הרגל, ואז הרגלית נהייתה רפויה, ניטרלית כזאת, כאילו רק בסוף הלחיצה מפרידה קצת, אבל לא מספיק בשביל להעביר הילוך.
הזמנתי גרר, שגם הוא לא הצליח להכניס להילוך, ולקח את האוטו למוסך "תלתן". למחרת התקשרו אליי מהמוסך כדי לברר מה הבעיה כי הם לא ראו שום דבר. כשהסברתי מה היה, המוסכניק אמר שהקלאץ' עובד אבל קצת קשה ושהוא מפריד מאוד נמוך, שזו הייתה הבעיה בשאר הפעמים. הוא לא מצא נזילה מהמשאבה התחתונה, שזו בעיה נפוצה לדבריו.
אשמח אם תוכל למצוא לי פתרון.
תשובה: מפתיע שאף מוסך לא המליץ לך להחליף את משאבת המצמד או לשפץ אותה.
בב-מ-וו Z3M שלי הייתה אותה בעיה בדיוק, אם כי במקרה שלי לשווא החלפתי משאבת מצמד באחת מקורית, כהמלצת הספר, כי התופעה חזרה כעבור כמה ימים.
מחשבה נוספת גילתה את הסיבה האמיתית: בהחלפת הילוכים מהירה כנראה לא לחצתי די את דוושת המצמד, קרי "עד הרצפה". הפתרון שמצאתי לכך אינו אלגנטי ביותר, אך יעיל אשכרה: הדבקתי לדוושת המצמד פיסת גומי בעובי סנטימטר.
נראה שזו הייתה אכן הסיבה לתקלה, כי מאז עיבוי הדוושה בסוליית גומי נוספת התופעה המעצבנת לא חזרה, כבר מעל שנה.
עומר: אחרי הגשם האחרון החל רעש צורם מכיוון הגלגלים. בדקתי, ואין שום דבר שנגרר מתחת לרכב. בדקתי גם את לחץ האוויר בגלגלים. תקין. יכול להיות שאחד הדיסקים של הבלמים התעקם בעקבות כניסה חמה שלו לשלולית?
הרעש נשמע בנסיעה איטית בעיקר (עד 60 קמ"ש בערך), ואינו נשמע בזמן לחיצה על הבלם.
מדובר בטויוטה קורולה 2010 אוטומטית. הרכב בדיוק עבר את ה-100 אלף קילומטר. האם הגיוני שרעש כזה יוצא מרצועת טיימינג בלויה/ישנה שעברה 100 אלף? בכל מקרה הגיע הזמן להחליף אותה, ואעשה זאת בהקדם.
תשובה: לו הרעש שאתה מתאר היה מופיע בסיבובים, הייתי מחפש את הסיבה בצירייה.
לא ייתכן שמערכת ההצתה (רצועה או שרשרת טיימינג) רועשת רק במהירויות מסוימות, ומפסיקה להרעיש בעת בלימה דווקא. יש לחפש אפוא את האחראי לרעש בקאליפרים של הדיסקיות, או במסב שהתפרק באחד הגלגלים.
מה המשותף בין העולם התחמני של מצברי הרכב המודרניים, ובין ההתנפלות שבחר בה איש תרבות אחד, סמכותי כמו זאוס
בתחנת דלק אי-שם במרחב הלועזי, לקראת סוף הקיץ הנוכחי, שמעתי ביטוי מסקרן: "יש לך את כולם בבית?", הטיח בעליה של מכונית נוצצת מבית לקסוס בנהג של מסחרית אפורה, שבתרגיל היציאה התנגשה קלות ברכבו.
תזכורת: בשפת המקום המיוחד הזה, שבו גדלתי, השאלה התמימה כביכול "יש לך את כולם בבית?" מסמנת פקפוק בבריאות נפשו של הנשאל.
מיד נזכרתי שבעצם עצמוּתה של האמת האכזרית הייתי צריך לשאול גם את עצמי אם בביתי נמצאים כולם. שהרי לפני שעזבתי את הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קופה, למשך שנה כמעט, לא רק סיפקתי לה בדאגה את המצבר הכי מתקדם של וארטָה, חזק במיוחד, המיועד בעיקר להיברידיות ולמערכות "עצור-סע" (שאין לי, בוודאי) – אלא אף וידאתי שברגע הפרדה הכואבת, המצבר החדש של הבווארית יהיה בשיא כוחו, 72 אמפר.
אלפא רומיאו ג'וליה Quadrifoglio החדשה, המצוידת בהנעה אחורית ובמנוע 3.0 ליטרים מבית פרארי (510 כ"ס), הקיפה את מסלול נורבורגרינג בשבע דקות ו-39 שניות. כל הסדאנים הגרמניות והצרפתיות יכולות רק לחלום על הישג זה של אלפא
נקמת הפגר
והנה, אני חוזר זה עתה ליקירתי הכסופה, פותח בהתרגשות את שער העץ במעונה של הגברת, מחבר אל המצבר של הבווארית את מטען החשמל המתוחכם – ומגלה מיד, במפח-וואלה, שמצב הסוללה אינו מאפשר מילוי!
כך התברר לי שבמצבר המודרני, פרי טכנולוגיה מתקדמת, אסור לאפשר לאמפרים לברוח עד תום, משום שמצבר מודרני ריק לחלוטין מתעצבן ומתפגר מוות קליני. מה שלא קרה למצברים הרגילים, הטרום משוכללים, אשר עובדים בהונדה ובאלפא שלי. הללו צלחו בכבוד את פרדתנו הממושכת, וחזרו לכרכר באחו הבריאות והכוח (12.7 וולט) זמן קצר אחרי שחוברו למטענים.
בעיות בבית
אך התגלה שלא רק לקשיש המורשה מתאימה בול (לצערו) השאלה אם בביתו נמצאים כולם. במרחב הציוני, מסתמא, יש עוד פרסונות נון-גרטה רבות שאין טעם להתווכח איתן, אלא רק להפנות אליהן את אותה שאלת מפתח.
יש לי למשל חשק בלתי-כָּבִיש לשאול את פליטוניסט "הארץ" בני ציפר אם בביתו נמצאים כולם. הנה הסיבה:
לא מוזיאון ולא נעליים
בסגנון פסאודו-אינטלקטואלי יהיר המסתיר מאחוריו גסות רוח, ניסה בני ציפר לפגוע בכבודו של הסופר המצליחן אתגר קרת ולזלזל בו.
ציפר התעלל חופשי בקרת, כאילו שיש לו, למבקר-עורך זה, איזשהו יתרון אינטלקטואלי על פני יוצר הסיפורים, אשר גייסו אוהדים רבים. לא בטוח שיתרון זה קיים, משום שמר ציפר מתהדר אולי בנוצות של טעם ספרותי משובח, אך הוא בעיקר פרובוקטור מתוחכם. כמו המצבר של וארטה.
בין השאר, מלעיג ציפר על אתגר קרת באמצעות אזכור העובדה שהפולנים אחוזי ההערצה כלפי הסופר העברי לא רק תרגמו אותו בהתרגשות לפולנית, אלא אף בנו לכבודו "מוזיאון" במרכז ורשה, באותו מקום ששכן בו הגטו.
לא מוזיאון, מר ציפר, ולא נעליים. מדובר בניסיון ארכיטקטוני מקורי ושובבי, המנצל למגורים רווח צר בין בניין אחד לבניין שני. ברווח זה, שרוחבו לא גדול בהרבה ממטר אחד, נבנתה מעין דירה מִגְדָלִית, כאשר בכל אחת מהקומות של המבנה, שאפשר לכנותו "דירה אנכית", נמצאים חדר שינה, מטבח, ארונות, שירותים וחדר עבודה.
הוגיו של רעיון מטורף זה, שזכה בהתעניינות רבה מצד המדיה הפולנית המקומית וגם האירופית, פנו לאתגר קרת בהצעה שבמהלך ביקוריו בוורשה הוא ינסה להתגורר בדירה זו, היחידה בסגנונה בעולם. הסופר הצעיר הסכים, וכעת אמנים אחרים מחכים בתור להזדמנות להשתכן בבית זעיר-המותניים ורב ההשראה.
אין ספק שהסופר הישראלי זכה לקבל את המפתחות לפנסיון אָנָכִי זה, הממוקם אכן על הריסות הגטו, משום שהוא מייצג דור שני לניצולי שואה. למזלו, לא ישמע אתגר קרת את צעקות ה"אאופמאכן" (לפתוח) שהשמיעו שוטרי היודנראט בגטו ורשה.
שבעים שנה עברו מאז, ועדיין אינני מבין למה שוטרי היודנראט היהודים צעקו את פקודותיהם בגרמנית.
אמונה בגלגול נשמות
כתבנו את זה כבר, אלא שמר בני ציפר לא קורא כנראה את "מקור ראשון", וגם לא שייך ל-153 אלף המבקרים בבלוג "מכונית הנפש". כתוצאה מההתנתקות הזו, ציפר לא ינק מאיתנו את התובנה המסבירה מדוע הסופר הישראלי אתגר קרת זוכה לפופולריות עזה כל כך בפולין דווקא.
ובכן, הנה תזכורת: קרת זכה לאהדה בקרב הפולנים גם משום – ובעצם, בעיקר משום – שסגנונו, המרקד בין היתממות וציניות, מזכיר לקוראים המקומיים את הספרים שהשאיר אחרי התאבדותו הסופר הפולני מארֶק חלאסקו (Hlasko), אליל הצעירים הפולנים בשנות השישים, שנותר נערץ גם לאחר נפילת הגוש הסובייטי.
גם התרגום הפולני שקרת זכה לו, תרגום כישרוני ועכשווי המשמר את המשחק של הסופר בין פשטות ונשכנות, מחזק את התחושה המוזרה של הפולנים, הרואים ביצירתו של קרת מעין המשך ליצירתו של הסופר הנערץ מארק חלאסקו. בדמיונם, הסופר הישראלי הוא חלאסקו בעצמו ובכבודו – כבוד דרמטי, מסובך ומסתבך – רק בגלגול חדש.
המית בהבל פיו
נדמה לי שאת השאלה "האם כולם אצלך בבית?" צריך להפנות גם אל אותו פקיד בטלוויזיה הממלכתית רוממה, אשר בתשובה לשאלתם של רוחמה רז ובעלה, שחיפשו אותי לא מזמן וחקרו היכן נמצא אדוארד אטלר, שעבד אי-אז כבמאי בבניין זה – ענה האיש בסמכותיות שאני כבר בחזקת מנוח.
פלישה אמריקנית ידידותית: עשרות דגמי קורבט, עתיקים וחדשים, הוצגו במפגש השנתי של מועדון הקורבט הישראלי (ICC). באירוע, שהתקיים ביום שישי האחרון בהיכל מנורה מבטחים, נוקיה לשעבר, לקחו חלק כל דורות הקורבט(C1-C7) , אשר הצטלמו יחד עם הקורבט החדישה C7 לתמונה משותפת ונדירה. באותה הזדמנות חגיגית הציגו המארגנים, מועדון החמש ויבואן שברולט UMI, גם שברולטים ישנות, לצד דגמים חדשים של שברולט העומדים למכירה
שואלים את אדוארד
אילן, בתגובה ל"טיפ טיפה" 945: האם אין כוונה ש"עיני חתול" יוטמעו בתוך האספלט? הרי לא נראה הגיוני להציב פנסים חיצוניים על הכביש עצמו (ואז גם פותרים את כל הבעיות שהעלית לגבי מערכת זו, לא כך?).
תשובה: בסרטון ההסברה ששודר ב-ynet מופיעים פועלים המציבים את "עיני חתול" החכמות על הקרקע, ללא קיבוע כלשהו. זה מה שחימם אותי.
משה ראב: קניתי לפני שבוע רנו לוגאן 2009 ידנית, 145 אלף ק"מ. הרכב היה במצב מצוין, טיפולים רק במוסך מורשה ושמור היטב. במהלך הנסיעה השנייה שלי ברכב, לאחר נסיעה רצופה של כ-150 ק"מ, הגעתי לתמרור עצור. כשניסיתי להמשיך בנסיעה ולהעביר להילוך ראשון, הקפצתי את הקלאץ' והאוטו כבה. לאחר מכן הקלאץ' לא הגיב ונאלצתי לגרור את הרכב. במוסך אמרו לי שהקלאץ' הלך כתוצאה מבלאי, וכן משאבת הקלאץ'. רציתי לברר:
- האם זה הגיוני ששניהם ילכו יחדיו? אני ממש לא מבין בכלי רכב, אבל ממה שהבנתי מחבר שמבין, זה קצת מוזר וזה לא אמור להיות קשור. או קלאץ', או משאבה… סתם לסקרנות: האם זה קשור להקפצת הקלאץ', או שזה כנראה היה קורה בכל מקרה מתישהו בהמשך?…
תשובה: משאבת המצמד איבדה כנראה את כל הנוזל, וחדלה לתפקד. אפשר אמנם לשפץ אותה, אך היצרן ממליץ להחליפה בחדשה. לא ברור מה קרה למצמד עצמו, אך הגיוני להחליפו בעקבות האירוע, מה גם שהוא עשה 145 אלף ק"מ.
מרק ויין: אני ממש לא מבין למה אתה כל כך ״יורד״ על הטרנד העכשווי להפחית את נפחי המנועים ולהוסיף להם מגדש טורבו. אני חשבתי שזה ממש פתרון פלא לכול: מנוע קטן מפחית משקל ומשפר את צריכת הבנזין; מגדש טורבו מעלה את ההספק ואת המומנט של המנוע.
בנוגע לנושא של בלאי, גם זה, לפי הבנתי, זוכה לפתרון מיטבי: משתמשים בחומרים טובים וחזקים, מתכות-על, טכנולוגיות שפותחו בתחום התעופה והחלל.
ראיתי למשל שהמנוע שמותקן בפורדים החדשים הוא 1,000 סמ״ק שלושה צילינדרים מוגדש. מנוע זה זכה בפרס המנוע המוצלח של השנה במשך שלוש שנים רצוף. הוא מגיע בהספקים של 110 ו-140 כ״ס, ובמעבדות של פורד הגיעו איתו להספקים של מעל 200 כ״ס! מה אומרים המבקרים בחו״ל, בתוכניות כמו "טופ גיר" או בעיתוני רכב רציניים?
ויש לי עוד שאלה. אני גר בחיפה, עם כל העליות, וזקוק לאוטו בעל מנוע חזק, שיוכל גם להפעיל מזגן במלוא העוצמה וגם להאיץ בעלייה. אני מעדיף אוטו קטן ממדים בתצורת האצ׳בק ובעל גיר ידני. אני מעדיף רכב חדש מהיבואן או מליסינג שעשה 0 ק"מ (אם אקבל הנחה מעל עשרה אחוזים). מה דעתך על סיאט איביזה tsi החדשה (110 כ״ס, 21 קג״מ) או פורד פיאסטה 1.6? שתיהן, לצערי, נמכרות כאן בגרסת גיר אוטומטי בלבד ( DSGשני מצמדים).
לסיאט יש דגם בעל גיר ידני, באותו הספק, אך היבואן לא מעוניין למכור אותו בארץ (הביאו שבע מכוניות כאלה להדגמה, וזהו). לפורד יש יבואן מקביל, איילון מוטורס, והוא הבטיח להביא לארץ את הפיאסטה בעלת המנוע הקטןECO-BOOST ,, מה שאתה ״אוהב״…
בכל אופן, חזק ואמץ, אני ממש אוהב לקרוא אותך, גם (ובמיוחד) כשאתה ציני ו/או מצחיק.
תשובה: אינני היחיד שמפקפק באמינותם של המנועים המוקטנים לטווח ארוך. גימיק זה מתאים לנהיגה רגועה בנוסח פנסיונר. בנהיגה אינטנסיבית, לעומת זאת, צריכת הדלק מתגלית כלא שונה מהתיאבון של מנועים נורמליים, בנפח 1.6 עד 2.0 ליטרים.
נסה לשאול באיילון מוטורס על האופציה של פיאסטה 1.6 ידנית.
רותי: אנחנו מבקשים להתייעץ איתך איזו מכונית משפחתית לקנות. היא אמורה לנסוע 50 ק"מ בכל יום, להיות בטיחותית וחסכונית בדלק, ועד חמש שנים על הכביש. התקציב: 50 אלף שקלים.
תשובה: לא הרחבת לגבי הציפיות שלכם מהרכב. בכל אופן, אני ממליץ לבדוק את האופציה של רנו מגאן.
אבי איצקוביץ: אנחנו משפחה בת שני ילדים שגרה במרכז. הצורך: רכב נוח לפיזור בגנים בשכונה, פעמיים בשבוע פתח תקווה-תל אביב, ופעם בחודש לירושלים. התקציב: 30 אלף שקלים. בבדיקה של משפחתומטיות בלוחות, הרי שסכום זה מספיק למאזדה 3 חבוטה או קורולה עתיקה שגמאה כבר 200 אלף ק"מ לפחות.
החלטתי לפתוח את הראש, ומצאתי כי יש רכבי שברולט כגון אפיקה בסחירוּת נמוכה מאוד, הגורמת למחיר של אפיקה שכזו משנת 2007 לצלול ל-30 אלף שקלים – וזאת בעבור רכב מנהלים מפנק עם מיטב הטכנולוגיה, ותא מטען אמריקני שלא ידרוש מאבק עם המזוודות והעגלות של הילדים.
והחלק הטוב בסיפור: בלוחות קיימות אפיקות במחיר הנ"ל, 30 אלף שקלים בלבד, שהקילומטרז' שלהן הוא 70-100 אלף ק"'מ, וכך הרכב הוא גם "חדש" יחסית.
אשמח לדעתך, בעיקר בנוגע לאמינותה של האפיקה לנוכח מוצאה הקוריאני (דייהו). אני חושב שהחיסרון היחידי בחבילה הוא מנוע ה-2.5 ליטרים, שיגזול מאיתנו עוד כמה ליטרים בחודש. אך לאור השימוש הדל יחסית שצפוי לרכב, לא נראה לי שזו עילה לביטול המציאה. האומנם?
לאור הסחירות הנמוכה, האם אתה חושב כי אפיקה שכזו תשרוד איתנו לעוד 300 אלף ק"מ, עד לגריטה בשיבה טובה ומבלי להוציא את כספנו במוסכים?
תשובה: הייתי הולך על אפיקה, ובודק את האפשרות להסב אותה לגז.
טל: לפני תשעה חודשים קנינו מאזדה 5 מהמוסכניק שלנו, שאנחנו סומכים עליו בדרך כלל. כשקנינו אותה הוא ביקש מאיתנו לבדוק כל יומיים שמן ומים. כעבור כחודש מהרגע שקנינו אותה בעלי נסע בה, ופתאום חום המנוע עלה. נראה שהוא שם לב קצת מאוחר מדי, ולצערנו הלך המנוע. המוסכניק שם לנו מנוע חדש. אחרי כחודש החלה בעיית גיר מהמנוע החדש. המעבר בין ההילוכים, במיוחד בין השני לשלישי, לא טוב, והרכב עושה מין זינוק קדימה. לשאלות:
האם זה סביר שכשקונים רכב שנת 2007 צריך לבדוק שמן-מים כל יומיים, או שזה מעיד על כך שמלכתחילה הייתה איזושהי בעיה במנוע?
האם הבעיה בגיר יכולה לנבוע מהחלפת המנוע?
מוסכים ניסו לתקן את הבעיה בגיר באמצעות חריטת התושבת, וגם החליפו שם איזשהו חלק, והבעיה נמשכת. מה היית ממליץ לעשות?
תשובה: מר מוסכניק ניצל כנראה את חוסר הידע שלכם בענייני רכב, ואת האמונה בו. המנוע הקודם, הדפוק, התחמם לפני מותו, וחימם את תיבת ההילוכים – וכך פגע בה אנושות.
פיני דיאמנט: אני מעוניין לקנות מכונית משפחתית חדשה טובה. הציפיות שלי: סחיבה טובה גם בעליות, אבזור ברמה גבוהה, כל אמצעי הבטיחות ברמה גבוהה, מרווחת, רמת זיהום אוויר סבירה, נצולת דלק טובה, רצוי חמש דלתות, רשת מוסכים רשמיים ברמה טובה.
ניגשתי למורה הנבוכים באתר מסוים, והתפלאתי לראות הבדלי דירוג בלתי מוסברים. למשל: טויוטה קורולה ארבעה כוכבים, וסוזוקי קרוסאובר כוכב אחד. זה הגיוני? אתמוגג לדעתך.
תשובה: בין עשרות האפשרויות, גם בחירה בסוזוקי קרוסאובר נראית לי הגיונית לגמרי, למרות זכייתה בכוכב אחד בלבד באתר המסוים הזה שבו ביקרת. במדור הבא נידרש לנושא המסקרן ששמת לב אליו – פערי הדירוג התמוהים. פערים שהם לא תמיד תוצאה של הערכה אובייקטיבית של הדגמים, אלא של מלחמות יהודים.
חיפשתם כוח, אופי ורגש אמיתיים? הדור החדש של מוסטאנג הוא בדיוק מה שאתם מחכים לו במציאות האפורה המאורגנת על ידי האקו-טוריסטים, ומעוצבת על ידי ברוני היבוא רודפי הבצע
לא, לא בגדתי בצליל המנוע של אלפא GTV הקשישה שלי בת ה-31, המנגנת במפלטה את צלילי יאן סבסטיאן באך, ולא שכחתי חלילה את נהמת הקרב של ארבעת הטרומבונים בבווארית Z3M קופה שלי, ואת הצעקות ההיסטריות שמשמיעה הונדה CRX כאשר ה-VTEC נכנס לפעולה והסל"ד מתקרב ל-8,000, גבול ניתוק ההצתה.
הבנתי רק, ברגשות מעורבים, שהבעבוע של מנוע ה-V8 של מוסטאנג עולה על צלילי המכוניות הללו הרועות בחצרי, וגם אלו שלא השגתי ולא אשיג כבר.
ודאי שמצחיקות אותי עד כאב שיניים כל אותן תחבולות משוכללות של יצרני הרכב המודרני, שנועדו להשמיע לאוזני הנהגים והנוסעים צלילי מנוע שמוגברים באופן מלאכותי באמצעות מגבר, ומשודרים בחלל הרכב ברמקולי הרדיו. ליצרנים אלה ומהנדסיהם הפיקחיים הייתי ממליץ לשמור את שיטת האמפליפייר למכוניות חשמליות, כדי שהחרישיוּת שלהן לא תפתיע הולכי רגל.
פס ששם פס
לו רק הייתי דבק בצעירותי בצליל של מנוע ה-V8, ולא בקרקורים שהפיקו שני הצילינדרים במנוע שתי הפעימות של זוויקאו P-70 (Zwikau), אז הלמות-הדופק של מנוע ה-V8 הייתה הופכת למוזיקה של חיי, סבורני לדאבון הדיעבד.
וכעת, באותה תוגה תוססת השמורה לקשישים, אני עוקב אחר מותם של מנועי ה-V8 נטולי הטורבו, המגורשים בזה אחר זה ממכוניות חדשות בגלל התעמולה של האקו-טרוריסטים.
למזלנו, מול התקפות האקו-טרוריסטים נשארו ל-V8 כמה קווי הגנה אחרונים, בזכות פסי ייצור באמריקה שלא נכנעו ללחץ הסביבתני. תודות להם, גם הנהגים האירופאים יכולים להפוך לבעלים המאושרים של מוסטאנג החדשה – לא רק זו המצוידת במנוע דאון-סייזינגאי, ארבעה צילינדרים וטורבו, אלא גם מוסטאנג GT, המצוידת במנוע V8 אמיתי, נטול טורבו (N/A).
על כנפיו של מנוע זה כתוב בדיוק מה מוסטאנג חושבת על תקנות זיהום האוויר: 5.0, מצוין שָם, ללא תוספת המילים "אקו משהו".
אסרטיביות אמריקנית
הייתה לי הזדמנות פז להכיר את מוסטאנג GT מקרוב, ולגלות שבחניה המנוע משמח-האוזניים מבעבע בבאס דיכאוני משהו, אך הצליל המֵימִי משתנה מיד אחרי לחיצה על דוושת הגז. V8, באסרטיביות אמריקנית טיפוסית, יודע להבהיר שהוא נולד לנהיגה מהירה.
הנהג מנסה להימנע מעור ברווז ומנמלים שמטיילות על הגב, אך זוהי משימה בלתי אפשרית, שכן פריצת הכוח, טיפוס המנוע לסל"דים הגבוהים, ותגובתן המהירה, המיידית, של שמונה הבוכנות של מוסטאנג ללחיצה על דוושת הדלק הם הצגת יחיד משגעת.
קשה לתפוס שיצורים כמו מוסטאנג האמיתית הולכים ונכחדים מעולם הרכב.
רגשי אשמה עליזים
נסיעת מבחן קצרה במוסטאנג GT היא אירוע מסעיר רגשית, ולא בהכרח מהבחינה המוטורית: אתה חש שהאנוכיות שלך תרמה זה עתה להתחממות גלובלית, ופגעה בסביבתך, בטבע ובתושבי האדמה.
לא נעים לי להגיד, אבל הייתי די גאה כאשר דמיינתי אצבע המגיחה מן העננים, מצביעה עליי, וקובעת ברוגז שאני אשם.
טופ גיר
אני מנסה לא לחשוב על תרחיש של הכנסת מגדש טורבו למוסטאנג זו, לרבות הקטנת מנוע בוודאי. הרי לא הסתדרתי עדיין עם הרעיון המטופש של ב-מ-וו, שהלכה אחר אותה עז עיוורת הקרויה "אופנה" והרכיבה טורבו במנוע ששת הצילינדרים המהולל שלה, המותקן גם בבווארית Z3M שלי. הטורבו הנפיק כמה סוסים נוספים ומיותרים, תמורת פגיעה בסגנונו ובצלילו של המנוע.
בהיעדר הגדרה מתונה יותר, תיבת ההילוכים הידנית של מוסטאנג GT, בעלת שש המהירויות, היא שירה. מוט ההילוכים עובד בתנועות קצרות, וגלגלי השיניים של העברות הכוח תוכננו באופן מיטבי, כך שבהורדת הילוך ובהעלאתו צונח מחוג מד הטורים אך במעט. תכנון כזה וגיר כזה הייתי רוצה בבווארית שלי, שנהניתי מהגיר שלה עד שפגשתי את מוסטאנג GT.
הנאה רב-חיבורית
על מוסטאנגים של פעם, אפילו החזקות שבהן מבית שֶלְבִּי הגאון, אמרו בלעג שהן נוסעות כמו מריצה, ומוטב לא להיכנס איתן לסיבוב. ב-Dearborn מישיגן, העיר ששוכן בה מרכז פורד, הבינו שבמאה ה-21 אי אפשר לייצר מכוניות שמיועדות רק לנסיעה ישרה, כי הלקוח המפונק של היום מעוניין לפעמים גם לסובב את ההגה.
ואכן, מהפך: מוסטאנג החדשה אינה נופלת באחיזת הכביש ממתחרותיה האירופיות. הניהוג שלה מנדב הנאה למכביר, היא זריזה, ונשמעת לפקודות ההגה (החשמלי). הציר האחורי הקשיח שעבד במוסטאנגים הקודמות הוחלף במתלה בלתי תלוי, רב-חיבורי. על דיכוי המהירות הופקדו מעצורי Brembo בעלי שש בוכנות, המצוידות בפונקציה של נעילת הגלגלים הקדמיים בלבד, מה שמאפשר "לשרוף את המגפיים האחוריות" (ראו תצלום).
ומה שהכי חשוב לחסידי ה-muscle car: אפשר לדרוש מהציר האחורי שייאבד אחיזה ויכשכש בזנב. לצורך כך, די ללחוץ במשך 5 שניות על כפתור ה-ESP, ובכך להרדים את המייצב האלקטרוני של הנסיעה.
השתובבות מפוקחת
ומי שמעוניין להרפות את הרסן האלקטרוני באופן פרוע פחות, יכול לנצל תוכנה שקיימת במוסטאנג GT, המאפשרת זריקת זנב מבוקרת. זוהי שובבות מפוקחת למדי: בשלב מסוים מגיבה האלקטרוניקה ל"שגיאת" הנהג, ותופסת פיקוד כדי להחזיר את הרכב לשפיות. אין צורך שאסביר עד כמה זה משעשע להשתולל בתנאי בטיחות.
אך לא תמיד צריך לגרור את מוסטאנג GT לאקשן ולהתקוטטות עם כל דבר אקראי שזז וחוטף עווית-אמביציה למראה האמריקנית הרועשת, אשר נראית כאילו יצאה לרגע מאתר הצילומים של הסרט "בּוֹלִיט", ומחייכת כי אינה יודעת שסטיב מקווין איננו עוד.
האמת היא שבמוסטאנג GT לא מוכרחים למהר, ולסחוט פול טיים ג'וב כל כוח ממספר הרישוי. הרי נפלא גם לטייל במוסטאנג לאור שקיעת השמש, כאשר מחוג הסל"ד מצביע על 1,800 סיבובים לדקה.
רֶשֶף כֶּשֶף: אף פעם, בעברה המרשים ובהופעותיה בסרטים, לא הייתה מוסטאנג טובה כל כך כמו עכשיו, בגרסתה הנוכחית, אשר בסעיף הדינמיקה מתקרבת לפורשה 911.
את הקשיש המורשה כובשת לא רק הורדת האספלט הפולני בישורת האוטוסטרדה A2 המובילה מוורשה ללודז', אלא גם הלחימה של מוסטאנג GT בסיבובים – פרי עמלם של מהנדסי מתלים, ובזכות מערכות היגוי ששינו את האופי המסורתי של פורד מוסטאנג.
ודאי כי הצטרפותה הווירטואלית של מוסטאנג GT לדשא בחצרי, לצד בנותיי היקרות, הייתה משמחת את הקשיש המורשה, אך זה בלתי אפשרי באגף המציאוּת, מסיבות כלכליות מובנות
מוסטאלגיה
ערלי-נוסטלגיה למיניהם טוענים שמשהו בנוסח אאודי TT, פורשה 911 הוותיקה (996), פולקסוואגן גולף R או ב-מ-וו M135i יכול להוות תחליף להנאת הנסיעה במוסטאנג. אותי הם לא שכנעו. הרי תמורת חופן שקלים באירופה, ולא הרבה דולרים באמריקה, אפשר להשיג אגדה שנוסעת מעולה.
תודה לך, פורד, על מכונית מעניינות זו, ועל כך שאפשר לאמץ אותה באירופה. אצלנו, לעומת זאת, השיווק של מוסטאנג GT לוטה עדיין בערפל, כי המנכ"ל גיל אגמון עוד לא הגיב לכפפה שזרקנו לפתחו.
טיפ טיפה: עיני חתול ושות'
חברת "נתיבי ישראל" תכננה מערכת תאורה העונה לשם "עיני חתול". מדובר בפנסים נמוכים המוצבים על הקרקע, ומסמנים את קו האמצע של כביש חשוך בשיטה מתוחכמת: הם נדלקים כאשר חיישנים המורכבים בהם מגלים מכונית מתקרבת.
הפרסום בעיתון "כלכליסט" מציין כי הניסויים שביצעו בעלי עניין הוכיחו חד-משמעית את חיוביותן של עיני החתול החכמות במלחמה נגד תאונות הדרכים. כאילו הפנסים הראשיים של הרכב אינם מספיקים עוד כדי לנסוע בבטחה בכבישים חשוכים, כפי שנסענו עד עתה במשך שנים.
"כלכליסט" מתלהב מהמספר הרב של ארגונים וחברות שמשתפים פעולה עם "נתיבי ישראל" בפיתוח שיטת "עיני החתול" החכמות – ורק הקשיש המורשה, ציניקן וחשדן כרוני, נשאר כנראה הספקן היחיד, שאינו משוכנע כי המוח היהודי אכן מצא פטנט חיובי, כפי שטוען "כלכליסט" ספק בתמימות ספק מתוך בורות.
במקום להצטרף למחמאות ה"כלכליסטיות", בחרנו לשאול את הקברניטים של "נתיבי ישראל" ושותפיה למיזם: האם אינכם חוששים שהנהג הישראלי, שאינו מרוכז דיו בגלל אחת מעשרות סיבות אישיות כמו עייפות, ריב משפחתי, התעסקות עם מולטימדיה, שיחת טלפון, בדיקת סמ"ס וכדומה – פשוט יעלה בגלגליו על הפנסים המאירים את הכביש החשוך, ינפץ אותם, ייבהל מכך, יאבד שליטה על רכבו ויתהפך?
ועוד שאלה: חשבתם על הסכנה שטרוריסט פלסטיני המגיע בחושך על אופניים או סתם ברגל, מסוגל פשוט להזיז את שורת הפנסים כדי לגרום לנהגים סטייה לשוליים, ובכך לחולל תאונה קטלנית ולהרוג יהודים, בלי נשק ומבלי לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה?
מי ייקח אחריות אם יקרה דבר כזה?
בקיצור, הקשיש המורשה חושש שמדובר באחיזת עיניים צינית. וכאשר לא מבינים מהי מטרת הפרשה התמוהה של "עיני חתול" ושות', אז לא נותר אלא לחשוד שמדובר בחלוקת כבוד וכסף.
"עיני חתול" חכמות. או לא כל כך חכמות
שואלים את אדוארד
ענת פרידמן: ראיתי סרט של הבמאי קישלובסקי וכל כך התרגשתי. משהו כל כך אמיתי ונוגע בנשמה. לדעתי הוא גאון, משהו אדיר. האם ידועים לך פרטים עליו? האם הוא יהודי? איפה אפשר לקרוא עליו? אולי היה לך קשר איתו?
תשובה: לא הכרתי את הבמאי קשישטוף קישלובסקי, כי הוא גמר את לימודיו באקדמיה לקולנוע בלודז' והחל את הקריירה המטאורית שלו בדיוק בזמן (1968) שאני עזבתי את פולין עקב גל אנטישמיות, שנראה כפוגרום.
כמעט הכרתי את קישלובסקי אישית כאשר חזרתי לוורשה לזמן-מה ב-1991. מבקר הקולנוע הידוע זיגמונט קָלוּזִ'ינְסְקִי – אשר שנינו כתבנו באותו שבועון פולני בשם Nie (לא) אצל העורך יז'י אוּרֱבָּן, יהודי – רצה להכיר לי את חברו קישלובסקי. לדברי מבקר הקולנוע, קישלובסקי התבטא באופן חיובי על סרטיי "בית העלמין רמו", "ולס לבן" ו"הקומה ה-13", וטען בחיוך ששנינו למדנו מהבמאי הצרפתי גודאר. לפי קלוז'ינסקי, קישלובסקי אמר שחבל שעזבתי את פולין לפני שעשיתי סרט באורך מלא.
היום אני מצטער שהחמצתי את ההזדמנות לפגוש את קישלובסקי, שרוב הזמן עבד וחי בחו"ל, וכאשר הגיע לוורשה בשיא הקריירה הקולנועית שלו, לא רצתי אחריו – כפי שאינני רץ אחר חבריי אנדריי ויידה או רומן פולנסקי. אינני יכול לתקן את טעותי זו כי קשישטוף קישלובסקי, שסרטיו המזעזעים בחוכמתם וביופיים זכו בפרסים בינלאומיים רבים, מת בוורשה ב-1996, בגיל 55 בסך הכול.
אמנם קישלובסקי לא היה יהודי, אך הצטרפתי לחברנו המשותף, המבקר קלוז'ינסקי, בעלייה לקברו של הבמאי בבית העלמין פובאזקי (Powazki), והדלקנו לו נר זיכרון שהבאתי מהארץ.
יעקב סבג: לאחר שנתגלה חוסר קיצוני בשמן ברכבי, טויוטה פריוס שנת 2008, נעשתה בדיקת לחץ הפוך במוסך החברה, ונתגלתה ירידת לחץ באגזוז בשיעור של 15-20 אחוזים בכל ארבעת הצילינדרים. בעקבות זאת המליצו לי להחליף מנוע.
כשפניתי לחברה שמכרה לי את הרכב לפני חמישה חודשים (אחריות החברה למנוע הייתה לשלושה חודשים בלבד), הם אמרו לי שניתן להעביר את המנוע שטיפה בחומר מיוחד, שימנע את הצורך בהחלפת מנוע או לפחות ידחה אותה.
שאלותיי הן:
א. האם אכן ישנו טיפול כזה?
ב. האם ייתכן שהחברה שמכרה לי את הרכב עשתה לו בעצמה טיפול כזה, וכך הסתירה את התקלה לכמה חודשים? והאם יש דרך לבדוק ולהוכיח זאת?
תשובה: אינני מכיר את השיטה המבולבלת שהמוסך בדק בה את מצב המנוע בטויוטה פריוס. מה זה קשור למפלט? מה זה "יחס דחיסה הפוך"? אצלי, הפוך זה רק הקפה ששותים לפני ההליך שבו אני מקשיב לקולות המנוע באמצעות סטטוסקופ, ובודק את יחס הדחיסה באופן מסורתי. כדאי לנסות את בדיקה זו גם במקרה של פריוס:
אחרי שמוציאים את הפלאגים ממקומם, יש להצמיד לראש המנוע מָנוֹמטר מכני ולמדוד את מצב הקומפרסיה צילינדר אחר צילינדר – זאת, כאשר הסטרטר עובד והרגל לוחצת על דוושת הדלק עד הרצפה. אם הקומפרסיה תתגלה כנמוכה, יש למזוג לצילינדר מעט שמן מנוע. אם יחס הדחיסה עדיין לא עולה, אזי האשמים באיבוד הדחיסה הם השסתומים, ולא הבוכנות והטבעות.
החשש שלך שנפלת על מוכר פיקחי ומנוול אינו מופרך. בדוק את המנוע בירושלים אצל יהודה במוסך מושיקו, תלפיות.
בחיסוי שם, בתגובה ל"ראו הוזהרתם" ("המפתחות בפנים" 943):
בעקבות הכתבה שלך על סכנות הנהיגה החסכונית, יש לי כמה שאלות: לא קראתי דבר על חוקי הנהיגה החסכונית שדיברת עליהם (מה הפלא, אני קוראת רק את הטור שלך ולא את יתר העיתונות). האם הם רלבנטיים לעיר בעיקר? כי אני משתמשת ברכב לנסיעות בינעירוניות בעיקר, ארוכות, שבהן אני על מהירות ממוצעת של 100-140 קמ"ש, לפי תנאי הדרך, אם אין פקקים ומכמונות מהירות. איך זה משתלב עם חוקי הנהיגה החסכונית, או לחילופין עם שמירה על אורך חייו של המנוע?
- בעקבות עצתך, כשאני מתחילה בנסיעה אני מחכה מעט לאחר ההתנעה, ואז נוסעת לאט מאוד ורגוע כשהמנוע עדיין קר, ובסיום הנסיעה אני ממתינה עוד כדקה לפני כיבוי המנוע. עם זאת, לעתים קרובות נכנסת לפעולה מערכת "עצור וסע", שמכבה את המנוע ברגע שאני חונה. האם זה אומר שההמתנה שלי לשווא כי המנוע למעשה כיבה את עצמו מיד, ואפשר כבר לכבות את האוטו? או שזה לא אותו סוג של כיבוי, ועדיין כדאי להמתין עוד מעט לכיבוי המנוע באמצעות המפתח?
- בכל שבוע אני נוסעת בירידה בסיבובים מתפתלים ומסוכנים בהרים (מול מכוניות שבאות מולי כשהן עוקפות על פס הפרדה לבן). אני רוצה לשמור על הבלמים שלא יישחקו, כי המכונית תופסת תאוצה ומגיעה למהירויות גבוהות מדי וכל הזמן צריך לבלום. לשם כך אני עוברת להילוכים ה"ידניים", להילוך שלישי, בתקווה להחליף את הבלמים בבלימת מנוע. אף על פי כן, המכונית מגיעה גם בהילוך שלישי למהירות 80 קמ"ש לפחות, בירידות התלולות, ושוב אני מוצאת את עצמי נאלצת לבלום.
חוץ מזה, המנוע ממש צועק ומתאמץ בטורים גבוהים ביותר בירידות בהילוך שלישי. האם יש דרך טובה יותר לנצל את בלימת המנוע בעזרת ההילוכים, או לגרום לרכב להבין שבחרתי בהילוך נמוך בכוונה, כדי שלא ירוץ? ומה מזיק יותר לאוטו, נהיגה אוטומטית עם בלימות, או נהיגה פסבדו-ידנית עם בלימות? נראה כאילו הבלימה צריכה להיות נחושה יותר כשהרכב בהילוכים "ידניים" מאשר כשהוא במצב אוטומטי.
זו רק תחושה שלי, או שהטיפטרוניק של הסיטרואן C5 הישנה שלי, מודל 2002, סיפק גיר דומה יותר להילוכים ידניים במצב ה"ידני", מאשר הגיר של הגולף החדשה?
תשובה: בשימוש בתיבת הילוכים אוטומטית פלנטרית – או כל תיבה אוטומטית אחרת, כולל DSG – לא מגיעים לעצירה אינטנסיבית באמצעות המנוע כפי שמגיעים בגיר ידני. גם הטיפטרוניק אינו מסוגל לשנות זאת באופן משמעותי. בקיצור, במכוניות אוטומטיות מוכרחים להשתמש בלחיצה על דוושת המעצורים כדי לעזור לעצירה החלקית באמצעות המנוע. את מערכת "עצור-סע" מומלץ לבטל.
ברוני היבוא ממשטרים את שוק הרכב העברי לפי טעמם ושיקולי כדאיות, ופוסלים לעלייה ארצה דגמים שהרווח עליהם נמוך. אך גם הלקוחות עצמם נרתעים משלוש דלתות, כאילו רמב"ם או מהר"ל הוציאו נגדן פסק הלכה
אף אחד מגדוד כתבי החצר לא התחצף דיו כדי להשתחרר מהרצועה, ולשאול את אדוניו היבואנים מדוע הם שומרים את התפריט שלהם חף מדגמים מעניינים, בעלי נפש ספורטיבית, או סתם שגרתיים פחות מהסחורה השימושית יותר אמנם, אך משעממת.
לשמחת נפשי, החצר היחידה שאני נאמן לה היא זו הפרטית שלי, הלועזית – אשר את הדשא הירוק בה מלחכים כמעט אלף סוסים גזעיים, המחולקים בין חמש בנותיי מבית הונדה, בית ב-מ-וו ובית אלפא. משום כך, וגם משום עקרונותיי המוזרים, שאינם מתיישבים עם המציאות הקיימת, אינני מחפש תמיכה תחת חסותו של אדון כלשהו.
וכך, כפרש בודד, וסוג של קרצייה מזדקנת (אך בלתי תלויה עדיין), הספקתי כבר לשאול ולא לקבל תשובה מדוע יבואן סוזוקי, מר צבי נטע, משאיר לגויים בלבד את היפנית המסקרנת העונה לשם סוויפט בגרסת ספורט (1,500 סמ"ק, 130 כ"ס), אשר מזכירה לי את מיני קופר שלי שאהבתי בצעירותי, הרבה לפני שהחלו לזייף אותה.
גם יבואני רנו, משפחת קרסו, חטאו בבגידה כלפי חוטר מוטורי רענן – כלפי רנו טווינגו, שגרסתה הקודמת השאירה זיכרון מתוק בלבבות רבים בארץ. חבל לפספס את טווינגו המחודשת, שהיא ממתק עירוני מוצלח לא פחות מאמא שלה, ועוד חזרה ל"ספסיאליטה דה לה מזון" של הצרפתים, כלומר להנעה אחורית.
אותו יבואן רנו, מסיבות השמורות אצלו, אינו משווק בארץ גם את רנו גרנד Espace 2.0 dCI, משפחתית שהיצרן הצרפתי מגדיר כמלון חמישה כוכבים לשבעה נוסעים, שאפשר לראות ממנו מה שרוצים מבעד שפע החלונות. זו נראית כהגדרה קולעת, כי במבחן שערך Euro NCAP זכה דגם האספייס בחמישה כוכבים. חוגי הביקורת בחו"ל הכתירו דגם זה כאחד ממכשירי התנועה הטובים בעולם בקטגוריית "ואן שבעה מקומות".
שאלה דומה הפניתי גם אל היבואנים החדשים של אסטון מרטין (שאת שמותיהם עוד לא למדתי): מדוע הם לא הביאו ארצה את אסטון מרטין סיגנט (Cygnet) הקטנה, שהיא בעצם טויוטה iQ – רק בנויה בבית אסטון מרטין, חמושה באביזרי היוקרה של הפירמה ונושאת את שמה?
בינתיים, התהייה שלי לגבי סיגנט אינה רלוונטית עוד, כי אסטון מרטין חדלה לייצר אותה בנימוק ש"מחירה הנמוך" (נמוך? 30 אלף ליש"ט?) פוגע ביוקרת הפירמה. וחבל, כי סבורני שבהרצליה-פיתוח, בסביון ובקיסריה היו חוטפים כמו לחמניות טריות את סיגנט הקטנה והסנובית, באשר היא אנטיתזה של ה"קוריאניות לעמך" כמו קיה פיקנטו או יונדאי i10.
טעם טוב? בעיה שלך
הקולגות כתבי הרכב, אשר חלקם לצערי הם יוצאי "טורבו" שערכתי, אינם מעזים לפצות את פיהם לא רק בנושא היעדרם של דגמים ייחודיים, אלא גם בנושא כאוב נוסף: אדוניהם מקרטל היבואנים העבריים אינם מאפשרים עלייה ארצה לגרסאות שלוש דלתות של דגמים המשווקים בארץ בחמש דלתות.
בין מסורבות העלייה: יונדאי i20, שהיצרן מכנה אותה "קופה", אופל קורסה שלוש דלתות, סיאט איביזה שלוש דלתות ופיז'ו 208, אף היא בגרסת קופה. כל הרביעייה הזו תפורה לרווקים/רווקות, או לזוגות צעירים שוחרי התרחקות מהקופסה ובעלי נטייה ספורטיבית, אשר רוח טעמם נוחרת בבוז קל למראה משפחתית סטנדרטית (או המחשבה עליה). למענו של קהל יעד זה פיתחו כאמור יונדאי ואופל גרסאות שלוש דלתות, וגם סיאט ופיז'ו רקחו כאלה כדי לא להישאר מאחור.
רק שוק הרכב העברי נותר חסר עניין בשלוש דלתות, כאילו רמב"ם או מהר"ל הוציאו נגדן פסק הלכה.
שלוש זה לא נדוש
אמנם תצורת שלוש הדלתות נוחה פחות מאשר משפחתית קטנה חמש דלתות, אלא ששלוש דלתות מעוררת חיוך כבר בבוקר, כשיורדים אליה, והמבוגרים שבינינו חשים עצמם צעירים יותר במכוניתם הצעירה. הקשיש המורשה בדק את זה על עצמו.
הנה הפרופיל של ארבע ידועות בגרסת שלוש דלתות, אשר מבקשות להכיר יהודים ולזכות אצלם באימוץ כשר. התבוננו בהן מקרוב, בלי הנחות ליופיין וצעירותן, וללא התחשבות בכך שאת רוב נקודות החובה הן קיבלו בירושה מגרסאות המקור שלהן, בעלות חמש הדלתות.
יונדאי i20 קופה: עוצרת היטב
בין ארבע ה"שלוש דלתות" שאנו מתארים כאן, יונדאי היא היחידה שמצוידת במנוע ארבעה צילינדרים בנפח מכובד (1,368 סמ"ק/ 100 כ"ס), מה שלא נותן לה יתרון בביצועים. כנגד זאת, הקופה הקוריאנית יודעת לעצור מ-100 קמ"ש למנוחה בתוך 33.6 מטרים, ממש כמו מכונית ספורט גזעית.
בזכות שלדה קשיחה, i20 קופה יושבת טוב על הכביש. המנוע משתף פעולה בהתלהבות עם תיבת הילוכים קצרה – מה שמקנה לה זריזות בנהיגה עירונית, אך בכביש מהיר הנסיעה מלווה לצערי ברעש.
צריכת הדלק של יונדאי 120 קופה אינה גבוהה, אך גרועה מזו של קורסה, איביזה ו-208.
אופל קורסה: צריכה משמחת
קורסה צוברת נקודות זכות עקב מושבים נוחים ושלדה המתמודדת היטב עם כביש משובש. 90 כוחות הסוס המיוצרים על ידי שלושה צילינדרים, אין די בהם כדי להזיז בקלות את גופה הכבד של אופל. זו ממש לא אותה קורסה הקרבית אשר בשנות השמונים למדתי בעזרתה להכיר סיבובים במסלול המרוצים הוקנהיים, לפני שהתיישבתי במפלצת הבית של המסלול: ב-מ-וו M3.
בקורסה של פעם גם לא היו כל החידושים המעצבנים, כמו מוניטור מודרני המותקן רחוק מכדי לגעת בו באצבעות. משמחת רק צריכת הדלק הנמוכה (5.5 ליטרים/ 100 ק"מ).
סיאט איביזה: לא תירשם בגנזך
עמדת הנהג היא זיווג בין אסתטיקה ופונקציונליות, שמאפשר תפעול אינסטינקטיבי. 95 כ"ס לא מגלגלים אמנם את האספלט תחת צמיגיה של איביזה, אך גם לא מתקשים במיוחד ליישר קו עם הביצועים של שלוש המתחרות.
בעימות עם הללו, איביזה בעלת שלוש הדלתות מסתפקת ב-5.6 ליטרים/ 100 ק"מ. זהו חידוש משמעותי, כי האיביזות של פעם שתו כמות דלק כזו בסיבובי סרק. אלא שהביצועים של האיביזות העתיקות הללו נרשמו בגנזך הרושם של זיכרוני. למעשה, ממבחן שערכתי בספרד לאיביזה הוותיקה, הבאתי לירחון "טורבו" ז"ל תצלום של מד מהירות המצביע על 204 קמ"ש. לא רע בשביל 100 כ"ס של שנות השמונים.
הספרדייה החדשה נבנתה לפי הסטנדרטים של השוק הנוכחי. היא אינה שובבה כסבתהּ, וגם חסרים לה כמה סנטימטרים בחלל הפנימי ובתא המטען. גם המעצורים שלה לא מבריקים בהשוואה ל-i20. מזווית הראייה של קשיש מורשה, ארבע שנות האחריות הן ההיבט החיובי העיקרי של איביזה זו.
פיזו' 208: הנדסת ענוש
אינני אוהב את פתרון הפלא של פיז'ו – הגה שעבר דאון-סייזינג ושעונים במיקום גבוה, המאפשרים לכאורה להציץ בהם מבלי להסיר את המבט מהכביש. לי זה מפריע דווקא בניהוג. הרי ההגה מסתיר בכל זאת את מד המהירות ואת מד סיבובי המנוע, שהם קטנים מדי וקריאוּתם פושרת.
זו חוויה מכורכמת לאחוז בהגה מוקטן, ועוד מורד עד הברכיים. פיצוי מסוים על הנדסת האנוש הבעייתית, הכוללת מושבים רכים מדי, מספק מנוע שלושה צילינדרים, העובד בהתלהבות, עולה מהר על סל"ד ומשמיע רעש ספורטיבי נעים לאוזנו של נהג אמביציוזי.
100 קמ"שים מגיעים אחרי 10.4 שניות, ומחוג מד המהירות מטייל עד 190 קמ"ש. די בכך כדי שכל המתחרות בקבוצת שלוש הדלתות יישארו מאחורי 208, ומה שחשוב – הביצועים המרשימים של פיז'ו זו לא שינו את צריכת הדלק, שנשארה הכי נמוכה מול i20, קורסה ואיביזה.
התפנוקים הקהו את חושיהם?
אז מה הסיבה לכך שאף חֲצַר-צְרוֹן אינו מזכיר בכתיבתו את עניין שלוש הדלתות הצנועות, המחכות לעלייה ארצה כדי שבעזרתן ישתנה מראה רחובות העיר? הרי גם אם נעמוד בפקק, פוטוגני יותר לשבת בקופה אלגנטית ולא בסתם פחית משפחתית.
האם הקולגות, הצעירים למראה, נרדמו, ואף הזדקנו נפשית, על כריות המשי בארמונות היבואן? האם הם התברגנו (ועוד בכלי רכב שאינם שלהם), ואיבדו את חוש השיפוט המאפיין צעירים חסרי מנוח? או שמא הם סתם לא רצו לתמוך בדגמים שאדוניהם היבואנים לא יעשו עליהם קוּפָּה נאה כמו זו שהם עושים על חמש דלתות?
המוחרמות. לא חראם? האמת היא שיותר מהזלזול של יבואני הרכב העבריים בארבעה דגמים חביבים המצוידים בשלוש דלתות בלבד – יונדאי i20 קופה, אופל קורסה, סיאט איביזה ופיז'ו 208 (כולן בתצלום) – מטרידה אותי ההחלטה המוזרה של יבואן פורד להשאיר בגולה את מוסטאנג GT החדשה.
הרי לכל אחת מארבע ה"שלוש דלתות" יש בשוק שלנו אחות בעלת חמש דלתות. אמנם יפה פחות מה"קוּפֶּה" ולא מסובבת ראשים של עוברי אורח, אך שימושית יותר ליומיום.
המצב שונה לגבי מוסטאנג GT, שאין לה אצלנו אף מחליפה המוכנה להתחרות במחיר אנושי מול כל חבורת הספורטיביות מהמדף העליון. גם מוסטאנג זו, כמו חבורת הסנוביות בנוסח פרארי, מזראטי, אאודי (R8) או פורשה, נבנתה בניגוד לדעתם של האקו-טרוריסטים, ועוד מייצגת אגדה אמריקנית מסורתית. היא מצוידת במנוע V8 בנפח 4,951 סמ"ק המייצר 421 כ"ס, ובימים אלה חוגגת באירופה, שם מחירה (175 אלף שקלים) הופך אותה עדיפה על מתחרותיה, המציגות ביצועים דומים אך יקרות בהרבה.
אני מרשה לעצמי לעשות משהו שכתבי החצר היו מאבדים הכרה לפני שהיו מאפשרים לעצמם לעשותו, ופונה למנכ"ל גיל אגמון, שהכרתי בוורשה עוד כשהיה ילד מנומס דובר עברית: שמע, גיל חביבי, לדעתו של קשיש מורשה, והבא ארצה את מוסטאנג GT הצנועה והשרירית. נוכחותה אצלנו תמחק חיוכי שמחה מפרצופם של כמה ברוני יבוא, המביאים בורגניות ספורטיביות אשר שוויין, להבדיל ממוסטאנג זו, הוא מיליוני שקלים.
ואם לא תצליח, מר אגמון, לפתוח ערוץ יבוא מסחרי של מוסטאנג GT, אז לפחות תפצה את עצמך באחת כזו, רצוי אדומה.
למטה: מוסטאנג GT. מנוע V8, הנעה אחורית, תיבת הילוכים ידנית, מהירות מרבית 250 קמ"ש, זינוק 0-100 קמ"ש בתוך 4.8 שניות. המחיר בגולה: 175 אלף שקלים
שירוט לקוחות
בכל אופן, מסיבות מובנות כאלה או אחרות, לא נשמע אצלנו עד עתה שום צוויץ כלפי ברוני הייבוא. אף חצר-צרון לא מעיק עליהם בַּטענה: ברונים יקרים, התגאיתם לאחרונה בהכנסות של מיליוני שקלים, שהן רווחים בקנה מידה היסטורי בביזנס הגלגלים הכחול-לבני – וחרף זאת אינכם לארג'ים דייכם כדי לשווק גם דגמים רווחיים פחות, ככה סתם, לטובת לקוחות בררניים המעוניינים לא רק במכונית חסכונית ואמינה אלא גם כזו המייצגת את סגנונם.
וכך יושבים להם הברונים לבטח, מוגנים משאלות מביכות. שהרי שייכוּת לגדוד כתבי החצר מחייבת את החייל להישמע לקצונת היחצ"נים, ליבואן עצמו, ואף לרעייתו ולבניו. זה היה עשוי להיות משעשע, לולא היה זה עצוב.
טיפ טיפה: שידור חי מהשטח
אני פוחד לנסוע עם נהגים שבמקום להסתכל במראות מסובבים את ראשם. אם אני שואל אותם בעדינות למה הם עושים את זה, הם עונים שהמראות משקרות, כי הן לא אומרות מה קורה בשטח המת.
ואמנם, שטח מת עלול להוביל למצבים מסוכנים במהלך עקיפה או החלפת נתיב נסיעה. כדי לצמצם את השטח המת ככל הניתן צריך, קודם כל, לכוון את המראה המרכזית כך שכל המתרחש מאחורי המכונית ייקלט בה. את מראות הצד יש לכוון כך שמכוניתנו תיראה בהן רק אם נסיט את גופנו לעבר המראה. נהג היושב כשראשו מופנה ישר לא אמור לראות במראות הצד שום חלק של מכוניתו. אם נכוון כך את שלוש המראות, השטח המת יחוסל במידה רבה.
כשאנו קולטים מכונית שעוקפת אותנו בכביש מהיר, נבחין בה קודם כל במראה המרכזית, נמשיך לעקוב אחריה הן במראה המרכזית והן במראת הצד השמאלית, ולבסוף נצפה בה רק בראי שמאל. כך נקלוט אותה לאורך כל דרכה, מבלי שתיעלם מעינינו לרגע.
לא פעם השתוממנו כאן על העובדה שלהקות כתבי הרכב אינם מצדדים במראה מרכזית פנורמית, בנימוק שהיא מעוותת את המרחק מהמכוניות סביבנו. זוהי טענה בלתי מוצדקת, שכן מהר מאוד מתרגלים לשקרים הקטנים של המראה הפנורמית. בתמורה, היא מצילה אותנו במכוניות רבות שניחנו בחלונות אחוריים קטנים ובעמודים אחוריים רחבים, אשר מסתירים את הראות באופן מסוכן.
שואלים את אדוארד
ישראל, מעלה-אדומים, בתגובה למכתבו של אשר חג'ג' עם המאזדה שמתחממת ומתקררת תוך רבע שעה ("שואלים את אדוארד" 943): הייתה לנו אותה בעיה, ואחרי הרבה ניסיונות החלפנו את חיישן גלגל הזיזים וזה פתר את הבעיה.
חננאל: אני מעוניין לקנות רכב אוטומטי יד שנייה לצורך נסיעות יומיות ממודיעין לירושלים, בתקציב של כ-40 אלף שקלים. מחפש בעיקר רכב שידע להתמודד עם העליות לירושלים ועם יכולת לבצע עקיפות בדרך העולה לשם. אין לי צורך ברכב גדול, ולכן חשבתי על קיה פיקנטו, סוזוקי ספלאש או פורד פיאסטה. אשמח לדעתך איזה רכב כדאי לקנות.
השאלה השנייה שלי היא למקרה שלא ניתן יהיה למצוא את הרכב ממכר כלשהו: האם עדיף לדעתך לקנות מחברת ליסינג (כך ידוע לפחות שמישהו טיפל ברכב), או לחפש באתרי יד שנייה למיניהם?
תשובה: ראשית, חוששני שאם תקנה פיקנטו או ספלאש, ועוד כאלה המצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, תצליח לעקוף בעליות רק רוכבי אופניים, ולא בהכרח את כולם.חוץ מזה, צעצועים עירוניים כדוגמת פיקנטו וספלאש אינם מתאימים לנסיעות בינעירוניות. גם מטעמי בטיחות. גם פיאסטה אוטומטית איננה מלכת העליות. חמוש בסכום של 40 אלף שקלים, הייתי מחפש כלה בין מכוניות רציניות יותר, ואם זה אפשרי (אם כבודו אינו סובל ממגבלות כלשהן), הייתי שוקל בכל זאת שדרוג לגיר ידני, המציע חיסכון ממשי בדלק ושליטה טובה יותר בניהוג.
שנית, אמנם פחות חשוב היכן קונים את המכונית, שהרי ממילא יש לבדוק בקפדנות את מצבה המכני של המועמדת – אך הייתי מעדיף בכל זאת אחת מיד פרטית, רצוי מבית טוב, שלא חסכו בו שקלים ודאגה על אחזקתה.
גלעד: רכשתי זה עתה פורד פוקוס 2008 (הדגם שלאחר מתיחת הפנים). הבעלים היה דקדקן וטיפל בה במוסך מורשה של היבואן מאז שעלתה לכביש, כך שיישור הקו שנדרש הוא טיפול שנתי רגיל.
להפתעתי, גיליתי שלפי ההוראות לא מחליפים שמן גיר ברכב הזה, וכך הדגישו גם במוסך יבואן. שיטוט באינטרנט העלה סיפורי בלהות על גירים ששבקו חיים ימים בודדים אחרי החלפת שמן, ובמיוחד במקרים שבהם לא הוחלף שמן עד אז. האם כדאי להתעקש על החלפה כדי לשמור על חיי הגיר, או שלאור העובדה שהשמן לא הוחלף מעולם במשך שבע שנים ו-90 אלף ק"מ, לא כדאי לקחת את הסיכון הכרוך בהחלפה, ואפילו חלקית? אני אובד עצות מכל שטף הדעות, ולעזרתך אשמח.
תשובה: שמן גיר מחליפים אך ורק במכונים לגירים אוטומטיים. אין מסתפקים, חלילה, במוסך רגיל – אפילו הוא מוסך מורשה על ידי היבואן או מוסך מרכזי השייך לפירמה. כי תהליך החלפת השמן בתיבה אוטומטית דורש מיומנות, לרבות הקפדה על טמפרטורה מסוימת, סבלנות ועוד סבלנות. החלפה פארטצ'ית, שבעקבותיה רק חלק מהשמן מוחלף, והמסנן נשאר סתום ואף נסתם עוד יותר – אכן עשויה לגרום הפתעות לא נעימות.
אגב, כל יצרני הגירים האוטומטיים (כולל DSG ודומיהם), וכל יצרני השמנים, ממליצים על החלפת שמן אחרי 60 אלף ק"מ.
לא רק בנות צעירות נפגעות בגלל אנורקסיה, אלא גם מכוניות שהנהגים שלהן עברו שטיפת מוח ללא קונדישינר
כללי החינוך הבסיסיים ממליצים לא ללכת שבי אחר עניינים שליליים כמו עישון, שתייה או התמכרות לסמארטפון, אך לאמיתו של תכלס, לרשימת נפילות זו יש להוסיף את הנהיגה החסכונית, הקרויה בלעז eco-driving.
על סכנותיה של אופנת האקו-דרייבינג לא יספרו לנו סוכני ההפצה הנלהבים שלה, הרואים בעצמם נושאי שליחות אקולוגית. למעשה, תעמולת הנהיגה החסכונית גברה כל כך, עד כי לא מופרך לצפות שבמבחן לרישיון נהיגה הבוחן יבדוק אם הנהג החדש יודע לחסוך בדלק.
חזון זה דחף כבר בוהן אל המציאות: כבר עכשיו מכוניות – ולא בהכרח מהמדף העליון – אומרות לנהגים מתי כדאי להם לשנות הילוך לטובת איכות הסביבה וחיסכון כספי מסוים.
דיאטה עם סוף-פתע
במסגרת חשדנותו הבריאה של הקשיש המורשה כלפי פטנטים להפחתת צריכת הדלק, הזכרנו כאן כבר את מערכת "עצור-סע", אשר עלולה להמיט על המנוע תקלות ולגרום איבוד כוח למצבר.
אך "עצור-סע" איננה הניסיון המסוכן היחידי לחתוך בהוצאות הדלק. במחקרים זרים התגלה שגם נהיגה מחושבת מדי, כזו המיישמת את כללי אסכולת האקו-דרייבינג, יש לה צד הרסני, שעליו לא יספרו לנו מדריכיה וחסידיה של אסכולה זו, כי במיסיון כמו במיסיון.
שמעו הוזהרתם: כל החיסכון שהצלחנו להשיג בתחנת הדלק באמצעות נהיגה קפוצה – סביר מאוד שלא ישַמֵח את קופתנו, משום שאותו סכום שנחסך, ואף גבוה ממנו בהרבה, יעזוב את כיסינו לטובת מוסכים, אשר יתקנו מספר רב של תקלות שאנו עצמנו גרמנו עקב משטר הנהיגה החולני.
יצא שכרנו בהפסדנו: רצינו אזרחות טובה, התחשבות באפקט החממה וקצת חיסכון כספי, בשביל הכיף הפרוזאי – והנה, בסופו של תהליך, הרעבת המנוע התגלתה כניסיון יקר אשכרה.
בטן הומייה ומקרקרת
שיטת האקו-דרייבינג מלמדת שנסיעה בסיבובי מנוע הכי נמוכים שאפשר היא הדרך הפשוטה ביותר לחסוך בדלק. יצרני הרכב נענו לשטיפת מוח זו: במכוניות מודרניות רבות, האלקטרוניקה מדליקה את לוח המחוונים בנורות הדורשות לשלב הילוכים גבוהים מיד-כמעט לאחר הזינוק.
ואמנם, אם נציית בהכנעה להוראות המכונית, המנחות אותנו לנסוע לאט בהילוך גבוה – צריכת הדלק עשויה, אכן, להתקרב לנתונים התיאורטיים שהיצרן מתגאה בהם, המבטיחים לסחוט צרור נאה של קילומטרים מתוך ליטר דלק אחד.
אך הנהג החסכוני, המרוצה עד קו האוזניים, אינו שם לב (וכתבי החצר אינם מזהירים אותו, בוודאי, כדי לא להקדיח את יחסיהם עם אדוניהם היבואנים, המשווקים דגמים שהחיסכון הוא דגלם) כי ברוב דגמי הרכב החדשים סיבובי המנוע הנינוחים, אשר מומלצים מטעמי חיסכון פלא – גבוהים רק במעט מסיבובי סרק!
טורים נמוכים מדי אלה אינם מהווים בעיה כאשר המכונית מתגלגלת לה ברוגע. האסון המכני והטכנולוגי נכנס לפעולה כאשר אנו, בגלל סיבה כלשהי, כמו למשל תגובה מבוהלת לצפצופים של נהגים מעוצבנים הנוסעים אחרינו, נזנח לרגע את האקו-דרייבינג – ונלחץ על דוושת הדלק בחוזקה מבלי להוריד את ההילוך ה"חסכוני" להילוך נמוך, במטרה לזוז מהמקום מהר ככל שיצרן הרכב מאפשר. פעולה אינסטינקטיבית זו גורמת מיד למנוע להיכנס לרזוננס צורם לאוזן, ולסבול מרעידות המטלטלות את המכונית.
הרעש והרעידות פוגעים לא רק בנוחות הנסיעה אלא גם באמינות הרכב, משום שתופעות אלה מצביעות בסבירות גבוהה על כך שהמנוע, תיבת ההילוכים, הדיפרנציאל והעברת הכוח לגלגלים עובדים במאמץ-על.
פרא אציל זה לא מיתוס
באותם מחקרים לועזיים התגלה גם שנסיעה בסל"ד חסכוני, כלומר נמוך, הנאכפת בעקשנות גם כאשר המכונית נתונה בתנאי מאמץ כמו זינוק פתאומי ללא הורדת הילוך, או עלייה תלולה, או נסיעה איטית חסכונית במשקל מרבי, ועוד במזגן דלוק – פוגעת בבריאות המנוע הרבה יותר מאשר נסיעה בזבזנית המתפרעת על סיבובי מנוע גבוהים מדי!
מכוניות מסתירות את האמת
דא עקא שברוב המכוניות המודרניות קשה להבחין באותן רעידות מסוכנות, המסמנות לנו כי המנוע בסכנה ואינו שבע רצון ממשטר הקמצנות, קרי מהשימוש בסל"דים נמוכים מדי. קשה להבחין בסימני אזהרה אלה, משום שהכריות ההידראוליות שהמנועים ישובים עליהן, וגלגלי התנופה המודרניים, בעלי שתי המשקלות, יודעים לספוג היטב את הרעידות, וכך הם משתיקים את אפקט המתיחה המיוצר על ידי סיבובי המנוע הנמוכים.
בקיצור, המערכות המתקדמות (בניגוד למכוניות מדורות קודמים) מקשות מאוד על הנהג לזהות את התהליך המסוכן. הן מסתירות את האמת על המתחולל ברכב: פגיעה במערכת התזמון, בבוכנות, בטלטלים, במסבים ובגל הארכובה. המחלה הרוחשת תחת מכסה המנוע מתקדמת בחשאי, כסוד של הרכב עצמו, עד כי תקלה פתאומית משביתה את הנסיעה ודורשת גרר.
רק אז נחשפים ממדי הנזק של רגל רפויה על הגז.
יצרן הדו-משקלות מזהיר
ZF, אחד היצרנים של תיבות הילוכים ורכיבים המעבירים את כוח המנוע לגלגלים, פרסם אזהרה שלפיה נסיעה באורח קבע על סיבובי מנוע נמוכים פוגעת בגלגלי התנופה המודרניים, הבנויים כדי למנוע מהנוסעים לחוש ברעידות הרכב.
ואם גלגל התנופה הדו-משקלתי הפגוע לא יצליח לספוג את הרעידות המסוכנות של המנוע, אזי תיפגע תיבת ההילוכים, בין אם היא ידנית או אוטומטית.
הטורבו מעדיף להתאבד
נסיעה איטית, המבוצעת בגבול חניקת המנוע, פוגעת ברכב בדיוק כמו זינוקים אנרגטיים שחצניים המלווים בחריקת צמיגים מפחידה.
זאת ועוד: נסיעה עדינה מדי, חסכונית כביכול, הנערכת כאמור בטורים נמוכים, ממיטה פורענות גם על מערכות טורבו. למעשה, הטורבינות המתקדמות, היקרות, המבוססות על גיאומטריה משתנה, הן הקורבנות המיידים של נסיעה סגפנית אדוקה.
הוכח גם כי אם אנחנו, הנעולים פסיכולוגית על נסיעה חסכונית, נכפה סל"ד נמוך על מנועי TSI של פולקסוואגן, המופיעים גם בדגמי סקודה וסיאט, אזי ייגרמו להם תקלות רציניות. הסיבה: נסיעה חסכונית גורמת הצטברות לכלוך ופיח בראש המנוע ובמעברים – מה שמחבל בגסות בוויסות הפליטה, שאמורה לזרום לכנפי הטורבינה בהתאם ללחץ הגזים.
טיפול פלא בכביש מהיר
נוסף לכל הצרות, נסיעה איטית יודעת לפגוע גם במערכות הפליטה: המים המצטברים בתוך ה"קעסלע" של המפלט בזמן נסיעה חסכונית אינם יכולים להתנדף החוצה (משום שה"קעסלע" אינו מתלהט דיו) – ומערכת הפליטה תופסת חלודה.
הפתרון: לכבד את המנוע באוורור טבעי, באמצעות נסיעה כוחנית למדי על כביש מהיר. אם לא נעשה זאת, שסתום הרה-סירקולציה של גזי הפליטה (ERG) ייתפס וייסתם. כך יקרה גם למאייד הקטליטי ולמסנני החלקיקים.
פרדוקס 1
במכוניות שהפכו לקורבנות נסיעה איטית בגלל נהגים המאמינים בנהיגה אקולוגית נפגעים… המעצורים דווקא. לא המעצורים הקדמיים, כמו במכוניות הנוסעות מהר, אלא המעצורים האחוריים.
הנה ההסבר: בזמן עצירה עדינה עובדים רק הדיסקיות והדיסקים הקדמיים. כתוצאה מכך, מערכת הברקסים האחוריים, הנמצאת בחוסר מעש, חוטפת קורוזיה, המסוגלת לגרום להינעלות מסוכנת של גלגלים אלה.
זה קרה כנראה לקליאו B השייכת לידידה שלי. למזלה של הגברת זה קרה בחניה בירושלים, ולא בעת הנסיעה לשם.
הסברתי לה את סיבת התקלה, וחטפתי על הראש: "אני נוהגת לאט?", כעסה בעלת הקליאו. "אתה יודע כמה 1,600 אוטומטיות אני עוקפת ב-1.2 שלי?"
פרדוקס 2
אם אין די בלחץ שמפעילים מטיפי האקו-דרייבינג על הנהג, גם המנועים עצמם, כלומר אלה שעברו "דאון סייזינג", מעודדים את הנהג לנסיעה חסכונית. וכך הם עושים זאת:
רוב המנועים המוקטנים, בעלי הנפח הזעיר, הנהנים מטכנולוגיה מודרנית בנוסח הזרקה ישירה, וממגדש טורבו המעניק להם הספק שהיה שמור עד עתה למנועים בעלי נפח – מפגינים את חסכנותם המהוללת רק בנסיעות מתונות. לחיצה נמרצת על דוושת הגז, בניסיון לעורר לחיים את כוחות הסוס המרשימים על הנייר, מחוללת אצל המנועים המוקטנים תיאבון מוגזם לדלק, כאילו הם מעולם לא עברו הקטנה ניכרת. מין צדקנות נקמנית.
קורבן של דאון-סייזינג: מחלקת הספורט של קונצרן "פיאט קרייזלר אוטומובילס" (FCA), אשר עודנה מאושרת וגאה בזוג מנועי V8: אחד SRT-8 בנפח 6.4 ליטרים, והשני Hellkat בנפח 6.2 ליטרים – תעמוד בקרוב מול מהפך. כי לפי השמועה בענף הרכב האמריקני, מנועים אלה, המבטיחים ביצועים מרשימים לדגמי הדגל של FCA, עומדים ליפול קורבן לשיטת הדאון-סייזינג.
אמנם מנועי ה-V8 עומדים לאבד נפח בשיטה הנהוגה מעבר לים, שהיא קיצונית הרבה פחות מהשיטה האירופית. וכך, את מקומם של מנועי ה-Hemi המסורתיים המורכבים בדגמי דודג' יחליף המנוע העתידי של FCA, המסתפק ב-6 צילינדרים שמסודרים בשיטת V6 ומחוזק בטורבו.
יחידה הנעה מופחתת זו פורסמה כמנוע העתידי של צ'לנג'ר SRT בגרסת Hellkat, שהיא ה-muscle car הכי חזקה בהיסטוריה, ומופיעה כבר הלכה למעשה באב-הטיפוס של האיטלקייה החדשה אלפא רומיאו ג'ולייטה.
השמועה על הדאון-סייזינג המתקרב, ש-FCA אינה מכחישה אותה, מכניסה לעצב עמוק את חסידי הנפח המסורתי. במיוחד לאחר חימושה של צ'לנג'ר SRT הלקאט ב-707 מוסטאנגים שריריים, המבטיחים למשפחתית האדומה זינוק לרבע מייל בתוך 11.2 שניות בשימוש בצמיגים נורמליים, ובתוך 10.8 שניות בצמיגי מרוצים. סוף סוף שנייה וחצי פחות מפורשה 911 השאפתנית, הבנויה למסלול
טיפ טיפה: נתונים לתמימים
קוני מכוניות מגלים באכזבה שלמרות הקפדתם על חיסכון בדלק, הצריכה היומיומית גבוהה באחוזים ניכרים מהתצרוכת המתנוססת בתעודת הלידה של הרכב.
את פשר הפער הזה הסברנו כבר בכך שנתוני הקטלוג נמדדים בתנאי מעבדה, ולא בחיי המציאות על האספלט. קשה יותר להסביר את תדהמתם של בוחנים אשר "חושפים" חגיגית בדו"ח המבחן שלהם, בכל פעם מחדש, כי השתייה הממשית של הרכב הנבדק אינה דומה למספר הצנוע שפורסם על ידי יחצ"ניו. ממש הפתעה.
יש משהו משעשע בתמימותם של אותם בוחנים, אשר קובלים בחצי-פה על האופטימיות של התצרוכת המוצהרת – ומצד שני מקבלים כמו תורה מסיני רשימה ארוכה של נתונים נוספים שהיצרן מפרסם. אותם בוחנים אינם מפקפקים, למשל, בתוצאות הזינוק של מכונית המבחן ממצב מנוחה ל-100 קמ"ש, אף כי הם נקבעו במעבדה, בחישוב מתמטי סטרילי. הוא הדין לגבי מספר הסוסים המכניים העובדים תחת מכסה המנוע.
ובעוד אנו, הישראלים, נאלצים-כמעט להאמין במהימנותם של פרמטרים אלה שהיצרן מעיד על עיסתו – במדינות הלעז קיימים מכונים המציעים בדיקה מיידית של כוחות הרכב. את הזינוק, אגב, כבר מזמן לא בודקים בסטופר אלא במכשיר המתבסס על נתוני GPS מדויקים ומוצמד לשמשה הקדמית.
אלינו קדמה זו עוד לא הגיעה. אם משום שמהימנותו של המפרט הטכני לא מטרידה אותנו כל כך, ואם משום שאחרי שזורקים כסף רב על מכונית, נעים יותר להאמין שהיא חזקה ומהירה.
שואלים את אדוארד
ישראל שחר, נתניה: כלתי מועסקת כאחות בבית חולים במרכז הארץ, ועושה דרכה מבקעת הירדן כמה פעמים בשבוע בשעות שונות ומשונות. לפיכך נזקק הזוג לרכב אמין. הם בחרו בסוזוקי אלטו חדשה, גיר ידני, עם שלוש שנות אחריות או 100 אלף ק"מ.
לפני כמה חודשים הגיע הרכב לטיפול 15,000 במוסך מורשה של סוזוקי בירושלים והוחזר הביתה בו ביום. בדרך הביתה, לאחר נסיעה של כמה עשרות ק"מ, הרכב נתקע, ונגרר אחר כבוד אל אותו מוסך. התברר שהמצמד הלך. בעלי הרכב נאלצו לשלם 1,942 שקלים לתיקונו.
פניתי לסוזוקי. עיקר טענותינו: הזוג רכש רכב חדש בעל מוניטין כדי להימנע מלהגיע למצב זה. הם חשבו שיקבלו פיצוי על עוגמת נפש, ונאלצו לשלם…
האירוע שבו נתקע הרכב לא התרחש בהדרגה אלא בבת אחת ובמצב נסיעה רגילה, ללא התרעה או סימנים מיוחדים. איש מקצוע אמר לנו שרכב הנתקע בצורה פתאומית מצביע על כך שלא הייתה שחיקה אלא אירוע פתאומי, הכלול באחריות.
אך סוזוקי עומדת בסירובה לכבד את האחריות. עיקר טענותיה: "החלפת המצמד נדרשה בשל בלאי כתוצאה משימוש… השחיקה של רפידות המצמד היא אחידה, ולא עלה חשש לתקלה כל שהיא… אורך חיי המצמד משתנה מרכב לרכב בהתאם למשקל הרכב, טופוגרפיה, מזג אוויר, נסיעות עירוניות לעומת נסיעות בין-עירוניות וגם אופי שימוש הנהג ברכב. אחריות החברה אינה מכסה מוצרי תעבורה אשר קיים בהם בלאי כתוצאה משימוש, כדוגמת בלמים, מצמד ומגבים, ועל כן לא נוכל לממשה".
אך אם אכן היה בלאי במצמד, לשיטתם, כיצד זה לא אובחנו במהלך טיפול ה-15,000 סימפטומים מקדימים – החלקת דיסקיות הגורמת לטורים גבוהים "על ריק", וריח אופייני של חיכוך ושריפה של הרפידות? משמע שהאירוע אכן התרחש בפתאומיות.
מה ניתן לעשות?
תשובה: אפילו אם הנהג/ת הם בעלי נטייה לנהיגה בסגנון "חצי קלאץ'" – עדיין, אי אפשר להרוג את המצמד אחרי 15 אלף ק"מ!
סביר אפוא להניח שמערכת המצמד בסוזוקי אלטו, שגמרה את חייה בטרם עת, הייתה כנראה מורכבת ומכוונת באופן רשלני, כזה הגורם חיכוך קבוע בין הפלטה והקפיץ (ה"שֶמֶש") גם ללא לחיצה על הדוושה השמאלית.
לחלופין, המצמד המנוח של אלטו נולד עם פגם.
אני מרשה לעצמי להוסיף הערה לגבי סוזוקי אלטו. זוהי בקושי מכונית עירונית, צעצוע לחוסכי דלק ומחפשי חניה קלה. ודאי שסוזוקי קטנטונת זו אינה מתאימה לנסיעות ממושכות על כבישים בינעירוניים – הן מטעמי נוחות והן בגלל הבטיחות, האקטיבית והפסיבית גם יחד.
מה ניתן לעשות? אני מציע לכם ליצור קשר עם שמאי הרכב ויקטור עידן (טלפונים: 0522-890870 וגם 050-535356) כדי לשמוע את דעתו. אני משער שמנהל המוסך לא יהיה מעוניין להתווכח עם מר עידן בפני שופט.
אשר חג'ג', תל-אביב: אני מבקש לשאול לגבי מאזדה 323 בנפח 1,800 שנת 2001. בערך אחת לשבוע אני נתקע עם הרכב, ולוח השעונים מראה חום מרבי. לאחר המתנה של כרבע שעה האוטו מתניע, ונשאר על טורים נמוכים מאוד למשך יממה או יותר.
לעתים אני מפרק את כבל המצבר לדקה ואז מחזיר ומתניע – ושוב טורים נמוכים מאוד ושעון חום רגיל, שכאילו הצטנן בדקה.
המוסכניק שלי לא יודע מהיכן להתחיל. האם יש יוניט חום שצריך להחליף, או שמא המחשב התקלקל? בבקשה, עזור לי לא לבזבז יותר מדי כסף וזמן.
תשובה: כנראה, מאזדה 323 שלך נדבקה מאלפא 33 שלי, דגם 94' בנפח 1.5, הזרקה, שאותן צרות בדיוק נפלו עליה, והייתי מוכרח להילחם בהן. פרסמתי כבר את דו"ח המאבק במדור "עלילות הברון הצלסיוס", המופיע בבלוג "מכונית הנפש". הנה תמצית הסיפור:
תחילה גיליתי שזרם הוולטים אינו מגיע למאוורר בזמן נסיעה, בגלל נתק בחוט הפלוס הקרוב למצבר. המכונית הייתה מתחממת במהלך נסיעה, שהרי המאוורר לא עבד – אך אחרי עצירה הוא החל להסתובב ברצון רב.
חיזקתי את הכבל הרופף, ובמשך כמה חודשים אלפא שמרה על טמפרטורה של 85 מעלות צלסיוס, גם כאשר המזגן פעל במלוא עוצמתו. כעבור זמן-מה הבעיה חזרה ומנוע האלפא התחמם שוב – אלא שהפעם, המאוורר לא עבד גם אחרי מנוחת עצירה. ניסיתי לספק אמפרים ישירות למנוע המאוורר באמצעות חוט נוסף, וזה לא עזר.
בדיקה פשוטה זו – כלומר, יצירת מעקף – עזרה בגילוי כי החיישן המפעיל את המאוורר אינו אשם אלא המנוע החשמלי של המאוורר, אשר דורש החלפה או שיפוץ. והוא אכן שופץ, במוסך "האחים קלמרו" ברמת-השרון.
ככל הנראה, צרה דומה מציקה למאזדה שלך. מומלץ לבדוק.
חבל על מכשפה זו למדורה: דודג' צ'לנג'ר SRT Hellkat, המצוידת במנוע Hemi בעל 707 סוסים, נראית כמכונית אמריקנית רגילה. אין לה צורה ספורטיבית, כנפיים ומפלטי צד בקוטר 3 אינץ' בנוסח שברולט קורבט – אך היא יודעת לזנק ב-3.5 שניות ל-100 קמ"ש, ולהרשים במהירות מרבית של 320 קמ"ש (199 מייל).
חבל על מכשפה זו למדורה (בצילום): דודג' צ'לנג'ר SRT Hellkat, המצוידת במנוע Hemi בעל 707 סוסים, נראית כמכונית אמריקנית רגילה. אין לה צורה ספורטיבית, כנפיים ומפלטי צד בקוטר 3 אינץ' בנוסח שברולט קורבט – אך היא יודעת לזנק ב-3.5 שניות ל-100 קמ"ש, ולהרשים במהירות מרבית של 320 קמ"ש (199 מייל).
מכונית הנפש 