שלושה מכתבים זוכים כאן להתייחסות נפרדת מהמסגרת "שואלים את אדוארד", כי כותביהם אינם מבקשים המלצה איך לתקן את המכונית או באיזה כלי תחבורה לבחור, אלא מחזירים את הקשיש המורשה לעצמו
מכתב ראשון
רוחמה רז: שמי רוחמה רז – הזמרת. בשנות השבעים (כנראה 1975-1976), בהיותי חיילת בלהקה צבאית, צולם סרטון בבימוי שלך. בסרטון שרתי את השיר "בארץ אהבתי" תוך כדי נסיעה ברכבת לירושלים. זכור לי סרטון נפלא, אשר לצערי אינני מצליחה לאתרו, אפילו לא בארכיון הטלוויזיה. אולי שמור אצלך עותק? (הגעתי אליך דרך הבלוג שלך, ואני מקווה שהגעתי לכתובת הנכונה).
תשובה: אני זוכר היטב את שני הסרטונים התיעודיים שביימתי על להקת הצנחנים העובדת עם מוני אמריליו על השיר "בארץ אהבתי". בסרט הראשון עקבה המסרטה אחר חזרות שנערכו סביב שולחן. דקה אחר דקה ושעה אחר שעה צילמנו מקרוב את לידת השיר, לידה לא קלה של הסולו שלך, רוחמה, אשר יופיו הפעמוני לופת את הגרון גם בחלוף ארבעים שנה.
גם יתר חברי הלהקה צולמו מקרוב כדי לתפוס את המאמץ בפניהם כאשר הם מנסים לזמר לפי ההנחיות של מר אמריליו, שזימר אף הוא את השיר, שהוא הלחין למילותיה לאה גולדברג, כדי ללמד את צועריו את הלחן והאינטונציה הראויים.
גם הצלם הכישרוני מיכה פן והמקליט לא הבינו למה אני משקיע בצילומים אלה, אשר דורשים שעות עבודה רבות, במקום לראיין סתם את מוני אמיריליו על יחסו למילים של המשוררת, ואז לסיים את הסרט, כמקובל, בביצוע המוגמר של השיר. "כל הבמאים היו מסתפקים בזה, וחוזרים לירושלים עם חומר קל לעריכה", לימדו אותי חברי צוות הצילום, כולל עוזר הבמאי יגאל גורן, הנהג שימי, התאורן והמפיק, שאת שמם שכחתי.התרגזתי והסברתי שלא באתי ארצה כדי לצלם כתבות בנוסח "ראש מדבר", סגנון שהטלוויזיה הישראלית נעולה עליו עד היום, והמשכתי בשלי.
והנה, דווקא חלקים מכתבה זו ניצלו, כי לפני שהמנוולים מרוממה החליטו לזרוק את סרטיי לפח הזבל, רוחמה רז הופיעה בתוכנית נוסטלגית, אשר באולפנה הוקרנו צילומי החזרות עם אמיריליו שביימתי, ותוכנית זו נמצאת ב"יוטיוב" (כך למדתי מרוחמה), ומתארחת כעת גם בבלוג "מכונית הנפש".
לצערי, הרוממאים הצליחו לחסל את הסרט השני, שצולם עם אותם חברי להקה בכיכובה של רוחמה רז – רק ברכבת נוסעת. בסרטי זה, הלהקה שרה את "ארץ אהבתי" בעוד שארץ אהבתנו חולפת בחלונות הקרון.
אגב, שמעתי מרוחמה שבמהלך חיפושיה אחר "סרט רכבת" זה, היא או בעלה יגאל שאלו עליי בבניין הטלוויזיה, במחשבה שנשאר אצלי אולי עותק של הכתבה, ושם, ברוממה, הם שמעו ש"אטלר איננו עוד. האיש התאבד", מסרו להם פקידים בכוח אדם.
חלק מהסרט שצילמתי ב-1975 כבמאי ברוממה על החזרות לשיר "ארץ אהבתי", בכיכובם של רוחמה רז ומוני אמריליו.
מכתב שני
יוחאי כהן: מגזין "מוצ"ש" עדכן מעט לאחרונה את פניו, והוסיף מדור "רכב" למדוריו. בכתבה לפני שבועיים על סאיק MG3 נחרדתי לגלות שתחת הכותרת "יתרונות" נכתב "הנאה מנהיגה", ותחת הכותרת "חסרונות" נכתב – גיר ידני.
ואני שואל: האם ייתכן שכתב רכב מכובד יהפוך את היתרון לחיסרון? הלא לימדת אותנו, קוראיך הנאמנים, בדיוק הפוך!
דבר זה העלה אצלי שאלה נוספת: מכיוון שאתה אוהב להגדיר את עצמך "קשיש מורשה", וכידוע, לכל מכונית יש קו העצירה שלה (רק בריאות!) –
איך נדע שבבוא היום לא ייכנס "כתב חצר" כזה או אחר לנעלייך הגדולות? תוכל בבקשה לתת לנו רמזים לזיהוי כתבי חצר, או לחלופין להישאר כאן לנצח?
תשובה: תודה על מכתבך. הנה תשובה בנוסח פוליטיקלי קורקט: הנעליים שיישארו אחריי יתגלו כלא גדולות כל כך. הן במידה 42 בסך הכול.
כל אחד רשאי לחשוב מה שבא לו על תיבות הילוכים, כאוות טעמו האישי וסגנון נהיגתו. חסידי הגיר הידני, כמוני וכנראה גם כמוך, יוחאי, סובלים לא מעט בהיקלעם לפקק בגלל הצורך ללחוץ שוב ושוב על דוושת המצמד, אלא שבתמורה הם משלמים פחות על דלק, ומה שחשוב יותר – הם נהנים משליטה על המכונית ברגעים קריטיים, באשר גיר זה מגביר את הבטיחות האקטיבית. הסיסמה "גיר ידני מציל חיים" איננה רק סיסמה.
מכתב שלישי
במהלך התכתבות עם מכר שלי בוורשה שיש ברשותו Z3M קופה כמו שלי, סיפרתי לו כי באתר המכירות הגרמני mobile.de עלה השווי של מכוניותינו השמיימה. והאיש, וִיטֶק קרצ'בסקי, ענה לי שגם הוא שם לב לנסיקה מוזרה זו, וכדאי לבדוק אם היא אמיתית או שמדובר רק בהרצה, כפי שייעשה לעתים במניות בורסאיות.
נאמן לסקרנותו, פרסם מכרי באתר הגרמני הנ"ל מודעה על מכירת הב-מ-וו שלו תמורת 25 אלף אירו. להפתעתו, הוא קיבל מיד הצעת קנייה ממינכן, והלקוח אף הציע להגיע אליו לוורשה.
"הצילו!", נבהל ויטק במכתבו אליי. "תגיד", שאל במבוכה, "למכור את השחרחורת האהובה שלי, או להודות בפני הגרמני שלא באמת התכוונתי למכור, אלא שלחתי רק בלון ניסוי?"
"אל תמכור", עניתי. "אמנם 25 אלף אירו הם מעל 100 אלף זלוטי פולני, שזה הרבה כסף בשביל מכונית בת 16, אלא שסכום זה לא יקנה לך פורשה 911 טובה או מרצדס SLK מזן AMG. אל תשכח כי אנו, בעלי ה-Z3M, נהנים מהיתרון הממזרי לזנק טוב יותר מידועני ורשה, שקנו את רכבם בחצי מיליון זלוטי ומעלה. תשלח את הגרמני חזרה לפָאטֶרְלֶנְד", המלצתי.
ואחר כך הוספתי שאני עצמי הייתי דווקא שוקל ברצינות למכור את Z3M שלי, המצוידת בחלון שמש, בשמונה רמקולים ובנפש קרבית אשכרה, וזאת למרות העובדה שהתחייבתי לפני 150 אלף המבקרים בבלוג שלי שלא אמכור עוד אף מכונית.
כי מה לעשות שיש רגעים שבהם מציקה ללבי, לנפשי ולאופטימיותי המחשבה שעקב גיל מופלג, שלא הזמנתי, יִקרה בכל זאת שבשלב-מה אקום ואלך בעקבות יקיריי, חבריי וחיותיי – והאישה שתישאר תמכור מיד את כל בנותיי, שהבטחתי להן חיי נצח. היא תמכור אותן לכל חפץ, אולי לידיים גסות.
"אחרינו יישאר רק ברזל זרוק וצחוק לעגני של הדורות", כתב המשורר הפולני בורובסקי, ולא ניחש שיש תרחישים מרים יותר.
צהריים של רווקות. בתצלום: ב-מ-וו Z3M של הפולני ויטק קרצ'בסקי בביקור אצל הבווארית שלי. במפגש ריכלו השתיים בשמונה מפלטים, כל אחת בארבעה, כלומר בקוורטט, על אודות 642 הסוסים שלהן, בעוד שאנו, אבותיהן המאושרים, היינו עסוקים בלקנא זה בזה: אני מקנא בוויטק על הצבע השחור המהודר של רכבו, אשר הלגה הכסופה נראית לידו מוזנחת, ואורחי מקנא במארח (אני) על חלון השמש של בתי שאין לשחרחורת. בפולין יש רק שש Z3M, כך שבאותם צהריים אביביים, שליש מהן עמדו בגינה הלועזית שלי.
שואלים את אדוארד
אורן כץ, רחובות: תנחומיי על אובדנה של חברתך עפרה. הרוע מפתיע אותנו לעתים מבלי יכולת להבין מדוע. אקווה יחד אתך שמבצעי הנבלה ימצאו את עונשם. אודה מאוד על חוות דעתך על צמיגי הקונטיננטל של הפונטו אֶבוֹ שלי: בני ארבע שנים, 45 אלף ק"מ. האם הסדקים הצדדיים בתמונה מעידים על צורך בהחלפה בהקדם?
סדקים מסוכנים בצמיג קונטיננטל
תשובה: סדקים אלו בקצה הסוליה הם כנראה תוצאת פגם בייצור, מה שמפתיע בצמיגי קונטיננטל, הנחשבים איכותיים. לחלופין, אפשר כי סדקים אלה הם תוצאת נסיעות בלחץ אוויר נמוך מדי, הגורם להתחממות הצמיג ולדפורמציה של הגומי.
אם הסדק עמוק, מה שאי אפשר להיוודע מהתצלום שצירפת, אזי אין ברירה אלא לכבד את פונטו בסט צמיגים חדשים מבית טוב.
איתמר: אני מעוניין בהמלצה לרכב יד שנייה סביב 70 אלף שקלים. הכיוון שלי הוא סקודה אוקטביה 2011. קראתי שיש לה ארבעה כוכבי בטיחות, מה המשמעות של זה? מדוע היא לא קיבלה חמישה כוכבים? קראתי שעם הזמן יש בעיות בגיר. אילו בעיות?
מול זה אני חושב על סובארו B4 שנת 2010-2011. לא מצאתי יותר מדי מידע על הרכב הזה, אשמח לקבל עליו המלצות.
תשובה: אוקטביה 1.2 TSI המגודשת היא מכונית נוחה מאוד, חסכונית בנסיעות איטיות, ובעלת מרחב פנים ותא מטען מרשימים. היעדרו של כוכב חמישי אינו פגם כמו שרשרת הטיימינג הבעייתית עשוית המתכת שהייתה בדגמי אוקטביה, והוחלפה לא מזמן בחגורה עשוית גומי.
"המצאת מאה" כמו גיר DSG יודעת להפתיע לרעה בעלות אחזקתה. אם אתה לא מוכרח אוקטביה, לך על סובארו B4, שהיא מניה משתלמת לטווח ארוך.
אסף בר-אל: אשמח לחוות דעתך על האפשרות לטיפול עצמי ברכב שעומדת בפני אנשים בעלי חוש טכני סביר, אך לא מכונאים.
אני מחזיק בניסאן טידה 2008 ובטויוטה קורולה 2001, שתיהן יפניות אמינות.
הניסאן הגיעה לקילומטראז' של 120 אלף, ונכנסתי למוסך מורשה לראות מה צריך לעשות. הטיפול היקר הוא החלפת ארבעה מצתי אירידיום בעלות של 125 שקלים ליחידה. בגלל צורת המנוע יש לפרק את סעפת היניקה והמצערת כדי להחליף מצתים אלה, ולכן יש גם עלות אטמים גבוהה. בנוסף, צריך להחליף את כל הנוזלים: שמני מנוע והילוכים, נוזל קירור, שמן בלמים.
עלות המורשה גבוהה כמובן, אך מצאתי סרטון של אמריקני העושה את הטיפול באופן עצמאי, ואני שוקל לעשות זאת (ללא הטיפול במצתים והחלפת נוזל בלמים). מה לדעתך האפשרות לביצוע עבודה זו, ומהם הסיכונים?
הוספתי לעצמי עלות רכישת בוקים ב-150 שקלים להעלאת הרכב וכן מפתח לפילטר, בהנחה שבעתיד איעזר בהם בטיפול בשני כלי הרכב.
תשובה: היו זמנים שעם ספר ביד ביצעתי בעצמי אפילו אוברול של מנועי אלפא ולנצ'יה, כולל החלפת בוכנות ומסבים, אך אפשרות זו שייכת כבר להיסטוריה. מכוניות מודרניות זקוקות להתערבות המוסך המורשה, משום שכל שטות כמו פירוק המצערת וניקוי המעברים דורשת תיאום עם מחשב הרכב.
למעשה, היצרנים מנצלים את הקִדמה האלקטרונית כדי למנוע מהלקוח אפשרות לתיקונים עצמאיים, ואף את האפשרות שהוא יטפל ברכבו במוסכים קטנים, שאינם מצוידים במכשור משוכלל. כך הגענו למצב שרשימת הטיפולים הביתיים הצטמצמה פלאים.
בעצמנו אפשר עדיין להרכיב מסנן אוויר חדש, להחליף דיסקים ודיסקיות מעצורים, ולחדש את הנוזלים (חוץ משמן בגיר אוטומטי). אפילו החלפת חגורת טיימינג, פעולה פשוטה יחסית, דורשת בהונדה ובניסאן כלים מיוחדים (בדוק).
נדב: יש לי סאניונג רודיוס 2011. באיזשהו שלב שמתי לב שבין 80 קמ"ש ל-100 קמ"ש הרכב רועד. בהתחלה חשבתי שזה הכביש שאני נוסע עליו בדרך כלל, עד שקלטתי שזה קבוע.
עשיתי איזון לצמיגים, כיוון גלגלים (פרונט) ממוחשב, ושום דבר לא עזר. במוסך בדקו את המיסוב והמחברים שלו, והם היו תקינים. הם גם הציעו לבדוק איזון של הגל הנע, אבל לא רציתי שיפרקו את הגל (פחדתי שמה שיוצא אף פעם לא חוזר למקום). האם יש לך רעיון נוסף איפה יכולה להיות הבעיה ?
תשובה: יש לחפש צמיגאי שברשותו מכשיר מיוחד המאפשר לערוך איזון גלגלים קומפלט מבלי לפרק אותם מהרכב. אפשר כי אחת הציריות נפגעה במהלך נסיעה בשטח קשה, או שהחיבורים של מוט מייצב דורשים חיזוק או החלפת גומיות.
אלי: אני וחברתי עומדים להתחתן בקרוב. כמו כן בדיוק סיימתי תואר, ומקום העבודה יהיה כנראה במרכז. אני מתלבט לגבי החלפת הדייהטסו שרייד סדאן שלי ברכב חדש יותר. על הרכב להיות ידני, כיפי לנהיגה ולסחוב את הנסיעות מירושלים למרכז (אני רוצה שכשיוצאים לעקיפה הוא יאיץ טוב). אשמח שיהיה גם חסכוני.
התקציב הוא בסביבות 30 אלף שקלים. הבנתי שמנועי ה-TSI 1,200 של סיאט עושים את העבודה, אך עדינים מאוד ולא כדאי להתעסק איתם. האם נכון הדבר? והאם יש לך הצעה עדיפה?
תשובה: רוב המנועים שעברו הקטנה ומצוידים בהזרקה ישירה ובטורבו נראים לי מתאימים למכסחות דשא. זאת וגם: בנסיעה חזקה יש להם תיאבון בלתי נדלה לדלק. במקרה שלכם מוטב אפוא, כדי לא להתאכזב, לחפש בתפריט של קיה או יונדאי מכשיר תנועה יד שנייה המצויד במנוע אטמוספרי נורמלי.
נתנאל: לאחר חמש שנות נישואין החלטנו לקנות רכב, ואנחנו מרגישים די אבודים. יש לנו שלושה ילדים בעזרת השם, ואנחנו מחפשים רכב אמין וחסכוני. אנחנו גרים ביישוב נווה שבאזור חבל שלום-חלוצה, וכל יציאה ממנו היא מינימום 35-40 ק"מ (לאופקים) או 50 ק"מ (לנתיבות).
אין לי היסטוריה של הבנה גדולה בכלי רכב, ולכן אני מחפש אחד שייתן לי ראש שקט והוצאה נמוכה כמה שניתן על כל נסיעה. יש מי שהציע לנו את הסוזוקי באלנו, אבל ראיתי שהדגם החדש ביותר הוא שנת 2002. האם היא שווה את העניין? אין רכב אמין וחסכוני חדש יותר שניתן לרכוש בתקציב של עד 25 אלף שקלים?
תשובה: חפשו סוזוקי ליאנה סטיישן, סוס עבודה סימפטי ואמין.
אלי: ברשותי גולף 2 ליטר שנת 2002 שעשתה 150 אלף ק"מ. לאחרונה החלו רעשים מהגיר בהילוכים הנמוכים, ובנוסף הוא לא נכנס לרוורס אלא אחרי כמה ניסיונות. האם החלפת שמן גיר יכולה לשפר ולהאריך את חייו, או שפשוט אסע עד שאתקע?
תשובה: לפני החלטה על שיפוץ גיר או החלפתו, כדאי אכן לבדוק שמא החלפת שמן תשפר משהו. רק נא לא לשכוח שהחלפת שמן בגיר פלנטרי היא הליך מסובך, שמוסכים רגילים אינם בקיאים בו, כך שניתן לבצעו כהלכה רק במכונים לגירים אוטומטיים בעלי ידע וניסיון.
מוטי, בית-חג"י: בתי רכשה לא מזמן סיטרואן סאקסו בנפח 1,100 ליטרים משנת 2001, עם טסט לשנה. מיד כשהיא קיבלה את הרכב נדלקה נורית החום. במוסך לא מצאו את התקלה. למרות הנורית הרכב לא מאבד מים, אין בעבוע ואין פריקת מים או אדים מפקק המילוי. לקחנו אותו למוסך נוסף, וגם הם לא עלו על התקלה. המוסכניק המליץ להחליף את לוח השעונים כי אולי שם התקלה. יש לך רעיון/המלצה?
תשובה: כמי שהיו ברשותו אי-אלו סיטרואנים, הייתי בודק תחילה את חיישן החום, בחיפוש אחר קצר בחוטים היוצאים ממנו. ההצעה להחליף את לוח השעונים נראית כהגזמה קונספטואלית.
הבטחתי לי ולה שלא אכתוב על זה כלום, גם לא בתמורה מפתה כמו ניקוי מצפון וכדומה. הבטחתי
חלפו רק יומיים ואני כבר רוכן על המקלדת, וכֵּן עומד לספר את הדבר. אמנם רק בראשי פרקים, אלא שבכל זאת אגרור אל האור חופן ממחשבותיי לגבי כעת ואילך. זאת, בניגוד לחוקי הטעם הטוב, הקובעים כי גמגומים ולחשים, השייכים לגבול הדק שבין אבסטרקט ומטאפיזיקה, צריכים להישאר בחושך עד. אלה הן המחשבות אשר זורמות אל התכלית, אך גם מצפצפות עליה.
שתיקה זה לא שטיק
ייתכן שבהתאם לטעם הטוב וכו', הייתי צריך לשמור על טקס השתיקה, כמקובל במרחב הגלויות העברי. אלא ששתיקה לא תמיד עוזרת לעמעם זיכרון ועצב.
עפרה-ריין
בצהרי אתמול ירדתי לחניון התת-קרקעי עם צלחת פלסטיק קטנה כדי להאכיל את עפרה. בקריאה הפולנית "קיטשיק קיטשיק" פתחתי את דלת החניון, אלא שהחתולה לא הגיעה אליי וגם לא הגיבה לקריאתי מרחוק. היא שכבה ללא ניע ליד אלפא, כמו חתיכת פרווה זרוקה.
היה לי ברור שהרעילו אותה השכנים שנכנסו לגור לא מזמן בבניין. הם נהגו לקלל את עפרה ולאיים עליה כאשר חנו את רכבם בחניון. לכל מי שרצה לשמוע הם היו מסבירים שחתולים דוחים אותם.
אהבות נגררות מלבנו
חברי אמנון, שיפוצניק מוכשר ובעל כישרון כתיבה מקורי, סיפר לפני שנים רבות במגזין "טורבו" שערכתי על פקחי עירייה שהשתלטו על סימקה הישנה שלו, וגררו אותה למזבלה מבלי לדעת שהיה לה לב זהב.
אמנון סבל מגורל הסימקה, ששמרה על סודות רבים, וילדי השכונה אהבו לשבת בתוכה ולשחק נהגים ונוסעים. "מפעם לפעם הייתי ממלא את מצבר הסימקה כדי שהילדים יוכלו לשמוע רדיו", הודה אמנון בעצב.
זחלה אל אבא
לא אכתוב שוב שעפרה אהבה לקפוץ על ברכיי ולשבת לצדי באלפא בכל פעם שירדתי לחניון לעשן מקטרת. הכול כתבתי כבר, כולל הדיווח על מה שסיפרתי לעפרה בענייני מנועים, אמנות הקולנוע, וחתולים וכלבים שהיו לי.
הספקתי גם לכתוב שעפרה ידידתנו נעלמה וחזרה ברגל מרוסקת, והווטרינר ד"ר גיא הראל וצוותו עשו לה אוברול מוצלח במשך סופשבוע ועוד יומיים. היא החלימה באופן פלא ממש, חזרה לחכות בחניון לאלפא, ורצה אליי על ארבע רגליה. "לא שכחתי", אמרתי לה, "שאת אוהבת את עשן הטבק Erinmore Flake, די פגז שאינו מתאים לקשישים, גם לא המורשים שבהם, ובכל זאת אני דורך בו את המקטרת, בגללך, יקירתי".
היה הייתה יפה מאוד כאשר שכבה ללא רוח חיים על צדה השמאלי, קרוב לאלפא. יפה מכפי שהייתה אי-פעם במשך השנים הללו שבהן חניון חשוך זה הפך מרחב המחיה שלה. הבנתי בלב עוצר שהיא זחלה לאלפא בכאבים, ולשווא חיפשה הצלה. לא נגעתי בה. רק הסתכלתי עליה, הישנה לתמיד, והסתלקתי.
רציתי שהשכן/שכנה יראו את גופתה של עפרה כאשר הם יחזרו, כמו פושעים, לזירת הרצח. תחילה הם ישמחו בהצלחתם המושלמת, ביום הסמלי 13 באוגוסט. אך אני תקווה שמראה גופתה של עפרה לא יעזוב אותם, ובלילות הקיץ שעוד לא נגמר היא תבקר אותם בחדר השינה ובחלומותיהם.
אם לא חלומותיהם שכאן, חלומותיהם ששם.
דמה מותר
לוּ רק עפרה שלנו לא הייתה סתם חתולה שחורה המנהלת את חייה בחניון תת-קרקעי – השוטרים היו מגיעים מהתחנה בניידת, עם הציוד הנדרש לשאיבת ממצאים מזירת הפשע. הם גם היו בוחנים מה ראו מצלמות האבטחה, מסמנים בגיר את מיקום הגופה על הרצפה וחוקרים עדים ואת ועד הבית כדי לגלות מי הרג אותה. את המנוחה היו שולחים למכון הפתולוגי באבו-כביר.
אך למי אכפת מחתולה, כספת הסודות שלי ובעלת לב זהב, כמו סימקה 1000 של אמנון.
לא אכתוב אפיטפיום
לא, אני לא אכתוב הספד לעפרה, אף כי נפרשה בפניי דוגמה טובה איך עושים את זה בארץ.
התרגיל המקומי הרווח הוא לכתוב פחות על המנוחה ויותר על עצמך. כך נהג הסופר והמבקר מיכאל הנדלזלץ, שכתב השבוע בעיתון "הארץ" סוג של הספד לאורנה פורת, והשתמש בפטירתה של הגברת כדי לספר על ילדותו שלו, מתי ואיפה ומה הוא למד, מתי הוא ראה תיאטרון בפעם הראשונה, מה והיכן הוא כתב על תיאטרון לפני שגילה את אורנה פורת (ומה השתנה בו בזכות כך), באיזה פסטיבל סרטים יהודיים נתנו לו לשמש שופט וכך הלאה.
הנדלזלץ כתב את הספדו המוזר תחת הכותרת "סוג של סוף טוב". דומני שלא היה חסר הרבה כדי שהעיתון של עמוס שוקן יכריז ששחקנית ובמאית זו מתה בעמידה, כמו עצים בכרזה של תיאטרון יידי.
לא ימתקו לי רגביה
לפי אותו מרשם של ד"ר הנדלזלץ, יכולתי לכתוב כביכול על עפרה המנוחה, ובעצם על עצמי. יכולתי לכתוב מה עברתי מהזמן שהכרנו: להזכיר מה כתבתי ב"מקור ראשון", אילו תסריטים חיברתי, מה ביימתי ומה ציירתי.
לכתוב על עפרה כמו שהנדלזלץ כתב על אורנה פורת, זה תכלס לספר על עצמי בעיקר ועל שלוש מכוניותיי שעפרה הספיקה להכיר – על ויזה קלאב, על סוזוקי סוויפט ועל אלפא 33. נישא על גל ההתרפקות העצמית, יכולתי להפליג ולספר גם על ארבע המכוניות שעפרה לא הכירה, ורק סיפרתי לה עליהן – שתי הונדות, מזן האצ'בק ומזן CRX, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קופה.
על מה רציתי לשתוק
בגינה שלי, אי-שם רחוק מכיכר אתרים והמשתלה, קבורים באדמה שני חתולים ושלושת חבריהם הכלבים – בוני וליאון, שהגיעו מתל-אביב ונבחו בעברית, והרוטווילר ניקיטה, דוברת פולנית שלמדה עברית מליאון. כל פרדה ממי מהם חרצה סימנים על נפשי וגופי.
הייתי טובע בדמעות, לו רק הייתי יודע לבכות כפי שיודעים לבכות, ומתגאים בכך, גברים ישראלים אמיתיים, בוגרי גימנסיה הרצליה ויחידות מובחרות, שאינם שייכים לעולמו של עולה חדש מַתְמִיד, סמל במילואים בדימוס, במאי סרטים בדרגה 8 פלוס, ניצול של גטו רוממה TV, אשר בכה רק פעם אחת בחייו, בהלוויה של אחותו אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", שבו מגלמת אותה ילדה יהודייה חייכנית.
ארבע כנפות משפחה
ספירת המלאי מגלה שלקשיש המורשה שבי יש אמנם בית קברות פרטי של חיות, אלא שכמו ניצולי שואה רבים, אין לי קבר של הוריי שאני יכול לבקר אותם בו, ולכן אין לי אפשרות תיאורטית שבעתיד, המתקרב בקמ"שים איטיים, אצליח אולי להיקבר לצדם.
משפחה ברוכת נפשות: אחרי שהזכרנו את תמרה רודניק ז"ל ("אם ליפול, אז מ-Hayabusa"), קיבלנו מגברת לאה לנגלבן תצלום קבוצתי של ילדי בית היתומים היהודי בקרקוב, במהלך טיול במכרות מלח בעיירה ויאֶלִיצְ'קָה.
גם בהגדלת התמונה עד גבול הרזולוציה לא הצלחתי לזהות את פניהם של חבריי הילדים, כולל תמרה, כך שנשאר לי רק לנצל את התמונה כדי להזכיר שוב שלגבינו, ניצולי השואה הצעירים, אותו בית יתומים בקרקוב, אשר שכן קרוב לנהר הוויסלה, היה כבית משפחה. בית חם, מחנך ודואג.
בשנה שנערך הטיול למדתי בתיכון לאמנות בקרקוב עם רומן פולנסקי, רכבתי בתחרויות אופניים ולמדתי להטיס דאונים. אמנם לא לקחתי חלק בטיול המצולם, אך בחלוף 65 שנה מרגש אותי לראות את סֶבֶרִין גּוֹסְטִינְסְקִי (ראשון משמאל), בעלה ועוזרה של המנהלת יבגניה גוסטינסקה (במרכז התמונה, בשורה העליונה).
דמותו של מר גוסטינסקי ז"ל, איש יקר וחוקר שרידי יהדות על אדמת פולין, מופיעה בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", שהפקתו תיחלץ אולי מהתרדמה
דרושה: בת ללא חת
כל מיני רעיונות מטופשים פרסמתי כבר בעבר. כמו את רצוני, ספק פרובוקטיבי ספק אינפנטילי, להיקבר בתוך מכונית אהובה. אפילו בחרתי לי, לצורך טקס פגאני זה, את האיטלקייה נשמתי, ואחר כך מכרתי אותה למישהו. האם העסקה השכיחה ממני את מה שכתבתי? או שמא מכרתי את היפהפייה במתכוון, כדי לטרפד את הרעיון המטופש, שהיום נותר לי רק להתבייש בו?
כפי שבעוד רגע אתבייש ברעיון להיקבר ליד בוני, ליאון וניקיטה, למען יידע כל אחד משלושתם שלא עזבתי אותם. אלא שהדת, וגם החוק היבש, אוסרים על קבורה בחלקתו הפרטית של המנוח, גם כשהיא רשומה על שמו בטאבו. לוּ הייתה לי בת בשם אנטיגונה, היוונייה הטרגית מבית סופוקלס, הייתי סומך עליה בוודאי שתציל אותי מגורל של היקברות במקום ציבורי כשר, על יד אלו, חלילה, שהרגו לנו את עפרה.
אני מאמין שבתי הדמיונית מיוון העתיקה הייתה מצפצפת על ממשלות, על בתי משפט, על הסוכנות, על הצבא, על המשטרה, על מכבי האש ועל הכנסת העברית, וסליחה מכל לבי – גם על חוקי השמיים.
יש בזה משהו, ז'אן פול
אלא שאין אנטיגונות בעולם המודרני, והדור הצעיר, החילוני בנפשו, ברוחו, במחשבתו ובמעשיו, למד, מטעמי חיסכון בשקלים, לקבור את הוריו ואת סביו בקומות.
פעם כעסתי על הפילוסוף ז'אן פול סארטר כאשר הוא טען בצרפתית שמוטב להיות חשוך ילדים, כי אז אין גם אכזבות. כאשר אני שומע היום על עוד מישהו או מישהי שילדיו החומרניים קברו אותם בגומחה קומתית עברית, אני עדיין כועס על הפילוסוף סארטר, אבל פחות.
טיפ טיפה
חוששני שגנבים פיקחים העובדים בתחום הרכב העברי יביאו אוטוטו ארצה שיטה מתוחכמת שפיתחו פושעים אירופאים, היודעים לגנוב ממכוניות את כריות האוויר היקרות, ולהרכיב במקומן נגדים שמבלבלים את המחשב. כתוצאה מתרגיל מלוכלך זה, נורת ה-SRS נדלקת ונכבית כרגיל, כאילו כרית האוויר דואגת לביטחוננו – אך הכרית עצמה איננה כבר. לא נדע זאת, בהביאנו הביתה מכונית יד שנייה.
כאשר הגעתי למכון מסוים בגרמניה כדי להסיר את מחסום 250 הקמ"ש מב-מ-וו Z3M שלי, גילה הבוחן שנורת ה-SRS בבווארית דולקת משום-מה קבוע, בעשירית מכוחה. הסברתי שאינני מזלזל בכריות האוויר, השומרות על חיינו, אך יש לי פגם אישי מסוים: אני פשוט פוחד מאגרוף הכריות, משום שהתפוצצות בלתי מבוקרת שלהן מפחידה אותי יותר מתאונה – שאותה אפשר למנוע. במשך עשרות שנים נהגתי בלי כריות אוויר, וחגורות הבטיחות הן שהצילו אותי כאשר התהפכתי כמה פעמים בראלי, ויצאתי על ארבע מבעד לחלון האחורי, ללא פגע. "חוץ מזה, אינני מתכנן להתנגש במשהו", הוספתי.
עד היום לא שכחתי את הסיפור של חברי אנדרה ז'ילינסקי, כתב רכב בבי-בי-סי בשנות השישים, שהוזמן על ידי חברת מרצדס לשטוטגרט כדי לצפות בניסוי של כרית אוויר חדשה. חברי זה, ששנים אחר כך הזמנתי אותו לכתוב בירחון "טורבו" ז"ל, ראה יחד עם עיתונאי רכב נוספים את המרצדס נוסעת על המסלול ב-120 קמ"ש, ומבצעת התנגשות מרשימה במקום שנבחר לצורך כך מראש.
"כרית האוויר נפתחה כראוי!", צווח הכרוז הגרמני בסיפוק כאשר המכונית עצרה – אלא שנהג המבחן החסון לא יצא מהרכב לחגוג, ונותר במושב ללא ניע. המארגנים הבהילו אמבולנס, העלו את הנהג על אלונקה חסר הכרה, וזינקו איתו לבית חולים.
"למדתי לא להתקרב לכריות אוויר", אמר לי אז אנדרה, מורי ורבי בסעיף הנהיגה.
קינן כהן, עורכו לשעבר של ירחון "הגה", שיפץ את פורד אסקורט 74' שלו לכדי גרסת ראלי. התוצאה מרשימה, ומעוררת צביטת געגוע לימים שבהם למכוניות היה סטייל
שואלים את אדוארד
יגאל פלג: אנחנו זוג צעיר פלוס שני ילדים, גרים באזור השומרון. מחפשים רכב לצורך נסיעות קטנות ביומיום, וכ-500 ק"מ בחודש לנסיעות משפחתיות ארוכות יותר. הרכב צריך להיות זול (התקציב מוגבל מאוד), שיהיה בעיקר אמין ומרווח דיו לנסיעה משפחתית.
הוצעה לנו יונדאי אקסנט 2001 שעשתה 220 אלף ק"מ, יד רביעית. הבנתי שמדובר ברכב אמין מאוד, הבעיה היא שהמנוע (1,500 סמ"ק) הוחלף עקב תקלה לפני שמונה שנים, ולפני שלוש שנים הוחלף ראש מנוע (משופץ). לדברי הבעלים, לא היו תקלות וטיפולים חריגים אחרים. הרכב מטופל כבר שבע שנים במוסך מורשה ברעננה.
מה דעתך? האם יש סיכון גדול מדי בקניית רכב כזה, בדגש על המנוע?.. יש לך עצה איך לבדוק את המצב העכשווי של המנוע? אולי המלצה לרכב אחר?
תשובה: אני מציע לך לערוך בדיקה של יחס הדחיסה בכל ארבעת הצילינדרים של יונדאי אקסנט – בדיקה המשקפת את מצב המנוע לאשורו. כי סביר מאוד להניח שהמנוע הנוכחי, ה"חדש", הביא איתו אל אקסנט את "נדוניית" הקילומטרים שהוא עשה במהלך הקדנציה שלו במכונית הקודמת, זו שהוא פורק ממנה. אין לדעת כמה קילומטרים הוא עשה שם, סביר שמדובר ב-200 אלף לפחות. זו הסיבה שכדאי לבדוק מה נמצא תכלס תחת מכסה המנוע.
בנוסף, כדאי לבדוק גם את לחץ השמן – כאשר המנוע חם – ולהקשיב באמצעות סטטוסקופ לרעש (או לשקט) של מסבי הקראנק ושל הטלטלים.
בקיצור, במקומכם הייתי מחפש מכונית שקילומטראז' המנוע שלה ידוע חד-משמעית. זו לא מוכרחה להיות יונדאי אקסנט אלא יכולה להיות למשל רנו קליאו B 1.2 ידנית, או פיאט פונטו שעשתה פחות מ-100 אלף ק"מ.
אברהם בלום: ראיתי את תשובתך לגבי האפלנדר ("שואלים את אדוארד" 940). מלבד סוגיית הדלק – הבנתי שאפשר להסב לגז – האם זהו רכב אמין, גם אם משנת 2008? אני מאוד מעוניין ברכב שאפשר לרדת איתו לשטח, ולכן ה-MPV לא מתאים. האם יש לך המלצה לרכב שבעה מקומות אמין אחר?
תשובה: בהתייעצות עם מוסך "גז חיש" הבנתי שמנוע השברולט של אפלנדר ישמח בהסבה לגז, ובלבד שהמנוע העומד על הפרק, מצבו המכני טוב. מכיוון שהסבה לגז ברכב זה היא מהלך חיוני, כדאי, בטרם קנייה, להביא את הרכב למוסך לצורך הערכת כשירותו של המנוע – ורק אז להחליט אם הוא ראוי להשקעה.
שלום קולין, אפרת: בני צריך לקנות שני צמיגים לג'יפ סוזוקי המתאימים לכביש ולשטח. הציעו לו צמיגי Toyo יפניים ב-850 שקלים לצמיג, תאריך ייצור סוף 2014. בשיחה עם היבואן נמסר לו שבעוד שבוע מגיע משלוח משנת ייצור 2015, וכן רשימת מפיצים שלו. הבן דיבר עם שלושה מהם, והמחיר הממוצע לצמיג אצלם הוא 550 שקלים. במוסך שהציע לי מחיר של 850 שקלים אמרו בתמיהה מעורבת בידענות: נו, מה אתה רוצה. נכון שצמיגים אלו הם מתוצרת טויו, אבל הם לא יפניים אלא סיניים.
ואני תוהה: מה ההבדל בין המתואר לעיל, ובין מה שקורה עם טויוטה. האם צריך לעניין אותי אם היא יוצרה במפעל שלהם בתורכיה או בספרד? הרי בהקמת מפעל, טויוטה דואגת לכך שאנשיה הם השולטים בו, ושהסטנדרטים בייצור יהיו זהים לאלו שבמפעל ביפן – בדומה למחשבHP המיוצר במפעל בסין. האם זה נכון גם לגבי צמיגים אלו של טויו המיוצרים בסין?
תשובה: אני מעריך מאוד את תוצרת טויו. שתיים ממכוניותיי לובשות שני דגמים של טויו, R1R ו-R888, ואנו מרוצים מהממשק שלהם עם הכביש. אתה צודק: ודאי שהיפנים, שנכנסו לשוק הצמיגים בסערה במטרה להתחרות ביצרנים האירופאים, לא ירשו לעצמם להפיץ זיפת הפוגע ביוקרת הפירמה.
גברים שפוחדים מהצל שלהם, ובוודאי נשים רבות החשות מאוימות, מעדיפים מכוניות המשדרות אלימות ברחובות העיר. ככה זה. ואם אתה, חביבי, לא פסיכיאטר או לפחות פסיכולוג קליני – אז לא תדע למה
בכל אופן, אלפא הקשישה שלי אינה מתייעצת עם מדעני נפש המתמצאים בנבכי הסעיף "התנהגות אנושית זו – סבירה או לא?", אלא רק סוגרת את המיזוג לאפס, מורידה הילוך, יורקת דלק להזרקה, ומנגנת במפלט שירי מלחמה כאשר היא מבחינה בכלי תנועה גבוהים אלה, המפחידים בחלונותיהם הכהים והצרים, שעוד ממוקמים צמוד לגג.
אלפא שלי, נאיבית שכמותה, נובחת בזעם גם כשהיא עוקפת סתם משפחתיות אסייתיות שמצוידות בגריל רחב עשוי פלסטיק שחור או כרום-ניקל, המשתרע לו בבריונות בכל השטח שבין פנס שמאל ופנס ימין. גרילים גסים אלה מקרינים כוח, אך תכלס הם זקוקים ל-15 שניות כדי לקושש 100 קמ"שים מסכנים – מה שלא מפריע להם להוות איום סביבתי על הולכי רגל, ולערוך ציד אלים אחר זבובים הנדבקים לרדיאטור.
חברה ערכית
אמנם מושג כמו "תרבות מוטורית" לא היה קיים במדינת ישראל כפי שהכרתי אותה ברגע הנחיתה, ביום סגריר של סתיו 1969, וגם מגוון המכוניות עצמן היה מצומצם למדי, אלא שכבר אז המקומיים שפגשתי שפטו את ערך זולתם בהתאם ל"רמת" האוטו שברשותו. ממש כמו היום.
כתבתי על עור התוף
לפני שהתחלתי לכתוב ב"טורבו", קשקשתי על תרומת המוטוריקה לנפשות בני האדם, וגם להפך, על תרומת הנפשות למכוניות – רק עם יעקב לנדאו, גרפיקאי ובעלה של תמרה רוּדניק, ידידה שלי מבית היתומים בקרקוב. שמעתי מיעקב הסברים מאלפים על האקזוטיקה הישראלית בתחום נפשות וגלגלים, אלא שהשיחות בינינו שייכות כבר למדף הנוסטלגיה, כי יעקב איננו.
הוא נהרג בהתנגשות דאונו עם דאון אחר, אי-שם מעל האלפים בשוויץ.
מחוץ לשערי גוגל: אין ספק שחוויית חייה הטרגית של הילדה תמרה בזמן השואה – תחילה בגטו וילנה, לאחר מכן מוחזקת זמן-מה כגויה תחת שם בדוי אצל אנשים טובים, שסיכנו את חייהם כדי להצילה מידי הגרמנים, ואז חוזרת בכל כוחה ליהדות – היא חומר לספר וסרט.
הכרתי את תמרה כשהיא התקבלה לבית היתומים היהודי בקרקוב, שם היא הפכה מיד לנפש היפה והעדינה של הבית. כולנו אהבנו אותה, עד שנפרדנו עם עלייתה ארצה, ונפגשנו שוב כאשר עזבנו גם אנו את פולין, בגל האנטישמיות שפרץ ב-1968.
הופתעתי קשות כאשר לא מצאתי בגוגל העברי שום זכר לגבי אישה יחידה במינה זו, יפת נפש בעלת ביוגרפיה חשוכה, מזעזעת, שהיא הצליחה להתגבר עליה בזכות האמון שלה בבני אדם. גם לא מצאתי בשערי גוגל אף מילה או תצלום של בעלה של תמרה, יעקב לנדאו, אף הוא דמות בלתי שגרתית. מעציב לחשוב על חייהם שנגמרו מוקדם מדי, ועצוב עוד יותר שלמדנו להיפרד בשקט, בלי בכי וצעקה, מהדור ההולך ונעלם.
את התצלומים הנראים כאן, מתקופת ילדותה של תמרה, קיבלתי מחברי, הבמאי הפולני הידוע יאנוש מָייבסקי.
המתלהב והציניקן
דיברנו שעות על מכוניות ועל דאונים. הדיאלוג בינינו החל תכף-כמעט לאחר שתמרה הכירה לי בתל-אביב את בעלה, ואני סיפרתי ליעקב שלה שבימיי הראשונים על האדמה הקדושה סקרנה אותי קונטסה היפנית, שלא ראיתי כמותה במולדתי הקומוניסטית, וגם לא במערב אירופה, ונראתה לי כמי שהושפעה בקונספט שלה מכמה דגמי רנו בעלי מנוע המותקן מאחור, כמו דופין, R10 ו-R12.
יעקב הביט בי משועשע כאשר תיארתי לו את הקווים המקשרים בין קונטסה ודגמי רנו. "קונטסה היא מכונית של רופאי שיניים", לימד אותי יעקב בזלזול צפון תל-אביבי טהור, ולפני שהספקתי לשאול מה רע בתדמית של רופא שיניים, הוא קבע שפיאט 850 היא "מכונית של פילגש", ולכן "אף גבר ישראלי נורמלי" לא יסכים להתיישב מאחורי ההגה של האיטלקייה הקטנה.
רציתי לענות ליעקב שהכרתי דווקא לא מעט גברים שהיו מבסוטים לקבל תדמית של אחד כזה שאמצעיו הכספיים וזלזולו במוסר המקובל בחברה מאפשרים לו להחזיק פילגש, ואף היו נהנים מנסיעתם בפיאט 850 של הגברת האסורה, הקיימת ממש או רק בדמיון – אך חברי החדש בדיוק העיר שגרועה מההתעניינות שלי בקונטסה ובפיאט היא הבחירה שלי להביא ארצה חיפושית לא צעירה.
"אתה נראה בה כמו ניצול שואה שקיבל פיצויים", אמר, ואני הזכרתי לו בחיוך שאני באמת ניצול שואה. אמנם ניצול בלי פיצויים, אבל בכל זאת ניצול. האם כאן זו בושה להיות ניצול? שאלתי, וקיבלתי הסבר שניצולי שואה רבים ממהרים לקנות מכונית גרמנית, כי השואה עשתה אותם מזוכיסטים הנגועים בתסביך קאפו.
סוף סוף הסכמנו על משהו. חלקית לפחות.
נאצייה בארץ צייה
בחרתי בפולקסוואגן חיפושית משומשת משום שבתחנת המעבר בווינה היו לי רק 500 דולר, הבהרתי ליעקב. וחוץ מזה, רציתי אוטו שישרת אותי גם אם לא יהיה לי כסף לחלקי חילוף ולדלק.
בנוסף, אנשי הסוכנות שידרו לנו בווינה סרט על ארץ ישראל שבו ראינו דרכים לא דרכים, פרדסים ושוק גמלים צחיח. "רק חיפושית תתאים שם", אמרתי לאשתי. קנינו אחת כחולה, והבאנו אותה ארצה תוך התעלמות מהגנטיקה הנאצית שלה.
"בכל בוקר אנו מכבדים אותה בבעיטה, וכך משקיטים את מצפוננו", סיימתי.
לא טיפוס של גרביים וסנדלים
"לי", אמר יעקב, "חשובה התדמית הספורטיבית, ולכן בחרתי בסאאב שתי פעימות – היחידה בעולם עם שעון סיבובי מנוע. היתומה (כך היה יעקב מכנה את אשתו תמרה, דיילת באל-על) הביאה לי מטיסה מד טורים, והרכבתי אותו בעצמי".
"ראיתי כבר מד כזה בסאאב", ציננתי את התלהבותו של ידידי החדש בקריאת ביניים, והסברתי ש"ישבתי פעם בסאאב של אלוף מרוצי הראלי אריק קרלסון. זה היה בוורשה, לפני זינוק לראלי מונטה-קארלו".
"מה עשית שם?", השתומם יעקב, ושמע שבאתי לקו הזינוק לראלי המפורסם כדי לעודד את וולבו של מכרה שלי, הנהגת השבדית סילביה אוסטרברג. כי בימים של אז, המשכתי, הזינוק לראלי מונטה-קארלו היה נערך עדיין בכמה ערים נבחרות באירופה.
"אמנם הפולנים הכניסו אותי לרשימת המשתתפים לא בזכות כישרוני בנהיגה, כנראה, אלא בגלל האוטו", הוספתי בצניעות, "אך מיני קופר האדומה שלי התנגדה בכל כוחה לשתף פעולה. היא השתמשה בתירוץ של חוסר לחץ שמן, וכדי לאשש את טענתה זו, מתה".
"הייתה לך קופר?", התפעל יעקב, שהתחיל להבין שהעולה החדש הזה (אני) הוא לא טיפוס של גרביים וסנדלים, ושמע ממני שהייתה לי גם R8 גורדיני מטורפת, בעלת ארבעה מאיידי ובר, מה ששיפר מיד את יחסו אליי. וזה עוד לפני שמכרתי את חיפושית (טעות, טעות, כי היה לי סיכוי להיות יהודי נורמטיבי) וקניתי לי אופל ג'י-טי, שהבאתי לתחרות הגרנד פרי באשקלון.
חג מחיר
תדמית האֱנוש בחברה לפי טיב הגלגלים מתלפפת סביבך ביתר שאת, אם אתה בטריטוריה של שני גלגלים. ומה שיָפֶה בעולם האופנועים הוא שלהבדיל מדגמי-העל של פרארי, למבורגיני, יגואר ומזראטי, אשר עולים בוכטות אבסטרקטיות של כסף – האריסטוקרטיה הדו-גלגלית נמצאת עדיין בהישג יד.
"לוּ הייתי מסתדר עם אופנועים, שכל סוס מכני גזעי בהם עולה רק שבריר ממחירו של סוס מכני במכונית, וגם מהירות של 300 קמ"ש זולה אצלם באופן משעשע – אז הייתי מאושר", סיפרתי ליעקב, שראיתי בו נפש תאומה, בהבדל קטן: ליעקב היה גם אופנוע, לי מעולם לא.
"אם ליפול, אז לפחות מסוזוקי 750 R", החמאתי לאופנוע שלו, ויעקב תיקן אותי ש"אם ליפול, אז רק מסוזוקי Hayabusa, שיש לו 200 כ"ס". לא שיערתי אז שיעקב יקפח את חייו דווקא בדָאוֹן, כלי שאין בו אפילו סוס אחד לרפואה.
משקיף על בנותיי?
עכשיו, כשאני פותח מדי פעם את המוסכים הקטנים של מכוניותיי, אני מצטער שאינני יכול לספר ליעקב מי הן בנותיי העומדות שם. והרי מכוניות, מנועיהן, תיבות ההילוכים שלהן, המעצורים והבולמים היו חלק נכבד מחייו.
ופתאום קרה שאני לא יכול להזמין את ידידי אל בית הקיץ שלנו כדי שחובב המכוניות האמיתי הזה ייהנה מנהיגה בהן. אני רק תקווה שיעקב, הנמצא אי-שם, רואה מרחוק את מה שהייתי רוצה להראות לו.
האופנוע הבריוני Hayabusa, תליין היפותטי, לא היה זה שהרג את חברי יעקב לנדאו, אלא דווקא דאון תמים שהוא אהב לטוס בו
מועדון הכדאיות
לאחר שיעקב נהרג, נסעה תמרה זמן-מה במיצובישי קולט הידנית שלו, וסבלה מזלזול בסביבת שולחנות הברידג'. "מה", לגלגו עליה יושבי המועדון, "אין לך כסף לקנות רכב אוטומטי עם כריות אוויר?"
היא התקשרה אליי, נפגשנו, ואמרתי לה שקולט של יעקב צעירה עדיין, סולידית, בעלת מושבים פנטסטיים, שמורה היטב ובטיחותית. "תדעי שמרגש אותי", אמרתי לתמרה, "לראות את הידיים שלך על הגה העור של 'נארדי' האיטלקי – שיעקב ראה אצלי בלנצ'יה פולביה, הזמין בחו"ל והרכיב אותו ביפנית".
"את גם מסתדרת היטב עם תיבת הילוכים ידנית", ניסיתי לשכנע, אך לשווא, כי תמרה נכנעה ליודעי הדבר במועדון הברידג' שלה, המומחים בסעיף ה"כדאיות" ולא בסעיף הסנטימנטים, אשר בביתו של הקשיש זוכים דווקא לכבוד ולחופש תנועה.
תמרה מכרה את המיצובישי קולט של יעקב לטובת טויוטה קורולה אוטומטית, ובגלל זה אני לא אוהב קורולות, אף כי פרשת הקולט הייתה מזמן, ואף כי תמרה רודניק לנדאו נאספה גם היא אל עולם שכולו אין-עולם.
טיפ טיפה: קישטה פלזמה
אפילו קשיש מורשה המצויד בניסיון רב, שהוא צבר ללא חטא מצדו, הופתע בכל זאת כאשר גילה את ההשפעה הישירה של תוכניות הטלוויזיה על סגנון הנהיגה בכבישינו.
גילוי זה התחוור לקשיש, המעופף סביב התרבות המוטורית, כאשר הוא ניסה להשתעשע בהרכבה של רשימת הסיבות המובילות את האוחזים בהגה לזלזול בכללי הזהירות הבסיסיים ביותר. מה גורם להם לסתימת אוזניהם בפני הסיכונים החמורים הגלומים בשיחות טלפון בזמן הנהיגה, בדיקת הדואר האלקטרוני, שליחת וקבלת סמ"ס, וכל יתר הרפרטואר העשיר של פעולות המזמינות תאונות או כמעט-תאונות?
תחילה, הקשיש עוד לא הבין שהוא יושב על תובנה חדשה. הוא רק שאל את עצמו למה בעצם החליט להיגמל מהפעלת מקלט הטלוויזיה, זולת הרגעים המעטים של שידור מרוצי הפורמולה 1. האם זוהי מעין נקמה אישית של הזקן ב-TV העוינת והטיפשה, שהוא פספס בה 15 שנה בעבודת בימוי, עד כי התעשת, ראה עם מי יש לו עסק – וברח מרוממה? (ובכך היה ליחיד בתולדות התחנה שעזב אותה מרצונו).
אולי גם בכך יש טיפל'ה אמת, אך ההתעלמות מה-TV נובעת בעיקר מרצונו של הקשיש להישאר רגוע. איזשהו חשק להיות שקט, מאוזן ואחראי בכל עיסוקיו, קל וחומר בנהיגה, הדורשת קור רוח – במיוחד כאשר השותפים לכביש נראים כשתויים או מסוממים, כנראה בגלל כמות תוכניות הטלוויזיה שהם בלעו.
אני מתנתק מ-TV, מודה הקשיש, כדי לא להידבק בניגוד לרצוני במחלת הלחצים המטפטפים מהמסך. מטרתי היא להפנות עורף לזרם הפרסומות, המטונף במינונים בלתי נסבלים של השקפות המפוטפטות על ידי אנשים בינוניים. ברצוני למנוע את הסכנה להתעורר נגוע בקצב המטורף של ה-TV המודרנית כביכול, בחוסר הטעם שלה. לא לשחות בים הטמטום המציף אותך ברוב הערוצים, שתכליתם המשותפת אחת היא: בצע רייטינג.
הפתרון: לתת לאבק להצטבר על המסך. תקנו אותי אם אני טועה.
שואלים את אדוארד
יונתן אלדרור: ברשותי סוזוקי סוויפט מודל 2010, המשרתת אותי נאמנה קרוב לחמש שנים ועוברת טיפולים תקופתיים במוסכים המורשים.
לאחרונה החל המזגן לפלוט אוויר חם בלבד. לקחתי את המכונית למוסך מורשה ברעננה, ושם מילאו גז ושמו חומר זרחני למציאת דליפה, ואמרו לחזור אם התקלה חוזרת. חודשים ספורים הרכב עבד בלי בעיה, אבל לפני כחודש גיליתי תופעה מוזרה: אם מתניעים אחרי שהרכב היה כבוי זמן קצר, משהו בין עשרים דקות לשעתיים, המזגן לא מקרר אלא רק מוציא אוויר. אם מתניעים אחרי לילה או בסוף יום עבודה, המזגן עובד כרגיל. אם מתניעים אחרי כיבוי קצר במיוחד, גם אז המזגן עובד כשורה.
מה יכול לגרום לתקלה? אני תמיד יכול לחזור למוסך המרכזי, אבל מכיוון ששחזור תקלה כזו מצריך "מעקב", אני חושש שיִפטרו אותי במילוי גז מחדש או בפתרון קסם אחר. האם יש לך המלצה למוסך או מומחה? אזור גבעת שמואל-רעננה יהיה נוח, אבל גם רחוק יותר זה לא נורא.
תשובה: הדבר היחידי שאתה יכול לעשות בעצמך הוא לשטוף בזרם מים חזק את המעבה – שהרשתות שלו התמלאו אולי בלכלוך.
אם זה לא יעזור, אז כל הסיבות האחרות שעשויות לגרום לבעיה במיזוג, כמו מאוורר או שסתום תקולים, או נגד הדורש החלפה, הן כבר עבודה למוסך. אני נוהג להמליץ על מוסך "גז חיש" בקריית-אריה, פתח-תקווה.
אברהם בלום: אני מחפש רכב בעל שבעה מקומות שאפשר לנסוע איתו בשטח "רך" ולא מאתגר מדי. חשוב שיהיה בטיחותי, אמין! ובעל צריכת דלק טובה, או אפשרות להסב לגז. כל זה סביב 60 אלף שקלים.
האפלנדר עומד בסטנדרט התקציבי, אולם אמינותו מפוקפקת. מה דעתך?
תשובה: שברולט אפלנדר הוא מיניוואן נוח, אמין וחזק בזכות מנוע בנפח 3.5 ליטרים, אך תאבונו לדלק (כ-5 ק"מ לליטר בנהיגה עירונית, ו-7.5 ק"מ מחוץ לעיר) מוגזם. מאכזב באפלנדר גם תא המטען הסמלי, במיוחד בגרסה הקצרה של הרכב, הדורש את קיפול המושבים בשורה השלישית כדי לפנות מקום לעגלת ילדים.
המתחרה הטבעית של אפלנדר, מאזדה MPV, נראית אפוא אופציה עדיפה.
דוד: בשעה טובה, אני ואשתי רוצים לקנות את רכבנו הראשון. החלטנו לתקצב את העניין ב-20 אלף שקלים לכל היותר. היות שאנחנו זוג צעיר בלי ילדים עדיין חשבנו על רכב בנפח עד 1,400 סמ"ק, אך כזה שיכול לנסוע מרחקים (אנחנו גרים בנווה-צוף ואשתי תלמד בירושלים).
בינתיים חשבנו על פיז'ו 206 עד שנת 2008 או פולקסוואגן פולו וסקודה פאביה משנת 2005, כולן עם עדיפות לתיבה ידנית. אשמח לשמוע את דעתך על הדגמים הנ"ל או המלצות לאחרים.
תשובה: בין המועמדות שציינתם אני מעדיף את 206, שיודעת להזדקן יפה יותר מאשר פולו ופאביה. 206 תספק לא רק חיסכון בדלק ואמינות אלא גם הנאת נהיגה. כדאי להתרכז בחיפושים אחר כלה מבית טוב, שלא חסכו בו כסף על אחזקתה.
אריאל: אני מחפש לאשתי רכב לקילומטראז' נמוך, בתוך היישוב (לי יש רכב מהעבודה). מדובר בנסיעה של כעשרה ק"מ ביום. אנו מעוניינים להשקיע עד 15 אלף שקלים באוטו בטיחותי, שיראה מעט מוסך.
אילו דגמים רלוונטיים בעבורנו?
תשובה: על יד ביתי חנתה אתמול אופציה לא סטנדרטית: מאזדה 323 F, האצ'בק יד ראשונה, יפה מאוד, ב-12 אלף שקלים כולל גיר אוטומטי (טלפון: 052-6232545).
הקשיש המורשה טוען שגם בעידן הציפיות המטופשות לגבי אוטומטיקה שמקפיצה את מכשירי התנועה – ועומדת לשלוח לפנסיה את התרבות המוטורית המסורתית – אפשר עדיין ליהנות משמירה על עקרונות
לצערי, אסור לגנוב מהמשורר הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי את הכותרת "ענן במכנסיים", מזכיר לעצמו בעצב הקשיש המורשה, ומודה שאחרי נחיתתו ארצה הוא סיפר יותר מדי על שירה, כמו כדי לחנך את המקומיים. רק אחר כך הגיעו אלינו יהודי ברית המועצות, שאפילו טיפש שבהם מכיר על-פה את "ענן במכנסיים", להיט רוסי מהזמנים שבהם שירה ליוותה את המהפכה.
"כל אחד מקבל מהבורא משהו שהוא לא בהכרח השתוקק אליו", סיפרה לזקן החתולה עפרה, שחזרה אל החניון התת-קרקעי פצועה. לקחנו אותה לד"ר גיא הראל, וטרינר, שטיפל בה במסירות, עד שהשחרחורת הולכת שוב על ארבע ויושבת עם הזקן באלפא, מכורה לעשן המקטרת.
כיף באזיקים
בכתבה המפרסמת את אאודי Q7 החדשה, מצאנו הכרזה המביעה סיפוק אינפנטילי מעצמאותה של מכונית זו. "Q7 בולמת בעצמה, יודעת לסובב את ההגה לאן שצריך, וגם לקרוא תמרורים", נכתב שם. "אאודי Q7 החדשה היא עוד צעד טכנולוגי בדרך למכונית אוטומטית", ממשיך הקשיש לצטט מתוך דפי 'הארץ' באוזניה של עפרה, ומגלה לחתולה כי עיתונות הרכב העברית איבדה שפיות, שבעצם אף פעם לא הייתה צד חזק שלה.
עפרה מביטה בקשיש ספק משועממת ספק משתוממת, והוא מנצל את הקשב שלה, מפוקפק ככל שיהיה. "תכירי", הוא אומר לה, "גם את עמדתו של הבוחן רועי צוקרמן, המצטער ב-ynet על כך שמיני קופר JCW (פרי טכנולוגי של סדנת 'ג'ון קופר וורקס') המשווקת בארץ מצוידת רק ב'מערכות בטיחות בסיסיות, ולא במערכות מתקדמות, כמו בקרת שיוט אקטיבית עם מצלמה, התרעה לפני התנגשות בהולכי רגל, כולל בלימת חירום, התאמת תאורת אור גבוה, והצגת תמרורי אזהרה על לוח המחוונים', כלשונו של איש ynet".
אפשר לחשוב שהכתב צוקרמן חש עצמו כיועץ באגף המכירות, כאשר הוא ממליץ ליבואן של מיני קופר להזמין את JCW כשהן מצוידות בפטנטים הנ"ל כסטנדרט – ולא כאופציה הכרוכה בתשלום. כאילו אין מדובר במכונית הבנויה לכיף, ורק לכיף. "היא לא חסכונית, לא נוסעת בשקט, לא מבטיחה נוחות. בִּמְקוֹם, היא מציעה הנאת נהיגה בנוסח גוקארט", כמאמר הסלוגן הרשמי של "ג'ון קופר וורקס".
הכתב, הלהוט אחר שמרטפים, לא תפס כנראה שהיצרן של מיני קופר JCW מצפה מבעליו של הכלי שתהיה לו די מוּדעות בנהיגה כדי שלא יזדקק לגננת שתחזיק אותו בידיים, תשמור שלא ירד לשוליים ותבלום כשיש לכך סיבה. למען ההגינות נציין כי כתב ynet אינו חריג בהערצתו כלפי צעצועי קִדמה – שהרי רוב כתבי הרכב בארצנו שואפים להלביש את ענן הנהיגה במכנסיים אלקטרוניים. כאילו הקולגות שלי משערים שזוהי הדרך ללבו של העם האוחז בסמארטפונים.
ודאי כי לצוקרמן ושכמותו אין די בכך שהגרסה הישראלית של JCW מצוידת בארבע דלתות, בגיר אוטומטי ובצמיגי אל-תקר מסורבלים – במקום בשתי דלתות ובצמיגי סמי-סליקס KUMHO או סמי-סליקס טויו R888, שהקשיש המורשה בחר להונדה CRX שלו. דלתות נוספות, גיר כזה וצמיגים כבדים הם חבילה שלגבי חסידי המיני JCW, אשר הקשיש המורשה נמנה עמם, נראית כחילול אשכרה.
אחיות לנשק: לא רק הנאה שלמה מהנהיגה מקשרת בין מיני קופר GP, יצירתה הנפלאה של הסדנה הבריטית "ג'ון קופר וורקס", ובין ב-מ-וו Z3M קופה, שהקשיש המורשה קנה לבסוף במקומה – אלא גם העובדה ששני דגמים אלו יצאו מפסי הייצור בכמות זהה כמעט: אלפיים יחידות בלבד.
אלא שהבווארית נולדה בשקט, ובשקט מוחלט גם ירדה מהתפריט של ב-מ-וו – בעוד שמיני קופר GP פרסמה מראש שייצורה הסדרתי ייפסק באלפיים עותקים, וכל עותק שלה נשא לוחית המציינת את מספרו בסדרה.
שונה הוא גם יחסה של הביקורת המקצועית לגבי שני דגמים אלו: בעוד שקופר GP הוכרזה תכף-כמעט כפריט אמנות יוצא דופן, והוזמנה להופעה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק – הבווארית Z3M זכתה אמנם במבחנים אירופיים רבים במחמאות על ביצועיה, אך גם ספגה את הכינוי המעליב "מכוערת".
הקשיש המורשה, שקנה את הבווארית, נזקק למאמץ רב כדי להציל את אהובתו הלגה מדיפרסיה דוהרת
סנטימנטים קישטה
כאשר לפני כשנתיים שָקַל הקשיש המורשה את האפשרות לצרף אל העדר הביתי את מיני קופר JCW, היה לו רעיון מטורף, שאינו יאה לגילו: הוא התייחס פתאום בחום ובאהדה לגרסת ה-GP, שהיא בעלת 218 כוחות סוס וסוסה, שתי דלתות בלבד, ארבעה גלגלים העומדים בזווית "נגטיב" של שתי מעלות, ומוט מייצב המורכב במקום מושב אחורי.
עם משקל נמוך ב-200 ק"ג מזה של קופר רגילה – הייתה זו המיני המחודשת הראשונה שהצליחה להזכיר לזקן את מוריס מיני מונטה-קארלו המשופרת, שהוא קנה בלונדון לפני חמישים שנה. מוריס זו הייתה מעולה ברגעים שהסכימה לתפקד, אך סדנת השיפורים של BMC (בריטיש מוטור קורפוריישן) קלקלה אותה, ורוששה לזמן-מה את בעליה המאושר.
עסקה סנטימנטלית זו עם מיני קופר JCW בגרסת GP לא יצאה לבסוף אל הפועל, לאחר שהקשיש נזכר בעור שיניו במוניטין הרעים של המנוע 1.6 THP – פרי ייצור משותף של ב-מ-וו וההנדסה הצרפתית אשר מאכזב גם בגרסאותיו החלשות, וחוגג ברשימות המנועים שמוטב לא להתקרב אליהם.
והרי הקשיש המורשה למד על בשרו, בתקופת המוריס, כי כדאי לשמור מרחק ממנועים בנוסח THP (מה שכתבי החצר לא סיפרו חלילה, ועדיין לא מספרים) – במיוחד כאשר מנועים אלה עובדים מעל גבול היכולת, אחרי טיפול בסדנה של ג'ון קופר.
במוחו של הקשיש הדהדו דברי חכמים, הממליצים לא להיכנס פעמיים לאותו ברוך, והוא ברח מ- JCWהיישר אל זרועותיה של ב-מ-וו Z3M. הזקן ממש לא הופתע שלאחר בריחתו מאסון אפשרי, המנוע הבעייתי 1.6 THP הוחלף במיני JCW מתוקנות במנוע 2.0 ליטרים מתוצרת בוואריה, הפעם ללא עזרת הצרפתים.
מלכה מודחת
JCW הגיעה ארצה כשהיא מספקת עדיין הנאת נהיגה בשפע, אך איננה כבר מלכת ההאצ'בקים כפי שהייתה תקופת-מה. כי בינתיים נכנסה לשוק הונדה סיוויק R החדשה, שהוסיפה מגדש טורבו לעקרונות הקלאסיים שעליהם דוגרת כבר ארבע שנים הונדה סיוויק האצ'בק אשר שיפץ בנו של המורשה, שיפוץ נטול טורבו (N/A).
כתוצאה מהטורבו, סיוויק R החדשה חולשת על 306 כ"ס, המאפשרים לה לנצח את רנו מגאן RS, שהובילה עד עתה, ולהקיף את מסלול נורבורגרינג בשבע דקות ו-50 שניות. אגב, הזמנים של מיני קופר JCW דומים במבחני נורבורגרינג לאלו של רוב ההאצ'בקים השריריות כמו פולקסוואגן גולף GTI, פורד פוקוס ST ואופל קורסה OPC.
שחררתי עיקרון אחד
ובכל זאת, האצ'בקים מחוזקות שינו את אמונתו של הקשיש המורשה, שטען במשך חייו כי מכונית בעלת הנעה קדמית, שבה המנוע ממוקם לפני הציר הקדמי, היא ממש פרודיה הנדסית לעומת הנעה אחורית ומנוע שזז אחורה עד כמה שאפשר – כמו בב-מ-וו Z3M למשל, אשר ששת הצילינדרים שלה, הממוקמים בשורה ומייצרים 321 כ"ס, יושבים על הברכיים של הנהג ממש.
אמנם הפתרון הקלאסי והמנוע התלוי קדימה הם עדיין שני עולמות, אך המניות של ההנעה הקדמית עלו בכל זאת, ושינו את עמדתו הנוקשה של הקשיש המורשה. תפנית זו אירעה אצלו בגלל הונדה R, שהוכיחה שרעידות של גלגלים קדמיים בזינוק לא מוכרחות להשפיע על ההגה ולהמיט עליו את תופעת ה"פיתול" (Torque steer) – אשר הפחידה את הכתב צוקרמן במיני קופר JCWכפי שהרוח של אבאל'ה הפחידה את המלט ביצירתו של שייקספיר.
אין מה לעשות: ברצף סיבובים חדים, ובתרגילי פנייה ב-180 מעלות, הנעה קדמית גוברת על הנעה אחורית. דוגמה טובה לכך מספקת סובארו WRX STI, שבה השימוש בבלם יד מנתק את ההנעה האחורית כדי שההנעה הקדמית תעשה את רוב העבודה. רק אחרי שחרור ההנדברקס, חיישן מפעיל חזרה את הנעת ה-4X4.
ארכי-סבבה
העיקרון האחרון שהקשיש המורשה אוחז בו הוא יחסו לתיבות הילוכים אוטומטיות, שהוא עומד נגדן על רגליו האחוריות. החל ב-CVT, תיבת הילוכים רציפה בעלת אינספור הילוכים, שהם בעצם הילוך אחד ארוך, כמו בפטיפון הטרנסקריפטור של הקשיש; דרך גירים פלנטריים, הגונבים כוח מנוע ודלק; ועד גירים דו-מצמדיים, המבלבלים בנהיגה עירונית ומאיימים כמו פצצה מתקתקת, כי אף פעם לא ברור מתי הם עומדים לפגוע בחסכונות.
גם הגירים המודרניים ביותר, בעלי שמונה הילוכים (ב-מ-וו), אינם מספקים שליטה על הרכב כפי שמספקת תיבת הילוכים ידנית.
וראו זה פלא: גם נוכח כל סוגי הגירים האוטומטיים המתחכמים הללו, הקשיש המורשה מתמיד בהעדפתו את הגיר האוטומטי הישן של סובארו ליאונה, בעל שלושה הילוכים בלבד. כי זהו הגיר האוטומטי היחידי שמגיב ללחיצה חזקה על דוושת הגז בשחרור געש של קיק-דאון ובהורדת הילוך ספונטנית. הביצועים בהתאם.
גילוי זה, שהתרחש שנים רבות אחרי מרוץ הראלי-קרוס הראשון באשקלון, פענח לקשיש את התעלומה המוזרה שהוא דיווח עליה במדור "למי קראתם איכס". הנה תזכורת:
הארנב שנרדף בידי צב
היה זה סיפור על מקרה מסתורי: טויוטה ראלי מקצועית, משופרת מאל"ף עד טפחות, שכורה ונהוגה בידי נהג המרוצים המנוסה פרדי פרייהוף – הפסידה כמעט לסובארו 1.6 רגילה, השייכת לאילן שוסטר איש הדרום.
עברו מאז שנים. חזרתי מפולין, וגרתי אצל חברי יצחק גולדפינגר, שביקש אותי לדאוג לסובארו שלו ולנהוג בה, כדי שהיא לא תזדקן באין-שימוש. נסעתי ביפנית זו פה ושם, נהנֶה מהאנונימיות הנפלאה שבעלי סובארו לבנות זוכים לה, ולהפתעתי הרבה גיליתי את הנהדרוּת הפיצוצית של הקיק-דאון שלה, המשאיר מאחור כל דבר שזז.
רק אז הבנתי את פשר הבעיה שנתקל בה באשקלון פרדי פרייהוף המסכן.
טיפ טיפה: מאחורי המחיצה
העיתונאי החוקר יואב יצחק פתח באתרו news1 בקמפיין חסר פשרות נגד היחס מעורר התמיהות שזכה לו לפני עשר שנים עו"ד הצמרת דורי קלגסבלד מצד המשטרה והפרקליטות.
כזכור, בשנת 2005 קלגסבלד מחץ בפולקסוואגן טוארג הכבדה שלו פיאט קטנה שעמדה באור אדום, הרג את הנהגת הצעירה יבגניה וקסלר ואת בנה ארתור בן השש, התנגש בכמה מכוניות אחרות, ובסופה של הנסיעה הפושעת עוד התהפך – אך קיבל טיפול עדין במיוחד בחקירה. המשטרה בדקה את דמו של קלגסבלד רק אחרי שעות ארוכות, כאילו במיוחד כדי שהאלכוהול שחגג ככל הנראה בוורידיו של עורך הדין יספיק להימלט ליונוספרה.
המומחים המשטרתיים גם קבעו, לטובת העורך דין הנכבד, שמהירות של 80 קמ"ש בלבד הייתה מספקת כדי שהפולקסוואגן טוארג תצליח לזרוע הרג ומהומה בהיקף מפחיד כזה, אף כי עוצמתם מצביעה לכאורה על קמ"שים רבים נוספים.
על עומק השערורייה תעיד העובדה כי המשטרה לא טרחה גם לברר אם קלגסבלד דיבר בסלולר בעת התאונה.
עו"ד קלגסבלד מצדו לא שיתף פעולה עם החוקרים בטענה כי הוא אינו זוכר דבר, אך לעומת זאת ידע לזכור היטב כי לפני התאונה המוזרה שתה במסעדה "רק כוס יין אחת".
יואב יצחק טוען שהחשדות הכבדים העולים מפרשה זו, שבסופה הואשם קלגסבלד רק ב"נהיגה ברשלנות", ולא בהריגה – דורשים את פתיחת התיק מחדש וקיום משפט חוזר, כמו במקרה של התאונה שנהרג בה האופנוען הצעיר גל בק.
הקורא אהרן גפן מזכיר לנו כי המדור "המפתחות בפנים" הצביע על החקירה הרשלנית בתיק קלגסבלד עוד לפני שנים, מיד לאחר התאונה. כיום, לו הייתי במקומו של העיתונאי החוקר יואב יצחק, הייתי שואל את רשויות החוק אם שייכותו של מר קלגסבלד לאליטת עורכי הדין העבריים, אלה העובדים עם טייקונים ואף עם גורמי ממשלה – מעניקה לו רישיון להרוג, כאילו היה איש מלומד זה ג'יימס בונד.
מורגן באבן-גבירול. בתגובה לרשומה "נושם, מחליף הילוכים וזז', כתב לנו הקורא "אנונימי" כך:
עשית לנו קצת עצוב עם כל המילים על פרדה והזמן שטס, עף ומתחפף לו. עדוּת נוספת לשנים המתחלפות, ספק עצובה ספק משמחת, פקדה אותי לאחרונה: לא מזמן פגשתי לגמרי במקרה ברחוב אבן גבירול בתל-אביב את אותה מכונית המורגן בכבודה ובעצמה שהופיעה ב'קוואטרו' גיליון דצמבר 1988. מורגן נדירה זו התגלתה לשמחתי באותו המצב המעולה, וללא כל שיפוץ או שחזור, כאילו משהו הקפיא את הזמן ושיחרר את מתג השנים, 27 השנים, בבת אחת… (צילום: "אנונימי")
שואלים את אדוארד
עדי טוכבנד: רק עכשיו קראתי כתבה מ-2011 שבה אתה מספר על ינינה טוכבנד, דודתך. אני נכדה של נתן טוכבנד, בתו של שמעון טוכבנד. אשמח לדעת אם ישנו חיבור משפחתי.
תשובה: לצערי, לא ידועים לי פרטים נוספים לגבי משפחת אמי, משפחת טוכבנד, למעט הפרט שהן היו שבע אחיות. דודה יָנִינָה (רוּזָ'ה במקור) הייתה הצעירה שבהן, אמי פליציה הייתה האמצעית, והמבוגרת הייתה דודה ונדה, שעלתה ארצה ומתה בתל-אביב בשמה הפולני, ונדה רוֹגָלְסְקָה. קשר משפחתי בינינו הוא בהחלט מן האפשר, שכן השם "טוכבנד" לא היה נפוץ בוורשה.
ישי, דימונה: ברשותנו הונדה סיוויק 2004 אשר משרתת אותנו נאמנה. לאחרונה היא התחילה להשתעל ולהיכבות, והופיעה נורית תקלה בלוח המחוונים (סימן מנוע).
לקחנו את הרכב לבדיקת מחשב, ונטען שזה החיישן של ה-i-VTEC, ומחירו של החלף כולל עבודה הינו אלף שקלים. שאלתנו היא: האם עדיף לקנות את החלק יד שנייה (ומהיכן ניתן להשיג)? והאם זוהי באמת הבעיה?
תשובה: אל תמהרו עם קניית חיישן חדש, ועוד במחיר שערורייתי, וגם אל תחפשו חיישן יד שנייה – לפני עריכת בדיקה יסודית של החיבורים בחיישן המקורי. ייתכן כי יש שיבושים עקב קורוזיה, לכלוך או כבל קרוע. כאשר המכונית עומדת, אי אפשר לבדוק אם ה- i-VTECעובד, כי מערכת זו, המשנה את פתיחת השסתומים בהתאם למאמץ המנוע וסיבוביו, נכנסת לפעולה רק בתנועה! מכיוון שמדובר במערכת מכנית, גם שימון לקוי בה – עקב כמות שמן בלתי מספקת או שימוש בשמן באיכות נמוכה – עשוי לפגוע בתפקוד ה-i-VTEC. אגב, את נורות האזהרה על לוח המחוונים ואת השיבושים בביצועי הרכב עשוי לחולל גם החיישן לשרפת דלק בלתי נאותה, אשר מתבטאת ברעש של מעין נקישות.
רפאל קאודרס, נווה-דניאל: נתקלתי לאחרונה במכשיר שמתחבר לשקע ה-OBD, ובמקביל מתחבר דרך ה- Bluetoothלמכשיר החכם. באופן הזה אפשר לקבל נתונים עדכניים על פעילות הרכב ומחשבו ועל בעיות שצצות. יש אפילו אפליקציות שמאפשרות לאפס את המחשב.
האם אתה ממליץ להשתמש בחפיץ הזה? אני מצרף כמה קישורים עם מידע:
http://www.glouds.com/engie/
https://play.google.com/store/apps/details?id=com.pnn.obdcardoctor&hl=en
תשובה: זהו רעיון חיובי ומסקרן, ודאי שהוא מומלץ. אני מציע רק להיזהר משימוש באפליקציות המאפשרות ביצוע שינויים בתוכנת מחשב הרכב, שכן לפעולות אלה דרוש ידע בתכנות.
אין פלא שמחשבות בלתי רצויות מדאיגות את הקשיש המורשה, אשר אחוז, לצערו ובניגוד לרצונו, בגיל די מופלג, ומתקרב איתו בהילוך איטי אל זקנה מוחלטת
בין המחשבות המטופשות, האינפנטיליות והבנאליות (את ההגדרות המיותרות יש למחוק) העולות בדעתו של הקשיש, מדאיגה אותו גם האפשרות האיומה בעליל שברגע הבלתי נמנע של סגירת חשבונותיו, עקב מסירתו לבורא עולם את נפשו (הרקובה, כפי שהודיתי פעם), בצירוף מפתחות לחמש המכוניות, וגם מפתח לצריף העץ הקטן שצמוד למוסכה של הבווארית – הזקן האומלל לא יספיק לכתוב מילות פרדה.
זוהי בוודאי דאגה הגובלת בטיפשות טהורה כבדולח, שהרי מילות פרדה חגיגיות אשכרה נחבאות ממילא בכל מה שהזקן כתב בתקופת זקנתו המתקדמת, ובעצם, גם בכל מה שהוא כתב הרבה לפני שנפלה עליו המוּפְלָגוּת הנוכחית.
כי אין הסבר אחר, זולת נפנוף פרדה איטי, ממושך ומרומז, לנטייתו של האיש לשימוש אובססיבי למדי בתרגיל הרטרוספקציה, קרי הליכתו אל זיכרונות. את זאת הוא עושה באמצעות אזכור שמות יקרים שהקדימו אותו והלכו לפניו אל השקיעה, חיבור אלגיות על מכוניותיו הישנות, שהזקן לקח מהן שיעורי נהיגה ראשונים, תיאור מכונות הכתיבה שכתבו במקומו, השעונים שלו, שתי המסרטות, שלוש מצלמות הלייקה, שתי הניקונים, רולפלקס אחת ושני הנישואים.
בעצם, לכל הדברים הללו, שנכתבו כבר והתפרסמו, אפשר רק להוסיף משפט פרדה הכי פשוט שיש: תודה שנסעתם איתי.
יש רשרוש, אין ייאוש
בקיצור, אין מקום לדאגה. וכי למה לי לכרכם את שלוותי בחשש שאלך מבלי לסגור עניין בפרשיות שונות – בכתיבה, באמנות ובחיים? במקום להפליג בגלקטיקת הפסימיות, אפשר פשוט לעצור ולהיזכר, לצורך הבידור והמחשבה, שלפני 120 שנה בערך, כאשר האחים לואי ואוגוסט לומייר הקרינו בפאריס את הסרטונים הראשונים שלהם, הקהל היושב באולם מול המסך התפעל בצרפתית מכך ש"העלים על העצים זזים".
ואף אנו, הקשיש המורשה והשות' המצומצם שלו, צריכים ליהנות עד תום מהגילוי שגם אצלנו, בגינה הציבורית שמול בית הקברות הצבאי, המקום הנבחר על ידי כלבנו שייקה, כמו גם ביער הסמוך לביתי אי-שם – העלים זזים עדיין על העצים, או מתגוללים על השביל כאשר הרוח מחמרת בהם ברוך. וגם חיינו, אף על פי כן, נוע ינועו, כמו שסיכם מאסטרו גלילאו גליליי במדור מהשבוע שעבר, ויש לי לכך הוכחה. הנה היא.
כך בחרתי בית
לפני 25 שנה בערך נסעתי דרומה מוורשה בטויוטה קטנה הנהוגה בידי בת זוגו של חברי, במאי הקולנוע הפולני קובה מורגנשטרן, יהודי במקרה. האישה נסעה איתי כדי להראות לי בית חד-קומתי עם שני דונם גינה, השייך לה ועומד למכירה.
נסענו דרך היער על אספלט כהה וחשוך, ופתאום הבנתי שבלי שום קשר לאיך ייראה הבית שבסוף הדרך, וכמה הוא יעלה – אני רוצה לנסוע בכביש גישה זה, המוביל אל הכפר, בכל פעם שמצב הרוח שלי ידרוש את תיקונו.
מחשבה זו התחזקה בחלק האחורי של ראשי כאשר הגענו לאיזה סיבוב, ואשתו של הקולגה מורגנשטרן, כריסטינה, אמרה שבמקום הזה כדאי להיזהר כי הרבה אנשים שילמו פה בחייהם. היא בלמה לפני הסיבוב והורידה להילוך שני, ואני ניסיתי לדמיין אם אפשר לעבור את עיקול מסוכן זה, כדבריה, ב-145 קמ"ש בהילוך רביעי, או לפחות ב-130 קמ"ש, כמו שהייתי עובר קבוע את סיבוב מוצא המפורסם לשמצה כ"איום ונורא", שנהגים היו נהרגים בו כי נסעו 75 קמ"ש במקום 50.
והיה העקוב לכיף
אחר כך הכול הלך לפי התסריט. התנחלנו בבית הכפרי הזה, הכלב העברי שלנו בוני הכיר חתולה שחורה שבעלי הבית הקודמים השאירו, ואני המשכתי באימונים על הסיבוב הנבזי, הנמצא במרחק 3 קילומטרים מהגדר.
תחילה הייתי עושה את הסיבוב בניסאן דיזל סטיישן 2.0 ליטרים, שלא זזה סנטימטר ממסלולה ב-120 קמ"ש, גם בקטע ההוא שבו הסיבוב נסגר בצורה מפחידה, ובגלל כך עומדים משני צדי הכביש צלבים ודולקים נרות זיכרון.
אחר כך הצטרפה לניסאן הנפלאה הונדה CRX 1.6 VTEC, שכבשה את לבי בתערוכת פרנקפורט. כתבתי עליה "יותר אלפא מאלפא" כאשר גיליתי שיפנית זו, שהפכה בינתיים מכונית פולחן, מאפשרת לעבור את הסיבוב "שלנו" ב-145 קמ"ש, בדיוק כפי שדמיינתי בנסיעה הראשונה לכפר זה, הנקרא זָלֶשֶה, לצד זוגתו של הקולגה.
קרצייה ושמה שפיות
עברו שנים, וסיבוב זה התגלה לגביי כמקום המשלב בין מיסטיקה וטכנולוגיה, באשר הוא חושף באכזריות אנטישמית את השפעתו של הגיל המתלפף סביבי על ההגה ועל הדוושות.
הרי אינני נוהג גרוע עוד יותר מכפי שנהגתי לפני עשרים שנה. אני נוקט אותו הילוך בדיוק ואותם סיבובי מנוע שבחרתי אז, כאשר הייתי טיפש דיו – אך להפתעתי, בסיבוב זה המפחיד את המקומיים, המחוג של מד המהירות מפגין עכשיו שפיות מסוימת, כנראה בגלל העובדה שלמִשחק הצטרף לא רק אלמנט הפחד, אלא גם שני חבריו הטובים, ניסיון מצטבר ודמיון.
ולא עזר לי שסיפקתי להונדה CRX, השוצפת עדיין בריאות וטירוף כמו בימי נעוריה, צמיגי חצי-סליקס חדשים R888 של טויו. גם לא הועיל שגייסתי לשעשועי סיבוב אלה את המומחית בקטע של סיבובים חדים, כלומר את הבווארית Z3M קופה בעלת 321 כוחות הסוס והסוסה. הכול לשווא: חומת העצים בחלונות הצד של הבווארית, כמו גם בהונדה CRX ובאלפא GTV, זזה יותר ויותר לאט.
גם בכי הצמיגים הופסק כלא היה. רק המפלט אינו מאכזב, וממשיך לנגן את הטוקטה והפוגה של יאן סבסטיאן באך, בב-מ-וו, ואת הסימפוניה החמישית של בטהובן בהונדה.
רצה סטיגמה, קיבל אקשן
בצדק נותנים אמון מסוים בנהגים מבוגרים דווקא, ובלבד שאלו אינם מתקרבים לרכב בעזרת הליכון או קביים. לפני כמה שנים לקחתי חלק בנסיעת מבחן שארגן יבואן קיה לקבוצת כתבי רכב, ולפני הזינוק במכונית שקיבלתי התקרב אליי היחצ"ן הצעיר של הפירמה. "אפשר לנסוע איתך?", שאל, ומיד אחרי שהצטרפנו לשיירת הכתבים שזזה צפונה הוא הודה כי בחר בי משום שהקולגות הצעירים שלי נראים לו מסוכנים.
נסענו בקיות בזה אחר זה לכיוון איזו מסעדה בצפון, עד שפתאום התחיל לרדת גשם, וכדי לא להיסחף אל איזו התנגשות מטופשת, כי שיירת העיתונאים החלה להסתבך במקצת – פתחתי בעקיפת חבריי.
– "תראה", צעק היחצ"ן, "נורת ה-ESP דולקת כמעט ללא הפסקה!"
– "זה טוב", הסברתי. "הרי לוּ נורת ה-ESP הייתה נכבית, היה זה סימן שהזדקנתי. וחוץ מזה", המשכתי במסגרת החינוך המוטורי, "לולא הגשם, נסיעה זו הייתה משעממת לגמרי. תראה איזה כיף להוריד הילוך, להחליק בשלולית ולהשתמש בחלקי האספלט היבשים לצורך בלימה – ואז להיכנס לסיבוב בזווית חדה כדי לשגע את ה-ESP הקוריאני הפחדן! זה מהנה יותר ממשחק פוקר, כי כל הקלפים המבוקשים נמצאים בידינו", הסברתי.
הגענו למסעדה ההיא ראשונים, אכלנו, שתינו, שמענו מהמארגנים הסברים על האוטו חתן האירוע, ונכנסתי למכונית כדי לנסוע לבד, כי היחצ"ן הזָהיר בחר לחזור לתל-אביב עם נהג אחר.
טיפ טיפה: שידור חוזר, אולי
כבר לא מעניין אותי לגור שבוע באזור נורבורגרינג, השוכנת ברייך הנוכחי, כפי שתכננתי בחשאי, ולבדוק אם אצליח לרדת מתשע דקות בהקפת המסלול. אמנם הבווארית קיבלה בולמי בילשטיין B8, מוט מייצב מחוזק וקפיצים קשיחים כדי שתחדל להתנודד בעיקולים ארוכים – אך משימה זו ירדה ממדף הרעיונות עקב כל מה שסיפרנו במדור "נושם, מחליף הילוכים וזז", וגם עקב מה ששתקנו.
וכעת, במקום לחלום על חזרה לנורבורגרינג ברגל ימין, מסקרן אותי הניסיון להעמיד למבחן באותו סיבוב פולני המתואר במדור, אשר מודד את אחוזי האין-פחד, את הונדה האצ'בק האדומה שקניתי מבני לאחר שהוא חימש אותה במנוע הונדה אינטגרה R (שכוחו 190 כ"ס), בגיר קצר, במושבים ספורטיביים ובמתלי מרוצים של קוני, המצמידים אותה לאספלט. אולי בעזרתה הנדיבה של האדומה חצופת המזג – שעוד לא נהגתי בה כדי לא להרגיז את שלוש בנותיי, הגרמנייה, האיטלקייה והיפנית – אצליח לספק תשובה לסקרנותי לגבי מצב הנהיגה הנוכחי שלי. נשאר לי בדל של תקווה שיהיה שמח, שאעצור לרגע את הזקנה. אם רק היפנית הנמוכה והקלה (850 ק"ג), שאינה יודעת זווית גלגול מהי, תסכים לצאת ממגוריה ולא תזהה את גילי.
חגיגה בצל שכול: אחרי התעללות ממושכת במיליוני הצופים העוקבים אחר תחרות הגרנד פרי, שהפכה משעממת, קרה פתאום שמרוץ פורמולה 1 האחרון, שנערך על המסלול ההונגרי, סיפק דרמה של ממש, כמו לפני שנים רבות.
מרצדס, המנצחת כבר שנה ועוד קצת ואינה מתעייפת, הפסידה במפתיע לא רק לפרארי, הנהוגה בידי סבסטיאן וֵטֵל, אלא גם לרד בול, לטורו רוסו, ואפילו למקלארן.
המרוץ הפנטסטי והמחשמל, ממש כמו מרוצי הפורמולה 1 בתקופת סֶנָה, פיקה ושומאכר, התקיים בצל מותו של הנהג הצעיר ג'ול ביאנקי, שנפטר עקב תאונה טרגית בגרנד פרי יפן. במשך חודשיים הוא לחם על חייו, ונקבר ביום שני בניס. לפני התחרות ההונגרית, הנהגים והצוותים של כל הקבוצות הקדישו לביאנקי דקת דומייה, הורידו קסדות והתחבקו עם אבא ביאנקי השכול (בתצלום).
ארגון המרוצים הבינלאומי FIA החליט כי המספר 17 שענד הנהג הצרפתי המנוח יישמר לזכרו, ואף נהג פורמולה 1 לא ישתמש בו
הדוגמנית לצד הונדה האצ'בק המשופרת עד אחרון פרטיה היא כלתי איבונה
שואלים את אדוארד
צביקה: אודה לך על חוות דעתך באשר לרכב החדש שבכוונתי לרכוש. עד כה נהגתי ביונדאי i35 שנת 2012 והייתי מרוצה מאוד, למעט חוסר נוחות בכניסה וביציאה מהרכב לאור נמיכות המושבים, וצריכת דלק מוגברת .
עתה אני מתעניין בכלי הרכב החדשים לשנת 2015, ומעדיף כאלה שהם בעלי אמינות ונוחות נהיגה וישיבה, ואשר הוצאות התחזוקה שלהם נמוכות (כולל דלק).
חשבתי על טויוטה קורולה 1,600, קיה ספורטאז', מאזדה 3 או כל רכב אחר שתמליץ .
תשובה: בגלל הציפיות השונות של הנהגים, כמו גם השפעת גובהם, משקלם ומבנה גופם, קשה להמליץ על מכונית שתהיה קלה לכל אחד בסעיף הכניסה והיציאה ממנה. גם המיקום הגבוה של מושב הנהג בקרוסאוברים ומיניוואנים למיניהם אינו בהכרח מקל על ההתיישבות מאחורי ההגה.
לפיכך, אין מנוס מכך שתבדוק אצל המוכרים כל מועמדת בנפרד. שמור מרחק מהדגמים המפתים בקלות היחסית שניתן להתיישב בהם ובנוחות הישיבה – אך כחלק מהעסקה הם מסכנים את ראש בעליהם עם המסגרת העליונה של הדלת.
אגב, כאשר מחפשים מכונית חסכונית, כדאי להיזהר ממועמדות כבדות ובעלות גוף המצפצף על דרישות האווירודינמיקה.
בחיסוי שם: בן זוגי ואני חלוקים בדעותינו, ומה טוב יותר מאשר "יבוא השלישי ויכריע ביניהם"…
ברשותי פולקסוואגן גולף 1.6 אוטומטית משנת 2001, שקרובה ל-200 אלף ק"מ. הגיר סיים את תפקידו כבר לפני שנתיים, והוחלף בצורה לא מוצלחת על ידי מוסך באבו-גוש. בקיצור, עשינו שטות וזרקנו סכום כסף לא מבוטל. הגיר מקרטע שוב, ומחליף הילוכים כשמתחשק לו. חוץ מבעיה זו יש צורך להחליף מצערת בשל קרטועים בטורים נמוכים.
האם שווה להחליף שוב את הגיר במקום רציני עם אחריות, כמו גם את המצערת, ולהשקיע קצת בכמה כפתורים עייפים?… לי יש איזו תקווה שהגולף יכולה לעשות גם 500 אלף ק"מ, ולמה להתפנק ולקנות משהו חדש. כל מכונית שאקנה תהיה בהשקעה הרבה יותר גדולה מאשר שיפוץ הגולף. בן זוגי, לעומת זאת, חושב שהמכונית כבר "גרוטאה"…
לאחרונה החלפנו צמיגים ומצבר, ואנו מקפידים על טיפולים תקופתיים. הגולף היא המכונית השנייה שלנו. נסיעות ארוכות אנו עושים ביונדאי ix35 שנת 2012. את הגולף אני צריכה לנסיעה יומיומית של 35 ק"מ. נשמח לשמוע את דעתך.
תשובה: אחרי כל ההשקעות הכבדות וההקפדה המסורה על אחזקתה של גולף, בת 14 בסך הכול – לא הייתי ממהר במקומכם לגרש אותה, אלא מבקר במכון לגירים אוטומטיים, ובודק את האפשרות שהצרות בגיר קשורות בהתקנה רשלנית שלו: ללא עדכון מחשב הרכב, ללא בדיקה יסודית של כל החיבורים וללא החלפת שמן גיר.
אפשר כי על תפקוד הגיר משפיע גם מצבם של המצערת ושל מנוע הצעדים, אשר דורשים ניקוי, ושוב – עדכון מיידי של מחשב הרכב. והרי מכוניות הן חיות מוזרות, קפריזיות. לפעמים על תפקוד הגיר האוטומטי משפיעים אפילו גורמים "זוטרים" כמו מסנן דלק סתום, מצתים שלא הוחלפו, חוטי חשמל יבשים והצתה לקויה.
את צודקת. המנועים של הגולפים המבוגרות באמת מסוגלים לעבוד כראוי במשך שנים רבות. להבדיל ממנועי פולקסוואגן החדשים TSI, המתוכננים (לכאורה, לכאורה) לחיים קצרים, אחיהם הוותיקים יודעים לעבור מאות אלפי קילומטרים ללא תקלות מכניות. זוהי עוד סיבה העומדת נגד גירוש הגולף.
אודיה: רציתי לבקש עצתך בנוגע לקניית רכב נוסף. הצרכים, בגדול: רכב בטיחותי, חסכוני בדלק ובתיקונים, שעתיד לנסוע מדי יום כמעט ירושלים-הוד השרון. אנחנו עדיין בלבטים אם יהיה זה הרכב המשפחתי (כיסא תינוק), או שהמשפחתית תהיה החלופה הקיימת שלנו, הונדה ג'אז מודל 2005, אשר משרתת אותנו נאמנה (ונוסעת לא מעט ירושלים-תל-אביב).
ברמת התקציב מובן שנעדיף כמה שפחות, סדר גודל של 45 אלף שקלים – חשבנו על כיוון של יפנית יד שנייה. נשמח לשמוע את דעתך.
נושא נוסף: האם כדאי לקנות מצי ליסינג? אם כן, למה כדאי לשים לב?
תשובה: בסכום של 45 אלף שקלים, ואף פחות מכך, אפשר היום לקנות ים של מכוניות יד שנייה המתאימות לכם בול: הונדה ג'אז נוספת במשפחתכם (תמיד מושכת אותי בעלות על זוג של מכוניות זהות), ניסאן נוטה, טויוטה יאריס או מאזדה 3 (שיצאה משום-מה מהאופנה, אך עודנה סוסת עבודה אמינה).
ואם לא יפנית או קוריאנית כמו קיה סיד – אז אופל אסטרה למשל או רנו מגאן, שהיא בטיחותית, נוחה מאוד ומפתיעה באמינותה. בקשר לליסינג. אפשר לא לפחד מליסינג, אלא לבדוק בדייקנות אם המועמדת עברה את כל הטיפולים הנדרשים לפי הספר. התגלו באחרונה מכוניות ליסינג שלא החליפו להן שום מסנן ושום נוזל. בנוסף, לא הוחלף בהן שום חלק שהיה טעון החלפה לפי הספר, כמו חגורת טיימינג, מצתים וצלחות מעצורים.
מובילאיי (mobileye) ושות' מפריעים לכתוב סמ"ס, לטייל ברשת, לקרוא דואר, לבדוק לייקים, לסדר קשר בין הסמארטפון ומערכות הרכב. בתמורה, מובילאיי ושות' מבטיחים להציל חיים. האומנם?
לא אמור להפריע לכלב הבלונדיני ישעיהו (שייקה) אטלר, ובוודאי לא לבעליו החוקי, הקשיש המורשה עצמו, שמישהו פיקחי מגלגל עסקאות א-מחייה על פטנטים "מצילי חיים" של הנהגים ונוסעיהם – כפי שמבטיחים מובילאיי-אים ואיווקסים למיניהם.
זה לא מפריע לכלב ולבעליו הזקן, משום שהם אינם מרכיבים במכוניתם אמצעי הגנה אלה, ועומדים להמשיך בהסתייגותם הנמרצת לגבי קופסאות הפלא הנ"ל, מול כל "מחיר מיוחד" שנועד לצוד לקוחות ומול כל תעמולת ההפחדה המלווה את הציד. הקשיש המורשה וכלבו ישמרו מרחק מכל הפטנטים המבטיחים ללקוחותיהם התמימים כי בזכותם הם יהיו ניידים לנצח, ולא יהפכו חלילה לקורבנות של תאונות דרכים.
עמדתם האיתנה של ישעיהו (שייקה) ובעליו הזקן לא תשתנה, אפילו אם בעתיד המתקרב תיפול על ראשם הצלול – כפי שחוזים במדיה – דרישת חוק המחייבת להתקין מערכות אלה במכונית האישית. לא, אין זו התבדחות שחורה: הרי כפי שמריח ישעיהו (שייקה) אטלר, פעילותם הנמרצת של לוביסטים התומכים בביזנס של מובילאיי-ים ואיווקסים למיניהם עלולה להשפיע על משרד התחבורה ועל חברי הכנסת, כמו שחלמנו באחד החלומות בנוסח הדיסטופיה.
עד סוף ימיהם יתעקשו הקשיש המורשה וכלבו על עמדתם הנגדית מול המצדדים באחיזת העיניים ומשתפי הפעולה שלהם בתקשורת – כפי שהמדען מהמאה ה-17, מר גלילאו, התעקש על שלו בשנת 1663, כאשר עמד למשפט האינקוויזיציה הרומאית משום שטען בעקבות מיקולאי קופרניקוס כי האדמה מסתובבת סביב השמש. גלילאו הזקן והחלש הודה אמנם לפני השופטים שהוא טעה, נפל לברכיו וחזר בו מדבריו הקודמים עקב החיזיון של אביזרי העינויים האכזריים שהכינו לו אנשי האינקוויזיציה, אך ההיסטוריה אומרת שגלילאו לחש ביציאה אל החופש "Eppur si muove" (ואף על פי כן, נוע תנוע).
ישעיהו ואני נחרים פטנטים בנוסח מובילאיי ושות', משום ששמרטפים אלה פועלים (אם הם פועלים) בניגוד לפילוסופיית הנהיגה שהקשיש המורשה וכלבו הם חסידיה. לגבינו, נהיגה עצמית מתבססת על זהירות, על קשר עין רציף עם הכביש ועם נהגים אחרים, ובוודאי על ההכרח לדמיין מה עומד לקרות בעוד רגע. את כל זאת, האלקטרוניקה אינה מסוגלת לספק.
אינני חושב שנהג זקוק לרצועה כפי שזקוק לה שייקה, למחסום פה או לגננת.
למה התגרשתי מטרמפיסטים
למרות סימני זקנה המפתיעים, ולא בהכרח על דרך הסבבה – הקשיש שייך עדיין להומו-סאפיינס, מה שאומר שהוא מעדיף ליהנות בחברה. הזקן לא ילך לבד לתערוכת אמנות, לקולנוע, לתיאטרון או לקונצרט. רק את חוויית הנהיגה חדל הקשיש המורשה לחלוק עם מישהו/מישהי, ומעדיף לנסוע בגפו.
הסיבה: בהתאם לגיל המופלג, גילה הזקן שהתחילו לעצבן אותו טרמפיסטים המשדרים את פרשנותם לגבי נהיגתו. אולי אני נוהג טוב פחות מכפי שנהגתי בצעירותי? תוהה הזקן, אך נזכר שבעצם תמיד ליוו אותו פסי-קול של הנוסעים איתו במכונית, אלא שבעבר היו אלה, בדרך כלל, צעקות פחד, שרוממו דווקא את רוחו של הנהג.
הטרמפיסטים העכשוויים מנסים, בסמכותיות מפליאה, לחנך את הנהג. כנראה קרה משהו, כי כולם למדו פתאום לנהוג. כולם אחוזי דאגה לבטיחות. "אתה נוסע קרוב מדי לצד שמאל", הם גוערים בנהג, והוא נאלץ להסביר בעדינות שממושב הנווט אין רואים את קו ההפרדה השמאלי על הכביש כפי שרואים אותו ממקומו של הנהג.
לך תסביר
אין דבר מרגיז יותר את האוחז בהגה מאשר דמות או מקהלה היושבות מאחוריו או על מושב הנווט, ואינן סוגרות את הפה אלא מלמדות אותך לנהוג. אפשר לאבד את השקט הנפשי ובאמת לבצע שגיאות, כאשר מוכיחים אותך על המהירות המופרזת כביכול, על סטייה מהנתיב "הנכון", ועל התקרבות מסוכנת (לדעתו של הטרמפיסט/ית) למישהו הנוסע לפניך.
"זה מרחק שתי שניות?", נוזפים בך, ולך תסביר לצדקנים אלה שמאחוריך נוסע מישהו הזומם לעקוף אותך, להיכנס אל שטח שתי השניות שלך ואז להפעיל מעצורים, ואז תיאלץ לבלום גם אתה, תוך תפילה שלא תספוג מכה מאחור. כמו שקרה לאחרונה בקליפורניה למכונית האוטומטית ה"מהפכנית" של גוגל, שהנוסעים (האמיתיים) בתוכה נפצעו. לך תסביר לנוסע המחנך שבמצב כזה מוטב לשמור על מרחק של שנייה וחצי, ואף מרחק אין-שנייה, כמו בראלי-קרוס.
אז נווטת, היום נבעתת
לא את כל הטרמפיסטים פוסל הקשיש המורשה. הוא מוכן למשל לנסוע עם כלבו העברי שייקה או עם כלבו הפולני מקס ובר – אך לא, חלילה, עם אשתו, אשר הפכה, בתהליך מסתורי שנמשך עשרות שנים, לסוג של חיישן אנושי המשדר דאגה ועקה מכל שלב בנסיעה. מי היה מאמין כי בצעירותה (19) הייתה אשתי נווטת ראלי גזעית, אשר לא חשה פחד ברגעים קריטיים ועודדה דווקא נסיעות מטורפות, הרבה מעבר למגבלות הרכב (והנהג).
"מה אתה מוריד רגל מדוושת הדלק?", גערה בי באמצע הסיבוב, "תיישר גלגלים ותלחץ, אחרת אנחנו מפסידים!", הייתה מזהירה, עד כי הקשיש לעתיד לבוא, בצעד של התפעלות ממנה, התחתן איתה.
זה קרה אחרי ניווט אינטליגנטי (ואף חושני) שלה בראלי לאליפות פולין. איך אפשר לא להתאהב ולהתחתן עם בחורה שלפני הזינוק בדקה את מסלול הראלי על המפה, וחשפה שגיאה גסה של המארגנים אשר תשחק לטובתנו: "אין לנו צורך לנסוע דרך היערות, בכבישים נפתלים ובתוואי ארוך ומסובך, כי המארגנים הטיפשים לא קבעו נקודות בקרה שצריך להתייצב בהן במועדים מסוימים לפני הזינוק למרוץ נגד השעון (ספיישל סטייג'). זה אומר שאנחנו ניסע דרך ורשה, נשתה קפה במסעדת האמנים 'סְפָּאטִיף', נמשיך על אספלט, ועוד נחסוך 150 ק"מ עד לנקודת הבקרה הראשונה, שאליה ניכנס מהצד שכולם מגיעים ממנו", חייכה, וכך עשינו.
היינו היחידים שלא איחרו לנקודה זו, וקבעו זמנים טובים. היינו גם מנצחים, לולא איבדה ב-מ-וו 700 CS שלנו גלגל ימני-אחורי בסיבוב חד בספיישל סטייג' האחרון, שני קילומטרים מקו הגמר.
השפעת אור ירוק?
הייתכן כי זוהי אותה גברת שהיום משדרת מורת רוח ואף לחץ מכל רגע בנהיגה, כאילו היא מאמינה בעדכונים האדומים של עמותת אור ירוק, המונה בהתמדה את קורבנות התאונות? הקשיש המורשה מוגיע את ראשו, אך סתירה זו ממשיכה לקרקש בין שני העולמות, זה של האתמול וזה של היום.
פֶּה בלי טלפיים
למען ההגינות וספיחיה (אמת, צדק ושלום עולמי) יובהר כי הזקן וכלבו אינם פוסלים את מובילאיי ושות' רק משום שמערכות אלה "למניעת תאונות" מזכירות להם טרמפיסטים משולחי-נימוס המעירים על נהיגתך, או איזו דודה בעלת עצבים נרגנים. הזקן וכלבו מאוכזבים ממובילאיי ושות' משום שפטנטים אלה אינם עומדים בציפיות הבסיסיות: הם מסתפקים בהתרעות בלבד, ואינם מסוגלים לשמור בעצמם על מרחק נאות, לבלום במידת הצורך, או לתקן את יציבות הרכב על המסלול כאשר רעננותו של הנהג צולעת, והוא עומד לחלל את קו ההפרדה.
במכוניות רבות הותקנו כבר שכלולים מתקדמים בהרבה מאשר מובילאיי ושות' הפטפטניים, והם לוקחים לעצמם כמה תפקודים שהיו שמורים עד עתה לנהג האנושי. שמרטפים אלה כן יודעים לבלום לפי הבנתם, ליישר את קו הנסיעה ולשמור על מרחק קבוע מהמכונית שלפנינו – לעצור כשהיא עוצרת, ולזנק שוב בעקבותיה כאשר היא זזה.
מסתודדים עם גורלך
ובכן, הפתעה: הקשיש המורשה וכלבו רואים בשמרטפים המתוחכמים הללו, המתערבים בגורל הנהג באופן פיזי, לא סתם בידור (משעשע או מטריד) כמו מובילאיי ושות' – אלא כבר סכנה ממשית, משום שהם מעניקים לנהג תחושה של פטור מאחריות.
מילא שמערכות מתקדמות אלה מפקיעות ממך את הנאת הניהוג. הרי לצערנו, יש גם נהגים שאינם מוצאים ששון כלשהו בנהיגה, ואף סובלים ממנה בגופם ובנפשם. חמורה יותר העובדה שהשמרטפים המתערבים פיזית גורמים לכך שהמכונית וחיי הנוסעים נמצאים באחריותם של חיישנים, נגדים, זרי חוטים וכל מיני גמדים אלקטרוניים רעי לב, שהם בעלי נטייה לערוך מרד ברגע הכי לא מתאים.
דוגמה טובה לכך מספק באדיבותו הלפטופ ThinkPad, אשר הקשיש המורשה וכלבו כותבים בו השבוע את חוכמותיהם, אך מתגעגעים שוב למכונת הכתיבה הוותיקה, אריקה 5 הנאמנה מבית נוימן, שלא דרשה התרעננות אצל טכנאי מדי חודש בחודשו, לא התחממה, לא איבדה קבצים, ומעולם לא הותקפה בידי וירוסים ומרגלים.
גן עדן למנוולים
שייקה מרחרח עוד משהו, ולוחש לאוזנו של הזקן שהפטנטים החדשניים, המתחילים להשתקע בכלי רכב – בינתיים רק בדגמי פרימיום, למזלנו – יאפשרו בקרוב לכל האקר מתחיל להשתלט על מכוניות, ולשגע אותן כאוות רצונו החולני.
"תפסיק", מבקש הזקן את כלבו. "כי ציור העתיד בשחור איננו מטרת כתיבתנו, חלילה. אגב, הצרפתים, בניגוד אליך, שייקה, יודעים לפחות להעניק לפסימיות שלהם ניחוח אינטלקטואלי. הם היו מדברים למשל על 'המודרנה כאמא חורגת'. מה דעתך?". ושייקה רק הרים את רגלו.
Kevin Abbring and Sebastian Marshall, Hyundai i20 WRC, Hyundai Motorsport
היידה יונדאי: אין גבול לחוצפה של יונדאי. מילא שהקוריאנים, נטולי כל ניסיון ומסורת בספורט המוטורי, הצטרפו לאליפות העולם בראלי על גבי גרסת WRC של דגם i20 שהם הכינו, ומתחרים בה נגד פולקסוואגן פולו WRC ופורד פיאסטה WRC, ואף התברגו אל צמרת התחרות.
אלא שלא מזמן הכינה יונדאי גם גרסת קופה ל-i20 הרגילה – יצירה המזכירה בעקרונותיה את i20 בגרסת הראלי WRC, שזה אומר: שתי דלתות, גריל חדש, קווים חדים ואחוריים רחבים. קופה זו הצטרפה ללא בושה לחבורת אירופיות מהודרות המסובבות את ראשם של עוברים ושבים.
חבל שהיבואן התל-אביבי הדף את ההברקה של יונדאי, ולא אפשר ל-i20 קופה לעלות ארצה – כאילו הלך בדרכו של יבואן רנו, אשר ויתר על טווינגו החדשה, ובדרכו של יבואן סוזוקי, המשאיר את סוויפט ספורט לגויים, וגם בדרכו של יבואן טויוטה, המתעלם מיאריס ספורט, הזוכה אף היא כעת לגרסת WRC, ומתכוונת להתחרות באליפות העולם בראלי
אגב: לפי החלטה של הארגון העולמי לניהול המרוצים FIA, יונדאי i20 בגרסת WRC, כמו גם פולקסוואגן פולו WRC ופורד פיאסטה WRC, יקבלו לכבוד התחרויות בשנה הבאה מנועים מחוזקים לכדי 350 כ"ס. עד עתה מכוניות WRC הסתפקו ב-300 כ"ס (בלבד..)
טיפ טיפה
במכתב שהגיע לג'ימייל שלי ונעלם באופן מסתורי – מה שלא מאפשר את פרסומו (ראו "שואלים את אדוארד") – ביקשה הכותבת את עצת המדור איך לקרב את דוושת המצמד אל כף רגלה.
במקרה, אנו מכירים היטב את הבעיה הזו של "מרחק מהדוושות הדורש התערבות", שכן במכוניותינו אנו מנסים ליישם ישיבה נכונה ומרחק נאות מההגה, קרי: להימנע מלחיצה על הדוושות ברגליים ישרות ולהקפיד שהן יהיו כפופות במקצת, לטובת הבטיחות.
בעיה זו מתעוררת ביתר שאת בלחיצה על דוושת המצמד – משום שהיא היחידה מבין שלוש הדוושות הדורשת לחיצה נמרצת, עד הרצפה, כדי שהחלפת ההילוכים לא תגרום לגלגלי השיניים להתאמץ ולא תפגע בסינכרוניזטורים של הגיר.
בב-מ-וו Z3M שברשותנו פתרנו את הבעיה בדרך פשוטה ודי גסה כאשר הצמדנו לדוושת המצמד סוליית גומי נוספת, אשר גזרנו מצמיג ישן. אחרי ניסיונות, בחרנו בסוליה בעובי של שני ס"מ, אשר התגלה כמספיק לכך שלחיצה על המצמד לא תדרוש התמתחות מאומצת של הרגל.
אגב, מתוך דאגה לרישיון הנהיגה, לא הדבקנו פיסת גומי דומה על דוושת הדלק של הבווארית. אנו מסתפקים בביצועים הרשמיים של פראו הלגה: 5 שניות ממנוחה עד 100 קמ"ש, ומהירות מרבית של 275 קמ"ש (אחרי הסרת מחסום המהירות האלקטרוני, המגביל את הקשיש המורשה עד 250 קמ"ש).
שואלים את אדוארד
כפי שחשפנו כבר במדור "אצלי בג'ימייל", שוב נעלם מהדואר שלי e.teksty@gmail.com מכתב, הפעם של גברת, שעמדנו לפרסם השבוע. זוהי מכה כואבת למדור משום שהיה זה מכתב עשיר, שהכותבת פירטה בו את דעותיה המעניינות על עשרות מכוניות שהיא הצליחה להכיר. למעשה, אפשר לראות במכתב זה סוג של "קוֹנְסוּמֶנְט רֵפּוֹרְט" בלתי תלוי, הנותן מהלומה לעיתונות החצר של יבואנים רבים.
אני פונים כאן אפוא לכותבת היקרה בבקשה שתשלח לנו שוב את המכתב המעניין. ובינתיים, ב"טיפ טיפה" הנוכחי, נענה לשאלה שהכותבת חתמה בה את דבריה.
בחיסוי שם: לאור הכתבות האחרונות שלך על הרקסטון השייך לקטגורית ארבע על ארבע, אשמח מאוד, ואני מאמין שרבים אחרים ישמחו, אם תקדיש מעט תשומת לב מקצועית לנושא זה, שכן רבים מקוראי המדור מחזיקים ודאי ברכבי 4X4 או מעוניינים לקנות אחד כזה.
- לפני קנייה: האם יש בדיקה מסוימת לרכב כזה שהיא יתרה על בדיקת רכב רגיל?
- נושא הצמיגים ברכב שטח: מהו ההבדל בין צמיג רגיל ובין צמיג 50/50?
- מהי רמת האמינות של ניסאן פאת'פיינדר?
אם יש לך חומר על רכבי שטח בכלל, אשמח שתפרסם.
תשובה: הגיע הזמן להודות שאינני בקיא ברכבי שטח, בין השאר בגלל העובדה שאף פעם לא היה לי ג'יפ, ונסיעות שטח ערכתי רק במסגרת ראלי.
כדי להשיג מידע מקיף בנושא 4X4, לרבות מבחני דרכים, מסלולי טיולים, כתבות וחדשות, אני ממליץ לכם לבקר באתר "ג'יפולוג" (JEEPOLOG.com), הנראה כבלתי תלוי.
אורי: אני מתלבט בין המכוניות הבאות: פיז'ו 205, פורד פיאסטה ופיאט פונטו,
כולן סביב שנות התשעים המאוחרות.
על איזו מהן אתה ממליץ? ומי היא האמינה ביותר, ובנוסף חזקה דייה לנסיעות בין-עירוניות, גם ארוכות?
תשובה: מבין שלוש המועמדות שציינת אני ממליץ על פיז'ו 205. עם קצת נשיפת מזל, תמצא 205 GTI בעלת מנוע 1.6, ואולי אפילו 205 בגרסת 1.9. מאמץ החיפוש כדאי לגבי שתיהן.
רפי: אנחנו מתלבטים בין פיאסטה ובין i20. כרגע ברשותנו i20, ומביקור בסוכנות פורד קיבלנו רושם חיובי.
תשובה: שתי המכוניות אמינות, נוחות וחסכוניות יחסית. ואולם, נפער בכל זאת הבדל ביניהן: למרות החידושים שהושתלו באחרונה ביונדאי i20, פורד פיאסטה עדיפה עדיין בזכות מתליה, המנוע והעיצוב הכללי, שאינו עומד להזדקן.
אפשר כי ההכרעה בין פורד פיאסטה ויונדאי i20 הייתה קשה יותר, לו היבואן התל-אביבי של יונדאי היה מביא ארצה את i20 קופה (ראו התצלום הראשי במדור זה).
הייתי רוצה לספר משהו חשוב לבמאי הרץ פרנק, אך האיש אינו נושם כבר, כך שאין לי איתו קשר. בינתיים לפחות
לפני שעבר לעולם שכולו טוב, עבד הבמאי הרץ פרנק על סרט דוקומנטרי המתאר את הרומן, הנישואים ומצוות האבהות של יגאל עמיר.
לא ראיתי את הסרט, ויש לי די סיבות כדי לא להכיר את היצירה האחרונה של הבמאי פרנק המנוח. אותי, בכל הסיפור המתגלגל סביב הסרט "על סף הפחד", מסקרנוֹת רק הטענות המודפסות במדיה לגבי אנשי הקולנוע הישראלי, שלא התלהבו מעלייתו ארצה של הבמאי העולה החדש, ואף הצליחו להתעלם ממנו במשך עשרים שנה.
והנה הסוד שהייתי רוצה לספר לבמאי המנוח: כאשר אתה מסתכל מלמעלה, אל תקרא את מה שכותבים יפי הנפש העבריים, המאשימים את תעשיית הסרטים בארץ בכך שהיא התעלמה ממך ומכישוריך מתוך רוע לב, ומתוך מנטליות פושעת הנגועה ב"סְפֶּסְיָאלִיטֶה דה לה מֶזוֹן" מתוצאת הארץ, כלומר שנאת זרים.
ובעצם, מר הרץ פרנק, אתה יכול לקרוא את ההאשמות הללו נגד מרחיקיך, ובלבד שהן ישעשעו אותך בָּמָקום הנוכחי שלך, ולא יעציבו אותך.
כי אני, אדוארד אטלר, במאי קולנוע כמוך, מר פרנק – לפעמים שמח לפעמים מתוסכל, כי אין ברירה, זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלנו – ממליץ אני לך חביבי שתגיד תודה, דווקא, לאלו שהתעלמו ממך ולא רצו לראותך ביניהם, עוסק איתם בענף הקולנוע העברי ובהפקות הטלוויזיה המקומית.
מרחק בטוח
תגיד להם תודה, מר פרנק, לאויביך כביכול שדחו אותך מקִרבם, כי בזכות ההתרחקות-בכפייה שלך מתעשיית הסרטים העבריים הצלחת להגיע עד גיל מופלג ממש, 89, ולא ספגת השפלות עד מוות, כאבים נפשיים ופצעים פיזיים, כמו הקולגה שלי הבמאי דניאל שליט, שאחרי עלייתו ארצה התקבל בזרועות פתוחות דווקא, וזכה במשרת במאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה.
מגטו לודז' לגטו רוממה
לא אחזור לדברים שתיארתי כבר מזמן ב"מקור ראשון", על מסכת ההתעללות שליוותה את חייו האישיים והמקצועיים של הבמאי דניאל שליט במרחב הציוני, ועל מה שהוא טעם בינינו. הנה רק תקציר לקוני, שמטרתו להציל את האיש העדין והמוכשר הזה משכחה.
דניאל שליט גמר את האקדמיה לקולנוע פולני בלודז' בתקופה הכי מפוארת של מוסד זה. הוא ביים סרט תיעודי על גטו לודז', והפך יד ימינו של הבמאי המפורסם אנדרה ויידה.
בסוף שנות השישים, כאשר פרץ גל האנטישמיות, כמעט פוגרום ביהודים, אשר בוים על ידי השלטון הפולני הקומוניסטי, החליט גם דניאל שליט לעלות ארצה. הוא הגיע לירושלים, קיבל חדר זמני בבית גיורא, למד את השפה העברית בהצלחה רבה, והתקבל לעבודה בבניין הטלוויזיה ברוממה.
זה נראה כמו אידיליה, אך דווקא שם, בתחנת הטלוויזיה הצעירה, החלה מסכת ייסוריו של הבמאי העולה החדש, כאשר חבורה של קולגות אשר ראו עצמם כאליטה רוחנית – במאים, עובדי כוח אדם, עורכים, צלמים, אנשי קול ותפאורנים, וגם טכנאים זוטרים מהקומה הראשונה של הבניין, כמו גם PA-ניקיות (עוזרות הפקה), ואפילו עובדי מזנון – גילו שחברי דניאל שליט הוא אסיר גטו לודז' לשעבר ובוגר מחנה אושוויץ.
תחילה הם דרשו משליט שיספר להם פרקים מחייו בגטו ובמחנות המוות, מה שהוא עשה בנאיביות, רק כדי להפוך מיד לקורבן, למטרה של לעג צורב והתעללות מילולית.
ממרחק של כמה עשרות שנים, אפשר להבין שהרוממאים זיהו כי הבמאי דניאל שליט פיתח, בעקבות שהותו בגטו ובמחנות, איזשהו "תסביך קאפו", ותסביך זה נותר חקוק בנפשו ודרש ממנו לרַצות את סובביו. עובדי התחנה גילו זאת וירו לעברו של האיש חצים בלתי פוסקים של בדיחות המלעיגות – פעם בהומור בריא ופעם בגסות – על המצב הנוירוטי שלו ועל בדידותו. אפילו העברית הגבוהה שדניאל שליט סיגל לעצמו הייתה בעוכריו, והתקבלה כמלאכותית ומגוחכת.
במשך חודשים ארוכים חגגה האליטה החברתית ברוממה בהילולת הזלזול הדורסני בשליט. בכל מקום בבניין נשמעו התבדחויות על פחדיו של ניצול השואה מהעתיד, "הברקות" לגבי לבושו ("את החולצה הזו הבאת מאושוויץ?"), הלצות על התספורת של הבמאי הפולני ("מי עיצב לך אותה? ספר במחנה?") וכך הלאה.
עד שיום אחד גם הנהלת הטלוויזיה התגייסה לציד האכזרי, וזרקה את דניאל שליט מהבניין. הוא איבד את העבודה חודשים ספורים לפני השגת הוותק, אשר היה מבטיח לו זכויות לפנסיה שמאפשרת קיום צנוע.
הבמאי דניאל שליט ז"ל. הגעתי מתל-אביב וחיפשתי אותו בשיכונים של קריית-מנחם. מצאתי את הכתובת. מול הבית ישבו בנות עם רולים בשיערן. הן הפסיקו לחייך כאשר תיארו לי את הרגעים האחרונים של השכן הבודד ואת מותו
בסיפור עצוב זה הייתה גם מכונית
הבמאי דניאל שליט נשאר בלי כלום. הוא נאלץ להחזיר את מכוניתו הקטנה, מיני מוריס לבנה אוטומטית שהוא קנה בתשלומים חודשיים, מכיוון שלא היה מסוגל כבר לעמוד בהם.
שבור ומושפל ומודאג מעתידו, שליט חלה, וגסס ללא עזרה בדירה הקטנה ששכר בפרברי ירושלים, בקריית-מנחם.
רק שכניו הרחמנים, שחומי עור, היו מביאים לשליט מפעם לפעם כוס מים או בורקס מתוצרת בית, עד שמת.
יתרונות הגרפומניה
עיתונאי ותיק, אשר בולט כיהלום בשורת הפובליציסטים מהמדף הגבוה המתארים את רגשותיהם בעברית (ובקִרבה מסוימת לצלחת הפוליטית), פתח את כתבתו שהתפרסמה בסופשבוע האחרון במילים הללו: "הדי הזעם ואדי הרעל העולים מ(הנושא המדובר) מגבירים את השאיפה האנושית לפענח את חידת האסון עד תום, אבל זה רצון שנידון לתסכול מראש".
למשפט זה של הכתב הוותיק אין אמנם שום קשר לגיהנום שעבר אצלנו דניאל שליט, אך צירוף המילים הנ"ל שהכתב המפורסם הפיק תחת ידיו מתאר באופן קולע להפליא את פרשת הבמאי האומלל. ממש לפי חוק הגרפומניה, הקובע כי הפאתוס הנדיב המאפיין כתיבה זו "מתלבש" יפה על כל נושא ועניין.
ניצלת מהזדון
ואני יכול לספר עוד לבמאי הרץ פרנק המנוח לא רק על דניאל שליט, שהתקבל אמנם לחבורת יוצרי הסרטים המקומיים אך שילם על כך בחייו – אלא לתאר גם את הדוגמה מביתי.
הרי גם אני התקבלתי לאותה טלוויזיה ממלכתית ברוממה כבמאי, והוענקה לי הזכות לביים סרטים בזה אחר זה, במשך 15 שנה. ותשמע, מר פרנק המנוח: מתוך כל הסרטים שביימתי בתחנה זו – כל הכתבות בנושאי תרבות, חברה ודת, כל הכתבות ל"מבט שני" (שֵם שאני הענקתי לתוכנית תחקירים זו), כל הדרמות והסרטים התיעודיים הארוכים, כמו סִרטי על תחרות רובינשטיין "התחרות האחרונה של מייקל בלום", שבמקרה היה גם הסרט האחרון שלי ברוממה, לפני שהפכתי לעורך "טורבו" – מכל זה לא נשאר דבר. ממש שום דבר.
כי מנוולי רוממה, מתוך שנאה וזדון ומתוך זלזול וקנאה חולנית, פשוט "ניקו" את הסרטייה, וכל הסרטים שהשקעתי בהם רעיונות, תסריטים, בימוי ואת לבי – מצאו את מקומם בפח הזבל הירוק הניצב בחניון הערוץ הראשון, בקרבת השער.
אפילוג
אין לי ספק שאמני הקולנוע והטלוויזיה הישראלים עשו עמך חסד, מר הרץ פרנק, בכך שהם השאירו אותך מחוץ ל"מעגל העשייה" שלהם, האינפנטילי ברובו. זהו זה.
מיס הכפר הגלובלי: גם אחרי 65 שנה, ספיידר הבריטית הנושאת את השם Frazer Nash, לזכר הסדנה שהקים סר ארצ'יוולד פרייזר נאש ב-1922 – כובשת עדיין לבבות, אולי אף יותר מכפי שמשכה רגשות ב-1950, כאשר נולדה.
אין זו הפתעה, שכן פרייזר נאש סוחטת דפיקות לב דווקא בזמנים המודרניים, בהופיעה בצבע ירוק כהה ובלי מגיני רעש ורוח מול עדרי רואדסטרים מהודרים, הבנויים לפי משטר האווירודינמיקה ולפי האופנה המחלקת קלפים בחצר המכוניות הפהתוחות. על רקע צעצועים אלה בולטת פשטותה של פרייזר נאש בעלת הקווים החד-משמעיים, שתוכננו כמו כדי לשדר רושם קרבי, ולהזהיר את המתחרים שמוטב להם לא לעמוד לצדה בקו הזינוק.
פרייזר נאש לא החמיצה בזמנה אף תחרות, גם באנגליה וגם מסביב לעולם, כאשר הופיעה בכינוי "לה מאנס" כמחווה למרוץ המפורסם שהיא נולדה להשתתף בו. במרוצי מסלול היא התחרתה מצוידת במנוע בריסטול שני ליטרים, שישה צילינדרים ו-140 כ"ס – העתק בריטי למנוע הספיידר האגדתי של ב-מ-וו 328
טיפ טיפה: צריך שניים לתיקון
ההקדמה היומרנית, פרי עטו של עיתונאי ותיק אשר מצוטט בהנאה ובתיאבון אמיתיים בגוף המדור הנוכחי, "תנוח דעתך על משכבך" – נכתבה במקור לכבוד קצין המשטרה המנוח אפרים ברכה, אשר כמו שאומר שיר בסרט הפולחן הרוסי "צ'אפאייב", הוא "זָרְיֵיזָל סָאם סִיבְּיָה" (שחט את עצמו).
האיש לא הסתפק בהתאבדותו הטרגית, אלא שלח את הקשיש המורשה לזרועותיה של דיס-אוריינטציה מוחלטת. כי הזקן, במאי במקצועו ובתחביבו, הסתבך למדי כאשר ניסה לתרגם את הדרמה של הקצין לתסריט בנוסח סרטי המערב הפרוע, לרבות השפה והמוסר המיוחדים המלווים ז'אנר זה כבר מאה שנה כמעט.
הזקן עזב את המקלדת ועצר את כתיבת התסריט כי הוא אינו מבין מדוע השריף, גיבור המערבון, שהחליט לעזוב באופן מוחלט את סוסו ואת עולם האלימות, השחיתות והרוע – לא החל את התיקון בחיסול אויבו האכזרי, המניפולטור והפושע. הרי באקדחו של השריף, בגילומו של קוונטין טרנטינו, היו די כדורים לשניהם.
שואלים את אדוארד
ידידיה: ברשותי אלפא 147 שנת 2002 גיר ידני, בעלת מנוע 1,600 סמ"ק 105 כ"ס. המזגן התחיל לאחרונה לעשות בעיות: כאשר המכונית עומדת בשמש הרבה זמן והאוטו מתחמם, אז החיישן של הטמפרטורה בחוץ משתגע וכותב שבחוץ הטמפרטורה היא מינוס משהו, ולא נותן למזגן לקרר.
הלכתי למוסך מוריס בתלפיות, והוא אמר שהבעיה בחיישן וצריך להחליף את כל המראה. מראה משומשת קשה מאוד להשיג, והיא עולה אלף שקלים וצפונה. שאלתי מוסכניק אחר, והוא הביא חיישן מפורק של פיאט, שחיצונית נראה לי לא מתאים, ומוריס בכל מקרה לא רצה לפתוח את המראה.
השאלה היא אם יש לך פתרון סולידי יותר לבעיה.
תשובה: 147 שלך שייכת לדעתי לזן האלפות היפות ביותר והמוצלחות, גם כאשר המזגן שלה מורד, ואולי במיוחד כאשר הוא מורד, שהרי בזכות תקלה זו הסוסים חוזרים אל אורוותם שתחת מכסה המנוע, כדי שהנהג המזיע מחום יחייך בכל זאת.
ולשאלתך. חיישן טמפרטורה הממוקם בראי השמאלי של אלפא 147 הוא פריט אלקטרוני המיועד לשימוש בתנאים אירופיים, שם חיישן זה משתף פעולה עם מזגן הרכב, וגם דואג לכך שתיבת ההילוכים selespeed תפעל בבטיחותיות בתנאי שלג וקרח. ודאי שהיבואן התל-אביבי היה צריך לוותר על פטנט זה במכוניות המיובאות לשוק הישראלי. ואם היבואן לא עשה כן, מסיבות השמורות אצלו בכספת או סתם בגלל חוסר תושייה, אז אין לך מנוס אלא לבטל בעצמך את החיישן הדפוק.
אין זה מעשה מסובך, כי למזלנו, כוחות של טכנאי אלקטרוניקה פיקחים ומתקני רדיו וציוד ביתי יכולים לפתוח את הראי (השמאלי), לחתוך את החוטים המובילים לחיישן, ובמקום החיישן הבעייתי להרכיב נגד שמטרתו לשגע את המערכת. את הנגד המתאים מחפשים בניסיונות עם נגדים שונים, עד שמד החום החיצוני יצביע על 20 מעלות צלסיוס או קצת יותר.
קח בחשבון שקניית ראי חדש או חיישן חלופי היא נפילה מביכה וכואבת בשבי החיישנים.
בנימין רוקח: יש לנו פיז'ו 307 שנת 2003, 2,000 סמ"ק, שבעה מקומות.
לפני שבועיים, תוך כדי צפצוף אזהרה, עלתה במחשב הרכב ההודעה"anti pollution fault", , וזאת לצד הידלקות הנורה של סימן מנוע, בצבע כתום.
לאחר כיומיים, שבהם הופיעה הודעה זו בלוויית הנורה, הרכב התחיל לרעוד רעידות חזקות בכל פעם שנוסעים לאט.
הכנסנו את הרכב למוסך, ושם עשו טיפול הכולל החלפת פילטרים למיניהם, החלפת ארבעת הפלאגים. לפי בדיקת מחשב הם החליטו שאחד ממזרקי המנוע לא עובד, ונאמר לי שזה אומר שכוחו של המנוע מופחת ב-25%. המזרק התקול הוחלף.
השבוע, לאחר שבלילה האורות באוטו נשארו כנראה דולקים, כאשר ניסיתי להתניע היה רעש של "ברררר" (לא קול של סטרטר אלא סתם רשרוש), והתנעתי את הרכב עם כבלים. לאחר נסיעה של כעשרים קילומטרים החנינו. בצהריים אשתי התניעה, ולאחר נסיעה של קילומטר נדלקו נורת המצבר+נורה אדומה של"stop" , והרכב נעצר מעצמו בתוך עשרות מטרים. ניסינו להתניע עם כבלים, ולא הצלחנו.
האם יכול להיות שיש קשר בין טיפול המזרק ובין תקלה זו (וממילא עליי לדרוש מהמוסך שהתיקון יהיה על חשבונו, או לפחות שנתחשבן על הסכום),
או שזו בעיה חשמלית בלבד?
האם יש דבר כזה שבגלל מצבר גרידא, ייכבה רכב באמצע נסיעה?…
תשובה: סביר להניח שלתקלה הנוכחית אין קשר לטיפול הקודם שעברה מכוניתך, עקב מזרק סתום.
האם בספר הרכב שלכם מצוין כי במכוניות בעלות מערכת חשמל משוכללת כמו פיז'ו 307, שיטת ההתנעה בכבלים אינה מומלצת, ובריא יותר למלא את המצבר באמצעות מטען, בכמות אמפרים שהיא כעשרה אחוזים ממספר האמפרים של המצבר? לדוגמה: יש למלא ב-5.2 אמפרים מצבר שכוחו הוא 52 אמפר (המטענים האוטומטיים עושים את החישוב בעצמם).
בנסיעה קצרה, אחרי התנעה "ישראלית" באמצעות כבלים, מילוי המצבר אינו עמוק דיו, כך שמילוי נוסף באמצעות מטען הוא בעצם בגדר חובה. במיוחד כאשר מתכוונים ליהנות מהמזגן.
עם זאת, מותו השני של המצבר לא היה אמור להיגמר בהיפסקות פעולתו הסדירה של המנוע, שהרי במהלך נסיעה אלטרנטור הרכב מספק די חשמל לסלילים כדי שהמצתים והמזרקים יבצעו את עבודתם. כנראה, יש לחפש תקלה באלטרנטור, או במודם שנשרף עקב שימוש בלתי מקצועי בכבלים. אין מנוס מביקור אצל חשמלאי מוסמך.
אנוכי נתפס על ידי חופן זיכרונות על מרוצי פורמולה האמיתיים – ופורמולה 1, המופיעה בשם הבדוי "גרנד פרי", נתפסה על ידי הרייך הרביעי
ביום ראשון 5.7.15, במפגן של מזוכיזם אינפנטילי – שמגיעים אליו כנראה בזחילה עקב גיל מופלג – עמדתי לבזבז שוב שעה וחצי על מרוץ פורמולה 1, מופע משעמם כמו ספר דקדוק בסנסקריט ודוחה כמו גווייה של חרק.
זה כבר זמן-מה שמרוצים אלה מחליקים במדרון התלול של הפיהוק, משום שהם נפלו קורבן לטרוריסטים הירוקים. מרוצי-העל נכנעו לאותו כוח שלילי, גלובלי, שמשתולל גם בתעשיית הרכב, וגורם לדגמים ה"מתקדמים" ללכת צעד קדימה ושלושה צעדים לאחור.
נהמה משמימה
מרוצי הגרנד פרי מתקיימים לאחרונה לפי תסריט אקולוגי, לאחר שטייקון-העל ברני אקלסטון (Ecclestone), המארגן הראשי של קרקס F1 המטייל סביב העולם, עשה הכול כדי לסרס את ההצגה, שמעניינת עדיין מיליוני נפשות רק בזכות המטפיזיוּת של כוח האינרציה.
ואינרציה מסכנה זו צריכה להתמודד מול חוסר סיכויים בולט. כי לפי פקודתו של אקלסטון, שנכנע (בהתלהבות מסוימת) ללחצים הירוקים – מנועי הפורמולה ירדו בנפחם כדי לחסוך בדלק, ובהזדמנות זו עומעם גם צליל הפליטה המסורתי, המלווה את מרוצי המסלול למן היוולדם: אותו נוהָם-קרב גברי, שהיה לו חלק משמעותי בדרמה. לא רק שהמנועים איבדו אפוא מכוחם, הם גם נשמעים כמו להקת גאים המתווכחים בסופרן.
דויטשלנד באמצע הסלון
גם אני, הנגרר למקלט הטלוויזיה בכוחה של אותה אינרציה מסתורית, הייתי מוכן לסבול, ועוד איך לסבול, ולקלל, ועוד איך לקלל, ברוסית, בפולנית ובעברית, אפילו את הכלב שלי שייקה, שאינו אשם בדבר. הכול משום שבסוף התחרויות אנו מוכרחים לשמוע בכפייה את ההמנון הגרמני – "דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס".
הנה כי כן, לקוּפָּת הצרות של הפורמולה, שאפשר לסכם אותה בביטוי "שיממון שועט", יש להוסיף את העובדה שהצופה, ובמיוחד אם הוא קשיש מורשה, נמלא רֶתָּע-סלידה למשמע "גרמניה גרמניה מעל הכול", מבלי שתהיה לו תקווה לשמוע המנון סימפטי יותר לאוזן היהודית, שהרי במרוצי הגרנד פרי השנה אין כבר מה לחכות להפתעה שמשהו יעצור את ניצחונה של מרצדס הגרמנית.
כי למתחרים כמו פרארי, רד בול, לוטוס, מקלארן ואחרים ממש לא נשאר מה לעשות חוץ מאשר להפסיד לטכנולוגיה הגרמנית, המובילה בפתרונותיה, ולהתכופף בפני זוג הנהגים המייצגים על מסלול המרוצים את הרייך הרביעי: אלוף העולם הבריטי לואיס המילטון, והגרמני האמביציוזי ניקו רוסברג, המתחרים זה בזה ויודעים לסחוט את מלוא הפוטנציאל של המנועים והשלדות של מרצדס, עד הסוס האחרון.
אלא שבזכות המילטון, המוביל למזלנו על רוסברג – אשר נראה לי כמו איש היטלריוגנד מתוך כרזה ארית מחודשת – נשמע לפעמים גם ההמנון האנגלי, המלכותי, שאין לי דבר נגדו כי בתקופת היישוב העברי לא גרתי תחת הנעל הבריטית הכבדה.
מהפורמולה אל גבעת-שמואל: פורמולה 1 זה לא רק ספורט יוקרתי והישגים של נהגי-על – לענף אליטיסטי זה יש גם תרומה לקהילה. כי תעשיית המכוניות של פורמולה 1 הפכה בעקיפין גם למעבדה טכנולוגית, שפיתוחיה מעוררים עניין רב אצל יצרני הרכב. סדנות הייצור, המשרתות את קבוצות המרוצים השונות, שוברות את ראשן על המצאות שיעזרו לנהגים לקטוף אליפות עולם, ופתרונות אלה דוחפים קדימה גם את הרכב המשפחתי.
לא חסרות דוגמאות לפטנטים שנולדו על המסלול וחלחלו אל מכוניות נוסעים "תמימות", שאין להן כביכול קשר עם תחרויות הגרנד פרי המושחזות. כך למשל, הניסיונות לשיפור האחיזה במרוצים הניבו בולמים המשנים את מידת קשיחותם בהתאם לפקודת הנהג – פיתוח שהשוק הפרטי מיהר לאמץ, במכוניות צמרת בעיקר. למרבה האירוניה, בולמים מחוכמים אלה נאסרו לשימוש דווקא על המסלול שלכבודו הן הומצאו.
אך לא רק מכוניות "אזרחיות" מהמדף הגבוה נהנות מפתרונות שנולדו בסדנות מרוצים, אלא גם דגמים סדרתיים במחיר שפוי. הללו למדו ממכוניות המסלול איך לייצר חשמל בעת הבלימה, ואיך להשתמש בפטנטים היברידיים. ויש גם שכלולים שנועדו לקדם את האווירודינמיקה בפורמולה 1 והגיעו אל ה"פחיות הביתיות".
גם תעשיית הצמיגים ניזונה לא מעט מפיתוחים שמסלולי המרוצים מניבים, והתנחלו לא רע בתעשיית הרכב המודרנית
קפה עם מלך הענף
והנה, בעודי יושב מול הפורמולה של סילברסטון, חיכתה לי הפעם הפתעה מלבבת דווקא, בזכותו של מיסטר פרנק וויליאמס, אותו נכה בריטי שהכרתי לפני שנים בפרנקפורט, בפתיחת תערוכת המכוניות.
אמנם סיפרתי את זה כבר בתחילת "דיוקן" ו"המפתחות בפנים", אך איני מתאפק מלהזכיר שוב שבזמן שערכתי את ירחון "טורבו" ז"ל הייתי רחוק מהגרנד פרי, שאם לא כן, הייתי מזהה מיד שהאיש בכיסא הגלגלים שנתפס בפקעת כבלים הוא בעליה של חברת המרוצים וויליאמס.
בכל אופן, עזרתי לאיש, ודחפתי את כיסא הגלגלים שלו לעבר הדוכן של ב-מ-וו, שם "אמור להיות הקפה הכי טוב", כפי שהבטחתי לו לפי הניסיון. פטפטנו על משהו, ופתאום, מכל הכיוונים, קפצו עלינו צלמים. שאלתי אחד מהם על מה המהומה. "זה סר וויליאמס", אילפני בינה עיתונאי מ"קאר מגזין" בנימה של זלזול על בורותי.
הטייקון המשותף לנו
כשהכתבים גילו אותו וכרכרו סביבו, היה כבר מאוחר מכדי לרוץ אחרי וויליאמס עם התובנה ש"העולם הוא קטן, וזוהי כנראה הסיבה שנפשות שיש להן דבר-מה משותף נפגשות במקרה".
כי לוויליאמס ולי היה מיודע משותף. הרי הטייקון האישי שלי, סטיב מורל, סיפר לי במונטה-קארלו, כאשר צפינו במרוץ פורמולה 1 מהמרפסת שבחווילה שלו, שהוא אמור היה להיות שותפו של פרנק וויליאמס בקבוצת וויליאמס, אך לאחר שהוא, כלומר סטיב, גויס בידי נהג המרוצים והפלייבוי האגדתי ג'יימס האנט וחברו הראלד ארטל (Ertl), עיתונאי-נהג – בחר חברי מורל להיות שותפו של לורד אלכסנדר הסקת' (Hesketh), הבעלים של קבוצת הסקת' רייסינג.
"עזבתי את הסקת' השמן אחרי שאחד הנהגים שלו נהרג. לניצול שואה כמוני, לא נראה מוסרי שאנשים צעירים ייהרגו בגלל כסף שהבאתי", הסביר לי סטיב.
כמעט פוטש
והנה, כעבור עשרות שנים, כאשר פורמולה 1 מידרדרת לשעמום מחץ ומאיימת לשקוע, סר פרנק וויליאמס עומד מאחורי מהפכה המזריקה עניין מחודש במרוצים. שני נהגים שהוא גייס לקבוצת וויליאמס שלו, ולטרי בוטאס (Bottas Valttery) ופליפה מאסָה, ניצול פרארי, עושים צחוק מזוג המרצדסים, ואחרי פריצה מטורפת בזינוק הם הובילו בשליש הראשון של תחרות סילברסטון.
אלמלא הטקטיקה הדפוקה של הקבוצה הבריטית, ומִשכה הארוך של החלפת הצמיגים, ממש לא היה חסר הרבה כדי שוויליאמס יחגוג על פודיום התחרות וישתה שמפניה, במקום להסתפק במקומות הרביעי והחמישי, שאליהם הוא הוגלה לאחר שתנופת חייליו התעפשה בטרם עת.
מוח יהודי נבואי
נפלתי לזרועות הפורמולה 1 במרוץ האחרון שהתקיים על אדמת דרום-אפריקה הלבנה עדיין, ב-1985. בטיסה מתל-אביב ליוהנסבורג, שנמשכה 17 שעות, למדתי מתוך עשרה קילוגרם של ספרות מקצועית את כל סודות הגרנד פרי, כי לא היה אפשר לערוך את ירחון "טורבו" מבלי להיות בקיא בענף זה, המעניין את הקוראים הצעירים. היום די היה להציץ בצג המחשב.
במסלול קיאלמִי (Kyalami) הכרתי את תחרות הגרנד פרי מהצד השני של הקלעים. הצלחתי לדבר עם איירטון סנה ולצלם אותו, וכך גם עם ניקי לאודה ונייג'ל מאנסל, שניצח בתחרות זו.
הייתה זו ההצגה האחרונה, משום שדרום-אפריקה איבדה לכמה שנים את מקומה בלוח מרוצי הגרנד פרי בשל החרם שהמערב הטיל עליה בגין משטר האפרטהייד. על המרחב הציוני, לעומת זאת, לא מאיימת לשמחתנו סכנה דומה של חרם משפיל, אפילו אם כל העולם האנטישמי יתגייס נגדנו ויעמוד על רגליו האחוריות. אנו לא נאבד את הזכות לערוך כאן מרוצים בינלאומיים, שהרי בתושייה יהודית שאין דומה לה, ואולי אף מתוך חוש נבואי מפותח, פשוט לא הקמנו אפילו מסלול מרוצים אחד.
טיפ טיפה: בכל קנייה מקרית יש משהו בנאלי
שוק מקלטי הרדיו המשומשים, מקום סודי המתפקד בפרברי ורשה, הוא אקזוטי כמו המקום הפועל סמוך אליו, שוק מצלמות יד שנייה ואביזרים שונים לחובבי צילום. אתה לא יכול לשמור על אוסף לייקות ישנות מבלי לשוטט בכל הזדמנות בדוכני השוק, בציד אחר איזו עדשה מוזרה, פילטר אדום או תיק הצילום המקורי של Leitz, שעוד לא השגת.
אתה גם לא יכול לשמור על מכוניות ותיקות מבלי לדאוג שהן יהיו מצוידות ברדיו ההולם את שנת לידתן, ולא חלילה במשהו מודרני, שאינו יאה לאלטעזאכן היקרות שלך, וזו הסיבה לביקורים בשוק מציאות זה.
ודווקא ברגע האושר, אחרי שמצאתי וקניתי את רדיו בלאופונקט הכי מוצלח שהבווארים בנו אי פעם, דגם המבורג DC70 משנות השמונים – פנה אליי איש מבוגר ושאל אם אני מעוניין אולי גם בשעון. הוא מחזיק שעון כיס ישן מתוצרת חברה שוויצרית של פעם, "צימה". אותה סדנת צימה שבנתה גם את שעון היד השחור היקר לי מכל, כי קיבלתי אותו מאבא שלי כאשר עמדתי לעזוב את גטו ורשה בסתיו 1942.
SONY DSC
שעון הכיס העתיק "צימה פרימה" עובד עדיין בדופק צעיר ובדייקנות מופתית
לקחתי מהאיש את שעון הכיס שלו, המצופה ניקל מבריק, וניסיתי לשמוע את צלילו, הדומה לצליל הצימה שנמצא אצלי, ואשר בזכותו אני מבין מעט בנפשם של שעוני צימה ובשפת הקפיצים וגלגלי השיניים שלהם.
"זה יעלה לך רק 100 זלוטי", אמר המוכר. הסתכלתי עליו. הוא היה עצוב עיניים, רזה מאוד, לבוש צנוע, ומשום מה הזכיר לי את היהודים שעמדו ברחובות הגטו וניסו למכור חפצים אישיים. וכעת היה נדמה לי שאני מזהה בתוך עיניו הכחולות של הגוי הזקן אותו מבט עצוב ורעב, עם סימנים של כניעה לגורלו, שהיה לאסירי הגטו העומדים להיפרד ממשהו חשוב להם.
"אני מוכן לקנות את השעון הזה", אמרתי לאיש, "אך לא במחיר הזה", והוא מיד קטע אותי וענה שהוא יכול לרדת מהסכום.
"אני לא מתווכח על גובה העסקה", תיקנתי אותו, "אלא להפך: במקום 100 זלוטי, אתן לך 300. כי זה הסכום ששווה השעון הזה", הסברתי.
הוצאתי מכיסי 300 זלוטי (קצת יותר מ-300 שקלים), ונתתי לאיש, שעמד מולנו המום.
"מאיפה יש לך שעון זה?", שאלתי כדי להגיד משהו, והוא אמר שקיבל את ה"צִימָה פְּרִימָה" מההורים, אחרי שהפסיק ללמוד בגימנסיה שעבדה בוורשה במחתרת תחת הכיבוש הנאצי, והתגייס למרד הפולני הגדול.
לחצנו ידיים, האיש נעלם, ואנו – אני, בני והכלב בוני – הלכנו לכיוון האוטו.
"היית יכול לתת לאיש המסכן הזה את ה-300 זלוטי עקב מצוקתו, ולהשאיר לו את השעון", אמר בני, ושמע ממני שהאיש היה נפגע מהצעת עזרה מצד זרים, ורואה בה הוכחה אכזרית שמצבו האומלל בולט כל כך לעין. וחוץ מזה, אחרי זמן-מה הוא ממילא היה מוכר את השעון ב-50 זלוטי למישהו פיקח, שהיה מגלה את נואשותו של המוכר ומנצל אותה עד תום.
"ומה אתה אומר?" שאלתי את צימה בבית, לפני שסגרתי אותו במגרה. "ראית איך הילד למד על הקושי להיות אספן?". והשעון ענה לי בקולו המתכתי, "תיק-תק, תיק-תק".
שואלים את אדוארד
דוד: אני מעוניין לקנות רכב (ראשון) על פי התנאים הבאים:
- תקציב: 35-40 אלף שקלים.
- רכב ידני: כדי לחסוך בטיפולים, דלק וקנייה ראשונית, ראיתי שמומלץ רכב ידני על פני אוטומטי (שאלה צדדית: האומנם?).
- רכב שממעט בביקורים במוסך וחסכוני בדלק.
- הייעוד: נסיעות תדירות למרחק 30 ק"מ כל כיוון (בית-עבודה), ומדי פעם נסיעות ארוכות יותר.
חשבתי להתמקד במכוניות משנתונים חדשים, 2012 ואילך. המועמדות הן: קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה. האם אלו לדעתך המועמדות הטובות ביותר, לאור התנאים לעיל? מהם היתרונות של כל אחת מהמכונית הללו (או: מי הכי מומלצת לטעמך)? האם אתה ממליץ על משהו נוסף?
אגב, תהיתי אם כדאי ללכת על טויוטה יאריס האמינה, ולרדת לשנתונים בסביבות 2003 כדי לעמוד בתקציב.
תשובה: ודאי שמול קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה – טויוטה יאריס היא יותר מכונית, שאפשר לנסוע בה גם מחוץ לעיר. כי אינני ממליץ על מכוניות קטנות מדי לנסיעה בכבישים בינעירוניים. חיסכון בדלק אינו עילה מספקת לקחת את הסיכון הזה.
מכיוון שבתנאי השוק הנוכחיים מאפשר התקציב שלך, 35-40 אלף שקלים, לבחור מכונית רצינית, כזו שתספק גם נוחות וגם בטיחות, הייתי מנתב אותך אל סקודה רומסטר – זו המצוידת במנוע הקודם, 1.4 בעל 16 שסתומים (ראה עד כמה כדאי ללכת אחורה בשנתון, ולא לקבל את מנוע TSI…).
לחלופין, תוכל להתביית על סוזוקי SX4, אם תמצא ידנית, ואפילו על רנו קליאו, שהוכיחה את אמינותה.
איתמר רוזנברג: רציתי לשאול לדעתך לגבי החלפת רכב. כרגע אני נוהג על פיז'ו 206 XS ידנית בנפח 1,600 שעשתה 180 אלף קילומטר, בעלת 110 כוחות סוס, שצריכת הדלק שלה היא 1:14 בנהיגה משולבת (לפעמים יותר גז ולפעמים פחות), ואני מרוצה ממנה מאוד!
עקב כך שהיא בעלת שלוש דלתות ואילוצים אחרים, אצטרך בחודשים הקרובים להחליף אותה ברכב אוטומטי שמחירו עד 35 אלף שקלים. כלי הרכב שעלו אחרי חיפושים הם:
הונדה סיוויק מהשנים 2002-2006
סובארו B4 עד 2008
סובארוB3 עד 2009
מאזדה 3 רק במנוע 2,000 ספיריט
מאזדה 6 מהשנים 2003-2006
סקודה אוקטביה 2004-2008 במנוע 2,000fsi.
מה עדיף מבחינת תצרוכת דלק, אמינות, עלות אחזקה, נוחות נסיעה וכמובן כוח מנוע (עקב מגורים בהרי השומרון ונסיעה יומיומית באזור זה…)? אם יש עוד רעיונות, אשמח לשמוע…
תשובה: אחרי פיז'ו 206 XS האדירה, תתקשה להתרגל למכוניות שציינת. אמנם אני חסיד של הונדה, אלא שאינני ממליץ על סיוויק בעלת גיר אוטומטי, הפוגע בהתלהבות הנסיעה שלה – מה שיהיה בעוכריך בהרי השומרון.
סובארו B4 אוכלת דלק בטירוף, וסקודה אוקטביה אינה מציאה גדולה בגלל מנוע ה-2,000 fsi, הנוטה להתעלל במפלס השמן. בחירה בסובארו B3 ובמאזדה 3 נראית אפוא הגיונית יותר; גם מול מאזדה 6.
הבעיה היא שאני מתקשה להמליץ לך על משהו אוטומטי, לאחר שהתרגלת לחברתה של 206 XS ונהנית ממנה. הפתרון הוא אולי פוקוס 2.0 או סוזוקי SX4.
חיים: אנחנו משפחה שבה חמישה ילדים קטנים, ונוהגים היום על מיצובישי גרנדיס. בבחירה שלה היו שני שיקולים מרכזיים: א. בטיחות. ב. מרחב פנימי ובגאז', אבל לא רכב גדול מדי. אנחנו מרוצים מאוד גם כי אין בה תקלות וגם כי היא בדיוק בגודל המתאים: יש מעט בגאז', ואפשר לדבר עם הספסל האחרון.
עם היכנסו למשפחה של צאצא קטן אנחנו רוצים להחליף, ו"לקפוץ" לרכב של תשעה מקומות. הבעיה היא שאני לא מוצא מכוניות בטיחותיות. כל כלי הרכב שבדקתי הם בעלי הגנה רק למושב הקדמי. אם אני מבין נכון, זה משום שהם מגיעים לארץ כמסחריים, וכאן עושים להם את ההתאמה לרכבי תשעה מקומות.
אנחנו מחפשים יד שנייה באזור ה-80-150 אלף שקלים. אשמח לעזרתך: אילו כלי רכב לתשעה מקומות נחשבים בטיחותיים?
תשובה: אמנם פולקסוואגן טרנספורטר הוא רכב מגושם, כבד וגדול, אך הוא גם בטיחותי ובעל מרחב פנימי, שהנוסעים מסבים בו בנוחות. בקיצור, לא מצאתי מועמד ראוי מהטרנספורטר.
כמו כל זקן יהודי העומד בתקן המוסכם, גם הקשיש המורשה, אנוכי, חושב על זקנתו, אשר עוברת לו בקלות יחסית בזכות חבורת חמש המכוניות, המטשטשות להנאתו בין עולם הדמיון והמציאות
תשמע, מר פרויד, ושמעו נא להקות הפרוידיסטים, אשר חקרתם מכל כיוון את סודותיה של גלקטיקת החלומות, המפחידים או משעשעים את בני האנוש. הריני להזכירכם כי למרות המלצות מכל הכיוונים, כולל תמיכתו החמה של ווינסטון צ'רצ'יל – היהודי הפיקח זיגמונט (שלמה) פרויד לא מצא את עצמו בין החתנים המאושרים של פרס הנובל.
סבורני שהנובל חמק מפרויד בגלל כישלונו בסוגיית מפתח: מאסטרו הנפש וחסידיו הפרפסיכולוגים לא הצליחו לפענח את הפרעת הנפש הפוגעת בנו – ספק מתוך רחמים ספק לא – כאשר משהו או מישהו קוטעים לנו את החלום.
יקיצת פתע מחזירה אותנו למציאות בדיוק ברגע המכריע של העלילה, אשר נגוזה לה ככה סתם כמו אד כוס קפה, תמיד בנקודה שבה גורל העניינים החשובים לנו מכל עמד להשתנות.
התיקון נותר בלתי מושג.
כשחוטבים חלום, ניתז צער
אחרי ההתעוררות בכפייה כבר לא נזכור על מה הייתה כל המהומה ומה פספסנו, גם אם נותיר את עינינו עצומות. לשווא ננסה להדביק את רסיסיה של ההצגה המתרחקת, אשר אך לפני רגע שודרה בין כתליה של התודעה כפי שסרט משודר בסינמטק, במהירות של 24 פריימים לשנייה ובצבעים טבעיים.
יקיצה אכזרית זו מרוששת אותנו מנכסים נפשיים שצברנו בדי עמל: דמויות מהעבר מתפוגגות בזו אחר זו, כמו גם דמויות מהעתיד, שלא הכרנו עדיין, אי-אלו פגישות בעלות ערך מסוים, נסיעות לילה למקומות רחוקים וחשוכים, תמונות קליידוסקופ מעולם הרומנטיקה המטופשת, אי-אלו אהבות פתאומיות, מפתיעות, וביקורים בעלי ערך סנטימנטלי מוכח. כל אלה מופסקים שוב ושוב, נעלמים אל תהום הרקיע ללא אזהרה מראש.
בהתנפצות חלום מתפוגגות גם מילים יקרות שנאמרו לנו או שאמרנו למישהו/מישהי, תמונות של אוטרילו או מודליאני שראינו במוזיאון ולא שכחנו, פיסות צליל ששמענו ב"קול המוזיקה" מבלי לדעת של מי הן, וקתדרלות-תווים של יאן סבסטיאן באך שגילינו במפלט של אלפא. נעלם גם מבחר טקסטים מזעזעים שקראנו מבלי לחשוב על ההשלכות, או כתבנו בעצמנו כדי להצטער אחר כך.
והיו גם, בחלומותינו האבודים לעד, חיות שחזרו מהעולם הבא, מכוניות שלא הצלחנו להשיג, אופנועים שפחדנו מהם ודאונים שאהבנו בגיל הטיפש-עשרה.
מה סידר המלאך
כל מה שחלמנו הלך פייפן ברגע אחד, ואנו מוצאים את עצמנו נזרקים חזרה אל גיגית המציאות המאכזבת, כאילו לחינם בא הלילה; כאילו השחית את קִסמו לריק.
נותרנו לבד לגמרי, אפופי כעס חסר תכלית וחסר מען. לא יהיה זה מופרז, מר פרויד, לומר שמנוסתו של החלום מותירה אותנו בתחושת אבל, על כך שלעולם לא נדע מה סידרו לנו המלאכים המופקדים על חזיונות השינה.
כבר לא נדע מה הכין לנו אותו סופֶּר-וייזר מסתורי, שהוא יהודי כשר או גוי.
ואולי
ואולי מלאך החלומות הוא גם זה שמנפץ אותם, כאות זעזוע או מחאה או נקמה על כך שבעלילה חלה התפתחות שאיננה לפי התכנון שלו, אלא הייתה יוזמה פיראטית של הבמאי החולם.
תובנה חותכת
ואחר כך הגיע זמן החשדנות לגבי מר פרויד ולהקות הפרוידיסטים שהמשיכו לפתח את דרכו, אשר הסתירו את העובדה המזעזעת שאין בעצם גבולות ברורים לגמרי בין עולם החלומות המסתורי ובין חיינו הממשיים כביכול, אשר מתרחשים ללא חטא או ברצף חטאים.
ואם חיינו הם אכן מעין חלום, חשבתי בבעתה, אז מישהו או משהו מסוגל כל רגע להפסיק את נוכחותנו המדומה על פלנטת האדמה, שבמהלכה אנו מתעסקים בשטויות.
את חלק מהשטויות אנו מזהים. הנה דוגמה לאחת מהן, שנפלה היישר אל תוך ה-ThinkPad הנייד של הקשיש המורשה:
האישה והנחש
הזקן מצא ברשת סדרת סרטונים של מבחני דרכים בהשתתפותו ובהדרכתו של עורך מגזין "אוטו", מר דני פרומצ'נקו, שאפשר להכתירו בתואר "הנשיא הטבעי והכישרוני של כתבי החצר העבריים".
בסרטונים אלה מופיעה, לצד מר פרומצ'נקו דני ותלמידיו, גם אישה נהגת, מיכל ינאי, האוחזת בהגה כאילו היה נחש צפע, וכשחקנית טבעית מגלמת דמות נשית אינפנטילית עד כאב שיניים, אשר מכנה כל אוטו מבחן "בונבוניירה", לרוב סיפוקו של פרומצ'נקו.
האתרוג החדש של חצרני-העט
אך סרטונים אלה של "מבחני דרכים", שתפקידם הוא ככל כנראה לשמח את היבואנים ולעודד את המכירות, הם עוד כלום לעומת מקהלת החמורים הנוערת שוב ושוב כי עידן מכוניות הנוסעים הרגילות נגמר, משום שמכשירי תנועה משפחתיים סדרתיים הפסידו מול הקרוסאוברים – שהם המילה האחרונה בתחום.
ועדר הקונים הפוטנציאליים מאמין לכתבות אלה, מבלי לחשוד במגמתיוּת שלהן. מדוע הן מגמתיות? כי תועמלני הקרוסאובר אינם מציינים, חלילה, שבגלל מרכז הכובד הממוקם גבוה בגזע הקרוסאובר, נפגעת אחיזת הכביש של רוב דגמים אלה, ובמיוחד של הדגמים הזולים, העולים כמו רכב משפחתי "פרימיטיבי" רגיל.
חצרני הקרוסאובר שותקים גם את העובדה שבגלל משקלם הנכבד של הקרוסאוברים, ובשל העובדה שהם ניחנו באווירודינמיקה של דירת 2.5 חדרים – הקרוסאוברים שותים דלק כמו משוגעים, לא רק בעיר, והראוּת מהם בעייתית. על כן, נהג קרוסאובר טיפוסי מוּעָד להתנגשות בהולכי רגל או ברוכבי אופניים, כפי שלמד הקשיש המורשה ממכתבי הקוראים.
כתבי החצר אינם מזכירים גם את חולשתו של מנוע הקרוסאובר ביחס למשקלו: מכשיר תנועה זה מגיע ל-100 קמ"ש בזמן שהבווארית של הקשיש המורשה מפליגה כבר ב-200 קמ"ש.
גם מרחק העצירה של כלים אנטיפטיים אלה לא מפריע לחצרני-העט להלל את סגולותיהם.
הילולת הילולים
אין לי מושג אם כתבי החצר מקבלים הנחיות מפורשות מאדוניהם היבואנים, המנסים למכור את הסגמנט החדש העונה לשם "קרוסאובר" – או שכתבים אלה מנסים על דעת עצמם לרַצות את ברוני היבוא. כך או אחרת, כתבי רכב אלו הופכים לסוג של יחצ"נים.
לצורך הבידור וההמחשה, נביא כאן כמה חוכמות שחיברו עיתונאים אלה, הממליצות לקהל הקוראים על קנייה של קרוסאובר מסוים (לא חשוב איזה). הרי:
"אחת הקניות הכי כדאיות כיום לנהג המשפחתי. ישיבה גבוהה בלי לשלם יותר ממחיר של מכונית משפחתית" (אודי עציון, ידיעות אחרונות). "הדיל הכי טוב… הצעה שהשוק הישראלי לא יוכל לסרב לה" (אריאל אלסיבוני, "אוטו"). "שובר את השוק! רכב הפנאי הקומפקטי המשתלם בישראל" (רועי צוקרמן, ynet). "בסעיף התמורה לכסף, (הקרוסאובר הזה) מקבל ציון מצוין" (קובי ליאני, וואלה). "מציעה תמורה מצוינת, עם שפע מקום ועיצוב כוחני כבונוס" (דניאל שמיל, דה מרקר). "מתחרה בקלות מול דגמים משפחתיים… להיט המכירות החדש" (תומר הדר, כלכליסט).
הוא שאמרנו. עם כתבים כאלה, בשביל מה להחזיק יחצ"ן?
גיל מתקדם
תשבחות אלה של שורת המקהלה לגבי הקרוסאובר אינן מפתיעות אותי וגם לא מטרידות. הצטערתי רק למצוא בתוך סוללת כתבי החצר הנ"ל את גיל מלמד, הכותב במעריב, שבעבר נמנה עם כתבי הירחון "טורבו" שערכתי, שם הקפדנו על כללי מוסר עיתונאי. כתיבת חצר עוד לא הייתה קיימת אז.
והנה, בזמנים מודרניים אכזריים אלה, גם גיל מלמד כותב בדיוק כמו עמיתיו בוואלה, ידיעות אחרונות, דה מרקר וכו'. "הדבר הגדול הבא. מכונית הנוסעים הקונבנציונלית בדרך להיעלם, עכשיו זה זמן הקרוסאובר", הכריז מלמד.
בנים גידלתי ורוממתי.
בשם התלתן: ג'וליה החדשה מבית אלפא רומיאו, שההמתנה הארוכה לה הגבירה את סקרנותי לגבי "אלפא האמיתית", שהבטיחה לחזור להנעה אחורית – מאכזבת את החלק האלפיסטי שבי בדיוק כפי שעשתה זאת 4C.
אלפא 4C הוכיחה שאפשר להתחרות בפורשה קיימן, והפסידה מולה, מה שהיה צפוי. וכעת בנתה פיאט את ג'וליה החדשה כדי להתחרות בסדרה 3 של ב-מ-וו, לצערי בסיכוי מפוקפק, כי ב-מ-וו התחזקה מדור לדור בעוד שאלפא מתחילה מאפס.
ג'וליה החדשה, מהודרת מדי ונובורישית למופת, כאילו ציירה אותה יד קוריאנית, אינה מעוררת את דפיקות לבי כפי שעשו זאת הג'וליות האמיתיות של פעם – ג'וליה ספרינט, ג'וליה GTV ברטונה וג'וליה ספיידר, אשר חנו מול ביתי ברחביה לכל אורך רחוב בן-סרוק. לג'וליה החדשה אין הפשטות המשגעת שהייתה לג'וליות המרובעות, שהיו שייכות לגבי גזית בעברו הירושלמי ולעמוס ארבל, שהיה מאוהב באחת לבנה.
עוד אני חושש שג'וליה המודרנית ויתרה על מתלה דה-דיון אחורי ועל תיבת הילוכים ידנית הממוקמת בציר האחורי – מה שלכבודה של אלפא נשאר ב-GTV היקרה שלי בת השלושים ואחת, שהמכס הישראלי מכר לי אותה ב-700 שקלים.
בצילום התחתון: המנוע המסורתי של אלפא רומיאו, בעל שני גלי זיזים בראש ושני מאיידים כפולים, שמר על מעמדו משנות החמישים ועד 1986. צריך להזכיר לפיאט שההרפתקה עם מנוע הפרארי לא עזרה ללנצ'יה תמה.
טיפ טיפה
הקשיש המורשה התרגל לצטט את הסופר גרהם גרין, האומר שהעולם מלא בהבטחות ובמלכודות. אך לא צריך להיות קורא נלהב של הסופר הבריטי, חשדן מוסמך, כדי להמליץ על טיפוח כללי זהירות לגבי המושג "הקילומטראז' של האוטו", שאצלנו, להבדיל מהשוק החו"לי החשדני, מקובל עדיין להתייחס אליו באמונה עיוורת.
אנו מאמינים בתמימות שמה שאנו רואים על מד המרחק הוא אמת לאמיתה, מבלי שנוזהר על ידי רשויות החוק שהקילומטראז' של מכוניות משומשות העומדות למכירה נפרץ כבר לגמרי על ידי זייפנים מתוחכמים, והפך נתון תיאורטי.
תעשיית זיוף הקילומטראז' היא בעצם תוצאה של המוסכמה השלטת בשוק, שלפיה יש זיקה ברורה בין מספר הקילומטרים שעברה המכונית בחייה אצל היד הראשונה, היד השנייה והיד השלישית – ובין מחירה וקלות העברתה לידיים נוספות. אין פלא שלקוחות פוטנציאליים שאין בכוונתם להפוך לקוחות מתמידים במוסכים מחפשים מכונית בקילומטראז' נמוך, וחוששים מהללו שעברו 150 אלף ק"מ ומעלה, גם כאשר מדובר בדגמים המסוגלים לעבור את ה-200 אלף ק"מ ללא תקלות.
ל"תיקונים" של קילומטראז' הרכב כלפי מטה יש אמנם היסטוריה ארוכה בענף הרכב העברי, אלא שבעידן שלנו הם זכו בחידוש משמעותי: בזמנים עברו, הזייפן המסכן היה מוכרח לפרק את מד הקילומטרים, ולהתייחס בגסות לגלגלי השיניים ולזרועות המעדכנים את הקילומטראז'. הייתה אף סכנה שטיפול "אנטי-אייג'ינג" שאינו עדין דיו יותיר אחריו סימנים מפלילים. כעת נפתח בפני זייפני הקילומטראז' עולם חדש לגמרי, כי במדי המרחק האלקטרוניים אפשר לשנות את הקילומטראז' בשלט רחוק, באמצעות מחשב נייד המחובר לשקע הדיאגנוסטי של הרכב. לא חסרים בעלי יד זהב המסתובבים בין מגרשי המשומשות ומבצעים הצערת קילומטראז' לכל דורש.
זוהי הסיבה שמומלץ לקוני רכב יד שנייה להתייחס בספקנות לקילומטראז' המתנוסס במד המהירות – ולחפש סימנים לשימוש נמרץ במכונית. סימנים כאלה עשויים להיות: הגאים ומוטות הילוכים משופשפים, מושבים שקועים, שריטות בלוח המחוונים, ועוד עשרות פרטים קטנים שהמוכר הפיקח לא הספיק לטשטש או להחליף, או סתם התעלם מהם מתוך זלזול בקונה. כמו בסיפור על בעלים חדש ומאושר של מכונית שעברה 80 אלף ק"מ בלבד, שמצא תחת מכסה המנוע פתק המודיע כי "שמן המנוע הוחלף ב-180 אלף ק"מ".
שואלים את אדוארד
אלירן: ברשותי דייהטסו שרייד שנת 92' שמראה סימני גסיסה, ולכן אני בוחן אופציות החלפה שלה. אחת האופציות שעלתה היא פולקסוואגן פולו שנת 2001 ידנית מנוע 1.4 יד ראשונה, שעברה 136 אלף ק"מ.
מהי המלצתך בנושא? האם הפולו נחשבת רכב אמין, או שמא יש אופציה אחרת בסכום של עשרים אלף שקלים?
תשובה: הייתי מסתפק באופציית הפולו, אחרי בדיקה בוודאי.
אלי: בבעלותנו שתי רנו מגאן, אחת דיזל 1.5 ידנית 2008, ואחת בנזין 1.6 אוטומטית 2005. מאחת אנחנו מרוצים מאוד, ומאחת הרבה פחות. אתה יכול לנחש, אני בטוח.
אנחנו רוצים להיפטר מהבנזין, בעיקר בגלל סעיף צריכת הדלק. במגרש הציעו לנו מגאן דיזל בדיוק כמו שיש לנו כבר – רק בקילומטראז' של 300 אלף, ב-20 אלף שקלים במקום 22 אלף, תמורת טרייד-אין. בנוסף הוא הציע ג'טה דיזל 2008 אוטומטית (שתיהן יד שנייה) ב-33 אלף שקלים כולל טרייד-אין, בקילומטראז' של 200 אלף.
מכיוון שאנו מרוצים מאוד מהמגאן הדיזל אנו נוטים אליה, אך איננו בטוחים שמנוע הטורבו שהיא ניחנת בו יחזיק עוד זמן רב (זכור לי מטוריך שמנועי הדיזל מגודשי הטורבו אינם אמינים כמו מנועי הדיזל שלפני עידן הטורבו). לגבי מצבה של המגאן, נאמר לנו שהיא הייתה רוב חייה בבעלות מוסכניק. מה אתה אומר?
תשובה: בהתאם לפתגם "הסנדלר הולך יחף", המוסכניק אינו בהכרח דואג למכוניתו. אופציית הג'טה נראית משכנעת יותר, גם משום שהיא צעירה ב-100 אלף ק"מ.
שמואלי גרינברג: לפני חודשים ספורים קנינו רכב יד שנייה, פיאט סקודו שנת 2007. באופן טבעי לקחנו אותה לטיפול במוסך שבו טיפלנו ברכב הקודם.
בבדיקה שעשינו לפני הקנייה הומלץ לנו לטפל בקורוזיה שבמערכת הקירור, ולפתור נזילה מאחד האינג'קטורים. במוסך טיפלו במערכת הקירור, ולגבי האינג'קטור נאמר לנו שזה שולי ומיותר לטפל כרגע.
זמן קצר לאחר הקנייה נדלקה נורית הcheck engine-. מעבר לצורך לטפל בבעיה, גם מעצבן מאוד לנסוע כך מכיוון שהרכב לא מגיע לטורים גבוהים כשהנורית דולקת. בדקנו במחשב הרכב כמה פעמים: פעם הייתה בעיה בחיישן מד כמות האוויר, פעם במד לחץ השמן, וכעת יש בעיה בחיישן כלשהו שקשור למערכת הדלק.
הבעלים הקודמים של הרכב התגוררו בשפלת הארץ ואנו מתגוררים בהרי ירושלים. שמנו לב כמה פעמים שבנסיעה מישורית ארוכה (למשל, כאשר נסענו למישור החוף) כבתה הנורית, ונדלקה כאשר שבנו לאזור ההררי. מעבר לכך שאיננו מצליחים לפתור את בעיית נורית ה"צ'ק אנג'ן" שנדלקה, אנו
מקבלים תחושה שמדובר ברכב מורכב, שמצריך מומחיות מדויקת יותר. 1. האם יש לך רעיון לגבי הנורית? 2. נשמח אם תוכל להמליץ על מוסך שמתמחה במנועי דיזל, ובפרט ברכב מסוג זה (שכידוע, הוא "תאום" של הג'אמפי). אנו מאזור ירושלים, אך מוכנים לנסוע גם רחוק יותר לצורך העניין.
תשובה: כל החיישנים בדיזל יודעים להשתגע עקב חולשה של משאבת הסולר, כאשר זו אינה מספקת את הלחץ הדרוש למאמץ המנוע. בכל אופן, אני מציע לכם לבקר אצל יהודה ממוסך "מושיקו" בתלפיות.
מרחק של חצי מאה נשרך אחרי פרשת שישים השניות של סרטי על איקרוס, היווני המיתולוגי. ארנסט המינגווי טען שבני אדם אינם בנויים לעמוד מול חזונם שהתרסק. לא במיתולוגיה, ולא בזמנים המודרניים. האומנם?
זה קרה שנה וחצי לפני עלייתי ארצה על לא עוול בכפי, כלומר שנה וחצי לפני פרדה כואבת מחבריי, מהנופים שאהבתי ומעליית הגג שבה גרנו, אשר שכנה בעיר העתיקה של ורשה.
הייתה זו פרדה בכפייה, שהתבצעה באיומים ובהאשמות על הציונות הפושעת ועל עוינותה כלפי מדינת הגויים, שתי האשמות שווא, בוודאי. שיסו בנו פשקווילים ברדיו הממלכתי, בטלוויזיה ובעיתונים, שהודפסו על ידי השלטון הקומוניסטי.
אך שנה וחצי לפני פוגרום אכזרי זה, שנפל עלינו מהחלונות הגבוהים של המפלגה, עדיין לא חשתי שמתקרב ציד יהודים חסר פשרות, ופשוט עסקתי כרגיל בבימוי. ואז, באחד מהימים הללו, קיבלתי הזמנה להשתתף בפסטיבל הסרטים במונטריאול, קנדה, אשר אורגן לכבוד התערוכה הבינלאומית "אקספו 67".
שישים שניות, זוז
להזמנה לפסטיבל הוצמד דף, המציין כי הסרטים הנשלחים לתחרות זו מוכרחים להצטמצם לשישים שניות בלבד, וכי התסריטים צריכים להתבסס באופן אסוציאטיבי על הסיסמה "אדמת אנוש" (צרפתית: terre des hommes), כשם ספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי.
הרמתי את הכפפה.
לידה על מפית
פספסתי כמה ימים על ההתלבטות אם אשלח סרט לתחרות, ואם כן, איזה. עד כי מצאתי את עצמי, יומיים-שלושה ממש לפני המועד האחרון להגשה, מול שולחן האנימציה, עובד עליו לראשונה בחיי, בלילה מטורף אחד, כדי להזמין בבוקר העתק מהנגטיב, לשחק עם הצבעים, ובערב לרוץ לשדה התעופה בוורשה כדי לתפוס מטוס המזנק לקנדה, ולמסור את הסרט שלנו לידי הדיילת.
כעבור שבועיים שמחנו לשמוע שמִבין כ-600 סרטים שהגיעו לפסטיבל מונטריאול, "איקרוס" שלי ושל שותפי הצלם זכה בדיפלומה על המקום החמישי בתחרות, כמו גם ב"פרס העיתונאים" היוקרתי.
וכך נגמרה פרשת התסריט, שנולד בלודז' בקפיטריה "הוֹנוֹרָטְקָה" על מפית אחת, התסריט הכי קצר שכתבתי אי-פעם, ובכל זאת מייצג את הסגנון הקולנועי שהייתי שבוי בו, סגנון ספק מופשט ספק ריאליסטי, שהאמנתי בו ונשארתי מאמין.
בעצם, בכל הסרטים שלי חזרתי על אותו תרגיל, משהו בין מיסטיקה ורמזים. נצמדתי לאותה זווית ראייה שבאה לידי ביטוי בשישים השניות על איקרוס, כמו גם בסרטיי "בית העלמין רמו", "הקומה ה-13", "ולס לבן" ו"תאונה", ובעשרות סרטים וסיפורים אחרים. דבקתי בתרגיל, שמהותו היא: לא לספר את העלילה באופן ברור כפי שהיה מקובל בספרות המאה ה-19, אלא להשאיר כתמי עמימות לדמיונו של הצופה, שאותם הוא יוכל לפרש כטוב בעיניו.
החלפתי רובץ ברובץ
האמת היא שאימצתי לי סגנון זה בכתיבה, בסרטים ובציורים – בגלל היותי נתון בהשפעתו החזקה של סיפור מאת ארנסט המינגווי, 'הרוצחים', שבו שני אנשי מאפיה מחכים לקורבנם במסעדה שהם השתלטו עליה, כדי להרגו. הם ממתינים לאיש, בעוד שהוא רובץ במיטה בחדר סמוך ורק בוהה בקיר. המינגווי לא מסביר מדוע הקורבן מחכה למותו באפס מעשה, אינו בורח ואינו מתנגד. הסופר מותיר את התשובה המסקרנת לדמיון הקוראים.
אני מודה שהיום משפיע עליי סיפור אחר של המינגווי, 'שלגי הקילימנג'רו', על סופר מזדקן שנפצע וגוסס בנוף הררי מרשים. בעודו מחכה לעזרה, אשר אינה מגיעה, הוא מנסה להיזכר בחוויות מחייו, אשר לא יספיק כבר להעבירן לכתב.
איקרוס, התסריט שלי:
איקרוס עוטה את כנפיו/ וקופץ מההר אל הגבהים/ הוא מתעופף מול השמש/ נעצר לרגע באוויר/ ואז צונח אל הים/ טובע בתוך המים/ שוקע ושוקע במצולות/ ברקע נראות חורבותיה של יבשת אטלנטיס/ ודגים/ מלווים אותו באדישות/ עד שאיקרוס נחבט בקרקעית הים/ ושם/ כך מתגלה/ מצפה לו ערמה של עשרות או מאות איקרוסים/ סוף.
עוצמת המיתוס: נזכרתי בסרט הקצרצר שלי "איקרוס" כאשר ראיתי את פרי דמיונו של הגרפיקאי הפולני מָארְשָלֶק, שגם הוא ניסה להוסיף הערה משל עצמו לאגדה היוונית העתיקה.
מארשלק צייר את איקרוס שלו לא מזמן, ואני, לעומתו, כתבתי את תסריט "איקרוס" שלי וצילמתי את הסיפור הקולנועי בתנאים הפרימיטיביים שלפני עידן המחשבים, ששינו לגמרי את טכנולוגיית הייצור של סרטי אנימציה. חוץ מזה, אנו עבדנו תחת העין הפקוחה והמצנזרת של המפלגה הקומוניסטית, שדרשה מהאמנים – אנשי ספרות, ציור, תיאטרון וקולנוע – ליצור את עבודותיהם בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, אשר "עונה על ציפיות הפרולטריון".
מעניין ומשעשע שעבודותינו היו מוקרנות תחת זכוכית מגדלת הן על ידי השלטון הקומוניסטי, והן על ידי אינטלקטואלים מערביים מחוץ למסך הברזל, שניסו לגלות בעבודותינו רמזים לביקורת נוקבת כלפי השלטון
קרוז עם קריז
כמעט חצי מאה אחרי לידתו של 'איקרוס' שלי, תסריטו נראה לי פתאום אקטואלי, כאילו נכתב כעת, וכל שחסר הוא לגייס לעזרה את חברי הצלם סְטָאשֶק, שצילם בשבילי את 'תאונה' ואת 'ולס לבן', שני סרטים קצרים הנמצאים בסרטיית הבלוג שלי 'מכונית הנפש'.
את דמותו של איקרוס גזרנו אז מנייר לבן, כמו גם את האיקרוסים ששכבו בקרקעית הים. רק הדגים היו אמיתיים, מצולמים באקווריום, אך לאכזבתי, ברגע שהמסרטה הופעלה והמנוע שלה החל לטרטר, הם היו חוטפים עצבנות, אשר לא הלמה את הטביעה האיטית-פיוטית של איקרוס, וגם לא את המוזיקה של מוצרט, קונצ'רטו מס' 23, אדג'יו.
ניסינו להסתדר עם תזזית הדגים באמצעות צילום סלו-מושיין, אך זה לא עזר, כי הדגים נראו כאילו חטפו התקפת אפילפסיה. בסוף מצאנו פתרון: ללא נקיפות מצפון, חתכנו עשר שניות מתוך סרט טבע המלמד על חיי הדגים.
מחווה לקוראים ולקוסמת
אחר כך כתבתי עוד תסריטים, וביימתי אותם ברגעים שהמכוניות אפשרו לי לצאת מסביבתן. אני משער שהסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" יהיה האחרון שלי, ללא קשר איך ייגמר הבלגן סביב הפקתו, המשתולל זה כבר ארבע שנים.
ואם לא נצליח להחזיר לרשותנו את חומר הגלם המקורי של הסרט, הנמצא בשבי אצל המפיק הרמאי, אנסה לפחות להקרין בסינמטק תל-אביב או באולם קולנוע אחר את גרסת הבמאי, שעה וחצי אורכה. את גרסה זו ערכתי עם בני בדירת הגג שלו מתוך חומר העבודה, כדי שקוראי 'מקור ראשון' והבלוג, שקראו את הסיפור על שועל הכסף, יראו אותו מצולם בכיכובה של השחקנית יבגניה דודינה, המגלמת בכישרון רב שלוש דמויות – את אמו של הבמאי, פליציה; פסיכולוגית; ואשת גנרל.
דודינה, קוסמת אמיתית, בעצם לא משחקת דמויות אלה, אלא הצליחה להפוך לכל אחת מהן, הן במראהּ והן בקולה, כאילו נכנסה לתוך זיכרוני כדי לשכנע אותנו ואת עצמה שהיא הייתה איתנו בגטו.
האווירה שדודינה נסכה בסט דבקה בכל צוות השחקנים, שהלכו אחריה כמו באיזה סוג של טראנס, והפגינו אף הם משחק משכנע: אולק מיצנר, המגלם את אבא; אבישי הדרי, המשחק את דמות הבמאי בצעירותו; ויָם ברוסילובסקי היפהפייה, המגלמת מלצרית חולמנית בקפיטריה שבחוף הים התל-אביבי, כמו גם משרתת פולנייה, חולמנית אף היא, של אלמנת הגנרל.
יבגניה דודינה בשלושת התפקידים שלה בסרט "שועל הכסף של פליציה ט'"
די ויי
'שועל הכסף' אמור היה להיות סרטי האחרון, שאחריו כבר לא אכתוב עוד תסריטים. אחרי ההרפתקה הדרמטית והאכזבה הטוטלית שבעקבותיה, חשבתי ביתר שאת: אכן, די ויי כבר עם קולנוע. שהרי המפיק הנוכל לא גנב לי סתם סרט, אלא גזל ממני את הסיפור הכי אישי שניסיתי לשחזר ולתרגם לקולנועית – הסיפור על משפחתי וגורלה.
קול המוזיקה
מילות שיר מהאופרטה "האלמנה העליזה" מאת פרנץ להאר, מתוך תקליט ישן, אומרות "הפנים שותקות, הנפש מזמרת". ואני שומע את התקליט לוחש לי: תפחלץ אותו, את המפיק המנוול, שהרי גם הוא גזל את הקרביים שלך.
רפואה מוּנעת
אך הקשיש המורשה החליט לא לטפס על קירות הצדק החלקלקים והמאכזבים, אלא לחזור אל להקת הנפשות הטהורות – אל שתי האלפות שלו, שתי ההונדות וב-מ-וו מטורפת אחת. הזקן חזר אל בנותיו לא בלית ברירה, חלילה, אלא כדי לנוח, כדי להתמגן נגד עין הרע ונגד הציפיות שלו מעצמו.
"מכוניות תמיד ריפאו אותי", הוא מסביר לכלבו מקס ובר. "הן נתנו לי כתף כאשר נפגעתי והסתובבתי פצוע בגלל איזו תקרית תורנית, שמעולם לא ידעתי מחסור בהן. משהו בנוסח with a little help from my friend, כפי ששר ג'ו קוקר".
אפשרות ריפוי זו לא עמדה לרשותו של גיבור סִרטי 'איקרוס', אותו מסכן עשוי נייר המצולם בטכנולוגיית אנימציה עתיקה, פריים אחר פריים. האיקרוס ששלחנו למונטריאול ניסה להביא לי מקנדה הרחוקה זכייה בפסטיבל '67expo בשווי 250 אלף דולר (שדלקו לנו מעבר לאוקיינוס האטלנטי) – אך נכשל. או שנכשלנו אנו.
עזרה נפשית קטנה מהבנות
אפילוג
ופתאום התעוררתי אחרי חלום קצר, מבעית, שנראה לי כמו תסריט מן-המוכן לעוד סרט שישים שניות, שאינני מביים בגלל סיבות מובנות.
רואים גברת/ ספק ממשית ספק לא/ היא עומדת בדלת דירתה/ מקבלת חבילה קטנה/ פותחת אותה/ ומוצאת קופסת נס קפה/ קופסה אדומה חלודה בנוסח שנות השבעים והשמונים/ שמוצמד אליה פתק/ "תשמרי את זה על מדף הספרים"./ האישה לוקחת את הקופסה לידיה/ מנערת אותה/ ומופתעת למשמע קרקוש של משהו מתכתי בתוך הקופסה/ היא פותחת אותה/ ומתוך האפר האפור שבתוכה/ אצבעותיה הלבנות/ בעלות הציפורניים האדומות/ שולפות מפתח שרוף של לנצ'יה פולביה/ סוף.
מפתח של לנצ'יה פולביה HF
טיפ טיפה
בימי הזוהר של פעם, השייכים להיסטוריה של ייצור הרכב, היה מותקן על לוח המחוונים מד לחץ שמן, המאפשר לנהג לעקוב אחר שינויים בתפקוד השימון המאותתים לצרות. כיום, רק בדגמים מעטים יכולים הבעלים, בעלי אמביציה ספורטיבית, לגלות את קיומו החיובי של מד השמן, ולעתים אף מד טמפרטורת שמן, שגם הוא נעלם מתפריט היצרנים.
את מדים אלמנטריים אלו מחליפה כעת נורית אדומה המתריעה על לחץ שמן נמוך – אך עושה זאת רק אחרי הנזק, כאשר חוסר השימון פגע כבר במסבים, בבוכנות, בגלי הזיזים ובשרשרת ההצתה.
נשאלת השאלה אם היצרנים ויתרו על מד לחץ השמן, כמו גם על מד טמפרטורת נוזל הקירור, כדי להוזיל את ייצור הרכב – או שאנו נתקלים כאן בעוד היבט מתוחכם במזימה המתועבת של יצרנים, שמטרתה לקצר את החיים התקינים של הרכב לתקופת האחריות בלבד ואולי עוד קצת. זאת, כדי למנוע שימוש במכוניות ותיקות ולעודד את מכירות הדגמים החדשים.
לאיבוד של לחץ שמן גורמים: שימוש בשמנים ובמסננים ירודים או בלתי מתאימים; נסיעה במפלס שמן מתחת למינימום; והחלפות שמן בתדירות נמוכה (כ-30 אלף ק"מ!), כהמלצתם המחוכמת של היצרנים, ששמירה על חיי רכב תקינים מנוגדת לרווחיות העסקים שלהם.
מומלץ אפוא לא להישמע להנחיות היצרנים והיבואנים, ולהחליף שמן מנוע מדי 10-15 אלף ק"מ, תלוי בתנאי הנסיעה, ולעקוב אחר מפלס השמן מדי 500-700 ק"מ.
בנוסף, אסור לשכוח ששמן מנוע מאבד את איכותו בנסיעות קצרות, הדורשות ממנו פעילות נמרצת למרות העובדה שהוא לא הספיק עדיין להגיע לטמפרטורת עבודה נאותה – ועוד סובל מדלק שלא נשרף, המדלל את השמן הנמצא בקרטר.
אגב, (גם) כאשר המכונית עומדת זמן רב ללא שימוש, יש להחליף את שמן המנוע מדי כשנה.
שואלים את אדוארד
המדור קיבל כמה וכמה מכתבים בנושא נורית התרעה על לחץ שמן נמוך אשר נדלקת בטורי סרק. הרי תשובה משותפת למכתבים אלה:
תשובה: קודם כל, מומלץ לבקש ממר מוסכניק שיבדוק את לחץ השמן האמיתי בטורי סרק באמצעות מנומטר מסורתי, שיש להבריגו במקום החיישן האלקטרוני. הרי ייתכן שהחיישן במכוניותיכם לא עבר קליברציה (כיול), או איבד אותה במשך תקופת השימוש, ועל כן מפגין פסימיות ביחס ללחץ השמן.
בכל אופן, אסור לנסוע כאשר לחץ השמן מדליק את הנורית האדומה. עם זאת, בטרם החלטה על החלפת מסבי הקראנק והחלפת הטלטלים, מומלץ תחילה להחליף את שמן המנוע בשמן שדרגת צמיגותו גבוהה יותר. למשל: במקום שמן סינתטי 30W5, לכבד את המנוע בשמן 40W5 או אפילו בשמן הרייסינג 40W10, אף הוא מהמדף הגבוה ביותר.
יש הממליצים על טיפול ניקיון למנוע באמצעות תכשיר מסוים, שיש למזוג לשמן המנוע הישן בטרם החלפתו. זהו הליך שעשוי אמנם לנקות את תעלות השמן הדקיקות שנסתמו, אך הוא כרוך בסיכון: הרי עבודת המנוע במשך עשר דקות בסיבובי סרק עם השמן הישן המועשר בחומר ניקוי עלולה לפגוע במסבים.
אגב, ברוב המכוניות אפשר לבצע את החלפתם של מסבי הקראנק ושל הטלטלים מבלי לעקור את המנוע ממקומו. ייתכן שהליך זה, שאינו יקר מי יודע מה, אפשרי גם במכוניותיכם.
בחיסוי שם: ברשותנו יונדאי אקסנט 2004. מזה כתשעה חודשים יש תופעה של ריח רע ממערכת האוורור, ריח שרוף, אולי של שמן (לא בקליט, לא משהו פחמי). יש לציין שהדבר קורה אך ורק כאשר בורר הסירקולציה מכוון למצב של אוויר מבחוץ.
הייתי במוסך, הם חשדו באיזו נזילת שמן שאולי מטפטפת על האגזוז וגורמת לריח הנ"ל, אך כשהרימו את הרכב על הליפט, לא מצאו נזילה כלשהי או גורם אחר שעשוי ליצור את הריח. בזמן הבדיקה הם גם לא חשו בריח (מה שנכון!).
יש לציין שהתופעה החלה, כפי הנראה, לאחר הטיפול השנתי האחרון. יש לך רעיון כיצד לפתור את הבעיה?
תשובה: הנה שתי דרכים להתמודד עם הריח המטריד:
- להיגמל מפתיחת מערכת האוורור לאוויר מבחוץ.
- לבקש במוסך שיבדקו בדייקנות אם הדיסקיות חוזרות למקומן בעקבות שימוש במעצורים – ואינן משפשפות את צלחות העצירה. תקלה כזו בדיסקיות עשויה לייצר את הריח השרוף שאתה מתאר.
מתעניין מהשרון: אני מתעניין ברכישת הונדה סיוויק סדאן חדשה. יבואן אחד מביא דגם שמיוצר בתורכיה, והשני מביא דגם שמיוצר בארה"ב. למיטב ידיעתי, ההבדל העיקרי בין שני הדגמים הוא הגיר: הדגם התורכי מכיל גיר אוטומטי רגיל חמישה הילוכים; ואילו האמריקני מכיל גיר אוטומטי רציף בשיטת CVT.
האם תוכל לעמוד על ההבדל העיקרי ביניהם? מה עדיף? האם באחד מהם יש סיכון טכנולוגי, או הבדל אחר שיש לשים אליו לב? לשני הגירים אותו מנוע. האם יש הבדל בביצועים ביניהם עקב הגיר הנ"ל?
תשובה: שאלתך הגיעה למען בלתי אובייקטיבי, כזה שמכור אמנם להונדה, אך לא נוגע בתיבת ההילוכים הרציפה CVT. גיר זה חסכוני ואמין, אך מחסל את הנאת הניהוג, עקב התחושה שהמצמד מחליק וסיבובי המנוע משתוללים חופשי.
לדעתי, במצב שבו היבואן אינו מציע את הגיר הידני הנפלא של הונדה – אפשר לחיות עם גיר פלנטרי רגיל.
בקיצור, לך על התורכי.
מכונית הנפש 