עקב הצטברות שאלות, אנו מגישים מדור נוסף במתכונת של שיחה סוקרטית (לימוד באמצעות שאלות ותשובות, כהגדרת מילון אבן שושן)
יואב: לאחרונה רכשתי פיז'ו 206 אוטומטית שנת 2002 שעשתה 130 אלף ק"מ (אלא אם כן מד-האוץ זויף לפני כמה שנים…). לפני יומיים הרכב נכנס תוך כדי נסיעה כמה פעמים למצב שנראה כמו מצב חירום: הטורים נשארו גבוהים כמו בהילוך שני או שלישי, הרכב סירב להאיץ והמנוע התחמם. לאחר עצירה והתנעה מחדש זה קרה עוד פעם או פעמיים. הכנסה להילוך סרק וחזרה לדרייב פתרו את הבעיה (בינתיים).
בתי טוענת שהתופעה קורה לה בייחוד אחרי נסיעה ממושכת במהירות של 60 קמ"ש (אולי ההילוך השלישי נתקע?).
הרכב נבדק במוסך כללי, גם בנסיעה של 80 ק"מ, והתופעה לא חזרה על עצמה. הם אמרו שיוכלו לאבחן את התקלה רק אם אגיע אליהם בעת התרחשותה. לפי מה שקראתי זו תקלה ידועה ב-206, שמתרחשת לאחר 130 אלף ק"מ, ופיז'ו אכן תיקנה אותה בדגמי 2004 והלאה.
האם יש לך כיוון שניתן לבדוק במוסך כללי? (ראיתי כיוונים של החלפת דיסקיות ושמן בגיר, החלפת שסתומי לחץ, עדכון תוכנת מחשב, החלפת הקולר של הגיר ועוד). אם לא, האם תוכל להמליץ על מוסך מומחה וישר לגירים אוטומטיים באזור פתח-תקווה?
תשובה: אולי, עם קצת מזל, התופעה שתיארת תיעלם – באופן מלא או חלקי – בעקבות החלפה (מקצועית) של שמן גיר ושדרוג תוכנת המחשב. לצערי, אינני מכיר מוסך או מכון המתמחים בתיבות הילוכים אוטומטיות, כך שתצטרך לחפש בגוגל.
אגב, המכוניות שסביבנו – וביניהן גם פיז'ו 206 שלך, אשר בצדק קיבצה מעריצים רבים – הן בעלות אישיות מטופחת מכפי המשוער, חיות מוזרות שהמערכות שלהן מנהלות ביניהן קשרים שאינם בהכרח ואינם עד הסוף מובנים. על בעיות גיר, למשל, יכולה להשפיע חולשה זמנית של המנוע, הדורשת מהגיר לעבוד בהילוך נמוך ומשפיעה לרעה גם על תפקוד המחשב.
גם חריגויות פעוטות יחסית, ואף מטופשות, כמו מצתים שהאלקטרודות שלהם מצופות לכלוך, או חוטי הצתה שמבזבזים מתח, או מסנן דלק סתום שלא הוחלף וכדומה – עשויים להשפיע בעקיפין על תפקוד הגיר.
בחיסוי שם: ברשותי טויוטה יאריס ידנית (בהשפעה ברורה של קריאת המדור מיום היווסדו), שרכשתי חדשה לפני חמש שנים. לאחר שנתיים ערכתי הסבה לגז. עד היום עשיתי 200 אלף קמ"ש ואני מרוצה מאוד.
א. המצמד גבוה מאוד. בהעברת מהלכים היה קושי, שהשתפר לאחר החלפת השמן (שוב, בהשפעת המדור ובהתנגדות המוסכניק). כעבור זמן הייתה הידרדרות נוספת בקושי עם המהלכים, ושוב שיפור. כרגע יש קושי לפעמים בהעברה לשני, ואילו יתר ההילוכים בסדר. מתי נכון להחליף מצמד? מהם הסימנים לנהג? האם דחיית ההחלפה מזיקה? אני כמובן מעוניין לדחות כמה שיותר…
ב. לדברי המוסכניק, מצמד סיני עולה שליש (כאלף שקלים) ממצמד מקורי. מניסיוני, חלקים מתכלים כמו ברקסים אשר אינם מקוריים – מחזיקים פחות זמן מחלקים מקוריים. האם שווה להשקיע במקורי ולעשות עוד 200 אלף ק"מ, או להסתפק בסיני ולהחליף אחרי 100 אלף נגיד?
ג. מה צריך להחליף? המוסכניק דיבר על חריטה של איזה חלק.
ד. המוסך נראה אמין וסביר, אך בביקור האחרון, לאחר טיפול שגרתי, גיליתי שהמכל הרזרבי של מי הרדיאטור היה ריק אלף ק"מ לאחר הטיפול. הרדיאטור עצמו נשאר מלא. מילאתי את המכל, ועקבתי אם הוא מתמעט. הוא נשאר יציב יחסית. האם המקרה צריך להדליק נורות אדומות לגבי אמינות המוסך?
תשובה: 1. חלקים מקוריים, ויקרים בהתאם, השייכים למערכות קשות להחלפה כמו במקרה של המצמד – משתלמים יותר, בסופו של חשבון. המוסכניק, כנראה, דיבר על חריטת גלגל התנופה, שהיא לעתים חלק מהתהליך כאשר מחליפים את המצמד.
- אחרי החלפת נוזל קירור, למפלס "המים הירוקים" יש זכות לרדת במקצת כעבור כמה ימים.
יוסי גפן, בית-חורון: אבקש להתייחס לנאמר על סאנגיונג רקסטון ("תקלה מסתורית ומסוכנת") בשני המדורים הקודמים של "שואלים את אדוארד".
בהיותי עובד שטח בשירות המדינה, "זכיתי" לקבל רקסטון שכזה לעבודתי. מיותר לציין כי הרכב אינו מיועד לעבודת שטח אלא יכול רק לשמש כ"סופר 4X4", דהיינו ללכת עם ה-4X4 לסופרמרקט בלבד. החלפתי בו שלושה מנועים ופעמיים גיר, והיו אינספור תקלות בתיבת ההעברה, במאיץ החלקיקים, במפלט, בעיות חשמל חוזרות ומה לא?!
בכל אופן, התיאור של אסף עמיר, של המשולש הקדמי הנשבר לו להנאתו, אינו זר לי. במהלך נסיעה מאומצת בשטח הארבל, ולאחר גרירת ג'יפ שהיה על פי תהום, החליט המשולש לקרוס, והרכב פשוט נפל על גחונו באמצע שומקום. אני מצרף תמונה, שבעיתונות של פעם הייתה מופיעה תחת הכותרת "ללא מילים". לעניות דעתי, הקריסה נובעת מעייפות ועליבות החומר, ולא בשל שום סיבה אחרת. בעזרת השם חזרתי לאיתני, וחזרתי אחר כבוד לטויוטה היילקס 4X4 האמין והטוב, ידיד האמת שלי בכל 25 השנים האחרונות.
אגב, אני בטוח שבביקורי בפולין במסגרת משלחת מג"דים לפני כשנתיים, במחנות ההשמדה ובוורשה, עלו וצצו לנגד עיני מראות, אנשים וניחוחות שתיארת במדורך, ואשר הצלחת להנחיל לדור השני של אודים ניצולים (ממש ראיתי את אדם צ'רניאקוב רוכב על רכבו במשעולי הגטו כפי תיאורך, והצטמררתי בעוברי ליד קברו בבית הקברות באוקופובה בוורשה…). גם אני בין המחכים ל"שועל הכסף"…
עלילות הסאנגיונג רקסטון של יוסי גפן
אסף עמיר, בהמשך לפרשת הכמעט-תאונה בסאנגיונג רקסטון: להלן עדכונים לא מלבבים בפרשת הרקסטון שלי:
- החלפת הסרן עלתה 14,209 שקלים.
- עקב הטראומה איני יכול לנהוג ברכב, והצעתי אותו מיד למכירה.
- המוסך סירב לבדוק את מהות הכשל בטענה שאין לו זמן, אבל אני מניח שזה משום שהוא מוסך מורשה שכל הטיפולים נעשו אצלו, ולכן יש לו בעיה לבדוק את עצמו ו/או לצאת נגד היבואן. בכל מקרה, מוטב שיעשה את זה צד שלישי, בלתי תלוי.
- החלק מאופסן אצלי בחצר.
- מאז פניתי שוב לטלקאר, הם לא התייחסו. סאנגיונג העולמית כנ"ל.
- נראה שלא תהיה לי ברירה אלא לפנות לבית משפט. האם אתה מכיר מומחה שיוכל לתת חוות דעת במחיר שפוי? (פניתי למעבדה בטכניון, הם לא כל כך שיתפו פעולה).
- איך ולמי פונים במשרד התחבורה?
תשובה: אין לי ספק כי אזרח שעובר טראומה, ועוד משלם 14,209 שקלים למוסך היבואן, יש לו זכות לגיטימית לשמוע מהמוסכניק מה הייתה הסיבה לתקלה, לדעתו המקצועית.
במצב שהגעת אליו אין מנוס אלא להתקשר לשמאי המוסמך ויקטור עידן, ולקבל ממנו הצעה להמשך הטיפול, שיכלול כנראה צעדים משפטיים.
בלי פילטר רחמים: בין דפי קטלוג של מכירה פומבית המאורגנת בימים אלה בברלין, מצאתי אלפא רומיאו ג'וליה GTA אפורה. המחיר ההתחלתי של המוצג המסקרן אינו גבוה: 12 אלף אירו בלבד. אלא שאין מה ללטוש תיאבון כלפי ג'וליה זו, כי מחירה עומד להתגלגל במהלך המכירה פי כמה וכמה, אף כי אין מדובר במכונית מקורית אלא ברפליקה.
וכך, ל-GTA זו אין המנוע המקורי, בעל שני מצתים לכל צילינדר, אלא רק מנוע סדרתי של אלפא רומיאו, בדיוק כמו זה שנמצא תחת מכסה המנוע של GTV שלי בת ה-31.
בזמנו, כאשר נפלה לידיי GTA, אף היא בעלת מנוע רגיל – הפכתי עולמות בחיפוש אחר המנוע המקורי, נכשלתי, התעצבנתי, ומכרתי אותה באותה טיפשות שבה, מאוחר יותר, ויתרתי על אחותה, אלפא ספיידר וֶלוֹצֶ'ה, כמו גם על GT ברטונה 2.0, על לנצ'יה פולביה זאגאטו, על פולביה HF 1.6, ועל בנות-פולחן אחרות שלי, שלא היו תנאים לשמור אותן.
כעת התגלה שלכל האלפות GTA ששרדו חסרים המנועים המקוריים, כך שהגעגועים כלפי אלפא GTA האדומה האמיתית ניצתים בקשיש המורשה בלי פילטר רחמים
אריאל אטיה: לפיז'ו 306 שנת 98' שעשתה 135 אלף ק"מ יש בעיה של קומפרסיה בראש המנוע. מהי המלצתך לטיפול? האם קיימת אפשרות להרכבת מנוע חדש ברכב משנתון זה?
תשובה: 1. איך הגעת למסקנה שראש המנוע הוא האחראי ליחס הדחיסה הנמוך? האם המוסך שאתה עובד איתו ניסה למדוד את הקומפרסיה אחרי מזיגת שמן לצילינדרים? אם אחרי הליך זה יחס הדחיסה לא יעלה, אז הבעיה היא אכן בשסתומים.
- אין להשיג בשוק מנועים חדשים כי הם כה יקרים, שלא משתלם להרכיב אותם במכוניות ותיקות. מאז שהמוסכים בארץ הפסיקו לבצע אוברולים, אין ברירה אלא להסתפק במנועים שמגיעים מפירוק, שעליהם מקבלים חצי שנה אחריות.
דני: אני נוהג לקנות רכב כבן שלוש שנים, גם מחברת השכרה (יש לי ניסיון טוב איתם), ולהחזיק בו כארבע שנים. אינני צריך רכב גדול, אך מכיוון שאני גר בהרים אני מעדיף מנוע של 1400 סמ"ק. אני נוסע כ-30 אלף ק"מ בשנה, ולכן צריכת הדלק חשובה.
איזה רכב היית ממליץ לרכוש? אני יכול לשלם כ-45 אלף שקלים.
תשובה: 30 אלף ק"מ בשנה הם עילה מספקת כדי לחפש דיזל. במקרה שלך, הייתי בוחר כנראה בסקודה פאביה דיזל. אחת שלא עברה התעללות, בעלת תיבת הילוכים ידנית, חסכונית, לא תאכזב אותך בעליות.
אגב, מנועים השייכים לדגמי פולקסוואגן קודמים, 1.4 V16 של פולו או סקודה רומסטר, מתאימים להסבה לגז – שהיא השקעה משתלמת בקילומטראז' שנתי גבוה.
נפתלי: אנחנו זוג עם שני ילדים, וברשותנו פולקסוואגן גולף 99' ידנית שעשתה 150 אלף ק"מ. אנחנו מרוצים מאוד ממנה ומהמנוע שלה, אך בזמן האחרון המנוע מגמגם קצת. זה קורה בהתנעה בעיקר – חייבים ללחוץ על הגז כדי להתניע. כאשר מדליקים את המזגן ולוחצים על הברקס, הרכב כבה לפעמים בפתאומיות. המכונית עוברת טיפולים בזמן, והמצערת נוקתה בטיפול האחרון. מה יכול להיות הגורם לתופעה?
התייעצות שנייה היא לגביי קניית רכב חדש בתקציב של 40 אלף שקלים. אני רוצה מאוד את הסקודה רומסטר בגרסה הידנית מנוע 1,400, אך ראשית, קשה למצוא מכוניות משומשות במצב טוב; ושנית, אשתי חושבת שהאוטו גדול מדי ונראה משפחתי מדי. לכן הצעתי לה לקנות הונדה סיוויק מהשנתונים 2006-2008 בנפח מנוע 1,800 בגרסה האוטומטית (חבל שאנחנו לא מוצאים גרסאות ידניות כאלה בארץ).
הזדמנה לידינו הונדה סיוויק שנת 2007 אוטומטית מנוע 1,800 יד ראשונה שעשתה 150 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים. האם המנוע של הסיוויק אמין? חסכוני? האם העסקה נראית לך כדאית, בהתחשב בכך שהרכב מטופל במוסך היבואן ויש ספר רכב המעיד על כל הטיפולים, ושהם נעשו בזמן?
תשובה: אני מציע לשאול בעדינות את מר מוסכניק אם לאחר ניקוי המצערת הוא עדכן כנדרש את מחשב הרכב.
אני ממליץ על מנועי הונדה כי יש לי ניסיון טוב איתם. מנוע 1.8 של הונדה סיוויק נחשב נסיך של אמינות, אך חסכוני רק בנהיגה ממש רגועה.
יואב: בעקבות החלפת מקום עבודה, אני מחזיר את הטנדר איסוזו די-מקס שברשותי ומעוניין לרכוש רכב במקומו. התקציב הוא בסביבות 50 אלף שקלים, ואנו מתלבטים בין סובארו פורסטר מודל 2006-2007 ובין סקודה יטי 2009. המטרה היא רכב משפחתי, שני ילדים קטנים בכיסאות, אשר ירבה לנסוע – אך במקביל יוכל לשרת אותנו בסופשבוע, כולל טיולים וים, וכמו כן לגרירה של טרקטורון מדי פעם.
נשמח לעצתך, או לחלופין להצעה לרכב אחר מהתחום…
תשובה: לסובארו פורסטר יש יתרון ברור בנהיגת שטח קלה, כמו גם בבטיחות, הפאסיבית והאקטיבית גם יחד. לעומתה, סקודה יטי עדינה, מפנקת וחסכונית הרבה יותר.
בקיצור, מדובר בשני ז'אנרים שונים. אם שניהם קורצים לך, נסה אותם בטרם הכרעה.
דוד שנדור: אנחנו משפחה צעירה (התינוק בן חצי שנה), והדרישות שלנו הן כאלה: זול, אמין וחסכוני בדלק, וכמובן, שיהיה מקום לעגלה בתא המטען. הרכב ישמש לנסיעות יומיות בנות חצי שעה בערך, ומדי פעם לטווחים רחוקים יותר. לא אכפת לנו להתפשר על יד רביעית אפילו, אבל שיחזיק מעמד כמה שנים. התקציב: עד 20 אלף שקלים.
מה כדאי לחפש? נשמח לכמה אופציות טובות.
תשובה: אין לזלזל בסכום של 20 אלף שקלים, כי באחרונה זהו די כסף למכונית כמו רנו קליאו B, שהתגלתה כרנו הכי אמינה, ובמקרה גם נוחה ליומיום.
גם סוזוקי סוויפט – בגיל דומה לזה של קליאו ואף ותיקה ממנה – היא סוס עבודה ראוי, חסכוני יחסית ובמקרה גם סימפטי.
רעי לוי: בשבוע שעבר נסעתי בשעת לילה מאוחרת בכביש המחבר בין צומר יגור לצומת הצ'ק פוסט, כביש חדיש, גדול ובמצב מעולה. הרכב הוא רנו פלואנס דיזל חדשה, 18,500 ק"מ בסך הכול. לפתע, באמצע הנסיעה, בלא כל הודעה מוקדמת למעט פיתול קל בנהיגה, הרגשתי שהגלגל הימני-הקדמי ננעל. לא הייתה התנגשות בשום חפץ, לא שמעתי ולא הרגשתי מכה כלשהי.
הינעלות הגלגל במהירות גבוהה, באמצע כביש מהיר, גרמה מטבע הדברים לאובדן שליטה, והרכב החל לנוע במהירות בלא שליטה. בנס גדול, וכן בזכות העובדה שהכביש היה ריק וששני הנתיבים הם לאותו כיוון – ויש להניח שגם בזכות מערכת בקרת היציבות האלקטרונית – הרכב לא התהפך. נמנעתי מתנועות חזקות בהגה, והשתדלתי בעיקר לבלום.
בסופו של דבר נעצרתי בשול השמאלי. עשן עלה מכיוון הצמיג, נוריות החיווי, כולל של ה-ESP, נדלקו, הרכב סירב להמשיך, הגלגל הימני היה תקוע ולא התגלגל. גם כיבוי המנוע, יציאה וחזרה לא פתרו את הבעיה.
מצ"ב תמונות של השמאי מהמוסך. לפי התמונות, יש כיפוף במתלה בתחתית הרכב, אולם אין כל סימן לפגיעה חיצונית. האם ייתכן שתקלה במערכת היציבות האלקטרונית נעלה את הגלגל? מה יכול היה לגרום לכיפוף? העצירה החזקה? אשמח אם יש לך רעיון לפתרון התעלומה, המפחידה מאוד יש לציין: מה גרם לאיבוד השליטה ולהינעלות הגלגל?
תשובה: מסקרן אותי מה אמרו לך במוסך. התצלומים חושפים את הפגיעות, אך ודאי שאינם מסגירים את הסיבה לתקלה המוזרה, אותה הינעלות מפחידה של גלגל שיצאת ממנה במזל. אולי נהיה חכמים יותר לאחר פירוק הצירייה, המתלים והמעצורים.
בכל אופן, אני ממליץ לך, כפי שהמלצתי כבר למר אסף עמיר, לפנות לשמאי הרכב ויקטור עידן, שהוא בעל ניסיון רב במקרים דומים, שבהם לתקלות אין אבא.
שירה: אני מחפשת רכב אוטומטי בתקציב של כ-30 אלף שקלים. חשוב לי שהמכונית תהיה בטיחותית ואמינה כך שתצטרך כמה שפחות לבקר במוסך, ואם אפשר, שתהיה נוחה לבחורה קטנה בשנות העשרים.
הרכב מיועד בעיקר לנסיעות בתוך ירושלים. לאילו קריטריונים (כמו קילומטראז', שנתון וצריכת דלק) חשוב שאשים לב ברכישה? האם תוספת של 10,000 שקלים תשנה מהותית את התמונה?
אשמח אם תוכל להמליץ לי על כמה אופציות.
תשובה: גם כאשר מדובר בנהיגה עירונית בלבד, או עירונית ברובה, אינני ממליץ על מכוניות קטנות, מסיבות בטיחות בעיקר. הייתי מעדיף לראות אותך במכונית עם קצת יותר פח מסביב, כמו סקודה רומסטר 1.4 V16 או פולקסוואגן גולף בעלת מנוע 1.6, רנו קליאו, קיה סיד או סוזוקי סוויפט.
אריה: אני עומד לקראת חתונה, ומחפש לקנות רכב חדש שישמש אותי לשנים הקרובות.
אמנם אני מחפש סדאן, אבל בגדול חשבתי על המיצובישי אטראז', על SX4, ואולי על הסוויפט (אחרי כל כך הרבה המלצות שלך, זה שווה בדיקה). מדובר על נסיעות בינעירוניות, מדי פעם עמידה בפקקים של בוקר, פעם בשבוע-שבועיים נסיעה לירושלים. אם יש לך המלצה נוספת על שלוש האפשרויות הנ"ל, אשמח גם עליה.
כיום ברשותי מאזדה 323 חביבה בת עשרים שנה, אך היא לקראת סוף חייה וכנראה הגיע הזמן להחליף, למרות העובדה ששירתה אותי נאמנה.
תשובה: סוזוקי SX4 היא בחירה טובה, כמו גם קיה ריו החדשה. ואם תרצה לקטוף את הנאמנה הבאה שלך מתוך ספרייה אחרת, אזי SX4 בגרסת קרוסאובר היא מועמדת ראויה.
אחרי מותו הבלתי צפוי של הטייקון האישי של הקשיש המורשה, נשאר בקרבתו הנפשית של הזקן רק בן מאה אחרון – הברון צלסיוס
ברון צלסיוס זה, מנוול אשכרה הפועל לפי האקסיומה "סטיכיה אינה אשמה לעולם", החליט ללמד לקח את הקשיש המורשה, ולפגוע ללא רחמים בכבודו המקצועי של הזקן וברכבו.
וכך, ביום תל-אביבי בהיר, ירד ברון צ' השפל בכבודו ובעצמו מהרקיעים שלו, ושיבש בכוונה תחילה נסיעה אידילית שלווה של אלפא 33 IE בת ה-21, הנהוגה בידי הזקן. אותו צלסיוס (מנוול, כבר אמרנו?) הדליק פתאום את הנורה האדומה על לוח המחוונים של אלפא. הוא ביצע את המעשה עוד לפני שמחוג החום טייל אל סוף הסקאלה, כך שההפתעה של הקשיש המורשה, הזָהיר, הייתה מושלמת.
נאה דורש נאה מקיים
המורשה הגיב להתחממות באותו האופן בדיוק שהוא עצמו המליץ עליו, על גבי הנייר של "מקור ראשון" ובבלוגו "מכונית הנפש", לאזרחים הסובלים מקפריזות רכבם. למעשה, הקשיש יעץ לנקוט את תגובה זו, שתפורט להלן, לא רק במקרה שהמנוע התלהט כבר, אלא גם במצב שהמכונית רק מתחילה להתייחס לנוזל הקירור כאילו היא מתכוונת להתחזות לקומקום.
המנוע מתלהט? פתחו את החימום
וכך, לאור יְקוֹד-הפתע של המנוע, החל המורשה בפעולה הנדרשת לפי התקן: (1) הוא הסיר מיד את כף הרגל מדוושת הגז, (2) הניח למכוניתו להתגלגל באיטיות, (3) הסתכל ימינה ושמאלה בחיפוש אחר פיסת-שוּל שאפשר לעצור בה מבלי להפריע לתנועה, (4) פתח את החימום, וכיוון את המאוורר לסיבובים מרביים. כן כן, באמצע הקיץ האכזרי! (5) עצר, (6) ולבש את האפוד הצהוב, כדרישת החוק ובבושה מסוימת. שהרי לבושי האפוד הזרחני, החגים סביב רכבם בחוסר אונים, נראים כשייכים לזן הטמבלים, אשר לא שעו לצלילים החדשים מהמנוע, המנסה להזהיר את בעליו שמשהו עומד להשתבש ושכדאי לו להתייעץ עם מוסך. בעצם, גם התחממות לא אמורה להפתיע, אם רק טורחים לעקוב אחר שעון החום, ומגלים שמשהו רוחש לרעה בתנועות המחוג.
אך באלפא של הקשיש, הנהג לא זכה לאזהרה הוגנת בדמות תנודות מוזרות. עד להתחממות הפתאומית, הכול התנהל על מֵי סבבה.
והמשכיל יידום
הקשיש המורשה (7), לבוש צהוב-חירום שאינו מתאים לו, יצא מרכבו ופתח מכסה מנוע, ובדיוק כפי שחשש, הוא גילה שהמאוורר הראשי של הרדיאטור מת. רק שני מאווררי המשנה הקטנים – מאוורר המיזוג ומאוורר החימום – עבדו נמרצות, אך למרות חריצותם לא הצליחו לעדן את הטמפרטורה של נוזל הקירור.
הקשיש המקורקע מצא מיד שני הסברים למה שקרה. ראשית, הוא חשד שמישהו פיקח מבין אויביו – ואלו אינם חסרים לזקן גם במרחב הציוני – לימד את המאוורר לעקוב אחר תחזית האוויר בטבלואידים, ולקרוא על התקפת חום אנטישמית "בלתי רגילה לעונה" אשר "צפויה בימים הקרובים".
המאוורר לא זז. מה עושים?
הדיאגנוזה השנייה – בניגוד לראשונה, הפרנואידית – הייתה טכנית לחלוטין. אולי שוב השתחרר מהקוטב הצפוני של המצבר, כלומר הקוטב החיובי, אותו חוט אדום אשר תפקידו להעביר חשמל ל-unit המורכב ברדיאטור, ודרך ה-unit למאוורר? את זה גילינו פעם ותיקָנו, נזכר הזקן, אך בדק בכל זאת, ומצא את החוט במקומו, כפי שחיזק אותו בקפדנות בחורף.
כנראה, הבין המורשה בתדהמה, מאוורר הקירור פשוט הלך לעולם שכולו סטלבט. אחרי עשרים ואחת שנות עמלנות מותר לו להתעייף ולהרים כנפיים.
ובכל זאת (8), המורשה חיבר בין הפלוס והמינוס מאחורי גבו של ה-unit המפעיל את המאוורר, וזאת כדי ליצור מעקף סביב החשוד, אלא שה-unit התגלה כחף מאשמה, כי גם מתח אמפרים ישיר לא ריכך את סירובו של המאוורר לעבוד.
הדיאגנוזה הייתה עכשיו נחרצת כמו מכתב ארנונה: אין מה לעשות זולת להחליף מאוורר בחדש. חלאס. ביוון העתיקה, הפילוסופים צעקו ברגע הגילוי את המילה היוונית "אאוריקה".
עצה של שלומי
המורשה התקשר לפתח-תקווה, אל שלומי מ"גז חיש". אתה מכיר איזה גרר? שאל הזקן.
"בשביל מה לך גרר?", הופתע שלומי. "חכה ללילה. החום ילך לישון, ואתה תוכל לנסוע הביתה בלי מאוורר. האלפא שלך לא תזדקק לו", הבטיח, וצדק. הזקן אכן רק הוסיף נוזל קירור, נסע, ובבוקר פתחו כוחות האור, שגויסו על ידי הקשיש, במלאכת ההצלה של המאוורר.
רופא חשמל אגדי
המציל הראשי היה מוטי מוטיל, רופא חשמל אשר המוניטין מרקד לפניו. בתקופת "טורבו" סיפרנו איך מוטי תיקן בצ'יק למבורגיני אדומה השייכת לאיזה יהודי הזקוק לתשומת לב, שהביא את האיטלקייה למבו כדי לעשות רושם על בנות דיזנגוף, אך למבו סירבה לשרתו והתפגרה מול קפה "כסית". כל כוחות ההנדסה היהודית לא הצליחו לפענח מה קרה, עד שהגיע מוטי. במוסך של ב-מ-וו Z3M קופה של הקשיש המורשה תלויה על הקיר תמונה שבה נראים הקשיש, מוטי ולמבורגיני המתוקנת.
ב"טורבו" סיפרנו גם בסיפוק איך חברנו מוטי אבחן פיאט אונו טורבו חדשה שלא רצתה להתניע, והמהנדסים האיטלקים של פיאט לא הצליחו לרדת לחקר המדוע. והיו עוד עשרות או מאות דוגמאות לתיקוני מערכות חשמל בלתי שגרתיים החתומים על ידי מוטי מוטיל. לכן, לא מעט בעלי רכב ישבו שבעה כאשר מוטי החליט שנמאס לו, ועזב את החשמל כדי להיות מנהל מוסך אלפא. עד שגם לנהל נמאס לו.
נכון להיום, האיש פתח עסק לאופניים חשמליים ברמת-השרון, רחוב המסגר 6, מאה מטרים מהמשטרה. הוא לא רק מוכר אופניים אלו אלא גם מתקן אותם בצורה מתקדמת: הקשיש תפס את מוטי על חם כשהוא בודק אופניים באמצעות מחשב דיאנוסטי שהוא בנה בעצמו!
המורשה צילם את ההמצאה המקורית כאשר הביא למוטי את אלפא המתחממת שלו, ומוטי לקח את הקשיש ואת אלפא לחבריו במוסך הסמוך, "קלמרו".
מחשב דיאגנוסטי לאבחון אופניים חשמליים, פרי היצירתיות הפרועה של מוטי מוטיל
מובלעת עם נשמה
לבקשתם של מוטי ושל אבי ממוסך "קלמרו", הסכים המאוורר להיפרד מאלפא ללא צורך לפרק את מערכת המיזוג, המדחס, האלטרנטור, מנוע הצעדים והפנסים, הרדיאטור ועוד חוטי החשמל וצינורות הנוזלים, כפי שחשש המורשה, ופרשת המאוורר נגמרה בשיפוץ מוצלח, כי בשום מקום לא מצאנו את החלק המקורי הדרוש. אך זוהי ההפתעה הנעימה הפחות חשובה.
חשוב הרבה יותר שבזכות פרשת המאוורר, הקשיש המורשה הבחין להנאתו שגם בימים טרופים אלה, כאשר בעולם תיקוני הרכב חוגגות כדאיוּת וסטנדרטיזציה חסרת נשמה, וכאשר מכוניות בנות זמננו בנויות בחוכמה עסקית לטווח קצר בלבד – קיימות עדיין דמויות המפגינות יחס אנושי כלפי מכוניות סובלות, דמויות שכמו מיישמות את האידיאולוגיה והפילוסופיה העומדות מאחורי המושג "צער בעלי חיים".
במוסך "קלמרו", גישה זו התבטאה לא רק בתיקון עצמו אלא גם באישיותם של בעלי הבית. הקשיש המורשה גילה שאבי הוא חובב חפצי עבר, עוד רומנטיקן אחד המכור לעתיקות בעלות נפש טהורה. ממש כמו הזקן. במוסך של איש זה מנגן אותו מגבר סטריאו ותיק שמפזר צלילים בביתו של הקשיש, ואפילו אותו טייפ קסטות "טכניקס", ועוד מקלטי רדיו ישנים כמו אצל הקשיש.
הדבר היחידי שיש לאבי ואין לזקן הוא אקווריום של זוג דגים. במוסך זה אפשר לעמוד מולם, להביט, להרהר, וליהנות מעולם שכולו שקט ושלווה. על קירותיו של המוסך תלויות תמונות מעניינות להפתיע, ובפינה הוצבו פרחים אקזוטיים, הנראים כשייכים לגן עדן. חשבתם שמוסך כזה לא קיים? טעיתם.
כוחות האור בפעולה
(1) האחים קלמרו, אבי (משמאל) ויונתן; (2) אלפא 33 IE, כבר לא רותחת; (3) מוטי מוטיל בסדנה שלו; (4) מוטי ואבי קלמרו מרכיבים לאלפא של הקשיש מאוורר קירור ששופץ בתושייה
אשפוז עם פז
למזלו, הקשיש המורשה לא מכיר (עדיין) מי יודע מה את בתי החולים בארץ. רק פעם אחת, לפני זמן רב ועוד קצת, התרחשה תקרית אשר מכוח בלתי-נמנעוּתה הזקן, שהיה אז עדיין רגיש יתר על המידה, קרא בטעותו את מה שכתב, ומיד נתפס לכמה ימים על ידי בית החרושת "איכילוב". זיכרונותיו משם, מהמסדרונות החשוכים, גם אם באופן מטפורי, מהחדרים הצפופים ומהנפשות הפועלות, לבושות הלבן, נרשמו בזיכרונו של הקשיש, ואינם מעודדים.
והנה התגלה שמכוניות, בניגוד לקשישים, נהנות ברמת-השרון מחוסר התייחסות למוצאן, לדתן ולגילן, וזוכות ביחס רגיש אשר הרפואה הסמכותית שלנו, גסת הרוח, העיוורת והחירשת כבול עץ, אינה מוכנה להעניק לנפש מקולקלת הפונה לעזרה.
טיפ טיפה: ציוצים באפלה
במסגרת סרטוני עצות תחת הלוגו "אוטומטיפ", פונה אתר ynet לנהגים בשמה של מטרה ששווה כל מאמץ: התמודדות עם מגפת תאונות הדרכים. יוזמה מבורכת, אך למרבה הצער, שיטת החינוך של ynet, אשר מבוססת על סיסמאות קצרות בליווי קטעי וידאו שאינם בהכרח רלוונטיים, נראית כהחמצה.
לדוגמה: מגישת הפינה ממליצה לנהגים – "השקיעו בהתאמת המושב לתנוחה המתאימה לכם", וחופזת מיד להמלצת בטיחות אחרת, אף היא מנוסחת ברפרוף. כותב ההמלצות (הבנאליות למדי) הנשמעות בסרטון "אוטומטיפ" שכח לציין שאת מושב הנהג מזיזים לכיוון ההגה או מרחיקים לאחור כך שבעת לחיצה על דוושות הרכב, רגלי הנהג לא יהיו ישרות חלילה אלא דווקא כפופות מעט, כדי להגן עליהן בעת התנגשות. ynet לא ציין גם שאת המשענת יש לכוון לזווית של 90 מעלות ביחס לרצפה, כדי שהנהג יחוש בגופו את תנודות מכוניתו ואת כוונותיהן.
קשה גם להבין מדוע ynet ממליץ "כוונו את ההגה למרחק ולגובה כך ששרירי הידיים יהיו רפויים", כאשר ידוע ללא עוררין שהמרחק המאפשר פיקוד מושלם על ההגה דורש שפרקי הידיים (שוב, כפופות מעט) יהיו מונחים על חלקו העליון של גלגל ההגה. אחיזת ההגה המיטבית היא בזווית של רבע לשלוש.
בתוכנית "אוטומטיפ" נשמעה גם ההמלצה להירשם לשיעורים בבית ספר לנהיגה מתקדמת, משום שמורי נהיגה רגילים אינם מלמדים לנהוג אלא רק "לעבור את הטסט". ynet פספס את ההזדמנות לנצל את הבמה הפופולרית כדי להפעיל לחץ על משרד התחבורה, ולהכריז כי ההתמקדות של שיעורי נהיגה ב"לעבור טסט" היא מתכונת לימוד בלתי אחראית, אחת הסיבות לתאונות הדרכים.
מובן כי ynet, שהעדיף להפיק סרטון הדרכה קליל וחלקלק, לא דחק במשרד התחבורה לגבש הנחיות לימוד חדשות. הנחיות שמחייבות את מורי הנהיגה ללמד את צועריהם את ההבדלים בין נהיגה עירונית ונהיגה מחוץ לעיר, נהיגת יום מול נהיגת לילה, נהיגה על כביש יבש ועל כביש רטוב, את ההבדלים בין נסיעת סולו ונסיעה במכונית עמוסה, וכמובן, קצת ידע על מערכות הרכב.
שואלים את אדוארד
מור: אנו זוג צעיר אשר מחפש רכב אוטומטי (לצערי. האישה מפחדת). הרכב מיועד בעיקר לנסיעות מבשרת-ירושלים, ומדי פעם למרכז. הדרישות שלנו הן צריכת דלק ובעיקר אמינות. התקציב הוא עד 30 אלף שקלים.
הציעו לנו הונדה ג'אז 2005 שעשתה 140 אלף ק"מ. מה דעתך? נשמח לשמוע על עוד דגמים מומלצים.
תשובה: הונדה ג'אז היא בחירה טובה, גם כאשר המועמדת היא אוטומטית. אופציה אחרת היא סוזוקי סוויפט.
אריאל אטיה: ברשותנו פיז'ו 306 שנת 98' בקילומטרז' של 130 אלף בערך, בעלת מנוע ענקי של 1,800. בסך הכול הרכב מעניק חוויית נסיעה די נינוחה בנסיעות ארוכות, ומגלה חסכנות בדלק.
א. האם יש דרך שבה ניתן לחסוך בדלק עם רכב כזה בנסיעות עירוניות?
ב. קיבלתי את הרכב במחיר מוזל מבלי לדעת באמת את מצבו, השקעתי כמה אלפי שקלים ואני מרוצה מהתוצאה. אילו טיפולים היית ממליץ לבצע כדי להאריך את ימיו ושנותיו?
ג. המים של הרדיאטור תמיד חומים. ביררתי קצת אצל מוסכניקים, והדיאגנוזה שלהם אמרה שזה קורה מכניסה של אוויר לראש מנוע. יש מה לעשות?
תשובה: אכן כדאי לשמור על פיז'ו 306 ולטפל בה, שכן זוהי מכונית מוצלחת, שירת הברבור של פיז'ו.
הטיפול הנדרש, שאינו יקר מי יודע מה, הוא כנראה החלפת סֶתֶם הראש. סביר כי סתם זה נפגע עקב התעלמות מהוראות היצרן, הדורשות לסגור את הברגים המצמידים את הראש לבלוק בעוצמה מסוימת, הנקובה בספר הרכב.
כדי "להאריך את ימיו ושנותיו של הרכב" מומלץ להשתמש בשמן סינתטי משובח, 40W5.
אברהם טל: כחובב מכוניות איטלקיות, אני מעוניין לקנת לנצי'ה דלתא. יש ברשותי אלפא 159tbi , ואני מרוצה מאוד. הדלתא תגיע במקום לנצי'ה קאפא… אשמח לקבל חוות דעת.
תשובה: אמנם חבל על לנצ'יה קאפא, שעומדת לאבד את מקומה בביתך, אך לנצ'יה דלתא אינטגרלה – שמותר להביאה ארצה כי היא עברה את גיל שלושים – היא יעד מפתה, שהרי "חיים רק פעמיים" (ג'יימס בונד). לפני שנתיים עשיתי דוקטורט על אופציית האינטגרלה, ולצערי ירדתי מהרעיון עקב המחיר הגבוה שנדרש תמורתה באתר mobile.de.
אלי בניה: אשתי מרים היא עולה חדשה משווייץ, ומעוניינת לייבא את ה-Z3M קבריולט שלה ארצה. מדובר בדגם משנת 2001, בעל מנוע אימתני של שלושה ליטרים. יוצרו כאלפיים יחידות של הדגם הזה. כבר היינו בקשר עם דלק מוטורס, והם יאשרו טיפול ברכב. ובסך הכול, למה לא? הרי נידרש לשלם להם בעין יפה… אני תוהה אם יש לך מילות חוכמה על צעד שכזה. הרכב יפהפה ובמצב משובח, אבל האם המהלך שווה את הטרחה ואת העלות?
תשובה: כבעליה של ב-מ-וו Z3M קופה ומכור לה, אני יכול להעיד שכדאי לאשתך להביא את הקבריולט שלה ארצה, וליהנות מאמינותה ומהביצועים שמבטיח מנוע של שישה צילינדרים בשורה בנפח 3.2 ליטרים ובעל 321 כ"ס. אגב, הבווארים הפסיקו לייצר אותה משום שבתקופת הייצור הם "שכחו", לשמחתנו, לפטם אותה באלקטרוניקה
אם מהלך הייבוא ייצא לפועל, התקשרו אליי ואענה בחפץ לב על שאלות לגבי אחזקתו של רכב נפלא זה.
ניצן זמירי, בתגובה לתשובה ליוסי בראל ("שואלים את אדוארד 930): התפעלתי מהזיהוי המדויק שערכת לתקלה בניסאן אלמרה של הקורא יוסי בראל. ברגע שקראתי את תחילת השאלה, ידעתי כבר את התשובה. גם לנו קרה אותו דבר באותו רכב, והוחלפו שלושה אלטרנטורים, רצועה ופוּלי מנוע, והבעיה נפתרה רק לאחר החלפת המדחס. כל הכבוד שהצלחת להגיע לכך מבלי לראות את האוטו.
ושוב המדור מוקדש כולו לשאלות ותשובות – על מנוע ומזגן שלא מסתדרים, ראות פושעת, שבע נפשות שמתענגות להן, ועוד
יוסי בראל: אני פונה אליך לאחר שבמוסכים שונים שהייתי בהם אמרו נואש.
ברשותי ניסאן אלמרה פרפקט 2001, מנוע 1,600. הרכב עבר כבר כ-200 אלף קילומטר. לאחרונה האלמרה כובה בזמן נסיעה, אך רק כאשר המזגן דולק. התופעה חוזרת על עצמה ומשוחזרת בקלות לאחר נסיעה של כשלושים דקות במזגן דולק. יש לציין כי הדבר אף פעם לא קרה לי – גם בנסיעות ארוכות – כאשר המזגן אינו דולק.
שמתי לב לתופעה עוד בקיץ שעבר, אך בימים ההם זה קרה פעם או פעמיים, ובנסיעות מאומצות (כמו לאריאל ובעליות לירושלים). מאז, ובלי קשר לבעיה הנ"ל, החלפתי קוילים (את ארבעתם) ופלאגים.
בהמשך, במהלך חודשי החורף, התופעה לא חזרה על עצמה, ואני מניח שזה פשוט משום שלא הדלקתי מזגן.
לפני כשבועיים (קיץ) כבה הרכב שוב במהלך נסיעה במזגן. גררתי אותו למוסך, ושם החליפו לי מצבר (אכן, הוא עשה כבר את שלו). החשמלאי אמר שבזה הבעיה תיפתר, וזאת מכיוון שכשמדליקים מזגן האלטרנטור עובד קשה יותר בשביל להטעין את המצבר, ומכיוון שהמצבר היה גמור – זה הוביל לנפילת מתחים. אוסיף כי האלטרנטור נבדק ונמצא תקין.
שבוע אחר כך הדלקתי שוב מזגן, והרכב כבה כהרגלו לאחר כחצי שעה נסיעה. כשפניתי שוב למוסך (אחר), נאמר לי כי משאבת הדלק לא תקינה (בעבר הייתה עלוקה המשביתה את משאבת הדלק, אך לפני כשנתיים עקפתי אותה, וכיום הקודנית היא ליופי). נאמר גם שכאשר אני מדליק מזגן, אזי המשאבה מתאמצת יותר, והיא פשוט לא עומדת בזה (מודה שלא ממש הבנתי בדיוק).
היום שוב כבה לי הרכב בזמן נסיעה במזגן דולק. המשותף לכל המקרים (שלא את כולם תיארתי כאן) הוא שלאחר המתנה של 10-15 דקות הרכב התניע, וללא המתנה. היה סטרטר והטורים החלו לעלות, אך המנוע רעד וכבה מיד.
האם יש לך רעיון מהו מקור התופעה? מדוע הרכב כבה רק במזגן דולק? אולי תקלת פיוזים? משהו מקצר את מערכת ההתנעה? אגב, נורית המנוע אינה דולקת. אשמח לקבל עצה, אני ממש נואש.
תשובה: מכיוון שהמומחים לא ירדו לפשר התקלה, יש מקום להיפותזה הבאה, הראויה לבדיקה: כנראה, המנוע של אלמרה שלך כובה לא בגלל בעיית חשמל אלא עקב בעיה מכנית – בקומפרסור של המיזוג. קומפרסור זה זקוק להחלפה מיידית או לשיפוץ משום שהוא אינו עובד "עגול", אלא נתקע כאשר הוא מתחיל להתחמם עקב עבודה בנסיעה ממושכת. או-אז הוא ננעל בהפתעה, והמנוע יוצא מדעתו. סביר להניח שהקומפרסור נפגע עקב כך שהגז לא זכה לתוספת שימון.
אגב, מתי החלפת חגורת תזמון? גם אם לא עבר זמן רב, כדאי בכל זאת להחליף חגורה, משום שההיכבויות הפתאומיות של המנוע מחלישות אותו.
מאיר ניזרי: לפני כמה חודשים רכשתי לאשתי לרגל יום הולדתה החמישים קיה ספורטאז' חדשה, מנוע 1.6, ב-135 אלף שקלים.
הרכב סביר מינוס, אך יש בו בעיה גדולה: שדה הראייה בכיסא הנהג, משמאל ומימין, חסום באופן פושע על ידי קורות ומראות, ויכול לגרום לדריסת אנשים שלא ניתן להבחין בהם. מה אתה מציע לעשות?
תשובה: האמת היא שאין מה לעשות. בגלל מבחני הריסוק הנוקשים, הקורות A – אשר מחזיקות את השמשה הקדמית משני צדדיה – השמינו באופן מוגזם ברוב המכוניות בנות זמננו. בשיתוף פעולה עם הראי החיצוני, קורות אלה מצמצמות את הראות, במיוחד בצד שמאל של הרכב.
בנסיעה עירונית, כאשר הולכי רגל נכנסים לשטח מת, אפשר עוד למנוע אסון אם מקפידים על נסיעה זהירה ואיטית – אלא שקשה יותר למנוע התנגשות עם רוכבי אופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים למיניהם הפורצים במהירות ובהפתעה אל פסי חצייה.
פורומים לועזיים ממליצים להסיג את מושב הנהג אחורה ככל הניתן, כדי שיתקבל שטח ראות רחב יותר. המלצה זו מצמצמת אולי במעט את השטח המת, אך עומדת בסתירה לנהיגה בטיחותית, הדורשת מהנהג לשמור על מרחק נאות מההגה ומהדוושות.
אביאל: בתשובתך לשאלתו של יהונתן מהשבוע שעבר ("המפתחות בפנים" 929) המלצת לו לבדוק את ה-S-Max, והצלחת לעניין גם אותי. האם תוכל להוסיף על אמינותו של רכב זה? ואולי גם על זו של סיטרואן גרנד פיקאסו?
תשובה: פורד S-Max שומרת על יתרון לעומת המתחרות בזכות הניהוג: מתליה של פורד מאפשרים לנהג לשכוח שמדובר בסך הכול במיניוואן, ולא ברכב משפחתי בעל נטייה ספורטיבית. זו הסיבה שאני ממליץ עליה.
עקב האכילס של S-Max הוא מזגן עדין יחסית, אך חולשה זו אינה היתרון היחידי של סיטרואן גרנד פיקאסו על פורד. כי הקלף החזק של גרנד פיקאסו הוא ההקפדה הצרפתית על אמות מידה גבוהות בנוחות הנסיעה של שבעה נפשות ובמרחב הפנים, על הנדסת אנוש יוצאת דופן ועל חיסכון משמעותי בדלק.
שוקי מירושלים: ברשותי הונדה FR-V ידנית 2005 שעשתה 60 אלף ק"מ. הרכב מגיע ל-3,000 סל"ד ב-100 קמ"ש, ול-3,500 סל"ד ב-115 קמ"ש. בנוסף, במהירויות האלה יש רעש של "צריך להעביר עוד הילוך, להילוך שישי". הבעיה שאין… לפני שנה וחצי הוחלף שמן גיר. טיפולים מבוצעים כסדרם. אשמח לעזרתך.
תשובה: סל"דים גבוהים מאפיינים את כל מנועי הונדה, ובמיוחד את המנועים המצוידים במערכת בקרה על פתיחת השסתומים (VTEC). בזכות נטייה זו לשימוש בסל"דים גבוהים, הצליחו מנועי הונדה להתעלם מהאופנה הנהוגה בשנים האחרונות אשר מחרחרת אל המנוע מערכות טורבו, שהן בעייתיות לאחזקה.
רעש מנוע "ספורטיבי" טיפוסי אף הוא לדגמי הונדה, ומוצא אוזן אוהדת אצל חסידי הפירמה היפנית – ודווקא ב-FR-V הנהדרת הוא אינו פורץ אל תא הנוסעים. אם אצלך זה אחרת, כדאי לך לבדוק אם סֶתֶם סעפת הפליטה נפגע או אינו מהודק כראוי. קיימת גם אפשרות שחיבור משוחרר בין סעפת פליטה וצינור המפלט הוא הגורם לרעש המטריד, או שקיים איזה סדק המבקש הלחמה.
אגב, הדגמים האחרונים של FR-V מצוידים בגיר ידני בן שש מהירויות.
חנה: הייתי מבקשת את ייעוצך לגבי בחירת רכב. אני נהגת ותיקה, 45 שנה, שבמהלכן היה ברשותי לרוב רכב צרפתי (הראשון שלי היה דופין). כיום אני מחזיקה ברנו מגאן שנת 2008 מהשכרה (120 אלף ק"מ), כארבע שנים. אני מעוניינת להחליפו ברכב חדיש יותר.
הנושא העיקרי בשבילי הוא הבטיחות. לפני כשמונה שנים הייתה לי תאונה: רכב מאחוריי נכנס בי, וזרק אותי לרכב שהיה לפניי. האוטו היה טוטאל לוסט, ואני נחבלתי בפניי (עם השלכות עד היום) מכרית האוויר. עליי לציין שהרכב שהיה ברשותי באותה עת היה יפני. אם כי ייתכן שזו טעות מצידי להאמין שרנו זה הרכב הבטיחותי, ושהוא נותן לי ביטחון בנהיגה.
עליי גם לציין שמלבד הטיפול השנתי אני לא מגיעה למוסך, נושא חשוב אף הוא בשבילי. נקודה חשובה נוספת היא נוחות הישיבה – כיסא טוב וכניסה קלה לרכב – מה שקיים בדרך כלל ברכב הצרפתי.
אני נוהגת לרוב באזור המרכז, ואחת לשבוע לירושלים, ומעוניינת לרכוש רכב משנה מתקדמת יותר. ביכולתי להוסיף 20 אלף שקלים על הסכום שאקבל ממכירת המגאן. .
אודה לך מאוד אם תייעץ לי: אם לא רנו, איזה רכב כדאי לרכוש? ואם רנו, איזו? האם בסכום שעומד לרשותי יש אפשרות טובה?
תשובה: אם התרגלת לרנו מגאן, והיא עונה על כל ציפיותייך מרכב, אז לדעתי הפתרון המיטבי לגבייך הוא להמשיך עם מגאן, רק חדשה יותר.
ודאי כי בשמה של הרפתקה מסקרנת, אפשר ללכת על אנטיתזה הנדסית של רנו מגאן, כמו פולקסוואגן גולף, סיאט לאון, סקודה רומסטר 16V או אופל אסטרה.
אסטרה רזה, כיף שמן: בבית החרושת של אופל בעיר הפולנית גְלִיבִיצֶה הושלמו ההכנות לקראת ייצור הדגם החדש של אסטרה, הניחן בקווים חדים, אופנתיים. בית החרושת השני שמפסי הייצור שלו עומדות לצאת אסטרות, רק מצוידות בהגה ימני (אשר נקראות Vauxhall והולדן), שוכן באנגליה, בעיר הנמל Ellesmere Port.
כמו הדגם הקודם שלה, גם אסטרה החדשה עומדת להפציע ברבים בתערוכת פרנקפורט הקרובה, שתיערך בספטמבר. אופל גאה בדיאטה שעברה אסטרה, אשר בזכות פלטפורמה חדשה הצליחה להפחית כמאתיים קילוגרם ממשקלה – מה שאמור להתבטא בביצועים ובשיכוך צריכת הדלק.
אופל מכינה גם גרסה ספורטיבית של אסטרה, OPC, המתעתדת להתחרות בגולף GTI. וכאן מחכה לאופל אסטרה OPC הפתעה לא נעימה, כי גם פולקסוואגן אינה טומנת ידיה בכיסים אלא מכינה GTI מחוזקת לכדי 300 כ"ס, ועוד מאיימת עם גולף R בעלת הנעה כפולה ומנוע שעוצמתו מעל 400 כ"ס.
לו הייתי קצת מִיתוֹמָן, ומגלומן מוחלט, הייתי מודיע כאן שנראה כי קונצרן פולקסוואגן מכין גרסאות שריריות של הגולפים מכיוון שב-מ-וו Z3M קופה שלי, ובעליה המאושר, קשיש מורשה, מזלזלים בדגמיו של קונצרן זה. במיוחד לאחר שהוסר מחסום המהירות של הבווארית, שריסן אותה ל-250 קמ"ש בלבד.
אופל אסטרה החדשה. במרכז לוח המחוונים המשעמם למדי מותקן מסך לתפעול מערכות הרכב בלחיצת אצבע. פעולה זו, המאפיינת את רוב כלי הרכב המודרניים, גורמת להסטת העיניים מהכביש
אלי שלום, צור-הדסה: אני אחד משלושת קוראיך הנאמנים, ומאוד נהנה לקרוא את מאמריך המשונים. אני גם שותף לך בַּדבקות בפסיכולוגים המתכתיים. אצלי זה יותר אופניים, שמסורתית לא מקובל לספור אותם (מגפה!)
לאחרונה זכינו לקבל מחברת הליסינג מכונית מאזדה 3 חדשה. בניגוד לכלל הידוע שבמכונית ליסינג לא פותחים מכסה (מנוע) לשטן, פתחתי והתפעלתי ממה שראיתי. הכול נראה בנוי לתלפיות, ונראה שלא יבייש את מסורת האמינות המופלגת של מאזדה.
להפתעתי, אולי עקב פתיחת המכסה לשטן, לא עברו 5,000 קילומטרים ונדלקו לא פחות מארבע נורות אזהרה, הגיר הפסיק לעבוד, והרכב נשלח על גרר למוסך. כבר הגורר המנוסה אמר לי שהבעיה היא במחשב הרכב, וכל שייעשה במוסך הוא איפוס המחשב – וצדק. מתברר שעקב אכילס של מכוניות מודרניות הופך להיות באגים בתוכנה, וזוהי סיבה נוספת לירידה באמינות המכוניות עם הזמן, שעליה אתה נוהג לקונן (זאת, בנוסף לריבוי החיישנים שנוטים לשבוק, לשימוש במנועים מוגדשים קטני נפח, תיבות הילוכים רובוטיות שלא הבשילו וכו').
המאזדה 3 היא מכונית נעימה מאוד לנהיגה מתונה, עם הרבה שכלולים כמו קרוז קונטרול, בקרת טמפרטורה דיגיטלית וכו'. יש לה מתלים משובחים, הגה טוב, מנוע נעים וקצת חלש ומסורת של איכות הנדסית. אך באותה הזדמנות, ברצוני לציין שלוש בעיות משמעותיות נוספות שהתגלו במאזדה הקשורות ברצון המטופש (של כולנו?) להיות מודרניים ועדכניים, וגם עליהן אתה מקונן לא מעט (האם זה רק עקב כך שכלבים קשישים כמונו מתקשים ללמוד טריקים חדשים?). הנה הן:
- הפעלת הרדיו: במקום הפעלה מסורתית בלחצנים, כמקובל הרבה שנים, במאזדה יש שלוש דרכים להפעלת הרדיו – בזמן עמידה אפשר להפעיל מסך מגע; בזמן נסיעה יש הפעלה חלקית מכפתורים על ההגה; ויש גם הפעלה מלאה ממערכת של כפתורים וחוגות שנמצאת מימין למוט ההילוכים, במקום לא נוח במיוחד. בלגן מיותר ומסוכן.
- אחרי למעלה ממאה שנים הוחלט כנראה בתעשיית הרכב שהגיע הזמן לוותר על אחד המנגנונים המוצלחים ביותר שהומצאו – מפתח ההתנעה. במאזדה 3 מתפארים בשלט רחוק שיכול להישאר בכיסך, וכך אתה חוסך את המאמץ האדיר של הכנסת המפתח למקומו. שיטה זו היא יתרון רב בעבורו של אחד מחבריי שאיבד את שתי ידיו בשדה הקרב, ולא קל לו להכניס את המפתח למקומו, אך לשאר הבריות יש בה רק חסרונות. כבר קרה לנו שאחד מאיתנו ירד מהרכב עם המפתח בכיסו והשני המשיך לעיר אחרת, שם, אחרי כיבוי המנוע, לא ניתן היה עוד להדליק. או שהנהג השאיר בטעות את המנוע פועל בצאתו מהרכב, הוציא את השלט מכיסו, לחץ והלך – והמנוע נשאר פועל עד להודעה חדשה (מהמשטרה).
בעיה נדירה, אבל חמורה הרבה יותר, עשויה להתרחש במקרה של כשל במערכת המחשוב שגורם למכונית לנסוע ללא שליטה, כפי שקרה אולי למשפחה אטיאס, שנספתה ברובה בתאונה המחרידה בטבריה. במקרה נדיר כזה, כפי שאתה נוהג לציין בצדק, הפתרון הוא קודם כל כיבוי זהיר של המכונית. כיבוי כזה אינו אפשרי במאזדה 3, מכיוון שכפתור הכיבוי/הדלקה מבוקר גם הוא על ידי המחשב, ולחיצה עליו תוך כדי נסיעה לא תכבה את המנוע (ניסיתי!).
ובאותו עניין, המציק לכולנו: התרגשנו לשמוע את הקלטת השיחה של הנהגת בכביש 6 עם המתנדבים האמיצים של משטרת התנועה, שיעצו לה נכון לכבות את המנוע במקרה כזה, ואף סייעו לה לעצור. איך זה שאתם, כתבי הרכב, לא לוחצים על המשטרה ומשרד התחבורה לקבל את תוצאות בדיקת הרכב (שנשאר שלם) של אותה ניצולה? אפילו אם יתברר שהיא זו ששגתה, אני חושב שזכותו של ציבור הנהגים להבין את הבעיה, הבנה שיכולה להציל חיים.
- פגם נוסף במאזדה 3 החדשה שלנו, אם כי הוא מהותי פחות, הוא מערכת "עצור וסע", אשר לתחושת כולנו נועדה אף היא רק לתת הרגשה שהמכונית מודרנית.
תשובה: תודה על מכתבך המרתק, המתאר את תעשיית הרכב במערומיה, שלולא היו מסוכנים היו משעשעים.
אורי: עזרת לי בעבר, ואשמח להיעזר שוב בעצתך. אני מחפש לקנות רכב ראשון שישמש אותי ואת אשתי (ואת הילד, בקרוב). רוב הנסיעות הן בעיר, עם יציאה פעם בשבוע בערך לרמת-גן או לרעננה. חשובים לי הפרמטרים הבאים: אמינות מכנית, חסכוניות בדלק, נוחות נסיעה (בסדר זה).
ההתלבטות שלי לא שגרתית כל כך. ראיתי פיאט בראבה שנת 2001 שעשתה 110 אלף ק"מ, יד ראשונה. המועמדת מנגד היא סוזוקי סוויפט 2010 שעשתה 120 אלף ק"מ, יד שנייה. הפרש המחירים משמעותי כמובן: 5,000 שקלים מול 42 אלף שקלים.
ועכשיו ההתלבטות: רכב ותיק מאוד, אך בעל קילומטראז' נמוך ואותו הבעלים – או רכב שעבר שתי ידיים ובעל אותו קילומטראז', רק בשליש מהזמן? הפרש המחירים עצום, וכגודל הנפילה גודל האכזבה.
תשובה: כדאי לבדוק את פיאט בראבה בדקדקנות בעזרת מכונאי מוסמך, כדי להעריך בשקלים את רשימת ההשקעות שהיא תדרוש ממך: את מצב המנוע והגיר, את הצמיגים, את המעצורים, את הבולמים ואת המצבר. יש לחקור גם מתי הוחלפו חגורת ההצתה וכל הנוזלים.
כי ייתכן שפיאט בראבה היא פתרון מוצלח לזמן מה, לפחות עד שהמחיר של סוזוקי יד שנייה יירד. שהרי 42 אלף על סוויפט בת חמש נראים לי מחיר מוגזם.
מרדכי טרבלסי: בהמשך לתשובתך בעניין מנגנון "עצור וסע" באאוטלנדר, הריני להמשיך ולשאול:
- אם זה כל כך לא יעיל ומזיק, מדוע זה קיים בכל זאת?
- האם נטרול המנגנון לפני כל התנעה יגרום לנזק כלשהו? הבנתי שאאוטלנדר מפיק מעט אנרגיה למילוי המצבר כאשר קיים המנגנון האמור.
- נניח שאני מגיע לרמזור ומעביר מיד לרוורס או להילוך P (יותר מסובך), כי הרי לניוטרל אינך ממליץ, זכורני. האם גם אז המנגנון יופעל?
- אם אני עוצר בצד להמתין למישהו במנוע מופעל ומזגן,
מה קורה אז עם המנגנון?
- איך ניתן לבקש מהמוסך המרכזי לבטל את המנגנון, והאם הדבר כרוך בתשלום משמעותי? ומה עם טעינת המצבר אז?
תשובה: נדמה לי ששפכתי כבר מספיק את דעתי הסובייקטיבית לגבי מנגנון "עצור וסע". אישית, הייתי מוותר על אחיזת העיניים של חיסכון תיאורטי בצריכת הדלק – העומד על שניים-שלושה אחוזים – משום שחיסכון זה מושג על חשבונם של המצבר, המנוע, המזגן וחיי הטורבינה (במכוניות המצוידות בטורבו).
עמרי ליאור: אני מכין סרט על א"ב יהושע. ראיתי שהכנת סרט לפי אחד מסיפוריו, ואבקש לדעת את מקורו, כדי שאוכל לבקש רשות להשתמש בשלושים שניות ממנו.
תשובה: ודאי שאין לי כל התנגדות שתשתמש בקטע מהסרט "בתחילת קיץ 70'". חידשת לי. לא ידעתי שעותק מהסרט הזה שרד, שהרי המנוולים מהערוץ הראשון הודיעו לי בסיפוק שהם חיסלו את כל הסרטים שביימתי בטלוויזיה הישראלית בין השנים 1969 ו-1985, עת עזבתי את הרוממאים כדי לערוך את ירחון "טורבו".
אגב, אינני נמנה עם מעריצי האישיות של סופר חיפני זה, מאז שנפלתי קורבן למניפולציה מביכה של האיש.
הבנתי פתאום שכדי לכתוב את מה שצריך ואיך שצריך אני זקוק לבית קמפינג על גלגלים, כדי שאף אחד לא יטען שהמַטְעֵן של הלפטופ שלי מסרטן אותו/אותה
בקרוב יהיה לי מקום משלי, החלטתי. צריף נייד שיתפקד כפינת עבודה, שהבווארית תגרור לחצר כדי שאוכל להתיישב בו עם הלפטופ המסרטן ועם המקטרות שלי, המסרטנות עוד יותר, ועוד בהתנדבות ובשמחה.
לא תהיה זו סתם נגררת עשוית פלסטיק דק, אלא יחידת מגורים מפנקת עם מיזוג. באתרי קמפינג אירופיים, שאליהם הגענו בשנות השבעים במכוניות בעלות לוחיות רישוי צהובות שהביאו אותנו דרך הים, אלפות בדרך כלל, השתדלנו תמיד לנטות את האוהל הקטן שלנו רחוק מתיירים החוגגים בקרוואנים משוכללים אלו – שכעת אני פוזל אליהם בסקרנות ובודק את מחיריהם.
וואלה, כמה זה בורגני ומגעיל, היינו פעם מסכימים למראָם.
וּבַעָמוּם הוא מחפש את הצלוּל
מול מפלצת זו, שתופיע בחצר בקיץ הקרוב, אארגן מפגש משפחתי עם ארבע בנותיי – שתי יפניות, איטלקייה ובווארית – כדי למסור להן בעצב עד כמה אני מקנא בהן שהן הצליחו לפחות להכיר את הוריהן ואת קרוביהן.
שהרי הונדה CRX בקיאה בכל נבחרת הסיוויקים שתרמו לה את הפלטפורמה, את המתלים הנפרדים ואת המנועים המכורים לסל"דים גבוהים. אלפא GTV יודעת שהיא נהנית מקרבה גנאולוגית לאלפטה בעלת מתלי הדה-דיון ולמנועי הסבתא מבית ברטונה, שניחנו בזוג מאיידים כפולים ובשני זיזים בראש. ואילו הבווארית, הידועה בציבור כ-Z3M קוּפֶּה, נולדה בזכות ב-מ-וו M3 האגדתית. כזו שהכרתי במסלול המרוצים הוקנהיים, והתאהבתי בה.
אז הן יעמדו יחדיו, הרביעייה השוכנת בחיק-טעמי, ואני אמשיך בווידוי האישי שלי ואגלה להן שאינני בר-מזל כמותן, כי את הוריי הצלחתי להכיר רק בתקופה הקצרה של הגטו. כי כל מה שקרה לנו קודם לכן, לפני שנסגרנו מאחורי החומות בַּצפיפות וּבַאלימות שהשתוללו ברחובות הנבחרים ליהודים – שייך לאגדה בצבעי אקוורל, שהתרחקה ודהתה מזיכרוני עקב קור, חושך, רעב וסכנת מוות.
מָרִישָה את לבנו
דמות שאני כן זוכר מתקופת הילדות היא המחנכת שלנו, יהודייה צעירה בשם מָרִישָה צִינָמוֹן, שעזבה את ביתנו כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה ונסעה לרוסיה. אבא שלנו ניסה להניא אותה מהרעיון המטורף, ונכשל, כי מרישה הייתה קומוניסטית אדוקה מדי. ממש רוזה לוקסמבורג.
ואחר כך, בלילות הגטו, דאגו הורינו לגורלה של המחנכת שלנו, כי היא נעלמה מחיינו כליל, כאילו נסגרה עליה האדמה של ברית המועצות. "לא ייתכן", הסבירו ההורים לאחותי ולי, כאשר התגעגענו למרישה, "שהיא לא שלחה לנו אפילו גלויה, כי אהבנו אותה, והיא התרגלה אלינו כמו בת משפחה, ובדמעות הבטיחה שתתקשר".
אולפן ההסרטה של הזיכרון
לפעמים אני מנסה לבנות מפיסות זיכרוני את התמונה של הוריי. אני שומע תקליטים ישנים, חורקים, מלפני מלחמת העולם השנייה, ושואל את עצמי אם אבא ואמא שלנו הספיקו לרקוד את "טנגו מִילוֹנְגָה, טנגו של חלומות וערגה", ואם הם שמעו את חָנְקָה אוֹרְדוֹנוּבְנָה, ואם הם חיפשו בכלל שעשוע בקברטים של ורשה של פעם, וחייכו למראה המערכונים של היהודי ולדיסלב שֶנְגֶל. אותו איש שבהמשך כתב בגטו את השיר המזעזע "מה שרתי למתים".
מחפש סימני קריאה
לא הספקתי לשאול את אחותי אירנה מה הם קראו, ההורים שלנו. על מה הם התווכחו, אם התווכחו. האם למדו על-פה את השירים הרומנטיים של מָרְיָה יָסְנוֹזֶ'בְסְקָה פָּבְלִיקוֹבְסְקָה, שהקדימה בשנות אור את המשוררת ויסלבה שימבורסקה, כלת הנובל.
גם לא שאלתי את אירנה אילו ספרים עמדו על המדפים בבתינו – בוורשה, ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, מקום שאינו קיים, ובבית הקיץ הקטן בעיירה אוטבוצק, ברחוב סְלוֹנֶצְ'נָה, שסתם חיפשתי אחריו עם מצלמה ולא מצאתי כלום, אך סיפרתי לתפאורנית יוסטינה איך הוא היה נראה, והג'ינג'ית מצאה משהו דומה, שצילמנו לסרט "שועל הכסף של פליציה ט'".
מעבדת מחקר לחלקיקים טעונים
בצריף על גלגלים שאקנה ואציב בחצר הלועזית שלי, אנסה לדובב את הזיכרונות המעטים שנשארו לי בבוידם. לחדד את הרזולוציה שלהם. למשל, אדמיין איזה אופנוע היה לאבא, שהוא מכר לאחר החתונה לדרישת אמא.
ואנסה לשער למה אבא לא קנה לבסוף את מכונית הביואיק, שהייתה מאפשרת לנו לברוח מפולין מערבה.
המשתאה הנצחי
חרף כל מאמציי העיקשים להבין מה קורה במרחב מגוריי הציוני, אני מרגיש שנשארתי אותו עולה חדש חירש, עיוור ומטומטם המנסה לתהות על נפשם של המקומיים לפי תנועות גופם, לבושם, צליל דיבורם ומבט עיניהם.
הבנת השפה, שהגעתי אליה ביגיעה זוחלת, לא עזרה מאומה-כמעט לחוקר החובבן, וזאת חרף העובדה שהתיישבותו בארץ הקודש היא בעלת ותק של חצי מחייו.
עברו שנים, והוא, כלומר אנוכי, נשאר אותו אנתרופולוג סקרן שעמד בתור במחנה שנלר בירושלים כדי לקבל מדים ונשק, ועל ידו עמד מישהו לא מגולח, האוחז בסל קניות עשוי רשת פלסטיק ירוקה. בתחתית הסל התגלגלה ביצה בודדת.
"מה זה?", שאלתי בהשתאות את האיש, והוא ענה לי שזו "ביצת הבוקר" שלו.
חוכמולוגים מסכנים
בפורום שאני עוקב אחריו, לצורך הבידור בעיקר, ביקש מישהו עצה אם כדאי לו ללכת על מכונית העומדת אצל היבואן למכירה עם אפס קילומטרים על לוח המחוונים, אבל בת שלוש. "לקחת אותה או לא?", הוא התלבט בתמימות, ויודעי דבר מוטוריים המגויסים לפורום זה שפכו מיד על ראשו של השואל דליי מים קרים.
"לך על זה, אם תרצה", אמרו לו, "אבל רק אחרי הנחה רצינית, והתחייבות של המוכר שהוא לא יסתפק בפוליש ובווקס אלא יארגן לך צמיגים חדשים, מצבר חדש, יחליף את כל השמנים והנוזלים, את הדיסקיות, וכמובן את המצמד, אם מדובר על תיבת הילוכים ידנית".
בא לי להתפקע מצחוק, כאשר אני פותח את המוסך של הונדה CRX שלי, ונזכר בחוכמולוגים התל-אביבים המסכנים, הממליצים להחליף כל חלק במכונית חדשה אשר כל חטאה שהיא נשמרת כראוי במחסני היבואן. ודאי שלא ארוץ להחליף את המצבר של CRX, שלא ראה טעינה במשך כמה חודשים, אלא רק אחבר אותו למטען למשך כמה שעות, וזהו זה.
קשישת פולחן: קניתי אותה בלי מזגן, והסברתי למוכר באנטוורפן, שהופתע מהזמנתי המוזרה, כי "אני חס על כל סוס המנוצל על ידי הקומפרסור, משום שאני עומד להתקין לה כלוב בטיחות ולהתחרות בה במרוצי ראלי". אך האמת המביכה והפרוזאית יצאה לאור כאשר ויתרתי גם על האחריות בת השנתיים של היצרן, כדי לחסוך אלפיים דולר שחסרו לי.
גם היום, CRX שלי מוכנה לעשות בושות לכל ההמצאות המודרניות בנוסח GTI – גרמניות, צרפתיות, איטלקיות ויפניות – אשר שייכות לגזע הספורטיבי
של עד 200 כ"ס, וזה כולל את סובארו BRZ ואת אחותה מבית טויוטה, GT 86.
ואם יקרה בכל זאת שמול 160 הסוסים הצנועים של CRX יעמוד משהו קשה לה לנשיכה – אז היפנית, כדי לא לבייש את אבא, תזעיק מיד את אחותה השרירית, הבווארית, מומחית לזינוקים בין רמזור ורמזור. אך על פי רוב (ועל פי טעמה), CRX הקשישה מסתדרת לבד, כי היא שאפתנית כמו מכונית פולחן אמיתית, נטולת כוח הגה, ומתגלגלת נמרצות על האספלט בצמיגי הסליקס שלה תחת הסיסמה "אנו מתאמצות יותר", סיסמה שנועדה להסוות את התחושה הבלתי צנועה "אנו נהנות יותר"
בין רביצה לריצה
"תסביר לי", אני אומר למקס ובר, "מה זה בשביל CRX פסק זמן של כמה חודשים, אחרי שבמשך עשרים שנות חייה התקינים עם הקשיש המורשה, שעדיין לא היה מורשה, היא יותר עמדה על גלגליה מאשר נסעה. כי בעליה החוקיים המזדקן רצה לשמור אותה מקורית, כאילו היפנית יצאה מפס הייצור שלה בטוקיו רק אתמול, ולא ב-1992, האחרונה מסוגה".
אלא שמקס ובר לא ענה לי, ורק הרים, המנוול, את רגלו האחורית מעל צמיג הטויו R888.
וכאשר מקס מתיישב אחר כך על מושב הנווט אני מראה לו ש-CRX שלנו עשתה רק 48 אלף קילומטרים, חלקם אף נמרצים למדי, בהתאם לאפשרויותיה הדינמיות. הרי לא לחינם היא הביאה הביתה את גביע האליפות של ראלי העיתונאים, שם ניצחה את כל המרוצים נגד השעון הנערכים בהרים הפולניים, כי לא ידעה שמתחרותיה, שהיא הותירה מאחור, מחוזקות בטורבו ומצוידות בהנעה ארבע על ארבע.
אין בריחה בלי בגידה
הייתי על הקרשים, אחרי פרדה שלי משלוש הלנצ'יות – פולביה HF ראלי 1.6, פולביה קופה 1.3 רגילה ופולביה ספורט זאגאטו, וגם משתי האלפות האחרונות מתוך האוסף שהיה לי.
מכרתי את כולן, כי ידעתי שבגללן לא אסע לשום מקום אלא אתיישב ואשמור עליהן, וכך לא אארגן לי פסק זמן כדי להתאושש אחרי נפילתו של ירחון "קוואטרו", בְּמָקוֹם רחוק ככל האפשר מכיכר אתרים.
גמילה אקספרס
ניצלתי את הפרדה מהאיטלקיות כדי להיגמל, באותה הזדמנות, מהיחסים הבלתי נורמטיביים עם מכוניות, מאיבוד ראשי בגללן, וקניתי לי את האנטי-תזה המושלמת: סוסת עבודה בשם ניסאן בלו-בירד דיזל 2.0. מכונית נפלאה, אלא שהיא אינה גורמת דפיקות לב. נהפוך הוא. בלו-בירד מרדימה דווקא את החושים ומורידה לחץ דם.
התרגלתי לניסאן זו, ואז ראיתי את הונדה CRX VTEC עומדת בתערוכת פרנקפורט.
הצלחתי לשים עליה יד, והיא סיפקה לי "אנרגיה חיובית", לפי מילונו של אסי דיין, אמן מדופלם בסעיף קימה מהקרשים. התחלתי לצלם את CRX, היא לימדה אותי לנהוג בה, ולאות תודה כתבתי עליה שהיא "יותר אלפא מאלפא". במקרה, גם צדקתי.
רעיון השִיבָה הנצחית לכד אותי שוב.
טיפ טיפה: גנבו לו זכייה
תחרויות פורמולה 1 הפסיקו לסקרן בגלל רשימה ארוכה של סיבות, ובראשן סוללה של חוקים חדשים, מלאכותיים, שהורידו את המתח על המסלול, והחלפת המנועים בחסכוניים יותר ושקטים, בהתאם למגמה הגלובלית של האקולוגים. וכך, במקום הליווי המסורתי של מנגינות דרמטיות שניגנו מערכות הפליטה, מרוצי הפורמולה 1 מתקיימים כעת בצלילים מרדימים, שאינם דורשים לזקוף אוזניים – כפי שקרה גם בתחרות הגרנד פרי האחרונה, ביום ראשון השבוע במונטה-קארלו.
הכול התרחש במונקו באופן משעמם וצפוי על המסלול העירוני, הנשקף אל מפרץ כחול, עד כי למזלם של הצופים, הנהג ההולנדי הצעיר ורסטאפן (Verstappen) מקבוצת טוֹרוֹ-רוֹסוֹ הכין הפתעה מעוררת כביכול: במהלך ניסיון התאבדותי של הקפה, הוא פגע בעוצמה במכוניתו של הצרפתי גרוסיאן (Grosjean) והתרסק באופן פוטוגני. בריאותו של ורסטאפן נותרה ללא פגע. אחרת, המארגנים היו ממהרים לתקן חוק האוסר על הנהגים לבצע עקיפות מבלי לאותת מראש על כוונתם.
הפתעה נוספת הכינה קבוצת מרצדס, שהתעצבנה על הנהג המייצג אותה, הבריטי שחום העור לואיס המילטון, אלוף העולם בפורמולה 1 המוביל שוב באליפות. הוא אמנם חתם עם מרצדס על הסכם ארוך טווח, אך דרש וקיבל סכום אסטרונומי, גבוה מהמקובל. וכך, 14 הקפות לפני סוף המרוץ במונקו, דרשה הנהלת מרצדס מהמילטון להחליף את הצמיגים. הנהג הבריטי, המדורג עד עתה ראשון באליפות הנוכחית והתכוון לנצח גם במונקו, ציית לפקודה, עצר ללא צורך – ואיבד את מקומו הראשון לטובת חברו לקבוצה, רוסברג. המילטון הגיע לקו הגמר רק במקום השלישי, כי הקדים אותו גרמני נוסף, וטל (Vettel), הנוהג בפרארי.
הפודיום במונקו, תמונה אדירה מאתר הגרנד פרי. במרכז – המנצח רוסברג, משמאל וֶטֶל, ובפינה הימנית המילטון, שהניצחון נגנב ממנו
נשאלת השאלה אם קבוצת מרצדס הענישה את המילטון במתכוון בגלל טינתה כלפיו על רקע כספי, או, כפי שאני חושד, בעליה הגרמניים של החברה רצו לראות במרכז הפודיום לא את הנהג הבריטי, חלילה – ועוד כושי! – אלא דווקא את הגרמני רוסברג, ארי טהור, ולשמוע בזכותו את היהלום של פילוסופיית ה-herrenvolk – צלילי השיר "דויטשלנד, דויטשלנד אִיבֶּר אָלֶס".
שואלים את אדוארד
יונתן נ': ברשותי יונדאי אקסנט i25 אוטומטית משנת 2011 שעשתה 52,230 ק"מ. לאחרונה המנוע משמיע רעשי חריקה כאשר הרכב מתאמץ, בעליות למשל. זה קורה בסל"ד של 1,500 עד 2,000, בכל ההילוכים. מה המקור לרעש, והאם יש משהו שניתן לעשות כדי להפסיק אותו?
אגב, אני כיום בן 26 ואני קורא את מדורך מאז שאני בן 13 (למעט כמובן תקופת שירותי הצבאי, שבה לא הייתה לי גישה לעיתון).
תשובה: האם הגיר שלך לא מבצע קיק-דאון (מַעֲבָר להילוך נמוך וסל"דים גבוהים בהתאם), הטיפוסי לגיר אוטומטי – אלא ממשיך להתאמץ בהילוך D, הגבוה מדי לעליות משום שהסל"דים שלו נמוכים, ונמצאים מתחת למומנט המנוע וכוחו? אם כך, וסביר שכך, אז הרעשים שאתה שומע הם בכיו של המנוע המתאמץ. נראה שאין מנוס מהיוועצות במכון מנוסה לגירים אוטומטיים.
יהונתן: אני מתעניין ברכישת רכב למשפחתי בת חמש הנפשות (שלושה ילדים בני 1-5), שיש בו שבעה מקומות (לנסיעות עם סבא וסבתא מדי פעם), אך בשאר הזמן יש לו תא מטען גדול. הרוב המוחלט של נסיעותינו בתוך ירושלים. הדרישות הן, לפי סדר החשיבות: אוטומטי, בטיחותי, אמין מאוד וחסכוני. התקציב – גמיש. נראה לי הגיוני לקנות רכב משומש מהשנתונים האחרונים. מה דעתך?
קיבלתי המלצה על טויוטה ורסו, גם מיצובישי אאוטלנדר נראה לי רכב שיכול להתאים. אשמח לשמוע את התייחסותך לדגמים הללו, או לאחרים שנראים לך מתאימים.
תשובה: בטרם בחירה, אני ממליץ לכם להתיישב במועמדת בהֶרכב משפחתי מלא. רק כך תוכלו לוודא שהיא איננה צפופה מדי. האופציה שאני ממליץ לבדוק היא פורד S-Max. היא יקרה יותר אמנם מהשמות שהזכרת, אך שווה כל שקל.
זיוה: ברשותנו טויוטה קורולה בת שנתיים וחצי שעשתה כבר 81 אלף ק"מ. ברצוננו להחליף לרכב גבוה יותר. אנו מתלבטים בין קיה סול, קיה ספורטז', סוזוקי קרוסאובר וסובארוXV . עד כמה שזה יישמע מגוחך, אחד הקריטריונים החשובים לקנייה הוא מקום לרגליים מאחור לילדינו בני העשרה, המתנשאים לגובה של למעלה ממטר ושמונים. מה דעתך?
תשובה: כפי שעניתי ליהונתן, גם לכם מומלץ לעשות סיבוב בהרכב משפחתי מלא במועמדות שהזכרת. לכל אחת מהן יש יתרונות שונים. לסובארו XV, למשל, יש יתרון ברור בנסיעת שטח.
הייתי ממליץ להוסיף לרשימת האפשרויות את סקודה יטי בגרסת 1.4. ראיתי שחקני כדורסל שנוסעים בה ללא חיכוכים מיותרים.
בזמן שהמציאות שותה לי ואוכלת לי, והסרט שלי שבוי עדיין בידי נוכל – רק הבווארית הכסופה ו-321 כוחותיה מעניקים לקשיש המורשה סל נחמה בחתך נמוך
לא נסעתי לקאן כדי לצפות בפסטיבל הסרטים, הנערך השנה לפי המסורת של Cote d'Azur. גם לוּ הייתי מבקש מהבווארית לקחת אותי לריביירה הצרפתית, אז היעד היה לא קאן אלא מונטה-קארלו הסמוכה, שם הייתי צופה במרוץ פורמולה 1 של סוף מאי.
כי סרטים, שעמדו תמיד במרכז חיי באותה מידה כמו מכוניות, הפסיקו לעניין אותי, כתוצאה מההשתלשלות המעצבנת סביב סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". קרה שפשוט נמאס לי לראות הצלחות של במאים אחרים, שלרוב מזלם לא נפלו על מפיק רמאי, ולא התרסקו כמוני.
שנות השמונים הנפלאות
בביקורי האחרון בפסטיבל סרטים בקאן נהגתי ברולס-רויס קורניש (Corniche) פתוחה, גרתי אצל חברי סטיב מורל באחוזתו במונטה-קארלו, ולבשתי את הסמוקינג שלו, שהגיע מפאריס עם שליח מאיב סאן לורן – והתגלה שהוא קטן על המארח שלי.
אדום אבוד: בזמן שנהגתי ברולס-רויס קורניש של הטייקון האישי שלי ז"ל, תפסתי שהלקה האדומה מבית RR, היודעת לשנות את האינטנסיביות ואת אפקט הראי שלה בהתאם לאור – מתאימה בול ללנצ'יה HF שלי בתל-אביב!
הלכתי לשלוחה של RR, ורכשתי לי גאלון של צבע הקסם. הוסבר לי כי חובה להשתמש אך ורק בטינר המיוחד שקיבלתי.
טסתי הביתה, ניגשתי לצַבָּע בנמל תל-אביב שהמליצו לי עליו, והשארתי אצלו את HF, את הצבע RR ואת הטינר. הסברתי שאסור להשתמש בטינר רגיל, והאיש כעס. "אל תלמד אותי", ביקש.
כעבור יומיים חזרתי אל אסון. הצבע הבריטי האריסטוקרטי, שקניתי ב-400 דולר יקרים, נזל בגסות מהאיטלקייה, בליווי שכבות שפכטל ואבעבועות. "איזה זיפת הבאת", התעצבן הצבע, וצעקותיו נפסקו רק אחרי שמצאתי על המדף את פחית הטינר של RR, סגורה עדיין.
לא התווכחתי, ורק שאלתי את המאסטרו התל-אביבי איזה צבע יוצא לו טוב. וזו הסיבה ש-HF שלי הייתה לבנה.
לנצ'יה HF בלבן, ולא באדום. כאשר אין לנו מה שאוהבים, אנו אוהבים את מה שיש
היום סטיב איננו, והסמוקינג שלו, שנשאר לי לזכרו – קטן גם עליי.
בכניסה לארמון הסרטים המפואר אמר לי סטיב שאנו פה ניצולי השואה היחידים. "אין לך מושג", עניתי, "כמה היו נותנים סופרים ישראלים, הַחֲפִּים מסיפור חיים מעניין, על ביוגרפיה כמו שלך. אלוהים ישמור איך הם היו מטפלים בה".
שייגץ שולט בחומר
הסטטוס-קוו הנוכחי עם "שועל הכסף" נראה עגום. אמנם בְּנִי ואני ערכנו את "גרסת הבמאי", באורך כשעה וחצי, אך השתמשנו בחומר גלם נחות, ברזולוציה נמוכה, כזה שבמאי מקבל בתום יום צילומים. כי החומר המקורי של הצילומים והפסקול, כלומר החומר המשובח, נמצא עדיין אצל המפיק הרמאי, שפשט רגל ואינו מעוניין לגמור את ההפקה.
החומר נשמר כבן ערובה, אפשר לקרוא לקטע.
מכון הקולנוע הפולני הממלכתי, הספונסר הראשי של הסרט שלי, אינו מסוגל לעשות דבר זולת לאיים על המפיק גוויזדאלה, לדרוש שיחזיר את הכסף שפספס, ולגרור אותו לבית המשפט.
יבגניה דודינה כפליציה ט' בחג פורים בגטו ורשה, ובתפקיד אלמנת הגנרל. לצדה של דודינה, על הגה היגואר, אבישי הדרי, המגלם את הדייר שלה. כל
הדמויות הללו שבניתי מזיכרוני, כמו גם נפשות פועלות אחרות בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" – נמצאות בשבי אצל המפיק הנוכל מלודז', גוויזדאלה
מזימה חדשה
"אני עומד למכור את החומר של הסרט של אטלר למפיק בינלאומי, שיעשה איתו מה שבא לו", עִדכן לא מזמן גזוויזדאלה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, ידידי, שהתנדב להצטרף כשותף להפקה, ארגן לנו את הצילומים בתל-אביב ושילם עליהם מכיסו.
"אם הרמאי מלודז' באמת יעביר את חומר הסרט שלי למפיק זר, עלום-שם, כדי לזכות בחופן הגון של דולרים – יהיה זה חידוש בשבילי", אמרתי למארק. "כי עד עתה חשבתי שגוויזדאלה רק מחכה בסבלנות שהבמאי המבוגר יְיַשֵר גפיים, מה שיאפשר לגנב לגמור את הסרט כראות עיניו".
האמת היא שההפתעה החדשה שהכין לנו גוויזדאלה היא מכה פסיכולוגית קשה, המסוגלת להרוג. הרי מזעזע לחשוב שהמשחק המעולה של השחקנים, המגלמים את הדמויות של אמא שלי, אבא, אחותי ואני – יתגלגל למכירת חיסול מאחורי גבי, יחד עם כל הסיפור של "שועל הכסף", שכתבתי בלב דומע. יצירה שלי תהפוך לרכוש הנמכר מגנב למישהו זר.
אך אינני מאבד את העשתונות, אינני מטפס על הקירות, נופל מהם ומחפש צדק תנ"כי. כי למזלי, מארק רוזנבאום אוהב את גרסת הבמאי שלנו, ועובד עליה כעת בתל-אביב יחד עם עורך שלו, כדי להכין עותק שרמתו הטכנית מאפשרת שידור על מסך קולנוע.
לך תתרגם מגלומן
מבקר הקולנוע אורי קליין דיווח מקאן על הנפילה של נטלי פורטמן, שעיבדה לסרט את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". לו במאית מתחילה אחרת הייתה שואלת אותי – הייתי מזהיר אותה מפני עוז, שהוא לגביי גרפומן טהור כמו קריסטל, המבצע את מעשיו המגונים בעזרתה של השפה היפה ביותר.
בדיוק כמו חברו מכוחות השמאל, א"ב יהושע, שבתחילת דרכי בתחנת הטלוויזיה רוממה ביימתי את סיפורו "תחילת קיץ 70'". עוזר הבמאי זאב, דובר פולנית, תרגם לי את הסיפור, ועבדתי קשה כדי להעביר את השפה הגבוהה של המגלומן הלשוני בּוּלִי לשפה קולנועית, שבה אין קונצים ספרותיים, ואחד פלוס אחד זה עדיין שתיים.
בלית ברירה, בקטעים שיהושע לא רצה להגיד דברים עד הסוף – כי לא היה לו מה להגיד, הבנתי – גם הבמאי, עולה חדש, השאיר את העלילה עמומה, והסתפק ברמזים מעורפלים.
חבל שעובדי רוממה, רעים ובעלי איי-קיו של שימפנזה, החליטו לזרוק לפח הזבל את הסרטים שלי, כאשר ב-1985 עזבתי את הבניין כדי לערוך את המגזין "טורבו". כי בין כמאתיים הסרטים והכתבות שביימתי ברוממה במהלך 15 שנות עבודתי בתחנה, ואשר נזרקו בחניון הצמוד לטלוויזיה, חבל לי על כמה-עשרה מִתוֹכם, ובהם "קיץ 70'".
אגב, עוזר הבמאי זאב, עובד מחלקת הדת ואחד היחידים בבניין של רוממה שלא התחמקו מצו 8, נהרג בתחילת הקרבות של מלחמת יום הכיפורים. המנוולים מערוץ 1 לא הנציחו את שמו.
השועל חזר לפולין
לאורי קליין אין רחמים כלפי נטלי פורטמן וסרטה. הוא לא התייחס לאפשרות שהיא נפלה קורבן לעוז, שסגנונו אינו מתאים להסרטה. תחת הכותרת "סרט שהוא מחדל" מונה קליין את המוסדות הישראליים שתמכו ביצירה האומללה, לדעתו, ובהם קרן רבינוביץ', המיזם לקולנוע בירושלים, קשת, קרן גשר, קרן אבי חי ומפעל הפיס. קליין מאשים את ספונסרים אלה שהם לא בדקו מה הבמאית מתכוונת להוליד מהזרע הספרותי של עמוס עוז.
אף אחד מהגופים הישראליים הללו לא היה מוכן לתמוך בסרטי "שועל הכסף". אולי בגלל העובדה שלא פניתי לאף אחד מהם.
בכל אופן, עקב נסיבות שהתייצבו מולי, ובהן זיכרון סופם המר של הסרטים שביימתי בארץ, קרה שנדחפתי לפולין, שבה סרטים ישנים שלי נשמרים היטב, מסתובבים ברשת, וזוכים ביחס חם – מה שטשטש את חושיי כאשר נפלתי שם לזרועותיו של המפיק הפושע.
תרבות נמוכה
פרופיל נמוך של צמיגים הוא המצאה צעירה יחסית, שלצד ABS וכריות אוויר שולטת בעולם הרכב. אינני מקנא במישהו שמחפש צמיגים בחתך 80 הארכיאולוגי בשביל מכונית ותיקה, ומוכרח, בסופו של דבר, להסתפק בצמיגים בחתך בלתי מתאים, נמוך יחסית, כמו 70 או 65 חלילה.
אני גם לא מקנא במסכן הדואג למכוניתו בת השלושים-ארבעים, ומחפש אצל פנצ'רמאכר צמיגי 70 בדרגת V, המאפשרים נהיגה עד מהירות של 240 קמ"ש – סוג שאין כבר למצוא בשוק, כמו גם דרגה W (עומס של 270 קמ"ש) ודרגה Y (עד 300 קמ"ש). בצדק אולי, אין למצוא צמיגים חסונים אלה. הרי קשה לדמיין שבעלי רכב אספנות, המצויד עדיין בחתך 70, יבקש מרכבו היקר לרוץ ב-200 קמ"ש וצפונה מזה.
כך חשבתי, מאמין לרָצְיוֹ הסמכותי, עד שהופתעתי למראה פרארי טסטה-רוסה קשישה, בת ארבעים בערך, אשר עוקפת כל מה שזז על האוטוסטרדה A2 שבין ורשה ללודז'. אותי האיטלקייה עקפה כאשר המחוג על מד המהירות של הבווארית Z3M שלי וה-GPS הצביעו שניהם על 230. ודאי שהענקנו כבוד לאדומה, ולא רצנו אחריה לבדוק כמה היא סוגרת.
כתבתי. אז מה?
חסידי החתך הנמוך מזכירים שלצמיג הקלאסי, בעל החתך הנדיב, הייתה נטייה לרדת מהחישוק עוד לפני שביצעו בו נהיגת אקסטרים. זוהי האשמה מופרכת למדי, שהרי לא נרשמו מקרים כאלה. גם לאחיזת הכביש של צמיגי 80 הוותיקים לא היו לי טענות, אולי בגלל העובדה שבימים ההם עוד לא הכרתי את נפלאותיו של החתך הנמוך.
בכל אופן, כתבתי שחתך נמוך באופן מוגזם יודע להפוך נסיעה תמימה לסיוט, משום שכמות האוויר הצנועה הנמצאת בצמיגים מחסלת את אלסטיות הרכב, ביחס לצמיגים גבוהים יותר, שכמות האוויר בהם סופגת את רוב המהלומות והטלטולים הנגרמים בעטיים של מהמורות ושיבושים בכביש. כתבתי את חוכמה זו, ושכחתי.
אך באחרונה התגלה שחכמים רבים אימצו את דעתי ותיקת-היומין, ומנופפים בה במרץ הגובל בצדקנות. בכתבותיהם הם טוענים כי חתך נמוך הוא אופנה גרועה, הגורמת לאיבוד מוחלט של נוחות הנסיעה. אחד מהחבורה הגדיל לכת: במסגרת המלצותיו, הוא טוען ברצינות ששימוש בחישוק בקוטר כמו 19 אינץ' בחתך נמוך בפולקסוואגן GTI הוא "פגיעה בתרבות" (!). כלומר, החתך הנמוך הוא אויב הציוויליזציה הנאורה.
אותי זה מצחיק, כי אני, בינתיים, שיניתי את דעתי על החתך הנמוך, אפילו כאשר הוא מוגזם, כי הצלחתי להתרגל לחתך 40 קדימה ו-35 בציר האחורי של הבווארית שלי Z3M, שבה הפִּירֶלִי הנמוכים הם חלק בלתי נפרד ממהותה, המשתף פעולה עם המתלים, עם הבולמים ועם הקפיצים. שָאפּוֹ לָשָפוּף.
נמוך זה הגבוה החדש
התרגלתי כל כך לנהיגה בחתך נמוך, אשר מעצב וגם מייצב את המכונית, ועוד מאפשר להשתולל בסיבובים – עד ששכנעתי את אלפא GTV להתלבש ב-55 במקום ב-60.
זאת ועוד: לקראת הסתיו, הונדה CRX עומדת לקבל מאבא חישוקי 16 אינץ' (במקום 14), עם צמיגי מישלין ספורט בחתך 40. הללו, בעזרת בולמי קוני וקפיצים קצרים, יהפכו את CRX לקרש גיהוץ, מה שדינוזאורים זקנים אוהבים כדי לא להירדם מול ההגה.
היא עוד לא יודעת מה מחכה לה, עלמת הפולחן המסכנה שלי.
טיפ טיפה
מרצדס S קופה כסופה מתכוונת לזנק מחניה בשכונת המשתלה ברחוב סשה ארגוב. הקשיש המורשה פונה לנהג ומודיע לו בדאגה שבגלגל הימני-קדמי של המרצדס אין אוויר. הנהג מאשים בזלזול את הקשיש שהוא טועה באבחנה, כי מדובר בצמיג בפרופיל נמוך, שרק נראה כאילו האוויר ברח ממנו.
"אני יודע מה זה חתך מודרני", המשיך הקשיש בשלו. "מתי בדקת אוויר?", התעקש עוד הזקן, ובעלי המרצדס התעצבן, וענה לזקן בנימת זלזול מתחזקת שבמרצדס שלו עובדים חיישנים העוקבים אחר האוויר בצמיגים. הוא לימד על כך את הקשיש, הרים שמשה, זינק – ונסע על החישוק.
קשה להאמין שהאיש לא מרגיש בהגה שהמרצדס מושכת ימינה, ולא שומע את הרעש המגיע מהחישוק, המתחכך באספלט. או שהוא כן מרגיש וכן שומע, אך הורמוני הכבוד מעכבים בעדו לעצור, לצאת מהרכב ולהעריך את הנזק.
"במקומו של האיש, לא הייתי עושה שימוש בערכת העזרה ראשונה לצמיגים, שבה מצוידים רכבי יוקרה במקום הצמיג הרזרבי של פעם", הסביר הקשיש לכלבו הרומנטיקן. "הייתי מוריד גלגל", המשיך, "ומגלגל אותו 200 מטרים לתחנת הדלק פז, שצמוד אליה עובד הצמיגאי המנוסה יורם. הרי ייתכן שאפשר עדיין להציל את הצמיג הזה. לעומת זאת, אחרי נסיעה ממושכת עליו – כבר לא".
שואלים את אדוארד
מושי אשר: האם יש לך המלצה על פחח וצבע רכב שאפשר לסמוך עליו, שיהפוך את ההונדה ג'ז – ידנית, בת עשר, נרכשה ב-64 אלף ק"מ אבל עם חבטות מכל עבר – לבונבוניירה, מבלי לעשוק אותי?
תשובה: ניסיוני האישי מצדד במוסך ירושלמי, רחוב החרש 7 ברמת-השרון (שכונת נווה-מגן), טלפון 03-5494674.
מרדכי: הזמנתי מיצובישי אאוטלנדר. לאחר שקראתי את הפרטים הטכניים נוכחתי לדעת שקיים בה מנגנון המדומם את המנוע ברמזור, מנגנון שאינך מחבב, וזאת בלשון המעטה. שאלתי היא:
א. האם כצעקתה?
ב. אם כן, האם עליי לבקש לבטל את המנגנון?
ג. האם הדבר הכרחי? ואם כן, האם הוא אפשרי?
תשובה: את מערכת "עצור-סע" מלווה בדרך כלל כפתור שמנטרל אותה, לצערנו באופן זמני, כי "עצור-סע" הנודניק חוזר לסורו אחרי כל התנעה חדשה של המנוע.
לפיכך, אין מנוס אלא לפנות לחשמלאי במוסך של היבואן כדי לבדוק אם אפשר להתגרש באופן חוקי מהמציאה הזו – המרוקנת את המצבר, מסבכת את השימוש במזגן, ולא בריאה לסטרטר ולמנוע.
ייתכן שהגירוש של "עצור-סע" ידרוש שינוי משמעותי בתוכנת מחשב הרכב.
אודי: ב"שואלים את אדוארד" מלפני שבועיים (דיוקן 926) קראתי שאלתו של קורא לגבי תקלה שאירעה לו בסאנגיונג רקסטון. אני רוצה לספר על תקלה אחרת שאירעה לי באותו רכב, ולהוסיף גם שאלה.
לפני כחודשיים נסעתי ברקסטון שלי, מודל 2010 שעשה 370 אלף ק"מ, בעצירה איטית לפני רמזור. לפתע הרגשתי מכה ושמעתי רעש חזק, וכן הרגשתי נפילה של החלק השמאלי הקדמי. בלמתי, וראיתי שהגלגל הקדמי השמאלי ניתק מהתושבת התחתונה שלו ו"נשכב" לרוחב על הכביש. למרבה המזל, זה קרה לי שלוש דקות לפני שעליתי על כביש 6, במהירות איטית מאוד. במוסך אמרו לי שזו תקלה שהם לא מכירים, והם גם לא בדיוק הצליחו להסביר מה גרם לתקלה. אני מבין שככל הנראה הברגים בחלק התחתון של המשולש הקדמי-שמאלי נגזרו.
הרכב שנמצא אצלי הוא רכב ממשלתי, והוא מטופל לפי כל כללי היבואן והוראותיו, במוסך מורשה. מבירור קצר שערכתי אצלנו במשרד התברר לי שמקרה דומה אירע לפני כמה שנים לרקסטון אחר של המשרד, במקרה ההוא מודל 2008. שאלותיי הן:
- מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לתקלה כזו?
- האם מניסיונך תקלות כאלו מאפיינות את הרכב הזה?
תשובה: מדובר על ברגים שבדומה לכל הברגים החשובים ברכב צריכים להיות מהודקים באמצעות מפתח דינמומטרי. ייתכן שברגים אלו במתלי מכוניתך היו מהודקים חזק מדי, מה שמחליש אותם. לחלופין, ייתכן שהברגים לא היו סגורים דיים.
אפשרות אחרת היא שקיים פגם בייצור. אינני יודע אם בעיה מפחידה זו טיפוסית לרקסטון. אני, בכל אופן, לא שמעתי עליה.
מצליחנים ישראלים של ימינו שיבחרו לענוד אסטון מרטין תמורת הון יזכו בחוויה נשגבת פחות מזו שטעמתי אני בחינם, בהיותי פועל זר
אחרי מה שכתבתי ב"המסיבות שמתו בשיבה טובה" על סוף העידן של מסיבות העיתונאים, שליוו פעם חשיפות של דגמי רכב חדשים – התקיימו בתל-אביב, למרות דבריי, שתי המסיבות הבאות: מפגש בנמל יפו לרגל הופעתה של אופל אדם, ועוד מסיבת עיתונאים נוצצת שנערכה על ידי יבואני אסטון מרטין.
בשני המקרים מדובר באירועים שארגנו יבואנים בתחילת דרכם, כאלה שעוד לא למדו מברוני הייבוא המנוסים, כרישי הצמרת של שוק הרכב, שמשתלם יותר לוותר על מסיבות רבות משתתפים, ולעדכן בחידושים רק את כתבי החצר.
שלולית גן עדן
מסיבת האסטון מרטין שאורגנה בהרצליה-פיתוח חשפה לעיתונאים לא רק את התוצרת הבריטית המיוחסת אלא גם את מיקומו של הסלון החדש, מטרים ספורים מגן טרופי מלבלב, אמנם פּוֹרְטָבְּלֶה בגודלו אך מטופח עד אחרונת הקנוקנות.
האטרקציה בגן זה היא ברכה של דגים צבעוניים אקזוטיים, שאינם מיועדים לאכילה בידי היהודים במסעדה הסמוכה. בהפסקת הצהריים יושבים עובדי המשרדים תחת סוכה ארוכה ומוצלת, ומביטים בדגים המשייטים תחת הנימפיאות. "אסטון מרטין זו מכונית הליסינג הבאה שלי", גיחך בסרקסטיות מסוימת אחד הצעירים הללו למראה ההשקה שנערכה בסמוך.
באירוע של אסטון מרטין הכול היה מהודר פיקס, בהשפעת הדגמים עצמם, זולת חריקה קטנה שגרם לה חייט חובב, שהלביש את צוות המארחים בג'קטים היאים לחגיגת בר-מצווה בדרום תל-אביב. ודאי שפרט שולי זה לא פגע ביופייה הבלתי שגרתי של הקולקציה הבריטית.
לא פתחתי את הפה
לא היה חסר הרבה כדי שגם אני, כמו אותו חייט אנונימי, הייתי גורם לחריקה משלי במסיבה לכבוד המאחז הישראלי של אסטון מרטין. זה היה קורה, לוּ הייתי מציג בשם המדור שאלה תמימה לד"ר אנדי פאלמר, מנכ"ל אסטון מרטין העולמית ואורח הכבוד, שזכה במחיאות כפיים סוערות כאשר הכריז בנאומו שהוא אוהב את מדינת היהודים. כמעט שאלתי את האיש מדוע אסטון מרטין אינה מוכרת את דגמיה ליהודים באותם מחירים שהיא מציעה לגרמנים.
כי במקרה, במהלך חיפושיי אחר ב-מ-וו Z3M קופה במינכן, ראיתי את נבחרת האסטון מרטינים העומדות למכירה בסלון של AM Automobile BmbH. המחירים של בריטיות-העל לא עניינו אותי ודאי, שהרי חיפשתי בווארית יד שנייה, אך אחרי ההשקה בהרצליה התקשרתי בסקרנות למוכר הגרמני, וגיליתי שדגם חדש של וָנְטָאג' (Vantage) קוּפֶּה S, המצויד במנוע 12 צילינדרים, יעלה ליבואן האישי 134 אלף אירו בלבד, כולל הרווח של המוכר וכולל הובלה ימית ללקוח במזרח התיכון.
גם אם נוסיף למחיר ה"גרמני" מכס כחול-לבן ומסים בשיעור של 87 אחוזים, 98 אחוזים ואפילו 100 אחוזים – עדיין נגיע לנזק לכיס בגובה של כ-1,124,000 שקלים בלבד, ולא ל-1,840,000 השקלים שנוקב המחירון של אסטון מרטין בהרצליה!
בפער התלול שבין מחירה של ונטאג' בייבוא אישי ובין המחיר הצעקני הנדרש אצלנו תמורת אותו דגם, פער העומד על 716 אלף שקלים טבין וּמַתְקִילִין, אפשר לקנות זוג מרצדסים פרמיום או שתי קאדילקים מתוצרת ארה"ב או חמש מכוניות משפחתיות. גם חצי דירה ביקנעם לא הולכת ברגל.
ימי לונדון רציפים
נפגשתי עם אסטון מרטין עוד לפני כחצי מאה, כאשר הוזמנתי ללונדון על ידי הבמאית היהודייה מירה קופמן, שלמדה באקדמיה לקולנוע בלודז'. ביליתי אז בלונדון חודשיים ימים כמעין עובד זר. קופמן בחרה בי כדי שאצלם, אביים ואערוך במקומה איזה סרט ילדים, שהיא התכוונה להיות חתומה עליו, בוודאי.
מובן כי המארחת שלי ובעלה לא שילמו אגורה על עבודתי, אך מנגד, הם סיפקו לי תנאי מגורים לוקסוס בשכונת פארק רואד, מכונית אוסטין 7 שמכל הדלק שלה מלא, והכי חשוב: קופמן קישרה אותי עם חברתה, מפיקה אמריקנית בשם ברניס בלוך, שקנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה" – מה שאפשר לי להזמין במחלקת הספורט של BMC את מוריס מיני מונטה-קארלו בגרסתה הפרועה ביותר.
חוץ מזה, בגלל הסרט שצילמתי לקופמן, הייתה לי הזדמנות לעבוד באותו חדר עריכה בסוהו שבו, 12 שנה קודם, הבמאי קרל ריד ערך את סרטו "Odd man out", ששכנע אותי להיות במאי.
מי אתה? התעניין העורך של ריד, ושמע ממני שאני רק הכושי של גברת קופמן. "אני עושה במקומה קולנוע מטופש, על אותו שולחן עריכה 'לִיטָה' ותיק שבו עבדתם על ההרפתקאות של ג'יימס מייסון. חוששני שזה חילול המקום, לעזאזל", סיים במבוכה האורח מוורשה, כבר אז רגיש וסנטימנטלי, כפי שאיימו לעצֵב אותו חמישים השנים הבאות, חסרות ההתחשבות והרחמים.
אסטון, מלשון אסטונישינג?
השבוע, באירוע של אסטון מרטין בהרצליה, נזכרתי בנסיעה ראשונה זו שלי ללונדון, כי בשכונת פארק רואד, מול ביתה של משפחת קופמן ולצד אוסטין 7 הקטנה שלהם, חנו בשלווה, ככה סתם ברחוב, שתיים או שלוש אסטון מרטינים, כולן בצבע המזוהה איתן – ירוק כהה.
השכן המבוגר ראה אותי מצלם את רכבו, ושאל אם אני מעוניין לצלם גם את לוח המחוונים. ודאי שקפצתי על ההזדמנות, והתיישבתי עם לייקה על מושב הנהג. החלל רחב-הידיים שָפַע עור שחור, עץ אמיתי, אלומיניום בציפוי כסף והגה ענק. היה זה פלא על-אנושי לאחד שהגיע ממדינה קומוניסטית על מכוניותיה העממיות, ואת אסטון מרטין הוא ראה רק בסרטי ג'יימס בונד.
חלפה מאז חצי מאה כמעט, עד שגיליתי סביבת נהג שונה לגמרי באסטון מרטין החדשה.
מפלרטטות עם הנשגב: שתי אסטון מרטין ונטאג' V12 – אחת קופה S, והשנייה רואדסטר. יבוא אישי משתלם יותר; הפסלים של האמן הפולני דוניקובסקי; ואסטון מרטין DB5 של ג'יימס בונד. DB5 שווה היום כפליים ועוד קצת מאשר ונטאג' V12 חדשה
דשבורד מפליל
בתוך ונטאג' V12 קופה S שהוצבה בסוכנות בהרצליה מצאתי את עצמי נתפס על ידי צפיפות, שלא הייתה קיימת ב-DB5 הוותיקה, ואינה טיפוסית כל עיקר למכונית שמידתה היאXL . חשתי כאסיר של קלאוסטרופוביה מתסכלת בעודי מביט בקונסולה המרכזית, התובעת כבוד, בהיותה צבועה שחור מבריק בנוסח פסנתר, המְשַמֵר היטב טביעות אצבעות וסימני אבקה לבנה.
חוששני שצירוף זה הוא פטאלי למדי. ייתכן, חייכתי לי בחשאי ובלא מעט ציניות, שפרט זה ירתיע את הקונים הפוטנציאליים, אותם עו"די צמרת, רופאים וסתם אנשי עסקים המוכנים לשלם שני מיליון שקלים על מכונית שמסוגלת להרים אותם מעל מפלס השגרה. מצד שני, תמורת בוכטת כסף זו הם יתרווחו כמו לורדים בריטים במושבי העור הנוחים, הנראים כאילו נחתו בהרצליה ממועדון חברים סנובי בלונדון.
ג'יימס מייסון בסרט "Odd man out" בבימויו של קרל ריד. חשבתי שהוא יהיה גיבור סרטי "אונייה לאדיס-אבבה", שבמרכזו יהודי שברח מהגטו, אך המפיקה האמריקנית הסתפקה בקניית התסריט שלי בלבד
מעגל לא מחוּלָל
הישראלים שיבחרו לענוד את אסטון ייהנו גם מההגה של ונטאג', הגה קטן להפתיע ועדיין עגול – צורה שאני מעדיף פי אלף מזו של ההגאים המודרניים, הקטומים בחלק התחתון שלהם כדי שגם בעלי הבטן יוכלו להיכנס למכונית בקלות.
פעם כיבדו הגה קטן כמו זה של אסטון במחמאה המפוקפקת ש"הוא מאפשר לנהוג מבלי להוריד את האזיקים מפרקי היד".
הממציא בל
זיכרונות לונדון זה לא רק אסטון מרטין, "טייק פייב" של דיוויד ברובק, קופמן על דרישותיה והמפיקה ברניס, אלא גם קטע בלתי נשכח שזכיתי ליהנות ממנו – אינני זוכר אם בהמלצתו של רומן פולנסקי, ששהה אז אף הוא בלונדון לצורך עבודה על סרטו "רתיעה" (Repulsion), או בזכותו של אנדרה ז'ילינסקי, גיבור סִרטי "קראקסה" (תאונה). כך או אחרת, הגעתי איכשהו לסביבת המסלולים, וננעלתי.
"נעים לפגוש אותך שוב", קידמתי את פניו של נהג המרוצים דרק בל במלון אשקלוני, יום לפני הזינוק לגרנד פרי 1970 המפורסם והנשכח בה-במידה. בל הביט עליי מופתע, ואני נזכרתי שהיינו תלמידים באותו בית ספר בריטי לנהיגת מרוצים ב-Brands Hatch. "אתה", אמרתי לבל, "הסברת לי איך להחדיר מחט לנקב הקטן במכסה הפלסטיק, כדי שמחוג מד הטורים לא יעבור חלילה את ה-5,000 סל"ד המותרים לתלמידי הקורס".
"אותך אינני זוכר", חייך בל, "אך אי אפשר לשכוח את הפטנט שפיתחנו אז כדי לרמות את המדריכים. ואיך אתה?", שאל הנהג הבריטי, שהיה מפורסם עוד בתחילת שנות השבעים בגלל השתתפותו בתחרויות לה-מאנס, "גמרת את בית הספר?"
ואני הודיתי שעזבתי את הלימודים אחרי ארבעה ימים כי הייתי מוכרח לחזור לוורשה. "התוקף של הדרכון שלי עמד לפוג, והקונסול הפולני בלונדון סירב להאריך לי אותו בחודש. אם בכל זאת למדתי משהו בברנדס האץ' הוא יתגלה מחר, כאשר אתה תעמוד בפודיום כמנצח פורמולה 2, ואני אחזיק בגביע ה-GT", הבטחתי לבל בחוצפה. לא ידעתי שהתחרות תיפסק באמצע, ושנינו נעזוב את אשקלון מאוכזבים.
פסל כמכשיר תנועה
אין כל סיבה להתייחס לאסטון מרטין כאל מכונית בלבד, וזאת חרף ביצועיה המרשימים, העולים לצערי על האפשרויות הדינמיות של הבווארית שלי. כי אסטון מרטין, עוד לפני שהיא מכשיר תנועה לעילא – היא קודם כל יצירת אמנות בקטגוריית הפסלים. כך שלשאול אותה על צריכת הדלק, על השגת חלקי חילוף וכדומה, זו ממש פדיחה.
התובנה נפלה עליי כאשר עמדתי על יד ונטאג' וניסיתי לשווא לצלם אותה. תפסתי שהיא מזכירה לי את הפסלים של האמן הפולני קסאבר דוניקובסקי (Xawery Dunikowski), ניצול אושוויץ, פרופסור באקדמיה לאמנות בקרקוב. חברי אנדרה ויידה, שהיה סטודנט באקדמיה זו, כמוני (שנינו עברנו אחר כך לאקדמיה לקולנוע בלודז'), ביים בהמשך סרט בשם "ללכת אל השמש" על דוניקובסקי ועבודתו. לצורך הצילומים, ויידה לקח את הפסלים הכבדים של דוניקובסקי מהמוזיאון בוורשה והציב אותם בשפת הים הבאלטי, מרחק של אלף קילומטרים כמעט.
אין לי ספק שבאותו נוף סתיו אפור של שנת 1955, בין פסלים של נשים בהריון פרי איזמלו של דוניקובסקי אשר ניצבו מול הים בטבעיות גאה, הייתה יכולה לעמוד באותה נהֶדָרוּת אצילית כל אחת מהיצירות הבריטיות המושלמות מבית אסטון מרטין.
טיפ טיפה
במכתב של מר אסף עמיר שפרסמנו כאן בשבוע שעבר, הוא תיאר איך הינעלות פתאומית של הגלגלים בסאנגיונג רקסטון שלו סיכנה את חייו. רק במזל הצליח הנהג למנוע אסון, בזכות תנאים כמו מהירות נמוכה וכביש ישר וריק. אחרת היו עלולות להיראות תוצאות הינעלות הגלגלים בזמן עקיפה של מכונית אחרת בתנועה רבת משתתפים, או בסיבוב.
ביקשנו לעדכן אותנו בהמשך הפרשה, ולשתף אותנו בתוצאות הבדיקה מה גרם ל"כמעט אסון" – האם הנעילה הפתאומית של הגלגלים נגרמה בגלל עייפות החומר, פגם בייצור וכו'. הנה מה שמדווח לנו כעת מר עמיר:
שלום אדוארד, להלן עדכון ביניים.
המוסך אומר שצריך להחליף סרן אחורי בעלות של 15 אלף שקלים! (כחמישית ממחיר הרכב). שירות הלקוחות של טלקאר (היבואן) שלח לי מכתב שבגלל האחריות שפגה הם לא מתכוונים להחליף את החלק על חשבונם. שלחתי אתמול מייל לסאנגיונג העולמית, לאיש האחראי על אזור המזרח התיכון. סיפרתי לו את הסיפור וכתבתי שאני מצפה שהם יתקנו את התקלה על חשבונם, עוד לא קיבלתי תשובה.
אמשיך לעדכן.
ברוב המקרים הדומים, היצרן או היבואן אינם מתחבאים מאחורי התירוץ ש"תקופת האחריות נגמרה" – במיוחד כאשר המכונית אינה ותיקה, אינה מוזנחת, וזכתה לטיפולים קבועים רק במוסך המורשה של הפירמה.
אמנם איננו יודעים עדיין איזה פגם טכני גרם לתקלה רצינית זו, המסוגלת להפחיד את בעלי אותו דגם – שידוע דווקא כאמין, ולא רק כנוח ושימושי – אך בכל אופן, במקומו של היבואן טלקאר היינו בוחרים בפתרון שקט של הבעיה, ללא התערבות של שמאי רכב אובייקטיבי, ומבלי שהעניין יתגלגל למשרד התחבורה ולבתי משפט.
שואלים את אדוארד
אריאל: ברצוני לרכוש ג'יפ. עומד לרשותי תקציב של כ-80 אלף שקלים. ממש חשובים לי אמינות, נוחות, מזגן חזק ושבעה מקומות. אנו גרים במקום גבוה, וצריך רכב שסוחב בעליות וג'יפ לשטח בימי שישי ובטיולים (לא שטח קשה אלא רך פלוס).
חשבתי על ניסאן פאת'פיינדר 2007, או אולי רקסטון. מה דעתך על שניהם, ומי הוא העדיף? האם יש לך רעיון אחר? אציין שאני עם ניסאן אלמרה, שרכשתי בעצתך והיא מעולם לא ראתה מוסך. האם כל הניסאנים כך??
תשובה: תבדוק איזה מהג'יפים פאת'פיינדר ורקסטון תפור עליך, מה שיכול להתגלות רק בנסיעת מבחן. חוץ מזה, בוחרים בין המועמדים, הראויים שניהם, לפי הקילומטראז' ותנאי האחזקה שהם זכו להם. יש לשמור מרחק מרכב יד שנייה שבעליו חסכו בהוצאות הטיפולים.
אגב, לגבי שניהם יש לנסות לברר אם הם עברו חלילה התעללות בשטח, מה שמותיר סימנים בשלדה.
עידו: יש ברצוני לקנות רכב קטן. אני מתלבט בין הרנו קליאו החדשה לסקודה פאביה החדשה. אציין כי לרנו יש הוזלה משמעותית בחברה, של כעשרת אלפים שקלים, ויש עליה אחריות. מה דעתך? והאם סוג אחר מתאים יותר? התקציב הוא 65-69 אלף שקלים.
תשובה: גם לפני ההוזלה המשמעותית הייתי ממליץ על קליאו.
חנה חורי: אני בחורה בת 27, רווקה. מקום עבודתי צפוי לנדוד בשבוע הבא מירושלים לבית-דגן. בהתחשב בעובדה שאני גרה במבשרת, אני שוקלת לרכוש רכב חדש מליסינג. רציתי לשאול אותך על אילו כלי רכב כדאי לברר. אין לי מושג בתחום, אני יודעת רק שרוצה קטנה ואדומה 🙂 וברצינות: אני צפויה לנסוע מדי יום הלוך ושוב. אזדקק למשהו שיוכל לעשות את זה טוב, ויהיה חסכוני בדלק. בטיחותי – גם קצת חשוב..
תשובה: להשקפתי, לרווקה בת 27 מגיעה יונדאי ולוסטר אדומה, שבארץ נוהגים בה משום מה גברים קוראי "בלייזר", חסידים מושבעים של סקסיזם. וברצינות: יש בשוק מכוניות קטנות ואדומות למכביר שהן חסכוניות ואמינות, ואפילו ידניות (מה שטוב לחיסכון בדלק, וגם לנהיגה בטיחותית) – אך אין לי מושג אילו מהן אפשר להשיג בליסינג. בררי את זה, ואז יהיה לנו קל יותר לבחור לך משהו מתאים.
בינתיים, הייתי ממליץ לך על פיאט פנדה 1.2, או – אם זה נמצא באפשרויותייך הכספיות – על רנו קליאו, המככבת כטיפ השבוע של המדור.
כאשר הכרתי את יצחק ג', שכניו תושבי חולון נסעו עדיין עם מדבקת "אחריי הצנחנים" שהם הצמידו לשמשה האחורית. "אתה צריך להדביק לסובארו DL שלך את הכיתוב 'אחריי אושוויץ', ואז לעקוף אותם!", אמרתי. הוא חייך, אך לא עשה זאת
זה קרה לפני שיצחק לחש לי בטלפון בסודיות שמצבו השתנה. "נחלשתי", עדכן אותי בקול שבור. "עברתי אירוע, אל תשאל, והאישה שהכרת לא נותנת לי לנוח. היא גוררת אותי לאירופה, שם היא מארגנת פגישות עם כל מיני תורמים, לצורך מגבית מביכה שאני ממש לא זקוק לה".
"אני טס איתה", תיאר יצחק בעוגמה, "על תֶּקֶן של איזו חיה אקזוטית נכחדת שמוצגת לראווה בתוך כלוב, נושא את התגית 'בוגר אושוויץ' כמו אטרקציה של קרקס נודד, שאני הגיבור בו".
שאלתי את עצמי אם זהו אותו האיש מלא הסרקזם והחן שהכרתי.
אפקט השועל הקפוא
התכוונתי להפוך את יצחק ג', בוגר מחנות ריכוז מנוסה, לגיבור הסרט הבא שלי. אפילו בחרתי כבר שחקן שיגלם את דמותו, ורשמתי את הכותרת "רוע בע"מ" לסרט באורך מלא, שתכננתי לביים אחרי "שועל הכסף של פליציה ט'".
היה לי ברור שמצבו הנוכחי של יצחק יתאים לגרנד פינאלה מזעזע, בסגנון פליני או בנוסח "סוף משחק" של בקט.
אלא שהעריכה והפוסט-הפקה של "שועל הכסף" – שלבים שתכננתי לסגור בזריזות – הפכו פקעת בלתי פתירה בגלל מעשיו הפליליים של המפיק הפולני גוויזדאלה. וכך, ארבע שנים אחרי סוף הצילומים של "שועל הכסף", הסרט הכי חשוב בחיי תקוע עדיין בין הספונסר, שהוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, ובין בית המשפט.
וכעת נרשמה מכה נוספת: התקשרתי ליצחק כדי להקרין בפניו על מסך המחשב הנייד את גרסת הבמאי של סִרטי, העוסק באמי ובשועל הכסף שלה – אך לא מצאתי את יצחק ג' בדירתו הצנועה בחולון, קומה ראשונה על עמודים, כי נגמרו חייו, ענו לי.
הפילוסופיה שבסוף הגיהנום
במקום לגרש מדירתו את שליחי המוות, הוא נכנע להם, וכך הלך לי גם יצחק ג', האיש שהפך מנער יהודי בעיירה בדרום פולין לדובר כל האמת על השואה שנפלה עליו.
וכאשר הגיהנום נגמר, יצחק לא הסתפק באסכולת הבכי. מהאפר ומהעשן של משפחתו וששת המיליונים הנוספים הוא בנה עמדה פילוסופית יחידה במינה, המשלבת ימים נוראים עם אהבה, עם גרוטסקה ועם האמת על חיינו.
בתיקייה ישנה ומתפרקת נשארו לי כמה עמודים שכתבתי בעת המפגשים עם יצחק, וכעת, בקוראי בכתב היד הזה שלי, אני חוזר אל הגרסה היהודית של דרמה יוונית עתיקה, שבה אלוהים נמצא בין הנפשות הפועלות על הבמה ומביים את גורלן.
יום רביעי, שעה 11:00
התיישבנו. יצחק שתה קפה חלש עם חצי כפית סוכר, כפי שהמליצו לו הרופאים באיכילוב שניתחו את לבו, ואני, עדיין לפני האושוויץ שלי, הכנתי לי קפה שיכול להרוג סוס.
קודם דיברנו על משהו, ויצחק טען שדבר דומה לא מסוגל לאיים עליו כי הוא עבר את אושוויץ, ואחרי אושוויץ שום קושי לא יכול לכרסם בַּרצון לחיות.
"ראינו יותר מדי מוות מכדי להתעצבן עכשיו על סתם עניינים", הסביר. "אחרי אושוויץ אתה לא יכול להיות אותו אחד שהיית קודם, לפני שעברת תחת הכיתוב 'ארבייט מאכט פריי'. אחרי אושוויץ, החיים מגיעים אליך כמו ממרחקים. כאילו היית שוחה תחת המים בעיניים חצי פתוחות, רואה רק את מה שאתה רוצה לראות, נוגע רק במה שאתה רוצה לגעת. אחרי אושוויץ, שום צעקה לא נשמעת חזק, שום בכי אינו בכי, שום בגידה אינה בגידה, והגעגועים אינם געגועים. ידידות אינה ידידות, אהבה אינה אהבה, שקט אינו שקט, וחלום אינו חלום", המשיך, ואני חשבתי על מישהי השייכת לחלום שלי, ופחדתי להתעורר.
מסומנים על כל הראש
ויצחק המשיך שבאושוויץ הבנת מה זה נעליים, מה זו טיפת מלח, מה ערכה של קוביית סוכר, מה המשמעות של חתיכת לחם יבש, ומה זו פחית חלודה עם מרק. אחרי אושוויץ שום סבל אינו סבל, כך שאין סיבה לטפס על קירות בגלל כלום. "קשה לי להבין כאלה כמוך", סגר את נאומו הדידקטי, מביט עליי מָשָל הייתי מקרה טֶבע חסר תקנה.
"האם משתמע מכל זה שאתה מתגעגע לאושוויץ?", שאלתי כדי להרגיז אותו. "היית רוצה לעבור את זה שוב, לוּ היית יודע שתצא מזה מבלי להיפגע?"
"אתה מֶשִיגֶענֶע קופף!", הוא צעק ביידיש, אך הביט בי בסקרנות. במחנה למד יצחק לזהות את הסימנים הראשונים של ראש דפוק לפי העיניים, לפי חוסר חיוך או לפי החיוך, לפי התנועה, הישיבה, לפי דאגה מוגזמת לאיזה חפץ או לפי חוסר דאגה.
הוא וחבריו למדו במחנה איך לזהות את הדמויות שסומנו כבר בידי הגורל, והַפְּרֵדָה מהמציאות התקרבה אליהן. האם הוא קרא אותי בעזרת הניסיון הזה שצבר, כאשר הביט בי בדאגה ושאל אם אני עייף? לא עניתי, והוא זרק שוב, "אתה עייף אדוארד, נכון?"
התיישבתי רכון מעל מכונת הכתיבה. הוא הבין כנראה את מצבי, הבנתי, בגלל תקתוק ה"אריקה" שלי, האִטי מהרגיל, בגלל החזרה אל ראש הדף, בגלל התיקונים בטיפקס, ואולי משום שמפעם לפעם הייתי קם מהשולחן כדי להסתכל לרחוב מבעד החלון.
יום חמישי, לקראת ערב
נפרדנו על יד הדלת. היא הלכה, ושמעתי את נעליה על המדרגות. כאשר הנקישות פסקו התקרבתי לחלון. היא חצתה את הכביש לצדו השני של הרחוב. פחדתי שלא תסתובב, אך היא הסתובבה ואפילו חייכה.
"לא תלווה אותה לאוטובוס?", התעניין יצחק כמו בלש חובב מתוך ספר של אמנון ג'קונט.
"מוטב לשנינו", הסברתי, "שהחולונים לא יראו אותנו".
"מה תעשה", דאג יצחק, "אם היא תעזוב אותך? אם היא תמצא מישהו אחר, או סתם תחזור הביתה? פוף… הייתה ועפה. ואתה תקפוץ כמו פשפש על מסרק", קבע בתיאבון. "קשה יהיה לשמור עליך במשך שבועות או חודשים כדי שלא תעשה משהו טיפשי. יהיה חבל לי עליך", השתתף בצערי העתידי, ושאל אם אני חושב על התפתחות כזו.
שתקתי, והוא הקשה אם אני מוכן לאפשרות שכך יתגלגלו העניינים. ואני עניתי ליצחק שכל אחד שיש לו טוב, יותר מדי טוב, מוכן לפיגוע, הודיתי בשם כל הגברים בעולם. "לי, למזלי, יישארו מכוניות הדואגות לי", חייכתי.
ארמון על קרח
"ואתה?", שאלתי, "לא פוחד שזו שֶלְךָ תלך, ותשאיר אותך לבד עם כל הספרים על אושוויץ שאתה שומר בארון מאחורי דלתות זכוכית?"
"מה איתך", צחק יצחק, "אין מצב. הרי אני מטיל לזוגתי ביצי זהב. היא יודעת על הפנסיה הגבוהה שלי מחברת 'מקורות', על החסכונות היפים, על הפיצויים מגרמניה, על הביטוח הלאומי, על הפטור מארנונה וממס הכנסה. מה היא תעשה בלעדיי?"
"היא תלך לרקוד במועדון של הפועלים מרומניה", זרקתי ברשעות שיש לה על מה להתבסס. באותו רגע יכולתי להגיד כל דבר, רק כדי שיצחק יירד ממני, ולא יחזור לשאלה מה ידידתי רואה בי, ושוב אהיה מוכרח להסביר שנשים בגילה יודעות לדמיין ולבנות ארמונות על קרח – בלי דלתות כניסה, בלי חלונות ובלי הסקה מרכזית. ככה זה.
"על מה אתם מדברים בכלל?", הוא המשיך לחקור אותי באותה סקרנות.
"אני מספר לה את דעתי על פסיכוסומטיקה", הודיתי, ויצחק שאל אותי ביידיש קֶס קֶה סֶה".
"זוהי השפעת הפסיכודרמה על גוף בני אדם", הסברתי, אך הוא לא הרפה. "ומה היא מספרת לך?", התעניין.
"גם היא מספרת לי על פסיכוסומטיקה", עניתי. "היא לומדת באוניברסיטה מה ההשלכות הפסיכוסומטיות על הישות האנושית". "פסיכו-סו-מ-טיקה?", הוא הטעים כל הברה. "מה היא כבר יכולה לדעת על זה?"
מאחורי חלון דירתו של יצחק המו היונים הרזות של העיר חולון. הן התיישבו על האדן, ופרחו למקום אחר. ספרתי אותן, כי אחרי היונה ה-15 הטלפון היה אמור לצלצל.
"מה לה ולפסיכוסומטיקה?", המשיך יצחק להתעצבן, ושמע ממני שבקרוב ידידתי תדע יותר מכפי שאנו שכחנו, כי הן לומדות מהר. "לומדות ועפות", העיר חברי בסיפוק, אף הוא מתבונן ביונים המזנקות לדרכן. "עוד רגע תדע על מה אני מדבר. חבל לי עליך. אתה תהיה שבור, ותשתה כמו גוי".
ברגע זה בחולון
בצדו השני של החדר נשמע צלצול טלפון. רציתי להרים את השפופרת, אך יצחק הקדים אותי. הוא דיבר כמה רגעים, סגר, ואמר לי שזו הייתה דאצ'יה צ'אושסקו, כפי שכיניתי את בת זוגו. "היא דורשת שאחדש את הדרכון", הסביר, וסימָן שאלה כהה טָבַע בעיניו הכחולות.
ברגע זה בחולון, בדירה זו הנראית כדירת עולים חדשים משנות החמישים, היה צריך לחנות ולהתערב המלאך של אושוויץ, שדאג לחברי במשך כל השנים. אך המלאך הזה התעייף, כי לא היה קל לשמור על יצחק ג'. לא במחנה, ובטח לא מפני בת זוגו.
טיפ טיפה: זה לא ייגמר אם לא תספר
מחשבי הרכב קיבלו מהיצרנים את האחריות לשמור על מצב המצבר בכל מכונית מודרנית המצוידת במערכת עצור-סע. לפי המצאה זו, האלטרנטור כבר לא מספק למצבר מתח קבוע, כפי שעשה פעם, אלא משנה את דרגת המילוי של המצבר בהתאם לפקודות המחשב (הקרוי ECU).
במכוניות המצוידות ב"עצור-סע" לא נוכל להחליף מצבר בעצמנו, וגם לא אצל כל מכונאי
קיומו של מנגנון אלקטרוני "אינטליגנטי" זה מחייב את הנהג לעדכן את מחשב הרכב בכל פעם שהמצבר מוחלף, כדי שהמחשב יוכל להחליט באיזו דרגה יתבצע מילוי המצבר החדש. אם מחשב הרכב לא יידע שהמצבר שלנו הוחלף – הוא ימשיך במילוי בדרגה נמוכה (כזו שנועדה לשמור על צריכת דלק נמוכה), ולא יהיה מסוגל למלא כראוי את המצבר החדש, גם אם זהו מצבר יקר ומשוכלל.
מחשב בלתי מעודכן יגרום לאיבוד כוח הדרגתי של המצבר, עד להחלפתו מחדש, וחוזר חלילה.
המנגנון ה"אינטליגנטי" לבקרה על מצברים הוא כמובן המצאה חיובית – אך לא לבעלי רכב שהתרגלו לבצע בעצמם את החלפת המצבר, ולא למוסכניקים, שאינם תמיד מודעים לצורך לעדכן את המחשב בדבר החלפת המצבר, כדי שהוא יפעיל תוכנת מילוי חדשה
מסולטן, יד ראשונה: נניח באופן תיאורטי שהחלטתי למכור את מכוניותיי, מצלמותיי, מסרטותיי, את כַּלְבִּי ואת נפשי כדי לקנות את Viper מדגם RT10 בת ה-22 השייכת לסולטן בורניי, שנסע בה 7,400 ק"מ בלבד. עשרה צילינדרים בנפח 8.0 ליטרים מייצרים 500 כ"ס, שדי בהם כדי לזנק לרבע מייל ב-11.5 שניות ולהגיע ל-300 קמ"ש. נתונים אלה מקשים אמנם לעמוד בפיתוי, אך שני פרמטרים מחזירים את ק"מ (הקשיש המורשה) למציאות:
1. שנת הלידה של וייפר, שאינה מאפשרת את כניסתה למרכז ורשה, אשר קברניטיה עומדים להציב מחסום בפני מכוניות ותיקות עקב דאגת הטרוריסטים האקולוגיים.
2. הצורך להחליט מה לעשות עם הצמיגים, שלא הוחלפו בוויפר מאז 1993, מה שלא מפריע למכון הרישוי הגרמני הנוקשה. מדובר על מישלין פיילוט ספורט, ZR17/ 275/40 מקדימה, ו-/ZR17/35 335 מאחור, הנראים חדשים חרף גילם המופלג. משאירים אותם או זורקים? הרי בתל-אביב הצמיגאים ממליצים להחליף מדי שנתיים-שלוש.
שואלים את אדוארד
אסף עמיר: היום (30.4.15) קרה לי מקרה מפחיד שהיה יכול להיגמר באסון, ותודה לאל שאני כותב לך עכשיו.
ברשותי ג'יפ רקסטון 2010. באמצע נסיעה בכביש מהיר, מבלי שאעשה כל פעולה, נשמעו חריקות אימים והגלגלים ננעלו (זה שהם ננעלו הבנתי בדיעבד, וכנראה רק האחוריים). האוטו התנדנד לצדדים, ובסוף הצלחתי לעצור במאונך לנתיב, מבלי שאתנגש במישהו או שמישהו יתנגש בי.
ניסיתי להזיז את האוטו לצד הכביש, נתתי גז, אך הוא לא זז. לאחר כמה דקות ניסיתי שוב. נשמעו חריקות הגלגלים – הקדמיים הסתובבו, האחוריים נשארו נעולים. הצלחתי להתקדם מטרים ספורים, וזהו. גם להעלות את האוטו לגרר הייתה בעיה בגלל הנעילה.
גררתי את האוטו למוסך מורשה, לצערי לא למרכזי, ובכל מקרה אני לא סומך לא על אלה ולא על אלה. אני רוצה ליצור קשר עם היבואן טלקר שישלח את המהנדס הראשי לבדוק את הרכב, אף כי תקופת האחריות עברה כבר. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בנסיעה עם הילדים והאישה. אני מקווה שהוא יאות להגיע.
מה לדעתך קרה, ולמה זה קרה? אגב, האוטו מטופל בזמן, ורק במוסך מורשה.
תשובה: שני גורמים היו עשויים לגרום להינעלות פתאומית של הגלגלים האחוריים. הגורם הראשון הוא כניסתו לפעולה של בלם היד, שהחליט על דעת עצמו לעצור את המכונית (מה שקרה לי בשנה שעברה באלפא GTV). אך זוהי האפשרות הסבירה פחות במקרה שלך, שבו החשוד בתקלה, החמורה אכן, הוא הדיפרנציאל.
אם כך קרה, אז יש לבדוק אם הדיפרנציאל עצמו ננעל – אם בגלל חוסר שמן, אם בגלל עייפות החומר (התפרקות גלגלי השיניים וכדומה) ואם בגלל תקלה בייצור. במקרים של עייפות החומר ותקלה בייצור, תוכל לדרוש שהדיפרנציאל יוחלף על חשבון הפירמה.
אנא עדכן את המדור לגבי תוצאות הבדיקה.
יואב: ברשותי מאזדה 5 שנת 2006. זה כמה חודשים שיש בעיה במערכת הבלמים: בנסיעה במהירות בינונית-נמוכה, 40-60 קמ"ש, מופעלת מערכת ה-ABS בבלימה בינונית. לרוב הדבר נגרם בשילוב של מהמורה קלה (!) בכביש או באמפ (מאט מהירות), ולפעמים ללא שום סיבה נראית לעין.
לא מדובר על בלימות חירום או בלימות קיצוניות, אלא על האטה לקראת פנייה לרחוב או האטה לקראת הבאמפ. האם קיימת בעיה ידועה ב-ABS? מוסכים מורשים שהלכתי אליהם החליפו את הבלמים, קדמיים ואחוריים, חיפשו מפרצת בצנרת הבלמים, החליפו תושבות מנוע קרועות, חיברו את המכונית למחשב הרכב – ללא חיווי לבעיה ב-ABS. הם גם החליפו משאבה מרכזית, ללא שינוי!
כעת אני לפני החלפת מחשב ABS. האם זו, כאמור, בעיה מוכרת?
תשובה: מכיוון שאין זה ממנהגי לשפוך מלח על פצעים, לא אשאל אותך אם המוסכים של מאזדה גבו תשלום על כל אחת מהפעולות שהם ביצעו באפלה, מבלי לאבחן את הסיבה האמיתית לתקלה.
אמנם הבעיה שתיארת אינה מוכרת, אך במקום לחפש סיבות במערכת הבלמים או במערכת ABS עצמה, הייתי פותח את החקירה בבדיקת החיישנים הצמודים לארבעת הגלגלים, שאחד מהם או יותר מפעיל את ABS גם כאשר הגלגלים לא ננעלים.
אגב, אין זה בגדר חידוש בשבילי שמוסכי מאזדה נוטים להרים ידיים מול תקלה, שהרי מדובר בתוצרת אמינה שאינה סובלת מקלקולים רבים, כך שמכונאי הפירמה לא צברו, מן הסתם, די ניסיון – למעט אולי באחזקה שוטפת של דגמי מאזדה.
כך למשל, קראתי באחד מפורומי הרכב שמוסך היבואן אינו יודע איך לטפל במאזדה 6 שמערכת העצור-סע שלה "אוכלת" מצברים בזה אחר זה. כנראה, הם לא שמעו שלאחר החלפת מצבר מרוקן במכונית מודרנית, מוכרחים לעדכן את מחשב הרכב בדבר פעולה זו (ראו "טיפ טיפה").
אסף קלופשטוק: ברכב רגיל בעל מנוע 1,600-1,800, האם עדיף לפני הכיבוי להשאיר אותו מונע עד חמש דקות, או לכבות מיד?
תשובה: חמש דקות של עבודת מנוע בסיבובי סרק הן פרק המתנה מוגזם – גם כאשר מדובר במנוע טורבו, שבו סיבובי הסרק צריכים לצנן את הטורבינה, המגיעה לטמפרטורות גבוהות מאוד.
כדי להימנע מחיכוך של מסבי הטורבינה – תרחיש נזק שנמנע בזכות סיבובי הסרק, המזריקים שמן למסבים – ממליצים היצרנים שהמנוע יעבוד לפני הדממתו במשך 50 שניות עד דקה וחצי.
גם במכוניות "רגילות" (ללא טורבו) יש להשהות את כיבוי המנוע לאחר נסיעה אינטנסיבית. במכוניותיי התרגלתי לנוהל זה (שאינו בגדר חובה), ואני מניח למנועים להירגע בסיבובי סרק במשך חצי דקה לפחות.
יש רגעים שבמקום ללכת שבי אצל הזיכרונות, בא לי פשוט להצטרף לחבורת הבטלנים היושבים על ספסל בצד השני של הגדר
הייתי צריך להתניע את הונדה ולנסוע לעיירה הסמוכה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, היהודית במקור, שבגלל השואה היא נטולת יהודים. אין בפיאסצ'נו זכר לאדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, ואין בה כל סימן שיהודים חיו בה אי-פעם. הייתי צריך את פיאסצ'נו כדי להביא עט חדש, במקום להפציר בעט ותיק אשר כהה ונחלד.
אך האמת היא שלא יכולתי להוציא מהמוסך את הונדה ולנסוע בה לשום מקום, כי עוד לא התנדף ממני הוויסקי ששתיתי עם הרופאה שהרדימה את בוני לתמיד.
מהקור ומהרוח האדמה בגינה שלנו התאבנה, כניסוחו של גרהם גרין ב"האדם השלישי", אלא שבספרו של גרין, וגם בגרסה הקולנועית של הסיפור בבימויו של קרל ריד, הקברנים נאלצו להשתמש במכושים כדי לחפור שוחה לארונו של האזרח הארי ק'.
לי לא היה מכוש, אך איכשהו הצלחתי לכרות גומחה באדמה, שלא רצתה לקבל את הכלב היהודי שהגיע מארץ רחוקה. אך לבסוף נכנעה אדמת הגויים ונעטפה סביב קופסת הקרטון, שמידותיה הזעירות די היה בהן כדי לשמש מקום לינה אחרון לבוני, שללא רוח חיים הפך פתאום קטן. כאילו הכלב שלי, פרחח וחוצפן תל-אביבי, התכווץ אחרי מותו.
חזון החול החם
הוא ישב על ידי אז, כאשר כתבתי את "רפסודיית אבל לזכר החתול", שלא פרסמתי ולא אפרסם. בשלב מסוים הפסקתי לכתוב, ובוני, שעקב כהרגלו בעניין אחר התקתוק הבלתי פוסק של מכונת הכתיבה, זקף את ראשו ומבטנו נפגשו. וזה היה הרגע שאמרתי לכלבי את המשפט הטיפשי "בהגיע הזמן, אחד מאיתנו יהדק את האדמה מעל השני". אך הבטחתי גם לבוני שלפני מעשה בלתי נמנע זה, עוד נלך שנינו על שפת הים העברית, לכל אורכה של רצועת החול המשתרעת בין חוף גורדון ליפו.
"אנו נלך ונחייך, כפי שחייך הגיבור הזקן בסרטו של ויטוריו דה סיקה, פקיד המדינה בגמלאות אומברטו דה, שהיה לו כלב שחור-לבן כמוך", הבטחתי ולא קיימתי.
חולה געגועים?
היה זה ערב כאשר נכנסתי לחדר השינה כדי לבקר שוב בדאגה את בוני, שלא רצה לאכול או לשתות ולא היה מעוניין לטייל בגינה. הוא שכב על השטיח, ועיניו היו חסרות ברק ופעורות כפי שלא היו מעולם. הוא לא ניסה לקום, לא הגיב לקולות, לא בכה מכאבים, כלום.
חשבתי שאולי הוא מתגעגע שוב לבני, כמו אז, כאשר הילד נסע עם הכיתה שלו לטיול בצ'כיה. גם אז הגיב בוני בשביתה מיידית – לא שתה, לא אכל ולא רץ בגינה כדי לרחרח אחר מכרסמים קטנים המְנַהָרִים מחילות (או מנחילים מנהרות) תחת האדמה. עד שאחרי שלושה ימים הגעגועים שלו שככו קמעה, ובוני לא עמד בפיתוי כאשר הבאתי לו נקניק מהצריף הירוק שמול ביתנו.
סיפרתי את זה בטלפון לרופאה. "נדמה לי", אמרתי, "שזה אותו דבר כמו אז, אלא שמצבו של בוני קיצוני יותר כעת, כי לעת זקנה הגעגועים מתחזקים", גיליתי את סודי לשפופרת. "אולי יהיה חיובי, אם תבואי מחר בבוקר".
עוגם לוגם
הרופאה סגרה את המרפאה הביתית שלה והגיעה אלינו על אופניים, כי מכוניתה נגנבה עוד בשנה שעברה. היא בדקה את בוני ארוכות, הרימה אותו, והוא נזל בין ידיה כאילו היה נטול עצמות. היא החזירה אותו בעדינות לשטיח ואמרה מילה אחת: סרטן.
"אין מה לעשות?", שאלתי, והיא רק הנידה בראשה כאילו נגמרו לה המילים. ואני הבאתי בקבוק וויסקי שקניתי בשדה התעופה כדי לחגוג משהו. אני כבר לא זוכר מה, כי זה היה לפני הרבה זמן, בתקופה המטורפת לגמרי ההיא שבה טסתי לתל-אביב מדי שבוע-שבועיים, כי התחלתי להכין כתבות מוורשה לתוכנית טלוויזיה, ספק בידורית ספק חינוכית, שהנחה גבי גזית. שום דבר לא יצא מזה, לאכזבתי, ורק בוני ידע למה, כי הוא היה היחיד ששמע ממני את האמת.
"תשתי איתי?", שאלתי את הרופאה, והיא הסכימה. לגמנו קמעה, ואז הלכתי לחדר השני לשתות לבד, מבלי לספור כוסות ומבלי להביט בראי. כוחי לא עמד לי להיות עם בוני בזמן הזריקה.
אחר כך הרופאה הרימה את אופניה שנפלו, ורכבה לדרכה. היא סירבה לקבל כסף. "הרי לא עזרתי לבוני המסכן", אמרה, כאילו הַזריקה סימלה תבוסה שלה, ושל הרפואה כולה, מול נשימותיו האחרונות של בוני והפרדה שלו מסוף החורף ומכל הטבע מסביב.
עריסה של קרטון
אחר כך התהלכתי בגינה עם קופסת קרטון קטנה ואֵת. הלכתי לאורך השביל המושלג עם את על הכתף כפי שהלכתי עם את כזו אי-אז, אחרי שחיבקתי את אבא שלי בפעם האחרונה ועזבתי את הגטו אל הצד הארי של ורשה עם קבוצת פועלים יהודים, שנפרדתי מהם וברחתי.
וכעת, שוב עם את על הכתף, אני מחפש מקום מתאים לקבורת הכלב שלנו, שיישאר באדמה זרה וקשה שמיאנה לקבל אותו לקרבה בכל כוחה. הוא יישאר פה בִּמקום לחזור איתי לתל-אביב, כפי שהבטחתי לו ונכשלתי.
הרבה פעמים נכשלתי בחיי. אפילו אמרתי פעם למישהי שחיי ממש מרופדים בכישלונות. אך הכישלון התורן מעולם לא היה כואב כמו כעת, בהולכי עם קרטון הקבורה של בוני ליד השיחים של ורדי הבר, השחוחים תחת שכבת שלג נמס למחצה.
חיפשתי מקום מתאים לבוני כאילו הייתי מחפש מקום בשבילי, ולא מצאתי. הסתובבתי בגינה עם הקרטון, שבוני היה שכוב בתוכו על שמיכת תינוקות קטנה שהוא אהב, שמיכה מבית חולים בריטי שהייתה שייכת לבני עוד מיולי 1980. הוא קיבל אותה בהיוולדו שם, והיא הייתה הדבר הראשון שבני ראה כאשר פתח את עיניו אל העולם, העומד לאכזב גם אותו.
כאשר בוני השתלט על שמיכה זו, שמרוב כביסות איבדה את צבעיה, שאלתי את בני אם לא חבל לו על מזכרת זו מלונדון, והוא שיקר לי אינסטינקטיבית שהוא לא סנטימנטלי לגבי חפצים כמו אבאל'ה הטמבל, שקבר את כלבו שיכור דיו כדי לעטוף את בוני בדגל הארץ הרחוקה, שמשפחת אטלר הכינה לקראת יום העצמאות.
וכך נישא בוני אל דרכו האחרונה כשהוא שכוב על שמיכה בריטית ישנה, אוחז בדובי הצעצוע שלו וכרוך בדגל כחול-לבן, בכוונה תחילה מצד מארגן הטקס, למען יידעו המלאכים, כאשר יגיעו אל עצמותיו, שבוני הוא כלב יהודי שרק טייל בין הגויים, ונרדם.
דייר מוגן: "לפחות היו לכלב שלך חיים מאושרים", ניחמה אותי הרופאה, וצדקה. בוני היה בן משפחה, עם אינספור סיפורים המלווים אותו ואת הרפתקאותיו.
חוץ מזה, אחרי מעל עשרים שנה, הגינה שלנו אי-שם הייתה לבית עלמין לחיות. קבורים בה שלושה כלבים – בוני, הרוטווילרית בעלת לב הזהב ניקיטה, וליאון, אף הוא מהארץ כמו בוני – ועוד שלושה חתולים. כל אחת מחיות אלה זכתה בקבר משלה.
לפעמים אני חושב על זה כאשר אני שומע על אנשים אצילי נפש שסבלו בחייהם, ולאחר מותם נטמנו בקבורת קומות בגלל קמצנות המשפחה, ולא בגלל חוסר יכולת כספית. אלו מין קברי חיסכון שלא עושים חשק לבקר את המת, לעמוד מולו בדומייה, לבכות ולהתפלל
בין ברוש ובין ערב
חזרתי עם האת והקרטון של בוני לקרבת הבית, אל ברוש כהה ותמיר, עץ משוגע כזה שכמו מגזם את עצמו, וכוחות הטבע ודמיונו עיצבו אותו בצורת משולש גבוה וחד להתריס, רק לא ברור אם מול שוכני שמיים או מול שוכני ארץ.
זה היה המקום שבחרתי לבוני, ובמהלך קבורתו חיפשתי את המילים שאגיד לבני בטלפון אם ישאל אותי מרומא הרחוקה מה עם הכלב. הוא ישמע ממני שהכול בסדר גמור, שהאנטיביוטיקה עזרה לו, ושהוא חזר לריצות הבוקר המטורפות, ועוצר רק כדי לרחרח אחר מכרסמים, הבונים מסדרונות ומרפסות עמוק תחת האדמה, ולא שוכח להטיל את מימיו בפינות אסטרטגיות שהוא בוחר בגינה כדי לסמן את בעלותו על השטח הלועזי.
ספסל המאושרים להדכיא
ואחר כך נדלק נר תחת ברוש זה, אשר קוויו העָזים והכהים גורמים לו להיראות כאילו יצא מאיזה תחריט איטלקי עתיק שנעשה בטכניקת אקווה-פורטה. מה לעזאזל עושה עץ ים תיכוני בכפר פולני? בוני אהב לנבור תחת הברוש, אחרי שיצא מהבית כמו מטורף להתרוצצות הבוקר שלו, ונבח בעברית צחה על הגברים השתויים היושבים על ספסל עץ ברחוב מאחורי גדר ביתנו, כאילו היו מחכים לאוטובוס.
הם יושבים על ספסל זה גם כעת, כאשר אני כותב שוב על בוני, ונביחותיו של כלבי כבר אינן מפריעות להם להעביר זה לזה בקבוק עטוף בנייר עיתון, לקום ולרקוד.
טיפ טיפה
הצצה בעיתונים: דה מרקר של 27 באפריל עוזר לבחור את הסופר-מיני האוטומטית הטובה ביותר מבין הרביעייה טויוטה יאריס, יונדאי i20, רנו קליאו וסקודה פאביה, שניצחה.
לכאורה, שירות לציבור. אך הרשימה בדה מרקר לא התייחסה לסימני השאלה המרחפים מעל אמינותם של מנוע ה-TSI בעל ההזרקה הישירה, מעל תיבת ההילוכים DSG המוּעדת לעולל קוּנצים, ומעל מגדש הטורבו הדורש דאגה. בוחני דה מרקר לא התייחסו גם לנושא הארגונומיה ברביעיית המכוניות, לא בדקו את מרחק העצירה שלהן, והסתפקו בהצהרת היצרן לגבי זמן הזינוק ל-100 קמ"ש, במקום לבדוק זאת בעצמם כפי שבדקו את צריכת הדלק.
מובן כי הכתבים גם לא בחנו את המועמדות לכתר בסלאלום, כך שאין להם שום ידע על אחיזת הכביש ברגעים קיצוניים, על זווית הגלגול ועל הבטיחות האקטיבית. ללא תשובה נשארה גם השאלה איך הסופר-מיני הנבחרות מתנהגות בנוכחות ארבעה נוסעים ותא מטען מלא. בקיצור, קשה להבין על סמך מה קבע דה מרקר את מקומות הדירוג.
אני מבין את צרתם הטבעית של הבוחנים, שהרי במציאות הישראלית ממש לא קל להיות כתב חצר, הנדרש גם להשביע את רצונם של האדונים היבואנים וגם לא לצאת אידיוט. כך שאין אולי מקום לתהיות הרבות על בוחני דה מרקר: מדוע הם התמקדו בארבעה דגמים בלבד, למה הם התעלמו מהתפריט של סוזוקי, אופל, סיאט, מאזדה והונדה, ומדוע הם לא הזכירו שבסכום העובר צפונה את ה-100 אלף שקלים אפשר כבר להגיע למכונית קומפקטית – אשר אינה מאיימת בקלאוסטרופוביה, חסכונית לא פחות מסופר-מיני, ומתאימה הרבה יותר למשפחה בשימוש יומיומי.
- בישראל היום הופתעתי מההשוואה בין התקרית החדשה עם מיצובישי גרנדיס שסירבה לעצור, ובין המקרה הטרגי של משפחת אטיאס שנהרגה ליד טבריה לאחר שמכוניתם, אף היא גרנדיס, פתחה במהירות מטורפת. לגבי המקרה הנוכחי צוין כי מנוע הגרנדיס יצא משליטה – הפעם בנסיעה לאחור – וכי נהג המיצובישי הציל את חייו בזכות קפיצתו מהרכב.
לא היה חסר הרבה כדי שדלת הגרנדיס תתפקד כמו גיליוטינה בתקופת המהפכה הצרפתית. למזלו של הנהג, שקפץ בפאניקה מהרכב הנוסע לאחור, הוא שבר רק את רגלו
זוהי בוודאי הגזמה והיסטריה, שהרי לו הנהג היה נותר במושבו, אפילו לא חגור, סביר שהוא היה עובר בשלום את ההתנגשות, שאירעה במהירות נמוכה, הטיפוסית לנסיעה בהילוך אחורי. בצדק תוהים הטוקבקיסטים מדוע הנהג לא בלם, מדוע הוא לא ניסה להעביר את מוט ההילוכים לניוטרל, ומדוע לא דומם את המנוע. לטענות אלה אוסיף אני שהקפיצה של האיש נראית לי כניסיון התאבדות לא מוצלח, כי הדלת של מיצובישי הדוהרת אחורה שברה לנהג רק את רגלו, והתעקמה, לרוב מזלו, מבלי לגעת בראשו.
כזכור, בוחני המשטרה לא הצליחו לפענח את התעלומה מה הייתה הסיבה שגרמה למותה הטרגי של משפחת אטיאס, כי גרנדיס שלהם נשרפה כליל. כעת, בידי הבוחנים יש גרנדיס שנותרה שלמה, בהנחה שאף אחד לא נגע במכונית זו ולא פירק ממנה דבר. אני מחכה שייבדק אם דוושת הגז נתקעה במצב לחיצה ומדוע, או שנתפס משהו במצערת, או שמחשב הרכב נתן פקודה על דעת עצמו, או שסתם איזה שטיח העיק על דוושת הדלק וגרם לפאניקה ולאיבוד עשתונות של הנהג.
שואלים את אדוארד
צבי גולדנברג, בתגובה למכתבו של גדעון ("שואלים את אדוארד" 924): גם אני התלבטתי לפני חודשיים באותה סוגיה (אם שמן הגיר יועיל או יזיק למכונית קשישה), וגם התייעצתי איתך. רכבי הוא מאזדה 3 שנת 2005 שעשה 140 אלף ק"מ. אני יד שלישית, והאוטו אצלי חמש שנים ומפגין, בעזרת השם, אמינות גבוהה. לבסוף החלטתי להחליף, ועשיתי זאת אצל מכון גירים מומלץ, ספי ויניב בסגולה, פתח-תקווה.
ספי אמר לי, "אני מרוויח יותר משיפוץ גיר ואני ממליץ לך להחליף שמן". העלות הייתה 600 שקלים לשמן + מסנן. ספי התלבט אם צריך להחליף מסנן, ולבסוף החלטנו ביחד להחליף.
לאחר שבעה שבועות: אני מרגיש שפעולת הגיר חלקה יותר, אם כי יש עדיין מדי פעם מכה במעבר מהראשון לשני. אך תדירות המכה נמוכה יותר מבעבר. האם עבר די זמן כדי להעריך שההחלפה הייתה בסדר? אתה יכול להעביר מייל זה לגדעון, והוא מוזמן להתקשר אליי.
תשובה: לצורך בקרת ההצלחה של המהלך, מומלץ לחזור אל מכון הגירים שציינת, ולבדוק את מפלס השמן בגיר. אפשר כי החלפת השמן הצילה את תיבת ההילוכים ברגע האחרון מהצורך לשפץ אותה ואף להחליפה.
דניאל סודרי: התייעצתי עם כמה אנשים ואף אחד לא ידע לעזור לי, ולכן אני מפנה את השאלה אלייך.
קניתי לא מזמן פאג'רו קינג שנת 2004. לאחר כמה ימים שלא נגעתי ברכב, נאמר לי שהייתה נורה דלוקה וייתכן כי נגמר המצבר. ניסיתי לפתוח את הג'יפ, אך הוא אינו מוכן להיפתח!
הקשתי את הקוד הנכון והרכב נפתח כביכול, אך הדלתות בשלהן – לא מוכנות להיפתח. מובן שניסיתי לפתוח במפתח עצמו, אך הוא לא מסתובב. מכיוון שאני בקושי שבועיים עם הרכב הזה, אני לא יודע אם המפתח לא הסתובב גם לפני כן, או שזה רק מעכשיו. אני אובד עצות.
תשובה: כשקיבלתי את המייל עניתי מיד לדניאל במילים אלו: "מכיוון שבגיליון הקרוב לא אוכל לענות לך, משום שמדור הרכב הנוכחי ירד כבר לדפוס, אשמח אם תתקשר אליי טלפונית. יש לי איזה רעיון איך להתמודד עם מרד הדלתות". דניאל לא התקשר, אך אתייחס בכל זאת לשאלתו כדי לעזור לאחרים הנתקלים בבעיה דומה.
אז ככה: כדי להימנע מצרה דומה בפתיחת הדלת, מומלץ לוודא באמצעות מולטימטר, פעם בחודש לפחות, שהמצבר שומר על מתח של 12.5 וולט. כדאי גם לוודא שבזמן עבודת המנוע האלטרנטור מספק 13.5 וולט לפחות, אך לא יותר מ-14.3 וולט. דאגה נוספת נדרשת לגבי מצב הסוללה הקטנה שבתוך מפתח הרכב.
זאת ועוד: כדאי לדעת ששימוש קבוע בשלט רחוק לצורך פתיחת הדלתות גורם למנגנון הפתיחה המכני שלהן לתפוס קורוזיה ולהתקלקל (כפי שקורה לבלם יד בלתי מנוצל). הפתרון: התרסיס WD-40, שיש להתיז אל תוך המנעול המנוון. מחכים קצת, ומנסים לסובב את המפתח. אם הדלת נעתרת, פותחים את מכסה המנוע – כדי לבצע את אחת משלוש הפעולות הבאות:
- להתניע את המנוע באמצעות כבלים.
- להחליף את המצבר.
- לחבר את המצבר למטען ביתי, שיספק לו את הוולטים והאמפרים החסרים.
הרעיונות הכי מטורפים שאנו מייחלים לעצמנו, ודמיונותינו הפרועים בהתאם, לא בהכרח מתנדבים ללוות את מתנת הזִקנה שמגישים לנו השמיים הרחמניים
לפני כעשר שנים הגיע גם לאוזניי המידע הסודי שלפיו אחד מיבואני הרכב הידועים עומד לארגן תחרות קארטינג בין כתבי הרכב, ומעמד זה, ספק ספורטיבי ספק בידורי, יצולם על ידי ערוץ 2 וישודר לקראת חג הפסח. ודאי שהתכוונתי להתעלם מהאירוע, הבלתי מתאים לי אשכרה. הרי ישבתי בקארט הזערערה רק פעם אחת, כאשר ירדתי אי-אז אל מסלול קארטינג כדי לבחון את כישוריה של איזוהי מכונית מבחן.
אבל אני לא הייתי אני, לולא זממתי לנצל את ההזדמנות לתכנון מהתלה קטנה: אתאמן בחו"ל בחשאיות מוחלטת בנהיגת קארט, ואז אתייצב באירוע המתוכנן כשאני מיומן כמו שצריך בכל סודות הנהיגה התחרותית בקארט, ואפתיע את הקולגות למקצוע, המפטפטים ללא בושה על "נהיגה ספורטיבית" כאילו היו שומאכרים עבריים לפחות.
שעשעה אותי המחשבה שיהיה זה תעלול מצחיק וחינוכי לגבי הקולגות, שחלקם לא משתגעים עליי, אשר יגלו פתאום, לתדהמתם המושלמת, כי את גביע התחרות לוקח הביתה קשיש מתחיל, "הכתב הכי ותיק במדינה הזו", כפי שהיו מספרים עליו.
אישיות הורסת
אגב: לפני שנים רבות, כאשר הכתב הזקן שבי עוד לא פעל תחת הלוגו "קשיש מורשה", ורק החל את כתיבתו על רכב בשפה העברית, במגזין "טורבו" ז"ל – ההגדרה "הכתב הכי ותיק בארץ" הודבקה לאריה ארד מעיתון "דבר". מר ארד זכור לי כאיש חביב, אך בקהיליית הענף יצא לו שם של מרסק סדרתי של מכוניות מבחן, הרבה לפני שהתחילו לעשות זאת מכוני הריסוק הרשמיים והמפורסמים Euro NCAP, שני המתחרים האמריקניים שלהם IIHS ו-NHTSA, האוסטרליים ANCAP והיפניים NASVA.
נטייה הרסנית זו של מר ארד, שנחשב בענף הרכב המקומי כמשהו שבין אגדה וקוריוז, פגעה בי אישית באופן כואב ומעצבן. כי בכל פעם שהקשיש המורשה שמע כי מר ארד ריסק בטעות עוד מכונית, התעורר בו, בקשיש, זִכְרַה של פרשייה מסוימת שהקשיש חווה בהיותו עורך הירחון "טורבו", פרשייה שנגרמה אף היא בגלל נטייתו של מר ארד.
וזה הסיפור.
דלתא פותחת דלת
בימי "טורבו" העליזים ז"ל ניסה עורך הירחון שוב ושוב לטעום נהיגה בלנצ'יה דלתא אֶינְטֶגְרָלֶה, מלכת הראלי של שנות השמונים, אך לשווא.
והנה, כעבור מאמצים לא מבוטלים, קיבל סוף סוף הקשיש המורשה, שהיה אז קשיש מתהווה, את ההזמנה היקרה, וטס לאיטליה ליהנות בגרסה החדשה של לנצ'יה זו, בעלת מנוע 16 שסתומים, אשר סקרנה אותו מכף רגל ועד דעת (שלו, לא שלה).
חמק אל החמוקיים
אז הגענו לאיטליה, קבוצת עיתונאים עבריים בת שלוש נפשות, וקיבלנו מהמארחים האיטלקים לנצ'יה אינטגרלה אחת, בודדה אמנם אך קרבית לעילא, ועוד צבועה בצבעי מרטיני רייסינג ומצוידת בכלוב בטיחות מסיבי, דרמטי למראה, המאותת על עוצם כוחה.
לפני ביצוע מבחן הדרכים באינטגרלה זו, התיישבנו עם אנשי לנצ'יה אל שולחן ארוך, עמוס פסטות, אנטיפסטי, זיתים, גבינות ושאר מעדנים המפתים את החיך, ובוודאי קיאנטי בבקבוקים כרסתניים לבושי מעטה קש. בעודנו אוכלים ושותים, החמצנו כנראה את הרגע שבו הקולגה מר ארד עזב בשקט את השולחן העליז, חמק מהחדר, פתח את אינטגרלה המחכה לגורלה בחצר המסעדה, התרווח במושב הנהג, התניע, שילב להילוך ראשון, זינק – ונכנס בקיר בכל עוצמתם של 312 הסוסים, שהאורח מארץ הקודש לקח עליהם פיקוד.
רעש ההתנגשות הקפיץ אותנו מהארוחה. רצנו בטירוף לחצר, אנו והאיטלקים, וראינו את ארד יוצא ללא פגע מלנצ'יה המרוסקת ומשמיע איזה הסבר, אני לא זוכר איזה. היה לנו ברור שבגללו של "מחבק הקירות", כפי שאחד מאיתנו כינה את מר ארד מאחורי גבו, נטוס חזרה הביתה לתל-אביב מבלי לטעום את קסמה של אינטגרלה.
וכך קרה.
לפני שהגרזן של פיאט הונף: בשנת 1979 זכה עולם הרכב בהפצעתה של לנצ'יה דלתא אינטגרלה, וקוויה, פרי המעצב ג'ורג'טו ג'וּגָ'ארוֹ, שמרו על מקום בצמרת ההאצ'בקים עד 1999, עת דלתא הודחה מפסי הייצור עקב החלטה של חברת פיאט, שהשתלטה על לנצ'יה.
בשנים 1989-1992 עמדה אינטגרלה 49 פעמים על פודיום המנצחים בתחרויות ראלי עולמיות, ושש פעמים היא הביאה ללנצ'יה את תואר "היצרן המוביל" במסגרת תחרויות אלה.
החזקה מבין הדלתות מבית לנצ'יה הייתה S4, שהצטרפה למפלצות הראלי גרופ B מצוידת במנוע 1.8 מחוזק בעל 558 כ"ס, שאפשרו ל-S4 לזנק ל-100 קמ"ש ב-2.3 שניות.
ב-1985 הביא הנהג הפיני הנרי טויוונן (Toivonen) את S4 למקום ראשון בראלי הבריטי, וניצח גם את ראלי מונטה-קארלו, אלא שהופעותיה המרשימות של S4 הגיעו לסופן כאשר טויוונן נהרג עם הנווט שלו בראלי קורסיקה 1986. למחרת המקרה החליט ארגון התחרויות העולמי FISA לסגור את גרופ B בראלי
כמעט קניתי את כל הפרה
קשה להגיד שבעקבות המעשה של ידידנו מר ארד צמחה בתוכי הערצה עיוורת לגבי גילו המופלג של האיש, או לגבי גיל מופלג בכללותו. נהפוך הוא: קיללתי כל זִקְנָה באשר היא, כולל את זִקנתם של אריסטו, פיתגורס וסנקה, כאשר התיישבתי במטוס ברומא כדי לחזור פעם נוספת ארצה מבלי להכיר אישית את דלתא אינטגרלה – חוויה שהצלחתי לממש רק כעבור שנים רבות, כאשר ברגע של ייאוש וסקרנות שלא באה על סיפוקה עמדתי לאמץ אותה, לא מזמן.
עוד קצת "היו ימים"
חזרה לתחרות הקארט: אני אעשה את זה, החלטתי, כי ראיתי בהשתתפותי בתחרות זו לעיתונאי הרכב העבריים סוג של הפנינג מעולה. ממש אירוע פיצוץ. בתחרות הקארט אטיל הפתעה בומבסטית, כמו זו שקיבל ממני מנכ"ל סיאט באירוע ההשקה של איביזה.
באירוע זה, שנערך על אדמת ספרד, הודעתי למנכ"ל בחוצפה ובפומבי, באולם מלא עיתונאים, שכאשר אנהג באיביזה זו בת 100 כוחות הסוס אעבור את ה-200 קמ"ש, ולא אסתפק ב-183 הקמ"שים המסכנים אשר מוצהרים בפרוספקט שלה.
"לא קיימת אפשרות לדבר כזה", ענה המנכ"ל לדבריי, וחטף למחרת שוֹק כאשר אחרי המבחן הבאתי לו תצלום של מד המהירות באיביזה, שבו נראים 204 קמ"שים עומדים כמו שור. תצלום זה, אגב, פורסם אז בירחון "טורבו" על גבי כפולת עמודים (דאבל ספרד) צבעונית.
היו ימים. למה לא להמשיך את זה? חשבתי, טסתי לפולין, ועדכנתי את בני שבאתי לעשות קצת קארטינג על המסלול הקרוב לביתנו. "תבוא איתי, ושנינו נתאמן בנהיגה מתקדמת על קארט, זה יופי של דבר", הצעתי, אך הוא ענה שאין לו זמן לשטויות כאלה.
דקארט של הקארט
התרגזתי, והסברתי לחוצפן את הפילוסופיה העומדת מאחורי הקארט, ולפיה זהו שלב חובה לכל אחד שחשוב לו להתקדם בנהיגה באופן רציני. "מאחורי הגה של קארט", המשכתי בשכנוע, "בא לידי ביטוי סגנונו האישי של הנהג, משהו שנמצא בדנ"א ומוסתר עמוק בתוך נפשו. רק בעזרת קארט אתה יכול לגלות מה חסר לך כדי להתקדם, להבין את חשיבותו של באלאנס בתת-היגוי ובהיגוי-יתר".
"איפה מצאת את כל החוכמות האלה?", שאל בני בטון סרקסטי, וחייך כשעניתי שלתפקידו החינוכי של הקארטינג הגעתי בעצמי, מאוחר מדי לצערי. וזה היה פספוס, כי קארטינג היה מלמד אותי את כל תורת הניהוג – שבה התנסיתי רק חלקית, בהדרגה, ובדרך הקשה. "אין זה מקרה שנהגי המרוצים הטובים ביותר, כמו המילטון, וֶטֶל וקוּביצָה, החלו את דרכם בקארטינג", חיזקתי את מבצע ההטפה, אך זו מצאה אצל בני אוזניים מכורכמות.
הפעם כבר ברח לי עשתון. "כנראה, ב-1985, בבית החולים בלונדון, הוחלפו תינוקות", כעסתי על המתחזה הקורא לעצמו בני. מה שלא הפריע לי לחזור לסוּרי הפדגוגי ולהודות, בעצב ובנוסטלגיה, ש"לוּ הייתה לי בצעירותי איזו הזדמנות ללמוד נהיגה על קארטינג – אפשרות שלא הייתה קיימת בזמנו, קל וחומר במדינה הקומוניסטית שהתחלתי בה את הרפתקת חיי ששמה ניהוג – אז בזכות הקארטינג הייתי נוהג טוב יותר, ומבין באופן עמוק יותר מכוניות שהיה נדמה לי שהכרתי אותן די והותר".
הנאום שכנע את עצמי יותר מאשר את בני. למעשה, הוא הקשיב לי באותו זלזול ובאותו חוסר סבלנות שבהם אנו בתל-אביב שמענו את התירוצים הטכניים של מר ארד, אחרי עוד "מבחן ריסוק" שהוא ביצע על קורבנית תורנית.
סיכמתי את המיזם החינוכי שלי במילה "ביי", הוצאתי את הונדה CRX מהמוסך שלה, ונסעתי לעיירה הסמוכה פְּיָאסֶצְ'נוֹ.
זקֵן בן 22
חניתי למרגלות בניין אפור, ועליתי במדרגות אל הקומה השנייה, שממנה אפשר היה להשקיף אל המסלול למטה, המתפתל בין פילונים וקירות של צמיגים. כמה קארטים רועשות התרוצצו בעשן כחול. ריח השמן השרוף ליווה אותי גם כאשר נכנסתי למשרד, והסברתי ליושב מאחורי השולחן שאני מתעניין בנהיגה על קארט. "הקארט המקצועי, זה של השתי פעימות", הבהרתי.
"בן כמה הילד?", שאל המנהל, והבנתי באוזלת-נחישוּת שאין מקום להודות כי מדובר בי.
"בן 22", עניתי, והאיש אמר שהוא מצטער, אך בני מבוגר מכדי ללמוד קארטינג. "חבל שלא באת איתו כבר לפני 15 שנה, או לפחות עשר", הסביר. "אנו מלווים את תלמידינו מהגיל הרך, וכאשר מתגלה כישרון – אנו עוזרים להוריו בהתקשרות עם עמיתינו המדריכים בבית הספר לקארטינג באיטליה".
בפינת המשרד עמדה קארט, שפתאום נראתה לי ממש זעירה, כמו צעצוע. "למה אתה מחייך?", שאל הפולני.
"ככה סתם", עניתי, מבלי לגלות שמשעשעת אותי המחשבה שהתכוונתי לנהוג בדבר כזה, שגודלו כגודל שתי צידניות. פיתגורס וסנקה היו צוחקים עליי במועדון ה"קשישים לשעבר" שהם פתחו. לך תסביר להם.
קארט. איזון מיטבי בין משקל הנהג ובין משקלו של מכשיר התנועה
טיפ טיפה: מודרני או דראוני?
במשך שנים, כאשר מכוניות למדו עדיין לשרת את האדם ולא להפך, יצרני הרכב התחרו ביניהם באמנות הארגונומיה, כלומר: הם ניסו לשבץ את שלל המתגים והסוויצ'ים השונים בְּסדר שיאפשר לנהג לגעת בהם באופן אינסטינקטיבי ומיידי. בהתאם לפילוסופיה זו השואפת לבטיחות ולקלוּת נהיגה, ואשר באה לידי ביטוי ברוב הדגמים שהגיעו מפסי הייצור אל השוק – מהנדסי הרכב וידאוּ שהנהג יוכל להפעיל את המגבים, המאותתים והמיזוג, להדליק רדיו ולחפש תחנה, או לבחור רצועה בדיסק, מבלי להוריד את העיניים מהכביש.
אגב: משחקי ארגונומיה אלה לא נסחפו אל יצירתיות נועזת מדי אלא נצמדו למערך המסורתי של המתגים, כדי שנהג המחליף את מכוניתו ימצא אותם במקומות שהוא התרגל אליהם, לפעמים בהבדלים דקים, קלים להסתגלות במבט ראשון. למשל: הפעלת הצופר באמצעות לחיצה על מוט המאותתים, ולא על כפתור במרכז ההגה.
וכעת מתנהלת בין יצרני הרכב תחרות אחרת לגמרי, המגיעה לשיאים בשם פיתוי הקונים: תחרות על הגדלת מסכי המחשב, אשר קיבלו על עצמם את רוב הפונקציות של המתגים והסוויצ'ים לשעבר, והפכו למעשה לטאבלטים. וכך, במכוניות רבות שהלכו עם רוח הקדמה האלקטרונית, אנו לומדים לתפעל את כל המערכת הנדרשת במהלך הנהיגה באמצעות לחיצת אצבע על מסך מולטימדיה משוכלל, שלפעמים עוד מותקן בחלק התחתון של לוח המחוונים.
על ארגונומיה ואינסטינקטיביות אין כבר על מה לדבר, שתיהן לא רלוונטיות לעידן המסך. שהרי כדי לבחור את התפקוד המסוים הנדרש לנו מבין כל האפשרויות הקיימות – אין בררה אלא להסיר מבט מהכביש למשך שניות ארוכות. באותו זמן המכונית עוברת עשרות או מאות מטרים ללא כל פיקוח.
רִשמו בבקשה שהקשיש המורשה התבטא במילים בלתי הולמות נגד שיגעון זה, טירוף מסוכן אשכרה, שמטרתו הראשית היא להחניף לבעלי רכב בַּתחושה שהם שייכים למודרנה.
שואלים את אדוארד
דבי קמפל: אני גרה בגוש עציון (900 מטר גובה), נוסעת לירושלים כשלוש פעמים בשבוע, ויורדת לבית-שמש פעם בשבוע.
אני מתלבטת בין שלוש מכוניות חדשות: בין יונדאי i10 הידנית 1,000, בין i10 האוטומטית 1,200 ובין רנו קליאו 1.2 ידנית. רק המכוניות האלה באות בחשבון כי אני אמנית, ורוחב הפתח האחורי בכלי הרכב הללו גדול מ-1.01 מטרים, מה שמאפשר הכנסת קנווסים ברוחב מטר. בכל הקטנות האחרות הפתח צר יותר. מה אתה ממליץ?
תשובה: לרנו קליאו יש כמה יתרונות על יונדאי הקטנה. אף כי אמינות היא הקלף החזק של i10, גם קליאו B הידנית 1.2 יודעת להיות אמינה במפתיע (בדוק בסביבתי הקרובה).
אך בטרם הכרעה אני מציע לך לבדוק את האופציה של סוזוקי SX4, שנראית לי תפורה למידותייך (האמנותיות). במיוחד בסעיף הסחיבה בעליות.
גדעון: ברשותי מאזדה 3 אוטומטית שנת 2006. זקנה חביבה זו גמעה עד היום 185 אלף ק"מ. במשך השנים דאגתי לכל מחסורה (כמעט), והיא גמלה לי בנאמנות ובשירות אמין וחסכוני. לפחות עד עכשיו, טפו טפו טפו…
דא עקא, שמן תיבת ההילוכים האוטומטית לא הוחלף בה מעולם. בכל פעם שרציתי לעשות זאת, בעל המוסך הניא אותי מכך בטענה כי החלפת שמן תיבת הילוכים אוטומטית תזיק לבריאותה של זקנתי יותר מאשר תועיל לה. ביקרתי באינטרנט באתרים רבים, ולא פסחתי גם על מוסכים שונים, ובכל אשר פניתי נתקלתי בערפל סמיך.
שאלותיי:
- מה פשר מסך הערפל האופף את הנושא הזה? מה יש בנושא הזה הגורם לתשובות סותרות ושונות בכל מקום?
- האם החלפת שמן בתיבת הילוכים אוטומטית תחדש את נעוריה של זקנתי, או שמא חלילה תשבית אותה כליל? ואם צריך, באיזו תדירות כדאי להשקותה בנוזל החדש? ועל איזה נוזל אתה ממליץ לזקנה שובבה ובריאה כמוה?
תשובה: מאזדה שייכת לקבוצת היצרניות האחרונות שלא הלכו עם הזרם של הטרור האקולוגי, ולא הקטינה את נפח המנועים תוך שיפור כוחם באמצעות מגדשי טורבו.
האמינות האגדתית של מאזדה, שלא נגרעה ואף השתפרה, משנה את ההתייחסות לעניין הקילומטראז'. עם 185 אלף הקילומטרים שנרשמו בביוגרפיה של מאזדה 3 שלך היא עדיין צעירונת המתחילה את דרכה, ודאי שלא "קשישה חביבה", כפי שאתה מכנה אותה בסניטת חיבה. לעומת זאת, אותם 185 אלף ק"מ שביצעת בחברתה הם, מן הסתם, קצה גבול היכולת הטכנולוגית, הגנאולוגית והתקשי"רית של רוב הדאון-סייזינגים האופנתיים החוגגים בשוק, אשר מצוידים בטורבינות בוגדניות.
באשר להחלפת שמן בתיבת הילוכים אוטומטית, הליך שיצרני הגירים והשמנים ממליצים עליו ואף דורשים אותו – אין לסמוך על דעתם של המוסכניקים. הללו אינם מיומנים בהליך ההחלפה, הדורש דייקנות, לרבות הקפדה על טמפרטורת השמן ועל ביצוע כמה שלבים, עד שהשמן מוחלף במלואו. אין פלא שנתקלת ב"מסך ערפל": זהו כנראה הערפל המקצועי שבו שרויים רוב המוסכים בכל הקשור להחלפת שמן גיר. בצדק הם אינם ששים לבצע את הטיפול, ביודעם כי החלפה רשלנית עשויה להמיט נזק. בקיצור, הייתי ממליץ לך להיוועץ במכון לגירים אוטומטיים, שם אנשי מקצוע יספקו למאזדה שלך שמן גיר סינתטי מתאים, כולל מסנן חדש.
את שמן הגיר מומלץ להחליף מדי 60-70 אלף ק"מ, כשמדובר בשמנים מינרליים או חצי-סינתטיים. אם השמן הוא סינתטי, אפשר להסתפק בהחלפה מדי 100-120 אלף ק"מ.
זהירות: שמן מזדקן ומאבד את סגולותיו גם כאשר המכונית עומדת במקומה זמן ממושך ללא שימוש.
על מדגסקר, "ארץ טרופית יפה, מדינת היהודים העתידית, הרחוקה והדמיונית", זימרו כוכבי הקברט היהודי בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. "אני אקנה לי סוס ופיל לבן", שרו ורקדו, לפני שנסגרו בגטו ונסעו למיידנק, טרבלינקה ואושוויץ
הקשיש המורשה נתפס על ידי תיכון עירוני ה' בתל-אביב, כדי להופיע מול התלמידים כניצול שואה. ניסיתי להתחמק בתירוץ ש"אינני ניצול שואה טיפוסי", אך זה לא עבד. בעצם, הייתי צריך לומר לנציגת התיכון שהיא מזמינה את ניצול השואה הלא נכון – ציניקן, פסימיסט, ועוד חובב מכוניות חזקות.
בלית ברירה, בניסיון לצוד איזה רסיס מהאישיות הקדומה שלי כניצול שואה תקני – כלומר ניצוֹל רגשני, פגיע ואף חדוּר פאתוס פטריוטי – חזרתי לאחור, אל מה שכתבתי לפני שהפכתי לקשיש מורשה האוחז בסרקזם כפייתי.
קום התנערה, שלד!
גיליתי שם, בכתיבה הנושנה, רגישוּת ופגיעוּת מלוא החופן. בימים ההם נכתבו דבריי כאילו על יריעת ענן, גם כאשר כעסתי על אלוף ישראל זיו, שהביע זלזול בתושבי גטו ורשה. אלוף זה השתומם באינפנטיליות שיהודי הגטו לא התנפלו על הגרמנים, ולו בידיים חשופות, שהרי "הייתה ליהודים עדיפות מספרית".
תשמע, אלוף המייצג את בורותך, ותשמעו זיווים אחרים שאימצו את הסיסמה "כצאן לטבח". הפכתם את סיסמה זו לדגל הציונות החדשה, מבלי לדעת מה התרחש בשנת 1942 בדירת הגטו שבה נסגרה משפחתי. הוריי היו מותשים מרעב ומקור ומדאגה לשני ילדיהם, אחותי ואני: האם יצליחו להשיג איזו קליפה למרק של לפני הלילה או לא.
מזעזע אותי לשמוע את האשמתו של המצביא זיו, כשאני זוכר איך אבא נתן לי ולאחותי כל פיסת אוכל שהוא השיג מהיכן שהוא, לא ידוע איך וכיצד, כי כסף לא היה לו – בעוד הוא עצמו לא אכל, עד שאיבד את כל כוחו וכל תקווה בשל הרעב.
ועוד המשכתי וכתבתי אז שבגלל אנשים כמו אלוף זיו, שזלזל בגבורתו של אבא שלי, "קשה לי להיות עצוב ביום השואה וביום הזיכרון, וקשה גם לשמוח ביום העצמאות. שחררו אותי מתענוג זה, בבקשה".
אושוויץ: סלקציה על ה"יוּדֶנְרָאמְפֶּה". במקום זה, הממוקם באמצע הדרך שבין מחנה "אושוויץ 1" ובין מחנה "אושוויץ 2-בירקנאו", היהודים שהגיעו ברכבות מוינו לשני טורים. בטור השמאלי הועמדו נשים, ילדים וזקנים, שנשלחו על ידי הגרמנים ישירות לתאי הגזים. בטור הימני הועמדו גברים "כשירים לעבודה". לפחות לזמן מה
קומנדו גאווה
גם לא הבנתי אז, לפני עשר שנים, מדוע האלוף הצה"לי מתעלם מההתקוממות של גיבורי המרד, שבחרו למות בגטו ורשה הבוער עם נשק בידיהם כדי לא למות "על הברכיים" – כפי שכתב המפקד האחרון של הגטו הלוחם, מארק אדלמן, הקבור כעת לצד חבריו, לאחר שנשאר בפולין כדי "לשמור על קבריהם", כפי שהסביר לי.
באותה שיחה איתי, חזר ד"ר אדלמן והצטער על כך שלא היו לו, ולחבריו למרד בגטו, די נשק וידע בלחימה בשטח עירוני כדי להרוג יותר גרמנים מכפי שהם הצליחו לחסל.
אתלטיקה קלה לחיסול
אלוף זיו, שהטיף לקורבנות הגטו פוסט-מורטום, שכח את הדוגמה לחוסר התקוממות של אולימפיאדת מינכן ב-1972, שבה ספורטאים שלנו, חזקים ומטופחים היטב – ולא מורעבים ללחם כמו תושבי הגטו אֲפוּסי הכוח ואֲפוסי התקווה – הניחו לטרוריסטים לקשור את ידיהם, ולבסוף שילמו בחייהם. כמו אסירי הגטו.
אני מכיר אישית ספורטאי ניצול מינכן, מר הרשקוביץ, שען שחנותו שוכנת בקצה רחוב בן-יהודה בתל-אביב, המטפל בשעון ה"צימה" שאבא נתן לי כאשר עמדתי לברוח מהגטו. האם יש לי החוצפה, הטמטום וגסות הרוח להאשים את חבריו של הרשקוביץ שהם "הלכו כצאן לטבח"?
נאצים כדאעש הגרמני
את הארכיון המאובק שלי פתחתי יומיים לפני יום השואה, כדי לבדוק עד כמה השתנתה גישתי לשואה. גיליתי כי גישה זו, שפעם הייתה פגיעה ואידיאליסטית, פיתחה בחלוף השנים עור עבה יותר.
כיום כבר לא עפים לי פיוזים כשאני נתקל בהשקפה הישראלית הרווחת, שלפיה יש "גרמנים" ויש "נאצים" – ורק ה"נאצים", מין שבט פנאטי וברברי, חוללו את השמדת היהודים. אולי השקפה זו היא המאפשרת להמוני צעירי בית ישראל לטוס לברלין בניסיון להסתחבק שם עם עתידם.
אך באותו חיטוט בארכיון, גיליתי דבר נוסף: בעוד שגישתי לענייני שואה השתנתה, הרי שגישתי למכוניות הייתה ונותרה נלהבת לחנך ושואפת לטלטל מוסכמות חשיבה. בקיצור, חוששני שבכל הקשור למכוניות, הייתי ונשארתי טמבל.
קשיש מחוספס, גישה של פז
אגב, לפעמים אין לי מושג איך גישתי הרומנטית למכוניות סובלת את בעליה, אותו קשיש מורשה מחוספס שספק אם הוא מאמין בתיקון עולם. הטרום-קשיש, לעומת זאת, היה טיפוס נאיבי במקצת. הנה דוגמה לכתיבתו:
קישטה, תולעת יעקב
לפני שבאתי לכאן בסתיו 1968, חשבתי בתמימותי שמדינת ישראל בחרה בדגל שבמרכזו מגן-דוד כאות הוקרה, או כמחווה, או כאמצעי הנצחה לקורבנות השואה, אשר אולצו לענוד טלאי מגן-דוד ברחובות גטו ורשה. זו בעצם הייתה אחת הסיבות לכך שבחרתי לעלות ארצה, ולא לנסוע לאמריקה או למדגסקר – כפי שהמליץ ליהודים פזמון סאטירי שהיה פופולרי בקברטים של ורשה שלפני המלחמה, ואחר כך גם בגטו.
מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שהתפעמתי לשווא, כי אין שום קשר בין המגן-דוד המתנוסס בדגל ובין היהדות שנמחצה תחת מגפי הנאצים. שום הצדעה לתולעת יעקב הרמוּסה.
עונש מוות מיידי חיכה ליהודים שהפרו את הפקודה לענוד טלאי מגן-דוד, אם משום שהם ראו בו השפלה ואם משום שהם התכוונו לברוח. אני זוכר היטב שמיד לאחר בריחתי מהגטו, כאשר מצאתי את עצמי בצד הארי של ורשה, פתחתי שער לחצר חשוכה של איזה בניין, הסרתי את המגן-דוד מזרועי הימנית, ולא ידעתי מה לעשות איתו. זמן מה התהלכתי ברחוב כשבכיס מכנסיי טמון עדיין טלאי זה, ולצדו תעודת לידה קתולית מזויפת.
אני מודה שהרגשתי מעין זלזול בזיכרונותיי אלה, כאשר הבנתי כי לבחירה במגן-דוד כדגל ישראל אין כל קשר לטלאי הגטואי, ואפילו ההפך הוא נכון: היישוב העברי די התבייש באלה שהלכו כצאן לטבח, לדעתו.
האם זו הסיבה שדגלי המדינה מרגשים אותי פחות?
הרי את מנוכרת לי
עם או בלי דגל, אני מתייחס בגעגוע למכוניות של פעם, משום שרובן עוררו בי איזה זיק אישי. לעומת זאת, כשאני לוקח את אחת ה"מודרניות" לנסיעת מבחן, אני לא קולט מהן תשדורת מעניינת. ובעצם, המודרניות למיניהן משדרות סכנה. כי אני חושד שהן מסוגלות להרוג בְּרַכּוּת.
אני מביט במודרניות, פרטיות וליסינגיות כאחד, ורואה בהן רוצחות שמקומן מאחורי סורג ובריח בכלא 'תרצה', במקום חוה יערי ואביבה גרנות שיצאו לחופשי.
המכונית המודרנית היא קילרית בעיניי בגלל מערכות ההיגוי ה"מתקדמות", המפנקות ברַכּוּתָּן, שלימדו את בעליהן שאפשר לאחוז בהגה בשתי אצבעות בלבד. התוצאה: כל איבוד פתאומי של אוויר מהגלגל, טפיחת רוח חזקה או מהמורה – גורמים איבוד שליטה על הרכב.
וזה נכתב עוד לפני שהמודרניות הפכו למחשב על גלגלים.
גלגל, עוד שנה
בכל המכוניות שהתרועעו איתי היה ההגה איבר חשוב, עיקרי כמעט. אם התרגלתי לגלגל הגה מסוים, הייתי מעביר אותו מאוטו לאוטו בעזרת מתַאמים, המאפשרים לקבוע את המרחק שבין גלגל ההגה ללוח המחוונים, כמו גם את קרבתו של הגלגל למוט ההילוכים.
בחלק מהמכוניות המודרניות אפשר לקבוע את המרחקים הללו מבלי לחפש מתאמים וללא צורך ללכת לחרט. אך דא עקא, שבמודרניות זה קצת כמו בשירו של ברוס ספרינגסטין – "50 ערוצים, ואין מה לראות". הרי גלגלי ההגה במודרניות הם שמנים בדרך כלל, מכיוון שהם מאכסנים בתוכם כריות אוויר. מלבד זאת הם עשויי פלסטיק, לפעמים מצוּפי עור, בדרך כלל לא, ומסתירים את השעונים באדיקות קוויקרית.
הגה איטלקי מבית נארדי שפירקתי מגורדיני והבאתי ארצה, ובהמשך עבר מאופל ג'י-טי לאלפא ג'ולייטה ספרינט ולוצ'ה, ואחר כך ללנצ'יה זאגאטו – תלוי אצלי כיום על הקיר. קשה לתאר שמישהו, בהתקף של סימפטיה ונוסטלגיה, יפרק גלגל הגה ממודרנית כלשהי, ויתלה אותו על קיר בסלונו.
אגב, כשכתבתי את זה, ההגה ברכב המודרני עוד לא היה מקושט בעשרות מתגים, ועוד לא איבד את צורתו העגולה לטובת נהגים בעלי כרס מטופחת.
הגה נארדי. יש לו מה לספר אך הוא שותק, כי הוא גמר את סדרת ההרפתקאות ונח תלוי על הקיר
גופות פלסטיק
ההגאים של המודרניות לא מעבירים מידע על צרות בגלגלים הקדמיים, המחפשים את אחיזת הכביש, ואף בקושי ניכרים בהם סימני חיים. הגאים אלה מוטלים בידינו כמו גוף מת, ואנו אפילו לא מרגישים שהם עומדים להתיישר אחרי סיבוב.
וזה עוד נכתב לפני ההתפרצות של הגה הכוח החשמלי.
הרגשת שייך, חביבי
במכונית של פעם הרגשת שייך, כי היא הייתה שלך, לא מליסינג, והיית מסוגל להגיש לה עזרה כאשר היא חשה ברע, ולא נאלצת למסור אותה למכונאי אנונימי. גם במדינה של פעם הרגשת שייך יותר, כי היא הייתה שלך, ולא של אוליגרכים, הנחשבים כאן הולי-גרכים.
רצה מאצ'ו, קיבל יהודי
הייתי מעדיף לדבר עם התיכוניסטים בעירוני ה' על מכוניות ועל נהיגה, ולא על שואה. זה היה קל יותר לי, ובוודאי גם להם. כנראה לא יהיה לי מנוס אלא לספר לצעירים על הראיון שערך איתי יעקב אגמון בגלי צה"ל לפני כשלושים שנה, בתוכנית השיחות האישיות המפורסמת שלו – ראיון שבו השתלבו שני הנושאים, רכב ושואה, שבעולם הנורמטיבי נחשבים כמו שתי פלנטות.
אגמון, איש תיאטרון ומראיין אגדי, פתח את השיחה איתי בווידוי. "אני מודה שמעולם לא שמעתי עליך, אדוארד, אבל התחקירנים שלי הם קוראים שרופים שלך וביקשו שאראיין אותך". ואז שאל אגמון בנימה דרמטית-אינטימית: "מה יש בהן, במכוניות, שהן שיגעו אותך והשתלטו על חייך?". להפתעתו, עניתי ש"אני חייב למכוניות את חזרתי לחיים שפויים, אחרי זוועות השואה".
כנראה, התחקירנים קוראי "טורבו" לא עדכנו את מר אגמון שעורך ירחון טורבו, "המאצ'ו החולה על מכוניות", הוא ניצול שואה. ניצול בעל מזל, שהמכוניות החליטו לספק לו את העזרה הפסיכולוגית הנדרשת כדי שינסה לשכוח את הזוועות הרשומות אצלו בביוגרפיה.
גִ'יפִּית הִיפִּית: בהשקות דגמים חדשים ובתערוכות הרכב של פרנקפורט, פאריס וז'נבה מקובל לראיין מתכנני מכוניות ומהנדסים של מנועים, תיבות הילוכים ושלדות. חשבתי באחרונה מה היה קורה לוּ היינו מראיינים את המכונית עצמה, ופונים אליה עם מיקרופון.
למשל: מה הייתה מספרת לנו הג'יפ Chief של Wrangler, יצירת מופת של ברוק סטיבנס, שהגיעה לשוק ב-1974 ויצאה מפסי הייצור במשך תשע שנים (מי אמר שג'יפ זה בהכרח זכר?).
גברת ג'יפ Chief – האֵם הרוחנית של הז'אנר – נראית חכמה, אינטליגנטית וידידותית. הבטתי בעיניה העגולות, וניסיתי לדמיין מה היא הייתה אומרת לנו על השקפת עולמה.
והנה, על הקשיש המורשה נפלה מלכודת בלתי צפויה, כאשר ג'יפית זו מסרה את רשות הדיבור לרדיו-טייפ שלה, שהשמיע בארבעת רמקוליו את להקת The Who, המצטיינת בפרשנותה לגבי החברה הבורגנית של שנות השישים.
"יש לי תקווה שאמות לפני שאזדקן", שרו חברי The Who בשמה של הגברת בכחול-לבן
טיפ טיפה
את גלגל ההגה מומלץ להחזיק בחוזקה בשתי ידיים, בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים". בפניות יש "למשוך" את הגלגל, ולא לדחוף אותו. לפני סיבוב חד או סיבוב פרסה יש להשתדל להימנע מהצלבת ידיים, ובמקום זאת לתפוס את הגלגל בחלקו העליון.
מול ההגה יש לשבת במרחק שבו פרק יד מתוח שלנו ייגע בקלות בחלקו העליון של גלגל ההגה, מבלי שניאלץ לרכון קדימה. בכל התמרונים צריך גב הנהג להיות צמוד למשענת, הניצבת ב-90 מעלות ביחס לרצפה.
מומלץ להחזיק את גלגל ההגה בחוזקה, כדי להיות מוכנים לביצוע תגובה מיידית שנדרשת – במיוחד בכביש משובש המפתיע במהמורות, או בהיכנס הרכב לשלוליות מים הגורמות לאיבוד אחיזה.
שואלים את אדוארד
מוטי: בהמשך לתשובתך אליי בשבוע שעבר: אולי אכן עדיף, כעצתך, "יותר אוטו", גם אם זה אומר לרדת בשנתון.
אני מתחיל להיות עצמאי, ומחפש רכב שיהיה לי איתו שקט, בלי תקלות מיותרות ועם צריכת דלק כמה שיותר נוחה לכיס. על מה היית ממליץ במשומשות בתקציב של כ-45 אלף שקלים, שייתן כמה שיותר "אוטו פר שקל"?
תשובה: אף מכונית משומשת לא מבטיחה "שקט מתקלות", אם לא תכין אותה מראש לפרק החיים במחיצתך. בדרך כלל צריך להשקיע בהתקנתה לקראת הקדנציה החדשה: להחליף לה חגורת טיימינג, בולמים, צמיגים, דיסקיות מעצורים, מצתים, שמנים ומסננים. לא הכול בבת אחת, כמובן.
בגלל האמינות שמפגינות היפניות והקוריאניות כדאי לך לחפש בתפריט של האסייתיות – ועם זאת, לא לפסול מראש את האירופיות, אם תמצא אחת מבית טוב.
ניתאי: אני מתלבט בין שני סוגי רכב מודל 2010, סוזוקי סוויפט ופולקסוואגן גולף. על איזה דגם אתה ממליץ, ומה המגרעות של כל אחד מהם?
תשובה: גולף מחזיקה ביתרון ברור, לא רק מול סוויפט אלא גם מול רוב מתחרותיה.
רק קח בחשבון שאם המועמדת שלך מבית פולקסוואגן מצוידת במנוע TSI ובגיר DSG, אז האחריות על תיבת הילוכים זו פגה כבר, ותיקון עתידי שלה יעלה ביוקר – מה שמעמיד את כדאיות העסקה בספק.
משה טננבאום: אנחנו זוג צעיר שבקרוב הולך להביא ילד לעולם. בעוונותיי קניתי טויוטה קורולה 2000 מבלי לעשות בדיקה לפני קנייה, וקיבלתי חתול בשק… המון תקלות שתיקונן עלה לי בכסף רב. הרכב עומד על קילומטראז' של 140 אלף, ואין היסטוריית טיפולים מהבעלים הקודמים (ככל הנראה גם לא ממש היו). איזה טיפול כדאי לעשות לו לפי הקילומטראז'? בנוסף לזה, בסוף השנה אני מתכנן למכור אותו ולקנות רכב סופר מיני חדש.
אני יודע שאתה ממליץ על סוזוקי סוויפט, אך לפי נתונים טכניים היא נחותה ממתחרותיה הן בצריכת דלק והן בגודל ונפח מטען. התקציב שלי הוא 45 אלף שקלים, ואני מעוניין ברכב אוטומט שיספק אותי ויהיה יחסית חדש (שנתונים 2010-2011), וכמובן חסכוני ושיוכל לסחוב כמו שצריך גם בעליות. הדגמים שחשבתי עליהם הם פאביה, איביזה, רומסטר (שמצוידים במנוע 1.2 טורבו שבעה הילוכים, אבל טיפוליהם יקרים), ואולי טויוטה אאוריס או משפחתית משנה קצת יותר ישנה, 2008. מבין הדגמים שנתתי, על מה היית ממליץ? והאם יש לך עצה לעוד רכב חוץ מסוזוקי סוויפט?
תשובה: אם כבר השקעת כסף רב כדי להעמיד את קורולה על גלגליה, אז כדאי לדעתי, כדי לא לצאת פראייר, להוציא ממנה קצת נחת בשנה-שנתיים הקרובות, ורק בהמשך לחשוב על מכונית אחרת. כל האופציות שציינת ראויות למחשבה, אך אל תשכח שבחירה בגיר DSG, כפי שהזכרתי לקורא ניתאי, עלולה להפתיע, לא בהכרח לטובה. שהרי רק בעת האחרונה השתחרר גיר ה-DSG ממחלות הילדות, כך לפחות אומרים.
מכונית הנפש 