אני משוטט בגן ההשפלות, לבוש בשכפ"ץ הוותיק שהבאתי כמזכרת ממלחמת יום הכיפורים
בכוח הפרדוקס, דוֹדִי הגורל, שחי ודואג לי אי-שם מלמעלה, התעורר משֵינָה ברגע הנכון. הוא התיישב על הקשת כאילו הייתה סוסו, ובנדיבות יוצאת דופן ממשיך לשלוח מבחר השפלות למזוכיסט חובבן כמוני. תודה, כבודו. התרגלתי למתנותיך.
ודאי שאין לבלבל בין סתם השפלה ובין אסון אמיתי, כמו טראומה נוסח גטו למשל. אפילו המקרה של חיסול כל הסרטים שביימתי במשך 15 שנותיי בתחנת הטלוויזיה רוממה – סרטיי שנזרקו לפח זבל עקב מעשה אכזרי שביצעו "איתי לנדסברג וכנופייתו", כפי שנאמר לי בארכיון התחנה – נמצא על הגבול הדק שבין השפלה ואסון.
לפי השקפתו של הפילוסוף היידגר (1889-1976), בן זוגו ומורה דרכה של חנה ארנדט, השפלות מסוגלות לחסל חלשים, אך גם לחזק את החזקים. הקשיש המורשה שבי נמצא אי-שם באמצע, בין חולשה וכוח עמידה, בואכה צפונה ועוד קצת.
וכעת הוא פותח קלסר בידידו וורד ומצרף השפלה אל השפלה – כדי לא לשכוח חלילה את יקרות אלה, ואף, בכוח ההיפוך הפִּלְאִי של הכתיבה, ליהנות מהן מול המחשב.
ההשפלה כידידת אמת
לפי חוק ההשפלות, מכה בלתי צפויה מגיעה תמיד אחרי פטה מורגנה הלואטת לאוזניך שקר כאילו הולך לך ממש טוב.
אלא שאין להתייחס להשפלה בחשדנות או בעוינות; השפלה הרי אינה נושכת. למעשה, עם ההשפלה הנכונה אפשר אפילו לחגוג סדר פסח, אם במקרה נשארת לבדך. בדוּק ועוד איך בדוּק.
השפלות מהעבר הרחוק
טעמתי השפלה כואבת בתחילת שנות ה-60, בספיישל סטייג' (נסיעה נגד השעון) בראלי אזורי בפולין, כאשר כחצי קילומטר לקו הגמר, בסיבוב חד, איבדה ב-מ-וו 700 CS שלי, בוגדנית כפייתית, את גלגלה האחורי-ימני, במתכוון כנראה, וכך נטלה מבעליה את האפשרות לחזור הביתה עם התואר 'אלוף ורשה'.
אבל זה עוד כלום. כי שלוש שנים אחר כך, בראלי פולני רציני יותר שהתקיים במסגרת אליפות אירופה, הלך לי במשך יומיים ממש כמו בחלום. היה ברור שנקודות הזכייה נמצאות כבר בכיסי, שהגביע יגור איתנו, ושהצרפתים ממחלקת הספורט של רנו, שהתקינו למעני את גורדיני, יהיו שבעי רצון שבחרו בי. כך חשבתי. אך ההשפלה חמדה לצון והגיחה שוב בספיישל סטייג' האחרון, שנערך בערפל כבד. להפתעתי, ולהפתעתו של חברי הנווט, גורדיני הכחולה לא הבחינה בסיבוב. היא נסעה ישר, ביצעה סאלטה, נחתה, התהפכה ועצרה בארבעה גלגלים למעלה.
נשארה לי באיזה מקום תמונה: אני שוכב פרקדן על הגג ההרוס של גורדיני, ורעייתי השנייה עומדת בצד לבושה בפרצוף יום כיפור. אמצא את התמונה ואפרסם אותה בבלוג ככתבה וכלשונה.
סיפור פיגמליון הפולני
וקרה גם, אי-אז בצעירותי, שנשארתי לבד בביתי הצנוע בלודז', מדוכא עד עפר. הַשְפָּלָת הנטישה פגעה בי קשות: לא רק שסבלתי ממחסום כתיבה אשר קיפח את פרנסתי ואף כיסח אותה – אלא שבנוסף קפצה עליי בושה מוגברת פעמיים בחודש לפחות, כאשר כמבקר תרבות הייתי מוזמן לאיזו תערוכה או לפרמיירה חגיגית בתיאטרון, והעדפתי להישאר בבית כדי לא לספוג מבטים וצקצוקי רכילות, ולשמוע שאלות כמו "היכן רעייתך?" ו"מה שלומה?"
עבר זמן-מה, ובשלב מסוים המראֶה המצודד של עוזרת הספר סיפק לי פתרון פלא. בקיצור, הזמנתי את הגברת הצעירה והיפה ללכת איתי להצגה. לשמחתי, היא הסכימה בהתרגשות.
את יציאת הראווה עם נערת המספרה היפה תכננתי בדקדקנות: בחרתי בקפידה את האיפור של בת לווייתי, את לבושה ואת אביזריה, לבל תיראה המונית או ככפרייה, ובהתקרב ערב הפרמיירה היוקרתית אף הגדלתי לעשות: מכיוון שידעתי שעוזרת הספר היא בחורה חביבה אך פשוטה, וחששתי שתעשה בושות ותתבע ממני בקול רם, ביושבנו באולם, איזה הסבר לגבי ההתרחשויות על הבמה – הסברתי לה מראש את פרטי העלילה, פרי עטו של המחזאי המוכשר יז'י שַנְיָאבְסקי (1886-1970), כדי שהם יהיו ברורים לה לאשורם.
בהערת אגב נספר כי מחזותיו של שניאבסקי כונו 'תיאטרון החלומות' משום שהייתה סביבם אווירה של פולחן, מין יראת הערצה. באולמות שבהם הוצגו מחזות אלה שרר תמיד שקט מוחלט. הקהל זיהה את נשגבותה של היצירה ואיש לא צייץ ולא השתעל.
הגיע ערב הפרמיירה של המחזה הקצר 'אמא'. נכנסנו לאולם התיאטרון המהודר והתיישבנו בשורה הראשונה, למרגלות הבמה ולצד מכריי – עיתונאים, במאים, סופרים, משוררים, ידוענים ואמנים מקומיים למיניהם, ציירים, מוזיקאים וכו'. כפי שצפיתי, הצדודית המושלמת של הגברת שלצדי עשתה רושם על אנשי הבוהמה, והם זנו בה את עיניהם מבלי להסתיר את סקרנותם. הייתי די גאה ברעיון להביא אותה.
הקריינית
האורות כבו, המסך עלה, ההצגה החלה. שחקנית ידועה גילמה את הגיבורה הראשית במחזה, דמות של אשת עיר גדולה הנוסעת ברכבת שנתקעת על פסים עמוסי שלג, ונכנסת להתחמם בבית כפרי קטן.
על הבמה נפתחה דלת לבית כפרי. נכנסה השחקנית המהוללת, מזוודה בידה. היא התיישבה, קיבלה מהכפרייה כוס חלב חם – ובאותו רגע פילחה את הדממה באולם צווחת ניצחון של בת לווייתי. עוזרת הספר הודיעה לי, בקול רם וצוהל שהגיע עד יושבי היציעים הרחוקים, שהיא מכירה היטב את שחקנית זו משום שהיא חפפה לה פעם שיער במספרה שהיא עובדת בה.
"רחצתי לה ראש לפני שאלפרד בנה לה את התסרוקת היפה הזו!", הכריזה עוזרת הספר בגאווה, ואוזניי הרכינו את עצמן בבושה, בעוד אוזניהם של מכריי נזקפו דווקא. שעשוע-לאיד נמרח על פניהם.
הלוואי שהתקרה תיפול עלינו! התפללתי לחינם, כי שום התפתחות אמנותית במחזה כבר לא הצליחה לסובב את ראשיהם של עמיתיי חזרה אל הבמה. כולם חיכו לשמוע עוד איזו פנינה מפיה של הגברת, אשר בחרתיה כתפאורה בלבד. עוזרת הספר, מצדה, טעתה לחשוב שהיא גונבת את ההצגה, והמשיכה לגלגל קריינות שהורידה אותי במבוכה שְאוֹלָה.
ניסיתי לברוח מהאולם תכף כשהמסך ירד, אך מכריי שאלו, בחיוך נבזי משהו, מדוע שאנו, כלומר אני והגברת, לא נישאר לקוקטייל החגיגי ולמפגש עם הבמאי והשחקנים. "כן! כן!", קפצה עוזרת הספר בהתלהבות עזה. בלית ברירה נשארתי איתה ושתיתי מכוס ההשפלה עד תומה.
למחרת התנעתי את שלושת הצילינדרים של סירנה, ומרוב בושה עזבתי את ביתי בלודז' ונסעתי לוורשה, לחפש שם ארבע קירות צנועים שביניהם אוכל לסבול באין מפריע.
ההשפלות ממריאות לאט
בפדיחה עם הספרית היה לפחות איזה חן קומי. אפשר גם לראות במקרה חטא ועונשו: התייחסתי לבחורה כאל תכשיט לתצוגה, ובאתי על גמולי.
אך קשה למצוא חן רב, קומי או לא קומי, בהשפלה האחרונה שהידפקה על דלתי, שהיא צוננת למדי. הנה מסמך ההשפלה שחיבר ושלח לי מר ברדיצ'ב (כן כן, צאצאו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב):
כתוצאה ממעמדי הנוכחי כשרוי בחל"ת, מדי שבוע בשבוע אני טועם השפלה, לא בהכרח מתוקה, למראה גיליונות 'דיוקן' נטולי 'המפתחות בפנים' – וזאת לראשונה מאז הקמת העיתון. ועוד אני מקבל ממנהל המערכת אסף גלבוע הזמנה להרמת כוסית חגיגית לקראת פסח. עניתי להזמנה במילים אלה:
שלום אסף,
לא ציינת אם ההזמנה החגיגית להרמת הכוסית כוללת גם את עובדי 'מקור ראשון' שנשלחו לחל"ת על לא עוול בכפם – כמוני. עד עתה איבדנו את משכורות פברואר ומרץ, ועכשיו מתברר שגם דמי האבטלה הלכו כנראה פייפן. תודה. אשמח לשמוע ממך תגובה כדי שאוכל לעדכן את קוראיי בבלוג שלי. בכל אופן, שתהיה לכם הרמת כוסית נחמדה. אל תחכו לי, חלקו ביניכם את המתנות והתלושים.
בברכה, אדוארד
* * *
יופי של צהריים: חברי הוותיק יהודה אליאס לקח אותי ביום שישי שעבר לשני אירועים מוטוריים – למפגש של מכוניות יוקרה המאורגן במרינה של הרצליה על ידי אילן מאתר 'טורבו מגזין', ולמפגש של 'מועדון החמש' בחניון של היכל נוקיה.
נסענו במרצדס 190 SL רואדסטר האדומה של יהודה, ובשני המפגשים היא גנבה את ההצגה. אין פלא בכך, שהרי יהודה שיפץ מרצדס קלאסית זו בעצמו, לאורך מניפת זמן רחבה, באהבה, תוך השקעת מלוא כוחו ודמיונו. כל פרט במרצדס זו, כל ניקל, יריעת הבד של הגג הנפתח וכל פיסת עור הגיעו לשלמות, כאילו מרצדס זו יצאה מפס הייצור רק אתמול – ולא ב-1962.
במפגש בהרצליה פגשתי סוף-כל-סוף את ב-מ-וו Z3M קופה הכחולה, אשר עם בעליה סשה דיברתי עד עתה בטלפון בלבד. רק ביום שישי ההוא הייתה לי הזכות לגלות שסשה לא הגזים: אחותה העברייה של הלגה הבווארית שלי אכן קיימת, ואף נראתה פנטסטי כאשר חנתה ועשתה שרירים על יד מרצדס של יהודה
טיפ טיפה
אין לדעת את הגיל הממוצע של מכוניות הנמצאות בידי אזרחי ישראל, ומהו כוח המנוע הממוצע בכלים אלה. משרד התחבורה הישראלי לא מתכוון לפרסם נתונים אלה, שהיו עשויים להיות מעניינים וגם להסביר לא מעט.
אני, בכל אופן, עשיתי לי חישוב משפחתי לפי הרשימה הנוכחית של בנותיי, גילן וכוחות סוסיהן. התייחסתי לחמישייה הפותחת:
ב-מ-וו Z3M M קופה – בת 14, 321 כ"ס
הונדה CRX VTEC – בת 22, 160 כ"ס
הונדה סיוויק האצ'בק – בת 19, 190 כ"ס
אלפא רומיאו GTV – בת 30, 132 כ"ס
אלפא רומיאו 33 Ei – בת 20, 98 כ"ס
תוצאות החישוב:
הגיל הממוצע של החמישייה הוא 21 שנה (גיל יפה לבנות)
ההספק הממוצע שלהן: 180 כ"ס
אלו נתונים חיוביים דיים כדי לשמח קשיש מורשה ברגעים לא להיט
שואלים את אדוארד
משתמש אנונימי: הגִזרה של טויוטה Rav 4 בתצלום (המופיע בפוסט "משה סנה בוער") מסגירה כי המדובר באקזמפלר כלל לא צעיר שמקורו מהסדרה הראשונה, זו שיוצרה בשנים 1994-2000.
לאור תפקוד כריות האוויר, מעסיקה אותי הקושיה החשובה אם ניתן לסמוך על כריות האוויר ברגע האמת אף שגילן עולה על 15 שנה או יותר. האם קיים 'פג תוקף' למנגנון זה, שאמינותו חייבת להיות מוחלטת, נצחית ובלתי ניתנת לערעור כמו זו הנקבעת בעבור תקנים המיועדים לשיגור לחלל האוויר? האם המנגנון או הגז הכלוא במערכת, כמו גם רכיב כל שהוא, דורשים החלפה או תחזוקה לאורך השנים ?
האם ניתן להפקיד את נפשנו גם בכריות אוויר המונחות במכונית שגילה עולה על 20 או 25 שנה? מהו הגיל המרבי לתוחלת חייהן, אם ישנו כלל גיל שכזה? האם ישנם מחקרים שנערכו בנושא ?
תשובה: תוחלת החיים של כריות האוויר אינה נקובה בשום ספר חוקים, וגם לא בוויקיפדיה או גוגל. גם יצרני המכוניות עצמם לא מציינים מתי הכריות מפסיקות להיות בנות-סמכא. יוצאת מן הכלל היא חברת אאודי, הממליצה להחליף כריות מדי 12 שנה.
באשר לבדיקת תקינותה של הכרית, יש ללכת למכון דיאגנוסטי ולחבר את הרכב למחשב. כך נדע לפחות אם הכרית גורמת להודעת שגיאה, וחשוב מכך – נוודא שהיא קיימת כלל… שהרי מכוניות יד שנייה עברו לעתים אי-אלו התנגשויות, שבעקבותיהן הפכה הכרית לסמרטוט פלסטי בוהק וחסר תועלת.
יש המגדילים לעשות ומרכיבים במערכת החשמל נגד שתפקידו להטעות את מחשב הרכב ולסמן לו שהכרית קיימת. לצערנו, המחשב הדיאגנוסטי, הבודק את הכריות לפי מידת ההתנגדות החשמלית שלהן – קונה תחבולה פשוטה זו. לכן, כאשר קניתי מכונית יד שנייה (Z3M), לא הסתפקתי בדיאגנוסטיקה ממוחשבת וביקשתי שהבוחן יפרק את הפלסטיקים הדקורטיביים באופן פיזי, כדי לוודא שהכריות קיימות. זוהי השיטה המהימנה היחידה.
במוסכים ממליצים לערוך בדיקה לתפקוד הכריות אחרי עשר שנים. הערכה אופטימית בענף גורסת כי אורך חייהן של הכריות הוא 25 שנה. אישית, לא הייתי בונה על כך.
גיל שמש: עשו לי טיפול במאזדה 5:
א. הוציאו לי את שמן הגיר במקום שמן מנוע.
ב. התניעו את האוטו שלוש-ארבע דקות ללא שמן גיר.
ג. לאחר שהבינו שעשו טעות, שמו לי שמן גיר.
ד. אבל שמן המנוע, הוציאו ממנו כארבעה ליטרים כיוון שהכניסו שמן על השמן הישן.
שאלותיי:
א. האם יכול להיגרם נזק לאוטו?
ב. האם צריך להחליף את כל שמן המנוע?
ג. בהוראות היצרן כתוב שצריך שמן W305 ושמו לי 10W40. מה דעתך? האם זה משנה איזה שמן שמו?
תשובה: טיפשות יוצאת דופן, אך למזלך אין לצפות לנזק, שהרי מאזדה לא נסעה ללא שמן גיר. באשר לשמן המנוע: ודאי שצריך להחליף אותו במלואו. מסנן השמן – אם הוחלף – יכול להישאר. שמן ברמת צמיגות של 305W הוא שמן סינתטי, כמו גם שמן 5W40. ואילו השמן שמזגו לך, 10W40, הוא שמן חצי סינתטי בדרך כלל. ודאי שהמומלץ הוא סינתטי מלא. אני משתמש בשמן הסינתטי של קסטרול.
גיל שמש בשאלת המשך: אשתי מסרה ש(במוסך) נסעו כחצי מטר עם האוטו, ברוורס. האם עדיין לא צפוי נזק לתיבת ההילוכים? ולגבי שמן המנוע: האם זה קריטי להחליף את השמן במהירות, או שאפשר לנסוע עם האוטו עוד יום-יומיים?
תשובה: הטיפשים במוסך עשו לכם רק טובה, כי הם החליפו שמן גיר וזה דבר חיובי שבארצנו נוטים לנסות להתחמק ממנו. זאת, מכיוון שמדובר בהליך עמלני במקצת: שמן הגיר אינו מתרוקן כולו במכה אחת אלא דורש ניקוז החוצה בשלבים. למעשה, אחרי ריקון ראשון, חצי-שליש מכמות השמן נותרים עדיין בתיבת ההילוכים (האוטומטית כמובן) – כך שה'נסיעה' הזעירה והעדינה ברוורס שבוצעה במאזדה, אין בכוחה להזיק.
באשר לדחיפות ההחלפה של שמן המנוע – אין צורך בטיפול מיידי. עיכוב של שבוע ואף שבועיים לא יחולל נזק.
חוץ מלצפות בסכנת נפשות ובהרס העצוב של שתי מכוניות טובות, גילינו איך סתם תאונת דרכים הופכת לסיפור בנוסח פרנץ קפקא
בצהרי היום טיילנו את רגלינו בגן של שכונת המשתלה, אני על 2X2 ושייקה על 4X4. והנה, ממש מולנו, התרחש מחזה מקפיא דם: אאודי 8 כהה, מסִמְלֵי המצליחנות העברית, שנסעה תחילה נורמטיבי לגמרי ברחוב משה סנה המוביל מהכפר-הירוק לכיוון מסעדת הפיל וצהלה – החליטה פתאום לבצע פרסה בצומת מקס ברוד אף כי מותר בו לנסוע רק ישר.
באותו רגע ממש נסעה בטויוטה ראב 4 אפורה אישה בגיל המטופל בהתרגשות על ידי הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק. היא המשיכה בדרכה באותו משה סנה כמו האאודי, רק בכיוון ההפוך, בואכה הכפר-הירוק.
ראב 4 לא הבחינה כנראה באאודי 8 שהגיחה מולה דאוס-אקס-מכינה, כלומר בהפתעה מושלמת, התעצבנה – והכניסה בלימוזינה המפחידה מכה אנרגטית. כתוצאה מהמפגש הבלתי רצוי בעליל ביצעה האאודי השחורה צלחת מרשימה, בעוד שהטויוטה הפוגעת נזרקה עד לתמרור 'עצור', ואכן עצרה תחתיו.
"שב פה על הספסל", ביקשתי בפולנית מכלבי ישעיהו (שייקה) אטלר, "כי אבא רץ להגיש עזרה לנפגעים".
מוקד 100 (דקות?)
כעבור דקה או שתיים ישבה כבר הנהגת על המדרכה וחיכתה לאמבולנס, שהגיע אחרי 40 דקות. מעתה ואילך, מול הגן השקט של שייקה, החל להתגלגל סיפור מעניין, כולו ברקע של פסקול מצמרר: הצופר של ראב 4, שלא הפסיק לשלוח את יבבותיו השמיימה.
התגלה גם שברגעים אלה של מצוקה, עזרה ממשית לנפשות הפועלות (גיבורי ההתנגשות) מגיעה רק מבני המשפחות, שהזדעקו לזירה מיד אחרי שהובהלו טלפונית. מהר יותר ממד"א וממשטרת התנועה, שהגיעה כעבור שעה ומשהו.
אבאל'ה בר-מזל
נהג האאודי 8 בעלת מנוע 3.2 ליטרים, אותו קשיש בלתי מורשה שגרם לתאונה, הזעיק את בנו, שאף הוא הגיע באאודי, Q5 לבנה 2.0 טורבו.
הבן התייחס לאבאל'ה בעדינות ובהבנה, מה שדיבר ללבי. משום שאילו אני, קשיש מורשה, הייתי מבצע תרגיל דומה המזלזל בחוק, בני היה מתייחס אליי באלימות, ולא רק מילולית. לא בגלל המעשה עצמו, פרסה במקום אסור – שהרי מי מאיתנו לא עולל תרגיל דומה – אלא בגלל העובדה הפרוזאית שזלזלתי בטויוטה ראב 4 המתקרבת מהכיוון הנגדי.
פינוי ברגישות ובנחישות
"לוּ כריות האוויר לא היו פועלות כראוי בטויוטה שלכם, הלא צעירה במיוחד – אשתך לא הייתה יוצאת מהאוטו על רגליה", אמרתי לבעלה הנרגש של הנהגת.
בעלה של הנהגת המותקפת, כמו בנו של הקשיש הפוגע – לא דיברו זה עם זה, אלא רק הזמינו שניהם רכבי גרר.
מה היה קורה ללא נוכחותם? הרי הגברת מטויוטה הועברה לחדר מיון, והקשיש העבריין מהאאודי נאחז הלם ולא ממש תפקד. האם ללא העזרה המשפחתית היו הגרוטאות עומדות עד עצם שורה זו בפינת הרחובות משה סנה ומקס ברוד?
חוק טבע שניוטון לא הכיר
חרף עוצמת ההתנגשות הכריות באאודי לא נפתחו, אך הקשיש שנהג בה ברשלנות לא נפגע כי לפי חוק הטבע, לקשישים עבריים מגיע לגמור את חייהם במיטה.
זו הסיבה שזלזלתי בגילוי של המוסכניק, אשר הבחין כי בבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קופה, הדיודה של כריות האוויר דולקת בחצי כוחה.
"אינני מתכנן לבצע התנגשות", הסברתי לו.
בינה עם סלסול בקצוות
פרסת-הפתע של נהג האאודי הבהילה אותי, אך לא הפתיעה. מי יודע טוב ממני שבגיל ההתבגרות המוגזמת, בְּנֵי גזע הקשישים מסוגלים להחליט משהו לא סטנדרטי, שהרי מחשבות הקשישים (מורשים ובלתי מורשים) סובלות מטרלול מסוים המלוּוֶה בקוצר-ראות לגבי השלכותיו.
לא רק גיל מופקע עשוי לייצר נהיגה נגועת-גחמות. גם בני אנוש צעירים מסוגלים לעולל פתאום משהו לא נורמטיבי בגלל אינספור סיבות, החל בטיפשות מלידה ועד אלכוהול, סמים, תרופות מטמטמות חושים, ברוגז עם משהו או מישהו, שיחת טלפון, שליחת סמ"ס או סתם עייפות.
תשכחו מהניו-אייג'. הֶיוּ פֶּסִימִים
כדי שנשרוד בג'ונגל ולא ניפול טרף למלתעות הסטטיסטיקה, נשאר לנו רק ללפות את ההגה בשתי ידיים ובחוזקה, ולגלגל תרחישים פסימיים בעליל, כלומר: לדמיין ללא הרף מה עלול להשתבש במצב שאנו נמצאים בו על הכביש, וכיצד עלינו להגיב לאירוע בלתי צפוי זה.
כי כאשר אנו נמצאים ברכב "כל העולם נגדנו" – כפי שלימד את היישוב הציוני דוד בן-גוריון, ואחר כך המשיכוּ להטיף לכך תלמידיו.
הפילוסוף פִּירוֹן צדק
פרנויה עדינה, מתוקה, שהבעבוע שלה ידידותי, כזו הנדרשת על הכביש, לוחשת לנו לאוזן (כפי שהשטן לוחש לאוזנו של הארנב באגס-באני בסרטים המצוירים) שבריא יותר להיות סקפטי:
לא להאמין לאיתותים, אלא לקחת בחשבון שהמכונית המאותתת ימינה עשויה לחתוך שמאלה דווקא.
לחשוד שהנהג שלפנינו, המדליק סתם כך את אורות המעצורים וכבר הצלחנו להתרגל לכך בירידה מהקסטל – עוצר פתאום באמת, גם אם (שוב) ללא סיבה נראית לעין.
לחשוש שמכונית חונה תפער פתע את דלתותיה.
לדמיין שבצומת ירוק מישהו פרוע או רדום יתפרץ למרחב 'שלנו'.
בקיצור, על הכביש יש לסגל את הפילוסופיה של פִּירוֹן, המטילה ספק בכול (ובמיוחד בתבונה האנושית).
בשבח הגלגל החמישי
פרנויה חיובית דורשת לשכוח לגמרי מהשטות הזו שנקראת 'זכויות', כי במצב הנוכחי של כבישינו המפחידים – ההיאחזות ב"אבל זו זכותנו!" (כי אנו בצד ימין, כי בכביש ראשי וכך הלאה) עלולה להמיט צרות.
כך קרה עם נהגת הטויוטה, שהייתה לה זכות לגיטימית כביכול לנסוע במהירות שפויה מבלי לצפות להפתעה מרה בדמותו של קשיש לא מורשה המתפרץ אל מסלולה בפרסה אסורה. לוּ נהגת זו הייתה מוסיפה למנטליות שלה גלגל חמישי של פרנויה, היא הייתה לוקחת בחשבון שבצומת שהיא קרבה אליו עלול להתרחש אירוע מפוקפק. אמנם החוק אינו דורש זאת, אך לפני צומת יש להוריד מהירות גם כאשר הירוק דולק, או לפחות לרפרף את כף הרגל מעל דוושת המעצורים.
שהרי תמיד מסכנת אותנו האפשרות הלא מופרכת שניפגש עם הגרסה היהודית למתאבד שיעי.
זה לא הזמן לקולנוע
זכור לי שפעם, בחזרה מאילת, נתקעתי אחרי אוטובוס ולא עקפתי אותו בגלל מכוניות שנסעו ממול. עד שברגע מסוים גיליתי מולי כביש ריק, והתחלתי לעקוף את האגד. פתאום ראיתי שהאוטובוס עוצר בכל כוחו. במקום להמשיך בעקיפה (פרנויה, פרנויה) – גם אני הפעלתי את הבלמים, ובאותו רגע נגלתה מולי מכונית. מכונית חיה, לא פטה-מורגנה!
כנראה, היא נסחפה אל הצד השמאלי של הכביש כי נהגה נרדם או משהו, והאוטובוס הסתיר אותה תחילה ממני, ואחר כך בלם כדי לא להיכנס בה.
בחלקיקי שנייה ראיתי את המכונית דוהרת אליי במהירות ובפול-פריים קולנועי – מחזה מפחיד שבקֶרֶב טמבלים מקובל להפטיר עליו "ברגע זה ראיתי את כל חיי חולפים מולי".
אני לא ראיתי שום סרט ביוגרפי, אלא רק הצמדתי את מכוניתי לאוטובוס הכי קרוב שאפשר. ראי הצד הימני נשבר, והמכונית שממול קטפה לי את הראי השמאלי.
גדג'ט נפשי
פרנויה טובה יותר מכל מכשיר רדאר "מונע תאונות", כפי שמנסים המוֹכרים לשכנע. לנהגת שהקשיש באאודי ניסה לצוד לא היה עוזר, לוּ ראב 4 שלה הייתה מצוידת ברדאר פלא כזה, אשר לגביי מרדים את החושים (ומעורר רק אחיזת עיניים). ואפילו אורי גלר בכבודו ובעצמו היה יושב לצד נהגת הטויוטה במושב הימני, זה עדיין לא היה עוזר לה.
רק גדג'ט נפשי בשם 'פרנויה' היה מסוגל להצילה. בלעדיו, הנהגת לא הספיקה אפילו להפעיל את הברקסים.
הייה מרובע בביתך וזורם בצאתך
אגב, הנהג המקומי זקוק לא רק לעזרתה של דודה פרנויה – אלא זקוק גם לקצת סכיזופרניה, במיוחד כשהוא נוהג בחו"ל.
שהרי באיטליה המשטרה לא מתרגשת מפניות שמאלה באור אדום, ובלבד שין אף אחד ממול או מצד ימין. גם המשטרה הפולנית לא עושה עניין מתרגילים אסורים, שבזכותם התנועה שוטפת יותר. לא רק פניות שמאלה-ימינה באדום זוכות אצל הגויים ביחס סלחני אלא גם הגזמה במהירות ומעידות עירוניות קטנות כמו חניה על מדרכה.
ואחר כך חוזרים ארצה כדי להיתקל בשוטר שעיניו רושפות אש למראה ווזווז זקן עם כלב ג'ינג'י.
טיפ טיפה
לוּ אותו קשיש אשר בפינת הרחובות משה סנה-מקס ברוד נכנס בטויוטה ראב 4 וריסק אותה היה קונה, במקום אאודי 8 שלו, את אינפיניטי Q50 – אז הוא היה יכול לפחות לטעון להגנתו שהוא לא ביצע כלל סיבוב פרסה אסור, אלא ההגה של רכבו עשה זאת על דעת עצמו!
כי אינפיניטי Q50, אשר שיווקה בארץ החל בימים אלה, מצוידת במערכת היגוי חדשנית הנקראת Steer-by-Wire. מערכת מתקדמת זו מתבססת על העיקרון הבא: גלגל ההגה אינו מחובר לגלגלים באופן מכני כמו במכוניות רגילות, אלא רק מעביר פקודות לחיישנים, המפעילים אחד משלושה מחשבים (אחד שעובד, ושניים שנמצאים בכוננות למקרה שהמחשב העמלן יתקלקל). רק כעת, כאשר פקודת הנהג מוזנת במחשב, הוא מעביר אותה לשני מנועים חשמליים, המסובבים את הגלגלים בהתאם לסוג הפנייה המבוקש.
במבחן דרכים שאנו מתכננים לבצע באינפיניטי Q50 נרחיב בחידוש מעניין זה, שלא ברור אם הוא גאוני או טרחני.
שואלים את אדוארד
אלי הרשקוביץ: כתבת לגבי נסיעה בסל"ד נמוך שאמנם ניתן לחסוך כך בדלק, אך זה בא על חשבון המנוע. האם הדבר נכון גם לגבי רכב אוטומטי? (שמחליט בעצמו על ההילוך המתאים).
תשובה: כל כמה שאינני חסיד של תיבות הילוכים אוטומטיות, וכל כמה שאני מעדיף עליהן תיבות הילוכים ידניות – אני מוכרח בכל זאת להודות שתיבות אוטומטיות שומרות היטב על תנאים אופטימליים של עבודת המנוע. גם גיר אוטומטי בנוסח טיפטרוניק מתקן את שגיאות הנהג, ומחליף הילוך לגבוה יותר כדי שהמנוע לא יעבוד בסל"ד גבוה מדי.
מאליו מובן שגיר אוטומטי מתקן גם את שגיאת הנהג ההפוכה: נסיעה בטורים נמוכים מדי. כתוצאה, מנועים שעבדו בשיתוף פעולה עם תיבות הילוכים אוטומטיות נהנים מחיים ארוכים יותר.
ישראל: קצת חדשות: המוסך המרכזי של אלפא התפרק, מוטי כבר מזמן עזב שם לאחר שהחליטו שלא עוברים למקום החדש שנרכש בפתח-תקווה, וגילו שמהמאורה שהם נמצאים בה בראשון בלתי אפשרי לעבוד. לפני חודש עזב גם דוד בוזגלו המנהל, אמנם לא מוטי אבל איש מקצוע. מוטי הלך לעסוק באופניים חשמליים, היית מאמין?! אבל דוד האלפיסט צעד שני רחובות מזרחה, ופתח מוסך. ולשאלתי: אני מחפש משהו בעבורי. כרגע אני עם 159 מ-2008, מה דעתך על RCZ של פיז'ו?
תשובה: במוסך הביתי של Z3M קופה שלי תלוי תצלום של מוטי מוטיל לצד למבורגיני שהוא תיקן. חשמלאי מעולה.
בעניין פיז'ו: כל זמן שלאבי ממוסך 'תלתן' עוד לא נמאס לעבוד, לא הייתי נפרד מ-159. אחריה, עשוי להיות לך צפוף ב-CRZ, שמייצרת תחושת קלאוסטרופוביה. פיז'ו זו דומה אמנם להונדה CRX שלי, אך לא במנוע. כי 1.6 THP (150-200 כ"ס), המיוצר משנת 2006 בידי ב-מ-וו והצרפתים – אכזב. וליתר דיוק: היו בעיות עם מערכת הטורבו, שרשרת הטיימינג נמתחה וסעפת הפליטה התפרקה.
הן הצרפתים (קונצרן PSA) והן הגרמנים זונחים בימים אלה את מנוע זה לטובת מנוע שלושה צילינדרים, או לטובת ארבעה צילינדרים בנפח 2.0 ליטרים (במיני קופר S החדשה, למשל).
אליה: קניתי רכב לפני כמה חודשים דייהטסו שרייד סדאן גיר רגיל יד שנייה, ואני מאוד מרוצה ממנו. אציין שאני סטודנט הלומד בירושלים ורוב הנסיעות שלי בתוך העיר.
שמתי לב שבעליות, כאשר אני מאמץ את האוטו, מחוג חום המנוע עולה, אך ברגע שאני מוריד הילוך ומתחיל לנסוע לאט המחוג יורד בחזרה ובמהירות יחסית. מובן שכאשר אני בודק את מצב השמן והמים הכול תקין. רציתי לדעת מה הסיבות שיכולות לגרום לבעיה זו.
תשובה: בעליות אכן מורידים הילוך, במיוחד במכונית קטנה, קל וחומר אם לא נוסעים לבד.
אילן: שתי שאלות יש לי אליך, אחת בנושאי רכב והשנייה קשורה לשואה.
1. פולו קלאסיק דיזל שהשעון חום שלה לא עולה כמעט מחוץ לעיר, ואילו בתוך העיר הוא מגיע לחצי ואחר כך, מחוץ לעיר, שוב צונח לאפס כמעט. מה נראית לך התקלה (חיישן טמפרטורה הוחלף)? האם אתה מכיר מוסך אמין שארצה לדרוך בו כדי לטפל ברכב בשגרה?
2. אני נדרש לעשות עבודת מחקר בעניין השואה, ורציתי לדעת אם יש נושא מעניין הראוי לדעתך לעבודה – שעוד לא נעשתה עליו ויש עליו חומרים!
תשובה: כנראה, התרמוסטט של פולו נשאר פתוח כל הזמן. קל לבדוק זאת: אחרי התנעה מניחים יד על צינור הגומי שבין ראש המנוע והרדיאטור. כאשר המנוע מתחיל לעבוד, נוזל הקירור שבתוך צינור זה אמור להיות קר. רק כאשר המנוע מגיע לטמפרטורת עבודה – נוזל הקירור אמור להתחמם.
אם אתה תושב המרכז, אני ממליץ לך על מוסך 'גז חיש' בקריית-אריה פתח-תקווה, טל' 050-9977797 (שלומי).
באשר לעבודת מחקר שעניינה השואה, הייתי מציע לך לבדוק את נושא היודנראטים, ובמיוחד את חלקה של המשטרה היהודית בגירוש תושבי הגטאות למחנות ההשמדה.
'המפתחות בפנים', שמוסף 'דיוקן' השתחרר מהם, ממשיכים את חייהם בבלוג. הקשיש המורשה מאחל להם קיימא שוקקת במחתרת
בכמה מכתבים שהתקבלו לאחרונה בג'ימייל שלי (e.teksty@gmail.com) חזרה על עצמה שאלת הקוראים "מה קורה ב'מקור ראשון'". ודאי שהייתי עונה לוּ היה לי קצה חוט כלשהו, אך בינתיים אני ניזון רק ברמזים ובאיתותים המבצבצים מתוך פקעת השמועות.
קל לחשוד שהמדור ברח כעכבר מסיפונה של ספינה טובעת, אך אין זו האמת. גם אני, כמו קוראים רבים, הופתעתי מגירושם של 'המפתחות בפנים' ממוסף 'דיוקן'. הצעתי אפילו לבעל הבית שבתקופת צרותיו הכספיות אמשיך את עבודתי חינם אין כסף כדי לעזור לעיתוננו להתאושש, אך הַצעתי לא התקבלה ו'המפתחות בפנים' מצאו עצמם מחוץ לגרסה החדשה של 'דיוקן'. סוג של סטירת לחי, אחרי שירות סדיר של 15 שנה.
וכך, בדומה לרוב עובדי 'מקור ראשון', גם אנוכי נפל לתקופה של חוסר ודאות. אמנם נודע כבר שהעיתון נמכר לגוף רציני מאוד, אך ההודעה על הרכישה לא הִפשירה את 'המפתחות בפנים' ממצב ההשעיה שלהם, שהיה אמור להימשך שבועיים אך נמתח אל אופק לא ידוע.
אנטי מחיקון
כדי לעודד את רוחי, נזכרתי שמאות מכתבים של קוראים היו נפתחים במחמאות לגבי המדור. ודאי שבשֵם הצניעות הקפיד הקשיש המורשה (אני) למחוק קטעים אלה, נעימים ככל שיהיו, ופרסם רק את ענייני הרכב. לוּ הייתי שומר את החלקים שמחקתי במכתבי הקוראים, מכנס אותם בקובץ וורד ויוצר מהם ספר עבה למזכרת – אז בימים הטרופים הנוכחיים הייתי יושב עם לפטופ באיזו פינה חשוכה ומנסה להתעודד בעזרת הקריאה.
אך "אין להצטער על גורלן של שושנים כאשר יערות בוערים", כמאמר המשורר.
שיפור בעזרת סיפור
השַבְשֶבֶת של המצב רוח מצביעה על 'לא הכי-הכי', ועל כן החליט הקשיש המורשה לרענן את נפשו בעזרת רצף סיפורים משעשעים (אותו לפחות), שהוא טרם חשף במדור הנייר. הנה הסיפור הראשון.
אבנים עסיסיות
המאה הקודמת. שנות ה-80 המאוחרות. משפחת אטלר מתארחת בספרד, באחוזה ענקית ומפוארת השייכת לסטיב מורל, ידידנו דאז, בעל יכולת מרשימה ועוד קצת וסגנון חיים מרווח (בלשון המעטה) הכולל בעלות על פרארי טסטה-רוסה, רולס-רויס מלכותית, יאכטה ובתים ואחוזות בכמה מדינות – אוצרות שאינם טבעיים למישהו השייך לגזע ילדי טהרן.
לאיש יקר זה הייתה, בנוסף לכישרון בעסקים, גם חולשה נלהבת לעולם התרבות. בהתאם לנטייה זו ניצב בגן המטופח, מול בית האורחים הנמוך שבו התנחלנו, פֶּסֶל מזרקה בנוסח פומפי, ובשטח שסביב המזרקה ראה בעל האחוזה בעיני רוחו רצפת פסיפס על רמה, כלומר קלאסית, כמו זו מארמון אלהמברה שהוא זכר ואהב.
כדי שחזונו יתגשם ויעטר את שטחי האחוזה רחבי הידיים, הזמין סטיב ממרבלה הסמוכה אמן ספרדי בעל שם, שעבד במשך כמה שבועות ועוד חודש על המוזאייקה הדקורטיבית. אלפי אבנים קטנטנות – שחורות, לבנות וצבעוניות – הודבקו אל הקרקע. הספרדי עשה שימוש בדימויים ים תיכוניים עתיקים, ספק יווניים, ספק רומיים וספק תנ"כיים. מיני דמויות של גברים מזוקנים בשמלות ארוכות אוחזים בספרים. דמויות אחרות אחזו בקָנִים ענקיים או באשכולות גפן. הן כמו צפו באוויר, רוקדות בין יצורים מוזרים ופרחים טרופיים ענקיים.
"זה לא סתם עוד חפץ אמנותי", לימד סטיב אותנו, האורחים, "אלא מוצר טכנולוגי מתקדם. מוזאייקה זו תעמוד בכל מזג אוויר, כולל גשם ושלג, אם כזה ירד כאן באיזה חורף לא טיפוסי. אפשר ללכת על המוזאייקה וגם לנסוע עליה באופניים. זה משטח חזק כמו אספלט".
טעות מעגלית
חלפו חודשיים, ותאריך הטיסה הביתה אשר ברחוב הירקון מול כיכר אתרים קרב ובא. ודאי שהייתי צריך לעזוב באחוזה הספרדית של סטיב את ראנג'רובר שלו, שהבאתי מפאריס והתרגלתי אליו, ולכן שכרתי בעיר מרבלה אופל קורסה צנועה כדי לנסוע איתה למדריד ולהשאירה בשדה התעופה.
ואז קרה הדבר הכי טיפשי שאפשר לדמיין. בִּמקום להגיע לאחוזה של סטיב בשקט, להעמיס על קורסה את המזוודות שלנו, שארזנו כבר, להגיד שלום ותודה למארחים, סטיב, אשתו אווה ובנו פיליפ, ואז לזנק למדריד – החלטתי בטיפשות לעשות רושם על הילדים, כלומר על בני ופיליפ, והתחלתי להקיף את המזרקה בקורסה.
המוזאייקה, גאוותו של סטיב, הייתה חלקה כקרח, גם בגלל טל הבוקר, מה שפיתה אותי לבצע עליה החלקות. בנסיעה בנוסח דריפט, המבוצעת נגד השעון, נהניתי מהביצועים של קורסה, המתאימה בול לפעלולים כאלה. הילדים מחאו כפיים, עד שברגע מסוים שמעתי, לחרדתי, רעש של אבנים ניתזות אל רצפת הרכב בצרור נוסח עוזי.
עצרתי, יצאתי מהאוטו – וראיתי ממש אסון: הגלגלים הקדמיים של קורסה חרצו בפסיפס שני 'חפירים' באורך של כשלושה מטרים. החפיר שבצידו החיצוני של המסלול המעגלי היה עמוק במיוחד, משום שרוב המשקל של אופל המחליקה התייצב על הגלגל הימני-קדמי. מאות אבנים צבעוניות הוחרדו ממקומן והתפזרו סביב. מה נשאר לעשות? לברוח?
למזלי, הברוֹך התרחש השכם בבוקר, כאשר המארחים שלנו עוד לא הקיצו משנתם. ירדתי על ברכיי והתחלתי לתקן את הנזק.
שבץ נא
בלית בררה וברוב בושה, החלטתי לשחזר את המוזאייקה בכוחות עצמי. התחלתי ביישור הקרקע, וקראתי לבני שיעזור לי בשחזור החלקים ההרוסים של הפסיפס. "תן לי אבן אדומה, ואחר כך צהובה ושחורה", ביקשתי, מתאמץ להיזכר בתמונה המקורית, ובני עזר לי ללקט את האבנים, שאותן הוא מצא לפעמים רחוק בתוך הדשא, והגיש לי אותן אחת אחת.
מצאתי במטבח מערוך עץ, ובמהלומות עדינות על האבנים שיבצתי מחדש, תוך שעתיים, את כל חלקי הדמויות, ההרוסות קומפלט, את בגדיהן, הלבנים בדרך כלל, את פניהן ואת תפאורת גן העדן. אחר כך עקרתי דלת מארון קיר בבית האורחים, הנחתי אותה על האבנים ששיבצתי במקומן או כמעט במקומן – ואז עליתי על דלת זו בכל כובדה של המכונית כדי ליישר את התוצאה.
כאשר גמרתי את עבודתי החזרתי את הדלת למקומה והתחלנו להעמיס את קורסה במזוודות. ואז הגיע סטיב, לבוש בגדי טניס, מחבט בידו, הפריח "בוקר טוב" והתקרב למוזאייקה. הוא הקיף רגלית את המזרקה, הביט בגיבורים שיצרתי מהאבנים הקטנות כאילו ראה אותם בפעם הראשונה, ואז פנה אליי בטון של מי שחושף סוד משפחתי מביך.
"הבן שלי", אמר לי בלחש דרמטי, "הוא לצערי פנטזיונר חסר מנוח בעל דמיון עשיר ואף פרוע", גילה המארח לאוזני.
הקשבתי לו בסקרנות כשהוא המשיך.
"פיליפ סיפר לי ולאווה בארוחת הבוקר דבר מזעזע – שאתה, באיזה אמוק מוזר, נסעת כביכול באוטו כמו מטורף סביב המזרקה, והרסת בלי רחמים את כל המוזאייקה שלי. ידעת שילדים לא מבדילים לפעמים בין חלומותיהם האיומים ובין המציאות? גם הבן שלך כזה?", חייך אליי.
"ועוד איך", עניתי בהקלה, "ועוד איך. אסור להאמין לילדינו".
הילד יצא מציאותי דווקא
אגב, פיליפ מורל מתגורר כיום בלונדון ומצליח שם מאוד כעורך דין צמרת.
מכונית משפחתית לפי אנרי קרטיה ברסון: הצלם הצרפתי הגאון אנרי קרטיה ברסון (אוגוסט 1908-אוגוסט 2004), הנחשב אבי הצילום העיתונאי המודרני, השתמש במצלמת לייקה שהייתה מצוידת, על פי רוב, בעדשת elmar 50 מ"מ. לפי קרטיה ברסון, עדשה זו מסוגלת לקלוט את העולם כמו עין אנושית. התצלום של מצלמת לייקה זו אשר ליוותה במשך עשרות שנים את קרטיה ברסון אינו זר לי, משום שברשותי נמצא אותו דגם ממש של לייקה, רק בצבע שחור. אינני מתייחס ללייקה זו כאל פריט מוזיאוני, אלא מזמין אותה מפעם לפעם להפגין את סגולותיה האמנותיות על נגטיב 35 מ"מ
טיפ טיפה
שמועה נפוצה שלפיה נהיגה בסגנון אקו-דרייבינג מניבה חיסכון של 40 אחוזים לעומת נהיגה 'רגילה' – שולחת למוסכים נהגים תמימים רבים שהתפתו לה.
ראשית, שמועה זו מגזימה באופטימיות, שכן החיסכון המושג באקו-דרייבינג אינו עולה על 15-20 אחוזים, וזאת גם כאשר מצייתים לכל המלצות השיטה: נסיעה בהתאם לתנאי הכביש, שימוש מחושב במעצורים ונסיעה בסל"ד נמוך.
אינני מזלזל חלילה בירידה של 15-20 אחוזים בצריכת הדלק, אך מחירו של חיסכון זה עשוי להיות יקר ובלתי משתלם. הסיבה: נסיעה בסל"ד נמוך מאוד בשיתוף פעולה עם הילוכים גבוהים, כהמלצת השיטה – פוגעת במנוע, משום שהיא מורידה את לחץ השמן ומטילה מאמץ הרסני על המסבים, על הטלטלים ועל הבוכנות.
בקיצור, הצורך לתקן את המנוע הפגוע כתוצאה מהאקו-דרייבינג הופך את משטר החיסכון בלתי משתלם.
חיסכון בכל מחיר אינו משתלם גם במכוניות המצוידות בגלגל תנופה כפול גוף – חלק יקר שמתקלקל עקב נסיעה מרובה בסל"ד נמוך.
שואלים את אדוארד
משתמש אנונימי: איזה באסה. השבוע לא יצא טור שבועי…
שימי לוי: הי אדוארד, הפסקת לכתוב?
תשובה: אכן, אחרי ש'המפתחות בפנים' עפו מ'דיוקן' (אולי זמנית אולי לא) שתקתי שבוע ימים בגלל סוג של מחסום כתיבה, כאילו הרגשתי "מכה קלה בכנף". למזלי, הבלוג 'מכונית הנפש' עומד על תלו.
אליהו אנטמן: אני לא יודע אם תרצה להתעסק בתקציב קטן כזה לקניית רכב, אבל ננסה בכל זאת, אין מה להפסיד.
התקציב שלנו 8,000 שקלים. אנו מחפשים רכב קטן, מיני או משפחתי, לזוג צעיר עם תינוק, אוטומט, והכי חשוב – שלא יבקר הרבה במוסך ויהיה חסכוני בעלויות תיקונים וחלפים. גם חיסכון בדלק חשוב, אבל פחות כי הרכב לא מיועד להרבה נסיעות. באילו כלי רכב אתה ממליץ להתעניין? מה הקילומטראז' הרצוי? איזה נפח מנוע – קטן או גדול?
תשובה: גם בסכום פעוט לכאורה של 8,000 שקלים אין לזלזל. במחירי השוק, שאין להם בהכרח קשר הדוק למחירון של לוי יצחק, די בתקציב שלכם כדי לקנות איזו יפנית צנועה ואמינה. כמו למשל סוזוקי סוויפט או משהו מדגמי דייהטסו.
העיקרון המנחה בחיפוש הוא לנסות לאתר מועמדת שבעליה הקודמים (ולא חשוב כמה היו) לא הזניחו אותה אלא דאגו לצרכיה. נא לא לשכוח שאחרי הקנייה תיזקקו לסכום נוסף, לא בהכרח גבוה, כדי להתקין את המכונית לקדנציה אצלכם. הווה אומר: החלפה של חגורת טיימינג, של דיסקיות מעצורים ושל הנוזלים והשמנים.
איתן אורבך: רציתי לדעת: האם סיפורך 'אונייה לאדיס-אבבה' שפרסמת בעיתון דיוקן (גיליון 850) תורגם לסרט בעבר? אם כן – האם אתה יודע אם ואיפה אפשר לראות אותו?
תשובה: מדובר בתסריט שבזמנו נקנה אמנם על ידי האמריקנים, אלא שלפי ההסכם, הזכויות על התסריט חזרו אליי. 'אונייה לאדיס-אבבה' לא זכתה לעיבוד קולנועי, לא מצד המפיקה האמריקנית ולא מצדי.
אלי הרשקוביץ: אשמח לקבל את דעתך באשר לטיפול ברכבי. על פי תיעוד הטיפולים, הרכב עבר החלפת טיימינג כבר לאחר 70 אלף ק"מ, ב-2010. היום הרכב עומד על 112 אלף ק"מ. האם כעת, ארבע שנים מההחלפה הקודמת, צריך להחליף שוב (הוראות יצרן) – או שאפשר למשוך עוד עקב הנְסוּעָה הנמוכה מההחלפה הקודמת? בלי קשר (וגם עם): על איזה מוסך אתה ממליץ באזור המרכז, מבחינת מקצועיות אך גם מבחינת מחיר? (כנראה אצטרך גם תושבות מנוע). נ"ב, בהמלצותיך הלא מעטות על המגאן – מדוע אתה נצמד לתצורת ה'מגהץ' הלא שכיחה ומתעלם מהסדאן המצויה יותר…?
תשובה: לא מומלץ לדחות את החלפת הרצועה שכן מדובר בהימור. הרי אינך יודע בוודאות אם בהחלפת הטיימינג הקודמת הוחלפו – בנוסף לרצועה – גם כל החלקים הקשורים בעבודתה, שספר הרכב ממליץ להחליפם באותו טיפול. ברוב המכוניות מחליפים, למשל, גם את משאבת המים בכל החלפה של רצועת הטיימינג. ההמלצה שלי על מגאן 'מגהץ' הייתה בהתאם לאפשרויות הכספיות של השואל. חוץ מזה, אני אוהב את הצורה של מגאן ותיקה זו. יותר מדי זמן לקח לי להתרגל אליה – מכדי לשכוח אותה. כשמדובר ברנו הטיפול מוכרח להיות מקצועי, תוך שימוש בחלקים מקוריים. המוסך המומלץ למגאן הוא אפוא 'מרכז שירות פיתוח' בהרצליה, המתמחה בדגמי רנו.
שושנה:עזרת לנו בהחלטה בעבר, לכן ארשה לעצמי לשאול: מה דעתך על טויוטה יאריס החדשה, לזוג גמלאים הנוסעים פעמיים בחודש לפחות מהמרכז לירושלים? היא במבצע משתלם עד 28.3.14.
תשובה: אני מתנצל שלא הצלחתי לענות לפני סוף המבצע. בכל אופן, הבחירה ביאריס הגיונית שכן זוהי מכונית אמינה, חביבה לנסיעה ואינה תלותית מדי בדלק.
אברהם: באפשרותי לרכוש מנכה טויוטה אוונסיס שנת ייצור 2011 שעשתה 15 אלף ק"מ במחיר מחירון, שזה אומר 95 אלף שקלים בערך. להבנתי, זה מחיר מציאה. האם הרכב הזה הוא טוב? אמין? כדאי לרכוש אותו? לא צפויות הוצאות גדולות בהמשך? תקלות? טיפולים מיוחדים? האם בסכום זה כדאי לרכוש רכב חדש אחר? אציין שאני אוהב לנהוג ברכב גדול ורחב, ופחות אוהב את הקטנים. כיום אני נוהג במיצובישי לאנסר 2006, שלצערי ראה את המוסך יותר מדי בשנה האחרונה…
תשובה: בעלי טויוטה אוונסיס משנתון זה אינם מוכנים להחליף אותה באף מכונית אחרת, כך שיש לך מזל שמצאת אחת בקילומטראז' נמוך כל כך. ייתכן רק שתתגעגע לביקורים החברתיים במוסך שסידרה לך מיצובישי לאנסר, בטוב לבה.
עמנואל: מגיע יום שישי, והדבר הראשון שאני קורא במוסף 'דיוקן' זו הכתבה 'המפתחות בפנים' – ואין! הופכים דף, עדיין אין. מחזירים שני דפים, לא קיים. העם דורש את 'המפתחות בפנים'. כי כמו מחלת הגה שאותה אי אפשר להפסיק או לעצור, כך את המדור שלך לא ייתכן להפסיק באמצע (המצב גרוע יותר מגמילה לסמים). שבת שלום והרבה יצירות כתובות.
האם הזיכרון מרעיל את באר הנפש או להפך דווקא? * פתיח זה, כמו המדור כולו, מוקדש לעורכת 'דיוקן' אורלי גולדקלנג, העוזבת כנראה את תפקידה. התרגלתי לכתוב במחשבה לעורר חיוך על פניה
בגלל צעצוע של פעם, המראֶה של מיני קופר החדשה, אדומה ובעלת גג לבן, מרגש את הקשיש המורשה.
אני מסובב את ראשי ועוקב אחריה עד שהיא מתרחקת ונעלמת בפרספקטיבה של רחוב תל-אביבי, אדישה לזיכרונותיי, ואז נופל עצב כבד על שכמי ונשמתי. אמנם קופר זו היא רק גימיק רטרו מודרני, אך היא בכל זאת מבוססת על זכר סבתהּ, מוריס מיני קופר מונטה-קארלו דגם 1964 – אותה מכונית שמכרה לי סדנת הספורט של BMC תמורת 680 ליש"ט. על מיני קופר רגילה דרשו אז הבריטים כמחצית מסכום זה.
"כל הכסף שקיבלתי ממך תמורת התסריט שכתבתי, 'אונייה לאדיס-אבבה', הלך על קופר ועל הובלתה לנמל הפולני גְדִינְיָה, כדי שאני אהיה אלוף המדינה בראלי", סיפרתי לברניס בלוך, מפיקת סרטים מקליפורניה.
טיילנו אז בלונדון ביגואר E-Type, אשר בסבלנות בריטית לימדה אותי לנהוג מהמושב הימני ולהחליף הילוכים ביד שמאל. ברחובות הצרים של הסוהו הייתי עוצר לפני כל צומת ויוצא רגלית מהתכשיט היקר כדי לבדוק אם מישהו או משהו מתקרב, משום שמִכסה המנוע הארוך של יגואר זו – שתחתיו עמלו 12 צילינדרים בְּשוּרָה – לא אִפשר זיהוי סכנות ממושב הנהג.
שארם של קרש גיהוץ
מיני קופר החדשה, משאבה ממזרית של רגשות רטרו, מזכירה לי אפיזודה נוספת, מביכה קצת, שאך בקושי זכתה לאישור מהמפקח על הווידויים: בתקופת החיפושים הארוכה והמאכזבת אחר ב-מ-וו Z3M קופה, ובגלל הלחץ של הנוסטלגיה (שאיננה רכה ונעימה כמו הדימוי שלה) – היה רגע ששקלתי לצרף אל האוסף הביתי את מיני קופר GP בגרסת JCW-2, הנוהמת 218 כ"ס. זוהי מהדורה למבינים בלבד, נטולת מושב אחורי, שבמקומו הורכב מוט מייצב.
רק אלפיים קופרים כאלה נולדו לעולם וקיבלו מחמאות, אך אני זנחתי את הרעיון לאמץ את המועמדת, שנשאה את מספר הייצור 198. נשברתי עקב הגילוי שביצועיה של GP זו אינם עולים בהרבה על אלה של הונדה CRX שלי בת ה-22. שמתי לב שלהבדיל מהיפנית שלי, הבריטית כאילו לא חיה משום שבכוח הפרדוקס – אחיזת הכביש שלה טובה מדי. כך שכדי ליהנות ממנה צריך לנסוע בה בשיטה המסוכנת, וגם אז לא בטוח ש-GP תסכים לאבד את האחיזה. היא החלטית כמו חשמלית, קשוחה כמו קרש גיהוץ ומרעישה כמו קטר, שלושה אביזרים שאין בי להיטות לספח את רוחם.
ירדתי מהרעיון ואמרתי סליחה ל-CRX.
חוליה חלשה אך נחושה
זה כבר זמן רב, שיימשך כנראה עד אחרית הישורת שלי, המראֶה של כל מכונית כמעט – ברחוב, בעיתון או בסמטאות המרשתת – מקפיץ אל הסיפון של תודעתי את הסיפור האישי הנלווה אליה. לפעמים זו סתם חוליה חסרת חשיבות באבולוציה של הֶיוֹתִי, אך נחושה בכל זאת להשתייך אל שרשרת האירועים שהשתקעו בזיכרון.
מיני GP הזכירה לי את פרשת מיני קופר – ואילו GTV 2.0 מזכירה לי את כל האלפות שהיו לי בעבר, על אינספור הסיפורים הכרוכים בכל אחת מהן. כך קרה גם עם פיז'ו 309 שפגשתי שלשום: היא הזכירה לי את העובדה שדווקא איתה נסעתי – ללא כוונה תחילה – הכי מהר מערד לים המלח. דווקא איתה ולא עם אלפת המרוצים שלי, שבאותה תקופה הייתה פראית-החֵיק שלי.
סחבק של דודתך
קיבלתי אז את פיז'ו 309 למבחן דרכים. היה זה בתקופה הקצרה שרפי גינת גייס אותי לכתיבה בשבועון הפוסט-אבנרי 'העולם הזה', אשר גינת מונה כעורכו הראשי, ושתי מזכירות המערכת שומרות המסורת התיישבו איתי בפיז'ו כדי לשחות בים המלח בבגדיהן, מה שהתגלה בהמשך.
אך בינתיים, בדרך לים, עצרנו בתחנת הדלק של ערד, ושם ראו אותנו להנאתם שני בריונים חתיכים, מקומיים או תל-אביבים, לבושים אופנתי בכל אופן. גם הם הגיעו לתחנה לפני הירידה אל הים, למזוג דלק לאונו טורבו שלהם.
הייתי כבר קשיש, אמנם עוד לא מורשה, ובכל אופן החיזיון הזה של פיז'ו GTI, נהג מבוגר ושתי בנות חימם את גבריותם. הם הסתובבו על ידנו ומלמלו ביניהם משהו בערסית, עד שאחד מהם זרק אליי בלעג סחבקי – "בוא תתחרה איתנו בירידה לים". לא עניתי אלא רק בדקתי לחץ אוויר בגלגליה של GTI באמצעות בעיטות עדינות בכף הרגל, שיטת הקשישים של אז.
מעשה זה רק חיזק את הזלזול בעיניהם של הגברברים. הם חייכו זה לזה, התיישבו באונו טורבו וחיכו שאנו נזנק.
רייס
ואני אכן זינקתי מתחנת הדלק בהילוך שני מקרטע, הקפיצות מרעידות את גופה של פיז'ו, ויצאתי אל הכביש בזהירות של יועץ השקעות. הם נסעו אחרינו, הדליקו פנסים וצפצפו, מקווים עדיין לאקשן. התעלמתי מהם וירדתי לכיוון הים ב-50 קמ"ש משהו, עד שנקעה נפשם מ-309 המשעממת התקועה מול עיניהם והם עקפו אותי בשיטה הגסה, כלומר – עקפו ובלמו, התרחקו ושוב בלמו. עד שגם המשחק הזה נמאס עליהם והם נתנו גז והחלו להתרחק.
ודאי שרק חיכיתי לרגע זה, ומיד הדבקתי את פיז'ותנו לאחוריה של אונו טורבו. הם הגיעו ל-100 קמ"ש, ואחר ל-120, ואנו צמודים לפגושָם כמו נגררת, עד שהתעצבנו ונסעו 130, שגם לנו היו מתאימים.
המשכנו לנסוע אחריהם קרוב-קרוב עד שהגענו לאזור הסיבובים הראשונים, שהכרתי על-פה והצעירים כנראה לא, משום שהם בלמו בזהירות. אלא שעדיין לא עקפתי אותם. חיכיתי עוד כמה רגעים עד שהגענו למקום מסוים שנודע בקרב הנהגים כמקטע מפחיד למדי, ושם, לפני העיקול, הזוג שבתוך אונו טורבו אכן בלם שוב – ואנו לא. הורדנו הילוך לרביעי, עקפנו אותם כאילו היו עגלה עם חמור והמשכנו חזק גם בשלושת הסיבובים הבאים, שבהם כל נהג נורמטיבי מתיישב כדבעי על דוושת הבלם ורק הקשיש המתחיל לא.
כי במקום נפלא זה, כוח צנטריפוגלי ותת-היגוי מרקידים את המכונית לכל רוחב הכביש, לששונו של הנהג והנוסעים (כך לפחות חשבתי). לבלמים אין שם תעסוקה והם מתקררים במקום להתחמם. היו אולי קוראים ספר, בינתיים.
מדוע זה חוורו פנייך
עברנו את מחרוזת הסיבובים עד העיקול המהיר האחרון, וביציאה מהם גיליתי בראי שאונו טורבו לא קיימת כבר על הכביש בשום צד של הקו הלבן. בהגיענו לישורת שינסתי את כל כוחה של GTI, מה שחולל מהירות מופרזת, אשר ממנה מזהיר ובצדק מר שמואל אבוהב, המגאפון של 'אור ירוק'.
המפלט של 309 GTI שר בצרפתית נלהבת מהאירוע החינוכי (או שמא תת-חינוכי, לפחות בעיניי כיום), וגם אני שמחתי למראה המחוגים המטיילים באחו הצפוני של מדי המהירות והסל"ד. אך שִמחתי מיהרה לגנוז את עצמה כאשר הצצתי בראי הפנימי על שתי הטרמפיסטיות היושבות במושב האחורי, וגיליתי בתדהמה שפניהן הלבינו והן שומרות בכל כוחן על פיות סגורים.
הבנתי את הרמז הדק ועצרתי את האוטו. הבנות יצאו בריצה ונעלמו מאחורי סלע, חזרו, אמרו שבכלל לא פחדו, התיישבו בפיז'ו – ואז הגיעה אונו טורבו, ששכחנו ממנה כבר.
הפעם הצעירים נסעו אחרינו במהירות סבירה, מבלי להתקרב, וכשאנו עצרנו בחוף הם המשיכו הלאה.
הופעה מַלְחוּתִית
הבנות נכנסו לים המלח בבגדיהן, מה שלא עשה רושם על אף אחד מהנופשים שישבו בחוף או שכשכו במים. רק אני לבדי נדהמתי. הבנתי שאם לא ארצה להחזיר את פיז'ו 309 לבעליה החוקיים, משפחת מנור, עם כתמי מלח על המושבים – אצטרך לחכות עד שבגדיהן של הבנות יתייבשו, מה שעומד להפוך את מבחן הבזק למבצע זוחל. וכך אכן קרה.
היפנית שאכזבה: מכוניות חדשות מוזכרות בכל הזדמנות, במיוחד במארס, לרגל תערוכת ז'נבה, הסוגרת כעת את דלתותיה. הרבה פחות, או כמעט בכלל לא, כותבים על מכוניות שייצורן הופסק, כמו ההונדות ההיברידיות CR-Z ואינסייט, או פלואנס ZE, שקע-מוביל אשר רנו הפסיקה לייצר עקב חוסר התעניינות. לי חבל על גורלה של CR-Z, שלפי היצרן היפני הייתה אמורה להמשיך את הקו של מכונית הפולחן CRX, אלא שהיא התגלתה כחלשה מדי ואנמית, וזאת חרף עזרתו הנמרצת כביכול של מנוע חשמלי. גרסת ה-Mugen (התמונה באדום) הייתה אמורה להשתיק את הביקורת לגבי CR-Z, אך גם היא לא הצליחה להתגבר על האכזבה הציבורית מהדגם
טיפ טיפה
הקורא Basmatez העיר לי שבהמלצתי האחרונה לשמירה נכונה של מערכת טורבו, שכחתי לציין כלל יסוד: הצורך להניח למנוע לעבוד בטורי סרק אחרי נסיעה, למען תצטנן הטורבינה. האמת היא שפעמיים או שלוש פרסמתי עצה זו בתת-המדור 'טיפ טיפה', שם המלצתי לא לעצור את פעולת המנוע תכף אחרי הנסיעה אלא לחכות עם הכיבוי כ-30 שניות אחרי נסיעה עירונית, ודקה או יותר אחרי נסיעה בינעירונית מאומצת. תודה על התזכורת.
שואלים את אדוארד
יוחאי: אני בעל משפחה של שלושה ילדים ומעוניין לרכוש רכב משפחתי לפי הצרכים הבאים: אמינות (שלא ראה מוסך…); אוטומט; צריכת דלק טובה; בטיחותי (כמובן); רוב הנסיעות שלנו הן עירוניות; מרווח ונוח, מרחב פנימי ובגאז'; שמירה על ערך ואפשרות למכור אותו ללא קושי בערך גבוה. אם אחרי כל הדרישות האלו יש עדיין מקום לחוויית נהיגה (הרכב אצל אשתי מרבית השבוע כך שאלו דרישות לפי הצרכים שלה…), יהיה נחמד מאוד.
התקציב שעומד לרשותי הוא עד 60 אלף שקלים. אשמח לקבל ממך כל עצה לגבי דגמים שעונים על הקריטריונים הללו. האם עדיף מליסינג בשנתון חדש יותר, או פרטי משנתון ישן יותר?
כיום אני מחזיק באלמרה פרפקט שנת 2003 שעשתה 130 אלף ק"מ בלבד. האם כדאי לתת אותה בטרייד-אין או למכור אותה עצמאית?
תשובה: ההמלצה שלי היא סקודה רומסטר בעלת מנוע 1.6 ו-16 שסתומים, המוּכר היטב מדגמי פולקסוואגן שלפני עידן TSI. המלצה נוספת היא רנו מגאן בגרסה הקודמת, זו שצורתה כמגהץ. בדומה לקליאו B, מגאן זו איננה נוטה להתרפק על מוסכים.
יחד עם זאת, במקומך לא הייתי מוותר בקלות על ניסאן אלמרה, שהיא סוסת עבודה אמינה שדומות לה לא מיוצרות כבר. שלא להזכיר את הקילומטראז' שלה, הנמוך ביחס לסיבולת של גזע מוצלח זה.
יצחק וינקלר: מה דעתך על טויוטה היאס? מה גבול הקילומטראז' לקניית רכב כזה? מה הן האלטרנטיבות בסדר גודל של 50 אלף שקלים למשפחה בת שמונה נפשות?
תשובה: טויוטה זו ידועה באפשרותה להתמודד בכבוד עם קילומטראז' נכבד – בכפוף לתחזוקה הולמת, כמובן. החלופות הטבעיות להיאס בתחום השינוע המשפחתי ההמוני הן פולקסוואגן טרנספורטר וסיטרואן ג'אמפי, ובמיוחד ג'אמפי בעלת מנוע 2.2 hdi (דיזל).
חיים, ירושלים: אבקש את התייחסותך בנושא מילוי צמיגי הרכב בחנקן. בפרסומות מדברים על היתרונות של חצי ניפוח: שמירה על יציבות, הארכת חיי הצמיג ועוד. גם אם אכן משתמשים בחנקן לצמיגי מטוסים ולרכבי מרוץ, זה לא אומר שזה מתאים ומצדיק את ההוצאה ברכב פרטי סטנדרטי. ואם זה כן כדאי, האם ניתן להוסיף ולמלא אוויר רגיל במקרה שנתקעים במקום שאין מכשיר חנקן?
תשובה: אופנת החנקן, ואף הריצה ההמונית אחריו (באירופה), החלה לפני כמה שנים ודעכה עד אפס התעניינות עקב מאמרים שקבעו כי השפעתו המיטיבה של גז זה על חיי הצמיג ובריאותו היא אפסית כמעט, ביחס לאוויר רגיל.
בעצם, אין שום בעיה במילוי הצמיג בחנקן – לבדו או מעורב באוויר – ובלבד שהוא מסופק בחינם.
מתי: מה זה גיר DSG? איך הוא עובד? יתרונות וחסרונות?
כתבת לאחרונה כי במכוניות המצוידות במחשב מנוע אתה ממליץ לחמם את המנוע לפני תחילת נסיעה כדי לחסוך בצריכת דלק. מניסיוני, עדיף להתניע ואחרי כחצי דקה להתחיל לנסוע בטורים נמוכים (לאט) של 1,500-2,000, לא יותר – ואז, תוך כקילומטר, נפתח התרמוסטט בפלנג' מים והטורים הגבוהים יורדים. לעומת זאת, בחימום במקום יש לחכות עשר דקות לפחות עד שהתרמוסטט נפתח.
תשובה: גיר DSG הוא המצאה גאונית שיתרונה הוא החלפת הילוכים מהירה מאוד המבוצעת באמצעות זוג מצמדים מופעלי מחשב, אשר מכניסים לעבודה גלגלי שיניים שמורכבים בנפרד בשתי שורות. זאת ועוד: להבדיל מתיבות הילוכים אוטומטיות רגילות, DSG שומר על חיסכון בדלק.
הצרה של רוב תיבות ההילוכים בנוסח DSG היא אמינות בעייתית – המתבטאת בצורך לבצע החלפה תקופתית של המצמדים ובשיבושים בעבודת המחשב. הטיפולים בגיר זה מסובכים ויקרים מאוד, אם הם אינם מבוצעים תחת אחריות היבואן.
מהניסיון של מוסכים שהתעסקו רבות ב-DSG אנו למדים שגם בתיבת הילוכים זו – כמו בתיבת ההילוכים האוטומטית המסורתית – מומלץ להחליף שמן גיר, אף כי ברוב המקרים ספר הרכב אינו מחייב זאת.
אגב, מאז מארס הנוכחי החלה חברת צ'מפיון מוטורס לקצר את תקופת האחריות על גיר ה-DSG מחמש שנים לשלוש, וגם חסות מקוצרת זו ניתנת רק בתנאי שהרכב לא עבר את ה-100 אלף ק"מ.
Basmatez: בתשובתך ליעקב אדר ('המפתחות בפנים' 865) לגבי מנועי הטורבו הקטנים, ציינת מפלס שמן ונהיגה עדינה בהתחלה. אני זכרתי שברשימה קודמת כלשהי כתבת גם עצה לא לכבות את המנוע מיד בתום הנסיעה, אלא לאפשר לו לפעול עוד קצת ואז לכבות, אבל לא הצלחתי לאתר את זה ברשימות שלך. זכרתי נכון? ואם כן, אז כמה זמן לאפשר למנוע לפעול לפני שמכבים?
תשובה: תודה, ראה 'טיפ טיפה' הנוכחי.
מדור זה הוא בעל בגאז' שאלות מָלֵא וכבד, ולכן ייקח לו שבוע שלם להגיע למדור הבא
בכל זאת אין בה משהו: קונצרן פיאט רקח את דגם C-4 כדי להציל את היוקרה האבודה של אלפא רומיאו, אחרי השנים הרזות שהיא הסתופפה תחת פיקודו. באופן תיאורטי, מטרה זו יכולה להתגשם, בזכות חזרתו של דגם זה להנעה אחורית, קלאסית, ודאגת המתכננים לביצועים של האיטלקייה, המושגים בעזרת מגדש טורבו והורדת משקל המכונית למינימום.
אך בגלל העיצוב החיצוני והפנימי שלה, C-4, צר לי לכתוב, מתאימה בעיקר לנשים יפות ו/או עשירות, בדומה לאביזרי אופנה המוצגים בבוטיקים של כיכר המדינה. שם, בצמוד למדרכה, נמצא גם מרחב המרעה הטבעי של C-4, שאמורה ללחך את מבטי העוברים ושבים.
כי לגביי, C-4 היא מוצג מלאכותי, ראוותני, ולא כלי ספורט חד-משמעי המתאים למסלול ולנהיגה יומיומית כאחד כמו ב-מ-וו Z3M קופה שלי. ודאי ש-C-4, בבגדיה כ'פרארי לעניים', אינה ממשיכה את הקווים והסגנון של האלפות שאהבנו. למעט החישוקים שלה (נטולי הניקל) והסמל, כלום בה לא מדבר אליי
ועכשיו, השאלות שלכם
משה: חברת ההיי-טק שבה עובד אבי מחליפה לו כלי רכב (כיום מאזדה 3). אשמח אם תעזור לנו להחליט איזו מהאפשרויות הבאות היא המתאימה ביותר לקריטריונים הבאים:
הרכב יוחלף בעוד שלוש שנים; שישה נהגים (שימוש נרחב בדלקן), מתוכם חמישה צעירים ואחד שנוהג לעבודה בעיקר (גוש עציון-ירושלים); נוחות מושב הנהג ושליטה על בקרים (אין מישהו גבוה מאוד); תא מטען גדול; הרכב יעשה 30-35 אלף ק"מ בשנה; שיהיה לו די כוח לעליות גוש עציון-בית שמש; וכמובן, חיבור של נהג-רכב-כביש והנאת נהיגה (יש מצבים נדירים של נסיעות ארוכות בנוכחות חמישה מבוגרים, אז חשובה הנוחות). האפשרויות הן: סקודה אוקטביה 1.2 TSI; ג'טה 1.2 TSI; קורולה 1.6 סאן-פלוס (אנו פחות בעניין של תיבה רובוטית רעשנית); מאזדה 3; יונדאי i30 CW 1.6; יונדאי i35 1.6; רנו פלואנס 1.6. מה עצתך בעניין?
תשובה: כידוע, אינני ממליץ על מנועי TSI המשתפים פעולה עם תיבת ההילוכים DSG, קל וחומר כאשר מדובר במבחן סיבולת קשה של שישה נהגים האמורים לחלוק בהגה במשך שלוש שנים לאורך 100 אלף ק"מ.
לפיכך, מוטב לכם להתמקד בשניים מהדגמים שציינת – מאזדה 3, שהדגם החדש שלה מעניין יותר מזה שהכרתם; ויונדאי i30 CW, שהמושב האחורי שלה מארח נוסעים ביתר נדיבות מאשר מאזדה. חבל רק שהיפנים השיגו את היציע המרווח על חשבון תא המטען, שאינו מחזיק מרובה ביחס לסטיישן. באשר להנאת נהיגה, אין לצפות מאף אחת מהמועמדות – לא ברשימה המורחבת ולא בזו המצומצמת – שתעניק חסד שובבי זה.
עדי והב: האם אתה מכיר את הקובץ "הצמיג והטיפול בו" שהוציא משרד התחבורה? בכל מקרה, התוכל להרחיב מעט על צמיגים א-סימטריים, יתרונות וחסרונות?
תשובה: את קובץ הנחיות הטיפול בצמיגים שפרסם 'מִנהל התנועה/ אגף הרכב ושירותי תחזוקה' הכרתי בזכותך, תודה. מדריך זה, שכמו נכתב לפני שלושים שנה בערך, נוטה להתמקד בטפל ומזניח מידע חשוב כמו הבדלים בין צמיגים העשויים תערובת גומי שונה, כיצד לשמור צמיגים במחסן (פרטי או מסחרי), השפעת השמש וכדומה.
המסמך הממשלתי לא מציין גם שיש להתאים את לחץ האוויר בצמיגים למשא המועמס על הרכב – מספר הנוסעים ומשקל המטען. רוב הצמיגים המודרניים הם למעשה א-סימטריים. יתרונותיהם של צמיגים אלה רבים ומשמעותיים בסעיף אחיזת הכביש. חסרונם היחידי הוא הצורך להקפיד בהרכבתם בהתאם להנחיות היצרן. למשל: לוודא שהצמיג הא-סימטרי יסתובב בכיוון שאליו מורה סמל החץ המוטבע בדופן. כלל נוסף לגבי הא-סימטריים: אפשר להחליף בין צמיגים קדמיים ואחוריים הנמצאים באותו צד – אך אסור להחליף בין צמיגים ימניים ושמאליים ולהפך.
מתן: אמי, בת 65, מעוניינת להחליף את רכבה, אופטרה שנת 2004 שרכשנו חדשה, ברכב חדש אחר. אנחנו מתגוררים במושב בקרבת רחובות ולעתים עוברים ב'דרך קיצור' בשדות או נוסעים לקטוף תפוזים בפרדס (דרכים לא מאתגרות שעוברות בהן כיום גם פרייבטים רגילות).
תקציבנו מגיע עד 140 אלף שקלים, והדרישות הן, לפי סדר חשיבות: אמינות, צריכת דלק, חדשנות (לא נקנה תיבה אוטומטית ארבעה הילוכים), ולבסוף חוויית משתמש, פיצ'רים ופינוקים. האופציות שהגענו אליהן: סוזוקי קרוסאובר – אני אהבתי. רכב טוב בסך הכול, אם כי לא חסכוני (מנוע אטמוספרי) או מרגש במיוחד.
ניסאן ג'וק – אמא שלי מאוד אוהבת, השאלה היא אם לאחר שהקים את הקטגוריה הוא עבר מתיחת פנים, כדי להמשיך להתחרות עם תלמידותיו שניסו לייצר 'קוטלי ג'וקים'. אין ספק שהפופולריות מעידה על איכות.
שברולט טראקס טורבו – אני בעד, אמא שלי בטראומה משברולט מאז האופטרה הזללנית והמיושנת (אם כי אמינה). אני מכיר את המנוע הזה מהאופל אסטרה והוא חביב עליי. בנוסף, שברולט העמיסה אותו במגוון פינוקים 'אמריקאיים'. מה דעתך עליו?
אופל אסטרה – אחרי שהמלצתי על המנוע, אמא שלי התלהבה מהרעיון לקנות את אסטרה עצמה. הוא רכב די מוצלח, השאלה היא אם המנוע הזה ותיק דיו להישאר איתנו עוד הרבה שנים. ובכלל, האם שווה לקנות רכב טורבו במחשבה לשנים רבות קדימה (אנחנו לא נוהגים להחליף מכוניות לרוב).
אנקדוטה: לאבי יש פורד פוקוס סטיישן מליסינג. בעוד אני די מחבב את הרכב (תנוחת ישיבה, הגה, ממשק ומערכת מולטימדיה ותקשורת נוחה), אמא שלי, שרגילה לאופטרה הזריזה, טוענת שהוא לא מגיב טוב כשהיא צריכה להאיץ. (היציאה מהמושב לא מרומזרת, פעמיים).
תשובה: אם תרצה שאמא תרגיש צעירה לכו על ניסאן ג'וק, שאכן לא לחינם הפך אופנתי, גם בזכות צורתו הבלתי קונבנציונלית. אמור לה גם ששברולט טראקס נוחה יותר אמנם מג'וק – אך בעלת כריזמה רדודה בהרבה מזו של היפנית.
בחיסוי שם: אני בעלים מרוצה וחדש (כחצי שנה) של סובארו אאוטבק 3.0 R שנת 2007, ואשמח לשמוע דעתך על קיט ההגבהה לדגם זה. אני מעוניין להגביה את הרכב מכיוון שהמרכב נמוך יחסית בשביל טיול שטח שהקושי שלו הוא מעבר לשבילים בינוניים. הבנתי שיש שתי אפשרויות:
1. להשקיע הרבה כסף ועבודה ולהחליף בולם וקפיצים, מה שיעלה 4,000 שקלים לפחות.
2. להוסיף סוג של שיבות ברזל של 2 אינץ' בחיבור בין הבולם למרכב בעלות של 1,000 שקלים בסך הכול.
האם הגבהה, באופן כללי, תפגום ביציבות שיש לרכב הזה? והאם יש הבדל משמעותי בין שני סוגי ההגבהה?
תשובה: אם ברצונך להפוך את מכוניתך לרכב שטח, מוטב לנקוט את שיטת ההגבהה היקרה יותר. הרי שימוש בשיבות ברזל יפיל את ההתמודדות המאומצת עם השטח על אותם בולמים ואותם קפיצים, אשר אינם מתאימים לנסיעה משובשת.
אך גם שיטת ההגבהה האיכותית והיקרה יותר תפגע באחיזת הכביש ובתחושת השליטה על הרכב במהירויות גבוהות – במיוחד בסיבובים. מכיוון שהדגם שלך נדיר, לא הייתי מסתכן בפגיעה כזו בו. במיוחד לנוכח העובדה שההגבהה לא תהפוך את אאוטבק לרכב שטח אמיתי, אלא ליצור כלאיים שהמחלות שלו החלטיות יותר מאשר אופיו.
צלי, בשמו של חבר: ברשותי סקודה פאביה 1,197 סמ"ק CBZ גיר אוטומטי מודל 2012. בשנה הראשונה הרכב תפקד ללא דופי והעניק חוויית נהיגה מעולה, אולם מזה כמה חודשים מופיעות שתי בעיות:
1. בבוקר, כשאני מתניע, לוקח זמן עד שהמערכת מסתנכרנת, כלומר: כאשר אני משלב להילוך אחורי הרכב אינו זז. כעבור כמה שניות הרכב זז, אולם באיטיות מרובה ובכבדות.
2. כאשר הרכב עומד ואני מתחיל לנסוע תוך סיבוב ההגה ימינה או שמאלה, ההגה קשה מאוד. אין תחושה של הגה כוח. אני נדרש לסובב את ההגה בשתי ידיי בכל הכוח כדי להזיז את הרכב. זאת, אפילו לאחר נסיעה של שעה-שעתיים. הבעיה אינה קורה בנסיעה רגילה, אלא רק לאחר שהרכב עמד.
הסקודה נבדקה בשני מוסכים מורשים והם טוענים שאין בעיה (הרכב הושאר אצלם ללילה כדי שיתניעו בבוקר). גם נציג בכיר של חברת צ'מפיון מוטורס, שהגיע לבדיקה, טוען שהכול בסדר. מה לדעתך הבעיה?
תשובה: פתגם יידישאי ותיק אומר שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, לך למיטה גם אם לא נגעת באלכוהול. המקרה שלך הפוך – שלושה מומחים אומרים שהכול בסדר. סביר להניח שהם ישנו את פסיקתם כאשר האחריות על פאביה תפוג ותצטרך לשלם על תיקונים מכיסך. והרי היו כבר דברים מעולם.
הצירוף הזה של תקלות שונות ומשונות מעורר חשד שמחשב הרכב יצא מדעתו בגלל רטיבות, קצר אלקטרוני או סיבה אחרת. לפלא הוא שהמחשב הדיאגנוסטי במוסך אינו אומר כלום. בכל אופן, אני ממליץ לפנות לשמאי הרכב ויקטור עידן. הוא יוכל להעריך את הלקויות של פאביה כמידתן ולנקוט צעדים בהתאם. הטלפונים של עידן: 0522-890870 וגם 050-535356.
נתי: ב"ה המשפחה מתרחבת, ואנחנו מחפשים רכב שבעה מקומות שיהיה אמין, חסכוני בדלק ובעל תא מטען נורמלי. סדר הגודל הוא 20 אלף שקלים (כלומר, בעיקר שנתונים 2002-2005). הציעו לנו פיז'ו 307SW (בגרסת שבעה מקומות) שמורה במחיר מציאה סביב ה-15 אלף שקלים, ממוסכניק ירא שמיים שאפשר לסמוך עליו כשהוא אומר שהיא במצב מכני מעולה. נכון שכל המושבים פתוחים, שאין תא מטען גדול ושהיא לא הכי חסכונית, אבל הבנו שהיא אמינה מאוד. אנחנו נוסעים 300-400 ק"מ בחודש.
תשובה: פיז'ו 307 סבלה בתחילת דרכה ממחלות ילדות, במיוחד במערכת החשמל העתידית מדי. במשך השנים תוקן הפגם, וגם המוסכים למדו לטפל במכונית זו, שהיא מעניינת, סימפטית ושימושית – במיוחד בגרסת SW. אין פלא שהוענק לה בזמנו התואר 'מכונית השנה' (בכתר זה זכתה בימים אלה אחותה המודרנית, פיז'ו 308).
יעקב אדר, רחובות: קניתי סקודה אוקטביה 1.2 TSI בעלת גיר DSG שבעה הילוכים, וזאת לפני שראיתי את דעתך בנושא. כעת המכונית בת שנה. בשלב זה אני נהנה מאוד מהרכב, הוא כיף יותר לנהיגה מאוטומטיות קודמות (מיצובישי לאנסר ויונדאי אלנטרה). תגובה חזקה ומהירה של המנוע ללחיצה על דוושת הדלק מתקבלת בכל מהירות חוקית שניסיתי, ואני לא נתקלתי בבעיות גיר, אם כי שמעתי על כך. כמו כן, גם בנסיעה לא שקטה ואף עם ארבעה מבוגרים ברכב, צריכת הדלק נמוכה משמעותית מאשר בקודמות שלי. בנסיעה מרחובות לאילת דרך מצפה-רמון עם מזוודות וארבעה אנשים נמדדו 15 ק"מ לליטר.
שאלתי: בכמה מקרים כתבת שיש צורך לשמור על מנוע הטורבו ולא בטוח שהנהג הישראלי יעשה זאת. למה אתה מתכוון? האם תוכל לפרט מה כדאי לעשות כדי לשמור על המנוע והגיר?
תשובה: למרבה הצער, לא לכולם יש מזל כשלך. בכל אופן, כדי לתחזק טורבו כהלכה יש להשתמש בשמן המומלץ בספר הרכב ולדאוג שהמפלס שלו יהיה נאות. אם רוב הנסיעות נערכות בתוך העיר, כדאי להחליף שמן מדי 10,000 ק"מ – גם אם ה'תקן הרשמי' דורש תדירות החלפה נמוכה יותר.
נוסף על כך, מומלץ לנסוע בעדינות יחסית כאשר המנוע קר עדיין. אגב, במכוניות המצוידות במד חום השמן ניתן לראות ששמן המנוע מתחמם מאוחר בהרבה מאשר נוזל הקירור.
יאיר, בתגובה ל"סמטוחה ג'י-טי" ('המפתחות בפנים' 864): כמה שאתה צודק לגבי הדאון סייזינג. אני נוהג ברנו קליאו RS 2.0 אטמוספרי 203 כ"ס, וזאת לאחר שהייתה לי אלפא מיטו 1.4 160 כ"ס. ההבדל הוא בין שמיים לארץ.
דרך אגב, הצעתי לך כבר כמה פעמים בעבר לנהוג על אחותה המכוערת (בעיצוב ברטונה) של ה-GTV, האלפא 90 שלי. נזכרתי בכך בעקבות מה שכתבת על הגיר האחורי.
תשובה: האם אלפא 90 שלך יודעת שאתה מכנה אותה מכוערת? מכל מקום, הרשה לי לְסַפֵּק חוות דעת שנייה, מחמיאה יותר.
גיל ח', בתגובה ל"נכתב בכפייה" ('המפתחות בפנים' 855): המלצת למגיש התוכנית 'טסט ראשון' להגיש אותה תוך כדי נהיגה. זו המלצה מעולה שאולי תתקבל בערוץ הראשון בעוד… עשר שנים בערך. כיום כל אחד יכול להשיג מצלמת גופרו (Go Pro) שמאפשרת לצלם באיכות מקצועית בשלל מצבים. ומשום שהטכנולוגיה כה פשוטה וזולה, אני בטוח שבערוץ הראשון יגיעו אליה בעוד עשר שנים.
באותו מדור כתב בעלים של פיאט מולטיפלה עם בעיית זיהום אוויר שהמוסכניק טוען שאי אפשר לתקנה. אני מסרב לקבל את זה. המכונית יצאה מהמפעל לא מזהמת, וכך היא צריכה להיות! אם המוסכניק לא יודע לתקן את זה, שיואיל לומר את האמת. לחילופין, הטיפול יקר ומסובך ודורש אולי את פירוק ראש המנוע והבוכנות לצורך ניקוי יסודי, שעולה יותר מהרכב עצמו…
והערה אחרונה: בסרטון שצירפת למדור הנ"ל בבלוג שלך רואים נהג מרוצים משתמש בכל הדוושות במקביל. המעניין הוא שאת המצמד הוא לא משחרר בעדינות אלא 'זורק' אותו, ללא חשש שהמנוע יקפוץ/יכבה פתאום. האם יש לו התקן שמונע את זה? גיר חכם יותר מהממוצע?
תשובה: מכוניות ספורט, ובמיוחד אלה שמשודרגות לעילא, מצוידות במצמד קרמי, שאין לו אפשרות לתפקד במתכונת של 'חצי קלאץ" (כמו בנסיעה איטית במכונית רגילה). כך שאין שום סיבה ללחוץ או לשחרר את דוושת המצמד הזה בעדינות.
וכך נראה תרגיל הורדת הילוך בנהיגה ספורטיבית: רגל ימין לא עוזבת את דוושת הגז בזמן שמוט ההילוכים מועבר לניוטרל לכמה חלקיקי שנייה. כתוצאה מהמעבר לניוטרל הסל"ד מזנק, והנהג מנצל זאת כדי לשלב להילוך נמוך, כוחני, שרמת הסל"ד הגבוהה הנוכחית מתאימה לו.
בעצם, כאשר שלושת הפרמטרים הללו – מהירות הרכב, רמת הסל"ד וההילוך – מתאימים זה לזה, אפשר לבצע את תרגיל הורדת ההילוך גם ללא שימוש במצמד (אך את הטריק המופלא הזה נוקטים רק בנדיר מחשש לשלומם של הסינכרוניזטורים, המוצמדים לגלגלי השיניים בתיבת ההילוכים).
אריה ארנברג, רבבה: ברשותי שתי מכוניות שאני משתדל לבצע בהן את טיפולי ה-10,000 בעצמי: סיטרואן AX 1.4 ידנית 96' שקניתי לפני כשלוש שנים ב-3,000 שקלים וזו הקנייה הכי טובה שעשיתי, ואיתה נעשות רוב הנסיעות שלי; וקיה ג'ויס מודל 2002, שמשמשת אותנו בהזדמנויות הנדירות שכל המשפחה (שבעה במספר) נוסעת ביחד. שאלותיי הן:
א. הסיטרואן עברה זה מכבר את ה-300 אלף ק"מ. האם צריך לעשות משהו מיוחד בטיפול?
ב.בקיה, כשלחצתי לפני חודשיים-שלושה על כפתור ה-O/D שאני נוהג להשתמש בו בירידות, נשמעו רעשים די חזקים. לחצתי עליו שוב והם פסקו. זמן קצר אחרי זה, בנסיעה על כביש מהיר, הרכב פתאום הוריד הילוך. לחצתי על אותו כפתור פעמיים וזה השתחרר. המקרה לא חזר על עצמו, אבל אני חושש מאז להשתמש ב-O/D. מה לדעתך צריך לעשות?
בנוסף, רציתי לדעת איפה אחד כמוני, שיש לו ידיים טובות אבל בלי ניסיון וידע, יכול לקבל מידע על טיפול בסיסי ברכב. ואני עדיין מחכה למדריך שלך על טיפול במכוניות בנות עשר פלוס.
תשובה: א. לגבי סיטרואן: מומלץ להמשיך עם אותו שמן מנוע שבו השתמשת עד עתה, ואם עוד לא החלפת חוטי הצתה, אז יש לעשות זאת. המצתים אמורים להחזיק מעמד 40-50 אלף ק"מ, אך מוטב לכוון את המרחק בין האלקטרודות בהתאם לערכים הנקובים בספר הרכב.
ב. לגבי תפקוד ה-O/D: לא מן הנמנע שהבעיה היא מגעים רופפים או קורוזיה בכפתור עצמו. בכל אופן, לאור התקריות שתיארת כדאי להחליף שמן גיר. ה'תנ"ך' שאתה זקוק לו הוא ספרי הדרכה בהוצאת Haynes.
אלעד: אנחנו רוצים לקנות מכונית חדשה בתקציב של 40 אלף שקלים בערך. הדרישות הן שתהיה אוטומטית ואמינה, עדיפות לחסכונית בדלק. שתי האופציות שעומדות בפנינו הן סובארו B3 שנת 2008 שעשתה 74 אלף ק"מ, וטויוטה קורולה רובוטית 2008 שעשתה 144 אלף ק"מ. שתיהן עולות 43 אלף שקלים. האם יש אופציה מועדפת אחרת שתענה על צרכינו? אנחנו נוהגים כ-15 אלף ק"מ בשנה.
תשובה: רק בעוד ארבע שנים ועוד קצת יגיע הקילומטראז' של סובארו לקילומטראז' הנוכחי של טויוטה, וזהו שיקול לטובת סובארו. זאת, בנוסף למנוע הבוקסר של B3, שאני מחסידיו, וגיר אוטומטי פלנטרי רגיל – אשר מחליף הילוכים חלק בהרבה מהגיר הרובוטי בטויוטה.
מנגד, אותו גיר רובוטי של טויוטה מבטיח חיסכון בדלק. וחוץ מזה, גם טויוטה נהנית מהילה של אמינות ההופכת את דגמיה לסוג של מניה בטוחה. ההמלצה: עשו סיבוב בשתיהן והחליטו באיזו מהן אתם מרגישים טוב יותר.
טיפ טיפה
היחצ"נית של עמותת 'אור ירוק' מפגיזה את הג'ימייל שלי בהצהרות, עדכונים ונתונים סטטיסטיים. הייתי שולח מזמן הודעות אלה לספאם, שם מקומן הטבעי, אך עודני מחכה לביקורת עצמית של 'אור ירוק', אחרי ששלישיית שופטים שלחה לכלא את הנהג שגרם למותו של חברנו טל שביט.
אחרי המקרה המזעזע, סוג של הריגה אכזרית שבוצעה לאור יום, מיהרה עמותת 'אור ירוק' להאשים דווקא את טל כאילו הוא – עיתונאי רכב מנוסה ואופנוען הידוע ברכיבתו האחראית – היה האשם בתאונה. 'אור ירוק' אף גייסה (בתשלום?) צוות מומחים, שניסו להוכיח בפרנויה את טעותו כביכול של טל.
כעת, אחרי הרשעת הנהג ההורג, הגיע הזמן שמר אור ירוק אבי נאור, חתן פרס שמעון פרס ('אות הנשיא'), ומנכ"לו שמואל אבואב (בעל הכריזמה השלילית) יפרסמו את התנצלותם, המגיעה למשפחתו של טל שביט ז"ל, לחבריו הרבים ולכל רוכבי האופנועים.
מה עושים נגד אין-חשק לבצע נסיעות מבחן בכל מכונית שנדחקת אל השוק?
מגלומניה רקובה, מין חיידק שלילי כזה, דורשת מהקשיש המורשה להשוות ללא הרף את חמש בנותיו (שמספר כוחות הסוס המשותף שלהן עלה בינתיים ל-1,200) אל מבחר המכוניות הכובשות את השוק אצלנו.
קל לצפות שתוצאותיו של מבחן כביש אכזרי שכזה, מבחן חסר פשרות, יהיו חד-משמעיות כאשר מדובר רק בנסיעה ובסיפוק מהנהיגה. המודרניות היו מנצחות את הוותיקות (שלי) רק בסעיף הפיצ'פקעס האלקטרוניים – שנועדו לכבוש את לבבות הקונים בעוד שלאמיתו של תכלס הם מפריעים בנהיגה יותר מאשר תורמים לה.
מרחק מוט מטאטא
מוּסָרִי מאותת לי להוסיף שהקשיש המורשה סובל בכל פעם שהמדור והבלוג מכתיבים לו ביצוע נסיעות במכשירי תנועה שבמצב רגיל הוא היה שומר מהם מרחק של מוט מטאטא.
הסיבה העיקרית למורת-רוחו מהמכשירים העכשוויים היא הגילוי שיצרני הרכב התגייסו כדי לקלקל את רוב דגמיהם החדשים (ולפעמים גם את ה'ותיקים המשופרים') בשיטת הדאון-סייזינג – כלומר, הקטנת נפח המנוע ושימוש מוגזם במערכות טורבו. שיטה זו מאפשרת ליצרנים לעקוף את דרישות הירוקים לאוויר נקי, ועוד מקצרת את חיי הסחורה, מה שמשרת את אינטרס הרווח.
אישית, כואבת לי למשל זניחתו של המנוע האטמוספרי 2.0 ליטרים של רנו קליאו ספורט, מכונית שאהבתי, לטובת 1.6 טורבו מבוית-השצף; או הסטייה בנוסח ב-מ-וו, אשר חיסלה את המנוע האטמוספרי שהעמיד שישה צילינדרים בשורה (כמו S50B32 שיש לי ב-Z3M קופה) לטובת מנוע ארבעה צילינדרים טורבו אנמי. ואלו רק דוגמאות מעטות מרשימה ארוכה של שִדְרוּעִים (שדרוגים רעים).
אחר כך גלשה התקרה לרצפה
גם תכנון המרכבים המודרניים החל להפתיע, לא תמיד לטובה. את זאת גילה לא הקשיש המורשה, אלא דווקא שכנו אֵלִי, אשר נוכח בצער ובתדהמה שהוא יתקשה לקנות מכונית משפחתית המבטיחה ישיבה נוחה גם לבנו, המתנשא לגובה שני מטרים (לא סופי).
הסיבה לכך: התחרות מול SUV-ים, ג'יפים וקרוסאוברים דורשת מיצרני המשפחתיות להגביה את המושבים ובמקביל להנמיך את גגות הרכב, בניסיון לשַוות למשפחתית התמימה חזות של 'קופה ספורטיבית'. כך קרה שרוב המשפחתיות המודרניות אינן מתאימות עוד לנהגים גבוהים.
איך הן בלי ESP
מסקרן אותי איך היה נראה מבחן של מכוניות חדשות המאורגן בכביש רווי סיבובים חדים וכולל סלאלום תקני – כאשר מערכות ה-ESP של המתחרות מנותקות עד אפס פעילות. חוששני כי או-אז היה מתגלה שתכנון המתלים של המכוניות בנות-זמננו הוא פרטאצ'י למדי ותלותי להחריד באלקטרוניקה, המופקדת על ההיגוי ועל אחיזת הכביש.
אלפא רומיאו, ובעצם קונצרן פיאט המחזיק ומנהל את אלפא, ממשיכה לבשר חגיגית שאחרי המצעד של אלפות דמויות-פיאט בעלות הנעה קדמית יגיע עידן מחודש של דגם הג'וליה, שעומדת לחזור להנעה הקלאסית, כמו פעם. אך האם לג'וליה החדשה יהיו מתלים אחוריים דה-דיון כפי שיש ב-GTV בת השלושים שלי? והאם תיבת ההילוכים תחזור להיות צמודה לציר האחורי לטובת איזון המשקל?
או שמא גם ג'וליה החדשה, שאמורה לקום מתוך חורבות הנוסטלגיה, תיהנה מנפלאות ה-ESP, המאפשר תכנון מתלים רשלני?
טועם בשבילי את הדרך
אך בינתיים מצאתי לי פתרון פז איך להכיר מכונית מבלי לנהוג בה, ולצורך כך חזרתי לשיטה מחוכמת שפיתחתי במהלך ביקור במסלול נורבורגרינג: מכיוון שבכמה שעות ספורות לא הצלחתי להכיר את המסלול הנבזי במידה שתאפשר לי ליהנות מהנהיגה ולא ליפול למלכודות שהנאצים זרעו בו – פשוט הדבקתי את מכוניתי (Z3M) לרכבו של נהג אחר (גולף ג'י-טי-איי R), שמכיר את נורבורגרינג כפי שאני יודע את כביש ערד-ים המלח.
ללא בושה ניצלתי את הידע והכישרון של הגולפאי, המהיר והנחוש כמו קמיקאזה, ונסעתי אחריו. לחצתי היכן שהוא לחץ, ובלמתי היכן שהוא בלם. גם את הפשלות המעטות שלו העתקתי.
זֵיעָה יד שנייה
והנה, באותה שיטה ממש אני מנצל כעת את עבודות הפרך של יואב קווה. במקום לפהק באיזו משפחתית שלא מעניינת אותי, או באיזה ג'יפ המאיים לטלטל את עצמותיי האחרונות בשטח – אני לומד על הכלים הללו מתוך הרשימות של קווה, כתב רכב אובייקטיבי ובלתי תלוי. מוהיקן אחרון כזה בין כתבי הרכב העבריים.
ליואב קווה בעל חוש ההומור והאירוניה העצמית יש יתרון נוסף על פני הקשיש המורשה – בסעיף האובייקטיביות. כי על גבו של קווה לא יושבות חמש בנות המקלקלות את טעמו כפי שיושבות אצלי, זקן השבט.
קווה הוא גם דמות נדיבה, חברתית כזו. כי להבדיל מהקשיש המורשה הוא לא רק נוסע עם טרמפיסטים, כולל קיבוצניקים, אלא עוד מקשיב לדעתם על הרכב.
וכך, בעזרתו האדיבה של יואב קווה המזיע במקומי, אני, פרזיט כפייתי, לא צריך להשוות בין משעממות למיניהן או בין יקרות מדי, לקום בבוקר ולנסוע בהן אי-שם עד סוף הציונות.
אגב, לא תמיד אני מסכים עם דו"ח קווה. למשל, במקרה של שברולט טראקס, כאשר הוא המליץ על מנוע 1.4 טורבו ולא על מנוע 1.8 האטמוספרי האמין – שניהם בעלי 140 כ"ס (המלצה שפורסמה במגזין הרכב של עיתון 'הארץ'). אך לאות תודה כלפי קווה, אינני משמיע קולי.
גם לי הוצע להצטרף לחצר
ודאי שאני עוקב באינטרנט מה כותבים עיתונאים אחרים, כולל דברים שמפרסמים כתבי חצר, אלה המוחזקים על ידי היבואנים ויחצ"ניהם. זה קטע של בידור המגיע לקשיש המורשה למוד הייסורים, שנהנה לזהות (את) אותם תרגילים שקופים וּמוּכָּרִים אשר אי-אז דרשו ממנו לבצע בעלי 'טורבו' ז"ל, בני ברונר ודב פרידמן.
זוג זה הזמין את העורך (אותי) אל סלונו המפואר של אחד מהם בסביון כדי להשמיע לו ש"אם תעשה ככה וככה כדי לשמח את היבואנים – אנו נסדר לך ביטוח מנהלים", הבטיחו כפי שמנופפים קוביית סוכר מול סוס.
עניתי ש"אינני יודע מה זה הביטוח המנהלים הזה שלכם, אך בכל אופן אין לצפות ממני לשינוי גישה ושאהפוך את 'טורבו' לפרסומון בנוסח המתחרים שלנו", הדפתי את הפיתיון, וזמן קצר לאחר מכן התפטרתי.
ברונר ופרידמן היו מבסוטים שהלכתי, כי לא ידעו שיחד איתי עוזב אותם כל צוות הירחון. 'טורבו', שעד אז הודפס ב-20 אלף עותקים ונהנה מאחוזי קריאה נאים ביותר – ירד בלעדינו מהפסים והפך ז"ל, ובעליו נעלמו מהשטח. חיפשתי את הצמד ברונר-פרידמן בשוק הכרמל בין הדוכנים והבוטק'ס – אך אין שם, עד עצם היום הזה, דוכן של בעלי 'טורבו' לשעבר.
ואילו אנו, הפורשים, הקמנו את ירחון 'קוואטרו' בהשקעה נמוכה, אפסית כמעט. היסטוריה מעניינת שעוד אכתוב בה.
רואה חשבון נועז
קריאת דבריהם של הכתבים המרחרחים אחר המתרחש בעולם הרכב והתחבורה חושפת קוריוזים. באתר אינטרנט אחד נתקלתי בדעה זועמת שלפיה מר יעקב שיינין הוא "אויב נהגים נסתר". זוהי בוודאי הגזמה, שהרי שיינין בסך הכול לא מתאים לכהן כמנכ"ל של גוף ממשלתי שמטרתו להתמודד עם הרציחות בכבישים שלנו.
שהרי לשיינין, רואה חשבון בהשכלתו כפי שמגלים אתרי רכב, חסר ידע בסיסי בתרבות המוטורית. כדי לזכות בכל זאת בהערכה ציבורית, הוא קבע ששיחות טלפון בזמן נהיגה אינן בהכרח גורמות תאונות. סביר להניח שתיאוריה מהפכנית ונועזת זו תרדוף את שיינין עד קבר, כפי שלפני שנים רדפה את שר התחבורה חיים קורפו תזה פופוליסטית דומה בגאונותה לזו של שיינין, ולפיה "אין צורך בחגורת בטיחות, כי בזמן התנגשות הנהג יכול לבצע קונטרה".
נמצא הצידוק הגואל
עוד למדתי מהאינטרנט שהפופוליזם לא זר גם למשטרה, המנסה לשפר את הדימוי הירוד של אוכפי החוק. כי איך נסביר אחרת את ההקלה הנוכחית, המאפשרת לנהגים לבצע שיחות טלפון כשהם מחכים ברמזור?
הידד. סוף סוף תהיה הצדקה כלשהי – שיחת טלפון או סמ"ס – לעובדה הוותיקה שרק מכוניות מועטות מספיקות לזנק בירוק, בעוד שרוב הנהגים סובלים מהצתה מנומנמת.
תיבה ללא הטבה
ועוד בְּשוֹרָה מהדוד אינטרנט: חברת צ'מפיון מוטורס תאריך, מתחילת מארס השנה, את תקופת האחריות על דגמיה לשלוש שנים – אך בו-זמנית אותה צ'מפיון תגביל את האחריות ל-100 אלף ק"מ.
זאת ועוד (שִמעו היטב): צ'מפיון מחסלת את חמש שנות האחריות על תיבת ההילוכים DSG.
עד עתה, בעלי מכוניות המצוידות בתיבת הילוכים DSG, שחששו מהשקעה כבדה בתיקון גיר זה – נאחזו בחמש שנות האחריות כפי ששיכור נאחז בגדר. עתה, כאשר האחריות הלארג'ית ירדה לטמיון, הם ינסו להיפטר מרכבם לפני מועד פקיעתה.
יש אפוא לצפות שהמחירים של דגמי פולקסוואגן יד שנייה שמצוידים בגיר DSG הבעייתי – יֵרדו באופן משמעותי.
אישה על ירח הפורמולה: "זו הזדמנות מעולה. אעשה הכול כדי להצליח", אמרה סוזי וולף, העומדת להיות האישה הראשונה זה 22 שנה שתתחרה במרוצי פורמולה 1. לפני וולף השתתפה במרוצי הגרנד פרי של עונת 1977 האיטלקייה לילה לוֹמְבַּרְדִי. היו עוד כמה נשים שניסו את מזלן בעולם הפורמולה 1, אך הן לא הצליחו לרשום הישגים משמעותיים, למעט הופעתן בשלב המבחנים, שבהם כשלו. בקבוצת וויליאמס, שאליה משתייכת כעת סוזי וולף כנהגת רזרבית לצד פיליפה מאסה (שהגיע לוויליאמס מפרארי) והפיני הצעיר ולטרי בּוֹטָס, עקבו אחר מופעיה המוצלחים של הבריטית בפורמולה רנו ובמרוצי DTM, שבהם היא נהגה בקבוצת מרצדס – לפני שהחתימו אותה
טיפ טיפה
קראנו באינטרנט סיפור מרגש על קבוצת מתנדבים העונה לשם 'ידידים'. הפעם הם הצילו אישה שנתקעה עם ילדיה במכונית שעצרה פתאום בכביש 6 עקב תקלה באלטרנטור. "על לוח המחוונים נדלקו כל הנוריות הצבעוניות, המזגן הפסיק לעבוד, הרדיו השתתק ופעולת המנוע הופסקה", סיפרה הנהגת.
הנהגת לא למדה כנראה שברגע שנדלקת הנורית המתריעה כי הטעינה נפסקה – יש לנתק מיד את כל מערכות הרכב הדורשות חשמל כמו פנסים, רדיו, די-וי-די ובוודאי את המזגן, בזבזן חשמל כפייתי.
במצב שבו האמפרים שנותרו במצבר מספקים רק מעט מהחשמל הדרוש לניצוצות במצתים כדי שהמנוע יעבוד – המכונית מסוגלת לנסוע די קילומטרים כדי להגיע לתחנת דלק או מקום אחר שאפשר לחנות בו ללא סכנה. אך זאת, רק אם מנתקים כאמור את צרכני החשמל המרוקנים את המצבר.
חבל שבתי הספר לנהיגה בארץ אינם מלמדים נהגים דברים אלמנטריים, שחוסר מודעות להם עלול לעלות בחיי אדם.
זנח 280 גלגלים. בריחתו של נשיא אוקראינה המודח יאנוקוביץ' פתחה לקהל הרחב את אחוזתו הפרטית המפוארת ובה אוסף מכוניותיו. בין 70 המוצגים בולטות לימוזינות צַ'ייקָה רוסיות ששימשו בעבר את בכירי השלטון הקומוניסטי, וג'יפ מרשים השוקל שישה טון בגלל השריון הכבד שבו הוא מרופד, החסין יריות מנשק קל ואף מטעני צד. אגב, לכוכב האמריקני ג'יי לנו יש אוסף מכוניות מרשים יותר, אך אין לו אסלה מצופת זהב. בתצלום: בנטלי R ושברולט אימפלה
שואלים את אדוארד
אלעד: אנחנו עם רכב חדש, מאזדה 3 שנת 2009, ואובדי עצות בכמה דברים…
1. בכל תדלוק, גם כשנורית הדלק נדלקת, משאבת הדלק קופצת והמכל מתמלא רק ב-36-30 ליטרים, בעוד שבספר הרכב כתוב שהמכל הוא בקיבולת של 55 ליטרים. נניח שיש עוד כמה ליטרים בתחתית הטנק, לאן 'נעלמים' עוד כ-10 ליטרים? (זה נשמע כמו שאלת בגרות קלאסית, אבל זה לא).
2. איזה שמן מנוע המאזדה אוהבת? בספר הרכב כתוב 30W5, ואני התרגלתי ברכב הישן שלי (לאנטרה 98') למספרים אחרים לגמרי – 15W10. זה הגיוני?
3. האם ידית הטיפטרוניק יכולה לחסוך דלק? והאם שימוש קבוע בה עלול להרוס אותה או חלק אחר שקשור אליה?
תשובה: 1. אינני מאמין שמשאבת הדלק בתחנה מזרימה למכל הדלק של מאזדה אוויר (בחינם) שתופס מקום של חלק מהדלק. הגיוני יותר שיש תקלה במצוף, ששומר יותר מדי דלק באגף הרזרבה. זו לא תקלה מדאיגה, שהרי ממילא לא בריא לנסוע במפלס דלק נמוך מדי – הצופן סכנה שלכלוך יצטבר בתחתית המכל ויפגע במשאבת הדלק או יסתום את המסנן.
אגב, בזמנו, כאשר מכלי הדלק היו עשויים פח דק, לא היה נדיר שהם התכווצו, מה שהקטין את כמות הדלק שהם היו מסוגלים לארח. הסיבה להצטמצמות נפחם של מכלים עתיקים אלה: הצינורות שדרכם נכנס האוויר במקום כל ליטר דלק שמשאבת הדלק יונקת נסתמו, וכך נוצר אפקט ואקום שחיבל (עיוות צורה) במכל הפח.
2. אותם מנועים שבאירופה מסתפקים בשמן 30W5, מומלץ לכבד אותם אצלנו, בגלל האקלים החם, בשמן 40W5. אינני מכיר את השמן שבו השתמשת בלאנטרה.
3. אם משתמשים בטיפטרוניק בהתאם לרמת הסל"ד המתאימה להילוך המבוקש – שום דבר רע לא יכול לקרות, לא לתיבת ההילוכים ולא למנוע. אמנם חיסכון בדלק הוא יעד רצוי, אך נחישות יתר להשיגו עלולה לעלות ביוקר: צירוף תדיר של הילוך גבוה וסל"ד נמוך עשוי לקצר את חייו התקינים של המנוע.
שולמית זומר: האם אפשר ולא מזיק להכניס מערכת גז לטויוטה יאריס 2014? אני נוסעת הרבה מאוד וחייבת להוריד בהוצאות הדלק.
תשובה: התשובה אם אפשר לספק גז ליאריס 2014 תלויה במספר הסידורי של המנוע. אני ממליץ לך להתקשר לשלומי יוקר ממוסך 'גז חיש' בפתח-תקווה, טל' 050-9977797.
אברהם טל: זהו, צריך להמשיך הלאה. החלטתי להחליף את הלנצ'יה קאפא ברכב חדיש ואוטומטי. אני מתלבט בין רנו קליאו החדשה וסיאט לאון. רכב חסכוני אך גם זריז בסביבות 70 אלף שקלים. אני יודע שלא התלהבת מהגירים הרובוטיים כפולי המצמד, אך אני פתוח להצעות נוספות שאפשר לרכוש במחירים אלה.
תשובה: סופו של עידן האחריות בת חמש השנים על תיבת ההילוכים מסוג DSG הוא עוד סיבה נכבדת לנקוט זהירות ביחס לסיאט לאון ה'אוטומטית' (ראה פירוט במדור זה). אי לכך, מועמדותה של רנו קליאו מזדהרת כפליים. במיוחד לנוכח העובדה שהיא בתחום התקציב שלך.
יאיר כהן: כשהייתי ילד (שנות ה-70) ראיתי פעם בטלוויזיה סרט קצר, כחמש או עשר דקות, וחשבתי שתוכל אולי לזהות אותו: הסרט מתאר אדם שמעביר את חפציו לדירתו החדשה. הוא מראה לסבלים היכן להניח כל דבר, וכך זה נמשך עד שהדירה מתמלאת עד אפס מקום. לבסוף מתיישב האיש על כורסה, בתוך ערמות הרהיטים, ומדליק את הטלוויזיה שמונחת מולו. בחדשות מעבירים דיווח על כמויות אדירות של משלוחי רהיטים שסותמים את הכבישים ואת הנהר שחוצה את העיר. אני רוצה לראות את הסרט שוב ואני חושד שאתה יודע איך למצוא אותו.
תשובה: לצערי אינני מכיר את הסרטון, אך אולי מישהו מהקוראים יוכל להרים את הכפפה.
את החוויה הציונית שלי התחלתי חמוש בתיאוריה שסגנון הנהיגה של התושבים חושף את מקומה של מולדתם במרחב הציוויליזציה האנושית
וכך, אחרי עלייתי ארצה, חיכיתי בסבלנות שחבריי היחידים שנשארו לי – מכוניות – יגידו לי היכן נָחַתִּי.
ראשונה פתחה פיה ולימדה אותי חיפושית כחולה, שהגיעה אחרינו מתחנת הביניים בווינה. היא התלוננה שבזמן שחיכתה לי במחסני המכס בנמל אשדוד המקומיים הורידו ממנה זוג גלגלים, אחורי-שמאלי ורזרבי, מגפיים, מראת צד, ערכת כלים וקרטון בירה Grolsch.
אין כמו החיפאים
עד שחיפושית שלנו הגיעה על סיפונה של אוניית צים, חיכיתי לה במרכז קליטה בחיפה ועקבתי בסקרנות אחר מכשירי התנועה של הנייטיבז וסגנון אחיזתם בהגה. גיליתי שהם נוהגים כמו איש שהולך ברחוב בשפת גוף מאיימת, דוחף במרפקיו. אחד כזה שבריא לא להתייחס אליו משום שהוא חסר תרבות, שיכור או מסומם.
כאשר אמרתי זאת בכיתה, במהלך שיעור עברית אודיו-ויזואלי, שמעתי מהמורה שכאן, בחיפה, נוהגים עוד באלגנטיות בגלל ריבוי הייקים התרבותיים שקנו מכוניות בסכומי הפיצויים מגרמניה. "חכה ותראה מה קורה בתל-אביב", המליצה המורה, "ורק אז תתלונן".
מבחן עצמי
אחר כך התחלתי לנהוג מול המקומיים, ומיד נתקלתי במצב מתסכל שהיה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הנה התיאור:
אני עומד ברמזור ירושלמי או תל-אביבי, מחכה שהאור האדום יתחלף, ופתאום כולם מזנקים ורק אני, הטמבל, נשאר על עומדו, כאילו נרדם, ועוד כועס על מישהו מאחור המצפצף כדי לדרבן אותי לזנק. לקח לי זמן לגלות שהמקומיים הפיקחיים מסתכלים על התנועה ברחוב השני, החותך את הצומת: כאשר התנועה שם עוצרת, הם יודעים מהניסיון שבעוד שתי שניות האדום יהפוך ירוק, ולא מחכים לו כמוני אלא מזנקים מבעוד-רגע.
הייתה זו השפלה נפשית נוספת על המכות שספגתי מהסוכנוּת ומהבנקים, שסחטו ממני תשלומים חודשיים על כל מיני התחייבויות מדומות שלקחתי אצלם כביכול. למשל, תמורת "מיטות ברזל", "ביגוד קליטה" ו"כספי התאקלמות" שמעולם לא קיבלתי.
גם הרוממאים התעללו בי חופשי כאשר שלחו אותי לביים תוכניות במחלקה הערבית, כך שמעשי ההשפלה ברמזורים מצאו אותי מתוסכל, מוכה, כואב ומתכנן נקמה. שאלתי את עצמי אם לא די בכך שנענשתי כבר בילדוּת קשה וברדיפה על ידי אנטישמים.
פעולת תגמול אינסטינקטיבית
כעסי שכך רק כאשר פיתחתי לי שיטה של פעולות תגמול: חדלתי לקחת ללב את צבע הרמזורים העבריים, והתייחסתי רק למצב התנועה. נסעתי חופשי, כאילו הייתי נוהג באמבולנס מד"א או בניידת משטרה דלוקת קוז'אק, ופרצתי רמזורים במהירות מבלי לגעת בדוושת הבלם. שמרתי רק על כלל אחד: שמצדדיה הימני והשמאלי של חיפושית לא יהיה אף אחד – לא רכב, לא אופניים ולא הולך רגל.
שאבתי סיפוק מסוים מהנקמה המתוקה שלי במקומיים, וכערך מוסף נהניתי גם מצווחות התַּבְהֵלָה של טרמפיסטים תמימים, במיוחד הרוממאים, שהודיעו לי שלא יתיישבו עוד לצדי לעולם.
רק אשתי ידעה שאינני מתפרחח סתם כך אלא לוקח בחשבון כל אפשרות – כמו בראלי, כמו בנסיעה נגד השעון וכמו ברומא, שבה אתה מצטרף לסגנון הנהיגה האיטלקי או מובס על ידו. אשתי התרגלה לנסיעות בנוסח מתאבד שיעי, ורק הזהירה אותי לבל אתפס בידי שומרי החוק.
אלא שדווקא מסכנה זו פחדתי הכי פחות, כי ברמזורי העיר לא נתקלתי אף פעם בנוכחותו של שוטר (כפי שקורה בעצם עד היום), ועידן מצלמות הרמזור הגיע רק כעבור 40 שנה.
כאשר יהודה עמיחי שאל אותי בקפה טעמון איך אני מסתדר בארץ, עניתי לו שאינני מתייחס למציאות אלא בונה לי מציאות משלי. לא נכנסתי לפרטים, והמשורר לא שאל.
עבריין שאינו נתפס
אף אזרח נורמטיבי לא היה יכול להלשין עליי לרשויות משום שהחיפושית של משפחת אטלר הייתה מצוידת במספר רישוי בלגי, השייך במקור לרנו R8 גורדיני שלי – אשר מחלקת הספורט של רנו שלחו לי מבלגיה, שם היא עברה טיפול בסדנה שהוסיף למנוע סוסים וחיזק את השלדה.
כאשר קיבלתי את גורדיני המשופרת ורשמתי אותה בוורשה על שמי, שמרתי למזכרת את הלוחיות הבלגיות שהסרתי ממנה, והבאתי אותן ארצה. זה עזר לי להפליא כאשר נאלצתי לשלוח לגרמניה את הלוחיות הגרמניות המקוריות של חיפושית – כדי שהמוֹכרת שלה, ידידה שלי העובדת ברדיו 'אירופה החופשית' במינכן, לא תשלם עד סוף חייה את האגרה על חיפושית ואת דמי ביטוח החובה. ככה זה, לפי חוק הנאצים.
אזרח בדרגה 8 פלוס
לוּ הייתי רושם בארץ את חיפושית על שמי, אז לפי החוק השורר בְּאֶרֶץ הציונות והשמש החדשה שלי – הייתי מבזבז עליה את זכויות העולה החדש. זאת אומרת, הייתי נשאר עם חיפושית ללא אפשרות לקנות מכונית אשר הולמת יותר במאי בטלוויזיה הישראלית הממלכתית בדרגה 8 פלוס, בעל ותק מרשים בקולנוע ובספורט המוטורי.
הפתרון היחידי היה להרכיב על חיפושית העירומה לוחיות רישוי בלגיות, ולנסוע איתן עד שחיפושית תימכר.
העסק מָחוּל? אני תקווה שהבלגים לא ידרשו את הסגרתו של הקשיש המורשה בגין התעטרות-השווא בלוחיות שלהם
פפירוס בטעם פפריקה
אבל ההרכבה של הלוחיות הבלגיות הייתה רק יריית הפתיחה של היטמעותי בממלכת הבלגאן הצדקני. השלב הבא דרש ייצור מסמכים שיוכלו לעמוד בבדיקות שעברנו בעשרות מחסומים משטרתיים וצבאיים שצלחנו בטיולי הכרת הארץ.
כדי לשגע את אויביי, קניתי בשוק הפשפשים ספר בשפה ההונגרית והדפסתי חלקים ממנו על נייר, וביניהם שילבתי את פרטיה של חיפושית כמו מִספר השלדה, את שמי המלא ואת מספרה של תעודת הנוסע החד-כיוונית שסיפקו לי הפולנים בעת הגירוש, ואף צירפתי תצלום של תעודה זו.
כדי לשוות למסמך את הרצינות הנדרשת עיטרתי את הפינה העליונה שלו בחותמת כחולה, אשר הטבעתי באמצעות חותמת עתיקה של בית משפט רוסי מהמאה ה-18 השייכת לאוסף העתיקות שלי.
למסמך מרשים זה הצמדתי שני דפים אמיתיים בעליל: טופס של המכס כתוב עברית, המתאר בדייקנות מה נגנב לי מהחיפושית בזמן ההפלגה או מהחניון באשדוד ומה השווי בלירות של כל פרט ופרט שנגנב; וגם תעודת ביטוח חובה של חברת 'אליהו' לפי מספר הרישוי הבלגי.
השוטרים לא התייחסו למסמך המרכזי, זה שייצרתי בסדנה הביתית, שהרי הבינו בהונגרית בערך כמוני, אלא התמקדו בתוכן הרשימה של המכס. "איזה מנוולים שגנבו לך את הגלגלים! איך הסתדרת?", התעניינו, ואיחלו לנו נסיעה טובה.
ארץ האפכא
טיילנו לכל אורכה של הארץ, שאז כללה עדיין את שארם-א-שיח' ואת נואייבה, ולמדנו שכדי לשרוד יש לסמוך רק על החושים ולהיזהר מהטיפוס האחראי אלק, אשר מאותת ימינה בעוד תנועת גלגליו הקדמיים מעידה שהוא מתכוון לפנות שמאלה. מה שהוא אכן עושה.
גרירה למלכודות
אכזבתי הנוקבת מרמת הנהיגה בארץ רק התחזקה כאשר הכרתי את האליטה של הנהגים העבריים, אשר איתם נסעתי כנהג נוסף במשימות של מבחני רכב השוואתיים. גיליתי אז בתדהמה שחברי הנוסע לפניי עוקף על כביש דו-צדדי מכוניות אחרות, בודדות או כאלה הנוסעות בשרשרת – מבלי לקחת כלל בחשבון שאני נוסע בעקבותיו.
זה הפוך לְמַה שמקובל במצבים אלה אצל הגויים, וגם אצלי, אשר נוקטים פרינציפ של סולידריות מוחלטת: כאשר חבר 'יושב לך על הזנב', אתה נוסע כאילו עם נגררת – כלומר, לא נכנס לשום מקום שהנוסע שמאחוריך אינו יכול להשתחל אליו בקלות, כדי לא להפקיר אותו להתנגשות במכוניות המגיעות ממול.
חוק בלתי כתוב זה תופס גם לגבי נהג זר הנוסע אחרינו כמו אחרי אמא אווזה, ויש לנו מעין אחריות לערוב לשלומו.
תנופת דידקטיוּת ערסית
עוד בתחילת נהיגתי בארץ שמתי לב שהמקומיים אינם אוהבים להשתמש במאותתים. ניחא. מסוכן יותר, כך גיליתי לחרדת-הפתעתי, שהילידים, להבדיל מהמקובל בעולם התרבותי, אינם מחפשים קשר עין עם השותפים לכביש – התנהגות שהיא אבן יסוד לבטיחות בדרכים. ההפך הוא הנכון: שותפינו לתנועה מנסים להתחמק מהסתכלות עליך כאשר הם פורצים לכביש מרחוב צדדי או מנסים לגנוב ממך את זכות הקדימה באופן אחר.
אך אני, שהייתי אז בתנופת דידקטיוּת ערסית במקצת, לימדתי את הפורצים לקח ולא נכנעתי לאיש. התעלמתי מהעובדה שאלו עבריינים שנמנעים מלהביט בי כדי לבצע גנבה מסוכנת, ונסעתי כאילו לא הבחנתי כלל בקיומם. או-אז היה מתגלה שהפוזלים הכפייתיים דווקא מסתכלים עליך היטב; עובדה שהם עצרו ברגע האחרון כדי להימנע מהתנגשות.
לא אשכח את נהג הב-מ-וו שעצר את פריצתו ברגע האחרון, מאוכזב מכישלונו של התרגיל השגור, וירק עליי בכעס מבלי להבחין ששמשת הצד שלו רכוסה עד למעלה.
חינוך מעשי
נראה לי שבחזית המאבק המעשי שלי נגד ההתחמקות מקשר עין – תרמתי למודעוּת המוטורית במרחב הציוני הרבה יותר מכפי שהצלחתי לתרום דרך הכתיבה הנמרצת במגזין 'טורבו' ז"ל, או דרך השתתפותי בגרנד פרי אשקלון 1970, או דרך מרוצי הראלי קרוס בעיר זו, כמו גם בבאר-שבע ובעפולה.
רק טיסה יפה יותר. בתצלום: דייל סנודגראס (Dale 'Snort' Snodgrass), הטייס המפורסם של חיל האוויר האמריקני, חולף מטרים ספורים מעל ראשיהם של האנשים בקהל באחד הפעלולים האקרובטיים עותקי הנשימה שהוא עורך במטוס ה-F-14 שלו.
נשאר לי להודות שבימים הירושלמיים שלי היו רגעים שהרגשתי מאחורי ההגה של חיפושית כמו קפטן סנודגראס. במיוחד כאשר חיפושית עברה את סיבוב מוצא בהחלקה של 120 קמ"ש – שהייתה גם מהירותה המרבית. ניסיתי לעודד את הגרמנייה להתבטא ולצורך כך פירקתי מהמפלג את הגבלת הסל"ד, תלשתי משני מאיידי הסולקס את מערכת הצ'וק כדי שהתערובת תיכנס ביתר קלות לתא השרפה – ואז גיליתי שמהירות החיפושית נותרה בעינה.
אך פרט אחר הפתיע אותי באמת: חיפושית שלי הרגישה הכי טוב כאשר לבשה צמיגים משופשפים עד אפס סוליה, ושָמחה לגלות שחוטי הפלדה המבצבצים מצמיגיה חורצים שריטות על האספלט
טיפ טיפה: סְרָק מָלֵא משמעות
במשך זמן רב הייתה מקובלת ההמלצה להימנע מחימום המנוע אחרי ההתנעה כשהמכונית עומדת, ולנסוע תכף אחרי שהמנוע מתחיל לעבוד. המלצה זו הייתה הגיונית, שהרי במהלך נסיעה המנוע מתחמם מהר יותר מאשר בעבודתו בסיבובי סרק.
אך כיום למדנו ממחשבי הרכב, המלשינים על צריכת הדלק בשידור חי, שנסיעה במנוע קר היא בזבוז דלק אדיר. תופעות כמו "ארבעה קילומטרים מליטר דלק" משכנעות שמשתלם לזנוח את האסכולה הישנה ולהניח למנוע לעבוד כמה רגעים בטרם הזינוק הראשון. זאת, בהנחה שאיננו חונים בחניון תת-קרקעי, תחת מרפסת של מישהו או מול חלונות פתוחים.
שואלים את אדוארד
בחיסוי שם: אני מתעניין בקניית רכב חדש ומתלבט בין סקודה אוקטביה (1.4 או 1.8) ובין הונדה סיוויק. הרכב נוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה בין ירושלים לאזור תל-אביב. אשמח לשמוע את דעתך בהיבטי בטיחות, אמינות לאורך זמן וצריכת דלק. מה דעתך על אמינותם של מנועי ה-TSI של סקודה, במיוחד בהתייחס למגדש הטורבו? אם יש לך המלצה אחרת, אשמח לשמוע.
תשובה: בגלל למעלה מ-20 שנות ניסיון עם מנועי הונדה, אני מצביע בשתי ידיים על סיוויק. אפשר אמנם להמליץ גם על מנועי TSI, אבל רק במקרה שמתכוונים להשתמש בהם בתקופת האחריות של היבואן, או לא הרבה אחריה. זאת ועוד: להבדיל מהמנועים ה'אטמוספריים' של הונדה, טורבו של TSI דורש דאגה מיוחדת, שלא כל נהג מסוגל לעמוד בה.
ד"א: שמתי לב שאתה כותב רבות לשאלות של אנשים לגבי טויוטה קורולה רובוטית 2008. אני מעוניין לרכוש דגם אחד כזה, אך לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר רובוטי, מהן הבעיות הצפויות לי בעתיד אם בכלל, עד כמה הגיר הזה חסכוני יותר, והאם הוא כדאי בהשוואה לתיבה רציפה. בנוסף, האם יש רעות חולות ברכב הזה, או שהוא כמו כל יתר הקורולות בשנים האחרונות – אמין למדי…?
תשובה: תיבת ההילוכים הרובוטית של קורולה היא בעצם תיבת הילוכים ידנית שעל פעולת המצמד בה מופקד מחשב. זוהי תיבת הילוכים חסכונית כמו גיר ידני, אך החלפת ההילוכים אינה חלקה. לא כל נהג מקבל זאת בהבנה, משום שהיעדרה של דוושת המצמד נוסך את האשליה שמדובר בגיר אוטומטי מפנק לכל דבר.
אורן כץ, רחובות: אני נוהג זה שלוש שנים על פיאט גרנדה פונטו. הרכב מצוין, אך מדי פעם אני חש שהייתי רוצה במנוע נמרץ יותר מה-1,200 שבו הוא מצויד. לקוראי המדור ידועה עמדתך לגבי אמינותם לאורך זמן של מנועי ה-TSI של פולקסוואגן, אך מה בדבר חסכנותם ואמינותם של מנועי הטורבו של אלפא (135-170 כ"ס)? חשבתי על קנייה של מיטו או ג'ולייטה. אשמח מאוד לחוות דעתך.
תשובה: ג'ולייטה היא שירת הברבור היפה והמוצלחת ביותר בשושלת של אלפות רומיאו בנות זמננו, כלומר אלפות בעלות הנעה קדמית. מבחנים לטווח ארוך שנערכו בחו"ל לא גילו כל פגם במנועיהן של ג'ולייטה ומיטו, וזאת גם בגרסתן המובילה, בעלת 170 כוחות הסוס. בניגוד גמור לכך, במנועי TSI המפורסמים ('מנוע השנה') בנפח 1.4, המשתפים פעולה עם מגדש טורבו וקומפרסור – הגימיק הגרמני שמתחרה כביכול במנועים האיטלקיים – התגלו פגמים מבישים בשרשרת התזמון והתפרקויות של הבוכנות.
על ניצול שואה שידע לסחוט כסף רב ותהילה מהרווח שבין מציאות ודמיון, וגם: סוף הסיפור 'אמנות אחזקת הפרנויה'
הספר 'גוד נייט, ג'רזי', שתורגם לאחרונה לעברית ועוקב אחר ההסתבכויות והסטיות של הסופר הפולני-אמריקני יז'י קושינסקי – הוא עוד פרי כישרון של הסופר יאנוש גלובצקי, אף הוא אמן מקלדת פולני-אמריקני, לפחות לפי מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ' (7.2.2014).
אמנם גלובצקי, חברי מלפני חצי מאה, אכן נסע לאמריקה וגר בה – אלא שהוא חזר ממנה לפני כמה שנים, כך שהוא סופר ומחזאי "אמריקני" כפי שאני חבצלת השרון. האם השימוש בהגדרה 'אמריקני' נועד למכור טוב יותר את הספר המעניין? תמיהה נוספת: מוסף 'ספרים' (וליתר דיוק, כותב הביקורת דוד הדר) שמר בסוד מספר רב של ספרים ומחזות בלתי שגרתיים שכתב גלובצקי ואשר הכו גלים בברודווי.
נושא הכתיבה הנוכחי של גלובצקי, יז'י קושינסקי – מתחזה ניו-יורקי ופלגיאטור מוכח שעשה קריירה ספרותית קצרה אך מזהירה בזכות נוכלותו – הוא טרף קל לעטו המושחז של הסופר גלובצקי, אשר אמריקה וגיבוריה זכו בספריו לביקורת נשכנית. כך למשל, בספרו 'מְהַראש' טיפל גלובצקי בסטיבן שפילברג, אשר אחרי זכייתו של 'רשימת שינדלר' באוסקר התבטא בעצב – "חבל שששת המיליונים של קורבנות השואה לא זכו לראות את סִרטי".
וזו עוד הייתה פנינת-חוכמה לעומת ההתבטאות של שותפו של הבמאי האמריקני, שלפיה "לוּ 'רשימת שינדלר' לא היה זוכה באוסקר, לשואה לא הייתה משמעות".
מעולם לא שאלתי
כאשר הכרתי אי-אז את יאנוש גלובצקי הוא היה סטודנט בן 18 או 19, ופרסם בעיתונים סיפורים קצרים המתארים את חייהם של טיפוסים למיניהם המתקיימים בשולי החברה של ורשה הקומוניסטית. הוא נהג להסתובב במעיל צבאי והיה מיודד עם התאומות היהודיות לבית ואל (Wahl), שתיהן סטודנטיות באקדמיה לציור. שתי האחיות היו יפות, על ראש שתיהן התנוססה תספורת אפרו ענקית ושתיהן היו לבושות בסגנון אקסטרווגנטי. הן היו דומות כל כך, שאי אפשר היה להבדיל ביניהן.
אני זוכר שניסיתי לגלות איזו מבין התאומות היא חברתו של גלובצקי. האם זוהי אָלִיצְיָה, שיש לה כיום גלריה לאמנות בוורשה, או שמא אחותה בּוֹזֶ'נָה, המחזיקה כיום בית מחסה ענק לכלבים ולחתולים?
מעולם לא שאלתי על כך את גלובצקי, עד שנפגשנו בתל-אביב לפני כמה שנים והוא כתב לי על ספרו הקדשה: "לאדוארד בחום, ובזיקה לעבר ולעכשיו", והוסיף שהוא היה הארוס של בוז'נה. ואני, בתמורה, סיפרתי לגלובצקי על המפגש שלי בקאן עם גיבור ספרו קושינסקי.
הפללה בחצי קלאץ': לסופר יאנוש גלובצקי (בצילום העליון) היה די חומר גלם כדי לכתוב על יז'י קושינסקי ביוגרפיה, אך הוא בחר דווקא בכתיבת רומאן. התרגום לעברית, של עילי הלפרן, מושקע, אך מחמיץ במקצת את סגנונו הציני והחוצפני של גלובצקי (בצילום התחתון)
ידיד אינדיד
זה החל בצלצול של ידידי סטיב מורל, מיליונר תושב מונטה-קארלו. "שלחתי לך כרטיס למטוס, תבוא דחוף", ביקש טלפונית, ואני עזבתי את תל-אביב וטסתי אליו.
במחלקת העסקים שאלתי את עצמי איזה אוטו הוא קנה. מה אני אנהג שם, בריביירה הצרפתית, כדי לספר עליו בטור העורך של ירחון 'טורבו'? אלא שבהגיעי התגלה שסטיב רק מארגן מסיבה לכבוד הסופר יז'י קושינסקי, שעמד לזכות בפסטיבל קאן בפרס על התסריט שהוא כתב לסרט האמריקני 'להיות שם'.
עוד התגלה שאני, המתויק אצל סטיב כ"ידיד ותיק של קושינסקי", אמור להוות הפתעה לחתן המסיבה.
סטיב המסכן לא ידע שבצעירותנו בלודז' היינו קושינסקי ואני צהובים זה לזה, וכי שנאתנו הופסקה זמנית רק כאשר קושינסקי, סטודנט לסוציולוגיה, נסע לאמריקה והתפרסם שם כסופר.
דברי קילוסין או סיקולין?
הארוחה שערך סטיב מורל במלון 'מג'סטיק' בקאן הייתה מפוארת. קושינסקי הופיע בה עם אשתו האמריקנית, הדומה לסוס, והיה גאה כמו טווס על המחמאות שחלקו לו הסועדים המכובדים, כתריסר במספר. קושינסקי זיהה אותי מיד, הביט בי ברחמים, ואמר שאם יהיה לו קצת זמן הוא יקפוץ אולי פעם לישראל לראות איך אנחנו מסתדרים ב"ארץ העלובה הזו שלכם".
אלא שאני הבלגתי על העלבון, קראתי לכוכב הערב "מאסטרו" ואף נישקתי את ידו. סטיב היה ברקיע השביעי למראה הכבוד שחלקתי לאורחו המפורסם, אלא שהפולנית הבסיסית של ידידי האוליגרך לא אפשרה לו להבין מה אמרתי לחתן השמחה, בין הנשיקות ולחיצת ידיו.
וזה היה, פחות או יותר, מה שאמרתי לקושינסקי: "אין גדולים ממך, יז'י. איש לא הצליח כמוך לסדר את האמריקנים הטיפשים. איזה הפנינג אדיר ביימת, כאשר תרגמת והבאת לאמריקה עותק של ספר פולני ותיק, 'הקריירה של נִיקוֹדֶם דִיזְמָה', ניצלת אותו וזכית ברצף פרסים, כולל על התסריט הערב, קיבלת מלגות שמנות והתמנית כיו"ר איגוד הסופרים. אתה ממש ענק", אמרתי לקושינסקי, ושוב נישקתי את ידו.
סטיב היה מאושר לראות אותי חולק לקושינסקי דברי שבח וכיבודים. המארח הנרגש הודה לי, וליווה אותי לשדה התעופה בניס כי מיהרתי לחזור לתל-אביב.
הארוחה שנשרפה
חלפו יומיים, ומורל התקשר שוב. "אולי תגיד מה קרה ביניכם?", שאל. "הזמנתי את קושינסקי לאחוזתי בספרד, והוא ענה שלא יגיע אם אתה ואשתך תהיו שם. האם אמרת לו משהו שלא הבנתי?"
"אמרתי רק שהוא גנב יוצא מן הכלל, נוכל מעולה אשר ארסן לוּפִּין המהולל קטן על ידו, והוספתי שאני מקנא בכישרון ההתחזות שלו", הסברתי לסטיב.
סטיב כעס. "בשביל זה שרפתי 75 אלף דולר על סעודה חגיגית בנוכחות זוכה פרס פסטיבל קאן? כדי שאתה תקלל את גיבור הערב?"
חשבתי שהידידות המשעשעת שלי עם בעל המאה עלתה על שרטון, אלא שכעבור זמן-מה סטיב התקשר שוב. "ייתכן שצדקת", אמר, "כי גם ה'ניו-יורקר' מאשים את קושינסקי בהתחזות ובגנבה. תבואו לספרד. הוא לא יהיה שם".
אמנות אחזקת הפרנויה – סוף הסיפור
בפרק הקודם, אורחת מסתורית הגיעה משום מקום אל איש מבוגר שגר לבדו. המארח חושד שהגברת היושבת מולו הטמינה בתיקה נשק חם, משום שכמה רגעים קודם לכן הוא שמע מכיוון האמבטיה צליל של דריכת אקדח.
כעת, הגברת ממשיכה לאחוז בתיק המונח על ברכיה. סקרנותו של המארח גוברת, ולפתע, בתושייה פתאומית, הוא זורק לעברה כרית. האישה עוזבת את תיקה כדי לתפוס את הכרית בשתי ידיים, והקשיש מנצל זאת כדי לתפוס את תיקה ולנער אותו מעל הרצפה.
החפצים מתגוללים על השטיח והמארח מרים את האקדח, שאכן היה בתיק. "או, יש לנו ברטה 22", הוא מתפעל ומביט באישה, היושבת מולו בארשת קפואה. האיש מחזיק באקדח, מביט באורחת ואומר ש"אין לזלזל בקליבר הזעיר, שהרי כלי זה משרת ביעילות לא רק את העולם התחתון אלא גם אנשי ביטחון במטוסים וגם את הכוחות החשאיים, שמרכיבים לברטה זה משתיקי קול. אבל את הרי יודעת זאת היטב, נכון?"
האישה לא ענתה. היא רק התכופפה ואספה מהרצפה את החפצים שנוערו מתיקה, והמארח מגלה שבין הארנק, השפתון וממחטות הנייר נפל על השטיח גם משתיק קול – שהאישה מרימה וצוררת בכף ידה.
למה היא לא הרכיבה את המשתיק על האקדח עוד באמבטיה? ולמה היא לא חזרה משם לחדר העבודה עם ברטה טעון בידה? מנסה האיש להבין. מתי בדיוק הצטמחו בה רחמים? קצת לא מקצועי מצדה, גיחך.
בלי האקדח, היא יכולה רק לשרוק לי במשתיק הקול, הרשה האיש לעצמו להתלוצץ, וניסה לשַוות בדעתו מדוע הוא הפך למטרה. בעודו מחזיק את הברטה מול האישה, סָרַק בזיכרונו את תוכן הדברים שהוא כתב במשך שנים ארוכות, תחת שלטונות חשוכים אי-שם, או לא כתב ועוד יכול לכתוב בזירות הפשע שהוא חזר אליהן. מה סיפרו לו חברים בסוד, ומה הוא ראה במו עיניו, שם ופה? משהו שהוא לא היה צריך לראות? רצף תמונות שאסור היה לאגור בזיכרון?
תקריב על המארח: הוא פוקח עיניים כמו אחרי שינה, ומגלה שאין לו אקדח בידו, שהאורחת המוזרה נעלמה, לא השאירה אפילו את ניחוח הבושם שלה, ושהוא יושב לבדו בחדר העבודה. רק הוא והחדר הריק.
הוא קם מהכיסא, מניח על השולחן את כוס הברנדי הריקה, מנסה להדליק את המקטרת, מתקשה בכך כי ידיו רועדות, ומתיישב אל המחשב, שעל צגו כתוב הלוגו "אמנות אחזקת הפרנויה".
הוא מחייך בהקלה, ואז נשמע צליל האינטרקום מהשער בחצר.
טיפ טיפה
מדאיג שפוליטיקאי כישרוני, ותיק ומנוסה כמו שר התחבורה ישראל כץ מוצא את עצמו מוקף בחבורת בירוקרטים חסרי השראה בתחום עיסוקם המוטורי. דמויות כאלה הצליחו, למשל, לקבוע בחוצפה כי דגמי הרכב המצוידים במספר שיא של מערכות התרעה אלקטרוניים יזכו בנקודות זיכוי (בשקלים), רק משום שלטענת יצרניהן ומוכריהן מערכות אלה עוזרות במניעת תאונות.
המחשבה שפטנטים אלה מסוגלים להתמודד מול הרצח על כבישינו ולהציל חיים היא במידה רבה אשליה, אשר כתבי חצר עוזרים בטיפוחה. מטרתה העיקרית (והשקופה) של אחיזת עיניים זו היא הגברת רווחיהם של היבואנים ונציגיהם. במילים אחרות, אשליית החיישנים משרתת את רדיפת הבצע המאפיינת את גילדת ברוני הייבוא המובילים בקרטל, שממילא אינם דואגים לציבור הרחב ומייבאים רק דגמים המסוגלים להבטיח להם רווח קל ומיידי.
זוהי תעמולה נבזית במיוחד משום שמכשירי הפלא האלקטרוניים מחוללים דווקא אפקט אנטי-בטיחותי: הם מרדימים את הנהג, החש כאילו אינו זקוק כבר לרעננות שהרי האח הגדול שומר עליו.
מַפעימה בניחותא: חברת שברולט מציעה לחובבי הנהיגה את סוניק RS טורבו, המתחרה החדשה בקבוצת ההאצ'בקים בעלות אופי ספורטיבי מאוזן. מנוע הסוניק RS, אקו-טק בעל 140 כ"ס המחולצים בעזרת מגדש, מוּכר מדגמי אופל. חבל שבגלל חשבון כדאיוּת של חברת מכשירי תנועה אי אפשר להשוות את סוניק RS החדשה עם סוזוקי סוויפט ספורט, אף היא בעלת 140 כ"ס – אשר סוסיה היפניים באים לידי ביטוי בלי עזרה של מגדש טורבו.
אנו תקווה שבגלל התחזקות אופנת ההאצ'בקים החמות, תזכה בכל זאת סוזוקי סוויפט בגרסת ספורט לעלות ארצה. נכון מר יבואן, צבי נטע?
שואלים את אדוארד
אליעזרה קלוגסקינד: קיבלנו הצעה לטויוטה קורולה דגם רובוטי שנת 2007 או 2008, שהמליצו לנו עליה ככלל כי טויוטה קורולה היא אמינה מאוד, וכי הדגם הרובוטי ספציפית חסכוני בדלק. החיסרון במקרה הזה הוא שהקילומטראז' גבוה יחסית (180 אלף) לרכב בן שש שנים. השאלה היא אם זה באמת כדאי. אין לנו יכולת להוסיף עוד כסף על המחיר הנוכחי (כ-35 אלף שקלים), ואולי בכלל אפשר רכב אחר. חשבנו גם לחפש הונדה סיוויק בדגמים עד 2006 בעלת קילומטרז' טוב, ואולי זו אפשרות טובה יותר. אם יש לך רעיון אחר לרכב טוב בסדר הגודל הזה ובמחיר דומה, הוא יתקבל בברכה.
תשובה: 35 אלף שקלים הם היום ים של כסף בשוק המשומשות – אשר מחיריהן בפועל נמוכים בשיעור ניכר מהמחירים המומלצים בתעריפון התיאורטי של לוי יצחק. קילומטראז' של 180 אלף זה דווקא לא הרבה לגבי קורולה, אך אין לשכוח שהגיר הרובוטי – החסכוני כביכול ביחס לתיבת הילוכים האוטומטית הרגילה – אינו מעביר את ההילוכים באופן חלק, ולא כולם אוהבים זאת. לא לחינם חזרה טויוטה אל תיבת ההילוכים הסטנדרטית. אל תשכחו להשתמש בפרט זה במיקוח על מחיר הרכב!
והעיקר, כדאי לכם לבדוק אם קורולה זו תוחזקה נאותה, כדי שלא תצטרכו להשקיע בה סכומי תועפות לאחר הקנייה: האם הוחלפו בה כראוי שמנים (כולל שמן גיר) וכל יתר הנוזלים; והאם המעצורים, הדיסקיות והדיסקים במצב שלא ידרוש מכם החלפה. הוא הדין לגבי הצמיגים.
גם הונדה סיוויק היא רכב אמין. אין מנוס אלא לעשות סיבוב בשתי המכוניות ולהתרשם איזו מהן ידידותית יותר – בכל הקשור לחוויית נהיגה, היגוי (כאן יש יתרון להונדה), נוחות מושבים וכדומה. אופציה ראויה נוספת באזור החיוג של 'משפחתית נוחה וחסכונית' היא סוזוקי ליאנה סטיישן. ויש כאלה הפותרים את ההתלבטות באמצעות בחירה בפולקסוואגן גולף, סוס עבודה עם קבלות, או באחותה הספרדית סיאט ליאון (אף היא בעלת מנוע פולקסוואגני).
יואב: ברשותי מזה שנה וחצי הונדה סיוויק 2006, הסובלת מרעידות קלות אך מעצבנות במהירות של 110 קמ"ש ומעלה. הרעידות מורגשות בהגה ובגלגלים. החלפתי צמיגים, איזנתי אותם גם כשהם מפורקים מהרכב וגם על גבי הרכב, עשיתי כיוון גלגלים וכיוון פרונט – אך שום דבר לא פותר את הבעיה. אשמח לקבל כיוונים נוספים לפתרון הבעיה.
תשובה: במקרה, עברנו את זה גם בהונדה סיוויק האצ'בק. במהלך החיפוש אחר הסיבה לרעידת הגלגלים התגלה משהו שלא כל המוסכניקים יודעים: בנוסף לאיזון גלגלים קפדני ובדיקת החיבורים במתלים, יש לבדוק את מצב הפעמונים בציריות. אם בסיוויק שלך יתגלה חופש באחד מארבעת הפעמונים, זהו בוודאות כמעט הגורם לרעידת ההגה והגלגלים. בהונדה שבדקנו, האחראי לרעידות היה הפעמון השמאלי-פנימי דווקא.
רועי: אשמח לעזרתך בבחירת רכב שני למשפחתי. אני מחפש סטיישן שתשמש בעיקר לנסיעות קצרות, ואולי פעם בזמן רב לטיול משפחתי בהרכב מלא (כולל עגלת תינוק וכלבה). אודה כי איבדתי את הידיים והרגליים בשל מגוון כלי הרכב ומגוון הדעות עליהם. התקציב הוא באזור 25-30 אלף שקלים. אנו מעוניינים ברכב אמין, שיוכל לסחוב לטיול משפחה על ציודה וכלבתה, וחסכוני במידת הסביר. ההתלבטות הראשונית הייתה בין פוקוס סטיישן לסוזוקי ליאנה סטיישן. לבורסת השמות נכנסו גם הרומסטר והפאביה ספייס של סקודה, ואפילו פזלנו ל-C3 פיקאסו.
תשובה: במצב שאתה מתאר, מומלץ לערוך נסיעה בכל אחד מהדגמים שסימנתם כמועמדים כדי שתתרשמו בעצמכם באיזה מהם אתם מרגישים הכי טוב והכי בטוח. זוהי הדרך היחידה לסנן את הגודש הראשוני, להתביית על דגם מסוים ואז להתרכז בחיפוש אחר עותק מיטבי שלו – כזה שמצבו הטכני נאות והקילומטראז' שלו אינו מפחיד. ורק הוא יילקח לבדיקה במכון או במוסך שמתמחה בדגם הלז.
תמיד רציתי לכתוב סיפור בהמשכים, שהיה אי-אז באופנה. סיפור ספק בדיוני ספק ריאליטי שואו. הנה הניסיון
לזכרו של גרהם גרין
עברו מאז כמה שבועות. די זמן כדי להתייחס לעצמי בגוף שלישי, תחבולה ידועה המאפשרת להפוך את גופו ונפשו של המספר לדמות המככבת במחזה בלשי, או לאיזה גיבור במותחן טלוויזיוני מרתק שהתסריט שלו נכתב בידי מישהו אחר.
באותם צהרי יום, הוא (כלומר המספר) לא ציפה לאורח כלשהו בבית הנופש הכפרי שלו, כך שצליל האינטרקום הפתיע אותו. האיש הוטרד גם מהעובדה שהדמות העומדת ברחוב ולוחצת על הזמזם פעם אחר פעם לא מופיעה על הצג, המשדר ממרחק של 50 מטרים את תמונת המצלמה הנחבאת בין ענפי העץ שמול שער הברזל.
"שילך כבר לעזאזל. הוא בטח מחפש עבודה בגינה או מוכר משהו", מלמל האיש בעצבנות, אך לאחר הפסקה קטנה התחדש הצלצול באותה חוצפה, והכלב, שנמנם בגינה, קם על רגליו וזינק לכיוון השער, אך עצר בטרם הגיעו אל הגדר וחזר.
אין בררה אלא להרים את השפופרת, הבנתי, ושמעתי את עצמי אומר "כן".
"אני שמחה שמצאתי אותך בבית", אמר בסיפוק קול אישה.
"מי את?"
"המליצו לי לבוא אליך", הסבירה. "יש לי נטייה לכתוב על נושאים שגם אתה עוסק בהם. כתבתי הצגה לתיאטרון ותסריט שמתאים גם לטלוויזיה ואולי הוא יעניין אותך, כך נאמר לי".
"מי הם הממליצים עליי?", שאלתי, והאישה החלה לנקוב בשמות שאף אחד מהם לא אמר לי דבר. אולי בשל העובדה המעציבה שֶמִדוֹר האמנים, הציירים, הסופרים והקולנוענים המקומיים שהכרתי בזמנו, אשר עם מקצתו התיידדתי ועם רובו עבדתי (חוץ מסְטָאשוֹ קוֹקֶש, שנסע לאמריקה) – לא נשאר איש כמעט.
עודני מניח לכנפי הנוסטלגיה לטפוח על נפשי ולאפוף אותה בעצב, הגברת שמאחורי הגדר זזה כנראה, כי דמותה הופיעה על הצג 4X4, אפילו בחדות מספקת.
היא לא הייתה נמוכה ולא הייתה גבוהה. לא צעירה ולא זקנה. לא בלונדינית ולא שחרחורת. היא הייתה אפורה כזו, וגם לבשה אפור, אך בכל זאת היה בה משהו מסקרן. היא הייתה שייכת לסוג הנשי שכאשר הוא נקרה על דרכך ברחוב, רוב עוברי האורח, גברים ונשים, יסובבו אחריו את ראשיהם בעל כורחם.
היה די בכך כדי לפתוח מרחוק את המנעול בכניסה, אך היא השתהתה על מקומה זמן-מה, ולא מיהרה לפסוע בשביל המוביל לבית דרך הגינה אלא הוסיפה לעמוד בשער. בפינה השמאלית של הצג ראיתיה מְאַבֶּקֶת את אפה בפודרה.
צליל שאין לטעות בו
אחר כך התיישבה על כיסא בחדר העבודה של המארח במין טבעיות מיומנת. הוא שאל אותה אם תשתה משהו, אך היא אמרה שהייתה רוצה להיכנס קודם לשירותים, קמה והלכה לכיוון שהחוותה לה תנועת ידי. האיש החליט לנצל את היעדרה ולהתחמש בזריזות בעזר השמיעה הפּוֹרְטָבְּל שלו, כדי לא להגיד "סליחה?" אחרי כל משפט של האורחת המסתורית או להסתפק בראשי הפרקים של דבריה.
אז הוא פתח את הקופסית, הוציא ממנה מכשיר זעיר והפעיל את הסוללה שבו, ומיד כאשר פטנט הפלא התכרבל במקומו באוזן שמאל נשמע מכיוון האמבטיה צליל מצמרר שאפשר לזהותו רק עם דריכת אקדח, ולאחריו צליל עדין של כדור הנופל לרצפה ומתגלגל.
לא היה סיכוי שאטעה בפירוש הצלילים. הרי אינספור פעמים דרכו לידך אקדחים, סיפר זיכרונו של האיש, ולמדת צליל זה על בוריו. וגם אני עצמי, נזכר המארח, דרכתי נשק די והותר פעמים בחיי.
אין ספק שהאישה דרכה את אקדחה, והכדור שהיה כבר בקנה נזרק החוצה, והיא מחפשת אותו כרגע על הרצפה, הבנתי. היא זוחלת על ארבע, רוצה את הכדור שנעלם, המסתתר אולי בסנטימטר רווח שבין הרצפה וארון המגבות. זוהי סיבת השקט שהשתרר.
למארח לא נראה הולם לקום ולברוח מהחדר לפני שהאורחת המוזרה תפתיע אותו עם האקדח הדרוך הנמצא בידיה. התפתחות עניינים מעין זו נראית פשוטה מדי אפילו לסיפור בהמשכים, תפס בחושיו של כותב ותיק, והעדיף משום מה לקוות שאישה זו איננה, אחרי הכול, רוצחת שכירה.
והרי כל אויביו מתו זה מכבר, בעזרת השם או ללא התערבותו. הן אויביו שכאן, בגולה, והן אלה שבמדינת השמש הרחוקה. ומהמקומות הנוכחיים שאויביו טמונים בהם, אותם שטחים רחוקים וירוקים שנפשם מטיילת לאורכם ולרוחבם – הם אינם מסוגלים לשגר למטה מלאכי נקמה. הגיוני הרבה יותר שאישה עלומה זו באמת הגיעה לביתו כדי לשמוע משהו חשוב לה.
אבל כשהיא עמדה בשער הברזל ופידרה את אפה, נזכר המארח, צג האינטרקום רָמַז שהיא מאותתת למישהו מרחוק, העומד בצדו השני של הכביש או מחכה במכונית. אולי זה לא היה רק דמיון?
ברנדי כפול יהיה שימושי
נפתחה דלת האמבטיה, והאישה חזרה לחדר בלי אקדח בידה, התיישבה על מקומה והניחה על ברכיה את התיק, שעיני המארח התבייתו עליו באופן אינסטינקטיבי. הוא הבחין גם שכף ידה של האישה מלטפת את עור תיקה הכהה. יש לה ציפורניים אדומות, החלק הצבעוני היחידי בגופה ובלבושה. טיפות הלק מבהיקות על רקע הזמש השחור.
"אני אשתה מים", היא עונה להזמנה הקודמת, והאיש קם כדי למלא שתי כוסות – אחת במים לאורחת, ואחת עם ברנדי כפול לעצמו. וכשהוא עומד עדיין בגבו לאישה, הוא זורק אליה שאלה כאילו באגביות.
"את אוהבת נשק?", הוא מפנה אליה ראש ומביט בעיניה.
היא לוקחת ממנו את כוס המים ועונה בעליצות משתוממת: "מה, יש לך איזה אוסף כלים מעניין? כבר קרה לי בחיי שהוזמנתי לראות בולי דואר או איזו מכונית ותיקה. אף פעם לא הזמינו אותי לראות נשק. זה די מרתק, החידוש הזה", חייכה.
"מצטער, אבל אין לי מה להציג לך", עניתי בנימה של אכזבה עצמית. "האקדח האחרון שתליתי על חגורת המכנסיים נפל אל הים לפני 25 שנה בערך, כאשר הוזמנתי לסירת מפרש קטנה והחלה רוח פתאומית חזקה וישבתי עם עוד שני בחורים על קצה הסיפון המתרומם, בניסיון לייצב את הסירה באמצעות גופנו כדי שלא תתהפך. כך קרה שאקדחי האהוב נותר בקרקעית הים התיכון, אי שם מול תל-אביב החמה והרחוקה. מאז אין לי כלום להגנה עצמית חוץ מכישרון לא רע ברגליים, הנשמר לצורך מנוסה", סיפרתי, וראיתי כיצד ידיה מתלפפות שוב סביב התיק השחור, שהיא המשיכה להחזיק על הברכיים כפי שבתמונות דיוקן מהמאה ה-18 נשים יושבות על ספסלי קטיפה בשמלות משי ובמיטב העדיים ועל ברכיהן כלב בתספורת מעוצבת, ידיהן לופתות אותו בחוזקה לבל יימלט מאחיזתן לפני שהצייר יגמור את עבודתו.
היא הביטה בי במין איפוק משועשע. שנינו חייכנו.
נזכרתי שהאורחת טרם הסבירה את עילת ביקורה. הבטתי בתיקה ואמרתי: "העובדה שחפץ כלשהו עומד לרשותנו אינה מחייבת אותנו להשתמש בו".
החיוך לא נמחק משפתיה.
המארח: פעמים רבות דרכו על ידי נשק, ולא נדיר שגם אני דרכתי
המשך (קצרצר) בשבוע הבא
טיפ טיפה
בין כל מכשירי העזרה המותקנים על לוח המחוונים של המכונית המודרנית, על הקונסולה ועל השמשה הקדמית – הפריט החיובי היחידי הוא גלאי רכב/אופנוע הנמצאים בשטח המת של המראות. כל יתר הפטנטים רק פוטרים את הנהג מהצורך לשמור על ערנות, זהירות, דמיון ותושייה.
זה כולל גם את מערכת איווקס המפורסמת, שעלולה לגרום לתאונה גם כשהיא צודקת בהתריעה מפני התקרבות יתר לרכב הנוסע לפנינו. הנהג המוזהר על ידי הרדאר בולם, והמרחק גדל לשתי שניות ויותר – מה שמזמין נהג אחר לעקוף בפראות את בעל האיווקס, להידחק אל שטח הבטיחות ולבלום. איווקס מצפצף עכשיו כמו מטורף, ובעליו המאוים בולם בפאניק-סטופ – ולא נותר לו אלא להתפלל שהמכונית מאחוריו לא תיכנס בו.
מערכת איווקס ודומותיה אינן אינטליגנטיות דיין כדי לשמור מרחק לפי סגנון הנהיגה של הנהג הנוסע לפנינו. הרי יש נהגים נורמטיביים שדי לשמור מהם מרחק של שנייה, ויש העסוקים בשיחות טלפון ובסמ"סים או נמצאים תחת השפעת תרופות או סתם עייפים, או שיכורים/מסוממים חלילה. אם מזהים אחד כזה לפי התנהגותו, יש לשמור ממנו מרחק או להחליף מסלול.
הנבחרת: הנה ארבע המכוניות המובילות בין העשרות החונות בלבי. 1. לנדקרוזר המקורית, שהכרתי בספרד ב-1987, אשר שכנעה אותי שאינני מתאים לנסיעה בשטח. 2. אלפא רומיאו GTA ג'וניור stradale שגרה איתנו בין אלפות אחרות ברח' בן-סרוק 8 ברחביה של שנות ה-70. 3. הונדה CRX בת 22, שבתחילת שנות ה-90 הביאה לנו הביתה גביע קריסטל אחרי ניצחון בראלי העיתונאים, שבגללו עקומת האנטישמיות בפולין עלתה השמיימה. 4. ב-מ-וו Z3M קופה בת 14 היודעת להפוך את הקשיש המורשה לרקדן בבאלט של דריפטים, כלומר – עבריין בלתי מורשה בעליל
שואלים את אדוארד
בעילום שם: אני מקווה שתספר עוד סיפורים על יעקב לנדאו, במיוחד עכשיו שגם יעקב וגם אשתו תמרה אינם כבר. באחת מרשימותיך הייתה תמונה שלך באיזה ראלי, וממש ככה אני זוכרת אותך, מדבר עם יעקב למטה. משפחת לנדאו היו השכנים שלנו. היה זה יעקב שלקח אותי לקנות את הקסדה הראשונה שלי כשעשיתי רישיון לאופנוע.
את הכתיבה שלך אני זוכרת גם מקריאה במגזיני הרכב שהייתי מחסלת כל פעם שהגעתי עם האלפא סוד הישנה שלי למוסך אלכס אשדוד. החלטתי לכתוב לך עכשיו כי יש לי שאלת רכב קצת מורכבת, והתשובות שאני מקבלת מכל האחרים מבלבלות אותי. קצת רקע מוטורי עליי:
האוטו הראשון שלי היה אלפא סוד 81' בת עשר בערך. נהדרת. השני היה פיאט אונו מונדיאל 94' שמכרתי לפני כמה חודשים, בגיל 19. אחר כך התחתנתי וילדתי וקנינו סיטרואן קסארה 98', שאותה החלפנו בסיטרואן C5 שנת 2002 שמכרתי לפני שבועיים, בגיל 12.5 (הבטיחו לי שייקח לי חודשים למכור אותה, שאף אחד לא קונה סיטרואן וכו' וכו', אבל תוך שבוע וחצי היא נחטפה ב-75% ממחיר המחירון, אז לא הייתה לי ברירה אלא למכור לו, אף על פי שרציתי לומר לו שאני לא באמת רוצה למכור אותה…).
הואיל ואני בתהליך גירושין ובלי הרבה כסף לאוטו, תכננתי כל פעם פשוט לתקן את התקלה הבאה ב-C5 (בשנה האחרונה החלפתי שני צמיגים קדמיים, משאבת דלק, מצבר, תושבות מנוע, כל מיני גומיות וציריות, תיקון הספידומטר, תיקון תריס שנפל במערכת האוורור, נתפס קאליפר ימני קדמי ואיתו היה צריך להחליף בולמים קדמיים, צנרת הידראולית ראשית… ). אבל הוריי התחילו לדאוג מזה שאני עלולה כל פעם להיתקע באמצע הדרך עם תקלה מאז'ורית חדשה, והחליטו לעזור לי לרכוש אוטו.
האוטו שרציתי היה סיטרואן C4. הם גם הציעו עסקה שיכולנו לעמוד בה: מקדמה של 70 אלף שקלים (כמה שהוריי יכולים לתת במזומן), ואז חמש שנים של תשלומים חודשיים ללא ריבית והצמדה. עשיתי נסיעת מבחן ב-C4 ולא התלהבתי מהגיר האוטומטי שלה, בלשון המעטה (למה לא יכלו להשתמש כבר באותו הגיר של ה-C5 הישנה שלי?). ואז באו כל דורשי טובתי, ביניהם חבר שהיו לו שלוש סיטרואן C4 ברצף, כל אחת שנתיים, והפצירו בי לנטוש לאלתר את הרעיון. מעבר לסטריאוטיפ הרגיל לגבי סיטרואן ששמעתי ב-16 השנים האחרונות, גם המכונאי שלי וגם הם אמרו שלדגם הזה יש בעיות אמינות קשות, במיוחד בגיר ובחיישנים. החלטתי להשתכנע ולוותר.
ועכשיו אני הולכת לכל הסוכנויות לבדוק את הקומפקטיות שלהן. כי אם אי אפשר לבחור מהלב אז צריך לבחור מהרציו. הצרכים שלי: אני עושה 10,000 ק"מ לשנה, כמעט כולם בנסיעות בין-עירוניות, לרוב לגליל העליון אבל גם לאזור כרמיאל, ירושלים, גדרה ועוד. חלק גדול מהנסיעות עם שני ילדיי, בני 16 ו-11.
מעוניינת ברכב שאפשר להחזיק בשקט עשר שנים לפחות. מצד אחד חשוב לי רכב מתקשר, מגיב, בעל אחיזת כביש טובה, בטיחות אקטיבית ופסיבית. מצד שני אני רגישה לרעש מנוע ורוח, ונהיגה של שלוש שעות ברכב שמרגישים איתו את הכביש ללא בלימת זעזועים טובה גורמת לי להגיע ליעד רצוצה. אז אני צריכה נוחות, אבל לא כזאת שנמדדת בגדג'טים אלא כזאת שנמדדת בשלדה, בולמים וכדומה.
בדקתי: יונדאי i30 – חמודה, מאובזרת, אבל לא ממש מגיבה, ומרגישים היטב את הכביש והרעש. אופל אסטרה – הפתיעה אותי לטובה, אבל ברגע שמגיעים ל-100 קמ"ש היא כבר כל כך מזדעזעת ורועשת שזה בלתי נסבל (נכון שזה טוב למכמונות מהירות אבל זה לא קריטריון שלי). מאזדה 3 – לא אהבתי, וגם רועשת. סוזוקי קרוסאובר – לא נהגתי, רק לקחו אותי לסיבוב גדול כדי להתרשם. התרשמתי שהוא יופי לנהיגה, אבל חוויתי רעש ונסיעה שמעבירה היטב את פגעי הכבישים.
פורד פוקוס – ממש לא אהבתי. הונדה סיוויק האצ'בק (באותה הזדמנות גם נהגתי בג'אז ההיברידית) – אהבתי מאוד לנהוג בה, ממש נהניתי, אבל היא לא מבודדת רעש. סקודה אוקטביה – אהבתי, והיא ללא ספק תענה על הצרכים המשפחתיים (נוחיות לילדים במושב האחורי, תא מטען גדול לקמפינג השנתי ועוד). גולף – אהבתי. נכון שתא המטען לא גדול, אבל הילדים שלי לא מפונקים בכלל, שלושתנו רזים. ג'טה (או יטה) – אהבתי לנהוג בה.
אני חושבת שאבדוק גם את הסיאט ליאון. אלה שמצאו חן בעיניי גם מבחינת נהיגה וגם מבחינת הנוחות והרעש היו בעצם שלוש וריאציות של הגולף: הגולף עצמה, האוקטביה והג'טה. סיבה טובה לנסות את הסיאט ליאון? מצד שני קראתי את חוות דעתך על הגורל העגום הצפוי ל-1.2 טורבו DSG TSI. בקיצור, אשמח לשמוע את דעתך.
תשובה: אהבתי את הביקורתיות שלך לגבי המכוניות שבדקת. אני רוחש כבוד גם לרגישותך לרעש, על אף שהגישה שלי הפוכה: אני מעדיף שמכוניות מדברות אליי ושקולן לא הושתק. בכל אופן, הייתי ממליץ לך לבדוק את האופציה של פיז'ו 308 החדשה, או ללכת בדרכו של העם ולקנות ניסאן קשקאי. הייתי מכוון אותך גם לעבר סקודה ראפיד, אך המנוע המוקטן והמחוזק בטורבו, בעל הזרקה ישירה, לא יעניק את חסד עשר השנים שאת מבקשת. בנוסף, לתיבת ההילוכים DSG יש אחריות יצרן לחמש שנים בלבד – שלאחריהן אחזקת הגיר אינה משתלמת.
ישראל: אשמח מאוד אם תייעץ איזה רכב קטן לקנות בסכום של 65-60 אלף שקלים. האם נראה לך שהשברולט ספארק רכב טוב?
תשובה: אם אתה נעול על מכונית קטנה, אז מלכת הכיתה היא קיה פיקנטו. אך אין לשכוח שהסכום העומד לרשותך מאפשר לקנות מכונית קומפקטית יד שנייה חדשה כמעט – שתהיה נוחה ובטיחותית בהרבה מהמכונית הקטנה, עדיפה בנסיעות בינעירוניות, ואף מאפשרת (תלוי בדגם) ליהנות מהנהיגה.
הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי כאשר מכוניות כבשו את נפשי מבלי להשאיר מקום לשום דבר
מה שמכוניות לא הצליחו לגרש הוא את התמכרותי לסִפרות, אשר בניגוד לתיאטרון ולקולנוע מאפשרת לדמיין כיצד נראות הדמויות הפועלות. בספרו המתורגם מצרפתית 'האמת על פרשת הארי קֶבֶּרְט' עוקב המחבר, ז'ואל דיקר, אחר גיבורו, אף הוא סופר, שנפגע ממחסום כתיבה פתאומי הגורם להרס קיומו.
והרי זה הסיפור שלי! הבנתי. אותו סיפור שהחל בקרקוב לפני מעל 50 שנה.
הקדושים חזרו מגרמניה
נפתח באנוכי, הנמנה עם קבוצת סטודנטים של האקדמיה לציור בקרקוב, אשר מציב את הכן באולם הכנסייה הגדולה בעיר כדי להעביר לנייר, באמצעות עיפרון פחם, רישומים של פִּסְלִי קדושים נוצריים שגרו לפני מאות בשנים בקרקוב העתיקה – כולם חטובים מעץ בגודל טבעי בידי האמן הגאון בן המאה ה-15 ויט סטבוש (Wit Stwosz, 1448-1533).
התאפשר לנו להתקרב לפסל הגותי המרשים ורב-הדמויות (retabulum) ולבצע מולו רישומים זמן-מה לאחר שמעל 200 פסלים חטובים בעץ חזרו מגרמניה. הנאצים, שחטפו את הפסלים בזמן המלחמה, שמרו אותם בתנאים בלתי הולמים בשאיפה להציגם במוזיאון בברלין.
ועכשיו חלקי הפסל המפורק עומדים על רצפת הכנסייה, ואנו, סטודנטים שנה א', צריכים, לפי דרישת הפרופסור, להתרכז בכפות הידיים דווקא.
ציור חודר עצמות
אז אני עובד על זוג הכפיים שבחרתי, השייכות לקדוש כלשהו המחזיק ספר, ומרגיש שמישהי מציצה מאחורי גבי.
"זה יפה בצורה מזעזעת", מפתיע אותי קול הנערה.
אני מסובב ראש, אחוז ספק אם המחמאה הופנתה כלפי העבודה של סטבוש או כלפי הרישום שלי. בחרתי, בוודאי, באפשרות השנייה.
"אל תגזימי", עניתי לנערה בצניעות מזויפת. "תסתכלי על העבודה של חברי, יוֹזֶק סוּלְמָה, שעובד על הידיים המפורסמות של האמא היהודייה של סמל הנצרות".
הנערה הייתה בת 17 בערך, שחרחורת, רזה. היא חייכה, עברה לעמדה של יוזק, הציצה רגע מאחורי גבו – וחזרה.
"מעולם לא ראיתי דבר מזעזע כמו מה שהקולגה שלך עשה מהידיים של מריה!", התפעלה. "מאיפה הוא זכה להשראה מוזרה כזו?"
הפסקתי לעבוד וסיפרתי לה שלקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא האדום התקרב לעיירה של יוזק, קצין גרמני, רופא, ברח משם על נפשו והשאיר אחריו ספר אנטומיה – אשר חברי יוזק אימץ ולמד ממנו לצייר.
"זו הסיבה שהוא לא מצייר גוף אדם סתם כך אלא רושם, כמו בעזרת שיקוף רנטגן, את העצמות, השרירים והוורידים. במבחן לאקדמיה, כשהיו 20 מקומות על 200 מועמדים, הוא הביא תיק עבודות עשויות בצורה פתולוגית זו, והצליח להתקבל אף שהיה היחיד בלי תעודת בגרות".
היא: "ומה אתה הבאת כדי להתקבל?"
ואני הודיתי שהבאתי לוועדת הקבלה, שישבו בה פרופסורים ואמנים ידועי שם, עבודות של אחותי אירנה, ציורים של כל מיני פרחים, וגם רישום של חבר, סוס בקפיצה.
היא שוב חייכה ואמרה שאני משקר. הרמתי למעלה שתי אצבעות. "זו האמת, גברתי", נשבעתי. "ומה איתך? גם את עוסקת באמנות?"
היא הנידה בראשה. "לא, כלום. אני מנסה לכתוב שירים, בסוד".
"למה בסוד?", התעניינתי.
"כי אבא שלי סופר וגם משורר", ענתה, "ואני מתביישת ממנו".
"אבל לי יהיה מותר לשמוע שירים שלך?", שאלתי, והיא לא ענתה.
שיעור באמנות: באותו מאמץ שניסיתי להעביר לנייר את ידי הפֶּסֶל, לתרגם אותן לרישום שחור-לבן מבלי לאבד את תחושת החומר – התעסקתי, כעבור כמה שנים, במאייד של סירנה. פירקתי את גופו לחלקים, למדתי איך הוא עובד וניסיתי לשלוט עליו. לצורך כך: החלקתי את המעברים, שיניתי את קוטר הדיזות וגובה הדלק, הרכבתי מאוורר כדי לתגבר את זרימת האוויר למאייד, השתמשתי במצתים גזעיים המיועדים למנועי ארבע פעימות (תוך שינוי הברגתם מ-14 מ"מ ל-18) וכך הלאה. רק בסוף פעילות קדחתנית זו הבנתי כי רק כיפוף מסוים של צינור המפלט מוביל לחיזוק המנוע
נותר רק הד קולה
"שמי אדוארד", אמרתי.
"אני אלז'בייטה", הייתה התשובה.
לחצנו ידיים. היא שאלה היכן אני גר, ושמעה שאני גר בבית היתומים היהודי ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה. "הרי אתה כבר לא ילד, אדוארד!", הופתעה.
"אבל הייתי ילד, והתרגלתי לגור שם. ההנהלה הציעה לי להישאר ולעזור קצת בתפאורות ולביים קברט לילדים".
אחר כך היא הסתלקה מהכנסייה כדי לא להפריע לי ברישום, כך אמרה, והבטיחה לבוא למחרת.
אך למחרת היא לא באה, ובינתיים נגמר תרגיל הציור שלנו. חלף שבוע, ועוד שבוע, ומנהל בית היתומים קרא אותי לטלפון. "מישהי מחפשת אותך", הודיע לי חגיגית.
חתונה בהתכתבות
נפגשנו בקפיטריה קטנה בעיר. "לא הגעתי", סיפרה במבוכה, "כי אבא לא הסכים שאלך. כשהוא שמע שהכרתי סטודנט באקדמיה, הוא החליט שיש לי עוד זמן להיפגש עם גברים". זמן-מה אחר כך עזבתי את קרקוב לטובת האקדמיה לסרטים בלודז', אך התכתבתי עם אלז'בייטה מדי יום כמעט, ואף נפגשנו בסתר פעם בכמה שבועות. עד שהיא ברחה מבית הוריה, הגיעה אליי ללודז' והתחתנו.
זוגיות מתוקתקת מדי
רומן פולנסקי הציע לנו לקנות חדר מהשחקן פיליפסקי בבית השחקנים ברחוב זָקוֹנְטְנָה, ובמשך איזו שנה וחצי היינו מאושרים בארבעה קירות.
אלא שהייתה זו, כנראה, רק פטה מורגנה. הרי יום אחד, בהפתעה מושלמת, היא עזבה את בעלה, אשר רק כתב וכתב בעשרות נפשות ובעשרות שמות בדויים כדי לקיים את הבית הקטן ברמה נאותה, ואף לקנות את המכונית הראשונה – זְוִיקָאוּ P-70 עשוית פלסטיק, בעלת מנוע שתי פעימות ושני צילינדרים.
לפני שעפה, היא כתבה והשאירה על השולחן מכתב ארוך המתאר את אכזבתה מכך שבעלה, במקום לעסוק בקולנוע, מתקתק על מכונת הכתיבה שטויות לכל עיתון שרוצה לפרסם את דבריו.
היא לא ידעה שבעלה פנה דווקא לבמאית יהודייה, ונדה יעקובובסקה, כדי שתיקח אותו לסדנה שלה, ויעקובובסקה סירבה. "אני יודעת", אמרה הבמאית הבכירה, "שאתה טוב יותר בבימוי מאלה שגייסתי, אבל אין מה לעשות. יש לי כבר יותר מדי יהודים", הסבירה.
נבלעה אל עלומיה
אז רעייתי עזבה, לקחה את כלבת הבוקסר שלנו ונסעה איתה ברכבת לקרקוב חזרה להוריה, ששמרו את חדר הילדות שלה כאילו יצאה רק לרגע.
כך קרה שהסיפור הרומנטי "גלגל את הפוסטר שלו" – כפי שהבורחת כתבה באחד משיריה.
פתאום אין עניין בכתיבה
וברגע עזיבתה נפל עליי מחסום כתיבה, בדיוק כמו זה המתואר בספר 'האמת על פרשת הארי קברט'. אלא בהבדל משמעותי: גיבור הספר בסך הכול חשש שהוא לא יצליח לספק להוצאה לאור את הספר הבא, וייאלץ להחזיר את המקדמה שקיבל ובזבז כבר. מצבי היה קשה בהרבה. כי ברגע שהעיתונים חדלו לשלם לי על ביקורות תיאטרון, קולנוע ותערוכות, שהייתי כותב למכביר לפני המחסום תחת 13 שמות בדויים, ועל התנצחויות בענייני תרבות (לפעמים כתבתי נגד עצמי, בשמות שונים, ודאי) – נגמר לי הכסף, ובמשך שנתיים התקיימתי רק ממכירת חפציי.
תחילה מכרתי את המכונית (היום זה היה הדבר האחרון שהייתי מוכר), אחר כך את התמונות, אוסף הספרים והמצלמה, ולבסוף, בשיא המשבר, מכרתי את דירת החדר וברחתי מלודז' לוורשה, שם מחסום הכתיבה עדיין חנק אותי, עד שמכרתי גם את מכונת הכתיבה.
עזרת הסירנה
ודווקא אז התאוששתי. מהסכום שנשאר לי ממכירת הדירה קניתי שוב אוטו, סירנה מתוצרת פולין שהייתה מתקלקלת ללא הפסק ונאלצתי לטפל בה ביסודיות.
למדתי לפרק את מנוע שתי הפעימות של סירנה שלי ולהרכיבו חזרה מכוון, ובסופו של תהליך הצלחתי לחלץ משלושת הצילינדרים האנמיים קצת יותר כוח ומומנט כדי להשתתף בראלי, הכרתי אנשים דפוקים למכוניות כמוני, ופתאום הבנתי שאני מוכן לחזור לכתיבה באופן רציני, בלי שטויות כמו בסיבוב הקודם.
חזרתי לחנות שמכרתי לה את מכונת הכתיבה אריקה 5, אך היא לא הייתה כבר. אז מצאתי אריקה אחרת, שגם היא למדה לכתוב במקומי במהירות של קלדנית מקצועית.
בית העלמין 'רמו'
התיישבתי וכתבתי את התסריט לסרט 'בית העלמין רמו' בצורת שיר ללא חרוזים, אך מתאר דיו את המקום כדי שהשבועון 'קֶרוּנְקִי' (כיוונים) יפרסם אותו בעמוד השער ואולפן קולנוע קטן יפנה אליי. כך קרה שביימתי את 'רמו', ערכתי בעזרת המלחין כריסטופר קומדה ושלחתי לפסטיבל. ומה קרה אחר כך, כולם יודעים.
שאלה: האם עברנו תחת הסולם, מעשה שלפי אמונה תפלה מְזַמֵן את כוחות הרוע?
אפילוג
נשאר לי להודות שבימים הטרופים של מחסום הכתיבה עזרה לא מעט לבעל הנטוש קריאת המכתבים שהמשוררת כתבה לו בתקופת לימודי הקולנוע.
כאשר עזבתי את פולין ב-1968 עקב גל האנטישמיות, שגָבַל בפוגרום, השארתי מכתבים אלה בגדנסק, למשמר אצל דודתי רוזה. לא תיארתי לעצמי שהמשוררת תיסע לעיר הנמל הצפונית ללוויית דודתי, תחדש את קשריה עם אחותי אירנה – ותשים את ידה על המכתבים.
התקשרתי מירושלים אל אלז'בייטה לקרקוב, וניתקתי את השיחה כאשר שמעתי ממנה שהמכתבים המעניינים אותי אינם בחיים. "שרפתי אותם", אמרה.
כמו בשיר שלה – "לכו לאש, מכתבים, הרי מאש נולדתם".
אותיות פורחות באוויר
וכך, כאשר הגיעו ימי העתיד האכזריים, והקשיש המורשה חיפש מחסה מאחורי דלתותיה של אלפא כי שוב פגע בו חוסר אמונה עצמית או חולשה אחרת, פיזית או רוחנית – לא הייתה כבר ברשותו הוכחה כתובה לכך שמישהי אינטליגנטית ורגישה חשבה עליו אי-פעם רק טובות, באהבה ובאמונה.
טיפ טיפה
היו זמנים שסאאב שתי פעימות הנהוגה בידי השבדי אריק קרלסון הייתה בולטת בראלי מונטה-קרלו, והטראבנטים ראלי הגרמניות (בנות דודות של P-70 שלי) ידעו לסחוט 100 כ"ס מנפח של 700 סמ"ק. היסטוריה. אך כיום, מנועי שתי פעימות נשארו רק באופנועים תחרותיים מעטים, בסירות מרוץ ובמכונית קארטינג, שמנצלות את הכוח הרב האצור במיני-נפח.
מנוע שתי פעימות של סירנה
הגירוש האכזרי של מנועי שתי פעימות מגזע מכשירי התנועה הוא תוצאת הטרור הירוק, המוטרד מזיהום האוויר. אפילו שמירה על יחס תערובת שמן-דלק ביחס של 1:100 לא ביטלה את העשן הכחול היוצא ממפלט רכב שמצויד במנוע שתי פעימות. אמנם מנועי ארבע פעימות יודעים לשרוף שמן לא פחות מאשר מנועי שתי פעימות מודרניים – אך תנאי השרפה במנועים הקונבנציונליים, המצוידים בנוסף בקטליזטור, יודעים לשמור את המצב העגום בסוד.
ייתכן שמנועי שתי פעימות עוד יחזרו עם איזה גימיק טכנולוגי. מסוג המהפך שעשו היפנים כאשר הצליחו להחזיר לחיים את המנועים הרוטוריים ונקל, אשר יצרנים רבים שברו עליהם שיניים. מצורף צ'ופר באנימציה שמדגים את פעולת מנוע שתי פעימות:
שואלים את אדוארד
משפחת כהן: אנחנו זוג צעיר לפני לידה ראשונה ומעוניינים לקנות רכב ראשון. רכב קטן, אבל לא מאוד קטן כמו האלטו וחברותיה. מובן שאנחנו רוצים רכב אמין, חסכוני בדלק, שיהיה עמיד לנסיעות מגוש עציון לירושלים על בסיס יומי ופעם בחודש נסיעה לגליל. חשבנו על רכב שנוכל להחזיק כמה שנים טובות ושלא נצטרך למכור אחרי שנה-שנתיים (התרחבות המשפחה, התיישנות של הרכב וכו'). התקציב שיש לנו הוא בסביבות 40 אלף שקלים. חשבנו על טויוטה קורולה, מיצובישי לאנסר, סובארו B3 או הונדה ג'אז, סקודה פאביה, סיאט איביזה והסגנון הזה.
יש לך עצה בשבילנו?
תשובה: כל הדגמים שציינתם עשויים לשרת אתכם נאמנה. חשוב שבחרתם לא להשתדך עם מכונית קטנה. לפי חוות דעת של מכון הריסוק האמריקני, רובן המכריע של הקטנות, וביניהן גם כאלה שנמכרות בישראל – אינו מספק בטיחות לנוסעים בעת התנגשות (כפי שמדור זה חזר והתריע).
באשר לקנייה, הדבר החשוב ביותר הוא לשים יד על מכונית שהחלה דרכה בבית הדואג לצרכיה. אולי כדאי לכם לקרוא את סדרת המאמרים בנושא קניית רכב יד שנייה – 'משומשת חיל מי ימצא'.
אלישבע: יש לנו תקציב של כ-20 אלף שקלים ואנחנו רוצים לקנות רכב בעל גיר אוטומט לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. חשוב לנו מאוד שהאוטו יהיה אמין וחסכוני בדלק. על איזה רכב אתה ממליץ לנו? אם אפשר, גם כמה דגשים חשובים לקניית רכב מיד שנייה…
תשובה: בדקו את האפשרות של רנו קליאו 1.2 מסדרה B (שמונה שסתומים). קליאו כזו אמורה לעלות בסביבות 15 אלף שקלים, אם היא במצב נאות ובקילומטרז' שאינו עולה על 150 אלף. ידידתי חורשת על אחת כזו גם את העיר וגם נסיעות לירושלים, לא משלמת יותר מדי על דלק ומבקרת במוסך רק לצורך אחזקה תקופתית.
את 5,000 השקלים שיישארו לכם שמרו לצורך התקנתה של קליאו לקדנציה אצלכם – החלפת חגורת טיימינג, החלפת שמנים, חידוש צמיגים וכך הלאה. מכונית יד שנייה מבוגרת זקוקה אולי גם להחלפת בולמי זעזועים. המתחרה של קליאו היא סוזוקי סוויפט. באשר לטיפים – ראו המלצתי למשפחת כהן.
בחיסוי שם: יש לנו ג'יפ פורד אקספלורר 2006 עם בעיה מציקה שלא הצלחנו לפתור: כשמתדלקים את הרכב, מפסיקה המשאבה את הפעולה אחרי מילוי מספר קטן של ליטרים. וכך, כדי להשלים תדלוק מלא, צריך להפעיל אותה שוב ושוב עד שהמכל מתמלא – או עד שהמתדלק מאבד את סבלנותו. בהנחה שיש אוויר כלוא במכל, ניסינו למלא אותו ממש עד סופו, אבל הבעיה לא נפתרה. יש לך עצה בעבורנו?
תשובה: האם התופעה שאתם מתארים חוזרת על עצמה בכל תחנת דלק, או מעצבנת אתכם רק בתחנה מסוימת? לא זרה לי התקלה שאתם מספרים לגבי הג'יפ, כי גם אלפא שלי יודעת לסרב בדיוק באותה צורה ולא מוכנה לקבל את הדלק בתחנת סונול מסוימת. משום מה, היא לא מתנגדת לתדלק בקלות בתחנות אחרות.
אגב, אלפא שלי מכנה את הנוזל הישראלי 95 אוקטן "שתן של ורוניקה הקדושה".
שתי סיבות מסוגלות לגרום לקשיי התדלוק החוזרים על עצמם: סתימה או תקלה אחרת במערכת המתוחכמת odma או דומה לה. מערכת זו מזרימה אוויר למכל במקום כמויות הדלק שנלקחות בידי המשאבה למערכת ההזרקה – ובמקביל היא חוסמת באמצעות מסנן את יציאת אדי הבנזין.
סיבה אפשרית שנייה היא רגישוּת יתר באקדח הדלק עצמו, בתחנה מסוימת. אם זרימת הדלק עזה מדי וממלאת את פתח כניסת הדלק למכל – החיישן באקדח קובע שהמכל בג'יפ שלכם התמלא כבר ומפסיק את עבודתו. מומלץ אפוא לבדוק אם הקושי בתדלוק יחזור על עצמו גם בתחנות אחרות, שם זרימת הדלק איטית ומתונה יותר.
ואם דבר לא ישתנה, בקשו במוסך בדיקה של מערכת 'אודמה'.
מכונית הנפש 