מכונית הנפש

הרבה סיפורים מוזרים שתיארתי בעבר דרשו ממני להביא עדים אשר יָעֲרְבוּ לאמינותם הבלתי תיאמן. עד שנמאס לי

במחצית שנות ה-90, בעיצומו של החורף האכזרי של הגויים, טס אנוכי לוורשה, שם חיכתה לו במשך שבועיים וחצי, בחניון השמור של שדה התעופה, מכוניתו, ניסאן בלו-בירד דיזל סטיישן בת כמה-עשרה.

היו אלה ימים יפים עדיין. לוּ הייתי משאיר כיום את מכוניתי המזדקנת באותו מגרש חניה בשדה התעופה על שם פרדריק שופן, הפסנתרן הגאוני והמלחין, הייתי צריך לחשוב פעמיים אם משתלם בכלל לפדות אותה מהשבי.

בטיסותיי, אם לא ישנתי, הייתי קורא או כותב. סיגלתי לי נוהל קבוע – בטיסות לתל-אביב לקרוא עיתון עברי, ובטיסות לוורשה לעיין בעיתון פולני. בעידן הטרום-אינטרנט הייתה זו דרך קלה להבין מה מעסיק את הילידים במקום הנחיתה שלי.

אך בטיסה הנ"ל לא קראתי, לא כתבתי ולא גלגלתי שיחה עם היושבים לידי. היו לי בראש דברים אחרים. עד כי מודאג אשכרה, שאלתי את הדיילת על מזג האוויר בוורשה, והיא הפחידה אותי בחיוך שהקור הפולני התייצב באחרונה על מינוס 20-27 מעלות צלסיוס.

שיר עוקף תקשי"ר

מיד הזמנתי כוס וודקה ועוד כוס כי היה לי ברור שהיום, כבר לא אנהג. הרי למדתי מניסאן שהיא נצמדת לתקשי"ר (תקנון שירות) של בנות גזעה, דיזליות ותיקות, ומסרבת לעבוד בקור שהוא מתחת ל-10 מעלות צלסיוס, 12 מעלות גג.

ואם הדיזלית מחליטה שהקור גבולי, היא מתניעה רק אחרי טקס מיוחד: צריך להביא לבלו-בירד מפזר חום חזק, לחמם תחילה את פילטר הסולר עד שהקרח בתוכו מפשיר, ואז לנקז את המים שקפאו בתוך הפילטר, קרי – הפכו לפקק החוסם את מעבר הדלק.

אחר כך, באותו פֶן פלא, מחממים ביסודיות את קרטר המנוע, את ראש המנוע ואת הבלוק עצמו, וכל אותה העת מזמרים לבלו-בירד שיר ילדים אינפנטילי שאי-פעם, בימי בית היתומים בקרקוב, כתבתי את מילותיו ומנגינתו לצורך מופע קברט שביימתי.

"מזג אוויר כה יפה/ כן כן/ שאתה אדיש לעתידך

ושמיים כה תכולים / כן כן/ שרוצים לתלוש חתיכה

ובחום קיצי זה/ צועדות ציפורים אל האחו הנעים

שם ימצאו ודאי/ גלידת תולעים"

או-אז סוגרים את מכסה המנוע ומתניעים את המכונית בלי שום בעיה, כי שיר הכזב שכנע את גברת בלו-בירד התמימה שהאביב הגיע כבר.

בצאתי מבית הנתיבות

אז אני יוצא מבית הנתיבות של שדה התעופה ומתכנן לקחת מונית הביתה, ולמחרת לבוא עם גרר כדי להחזיר את דונה בלו-בירד ולטפל בה בחצר שלה, עם פן ושיר השקר. אחרת, לא יהיה לי אוטו מוכן לתפקוד יומיומי חוץ מהונדה CRX היקרה, שנסיעה בה בתנאי שלג וקרח מתאימה רק למתאבד שיעי.

כך מתכנן לו את האירועים היהודי הנודד, ועושה גם חשבון: מילא מחיר המונית, בתעריף לילי ל-25 ק"מ. אלא שלמחרת תחכה לאנוכי עוד נסיעה לשדה התעופה והזמנת גרר. אז אולי כדאי להזמין את הגרר כבר כעת, ולנסוע דרומה כשבלו-בירד על הארגז ובעליה החוקיים בתא הנהג?

הציפור הכחולה לבנה: ניסאן בלו-בירד שלנו לא רק סחבה אל ביתה שבכפר רהיטים עתיקים וכבדים בנוסח המאה ה-19, את הארונות והמיטות (בסגנון לודוויג פיליפ לא פחות), את הכונניות המסוגננות, השולחנות, המקרר ומכונת הכביסה, אלא גם לימדה את בני לנהוג בה. אף כי בלו-בירד לא נבדקה במבחני ריסוק תקניים, אני, בגלל ממדיה, בנייתה החזקה וכישוריה המיוחדים בבטיחות אקטיבית – מעולם לא דאגתי כאשר אטלר ג'וניור החל לנהוג בה לבד

תחת מצנפת שלג

בקור שטני, רב-תערים, שרק הגויים המקומיים יודעים להתרגל אליו, אני גורר את המזוודות כדי לסגור אותן בתוך הבלו-בירד, המחכה בחניון תחת מצנפת שלג בעובי חצי מטר. אף דלת של ניסאן לא נפתחת, חרף ניסיונות לחמם את המפתח באמצעות מצית. עד שבסופו של דבר אני פורץ פנימה דרך הדלת החמישית, זו של תא המטען.

אני מתחיל להעמיס את המזוודות, ובהחלטה ספונטנית מעמיס לבלו-בירד גם את עצמי. אין זה תרגיל פשוט לעבור בזחילה את כל משוכות הסטיישן עד למושב הנהג, אך לבסוף אני מתיישב מול ההגה, ומשום מה, אולי בגלל שתי הוודקות ועוד קצת ששתיתי – אני מכניס את המפתח לסוויץ' ומסובב אותו.

נדלקת נורה כתומה. במצב רגיל יש לחכות שהיא תיכבה, וזהו הסימן שאפשר להתניע את המנוע. אבל לא במינוס 25 מעלות צלסיוס. אלא שאני לוחץ בכל זאת על דוושת המצמד כדי לשחרר את תיבת ההילוכים הקפואה, וככה סתם, מבלי לצפות לנס, מתחיל לסובב שוב את המפתח, כנראה בגלל הוודקה, שעשתה ממנה דמות אופטימית. אחד כזה שמתייחס לחוקי הטבע כאל הצעת הגשה בלבד.

הסטרטר הרעיש והבוכנות החלו לזוז, כפי שציפיתי שיעשו, אך להפתעתי המוחלטת הן עשו את פעולתן על רקע הצליל הידוע לכל בעלי הדיזלים, המבשר כי בעוד רגע קט נתכבד בהתנעה. אין זו פטה-מורגנה. כנראה, לבלו-בירד שלי יש חשק להתניע.

פזמון שמחולל התלקחות

אני מפסיק את פעולת הסטרטר, מחכה דקה או שתיים ובינתיים שר בתוך המכונית את הבית הראשון של שיר השקר שבלו-בירד מכורה לו, לוחץ על המצמד השמאלי – ומסובב שוב את המפתח. חולפות כמה שניות ועוד כמה. המנוע מסתובב במאמץ, מגביר את סל"דיו, ואני לא מאמין מה קורה: שרֵפה מתלקחת בצילינדר בודד, אחר כך בכל הארבעה, והמנוע מתניע כמו גדול ועובד כאילו באמת היה אביב, כפי שמכזב הפזמון.

אני עדיין פסימי, שהרי בעוד רגע ייגמר הסולר בצינורות ובמשאבת ההזרקה, כי לפילטר אין רחמים – אבל יש בו מים שקפאו. אבל דבר לא קורה, והמנוע ממשיך לעבוד בסל"די סרק. אני פותח את הדלת, יוצא אל קור הכלבים של ורשה כדי להסיר את השלג מגג הניסאן ומשמשותיה, חוזר פנימה ומגלה שאפילו החימום עובד.

"לא צריך גרר", אני אומר לשומר החניון. "בטל את ההזמנה".

זהיר להחשיד

כביש מושלג וריק כמעט. הבית מתקרב בקמ"שים זהירים, והזהירות הזו מדליקה כנראה את השוטר, שמגיח מניידת העומדת בצד הכביש ועוצר אותי.

אני פותח דלת, כי השמשה לא רצתה להיות מופשלת. "כן אדוני", אני אומר. "לא נראה לי שנסעתי מהר מדי".

השוטר מתקרב אליי. "תנשוף בבקשה לעברי, אדוני", הוא מבקש.

אני מגייס נימה של מי שנפגע אנושות.

Rabinowi kazesz chuchac?"" (פולנית: "אתה מבקש מרב שינשוף הבל-פה על פניך?"), אני שואל ומניד בראשי בעלבון נדהם.

השוטר מביט בי, מצדיע ונפנה חזרה אל הניידת.

אישיות על-נסיבתית

הקמ"שים חוזרים למד המהירות ומנתבים את בלו-בירד אל המסלול המתפתל דרך יער חשוך. אנוכי פותח את השער, נכנס לחצר הבית וסוגר את בלו-בירד במעונה. "מגיעה לך נשיקה", הוא אומר לה.

 תיאבון צנוע, נאמנות מרהיבה

היום לא מייצרים כבר מכוניות כאלה כמו ניסאן בלו-בירד דיזל, אשר בשנת 1991 קניתי אותה מידידתי לוּחָה קוֹרְבְּ, עורכת סרטים יהודייה תושבת ברלין.

בלו-בירד הביאה אותי מברלין לוורשה, שם נהניתי משירותה במשך 20 השנים הבאות. דיזלית זו עשתה אצלנו מיליון קילומטרים כמעט, תוך אכילת שמן מנוע אפסית כמעט. היה לה תיאבון כה צנוע לסולר, שעל מכל דלק אחד אפשר היה להגיע לברלין, מרחק של 600 ק"מ בערך, ועוד לחזור הביתה.

לולא הייתה פושטת בה חלודה, תוצאת המלח המפוזר בחורף על הכבישים – בלו-בירד לא הייתה עוזבת אותנו עד היום. היא הייתה נוחה כפי שלא הייתה אף ניסאן שהיפנים ייצרו אחריה, ועם זאת, היו לה היגוי של רכב מרוצים ואחיזת כביש פנטסטית.

אולי אני מגזים כאשר נדמה לי שבשום אוטו אני כבר לא עובר סיבובים באותן חוצפה ותחושת ביטחון כמו בבלו-בירד, וגם באותו דמיון. אולי הגזמה היא תופעת לוואי של זִקנה?

התדעי, ציפור כְּחוּלָה,

שהתקופה היא חוֹלָה?

תשמעי, ציפור כחולה שלי, היכן שאת לא נמצאת עכשיו. היום, היצרנים מנפיקים מכוניות מתוכננות לעילא כך שהן יתפקדו לא יותר משלוש-ארבע שנים, כדי שבעליהן יעזבו אותן לטובת הדגם החדש. במילים אחרות: הולכת ואוזלת התקופה שאפשר לקנות עדיין מכונית יד שנייה בת שלוש-ארבע, ולהצליח להתגלגל איתה עוד כמה שנים יפות.

טיפ טיפה

אם קניתם מכונית מודרנית, כזו שלפי שיטת הדאון-סייזינג הותקן בה מנוע מוקטן נפח בעל הזרקה ישירה ותיבת הילוכים משוכללת חצי-אוטומטית, בעלת שני מצמדים, ומכונית זו מתפקדת עדיין בלי הוצאות רצחניות – אז דעו: למזלכם, היצרן, המציית לחוק גזע היצרנים המנוולים, לא הצליח לקצר את חייו של הרכב כפי שהיה אמור לעשות.

בגלל טעות לא מתוכננת בייצור המכוניות המודרניות, המומלצות בחום על ידי כתבי חצר, או בגלל חומרים טובים מדי – הבוכנות לא התפרקו. זאת, אף כי שמני המנוע הוחלפו רק אחרי 30 אלף ק"מ (!), לפי ההמלצה הפושעת שפורסמה בספר הרכב.

אם אנו מחליטים לקנות מכונית מודרנית בת שלוש-ארבע – זה יצליח רק בתקווה שהיצרן לא הצליח במזימתו ולכן ראש המנוע לא ייסדק, החיישנים לא ישקרו, המסבים לא יסתובבו על הקראנק ושרשרת ההצתה תשמור על חוזקה ולא תאיים לקפוץ על גלי הזיזים.

אומרים ביידיש ש"תקווה היא אֵם הטיפשים".

שואלים את אדוארד

יערית: מעניין מה דעתך על הנסיעה של הח"כים והשרים לאושוויץ במשלחת גדולה לרגל יום השואה הבינלאומי. האם יש בזה תקווה שיחס המדינה לניצולי השואה עומד להשתנות סוף סוף?

תשובה: אין בי אופטימיות. יש בי רק עצב וחוסר אמונה מוחלט, במיוחד אחרי ההכרזה במדיה שחברי מתקופת המגזין 'טורבו' (חברי לשעבר, ברוך השם), יאיר לפיד, ביטל את הצטרפותו למשלחת זו. אולי נכון במקרה זה הפתגם היידישאי הוותיק ש"על ראש הגנב בוער הכובע". הרי יאיר לפיד, שמכהן כשר אחראי על כספי המדינה, עדיין לא עשה דבר כדי להשתמש – ולוּ בחלק – מהפיצויים הגרמניים הענקיים לטובת ניצולי השואה האחרונים. ניצולים אלה אינם מחוברים היטב כמו אביו של יאיר, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, ועומדים מול דילמה קשה: האם לקנות אוכל או תרופות?

אגב, גם אבאל'ה הביולוגי והרוחני של יאיר, אלוף באמנות ההיפוקרטיות (צביעות) כראש מפלגת שינוי, אלוף באמנות ההיפוקרטיות (צביעות) כחבר כנסת וכשר, האיש שידע ליהנות עד תום מהתואר "ניצול שואה" – לא עשה כלום לטובת חבריו ניצולי השואה הרעבים.

אור לנגר, ירושלים: ברשותי הונדה סיוויק 2006 חמש דלתות. לאחרונה הידרדר מצב המתלים ורציתי לדעת אם אתה ממליץ על החלפה לסט ספורטיבי, ואם כן, על איזו חברה היית ממליץ.

תשובה: צריך לבדוק את כל החיבורים, להחליף את הגומיות של המוט המייצב ולהרכיב בסיוויק בולמי זעזועים מתוצרת קוני. בולמים אלה ישפרו את אחיזת הכביש במידה ניכרת (בדוּק). את בולמי הקוני, הניתנים לכיוון דרגת הקושי, יש לכוון ב'חצי סיבוב'.

אלי הרשקוביץ: ברכב שלי, מגאן 2007, יש רעש לא נעים, בעיקר בהאצה. זה רעש ממש לא חזק, מבחוץ לא שומעים משהו מיוחד, אבל הטון הצורם יוצר אווירה לא נעימה בתא הנוסעים. המוסכניק, בלי שציינתי בכלל את העניין, אמר שנראה לו שצריך להחליף את אחת מתושבות המנוע, לפי מה שהוא שמע בישיבה ברכב. מה דעתך? התקנתי בעצמי רמקולים על המדף האחורי (דגם ארבע דלתות). יכול להיות שהניסור החובבני של המדף פגע באטימות מרעש?

תשובה: המוסכניק שלך צודק כנראה, אבל שאל אותו אם יש צורך להחליף את הסתם שבין ראש המנוע וסעפת הפליטה. לא נראה לי שהרכבת הרמקולים גורמת לרעש שאתה מתאר.

משה: אנחנו שלושה אחים בשנות העשרים שמחפשים רכב פרטי מרווח וחסכוני בסביבות ה-40 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ? כמו כן, ישנה התלבטות בין סיטרואן C4 ויונדאי i30 רגילה. מה עדיף?

תשובה: אמנם אני מעדיף את התכנון והטכנולוגיה של C4 על פני אלו של רוב הקוריאניות – אלא שבמקרה שלכם, עדינותה של סיטרואן זו עלולה לאכזב, בהנחה שאתם נהגים המעוניינים פה ושם בנהיגה חזקה מהרגיל. יונדאי i30 תעמוד ביתר הצלחה בציפיות שלכם, וללא ירידה משמעותית בהנאת הנהיגה.

יהונתן: בבעלותנו טויוטה ראב 4 ארוך שנת 2001. אנחנו מאוד אוהבים את הרכב והוא משרת אותנו נאמנה, אך יש לו בעיה אחת אקוטית: לפעמים הוא מסרב להתניע. אין רעש של סטרטר, פשוט אין כלום. לפעמים, אם מסובבים את המפתח למצב התנעה ומחכים כמה שניות טובות, פתאום הוא מתניע, ולפעמים גם זה לא עוזר.

אין חוקיות בתקלה, מה שמקשה על המוסך למצוא פתרון. אמנם הבעיה היא לרוב לאחר לילה, אבל יש גם מקרים יוצאי דופן (כמו ניסיון התנעה שלא צולח לאחר עצירה של כמה דקות). החשמלאי אמר לנו להסתכל על נורת המצבר, לראות אם האור שם דועך כאשר האוטו לא מתניע. הסתכלתי, והאור נשאר יציב ובוהק.

אני לא יודע אם זה קשור, אך כאשר מתניעים לאחר לילה יש ריח חריף של דלק. בנוסף, כאשר פותחים לתדלק יש רעש ארוך באופן יוצא מן הרגיל של שחרור אוויר. נשמח להצעת פתרון לפני שאנחנו נכנסים לעולם ההרפתקאות הקרוי מוסכים.

תשובה: בקש חשמלאי מוסמך שיבדוק את החיבורים בסוויץ' עצמו ובסטרטר. במיוחד את החיבורים בכבל שבין המצבר והסטרטר, כולל את פעולת ה'אוטומט'. האם הסטרטר עובד ללא דופי, אם מחברים אותו ישר לפלוס ולמינוס של מערכת החשמל? (ללא סוויץ'). באשר לריח הדלק. יש לבדוק את תקינותה של המערכת המזרימה אוויר לתוך מכל הדלק ומסננת את ריח הדלק. אני תמיד ממליץ, לצורך הבדיקה, על שימוש בפקק דלק חלופי – מנוקב.

רונאל: ברשותי 50 אלף שקלים לקניית רכב. לאחר התלבטויות רבות חשבתי ללכת עלSX4 מודל 2008/2009. מדובר על רכב שאמור לשמש את משפחתי ולכן חשוב שיהיה בטיחותי ואמין, למניעת הוצאות נוספות. כזוג צעיר אנו נוסעים 17 אלף ק"מ לערך בשנה. אשמח לדעתך על רעיון זה, וגם להמלצות על כלי רכב אחרים.

תשובה: בחירתכם בסוזוקי הגיונית. דגם זה אמין ושימושי כאחד ואינו בזבזן בדלק. הגרסה האיטלקית שלו, העונה לשם סֶדיצ'י, פופולרית מאוד באירופה וזוכה במשובים טובים בין המשומשות בגודלה ובמחירה, גם כשהיא מצוידת שם בהנעה 4X4 אופציונלית. מומלץ.

מדאיגה אותי השאלה אם לרכיבה על מכשיר תנועה שהוא ענן מדגם קוּמוּלוס (cumulus) מומלץ לחבוש קסדת מרוצים

לקראת שקיעתה של המחצית הראשונה של חיי הכרתי בתל-אביב חבורת אמנים צעירים אשר על הכינור הראשי בה ניגנו אורי זוהר והזמר-שחקן אריק איינשטיין. שניהם, כפי שגיליתי, בעלי שורשים פולניים ודוברי פולנית.

זרוק בתוך האינפנטיליות שחגגה בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, שם עבדתי כבמאי – עקבתי בסקרנות אחר פועלם האמנותי של זוג התל-אביבים הכישרוניים איינשטיין את זוהר, ומצאתי את עצמי שבוי עמוק בקסם הפוסט-יידישאי שלהם, המהול באנרכיסטיות קלה. קסם זה חיזק, באופן מיידי כמעט, את ההתחברות שלי עם המרחב הציוני.

עכשיו, ללא נוכחותו של אורי זוהר, שהלך אחר האור ומחכה למשיח, ובלי אריק, שבשבוע שעבר נכנע למחלה רצחנית – אני כבר לא חי באותה המדינה שהייתה קיימת בשיריהם ובמערכונים שלהם, שהיוו למעשה מיני-מחזות גרוטסקיים.

חילול של לול

המרד הפרוע-מלנכולי של איינשטיין-זוהר, המתבסס כולו על מסורת סאטירית-רומנטית שעברה ארצה בירושה מיהדות אירופה, רק ללא היידיש שנשרפה עם בעליה בקרמטוריום – התקבל פה תחילה בהתלהבות, אך במשך הזמן הפסיד בקרב האבוד תחת המכבש המזרחי האגרסיבי שלא לוקח שבויים.

מרקס צדק

קוריוז: פתאום נפלה עלינו האפשרות לחזות פוסט-מורטום בהוכחה האחרונה לנכונותה של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, הטוענת כי תרבות חלשה – יקרת ערך ואיכותית ככל שתהיה – מוכרחה להפסיד לתרבות חזקה שיש לה דרישה בקרב ההמון.

הסתלקותו הפתאומית של אריק איינשטיין פערה כאן לא רק מכתש ריק, אלא מולידה את חששי שזמרים בינוניים – בעלי קולות ספק תרנגוליים ספק של תן – יתנפלו בהמוניהם על שיריו ויחללו אותם. האם בג"ץ או הכנסת מסוגלים לבלום סכנה זו?

מה היה לי שם?

"מה יש לך שם?" שאל אותי חברי אנדרה קמינסקי כאשר בסוף 1971 הוא הזמין אותי לציריך, שם האיש היקר הזה, שעזב זה עתה את ירושלים, קיבל משרה מעניינת ומאתגרת כמנהל מחלקת הדרמה בטלוויזיה השוויצרית.

"הרי מזג האוויר אצלכם הורג", המשיך קמינסקי את דבריו, "מלחמות מטופשות לא מפסיקות לאיים על היהודים, ועוד אין שָם דבר ממה שהתרגלת אליו – מרוצי מכוניות, הפקת סרטים, חברים כישרוניים, אמנים מעוררי קנאה".

"תישאר פה", הציע, "תעשה כאן סרטים תחת הדגל השוויצרי, שאיתו אתה לא תרגיש שום צורך להזדהות כפי שדורשים ממך להזדהות עם סיסמאות הציונות ודגליה. אז מה יש לך שם?", הקשה קמינסקי.

מי היה האיש

אנדרה קמינסקי, איש טלוויזיה מוכשר, בילה בארץ שנה ויום אחד. בדיוק תקופת המינימום הדרושה לקבלת דרכון ישראלי, שהוא נזקק לו משום שהייתה ברשותו רק תעודת נסיעה – שקמינסקי קיבל, כמוני וכמו יהודים אחרים, כאשר גורש מפולין ב-1968 בגל האנטישמיות המשתוללת, אותו פוגרום-כמעט אשר בוים על ידי המפלגה הקומוניסטית.

במשך שנה זו והיום האחד עבד קמינסקי ברוממה, עסוק בתכנון התחנה בצמוד למנכ"ל ארנון צוקרמן, ושם הכרנו. בחיינו הקודמים, בפולין, שמרתי מרחק מקמינסקי, איש טלוויזיה ידוע שֵם בעל מוניטין של קומוניסט שרוף, אשר גורש בשנות ה-50 משוויץ לפולין בקרון סגור עקב פעילותו הקומוניסטית המחתרתית.

קמינסקי שעמו התיידדתי בארץ היה כבר נקי מהחיידקים הקומוניסטיים של צעירותו. לפני שעזב את ירושלים לצמיתות הוא שלח מישראל הרחוקה לארץ הולדתו שוויץ סדרת מאמרים מזעזעת שהתפרסמה שָם תחת השֵם mea culpa"" (לטינית: אני אשם). במאמרים אלו הוא ביקש מהשוויצרים סליחה ומחילה ואת החזרת האזרחות.

אנדרה קמינסקי היה האחיין של המלכה האגדתית של התיאטרון היידי, אידה קמינסקה. גם גברת קמינסקה עזבה את פולין ב-1968, ועד מותה לא חזרה לוורשה אל התיאטרון שלה, שבהתייתמו נפל לרשותם של ספק יהודים, כאלה שהיו מוכנים לשתף פעולה עם השלטון הקומוניסטי 

בזכותו הרגשתי בבית

"אז מה יש לך שם?", שאל קמינסקי.

"יש לי שם אריק איינשטיין", עניתי, "ויש לי שם שירים שלו, מזעזעים באופיים ובאותנטיות שלהם. שירים שהופכים מציאות קשה לנושא מסקרן ועושים חשק לקחת בה חלק. כפי שראיתי בית בפולין בגלל המוזיקה של כריסטופר קומדה, בגלל המחזות של סלבומיר מרוז'ק, בגלל האישיות, הציורים ותיאטרון Cricot של טדיאוש קנטור, ובגלל הסרטים שעשיתי אני – אז באותו אופן, בזכות איינשטיין וחבורתו ובגלל היהדות הרוכבת על גבי, אני רואה בישראל הבית שלי".

"לא נראה לי", המשכתי להסביר לקמינסקי, "שבשוויץ המשעממת שלך חוויה כזו תחזור על עצמה. החיים הנוחים, ועוד הצל הכבד של דירנמאט, הם לא אווירה לאחד כמוני".

קמינסקי: "אבל בשבוע שבילית פה ונהנית מסקי, הצלחת גם לכתוב תסריט לסרט שהטלוויזיה השוויצרית מוכנה להפיק אותו בבימויך".

יופי עקר

קמינסקי צדק. אכן כתבתי בדירתו בציריך תסריט, שאפשר לראות בו מעין אימפרסייה פואטית למוזיקה שהייתה נשמעת אז מפתחה של כל חנות תקליטים בעיר שוויצרית זו: הקונצרט לחליל של בוקריני ב-D מינור אופוס 27.

קניתי לי תקליט של בוקריני למזכרת, אספתי את התסריט שלי, אשר קמינסקי תרגם ל- Schweizerdeutsch (גרמנית שוויצרית) – וברחתי ארצה.

הטלפון לא ענה

השנים חלפו וידידי קמינסקי היה לסופר ידוע מאוד. סיפוריו על עזיבתו את פולין ועל הפרֵדה מכלבו הם סוג של פֶּסֶל ספרותי מרגש עד שמעות.

נפגשנו שוב כאשר נסעתי לז'נבה בסוף שנות ה-80 לבקר בתערוכת המכוניות. אנדרה היה שבור כי בנו היחיד, סטודנט שנחשב עילוי אשר בילדותו שיחקנו איתו בשפת הים באשקלון, נהרג בתאונת דרכים. ישבנו בקפיטריה ללא מילים. למזלנו, שנינו היינו חמושים במשקפיים כהים.

כעבור זמן מה ביקרתי שוב בשוויץ, אך הטלפון של אנדרה לא ענה כבר כי הוא מת ב-1991, כפי שלמדתי מפיה של מרכזנית בתחנת הטלוויזיה של ציריך.

רק לא להתגרות בו

הלך לי חבר, וכעת אני מנסה לדמיין לי שיחה איתו בנושא המוות.

אני: אתמול בערב, בגלל הפרדה הבלתי צפויה מאריק איינשטיין, חשבתי, לראשונה ברצינות, על המוות.

אנדרה ק': אתה רוצה לומר שלפני זה לא חשבת, באיזה ערב או לילה, על האפשרות ש… נו, גם אתה תיעלם?

אני: זה נשמע אולי מוזר, אבל מעולם לא חשבתי על עצמי במצב קשיח. קשיש כן, קשיח לא. אולי בגלל האמונה שכאשר אתה לא חושב על המוות אתה לא מדרבן אותו לבוא. האמונה שהמוות לא יבוא בלי פרובוקציה מצדך. למשל על הכביש, כשאתה מנסה להרשים את עצמך או את מכוניתך בנהיגת סולו שקלארקסון מכנה, באיפוק בריטי, "בלתי שגרתית".

נחנח על משכבו

בעצם, כל עזיבה של מישהו שהכרת, ובמיוחד פרדה מקרובים, גורמת לך לשקוע בספקולציות מופשטות על טיבו של המוות אשר בשלב-מה יגיע גם אליך. הרי את הביולוגיה אי אפשר להדוף מעל פנינו.

בהרהורים מעין אלו יש נטייה לזלזל במוות במיטה, רגע סופי של תהליך שבו הנפטר הפוטנציאלי מביט ברגליו שכבר לא ילכו איתו לשום כיוון, בנעליו שכבר שאת שרוכיהן לא ירכוס כבר, בידיו שכבר לא ייתנו לא אוכל ולא יוכלו ללטף את הכלב.

דפקו יציאה

זה אכזרי להגיד, אך לחלק מחבריי היה מזל שהם עזבו את העולם המר הזה בגיל צעיר, כאשר עמדו עדיין בשיא כוחם, שיא יצירתם ושיא יופיים, וכך הצליחו להישאר יפים בזיכרון רבים. שהרי רק למעטים נתן אלוהים את הפריבילגיה להזדקן מרשימים ופוטוגניים כמו פול ניומן או קלינט איסטווד.

חוויה מותורית

כמו החָיוֹת שלנו וכמו מכוניותינו, גם אנו מתים באיטיות. ומול הפוסטר של ההצגה היידישאית 'עצים מתים בעמידה', נזכרתי שגם מכוניות מתות בעמידה, אם נוטשים אותן. אלא אם כן הן מקבלות הזדמנות למות באופן הרואי יותר, בתנועה.

כך אני מדמיין את סוף דרכן של מכוניותיי, כאשר אהיה כבר פטור מלראות את מחזה האשכבה שלהן, מחזה עצוב מכדי לצפות בו.

איך עושים אנטי אייג'ינג

במכתבים ל'המפתחות בפנים', רבים מבקשים עצות כיצד למנוע את מות מכוניתם. הם שואלים אותי מה אפשר לעשות כדי לעצור את תהליך הגוויעה, או לפחות: כיצד לרפא מחלות-רכב שנגמרות רע. האם התסריט האכזרי הוא בלתי נמנע?

תשובה: כדי ליהנות שנים רבות משירותה הנאמן של מכונית ותיקה ומנפשה, יש לדאוג לה כפי שדואגים לבן משפחה מזדקן. אסור לחסוך על חלקי חילוף ועל שמנים מהמדף העליון, שיש להחליף מדי 10,000 ק"מ או מדי שנה, אם הרכב נייח. גם את יתר הנוזלים, כמו נוזל מעצורים ונוזל קירור, מוכרחים להחליף בתדירות נאותה משום שמכונית ותיקה רגישה לכך עוד יותר ממכונית חדשה.

וכן, גם מכונית ותיקה זקוקה למסנני אוויר ודלק חדשים – כמו גם למצתים, לחוטי חשמל ולפלטינות. את החלפתם אפשר לבצע בקלות בבית, מבלי לפקוד מוסך, אך נזדקק למוסך כאשר נגלה סימני תקלה בסתם הראש (שמן ו-CO2 במים). או אז יוחלף סתם הראש בחדש, ראש המנוע יעבור יישור – ובאותה הזדמנות השסתומים יעברו רענון.

צריך גם להחליף (במוסך) את חגורת הטיימינג על החלקים שמובילים אותה, כולל משאבת מים. ודאי שיש לכוון את השסתומים כדי לא לגלות שהקשישה מאבדת את כוחה בעלייה ושצריכת הדלק שלה עולה.

אם הטרנטה האהובה שלנו שורפת שמן או מאבדת אותו, כדאי להחליף לה רינגים (טבעות) ומחזירי שמן. אסור בהחלט לשמוע בעצת המוסכניקים, הממליצים על שימוש בשמנים זולים במכונית ותיקה. שמן המנוע ושמן הגיר צריכים להיות באותה דרגת צמיגות המומלצת לדגם שברשותנו, והכי איכותיים שיש – בכל שלב של חיי המכונית.

בעצם, קל יותר לשמור על המכונית שלנו מאשר על עצמנו.

טיפ טיפה

בכל מכונית, ובמיוחד ותיקה, אסור לנסות לחסוך דלק באמצעות נסיעה איטית בהילוך גבוה. זאת אומרת, יש להימנע מנסיעה בסיבובי מנוע נמוכים משום ששיטה זו (אקו-דרייבינג) פוגעת במסבי הקראנק.

ברוב המכוניות הקשישות יש לנצל את מומנט המנוע ולשמור בנסיעה על סיבובים בגובה 4,000-2,000 סל"ד. בדיזלים הוותיקים, שאינם מצוידים במגדש טורבו, יש להקפיד על נסיעה בסל"ד של 3,000-1,500.

217 קמ"ש בדריפט: מכונית טויוטה GT 86 נהוגה בידי הפולני פְּשִיגוֹנְסְקִי קבעה שיא עולמי חדש, שנרשם כבר בספר השיאים של גינס, לנסיעת דריפט (החלקה רצופה) באורך קילומטר אחד במהירות של 217.97 קמ"ש.

אמנם אחותה של טויוטה, סובארו BR-Z, מתאימה יותר לנהיגה ספורטיבית, אך GT 86 עברה שינויים מיוחדים בשלדתה, ומנוע הבוקסר שלה בנפח 2.0 ליטרים זכה לתגבור כוחות מ-200 כ"ס ל-1,000.

אגב, אחד מאתרי האינטרנט העבריים ה'נחשבים'  הזהיר את בעליהן של מאזדות MX5 שנסיעה בה בסגנון דריפט עלולה לגרום נזק מערכות שתיקונו יעלה מעל 20 אלף שקלים. אם זו אמת, ואכן אין ליהנות במאזדה זו ממנעמי הדריפט – אז לשם מה קונים ואוהבים את MX5? לשם מה סובלים בה מקלאוסטרופוביה ומביצועים שאינם מי יודע מה?

שואלים את אדוארד

מ': קניתי רכב מחברת סוזוקי והם הציעו לי לדחות את קבלת הרכב לינואר 2014, אך אם תהיה עלייה במס – אצטרך לשלם תוספת למחיר שנקבע. אשמח לשמוע את דעתך בעניין, אני מאוד מתחבטת.

תשובה: זו בדיחה לא רעה. במקום להוריד את המחיר של סוזוקי לרגל סוף השנה, כמקובל בארצות מתוקנות (שבהן מורידים 15-20 אחוזים ממחיר כלי הרכב שנותרו במחסן היבואן בהגיעם לסוף השנה האזרחית) – היבואן העברי הפיקח מצא שיטה משלו: הוא נותן לך אפשרות לרמות בעתיד את הקונה הפוטנציאלי של רכבך! זאת, באמצעות הורדה מלאכותית של גיל הרכב בשנה שלמה. את מוכרחה אפוא להחליט בעצמך – וזה קצת הימור. באופן כללי יותר, אני ממליץ על תוצרת סוזוקי בגלל אמינותה והסגנון הסולידי-צעיר שלה.

אלי: אני נוסע בפולו 2001, הגיר ידני. שאלותיי:
1. בבקרים, כאשר אני מתחיל את הנסיעה ומנסה להכניס הילוך ראשון או מראשון לשני, אני לא מצליח בקלות ופעמים נשמעים רעשים. לאחר כמה דקות של נסיעה המעבר בין ההילוכים הולך באופן חלק, וכך גם במשך היום. שאלתי היא: ממה נגרם הקושי בבקרים? האם חסר שמן גיר או שהבעיה היא בגיר עצמו?
2. כאשר האוטו עומד בניוטרל הוא רועד מדי כמה שניות. כאשר יצאתי מהמכונית שמתי לב שהאגזוז 'משתעל' מדי כמה שניות בעת הרעידה. גם פה שאלתי היא: ממה זה נגרם?

תשובה: התקלה שאתה מתאר אינה טיפוסית לגירים ידניים של פולקסוואגן. ודאי שלא יזיק לבדוק את מפלס השמן בגיר, שמוכרח להגיע עד שפתיו של פתח המילוי. אפשר גם להחליף את השמן, שרובץ שם כבר מעל עשר שנים. השאלה הבסיסית היא: האם הסינכרוניזטורים המוצבים על גלגלי השיניים של ההילוכים הראשון והשני נפגעו מסיבה כלשהי ואינם מתפקדים – או שמא התקלה שאתה מתאר אינה קשורה כלל בתיבת ההילוכים אלא בתפקוד לקוי של המצמד, כפי שאני חושש?

ר', ירושלים: בעלי ואני הננו בני 61 ועוד מעט 63 בעזרת השם. יש לנו מיצובישי ספייסוואגן שמתקרבת לגיל 20. חשבתי להחליף רכב. מאוד מתחשק לי להחליף לארבע על ארבע כדי להקל עלינו בטיולים, מפאת הגיל. אנחנו מטיילים בחול המועד פסח וסוכות, בעיקר, ובשבוע נופש בקיץ. הזהירו אותנו שהתחזוקה של ארבע על ארבע יקרה מאוד. התקציב שלנו הוא כ-40 אלף שקלים, עם אופציה ללוות עוד כ-20 אלף בתנאים נוחים, שנשמח אם לא נשתמש בה. אנחנו מאוד לא מתמצאים בדברים מכניים ותלויים במוסך לכל תיקון ותחזוקה.

1. האם אתה יודע על 4X4 שתהיה בתחום התקציב שלנו ושאינה יקרה מדי לתחזוקה?

2. אם לא, נשמח לרכוש רכב סולידי וחסכוני של חמישה מקומות ובעל בגאז' גדול יחסית. על מה אתה ממליץ בתחום התקציב של 40 אלף?

תשובה: אני ממליץ לכם לבדוק את האופציה של טויוטה RAV 4. אמנם רכב זה מרווח פחות מאשר ספייסוואגן שלכם, אך הוא תפור לטיולים בשטח, חסכוני יחסית, קל לאחזקה ולא מאכזב בנסיעה על אספלט כפי שמאכזבים רוב הג'יפונים. יש רק לנסות לשים לב אם המועמד שתתבייתו עליו גדל בבית טוב שבו דאגו לאחזקתו השוטפת, ולברר אם נדרש ממנו לצלוח תנאי שטח קשים במיוחד. טבילה כזו בחתחתים תתבטא בסימני מכות של אבנים על רצפת הרכב (בגחון), על צינורות המפלט כולל הקסלה, ועל הקטליזטור. במילים אחרות, כדאי לחפש מועמד בעל עבר עירוני…

"עד שלא התחברתי לאינטרנט לא ידעתי כמה אידיוטים יש בעולם…", התבטא הסופר הפולני סטניסלב לם

נזכרתי באמרתו הסרקסטית של לם כאשר קראתי, באיחור של שנה, את מכתבו של איציק פופר, המתאר גימיק פרסומי מביך מתוצרת ידיעות אחרונות.

לצערי, הכוחות הדיגיטליים העלומים שפועלים בג'ימייל שלי הכניסו את מכתבו של מר פופר למעצר בית, בתוך רשימה של כמאה ניוזלטרים של 'ישראל היום'. כנראה, הג'ימייל המנוול שלי החליט על דעת עצמו להסתיר ממני את המכתב, או שקיבל פקודה כזו מגבוה (CIA? NSA?).

בכל אופן, מכתבו המעניין חיכה שנה ועוד קצת בחושך, קרוב לזבל, רחוק מהכתובת המקורית של 'המפתחות בפנים' ומהישג עיניו של הקשיש המורשה. זוהי עוד הפתעה שהיא דוגמה קלאסית לתעלומת המיילים המתפוגגים שתיארתי במדור "אצלי בג'ימייל". לטכנאים, אגב, אין עדיין הסבר למקרים אלה.

הנה מה שכתב מר פופר:

חִי חִי חיסכוֹן

איציק פופר: להלן ציטוט מהבלוג המצוין של דבורית שרגל, 'ולווט אנדרגראונד', העוסק בביקורת התקשורת. הקטע עוסק ב'עצה' של ידיעות אחרונות לחיסכון בדלק ולבטח תמצא בו עניין. וכך כתבה שרגל:

"אצתי לכותרת של ידיעות בשער, 'כך תחסכו חצי מכמות הדלק' (אף שהעלייה בתדלוק מכל שלם שלי מסתכמת ב-2.15 שקלים גג). לא שחשבתי אחרת אבל מדובר בחוצפה ובשערורייה, בכותרת שצריכה לגרום לעם ישראל לחטוף את העיתון מהדוכן. בעמוד 6, המחולק לשניים באמצעות הכותרת 'חצי מחיר', יצאו שתי מכוניות לדרך. אודי עציון לקח מאזדה 3 (כן, על הדרך, בקטנה, פרסמנו אותה), הוריד את לחץ האוויר בגלגלים ל-28 Psi (כשהמומלץ הוא 32), שילב הילוכים לידני, נסע בטיילת בהילוך ראשון בלבד – וכך הגיע לארבעה ק"מ לליטר. אידיוטי? ברור. ובשביל מה? עבור כותרת שקרית?
בחלק השני של העמוד נסע עמיר בן-דוד, גם הוא במאזדה 3, שזכה לכותרת 'הנהג היעיל', להבדיל מעציון שהוכתר כ'נהג הבזבזן', עם גלגלים מנופחים, תא מטען ריק, בלי מזגן, במהירות קבועה, רגל על הדוושה ולא האיץ בפתאומיות. וכך הוא נסע 81 ק"מ בפחות מחמישה ליטר.
הנה, לא רק המדינה דופקת אתכם, גם ידיעות. ואחר כך תוכלו לקרוא 'בכיר בידיעות' האומר: 'חייבים לדעת שעיתון ישראל היום גורם להרס העיתונות הישראלית – גם ברמה המקצועית, עם הטיפול המערכתי המביש שלהם'…

יכול להיות שהטיפול המערכתי של 'ישראל היום' מביש, אבל מה איתך, אדון בכיר?"

טבלואיד שהרוויח את מעמדו

אין מה להוסיף על מסקנותיה של שרגל, המתארת מעשה פסול של טבלואיד אשר כבר לפני שנה, בעת שהמבחן הנ"ל התפרסם בו, הפופולריות שלו צללה. אותי, בכל אופן, מפתיע רק הפרט (או הקוריוז) שזוג כתבי חצר די ידועים, וכלל לא טירונים בענף, לקח חלק במבחן האווילי במלוא הרצינות וללא סמ"ק אחד של בושה.

עקב מתקפת פחוסים

אינני מתחבר לאינטרנט בחיפוש אחר דמויות אשר לם כינה "אידיוטים" או סתם פחוסי-עט המתחזים לבני אדם בלתי שגרתיים. אינני מחפש אותם, חלילה, ואינני אשם שטיפוסים אלה ודומיהם מתנפלים עליי תכף כשאני מדליק את המחשב, בין אם אני מציץ באתרי מיינסטרים ובין אם אני בורח משם לסמטאות המרשתת.

אוויל, אבל משריש

"סליחה, ThinkPad", אני מתנצל לפני לפטופי על הטיפשות העולה השמיימה דרכו דווקא, ועובר לאתר מביך פחות. אך מה שראיתי כבר לא מתכוון לעזוב אותי, אלא מנסה בכל כוחו להשתרש בזיכרוני. הרי אין במקלדת מקש שמאפשר למחוק מהתודעה את מה שפלש אליה לפני רגע או שבוע.

ולפי חוקי הפרדוקס, ככל שמפלס הטיפשות גבוה יותר, כך נוכחותה בזיכרון עיקשת יותר.

חגורת צניעות

אגב, השילוב האינטרנטי של סִכלות וחוסר אחריות אינו פטנט מקומי בלבד אלא תופעה גלובלית, כפי שהזהיר מפניה לם. בשבועון המוטורי הגרמני 'אוטו מוטור ספורט', למשל, מצאתי המלצה שבתקופת החורף יש לסגור את חגורות הבטיחות מתחת למעיל ולא עליו, חלילה. הממליץ, כותב 'טיפ טיפה' גרמני, רק לא פירט אם יש לסגור את החגורה על הגוף לפני שלובשים את המעיל או אחר כך, כאשר המעיל על גופנו כבר.

גטו רפאים

אך טיפשות איננה רק משעשעת אלא גם מזעזעת לעתים, כפי שמוכיחה כתבה ב-ynet מאת אלי סניור המתארת את מעלליו של הרב הראשי לשעבר יונה מצגר. האתר קובע כי "החקירה מתמקדת גם בנסיעה רשמית של מצגר לגטו בפולין, שבמהלכה גייס תרומות לעמותות".

סליחה, ynet. על איזה גטו אתם מדווחים? לאן בדיוק נסע הרב מצגר כדי לקמבן תרומות לכיסו? האם הוא נסע אל אותו גטו ורשה אשר אחרי מלחמת העולם השנייה לא נשארה ממנו אבן אחת שחוקה? ושמא הרב מצגר ניסה לגייס את הכספים בשיכונים שהפולנים בנו על גבי האדמה שעליה עמד פעם גטו? הייתכן כי הרב מצגר, כדי לקושש תרומות, הסתובב בין בתים בני 60 שנה שאינם דומים למקור הגטואי – אשר נשרף כליל על יושביו היהודים?

ושמא כבוד הרב בנה על נדיבותן של הדמויות עשויות האבן הכהה אשר הפָּסַל רפפורט חצב בפסלו המונומנטלי שמנציח את גיבורי המרד?

לאיזה גטו רפאים נסע מצגר בהיותו רב ראשי כדי לחלוב תרומות? האם הוא נכנס למכונת זמן וביצע נסיעת רוורס אל ראש היודנראט הנדיב, אדם צ'רניאקוב, בטרם התאבדותו – ואל עשירי הגטו שניסו להציל את חייהם בבונקרים שבנו?

רֶמֶז מתוחכם לעילא?

ואולי אין מדובר בבוּרוּת פשוטה מצדם של הכתב והעורך התורן ב-ynet שטיפלו בכתבה על מצגר. אולי הם ניסו רק לרמוז לקוראים שכבוד הרב פנה ליודנראט העכשווי בוורשה, כלומר לשלטון היהודי המסודר והמחובר היטב בימים טרופים אלה – כדי לגרוף לכיסו חלק מהמיליונים שהיהודים הוורשאים הפיקחים הללו מקבלים מממשלת פולין ומהעסקנים הגויים תמורת רכוש השייך ליהדות שנשרפה.

בשבילכם זו רק מילה

שמע נא, ynet, והַשְכֵּל: המילה 'גטו', שלגבי העורכים והכתבים שלכם היא סתם מושג, מחזירה אותנו, ניצולי השואה, אל הגיהנום – לאלימות, לרעב, לריח המוות. בגלל צליל המילה 'גטו' סירבתי בתוקף להצעתו של העיתונאי יוסי בר, שהמליץ לי לבקר ברומא ב"גטו היהודי" המקומי, אתר תיירותי ידוע.

אותי המילה 'גטו' מוציאה משלווה כי בעיניי עומדים עדיין הזיכרונות טריים כביום היוולדם. למשל, הרגע שהצלחתי לעבור לצד הארי של ורשה עם קבוצת הפועלים היהודים האחרונה, כך אמרו. בשער הגטו עמדו שוטרים פולנים וחיילים גרמנים, שאפילו לא הסתכלו עלינו. רק שוטרי היודנראט, שנשארו בגטו, רצו בטירוף עד הרגע האחרון והלמו באלות עץ על הגב שלנו, הפועלים, ההולכים עם אֵת על הכתף.

האת נועד לסמן שאנו יוצאים לעבודה, אף כי צעדנו אל החלק הארי של ורשה כדי ללטש עדשות באיזו סדנת אופטיקה.

חסך מפיו

מגטו ורשה יצאתי פעמיים, כי בפעם הראשונה לא הצלחתי לברוח וחזרתי לגטו, אל אבא המאוכזב, שסתם קנה לי מקום בין הפועלים היוצאים. במעט הכסף שאבא נתן לי לדרך קניתי ביצה מאיזו גויה שכולם קנו אצלה ביצים והבאתי את שלי בזהירות לאבא, אך הוא דרש שאני אוכל אותה. התווכחנו, ולבסוף חילקנו את הביצה לשניים.

אחר כך יצאתי מהגטו שנית, עם שעון ה'צִימָה' של אבא על פרק ידי השמאלי, והפעם בריחתי הצליחה, אך סיפור הביצה לא עזב אותי לרגע והוא עדיין חוזר אליי כל אימת שאני שומע בארוחת בוקר כלשהי את השאלה – "איך אתה מעדיף את הביצה, אדוארד, בכוס, בגביע, קשה או חביתה?"

השבוי המפונק

למזלי, אתר ynet דואג גם לגרש ממני את העצב ולשעשעני בסיפורים מתוצרת מגזין 'בלייזר'. בשבוע שעבר פרסמו ה-ynet-ים כתבה של 'בלייזר' על איש שעזב את אשתו בחודש השביעי להריונה ואת שני כלביו, ונסע להתבודדות של שבוע בוואן של שברולט בשם טראוורס. את הרפתקה זו הכתיר אתר ynet, בעקבות 'בלייזר', בכותרת "שבוע בשבי".

מה הרגישו, למקרא כותרת זו, אזרחים שהתנסו בשבי אמיתי במדינת אויב? האם צליל המילה 'שבי' עורר בהם אותו רטט-זוועה שמתעורר בי מול המילה 'גטו'?

הבעל הנוטש התגלה כפתטי עד כאב שיניים כאשר גולל את קורותיו בשבוע ההתבודדות. רמת הכתיבה של האיש אינה מפתיעה בהתחשב בחומר הקריאה שנתן לו השראה – הוא צולם קורא 'בלייזר'.

ברחן ללא זרחן. הנשוי המתבודד של 'בלייזר' (המצולם בטכניקת שכפול) לא העמיד משולש כשעצר את הוואן בשולי הדרך וגם לא לבש אפוד זרחני. מה יגידו על כך 'אור ירוק'?

בתצלומים המלווים את הכתבה מופיע האיש לבוש סמרטוטים, בתספורת נוסח פפואה-גינאה, ועוד מכריז שהגרביים שלו מסריחים (!). הוא לא נראה כמו בעלים של טראוורס חדשה "מניילונים" ששווייה 300 אלף שקלים, כפי שמסופר בחלק הפרסומי של 'יומן ההתבודדות' שלו. מוזר שהמשטרה לא חשדה שהוא גנב אותה.

אגב, הבעל המתבודד לא היה בודד כל כך שהרי ליווה אותו צלם.

קמפינג. הדבר האמיתי

לפני עשרות שנים, כאשר הבלייזרים עוד לא סגרו את עצמם בארון, הגיעה ארצה אופנת הקמפינגים. בכל שנה הייתה משפחת אטלר מפליגה לאירופה, לא עם ואן של יבואן הדורש פרסום אלא עם אלפא ג'ולייטה ספיידר, אלפא סוד Ti או אלפא 2.0 ברטונה הפרטיוֹת, כולן נושאות לוחית רישוי צהובה אשר התרוצצה בין הגויים כמו פיסה ניידת של ארץ ישראל.

היה לנו מדריך קמפינגים עבה, עולמי, ואוהל סיירים קטן. כבשנו על גלגלים את איטליה, שוויץ, פאריס, מונטה-קארלו, ניס ולונדון.

מלח ארץ תפל

הסיפור "שבוע בשבי" הוא המשך טבעי של המשימה המוזרה של הבלייזרים, המנסים בכל כוחם – באווירה של פורנוגרפיה קלה – להאדיר דמות ישראלית די דוחה.

נדמה שמטרתם של הבלייזרים היא להציג את הגבר הישראלי הנפוץ – חילוני, שוביניסטי ואינפנטילי מטבעו – כמין 'מלח הארץ' חדש. ומיהו אותו 'מלח ארץ' של ימינו? בורגני מצליחן המחפש ריגושים ריקניים בתוך שברולט מלאה בעצמו.

חזרתו של טוסטוס הפולחן: לאחר שש שנים של מגעים מתישים מול היצרנית האיטלקית, קיבל החודש מועדון הווספה שלנו בתואר הנחשק 'מועדון הווספה הישראלי הרשמי' – הישג ששום מועדון מכוניות עברי לא זכה לו. חברי המועדון העברי ישמחו ודאי על חזרתו החגיגית לשוק של טוסטוס פולחן זה במופעו המודרני, וספה פרימוורה (אביב) 2013. וספה העכשווית (בתצלום), שהיא עדיין מלכת היופי של עולם הסקוטרים, מופיעה במנועים חדשניים בנפח 120 סמ"ק ו-150 סמ"ק. שני מנועים אלה טוענים לחוזק ולחסכוניות מפתיעה: היצרן מבטיח שצריכת הדלק היא 44 ק"מ לליטר (במהירות של 50 קמ"ש).

וספה החדשה מופיעה גם בגרסת 50 סמ"ק, שבאירופה אינה דורשת רישיון רכיבה

טיפ טיפה

בעיתון הבריטי The Sun" ממליץ ג'רמי קלארקסון ('טופ גיר') על כלל זהירות מיוחד: "אם מתחשק לכם לנסוע במהירות לא שגרתית, ודאו קודם שאינכם נמצאים חלילה על אדמת צרפת. אנו חווינו זאת. הדו"ח האכזרי שחטפנו היה הדבר היחידי שנרשם בפנקס המסע שלי ובפנקסו של חברי האמונד. שנינו נשארנו בלי פרוטה, והשוטרים הצרפתים עוד החרימו לנו את רישיונות הנהיגה ללא כל ויכוח".

ג'רמי קלארקסון, הנוהג באסטון מרטין, וריצ'רד האמונד, הנוסע בפורשה 911 GT3, נתפסו בידי שומרי החוק הצרפתים במהירות אסורה של כ-140 קמ"ש במקום שמותרים בו 90 קמ"ש. הפואנטה: ברגע היעצרם היו שני הסטארים של 'טופ גיר' עסוקים בהפקת די-וי-די חגיגי לכבוד סוף השנה הנושא את הלוגו "The perfect road trip".

אגב, כשבא לי לנסוע מהר, מנחה אותי אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל: "אחד הניסיונות המתוקים ביותר בחיי אדם הוא להיות מטרה שלא הצליחו לקלוע בה".

 שואלים את אדוארד

עדי והב מאפרת, בתגובה לשאלתו של אוריאל מנתניה על נעילה מרכזית ששבקה בפולו 2000 (המפתחות בפנים 850): הייתה לי תקלה דומה בפולו שלי מאותה השנה. פולקסוואגן ביקשו להחליף את כל המשאבה במחיר של 800-1,200 שקלים לפני מע"מ ועבודה. בצר לי פניתי למוסא ידידי ממזרח ירושלים.
מוסא ריסס ספריי לניקוי מגעים על כל המחברים החשמליים של המשאבה, וראה זה פלא: התקלה נעלמה כלא הייתה ובא למוסא גואל. לא יודע אם יתאים גם במקרה הזה, אבל – לא יועיל לא יזיק…

אנונימי, בתגובה ל"פולנסקי מוכר פרארי": תודה ששיתפת אותנו בהתרשמותך החיובית מהסרט'Rush' , שבהחלט הולך לזכות אצלי בשיא אישי מבחינת מספר הצפיות לסרט בודד… לגבי הטענה בדבר עליונות הספק המנוע של Z3M על פניGTB 275 ארשה לעצמי לסנגר על זו האחרונה ועל 465 מאחיותיה שנוצרו בין השנים 1965-1966, ולעדכן שמקצתן צוידו בשישה קרבורטורים כפולים שתרמו להספק של 320 כ"ס…

מאחר שאני שוקל להשאיר את מכוניתי הקשישה והנאמנה מדגם המוכר אף לך ולבנך היטב (כשריד פרה-אספני מהמילניום הקודם) עוד שנים ארוכות לצד משפחתומטית שתצלח את הנסיעה היומיומית המייגעת בפקקי הבוקר האינסופיים, אודה על קבלת טיפים מועילים לתחזוקה ארוכת טווח למכונית שנוסעים בה ממש ממש מעט, כמפורט בפוסט, אשר עומדת במרבצה ברוב זמנה המוחלט, כך שהגומיות לא יתייבשו, קורוזיה לא תתפשט, מצבר לא יתרוקן, צמיגים לא יתייבשו וברקסים לא ייתפסו גם בעוד שנים רבות וארוכות.

תשובה: אנסה להתייחס לסוגיה זו בקרוב.

בעילום שם, בתגובה ל"פולנסקי מוכר פרארי": פתאום GTB 275 ואופל GT אקס אטלר נראות תאומות מתמיד, במיוחד מכיוון הפנסים האחוריים. שנאמר: המפאר, במומו מפאר …

שאול פרבר בתגובה ל"זיהום ממפלט הזמן" ('המפתחות בפנים' 845): בסיום המאמר כתבת על "אמנות הברקסים שתמציתה היא לבלום מאוחר ככל האפשר וקצר ככל האפשר". אני מקווה שהכוונה היא להאט את המהירות עד כדי כך שהעצירה תהיה ברגע האחרון, אבל לא בבת אחת ממהירות גבוהה.

תשובה: את "תמצית אמנות הברקסים" כתבתי ביחס לנהיגה ספורטיבית, שמטרתה היא לעבור מרחק מסוים מהר ככל הניתן, נגד הסטופר ובעד האמביציה. כך שלא התכוונתי לנהיגה האזרחית, הרגועה והמומלצת שאתה מתאר.

אשר, כפר-אדומים: לפני כמה חודשים (5.7.13) פרסמת את מכתבי אליך בעניין שסתום EGR תקול של מנוע X12XE השייך לאופל קורסה שנת 1998. בארץ רצו 1,600 שקלים בעבור החלק. במכתבי שאלתי אותך אם פלח ברזל BLANKING OFF PLATE המנתק את השסתום לגמרי יכול להוות פתרון מוצלח. בינתיים מצאתי פתרון מוצלח יותר – דפיקות קלות על השסתום (המורכב על המנוע) החזירו אותו לחיים לזמן מוגבל. בדרך זו עברתי טסט ללא בעיית זיהום אוויר וללא נורת CHECK ENGINE. שווה בדיקה לכלי רכב אחרים.

תשובה: החלפה של שסתום EGR היא מוצא אחרון, אם ניקויו לא מועיל.