לפניכם 'אונייה לאדיס-אבבה', סיפור ותיק שכתבתי. במשך מחצית מחיי הוא נחבט בין תקוות רבות ומשונות שלי, אשר קמו לתחייה והתרסקו לסירוגין. הנפתולים שעבר סיפור זה יכולים למלא ספר בלשי או לפחות להתבטא במדור, שאכתוב אם תדרשו
ארבע קירות, ארבעה כיסאות, שולחן ועליו טלפון, חלון שמשקיף אל רחוב סואן, וגבר בחליפה מרופטת, חיוור כמו הטיח הבהיר והכיסאות הלבנים, שלבושו השחור מגביר את זרותו.
האיש מביט במכשיר הטלפון. הוא מרים את השפופרת, מאזין זמן-מה לצליל החיוג, שכעבור כמה שניות מתחיל לנבוח פוּלְסִים צורמים, מניח את השפופרת על כנה, קם, מרים מהרצפה כיסא הפוך ומעמיד אותו למרגלות הקיר, מתקרב לחלון ומסיט את הווילון.
על האדן החיצוני, מאחורי זכוכיות כפולות מכוסות אבק, נוחתת יונה אפורה, רזה כמותו. היא מביטה בגבר ופורחת בבהלת כנפיים למשמע צלצולו הרם של הטלפון. בשקט הקצרצר המשתרר בין שני טרטורים מסובב הגבר את ראשו אל המכשיר. הטרטור מתחדש, מפלח את חלל החדר בתובענותו.
הגבר מתחבט, ולבסוף מושיט יד אל השפופרת.
גבר: הלו?
קול של אישה: יאנק?
גבר: לא. זה רק אני.
אישה: זאת אומרת, מי?
גבר: לא חשוב. אף אחד.
אישה: יש לך שֵם כלשהו?
גבר: אכן. קוראים לי נתן. נתן בורשטיין. אלא שכאן אני אף אחד. אינני אמור לקבל שיחות. דרשו ממני רק שאתקשר למישהו או לאיפשהו, אם אדע למי.
אישה: שני בריונים עצרו אותך ברחוב, נכון? הם גררו אותך למקום חשוך, מפחיד, ושם איימו עליך. רצו ממך כסף, ואחר כך הביאו אותך לפה, לחדר הריק – ונתנו לך שעה זמן. ואתה, בוודאי, לא מכיר אף אחד. אין לך למי להתקשר כדי שיבוא וישלם תמורתך את הכופר. נו, שום דבר חדש.
נתן לופת את מותני השפופרת עד שפרקי אצבעותיו מחווירים.
נתן: כן, כך בדיוק היה. קיבלתי שעה. עברו כבר כמה-עשרה דקות.
אישה: הוא הבטיח לי שיגמור עם זה. אני נמצאת רחוק, לא יכולה לעשות כלום, אבל מסור לו שיתקשר אליי.
טריקה. חוזר הצליל הצורם. הוא מחייג אחת חמש.
הטלפון: השעה היא 12:46. השעה היא 12:47.
נתן לשפופרת: לא, בבקשה, אל תפחד. אף אחד לא נתן לי את מספר הטלפון שלך, אני לא מכיר אף אחד. השמות בספר הטלפונים לא אומרים לי כלום. אני מחייג מספרים באופן מקרי, מחפש חבל הצלה בחשכה. אני בונה על המקרה, על המזל, על נפש טובה או לפחות על הריגת זמן, לפני שיהרגו אותי.
קול בטלפון: על עזרה ליהודי השלטון הגרמני מטיל עונש מוות.
אותן המילים נשמעות גם ברחוב ממגאפון גרמני, כמו הד.
נתן: סליחה שהטרדתי אותך.
הוא מניח את השפופרת ומתקרב לחלון. היונה האפורה מציצה אליו מצדה השני של השמשה, אלא שהרחוב שניבט הפעם לעיניו של נתן השתנה ללא הכר. זהו כבר לא רחוב סואן בחלק הארי של ורשה, מצִדָה השני של החומה הסוגרת על הגטו. זה כבר לא רחוב שבו שדרת עצים ירוקים מתלבלבת בין המדרכה לכביש. זה כבר לא רחוב שמסתובבים בו אנשים בלי טלאי מגן דוד על שרוולם, רוכבים על אופניים ונושאים בידיהם סלי קניות.
עכשיו, מבעד אותה מסגרת חלון בחדר כלאו, נתן רואה חיזיון מוכר להדכיא: קטעים מהווי הגטו.
הוא רואה רוכלים ועובדי יודנראט מפנים מהמדרכה גוויות בני אדם שמתו מרעב. רואה שוטרי יודנראט עם אלות עץ מחפשים במי להרביץ. מבחין באישה מטורפת למראה לופתת תינוק. צופה בהמון שפותח פתאום בריצה מבוהלת.
נתן לטלפון: הצלחתי לברוח. במשך כמה-עשרה דקות הייתי אדם חופשי. יכולתי לנשום בצל עצים, להתיישב על ספסל בפארק, לשוטט, ללכת לנהר הוויסלה, לחלוץ נעליים ולטבול כף רגל במים הצוננים. אבל אז הכול נגמר. שני בלונדינים גבוהים תפסו אותי מהגב ודחפו אותי לכניסה חשוכה של איזה בית. "תפסנו אותך, יהודי", סיננו לאוזני. "תן כסף, ואם לא, תלך איתנו לגסטאפו". אמרתי להם שאין לי אגורה.
השפופרת עונה בקול מכני: "השעה היא 12:57, השעה היא 12:58".
בעיניים עצומות נתן מנסה את מזלו בחיוג מספרים שלא מתוך הספר, שהוא ממציא בעצמו, אך הם לא קיימים או תפוסים. עד שלפתע מתקבל צליל של קו מתחבר.
נתן לשפופרת: הם אמרו לי שחוסר כסף לא מפריע לעסקה. הובילו אותי דרך רחוב אחד, ואחר כך עוד רחוב שבו עברה חשמלית, ואז נכנסנו לחצר חשוכה שבמרכזה עומד פסל של אֵם הצלוב, שלמרגלותיו התפללו נשים. מהחצר נכנסנו למדרגות בית, ומשם דחפו אותי לדירה בקומה השנייה וכלאו אותי בחדר שקירותיו מסוידים. הם נתנו לי טלפון וספר טלפונים של ורשה הכבושה, ודרשו שאתקשר לחברים או למכרים כדי שמישהו מהם יבוא להציל אותי.
"יש לך שעה זמן", אמרו. "אם אף אחד לא יבוא לעזור לך, אתה תלך איתנו לגסטאפו. תדע לך שאנו לא שונאים יהודים. דווקא עצוב לנו מה שקורה איתכם. אבל ביזנס זה ביזנס. אנחנו שניים כאן בפירמה הזו שמנסה לעשות עסקים. אם אנחנו לא נעשה את זה, יעשה את זה מישהו אחר. מישהו פחות נחמד מאיתנו. מישהו שירביץ לך רק משום שהוא מפחד. אחד כזה לא ייתן לך כוס מים כי אין לו סימפטיה ליהודים".
נתן: הלו, אתה שומע אותי?
אלא שהקו מתנתק. הוא מחזיר את השפופרת למקומה, ומיד מצלצל הטלפון.
קול אישה: נתן? זו שוב אני. אמרת להם שצלצלתי? הזכרת להם שהמִשחק הזה עלול להיגמר רע?
נתן: ניסיתי, אבל הדלת סגורה במפתח ואף אחד לא עונה לדפיקות שלי.
האישה: כשהם יחזרו, מסור להם שאני מגיעה ברכבת לילה.
נתן: לילה? נשארה לי חצי שעה, אולי פחות. אני אפילו לא יודע מה שמך.
טריקה. קו מנותק.
נתן מתקרב לקירות. בין כתמי העובש הוא רואה על הסיד כיתובים חרוטים. מילים מטושטשות ביידיש שקשה לפענח ונראות כמו שמות ותאריכים. כמו שאסירים משאירים על קירות תאם. הוא חוזר לטלפון ומתחיל לסובב שוב את החוגה. הפעם עונה לו קול אישה.
נתן: סליחה שאני מפריע לך, גברתי. שמי נתן, נתן בורשטיין, יהודי. ברחתי מהגטו ונפלתי לידי בריונים. הם סגרו אותי בחדר עם טלפון ודרשו שאתקשר למישהו שיוכל לפדות אותי מידיהם.
האישה: אל תמשיך. אני לא רוצה שום קשר לזה. אך אל תאבד תקווה. אני מכירה אנשים שמחפשים כבר זמן-מה את החבורה המנוולת הזו. הם ישחררו אותך, אבל לא באמצעות כסף. יש להם שיטות אחרות לסגור את העסק. הם גם ימצאו איזה מחסה בשבילך, אולי גם ניירות. רק אנא, שחרר את הקו שלי. אני מוכרחה לדבר איתם קודם. צלצל אליי שוב בעוד עשר דקות ואגיד לך למי להתקשר.
נתן מנתק את השיחה. הוא נושף על האפרכסת, מנגב אותה בשרוול הז'קט ומניחה במקומה. לפתע הוא נועץ מבט בחוגה, מנסה להיזכר במספר שחייג זה עתה. לשווא. הוא עוצם את עיניו, מנסה לשחזר את הרצף ומוריק אותו אל תוך החוגה, אך שומע רק קול מכני של מרכזנית: "קשר זה אינו יכול להתבצע". או שעונים לו קולות זרים.
לאיזה מספר צלצלתי? הוא שואל את השפופרת המוצמדת למצח. בשם אלוהים ורחמיו, איזה מספר זה היה?
החדר מסתחרר לנגד עיניו. משב רוח חזק מתפרץ מבעד האשנב הקטן שבתחתית החלון. מהרחוב מתייללת סירנה, ספק של אמבולנס ספק של משטרה.
נתן מקרב פניו לכיתובים החרוטים על קירות כלאו. הוא מזהה רק אותיות בודדות וכמה מספרים. "הייתי פה", כתוב, "ב-12 ביולי 43". נתן רוצה להוסיף את שמו לכתובת מצבה זו שהותיר קורבן אנונימי, אך אין לו במה לחרוט. הגפרור שמצא על הרצפה נשבר בין אצבעותיו.
הוא לוקח את הטלפון המחובר לכבל ארוך, מאמץ אותו אל חזהו. תגידי לי את, הוא שואל את השפופרת שבידו – כמה יהודים היו פה לפניי? תגידי לי, כמה? הוא מביט על המכשיר בתקווה שיעזור לו נגד כל הסיכויים. אוחז בטלפון השותק כמו בנֶשֶק. תמות נפשי עם פלשתים, פולחת בו ההחלטה.
"אל תאבד תקווה. אני מכירה אנשים שמחפשים כבר זמן-מה את החבורה המנוולת הזו"
הוא מסתובב כמו חיה סגורה בכלוב. גורר כיסא, מוחה את פניו בקצה הווילון, חוזר לשולחן, פותח את ספר הטלפונים, מוצא את המספר של הגסטאפו בשדרת שוּכָה שבלב ורשה הכבושה, תוחב אצבעו לחוגה ושואל את המרכזן הגרמני אם יש להם מתרגם מפולנית.
"יאבוֹל, אָיינֶה מִינוּטֶה", עונה השפופרת.
כעבור רגע או שניים נתן כבר מדקלם את המשפט שהכין כדי לנתץ את הגיהנום על ראשיהם של אויביו. הוא מלשין כי ברחוב פּוֹלְנָה מס' 44 כניסה ב', דירה מס' 8 קומה שנייה, שני פולנים מחזיקים יהודי שברח מהגטו, ז'יד בשם נתן בורשטיין, בן שלושים או ארבעים בערך.
"בואו מהר", הוא צועק כמעט לשפופרת. "תבואו. תעשו סדר עם היהודי הזה והחברים הפולנים שלו".
השפופרת משתלשלת בין השולחן לרצפה. נתן מתקרב לחלון, סוגר את האשנב – והרחוב משתתק כמו במעשה כשפים. תם לו העולם. הוא עומד בגבו אל הטלפון ומביט בקיר, מחכה למשהו שמוכרח לקרות. ואמנם, כעבור דקה או שתיים נפתחת הדלת.
נכנסים שני הבריונים, מבוסמים ועולצים. מחייכים אליו. הגבוה יותר מחזיק בידו כוס וודקה. "שתה, יהודי שלנו, ולך מפה. היום זה der Samstag (שבת), יום קצר. הפירמה הפסיקה לעבוד. ברח! אתה ממילא רק מנפח לנו את הוצאות הטלפון".
"ברח!", מחרה אחריו הבריון השני. "עוף לכל הרוחות. עם האף שלך לא תגיע רחוק, אבל תשתה ותלך, תנסה להשיג את האונייה לאדיס-אבבה שלכם".
נתן מציית, מושיט יד לכוס, ובאותו רגע נשמעות דפיקות עזות בדלת הדירה וצעקה בגרמנית – "אאופמאכן!!!" (לפתוח).
סוף ציתות? הטלפונים של פעם לא זכרו מספרים שחייגנו או שחויגו אלינו. הם לא הסגירו למעוניינים היכן אנו נמצאים ולא שמרו את תוכן השיחות למען רשויות החוק. מה שכן, תחת השלטון הקומוניסטי, בזמן שיחה עם מדינה אחרת או אפילו רק אל עיר אחרת, המרכזנית שקישרה את הטלפון הביתי עם המספר האחר הייתה עוקבת אחר השיחה, אם תוכנה נראה לה ראוי לתשומת לב. פעם, בתום שיחה, התקשרה אליי מרכזנית והתנצלה על נוכחותה בקו, כמתחייב מדרישתם של הממונים, שביקשו ממנה לוודא מפעם לפעם שתוכן השיחות אינו רומז על משהו בלתי חוקי. "בכל אופן, שיחותיך לקרקוב החוזרות על עצמן עשו לי משהו, כמו ספר על אהבה. אני, במקומה, הייתי חוזרת אליך", אמרה
טיפ טיפה
נסיעות מרובות על מעט דלק במכל, אם מטעמי חיסכון ואם מתוך זלזול, עלולות לגרום תקלות שונות ומשונות, תלוי בסוג הרכב. בפיאט פנדה למשל ובפיאט 500, המבוססת על פנדה, נסיעה במכל ריק כמעט, על אדי דלק, מובילה להריסת משאבת הדלק. במרצדסים CDI הוותיקות מפלס נמוך של דלק משגע את מחשב הרכב ומשבש את תפקודו. יש עוד דוגמאות דומות לרוב, במיוחד בכלי רכב מוּנעי גז, שם תפקיד הדלק מסתכם בהתנעה או בנסיעה כאשר הגז נגמר. ההמלצה: כדאי להקפיד על מפלס דלק גבוה, משום שבמכלי דלק ריקים מצטברים אדי מים ההופכים לטיפות, ואם מרבים לנסוע על כמות דלק מינימלית – המים הבלתי רצויים עלולים לפלוש למערכת ההזרקה
שואלים את אדוארד
ג': אני מרגיש שאין כבר כתבים שכותבים על מכוניות אלא אך ורק על פלסטיקים מתנייעים. המייל הזה נכתב מניו-יורק הרחוקה. השהות פה נותנת לי הזדמנות לנהוג בכלי רכב שבארץ הקודש יהיו אך ורק חלום רחוק. אני נוהג פה במרצדס SL500 מודל 1998 ונהנה מאוד, במיוחד שאני מטפל ברכב בעצמי. אך לשמחתי התווספה לי ילדה למשפחה, כך שאני ואשתי היקרה צריכים רכב טיפה יותר גדול.
רציתי לשאול לחוות דעתך על מרצדס E55 W210. הרכב נראה לי כשריד אחרון לדור המכוניות האמיתיות, בלי יותר מדי מחשבים וחיישנים. האם יש לך איזושהי המלצה לרכב מעניין אחר?
תשובה: מרצדס E55 AMG-W210 היא הדגם המעניין ביותר בין כל המרצדסים, ולא רק בתקופה של סוף שנות ה-90. הוא יצא מפסי הייצור ב-1997 כהמשך של E50, אשר לא נמכר כפי הציפיות שהפירמה תלתה בו. המנוע החדש של E55, מנוע V8, מופיע עם 354 כ"ס ו-530 Nm המושגים בסיבובי מנוע נמוכים יחסית, 3,000 סל"ד. E55 בגרסה זו זכתה לכינוי "כובשת האוטוסטרדות". ב-E55 מותקנת מערכת מעצורים חדשנית המאפשרת למרצדס טווח עצירה קצר: ממהירות 100 קמ"ש המכונית יודעת לעצור תוך 36 מטרים, כמו מכוניות ספורט המיועדות לתחרויות. דגם E55 הופיע בתצורות סדאן וסטיישן וואגן, מה שלשיטתה של מרצדס נקרא T.
בקיצור, גם אחרי SL500 לא תתאכזב מ-E55, נהפוך הוא. המתחרות האמריקניות של E55 הן bad boys כמו פורד Shelby GT 500, שברולט קאמרו SS ודודג' צ'אלנג'ר SRT8 – אך אף אחת מהן אינה מתאימה לכהן כמכונית משפחתית ליומיום. אגב, צ'אלנג'ר, שבזמנו כיכבה בסרט 'הנקודה הנעלמת' (1971), בנויה כעת על פלטפורמה של מרצדס W210.
אוריאל, נתניה: מערכת הנעילה המרכזית בפולו (2000) שבקה פתאום והחלטתי לתקן אותה בעצמי. זוהי מערכת ואקום עם משאבה שממוקמת בתא המטען. חיפשתי קצת (הרבה) מידע בפורומים ואלו מסקנותיי:
1. מגיע מתח ליחידה. 2. המשאבה עצמה בסדר, ניתקתי אותה מהמעגל והפעלתי אותה עצמאית. כאמור, היא עובדת. 3. לפי אחד הפוסטים, נראה לי שיש סיבה אלקטרונית שמשביתה את הפעולה שלה ולא שהיא תקולה. 4. פתחתי את אחת הדלתות וראיתי שלכל יחידת מנעול מחובר צינור הוואקום וגם מחבר עם שלושה חוטים. אני לא יכול לפתוח את כל הדלתות מחשש שאני לא אצליח מבלי שיישברו כמה פלסטיקים, אז כרגע אני נמנע. לא ראיתי בעיה מיוחדת באלה שפתחתי, אולי אפשר לעקוף את החסימה אבל אין עדיין דרך להבין איך. אני מנסה למצוא סכמה אלקטרונית של המעגל, אבל לא מצאתי בשום מקום. מלבד עצה אולי תוכל לעזור לי בזה. מספר הדגם של המשאבה הוא 6N0962257.
תשובה: קראתי מכתבך בהתעניינות רבה כי אתה, בדיוק כמוני, מנסה לפתור בעצמך תקלות מוזרות ומעצבנות תוך חיטוט בפורומים אינטרנטיים. אתה צודק. לא מן הנמנע שהתקלה במערכת הנעילה המרכזית היא איזו שטות טיפשית כמו צינורית ואקום שיצאה ממקומה או התפרקה, או ניתוק כלשהו במערכת החשמל.
אם יִכלו כל הקצים של סבלנותך, תמיד עומדת לך האפשרות להתייעץ עם מוסך פולקסוואגן מורשה, כמו למשל פליקס בתל-אביב ששמעתי עליו טובות בענייני אלקטרוניקה, כך שאולי הם מכירים את הבעיה בפולו שלך.
שיטת יחסי הציבור בחצרו של רומן פולנסקי אינה מסתכמת בגילוי כישרונו הקולנועי האדיר, אלא כוללת גם הלשנה עצמית של הבמאי על סממני הצלחתו בנוסח אישה צעירה ויפה או בעלוּת על פרארי אגדתית
רומן פולנסקי מסרב להזדקן. גם השנה הוא מצליח לחשמל את חסידיו בסרט עלילתי חדש ומסקרן, 'ונוס בפרווה', עיבוד למחזה מאת דיוויד אייבס, דרמה פמיניסטית שמשחקת בה אשתו של פולנסקי, עמנואל סנייה.
החידוש הקולנועי כביכול – שני אנשים בין ארבעה קירות – לא עושה עליי רושם כי ברזומה הקולנועי שלי היה איש אחד בין ארבעה קירות. זה קרה בתסריט 'אונייה לאדיס-אבבה', אשר מכרתי למפיקה אמריקנית כדי לקנות מוריס מיני קופר S משופרת ולהיות אלוף ראלי – מה שלא קרה.
מהבוידם באהבה
נוסף לסרטו 'ונוס בפרווה' – אשר עמנואל סנייה מתנגדת בתוקף לתיאוריה של המבקרים לגביו, כאילו הוא משקף את חייה עם רומן – פולנסקי גם חידש סרט דוקומנטרי ישן שלו על מרוץ גרנד פרי מונקו ב-1971, שבו הבמאי עוקב מקרוב אחר זכייתו של ג'קי סטיוארט.
פולנסקי הוציא את סרטו זה מהבוידם, הוסיף לו מפגש עכשווי עם סטיוארט, אלוף עולם בגרנד פרי שלוש פעמים, ואז שלח את העותק לארצות הברית באמצעות סקייפ – כולל את הופעתו מרחוק על מסכים במלון הניו-יורקי היוקרתי 'סוהו', שבו התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט. שהרי בגלל מעשהו הפסול בעברו הרחוק, הבמאי אינו רשאי להתקרב להוליווד מבלי שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.
לי יש ספק אם חברי מאסטרו פולנסקי יכול – באמצעות ההחייאה המלאכותית של סרטו על גרנד פרי מונקו – להתחרות ב-'Rush' (בהילות) של רון הווארד, סרט נפלא ומרגש על היריבוּת הדרמטית בין ניקי לאודה וג'יימס האנט, שני נהגי-על. יצירה זו של הווארד מחזיקה את המשפט הבלתי נשכח, האקסיומטי, שכל נהג אומר אותו או חושב אותו: "המוות קורא לאחרים".
'Rush' הוא חוויית חובה לכל אוהד של מרוצי הגרנד פרי.
לצפיה בסרט לחצו כאן (מומלץ להתקין מראש תוכנת אד-בלוק או משהו דומה למניעת פרסומות קופצות, מלוכלכות ברובן)
קילומטראז' רגשי
אלא שפולנסקי, אלוף בלתי מעורער בתחום יחסי הציבור, הכין עוד פצצה לחיזוק נוכחותו הקבועה במדיה, המדיפה תמיד ריח של שערורייה: באמצעות האתר הבריטי 'קלאסיק קאר' הוא העמיד למכירה את מכוניתו האגדתית, פרארי 275 GTB אדומה, שהוא קנה חדשה בסתיו 1966.
הייתה זו מכונית אהובה על ידי אשתו השחקנית שרון טייט, שנרצחה בידי חבורת הרוצחות ששלח צ'רלס מנסון לווילה אשר פולנסקי שכר בקליפורניה. אחרי הרצח המבעית של אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, העביר פולנסקי את פרארי 275 לרשות אביהr של שרון, קולונל פול ג'ונס טייט. כעבור שנתיים נשלחה המכונית לפאריס, חזרה לבמאי.
פרארי זו, אחד העותקים הספורים שיצאו מפסי הייצור במרבלו, עברה באחרונה שיפוצים, אשר לפי המודעה הנוכחית על מכירתה עלו לפולנסקי 120 אלף פרנקים שוויצריים.
כאילו נולדה עכשיו: הפרארי של פולנסקי אינה מוכרחה להימכר הלכה למעשה, אפילו בסכום אסטרונומי. שהרי מטרת המודעה, האדרת תדמיתו של הבמאי, הושגה כבר: העולם המוטורי עודכן שפרארי 275 GTB השייכת לפולנסקי נושמת ומבריקה כאילו נולדה עכשיו, מבלי שהבמאי מוכרח להסתובב איתה בפאריס או להחנות אותה בקאן מול מלון 'מג'סטיק'
מדליות על גלגלים
החיידק המוטורי עקץ את פולנסקי הרבה לפני שהוא היה יכול להרשות לעצמו קניית רכב כלשהו. תחביב האספנות של רומן החל ברגל שמאל דווקא, כאשר הוא ייבא לפולין רנו דופין צנועה, מזכרת מנסיעתו הראשונה לחו"ל כמלווה של אשתו הראשונה, השחקנית היפהפייה ברברה קפיאטקובסקה, שזכתה אז בתפקיד בסרט הצרפתי 'החלון האֶלֶף'.
שתי המכוניות הבאות שלו, כפי שסיפר לי עליהן, היו טריומף TR3 ומוריס מיני קופר S, בדיוק כמו שלי רק חלשה ממנה ב-30 כ"ס, שעליהם שילמתי לסדנת BMC. אך בניגוד לקופר המחוזקת מדי שלי, זו של רומן תפקדה כראוי.
כאשר חזר פולנסקי לפולין כדי לצלם באזור האגמים את סרטו 'סכין במים', הוא ייבא מצרפת מרצדס ספורט 190 SL אדומה אשר בלטה על רקע הנוף האפור של המדינה הקומוניסטית, כסממן של ההצלחה שנחל האמן הצעיר.
התפעלות התלויה בדבר
לא היה יום אחד מתחילת עבודתי כבמאי בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, שבו לא נזרקה לעברי השאלה "אתה מכיר את פולנסקי?"
הייתי עונה בשלילה פעם אחר פעם, כי עצבנה אותי המחשבה שבמרחב הציוני שאליו הגעתי, התושבים מוכנים להתייחס בכבוד רק למישהו מקושר היטב. הייתה לי הרגשה, שמקננת אצלי עד היום, אחרי למעלה מ-40 שנה, שאצלנו מוכנים לרוץ אחריך, לקבל אותך בזרועות פתוחות ולהתפעל מעבודתך – בין אם היא ציור, פיסול, כתיבה או סרט – רק אם אתה שייך, ולוּ כצופה מן הצד, למעגל מסוים של ידוענים.
נפגשנו, נפרדנו, נפגשנו
בכל אופן, לא סיפרתי לחבריי הרוממאים שאני כן מכיר היטב את רומן, עוד מהזמן שהוא, בגיל 14, שיחק ב'תיאטרון לצופה הצעיר' בקרקוב, העיר שבה למדתי איתו בבית הספר לאמנות השוכן ברחוב על שם יוליוש לי. עד שהדרכים שלנו התרחקו כאשר הוא נרשם לבית ספר לקרקס, ואני לאקדמיה לציור בעלת מוניטין של 600 שנה.
נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע בלודז', ששנינו גמרנו אותה.
ודאי שלא סיפרתי לרוממאים הסקרנים על הטיולים המשותפים עם פולנסקי, וביניהם נסיעות מטורפות ברנו גורדיני שלי. באחת הנסיעות הללו, מקרקוב לוורשה, נקרע כבל הגז. סידרתי חוט המאפשר לפתוח ולסגור את הפרפרים בשני המאיידים הכפולים, התיישבתי מול ההגה, ופולנסקי היה מופקד על משיכה בחוט זה כדי לפקח על הסל"דים. ואולם, באשר לעוצמת המשיכה הראויה התגלעו בינינו חילוקי דעות קשים, אף כי שנינו למדנו באותו בית ספר בריטי למרוצים, אשר שכן אז בשדה תעופה סמוך ללונדון.
פולנסקי השלים את לימודיו שם ואני לא, כי תוקף הדרכון שלי פג והייתי מוכרח לחזור לוורשה.
שלום בית? לא הקטע שלו
לא סיפרתי ברוממה גם על המפגשים המאוחרים יותר עם פולנסקי, בלונדון ברובם. גם לא סיפרתי שרומן שימש בשבילי כפרקליט השטן (אדווקטוס דיאבולי), כאשר שלחתי אותו לאשתי המשוררת כדי לשכנע אותה שתחזור אליי.
הייתה זה אולי המשימה היחידה שפולנסקי נכשל בה.
יקה אקזוטי בניחוח כנעני
שתקתי כמו דג לגבי חברוּתי עם פולנסקי, עד שיום אחד פנה אליי קולגה, במאי רוממה רם לוי, במשפט הפוך. הוא לא שאל כמו כולם "אתה מכיר את רומן פולנסקי?", אלא אמר בעצב – "כמה חבל שאתה לא מכיר את פולנסקי, כי אני נוסע ללונדון והחלום שלי הוא לבקר באתר צילומים שלו, לראות איך הוא עובד, לדבר איתו".
לא עמדתי בצערו של רם לוי, יקה מאופק בדרך כלל. לקחתי חתיכת נייר וכתבתי לרומן כמה מילים. "תן לו את הפתק", אמרתי לרם, "ואז תהיה אורח שלו".
לוי חזר מלונדון בעיניים עגולות כמו מטבע של שני פני. הוא סיפר שפולנסקי הגיע אליו רכוב על סוס והתעניין "איך אדוארד מסתדר בארץ?". המכתב שלך, אמר לוי, עשה עליו רושם. מה כתבת לו שהוא התגלגל ככה מצחוק וקיבל אותי כאורח כבוד?
"כתבתי", עניתי לרם, "שאתה יודע לנגן בגיטרה שירים ישראליים, שר בעברית ובערבית, רוקד, וגם מביים. 'אם תכיר את רמי, השליח שלי', המלצתי לפולנסקי, 'זה כאילו הכרת את כל יושבי ציון'".
מד המהירות של פרארי מגלה שפולנסקי עשה בה 65,449 ק"מ בלבד. זה 20 אלף יותר משעשיתי אני בהונדה CRX שלי במשך 22 שנה
הפך ברכה לקללה
התגלה באותה הזדמנות שצדקתי, ועוד איך צדקתי, כאשר שמרתי בסוד את ידידותי עם פולנסקי. כי זמן מה אחר כך, דמות מקומית, עודד קוטלר, שהתחיל אז לעשות משהו בבניין הטלוויזיה רוממה, שמע מרם לוי שאני מכיר את פולנסקי, נסע אליו ללונדון – ומבלי שידעתי מסר לרומן דרישת שלום ממני. זה היה די מוזר, כי לא הכרתי את קוטלר ולא ביקשתי ממנו שימסור משהו בשמי.
אך זה לא הסוף. קוטלר מנוול זה חזר מלונדון והלך למחלקת כוח אדם בטלוויזיה רוממה, כמו גם למנהל הרוממאים ארנון צוקרמן, כדי להלשין עליי שאינני במאי כל עיקר אלא בכלל צלם, שהרי פולנסקי אמר לו במפורש ש"לאדוארד יש כישרון צילום בלתי רגיל". ואם כך, קבע קוטלר, אטלר משקר שהוא עבד בפולין כבמאי!
אך למזלי, מנכ"ל רוממה צוקרמן הכיר את הדיפלומות והפרסים שקיבלתי בפסטיבלי קולנוע באירופה כך שהוא רק חייך, כפי שחייכו הבנות במחלקת כוח אדם.
מלשין ללא תושייה
אך אני לא חייכתי. תפסתי את קוטלר על מדרגות הבניין, בין הקומה השנייה והקומה השלישית. הוא רצה לברוח, אך אחזתי בסוודר שלו. הוא התרחק כמה מדרגות ועוד כמה עד כי שרוול הסוודר שלו, שמשכנו לשני כיוונים, נמתח לאורך של כשני מטרים.
קוטלר היה מסוגל להשתחרר ממני, מטענותיי ומקללותיי בפולנית ומאיומיי בשפת הקודש, לוּ רק היה מוריד את הסוודר ובורח בגופייה. אך המלשין העלוב, מלח הארץ, לא חשב על פתרון זה.
הדשא שלי עסיסי דיו
האמת היא שמעולם לא קינאתי ברומן בגלל המכוניות שהיו ברשותו, אלה שידעתי על קיומן ועוד כמה עשרות שלא הכרתי. תמיד אהבתי את מכוניותיי די והותר כדי לא לקנא ברומן וגם לא בג'יי לנו – בעל אוסף המכוניות הכי מעניינות, לא רק בקליפורניה אלא בתבל כולה.
חוץ מזה, כאשר רומן הציג בפולין את מרצדס 190 SL, צעצוע בורגני בעל מנוע 105 כ"ס שנזקק ל-13.3 שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש – לי הייתה כבר רנו גורדיני משופרת לראלי על ידי מחלקת הספורט של רנו, שהטמיעה בה 136 כ"ס ויכולת דינמית אדירה.
"פורשה קילר" גידלתי ורוממתי
פרארי 275 GTB, אשר פולנסקי מוכר כעת, היא שכיית חמדה אמנותית ביופייה ובנשמתה. אך השנים עשו את שלהן, וזוהי גם אחת הפרארי הבודדות בגִזעה שב-מ-וו שלי גוברת עליהן בביצועים, חרף מנה איטלקית אדירה של 12 צילינדרים, ארבעה גלי זיזים ושלושה מאיידים.
הסיבה: כוחה של פרארי זו, 285 כ"ס, אינו מגיע לתקרה של Z3M קופה שלי, שהיא בעלת 321 כ"ס. זאת למרות העובדה שגם הבווארית שלי, כמו המכונית של רומן, לא צעירה, בת 14 בערך. ה"פורשה קילר" (נו, לא כולן) שלי מזנקת ממנוחה ל-100 קמ"ש בחמש שניות, וזקוקה רק ל-18 שניות כדי שמד המהירות שלה יתכבד ב-200 קמ"ש. בסעיף זה, לא חשוב שפרארי זו עולה כמה וכמה מיליוני דולרים.
דירת מסתור בפולין
וגם אני, כמו פולנסקי, יכול לחדש סרט ישן שלי, דוקומנטרי אף הוא, שחור-לבן שצולם ב-16 מ"מ, אשר ביימתי ברוממה וניצל מהטבח האכזרי שזכו לו כל יתר סרטיי, שחבריי לתחנה הממלכתית זרקו בלי היסוס לפח הזבל.
הוא לא חלק את גורלם של כל הסרטים שביימתי וצילמתי במשך 15 שנות עבודתי ברוממה, כי בזמנו הבאתי אותו אליי הביתה וכעת מצאתיו בבית הקיץ שלי בכפר הפולני, לשם הידיים של הערוץ הראשון אינן מגיעות.
ביג דדי
זהו דוקומנט באורך רבע שעה על אמן ירושלמי מרתק ויחיד במינו, דדי בן-שאול. אין כבר אמנים דומים לדדי, ואין גם סרטים דוקומנטריים שערוכים בשיטת הנון-קונטיניואיטי. אני מתכוון להביא את סִרטי זה לצפייה בבלוג שלי, מיד אחרי שאצליח להעביר אותו למחשב.
טיפ טיפה – כולל מכתב לשר התחבורה
יעקב שיינין, יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, טוען כי שיחות בטלפון הסלולרי אינן מסכנות את הנהג משום שהן אינן שונות משמיעת חדשות ברדיו או שיחה עם נוסעים בזמן הנהיגה – שתי פעילויות שהחוק אינו אוסר. בשורה 'מהפכנית' זו של שיינין עומדת בניגוד מוחלט לדעתם של מומחים רבים אצלנו ומסביב לעולם, וחושפת שוב את חוסר הידע של האיש בענייני תחבורה ואת חוצפתו, שכתבתי עליה רבות בעבר.
הרי בנסיעה יומיומית, גם בעיר וגם מחוצה לה, אנו רואים מכוניות נוסעות בזיגזג – בלי איתות, במהירות נמוכה, בצד שמאל של הכביש, ואז מגלים בתדהמה שנהגן מדבר בטלפון בליווי תנועות ידיים, מנותק לגמרי מהמציאות סביבו.
כדי לעמוד על הרגליים האחוריות נגד תיאוריות מסוכנות של שיינינים למיניהם, שמטרתן אולי קידום עסקי של טלפונים סלולריים כאלה או אחרים, לא צריך להיות לוחם צדק מושבע או חולם מורשה על תרבות מוטורית מתקדמת. אני מרשה לעצמי לפנות אל שר התחבורה, ישראל כץ, בבקשה הבאה: לטובת הנהגים והבטיחות, כולל זו של נוסעיהם ושל הולכי הרגל, הגיע אולי הזמן שכבודו ומשרדו יוותרו סוף סוף על תרומתו המוזרה של הכלכלן יעקב שיינין, האיש שאינו מוכן ללמוד, לקרוא ולהכיר את תוצאות המחקרים ואינו מתכוון להשתנות. ואם קשריו הפוליטיים של שיינין או חיבורים עלומים אחרים אינם מאפשרים לכבוד השר לוותר עליו מיד, אז כדאי לך, לפחות, להשתיק עד לאפס דציבלים את הדמות העומדת במחלוקת, שפעילותה בתחום התחבורה מתאימה אולי ל'אור ירוק' החובבנית והפרדוקסלית, אך לא לגוף ממשלתי רציני כמו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אשר אתה, מתוקף תפקידך, מופקד עליו
שואלים את אדוארד
א"פ מירושלים: בנסיבות מצערות ומשמחות גם יחד (הרכב שלנו שבק חיים + התרחבות המשפחה) החלטנו לחפש רכב בעל שישה מקומות. אחרי שהתלבטנו בין כמה דגמים פנינו לבדוק את הונדה FRV, שכתבת לגביה בעבר רק דברים טובים.
התחלנו לחפש בלוחות הרכב אך גילינו שאף אחד לא רוצה למכור את ה-FRV שלו! ההיצע בשוק מצומצם מאוד, ולא רק זאת, אלא שסוכנויות רכב לא מחזיקות כלל את הדגם הזה. כבר קרה לנו כמה פעמים שמצאנו פרסום מתאים אך כשהתקשרנו, שעתיים אחרי שהמודעה עלתה לאוויר, התבשרנו שהרכב נמצא כבר בבדיקה של לקוח!
כמעט התייאשנו עד שבמקרה (שום דבר לא במקרה…) עברנו בצומת גוש עציון ונתקלנו בסוכנות 'רכב הגוש' שיושבת שם בצומת. החלטנו להתקשר ולבדוק, בלי יותר מדי תקווה, וטאדאדאם! בחור נחמד בשם מתן אמר לנו שרכב כזה אמור להגיע אליו תוך יומיים. באנו, בדקנו ובסוף גם קנינו. אם מותר לפרגן כאן, אנחנו רוצים לציין לטובה את הטיפול הנהדר שמתן נתן לאוטו – כל התיקונים שנדרשו על פי בדיקת המכון וטיפול 15,000 ללא כל עלות נוספת. זכינו ליחס נעים וסבלני, ואנחנו – למרות היותנו חשדני מִגרשים – שמחים לספר שמצאנו מגרש כלי רכב אמין ביותר עם שירות נהדר. ותזכורת מנחמת לכל מחפשי ה-FRV – אין ייאוש בעולם כלל.
שוקי, ירושלים: יש לי טויוטה קורולה 2007 אוטומטית שעשתה 105 אלף ק"מ ומטופלת בצורה מיטבית. בחודש האחרון יש רעש חזק מהחלק הקדמי של הרכב, כאילו חלק מסוים שם מתחכך עם הכביש. הרעש נשמע רק בנסיעה מהירה. בבדיקה שערכתי במוסך הקבוע שלי (למעלה מעשר שנים) קיבלתי הערכה כי מדובר ברעש שעולה מהגיר. שמן הגיר הוחלף בשמן איכותי לפני 30 אלף ק"מ והוא שומר על צבעו המקורי. אין ירידה בתפקוד הגיר והרכב שומר על אותם ביצועים שהיו קודם לכן. בעל המוסך טוען כי אין אפשרות לפתור את הבעיה אלא בהחלפת הגיר. האם יש דרך נוספת לפתור את הבעיה?
תשובה: אם תיבת ההילוכים שלך היא אכן זו שמבצעת את הדפיקות, כטענת המוסך – אז תן צ'אנס לתוסף XADO, שהוכיח את עצמו, כך שמעתי, בכמה מקרים דומים.
אם התוסף לא ישתיק את תיבת ההילוכים, לא מוכרחים לקנות גיר חלופי משומש ולבנות על המזל – כי אפשר לשפץ את תיבת ההילוכים המקורית באחד ממכוני הגירים האוטומטיים.
כנראה הושפעתי מידידי המחזאי סלבומיר מרוז'ק, שכתב הצגות סוריאליסטיות הבנויות על אבסורד כמו 'טנגו', אשר חוללו מהפכה בתיאטרון העולמי – כי גם אני מכרתי לגויים מחזה שהם בלעו כמו גוזלים
היו לי פעם חברים על רמה. שני ציירים, מחזאי מהצמרת האירופית, משוררים, אנשי קולנוע, מלחינים וגם זוג שחקנים, אף כי אין לי סימפטיה למקצוע זה מאז שדיברה איתי תושבת העיר העתיקה בוורשה, אירנה לוֹמְנִיצְקָה.
לומניצקה הייתה נשואה נגד שחקן ידוע, טדיאוש לומניצקי, שחקן לאומי אשכרה בפולין, כפי שאצלנו ביאליק הוא 'משורר לאומי' ועגנון 'סופר לאומי'. ואירנה זו, מהנדסת אלקטרוניקה במקצועה, סיפרה לי ביום בהיר אחד שהיא גירשה מהבית את בעלה, אותו שחקן לאומי מהולל.
לדבריה, היא קצה בהתחבטות הקבועה לגבי כנותו של בעלה: האם הוא מדבר אליה מתוך נהמת לבו כאשר הוא בוכה מולה בדמעות מפוארות ורועד, מכריז שהחיים נמאסו עליו ומפציר בה לפרוש עליו את חסותה המלכותית ורחמיה האימהיים – או שמא הוא רק משתמש בה לצורך אימוני-בית הדרושים לצורך דמות תורנית שעליו לגלם בתיאטרון, איזה מלך אוּבּוּ, אותלו או המלט.
וואלה! חייכתי בפולנית, יודע בדיוק על מה גברת לומניצקה מדברת. הרי גם אני גרתי שנה עם שחקנית, מתחילה אמנם אך כבר מוכשרת, ואף התחתנתי איתה כמעט. מה, אני לא שמעתי ממנה נאומים נרגשים, מְהַפְּכֵי קרביים, ואז גיליתי שהיא ממשיכה אותם מול הראי?
ראלי במקום דאלי
כן, היו לי אז חברים אמנים, וביניהם שחקנים, עד כי באמצע סתיו חיי, או קצת מאוחר יותר, נשארו לי רק חברים חולי מכוניות כמוני. חולמים על רכבם ומטפלים בו. מי יותר חולם ומי יותר מטפל. חברים כאלה אני פוגש בגלל המכוניות או מדבר איתם על מכוניות בסקייפ.
נושאים כמו מנועים, שלדות וביצועים קושרים בינינו, ולא אמנות.
ופתאום
חבר שיש לו אותה מכונית כמו שלי, ב-מ-וו Z3M קופה רק שחורה, אמר לי שלדעתו אינני זכאי לגילי המופלג.
"מה זאת אומרת? שלא מגיע לי להזדקן?" התקוממתי, והוא הזכיר לי מקרה מביך שהתרחש במפגש של בעלי ב-מ-וו M3 ו-Z3M, שהתקיים במהלך הביקור האחרון שלי אצל הבווארית תושבת הגולה.
היה זה עוד מפגש משעמם של חברי מועדון 'ב-מ-וו M', דומה למפגשים הרגילים הקודמים, שהריטואל בהם לעוס: קודם שורפים צמיגים בנסיעות מטופשות בין פילונים, אחר כך מדברים על קפיצים ובולמים, ואז מגיעה גולת הכותרת – ויכוח עז בסוגיה "איזה שמן מנוע מתאים לרכבנו יותר משמנים אחרים".
נס פח השמן
אני טס הביתה לתל-אביב, חוזר לבווארית המחכה לי בנוחות בביתה ליד ורשה – וחברי המועדון עדיין בשלהם, רבים על שמנים. כמה אפשר? אחרי שלושה-ארבעה מפגשים כאלה, שנוכחותי השתתפה בהם וסבלה, קצתי בוויכוחים השמנוניים, ולצורך ההפתעה והבידור הכנתי מכל פח ריק של שמן זיתים שהבאתי בזהירות מהארץ. ניקיתי אותו בדייקנות ומילאתי בשמן הטוב בעולם, Fuchs טיטאן רייסינג פרו S בצמיגות 40W5. זה גם השמן היחידי אשר הגויים האירופים הפיקחים טרם הצליחו לזייף.
הפעם, חיכיתי למפגש הבא של מועדון M בכיליון סבלנות. כצפוי, שוב התלהט בו נושא השמנים, ושוב התנצחו ביניהם החברים מה טוב יותר למנוע ששת הצילינדרים S50B32 אשר לו 321 כ"ס –Mobil 1 מזן 50W10, או קסטרול רייסינג 60W10, או שמא קסטרול Edge בצמיגות 0W30 שספר הרכב ממליץ עליו. ושוב הם התאוננו שרוב השמנים סובלים מזיוף וקשה להשיג את המקוריים גם בחברות שיווק גדולות.
אך הפעם, במקום לפהק, התנתקתי מהוויכוח הסוער, ניגשתי לבווארית שלי ופתחתי את מכסה המנוע. בדקתי בדייקנות מה אומר מד השמן, והוצאתי מתא המטען מכל בנפח 2.0 ליטרים של "שמן זיתים אורגני", כעדות הכתוב עליו. מזגתי איזה 100 סמ"ק לפתח שבמכסה הראש, הסמוך לכיתוב M POWER BMW, ושוב הוצאתי את הבודק, ניגבתי אותו בנייר, בדקתי את מפלס השמן, סגרתי את מכסה המנוע וגיליתי, בסיפוק מסוים, שחברי מועדון M עוקבים אחריי בצער ובתדהמה.
זיתים זה מרגיע
"מה זה?!" קפצו עליי מכל הכיוונים. "איזה שמן זה?!"
"שמן זיתים", עניתי. "אורגני. הבאתי אותו מתל-אביב. הוא הכי בריא. אני מוזג אותו גם לאלפא GTV ולהונדה CRX. גם למנוע וגם לגיר. עובד בובה".
"השתגעת?", גיחכו הגויים בזלזול. "אתה תהרוס את המנועים, זה לא מתאים!"
"למה לא מתאים?", השתוממתי, "מה רע בו בכללותו? תשמעו משהו", ביקשתי, ואז התיישבתי בבווארית והתנעתי. "מה לא עובד שָקט? אפילו שרשרת הטיימינג ומערכת ואנוס לא משמיעות את הדפיקות הרגילות. שמן הזית, פלא פלאים, השתיק הכול קומפלט".
"גם את השסתומים", המשכתי להלל את סגולותיו של השמן העברי, "לא שומעים כמעט, ושום עשן לא יוצא מאף אחד מארבעת המפלטים, המנגנים את הפוגה והטוקטה ב-D מינור של יוהאן סבסטיאן באך".
מיני בר. שמן הזית האורגני מרגיש טוב בחברתם של תוספים ומוצרים אחרים שבעבר הייתי משתמש בהם. השמנים של היום זקוקים לתוספים רק במקרים חריגים
בחירוק היגיון
ואמנם, מנוע הבווארית עבד שקט להפליא, שהרי היצרן Fuchs, שהתוצרת שלו מילאה את הפח התל-אביבי, איננו סתם עוד יצרן שמנים אלא סנוב-על בענף תעשייה זה. לא במקרה עולים השמנים של Fuchs כפליים או שלושה משמנים נורמליים מהמדף העליון כמו Valvoline או Motul.
החברים עמדו המומים. "אולי זה אפילו יעבוד", הסכימו איתי בחירוק היגיון, "אך המאייד הקטליטי שלך לא יעמוד בזה. האפר המצטבר יגדוש את תא השרפה, קורוזיה תתפשט במערכת", הזהירו.
חילול הגזע הבווארי
מאוחר יותר באותו ערב התקשר אליי ידיד מהמועדון, זה שיש לו Z3M כמו שלי, רק שחורה. הוא ידע מראש על תרגיל השמנים שהכנתי, אך לא נשמע משועשע. לדבריו, אחרי שנסעתי התעצבנה החבורה ורתחה.
"אמרו עליך", סיפר, "שאתה לא ראוי להיות בעלים של ב-מ-וו Z3M קופה, כי שמן הזיתים שאתה מתבל בו את המנוע הוא חילול הגזע הבווארי הטהור. ואני אומר לך, אדוארד", המשיך, "שאתה לא זכאי לתואר 'קשיש'. לפחות תדע את זה. כי מה תעשה עכשיו? תספר את האמת במועדון M ותצפה שלחבר'ה יהיה חוש הומור והם לא ייפגעו? סביר יותר שהם יהפכו בגללך אנטישמים כפייתיים", קבע.
והאמת, המציקה לגביי, שאני לא יודע מה נשאר לי לעשות או להגיד אם ניפגש שוב, לפי המסורת. הרי בחבורה זו של מועדון M אנשים נחמדים שעזרו לי לא מעט. הם לימדו אותי כיצד למחוק ממחשב הבווארית את הדרישות המעצבנות לטיפולים, שכבר ביצעתי, וכיצד להקיש ברדיו את הקוד הסודי. מה, להגיד להם את האמת, שזה היה רק קונדס בלתי מוצלח?
ועידת בוואריות. ב-מ-וו Z3M קופה השחורה התארחה אצל אחותה שבכפר, הלא היא הכסופה שלי. לא נעים להודות, אבל האורחת נראית טוב בשחור
קשה מאוד להשיג אותם כעת
ואולי מוטב לי לחפש חברים אחרים, אמנים, כמו פעם, מאותו גזע שהצטמצם ואף נעלם בקדחת הצוננת של הזמנים המודרניים, כפי שנעלמו המגפיים של ברוך.
טיפ טיפה
אמנם עסקנו כבר בנושא הבולמים, אך נחזור אליו לבקשתם של דניאל, איציק וקוראים אחרים. הזנחתו של נושא הבולמים משקפת, למעשה, את הרמה הכללית של הידע המוטורי בארצנו. הרי מקובל כאן לזלזל במצב הבולמים, לפחות עד שלא נוזל מהם קילוח הגון. המוסכים העבריים אינם ממליצים להחליף בולמים כל עוד הם אינם נוזלים, והנהגים מתרגלים לקופצנות הרכב ואף נהנים מהנסיעה הרכה.
גם בטסט השנתי של הרכב הבוחנים אינם מתייחסים כמעט למצב הבולמים, וממילא מכוני הטסט אינם מצוידים במכשור אלקטרוני המודד באחוזים את כושר העבודה של כל בולם.
חבל שכך נראה המצב, כי לבולמים יש השפעה רצינית ואף מכרעת על אחיזת הכביש, על תפקוד המעצורים ועל פעילותן של מערכות ABS, ESP ו-ASR. בולמים שאינם במצב תקין מאריכים את טווח העצירה של הרכב ומגבירים את תת-ההיגוי (החלקת הציר הקדמי) בסיבובים. זאת ועוד: נסיעה ברכב הסובל מבולמים שתפקודם לקוי אינה מאפשרת ליהנות מהנהיגה. אפילו נסיעה בקו ישר דורשת זהירות ותיקוני הגה בלתי פוסקים. בנוסף, בולמים שאינם מתפקדים כראוי גורמים לסנוור הנהגים הנוסעים ממול.
בדיקה שטחית של הבולמים מצטמצמת ללחיצה בפינת הרכב: לוחצים חזק ועוזבים. אם המכונית מתנודדת מעלה-מטה, יש להחליף את הבולם – בהתאם לכלל שאין להחליף רק את הבולם הפגוע בפינה זו אלא גם את שותפו, כלומר את הבולם השני באותו ציר.
שואלים את אדוארד
יצחק רביב: לאשתי יש מאזדה 2 שנת 2009 והיא מלמדת בנתיבות, בגבעת-וושינגטון ובכפר-חב"ד. אנחנו גרים ברעננה. רצינו לחדש לה את הרכב. מכיוון שהיא (שלא כמוני) אוהבת רכב קטן, התלבטנו בין היברידי (הונדה ג'אז, טויוטה יאריס?) ובין אחר כמו גולף בעלת מנוע TSI. מה דעתך, והאם יש לך המלצות אחרות? איך האאודי A1? היא רוצה נסיעה שקטה ויציבה, שדה ראייה טוב דרך החלונות, רכב אמין, בטיחותי ונוח. חשוב גם שלא יהיה חלשלוש, אך לא מנוע ענק. הכוונה לרכב חדש או צעיר מאוד (כמה חדשים).
תשובה: כל המועמדות שציינת ראויות לייעוד שאתם תולים בהן ומעידות על טעמכם הטוב. בעצם, אין כרגע מתחרות לגולף החדשה מבחינת נוחות, בטיחות והנאת נהיגה. לאאודי A1 יש יופי משלה ומוניטין של היצרן, כך שהבחירה צריכה להיות בין גולף ובין אאודי, שהיא קטנה 'פרימיום'.
כל זאת בהנחה שאתם קונים מכונית לשלוש-ארבע שנים, ולכן לא חוששים מהצרות שעלולים להמיט בשלב מאוחר יותר מנוע TSI ותיבת ההילוכים DSG – שני פטנטים שאינם בנויים למרחקי זמן ארוכים. נדמה לי שלפי מתווה השימוש שציינת, אשתך יכולה לשקול גם את האופציה של ניסאן Juke בעלת היופי הצעיר, הבלתי קונבנציונלי. לדעתי דגם זה מתאים במיוחד לנשים מטעמי בטיחות (בזכות בנייה סולידית), נוחות תפעול וכוח מנוע, המתאים למשקל הרכב.
ודאי שאינני פוסל את הונדה ג'אז, במיוחד בגרסה היברידית, אך קשה לי להמליץ על טויוטה יאריס, שבאחרונה מדווח על תקלות מוזרות בה, כמו התפרקות בוכנת המנוע כבר אחרי 6,000 ק"מ. עוד קראנו על יחסו המוזר של היבואן, שמוכן אמנם לתקן את הנזק, אך אינו מסכים להחליף את המנוע בחדש.
בחור קריית-גתי: קניתי לפני כחודש פיאט פונטו 2002 שמורה, לפחות מבחוץ, ונראה שגם מבפנים. כמה שאלות:
1. מדי פעם צריך להוסיף מעט שמן מנוע (כ-200 מ"ל בשבועיים ואולי קצת פחות, בנסיעה יומית מקריית-גת לאשדוד הלוך חזור). אין נזילה. ממה זה יכול לנבוע? לא מפריע לי למלא מדי פעם, השאלה אם זה מעיד על בעיה יותר רצינית.
2. הגלגלים האחוריים הם מסחריים (הדגם שלי +C בסוף). עד כמה זה נורא? ה'פנצ'ריסט' אמר לי שזה כבד לסרן או משהו כזה.
3. הכי חשוב לי: בכל בלימה יש חריקה. לא בהאטה מחוץ לעיר, אלא בבלימה או בהאטה קצת רציניות בתוך העיר (ואולי מחוץ לעיר אני פשוט לא שומע). במצב הזה עשיתי טסט ולא אמרו לי על שום בעיה בבלמים. חבר אחד אמר לי שזה אומר שהרצועה לא מתוחה דייה ושזה לא קריטי, רק עושה רעש מעצבן. מה אתה אומר?
תשובה: אם המנוע של פונטו שלך עשה למעלה מ-150 אלף ק"מ, אכילת שמן זו היא בגדר הנורמליות. בכל אופן, טוב שאתה עוקב אחר מפלס השמן ומקפיד על נאותותו. בקשר לצמיגים: יש לבדוק בספר הרכב מהי המלצת היצרן. לא נראה לי הגיוני לצייד את הציר האחורי בצמיגים שונים מאלו של הציר הקדמי. באשר לחריקות בבלימה, זוהי כנראה תוצאה של רזוננס דיסקיות בציר הקדמי – תופעה שאפשר להשתיק באמצעות החלפת הדיסקיות בצעקניות פחות. אם החריקה בוקעת ממערכת המעצורים האחורית, סימן שדרושים רק כיוון או חריטה של התוף.
ציון: אני נוהג ברכב מיני קטנטן. חשבתי לקנות רכב קצת יותר גדול שיהיה גם נוח יותר לנסיעות ארוכות, שאני מבצע פעם בשבועיים. מה אתה אומר על הרעיון לקנות רכב ולהסב אותו לגז? זאת, לאור המחיר הנמוך ובתקווה שהמחיר אפילו ירד… התקציב שלי נע סביב אזור ה-30 אלף שקלים, וחשבתי לשמור עוד עשרת אלפים לטובת התקנת מערכת הגז ודברים לא צפויים נוספים. מה דעתך על הרעיון? באילו כלי רכב היית ממליץ לבצע הסבה?
תשובה: באופן עקרוני, מנועים השייכים לדור הקודם של פולקסוואגן ואופל נחשבים כמתאימים להסבה לגז – ובלבד שהם מצוידים בתזמון שסתומים הידראולי. התנאי העיקרי הוא שמנוע הבנזין שאתה עומד ללמדו להסתפק בגז צריך להיות במצב טוב, כדי שיוכל להתמודד עם טמפרטורות גבוהות יותר של שרפה. בכל אופן, בטרם החלטה כדאי להתייעץ עם מומחים להסבה.
יגאל: מכוניתי, פורד מונדיאו 2006, צורכת דלק רב ואני מבקש לשקול הסבת המכונית גם להנעה בגז (בעבר הפנית לשלומי ממוסך 'גז חיש'). האם הסבה לגז פוגמת במשהו במכונית הבנזין, במנוע אולי?
תשובה: אם המנוע שלך במצב תקין, זולת התיאבון לדלק, אז המעבר לגז לא אמור לקצר את חייו באופן משמעותי.
יש גם ניצולי שואה שחייהם התגלגלו נגד כל הסיכויים, כמו באגדה. בסיבוב הבא אכתוב על אחד כזה תסריט, הצגה, ספר או שיר. זו הבטחה שאעמוד בה
בעיר הפולנית לודז', ברחוב פְרַנְצִ'ישְסְקַנְסְקָה 15, עומד עדיין על תלו בניין גבוה ומוזנח כהוגן. בקיר צדדי של הבניין האפור, אי-שם בקרבת הגג, נראה חלון קטן ובודד. זהו חלון החדר שחלקתי עם רומן היינברג, סטודנט באקדמיה לקולנוע כמוני, ניצול שואה, בליין כפייתי והאיש שבמרוצת השנים, כבר תחת השם "רומן הארט", הפך אישיות רמת-דרג בתעשיית הקולנוע האמריקנית.
בגלל אנדז'יי ויידה
נזכרתי בהיינברג לאחרונה, כשעל המסכים בפולין עלה סרטו של ידידי הוותיק הבמאי אנדז'יי ויידה, המגולל את הביוגרפיה של הנשיא לשעבר לך ולנסה, חתן פרס נובל ומנהיג פועלים נערץ הטוען כי פעילותו בארגון 'סולידריות' גרמה להתפרקות ברית המועצות.
השבועון הפולני הסאטירי-אנרכיסטי 'NIE' (לא) טען השבוע כי אותו לך ולנסה מכר כבר לפני כמה שנים, תמורת סכום של מיליון דולר, את הזכויות להסרטת הביוגרפיה שלו לחברת ההפקה האמריקנית 'וורנס ברוס', כך שהפקת הסרט הנוכחי בפולין אינה חוקית בעליל.
הקטע היפה ביותר במאמר ב'נייה' הוא הקביעה כי השחקן הראשי, זה המגלם בסרטו של ויידה את דמותו של לך ולנסה, "נאלץ לגלם שילוב של: קרנף שהחלים מִשַפַּעַת הטס על מצנח רחיפה ממונע; אדם לא אמין הדובר פולנית בתחביר בולגרי; ומי שהגאונות שלו נמצאת כפסע ממחלת נפש".
אלא שבאותו מאמר של 'נייה' על ולנסה הקולנועי צוין פרט שולי שהיה יכול לעניין רק אותי. את עיני לכדה טענתו של העיתון שלפיה מי שייצג את 'וורנר ברוס' בחוזה מיליון הדולר מול ולנסה הוא יהודי העונה לשם "רומן הארט", אשר בעת חתימת העסקה "כיהן כמנהל רב עוצמה בקונצרן ההפקה האמריקני".
אני אחראי לזיווג
התגלגלתי מצחוק, שהרי "רומן הארט" המסתורי, אותה אישיות בכירה בהוליווד, הוא לא אחר מאשר רומן היינברג, חברי לשעבר מתקופת האקדמיה לקולנוע ודמות קולנועית בפני עצמה.
אשתו של רומן, דנוטה, שגם היא לקחה חלק בעסקת 'וורנר ברוס' מול ולנסה, היא גויה מהעיירה זֶ'שוֹב שהתחתנה עם היינברג בגללי. כי אני, במשך שנה או למעלה מכך, כתבתי אליה מכתבים רומנטיים החתומים ב"רומן שלך", ואף איירתי את המעטפות ברישומים מלאי רגש, לבבות שבורים וכדומה.
היינברג עצמו, חצי אנאלפבית, לא היה מסוגל לכתוב מילה אחת בלי שגיאה; בוודאי לא שירי אהבה וקטעי פרוזה, שאני כתבתי במקומו בלהט יצירתי.
ולנסה. עכשיו הסרט: למסכי הקולנוע עלה סרטו החדש של ידידי הוותיק הבמאי אנדז'יי ויידה, המגולל את הביוגרפיה של נשיא פולין לשעבר לך ולנסה, חתן פרס נובל ומנהיג פועלים נערץ הטוען כי פעילותו בארגון 'סולידריות' גרמה להתפרקות ברית המועצות. השבועון האנרכיסטי 'נייה' טוען כי ויידה דרש מהשחקן הראשי, המגלם את ולנסה, לשחק שילוב של "קרנף שהחלים מִשָפָּעָת הטס על מצנח רחיפה ממונע; אדם לא אמין הדובר פולנית בתחביר בולגרי; ומי שהגאונות שלו נמצאת כפסע ממחלת נפש"
תחילת הסיפור
הסטליניזם היה בשיא כוחו כאשר התקבלתי לאקדמיה הפולנית לקולנוע בלודז' וגרתי בבית סטודנטים מאולתר שפעל במקום. ואז הגיעה אליי דמות מוזרה, איש גבוה, שחרחר, חייכן, בעל מצח נמוך כמו שימפנזה ופה מלא שיני זהב טהור, לבוש מעיל צבאי אמריקני.
"עָמְכוּ?" (אתה יהודי), שאל אותי, ומבלי לחכות לתשובה הסביר לי שאינני צריך להסתפק בתנאים הצנועים של בית הסטודנטים, כי בעיר קיימת 'בּוּרְסָה' (אכסניה) לסטודנטים יהודים שאפשר להתקבל אליה. "זה לא רק מקום מגורים נוח מאוד לחיי היום-יום, אלא יש שם גם אפשרות לקבל עזרה מארגון ה'ג'וינט' האמריקני-שוויצרי. שזה אומר בגדים ואוכל חינם".
"אני גר שם", אמר לי היינברג, והוסיף שהוא מוכן לחלוק איתי את חדרו.
הסכמתי מיד, כי בבית הסטודנטים היה לי חדר עם שני שותפים. אחד מהם ישן בעיניים פתוחות, מה שתמיד הפחיד אותי; והשני, בין מיטתו ומיטתי הייתה שעונה רגלו הימנית, שהאיש היה מוריד לפני השינה.
הלכתי אחר היינברג לאכסניה יהודית זו שברחוב פרנצ'ישְסְקנסקה מבלי לחשוב פעמיים, התקבלתי, והמגורים המשותפים שלנו יצאו לדרך.
דג מסריח, אבל מרוויח
הסיפור על הבגדים לא היה נכון, אבל כן זכינו לארוחת בוקר בחדר אוכל עם עשרות סטודנטים יהודים. חוץ מזה, ארגון הג'וינט היה מחלק בינינו חפיסות סרדינים. מדי יום קופסה אחת בחינם לכל סטודנט.
היינברג לימד אותי לא לגעת בסרדינים, שתאריך התפוגה שלהם חלף לפני שנתיים, אלא להחליף אותם במכולת השכונתית בלחם, חלב וגבינה. למדתי מהיינברג הפיקח שלפני הירידה למכולת צריך לנקב חור זעיר בקופסת הסרדינים כדי שהאוויר יצא ממנה והיא לא תהיה נפוחה, מה שמסתיר את מצבה האנוש.
פלאים חשודים
באקדמיה לקולנוע שלנו היינברג למד תחילה צילום, אך הועבר בכפייה ללימודי הפקה. זה קרה רק אחר כך, כי בהתחלה למדנו כולנו בחוג משותף – צלמים, במאים ומפיקים in spe (לטינית: לעתיד).
בכל אופן, שאלתי את הנעליים שלי באיזה פלא התקבל חברי היינברג לאקדמיה ללא תעודת בגרות, ושאלה זו עודנה מטרידה אותי גם היום, כעבור למעלה מחצי מאה. אפשר כי ועדת הקבלה התרשמה מהביוגרפיה הבלתי רגילה של היינברג, שעבר כמה מחנות השמדה ואחרי שחרורו עבד, לטענתו, בכוחות האמריקניים בגרמניה כ-MP (מיליטרי פוליס, שוטר צבאי).
גם פרט זה נראה לי חשוד, משום ששותפי לחדר לא הבין מילה אחת שחוקה באנגלית. מוזר מאוד. הרי אני, אחרי תפקידי הצבאי כילד קמע, ילד הגדוד, חזרתי מברלין מקלל חופשי ברוסית, מכיר את רוב ה'בּוּקְפוֹת' (רוסית: אותיות), ועוד מזמר שירי מולדת קומוניסטיים בשפת המקור.
הרומנטיקן והבליין
עברה שנה, והחיים המשותפים שלנו לא השתנו. הייתי חוזר מהאקדמיה ברגל או בחשמלית, מתיישב אל שולחן קטן וכותב עוד מכתב לקרקוב, אל אהובתי הרחוקה, המשוררת אלז'בייטה.
היינברג היה נכנס לחדרנו בסערה, מלגלג עליי שאני יושב וכותב במקום ללכת איתו לבלות, מחליף בגדים, יוצא, חוזר בלילה בדרגות שונות של שכרות, דורש ממני לשמוע בפרוטרוט מה אירע בבילוייו, ואז צונח על מיטתו כמת.
האקדמיה לקולנוע בלודז' בתקופה הסטליניסטית (1954). בחזית הבניין רואים תפאורה לכבוד חג הפועלים, האחד במאי. בתצלום השני נראה אותו בניין, כיום
פלשבק מהזיכרון
באקדמיה, באחד משיעורי הדרמה של פרופסור מֶלַנְיָה סְקְבַרְצִ'ינְסְקָה, הרכין חברי היינברג העייף את ראשו לשולחן ונרדם. חברים ניסו לעורר אותו, אך גברת סקברצ'ינסקה, אישה נפלאה, מבוגרת מאוד ויפה עדיין, אריסטוקרטית, ביקשה – "עזבו אותו, הניחו לו לישון. הבחור המסכן הזה עובד בלילות לפרנסתו", אמרה, ואנחנו פרצנו בצחוק כי ידענו היטב איך נראים הלילות של היינברג.
הרי חבריי נתקלו בו פה ושם ב'מוקדי הבילוי', שפעלו אפילו בעיר תעשייה אפרורית כמו לודז', ואם לא פגשו וראו אותו, אז הוא עצמו סיפר על מעלליו וגבורותיו לכל אחד שרק היה מוכן לשמוע.
עוכר מסיבות
כדי להציק לי, סיפר לי היינברג על יחסיו המתפתחים עם נערה מקומית משוחררת, נטולת מוּסְרָנוּת. בכל פעם הוא דאג להוסיף לסיפוריו עליה פרטים חדשים בנוסח איפה, מה ואיך. "היא מתה על הריקודים איתי, משתגעת לרקוד איתי", טען, ותיאוריו אלו של היינברג, המשוויץ באוזניי כיצד כולם מסתכלים ומוחאים כפיים כשהוא רוקד עם חברתו, הפתיעו אותי, כי לא ידעתי שהאיש יודע בכלל לרקוד.
הרי בכל מוצאי שבת, כאשר הסטודנטים היהודים, מהנדסים ורופאים לעתיד שגרו איתנו ב'בורסה', ארגנו בחדר האוכל מסיבות ורקדו לצלילי הפטפון – היה היינברג החוזר מבילוי מפתיע אותם, מניח אצבע כבדה על התקליט ומשנה את הטנגו לקצב פוקסטרוט, ואת הפוקסטרוט לבוגי-ווגי. היהודים היו רוקדים לפי מהירותו העולה של התקליט, עד שנעצרו מתנשפים, מקללים את היינברג ביידיש.
כמה מהם עבדו עדיין, עד לפני 20 שנה, כרופאים בירושלים. "אתם זוכרים את חברי רומן היינברג?", שאלתי אותם. "אל תזכיר לנו אותו", ביקשו.
ריק בריבוע
חלפה שנה, והיינברג לא הפסיק ללעוג לי שאני יושב וכותב בזמן שהוא מבלה עם חברתו, הרואה בו את גיבור חייה. ואני ניסיתי לשווא להבין מה הבנות מוצאות באיש זה שלא קרא מימיו ספר אחד, לא מבקר בתיאטרון, איש ריק בריבוע שאין בו כלום חוט מהחלק האקזוטי הנזכר לעיל – שִנֵי זהב.
מהפך
המכתבים שכתבתי במקומו של היינברג לאהובתו דנוטה, גויה בריאת בשר מעיר הולדתו זֶ'שוֹב, אישה פשוטה כמוהו, פעלו כנראה את מלאכתם – כי היא הזמינה אותו לבית הוריה שם, והיינברג נסע אליה לכמה ימים ובאותה הזדמנות בדק מה נותר מבית הוריו.
הוא נסע, ולי היה ערב שקט לגמרי. קראתי, כתבתי, עד שפתאום דפק מישהו בעדינות בדלת, ובין המשקופים הופיעה אישה צעירה יפת-תואר. "רומן ישנו?", שאלה.
"הוא יצא לרגע", שיקרתי. "תשבי, תחכי. תשתי תה?", הצעתי, והיא הסכימה, חייכה, התיישבה ושתתה את התה שהכנתי. אחר כך הייתה בינינו שיחה ועוד שיחה, עד שיצאנו שנינו לבלות בעיר.
הגענו למסעדת 'חַלְקָה', שם ניגנה תזמורת הריקודים 'מֶלוֹמָנִים' שרוב חבריה סטודנטים באקדמיה לקולנוע. רקדנו, זאת אומרת היא רקדה ואני ניסיתי לא להפריע לה, והבנתי מיד את סיפוריו של היינברג בנוסח "כולם מסתכלים עלינו" כי היא נתנה הופעת סולו אדירה.
אידיליה ללא מעצורים
למחרת ירדנו שוב לרחבה של מסעדת 'חלקה' ורקדנו שוב לעיני גויים רבים. אך האידיליה נגמרה בגלל איום חזרתו של היינברג. והוא אכן חזר, ראה אותי יושב וכותב, וצחק כהרגלו על חשבוני עם סיפורי הרפתקאות מעיר הולדתו ז'שוב.
אלא שהפעם לא שתקתי אלא סיפרתי לו בדייקנות על ידידתי החדשה, איך ישבנו במסעדה על חצי ליטר וודקה ודג מלוח, ואיך רקדתי רוק'נרול פרוע עם רקדנית מעולה זו. ודאי שלא סיפרתי מי הייתה הרקדנית המופלאה, אך הוספתי, בטעותי, ש"בחורה זו הייתה מוכנה לגור איתי, אך סירבתי כי אני מאוהב עדיין במשוררת".
"כל הכבוד שנדבקת ממני ויצאת סוף-סוף עם מישהי!", חייך היינברג, אלא שלמחרת הוא שמע מחבריו הסטודנטים, אלה שניגנו לנו במסעדת 'חלקה', עם מי אני רקדתי. הוא התפרץ לחדרי רותח כולו וצעק שהוא רוצה להרוג אותי, דולק אחריי בחדר כמו שור, ענק עד התקרה ואָלים, עד שלצורך הגנה עצמית נאלצתי לשפוך עליו אבקת די-די-טי, שפגעה בעיניו.
הגיע אמבולנס, לקחו אותו. הוא חזר אך הידידות בינינו תמה, אף שגרנו עדיין באותו חדר. עד שהגיעה מקרקוב המשוררת שלי, נישאנו, ואת האכסניה היהודית עזבתי כמובן.
ארץ האפשרויות הבלתי הגיוניות
אחרי נתק ממושך פגשתי את הזוג היינברג, רומן ודנוטה, בווינה, כאשר אני ואשתי השנייה חיכינו שם בתחנת מעבר כדי לעלות ארצה. היינברג ואשתו נענו לשליחיו של ארגון 'הייס' האנטי-ציוני ונסעו לאמריקה, שם התמנה חברי היינברג, מיד כמעט, כ… פרו-רקטור של האקדמיה לקולנוע בלוס-אנג'לס.
הוא סיפר לי זאת בגאווה כאשר מצא אותנו כעבור כמה שנים בירושלים. דנוטה שלו חבשה כובע מקושט בפרחים ובפירות יבשים, כמו אמריקנית מלידה, והוא החליף את השם 'היינברג' ב'הארט', ואת שִנֵי הזהב בפורצלן לבן מתוצרת USA.
"אמרתי לך בווינה שתיסע איתנו לאמריקה", הזכיר לי. "על יד הווילה שלי יש לנו ברכה ענקית", התרברב.
"ממילא אני לא יודע לשחות", התבדחתי, אך האמת היא שהייתי בשוֹק מהצלחתו. וזה עוד לפני שידעתי על מעמדו החזק של היינברג בחברת 'וורנר ברוס'. מה שיצא לאור כעת, בגלל סרטו של ויידה.
טיפ טיפה
רותם מ'גיא אופק תקשורת' כתבה מכתב פרדה. היא עוזבת את משרתה במשרד יחסי הציבור של קיה לפני שהספקתי למסור לה שבמדרג היחצ"נים העבריים שאני רושם לעצמי שנים רבות, היא אוחזת במקום הראשון בהזכירה לי את איש יחסי הציבור האגדתי יאיר ברק, שייצג בזמנו את קבוצת פולקסוואגן.
התרגלתי לידיעות על דגמי קיה שהייתי מקבל מרותם, לחיוכיה בהשקות דגמים חדשים ולהתעניינותה האמיתית באנשי תקשורת, שאת כולם, כמו יאיר ברק בזמנו, היא מכירה בשמותיהם הפרטיים. ודאי שהצלחתה התקשורתית של קיה אינה רק בזכות אישיותה הנחמדה של רותם וכישרונה במקצוע היחצ"נות, אלא שחלקה בבולטות של קיה אצלנו נראה לי בלתי מבוטל.
יש לי סימפטיה ליחצ"נים באותו קליבר רגשות אשר מתוקפו אינני אוהב קולגות עיתונאים שמנסים לשחק אלטרנטיבה זולה ליחצ"נים. כתבי חצר אלה כמו גונבים ליחצ"נים את הג'וב כדי לזכות בתשובת הלב של היבואן ולקבל ממנו יחס חם, המתבטא בסוכריות שונות ומשונות ובתזרים בלתי פוסק של מכוניות מבחן. זהו פרט חשוב לכתבי רכב שאינם מחזיקים במכונית פרטית אלא התרגלו לאוטו נקי, שמור ומצויד בדלק חינם.
שואלים את אדוארד
ג'ק: אודה לך על חוות דעתך על הוולוסטר של יונדאי, מעבר למה שכתוב בפרוספקטים ובפרסומות. הכוונה לדגם הידני, הן הרגיל והן הטורבו.
תשובה: למרות הסתייגותי מהשימוש הרחב הנוהג כיום במגדש טורבו, במיוחד במנועים מוקטני נפח, במקרה של ולוסטר הייתי בוחר דווקא בטורבו. הסיבה: כוחו של המנוע המקורי, NA (אטמוספרי), מאכזב ביחס לציפיות מחזותו הספורטיבית של הדגם. במבחן שערכתי בחו"ל נחשפה ולוסטר כזקוקה להחלפת בולמי זעזועים קדמיים בבולמי קוני, שניחנו ביכולת לשנות את מידת התנגדותם. זה נראה לי פרט חשוב, במיוחד אם אתה בוחר בוולוסטר לא רק בשל חיצוניותה המושכת והגימיק הנחמד של דלת שלישית, אלא גם מתכוון לנצל את יכולותיה וליהנות מנהיגה.
אגב, קוני הקשיחים לא רק ממתנים את זווית הגלגול אלא גם מקטינים את נטיית המכונית לתת-היגוי.
יוסף, ירושלים: ברשותי אוקטביה בעלת מנוע ALH שנמכרו כאן בגרסת 90 כ"ס (ובאירופה עם טורבו גדול יותר ושאר שינויים, שסיכומם 150 כ"ס…), 290 אלף ק"מ, אצלי כבר 60 אלף ושנתיים. זה אותו מנוע שבגולף דיזל דור 4 ובכמה דגמים אחרים של פולקסוואגן (אני עוקב אחר התוסף המעולה של המדור, טיפ טיפה, יותר מגילו של האוטו…).
עכשיו, כשהאוטו במוסך כבר חודש, אמרתי לאשתי שהיא צודקת שאני צריך לנסות לפנות אליך. הבעיה: האוטו מתניע בסדר, אבל כאשר נוגעים בדוושת הדלק הוא מתחיל לגמגם ולפלוט עשן ואולי גם שמן. אחרי המתנה הוא חוזר לסרק נורמלי. כאשר זה התחיל, אז כשהמנוע חם הייתה פחות בעיה, אבל כאשר לחצו טיפה זה התחיל גם בסרק.
בדקו חיישן חמצן, החלפת מזרקים, משאבת הזרקה, חיישן קראנק, הזנה ישירה בסולר אחר, כיוון טיימינג, סורק תקלות, כיוון הזרקה וקידום הזרקה. אני גר בירושלים, אז הרכב בילה שבוע במוסך ירושלמי שמתמחה בהזרקה, ואחר במוסך שמתמחה בפולקסוואגן, עד עכשיו. האם יש לך מה להציע? אני נוהג כהמלצותיך ומקפיד על נוזלים איכותיים ותדירות החלפה מתאימה.
שאלה נוספת: ראיתי שאתה ממליץ על בדיקת בולמי זעזועים להונדה שעשתה 120 אלף. אבל עד כמה שאני מכיר אנשים לא עושים את זה כאן בארץ, כל עוד לא נשבר בולם וכל עוד זה עובר טסט. אשמח לשמוע ממך עד כמה בולם שחוק פוגע באחיזת הכביש. הרי אחרי 290 אלף, נשמע ממך שחייבים להחליף. אני שוקל לשים סט בולמים וקפיצים של Y-Tec. האם בולמים קשיחים מוסיפים משמעותית לאחיזת הכביש? אני לא שם פחות מצמיגי קונטיננטל, מצד אחיזת הצמיג.
נ"ב: אני יודע שמצד המנוע אוכל לשפץ את המזרקים למוגדלים, להרכיב משאבת הזרקה חזקה, ולהחליף את הטורבו VNT15 לטורבו VNT17 למשל, תוך התאמת תוכנה לשינויים, וכך להגיע לאזור ה-140 כ"ס תוך שמירה על צריכת דלק של כ-18 ק"מ לליטר בבינעירוני רגוע. אבל זה אחרי שהאוטו באמת יחזור לנסוע. אני גם לא יכול להסתכן בכך שאיזה אידיוט תחבורה ינסה להתעלק עליי ולכתוב בעיתון שביצעתי "שיפורים בלתי חוקיים". כרגע האוטו בעל 115 כ"ס רק מהתאמת התוכנה, ששיפרה לי גם את צריכת הדלק לממוצע של 20 ק"מ לליטר בבינעירוני (רוב הנסיעות שלי הן בעדינות).
תשובה: בין כל התיקונים, ההחלפות והבדיקות שעברה אוקטביה שלך, כתיאורך המדויק, לא מצאתי את המושג 'שסתום EGR', האחראי על סירקולציית גזי הפליטה (החזרתם למנוע).
במנוע TDI 1.9 נמצאות כמה גרסאות של EGR. הוא עשוי להיות מוצמד למצערת או מורכב לסעפת הפליטה. בכל אופן, כדאי לנקות את שסתום EGR מלכלוך מצטבר, לכוונו או להחליפו. קורה שהסיבה לתקלה שאתה מתאר היא שסתום אלקטרומגנטי שדרכו עובר תת-לחץ המפעיל את שסתום EGR.
אגב, על המנוע שלך, בגרסת 90 כ"ס, אומרים שהוא האמין ביותר מבין כל מנועי ה-TDI מתוצרת פולקסוואגן.
במקום שבו התנחלתי במשך חודשיים שמרתי על נרות דולקים, כפי שבספרטה העתיקה נשים שמרו על אש בוערת עד שבעליהן יחזרו מהמלחמה
"למי אתה מדליק נרות?" שאל אותי עיתונאי הרכב טל שביט, ישוב מולי מצדו השני של נר הדולק בינינו באמצע שולחן קטן, על יד מחשב נייד דמום.
לא עניתי מיד, וטל הסקרן חזר והתעניין למי אני מדליק את הנרות בכפר הפולני, המבודד כמוני על מכוניותיי, נטוע בין יער ואגם עשרים וכמה קילומטרים מוורשה, מדי יום ומדי ערב.
אכן, במשך חודשיים ימים ועוד קצת חזרתי על טקס שנראה לי סודי, ידוע רק לי ולנרות, המחכים לתורם בשקית פלסטיק גדולה שמספקת תחלופה לארבעה-חמישה נרות הנשרפים בזה אחר זה מדי יום, וְכַּמִסְפָּר הזה בלילה.
"מה, אתה מתכנן מסיבה ועומד להדליק נרות בַּשביל המוביל הביתה?", שאלה אותי המוכרת במכולת הכפרית. "משהו כזה", עניתי.
צדק מאוחר: אחרי מותו הטרגי של טל שביט ניסתה עמותת 'אור ירוק', בעזרת 'מומחים' שגייסה, להוכיח שרוכב האופנוע שביט היה אשם בתאונה. לא מזמן האשים בית המשפט את נהג המכונית כי סתם את דרכו של האופנוע של שביט ובכך הרג אותו. 'אור ירוק' לא מצאה לנכון להתנצל
אור לאור מביע אומר
שמרתי על אור הנרות כפי שבספרטה העתיקה נשים שמרו על האש עד שהגברים שלהן ישובו מהמלחמה. לא קרה אף פעם שאיזה נר תורני כבה לי בהפתעה, כך שבמהלך הטקס הממושך הזה, אשר אורכו כמה שבועות וגובהו הרוחני לוּטֶה בְּתקווה, לא נאלצתי לגשש בחושך אחר גפרורים. מתברר שאם מפצירים בפתיל הגוסס, הטובע כבר בתוך הפרפין החם, שיפגין מאמץ אחרון וידליק במטותא את הנר החדש, הוא נעתר, מתמלא תעצומה אחרונה ומצמיח תפרחת אור כחולה.
מעשה הרואי זה של הנר מזכיר לי ריצת שליחים של ארבע פעמים 100 מטרים, שבה האצים מעבירים ביניהם את המקל. אלא שכאן הריצה אינה עומדת להיגמר, לפחות כל עוד אני פה, החלטתי.
אורח שנפל מהשמיים
ופתאום טל שביט שואל אותי אילו נפשות אני מזַמן לכאן, או מאותת להן, או מחמם את לִבָּן, באמצעות שלהבת הנרות, הרותתת על משמרתה יום אחר יום. ואני מוכרח לענות לו משום שזה הלילה האחרון שלי בגולה. והרי זימנתי אותו הנה להיפגש שוב לאחר המפגש האחרון שלנו ביד-אליהו, בהשקה של אופנוע KTM חדש, וכיצד אשתוק מול אורח שאין לשער כמה רקיעים עבר בדרך לכאן.
וכעת, רחוקים אלפי מילין מהמקום שבו הופל מאופנועו, אנו יכולים שוב להחליף כמה משפטים בזכות הפגישה המצמררת שארגנתי, העשויה במתכונת שחוזרת על עצמה ברומאנים מהמאה ה-18 ואילך: טקס ספיריטואלי, חשוך, מפחיד, המנסה לסחוף אל חדרִי נפשות יקרות מהספֵרה הכי רחוקה שאפשר.
פגעני לילה פגאני
את הסיאנס ערכתי בסתיו הצהוב של הגולה, כשחורף אורב כבר בסיבוב ומתחיל לאיים ש"אם לא תקום, קשישא כמוך, מזיכרונותיך הדפוקים ולא תברח הביתה – עוד תמצא עצמך קבור כאן בשלג".
סתיו צהוב בגולה
נרמזתי כהוגן, ובעודי דוחס למזוודות פריטים אחרונים בבהילוּת מחושבת, ארגנתי את הלילה הפגאני מדי, במחשבה לארגן לילה דומה בארץ הקודש, שבה הדת אוסרת על ניסיונות תקשורת עם המתים.
דַלֶקֶת קרום הנוסטלגיה
"אז למי אתה מדליק את הנרות?", התעקש שביט על שלו. הוא נכנס לחדרי מבעד דלת סגורה והתיישב באותו חיוך שהכרתי עוד בזמנים הרחוקים של ירחון הרכב והאופנועים 'טורבו'.
שאלתו למי אני מדליק נרות הזכירה לי בלילה סחוף-ישויות זה את שירו של חתן פרס נובל הפולני צ'סלב מילוש, שבו כנר בודד המנגן ברחוב בגטו נשאל למי הוא מנגן. הרי פה רק עיי חורבות, בתים בלי קומות וקומות ללא חיים. "לָךְ אני מנגן", ענה הכנר. "לָך, העיר העצובה ביותר מהערים שנותרו רק בדמיון, והיפה ביותר מבין האמיתיות".
"לךָ אני מדליק", עניתי לטל. "לך וגם לנפשות אחרות – להוריי, לאחותי אירנה וגם לאמנון טייטלבאום, הבחור היחיד שזכר את כל הסרטים שביימתי ברוממה, כולל כתבות שאני עצמי שכחתי. אני מדליק נרות גם לזכרו של יורם (יז'י) ברונובסקי, שהכרתי מאוחר מדי, וגם לזכרו של זאב שעבד איתי ברוממה על סרט לפי 'בתחילת קיץ 1970' של א"ב יהושע ונפל במלחמת יום כיפור, ולזכרו של אנדרה קמינסקי, יוצר טלוויזיה שחזר לשוויץ מולדתו והפך סופר, אך לא שרד.
"וכמובן, לזכרו של המלחין כריסטופר קומדה, שגם אחרי 40 שנה אני עדיין לא מאמין שהוא איננו עוד. שאי אפשר להתקשר אליו ולספר בכמה מילים על תסריט חדש שכתבת, כמו אז, כאשר ידעת שאחרי השיחה הוא יחזור לפסנתר ויחפש ליווי גאוני לרעיונות שלך".
מצעד החיים הקודמים
ונשארו עוד נפשות רבות, כולן קרובות ללבי, שהנר המהבהב בחושך אמור להבהיר להן, פשוטו כמשמעו, שאני חושב עליהן, המשכתי והודיתי. בין הנפשות אשר אש הנרות מזכירה לי יש גם כלבים וחתולים שאהבתי והצלחתי לקבל מהם אהבה חזרה, ובוודאי מכוניות, כמה עשרות מהן, שמקומות קבורתן אינם ידועים. וייתכן גם, חברי טל, שאני מדליק את הנרות לעצמי, ככה סתם, בלי הסבר, בלי פרשנות מיותרת.
הנקמן והחקיין
האמת היא שבחרתי בטל שביט כנפש בת-לוויה ללילה אחרון זה בגולה כי נתקלתי בשני אופנועים שהייתי מוכרח לספר עליהם דווקא לטל, כדי לשעשע אותו.
האחד הוא מפלצת מפחידה בשם Boss Hoss, שלא הייתי מתיישב עליו בעד שום סכום. בריון זה רק מחזק את יחסי המשיכה-דחייה שלי כלפי אופנועים כבדים, אשר סקרנותי לגבי כוחם, סגנונם ואמיתות נהמתם היא תיאורטית בלבד. אין מנוס מלהסיק שאינני בנוי לאופנוע, יצור נקמן שאינו מגיש לרוכבו אפילו פירור מהסבלנות שמכונית מגישה לצורך תיקון שגיאת נהיגה.
הסבר: Boss Hoss הוא מין גולית שעל המסגרת הפשוטה שלו מורכב מנוע V8 ענק בנפח 4.8 ליטרים עד נפח 9.8 ליטרים בדגם דונובן. כוחו נע בין 300 כ"ס עד 850 כ"ס. לוּ מישהו באירופה היה מעוניין לייצר דבר כזה, השוקל מעל 500 קילו, היו מלבישים אותו כתונת פסים. אך באמריקה הכול אפשרי, וחברת Boss Hoss מוטוסייקלס חוזרת לסורה עוד מתחילת שנות ה-90. בעלים של כלי דו-חלחלי זה, שייבא אותו משבדיה, הודה לפניי בחצי-פה שהוא עדיין פוחד ממנו.
למי אני יכול לספר על Boss Hoss אם לא לטל, שעל המשפט "אלוהים רוכב על בִּימוֹטָה" היה צריך לקבל פרס נובל?
Boss Hoss. האופנוע הכי גדול, הכי כבד והכי חזק. נראה שכדי לעשות סיבוב פרסה הוא צריך שדה תעופה
בימוטה DB7 היה בשנות ה-80 המלך הבלתי מעורער של אופנועי הספורט
וחוץ מזה היה לי מפגש עם הונדה MSX125, צעצוע המחקה אופנוע רציני בכל פרט, רק בקטן, קטן מאוד, כי MSX מיועד לילד שנותר בכל גבר כמעט. את הונדה קטינא זו בחנתי דווקא, אם אפשר להגדיר כך חצי שעת רכיבה על אספלט רטוב מצופה מרבד עלים. הייתה זו רכיבה מעניינת בהרבה מאשר על קורקינט חשמלי או סגוויי. שהרי קורקינט נראה ככלי תחבורה שאינו הולם מבוגרים, ואילו רוכבֵי (ובעצם, עומדֵי) הסגוויי נראים מפוחדים במקצת, כאילו אינם מאמינים שחוקי הפיזיקה יצייתו לפרוספקט ויגנו עליהם. הם אינם מחייכים בעת הרכיבה, כלומר עמידה, ופניהם קפוצות משהו.
וחוץ מזה, הן משתעשעי הקורקינטים והן סובלי הסגווי נראים לי כמתאבדים שיעים כשהם מפתיעים נהגים ונכנסים בכל המהירות למעבר חצייה. אתה רואה פסים ריקים, ופתאום, משום מקום, נופל עליך יהודי על קורקינט חשמלי או סגוויי. ועכשיו לך תסחט את הבלמים עד טיפת המזל האחרונה.
MSX לעולם לא יתפרץ כך, משום שהוא אופנוע לכל דבר.
הונדה MSX 125. האופנוע הכי קטן, הכי קל והכי מתוק. לא מיובא לארצנו, כי כנראה היבואן לא בונה על המאצ'ו המקומי, הבוחר את ההונדות הכי חזקות והכי מהירות ואינו יודע מה זה חוש הומור אפילו אם יתיישב לו על הברכיים
ואש מתלקחת מן המרכבה
הלילה עומד להימוג. אני אומר לטל, אתה נמצא ודאי בגן עדן, לשם אני לא אגיע כי יש לי פחד גבהים. כך שרק אתה יכול למסור לי את המידע הסודי – האם באמת "אלוהים רוכב על בימוטה", כפי שכתבת ב'טורבו'?
לא הסכמת שהמגזין ידפיס את כותרת מאמרך על חולצות טי-שירט ויחלק אותן לקוראים, כי חששת שחסרי חוש הומור יגידו שבסיסמה זו יש משום חילול השם.
טיפ טיפה
בדברים שכתבתי לא מזמן תחת הכותרת "להיכנס למוסך ולשרוד", לא התייחסתי למקרה הנפוץ הבא:
מכונית של מישהו מסרבת לעבוד. בעליה נכנס למוסך שהגורר המליץ לו עליו כדי לקבל אבחנה והצעת טיפול. המוסכניק מודיע לו שהבדיקה תארך קצת זמן. האיש משאיר את הרכב וחוזר הביתה או לעבודה, תלוי היכן נפלה עליו התקלה. עוד באותו יום, או למחרת, האיש חוזר למוסך כדי לשאול מה קורה וכמה יעלה הטיפול, ורואה את מכוניתו מפורקת לחלקים – ראש מנוע, רדיאטור וכך הלאה.
במצב כזה, בעלי הרכב אינו יכול לשמוע הצעות מחיר במקום אחר, שהרי בעלי המוסך מנע זאת ממנו פיזית ממש. כך, למעשה, הפך בעליה של המכונית שבוי במוסך זה. כל הצעת מחיר שישמע תהיה בגדר גזר דין שאין לערער אחריו. הוא הדין לגבי האבחנה המקצועית שינפק המוסכניק: מה קרה, אילו חלקים צריך להחליף וכך הלאה.
בקיצור, פירוק מיידי של הרכב הוא שיטה של מוסכים למנוע את בריחת הלקוח. לשאלה "למה פירקת את האוטו?", יספק המוסכניק מענה הגיוני: "איך רצית שאבדוק מה לא בסדר? בטלפתיה?"
שואלים את אדוארד
צבי: לאחרונה רכשתי פולו אוטומטית 1,400 שנת 2006 שנסעה עד כה כ-80 אלף ק"מ. המכונית מתקשה לזנק בעליות, וגם בתחילת נסיעה היא מתקשה מעט.
הפולו נבדקה במחשב שכויל לדגם המתאים, כולל בדיקת ארבעה גזים, והכול נמצא תקין. היות שלא נראה לי שמדובר בזקנה טבעית אבקש עצתך: מה ניתן לעשות כדי לגרום לה מוטיבציה נורמלית, וכמו כן, למי ניתן לפנות לטיפול בבעיה?
תשובה: אמנם פולו 1.4 לא מגודשת, ועוד אוטומטית, איננה טיל יבשתי, אך בכל זאת, החולשה שאתה מתאר מצביעה על הזנחה. מומלץ אפוא לבדוק את יחס הדחיסה בכל אחד מהצילינדרים, האמור להיות דומה בכולם, ללא חריגה. באותה הזדמנות יתגלה אם השסתומים עובדים כראוי.
נוסף על כך, יש לנקות את המצערת ולבדוק אם חוטי ההצתה והמצתים זקוקים להחלפה. ייתכן גם שהסיבה לחולשת המנוע היא אספקת דלק מגמגמת – תוצאה של ליקוי בעבודת משאבת הדלק, או של מסנן דלק סתום חלקית.
אגב, אפשר ללמוד רבות על מצב המנוע מצבע האלקטרודות של המצתים. אם התערובת ענייה מדי, האלקטרודות יהיו בהירות; אם התערובת עשירה מדי, הן יהיו שחורות; כאשר התערובת נכונה, האלקטרודות יהיו בצבע של קפה בחלב.
גם פרט כמו המרחק בין האלקטרודה והפין המרכזי של המצת משפיע על איכות השרפה. יש לבדוק בספר הטיפולים ברכב מהו המרחק הנכון. בדרך כלל הוא עומד על 0.7-0.9 מ"מ.
אביטל דויטש: יש לנו שני שאלות. הדחופה יותר: אנחנו מעוניינים לקנות רכב קטן (חסכוני בדלק) ואמין, עד 45 אלף שקלים. על איזה אתה ממליץ?
שאלה שנייה: יש לנו מיצובישי ספייסוואגן 2001 ששירתה אותנו נאמנה שנה וחצי והחלה פתאום לעשות בעיות (הכול החל בקריעה פשוטה של רצועת טיימינג, ובשל מוסך לא רציני הידרדר…). הבאנו אותה בסופו של דבר למומחה לגיר כי ההילוכים הלכו. הוא אמר שמשהו השתבש במחשב ולכן שרף את הגיר כל פעם, החליף מחשב והחליף גיר, ובאותו הזמן גם חיבר כבל שנקרע (אצל המוסך הראשון…), שהדליק את מנורת המנוע.
המוסכניק אמר שבהילוך רביעי וחצי צריך להיזהר ולשים לב שהאוטו מצליח לחזור למצב 'שיוט' ולא ממשיך להתאמץ. היה נדמה לנו שהאוטו אכן מתאמץ מעל 100 קמ"ש ונסענו בזהירות (עד 90 קמ"ש). כעבור יומיים האוטו מתניע כרגיל ונוסע רוורס כרגיל, אך כשמכניסים ל'דרייב' הוא נכבה. יש לך איזשהו מושג מה קורה כאן?!
נדמה שלמוסכניק אין תשובות ברורות. הוא ענה יפה על כל השאלות שלי, אך כששאלתי אותו מה החליף/תיקן בסופו של דבר שגרם לרכב להיות מתוקן (אחרי שהרכב היה אצלו שבועיים וחצי וכל פעם הגיר התקלקל מחדש), הוא אמר שזה מסובך מדי להסביר. האם לדעתך הוא מורח אותנו? האם יש לך עצה איך נדע שהאדם ישר איתנו?
תשובה: קודם כל, חבל על מיצובישי ספייסוואגן, יצור נוח ושימושי שאין מייצרים כבר אותו ואת שכמותו. הסיפור שאתם מגוללים קפקאי, הן מבחינת המכונית והן מבחינתכם, ויש בו נעלמים רבים ועובדה אחת.
הנעלמים מתחילים בכך שאין לדעת אם היקרעותה של חגורת הטיימינג גרמה לפגיעה מכנית כלשהי שלא זכתה בטיפול. ויש עוד נעלמים, כמו מצבם הבלתי ידוע של החלקים שהמכונאי הרכיב במקום המקוריים שנפגעו. אפשר, למשל, שהגיר ה"חדש" לא היה במצב טוב יותר מהגיר המקורי, ושמחשב הרכב, שהוחלף אף הוא, לא היה מסוגל לשתף פעולה עם הרכב בגלל בעיות תוכנה.
בעצם, קל להבין שכל הצרות שמיצובישי גרפה בדרכה מתבססות על העובדה שנפלתם על מוסכים בלתי אחראיים, או על מוסכים שניחנו ברצון טוב, יותר מאשר ביכולת.
לא מן הנמנע שפעל כאן נגדכם התסריט הבא: המוסך היה מעוניין לבצע את התיקון מבלי להפחיד אתכם בעלותם האמיתית של חלקי חילוף באיכות טובה, לבל תוותרו על התיקון היקר, ולכן מצא בעבורכם חלקים במחיר הזדמנותי. וחלקים משומשים כאלה, או שיש איתם מזל או שאין. לכם לא היה.
לגבי המכונית הקטנה: ב-45 אלף שקלים אפשר לרכוש קיה פיקנטו חדשה כמעט, אך אל תצפו שהיא תעניק את חבילת השירות, הנוחות וההנאה של ספייסוואגן.
בעקבות פרסום המדור "הקטע שלי עם יעל" כתבה לי הקוראת שיר: "מחכה לקטעים המפרכסים האחרים…". הבטחתי לא לאכזב אותה, אז הנה עוד סיפור בלתי מחמיא מאגף הגנוזים
זה קרה בזמן שערכתי עדיין את ירחון הרכב 'קוואטרו', וראיינה אותי כתבת משבועון 'העיר'. כמה ימים אחר כך אמר לי סגן העורך שלי, יוחאי רפאלי, שעשיתי טעות שלא דרשתי לראות את הכתבה לפני פרסומה. עניתי שהכתבת הייתה נחמדה ואינטליגנטית, כך שאין סיבה לחשוד שהיא תכניס משהו נגדי.
"אבל יש לה ממונֶה, מאיר שניצר, העורך הראשי, והוא טמן לך פח", אמר רפאלי בסיפוק, והוסיף ששניצר זה הכין כבר כותרת לראיון איתי: "אטלר נמרח על המדרכה".
ביקור בכלוב הזכוכית
נסעתי למערכת 'העיר', ששכנה אז בשכונת מוניפיורי, ונכנסתי לכלוב עשוי זכוכית שניצב בטבורו של אולם המחולק לקוּבּוֹת כתבים ולגומחות עורכים. שניצר המופתע קם מכיסאו.
"אני מתעניין בכתבה עליי", הסברתי את ביקור הפתע. "תן לי לראות אותה", ביקשתי.
"אין צורך", ענה שניצר. "הרי ויתרת על זכות האישור".
"עזוב את הכתבה", המשכתי. "העניין הוא רק הכותרת שנתת לה. אני לא רוצה שהילד שלי, תלמיד כיתה ה' בבית הספר גורדון, יקרא בעיתון שאבא שלו 'נמרח על המדרכה'. אתה יודע, החברים יצחקו ממנו. אני לא מוכן לזה".
"אתה והילד שלך שווים לי אפס. יושבים לי על ה… (מילה גסה)", גיחך שניצר, ובאותו רגע הרגשתי שהעשתונות שלי מתחילים לעזוב אותי בזה אחר זה.
תפסתי את שניצר והצמדתי את פרצופו הדוחה לקיר. "תן איזו כותרת שאתה רוצה", לחשתי לאוזנו, "אבל בינתיים, תקבל", נתתי לו פליק ביד שמאל. "קח את זה למזכרת, וגם את זה", שלחתי הפלקה גם מימין.
"אני אקרא למשטרה", צעק שניצר כשביצעתי פרסה והלכתי לדלת.
"תקרא למי שאתה רוצה, זאת הייתה רק ההתחלה ביחסים בינינו", אמרתי, ושמתי לב שסביב כלוב העורך התגודדו עובדי המערכת. הם הצמידו אפים לדופנות הזכוכית וחייכו. איש מהם לא רץ להגיש לשניצר עזרה. אחד אפילו צעק אחריי, "פספסת! בלי בעיטה הוא לא מבין".
פולקלור מקומי
אגב, 'העיר' לא הדפיס את הכותרת השניצרית, אך אותי תפס עצב. כי רפאלי, המרחרח בכל מקום בעיר הגדולה, עדכן אותי שאינני הראשון שהעלה ידו על שניצר. "אורי זוהר הרביץ לו, דודו טופז ניפץ לו משקפיים, וגם השחקן יוסי פולק ירד מהבמה למראה שניצר וטלטל אותו", הזכיר. הבנתי בצער שאפילו בלעדיות על שניצר לא הייתה לי.
כנראה, באדם זה יש משהו פרובוקטיבי שאין באף מכונית.
תחרות יופי – עוד בסוף שנות ה-70 גרה איתנו ברחביה שבירושלים, יחד עם שלוש אחיותיה, אלפא רומיאו GTV ברטונה 2.0. הייתה זו משפחתית ספורטיבית נפלאה שהאיטלקים העובדים תחת פיאט לא הצליחו לשחזר; רנו מגאן קופה RS בעלת 265 כ"ס הקוסמת לצעיר שבי; ואלפא 4C שאינה קוסמת לאלפיסט שבי. היא בנויה רק למסלול, ודווקא שם אין לה מה לחפש; Z3M קופה שלי, בעלת מנוע בנפח 3.2 ליטרים ו-321 כ"ס. בגלל האחוריים הבולטים בתצלום, שלפי ב-מ-וו לא היו יפים, ייצורה של הבווארית הופסק ב-2002
דייקנית או ריקנית?
סגרתי היטב את ארמונותיהן של מכוניותיי. דלת המגורים של ב-מ-וו Z3M נשמטה קצת, כך שהייתי צריך להפעיל מולה כוח סביר ולבקש עזרה של מוט ברזל.
לשדה התעופה לקח אותי בני בהונדה HR-V שלו. תמורת הטרמפ סיפרתי לו שלפי פרסום חדש של הבריטים, דווקא HR-V היא המכונית האמינה ביותר בין כל המכוניות בעולם, וגם הזולה ביותר לאחזקה. "ידעת את זה?"
הוא לא ידע, אבל הסכים עם המגזינים הבריטיים בפה מלא, כי במשך שלוש שנות המגורים המשותפים שלו איתה, הונדתו אכן לא אכזבה אף פעם. "זה מתחיל להיות משעמם", העיר, וגם אני הייתי באותה דעה, כי בעולם הרכב לפחות, צייתנות מאותתת על פגם באופי או על היעדרו.
בחברתן של מכוניות כנועות פחות, הז'אנר החביב עליי, המחשבות והספקולציות אשר מלוות את נפתולי התיקון העצמי, האוף-אוף-מוסכי, מזכירות לי תמיד תחרות שאלונים במשחק השח. שאלות בנוסח "הלבן מתחיל ומנצח בשלושה מהלכים".
איפה הייתְּ כשהייתי צעיר
באולם הנוסעים בשדה התעופה של ורשה התעכבתי על יד רנו מגאן קופה RS שחורה בתחושת החמצה. הנה עוד מכונית שהייתה מתאימה לי לפני חצי מאה בערך, בתקופת רנו R8 גורדיני שלי, כַּשָלָב הבא לחלום עליו ולנהוג בו.
אלא שלפני חצי מאה ואף אחרי כן, מכוניות ספורטיביות של ימינו כדוגמת RS לא הופיעו עדיין אפילו בסרטים עתידניים. וחוץ מזה, קיימת גם אפשרות סבירה שבצעירותי לא הייתי מחליף את ההנעה האחורית של רנו R8 בהנאה הקדמית של RS, שהרי הצרות שהיו לי עם ההנעה הקדמית של מוריס מיני קופר היו צרובות עדיין בעצביי.
סמארטפונים עם אגזוז
אני עדיין על יד מגאן קופה RS, ומישהו העומד לצִדי הצביע עליה וזרק שאלה היפותטית: האם לבחור ברנו זו, שמחירה סביר דווקא ביחס לביצועיה, או באלפא רומיאו 4C החדשה, היקרה יותר באופן תמוה? שאל בפולנית. עניתי מיד שלמזלי אני כבר לא עומד מול בחירה בעוד רכב, וכנראה גם לא אעמוד כבר.
וחוץ מזה, בין שתי האפשרויות הנ"ל הייתי בוחר משהו שלישי. אין לי מושג מה, שהרי מכוניות בנות זמננו, אלה מהמדף העליון, ספורטיביות ואמביציוזיות, הן בעצם סמארטפונים על גלגלים. אפילו בפורשה 911 קאררה 4S חשתי בזמן הנהיגה כאילו אני יושב מול קונסולה של משחק, ולא במכונית אמיתית בעלת אופי הרפתקני כמו פורשה 911 לשעבר, הבודקת בכל רגע אם בעליה רשאי לנהוג בה.
הבנתי שמתכנני הפורשה החדשות קיבלו פקודה לדאוג לבטיחותם המרבית של לקוחות הפירמה, כדי שהללו יקנו עוד רכב ולא ישקיעו את הונם פוסט-מורטום בטקס קבורה מהודר ובמצבה מפוארת.
צייתנות סוטה
רנו מגאן RS שנתקלתי בה בדרכי חזרה ארצה הייתה שחורה מטאל, במקום להיות שחורה מאט כצו האופנה, וישבה על חישוקים שחורים עשויי מתכת קלה, שלא הסתירו את הקאליפרים הצבועים אדום אש של המעצורים.
מצִדן השני של השמשות הכהות בלטו מושבי רֶקָרוֹ ספורט. זה הדבר היחידי שהייתי משאיר במגאן RS, ולא שום דבר אחר מכל סוללת פריטי העיצוב שהצרפתים הסוטים, המצייתים בהתלהבות למשטר המודרנה, התקינו במגאן המסכנה. אפילו גלגל ההגה, שרנו למדה לפסל במשך השנים, הפך ב-RS למשהו המזכיר פיתה שמצליח להסתיר את מד המהירות, את מד סיבובי המנוע ועוד משהו.
למזלה של RS, המודרניוּת העיצובית לא הכתה בה בצורה מושלמת כמו בפיז'ו, שם המעצבים הצליחו להסתיר קומפלט את השעונים של 308, לרבות GT. במגאן RS אפשר עדיין להציץ איכשהו בסל"דים ובקמ"שים. לא בדקתי את הנושא ביסודיות כי הדלת הייתה סגורה.
צפופה, מפוחמת, יפה
אך כן הצלחתי להבחין שב-RS חוגגת צפיפות מפחידה, חרף מידותיה החיצוניות הלא קמצניות ומסורת עיצוב הפנים של מגאן; שקונסולה בצבע כסף משתרעת לה בנחת, לשמחתה של הקלאוסטרופוביה; ושכל מה שבהישג ידו של הנהג עשוי, לפי האופנה, סיבי פחם – והיא בכל זאת יפה!
לגביי, RS זו יפה יותר מאלפא 4C החדשה, הנמכרת בוורשה ב-65 אלף אירו (או ב-75 אלף אירו לדגם לוקסוס, שרבו עליו הקופצים ואי אפשר כבר להשיג).
מגודשת, לוחשת, מייאשת
באלפא רומיאו 4C מפריעים לי חוסר היצירתיות בעיצוב, ההצטעצעות והחשש שמדובר בהעתק של עקרונות הלוטוס מלפני 15 שנה, שהולבשו בשמלה של אלפא. במקום מנוע מתאים הקיים על המדפים במילאנו, כלומר מנוע אטמוספרי שישה צילינדרים בשוּרה בעל סעפות יניקה מצופות כרום, ועוד דובר איטלקית – הותקן באלפא 4C מנוע ידוע בעל 1,750 סמ"ק, אשר לשם השינוי מגודש עד קצה אפשרויותיו. מה שלא מנבא לו חיים ארוכים.
בג'ולייטה חדשה שנהגתי בה למבחן, קולו של אותו מנוע 1,750, רק מגודש פחות, היה מינורי. הוא לא מסוגל לחולל אמוציות כמו מפלטי האלפות האמיתיות של פעם.
השיגעון נפל על חרבו
אחר כך, במטוס לתל-אביב, היו לי שלוש שעות וחצי להידחק למסקנה כי חרף חוצפתי, וחרף העובדה שב-מ-וו Z3M שלי היא עדיפת-סוסים מול אלפא 4C ומגאן RS, לא הייתי מסכים שהבווארית תתחרה מולן על מסלול, כי לנַצֵח את השתיים הללו זה לא ביג דיל, ולהפסיד להן זו בושה נוראית.
וקיים עוד סיבוך לא זוטר: כדי לנהוג חזק צריך פרץ פתאומי של רצון, ועוד בריחה של עשתונות, כפי שקרה לי במפגש עם מאיר שניצר. ואני, בפאזה הנוכחית שלי כקשיש מורשה, נתקף בעיקר פרצים פתאומיים של זיכרונות.
אמנם מצב זִקנה, ואיתו גם צלו של דוד אלצהיימר, לא מפריעים חלילה בנהיגה עצמה. הם לא משפיעים על מהירות החלפת ההילוכים, על אמנות הברקסים (שתמציתה היא לבלום מאוחר ככל האפשר וקצר ככל האפשר) או על בחירה במסלול מטבי. אך זִקנה כן משפיעה על מפלס השיגעון.
והרי הטירוף הוא נשמת-אפה של נהיגה אמיתית. בלעדיו, היא רק מפגן חלול של אֶרוֹס מזויף.
לפני עזיבה לתקופה בלתי ידועה, ממלאים את המצברים של כל המכוניות הנשארות בגולה כדי שהמצברים לפחות לא יקפאו בחורף, ויאפשרו להתניע במפגש החוזר
טיפ טיפה
המציאות דורשת זהירות מרבית: אסור לטוס בחברה הפולנית לוט. אמנם צוותיה מאירי פנים, אך הפוליטיקה של ההנהלה שולחת ידיים דביקות לכיסי הנוסעים. מילא שאין אוכל חינם בטיסה, ולוט מוכרת רק כריכים דוחים לבעלי כרטיסי אשראי בלבד. חמור יותר הרעיון החדש, המטיל קנס של כ-100 אירו על מזוודה שנייה, אף ששתי המזוודות גם יחד אינן מגיעות למשקל המרבי המותר, 23 ק"ג.
לא פחות פיקחית מהפולנים היא חברת הביטוח הישראלית 'ביטוח ישיר', זו המתהדרת במספר הטלפון 5555555. הרבה לפני תום פקיעת הפוליסה, חודש ימים ואף למעלה מכך, 'ביטוח ישיר' הממולחת שולחת מדי יום מייל וסמס המתריעים כי הפוליסה עומדת להיגמר, כאילו מדובר בעניין של ימים ספורים. הם ממליצים על חידוש הפוליסה בקליק אחד, ואם אתה נפתה לכך, באותו יום נגבה מחשבונך סכום הביטוח, שהיית יכול לשלם רק חודש אחר כך, ועוד בתשלומים. ראו הוזהרתם.
שואלים את אדוארד
יובל שילה: האם שמעת על 'נוקו' שחוסך בדלק של חברת סטסמ? אשמח לשמוע אם ידוע לך על זה משהו ואם אתה ממליץ או לא.
תשובה: לא נתקלתי בתוסף זה, כך שאין לי עליו דעה אישית. בכל אופן, נראה שאפשר לנסות את התוסף האנונימי, ובלבד שהוא אינו מים, אינו נפט, אינו מתנול ואינו איזה ביו-פטנט, שלא מתאים לכל מנוע ומסוגל לסתום את המזרקים.
אגב, לדעתי, חברות הדלק, כולל הקונצרנים הגדולים, צריכות לפרסם באיזה תוסף בדיוק הן מדללות את הדלק. הרי קיימת אפשרות סבירה שתוסף הדלק אינו מייעל כלל את תהליך השרפה במנוע, אלא נמצא בשימוש משווק הדלק מסיבות כלכליות גרידא.
בלהה קלישר: שאלתי נוגעת לסקודה יטי, מנוע טורבו 1,200, שרכשתי בכסף כמעט מלא, חדשה מהניילון, לפני כ-10 חודשים.שמתי לב שכשמסובבים את ההגה חזק ימינה או שמאלה יש מין רעש שמזכיר לי רעש של צירייה שחוקה (זיכרונות מהעבר הרחוק).
פרט לכך, כשאני מאיצה בבת אחת ממצב של עמידה, האוטו מגיב רק אחרי השהיה של חצי שנייה, ויש מצבים שזה קריטי (אני מדברת מניסיון). האוטו תחת אחריות. הלכתי למוסך, סיפרו לי סיפור שהרעש תוצאה מהמרכב שכבד לסרנים, משהו כזה. אז או שהמוסכניק התייחס אליי כגרז'ניק לאישה (מה היא מבינה), או שיש פגם חמור בייצור שלא לקח בחשבון את כובד המרכב… בקיצור, השארתי את האוטו לתיקון, אבל אחרי כחודש שמתי לב שהבעיות נותרו כשהיו. מה דעתך?
תשובה: שתי הבעיות שאת מתארת דורשות טיפול מיידי של מוסך מורשה, במסגרת האחריות בוודאי. אמנם מנגנון הטורבו תמיד מרים את הסל"ד באיחור, אך השהות שאת מתארת מוגזמת כבר, ומאותתת על חוסר תקשורת בין דוושת הדלק ומערכת ההזרקה.
הרעש ממערכת ההיגוי מצביע על תקלה מסוכנת, שעלולה להחריף. אינני רוצה להאמין שהמוסך שלך משהה את הטיפול בבעיות החמורות הללו עד לתום האחריות כדי שתשלמי עליהן מכיסך.
טלמור, כפר-סבא: אנו שני פנסיונרים שמחזיקים מכונית אחת, שברולט אופטרה 1600 שנת 2009, מליסינג 0. הגענו כבר ל-90 אלף ק"מ, ואומרים לנו במוסך שזה הזמן להחליף. למה? עם תקציב של 60 אלף שקלים, הכולל את מכוניתנו, הרכב הבא חייב להיות אוטומט ולא מיני, כי אנו מסיעים נכדים. כיום אנחנו נוסעים כ-1,500 ק"מ בחודש.
תשובה: אני מכיר את התיאוריה הממליצה על החלפת רכב מדי ארבע שנים. זו תיאוריה שאיננה נטולת היגיון כלכלי, אך שכרה עלולה להיות בהפסדה. במיוחד אם המכונית המיועדת להחלפה היא בקילומטרז' נמוך ובמצב מעולה. אם טוב לכם עם אופטרה, אין שום סיבה לפתוח במחול הטִרחה של החלפת מכונית, ועוד להוסיף כסף על משהו מיד שנייה שמצבו אינו ידוע וידרוש אולי השקעות טורדניות.
אילן אגינסקי: אני עומד לפני קניית הרכב הראשון שלי. שמתי עין על פולו 2001 דיזל יד ראשונה שעשתה 150 אלף ק"מ. היא נלקחה לבדיקה במוסך (מוסך שמטפל במכוניות כאלו, באשדוד אם אתה מכיר). הבדיקה העלתה שהממיר הקטליטי במצב לא משהו, וכן הקלאץ'. המוסכניק המליץ פשוט להוציא את הממיר ולא להחליפו.
האם יהיו לי בעיות בטסט בעקבות כך? מה דעתך בעניין? ובכלל, מה דעתך על דגם זה? איזה טיפול של יישור קו אתה ממליץ לנקוט ברכב כזה? והאם היישור יכול להמתין לטיפול הבא?
תשובה: אומרים, בצדק, ש"אין כמו פולו דיזל", אז בחירתך הגיונית. המאייד הקטליטי התחליפי (לא מקורי, בוודאי) לא ישבור אותך כלכלית, כך שלא הייתי דואג אם הוא יעבור את הטסט או לא. מומלץ להקפיד על מפלס שמן נאות ועל החלפת כל הנוזלים במועד, לרבות נוזל המעצורים. פולו היא מכונית פשוטה הדורשת טיפולים סטנדרטיים, כך שהמוסכים לא יתקשו בתחזוקתה.
תזכורת: כאשר הרב אורי זוהר קם ועזב את הבמה החילונית שהוא חגג עליה – התַרבות הציונית התפנצ'רה. איבדה אוויר כמו צמיג מנוקר. חלטורה, זיופים ורצינות גרפומנית מילאו את החלל הריק. זה מה שלמדתי בארץ
שנה אחרי מלחמת ששת הימים ישבו אנוכי ואשתו ברכבת המובילה לווינה.
זה קרה בסופו של תהליך שנמשך כחצי שנה, שהיה גדוש ויכוחים עם חברים שהמליצו לנו לא להגר. נסענו אחרי אינסוף התבטאויות בעד ונגד עזיבתה של פולין הקומוניסטית, עד כי גל אנטישמיות אָלים, אשר אורגן על ידי השלטון – הכריע את הכף.
ישבנו ברכבת עם כרטיס לכיוון אחד, על מדף המשתרע מעל ראשינו מונחות שתי המזוודות שלנו ומכונת כתיבה. במזוודה הראשונה הברחנו שתי תמונות שמן מגולגלות של חברי הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקי, אוסף תצלומים, וגם פסלים קטנים ולוחיות מתכת – מזכרות מפסטיבלים ומתחרויות ראלי.
במזוודה השנייה היה רק קומץ ספרים, שבחרנו מאוסף ביתי של כמה מאות פריטים. בין הספרים שמצאו מקום במזוודה – שוב, אחרי התלבטויות רבות – היה ודאי 'קאפוט' של קורציו מָלָפַּרְטֶה, שתמיד קסם לי וניסיתי כבר אז, ללא הצלחה, לכתוב בסגנונו, ו'האדם השלישי' של גרהם גרין הבריטי.
מתוך הסרט 'האדם השלישי' בבימויו של קרול ריד. חשתי כנוכֵח לצידם של גיבורי הרומאן והסרט. יש לי כנראה נטייה כזו
ספרא וכספיא
נשמעה שריקה, והרכבת זזה מהתחנה. קומץ ידידים ואחותי אירנה נשארו על הרציף בוורשה. אישה לבושה במדי המכס בדקה את מטעננו בזלזול. "זה כל מה שלקחתם?", חייכה.
"אכן", אישרתי. "אנחנו נעבוד ונקנה מה שצריך".
פחדנו שאשת המכס תגלה את הסוד: בגוף מזוודת הספרים הוסתרו 500 ועוד קצת דולרים. לא לבגדים חדשים ולנעליים אלא למכונית שאנו נקנה בווינה, כדי להגיע ארצה לא ככה סתם אלא על גלגלים משלנו.
נוף רגיל, תעריף מפיל
נסענו למקום בווינה הנקרא שֶנָאוּ (Schenau), שם הקימה הסוכנות תחנת מעבר לפליטים. הייתי סקרן אם בדרך לארץ הקודש, כלומר בתחנת הביניים שבבירת אוסטריה, אנו נזהה את הנוף הווינאי המסתורי והמדכא שגרהם גרין סיפר עליו. אלא שאת וינה לא מצאנו חשוכה ועוינת. סתם עיר אירופית. אין זכר לאדם השלישי. אכזבה.
חוץ מזה, נחלנו עוד אכזבה: המחירים של מכוניות משומשות היו באוסטריה גבוהים כפליים מאשר בגרמניה. ביקשנו מידידתנו ברברה נַבְרָטוֹבִיץ', שחקנית קברט מוכשרת שברחה מפולין ועבדה כשדרנית בתחנת 'אירופה החופשית', שתקנה לנו במינכן חיפושית ב-500 דולר כמו זו שקנתה לעצמה. היא הבטיחה לעשות את זה.
יום בהיר, רעיון מזהיר
ביושבנו בשֶנָאוּ נקרענו בנפשנו בין שליחי סוכנות שדיברו ציונות, ובין פקידי הארגון האמריקני הייס (Hayas), שניסו למשוך את היהודים עוזבי פולין לארצות הברית.
היינו מטרה לשני כוחות אלה הלוחמים זה בזה, כי נשארנו בשנאו כמה וכמה שבועות. חיכינו לביקורה של ברברה עם החיפושית, ומה שחשוב יותר – חיכינו גם לסרטים שלי, אשר חברי, עובד בכיר בקונסוליה הצרפתית בוורשה, היה מביא איתו בתיק דיפלומטי קטן, כל כמה ימים קופסת פח אחת.
וביום בהיר אחד הגיעה ברברה. "לא הצלחתי לקנות לכם אוטו", אמרה. "זו בכל זאת אחריות להחליט. במינכן יש אינסוף הצעות, יותר מדי הצעות. התבלבלתי", הודתה במבוכה.
"איך הגעת לווינה?", שאלתי.
"מה זה איך? בחיפושית שלי", ענתה.
"יש לי רעיון", אמרתי. "תמכרי לי אותה!"
היא הסכימה, עשינו עסק, ורק אחר כך ירדתי לראות מה קניתי.
חיפושית במקום פסנתר
הייתה זו חיפושית כחולה בעלת מנוע חדש ושני מאיידי סולקס, שהרכיב למען ברברה ידיד שלה. בדיוק מה שגם אני הייתי עושה. מסרנו את החיפושית לסוכנות כדי שישלחו אותה ארצה באונייה, כפי שעולים חדשים אחרים היו שולחים לחיפה קונטיינרים עם מטענים של רהיטים ופסנתרים, אשר לנו לא היו. ואחר כך באנו ארצה.
גג פתוח, ים פתוח, עתיד פתוח: במרכז קליטה בחיפה, במקום להתייצב באולפן עברית, טיפלתי בחיפושית. מהירותה המרבית הייתה 120 קמ"ש, ואותם 120 חיפושית זו פתחה גם לאחר החלפת המצתים ופילטר האוויר. פירקתי את המאיידים, החלפתי דיזות, שיניתי את מפלס הדלק, טיפלתי בכיוון ההצתה, והוספתי לדלק אוקטן בוסטר מתוצרת ארה"ב. התוצאה – 120 קמ"ש. התאכזבתי, הפסקתי לטפל בחיפושית, וחזרתי לכיתה. כעבור חצי שנה החלפנו אותה באופל GT חדשה, וחטפנו מיד עונש על הבגידה: לצ'ק שמסר לנו הקונה תמורת החיפושית לא היה כיסוי. בצילום: הזוג אטלר.
שילון, בירון ואקורדיון
כשבאתי ארצה, כל גדולי תרבות הטלוויזיה המקומית הציונית ישבו עדיין על העצים. דן שילון, שהיה דומה אז לאורסון וולס בסרטו של קרול ריד 'האדם השלישי', ישב על יד אלכס גלעדי, חיים יבין על יד אריה אורגד, ודן בירון, בעלה של שרי רז, ניגן להם על אקורדיון. יש לי הוכחות, כי הסתובבתי עם לייקה וצילמתי אותם.
כנראה הם נשארו על העצים גם כאשר פרצה מלחמת יום כיפור, כי הם לא התגייסו. מכל הבניין ברוממה, על חמש קומותיו ומאות עובדיו, התגייסה רק קבוצה מצומצמת: עוזר הבמאי זאב, שנפל בתחילת הקרבות, אדיר זיק, דן בירון, אנוכי, צלם האולפן עמוס שחר ומנהל המשק, אשר את שמו לא אגלה בגלל הסיפור הבא.
רוממאי ענק ונסער
אני בחזית הצפונית. נהג. איזשהו חייל גילה שאני מהטלוויזיה הממלכתית, וסיפר ש"קרוב לכאן, בדרך לקונייטרה, יש יחידת טנקים שמוצב בה איש רוממה כמוך. הוא בטח חבר שלך, כי כמה אתם שָם בכלל".
אני נוסע לראות מי זה ופוגש רוממאי בגודל מרשים, מנהל המשק. הוא קופץ עליי בנשיקות אף כי בבניין, במזנון ובמעלית הסתכמה ההיכרות בינינו ב"שלום שלום".
"איזו דרמה", אמר לי, "איזו דרמה".
"מה קרה?", שאלתי, והוא סיפר לי בהתרגשות שחברנו עמוס שחר איבד יד. נפל פגז והרסיסים חתכו לו את יד ימין כולה, שנפלה לאדמה. כמויות דם פרצו ו"האצבעות של עמוס, המוטלות על הקרקע, היו עדיין נפתחות ונסגרות. לעולם לא אשכח את המראה", המשיך האיש, כולו רועד מהתרגשות. "עמוס המסכן. איך הוא יעבוד כצלם אולפן בלי יד ימין?", דאג ובכה, בכה ודאג.
"ומה איתו?", שאלתי.
"אני לא יודע, לקחו אותו פרמדיקים", סיפר.
התיאור של האיש היה מדויק כל כך ונטורליסטי כל כך בקולות הרקע ובצבעיו – הדם שנשפך, היד שניתקה מהגוף – שעברו ימים עד שהצלחתי להשתחרר מההזיה המטורפת שגם אני ראיתי מקרוב את המקרה הנורא.
כנראה, יש לי נטייה לרגשות דמיוניים אלה. כפי שחשתי כנוכֵח לצידם של האדם השלישי וחברתו שלא ידעה עליו כלום, וכפי שהייתי נושם וקיים בתוך סיפוריו של מלפרטה.
לשקר אין ידיים
אחר כך נגמרה המלחמה, חזרתי לרוממה, והאיש הראשון שפגשתי בבניין הטלוויזיה היה עמוס שחר בכבודו ובעצמו, עם שתי ידיים בריאות וחיוך רגיל.
"דאגתי לך, עמוס", אמרתי. "כי שמעתי סיפור מזעזע על היד שלך שנפגעה".
"היד שלי? איזו מהן? מה פתאום?", התפלא עמוס. "אהה, כן", נזכר. "התקרבתי לאגזוז חם ונשרפתי קצת. לא משהו רציני. שמתי פלסטר על האצבעות. על זה דיברו?"
ברווז בשביל מואר
בימים שאחרי הנחיתה במרחב הציוני גיליתי רק שני בני אדם – כי היו רק שניים: הרב אורי זוהר ואריק איינשטיין, זמר שקנה אותי בקולו. הבנתי למה לי לקחת ללב, הבנתי את אמא אדמה ומי ישבה בחלון, הזדהיתי עם אני ואתה ועם עוד משהו. אני אלמד עברית, החלטתי, כדי להבין את כל מה שאריק שר.
הרב אורי זוהר היה עושה בגלי צה"ל את 'ציפורי לילה'. ואצלי הוא היה חי בטרנזיסטור, כשהייתי במילואים ועשיתי פטרולים במחנה, צועד בשביל עם רובה צלפים M14 ארוך, שהטרנזיסטור הקטן התנודד על קצה הקנה שלו. כיוון שמרוב פחד הייתי בהשפעת ברנדי אקסטרה-פיין, הלכתי בַּשביל בעיניים סגורות, לכיוון הבדיחות של הרב זוהר ולכיוון השירים של איינשטיין שליוו את הרב.
ממה פחדתי? פחדתי מרוגטקה, שהרי כל מחבל מתחיל המתקרב למחנה בחושך היה יכול לדפוק אותי, המפטרל בשביל מואר שמעליו דלוקות, מדי 20 מטרים, נורות 60 ואט קשורות בחוט ברזל. מבקש רעתי יכול לראות אותי מפטרל בין הצריפים שבהם ישנו החיילים ובין הזלדות החונות, ורק אני לא רואה דבר וחצי דבר, כי העולם שמאחורי השביל חשוך.
ואולי הצבא הטוב בעולם לא טעה וחיי אינם בסכנה? תהיתי, אך בכל זאת, ליתר ביטחון, שיניתי את עיסוקי הצבאי והפכתי ש"ג.
תּוּפִּי אוֹר נוֹט תּוּפִּי
מדי לילה ישבתי שמונה שעות בתוך בוטקה קטן בלב יער, צמוד לדרך המובילה למחנה, ארבעה-חמישה ק"מ מהסדירים הישנים במיטותיהם. היה לי טלפון בעל מנואלה שלא עבד, וכמובן רובה M14 הדומה באורכו לרובה הרוסי מוֹסִין, שהכרתי כאשר נסעתי לברלין כילד גדוד. ודאי שהיו לי גם בקבוק וטרנזיסטור.
לילה אחד, בין הקטעים של זוהר המתפרע, הגיע מכיוון הכביש הראשי קומנדקר צבאי. השתקתי את זוהר לרגע, ומרחוק שמעתי שסתום אחד דופק. שני אנשים בלבוש אזרחי צעקו "חייל, חייל!" ודרשו מהש"ג, כלומר אני, לפתוח להם את השער.
"אסור", הסברתי. "בלילה איש לא נכנס ואיש לא יוצא. פקודה".
"תתקרב, חייל", אמרו לי, "תקרא, יש לנו אישור".
השארתי את ה-M14 שעון על הבוטקה והתקרבתי לקומנדקר לאט, ידיי בתוך כיסי המעיל. האיש היושב ליד ההגה אמר שיש לי מזל. "זיהינו אותך", צחק. "אתה מהאלה ב'טעמון', במאי הטלוויזיה עם האלפא האדומה", קבע. "אם לא היינו מזהים אותך, היינו קופצים עליך עם אזיקים והיית יושב בכלא שש. השארת את הרובה על יד הבוטקה והתקרבת לזרים. כל השגיאות האפשריות. אנחנו קציני ביטחון שדה", הזדהה בגאווה.
"תודה לאל שלא קפצתם עליי", עניתי. "הרי פחדן כפייתי כמוני היה מוכן לאפשרות כזו", המשכתי. "בגלל זה עזבתי את הרובה, כי הוא לא היה עוזר לי כמו חברי", אמרתי, ושלפתי מכיס המעיל אקדח תופי קולט 357 מגנום, מהדורה מיוחדת שיוצרה במלאת 200 שנה להיווסדה של ארצות הברית. הפטיש שלו היה במצב ירייה.
"אם היית רק פותח את דלת הנהג שלך, חלילה, אלוהים ישמור מה היה קורה. לשנינו היה מזל", הבהרתי.
"תפתח את השער", ביקש הקצין, קצת עיוור וקצת מגמגם. "אנחנו רק ניכנס לבצע פרסה. בואו נשכח כולנו את המקרה", הציע.
פתחתי את השער לרווחה, הם הסתובבו, חלפו על פניי ועזבו.
טיפ טיפה
מנוע 1.4 TSI, החדיש ביותר של פולקסוואגן, קיבל אמנם את פרס מנוע השנה, אך התגלה כבעייתי, במיוחד בגרסת הטווין-צ'ארג'ר. מצמד הקומפרסור סבל מתקלה, ואף היו מקרים שהבוכנות נמסו. אלא שהבעיה הנפוצה ביותר במנוע מהולל זה היא הימתחותה של שרשרת הטיימינג ופקיעתה ממקומה.
מאותם ליקויים סובל גם מנוע ה-1.8 TSI של אותה פירמה, שאף הוא יצא לשוק בשנים 2008-2010. לאחר מכן בעיות אלו נפתרו.
בכל אופן, מנוע ה-1.4 TSI טווין-צ'ארג'ר אינו מופיע עוד בתפריט של גולף. לתשומת לבם של רוכשי פולקסוואגן יד שנייה.
שואלים את אדוארד
עזרא היידו, קטיף-אמציה: אני עצמאי (מרצה) ונוסע בטויוטה קורולה מודל 2007 בערך 70 אלף ק"מ בשנה, לרוב לבד ובדרכים בינעירוניות. התשומה היקרה ביותר שלי הינה עלות הדלק, ולכן חשבתי לשמור לרעייתי את הקורולה ולרכוש רכב חסכוני כמה שיותר.
קיבלתי הצעה מ'אוטו סנטר' להונדה אינסייט הייבריד שנת 2009: יד ראשונה מפרטי שעשתה 112 אלף ק"מ ב-68 אלף שקלים (פלוס טרייד-אין על הרכב הישן של אשתי ומימון ללא ריבית). האם אתה ממליץ על הרכב או מזהיר ממנו? האם אתה יודע אם יש עלויות שאין לי כיום? (הטויוטה חסכונית מאוד באחזקה). האם יש לבדוק משהו מסוים לפני הקנייה? (סוללה וכו').
תשובה: קניית מכונית משומשת כרוכה תמיד בסיכון כלשהו, וכך גם במקרה של הונדה אינסייט. אמנם למכוניות היברידיות יצאו מוניטין של אמינות, אך יש בכל זאת לבדוק את מצב המעצורים, להחליף נוזלים ואולי גם צמיגים ובולמי זעזועים.
ודאי שצריך לבדוק בדייקנות אם המכונית לא עברה התנגשות כלשהי, כי המחיר שלה נשמע לי הזדמנותי מדי.
הונדה זו היא אכן חסכונית מאוד, במיוחד בעיר, ומתאימה לך, הנוסע לבד או עם נוסע יחיד. באשר למצב הסוללה, כדאי להיכנס למוסך שבו טיפלו באינסייט ולבקש שיציצו בה.
אבישי ד': ברשותי קיה פרייד משנת 96'. בזמן האחרון הרכב החל לעשות בעיות – טורים לא יציבים בסרק, מצבר נגמר במהירות (שבועיים בחוסר הטענה והוא נגמר).
בטיפשותי הרבה, בדרכי לתחנת הדלק נגמר הדלק אז השארתי את הרכב בצד הדרך והלכתי למלא אותו בעזרת בקבוקים. לאחר המילוי הרכב התניע לכמה שניות, נסעתי כמה מטרים והוא נכבה שוב. ניסיתי להתניע בכבלים ובדחיפה והרכב לא הגיב, אז גררתי אותו בזהירות חזרה לביתי והתחלתי לאבחן את הבעיה. בדקתי אם דלק מגיע למנוע – מגיע. החלפתי פלאגים – הרכב מתקתק ולא מתניע. האם יש לך רעיון מה יכולה להיות הבעיה? חשמל? בעיה מכנית?
תשובה: אם אתה מתכוון לחפש את התקלה בעצמך, מה שגם אני הייתי עושה, אז השלב הראשון הוא לחזק את המצבר באמפרים. מצבר חלש מסובב אמנם את הסטרטר, אך הניצוצות שהוא תורם למצתים דלים מכדי להתניע. בכל אופן, בדוק אם יש בכלל ניצוצות. לצורך כך מסירים מראש המנוע פלאג אחד, מרכיבים אותו לכבל ההצתה שלו, מצמידים לחלק המתכתי של המנוע – ומפעילים את הסטרטר. אם אין ניצוצות, האשם בכך הוא בדרך כלל הקויל (סליל). אם יש ניצוצות והמכונית בכל זאת לא מתניעה, סיבה אפשרית היא חיישן קראנק שהתקלקל או סובל ממגעים רופפים, אם בשל הידוק בלתי נאות ואם בשל קורוזיה. במקרה כזה מופיעים ניצוצות – אך לא בעיתוי הנכון, ולא ניתן, לצערי, להמשיך בבדיקות ללא עזרת מוסך.
אברהם צוקר: עזבנו את המושב למגורים בעיר. הפכנו פנסיונרים. אנו מעוניינים לקנות רכב משפחתי חסכוני, שיהיה בטיחותי לקחת נכדים וגם לטיולים. הסכום העומד לרשותנו הוא כ-100 אלף שקלים. מהי הצעתך? האם יונדאי i30, פורד פוקוס, הונדה וכו' מתאימות? אין לנו הרבה מושג בנושא.
תשובה: לרגל הפאזה החדשה בחייכם נכון יהיה לחפש מכונית לא קטנה, כדי שהנכדים לא יהיו בסכנה כמו במיני. כך שהמועמדות שציינתם הגיוניות בהחלט. אלא שאישית אני חושב שלפנסיונרים מגיעה מכונית צעירה דווקא, ואף ראוותנית מעט, מה שעשוי לשעשע את הנכדים (והוריהם). הצעתי היא ניסאן Juke, שאצל היבואן עולה 104 אלף. צריכת הדלק שלה לא עולה על זו של פוקוס וסיוויק.
אגב, Juke מכוערת כל כך, שהיא כבר יפה ואופנתית. לשיקולכם.
הכול בולשיט, טען המלך צהבוני, אותו מפסידן המקלל את סדרי העולם בחמש הנובלות מהמאה ה-16 המתארות את הרפתקאות גרגנטואה ובנו פנטגרואל
הפנטגרואל שלי הופיע בערב, כדי להודיע לי בקול דרמטי שמרצדס SLK שלו מסרבת להתניע. "מילוי המצבר לא עזר. כלום לא עזר", התלונן. הוא בדק כבר באינטרנט וצלצל למומחי אלקטרוניקה ורשם מפיהם את כל הגורמים האפשריים לתקלה. הציעו לו לגרור מחר בבוקר את הצעצועית למוסך ולחבר אותה למחשב דיאגנוסטי. "זו מחלה ידועה של כלים המצוידים בקומפרסור", ניחמו אותו.
גרגנטואה הקשיב לדברי בנו, לקח פנס, פתח את מכסה המנוע של הגברת הסוררת, מצא במצבר קוטב חלוד, ניקה אותו, הידק – והמנוע נענה מיד, כפי שהזקן שיער כי יקרה.
"תלמד", לימד את בנו, "שהבעיות הכי פשוטות והכי מטופשות נהנות להציק למכוניות מודרניות דווקא. זה שייך למלחמת הדורות", הוסיף אחרי שנייה או שתיים של שתיקה.
הרבה אוקטן וביטוי קטן. זהו זה
לפעמים זקוקים למשהו שבאנגלו-סאקסית נקרא 'קְיוּ', אותו סימן שמחולל התעוררות, התנעת המחשבות. את הביטוי 'קיו' למדתי ב-15 השנים שבזבזתי כבמאי בבניין הטלוויזיה רוממה. חוץ מהמשכורת הצנועה, שאפשרה לי להאכיל את מכוניותיי בדלק 91 אוקטן – 'קיו' היה בעצם הרווח היחידי שזכיתי לו מצידה של הטלוויזיה הממלכתית.
ודאי שלא זכיתי אצלם באבהוּת על הסרטים שלי, כי את כל מה שתרמתי לתרבות הציונית בצילומים ובעריכה – הרוממאים, שלא מתו עליי, זרקו לפח הזבל תכף אחרי שקמתי ועזבתי אותם.
ההווי הישראלי הושלך לאשפה
לפעמים חסרים לי כמה סרטים שביימתי ברוממה, כמו הסיפור על מועדון השח ברחוב הירקון בתל-אביב, שאינו קיים עוד, או '72 שעות ביממה' המתאר חיילים שנוסעים ביום שישי הביתה, סרט שבו הופיעה וזימרה עפרה חזה בת ה-12, או הדרמה 'קיץ 70' לפי ספרו של א"ב יהושע, 'בן אדם אוחז בהגה', 'שֵיעָר' וסרטים רבים אחרים, כולל האחרון שעשיתי ברוממה – 'התחרות האחרונה של מייקל בלום', סרט ששינה את סגנון הסיקור של תחרויות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין. אך כאמור, הם הושלכו לאשפה, איזה מאה ומשהו סרטים שלי, עליהם השלום.
לוּ סיפורים אלו היו קיימים, הייתי בונה מהם סרט אחד ארוך על שנות ה-70 היפות, ועוד אחד על שנות ה-80. משימה קלה, כי בסרטים ובכתבות שביימתי למחלקת הדת, למחלקת התרבות ול'מבט שני' הופיעו ונפגשו דמויות שלמות ולא רק ראשים מדברים, כמו אצל חבריי למקצוע.
זוהי סתם מחשבה המנקרת בי בעודי יושב על החיבורים האחרונים בעריכה של 'שועל הכסף', גרסת הבמאי.
הנה הגיע הקיו
והנה הגיע הקיו אשר חוֹלל את מדור זה, בדמותו של מכתב. "האם אתה מעביר הרצאות בנושאי רכב ונהיגה? אני מעוניין לדעת אם כן והיכן", כתב אביתר בבלוג שלי. הרגשתי מיד שפנייה זו דורשת ממני לבצע דבר שאני שונא יותר מכל – חשבון נפש.
לוּ היה מדובר בבקשת עזרה באמנות התחזוקה של מכונית, ניחא. הרי בפעילות זו אני עוסק כבר שנים ב'מקור ראשון' בתת-המדור 'טיפ טיפה'. אך אותה פנייה של אביתר אינה מבקשת עצות בטיפול ברכב, אלא מפילה עליי צרה: הוא תוהה אם אני חולק עם הקהל הרחב את הידע שלי בנהיגה.
שאלה זו מחמיאה לי אמנם, אך גם גוררת את נפשי, מצפוני ואישיותי, באמצעות ווי גרירה אלימים, לעברם של נושאים המעמידים אותי במבוכה.
הראשון שבהם: מאין יודע הכותב אליי שאני נוהג את מכוניותיי טוב מספיק כדי להיות ראוי בכלל להנחיל את ידע הנהיגה שלי לאחרים? מהיכן הוא יודע שמסוגל אני לתרום לסיפוקו של הזולת הנוהג ולקידומו בסעיפי השליטה על הרכב והבטיחות, השלובים זה בזה?
האם הקורא אביתר מתבסס על דברים שסיפרתי על עצמי בעשרות השנים האחרונות, החל בתקופת המגזינים ז"ל 'טורבו' ו'קוואטרו', דרך מוסף 'גֶבֶר לעניין' במעריב אצל העורכת דניאלה בוקשטיין, וכמובן ב'מקור ראשון' מתחילת דרכו?
טעות! אסור להסתמך על מילים כתובות, משום שמילים הנאנקות תחת עטו של כותב כלשהו – בין אם הן עוסקות בפוליטיקה, כלכלה, עניינים פילוסופיים, צבאיים, בישול או ביקורת תרבות, ובוודאי בענייני רכב ונהיגה – יודעות להפליג חופשי, בהתאם לדמיונו הפרוע של המחבר וגודל להיטותו בתשומת לב ציבורית. אף מְסַפֵּר תורן, אף תחקירן ואף גוף או עמותה הזורעים סביב עצמם הילה של מקצוענות, איכות וחוסר פניות אינם מוכנים להודות במגבלותיהם או להפגין לפחות צניעות.
גם את זה למדתי ברוממה, ושכחתי.
תפאורת מילים מקרטון
בכל הבלגן הנ"ל, נהנה התחום הקרוי "כתיבה על רכב" מיתרון פז, כי להבדיל מתחומים שאינם מוטוריים, הוא חושף בדייקנות את דרגת הידע, הבקיאות והאמינות של נותן העצות.
אם כי יש להודות שגם בתחום הרכב, הטכני לכאורה, אנו עשויים ללכת שולל אחר תפאורת מילים שהכותב מגייס לצורך אפותיאוזה עצמית, ליפול בפח השרד הזה ולהאמין שהאיש הוא על רמה. כפי שאני בזמנו טעיתי לחשוב שסגן העורך שלי ב'קוואטרו', יוחאי רפאלי, יודע לנהוג, מה שהשתמע מהכריזמה המילולית של האיש, היודע ליצור רושם שהוא שייך לחוג יודעי הדבר במוטוריקה, שהיה אז מצומצם עוד יותר מהיום.
לא רק אישיותו וכתיבתו יצרו את מצג השווא. לטעות שלי לגבי האיש תרמה גם העובדה שלרפאלי זה הייתה אלפא רומיאו ג'וניור, יצירה שתִפקדה, בין השאר, גם כמורת נהיגה בעלת מוניטין מוצדקים.
וכפי שסיפרתי כבר, התפכחתי מאמונת ההבל בכישרון הנהיגה של סגני החלקלק רק כאשר יום בהיר אחד, לנגד עינינו, כלומר שלי ושל רוני סמדרסמן, איבד רפאלי שליטה על ההגה במהירות נמוכה והשליך מגובה רב לתעלת ביוב סובארו ג'אסטי חדשה ותמימה שהיבואן ברקוביץ' העניק לנו למבחן.
היה זה עוד מקרה המשכנע שאין לזלזל בכוחן הכובש של מילים, היודעות לקחת שבויים בלי מאבק.
סגנון סמכותי, יֶדַע חוטי
זוהי אגב, פחות או יותר, הסיטואציה של מחלקת הרכב באתר ynet, שם כתבי חצר אורזים את רשימותיהם בעטיפות סמכותיות כמו "הסקירה המקיפה והמקצועית ביותר בישראל". כותרת גג זו, המתפקעת מרוב יומרה, לא מפריעה לוואי-נֶטִים לכתוב תחתיה שטויות.
פנחס שדה המשיל את האדם לקוף רץ בין הקברים, וכותבי ההבלים מתרוצצים בין קברי האמת.
מי מפעיל את הסטופר
המקרה של יוחאי רפאלי אינו נדיר במיוחד. חזיתי בלא מעט תקריות דומות להריגתה של ג'אסטי, שבהן מילאו את התפקיד הראשי, כלומר את תפקיד הקורבן, דגמי פאר המצוידים ב-ABS, ESP, ASR ודומיהן – אך הגנות-עצמיות אלקטרוניות אלו לא הצילו את המכוניות הנוצצות מגורלן המר, שאירע עקב מפגש פטאלי עם "אנשי ידע-העל בנהיגה" המתפעלים מעצמם בעיתונות.
לתחושתי, מקרים עצובים אלו (עצובים, כי מוות של אוטו הוא עצוב תמיד, גם כאשר הוא מתואר בנימה קומית) התרחשו כדי ללעוג לי: הרי לאורך כל חיי טענתי, סיפרתי ופרסמתי בכל הזדמנות שאני מעדיף את אחיזת הגה על פני עיסוקיי בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, משום שבנהיגה ספורטיבית, ראלי או מרוצי מסלול, הסטופר האובייקטיבי הוא שקובע כמה אתה שווה באמת. הוא מעריך את כישרונך בנהיגה בדייקנות וללא רחמים.
"ממש תענוג", הכרזתי בתרועת ניצחון, כמי שמוצא סדק אור בשיטה דכאנית, "שלפחות בתחום הנהיגה אתה פתאום לא מוכרח להיות תלוי בשרירות-טעמם של מבקרי קולנוע, השונה מטעמך בצורה קיצונית. רק כשאתה באוטו", טענתי, "נוהג ככה סתם או מתחרה – אתה חופשי מהתחושה המעיקה, בין אם היא אמיתית או כוזבת, שדרכך ועתידך בתחום האציל שבחרת לעצמך, תחום הקולנוע, תלויה בדעותיהם של אנשים זרים, שאינם חולקים איתך את האידיאות-פיקס האמנותיות שאתה מאמין בהן".
והנה, משענתי האחרונה התגלתה ככרע תרנגולת רצוץ: גם תחום הרכב, שאמור היה להיות נעלה על כל המולת השקר והאגו והאינטרסים, נפרץ לכל דיכפין בעל פי-סי (דיכפי-סין?).
הבווארית השחיתה את שארית מידותיי
מר אביתר היקר. אני יכול לנדנד לקהל הרחב בדבר הצורך לדאוג למכונית הפרטית, להזכיר לקוראים שיבדקו לחץ אוויר בצמיגים, שיספקו לה שמנים מתאימים, יחליפו מעצורים וכך הלאה – אך אינני מתאים לצורך אספקת ידע בתחום הקרוי "נהיגה נורמטיבית-חיובית". הנה הוכחה קטנה:
סיפרה לי ידידה עיתונאית, שבינתיים למדה ממני רק שימוש קרבי בתיבת הילוכים ידנית, שהיא כבר חוזרת מירושלים ב-50 דקות אף שברשותה רק רנו קליאו 1.2 בת 12 שנה. ואני, במקום להוכיח אותה על נהיגתה החצופה, מתפאר מול הגברת ש"לולא ההפרעה מצד היהדות, הגודשת להכעיס את הכבישים הציבוריים, ולולא צבת החוקים העבריים האכזרית – הטיול הבטיחותי בבווארית שלי Z3M קופה מתל-אביב לירושלים היה לוקח לקשיש המורשה 25 דקות גג ולא שנייה אחת יותר".
האם דמות בלתי חינוכית כזו, שלקראת יום הולדתה הקרב מתכוונת לבצע שש הקפות מסלול בפרארי קליפורניה ונוסעת לאט רק בזכות פיצול זמני של אישיותה; האם דמות כזו, שבעצם מתאימה יותר לתלייה בכיכר העיר מאשר להרצאה שם – ראויה לכהן כמורה?
האיש שלנו במסלולי אירופה: רוי ניסני, נהג מרוצים ישראלי המתחרה באירופה בפורמולה לכישרונות צעירים ומפנטז על פורמולה 1. בין מְסַפְּרֵי הרכב בולטת אליטה אשר לצורך האדרתה העצמית או קידום עסקיה בתחום המוטורי, מכנים חבריה את עצמם "נהגי מרוצים" או מסכימים שאחרים יכנו אותם כך. וזה לפני שהם לקחו חלק במרוץ כלשהו בחו"ל, שהרי אצלנו מרוצים אין, זולת אירועים מחתרתיים. כך שהנהג היחיד המתחרה באופן קבוע על מסלולים באירופה הוא הבחור הישראלי הצעיר רוי ניסני, השייך לקבוצת המרוצים Muske. את התחרות האחרונה במסגרת אליפות הצעירים, שנערכה במסלול זנדפורט שבהולנד, סיים ניסני במקום ה-12 מתוך 24 משתתפים
במהלך המרוץ, כשצפוף ומסוכן, ניסני מרגיש כמו דג במים. עקב האכילס שלו בינתיים הוא הקושי לזכות בעמדה טובה בזינוק
טיפ טיפה
אני ממליץ להעביר את הטיפול התקופתי למוסך היבואן, שם יקפידו על כל הנחיות היצרן לגבי הדגם הספציפי. מה שלא יקרה במוסך כולבו, המטפל במספר רב של דגמים ואינו נמצא בקשר הדוק עם כל יצרן ויצרן.
אך במוסך הרשמי, המצויד בכלים המאפשרים את בדיקת הרכב ואת כיוון מערכותיו, אני מציע לבקש משהו חדש: חיפוש אחר סימני CO2 בנוזל הקירור, מה שמצביע על סתם ראש פגוע, וחיפוש סימני מים בנוזל המעצורים. יהיה זה מבחן קשה למוסך, כי דווקא מכשירים פשוטים, הנפוצים בחו"ל, לא זכו לעלות ארצה. כמו הפטנט הפשוט המאפשר לבדוק את עובי הצבע וכך לחשוף תיקוני פחחות במכונית, שלפי המוכר "לא עברה שום תאונה".
שואלים את אדוארד
משה דודאי: מה דעתך על התוכנית 'טסט ראשון' המשודרת בערוץ 1? האם היא אמינה ואיכותית או שהיא סתם מידמה להיות כזו? האם יש אפשרות לראות באינטרנט באיזשהו מקום את כל השאלות והתשובות שכתבת אי פעם בעיתון 'מקור ראשון' בענייני רכב?
תשובה: בגלל עבודתי על הסרט הייתי לאחרונה בחו"ל, כך שהחמצתי את העונה הנוכחית של 'טסט ראשון'. מסקרן אותי אם הם השתחררו מקללת הפרסום הסמוי, שהעיבה על תוכניות רכב שהיו בעבר בטלוויזיה. לגבי השאלות והתשובות, חלק מהן מופיע בבלוג שלי, 'מכונית הנפש', שכתובתו מופיעה בסוף מדור זה.
דניאל: יש לי יונדאי גטס שנת 2007 שקניתי לפני כמה חודשים וסובלת מתופעה מטרידה – לפעמים היא לא מתניעה. זה קורה פעם בכמה שבועות בערך. המצבר חדש כך שזו לא הבעיה. גם כאשר זה קורה, הסטרטר כן עובד. ביטלתי את הקודן כיוון שזה היה החשוד המיידי, אך עדיין הבעיה צצה מדי פעם. היו מקרים שניתוק המצבר וחיבורו מחדש לאחר כמה שניות עזרו, אך לא תמיד. אשמח לשמוע אם יש לך רעיונות. יצוין כי קורה לפעמים שבבוקר האוטו לא מתניע, וכמה שעות אחר כך הוא מתניע חלק כאילו לא הייתה שום בעיה.
תשובה: מומלץ לבדוק את מצב המצתים, אולי הם דורשים החלפה, כמו גם חוטי ההצתה, שאפשר כי התעייפו. בנוסף, צריך ככל הנראה להחליף את פילטר הדלק.
מושי: את הסרט 'הסוד' (יש גם ספר) ראו ביוטיוב מאות אלפים, אולי מיליונים, והוא מעורר מחשבה ורצון לעשייה. הוא על חוקים, מחשבות, רגשות, כסף, יחסים, בריאות, אושר, רצון, חזון, מטרות, מעשים, תוצאות.
אם טרם ראית, כדאי להקצות כשעה וחצי מזמנך. אשמח לקרוא את תגובתך בקשר לסרט. בקשר לחיים. בקשר לקב"ה. בקשר לתורה. בקשר לתורת חיים. בקשר לעצמך. מתאים במיוחד לתקופה זו של השנה, תקופת בראשית.
צבי: אני בחור בן 23 אביבים שהשתחרר רק עתה מצבא ההגנה לישראל. ברצוני לרכוש את מכוניתי הראשונה, הלא היא רנו קליאו ספורט 172 כ"ס, מהשנים 2001-2002. כחובב רכב ונהיגה מושבע, בטוחני שזו המכונית אשר תספק את צרכיי. ראשית, אשמח לקרוא את דעתך עליה. בנוסף, ארצה לדעת אם ניתן לתדלק את הרכב באוקטן 95, על אף שהגדרות היצרן הן אוקטן 98. ולבסוף, אם הינך מכיר אדם המעוניין למכור רכב שכזה (בשוק היד השנייה קשה נורא למצוא אותו), אשמח אם תוכל לקשר בינינו.
תשובה: כל הכבוד, לא יכולת לבחור טוב יותר. קליאו ספורט משנתון זה נבנתה לפני עידן המנועים המוקטנים המחוזקים בטורבו. לדעתי, צריך ליהנות כמה שאפשר עדיין ממנועים אטמוספריים בנפח נורמלי, המשיגים את כוחם המרבי בסל"ד גבוה. זהו 'סוד הצירוף' המאפשר (עדיין) ליהנות מנהיגה ומשליטה על רכב פרוע. אוקטן 98 הוא חובה בגלל יחס הדחיסה הגבוה.
שיר, בתגובה ל"הקטע שלי עם יעל" ('המפתחות בפנים' 842): אני מחכה לקטעים המפרכסים האחרים…
תשובה: אנסה לא לאכזב אותך.
נשאר לי מעט זמן, שהולך ומצטמצם, כדי לכתוב את מה שלא כתבתי עדיין, ובין דברים אלה שצריכים להיכתב מפרכסים אי-אלו קטעים שלא צריך אולי לפרסם. כמו הסיפור הבא
לפני כארבעים שנה, קצת אחרי מלחמת יום כיפור, קיבלנו גלויה של מגדל אייפל מתנוצץ באורותיו מחברי מהאקדמיה לקולנוע בלודז' ז'יל מֶסוֹן, דוקומנטריסט וצלם צרפתי שחי בפאריס. הוא הודיע לנו שהוא יכול להיענות להזמנתנו ולבקר אותנו בירושלים כי הצליח איכשהו לקושש קצת כסף, ושהוא קנה כבר כרטיס לשהייה של שבוע ימים.
ואני בדיוק קיבלתי מהצבא זימון לאיזה קורס, שנפל על אותו שבוע שבו החבר הפריזאי היה אמור להתארח אצלנו. ודאי שפניתי ללשכת הגיוס בבקשה שיגייסו אותי לקורס הבא בגלל נסיבות אישיות, אך פנייתי נזרקה לפח. "הוועדה לא משחררת אפילו חיילים שנולדו להם ילדים ומוכרחים להיות בבית", ענה לי קצין וסיפוק-לאיד בעיניו.
במקרה, איש זה הממונה על הגיוס שנא אותי, משום שהוא לא אהב את תוכניות הטלוויזיה ולגביו הייתי אני, במאי העובד ברוממה, מייצג של תחנה זו. בכל מפגש מזדמן היה מלמד אותי, "אתם שם, הפרזיטים ברוממה, לא מבינים מה הציבור רוצה לראות", חזר על עצמו בעוינות.
הגשתי בקשה נוספת לדחיית השירות וזכיתי שוב בסירוב הוועדה, אלא שהפעם נזרק לעברי חלון הזדמנות רופף. "או-קי", אמרו לי, "אתה תהיה ברזרבה".
אזרח בפח
השכם בבוקר התייצבתי ברחבה של מחנה שנלר, הקרוב לתחנת הטלוויזיה. עמדה שם משאית, והחיילים שזומנו לקורס עלו עליה ברטינות ובפרצוף מובס. "אני ברזרבה", הזכרתי לקצין, והוא ענה לי שלא הגיעו מספיק חיילים ומה שנשאר לי זה רק להצטרף. "תעלה עם כולם למשאית, אין לך בררה", פקד.
"אבל הגעתי במכונית ולא הבאתי איתי שום דבר", טענתי.
"אז תיסע עם האוטו שלך אחרי המשאית", ענה הג'ינג'י המנוול שסידר לי פח, מה שהבנתי עקב חיוכו. "זהו זה. או שאתה מעדיף מעצר".
שאלתי את נהג המשאית מה הכתובת, הוא נתן לי להציץ במפה, וזינקתי.
מיי ווסט באמצע השיממון
הקורס נערך במחנה מאולתר באיזו נ"צ נידחת בבקעה, 80 ק"מ מירושלים. נסעתי בגשם, בכבישים צרים, עד שעצרתי מול עשרות אוהלים קטנים שטבלו בתוך שלוליות.
בכניסה למחנה עמד שולחן, אף הוא מבוסס בבוץ, ומעליו התנפחה יריעת ברזנט ברוח, מאיימת להתנתק מארבעת היתדות. מאחורי השולחן ישבו שלושה קצינים, שני גברים ואשה. התקרבתי עם אופל GT שלי לעמדת הקצינים ופניתי אליהם כך: "המספר שלי הוא 2730141, שמי אדוארד אטלר ואני לא יכול להצטרף", מעד קולי אל טון בכייני, "כי בדיוק מגיע אליי אורח מחו"ל ואני מוכרח לארח אותי", מלמלתי.
"אולי תגיד שאתה חולה", הציע אחד הקצינים.
"אינני חולה ואני יכול לעשות את קורס מפקדי הכיתות הזה בכל תאריך אחר, רק לא כרגע, לא עכשיו, בגלל ידיד שמגיע מרחוק. אין לי בררה, אני מוכרח לחזור הביתה לירושלים", ניסיתי את מזלי.
"תיקח אותי טרמפ לירושלים?", שאלה הקצינה שישבה בין שני עמיתיה.
הסתכלתי עליה בתקווה פתאומית ויריתי מיד – " בטח שאקח אותך, בטח, אם רק יורשה לי לחזור לירושלים".
הקצינה הביטה במכסה המנוע הארוך של אופל GT האדומה שלי, שארבעת הצילינדרים שלה עבדו עדיין נמרצות, פנסיה הפתוחים בלטו כמו עיני צפרדע ודלקו בחמימות על רקע השיממון הרטוב, ומגבֵיה עבדו על השמשה הקדמית כמו מטרונום בשיעור פסנתר. זה מה שהיא ראתה.
ואני גיליתי פנים יפות של הקצינה הצעירה, ועוד פרט השייך לה, מרשים במיוחד ומייצג אותה – אותו פרט שלפי התנ"ך הוא "תאומי צביה" ולפי המדרש הוא "הוד יופייה". האמת שעוד לא ראיתי דבר כזה במציאות. אולי רק בקולנוע, אצל מיי ווסט.
ישועה כהרף עין
"בטח שאקח אותך", אמרתי שוב לקצינה, ושמעתי אותה אומרת לזוג הקצינים, המחייכים משום מה, שהיא משחררת את חייל מס' 2730141 עקב "מצוקה אישית" כי "ממילא מגיעים יותר מדי חיילים". אחר כך היא קמה, אספה כמה תיקים מהשולחן, ונסענו.
הגשם התגבר. חזרתי לשביל המוביל למחנה, ובראי של אופל ראיתי את האוהלים הקטנים מתרחקים. רק לפני רגע ניצלתי משֵינָה בהם. ממש בפלא שלא קיים.
חתול שחור, שקרים לבנים
"יש לי בחינה באוניברסיטה העברית", פתחה בשיחה הקצינה, שישבה לצדי על כיסא הנווט, והוסיפה ששמה יעל. "מי אתה?", התעניינה.
עניתי שאני עולה חדש העובד בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה כבמאי בדרגה 8 פלוס. וזו הייתה האמת היחידה שהוצאתי מפי, כי כל מה שסיפרתי אחר כך היה שקר וכזב. שיקרתי חלק בקשר לגילי, וגם בתשובה לשאלה עם מי עליתי ארצה. "באתי לירושלים רק עם חתול שחור ששמו צִ'יפָּה", שיקרתי מבלי לגמגם בחקירה המסועפת, שנועדה לברר אם אני רווק או אחד נשוי עם ילדים.
"את לא פוחדת כשהמכונית מחליקה?", שאלתי את יעל הרואה את הכביש כהוגן, כלומר מבעד חלון צד.
"אני לא פוחדת כי אני מנתניה", ענתה, והוסיפה שהבנות הכי אמיצות והכי יפות גרות בנתניה. "תבוא ותראה", חייכה.
ואני אמרתי לה ש"לפי חוות דעתי, לכל בחורה בארץ צריך להיות עולה חדש משלה, משהו שלא מחייב בכלום ואף מסוגל לעזור בחיים בגלל עניין המסים הרצחניים לגבי כל דבר, וגם בגלל עזרה במגורים, ועוד זכייה בחינוך אירופאי במערכת היחסים האישיים", עניתי בעברית של עולה חדש בודד עם חתול.
חרצתי לשון
בהערת אגב אציין כי ייתכן שהעברית העילגת שלי הייתה קשורה לפילוסופיה שפיתחתי בתקופה שבה למדנו את שפת הציונות באולפן קליטה בחיפה. "אין מחברות – אין שגיאות", גרסה אז גישתי.
חילופי תרבות
טסנו ירושלימה. "אני אלמד אותך עברית צחה", הבטיחה לי יעל. אמרתי לה שאני מצידי מוכן ללמד אותה פולנית, אם רק תרצה, ועוד להזמין אותה לבית האמנים הירושלמי או לקפה טעמון, שם היא תכיר כל מיני טיפוסים מכל רוחב הקשת, מ'הפנתרים השחורים' הצעקניים ועד מרצים באוניברסיטה כמו אריה זקס, ואפילו את המשורר יהודה עמיחי.
"המשרד הצבאי שלי עומד כמה בתים מטעמון", ענתה יעל, וכאשר הגענו לאוניברסיטה העברית היא ביקשה שארשום את מספר הטלפון שלה, משהו מוזר בן ארבע ספרות בלבד.
הבטחתי להתקשר למחרת בבוקר. היא לקחה את חפציה והלכה לכיוון שער הכניסה, מסובבת אליי את ראשה כמה פעמים, ובכל פעם ראתה אותי מנופף אליה לשלום.
במחילה ממך
בבית נפלתי על הברכיים לאות סליחה מאשתי, ששמעה את סיפורי בחמיצות מסוימת.
"אנחנו יכולים לארח את ז'יל, וגם ייתכן שלא יהיו לנו יותר בעיות עם מילואים קשים", שטחתי בפניה את תקוותי.
רווק עם חתול, עלאק
למחרת בבוקר. בניין הטלוויזיה. אני מתקשר ליעל.
"יעל?", ענה לי הקול המתוק שהכרתי, "אין פה אשה כזו", נטרקה השפופרת. ניסיתי שוב, אך קולה של יעל הודיע לי אותו הדבר.
לא הבנתי מה קורה וסיפרתי את כל הפרשה לחברי לחדר, הבמאי אדיר זיק. שנינו היינו שייכים למעטים בתחנת רוממה שהתגייסו למלחמה ולא חיפשו מקלט אצל דובר צה"ל.
"למה היא לא רוצה לדבר איתי ולהמשיך את ההיכרות בינינו?", שאלתי את זיק.
"מטומטם כמוך!", התפקע חברי הבמאי מצחוק. "הרי הקצינה שלך יעל לקחה איתה למעונות הסטודנטים את התיק של החייל אטלר, וכל השקרים שלך נחשפו במערומיהם. הגיל האמיתי שלך, המצב המשפחתי, הכול. חכה חכה עכשיו למילואים החדשים שהיא תסדר לך כעונש. במקומך, הייתי מתחיל להתפלל".
31 ימי גיהנום
אדיר זיק צדק, והנה מה שקרה. כבר במילואים החדשים קיבלתי צו לגשר אלנבי. שמונה שעות ביום הייתי עסוק בחיפוש על גופם ובבגדיהם של ערבים, גברים ונשים, ובלילות לנתי בצריף של נוחרים כבדים, עם אלטרנטיבה לישון תחת כיפת השמיים כבשר טרף ליתושים אלימים בגודל של ציפור.
עברתי את זה. וכאשר ישבתי עם חברים על הברזלים שמול קפה טעמון עם בירה בידינו, ראיתי את יעל שלי עוברת במדרכה עם קבוצת קצינים. היא סובבה את ראשה בזלזול למשמע ה"שלום" שלי, ולא ענתה גם כאשר צעקתי אחריה – "יעל, תודה תודה על אלנבי, אני עדיין מת עלייך!"
המושב הימני שמור: אחרי התקרית עם יעל, המסופרת בגוף מדור זה, הימים של הקשיש המורשה נמשכו כתיקונים, ועשרות או מאות אורחים הוזמנו לשבת במכוניותיו של האיש על מושב הנווט. מקס ובר הצעיר הוא האורח הנוכחי, הנהנה במיוחד להשקיף מהמושב הימני על נוף הגולה, אשר זז במהירות שעושה כבוד לאלפא רומיאו GTV המריחה את גיל 30. אלא שלצורך הנסיעה באלפא, מקס מבית ובר (שאינו יודע שהוא כלב) לובש, אחרי מו"מ וכפייה, שלייקס בטיחות לכלבים מתוצרת ספארקו
טיפ טיפה
גנבי רכב מקצוענים למדו לנכס לרשותם תוך שתיים-שלוש דקות כל מכונית חונה באמצעות פריט אלקטרוני הנמכר במרשתת תמורת 50 דולר. די לחבר את החפיץ (גדג'ט) הקנוי לשקע ה-OBD ברכב, המיועד במקור למחשב הדיאגנוסטי במוסך, כדי שהאימובילייזר המשוכלל, האמור לשמור על הרכוש היקר שלנו, ירים ידיים.
לפי 'טיפ טיפה' שלפניכם, קיימות (בדוּק על ב-מ-וו Z3M) שתי דרכי הגנה שעשויות לסכל לגמרי את זממו של הגנב. הפטנט הפשוט ביותר לביצוע של כל חשמלאי חובב הוא לשנות את מקום החיבורים בתוך שקע ה-OBD, כך שהחפיץ שרכש הגנב באינטרנט יתגלה לו כחסר תועלת.
הדרך השנייה היא לשנות את המיקום המקורי של שקע ה-OBD, להסתיר אותו היטב, ובמקומו להרכיב תחת מכסה המנוע שקע OBD אחר, מת לגמרי כי הוא אינו מחובר לדבר.
שואלים את אדוארד
אופיר קלינגר: הוריי מעוניינים לרכוש רכב חדש והיינו שמחים לשמוע את הצעתך לפני הרכישה, אז קצת רקע. אנו משפחה בת שבעה נפשות וכרגע אנחנו ארבעה נהגים. אנחנו אוהבים לקנות רכב כדי להחזיק בו לזמן ארוך, שבע-שמונה שנים לפחות. כרגע יש ברשותנו מאזדה MPV בת 15 וטויוטה קורולה רובוטית צעירה.
ההורים שלי מעוניינים לרכוש ג'יפ משפחתי, אחד שיהיה מרווח ואמין ויספק חוויית נהיגה טובה. כמו כן, אנחנו רוצים לרכוש רכב חדש, ישירות מהיבואן ולא יד שנייה, ומתלבטים בין שלושה דגמים: מיצובישי אאוטלנדר, טויוטה RAV4 וניסאן קשקאי. נשמח אם תוכל לייעץ לנו מהו הרכב הכי טוב לדעתך או להציע לנו רכב אחר.
אגב, למדתי רבות מהמדור שלך על תחזוקת רכב ונהיגה, אבל לא פחות מכך על השואה.
תשובה: במקומכם, משלוש המועמדות הייתי בוחר בטויוטה RAV4, כי מיצובישי אאוטלנדר היא בסך הכול קריקטורה של MPV שיש לכם כבר, ואילו ניסאן קשקאי לא שונה בהרבה מטויוטה קורולה, למעט חזותה.
שושי, ירושלים: יש לנו טויוטה קורולה בת שלוש שנים כמעט (תכף נגמרת האחריות…), רכשנו אותה לפני כחודשיים ואנחנו מאושרים ממנה.
שמתי לב שבנסיעות של 100 קמ"ש ומעלה, בעת שלוחצים על דוושת הגז, נשמע רעש שהוא מעין צעקה או נהמה בקול דק וגבוה (נדמה לי שמהמנוע). הצעקה נעלמת בעת שמפסיקים ללחוץ על הגז והאוטו מאט אל מתחת ל-100 קמ"ש. אציין כי ניתן להבחין בכך בלילה בעיקר, כשהנסיעה שקטה יחסית. בעלי אינו מבחין בכך ולא שומע את הרעש הנ"ל. גם הבוחן במוסך טויוטה מורשה, אשר יצא עם הרכב לנסיעת מבחן, לא שמע כלום. האם אני מדמיינת? האם קיימת תופעה כזו? אם כן, מהו מקור הרעש שאני שומעת? האם זו בעיה שיש לתקנה? אם כן, כיצד?
תשובה: יש לי דוקטורט בשריקות מוזרות אלה, כך שקרוב לוודאי שתשובתי תשתיק את הרעש, שלפי התיאור את רחוקה מלדמיין אותו. הוא חי וקיים, אלא שהמקור שלו אינו המנוע.
גם בב-מ-וו Z3M קופה שלי גיליתי צליל דומה לזה שאת מתארת, אלא שבבווארית הוא מתחיל לנהום במהירות גבוהה כפליים מזו שבקורולה. מקור הנהימה: רווח זעיר בין שמשת הדלת ובין הגומייה. במהירויות גבוהות חודר אוויר לחלל הרכב דרך פתח זה ו'צועק'. בקורולה שלכם עשויה הצעקה לבקוע מרווח זה או מרווח אחר, בין הדלת והמשקוף.
קל לבדוק זאת: נשב בתוך הרכב בדלתות סגורות ובשמשות מוגפות, ומישהו מבחוץ ידביק נייר דבק (מסקינג טייפ) סביב הדלת. או אז ניסע כדי לבצע מבחן אטימוּת. אם יתגלה שזהו אכן מקור הרעש, ניתן לכוון את השמשה או את הדלת. לעתים די במריחת גליצרין על הגומיות.
ליאור: אנו משפחה בת שישה נפשות, ומעוניינים ברכישה של רכב חדש בעל שבעה מקומות. יש לנו תקציב של 200 אלף שקלים. מתוך כלי הרכב בקטגוריה אנו מתלבטים בין פורד גלקסי ובין סיאט אלהמברה (מיניוואן חדש שהגיע לארץ רק השנה).
על פניו, הסיאט נראית כבעלת צריכת דלק טובה יותר ומאובזרת יותר מהפורד, אך אנו קצת חוששים בהיבט של האמינות שלה ביחס לפורד. שמנו לב כי לאיביזה רק שנתיים אחריות, בעוד לפורד יש שלוש שנות אחריות (עם מגבלה של 100 אלף ק"מ). נשמח לשמוע את דעתך בנושא.
תשובה: בגלגול הקודם של אלהמברה, שהחל ב-1995, היא הייתה האחות התאומה של פורד גלקסי ושל פולקסוואגן שארן. אלהמברה הנוכחית, מספר שתיים, הפציעה ב-2010 ובמופעה החדש היא התגרשה מגלקסי ונשארה אחותה המאושרת של פולקסוואגן שארן בלבד.
סיאט אלהמברה 2 (מחודשת לתלפיות). שבעה מושבים נוחים, ונשאר די מקום למטען. פתרון טוב לרוכש שאינו פוחד ממנועי בנזין TSI ומפילטר חלקיקים שנוטה להיסתם (במנועי הדיזל)
ירחוני רכב אירופיים משבחים את אלהמברה הנוכחית בגלל מנועי הפולקסוואגן החדשניים שהורכבו בה: 1.4 TSI בהספק של 150 כ"ס, 2.0 TSI בהספק של 197 כ"ס, 2.0 TDI (דיזל) בהספק של 140 כ"ס, ו-2.0 TDI (דיזל) בהספק של 170 כ"ס.
לדעתי, מנועים אלה של מכונית מעניינת זו הם דווקא עקב האכילס של אלהמברה. זאת, בגלל בעיות בשרשרת הטיימינג בשני מנועי הבנזין, ובגלל פילטר החלקיקים בשני הדיזלים, האוהב להיסתם בנסיעות עירוניות.
בקיצור, החשש שלך בסוגיית האמינות של אלהמברה מבוסס – אין בררה אלא ללכת על גלקסי.
בשני שיאים בינלאומיים אוחזת הצרפתייה האריסטוקרטית אלפין A-110. ראשית, היא הייתה ונותרה היצירה הכי מעניינת של רנו. ושנית: היא הייתה שלי במשך זמן קצר, בלתי נשכח
לא הייתי חוזר לפרשת רנו אלפין, אפיזודה קצרה בחיי המוטוריים וגם מביכה למדי, לולא הזדמנה לידיי עילה אקטואלית המצדיקה את התנעתם של זיכרונות אלו: הפתעה שהכין היצרן מBilancour-, כלומר רנו.
הצרפתים, שאיבדו את מעמדם לטובת הגרמנים, ועוד מודאגים מהמשך ההתקפורת מצד היפנים, הקוריאנים ובקרוב גם הסינים, מנסים כעת לגרוף שוב את תשומת הלב העולמית שלפני כ-45 שנה זכתה בה רנו אלפין A-110 ברלינטה. לצורך כך הם רקחו יצור יומרני ומוזר בשם אלפין, המתבסס על הגנים של GTR שהגתה השותפה של רנו, ניסאן.
ואולם, זולת הצבע בְּלוּ-פראנס והשם – דבר באלפין אינו ממשיך את המסורת העיצובית והטכנולוגית של רנו אלפין ההיסטורית, בעלת הקווים הצנועים והבלתי נשכחים ומנוע ממוקם מאחור. הייתה לי הזכות להכיר אלפין זו מקרוב, וכעת יש לי הזכות לספר עליה מרחוק.
הנה הסיפור, הטבול בנוסטלגיה, בחוסר שינה, בזיעה ובדמעות.
שניים אוחזין בתַלְהִיט
"אם תרצה, אנחנו נגדל אותה חצי-חצי!", הפתיע אותי יאנֶק.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי. וחברי הסביר לי שהיה לו די כסף כדי לקנות את מכונית חלומותיו אלפין A-110, אך כדי לשחרר אותה מהמכס חסר לו כעת סכום באותו גובה כמעט שהוא שילם ליצרן הצרפתי. "כל רגע שהיא חונה אצלם רק מוסיף אחוזים לסכום השחרור", אמר יאנק, לחוץ למדי.
נסענו למכס לפגוש אותה, ועד מהרה עמדנו על יד הגברת, המשוחה כולה כחול בְּלוּ-פראנס ועונה לשם רנו אלפין A-110 ברלינטה. יופייה היה מפיל לברכיים. אף מכונית שפגשתי קודם לכן, וכמעט אף מכונית שפגשתי אחר כך, לא עשו עליי רושם כה מטיח. הגה ספורטיבי; שעונים הניצבים מולי אשר מחוגם תלוי כלפי מטה, ובלחיצה על הגז הוא ניעור בעזוז ומשלים חצי קשת נלהבת; מושבים דמויי עור; ממש תַלְהִיט! חשתי שדבר כזה מגיע לי אחרי הילדוּת הקשה (והתבגרות קשה עוד יותר, בגלל הנשים בעיקר).
יש כאלה שהלב מתחיל לפעום אצלם בקצב של ביג-בנד, אחרים מזיעים ויש שידיהם רועדות. עליי נחת כל הרפרטואר, מה שהבהיר לי שאין מנוס אלא להיענות להצעתו של יאנק בחיוב.
קרובה לי עד הקרביים
יאנק ידע היטב למי הוא מציע בעלות משותפת על אלפין. הרי רנו זו לא הייתה זרה לי. עקבתי אחר כל הדיווחים עליה מעולם הראלי, וגם ידעתי על-פה כל רכיב טכני שלה, עד הבורג האחרון, משום שהיא הייתה מבוססת על רנו R8 גורדיני שלי.
יתרה מכך: הספרות המקצועית שקיבלתי יחד עם גורדיני כללה את רשימת השינויים הטכניים המאושרים על ידי FIA – רשימה שבחצייה, ואף יותר, דיברה גם על גרסת האלפין A-110, כולל תצלומים ושרטוטים טכניים.
חצי מכונית, חצי שלום בית
בדיוק היה לי קצת כסף, שייעדנו לקנייה של דירת גג צנועה בעיר העתיקה בוורשה. "אין לך מושג", המשיך יאנק לשכנע אותי, "איזה רושם עושה האלפין הזו על בנות". ואני חשבתי רק איזה רושם תעשה מכונית זו על אשתי, ואם הרושם הזה יהיה גדול דיו כדי שהיא תסכים להמשיך לגור בדירה שכורה.
אך התלבטותי לא הספיקה להתקרר מאש הדילמה, וכבר הפכתי לבעליה של חצי אלפין.
אשר יגורתי, בא מהר. האווירה בבית הייתה מתוחה במקצת. לוּ הייתי זורק מזלג באוויר במהלך ארוחת הערב, הוא היה נותר תלוי מעל השולחן. "נכון שהסכמתי", טענה אשתי, "שבמקום מקרר וטלוויזיה יהיו לנו תיבות הילוכים בכל פינה, ערמות בולמים וקפיצים, צמיגים וקופסאות פח עם שמנים. אבל עכשיו הגזמת!"
בניסיון להציל את השלום בית, לקחתי את רעייתי הכועסת לטיול באלפין. נסענו לאט, כי יאנק ביקש שלא אעבור את ה-3,000 סל"ד במשך 5,000 הקילומטרים הראשונים, אבל גם כך כבשה אלפין את לבה של אשתי. "לא ידעתי שמכונית יכולה להיות כזה תכשיט", התפעלה, והפסיקה עם הרטינות והדקירות.
נשאר רק תצלום, וזה מעט. מעט מאוד: תצלומיה של אלפין ברלינטה A-110 מזכירים לי את פרשת חצי-חצי, אשר במו ידיי פתחתי לה את הדלת. בצילום השלישי נראית אלפין עם רנו R8 גורדיני. שתיהן נהנו מאותם מנועים בעלי שני מאיידי סולקס כפולים ומאותם מתלים. בגדתי ב-R8 עם אלפין במשך יום אחד ועוד קצת. R8 סלחה לי והייתה איתנו עד סוף ישיבתנו בפולין, עד שברחנו ארצה מגל האנטישמיות ב-1968
יום צוהל יום צועק
למחרת בערב החזרתי את אלפין ליאנק. היא לא הייתה גסת רוח כמו גורדיני שלי אלא אריסטוקרטית בכל תנועה, אף כי לשתיהן היו אותו כוח, אותו הגה ואותם מעצורים בדיוק. רק שאלפין שקלה פחות.
הבנתי מיד לנפשה של אלפין והיא חשה בכך והסכימה שאנהג בה. לכן התקשיתי מאוד להיפרד ממנה ולמסור אותה לשותפי. ההסכם בינינו היה שננהג בה לסירוגין – יום אני, יום הוא. ואם מתחשק לנו אחרת, אז יומיים-שלושה אני ויומיים-שלושה הוא. הסכמתי לסידור, והתחרטתי מיד. "אני מעדיף בינתיים להתחלף מדי יום", סייגתי את חוזה האבהות המקורי, כי הרגשתי שלהישאר בבית בלי אלפין למעלה מיום אחד יגרום לי מועקה.
סיכמנו גם שבאליפות המדינה בראלי ניסע יחד: במקטע אחד הוא ינהג ואני אהיה נווט, ובמקטע הבא נתחלף.
תרפיית לוגיקה
כך הגיע היום שלמחרת, יום בלי אלפין. לא הייתי מסוגל לעשות דבר. הסתובבתי בין ארבע הקירות מעוצבן, כמו בעל שאשתו הלכה לפגישה עם גבר אחר. הזמר הרוסי אלכסנדר וֶרְטִינְסְקִי ידע לשיר מזעזע על מצבים קשים אלה,
וכאשר נותרתי בלי אלפין, ההקלטות של ורטינסקי החלו לרוץ פתאום בזיכרוני.
מה אתה כזה עצבני? שאלתי את עצמי, הרי ידעת מראש שיהיה לך רק 0.5 מהאוטו. אך תרפיית הלוגיקה לא הועילה. המשכתי לענות את עצמי ולדמיין שיאנק נסע להשוויץ לחבר'ה, אולי שתוי אולי לא, אבל בטוח עם סיגריה, וגם חבריו יעשנו ויסריחו את החלל הפנימי של אלפין, שהניחוח היחידי בה עד עתה הוא הניחוח העדין של ריפוד המושבים.
האם יאנק זוכר שגם המעצורים זקוקים להרצה ואסור להשתמש בהם בגסות?
יום חופשי, לב כבול
קצת לפני חצות נשמעה צפצפה על יד ביתי. ירדתי לרחוב. אלפין באמת הייתה מסריחה כולה מסיגריות. "היא פותחת 180 קמ"ש בקלות!", התגאה יאנק, עצר מונית ונסע.
התיישבתי מאחורי ההגה כדי להחנות אותה בחצר, וגיליתי שנעלם כל הדלק שקניתי אתמול. החלטתי לא להמר ולנסות לנסוע על אדי הדלק, אלא לצעוד לתחנה עם ג'ריקן. איך הוא נסע 180 מבלי לעבור את ה-3,000 סל"ד? תהיתי. הרי בהילוך החמישי הקצר של אלפין, המהירות ב-3,000 סל"ד היא בקושי 100 קמ"ש!
כשהבנתי את התשובה, נחרדתי.
גט במהירות הג'ט
בבוקר התקשרתי ליאנק. "יש לי חדשות בשבילך", הודעתי לו, קצת בסיפוק וקצת בעצב. "מצאתי בשבילך שותף חדש במקומי (וכאן נקבתי בשמו של חבר משותף). הוא כבר החזיר לי את הכסף, ואיתו אתה תלך למשרד הרישוי לרשום את אלפין על שמכם. אני מחוץ לעניין. מה לעשות, שותפוּת זה לא עסק מתאים לי".
"חבל", התאכזב יאנק, "ממש חבל. בחרתי בך כי אין לך הרבה זמן לנסוע באוטו, ואין לך ילדים שיתיישבו על המושב האחורי ויקיאו. אתה שותף ממש מושלם. חבל".
"בכל אופן", אמרתי, "תודה לך על רגעי הכיף עם באנקה (כך כינינו את אלפין). היא תישאר בלבי כפצע, כמו ביאטריצ'ה".
"מי זאת ביאטריצ'ה?", תמה יאנק.
"אחת שוורטינסקי שר עליה", עניתי וטרקתי את השפופרת.
אינני יודע כיצד הסתדרו ביניהם שני בעליה של אלפין זו, משום שהייתה זו שנת 1968 המפורסמת, שבה עזבנו את דירת הגג הקטנה בעיר העתיקה, שקנינו במקום חצי האלפין, ועלינו ארצה.
משולש דוקרני
כעבור 25 שנה בערך, כאשר טיילתי בוורשה בשנות ה-90 במסגרת חיפוש שורשים, שאלתי חברים מה קרה עם אלפין, ומישהו סיפר לי שיאנק והשותף החדש שמצאתי לו לא הסתדרו והיו ביניהם "בלי סוף מתחים וסכסוכים סביב האוטו". אחד מהם, כך סופר לי, היה אמור לקנות מהשני את החצי שלו אבל לא היה לו כסף, אז שניהם מכרו את אלפין למישהו מחוץ למועדון האוטומובילים הפולני. מאז, לא נודעו עקבותיה.
רנו אלפין החדשה. משהו בה נראה מזויף, לא מקורי. האם זה כל מה שהמעצב מסוגל להציע אחרי 40 השנה שעברו מתקופת אלפין האמיתית? אגב, אין זו הפעם הראשונה שרנו מנסה לשחזר את הפלא הזה של אלפין ברלינטה. גם ב-1995 היא חיפשה את מזלה, בדגם A610, שלא התקבל בברכה
*
טיפ טיפה
בעבר, נהגים שניסו לשמור על הגלגלים היו קונים סט של ארבעה בורגי אבטחה מיוחדים, אחד לכל חישוק. צורתם של ברגים אלה לא אפשרה לגנבים פוטנציאליים, שברשותם רק מפתח גלגלים סטנדרטי, לממש את זממם – משום שמפתח זה אינו שווה הרבה בלי מתאם הברגים הנמצא אצל בעלי הרכב.
כיום, יצרנים מובילים מציידים בפטנט הגנתי זה אפילו דגמים חדשים, גם כאלה שאין להם כלל גלגל רזרבי אלא רק ערכאות עזרה המאפשרות נסיעה אחרי פנצ'ר. והטיפ: מומלץ לשמור היטב את מתאם הברגים החכם, חפץ קטן בעל כישרון מטופח ללכת לאיבוד – משום שהוא מאפשר הסרת גלגל ברגע הצורך.
שואלים את אדוארד
פ' מירושלים בתגובה ל"לחיות בחשק ובכפייה": הצטערתי לשמוע על גורלה של ישיבת לובלין. זהו אחד האתרים הכי פופולריים שבני נוער פוקדים במסע בפולין. המשמעות של בניית מלון במקום הישיבה היא הרס אחת התחנות הכי חשובות בהיסטוריה היהודית בפולין במסגרת המסעות החינוכיים. ואם היא לא תשומר למען הדורות הבאים, אז למען מי.
צפרירה מלובני-שמוקלר בתגובה ל"לחיות בחשק ובכפייה": קראתי את מאמרך על ישיבת לובלין שהפכו אותה למלון יוקרתי. התרגשתי מאוד לקרוא את שכתבת ולא האמנתי שכך הם פני הדברים. יש לי נגיעה אישית למקום והייתי רוצה לשתף אותך.
אמי ז"ל נולדה ביאנוב-לובלסקי, עיירה לא רחוקה מלובלין, ואחיה הקטן דודיל (דוד) התקבל ללימודים בישיבה, או יותר נכון נבחר ללמוד בה בגלל היותו עילוי. אמי, שהייתה קשורה אליו מאוד, עלתה לארץ בשנת 1936 עם אחיה הגדול, ודודל נספה במחנה בלז'ץ.
אמי הייתה רדופת רגשי אשם כל חייה על שלא הצליחה להשיג לו סרטיפיקט ולהעלותו לארץ, היא תמיד הסתירה את רגשותיה, אולם פעם אחת, בהיותי נערה צעירה, היא ביקשה ממני לעזור באחת ממטלות הבית ואני, כמו כל נערה בגיל ההתבגרות, עניתי "עוד מעט", ופתאום, משום מקום כמו שאומרים, היא אמרה לי כמה משפטים ביידיש: "פארוואס טאָן איך האָבן צו לעבן איך געהאט צו זייַן באגראבן געווארן צוזאמען מיט דוד". הפירוש: מדוע אני צריכה לחיות, הייתי צריכה להיקבר יחד עם אחי…
אז הבנתי את גודל הצער, הגעגועים והאשמה הגדולה הרובצים עליה כל חייה.
ואז נדרתי נדר שבכל הזדמנות שתהיה לי אזכיר תמיד את דודי דוד אונגר הי"ד. ואכן, הדבר הסתייע בידי. ביולי 2012 יצאתי בראש משלחת של ארגון יוצאי פולטוסק בישראל לגילוי מצבה בפולטוסק. משם נסעתי ללובלין ושם, בכניסה לישיבה שהייתה עדיין בשיפוצים סופיים, נאמר לי שהמקום יהפוך לאכסניה לנוער יהודי שיבוא מכל העולם. שם עמדתי ודיברתי אל דודי דוד לפני כל חברי המשלחת שהתלוו אליי, וסיפרתי לו על אחותו חיה ז"ל שכל חייה לא שכחה אותו אף לרגע אחד. הבטחתי לו בשערי ישיבת לובלין, שהייתה צור מחצבתו, שלעולם לעולם שמו לא יישכח, לא רק אצלי אלא גם אצל כל בני משפחתי – ילדיי, נכדיי והדורות הבאים שלנו. ועכשיו הסיפור שלך על הפיכת הישיבה למלון יוקרתי… כאב לב אחד גדול!
ומסקרנות, חשוב לי לדעת: מי הם יהודי היודנראט בפולין? אני משערת, אבל איני רוצה לומר פן יאשימו אותי בהוצאת דיבה… אתה נותן לי רק הרבה חומר למחשבה, ולא היה מתאים מזה ביום כיפור. כי כבר למעלה משנה אני נלחמת בבקשה לעזרה להכין שלט בקרבת הרִינֶק של יאנוב-לובלסקי, שם גרו היהודים, וגם לחשוף את קבר האחים בפאתי בית הקברות הישן. אני מרגישה שאני נאבקת ונלחמת בכוחות גדולים ממני ואין מושיע, למרות ידיעותיי שבוורשה מסתובבות הרבה קרנות כספים למטרות אלו.
שתהיה לך ולמשפחתך (האם לכלול גם את המכוניות?) גמר חתימה טובה ושנה של בריאות ויצירתיות.
תשובה: להסבה של ישיבת לובלין למלון יש היבט נוסף, מביך למדי. הרי יהודי העולם, לרבות יהודי פולין שנרצחו בשואה, תרמו את כספם לבנייה של ישיבה, ולא כדי שהיודנראט הנוכחי של יהדות ורשה יפתח שם מלון.
יוסי: אני קורא בקביעות את השו"ת, וקיוויתי שאוכל גם אני להיוועץ בך. אני צריך רכב למשפחה של שש נפשות וחשבתי להגשים חלום ישן ולקנות ג'יפ של שבעה מקומות. הוא מיועד ביומיום לנסיעות עירוניות קצרות. התקציב הוא כ-65 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ? למה לשים לב?
תשובה: אם אתה מתכנן נסיעות עירוניות בהרכב משפחתי ועוד לטווחים קצרים, ולא טיולים בשטח, אז אל תלך על ג'יפ, ששותה דלק בלי הבחנה ואינו מפנק את הנוסעים. אני מציע לך לבדוק אופציות בנוסח רנו סניק בגרסה מוגדלת, או הונדה FR-V בעלת שישה מושבים בדומה למולטיפלה של פיאט, ואפילו רנו לוגאן סטיישן בעלת שבעה מקומות, החסכונית יחסית.
גיל חדש מבקש את עזרת הציבור:
בעל סיטרואן לבנה מחפש נהג אודי כהה לצורך בקשת סליחה
לפני 20 שנה, באפריל 1993, הייתי חניך בקורס מ"פים ברמת הגולן. באחד מימי האימונים נידרשתי להביא מפה שנשכחה בשטח.
ביקשתי משלומי שהיה חניך איתי בקורס להצטרף אליי, וביחד נסענו בסיטרואן GS הלבנה שלי, שנת יצור 78, גרוטאה עם קילומטראז' מכובד שהייתה בת הלוויה הנאמנה שלי באותם ימים, והרכב הראשון שלי כנהג חדש.
הגענו לשטח האימונים, והמפה המתינה לי על הטלק שאליו הייתה מוצמדת, בדיוק היכן שהשארתי אותה באותו הבוקר. חזרנו לאוטו ונסענו חזרה לכיוון גדוד 71, משייטים מערבה באיטיות על כביש 91. היה זה לילה שחור ללא ירח, והכביש היה חשוך לחלוטין למעט אורות הסיטרואן. אחרי כקילומטר של נסיעה רגועה אני רואה מולי פתאום אורות של רכב שנע לכיווננו ונוסע בנתיב שלי. שלומי, שישב לידי, אמר לי שאני נוסע בנתיב הלא נכון (כלומר – שאני נוסע בנתיב השמאלי במקום בימיני), אבל אני שהייתי מטושטש ובוורטיגו אמרתי לו בביטחון "זה הוא שנוסע בנתיב הלא נכון".
התנגשנו חזיתית, מצד אחד אודי 80 כהה וחדשה, ומצד שני אני ושלומי בסיטרואן GS 78 לבנה.
חלקיק שנייה ראשון, אני בודק את עצמי ומגלה שאני בחתיכה אחת ולא נפצעתי. אני מסתכל ימינה ורואה את שלומי מעט המום, אך חוץ מזה גם הוא יצא ללא פגע. יצאנו מהאוטו (או ממה שנשאר ממנו – הוא וגם האודי סיימו את חייהם באותו לילה נמהר והוכרזו כטוטאל לוסט), וניגשנו לסייע לנוסעי הרכב השני. מכיסא הנהג יצא אדם עם קביים (שהיו שם עוד לפני התאונה), ומיד החל להכות את שלומי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני הנהג, שהוא מוזמן להרביץ לי עוד מעט (ממש הגיע לי) אבל קודם נראה שכל הנוסעים ברכב אצלו בסדר.
מהאודי יצאו אישה זקנה (כבת 80), אישה בהריון, ועוד שלושה ילדים צעירים (כולם בלי יוצא מן הכלל לא חגורים).
אף אחד לא נפגע – לא מכה יבשה, לא חבורות, אפילו לא שריטה קטנה.
אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס צבאי ופינה את הסבתא שהייתה מעט מרוגשת לבית חולים. בבירור שעשיתי למחרת היא שוחררה לביתה וחשה בטוב.
היה זה נס משמיים, לא פחות. רישיוני נשלל לחודשיים, ולנהוג למדתי באמת רק אחרי התאונה הזו.
עברו מספר חודשים.
באחד מסופי השבוע (באותה עת אני מ"פ בפלוגה מבצעית ברמה"ג וכמעט לא רואה את הבית) אני מקבל לדירתי השכורה באבן גבירול שיחה לא מזוהה. על הקו נהג האודי, דרוזי (ככל הנראה) ששואל לשלומי, מדבר בפיוס על אותה תאונה ארורה ואז מזמין אותי לחאפלה אצלו בכפר לחגוג איתי את הנס שאף אחד לא נפגע.
לא יודע איך הוא מצא את הטלפון שלי בדירה, לא יודע כמה פעמים הוא ניסה להשיג אותי (כמעט לא הייתי בדירה, פלאפון לא היה לי), בשורה התחתונה – הוא הזמין בנדיבות שלא מן העולם הזה, ואני, פחדן חסר אופי, גמגמתי משהו על כך שאני עסוק באותו תאריך, והתחמקתי מן המפגש.
פחדתי להגיע לשם, פחדתי לעמוד מול המשפחה הרחבה, נהג חסר אחריות שכמעט הביא לחורבנם.
עברו עשרים שנה, ובמרוצת השנים סיפרתי את הסיפור הזה עשרות פעמים לחברים, קרובי משפחה ותלמידים, עשרים שנה בהן אני מספר גם על התאונה, אבל גם על איך יצאתי קטן ופחדן וחסר אופי, ואיך יום אחד אני אאזור אומץ ואתקשר לאותו נהג ואבקש ממנו מחילה על התנהגותי, על זה שלא באתי כשהוזמנתי לחאפלה.
השנה, הרבה בזכות תלמידי יב' ושרי, החלטתי להפוך את המילים למעשים.
המשימה הראשונה הייתה למצוא את מספר הרכב. ביקשתי מהוריי שיחפשו מסמך רשמי של הרכב, אך מכיוון שעברו 20 שנים מהרגע שהסטרואן הפכה לגיבוב מתכת חסר צורה, לא היו מסמכים בנמצא. לאבי היה רעיון מבריק לחפש את המספר בתמונות מתוך האלבומים הישנים של אז. אחרי חיפוש בתוך הררי התמונות נמצא המספר – 429674 (כן כן, 6 ספרות).
פניתי לסוכן הביטוח וביקשתי לבדוק אם יש בנמצא תיעוד על הרכב הנפגע. התשובה שניתנה לי הייתה די צפויה – כל המסמכים והמידע מושמדים שבע שנים אחרי התאונה. אחרי עשרים שנה אפילו בגנזך אין זכר לתאונה.
לא התייאשתי. ניגשתי למשטרת התנועה במודיעין. האיש שם היה אדיב מאוד, ולשמע הסיפור התגייס לסייע לי במציאת פרטי הנהג הנפגע. אחרי כמה דקות של חיפושים במחשב נמצא מספר התאונה – 123711994. הלב שלי דפק, ואני כבר דמיינתי את הטלפון שאני עושה לאותו נהג (שהיום הוא בטח כבן 50), ואיך אנחנו נפגשים אצלו בכפר ואיך אני בא עם פרחים ומשהו שכתבתי ו…
הנגד חזר אליי ואמר שהרישומים על התאונה נמחקו לפני מספר חודשים באופן סופי מהמסוף של המחשב המשטרתי. לא מחזיקים את זה כל כך הרבה שנים, הוא אמר, פלא שזה נשאר ממש עד לא מזמן.
שבוע לפני יום כיפור, ואני מחפש את הכפרה שלי.
יש אדם, דרוזי ככל הנראה, שגר בכפר בצפון. לפני 20 שנה הוא נהג באודי כהה בכביש 91 מזרחה בשעת לילה מוקדמת. הוא היה אז כבן 30, באוטו איתו היו אשתו (בהריון), אמא שלו (או שלה) ושלושת ילדיהם. הוא התנגש בסטרואן GS לבנה מודל 78, והנהג בסטרואן (זה אני) היה האשם בתאונה.
אני רוצה לבקש סליחה מאותו איש אציל, ומאמין שגם אם הגנזכים כבר שכחו, הוא בוודאי יזכור ואולי יהיה בליבו לסלוח לי.
אני פונה לעזרת הציבור, אנא עזרו לי להשלים את המשימה ולבקש סליחה.
כי לפעמים גם עשרים שנה אחרי זה לא מאוחר מידי.
מכונית הנפש 