מהסרט האוטוביוגרפי על אסי דיין, בכייני ככל שהוא, לומדים דרך שלושת פרקיו כמה נמוך אפשר לרדת אם איננו מוסרים את לבנו למכשיר תנועה
היה זה בתחילת שנות ה-70. נעמי (ההיא מהפלמ"ח) קפלנסקי, מפיקה בכירה בתחנת הטלוויזיה הממלכתית, גייסה אותי, במאי העובד אף הוא ברוממה, כדי לביים כתבה על חפירה ארכיאולוגית. "עשיתי תחקיר רציני על הנושא הזה. דבר כזה עוד לא ביימת", הבטיחה לי גברת קפלנסקי בעיניים בוערות. "לא כל אחד מקבל זכות לצלם דברים כאלה", הוסיפה בנדיבות בסוקרה את העולה הפולני החדש בר-המזל.
למחרת בבוקר נכנסנו לרכב – מפיקה זו, אני הבמאי, הצלם מיכה פן ואיש קול בשם איציק. לפי התקן של תחנת רוממה היינו חייבים לקחת איתנו גם תאורן, אך קפלנסקי, לטובת נסיעה נוחה יותר, ויתרה עליו לאחר התייעצות עם הצלם. לי לא היה אכפת.
כל הכבוד למשה
נסענו לכיוון הר חברון והמשכנו בשבילי עפר, עד שהגענו לאיזה שטח בין הגבעות שחלק ממנו, משהו כמו 50 מטרים מרובעים, אובטח בידי כיתת חיילים וגודר בסרטי פלסטיק. כמה דמויות בלבוש אזרחי, גברים ונשים, הסתובבו שם בארשת מתוחה. הם עקבו בקפדנות אחר הפועלים הערבים, שחפרו בור רבוע באדמה ועבדו בתוכו בחצי גוף מוסתר.
"חבל שלא הבאנו תאורן", רטן מיכה הצלם, ונעמי ("אנחנו מהפלמ"ח") הציגה אותי בפני איזה פרופסור לארכיאולוגיה. "גם הוא מהפלמ"ח, תכירו בבקשה", הציעה. הפרופסור הסביר בהתרגשות שפותחים כאן איזה קבר עתיק שעל דבר קיומו הלשינו המקומיים. "טמון כאן מישהו עשיר, כך שבתוך ארון המתים שלו אנו מצפים לגלות חפצי ערך כמו תכשיטים, כלי פולחן, כדים ואולי מטבעות. ממש כל הכבוד לנדיבות של משה דיין, שהסכים שתכולת הקבר תועבר לאגף העתיקות במוזיאון ישראל", הוסיף האיש.
"אמנם משה דיין היה ולא היה בפלמ"ח, אך הוא איש עקרונות אצילי", סיכמה המפיקה קפלנסקי, ובינתיים הכין הצלם מיכה את מסרטת האריפלקס 16 מ"מ והחל לצלם.
מתוך הבור החשוך החלו שלושת הפועלים הערבים להעלות ממצאים כלשהם, וארכיאולוגים צעירים, סטודנטים כנראה, היו מנקים אותם בעדינות מהחול ומהבוץ, בוחנים אותם מכל כיוון ורושמים את הערותיהם על נייר. דריכות השתררה בכל פעם שהפועלים הוציאו מהבור עוד דלי שחור עשוי פלסטיק רך ובתוכו פריטים מרובבים.
קבר צבאי סגור
החפירה לוותה באנחות התפעלות מצד הארכיאולוגים. הפרופסור (גם הוא מהפלמ"ח) הסביר משהו לקפלנסקי בהתלהבות עזה ובתנועות ידיים, ואיש הקול איציק הקליט את דבריו ברשמקול נאגרה הקשור בכבל סינכרוניזציה למסרטה של מיכה, לפי טקס הצילום הרגיל.
"צילמת את הממצאים מקרוב?", שאלתי את הצלם המוכשר. "זה משהו", ענה מיכה בחיוך. "דפקתי מאקרו-פוטו, כמו שביקשת. יצא מרשים".
מחזה החפירה נמשך עוד כחצי שעה, עד שהקצין העומד על ידינו פתח פתאום בריצה מטורפת לכיוון הקומנדקר הצבאי המצויד באנטנות גבוהות, ושמעתי אותו צועק משהו לשפופרת של מכשיר הקשר שהוא אחז בידו.
"קרה משהו?", שאלתי את קפלנסקי, אך לפני שהיא ענתה לי הקצין חזר אלינו, שוב בריצה, ודרש בעצבנות מכל הנוכחים לעזוב את המקום. "זה שטח צבאי סגור", הכריז, וחייליו הוציאו מיד מהבור את הפועלים הערבים והחלו לדחוף אותם ואותנו אל מחוץ לשטח המגודר. ראינו שהם חסמו בברזנטים ובניילונים שחורים את כל סביבת הקבר, כולל את קופסאות הקרטון שבהן הניח צוות הארכיאולוגים את השלל.
"החפירות נגמרו, עזבו את השטח בבקשה!", ביקש הקצין בתקיפות.
בלית ברירה ארזנו את ציוד הצילום, נכנסנו לרכב ונסענו ירושלימה בעקבות הארכיאולוגים, המאוכזבים מאיתנו בהרבה. "מר דיין שינה את עמדתו לגבי שיתוף הפעולה עם אגף העתיקות הממשלתי", לחשה לאוזני המפיקה נעמי קפלנסקי בנימה חשאית. "כנראה הקבר הזה עשיר מדי", הוסיפה. "מר דיין יבוא כדי לבדוק את זה בעצמו, ובינתיים הצבא ימשיך בחפירה".
באו אנשים מהמשרד
למחרת הגעתי לתחנה ושאלתי אם להתחיל לערוך את הכתבה, לפחות בחומרים שיש לנו עד שהצילומים הופסקו. "אין כתבה", בישרה לי המפיקה קפלנסקי, "כי אין חומר מצולם ואין הקלטות". אמרה והלכה.
לא הבנתי מה קרה, עד שקיבלתי הסבר מהצלם מיכה כשהתיישבנו שנינו במזנון לשתות את קפה הבוקר. "באו אנשים ממשרד הביטחון, ולבקשתם מסרתי להם את חומר הצילום", הסביר לי מיכה. "יצא שסתם נסענו".
תיקנתי אותו שאין נסיעות סתם. תמיד לומדים משהו. אם לא על הנוף, הסברתי, אז לפחות על חיינו.
שוד ושבר
שכיות החמדה היקרות ששדד חובב העתיקות המוסמך משה דיין לא הביאו לו מזל, לא בחייו הפרטיים ולא בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים, שמחקה את עתידו הפוליטי. לאחר מותו של דיין, אוסף העתיקות הנכבד שהוא צבר ושמר בביתו עבר כירושה (השווה מאות מיליוני דולרים, לפי בנו הזועם אסי) למישהי מחוץ למשפחה הקרובה, ונמכר בחו"ל.
שברולט קורבט הוכתרה כמובילה בטכנולוגיה, בעיצוב ובביצועים עוד בהופעתה הראשונה בניו-יורק, ב-17 בינואר 1953. אחרי שישים שנה, דגמיה החדשים עדיין מושכי חלומות. רגע לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, ערבי מבית-ג'אלה רצה למכור לי קורבט בת 15, אך ויתרתי על התענוג כי הנסיעה בה הזכירה לי נהיגה במשאית, ועוד פרצה המלחמה וגויסתי ונסעתי לחזית. כבר ארבעים שנה אני מצטער על העסקה שלא יצאה לפועל
גם הבן חופר ומסתיר
נזכרתי בטקס החפירה הנ"ל שמשה דיין הפקיע לעצמו, כאשר כמו טובים ורבים ראיתי גם אני בטלוויזיה את שלושת הפרקים המפחידים בטרילוגיה שהקדיש אסי דיין לאסי דיין. זוהי סדרה של סטריפטיז גברי המבוססת בחלקה על אירועי חיים אמיתיים ומזעזעים, אלא שזוהי גם סדרה שקרית, אגוצנטרית עד כאב שיניים ובכיינית ברובה.
יצירות כאלה נולדות וחיות את חייהן לפי קונספט מוכן מראש, חושפני מאוד כביכול ואכזרי כביכול, כך שהן לא משאירות מקום לטענות על מניפולציה או התחמקות. ואולם, עובדה היא כי פרקי אקשן דייניים רבים שלמדנו עליהם במדורי הרכילות לא מצאו התייחסות בסדרה.
ג'וניור בן 65
אני בכל אופן חיכיתי שאסי דיין יספר על אבא משה את האמת ורק את האמת, כמו למשל שגיבור עמנו לא איבד את עינו השמאלית בשדה הקרב, ככתוב בספרי ההיסטוריה, אלא איבד אותה בבית, כאשר כמו רוב הישראלים שתה תה מבלי להוציא את הכפית מהכוס.
במקום זאת, שמענו מבנו אסי, שחקן, במאי, סופר וגם יחצ"ן מתוסכל של עצמו, שאבא משה פטר את השירים הראשונים שהוא כתב כנער במילים "זה קשקוש". האם קביעה זו הסיטה את כל נתיב חייו של הבן, ושום חופן של אוסקרים ישראליים לא היה מסוגל לשנות דבר?
תיקון ללא גאולה
אגב, מהסדרה למדתי פרט מעניין: בחלוף השנים, כאשר אסי היה לאב בעצמו ובנו ניגש אליו עם השירים שלו ושאל לדעתו עליהם, ענה לו אבא-אסי למוּד העלבון הצורב: "זו גאונות, פשוט גאונות", ובכך דחף כנראה את בנו לנתיב של אכזבות.
אסי-ר במחזה שהוא כתב
סדרת הטלוויזיה על אסי כמו תובעת רחמים לגביו, כאילו הגיבור לא ביים בעצמו את המציאות הטרגית שלו; כאילו לא הוא הכין את עצמו לתפקיד גיבור במחזה של סמואל בקט 'סוף משחק' (Endgame). אך מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', מורן שריר, נפל בפח שטמן לו דיין, וקבע: "צפיתי באסי דיין במידה שווה של קנאה ורחמנות".
גלגלי הצלה
אין לי ספק שהחיים של אסי דיין היו נראים אחרת, לוּ במקום להסתפק באהבה עיוורת של עצמו, של החבר'ה ושל הכימיה שפגעה בו אנושות – הייתה מתקרבת ללבו איזו מכונית גזעית, אלפא או לנצ'יה, ומוטב שתיהן בו-זמנית.
זה לא רק לפי התזה שלי ש"אוטו נכון הוא, אחרי הכלב, החבר האמיתי היחיד שיש לבן אדם". מכונית נהדרת היא לא רק אביזר שימושי, אלא גם, במקרים מסוימים, גלגל הצלה נפשי: לוּ אסי דיין היה צריך לכוון מדי יום-יומיים את שני המאיידים הכפולים של אלפא רומיאו ג'וניור, או מחזיר לחיים איזו גרוטאה – לא היו לו די זמן או ניצוצות חשק לטפח תסכולים ולארח במוחו זוגות שפנים מאוהבים. הוא לא היה טובע במצולות נפשו ומחפש גאולה בכדורים פסיכיאטריים או אצל גברת זהרה concordas et (= והחברים לשתייה) בפאב זיגל.
כמה נמוך אפשר לרדת, אם איננו מוסרים את לבנו למכשיר תנועה!
נֵס הפח
פסיכולוג או פסיכיאטר אמיתיים צריכים להיות עשויים פח, להשמיע מוזיקה טובה מהאגזוז שלהם, ליהנות מהמנוע הנכון ולשבת על גלגלים, שניים לפחות אם לא ארבעה. לא ידעת את זה, אסי?
החיים לפי אלפא: בירושלים של אמצע שנות ה-70, כל מקומות החנייה למרגלות בית מס' 8 ברחוב בן-סרוק שברחביה היו תפוסים על ידי אוסף האלפות שלי. תמיד היו לי כמה אלפות GT בו-זמנית. בנוסף ל-GT 1.3 (כמו זו שבתצלום) גרו אצלנו GT 1.6 בשפע, לרבות מלכת הגזע GTA עשוית האלומיניום (לצערי, בלי המנוע המקורי, שני מצתים לצילינדר), ג'ולייטה ספיידר 1.6 הפתוחה, ואהובתי הנצחית – אלפא GTV 2000 ברטונה. כנראה, נפשי הפצועה עקב הגירוש מפולין דרשה טיפול שורש באמצעות מכשירי תנועה גזעיים, תרפיה שלא הסתיימה עד ימינו. סבורני שאסי דיין לא היה מוצא עצמו מתוסכל וזועם, אלא היה ממנף את כישרונותיו לקריירה בנוסח אלן דלון או ג'יימס דין, לוּ בזמנו אבא משה היה מצייד אותו באלפא אחת לפחות
טיפ טיפה
רוב המכוניות המצוידות בהנעה תואמת 4X4 (הגלגלים האחוריים נכנסים לפעולה כאשר הגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה) עובדות באמצעות דיפרנציאל Haldex, המחלק את כוח המנוע בין הצירים. כדי לשמור על חייו התקינים של הלדקס מומלץ להחליף בו שמן מדי 30 אלף ק"מ, בסוג הנקוב בספר הרכב.
פחות דאגה דורשת מערכת Torsen, הממלאת תפקיד דומה להלדקס ואף היא משרתת כלי רכב אסייתיים ואירופיים. טורסן, המשוכללת פחות מגרסאות ההלדקס החדשות, מסתפקת בתוספת שמן כאשר המפלס יורד, או בהחלפת שמן מדי 100 אלף ק"מ.
שואלים את אדוארד
יוסי: רכשתי לאחרונה טויוטה קורולה Runex משנת 2003 (קילומטרז' 163 אלף) ואני מאוד מרוצה. מכון הבדיקה ציין בטופס הבדיקה כי הרכב עבר פירוק של הקרטר וכנראה בוצע פלשינג. הבוחן הראה לי שעל פקק השמן יש בוצה והמליץ לבצע פלשינג כל שנה למניעת סתימה במעברי השמן (לדבריו, זו בעיה מוכרת במנועים של שנים אלו, אף שבמוסך המרכזי טענו שלא מוכרת להם בעיה סדרתית).
1. המוסכניק שלי ניקה את פקק השמן, הסביר לי שכרגע אין צורך לבצע פלשינג והמליץ לחכות לטיפול הבא, ואם תיווצר בוצה, אפשר לשים חומר של פלשינג. האם אתה ממליץ להשתמש בחומר זה בכל מקרה אחת לשנה, או רק במקרה שאראה שיש בוצה על פקק השמן? האם פעולה זו מועילה או יכולה להזיק? (כרגע השמן הוחלף והפקק נוקה ואין כלל סימני בוצה). כמו כן, כיצד ניתן למנוע את הבוצה?
2. ברכב זה היצרן ממליץ להשתמש בשמן סינתטי מלא – המוסכניק שלי המליץ על5W40 סינתטי מלא, בעוד שבספר הרכב ובמוסך המרכזי של טויוטה ממליצים להשתמש ב- 10W30(סינתטי מלא) SAE. על איזו צמיגות היית ממליץ? אודה לך אם תיתן לי המלצה לשמן ספציפי באיכות גבוהה למניעת בוצה עתידית.
תשובה: טויוטה '2003' שלך החלה למעשה את דרכה ב-2002. בתקופה ההיא שמנים סינתטיים טרם זכו בשימוש רחב בגלל חשדנות המוסכניקים, כך שסביר להניח שלמנוע שלך נמזג אז שמן מינרלי או חצי סינתטי (כלומר, מינרלי משופר). בהמשך, כאשר בטיפול כלשהו בטויוטה עברו כבר לשמן סינתטי מלא, כהנחיית היצרן – שמן זה 'גילח' את המעברים ואת יתר חלקיו הפנימיים של המנוע מהלכלוך שהצטבר עקב שימוש בשמנים פשוטים יותר.
ברגע שמחליפים שמן סינתטי משומש בסינתטי חדש, אין כל עילה לביצוע פלשינג, שיטת ניקוי שנויה במחלוקת. די להזכיר שבתהליך הפלשינג המנוע עובד 20 דקות ומעלה על שמן מהול בחומר ניקוי שאינו בריא למסבים.
נוסף על כך, העובדה שהקרטר עבר פירוק אינה בהכרח מצביעה על כך שהמנוע עבר פלשינג מכני. אפשר שהקרטר המקורי הוחלף משום שהוא נסדק בעלייה על אבן, מהמורת האטה או שפת מדרכה. גם סימני ה"בוצה" על הפקק מעידים בוודאות רק שהמגנט בפקק עובד כראוי.
בקיצור, במנועים כמו זה של טויוטה שלך אין הבדל משמעותי בין שימוש בשמן סינתטי 5W40 ובשמן סינתטי 10W30. חשוב יותר להקפיד שהשמן יוחלף מדי 15 אלף ק"מ, או לחלופין שנה. מכיוון שבארץ אין משווק שמן קסטרול המקורי (אלא רק חיקויים, לפחות לפי החשד שלי), אני ממליץ על Mobile 1 או על הסינתטי של XADO.
נתנאל דודסון: ברשותי הונדה סיוויק סדן "Made In U.S.A" מודל 1994. רכב פנטסטי בעל יכולות מדהימות שרכשתי מיד שנייה לפני כשלוש שנים. עד לאחרונה פעל המנוע ללא רבב: תאוצה מדהימה, אפס תקלות וצריכת דלק טובה.
בתקופה האחרונה צצו בעיות במערכת הקירור שטופלו כולן כהלכה, אולם התברר שאטם הראש התבלה ושמן עבר למערכת הקירור, כך שהיה צורך לפתוח את המנוע ולבצע החלפת אטם ויישור הראש בחריטה של 1 מ"מ.
ומאז, אין כוחו של המנוע במותניו. בעליות הרכב נוסע אמנם סביר, אך בלאות וללא תאוצה. למותר לציין כי בוצעו עדכון למחשב וכיוון שסתומים כנדרש. לעצתך משוועים. ההונדה ואנוכי.
תשובה: במקרה של הונדה שלך נדרשים חושים בלשיים. ראשית חוכמה, מחליפים את חוטי ההצתה. אם זה לא עוזר מיידית לפציינטית לחזור לנמריותה, נראה מן ההכרח לבדוק את יחס הדחיסה בכל ארבעת הצילינדרים. כיוון שהוסר מהראש בחריטה מילימטר אחד של אלומיניום, הקומפרסיה אמורה להיות גבוהה במקצת מזו המקורית – כך שהמנוע אמור היה להתחזק דווקא ולא להיחלש. אם בבדיקה יתגלה שיחס הדחיסה נמוך מהצפוי, יש להניח שחגורת הטיימינג הורכבה שלא כראוי, כלומר בדילוג של שן אחת. יש אפוא לבדוק בדייקנות אם שוררת התאמה בין סימני ההצתה שעל הבלוק ובין הסימנים שעל הראש.
אגב, נתקלתי באותה בעיה ממש של היחלשות המנוע בעקבות החלפת חגורת הטיימינג בהונדה האצ'בק 1.5. במקרה זה התגלה שהאשם היה בחגורה עצמה, שהייתה מתוצרת ירודה. בנוסף על כך, מסנן הדלק דרש החלפה.
יש שתי אוכלוסיות שמתרגזות כשהן רואות משהו יפה מדי או פיקחי מדי: צרי האופקים, והגורל
עוד במאה ה-18 הגו הגויים האירופים את הפתגם "אם לא עין הרע, אז שלשול", המתאר את מצבו של אנוכי טוב יותר מאשר "יום עסל יום בסל" מתוצרת המזרח התיכון. שפטו בעצמכם איזה בעל פדיחה אני:
במשך חודשים חיכיתי באטליז של החורף הפולני להחלטת המכון הממלכתי לאמנות קולנוע, ואפילו פרסמתי כאן שביום שני 4 בפברואר ייוודע סוף סוף גורל סִרטי 'שועל הכסף'. והנה, הגיע פברואר ועימו גם יום שני הנ"ל, וכבר בבוקר אני מקבל הודעה שסמנכ"ל המכון, מר יז'י בארט, אשר בקיא היטב בפרטי פרשת הסרט ולקח תחת חסותו את הטיפול בו, אינו מתפקד ואינו מסוגל לקבל החלטות כי הוא אושפז בבית חולים בעקבות שבץ מוחי.
ברגע זה חשבתי רק על גורלו של הסמנכ"ל בארט, כי כפי שכתבתי כבר, מצאנו שנינו שפה משותפת ותחביבים משותפים (או כלשון פרשת בבל: "שפה אחת ודברים אחדים"…). כך שאני מתפלל בכל לבי שהאיש הנפלא הזה שהכרתי במכון יחזור לעצמו. למרבה המזל, היה זה אירוע מוחי בדרגה קלה והאיש חזר לעצמו ואף למשרדו חיש-יומיים. אם זה היה אחרת, כפי שחששו עמיתיו במכון – לא היה מי שיפתח חזית נגד המפיק הרמאי, ו'שועל הכסף' היה נשאר יתום.
בכל אופן, בדיסק הקשיח צרובה כבר גרסת הבמאי של הסרט, ובעצם שתי גרסאות: עותק אחד באורך שעה וחצי בתרגום לעברית, לצורך הקרנות פרטיות בארץ, ועוד אחד בתרגום לפולנית.
יש פרידות זיגזג
החלטתי שלמרות תנאי השלג, אעשה לי לפני הטיסה הביתה לתל-אביב סיבוב פרידה אחרון בכל אחת משלוש בנותיי, כי לפי המסורת, רק נהיגה מסוגלת לרפא אותי ממצב רוח זיפת.
אלפא GTV הקשישה לא התניעה כי נשרף לה הסליל (קויל), השייך במקור להונדה אינטגרה R, שחיברתי לאיטלקייה כדי לחזק לה את ההצתה – תרגיל שעבד תחילה נהדר. עם הונדה CRX לא העזתי לדבר אפילו על טיול חורפי כי צמיגי הסליקס שלה מכוילים על קיץ. כך שבחירתי נפלה על הבווארית.
הוצאתי אותה מהמוסך שלה ומצאנו חתיכת שטח עם שכבת שלג דקה. לקח לי חצי שעה וחצי מכל דלק עד שנזכרתי איך לנסוע שמאלה עם גלגלים קדמיים המכוונים ימינה, בדריפט ארוך ופוטוגני – והבנתי את כל החכמים הטוענים שהדבר היחידי שאדם לא שוכח הוא רכיבה על אופניים.
ובעצם, גם אקסיומה זו אינה בהכרח נכונה. הנה דוגמה:
אקסיומה פריכה
אני הולך רגלית לחנות לקנות לי בירה. מולי מתקרבת אישה מבוגרת הרוכבת לה על אופניים. בשולי השביל חוגגת שכבת קרח. הג'נטלמן שבי מחייך, אומר לאישה "בוקר טוב" כפי שתושבי ציריך אומרים זה לזה "גרייציג", וזז ימינה ועוצר כדי לתת לרוכבת לעבור.
אבל היא תופסת פתאום היגוי יתר. הגלגל האחורי של אופניה נזרק, והאישה לא מבצעת קונטרה עם הכידון, וגם לא עוצרת, כהמלצת בית הספר 'מסלולים' לנהיגת חורף. היא שוברת כידון הפוך, ונופלת.
אני עוזר לה לקום והיא חוזרת לאוכף ללא פגע. "הרבה זמן לא רכבתי", היא מתנצלת. "ועוד טוענים שלרכוב על אופניים לא שוכחים", חייכה.
כעורה? לא היה כְּאוֹרָה!
סיפרתי כבר שהרומן שלי עם הבווארית, זה שנגמר לשנינו בחתונה קתולית, החל במשפט מסקרן שמצאתי בשבועון רכב לועזי. נכתב שם שקברניטי ב-מ-וו הורידו מפסי הייצור את Z3M קופה אחרי 2,080 עותקים בלבד משום שהם החליטו שהיא "מכוערת כמו פיאט מולטיפלה".
ודאי שקביעה זו חיממה את אנוכי, שלדעתו מולטיפלה של פיאט היא יצירה הגוברת ביופייה על כל מתחרותיה ממשפחת המיניוואנים. הרוגז גרם לי לחפש בגוגל כיצד נראית Z3M קופה זו שעל ראשה, כמו על ראשה של מולטיפלה, הונח כתר הקוצים של התואר "מכוערת". מי היא בכלל Z3M? מצאתי אותה, הבטתי בתצלומיה, קראתי על עקרונותיה הטכניים יוצאי הדופן (בנוסף ל-321 סוסיה), נדלקתי, הדפסתי את תמונתה, מסגרתי אותה ותליתי על הקיר.
"מה זה?", שאלה אותי ידידה שלי. "אחת שתהיה שלי", עניתי, ופתחתי בציד אחר Z3M, שנמשך ארבע שנים והתפרס על שתי יבשות (אירופה והאינטרנט).
וכעת, כאשר הבווארית היא חברת משק מן המניין, אני מביט בה ומצלם אותה מכל הכיוונים ועדיין לא מבין מדוע היא הושמצה כך על ידי יוצריה. דווקא בארץ קל להבין צרוּת-טעם שכזו, שהרי לא מעט קולגות שלי לא דאגו לטפח את טעמם בעזרת 'בצלאל', אינם מבינים באמנות, אינם מבזבזים את זמנם על ביקור באיזה מוזיאון או שניים, ולא תראה אותם בתערוכות ציור – אך זה לא מפריע להם לחרוץ בהבל-לשון מה יפה במכונית ומה דוחה בה, לדידם.
סאניונג רודיוס החדשה. ספגה בוז עוד לפני הופעתה בתערוכת ז'נבה הקרובה. "הקוריאנים שוב הנפיקו את המכונית המכוערת בעולם", כתבו עליה, אך מי שמעריך את האין-קלאוסטרופוביה שלה וריבוי מושביה, רק מושך בכתפיו
מזרחית, שמנה, חצופה
רשמתי את זה על שולי הידיעה שחברת טלקאר עומדת לשווק אצלנו את סאניונג רודיוס, המתאימה למשפחות בעלות חמישה ילדים ועוד קצת. גם רודיוס זו זכתה, בדגם הקודם שלה, לכינוי "מלכת המכוערות" – הן אצלנו והן במרחב הגויים, כלומר בעולם כולו. בפורום הלועזי של בעלי סאניונג רודיוס מצאתי אף וידוי של בעלים שלה המגלה כי הוא סידר לה שמשות כהות כדי לא להתבייש ברכבו הביתי הנוח והשימושי.
ויש מי שכתב שגם הדגם החדש של גברת רודיוס השמנה נותר מכוער, חרף מתיחת פנים בגופה, וכי החלק האחורי שלה, ששופץ, מרגיז עתה עוד יותר בשל יומרנותו. "זו חוצפה מצד סאניונג להציג את רודיוס בתערוכת ז'נבה הקרובה בתחילת מארס. מה הקוריאנים חושבים לעצמם?", שאלו האסתטיקנים.
רצח על רקע כבוד השעמום
גם Avantime של רנו הוקעה בזמנו כ"מכוערת". היא נולדה ב-2001 ונזרקה מפסי הייצור של רנו כבר ב-2003, אף שהייתה מכונית מעניינת ומהפכנית המקדימה בהרבה את זמנה. זוהי דוגמה נוספת לכך שהתואר 'מכשפה' (שאינו מוצדק במקרה של אוונטיים) המודבק למכונית מסוגל לרצוח אותה.
מרווחת, אך המנוע לא יגרום נחת
כאחד שנוכח עד כמה לא בצדק הוכפשו מולטיפלה, אוונטיים ו-Z3M וצבר בזכותן פקפוק בריא בפסיקות 'מה יפה ומה לא', וכמי שמתנגד לקריטריונים האסתטיים המקובלים בענף הרכב – למדתי לא להתייחס ביראת קודש להגדרות בנושא יופי. לכן, בחוכמה עושה לטעמי חברת טלקאר, שהחליטה לשווק אצלנו את 'המכוערת התורנית' בדמותה של סאניונג רודיוס. הרי אצלנו, אין תשובות רבות לשאלה שמטרידה משפחות מרובות ילדים: באיזה רכב אפשר לנסוע בנוחות ובבטיחות, ולא בתנאי צפיפות וקלאוסטרופוביה.
חבל רק ששיווקה של סאניונג רודיוס בארץ עומד להצטמצם לגרסת הדיזל 2.0 בלבד, ולא יאפשר להעלות ארצה את רודיוס המצוידת במנוע בנזין 3.2. הרי הדיזל המודרני, כמו זה שמותקן ברודיוס, אינו מיועד לנסיעות עירוניות איטיות. הסיבה: פילטר החלקיקים המסרטנים אינו מגיע בנסיעות אלו לטמפרטורת הניקוי העצמי ולכן מאיים להיסתם – על כל ההשלכות המפחידות שבכך, ובראשן מַעֲבָר לפעילות במוד חירום הדורש התערבות (יקרה) של מוסך, וההכרח לנקות את הפילטר ולהחליף את שמן המנוע שנמהל בסולר.
אמנם מנוע בנזין בנפח הנכון אינו חסכוני בנסיעות עירוניות, אך מחיר הדלק הופך שולי לנוכח האיום של משרד התחבורה כי בכוונתו לגבות חופן שקלים על כל קילומטר נסיעה, במטרה – כך לפחות הם מסבירים – "לגמור עם הפקקים בשעות העומס".
מאיצים בנו להתרושש
לנוכח הכוונה להעניש את האזרח כספית על כל קילומטר שהוא גומא, אפשר להבין את הסיבה האמיתית לכך שהשר ישראל כץ הבטיח להעלות סוף סוף את המהירות המותרת בכבישים המהירים ל-120 קמ"ש, מה שהמדבקות של מגזין 'טורבו' ז"ל שערכתי דרשו מהממשלה לפני 30 שנה כמעט.
חוששני שמאחורי החוכמה של העלאת המהירות המותרת ל-120 קמ"ש לא עומד רצון בטובת הנהג (קרי: הכרה בכך שמכוניות מתחילות לחיות ולהסב לנהג הנאה רק צפונה מ-100 קמ"ש, הפחתת הענישה וכו'), אלא פרמטר חדש לגמרי, שלא לקחנו בחשבון: עניין הרווח!
הרי אם הנהג עומד לשלם כופר בשקלים על כל קילומטר וקילומטר של נסיעתו, כפי שזוממת היוזמה שמבשלים משרדי התחבורה והאוצר – אזי העלאת המהירות המרבית המותרת עשויה להגביר את מספר הקילומטרים היקרים שמהם ייהנה המחוקק.
והרי לנו מלכודת דבש הקמ"ש.
מכוערות אנו ונאוות: רביעיית המכוערות-כביכול הנראית כאן – ב-מ-וו Z3M, רנו avantime, סאניונג רודיוס ופיאט מולטיפלה – היא רק קומץ מרשימת המוכפשות. מכוניות רבות הוקעו כמכוערות, החל באמריקניות משנות ה-50 ועד סיטרואן דה-שבו, שאוהדיה נזקקו לכברת-זמן כדי לגלות את יופייה. אלה המדביקים למכונית את הכינויים 'מכוערת' או 'יפה' אינם תמיד לוקחים בחשבון שעל צורת הרכב להתחשב בשיקולים רבים: ארכיטקטורה, אופנה, קהל יעד, בטיחות ומראה בעת תנועה – וזה רק על קצה המזלג
טיפ טיפה
ג'יפ גרנד צ'ירוקי:
* הסטרטר מפסיק לעבוד, המצבר דורש החלפה: הג'יפ זקוק לחשמל רב ודורש מצבר במצב אידיאלי, אפילו נפילות מתח זעירות גורמות לבעיות בחשמל הרכב
* מוכרחים להחליף את בולם מכסה המנוע: כאילו פרט של מה בכך, אך אם שוכחים חוטפים על הראש
* בעיות עם החיישנים, לחץ בצמיגים: אנשי הפורום ממליצים – אין חיישנים, אין בעיות!
* ריפוד עור מאכזב, הן במושבים והן בהגה: מתפרק כבר אחרי 70 אלף ק"מ. * משאבת מגבר הכוח מייללת
* נזילות מהמנוע: ככל שהג'יפ מבלה זמן רב יותר בשטח, כך הן יגיעו מהר יותר
כל אחת מהבעיות הנ"ל זכתה בפורום של בעלי גרנד צ'ירוקי להסבר מדוקדק מה עושים מבלי ללכת למוסך. זוהי רק דוגמה קטנה לאוצרות הידע שאפשר למצוא בפורומי רכב. יוצא מזה שכדאי להציץ בפורומים המוקדשים לדגם שברשותנו.
אמנם האינטרנט אינו תחליף למכונאי, כפי שהוא איננו תחליף לרופא, ובכל זאת, אם נאתר את העצה הנכונה נוכל לחסוך ממון רב. סביר מאוד שמישהו מאנשי הפורום נתקל בבעיה שלנו ויסביר לנו כיצד לטפל בה
שואלים את אדוארד
דורון: יש לי סיטרואן ברלינגו. לאחרונה הטורבו מפסיק לעבוד ב-3,000 סל"ד. אני נותן גז – ונשאר באותה כמות כוח. פעמיים הייתי במוסך. המוסכניק אמר שיש פיח וניקה או לא ניקה, אני כבר לא סומך עליו. האם אפשר לנסוע ככה לירושלים? מה עושים?
תשובה: מוטב להימנע מנסיעה לירושלים כדי לא לעייף בעליות את המנוע שנחלש. במקום מוסך רגיל, יש לגשת לסדנה לשיפוץ טורבינות.
שלום קולין, אפרת: ברשותי מיצובישי לאנסר 2008, אני היד השנייה. קניתי אותה ב-35 אלף ק"מ. לדעתי היד הראשונה השתולל איתה, אבל בסך הכול היא אמינה מאוד ואני מרוצה ממנה. המוסך שלי מתחזק אותה בשמן חצי סינתטי 40W10 מתוצרתAC Delco .
לטעמי, האוטו מרעיש יותר מהסביר, על אף שב-95% מהנסיעות אינני מעלה את הטורים מעבר ל-3,000. אני עומד לפני טיפול 90 אלף. אינני רוצה לחסוך בשמן ואני בדעתך שהחיסכון הטוב ביותר בהוצאות רכב זה לפנק אותו בשמן הטוב האפשרי. איזה סוג ואיזו תוצרת אתה ממליץ לי, והיכן ניתן לקנות זאת בירושלים במחיר סביר וללא זיופים?
תשובה: אם לאנסר שלך נסעה על שמן חצי סינתטי ולא על סינתטי, אז מותר להמשיך עם החצי סינתטי. אני ממליץ רק על שינוי הפירמה ל-40W10 של ליקוויד מולי (ML). שמן זה ניתן להשגה ברוב הרשתות.
לגבי הרעש, הוא עשוי להיגרם מעשרות סיבות ובהן מערכת ההצתה, השסתומים, תושבות מנוע קרועות וסעפת הפליטה. מומלץ להקשיב למנוע של לאנסר אחרת מאותו שנתון ולהשוות בין הצלילים.
חיים: אני מעוניין לרכוש סוזוקי סוויפט 1.3 ידנית מודל 1995, שהקילומטרז' שלה הוא 150 אלף. יד שנייה כמובן. מה דעתך?
תשובה: מכונית נחמדה, זריזה מאוד וחסכונית. אתה מחזיר אותי לתקופה שגם אני קניתי כזו ונהניתי. 150 אלף ק"מ זה לא הרבה לגבי המנוע שלה. אני, בכל אופן, החלפתי לה לא רק את חגורת הטיימינג, כמתבקש, אלא גם את בולמי הזעזועים העייפים (ב'מונרו') ואת דיסקיות המעצורים הקדמיים.
הלל, ירושלים: יש לי פולקסוואגן פסאט V5 שנת 2005 ושתי שאלות:
1. הייתי רוצה לדעת אצל מי אתה ממליץ להחליף שרשרת טיימינג בירושלים. רוב המוסכים שאני עושה אצלם טיפולים אמרו לי שלא מחליפים את השרשרת.
2. לפעמיים הרכב נכבה בפתאומיות תוך כדי נסיעה. שמתי לב שזה קורה רק כשמזג האוויר קר מאוד.
תשובה: 1. שרשרת טיימינג מחליפים רק כשהיא מרעישה. הרעש מעיד על כך שהיא התרופפה והתארכה כתוצאה מנסיעה על שמן במפלס נמוך, שמן ירוד או שמן שלא הוחלף במועד.
אם אתה חושד שהשרשרת שלך דורשת החלפה, אני ממליץ לך לפנות למוסך פליקס בתל-אביב או לסמנכ"ל קבוצת פליקס, אבי וייזל, www.felix.co.il. אולי הוא ימליץ לך על מוסך ירושלמי אמין שיבדוק אם השרשרת שלך אכן זקוקה להחלפה.
2. מנוע ה-V5 אינו הכי חסכוני, אך מנגד חזק ואמין. להפסקות בפעולתו עשויים להיות אחראיים הסליל (קויל) או חוטי ההצתה. בכל אופן, לפי תיאורך כדאי להחליף את חוטי ההצתה ואת מסנן הדלק.
יהורן: נכנס בי רכב בחנייה, בדלת של הנהג. הדלת נפגעה. בנסיעה אחרי האירוע הייתה הרגשה מוזרה בבלמים. יום אחרי זה הבלם יד היה משוחרר – כשהרמתי אותו הוא היה כאילו חופשי והרכב הידרדר. אבל זה הסתדר. כשבוע וחצי אחרי, בתחילת נסיעה, הגלגל הימני-אחורי לא זז (ננעל). המוסך חילץ את הרכב והחליף כמה חלקים בבלם.
האם יש לדעתך קשר כלשהו לתאונה, ואם כן, איזה?
תשובה: הדעת נותנת שאין קשר בין הפגיעה בדלת ובין התקלות שצצו בעקבותיה. זו בעצם רק הוכחה ש"צרות באות בצרורות".
כיתוב לתמונה החמישית (של רודיוס):
סאניונג רודיוס החדשה. ספגה בוז עוד לפני הופעתה בתערוכת ז'נבה הקרובה. "הקוריאנים שוב הנפיקו את המכונית המכוערת בעולם", כתבו עליה, אך מי שמעריך את האין-קלאוסטרופוביה שלה וריבוי מושביה, רק מושך בכתפיו
עכשיו אני צריך להחליט אם לתת סיכוי להינצל מהגרדום לאיש שהיה משפיל להנאתו אנשי הפקה שדרשו תשלום, לא שילם לשחקנים, שיקר ועצר את הפקת סִרטי
כאשר הגעתי לוורשה היא הייתה עטויה כולה לובן שלג, שפתיתיו ריחפו עדיין מעדנות באוויר, כמו מתלבטים אם לנחות או לא. הגעתי מהפריפריה שלי לפגישה חשובה במכון הפולני לאמנות הקולנוע, השוכן כמה מאות מטרים ממקום מגוריי לפני 45 שנים. נעצרתי מול הבניין, מביט מלמטה על דירת הגג 'שלנו' לשעבר, ולא הרגשתי דבר זולת טפיחתם הרכה של פתותי השלג על פניי, הנמסים על הלחי כאילו היו דמעות. המקום הזה ריגש רק במעט את הקשיש שבי. ממש לא יותר ממעט.
עמדתי במדרכה ונזכרתי בהחלטה לעזוב את דירת גג זו ואת פולין כולה ב-1968, עקב גל האנטישמיות, פוגרום כמעט, אשר בוים בידי השלטון הקומוניסטי. בעוד רגע, כאשר אצא מן המכון הממלכתי לקולנוע, אעמוד מול דילמה חדשה: מה להחליט לגבי סרטי. המכון הפולני פסק שמפיק הסרט מוכרח לגמור את עבודתו, אך האיש מנצל את האולטימטום שהוטל עליו לצורך מזימת-פז: הוא זומם לקבל ממני את גרסת הבמאי, שעה וחצי של 'שועל הכסף של פליציה ט", שערכתי יחד עם בני ללא שום עזרה ממנו, כלומר המפיק והאולפן שלו בלודז'.
ודאי שאם אסכים, מנוול זה יגיש את גרסת הבמאי שלנו למכון כאילו הוא הפיק אותה! בכך הוא לא רק יימלט מהסנקציות המשפטיות המצפות לו – אלא עוד יזכה בנתח הסופי של התקציב, בגובה 300 אלף זלוטי (כ-100 אלף דולר).
פטריית הרעל מלמלה
הוזמנתי למכון בידי הסמנכ"ל שלו, מר יז'י בארט. תחילה קשקשנו על מקטרות, תחביב של האיש, ועל כלבים, אף זה תחביב של שנינו, ורק אז עברנו ל-meritum (ליבה) של הפגישה. היה ברור שהמכון החליט להביא את הפקת הסרט לידי גמר ויהי מה, ולצורך כך זימן את הבמאי והמפיק כדי לשמוע את טענותיהם, בניסיון לגשר ביניהן. כך הגענו למעין-שימוע הזה, באותם צהרי יום נטולי צהריים.
אך פתחתי פי לדבר, וגיליתי מיד שמהמפיק, יאצק גוויזדאלה, יצא האוויר. כמו הפטרייה ההיא ביער הפולני שכאשר דורכים עליה נפלט ממנה ענן קטן של צחנה. דבר לא נותר משחצנותו של המפיק, מהטרוניות שלו כלפי הצוות, מהאיומים, ההשפלות וההכרזות על הפסקות בצילומים. מי שזרק ללא נקיפת-חמלה אנשי הפקה שדרשו ממנו את שכר עבודתם, יושב כעת מולי במבט שמתחנן לרחמים.
האיש כה להוט לקבל ממני את הדיסק של הסרט המושלם-כמעט, שעליו עבדתי בקיץ-סתיו האחרונים יחד עם בני, עד כי במשך השעתיים וחצי של השימוע הוא רק מלמל "נא לשכוח כל דבר שהיה ונא להתרכז בעתיד", בניסיון לגייס את אהדת חברי הדירקטוריון של המכון, כלומר הספונסר.
כה משתוקק להניח ידו
כמעט ריחמתי על המפיק, הצנוף בכיסאו נזוף ועלוב, אלא שאז נזכרתי בגורלו של ידידי, האמן הישראלי אבישי הדרי. גייסתי את אבישי לצוות סִרטי כעוזר במאי מוכשר, עד שיום אחד המפיק גוויזדאלה ביטל את ההסכם איתו "כדי לחסוך בהוצאות". אבישי קיבל קשה את הפיטורים, התמוטט ומצא את עצמו בבית חולים עם אינפוזיות ועזרה פסיכולוגית. עמדתי לעצור את ההפקה, אך אבישי ביקש שלא אעשה זאת כי סרטי היה חשוב לו כפי שהיה חשוב לי.
וכעת, גוויזדאלה כה משתוקק להניח את ידו על גרסת הבמאי שלי, עד כי באותו שימוע במכון הוא היה מוכן לספוג בצייתנות את צרור האשמותיי כלפיו, מבלי לנסות כמעט להתגונן. הבנתי שברגע זה, הקלפים נמצאים בידיי. נזכרתי בפרשת אבישי הדרי ובאחראית על התלבושות, שגם אותה זרק המפיק כדי לא לשלם לה – ולנגד עיניהם ואוזניהם של בכירי המכון לא הפסקתי לגולל את מעלליו בפרוטרוט דוחה.
לבסוף הודעתי לקברניטי המכון הממלכתי לקולנוע שאינני מעוניין ביחסים כלשהם עם האיש. "זו לא הייתה הפקה", הסברתי להם, "אלא פרשה אומללה עם סימנים ברורים לשוד הכספים. המפיק עשה הכול כדי לעצור את התקדמות הסרט, וגם על אדמת פולין המשיך לא לענות לטלפונים שלי, כפי שלא ענה כאשר צלצלתי אליו מהארץ. הוא לא הגיב למיילים ולקריאות בסקייפ, כאילו נחטף בידי המאפיה".
"לא חיכיתי עד שיחזור מהשבי או יתעורר", המשכתי בנאומי לפני אנשי המכון, "אלא התיישבתי וערכתי את גרסת הבמאי של הסרט, יחד עם בני. אתה היית מוסר את זה לגוויזדאלה?", שאלתי את הסמנכ"ל. "מה, מגיעה לו גרסה שבנינו בדי-עמל מחומרי הגלם הפיראטיים? במשך חודשים עבדנו על החומרים הללו, עם מספרים של 'טיים קוד' הרצים בתחתית התמונות ועם צבע שפעם יש ופעם אין, ועם צלילים שהוקלטו רק על ידי המסרטה – כי המפיק המנוול סירב לספק לנו את ההקלטות המקוריות, הכוללות את התמונות והסאונד האיכותיים".
גוויזדאלה. האיש 'שכח' לשלם גם לילד הכישרוני אוסקר, המגלם את גיבור הסרט בצעירותו. מעשה נתעב זה של המפיק העציב את הילד, שהוא חסר משפחה וחי בבית יתומים בעיר לודז'
האיש שנשלח לספאם
"גוויזדאלה לא יקבל לידיו את גרסת הבמאי, ואפילו לא יזכה לראות אותה", קבעתי. "הַחְלָטָתִי זו לא תשתנה גם אם הוא יתחייב ששמו לא יופיע בכותרות הסרט, כפי שהוא מציע כעת".
"האיש הזה מחוק אצלי", סיכמתי, יצאתי מחדר הישיבות וחזרתי אל הכפר. ושם, בצמוד למוסך של הבווארית והונדה, בניתי לי צריף קטן, אף הוא מעץ, שאני מכנה 'בית יצירה'. אשב לי בו עוד שבוע, כמה שעות מדי יום, עד שהמטוס ייקח אותי חזרה הביתה, לתל-אביב.
אגב, המכון ביקש ממני להחליט סופית עד 4 בפברואר אם אני מעוניין לשתף פעולה עם גוויזדאלה, אך מצידי כלום לא ישתנה. בדיוק כמו פעם, כאשר גמלה בי ההחלטה לעזוב את כיסאי כעורך המגזין 'טורבו' (הז"ל בגללי), מגזין שאהבתי, משום שהדמויות שהיו בעליו עוררו בי שאט נפש.
גורלית לייט
ההחלטה שלא לעבוד עם גוויזדאלה תהיה עוד החלטה עצמית כאילו-חשובה שלי, אך רחוק לה מלהיות גורלית כמו ההחלטה לברוח מהגטו, שאבא החליט במקומי. מאז, הייתי כבר מוכרח להחליט על כל דבר בעצמי.
חמש שנים עם השועל
עברו כבר חמש שנים מהרגע שאזרתי די אומץ כדי לכתוב את הנובלה 'שועל הכסף של פליציה ט", שבמשך הזמן התגלגלה לעיבוד קולנועי. תאריך הלידה של הטקסט רשום בזיכרון של המחשב הוותיק שלי ThinkPad baby X31.
והנה הפתעה: במהלך גיחת נוסטלגיה למחשב זה, גיליתי שאפשר לאפסן אותו בתוך קופסה של מכונת הכתיבה אריקה 5, אחת מהרבות שנותרו באוסף שלי.
דור לדור יביע חומר: התגלית שאפשר לאפסן מחשב לא חדיש בתוך מזוודה של מכונת כתיבה עתיקה הוא בסך הכול שעשוע בזוג אביזרים השייכים לעבר. אמנם ThinkPad X31 הוא מכשיר צעיר יותר מאשר אריקה 5, שאת קופסתה הוא ירש – אך שניהם גם יחד נשכחו כבר לטובת הטאבלט, ובעתיד הם יתרחקו מאיתנו עוד יותר, לנוכח האפשרות הווירטואלית שאנו נכתוב באצבע על שמשת החלון, על מפת השולחן או על צלחת
איך בגדתי באריקה
אוסף מכונות הכתיבה שלי שייך לסיפור ממצולות האי-אז, כאשר בגלל סיבות שקשה לי עדיין לתאר החלטתי להפסיק לכתוב. ההחלטה נולדה עקב משבר שכעבור שנים איבד את הרלוונטיות, אלא שאז הוא פגע בי קשות.
נשארתי בלי כסף. מכרתי כל דבר, כולל את המכונית, עד שהגעתי למכונת הכתיבה, וגם אותה הבאתי לבית ממכר לחפצים משומשים, komis בשפת המקומיים. התעוררתי למחרת ורצתי לבטל את העסקה, אך אריקה 5 שלי נמכרה כבר למישהו.
חיפשתי כבר בכל הירידים
חלפו שלושים וכמה שנים, והתוצאה היא 1990 בערך. חזרתי אז לוורשה לתקופה קצרה לצורך 'חיפוש שורשים' (בשפת היורדים הערכיים), ותכף התחלתי לחפש את אריקה האבודה שלי.
הסתובבתי בין חנויות ושוקי פשפשים וקניתי כל אריקה 5 שמצאתי, עד שצברתי מספר רב של אריקות. באותו הינף קניתי גם מכונת כתיבה 'קונטיננטל פורטבל' אחת, כדי לבדוק אם צדקו בזמנו חסידיה השרופים שהיא גוברת על אריקה.
ניסיתי את קונטיננטל, וההחלטה שלי היא תיקו עם יתרון קל לאריקה 5. כי הצליל שמנפיקה קונטיננטל אינו מעורר אסוציאציה למכונת ירייה.
שקט הוא רפש
והרי צלילים הם סוג של passé partout (מסגרת) לחיינו. נוכחתי בכך ביתר שאת במהלך נסיעתי הקצרה בשקע-מוביל רנו פלואנס – ששכנעה אותי כי רכב נטול צליל הוא עינוי לנהג, ולא רק סכנה להולכי רגל. בהחלט אפשר להבין את המהנדסים שמזרימים באופן מלאכותי לתא הנהג את צליליו של מנוע בנזין שעבר סירוס בשיטת הדאון-סייזינג. זה דווקא עובד לא רע בפורד פוקוס ST, שאיבדה צילינדר אחד מהחמישה שהיו לה, ובמקומו סידרו לה צינור אקוסטי ה'שופך' את רעש המנוע אל תוך חלל הפורד.
קשה לי לתאר את אלפא הקשישה שלי ללא צליל המנוע שלה, נדבך חשוב בעטרת הגאווה האלפיסטית. אבל זה עוד כלום. הבווארית שלי, Z3M, לא הייתה קיימת, לוּ היו לוקחים ממנה את תִנְהוֹמֶת ששת הצילינדרים הממושטרים בשורה.
מה התפוגה של פוּגָת הזעם?
כעת אני מבקר את הבווארית במעונה, שם קר לה, ומתיישב על מושב הנהג כדי לטכס מחשבה מה להגיד למכון ביום הגורלי של 4 בפברואר בקשר לסרט. האם אהיה עדיין די זועם?
ובינתיים, אני רק מדמיין לי לחיצה על דוושת הדלק, שבעקבותיה Z3M קופה שלי מזנקת בפראות, חרטומה הארוך עולה, גופי נצמד למושב, צמיגיה של המטורפת, פירלי 0 Red בחתך נמוך בין הנמוכים, מותירים פסים שחורים על האספלט, וארבעת צינורות המפלט, בקוטר של טיל נגד טנקים כל אחד, משמיעים לי את הפוגה של יאן סבסטיאן באך.
טיפ טיפה
אם המגבים מותירים על השמשה כתמים והחלפתם אינה מועילה, האשם בכך הוא בדרך כלל לכלוך עבה שדבק בשמשה. הבעיה מופיעה בדרך כלל בעקבות ביקור במכון לרחיצה אוטומטית, המכבד את הרכב במשיחה בווקס.
הפתרון: ניקוי השמשה בעזרת מגבים רטובים, או רחיצתה היסודית במים חמים וסבון. אם גם זה לא עוזר, אפשר כי הקפיצים המצמידים את המגבים לשמשה נחלשו.
שואלים את אדוארד
שלום קלנר: גם אני אוהב מכוניות ובעברי היו לי שתי מכוניות ספורט MG. אך לא בעניין זה אני פונה אליך כי אם לצד הקולנועי שלך. נולדתי ב-11.11.1937 בעיירה בפולין על גבול אוקראינה בשם טומשוב לובלסקי. בזמן המלחמה משפחתי ברחה לרוסיה – סיביר – קזכסטן – וחזרה לפולין אחר המלחמה. גרנו בלודז' עד עלייתנו ארצה ב-1950. בשנים האחרונות אני מוצא עניין בקורות עיירת הולדתי והווי היהודים בה. לאחר עבודות מחקר וחיפוש באתרי אינטרנט רבים השגתי חומר מספיק כדי לשחזר את העיירה. על סמך מפות, תוכניות בניין ותמונות שחזרתי באמצעות תוכנה תלת-ממדית את העיירה על רחובותיה ובניניה העיקריים.
בכוונתי ליצור סרט דוקומנטרי המתאר אורח המבקר בעיירה, רואה את הבניינים של היהודים, פוגש את אנשי העיירה ולבסוף יוצא עם התרשמות עמוקה על חיי היהודים בה לפני המלחמה. אני מודע לכך שמה שבניתי זו רק התחלה. לזה צריך להוסיף תסריט-תוכן, עריכה, בימוי, מלל, מוסיקה ועוד דברים שאין לי בהם ידע. ניסיתי לעניין בעלי מקצוע אך ללא הצלחה. אודה לך אם תוכל לעזור ברעיון או בעצה כיצד להתמודד עם אתגר זה.
תשובה: בחודש הקרוב אני אמור לחזור ארצה ואשמח להיפגש איתך. בינתיים אני יכול לקשר אותך עם במאית-תסריטאית צעירה ומוכשרת, בתקווה שהיא תירתם לפרויקט.
שרה: ברשותי מזה שנה סוזוקי יורוסוויפט משנת 2001 שעברה השבוע 90 אלף ק״מ. לקראת טיפול במוסך רציתי לדעת אם יש המלצות מיוחדות: טיפולים, בדיקות או שמנים מיוחדים שבהם כדאי להשתמש כדי לשמור על איכות חייו של הרכב הנחמד והטוב.
תשובה: אם חגורת הטיימינג של סוזוקי שלך לא הוחלפה עדיין, יש להחליפה מיד. סוויפט שהייתה ברשותי אהבה את השמן ליקוויד מולי (LM) חצי סינתטי 40W10. מומלץ לכוון שסתומים, לבדוק את מצב הבלמים ולהחליף את הנוזלים בסוג שהיצרן ממליץ עליו בספר הרכב.
בקרוב אפרסם בהרחבה מדריך לטיפוח מכוניות בנות עשר ומעלה.
נעה פרי-רייבנבך תקשורת, משרד יחסי הציבור של קרסו: בגיליון האחרון של דיוקן ('המפתחות בפנים' 807) פרסמת אייטם על רנו קליאו. ראשית, תודה רבה. ושנית, כתוּב כי הקליאו החדשה נמכרת ב-65 אלף שקלים וזו טעות, הרנו קליאו מהמודל הלפני חדש נמכרת בסכום הזה. תוכל בבקשה לפרסם תיקון?
תשובה: הנה פרסמתי.
חן קוזולין: רציתי לשאול לדעתך על פולקסוואגן ג'טה (נובמבר 2011) בעלת סטאז' של 14 אלף ק"מ. האם היא תחליף ראוי לפורד פוקוס 2008 (שלצערנו כבר ז"ל)? מה יכולות להיות נקודות התורפה שלה?
תשובה: מכונית טובה מאוד, נוחה וחסכונית. יש רק לשמור מרחק מהמנוע TSI 1.4, שקונצרן פולקסוואגן מפסיק לייצר אותו כדי להחליף את שרשרת הטיימינג המאכזבת, הנוטה להתרופפות – לטובת חזרה לרצועת טיימינג.
מה יש לאדם? ג'ימייל יש לו, שתמיד נשאר צעיר מבעליו. איתו הוא פותח וגומר את היום. זה גם הארכיון שלו וכספת מבוצרת. האומנם?
נראה שהג'ימייל שלי, צנוע ככל שיהיה, מעניין בכל זאת מישהו או משהו, או מישהו השייך למשהו. הגעתי למסקנה זו משום שבכל פעם שאני גומר לכתוב ומבקש מהמחשב להיכבות, מיקרוסופט שואל אותי מיד אם לא אכפת לי שהדמות המבלה כעת במחשב שלי "תאבד גישה".
הגידו לי, בעלי ידע היי-טקי חכמים ממני, אם השאלה הזו קשורה בכך שהג'ימייל שלי משתולל ואני מאבד מכתבים שמופיעים באינבוקס. המכתבים הללו נעלמים מהמייל שלי באופן מוזר, מבלי להותיר עקבות: הם לא נודדים לספאם, לדראפט או לטראש – שם אני מחפש אותם לשווא.
לא אסגיר אהובתי לאינקוויזיציה
אחד המכתבים שנעלמו (או הועלמו) מהאינבוקס שלי הוא של קורא שתהה כמה סוסים יש למנוע S52B32 של ב-מ-וו Z3M שלי. האם יש לו 346 כ"ס או קצת פחות? המכתב נעלם לפני שהספקתי לקחת את הבווארית לבדיקת-כוח באותו מכון שבו הסרתי לה את המחסום האלקטרוני שמגביל אותה ל-250 קמ"ש.
האמת היא שוויתרתי על ספירת הסוסים עוד לפני שקיבלתי את המכתב, כאשר ראיתי מקרוב את תהליך המדידה: כובלים את הפציינטית המסכנה לפלטפורמה מתכתית בשרשראות כבדות, והיא מנסה להשתחרר מהן וסובלת מהתחממות יתר. רק היה חסר שיעלו אותה על המוקד כמו ז'אן ד'ארק. בסוף מנפיקים לה תעודה ובה מצויר גרף ההישגים שלה בתחומי ההספק והמומנט, שנראית כמו תעודת הגיור בתשדיר של ש"ס.
מרוב רחמים על הבווארית לא הסגרתי אותה למודדים. מה גם שבמקרה, לא מעניין אותי המספר המדויק של סוסיה. אחרת הייתי מוסר אותה לחברה האוסטרית Albrex ומקבל את הלגה שלי במילוי 400 כ"ס, ובתוספת מדבקת "פורשה קילר" (Porsche killer). רק בשביל מה?
פֶּטֶר בְּחוֹר
מכתב נוסף שנפל אל תוך החור המסתורי שיש בג'ימייל שלי, כתב לי קורא שאוהב מקטרות פטרסון. עוד אני מתחיל לכתוב לאיש תשובה ולהכין לו הפתעה נעימה, שאולי תשמח אותו – ומכתבו התעופף מן הג'ימייל שלי ולא הותיר אחריו שום כתובת. אפילו סלסול דק של עשן לא נותר מהמייל החשוב.
אגסי, נעים לך בספאם?
אצלי בג'ימייל מושלכות אוטומטית לספאם כל ההודעות, ההמלצות, הסטטיסטיקות ויתר החוכמות של עמותת 'אור ירוק' ששולח אליי מר עוז דרור, היחצ"ן של העסק. בדיוק כפי שהושלכו בעבר לספאם גם ההודעות, הסיסמאות והספינים של חברת 'בטרפלייס', שמעולם לא נפלתי בקסמיה כרוב עמיתיי, כי מִתחילת הפרשה המביכה הרחתי אצל שי אגסי סימנים של בלוף מתוחכם.
'אור ירוק' דוחה אף יותר מאגסי וחבורתו, כי עמותה זו מנסה לשחק סוג של משרד תחבורה אלטרנטיבי, וליצור רושם כוזב לפיו התמעטותן התקופתית של תאונות הדרכים – אם הן אכן מתמעטות – היא תוצאת פעילותה.
אינני חושב שתפקיד עמותת 'אור ירוק' הוא לפטור את שר התחבורה מאחריותו המיניסטריאלית! אך זו בדיוק התחושה שהיא זורעת סביבה. בדיוק כפי שכמה עמותות העוזרות-כביכול לניצולי השואה פוטרות מאחריות את שר הרווחה.
לך תסביר לשימי
אצלי בג'ימייל מסומנות בכוכבים פניות לתת-המדור 'שואלים את אדוארד'. לפעמים קשה לענות. למשל, כשמקבלים מכתב כזה:
"צריך להיות קצר-רואי כדי להאשים במחיר המופרז של מכוניות בישראל את היבואנים. המחירים הפרועים ביחס לאירופה נובעים מהמיסוי של ממשלות ישראל הבוזזות לדורותיהן. החזירות היא של פקידי האוצר והעומד בראש. במקום להתעסק בגזילת אדמות משכנים, היה אפשר לנסוע לאחת השכנות ממזרח, דרום או צפון ולחזור עם Z3M קופה הביתה" (שימי, בתגובה ל"חייו הנוכחיים של אנוכי").
לך תסביר בעדינות למר שימי, שמעולם לא טענת בשום מקום שברוני היבוא הם האשמים במחיר הגבוה של המכוניות, במיסוי ובמכס. נכון רק שהם נהנים מהמחיר הגבוה של המוצר, שהרי היבואן גוזר להערכתי רווח נאה של 25-30 אחוזים ממחיר כל רכב ולכן ככל שהתג גבוה יותר, כן ייטב לו. מכונית זולה, כמו גם חלקי חילוף זולים, פוגעים משמעותית ברווח שממנו נהנים היבואנים, שאנו הפכנו לטייקונים.
לצערי, מחלקו השני של המכתב נודף ריח פוליטי קיצוני, פוסט-מאוֹאיסטי משהו, בנוסח גדעון לוי את קונקורדאס. באזור העברי שלנו, כוחות מוסקטריים אלה מתאימים רק לאֲתָר רכב מסוים, שהעורך שלו היה ונשאר חסיד של הרביעייה מרקס, אנגלס, לנין וסטלין, ועדיין משרת את השקפתם בהתנדבות. יומיים לפני הבחירות הוא המליץ למבקרים באתר שלו להצביע למפלגות ערביות. "כל ילד יודע שהצבעה מסיבית של ערבים חיונית להפלת נתניהו", דרבן את קוראיו.
שואלים את אדוארד הקדמון
לך תדע מה קשה יותר: לתקן בעצמך את המכונית הביתית (ידיים רועדות, שֶכֶל מנותק), או להמליץ על קניית מכונית למישהו שאתה מכיר.
בכל הקשור להמלצות הפכתי זהיר עוד לפני חצי מאה, כאשר פנה אליי קולגה במאי קולנוע בשאלה שהתאימה לתקופה ההיא, עת השלטון הקומוניסטי שלט במזרח אירופה. הוא שאל איזה רכב לבחור בין שלושה דגמים אפשריים שמחירם זהה כמעט: מוסקביץ' רוסית, ורתבורג (Wartburg) גרמנית או סקודה ספארטק צ'כית.
אמרתי לאיש שטוב יעשה אם לפני הכול, ישכח לאלתר ממוסקביץ'! הרוסייה הזו, הסברתי, היא בלתי נוחה, מסרבת לנסוע, מתפרקת, מחלידה ודורשת תיקונים בלתי פוסקים – ולכן מוטב לך שתבחר בין הגרמנייה והצ'כית. אם לא מפריעים לך צליל שתי פעימות והנעה קדמית, אמרתי, לֵך על ורתבורג.
ולגבי ספארטק, הוספתי, היא אמנם נוחה פחות מהגרמנייה, אך בתמורה היא לא משאירה אחריה עננים כחולים של עשן ומשמיעה צליל מנוע נעים יותר. ספארטק היא גם חסכונית בדלק וסימפטית לטווח ארוך. אמנם היא מפחידה קצת בסיבובים חדים בגלל זווית גלגול מרשימה ובכי צמיגיה המחליקים – אך אפשר להתרגל לזה.
"נסה את שתיהן ותחליט", סיכמתי את הנאום, "רק תזכור: מה שלא תעשה – שמור מרחק מהמוסקביץ'!"
הקולגה אמר תודה והלך. עבר זמן-מה. לא ראיתי אותו, ורק שמעתי פה ושם שלאיש יש טענות כבדות כלפיי. לא ידעתי במה מדובר עד שנפגשנו במקרה, והוא צעק לכיווני שהוא, רעייתו וילדיו כועסים עליי, כולם ביחד וכל אחד לחוד, משום שמוסקביץ' הרוסייה, שהם קנו "אחרי ההתייעצות איתי", כדבריו, עושה להם צרות שעולות להם על העצבים.
האם הקרסו-נים השתגעו?
אצלי בג'ימייל התקבלה גם שאלה דחופה של ידידה שלי, בעליה המאושרים של קליאו B 1.2 בת עשר. הקליאו שלה התרוצצה 60 אלף ק"מ ומפגינה עדיין נאמנות יוצאת דופן. ופתאום קורה שאני צריך לענות לתהייה של בעלת הקליאו, אם כדאי לה להחליף את מכוניתה בקליאו חדשה דגם 2013 בשיטת הטרייד-אין, כפי שמציעים לה בסוכנות רנו בתל-אביב.
הם מוכנים, היא סיפרה, לשלם לה על הקליאו הקשישה לפי מחירון לוי יצחק, ולמכור לה את הקליאו החדשה תמורת 65 אלף שקלים בלבד, במסגרת מבצע מיוחד. "מה עושים?", שואלת אותי הגברת, "להישאר עם הישנה או לשדרג?". ואני מזכיר לה שקליאו שלה עברה לא מזמן טיפול עמוק במוסך רנו בהרצליה. החליפו לה שמנים, נוזלים, חגורת טיימינג (בגלל גילה), משאבת דלק, חיווט, ובאותה הזדמנות גם פילטר דלק ודיסקיות. זמן קצר קודם לכן קיבלה קליאו צמיגים חדשים ורדיו על רמה. לנוכח ההשקעה המכובדת, קצת חבל להחליף אותה.
מצד שני, ראיתי את קליאו 2013 החדשה, והיא השתנתה באופן קיצוני. "אם הקרסו-נים השתגעו ומוכרים את קליאו החדשה, מלכת הקבוצה, ב-65 אלף בלבד, אז לכי על זה – במיוחד אם מדובר במנוע החדש בנפח 900 סמ"ק המחוזק בטורבו שנקרא Energy TCe90, המנצל טכנולוגיה של פורומולה 1. אז תגידי יפה 'תודה' לקליאו המבוגרת שלך על עשר שנות עבודה מסורה, ותחליפי אותה", נידבתי שורה תחתונה.
קליאו 2013 האמיתית, דור רביעי. שדרוג משמעותי
בונבון במחיר עלבון
כעבור יומיים הודיע הג'ימייל שלי שהגברת שעתה להמלצתי ונסעה לרחוב ריב"ל כדי לקבל הצעת מחיר לטרייד-אין הקורץ. מתוך מייל עדכון זה למדתי שהקרסו-נים הנחמדים, שחיכו לידידתי, בדקו את הקליאו שלה מכל הכיוונים וקבעו שהיא שווה רק קצת יותר מ-10,000 שקלים. בעלת הקליאו לא הספיקה לבלוע או לתבוע את עלבונה של הקליאו, וכבר שמעה מהמוכרים הצעירים שהמבצע האטרקטיבי "65 אלף שקלים לקליאו חדשה" מיועד רק למי שמשלם בקֶש-מאני. "בטרייד-אין משלמים על הרנו מחיר מלא – 75 אלף", הפתיעו אותה.
"מה עושים?", שאלה הידידה המאוכזבת. "תברחי משם!", צעקתי בסקייפ. "כי אם קליאו מידיים טובות כמו שלך, שעשתה רק 60 אלף ואין לה חלודה או תאונה ברקורד, באמת הייתה שווה רק 10,000 שקלים כמו שהם אומרים – אז אף אחד במדינה הזו לא היה קונה אוטו חדש, אלא מחפש רק קליאו-חלומות כזו".
כפירים בכפור: קבוצת פרארי הביאה להרי האלפים את מכונית המרוצים פורמולה 1 והציבה אותה בשלג, ונהגיה, פרננדו אלונסו ופיליפה מאסה, התחרו ביניהם בגלישה על סקי. ההפנינג הפרסומי הזה של פרארי הזכיר לי שלפני כמה שבועות, לצורך ניסוי שתוצאותיו היו ידועות מראש, שלחתי את הונדה CRX שלי לשלג כשהיא לבושה בצמיגי המרוצים הקבועים שלה, החלקים, חצי סליקס טויו R888. ההבדל המשמעותי בין שני ההפנינגים הוא שהונדה הגיעה לאתר הצילומים בשלג על גלגליה שלה – ואילו פרארי האיטלקית הוּנפה לשטחי השלג בעדינות בעזרת מסוק
טיפ נעורים
מההסבר של הגברת קיבלתי גם את הרושם שהקליאו 'החדשה מהניילונים' שהציעו לה שייכת לגזע הקודם, כלומר דור שלישי. "קל לזהות, כי על הדגם הישן יותר לא מתנוסס סמל רנו ענק כמו זה שמוצמד לרנו החדישה, דור ארבע, המהפכנית באמת", גיליתי לבעלת הקליאו כיצד להבחין בין הזנים.
"מהפכה אפשר לעשות גם בקליאו הישנה והטובה שלי", הצטהלה הידידה. "אז תעזור לי למצוא בשבילה שעון טורים וחישוקים ספורטיביים?"
טיפ טיפה
אמנם השלג נעלם אצלנו תוך מניה וביה, לא כולל החרמון, אך כל מיני יועצים לנהיגת שלג הספיקו בכל זאת לפזר עצות ואזהרות. הם רק לא גילו שצמיג רגיל, קיצי, מתקשח בטמפרטורות נמוכות, ולכן העולם הנאור משתמש בצמיגי חורף, המצוידים בסוליה מיוחדת ועשויים גומי רך.
אבל זה עוד כלום. המדריך הראשי של בית הספר לנהיגה מתקדמת 'מסלולים', ראם סמואל, מצא פטנט המציל כביכול במצב של היגוי-יתר: כאשר החלק האחורי של הרכב נזרק הצדה, הוא מלמד, אין לתקן את הסכנה הממשית באמצעות קונטרה בהגה, כמקובל – אלא מוטב לבלום בחוזקה (!).
הי ראם. ניסית את זה בעצמך, או שאתה מחכה שינסה את זה אחד מאויביך?
צמיג חורף תקני מבית Uniroyal
שואלים את אדוארד
אביגדור שרון, קרני-שומרון: ברשותי סקודה רומסטר בת למעלה משלוש שנים, יד ראשונה 90 אלף ק"מ. על פי המלצתך להחליף שמן גיר אוטומטי, פניתי למוסכים מורשים וכולם אמרו מיותר. ביקשתי הצעת מחיר והם נקבו בסכום של למעלה מ-3,000 שקלים, כולל פילטר ואטמים.
האם זה הגיוני? אגב האם במנוע זה, 1,600 סמ"ק, צריך להחליף רצועת טיימינג או שיש שרשרת?
תשובה: בכל המקורות בני-הסמכא שאני קורא, מודגש שהחלפת שמן בגיר אוטומטי אחרי 60 אלף הקילומטרים הראשונים היא חובה – אחרת, ימיו של הגיר קצובים. אני מציע לך לא לפנות למוסכים רגילים, אלא למכון לגירים אוטומטיים. 3,000 שקלים להחלפת שמן נשמעים לי שערורייה. במנוע ה-1.6 שלך (105 כ"ס) עובדת שרשרת, שדואגים לה באמצעות שמירה על מפלס נאות של שמן המנוע.
ג': כתבת שהונדהFR-V עדיפה על מאזדה 5. למה אתה מתכוון? מדוע היא עדיפה? הבעיה עם המשפט הזה, שההונדה יקרה יותר. הבעיה השנייה היא בזמינות – קשה למצוא אותה במשומשות. בטח כשמשווים אותה למאזדה.
תשובה: הונדה עדיפה בעיניי בגלל סיבה פרוזאית: גם כשמכבידים עליה את המשקל המרבי המותר, שישה נוסעים וחפציהם, היא שומרת עדיין על יציבותה, על ההיגוי ועל מרחק עצירה לא מפחיד. מאזדה 5, לעומת זאת, מתנהגת יפה עד שמעמיסים אותה. או-אז, הנהג מוכרח להתכלכל במשנה זהירות וללמוד את התנהגותה החדשה.
הללי: אנו משפחה עם שלושה ילדים שנוסעים כרגע על טויוטה קורולה 2007. רוב נסיעותינו הם בעיר (ירושלים) ואנו מעוניינים לרכוש מכונית חדשה.ההתלבטות שלנו היא בין טויוטה יאריס 2013 חדשה ידנית ובין טויוטה קורולה 2010 מליסינג שעשתה 45 אלף ק"מ. המחיר של שתיהן הוא 92 אלף שקלים. נשמח מאוד להמלצתך. אני נוטים לקורולה כי היאריס חדשה, ואז ירידת הערך משמעותית מאוד.
תשובה: הנטייה שלכם לקורולה מוצדקת שכן היא נוחה, מרווחת יחסית ליאריס ונחשבת בטוחה יותר, במיוחד לנסיעה עם ילדים. אמנם יאריס חסכונית יותר וקלה לחנייה, אך קשה להתייחס אליה ככלי תחבורה יומיומי לחמש נפשות.
בתי השלישית, הכי מהירה בין הפסיכולוגיות הקליניות שמצילות יהודים קשישים מחיבוק התסכול – חטפה חולי. רק עשן הטבק גירש את עין הרע
ישורת ארוכה היא מפגן כוח למכוניות חזקות – ואילו סיבובים הם מפגן יכולת לנהגים טובים. אינני זוכר אם אני הוא שכתבתי את האקסיומה או שמישהו הקדים אותי, ואני רק ציטטתי אותה במרכאות כאשר בצעירותן של שנות ה-80 התחלתי לפרסם את טוריי במגזין 'טורבו' ז"ל. בכל אופן, המימרה "ישורת ארוכה מאפשרת למכונית חזקה להוכיח דינמיות, בעוד שסיבובים הם מבחן לכישרון הנהג" הייתה מתעוררת תמיד בזיכרוני כאשר נסעתי בקרוסלת הסיבובים שבין העיר ערד וים המלח.
זה היה מזמן, ועכשיו אותה מימרה תופסת אותי בנסיעה על כביש פולני צדדי באורך כארבעה ק"מ, שמשני צדדיו יער סמיך וחשוך, לא רחוק ממקום אחד ששוב נפל עליי כרגע בגלל הפקת סרטי (העוד לא לגמרי ז"ל).
אגב, בני הקולנוען, אף הוא בוגר האקדמיה לקולנוע בלודז', צילם לבקשתי את הכביש הנ"ל דרך שמשת האלפא, והתמונה הכהה הזו, המלווה בנגינתו של ג'אנגו, פותחת את גרסת הבמאי של 'שועל הכסף'.
הכיף שהתחפף
עד לפני חודש, כאשר השלג היה רק בגדר איום בתחזיות פסימיות, הבווארית שלי הכסופה הייתה גומרת תוך 12 שניות את רבע המייל הראשון על האספלט המוכר לה היטב, דו-כיווני וצר, ואחרי 12 שניות נוספות ועוד קצת היינו מגיעים ל-200 קמ"ש. ודווקא אז, כשהבווארית רק מתחילה בשירת השמחה, מגיע סיבוב, ש-100 מטר לפניו הוצמד כעת תמרור הגבלה ל-40 קמ"ש.
לפני שהגויים המקומיים הציבו את תמרור ה'תרגיע!' הייתי נכנס לסיבוב זה בהילוך שלישי ובהינף של 130-140 קמ"ש, הן בהונדה CRX שלי והן בפיז'ו RCZ ובסובארו אימפרזה STI המפלצתית, הנוטה לתת-היגוי. מה קורה לי? אני שואל כעת את עצמי, כאשר כבר למראה התמרור החדש, הדורש 40 קמ"ש, אני חושק את האמביציות ולהפתעתי מתיישב על דוושת הבלם. ספק בגלל הפסיכולוגיה, ספק בגלל זהירות הקשישים שקנתה בי מאחז.
בכל אופן, פתאום קורה שאני, היושב בב-מ-וו Z3M קופה, מלכת סיבובים מושלמת – נצמד לימינו של הכביש, בדיוק כפי שדורש ממני קו לבן רצוף שמעולם לא התייחסתי אליו, ומהירות של 80-90 קמ"ש בתוך הסיבוב נראית לי פתאום מוגזמת.
בדרך ל-300 קמ"ש
בגלל השלג, אנו נחכה עד האביב כדי לבדוק אם הורדת המחסום האלקטרוני, המגביל את מהירות הבווארית ל-250 קמ"ש, אכן תאפשר לנעול את מד המהירות עד תומו. זו לא יותר מסקרנות של קשיש: האם אנשי המכון בוורשה דיברו אמת כאשר חיברו את הלגה ללפטופ, פזלו לעברי (אני לא נראה כמו סטיב מקווין או פול ניומן), החליפו ביניהם מבטים וחייכו?
אני נוטה להאמין לאבחנה אופטימית-הקמ"שים שלהם, משום שאחרי הטיפול בתוכנה שלה, הבווארית משמיעה בריטון עמוק עוד יותר, כמו רומזת שהיא מוכנה לקראת 280, 285… ביחס לבווארית זו, מכוניות אחרות נשמעות כמו פארינֶלִי, הטנור המסורס האחרון.
התקלקלי כבר!
חולשתי לב-מ-וו Z3M גובה ממני יראת-רספקט כלפיה, האוסרת עליי למתוח ביקורת על הישות הנערצת. לא תשמעו ממני טענה שזו בעצם המכונית היחידה שלי שאין בה אפשרות לכוון את גלגל ההגה; וממילא זה לא מדאיג אותי, כי מה שיש (מרחק וזווית) מתאים לי בדיוק.
אני כובש גם את הצקצוק לפיו את המתגים להעלאת השמשות והורדתן הייתי מעדיף לראות מותקנים בדלתות עצמן, כמו ב-CRX ובפורשה. וזה בעצם סוף טענותיי כלפי הבווארית. לאמיתו של וידוי, לפעמים הייתי רוצה שיקפצו על הלגה צרות כלשהן שיחשפו את אנושיותה, ואני אעזור לה להיפטר מהן.
והנה, כשדבר כזה קרה סוף סוף, לא שמחתי כל עיקר.
אחיותיה אמינות יותר?
אלפא GTV הקשישה לא דורשת מאבא שיעזור לה, כי כל הטיפול בה מצטמצם לאספקת דלק והחלפת שמנים. גם הונדה CRX, שגרה תחת אותה קורת-גג, עוד לא ביקרה במוסך חרף גילה, למעט שתי החלפות של חגורת הטיימינג עקב מצב מביך שבו ניסיונותיי זחוחי-התעוזה לבצע זאת בכוחות עצמי נאספו אל יומרתם.
ריאליטי שואו
כמיהתי החשאית שהלגה תחטוף איזה קלקול ואני אסעד אותה בחוליה התגלתה כטמטום תיאורטי, כשזה קרה ממש בריאליטי שואו. או אז לא חייכתי בסיפוק, נהפוך הוא – שערותיי האחרונות שעל ראשי החלו דווקא להלבין (שוב) בגלל הלגה.
האם זה ייתכן? מה? Z3M, בתי השלישית במניין, פסיכולוגית ליהודים קשישים בייעודה ובהכשרתה, מכונית חלומותיי, מכשיר התנועה האולטימטיבי, שהשגתה נראית לי עדיין כפלא – התקלקלה? האם זה קרה באמת, או שרק דמיינתי זאת באיזה חלום אימה?
שמשות יוק
זה קרה אתמול. אני בוורשה, מתכוון לחזור להסגר שלי בכפר הנופש אחרי פגישה מעצבנת עם מפיק סִרטי מנוול-המעללים. הלגה עומדת ברמזור, ומישהו משמאלנו מפשיל שמשה ופונה אליי. כדי לשמוע את דבריו ניסיתי להוריד את השמשה השמאלית, אך היא סירבה באדישות מקפיאת-דוֹם. הופתעתי, כי שמשותיה של הלגה היו תמיד יורדות בהתלהבות, וכעת פתאום השמאלית זזה בקושי, בליווי חריקה, ועוצרת.
אני משאיר את הפתח מבלי להילחם ורץ הביתה לבדוק מה קרה. בדרך ניסיתי להוריד שמשה בדלת ימין. אותה תוצאה: תנועה איטית בקול בכי ועצירה. אני מפסיק את הניסיון הכושל וממשיך לנסוע, עם רוח קרה שמצליפה משני החלונות.
גם דלת יוק
נכנסים למוסך הביתי. אני יוצא מהרכב כדי לסגור אחריי את שער הכניסה, וחוזר להלגה לבדוק מה קרה במערכת עילוי-יירוד השמשות, אבל אז מתברר שגם דלת הנהג של הבווארית מסרבת להיפתח.
אני נכנס מצד ימין, עובר למושב הנהג, פותח את המנעול מבפנים בקצת כוח מתון, והדלת נפתחת. אני יוצא שוב מהרכב, סוגר את הדלת בטריקה, מושך בידית – וגם זה יוק. לא נעים, ואף נורא, כי המצב מצביע על צורך לפתוח את ריפוד העור של הדלת, שבתוכה מותקנים רמקולים של רדיו בלאופונקט ביזנס, מנגנון של כרית אוויר ואולי עוד משהו עדין.
התקשרתי למוסך המרכזי של ב-מ-וו וסיפרתי על השמשות ועל מנעול הדלת. שאלו איזה אוטו. "אמרת שזו Z3M קופה? ריפוד עור שחור-אדום?"
אני: "כן".
הם: "מכירים את הבעיה. תביא את המכונית ותשאיר אותה. מוכרחים לפרק בעדינות את הריפוד, מבלי להשאיר סימני פריצה, ואחר כך צריך להתגבר על המון דברים כדי להגיע למנעול ולמנגנון השמשה. גם פירוק כרית האוויר והתקנתה מחדש זה לא עסק פשוט. עשינו את זה עשרות פעם", הוסיף הקול.
"מה הנזק הכספי?", התעניינתי בעדינות, ושמעתי שהניתוח של הלגה יעלה איזה 500 אירו, "אם הבווארית לא תהיה זקוקה לאיזה חלק חדש".
ההתאוששות של הלגה מהמקרה המביך הייתה מהירה משלי
ענן של חשדות
בגלל המשפט "ב-Z3M עשינו את זה עשרות פעם", חשתי לֵידָה של חוסר אמון. "עשרות פעם"? הרי חוץ מהלגה, בוורשה יש רק Z3M אחת, שחורה, ובעליה, הקורא לה הֶלְמוּט, לא סיפר לי על צרות כלשהן עם המנעול והשמשות.
וחוץ מזה, איך זה ששתי תקלות אלו נפלו על הלגה בבת-אחת? מה השתנה בה, או בינינו?
פלשבק
אני מכין לי מקטרת, יושב בהלגה, מעשן, ונזכר שלפני יומיים ניצלתי את ההפוגה במכת השלג ונסעתי לבוטיק אביזרי רכב בעיירה הסמוכה פיאסצ'נו, כדי לקנות לבווארית סט לייסטים דקים עשויי פלסטיק שקוף. מצמידים אותם ל'ראנד' של הדלת כדי שהלקה המטאלית, כסף טהור, לא תיפגע ממגע עם מכוניות החונות בקרבתה.
הרכבתי פלסטיקים אלו וצלצלתי לבני. "מצאתי פלסטיקים שקופים! כמעט לא רואים אותם על הדלתות", בישרתי לו.
"אני ממש שמח", ענה הנסיך בנימה עדינה של סרקזם, כי הוא, כבן יחיד, אגוצנטרי מקצועי, מביט בחשדנות מסוימת על סימני דאגת היתר שמפגין אבאל'ה לגבי צעצועיו. ספק מקנא ספק משועשע וכעת, יומיים אחרי השיחה עם בני, אני קופץ בצעקת "אאוריקה!". אולי הפלסטיקים הדקים הללו אשמים? הרי די בשניים-שלושה מ"מ כדי לשנות את זווית הדלת. האם השמשות התקרבו יתר על המידה לגומי המודבק למשקוף, וגם המנעול נמצא בלחץ? איך לא חשבתי על אפשרות זו קודם?
אמרתי תודה למקטרת, יצאתי מהלגה והסרתי מדלתותיה את הפלסטיקים, שבינתיים התקשו בגלל הקור, קיבלו חוצפה וניסו להישאר. נכנסתי לרכב, פתחתי את הדלת ומיד סגרתי. ומה תגידו? רולס-רויס!
התנעתי והורדתי שמשה. היא ירדה בצייתנות-בזק ובשקט, וכך גם אחותה הימנית. אני מתקשר שוב לבני. "זכינו ב-500 אירו ואולי יותר, לוּ הבווארית הייתה זקוקה לחלקים חדשים", עדכנתי אותו בגאווה.
"אני ממש שמח", מודיע לי בני היקר.
תוגת הנורמליוּת: לצד הונדה סיוויק, קיאה ריו החדשה היא מכונית נוספת בגודל נורמלי המשווקת אצלנו בגרסת גיר ידני, ועוד במחיר אטרקטיבי של 90 אלף שקלים בלבד. סביר שריו זו תעניין את חסידי תיבות ההילוכים הידניות שנמאס להם מהצרות באחזקת גירים אוטומטיים, אשר מבזבזים דלק, פוגעים בביצועים, ובגרסת DSG גם יקרים בטיפול השוטף. חבל רק שהידניות אצלנו, הן הקטנות והן הקומפקטיות, משווקות בגרסאות ספרטניות, מאובזרות פחות מהדגמים המקבילים האוטומטיים. כנראה, ברוני היבוא חושבים שקהל היעד של ידניות הוא מעוטי יכולת. בהתאם לפילוסופיה אווילית זו הם שומרים את אביזרי היוקרה, המעטים ממילא, לגרסאות האוטומטיות בלבד
טיפ טיפה
כוזב הוא הסטריאוטיפ המקובל לפיו שרשרת טיימינג פוטרת את הנהג מהצורך להשגיח מה קורה במנוע. כוזבת גם ההנחה המרגיעה לפיה אין צורך לדאוג להחליף את שרשרת הטיימינג בהתאם לתדירות שנקב היצרן ואף לפני המועד הרשמי – דאגה שמזוהה עם חגורת הטיימינג.
כל זה היה נכון פעם, לפני עידן החגורות, כאשר שרשראות הטיימינג המסיביות והכבדות אכן החזיקו מעמד עד סוף חייו של הרכב. אך כעת התגלה שהדור החדש של השרשראות, שהפכו עדינות וקלות, דורש תשומת לב כמו חגורות ואף יותר.
מומלץ אפוא להטות אוזן לכל רעש המגיע מכיוון השרשרת. אמנם תקלה בה אינה הורסת מיידית את המנוע, אך עלולה לפגוע בחלקים יקרים כמו מובילי שרשרת, גלגלי שיניים וגלי זיזים. רק שמירה על טיב שמן המנוע והימנעות מנסיעה במפלס שמן נמוך מאריכות את חיי השרשרת.
שואלים את אדוארד
יהונתן: קראתי את השאלה של נעמה שליט ('שואלים את אדוארד' גיליון 804) על הבעיה במכונית שלה, ונראה לי שאני מכיר את הפתרון. מה שהיא מתארת דומה לבעיה שממנה סבלה יונדאי לנטרה שהייתה אצלי בעבר.
הבעיה החלה מכך שלפעמים לא ניתן היה להתניע את המכונית בניסיון ראשון, והיה צורך להמתין כמה דקות ולנסות שוב (בדרך כלל עשר דקות המתנה הספיקו). בשלב מאוחר יותר, המנוע היה כבה לפעמים בסל"ד נמוך מאוד (כ-1,500). במצב זה, מובן שהתגבור של הגה כוח מפסיק לעבוד וקשה יותר לסובב אותו (ולכן אני חושב שייתכן שהבעיה של נעמה שליט לא נגרמת מתקלה במערכת ההיגוי).
מאחר שהבעיה הייתה נדירה, במוסך לא יכלו לדעת מה גורם לה. בסופו של דבר, כאשר הסימפטומים הנ"ל הפכו להיות תכופים יותר, הכנסתי שוב את המכונית למוסך (לב-גן בירושלים) והם נסעו איתה עד שנתקעו. בדיקה שלהם העלתה שהאשם הוא חיישן גל ארכובה מקולקל. אחרי ההחלפה שלו לא נותר לבעיה זכר.
תשובה: הדוגמה האישית שהבאת חשובה לא רק לגברת שליט אלא גם ליתר קוראי המדור, ובוודאי למוסכניקים.
מאיר רוזנבלום, אלקנה: אני נוהג בסובארו B4 סטיישן – נהנה ממשטח ההטענה ומחוויית הנהיגה, סובל מנמיכותו של הרכב, המקשה על הכניסה והיציאה. אני מעוניין להחליף ברכב בתצורה דומה. הנעה כפולה לא חשובה.
האם מוצדק לדעתך המחיר הגבוה של סובארו אאוטבק שנת 2012, שהוא כ-200 אלף שקלים? מחיר הדגם החדש שיגיע בהמשך השנה עוד לא פורסם.אודה להמלצתך לכלי רכב דומים.
תשובה: מחירה של סובארו אאוטבק אינו גבוה, במקרה שמדובר בדגם המצויד במנוע שישה צילינדרים בנפח 3.6 ליטרים ובהספק של 260 כ"ס. במופעה זה, אאוטבק של סובארו מתחרה באירופיות מבית וולבו, ב-מ-וו ואאודי.
אך אם מדובר במנוע ארבעת הצילינדרים בנפח 2.5 ליטרים ובהספק של 167 כ"ס, אז 200 אלף שקלים הם אכן לא מציאה.
מומלץ לבדוק כמה שקלים ירצה יבואן וולבו על דגם XC60, שאפשר להשיגו גם בהנעה קדמית.
עידו: ברשותי MPV שנת 2004. לאחרונה נדלקה בה נורת מנוע קוד תקלה z305. נאמר לי כי מדובר בקויל מס' 5 ושהוא ממוקם בחלק האחורי של המנוע. האם זה נכון?
מהו סדר סלילי ההצתה במנוע זה?
תשובה: א. אם המחשב הדיאגנוסטי קבע שמדובר בקויל, כך הוא כנראה. בכל אופן, אני לא מתווכח עם מחשבים. את מצב הקויל קל לבדוק מבלי לפרקו.
ב. 1-5-3-6-2-4
עומר, ירושלים: ברצוני לשמוע את חוות דעתך על קניית רנו קליאוB2 שנת 2003/4 מנוע 1,400 סמ"ק. אשמח לשמוע על עוד אופציות באותו מחיר.
תשובה: זהו דגם מומלץ באשר הוא אמין וחסכוני. זאת, בהנחה שהידיים הקודמות של הקליאו דאגו לה כראוי. אחת כזו, רק עם מנוע 1.2, משרתת ידידה שלי כבר עשר שנים. הדבר היחידי שהתקלקל הוא חיישן הקראנק – אך די היה לקשור אותו באזיק פלסטיק, וכך הוא ממשיך לעבוד כבר שנתיים.
המתחרה של רנו קליאו היא פיאט פונטו.
רם: ברשותנו פורד פוקוס סטיישן שנת 2009. אנו מחכים ל'ביקור החסידה' ואיתה ילדנו הרביעי, ומתלבטים איזה רכב כדאי: מצד אחד יש רנו לוגן, חשבנו על ידנית שנת 2010; מצד שני יש מאזדה 5, שלפי התקציב לא נוכל כרגע לקנות מעבר למודל 2006/7.
נקודה נוספת שמבחינתנו צריך לקחת בחשבון היא שרוב הזמן הרכב נוסע ריק לעבודה של אשתי, ומדי פעם ובסופי שבוע אנו נוסעים כמשפחה. אשמח לקבל את חוות דעתך על כלי רכב אלו והצעות נוספות.
תשובה: לוגן MCV היא הצלחה של דאצ'יה. להבדיל מרוב המכוניות בעלות שבעה מקומות, המושבים בשורה השלישית בלוגן זו מאפשרים גם לאנשים מבוגרים לשבת בנוחות. אם כי ייתכן שאחרי פוקוס, תחושו ירידה בהנאת הנסיעה ותיאלצו להתרגל להבדל במתלים ובהיגוי.
לוגן היא פשוטה, אמינה, חסכונית יחסית וקלה לתיקון. אופציה אחרת היא הונדה FR-V, הנחשבת עדיפה על מאזדה 5.
אני כבר אדיש לפיתויים הלועזיים שאינם נמכרים ברדיוס הציוני. אך מה לגבי יתר האזרחים העבריים, הנאלצים לחיות במשטר הדיכוי הקומוניסטי של ברוני היבוא?
הקטלוג האירופי למכוניות חדשות הוא עינוי אנטישמי אשכרה לגבי תושבי ארץ הקודש. אפשר לשמור על שפיות רק מול התצלומים של טילים יבשתיים: להביט בשלווה על כל הלמבורגיני האקזוטיות, הפרארי, השברולטים סדרה Z והבנטלי החדשה, שאת גרסת השטח שלה היצרן אחוז-החוצפה תכנן אפילו לשלוח לראלי דקאר הנוכחי. אלו ודומיהן אינן מרגיזות את יושבי ציון, שהרי גם באירופה העשירה קהל היעד של נבחרת העיצוב והטכנולוגיה הוא שכבה דקה של מדושני-על (או העשירון החולם).
הקטלוג מתעלל ביהודים בהציגו דגמים הנמצאים כביכול בהישג יד – אך אינם זוכים לראות אור יום ציוני. אך אני אדיש מול מצעד המכוניות השמורות לגויים בלבד, מצעד מתגרה-לאיד הערוך ללא ספק בידי שונאי יהדות. דבר מקטלוג הכרומו אינו מסוגל לפגוע בי, כי עתה, בישורת חיינו הנוכחית של אנוכי והקשיש שבו – אנו כבר לא מתכננים רכישת מכונית נוספת ומסתפקים במה שיש.
לא ישַנה זאת גם תרחיש אבסטרקטי ולפיו הביטוח הלאומי יחליט ביום בהיר להגדיל את קצבת הזקנה החודשית פי חמישה (אם יצמיד אותה, למשל, לתנודות בשכרם של הח"כים).
תחת שלטון הטורבו
כי אנו (אנוכי והקשיש שבו) שומרים מרחק מהפיתויים שבקטלוגים הזרים, ומסתפקים בסיבוב הכרה מזדמן במישהי חדשה ש"עומדת לכבוש את השוק", כטענת היחצ"נים. וכשאחת כזו נקרית בדרכנו אנו מתניעים את הגברת ומזנקים בה. לא כדי ליהנות חלילה וגם לא לצורך כתיבה, אלא כדי לחזור הביתה בהרגשה הנעימה שהכלים הביתיים שלנו עדיין גזעיים לאין ערוך.
באחרונה זה קרה לי בפיז'ו RCZ, המפסידה בגדול להונדה CRX שלי (בת ה-22!). כך קרה גם בב-מ-וו Z4M, שבגלל דרישות האקולוגיה המהנדסים הפוסט-נאצים התקינו 1.5 מגדשי טורבו במנוע הקלאסי שלה, בעליו המאושרים של שישה צילינדרים בנפח 3.2 ליטרים.
אמנם אחרי טיפול קיבל המנוע של Z4M כמה סוסים יותר מ-S52B32 הבלתי מגודש שלי, כמו גם מומנט מרשים – אך הצליל המסורתי של Z3M קופה, שתפקידו להציל אותי מחיבוקיו של העצב, יוצא מגמגם וחלוש מארבעת צינורות הפליטה של Z4M. הזמרה האדירה שמלווה את שמחת החיים של הלגה שלי, המתאימה לשידור ב'קול המוזיקה' – הושתקה בבווארית המודרנית.
גיליתי גם שתחת שלטון הטורבו, להקת סוסיה של Z4M משתוללת כמו שתויה, לא תמיד באופן צפוי, מה שגרם ליצרן לשמור על הקליינטורה בעזרת סוג נאצי של ESP. בנסיעה קצרה ב-Z4M הרגשתי כמו כַּלְבִּי מקס ובר כשהוא מטייל איתי על רצועה. ב-Z3M שלי, לעומת זאת, צעירה בת 13, האלקטרוניקה עודנה שפויה, כלומר עדיין לא לוקחת לעצמה את הפיקוד על כל עצירה, אלא מסתפקת בחלישה על ABS, ניהול דלתות, כיוון מראות הצד וחימום המושבים וכיוונם.
האמת שהייתי מוכן להסתדר גם בלי חבילת בסיס זו של הבווארית, ובלי הגבלה אלקטרונית של המהירות המרבית ל-250 קמ"ש – רק תשאירו לי, בבקשה, את ההיגוי המרענן שלה ואת חמש השניות שבין מנוחתה ל-100 קמ"ש.
פדיחה: השלג נעלם זמנית, ובגינה, הממוקמת 18 ק"מ מוורשה, נחשפה פדיחה: מיסטר מקס ובר (4X4) התגלה כמהיר יותר מב-מ-וו Z3M קופה (הלגה), כאשר אנו מתחרים על ציר באורך כ-80 מטרים המחבר בין מוסכי העץ ושער היציאה. לא עוזרים לי 321 הסוסים. הכלב מנצח כי הוא צעיר יותר מנהג הבווארית
הבווארית והונדה קלקלו אותי
הן עשו אותי למישהו המתייחס בחשדנות לכל רכב אחר שהוא מתיישב בו. בפיז'ו 301 החדשה, העממית, מצאתי שהצרפתים לא סיפקו משענת ראש לנוסע החמישי, היושב במרכז הספסל האחורי. ובניסאן ג'וק הבחנתי כי המסילה של משענת הראש מספקת עיסוי טורדני לגב הנהג, וכי משענת הראש עצמה יכולה לשמש בהתנדבות כגיליוטינה בעת תאונה.
הלו, מבחני ריסוק, לא גיליתם את זה?
בובת שלג מזיעה
מעולם לא היו לי ג'יפ (למעט אמפיביה צבאית של פולקסוואגן דגם 1941), SUV או קרוסאובר, וכל ניסיוני האישי בז'אנר הכלים הגבוהים-מתנודדים מצטמצם לשימוש במשך חודשיים בראנצ'רובר, שדווקא היה בסדר.
אמנם נהגתי באינספור גבוהות, אלא שלא הכרתי אותן, כי כדי להכיר מכונית עד תום צריך לגור איתה, להגן עליה מצרותיה, להבין אותה ולדאוג לה.
ואף על פי כן, אני מרשה לעצמי לומר שמיצובישי אאוטלנדר החדשה אכזבה אותי. מילא שהיא נראית כמו בובת שלג שנבנתה בידי ילדים ומתחילה להפשיר; הקטסטרופה האמיתית בה היא החתונה הקתולית שבין מנוע בנזין 150 כ"ס ובין תיבת הילוכים רצופה CVT. שידוך זה גורם למנוע ליילל באומללות בעת לחיצה הגונה על דוושת הדלק, והזינוק ל-100 קמ"ש נמשך תקופת-מה.
נחמה קטנה היא שלצד ההגה של אאוטלנדר מזדקרים מוטות להחלפת הילוכים, שבעזרתם אפשר להוריד עומס מהמנוע ומאוזני הנוסעים כאחד. ואולם, ההגה עצמו רחוק מעסקי הנחמה, שכן השימוש בו מזכיר פתיחה וסגירה של ברז חלוד. על רגישוּת אין מה לדבר אצלו (מי שמתעקש עליה, שילך לסרט של אלן רודולף).
אך הדפקט הכי גדול במיצובישי אאוטלנדר הוא שמי שרוצה אותה מצוידת במנוע בנזין ובהנעה 4X4, יכול לקבל זאת רק בגרסת הגיר CVT, מכיוון שגיר ידני מותקן רק בגרסת ההנעה הקדמית. כך למדנו מהקטלוג האירופי הנ"ל.
מחירים מוקפצים – סחורה קפוצה
ובכל זאת, קטלוג מעצבן זה (אנטישמי כבר אמרנו?) אינו מאפשר לי לנתק את רוחי ונפשי מהמחשבה שבארצנו, שבה קטלוג זה אינו משווק (אך במקומו קיימת עדיין גישה חופשית לאינטרנט, שברוני היבוא אינם מסוגלים לחסום) – חובבי הנהיגה נמצאים בסוג של הסגר. הם לא יכולים לבחור לעצמם מכונית התפורה למידות צורכיהם וטעמם, אלא נאלצים להסתפק בגרסאות שאותן, ורק אותן, כדאי לטייקוני-היבוא לשווק.
באופן פרדוקסלי, מצב זה שורר כבר כמה עשרות שנים דווקא במדינה שבה מחירי הרכב הם כפולים או כפולים-כמעט מאשר באירופה (בקטלוג הנ"ל נקובים מחירי הדגמים בגלוי ובאירו). המחירים הגבוהים אינם גורמים ליבואנים לפנק את הלקוח העברי במבחר דגמים עשיר. נהפוך הוא: אצלנו מקובל שהלקוח משלם הון – ומביא הביתה מה שיש. כי המוכר אינו חש אחריות כלפי האזרח הקטן, שהפך אותו ואת משפחתו לבני גזע הטייקונים!
זוהי מציאות בלתי נתפסת שאצלנו לקוחות מביאים ללא מרמור וללא טרוניה את חסכונותיהם לקופה של ברוני יבוא שעושים מה שטוב להם. גם עיתונות הרכב העברית אינה רואה כל מוזרוּת בעובדה שמכונת היבוא המקומית מדפיסה שטרות ליבואן שמזלזל באופן גלוי באינטרס לקוחותיו.
מנוחת הלוחם
סיטרואן מתכננת ללכת רטרו בעקבות מיני וחיפושית. הרעיון הצרפתי הוא להצמיח 2CV חדשה על בסיס אבטיפוס הקרוי 'קקטוס'. חוששני שרעיון זה צפוי לגרום התקף לב לחסידי דה-שבו הקלאסית
לא יודעים, לא מתמרדים
קוני הרכב אצלנו היו מעדיפים ודאי דגמים לפי טעמם, כאלה שלא קיבלו ויזה לישראל כמו רנו טווינגו (מקרה מצער במיוחד של מסורבת-עלייה), או גרסאות מעניינות יותר לדגמים שדווקא כן נמכרים כאן: גרסאות 4X4, או כאלה המאפשרות שימוש בגז, או סתם גרסה מפוארת.
אולי הקונה העברי היה מתמרד ודורש גרסאות כאלה, לוּ רק הוא היה יודע שהן קיימות בתפריט החו"לי. כאלה הן למשל סקודה יטי, פנדה האיטלקית ו-SX4 היפנית – המוצעות לגויים בהנעה כפולה לחובבי שטח קל, ובמבחר רחב של מנועים, שינויים בגימור וכו'.
מה, נעשה שופינג בדמשק?
תרגיל זה – ולפיו יבואנים אחוזי רדיפת בצע עמוקה קובעים במה יישבו אזרחי ציון – לא היה עובד בשום מדינה אירופית מן המניין. שהרי אם יבואן אירופי מקומי (הלועזיים קוראים לו 'דילר') היה מביא לשוק סחורה מצומצמת של דגמים הרווחיים רק לכיסו, ללא מבחר של מנועים, תיבות הילוכים ואביזרי יוקרה – הקליינטורה הייתה נוסעת לעשות שופינג מעבר לגבול. כפי שאני נסעתי לאנטוורפן, בלגיה, כי בוורשה של 1991 לא מצאתי הונדה CRX בגרסת VTEC, ועוד בצבע שרציתי.
הבולשביזם של רחוב המסגר
המדיניות של היבואנים העבריים מזכירה לי את השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הרודנים האדומים קבעו באכזריות מה מותר לפרולטריון לשמוע ברדיו, מה הוא יראה בקולנוע, מה הוא יקרא ולמי הוא יצביע.
הזוללים ברינה – בדמעה ישתקו
הזכרתי כבר בכמה הזדמנויות שעיתונות הרכב הכחול-לבנית, עקב סיבות משלה ועקב שייכותה האינפנטילית לחצר ברוני היבוא – אינה מלשינה על הדגמים שרחוב המסגר מסתיר היטב מאחורי מסך של שיקולי רווחיות.
ואם כתבי החצר, האוכלים מתוך כף ידם הנדיבה של פטרוניהם, אינם חושפים דוגמאות לזלזול בלקוח העברי – ודאי שאין לצפות ממפוחדי-העט הללו שיצייצו ביקורת פעוטה יותר: על כך שאף ברון יבוא מקומי עוד לא סידר שמחשבי הרכב המותקנים לנגד עיני הנהג יתחילו לדבר אליו גם באותיות עבריות, כפי שהם מסכימים לרצד לגויים בשפתם.
חמודים כלפי החומדים
גם באירופה לא הכול ורוד. גם שם לא חסרות דוגמאות לצנזורה-עצמית מצד כתבי רכב אל מול יצרנים. אך שתיקת כבשים לגבי יבואנים חומדי בצע – היא כבר טרנד מקומי שלנו.
הנה כי כן, בשוק העברי אף אחד לא דופק מלמטה.
טיפ טיפה
על לוח המחוונים של מכונית זמננו מגלים מידע על החובה לבצע טיפול תקופתי. זה קורה אפילו בגרסאות מסוימות של פיאט פונטו 2. אם תגלו דרישה כזו אף שהחלפתם שמנים במועד, אפשר למחוק את ההתרעה המעצבנת בעזרת המחשב. לצורך ביצוע תרגיל זה, ניתן לרכוש ברשת מערכת דיאגנוסטית פשוטה ב-30 אירו.
שיטה מומלצת (וחינמית) היא חיפוש פתרון בפורומים המוקדשים לרכב המסוים. אני למשל למדתי בפורום של בעלי ב-מ-וו סדרה M שבבווארית, כדי להיפטר מהתרעה אדומה, די לחבר נקודה ספיציפית (מספר 9) שבשקע הדיאגנוסטי עם המינוס (-). ניסיתי. עובד.
שואלים את אדוארד
אשר אפרתי, נתיבות: בתגובה לכתבתך על הזמרת היהודייה ורה גראן שנרדפה עד חורמה משום ששרה בקברט בגטו ורשה ('המפתחות בפנים' 4.1): אני רוצה לשתף אותך בסיפור מזיכרונה של אמי ע"ה. אמי עבדה במפעל לייצור תחמושת. בין הבנות שהיו שם הייתה אחת, שאינני זוכר את שמה, שהייתה אחראית על ה'עזרה ראשונה', עד כמה שאפשר לכנות את זה כך. אמי זוכרת אותה לטובה ותמיד הייתה לה מילה טובה עליה. היו כנראה כאלה עם זיכרון אחר.
כעבור שנים, בראשית שנות ה-50, פגשה אותה מישהי מן העבר והטיחה בה את המילה "קאפו". נישואיה התפרקו והיא עזבה את הארץ. חבל על דאבדין.
ירון אסולין, מצפה-נטופה: יש לי מיצובישי ספייס וואגן שנת 2001. היא בסדר גמור, אבל לאחרונה יש קפיצות בגיר. כל איזה חמש-שבע נסיעות, בעלייה בדרך כלל, כאשר הגיר יורד להילוך שלישי – פתאום יש קפיצה חזקה. השבוע שוב הייתה קפיצה והגיר נשאר תקוע על ההילוך השלישי. לא ידעתי מה לעשות אז נסעתי ככה עד לעבודה (ירד הרבה גשם ועברתי מעל שלוליות. חשבתי שאולי נכנסו מים לאיזה מקום שיכול להשפיע).
במוסך מומחה לגיר אוטומטי בכפר ערבה בגליל, המוסכניק נסע על הרכב ואמר שהכול בסדר. שאלתי אם להחליף שמן (הוא קצת שחור). הוא בדק ואמר שלא צריך ושיש אפילו יותר מדי. הוא אמר גם שאם זה חוזר על עצמו, אז הוא ממליץ להחליף את הסלונואיד בגיר ושזה סט של ארבעה סלונואידים. נאמר לי שעולה 400 שקלים להחליף שמן ומסנן גיר, ושסט סלונואידים עולה אלף שקלים.
מה אתה חושב שכדאי לי לעשות, אם בכלל?
תשובה: ההמלצה להחליף שמן גיר בתיבות אוטומטיות מדי 60-80 אלף ק"מ, או פעם בשנתיים, עודנה בתוקף. במקרה שלך, לפי סימני התקלה שאתה מתאר, אני מציע להחליף מיד את השמן ולחתוך את המסנן המשומש כדי לבדוק אם נעוצים בו שבבי מתכת. אם מתגלים שבבים כאלה, יש להתייעץ עם מכון הגירים שהלכת אליו.
שילה אפללו: הייתי רוצה לקבל את חוות הדעת שלך בנושא הגולף החדשה בנפח 1.4 tsi, כולל התייחסות לצד של התחזוק – טיפולים, חלקים וכו'.
יש לי אופציה גם להונדה סיוויק החדשה 1.8 ליטרים. מה עדיף?
תשובה: אמנם גולף היא המלכה הבלתי מעורערת של הקבוצה, אך מנוע 1.4 tsi דווקא עשוי להניב צרות. הזרקה ישירה גורמת הצטברות פיח בראש המנוע, וגיר ה-DSG של פולקסוואגן נוטה אף הוא לצרות משלו. אמנם היבואן נותן אחריות של חמש שנים על גיר ה-DSG, אך אם תרצי בעתיד למכור את הגולף, הקונה הפוטנציאלי יתחיל לחשב כמה יעלה לו להחליף מצמדים בגיר שנגמרה לו האחריות.
זוהי בעצם הסיבה שבין גולף ובין הונדה אני בעד סיוויק, שהמנוע שלה מבוסס עדיין על נפח נורמלי, מבלי להיכנע לאופנת הדאוּן-סייזינג (הקטנת נפח המנוע).
הסיפור על אכזבה כואבת שנפלה עליי ביום שישי דחף לשבוע הבא את המדור שתוכנן להיום, המתאר את מעשיהם הפסולים של ברוני היבוא
זה קרה בלילה. השלמתי זה עתה את כתיבת המדור "חייו הנוכחיים של אנוכי", המציג את הטענה שגם בשנה האזרחית החולפת המשיכה כנופיית ברוני היבוא בסוּרה ושיווקה אצלנו רק דגמים המבטיחים לה רווח נאה.
כמו תמיד או בדרך כלל, קוששתי לי צלילי רקע המלַווים את התקדמות כתיבתי, ומנסים לספק לכותב סוג נוסף של הנאה, בנוסף לציפייה שהוא יחולל איזה ויכוח, יעורר שאלות ואולי גם יצליח להרגיז מישהו. וכֵּיוון ש"חייו הנוכחיים של אנוכי" עוסק בנושא מתסכל במיוחד, גייסתי לעזרתי את מכמני הנֶגֶן של יוטיוב.
שניים נכנסו לקברט
ברמקולים שחיברתי ללפטופ שמעתי תחילה את שיריה של הזמרת היהודייה ויירה גראן. בדיוק יצאה בוורשה הביוגרפיה שלה, ספר עב-כרס (463 עמ') מאת הסופרת טוּשינסקה, שהקדישה לגראן שנים ארוכות של תחקיר מדוקדק.
הספר המרתק, 'הנאשמת: ויירה גראן', מתאר כיצד נרדפה זמרת יהודייה זו עד סוף חייה בגולה על ידי צדקנים שלא סלחו לה על שיתוף הפעולה עם קברט לעשירים שפעל בגטו ורשה, וכיצד שילמה על כך בבריאותה הנפשית והפיזית.
הופעותיה של גראן על בימת 'שְטוּקָה' (פולנית: אמנות), אותו ספק בית קפה ספק קברט שפעל בגטו ברחוב לֶשְנוֹ 2, נתפסו בזיכרון היהודי כפשע נגד האנושות. מוקיעיה של הזמרת רדפו אותה בכל מקום על פני האדמה שבו ניסתה להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה.
מעניין שנוטרי המוסר הללו בחרו כקורבן רק את גראן, ולא פתחו במסע צלב נגד יהודים אחרים ששמם הוכתם במעשים פסולים בתקופת השואה, ובכללם הפסנתרן ולדיסלב שפילמן. בניגוד לגראן, שהושמצה עד עפר, על שפילמן הורעפו לאחר המלחמה כיבודים רבים, והוא אף זכה לאנדרטה קולנועית בדמותו של הסרט שעשה עליו פולנסקי, 'הפסנתרן' – אף כי גם הוא, שפילמן, ניגן לעשירי הגטו, שסעדו את לבם ב'שטוקה' בקוויאר ובשמפניה בחברת קציני משטרת היודנראט, ולעתים גם בחברת גרמנים.
הזמרת היהודייה ויירה גראן הפסידה לשמועות ולרוע צדקני
לשיר אסור, לתת מכות רצח מותר
גם בארץ ישראל חיפשה ויירה גראן מקלט אך גורשה כמעט, ובבושת-פנים, מה שהשפיל אותה וכאב לה במיוחד.
אגב, אותם צדקנים עבריים המבססים את שנאתם לזמרת על שמועות, אלה שאיימו לבוא לקונצרטים של גראן בפיז'מות של אושוויץ – לא מחו ולא צייצו כאשר עיתונו של שוקן פרסם על שבתאי רוטהולץ, היהודי שהיה אלוף פולין באגרוף, כתבה ברוח אוהדת תחת הכותרת הגאה: "שעפסל הוא התכשיט שלנו".
איזו גאווה משונה. הרי השוקנים, בכתבה שפרסמו על רוטהולץ ב'הארץ', הצניעו או הסתירו את העובדה ש"תכשיט" זה, שעפסל-שבתאי רוטהולץ, אותו מתאגרף יהודי מהולל שהיה לפני המלחמה גאוות יהודי פולין, המשיך בתחביב ההרבצה שלו גם בגטו ורשה – שם, כשוטר יודנראט, הוא היה מתאמן במכות רצח על התושבים הרעבים, שלדי אדם שזזים בקושי, הנשלחים למוות.
התעללות במוּבלים לשחיטה
נזכרתי במעשיו של רוטהולץ בגטו, שלא היסס להתעלל במוּבלים אל מותם, כאשר ראיתי (עד כמה שהייתי מסוגל להסתכל) ב'כלבוטק' של רפי גינת את הברברים של 'תנובה' מתעללים בעגלים המובלים לשחיטה.
לרגעים המכריעים, רק מוצרט
עוד אני כותב את "חייו הנוכחיים של אנוכי" לצלילי זמרתה של ויירה גראן, חשבתי לי שאינני זוכר שמישהי, איזו כושית אנונימית מקליפורניה או ננסי ווילסון, הצליחה לשיר טוב יותר מגראן את 'תקרא אליי' למנגינתו של גרשווין. בכל אופן, אני מפסיק את החיטוט ביוטיוב (תוצאה של קריאת הביוגרפיה של גראן) ומחפש קרש מנוחה במוזיקה הקלאסית.
כליווי צמוד לכתיבה נראית לי כעת מתאימה סימפוניה מס' 40 של מוצרט, כי בדיוק הגעתי לשלב בעבודתי שבו מוזיקת הרקע הנבחרת מוכרחה לשאת על כתפיה תפקיד מכריע: להתמודד עם תסכול, מועקות ועוד תסכול, שהם האחים והאחיות של תהליך הכתיבה.
הסרט שבוי בנחושתיים
אז אני כותב את המשפט האחרון של "חייו הנוכחיים של אנוכי", סוגר מחשב, מתקרב לחלון ובודק בפנס יד את גובה הכספית בתרמומטר המוצמד למשקוף. מינוס שמונה. הגיע הזמן לברוח הביתה, לתל-אביב, עם גרסת הבמאי של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" – שהיא מוצר מוגמר-כמעט (או טיוטה מתקדמת).
אני מתחיל להבין שסרט הקולנוע הזה, שערכתי עם בני בלי החומרים המקוריים, שנמצאים בשבי המפיק הפולני גוויזדאלה – יישאר המזכרת היחידה מכל המסכת האומללה שבה הסתבכתי. כך לפחות חוששני.
ברגע זה אני נזכר שנשארתי חייב כמה הסברים לנפשות היקרות שעקבו בהתעניינות אחר צילומי הסרט. לכן, אני מחליט, "חייו הנוכחיים של אנוכי" יחכה לשבוע הבא. לפיכך אני פותח שוב את המחשב, הפעם ללא כל מוזיקת ליווי, כדי לכתוב את המדור הנוכחי.
ולוחש הבדוי: היו דברים מעולם
'שועל הכסף של פליציה ט" אינו פרי דמיון, אלא תוצר של שוטטות חולנית בסמטאות הזיכרון. הסצנות בסרט קרו במציאות: כמו החגיגה המשפחתית של חג הפורים בדירה החשוכה בגטו שבמהלכה האֵם, פליציה ט', משעשעת את ילדיה ובעלה בחיקוי של מרלן דיטריך; כמו קטע ההסתפרות של הילד מיכאל בטרם פרידתו מאבא ובריחתו מהגטו; כמו הסיפור המצמרר של הנערה נינה ששמעתי בבית היתומים היהודים בקרקוב.
והשמחה מאין תימצא: הסצנה של חגיגת הפורים המשפחתית בגטו ורשה, 1941. יבגניה דודינה כפליציה ט' (האֵם), אולק מיצנר כאבא, והשחקנים הצעירים לָאוּרָה ואוסקר המגלמים את אירנה ומיכאל. אווירת העצב העולה מן התצלום הולמת, במבט לאחור, את גורלה העגום של הפקת הסרט
אמיתיים גם קטעי הסרט המתרחשים אצל אלמנת הגנרל, שבאחד מהם בעלת הבית, חובבת פראפסיכולוגיה, מזמינה להקרנה קשיש עיוור כדי שיפסוק עד כמה שווים, אם בכלל, הסרטים הקצרים של הדייר שלה, במאי צעיר ותפרן. זה אכן קרה בחיי, אך רק כעבור שנים רבות, בארץ כבר ולא בפולין, כאשר גברת מרגוט קלאוזנר צפתה בסרטיי באולפן שלה בהרצליה לצד ידידה הסגינהור.
בקיצור, התסריט של 'שועל הכסף' נתפר מטלאים של זיכרונות, שנפתחים בעזיבת המשפחה את גן-העדן הקַיְצִי שלה באוטבוצק ונסיעתה בכרכרה אל גטו ורשה. ושם, בגטו, הסיפורים שסיפר לנו אבא בלילות הקרים הוקרנו על תפאורת הגיהנום, שנשאר ויישאר בלתי נשכח.
קרב בלימה של האֵימָה
לו הייתי מצמיד את המדחום למצב ההפקה של 'שועל הכסף', הכספית הייתה נרעדת. כי זהו המצב:
ביום שישי האחרון, בזכות התערבותו של ידידי הבמאי אנדריי ויידה, נפגשתי עם מנכ"לית המכון הפולני לאמנות הקולנוע, הספונסר היחיד של סרטי. ישבנו על התיק העבה של הסרט – אני, בני והמנכ"לית הנחמדה והאינטליגנטית, אגניישקה אודורוביץ', ושמעתי ממנה תחזית בלתי מעודדת.
התגלה שהמכון אינו יכול להחליף את המפיק הכושל ולהמשיך עם מפיק אחר את הפוסט-הפקה של סִרטי – כי לפי החוק היבש, הסבירה המנכ"לית, חומרי הצילום והקלטות הקול המקוריים שייכים למפיק גוויזדאלה. הוא גם יכול, היא הסבירה, לערוך את סרטי בלעדיי. מותר לו. הוא גם יכול להביא למכון גרסת-סרט כלשהי שהוא ידביק בעצמו על סמך חומרי הגלם, ולקבל תמורתה את התשלום האחרון, בסך 300 אלף זלוטי (כ-330 אלף שקלים).
המנכ"לית אודורוביץ' הסבירה לי שאת התרחיש הנורא הזה, לגביי ולגבי המכון כאחד, אפשר לעצור רק אם אודיע לגוויזדאלה שעקב כל מעלליו, שמטרתם הייתה חיסולי כבמאי – אני מבטל את ההסכם איתו. לפי מנכ"לית מכון הקולנוע, זוהי הדרך היחידה למנוע את תרחיש האימים הנ"ל, שהרי למפיק אין זכות להמשיך בהפקת הסרט בלעדיי.
הקרב על זכויות היוצרים
אגב, בתיק הסרט שחשפה בפניי מנכ"לית מכון הקולנוע נמצא, להפתעתי, מסמך המודיע שהמפיק גוויזדאלה מעביר את כל זכויותיו בהפקת 'שועל הכסף' למפיק אחר, שפתח משרד בלודז' בהון עצמי של 5,000 זלוטי. זהו כמובן תעלול נוסף במעשי ההתגוננות של גוויזדאלה. תרגיל מוזר ולא ברור, לא למכון ולא לי. האם גוויזדאלה ארגן לעצמו מפיק קש כדי להתנער מתביעות עתידיות נגדו?
אותי רק מדאיג שתחת המסמך הנ"ל מתנוססת חתימתי המזויפת, המאשרת כביכול שאני מודע למהלך העברת הזכויות.
לרוע מזלי, העורך דין המייצג אותי חלה בשפעת ואינו זמין. התייעצתי עם עורך דין אחר, מומחה לזכויות יוצרים, ושמעתי ממנו שאני מוכרח להתלונן במשטרה על זיוף מסמכי הסרט. הסיבה לדחיפוּת: גם ההסכם שלי על בימוי הסרט, שעליו חתמתי בתל-אביב בתקופת הצילומים – הוחלף בהסכם אחר, שנכתב כביכול בלודז' מאוחר בהרבה. גם מסמך מזויף זה נמצא בתיקו של הסרט.
סליחה, כריסטופר
בקיצור, מה שלא יקרה, התחזית לגורל הסרט אינה אופטימית. כך שהאור היחידי בכל הפרשה הוא גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', סרט בן שעה וחצי הערוך בידי בני ברגש ובכישרון – ונמצא ברשותנו. גרסה זו של 'שועל הכסף' אביא איתי לתל-אביב ואקרין אותה, כדי שפרשת ההפקה העגומה תיסגר בפואנטה. אני חייב את זה גם לשחקנים, שכישרונם האדיר עזר לי לשחזר את זיכרונותיי.
את גרסת הבמאי של הסרט מלווה מוזיקה של המלחין כריסטופר קומדה, חברי הטוב הז"ל, שעם מותו אני לא מסוגל להשלים כבר למעלה מ-40 שנה. לפני נסיעתו לאמריקה, לשם הוא הוזמן על ידי פולנסקי כדי להלחין את הפסקול ל'תינוקה של רוזמרי', אמר לי קומדה: "עזוב את השטויות. את האטיודים הקולנועיים הקצרים שלך, את סרטי הטלוויזיה, את המרוצים. תעשה סרט על חייך".
ניסיתי.
טיפ טיפה
הדבר הראשון שצריך לעשות אחרי קניית מכונית, משומשת או חדשה, הוא לזהות איזה סוג של נורות משובץ בפנסים הקדמיים – H4 או H7 – ואז לקנות זוג נורות ספייר מאותו סוג, רצוי מתוצרת טובה כמו פיליפס, בּוֹש ואוסרם (Osram), ולשמור אותו בתא המטען.
השלב הבא הוא בדיקה אם ניתן להחליף את הנורות בעצמנו, כמו במכוניות של פעם, או שעקב ה'מודרניות' ניאלץ לגשת למוסך. כך או אחרת, כאשר נורה אחת נשרפת – יש להחליף באותה ההזדמנות גם את השנייה.
אגב, במלאת שנה-שנתיים לשימוש בנורות יש להחליף אותן, גם אם הן נראות לנו כשירות עדיין. הסיבה: עוצמת ההארה יורדת עם הזמן, תופעה שהעין מסתגלת אליה ולכן מתקשה לזהות.
שואלים את אדוארד
עקיבא ויהודית פוזן: ברשותנו יונדאי טרג'ט שנת 2004, אוטומט, דיזל, 2,700 סמ"ק. נסע כ-170 אלף ק"מ בשימוש משפחתי רגיל. בחודש האחרון הרכב התחיל לעשן בצורה מוגזמת. הוא פולט עשן לבן וסמיך ללא חוקיות בזמנים, אבל בדרך כלל בנסיעות עירוניות קצרות. בנסיעות ארוכות אין חריגה כזו. הוא שורף שמן בכמויות מוגזמות (ליטר בשבועיים בערך). יש לציין שלפני כארבעה חודשים הרכב התחמם והחלפנו לו רדיאטור. הוספנו לפני כשבועיים תוסף שמן לניקוי. זה המעיט את פליטת העשן למשך כשבוע, ואז הילד חזר לסורו… בשני מוסכים שביקרתי – לאחר שבדקו שאין נזילות שמן מאחד הצינורות – אמרו לי בצער שאין הרבה מה לעשות חוץ מלהחליף מנוע, בעלות מוערכת של 10,000 שקלים. או לחלופין, להמשיך ולנסוע ברכב ופשוט להקפיד למלא שמן לעתים תכופות, תוך התעלמות מפליטת העשן (לא כל כך נעים מהמכוניות שמסביב ומהריאות של השכנים…).
לעומת זאת, בגלישה באינטרנט ראיתי באיזה פורום שמדברים על כך שמקור הבעיה הוא האנטיפריזר. אני לא ממש מבין מה זה, אבל במוסך אמרו שזה לא קשור. מה דעתך? האם אכן אין ברירה אלא להיפרד מסכום כזה? ואולי לנסות למכור את הרכב?
תשובה: עשן לבן מצביע על חדירה של אנטיפריזר (נוזל הקירור) או של מים אל תא השריפה. אולי בגלל ההתחממות נפגע סתם הראש או שנסדק הראש עצמו. ייתכן שאחרי התיקון, גם אכילת השמן תירגע.
אהרון: מה דעתך על טויוטה היברידית?
תשובה: אם רוב נסיעותיך נערכות בתוך העיר, אז הבחירה בטויטה היברידית, כולל כמובן יאריס, משתלמת מאוד.
נעמה שליט: ברצוני להתייעץ עמך בתקלה ברכבי, אפלאוז שנת 96', שבעל המוסך לא הצליח לעלות עליה. במהלך פניה ימינה ההגה לא הגיב לפתע – הוא זז מעט, אך לא כפי שרציתי. לאחר כמה שניות הרכב הפסיק לפעול (באמצע הכביש. מפחיד ביותר!). לאחר כמה דקות הרכב התניע ללא בעיה. יש לציין שמוקדם יותר באותו יום, וגם שבוע לפני כן, לא הצלחתי להתניע את הרכב בניסיון ראשון, אלא רק לאחר המתנה של כמה דקות. המצבר הוחלף לפני זמן לא רב. כאמור, במוסך לא ראו כל תקלה. האם יש לך רעיון כלשהו מה הבעיה? האם ניתן לדעתך לנסוע ברכב כפי שהוא?
תשובה: אינני ממליץ לך להמשיך לנסוע ברכב, משום שכל תקלה במערכת ההיגוי היא סכנה חמורה, ותמוה שבמוסך לא הדגישו זאת בפנייך. לנוכח ריבוי הסיבות האפשריות לתקלה, אני ממליץ לך לגשת למכון המתמחה במערכות היגוי.
אודליה ורפאל: אנו משפחה בת שמונה נפשות. מחזיקים ביונדאיH-1 שנת 2008 ומעוניינים לקנות רכב נוסף, שישמש לעבודה, לקניות וכו' – נסיעות לא עם כל הילדים. מה שחשוב לנו, לפיכך, הוא בעיקר אמינות ותצרוכת הדלק. אנו מחפשים רכב משנת 2008 ומעלה שלא יעלה יותר מ-50 אלף שקלים. על מה תמליץ לנו בהתחשב בנתונים אלה?
תשובה: כדאי לכם לחפש משהו מתפריט המשומשות של יונדאי. המטרה: להישאר באותו מוסך שטיפל ב-H-1.
ידידיו הטובים ביותר של אדם הנקלע אל נפתולי הגולה הם חלומותיו, כלבו ומכוניותיו. רציונליסטים כפייתיים מתבקשים לדלג על מדור זה
בסביבה שבה נפלתי (זמנית, למזלי) שרר אתמול מינוס 10 מעלות, לפי לוחות הגוי האכזר צלסיוס. טמפרטורה שמתאימה אולי למדף עליון של מקרר אך ודאי לא לי, ההולך רגלית לדואר ואיתו הכלב מקס וֶבֶּר.
כלבי זה אינו דובר עברית אמנם, אך הביט בי בהבנה ואף בסקרנות כאשר השמעתי לו את נאומי.
פירור מהנשף
הליכתנו נמשכת, ואני מלמד את הכלב שהאנושות הנושמת על כדור הארץ יודעת כבר מי בנה את העולם לפי רצונו ומי דואג לתושביו. אלא שמדאיג אותי שלאף אחד, בין אם דתי או חילוני, ולשום מפלגה, לא אכפת מי מביים את חלומותינו, מי עורך את החלומות שלנו כאוות דמיונו, מי מוסיף להם קטעים דרמטיים, דיאלוגים, כתוביות, צבע וצליל.
אותו בעל דמיונות פרועים נוסח פליני, אורסון וולס והיצ'קוק – דמות כישרונית וחשאית החולשת על מחתרת החלומות – גורם גם לכך שהצופה (המאושר על תוכן ההצגה או מבועת ממנה) ישכח את חזיונותיו מיד עם ההתעוררות, ובזיכרונו ייוותר רק רמץ עמום של נושא הסרט שבו הוא צפה, ולעתים רק אפיזודה או פרט זוטר ממנו. כפי שמספינה טובעת נותר רק איזה קרש הנסחף אל החוף.
לצערי העמוק, לא קיימת בזיכרוננו ספריית חלומות המאפשרת לחזור אליה לעת זקנה, כאשר חלומותינו מתגלגלים ללא רחמים לכיוונים מדאיבי נפש.
חלום מפתח
מי למשל ביים את החלום הזה שפקד אותי בלילה, אחרי יום שבזבזתי על ניסיון לייצר מפתח רזרבי לב-מ-וו Z3M קופה?
קיבלתי את הבווארית עם מפתח אחד בלבד, עובדה שרק הגבירה את חששי שמדובר במכונית גנובה, מה שהתגלה למזלי כאיום סרק. בכל אופן, ביצעתי תחקיר טלפוני. "Z3M קופה?" ענו לי במוסך המרכזי של ב-מ-וו בוורשה, "אין בעיה. תבוא עם האוטו. יומיים עבודה, 2,300 זלוטי (3,000 שקלים כמעט) – ויש לך מפתח רזרבי".
במוסך אחר נקבו לתענוג של מפתח חלופי סכום של 1,900 זלוטי, גם זו בוכטת שקלים. אותו סכום דרש גם מקום המפורסם כזול בפורום אינטרנטי של בעלי ב-מ-וו ספורט סדרה M. החלטתי אפוא שאסתדר עם המפתח הערירי. אשמור עליו בכספת או אענוד אותו על צווארי, תלוי על שרשרת.
בהחלטה זו הלכתי לישון, ופתאום חלמתי שדווקא בעיירה פיאסצ'נו הקרובה מצאתי מומחה אשר מייצר לי את המפתח המבוקש בצ'יק ממש, כאילו היה זה סתם מפתח פשוט מן הפשוטים.
נזכרתי בחלום אידילי זה למחרת, כאשר נסעתי לפיאסצ'נו כדי לסדר לאלפא GTV ביטוח חובה – ומול הסוכנות גיליתי חנות קטנה שלצידה שלט: "שכפול מפתחות לבית ולרכב, כולל קודים של אימובילייזר".
נכנסתי ושאלתי את הבחור הצעיר אם הוא מייצר מפתחות גם לב-מ-וו. הוא ענה בחיוב. "גם ל-Z3M", חייך, כי ראה את מכוניתי חונה מול העסק. "כמה יעלה לי מפתח?", שאלתי. "300 זלוטי", ענה. "הפחידו אותי", אמרתי, "שצריך לפרק את מחשב הרכב ולשנות משהו בתוכנות".
"מה עוד סיפרו לך?" התעניין משועשע, ומיד התגלה שאין בהפחדות הללו בדל של אמת. לאיש מפיאסצ'נו לקח הסיפור חצי שעה עבודה על הלפטופ, ועשר דקות נוספות לקח לו לייצר את חלקו המתכתי של מפתח חדש, שאינו שונה מהמפתח המקורי.
היית מאמין, מקס?
תחת חורש החלב: מיסטר Steve Wakefield, עורך 'קלאסיק דרייב', פרסם באתרו הנפלא רצף של תמונות מזכרת מטיול חורפי לסנט-מוריץ דרך הרי האלפים בבנטלי קונטיננטל GTC V-8 פתוחה. מראה חלומי זה חימם אותי לבצע נסיעה קצרה בשלג, בפרופורציית האפשרויות המקומיות. איך זה נגמר, כולם יודעים. אגב, מזל קשישים ששיטת הסטרטר החזירה אותי הביתה
הו לא! אני מחליט
כך היינו הולכים, אני המְסַפֵּר ומקס, המקשיב לנאומי אך חושב רק על בריחה ליער הקרוב, מה שהוא עשה כבר פעמיים וגרם לי התקף לב כמעט, עד שחזר. אז אנו הולכים, ופתאום אני שומע רעש מנועים ורואה שעל איזה מגרש מושלג היטב משתוללות שתי מכוניות. הנהגים מחליקים בשמיניות ובדריפטים, ואנו פה רגלית כהוגן כי סגרנו את מכוניתנו תחת גג ורב-בריח.
הו לא! אני מחליט, חוזר הביתה ורץ לכיוון המוסך האישי של הבווארית. אנו נַראה לגויים מה זה דריפט בשלג, אני מבטיח למקס. אך שנינו נתקלנו בתקלה בלתי צפויה: למרגלותיה של דלת המוסך הצטבר קרח, והקרקע תחתיו התנפחה. אפשר בקושי להיכנס לבווארית, אך אין לחשוב אפילו על יציאה איתה החוצה.
וחבל שכך. אמנם ל-Z3M אין צמיגי חורף, אלא רביעייה חדשה של פִּירֶלִי מסדרה 0 (קדימה:/ZR17Y225/45. אחורה: ZR17Y/245/40) – אך היא הייתה מסתדרת איכשהו עם השלג, שיערתי לי בבטחה.
עורי, כְּחוּלָתִי, עורי
אנו עוברים למוסכה של הונדה CRX, שם הדלת נפתחת בקלות יחסית, לאחר עשר דקות לחימה. אני מבקש סליחה מהכחולה, השקועה כבר בחלומות שנת החורף שלה, ומוציא אותה אל השלג והכפור. "את תהיי בספר השיאים של גינס", אני מבטיח לה. "תופיעי שם כמכונית הראשונה שנסעה והשתוללה על השלג בצמיגי טויו חצי סליקס R888!"
לחיצה עדינה על הגז, ו-CRX מתגלגלת אט-אט במורד השביל המוביל לשער, המרוחק מדירתה 80 מטרים בערך. הולך לנו חלק, ואני עוצר ויוצא מהיפנית כדי לצלם את צמיגי טויו התחרותיים על השלג, וגם כדי לסגור את דלת המוסך. באותה הזדמנות אני לוקח לדרך כמה שטיחוני גומי, למקרה שהמכונית תתחפר חלילה בשלג.
אני חוזר ל-CRX ומתיישב על ההגה במצב רוח טוב, כי המנוע הספיק להתחמם ואיתו התחמם גם החלל הפנימי של הונדה. הילוך שני בוודאי, לחיצה עדינה על דוושת הגז, ממש טיפל'ה מעל סיבובי סרק, רק כדי לא להחליק – והפתעה. הגברת הכחולה נטועה במקומה וגלגליה מסתובבים מבלי לסחוט ממנה בדל של ניד. היא מבוֹססת בפתותי השלג חרף ניסיון לזינוק עדין, וזה עוד בירידה! אז מה יהיה בעלייה, כאשר אנסה להחזיר אותה למוסכה הביתי? ומה עוד, לכל הרוחות הנוצריים, הכינה לקשיש היהודי גולה איומה זו שהוא התחפר בה בגלל סרטו?
אלא שבינתיים, דבר אינו מועיל. לשווא תחבתי את שטיחוני הגומי תחת גלגליה של הונדה, וגם לא עוזרים דלי ועוד דלי של אפר. התוצאה היחידה היא שהשלג סביבה נצבע אפור, בגלל האפר שהגלגלים המסתובבים בשמחה מפזרים לכל עבר. וגם הונדה זכתה בשכבה עבה של לכלוך, שנדבק בשמשותיה ובגגה.
"הסתבכנו", אני אומר לה.
ברברית אך יעילה
אלא שלמזלי נזכרתי שקיים עוד פתח הצלה במקרים דומים. שיטה די ברברית לגבי הסטרטר, הידועה כאגדה אורבנית ומסתובבת מפה לאוזן בין חסידי ראלי שטח שהתחפרו בחול ונחלצו ממנו בזכות מעשה חשאי זה, השימושי כאשר נדחקים אל קיר האין-ברירה.
אני מפרק את כבל ההצתה מהמפלג כדי שהמנוע לא יתניע, משלב להילוך אחורי ומסובב מפתח בסוויץ'. עכשיו הסטרטר מסתובב ואני משחרר בעדינות את המצמד הלחוץ לרצפה – וראו זה פלא: כְּחוּלָתִי זזה בהדרת-צייתנות לכיוון דירתה!
עוד כמה מטרים, והטיול החורפי הקצר נגמר בכל זאת בהצלחה. הללויה, כמאמר הגויים, שלמחרת יחגגו את חג המולד שלהם.
מתפוגגים ודי, ללא טעם לוואי
אני חוזר הביתה לנוח אחרי ההרפתקה המביכה עם CRX, ומה אני רואה? מקס ניצל את ה"רוב מהומה על לא מאומה" כדי לנמנם במיטה שלי. אני מניח שגם החלומות שלו מבוימים כראוי, אם כי בניגוד לחלומות של אבאל'ה, הם אינם מותירים, בהתפוגגם, טעם של מרירות מצטחקת.
חולץ מהשלג
חולץ מהיער
חולץ מעריריותו
טיפ טיפה
כל מכונית היא בעצם רכב היברידי בזכות הסטרטר, המאפשר להזיז אותה ברגעי מצוקה. לא רק כאשר מתחפרים בחול, בבוץ או בשלג – אלא גם ברגעי הסכנה שבהם מנוע הרכב חדל לעבוד על פסי רכבת דווקא. יֶדַע על כך היה מונע לא מעט תאונות, לוּ רק מורי הנהיגה היו מסבירים לתלמידיהם ששילוב להילוך ראשון והפעלת הסטרטר הם קרש הצלה. זוהי אמנם שיטה ברברית למדי לגבי הסטרטר והמצבר, אך יעילה.
שואלים את אדוארד
אורי יהודאי: אנו מחפשים רכב שבעה מושבים בתקציב של 40 אלף לערך. קודם כל רצינו לשאול לדעתך על רנו לוגאן, אמינות וחוות דעת כללית. כמו כן היינו שמחים לשמוע על אופציות מוצלחות נוספות בסגמנט זה, שלא רווי באופציות…
תשובה: רנו לוגאן סטיישן היא פתרון מיטבי לשבעה נוסעים, משום שהשורה השלישית של המושבים מספקת נוחות, ולא רק מקום שאליו דוחסים ילדים כעונש – כמו במכוניות לא מעטות המתהדרות בשבעה מקומות. סטיישן רומנית זו אמינה יחסית ופשוטה לאחזקה, משום שהיא אינה מולעטת במערכות אלקטרוניות מסובכות. אגב, לוגאן אינה זוכה להבלטה בעיתונות שלנו, וגם קרסו מצידו מוכר אותה בלי רעש, אולי משום שהיא המתחרה הביתית של גרנד סניק היקרה ממנה בהרבה.
יצחק: אנו זוג עם תינוק בן שלושה חודשים לפני קניית הרכב הראשון. מעוניינים ביד שנייה בתקציב של עד 45 אלף שקלים, בפזילה לכיוון המשפחתומטיות. חשובים לנו מאוד בטיחות, חסכוניות ואמינות. נודה מאוד לעצתך.
תשובה: רנו מגאן הקודמת (זו שצורתה כמגהץ) נראית מתאימה לכם. אופציה אחרת היא פאביה 1.6.
ישראל: אנו משפחה של חמישה ילדים, ומחפשים רכב אמין וטוב בעל שבעה מקומות לפחות שישרת אותנו בשנים הקרובות. ייתכן שעוד כמה שנים נצטרך יותר מקומות, אך כעת זה מספיק לנו. התקציב שלנו הוא עד 50 אלף שקלים. נשמח לעצתך.
תשובה: ראו תשובתי לאורי יהודאי.
יאיר הראל: ברשותי סיטרואן C4 אוטומטית 1.6 טורבו, שנרכשה חדשה ביוני 2009. עד היום היא נסעה 40 אלף ק"מ (כ-12 אלף ק"מ בממוצע בשנה). המכונית נוחה ונעימה, מקבלת תאוצה טובה ומתחמקת בזריזות במקרה של מצוקה בכביש. היא מטופלת כסדרה במוסך מורשה.
עם זאת, כבר שלוש פעמים (ב-18 אלף ק"מ, ב-32 אלף וב-36 אלף) הופיעה נורת התרעה על "זיהום במערכת". זאת, בליווי קשיים בסחיבה, רעשים במנוע ומאוורר העובד ברעש ולא מפסיק גם זמן ניכר אחרי הכיבוי. אחרי טיפול במוסך, כולל החלפת מצבר ב-32 אלף ק"מ, הנסיעה חלקה.
מה הפתרון המומלץ? האם נראה לך שיש פגם מהותי בדגם ו/או במכונית הספציפית שלי? במוסך רמזו לי שהבעיה היא בטורבו (?). זו הסיטרואן השלישית שלי, אחרי קסארה 2001 ו- C4מודל 2005, שלא היו להן בעיות.
אם אחליט, בעקבות המלצתך האפשרית, להחליף את סיטרואן C4, על איזו מכונית באותם גודל ורמה (פחות או יותר) אתה ממליץ? אולי לחזור ליפנית? בעבר נסעתי בחמש סובארו. האחרונה שבהן GLF אוטומטית 1.8 שנת 1988, שהיא מעולה לדעתי.
תשובה: העובדה שהרעש המוזר נמשך גם לאחר ניתוק המנוע מצביעה אכן על תקלה בטורבינה. אני ממליץ לא לחפש מכונית אחרת, אלא לשפץ את הטורבינה במכון המתמחה במערכות טורבו. בעתיד יש להקפיד על טיב השמן ועל מפלס נאות שלו. חוץ מזה, כפי שכתבנו כבר, הטורבינה תחיה זמן רב, אם לאחר הנסיעה תימנע מלדומם מיד את המנוע, ותניח לו לעבוד דקה לפחות בטורי סרק, עד שהטורבינה תצטנן לאחר עבודתה הנמרצת. בנוסף, מומלץ לנסוע בעדינות כאשר שמן המנוע קר עדיין, ולא לדרוש ביצועים בהפעלה ראשונה.
מכונית הנפש 