מכונית הנפש

בנסיעה לילית אחת מוורשה לבירת החורף ההררית זאקוֹפָּנֶה למדתי את סודות המכונאות והנפש הנשית

ורשה, תחילת שנות ה-60. על לוח המודעות שתלוי על הקיר באקדמיה לאמנות אני מגלה הצעה: "מקום מגורים צנוע וזול לסטודנט בודד".

"אל תחשוב על זה אפילו", מזהיר אותי מישהו. "בדקנו, יש שם מיטה במטבח שעומדת מאחורי סדין תלוי על חבל".

אך אני נסעתי בכל זאת לפאתי העיר, כי נמאס לי לבקש עזרת חברים, לעבור ממקום למקום או לישון באוטו – הפתרונות היחידים שיכולתי להרשות לעצמי במצבי הכספי הירוד, שאליו נקלעתי כאשר הפסקתי לכתוב ביקורות אמנות, תיאטרון וקולנוע, מה שהרביתי לעשות תחת כמה וכמה שמות בדויים.

במקום שטויות אלה רציתי להתיישב ולכתוב רציני. עוד לא ידעתי מה אכתוב, אם יהיו אלה סיפורים או תסריטים, אך לצורך מטרה נעלה זו הייתי מוכן לסבול זמנית את מה שסבלתי.

הקוראים הראשונים שלי

ובאמת, קיבלתי מיטה בפינת המטבח אצל משפחה של אינספור נפשות, אנשים פשוטים אך חמים שהתייחסו טוב לדייר החדש – גרוש טרי ומתוסכל שאינו מתלונן על הרעש מצידה השני של מחיצת הבד. הם ישבו במטבח, אכלו, שתו, התווכחו ביניהם, קיללו יהודים והאזינו לתחנת 'אירופה החופשית', שהממשלה הקומוניסטית ניסתה להפריע לשידוריה באמצעות צליל צורם מעצבן.

ואני, מצידו השני של הסדין, ישבתי עם מכונת כתיבה על הברכיים וכתבתי את מה שהתכוונתי לכתוב.

ידעתי שבכל פעם שאני יוצא מהבית למוסך או למכולת, בעלי הבית קוראים את מה שכתבתי באותו היום. לפעמים הם אף היו מודיעים לי שחיממתי את לבם ומתעניינים "מה יהיה הלאה בסיפור הזה?"

אורחת מהעיר הגדולה

הם התרגלו גם לביקורים של ידידתי מוניקה, שבעצם רק בגללה עזבתי את דירתי בלודז' והתנחלתי בוורשה, ובגללה גם רציתי לכתוב דברים על רמה. היינו יושבים על קצה המיטה ומדברים. או שהייתי נותן למוניקה לקרוא את מה שכתבתי, ובפתח הווילון היו מושטות אלינו ידיה של בעלת הבית או בעלה, המחזיקות שתי כוסות וודקה. 100 גרם בכל אחת. "שתו משהו", הציעו. "קר היום בחוץ".

האמת שבמטבח הזה, בתנאים לא תנאים, בין ביקוריה של מוניקה ובין בדידות, בין ריח כרוב מבושל וריח נקניקיות, הצלחתי לכתוב טוב יותר מאי-פעם. אבל יום אחד זה נעלם.

סוף הסיפור

הכול נגמר כאשר מוניקה ביקרה יום אחד בפינתי ולא מצאה אותי, כי נסעתי לדואר לקבל מכתב רשום. היא התיישבה לבדה על מיטתי ותקתקה על מכונת הכתיבה שלי משהו כמו: "הי אדוארד, כמה זמן אתה מתכוון לגור במטבח המסריח הזה, אצל השתויים האלה וילדיהם הדפוקים? די, תעזוב את זה".

היא כתבה והלכה, ואני, שהגעתי אחר כך, מצאתי את מכונת הכתיבה שלי, אריקה 5 אהובתי, ואת המזוודה שבה חפציי, מושלכות בחדר המדרגות מול הדלת. מכונת הכתיבה הייתה פתוחה והתנוסס בה הפתק שכתבה מוניקה.

דפקתי בדלת לבקש סליחה, אך הדלת נותרה סגורה.

התקשרתי למוניקה

התקשרתי למוניקה ונפגשנו בקפיטריית הסופרים שברחוב פוקסל. לא הזכרתי את פרשת הפתק, רק הודעתי למוניקה חגיגית ש"הצרות הכספיות כבר מאחורינו!". אולפן הקולנוע בלודז', סיפרתי לה, מתעניין בתסריט של 'בית הקברות רֶמוּ'. הם קנו אותו וחתמו איתי על הסכם בימוי.

"מה תגידי על טיול לזאקוֹפָּנֶה (בירת סקי הררית בדרום פולין) כדי לבלות קצת?", זרקתי לה הצעה.

"לכמה זמן?", שאלה הגברת.

"שבוע או קצת יותר. כמה שבא לך", עניתי.

"מקובל עליי", חייכה.

נסעתי לחגוג אצל חברים. "מחר אני נוסע לזאקופנה עם מוניקה", סיפרתי בשמחה.

"זו הדוגמנית ההיא שזכתה ב'תחרות הבנות היפות למסך הגדול'?"

"כן, זו היא", אישרתי בגאווה.

אחת שיודעת

למחרת זינקנו לכיוון גן-העדן שבהרי הטאטרה, ואחרי שעה בערך תפסנו פנצ'ר. יצאתי להחליף גלגל ונתתי את מצלמת ה'לייקה' שלי לאיזה כפרי. הוא צילם אותנו עם האוטו, פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל. גמרנו את ההחלפה והמשכנו.

עברנו איזה 50 ק"מ ועוד קצת, וסירנה החלה לגמגם. מוניקה קבעה שאנו לא נגיע רחוק. "לאחי יש אופנוע, אני קצת מבינה בזה", אמרה.

"אין בעיה", עניתי. "אולי הדלק דפוק".

נכנסתי לתחנה וביצעתי את טקס הפולחן המיוחד לרכב שתי פעימות: מילאתי דלי מתכת בדלק, הוספתי שמן ביחס של 1:25, ערבבתי בכף ענקית – ומזגתי למכל עד הפקק.

המשכנו בנסיעה. תחילה סירנה הייתה בסדר והסכימה לנסוע במהירותה המרבית, 115 קמ"ש. אך היום הלך וקדר וכאשר הדלקנו פנסים, חזרו שיעולי המנוע וגמגומיו. עצרתי לבדוק אם זו בעיית חשמל או דלק. החשמל היה בסדר, ולא נותר אלא לנקות את המאייד. עשיתי את זה, הרכבתי חזרה את כל הדיזות ואת שלושת המצתים, התנעתי – וכעבור כמה קילומטרים החל המנוע להיכבות לסירוגין.

"סע", אמרה מוניקה, "אולי זה יעבור. לאחי יש אופנוע וגם אצלו זה קורה כשברז הדלק נסתם".

ברז הסבלנות נסגר

משכנו עוד כמה קילומטרים, עד שלסירנה נמאס לגמרי והיא עצרה. "נראה לי שאת צודקת", אמרתי למוניקה. "אין מנוס אלא לבדוק את הברז. אין בסירנה משאבת דלק", הסברתי לה, "כי המכל נמצא גבוה מעל המאייד כך שהדלק מגיע אליו לפי חוקי הפיזיקה, פשוט נוזל מלמעלה. כמו באופנוע של אחינו".

לסירנה היה ברז דלק עם שתי אפשרויות כיוון – רגיל ורזרבה. אנשים טובים במוסך המליצו לי לנסוע עם ברז מכוון על הרזרבה כי "הזיגזוג בין הכיוונים גורם לצרות", אמרו. שחררתי את מכסה המנוע, יצאתי מהאוטו וביקשתי את מוניקה להחזיק פנס, ומיד הבנתי שכדי להגיע לברז לצורך פירוקו וניקויו – אני צריך תחילה לגרור החוצה את מכל הדלק כולו ולהפוך אותו על צידו.

גיליתי גם שמכל דלק זה מוצמד למקומו באמצעות שתי חגורות פח. פירקתי אותן, אך לא ידעתי כיצד לחלץ את המכל הענק, השוקל איזה 50 קילו, כשאין לי גישה אליו.

"נמאס לי", אמרה מוניקה, "קר לי נורא". היא השאירה לי את הפנס, חזרה לסירנה, התיישבה במושב האחורי, התכסתה בשמיכה וביקשה שאעיר אותה כשאגמור לעבוד.

זוג לאור הכוכבים

חלפו כמה דקות, והתברר לי נחרצות שללא עזרתה של מוניקה אני לא יכול לעשות כלום, משום שהנעליים שלי החליקו שוב ושוב על השלג, שתחתיו עוד היה קרח. הצלחתי כבר להניף כמה פעמים את המכל, אך הנעליים החליקו והמכל היה נופל מידיי חזרה למקומו.

בלית ברירה ניגשתי למוניקה ואמרתי שהיא מוכרחה להחזיק אותי בכל כוחה כאשר אנסה לחלץ החוצה את מכל הדלק. "תעשי את זה, יקירתי", ביקשתי, והיא אכן עזרה לי. נעמדה מאחוריי ולפתה אותי בחיבוק, ואחרי כמה ניסיונות המכל היה כבר על הקרקע, לצד האוטו.

מוניקה רצתה לחזור לסירנה, אך אני דרשתי ממנה שתעמוד לידי עם פנס. הפכתי את המכל על צידו כדי שהדלק לא יישפך החוצה, הוצאתי את הברז המוברג, פתחתי אותו, מצאתי גומייה שהתפרקה וגרמה לסתימה – וסגרתי הכול חזרה.

אלא שבינתיים התרוקנו הבטריות בפנס, והחזרת המכל למקומו הייתה צריכה להתבצע לאור הכוכבים וללא עזרת מוניקה הכועסת, שחזרה לישון.

ניסיתי להרכיב בעצמי את מכל הדלק הענק, פעם אחר פעם, ללא הצלחה, כי הנעליים שוב החליקו לי. שוב ושוב נפלתי עם המכל הכבד על המנוע. ידיי היו שחורות מהגריז ואדומות מהדם, כאילו רצחתי מישהו.

בלית ברירה פניתי שוב למוניקה והסברתי לה שללא עזרתה נהיה תקועים פה עד שיגיע מישהו, מה שאולי לא יקרה על הכביש הנידח הזה (נסענו בקיצורי דרך).

זיכרונות מוניקה: זהו התצלום-התאום של התצלום שפורסם  בשבוע שעבר בפוסט 'פרנצ'סקה מוטוריקה', כמין פרומו.  בין דפי הספר 'הזלזול' (il disprezzo) מאת אלברטו מורביה, המתאר אהבה שמתה, מצאתי תמונות ישנות, שבמשך זמן רב חיפשתי אותן בתואנה עצמית בנוסח "צורך מיידי לכתוב על מכוניתי לשעבר סירנה". עכשיו, עם תמונות אלו בידיים, ברור לי שמאחורי החיפושים הנמרצים עמדו זיכרונות מוניקה. קרה אפילו שאחרי איזה ריב משפחתי מטופש, כמעט עדכנתי את בני שלא היה חסר הרבה בכדי שהיה זוכה באמא אחרת.

 עוד נגלוש אל האושר

"אני שונאת אותך ואת האוטו שלך", הטיחה בי הגברת. היא יצאה מסירנה, נעמדה מאחוריי ושוב החזיקה אותי כשניסיתי להרכיב חזרה את המכל. החלקנו שנינו ונפלנו, אך אחרי כמה ניסיונות הצלחנו: מכל הדלק חזר למקומו והחגורות המחזיקות אותו נסגרו. מצאתי 'על עיוור' כמעט את הכלים הזרוקים בשלג ואספתי אותם.

התיישבנו, סגרנו חגורות בטיחות ונסענו. ניסיתי לגלגל שיחה. "בלעדייך", אמרתי, "לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. תודה, ממש תודה וסליחה", אמרתי לה.

"לך לעזאזל עם הסירנה שלך", ענתה לי יקירתי ברצינות נטולת חיוכים, בקול נמוך ומוזר שעוד לא שמעתי ממנה.

"תוך שעתיים נגיע לזאקופנה", ניסיתי לפייס אותה. "נשכח את הגיהנום הלילי במלון, בארוחה טובה ובאמבטיה חמה, ובצהריים נשכור ציוד סקי ונעלה לפסגת הר הקאסְפְּרוֹבֶה. מגיע לך", המשכתי, "לשבת על כיסא נוח, ללקק גלידה ולראות מה אני יודע בגלישה".

"יש לך כסף לשני חדרים?", שאלה מוניקה. "כי אם לא, אני אלך לישון אצל דודה שלי, שגרה בזאקופנה".

"money is no object", עניתי במה שנשאר מהגאווה הגברית.

עיניים כחולות מדי

למחרת העפלנו לפסגת הר הקאספרובה ברכבל, ושם מוניקה התיישבה כמובטח בכיסא נוח, ליקקה גלידה שהבאתי לה ושמרה על בקבוק הוודקה שקנינו לטיול. ואני גלשתי למטה, חזרתי ברכבל ושוב גלשתי. עד שהתיישבתי לצידה ושתינו בשקט היישר מהבקבוק. פעם היא, פעם אני.

התחבקנו, אך בעיניה של מוניקה, הכחולות כמו השמיים מעל הרי הטאטרה, גיליתי שהידידות בינינו עומדת להיגמר כמו דלק במאייד כאשר הברז נסתם.

הכול המשיך כביכול כסדרו. נשארנו בזאקופנה שבוע, גלשנו, בילינו כהוגן, רקדנו בבר של המלון לצליליה הסנטימנטליים אשכרה של התזמורת, חזרנו לוורשה – ולא נפגשנו עוד.

תסמונת כריסטין

עברו שנים וראיתי את הסרט 'כריסטין' בבימויו של קרפנטר, ובגלל הבמאי המטורף הזה וסיפורו המטורלל הבנתי שסירנה שלי, פולנייה גזעית, התקלקלה בזדון כדי לגרש את מוניקה מחיי!

האם אכן הייתה לסירנה אישיות קנאית וסוערת כמו למכונית האמריקנית 'כריסטין', אותה פְּלִימוּת' פוּרִי אדומה המאוהבת ללא גבולות בבעליה ארני? האומנם רק עקב כוחו של המקרה, הן סירנה שלי והן 'כריסטין' של ארני נולדו באותה שנה גורלית, 1958?

מכונית פלימות' פוּרִי דגם 1958 בשם 'כריסטין' היא הגיבורה הראשית בסרט האימים הנושא את שמה שביים ג'ון קרפנטר

טיפ טיפה

לפי מהדורות החדשות, שלג יורד בהר החרמון, ועוד רגע נשמע על פקקי תנועה של הנוהרים לגלוש שם או לזון את העיניים בלבן. אלו גם תנאי נהיגה הדורשים זהירות, כי כביש מושלג הוא מגרש החלקה טבעי. באירופה, שם שלג הוא מציאות ממושכת לאורך חודשי החורף, מקובל להחליף את צמיגי הקיץ הרגילים בצמיגי שלג. הסוליה המיוחדת של צמיגים אלו מאפשרת לנסוע גם בעליות מושלגות, לשמור על קו ישר ולזנק ולעצור מבלי להחליק. מה שהופך את צמיגי השלג למתאימים לא רק לכוחות הביטחון אצלנו, אלא גם לנהגים המתכוונים לבקר בחרמון יותר מפעם אחת.

שואלים את אדוארד

ברק דמתי: ברצוני לשאול על רעשים בעת סיבובים במאזדה 626 שנת 2001. במהירות של 30 קמ"ש ומעלה, בעיקר בסיבובים מפותלים, ניתן לשמוע רעש חזק מכיוון הגלגלים הקדמיים. הייתי במוסך והם טוענים כי המסבים פגומים וצריך להחליפם. הם הוסיפו כי צריך להחליף גם משולשים ותפוחים.

מה עצתך? האם כדאי ללכת על תחליפי או מקורי (הציעו לי את שניהם)? איך קשורים המשולשים לעניין? ומדוע הם יקרים כל כך ?

תשובה: אבחנת המוסך נראית קולעת, ורק טיפול מיידי עשוי למנוע תוצאות מסוכנות של התקלה. ודאי שמומלץ להשתמש בחלקי חילוף מקוריים כדי שהבעיה לא תחזור על עצמה עקב התקנת תחליפים זולים, שרמתם עלולה לאכזב אחרי זמן לא רב ולחייב השקעה נוספת.

החלפת משולשים היא בלתי נמנעת, בהנחה שהמשולשים של מאזדה שלך אינם בני שיפוץ, כלומר – לא ניתן להסתפק בהחלפת החיבורים השחוקים.

מנחם: יש לך אולי המלצה על מוסך שמתמחה בטיפול בבעיות זיהום אוויר בדיזל? יש לנו מולטיפלה 2002 (נרכשה הרבה בזכות המלצותיך, ואנו מודים על כך). היא לא עוברת בדיקות זיהום וכבר פעמיים נתפסנו ברשת של משרד הגנת הסביבה, וזה ממש לא נעים וגם יקר. המוסך שלנו לא הצליח להתגבר על הבעיה.

 תשובה: אפשר כי בצרות הזיהום של מולטיפלה שלכם אשמה הטורבינה, שאינה מספקת את לחץ האוויר הנדרש לשריפה תקינה. אולי הבעלים הקודמים לא יישמו את ההמלצות לכבות מנועי דיזל מגודשים בהשהיה של דקה אחרי סיום הנסיעה, ולהשתמש בשמנים מומלצים על ידי היצרן.

בכל אופן, לטורבינה, המסתובבת עד 100 אלף סל"ד, יש זכות מוצדקת לחוש תשושה אחרי עשר שנים ולדרוש שיפוץ.

מכוניותינו המזדקנות מביטות עלינו, המזדקנים – ומגלות שאנו הופכים זהירים, מתחשבים, שהראות שלנו חדה פחות, שאנו מנסים להימנע מנסיעות לילה שאהבנו

תחת מכסה המנוע של כל מכונית, בין אם מניעים אותה בנזין, סולר או חשמל, נסתרים כוחות שאינם רשומים תחת הסעיף "כוחות סוס לבלימה", משום שהכוחות החשאיים הללו שייכים לאגף המטאפיזיקה.

מבחני הרכב אינם מתייחסים לעובדה שאנו נוהגים בהשפעת קסם של מערכות שאין לגלותו במדידות סטופר, במכשירי קינטיקה או בחיישני GSM/GPS. היחיד שמתייחס לרחש-בחש שבעומק התחושות הוא איש 'טופ גיר' ג'רמי קלארקסון הבריטי, ספק סוֹפֵר ספק בדרן, האוחז בתואר 'כתב הרכב המרתק בעולם'.

לצרתם של פלוגות עמיתיי, ובכללם בעל אתר רכב אחד, דבריו של קלארקסון זה אינם ניתנים לחיקוי בשפת הקודש. תמיד רציתי להזכיר-לאיד עובדה זו, והנה, הפעם אפילו לא שכחתי. חידוש מרענן, בגילי המדושן.

חגבי עט מול אריה בועט

סבלנותו של הענף המוטורי – המכוּנֶה אצלי, בסתר לבי, 'פרנצ'סקה מוטוריקה' – מאפשרת לרבים מעמיתיי ליהנות מהתואר 'עיתונאי' אף שהם מנסים להסתדר (כלומר, להתקדם בין ארבעה גלגלים) בשיטת Ctrl C את Ctrl V. אין חשש שכתבי רכב מזן זה יחבשו אי-פעם את נעליו של קלארקסון, כל זמן שהם ממשיכים לתפקד נטולי ידע בתחומים שאינם שייכים לרכב, החל בפילוסופיה ופסיכולוגיה ועד פוליטיקה, חינוך, טכנולוגיה ואמנות.

מה מחביא הברון בארון

חוקי הפרנצ'סקה מוטוריקה, המאפשרים לרבים לקשקש על רכב – שינו גם את חייהם של לא מעט אנשים פשוטים, זריזים דיים כדי להריח נכונה אפשרויות ולהפוך לטייקונים, ברוני יבוא מפורסמים.

התנאי להצלחתן של דמויות אלה הוא גזענות טהורה לגבי מכוניות – גזענות המתבטאת בבחירה לשווק כאן רק דגמים מסוימים המבטיחים תנובה כלכלית מיידית, תוך צפצוף על הצרכים האמיתיים של הקונים, שבזכותם הברון התעשר! אם קיים דגם שהיבוא שלו אינו רווחי, ברוני היבוא שלנו ינסו להצניע את קיומו בעזרת כתבי חצר. קארלסון היה אוכל אותם חיים.

מה לי לכל זה?

זירה צינית-חמדנית זו של הפרנצ'סקה מוטוריקה רק מגבירה אצלי את הנטייה להתעניין בהשפעת כוחותיה המסתוריים של המכונית עלינו, אותו חוג אנושי המתייחס לרכבו בכבוד ובדאגה, כראוי לידיד נפש או לבן משפחה. התייחסות שאינה נובעת רק מהעובדה הפרוזאית שכל בורג וכל חיבור, כל זווית גלגל, כל מילימטר של דיסקיות המעצורים וכל סנטימטר מרובע של הגומי נושאים באחריות על חיינו.

כי לתפיסתי, דאגתנו למכונית היא פועל יוצא של הקשר המוזר שבין האוטו והאדם, המחפש ידיד שלא יבגוד בו ככה סתם, לא ביומיום ולא ברגעים קריטיים. אני מאמין כבר שנים בקיומו של קשר פראפסיכולוגי בינינו ובין המכונית – אמונה שהיא טירוף עקשן וחמקמק לא פחות מהכוחות האנרגטיים המקננים ברכב עצמו.

פרשת יצחק ג'

"גם לסובארו שלי יש נפש?", שאל אותי חברי יצחק גולדפינגר, בוגר אוניברסיטת אושוויץ.

"בטח שיש", עניתי. "ממש כמו בעלות נפש מפורסמות כמו אלפא רומיאו, לנצ'יה, סיטרואן דה-שבו או מוסטאנג".

את הסובארו של יצחק הכרתי בחולון, בתקופה שגרתי בדירתו כאשר הוא שהה בחו"ל. לבקשתו של בעל הבית נהגתי בסובארו שלו, ומיד שיניתי דעתי עליה. והייתה זו, במקור, דעה נבזית למדי, כי בשנות ה-80 לגלגנו על סובארו במגזין 'טורבו' עד שהפכנו אויביו של ברקוביץ' – היבואן שהתגאה בכך שהעם הנוהג בציון מתלבש בליאונה אוטומטית 1.6 כפי שעוטים תלבושת לאומית.

כך קרה שנסעתי בסובארו של יצחק כמה ימים ועוד חודשיים. בין השאר, טיילתי ברחוב הירקון בתל-אביב, שם הרסו כבר את בניין מספר 162 המשקיף לים, שבו גרנו, ופתחו במקומו חניון. הרחוב שמול כיכר אתרים נראה אחרת בלי טורי האלפות והלנצ'יות שלי, החונות בזו אחר זו צמוד למדרכה. ומיד ברחתי חזרה לחולון כדי לא ליפול למַרְחֶשֶת הגעגועים.

התרברבות עם עַרְבוּת

בסובארו של יצחק נהניתי מאנונימיות בעיר מלאה סובארואידים, ולרוב בושתי נהניתי גם מתיבת ההילוכים האוטומטית בעלת שלוש המהירויות, המספקת קיק-דאון (הורדת הילוך) מטורף בכל נגיעה בדוושת הגז.

למעשה, נוכחתי כי זהו מכשיר התנועה היחידי בעולם שמאפשר להפחיד בקלות את היושב/ת במושב הנווט! הייתי מסכן את חיי, לוּ הייתי מנסה לבצע הצגות-רהב אלו בהונדה CRX. הסובארו של יצחק, לעומת זאת, חשה צורך לערוב לביטחונך: היא הייתה משמיעה בכי צמיגים עוד במהירויות נמוכות, ובסיבובים הייתה מרימה בשמחה גלגלים.

אסיר זיכרונות

על המדפים של יצחק הצטופף אוסף עשיר של ספרי שואה, וכשהוא הגיע מדי פעם לביתו, שבו התאכסנתי, היינו מדברים שעות על העבר – שלי בגטו ורשה, שלו באושוויץ. לפי יצחק, אחרי אושוויץ דבר אינו עוד כפי שהיה לפני אושוויץ. אוכל, שינה, אהבה, געגועים, חברוּת. גם הרוע שלפני אושוויץ אינו הרוע שאחריו.

"איך הצלחת להתגבר על הזיכרונות?", שאל אותי. ועניתי שעזרו לי מכוניות ועוד מכוניות, שנידבו לי את לבבותיהן, נפשן וגופן.

מיגואר לסובארו – וחזרה

ישבנו פעם על קפה ודיברנו שואה, ויצחק ביקש שאקפיץ אותו לבת זוגו, שרה, הגרה בבת-ים. "כשאתה לא פה, הסובארו סתם עומדת", אמר. "מגיע לה סיבוב".

ירדנו לחניון והיא התניעה בשמחה כשהתקרבתי אליה. יצאנו את חולון, שרחובותיה נראו כשייכים לישראל של שנות ה-70, עם אותם קיוסקים לגזוז, אותן חנויות מכולת, אותם כיסאות על המדרכות ואותן נשים היושבות בשמש עם רולים מנייר בשיער.

נסעתי לאט בגלל המחשבה שאני נוהג ברכב שאינו שלי, בנוכחות הבעלים. כאילו חזרתי למצב מלפני כמה עשרות שנים, עת גרתי אצל אלמנת הגנרל הפולני ודאגתי ליגואר שלה. "אספר לך משהו שאני עומד לכתוב", אמרתי ליצחק המביט בי.

"מה?", שאל.

"סיפור", עניתי. "יש לי כבר כותרת: 'הנהג של אשת הגנרל'".

ווזווז, ועוד זוחל

"ואני חשבתי", טען יצחק לאוזני, "שתעשה לי חגיגה, נסיעה פיצוץ – ואתה זוחל כמו מונית".

"הרי אנו לא ממהרים לשום מקום", הצלחתי להסביר, ושמתי לב לשני בת-ימים צעירים לבושים צבעונית. הם התקרבו אלינו בסובארו טנדר 4X4 צהובה, מביטים בזלזול בשני הקשישים האפורים בליאונה תכלת מאובקת. הבת-ימים נסעו לצידנו, צעקו משהו שלא הבנתי, עקפו אותנו, דפקו מעצורים, חיכו שנעקוף אותם חזרה – ושוב נסעו לצידנו, קרוב לדלת שמאל, ושוב עקפו וחוזר חלילה. הם נראו משועשעים מהמראה של שני ווזווזים קשישים מבוהלים.

"אתה מאפשר להם לחגוג? אתה?", התרגז יצחק. "אתה, עם כל הסיפורים שלך על ראלי קרוס ועל זכייה באליפות הראלי לעיתונאים? תעשה משהו, תזוז!", ביקש יצחק בפולנית. "תחסוך לי את הבושה".

יצחק לא ידע שאני מחכה לזוג הבדרנים עם הילוך אמצעי משולב. וכשהטנדר שוב נצמד אלינו משמאל, מוכן לעקיפה נוספת – פשוט נצמדתי אליו, לחצתי על הדוושה ולא הנחתי להם לעקוף. שמרתי שהראי השמאלי שלנו יהיה צמוד לראי הימני של הטנדר. הוא נתן גז – גם אני נתתי. הוא לחץ על הברקס – גם אני התיישבתי על הדוושה השמאלית. הוא עצר כמעט – גם אני עצרתי כמעט. וכשהוא עצר, גם אני עצרתי. וכאשר הבת-ימים זינקו מחדש, גם אני זינקתי, ושוב נסענו צמודים.

עד שהגענו לפס הפרדה לבן רצוף, שהטנדר של המסתלבטים, הדוהר לשמאלי, ניסה להימנע מלהיסחף אל מתרסו השני. הוא רצה לעצור, אך לא היה יכול משום שגם אני עצרתי. מה שהיה מחייב אותם להיכנע.

וכך נאלצו הבת-ימים השזופים לפנות שמאלה, בליווי מקהלת צפצפות רגוזה הרודפת אחריהם, ואנו המשכנו במהירות עירונית סבירה.

"תודה", אמר לי יצחק. "עשית לי את היום. הפרֵחים האלו לא יזלזלו יותר בקשישים".

היא נאמנה, הוא פחות

עבר זמן מה, ויצחק הודיע לי בטלפון שהוא החליט למכור את הסובארו כי הוא מרגיש פחות טוב, ויכול בעצם להסתפק במוניות. "יש מלא קופצים לסובארו יד ראשונה, קילומטראז' נמוך. די לי, אני אלך על זה".

"אל תמכור אותה", ביקשתי. "שמור עליה כמה שאפשר. הרי היא לא דורשת טיפולים, ואני תמיד בא לבדוק שהכול בסדר", התנדבתי, אך יצחק מכר אותה.

אפילוג

קפצתי לביקור אצל יצחק כדי לחפש משהו במילון עברי-פולני מהמאה ה-19 שיש ברשותו, וגיליתי שהברק בעיניו דהה, כאילו ניצוֹלוּת-השואה גברה עליו.

"חבל לי", אמר. "התרגלתי לטייל לתל-אביב, לקחת טרמפיסטיות מחייכות, לשבת בקפיטריה עם עיתון. בשביל זה אני לא אסע במונית. ועוד מציק לי", הוסיף, "המראה הריק של החנייה תחת החלון שלי. אולי אני אשכיר את החנייה למישהו".

"אבל אתה לא צריך כסף", הזכרתי ליצחק. "שמור את המקום הפנוי לאורחים".

יצחק סובב אליי ראשו. "החברים שלי זקנים", אמר. "הם כבר לא באים באוטו. ולי חשוב שתעמוד כאן איזו מכונית זרה, בעלת נפש כמו שאתה אומר. ככה החנייה הריקה לא תזכיר לי את הפרידה מהסובארו".

אגדה אמיתית: התמונה הישנה הזו (מכונית סירנה, ידידתי מוניקה ואני) שייכת לסיפור מזעזע שאני עומד לפרסם בשבוע הבא. רמז: מדובר בנסיעה לילית מוורשה לבירת החורף ההררית זאקוֹפָּנֶה, שבמהלכה למדתי את סודות המכונאות והנפש הנשית

טיפ טיפה

אפילו הנפש העדינה והטהורה ביותר של מכונית אינה מסוגלת להגן עליה מאויביה המסוכנים ביותר: עכברים ושאר מכרסמים, המזיקים בשיניהם למערכת החשמל. הם יודעים לחדור גם למכונית המוגנת לכאורה במוסך ביתי ולנגוס בחיווט.

למזלי, מכוניותיי טרם נזללו באופן זה, אם כי המבקרים הותירו במקומות רגישים של המנוע שאריות מזון וגללים. לפיכך אני בוחן כרגע מכשיר הדברה אלקטרונית מדגם LS-927, המייצר צליל בתדר גבוה של 25-50 אלף הרץ. המכשיר, המחובר לחשמל הביתי, משמיע צליל שמתקיף את מערכת השמע והעצבים של אורחים בלתי רצויים, אך לא נשמע באוזן אנושית. על תוצאות הניסוי יסופר בקרוב.

שואלים את אדוארד

ינון: יש לנו נזילת שמן בהגה כוח. בנוסף יש לנו שחיקה בחלק הפנימי של הגלגלים הקדמיים. לפני כחצי שנה החלפתי גלגלים ועשיתי כיוון פרונט, אך השחיקה המשיכה בכל זאת. נחזור לבעיה הראשונה: במוסך הוסיפו לי שמן להגה כוח, ויש שיפור בהיגוי ויציבות בסיבובים.
השאלה שלי היא, האם חוסר שמן בהגה כוח יכול לגרום לשחיקה בגלגלים? במוסך אמרו לי שלא. מה אתה אומר?

תשובה: שחיקת צמיגים בלתי סימטרית אכן עשויה להיות תוצאה של כיוון פרונט לקוי. אך קיימת גם אפשרות שהגלגלים הקדמיים עומדים בזווית לא נכונה, הנקראת 'נגטיב' – תופעה טיפוסית למתלים קדמיים בנוסח מקפרסון. נסיעות במשקל מרבי או נהיגה בסגנון ספורטיבי הן האשמות בתופעת ה'נגטיב', השוחקת את הצמיגים באופן שתיארת.

אפשר לטפל בבעיה בעזרת פחח, ולאחר טיפולו יש לייצר ולהרכיב מוט קשיח המקשר בין הבסיס העליון של בולם הזעזועים הימני ובין הבסיס של הבולם השמאלי. זוהי שיטת חיזוק מקובלת במכוניות ראלי וברכבי שטח. אם איבוד השמן בהגה כוח אינו מסתכם בכמה טיפות לשבוע, אין מנוס מהחלפת מחזירי השמן. בהתאם לצורך יש לשפץ גם את מערכת ההיגוי, שכן חוסר שמן עלול להרוס אותה ובכך לפגוע בבטיחות.

עירית וארז, ירושלים: אנו מקווים שנצליח למצוא בעזרתך קצה חוט. יש ברשותנו מכונית פיאט אליזה עם בעיות שלא מצליחים לפתור. כבר היינו בכמה מוסכים, לרבות מוסך מורשה של פיאט:

1. היא לא סוחבת.

2. בעליות הרכב נתקע פתאום בהילוך שלישי ולא ניתן להוריד או להעלות הילוך, אלא אם מכבים את המנוע ומתניעים מחדש. גם כשמשתמשים בגיר ה'ידני' זה לא עוזר. הרכב כאילו לוקח פיקוד ונתקע. האם אתה מכיר את הרכב או יכול להמליץ על מישהו באזורנו שיודע איך מטפלים?

תשובה: אני מנחש ששמן הגיר בפיאט שלכם לא הוחלף אחרי 60-70 אלף הק"מ הראשונים, ובהמשך בתדירות דומה. זו עשויה להיות אחת הסיבות לתקלה. מוסכים, אגב, אינם אוהבים לבצע את נוהל החלפה זה. בכל אופן, מומלץ לפנות למכון גירים אוטומטיים בירושלים, טלפון 02-6792019. יש סיכוי לא רע שבעקבות טיפול יסודי בגיר, גם המנוע ישתחרר מחולשתו.

אוהד כלף: אני מחפש רכב בתקציב של 20 אלף שקלים לערך, והפרמטרים הכי חשובים לי הם אמינות וחיסכון בדלק. האופציות שאני מכיר הן כל ה-1,600 אוטומט למיניהן – הייתי שמח לשמוע גם על אופציה ידנית. אשמח לשמוע את דעתך ולצמצם אפשרויות.

תשובה: במסגרת הסכום העומד לרשותך הייתי בודק את האופציה של דגמי סיאט, הבנויים על טכנולוגיה של פולקסוואגן. אפשר לגשש גם לעבר צרפתיות אמינות לשם השינוי כמו פיז'ו 306 ואחותה סיטרואן קסארה.

גם אחד מדגמי סקודה אוקטביה המצוידים במנוע 1.6 הוותיק הוא אפשרות שיש לשקול בכובד ראש.

צלי: ברצוננו לרכוש רכב נוסף מסוג סופר מיני. הרכב נועד לנסיעות בתל-אביב ופעמיים-שלוש בשבוע גם לכפר-סבא (20-25 דקות נסיעה). שתי המועמדות שלנו הן קיה פיקנטו 1.0 בעלת 69 כ"ס וסקודה סיטיגו 1.0 בעלת 75/60 כ"ס (האם ההבדל בין 60 ל-75 משמעותי לצרכים שלנו?).

העניין הוא שבמפרטים הרשמיים של מכוניות אלה קיה 'לוקחת' את הסקודה בלא מעט פרמטרים, כולל צריכת הדלק והאבזור. בנוסף, הסיטיגו רכב די חדש ולא ראיתי מבחני דרכים שלו. חלופה שלישית – לרכוש סקודה פאביה משומשת. מה דעתך?

תשובה: קיה פיקנטו היא בחירה נכונה בשל זריזותה, אמינותה והסתפקותה בדלק מועט. כל זאת, בהנחה שלא מפריעים לכם הסגנון העירוני של הקוריאנית וחלל הפנים המצומצם שלה, תוצאת מידותיה הזעירות. הסכום שיש לשלם על פיקנטו חדשה אכן מאפשר להביא הביתה סקודה פאביה במצב מעולה ובקילומראז' נמוך. אני הייתי הולך על אפשרות זו כדי לא להתעייף ממכונית קטנה מדי, וכדי להימנע מהצורך להיפטר ממנה בהפסד כספי לא נעים.

ד"א: יש לי טויוטה קורולה לונה 2000 (ליפטבק), רכב מעולה יד ראשונה שבאמת עושה את העבודה בצורה מעולה. כשקניתי אותה לפני כחצי שנה גיליתי שכל השקע של הגלגל הרזרבי מלא במים. חשבתי שבטח נשפך משהו, ניקיתי, והכול טוב.

אתמול הוצאתי את הגלגל הרזרבי כדי למלא אותו באוויר ולבדוק את תקינותו וגיליתי שוב שהכול מלא מים. כל חיפושיי אחר מקור המים עלו בתוהו. יש לציין שכל השטיח והקרש שמכסה את השקע יבשים לחלוטין, וכמו כן אני לא שם בקבוקים מאחור. חשבתי שהמרזבים לא תקינים, אבל גם זה בסוף לא נראה לי הגיוני, שהרי השטיח יבש לחלוטין. יש לך רעיון מה זה יכול להיות? מאיפה מגיעים המים, מתחת לרכב?

תשובה: הייתי בודק את גומיית האיטום של תא המטען ואת האטמים של הפנסים האחוריים.

הסרט 'קזבלנקה' קרה לי בזמן שהייתי צעיר, והוא ממשיך לקרות לי למרות גילי הנוכחי, שהגעתי אליו בנעלי 7 מייל השייכות לאגדה שאינה שלי

הגורל האכזר קבע שחיינו יתקיימו על רקע מלחמות ותחת איום מלחמות עתידיות. אך הרואיקה ובלגאן מלחמתי, פוסט-מלחמתי או טרום-מלחמתי מספקים גם אווירת מתח הטוענת את היצירה האמנותית. בדיוק כמו בסרט הישן 'קזבלנקה', שירת הברבור של סוגת המלודרמות של פעם, שברקע שלו עומדת המלחמה הגדולה.

'קזבלנקה' הוא מלך הקיטש במיטבו, הניצב בצמרת הקלאסיקה הקולנועית בזכות המשחק של המפרי בוגרט ונוכחותה של אינגריד ברגמן, שיופייה עותק נשימה. ויש עוד ב'קזבלנקה' תסריט מעולה, דיאלוג בוגרטי מסוגנן, ורצף תמונות וצלילים הנגוע ברומנטיקה פטאלית.

ערפל מילולי כבד

בזכות הסרט הנ"ל, שיצא למסכים לפני 70 שנה, זכיתי ללמוד באקדמיה לקולנוע בלודז' בחברתם של עשרות המפרי בוגרטים. בוגרטים ישבו בשיעורי בימוי, בוגרטים צילמו את סרטי הסטודנטים שלהם, ובוגרטים התווכחו בקפיטריה עם חבריהם, הבוגרטים אף הם, בשאלה הנצחית "האמנות מהי".

היה זה בתחילת שנות ה-50 כאשר הבוגרטיזם כבש את האקדמיה הפולנית לקולנוע, היוקרתית כבר אז. בהשפעת הסרט ניסו כל חבריי ללימודים לדבר ברמזים, כפי שדיבר בוגרט, ובמיוחד כאשר היו פונים לבנות. הבנות מצידן לא תמיד הבינו את הניסוחים הרומזניים, שהתאמצו לעטות שנינות גברית-מסתורית, והיו דורשות ממני לתרגם את שפתם של הגברברים, שהתעטפה בערפל מילולי כבד, מלשון בוגרטית לשפת אנוש.

חבריי טיפחו גם תספורת דומה לזו של בוגרט, חיקו את גינוניו, הלכו בצעדים איטיים כמותו ואף הביטו זה בזה בבוגרטית, כלומר: ראו רחוק ראו שקוף נוסח בוגרט, שבמאי 'קזבלנקה' מייקל קרטיס דרש ממנו להעתיק את מבטו של ז'אן גאבן, גיבור הסרט הצרפתי 'נמל הצללים' שביים מרסל קרנה ב-1938.

היהפוך יהודי לבוגרט?

וכך, במשך שנים לא מעטות, כולם סביבי היו בוגרטים, מאנדריי ויידה ועד רומן פולנסקי ויז'י סקולימובסקי, שברבות השנים היו לבמאים ידועים. ורק אני לא הייתי בוגרט בתקופה שלמדתי בלודז' את סודות הקולנוע, מצב מביך שחרץ בלבי פצע שדאבתו לא שככה עד היום.

כי היו חסרים לי התנאים הבסיסיים שיאפשרו ליהודי שבי להפוך לבוגרט כמו חבריי. השיער שלי הזדקר אז במתכונת אַפְרוֹ, ועל לבוש בוגרטי לא היה מה לדבר כי לא הייתה לי אמא תופרת או כסף לחייט. וחוץ מכל זה, היה עוד פרט אחד קטן שמנע ממני להצטרף לזרם הבוגרטי: בימים ההם לא עישנתי. והרי אי אפשר להיות בוגרט בלי סיגריה בזווית הפה.

אפליקציה למכוערים בודדים

הבוגרטים מהאקדמיה הפולנית לקולנוע לא היו בהכרח יפי תואר, כאלה שדי להם לפתוח דלת, להגיד "באתי" או לשתוק – והבנות כבר מאבדות את ההכרה מהתרגשות ומשמחה. למעשה, אחד מחבריי הבוגרטיים, סטפן שלכטיץ' שמו, שבהמשך דרכו התמנה לבמאי הראשי של הטלוויזיה הפולנית, היה בצעירותו כה מכוער, שבלית ברירה הוא נאלץ לפתח אפליקציה מילולית מיוחדת כדי למצוא לעצמו בת זוג. והרי אי אפשר להיות בוגרט בלי דמות נשית ואהבה טרגית כלשהי.

על כך נודע לי מאחת הבנות, שסיפרה כי "סטפן הדוחה", כדבריה, התחיל איתה בצורה מוזרה: הוא הביא לה ספר תמונות מהמאה ה-18 ובו דיוקנאות של נשים יפות עם קופים. "תראי", רמז לה סטפן מפורשות. "רק בזכות הדמות המכוערת ממש, המפחידה, שמלווה נשים אלו – יופיין מזדהר שבעתיים. זה לא משכנע אותך להיות איתי?", נעץ את המסמר האחרון בהצעה.

"ומה?", שאלתי.

"ודאי שברחתי", אמרה.

פסיכודרמה: בבוידם של ויקיפדיה מצאתי שני משפטים. הראשון: מי שלא ראה את 'קזבלנקה', לא ראה דבר מימיו. והמשפט השני: כל אחד מקבל את ה'קזבלנקה' שמגיעה לו הכי פחות. אני מסכים עם שניהם, ובמיוחד עם התזה השנייה, כי אותה אני כתבתי כאשר נפגעתי מפסיכודרמה. הייתה זו תקופה שסיבבה אותי יותר מדי הסיטואציה שבה איבון (אינגריד ברגמן) עוזבת את ריק (המפרי בוגרט) לטובת אידיוט פתטי, גיבור מחתרת צ'כית מדומה. האם לצ'כיה ארץ השוויקים, שנמצאה תחת כיבוש נאצי, הייתה בכלל מחתרת?

מָגֵן חי

פניתי לשלכטיץ' בהמלצה הידידותית שיהיה זהיר כשהוא עובר את הכביש ובכלל.

"מה אתה דואג לי פתאום?", תמה סטפן.

"אני דואג לשלומך", עניתי, "כי אם יקרה לך משהו חלילה, התואר 'הכי מכוער באקדמיה' יעבור בירושה אליי".

מהנדסי נפשות מקולקלים

מה שקבע את מידת הצלחתך בלהיות או לא להיות בוגרט היה ההקפדה על אותו הידור סרקסטי, קודר וציני ש'קזבלנקה' מאופיין בו – אותו סגנון שפשה בין הסטודנטים כאשר למדנו קולנוע בארמון קטן, שבעליו האריסטוקרטים ברחו מערבה והשלטון הקומוניסטי הסב אותו למוסד אקדמי (השוכן בארמון זה עד ימינו).

אנשי השלטון האמינו, בהתאם לתיאוריות של המרקסיזם והלניניזם, שבמאי הקולנוע הוא מהנדס נפשות, ולא טרחו להסתיר את התפקיד שהועידו לנו: להשתלט בעזרתנו העתידית על העם הפולני כולו, מנטלית ותרבותית.

אך דא עקא, הבוגרטיזם שתקף את האקדמיה לא עזר להם במשימה להפוך אותנו לפוליטרוקים מועילים למנגנון. לוּ היו בכירי הקומוניזם מנחשים זאת מראש, לא היו מאפשרים לנו לצפות ב'קזבלנקה' ולהתאהב בו.

שנינות אפלה

חלק מקסמו של 'קזבלנקה' הוא באלגנציה האפלה, בבלתי מוסבר שבו, במתח השתיקות ובדיאלוגים המעטים, שאינם נשכחים. כמו השאלה של מייג'ור סטראסר לריק (בוגרט): "מה הלאום שלך?". ריק: "אני שתיין".

או בקטע עם איבון (אינגריד ברגמן), השואלת: "איפה היית הלילה?". ריק: "זה היה לפני הרבה זמן, אני כבר לא זוכר".

וגם – קפטן רנו: "מה הביא אותך לקזבלנקה?". ריק: "הבריאות. הגעתי ליהנות מחוף הים". רנו: "ים? הרי אנו במדבר!". ריק: "כנראה הוליכו אותי שולל".

סליחה אורסון, סליחה פדריקו

אמנם לא השתייכתי לחבורת הבוגרטים, אך 'קזבלנקה' נחרת בזיכרונותיי לתמיד, וביֶתֶר עוצמה מרוב הסרטים שפגשתי אחר כך, כולל יצירות מופת כמו 'האזרח קיין' של אורסון וולס ואפילו 'שמונה וחצי' של פדריקו פליני.

ההתבייתות הנפשית על 'קזבלנקה' מוזרה למדי, והגיע הזמן להודות שרגישותי לקסם שבסרט זה – מפתיעה גם אותי עצמי.

דווידק אחרי 70 שנה

את הפולנים חִשמל השבוע הווידוי הדרמטי של שבח וייס היקר, לשעבר יו"ר הכנסת ואקס שגרירנו בפולין. וייס הכריז בעיתון הנפוץ בפולין שתושבי ארץ ישראל נלחמים על הבית, מה שדורש ממנו "לחזור בדחיפות מוורשה לתל-אביב בטיסה הלילית הקרובה".

הכרזתו הדרמטית של שבח הזכירה לי את הסוף המרתק של הסרט 'רחוב גְרָנִיצְ'נָה' בבימויו של אלכסנדר פורד. מדובר בקטע שבו הילד היהודי דווידק בורח מהגטו הגוסס ועובר לצד הארי של ורשה, אך ברגע שהוא שומע על המרד שפרץ בגטו – הוא סב על עקביו, עוזב את חבריו הגויים וחוזר לגטו הבוער דרך תעלות ביוב חשוכות.

וכך, אפשר לראות בהכרזתו של וייס "לחזור בדחיפות" אל ארצנו הסוערת את תרומתו להוכחה בִּדְבַר הקשר ההדוק שבין הקולנוע והחיים.

לא צדים את הנכחדים

ואגב, אני יכול להבטיח לווייס שבארץ לא מחכה לו הסכנה המביכה שאיזה כתב ישאל אותו אם כניצול שואה הוא מרגיש מאוים במיוחד למשמע האזעקות או הפיצוצים, ומה זה מזכיר לו. כעת, במלחמה הנוכחית, העיתונאים אינם מבצעים עוד ציד על ניצולי שואה ותוקעים לפרצופם שאלה מטופשת זו, מה שהם הרבו לעשות בתקופת מלחמת המפרץ.

ואולי זו רק תוצאה של העובדה שאוכלוסיית ניצולי השואה הצטמצמה ואין סופרים אותה עוד, אפילו לא כקוריוז חדשותי.

האיש שלנו בנכר

אגב: לו ידעתי מראש על ההחלטה של וייס לערוך בארץ ביקור הזדהות דחוף, הייתי מתקשר אליו ואומר לו שבמקומו, הייתי נשאר דווקא בוורשה כדי ליחצ"ן את מדינת היהודים הנלחמת על הבית. הרי וייס, במשך השנים הארוכות של פעילותו הנמרצת כאן, זכה בחיבת הפולנים ואף בהערצתם, כפי שאף שגריר ישראלי בוורשה – לא לפניו של וייס ולא אחריו – לא זכה להן. מה תהיה תרומתו בארץ למאמץ הציוני?

ללא רחמים

לי אין כישרון באמנות היח"צנות, אחרת הייתי לוחם על זכות המכוניות לחיות. כי במלחמה הזו, כמו גם ברצף המלחמות הקודמות, אין עליהן רחמים. הן עזובות לנפשן ברחבי הערים והיישובים המופגזים, נופלות קורבן לפעילות מלחמתית לא-להן, מתפוצצות ונשרפות.

האם מישהו יחשוב לבנות מהגרוטאות שלהן אנדרטה?

טיפ טיפה – אם ננעלו

מכוניות שדלתותיהן נסגרות בשלט רחוק משמיעות צליל של שמחה, או מדליקות לרגע מאותתים/פנסים, או סתם שותקות, אם כך חונכו להגיב בשם הדיסקרטיות. ואולם, מוטב לא להסתפק באותות הסגירה הללו, אלא לבדוק בידית הדלת שהנעילה אכן התבצעה.

הסיבה: גנבי הרכב גילו שאפשר לקנות באינטרנט ב-30 דולר מכשיר המשבש מרחוק את הליך הנעילה ומשאיר את המכונית פתוחה לרווחה.

שואלים את אדוארד

רחל, טלמון: בגיליון 797 פרסמת שאלה בנוגע להגה שנתקע באקסנט, אך ללא תשובה. נתקלתי בבעיה דומה ביונדאי שהייתה ברשותי (למזלנו, הרכב היה של הליסינג מהעבודה). התופעה הייתה משולבת – הגה תקוע בנסיעה ישר ובסיבובים; ויחד עם זאת הטורים של הרכב קפצו (גם בעמידה ברמזור) לרמות גבוהות מאוד.

מה לא החליפו ברכב – מסרק של ההגה (פעמיים), שמן הגה ועוד כל מיני חלקים שנשכחו ממני. בקיצור, לאחר כחודש וחצי שהרכב שהה לסירוגין במוסך (יצא ואושפז באותו יום, מזל שעל חשבון הליסינג), הסכימו להקשיב לי (לבחורה), שזה קורה תמיד יחד עם סל"ד גבוה. ואז נפתרה הבעיה: זו בעיה מסתורית הידועה למעטים בלבד, שסל"ד גבוה נועל משהו במערכת ההגה.

יותר מכך איני יכולה לעזור כיוון שמרוב הפדיחה, וכיוון שאני בחורה, הם לא הסכימו לשתף אותי במידע רב יותר. אם הסל"ד עולה בטירוף גם במכוניתו של אותו קורא – אז ייתכן שזהו הכיוון לפתרון (ואם לא, אז הרחבתי קצת ידע כללי).

תשובה: לא רק המוסכניקים למדו ממך משהו, גם אני.

עידן בכר: אני מחפש רכב בדחיפות מכיוון שהרכב שלי, שהיה שמור בצורה מדהימה, עשה טוטל לוסט.

ובכן, מצאתי סיאט איביזה שנת 97' שמורה מאוד, יד ראשונה שעשתה 114 אלף ק"מ. אבא שלי לא ממש אוהב את סיאט ואני מחפש גם פיז'ו 206, אבל לא מצליח למצוא אחת שמורה.

מה דעתך על האיביזה? ואם לא, איזה רכב קטן, חסכוני וזול כדאי לקנות עד 15 אלף שקלים?

תשובה: אני דווקא מעדיף את האיביזות הוותיקות יותר, כמו זו שאתה שוקל לאמץ, ופחות את האיביזות החדשות. אם היא מבית טוב ודאגו לה שם, אז קחו אותה.

בדרך כלל הטיפים שלי למי שמבקש המלצת קנייה צנועה הם: פיז'ו 306, אחותה מבית סיטרואן – קסארה, ובוודאי 206. אך החשוב ביותר הוא מצבה הספציפי של המועמדת. מה כדאי לבדוק בה ואיך – את זה כתבתי במדריך לקניית משומשת, המופיע בבלוג שלי תחת השם "משומשת חיל מי ימצא".

שמיל, רמת הגולן: פסאט סטיישן 2003 דיזל. מנוע 1,900. קילומטראז' 240 אלף. אוטומט. לפי עצתך מלפני שנתיים-שלוש: הרכב עדיין צעיר, אנחנו ממשיכים להחזיק בו וגם נהנים. הוא מטופל במוסך מורשה בירושלים.

א. בחודשים האחרונים ההילוכים, בעיקר לאחר חילוף מהלך, קצת רועדים. אסביר: אם אני מאיץ באיטיות אין בעיה. בהאצה מהירה, אם יש רעידה אני מגביר גז וזה מסתדר. בהילוך גבוה במהירות אין בעיה.

במוסך נבדק הרכב כבר פעמיים במכשיר. נסעתי יחד איתו והוא הראה לי שהסל"ד בסדר וההילוכים מתחלפים בזמן. ביקשתי שיחליף שמן גיר והוא טוען שאין צורך, אם חסר הוא מוסיף. השימוש הוא תמיד בשמנים איכותיים של היצרן. לדעתי הבעיה לא נפתרה. היש עצה?

ב. דלת הצד האחורית לא נפתחת כבר הרבה זמן. מי יכול לתקן? חלק חדש יקר מאוד.

תשובה: א. הן יצרני השמנים והן יצרני הרכב ממליצים להחליף את שמן הגיר האוטומטי אחרי שלוש שנים או כעבור 80 אלף ק"מ. אם המוסכניק שלך סבור אחרת, אל תתווכח איתו, לטובת היחסים הטובים, אלא גש למכון גירים כדי שיבצעו את ההחלפה.

כפי שהדגשתי כבר, החלפת שמן גיר – לרבות ניקוי המסנן או החלפתו – אינה פעולה של מה בכך, אלא הליך שדורש ידע, סבלנות ומיומנות. בין השאר, יש להקפיד על טמפרטורה מסוימת של הגיר ועל ניקוז חוזר ונשנה של השמן הישן, עד שהוא מוחלף במלואו. אין פלא שמוסכים רגילים אינם ששים לבצע את המסכת המפרכת.

ב. כל פחח.

יצחק: ברשותי מזה 18.5 שנים מאזדה MPV מודל 1994 שמשרתת אותנו היטב, אך לאחרונה רואה מוסך לעתים קרובות.

האם אפשר לקבל המלצה על רכב דומה (1+7), גבוה על הכביש ונוח מאוד לנהיגה, אבל שותה קצת פחות דלק ?התקציב שלנו הוא כ-50 אלף שקלים.

תשובה: הפתרון הוא MPV צעירה יותר, יונדאי H1, או בלית ברירה משהו מההצעות של פולקסוואגן.

טלי ספיר: ברשותנו טויוטה הייס שנת 1998, רכב מתוק ביותר שהיינו מרוצים ממנו ביותר, מאז הצטרף למשפחתנו לפני כשנתיים. לפני כמה שבועות הכנסנו אותו למוסך בירושלים לצורך שיפוץ גיר. הטויוטה שהה שם כמה ימים, שבמהלכם הוזמנו חלקים וכיו"ב.

באחת השיחות שאל בעל המוסך את בעלי: "נכון שהאוטו עושה בעיות בהתנעה בבוקר?". אבל האוטו מעולם לא עשה בעיות גם בבקרים הקרים ביותר (אנחנו מתגוררים בהר חברון). במהלך השיפוץ המוסך עקף את הרדיאטור המקורי של הגיר, ושם רדיאטור אחר. כל השיפוץ עלה לנו 8,000 שקלים כמעט.
כאשר האוטו חזר מהמוסך, כאילו קיבלנו אוטו אחר! לא מתניע בקלות בבוקר, מוציא עשן לבן, ולאחר כמה ימים – הוא התחמם במהלך נסיעה (מה שלא עשה מעולם). בעלי מילא מים, וכשרצינו להמשיך בנסיעה המנוע נתפס בהתנעה, ועל כן כיבינו אותו מיד וגררנו למוסך אחר.
במוסך לא מצאו דבר ביום הראשון, וביום השני שוב אמרו "אין לנו מה לומר לכם", ושהם מתחילים בשיפוץ ראש מנוע (3,500 שקלים בתור התחלה). מה עושים במקרה כזה? זה פשוט איום! שלחנו פנתר, וקיבלנו חתול מצורע! שלא לדבר על הנזק הכספי!
האם אתה יכול לנסות ולנחש כיצד נגרם לרכב הנזק הכבד? האם יש טעם לנסות להוכיח וללכת למשפט? על איזה סדר גודל כלכלי וזמן מדובר, אם יש לך הערכה?

תשובה: אין ברירה אלא לפנות לשמאי רכב. אני ממליץ בחום על ויקטור עידן. הטלפונים שלו: 0522-890870, 050-535356.