זיכרונות רבים נפוצו אצלי לארבע כנפות השִכחה, אך את המפגש הראשון שלי עם צהובת העיניים העומדת לה בשמלת בוץ, לא אשכח
בגלל סט המאפיינים שמלווה אותה, הזִקנה גורמת זהירות. דוגמה משכנעת לנכונותה המביכה של אבחנה זו נמצאת אצלנו בגינה בדמותו של מוסך קטן למכוניתי, וליתר דיוק – בדמות רוחב הכניסה אליו. המרחק שבין המשקופים הימני והשמאלי של השער מרווח דיו כדי שהמכונית תוכל להיכנס פנימה ללא דאגה. האומנם?
כאשר מוסך זה נבנה מקורות עץ, מה שקרה ימים ספורים לאחר שהבאתי מאנטוורפן את הונדה CRX הכחולה, הייתי מכניס אותה למגוריה מבלי להתעכב בפתח. וואו וואו, היו מגיבים בשמחה כל 160 סוסיה, ואנו בִּפנים. דאגתי רק שהמראה השמאלית של הונדה תשמור על מרחק של 3-4 ס"מ מהמשקוף השמאלי, כי אז, לפי חשבוני, גם הצד השני של היפנית לא ישפשף את המשקוף הימני.
עוד שדרוג כזה ואבדנו
מאז עברו עשרים שנה ועוד קצת. מידות השער לא השתנו, וגם הונדה לא השמינה מהלחם הפולני – אך אני בכל זאת מוצא את עצמי בולם בזהירות כמה מטרים לפני הכניסה למוסך של היפנית, מביט קדימה בחשדנות, אומד בכל פעם מחדש את רוחב הפתח ואז מתקרב אליו באיטיות זהירה, המצחיקה אותי.
ויש המאמינים כי השנים יודעות לשדרג בן אדם, באשר הן מוסיפות לו חוכמה וניסיון.
אולי זה נכון לגבי מי ומי, אך לא לגביי, ובוודאי לא לגבי הקשיש שבי. כי אני מודה בצער ששכחתי הרבה יותר מכפי שאני זוכר. ועוד אופף אותי פחד שצרה זו עומדת להתגבר, להתפשט ולהתנחל עליי. שכדי ליהנות מאיזה ספר, או לפחות מאיזה משפט ממנו – אצטרך לפשפש בין דפיו של הכרך גופא.
לכודה מאחורי חומות הזמן
אותו סיפוח זוחל של הרֵיק האורב לזיכרוננו קורה בוודאי בתחום המכוניות. בחלוף השנים אנו זוכרים אמנם שאירעה אותנו חוויית נהיגה מסוימת – אך פרטיה המדויקים נפוצו לארבע כנפות השכחה.
כך שכדי לבדוק מה בעצם היו הרגעים שגרמו להנאת הניהוג של פעם, החקוקה עדיין בלוח הצפחה החלקלק של זיכרוני – אין מנוס אלא לבצע שוב את אותה נסיעה מופלאה.
אך זוהי משימה בלתי אפשרית, שהרי מכוניות מהעבר אינן ספרי פרוזה או שירה שאפשר לשלוף אותם מהמדף ולעלעל בהם – או לחפש את הפרקים המבוקשים בגוגל. כי עם מכוניות, כמו עם כלבים, זה לא נגמר טוב. הוותיקות שאהבנו והתרשמנו מהן כל כך נמחצו, ברוב המקרים, אי-שם בעולם האכזרי של הגרוטאות.
וגם אם מי מהן שרדה בכל זאת אצל אספן עתיקות כלשהו, כמוצג גאווה או כהשקעה בנכס – תשכח ממנה. היא בכל מקרה לא בהישג ידך. ואפילו אם היא, אהובתך משכבר, משומרת במצב טכני המאפשר תצוגה על רמה – היא לא מוכנה לנהיגה אינטנסיבית.
נערתית עדיין
רציתי שאלפא GTV שלי, שאוטוטו תחגוג יומולדת 30, תשמור על כוחה הטכני וסגנונה המיוחד כאילו רק אתמול יצאה מפסי הייצור. במקרה של GTV מטרה זו קלה למדי להשגה, כי דווקא החלודה, האויבת הראשית של האיטלקיות ממילאנו – לא נגסה בה, משום מה. לא אנוּשוֹת ולא בכלל.
שמשותיה של GTV לא נשרטו, הפלסטיקים לא התפרקו, קפיציה לא התעייפו, המנוע שלה לא איבד אפילו אחד מ-132 סוסיו, תיבת ההילוכים אינה חורקת, ומתלה הדה-דיון האחורי מנופף בעליונותו המוחצת ביחס לכל פתרונות המתלים המודרניים, הזולים והקלים לייצור, ששומרים על יציבות הרכב המודרני באמצעות אלקטרוניקה.
מורמת מעם: שוב סידרתי לי אצל רתך זוג מתקני הגבהה מבוּרזלים המאפשרים לטפל באלפא, בהונדה או בבווארית מלמטה, תוך פיזום "אני שוכב לי על הגב". עשיתי את זה אינספור פעמים בימיי הירושלמיים, וההרגל היה נאמן דיו כדי ללכת אחריי גם למקום שהותי הנוכחי. מתקן ההגבהה מומלץ לכל מי שמעוניין לטפל ברכבו בכוחות עצמו
תם פֶּרֶק האפרקדן?
אתמול ושלשום בילתה GTV שלי אצל מכונאי, שהיה צריך להחליף לה את משאבת הדלק ולהחזיר למקומו את כבל בלם היד. התכוונתי לעשות את זה בעצמי בעזרת זוג מתקני ברזל מיוחדים, ששוב סידרתי לי אצל רתך. על מִתקני הגבהה אלה אפשר לעלות עם גלגלים קדמיים או אחוריים כדי לטפל ברכב מלמטה. בשכיבה על הגב.
עשיתי את זה אינספור פעמים בימיי הירושלמיים, בחנייה של בית מס' 8 ברחוב בן-סרוק שברחביה. אך מאז עברו עוד שנים רבות בתל-אביב, ועוד קצת פה ושם, ואני אינני עוד גמיש ואמביציוזי כמו פעם.
מה גם שכאן, בגולה, מצמרר את העצמות קור הסתיו הפולני, המסלים לכדי טרום-חורף.
וישנו גם התירוץ שאין לנו זמן לתיקוני רכב, שהרי אנו עורכים את הסרט.
נשאר רק הריח
אז שלשום עזבה אותי אלפא GTV ליומיים, ומיד כמעט גיליתי שאינני מוצא מנוחה. תחושת המוטרדוּת רק התגברה לקראת הערב, כאשר נכנסתי כהרגלי עם פנס ביד למגוריה של האיטלקייה, לבקר אותה לפני נפול הלילה – וגיליתי חלל פנימי ריק לגמרי, ללא אלפא.
נחרדתי מההרגשה שהמקום הזה, הריק והמזעזע בעצבותו, מזכיר חדר מגורים של אישה שעזבה והותירה אחריה רק שובל דק של ניחוחות פודרה ובושם, אי-אלו אביזרי איפור, נעל בודדה ואביזרי לבוש זרוקים פה ושם.
ובעומדי בתוך אֵינותה המוצקה של אלפא נזכרתי במפגש הראשון בינינו, שהתקיים לא רחוק משדה התעופה בלוד, על מגרש כלי רכב ששייכים למכס הישראלי ועמדו למכרז. הייתה זו פגישת פתע עם GTV, העומדת בשמלת בוץ ואבק ומוכנה לגירוש ללא רחמים מהארץ.
אהבה נופלת כמו רוצח
הייתה זו פגישה גורלית, שכבר אז הזכירה לי את התיאור של האמן האומר לאיוון חסר-הבית: "האהבה נפלה עלינו, על שנינו, כמו רוצח המפתיע אדם באיזו סמטה" (מתוך 'האמן ומרגריטה' לבולגאקוב).
ברגע זה ניעורתי מזיכרונותיי והתחלתי לחפש משהו על מדף הכלים התולה במעונה של GTV. חיפשתי משהו בין קופסאות הצבע, הפילטרים והשמנים כדי להציל את עצמי מהחשד שאיבדתי גם את הזיכרון ושכחתי שאלפא נמצאת בטיפול.
שיירה אל האושר
למחרת צלצל המכונאי ואמר שהיא מוכנה כבר, ונסעתי לקחת אותה. כשהתנעתי גיליתי שיש לה צליל חדש כי הם, על דעת עצמם, חיזקו את בורגי סעפת הפליטה.
"איך תיסע לבדך בשתי מכוניות?", שאל אותי המכונאי. "אתה תנהג את אלפא שלי ואני אחזיר אותך", הצעתי.
נסעתי ראשון בתוך ערפל, סמיך כהוגן, ובראי הפנימי של הלגה, שלא מבינה כלום, ניבטו אליי זוג עיניה הצהובות והחטובות של GTV הנוסעת אחריי הביתה, ותכף חזרה אליי שמחת החיים.
טיפ טיפה
יצרני הרכב הריחו את האופנה והחלו לצייד את דגמיהם, גם אלו שאינם ספורטיביים, בחישוקים בקוטר גדול, בדרך כלל כאופציה. וכך, משפחתיות בגודל בינוני, שפעם הסתפקו בחישוקי 14 אינץ', מופיעות כיום בחישוקי 17 אינץ'.
ואולם, חישוקים מוגדלים דורשים התקנה של צמיגים בחתך נמוך, והללו אינם רק מורידים את נוחות הנסיעה אלא גם דורשים טיפול יומיומי – כי כל איבוד של Psi הורס אותם ופוגע גם בחישוק עצמו.
מסקנה: בקניית רכב מוטב להימנע מהפיתוי של חישוקים גדולים.
שואלים את אדוארד
אשר אפרתי, נתיבות (בתגובה ל"מהרייך אל צריפין", 'המפתחות בפנים' 792): רובי המאוזר מכונים בפינו 'רובה צ'כי' כי הם נקנו מצ'כיה ב-48'. הַגעתם לארץ באפריל 1948 הייתה רגע המהפך בקרבות על הדרך לירושלים, הידועים בשם 'מבצע נחשון'. במחסן הנשק של אבי היה רובה אחד כזה הנושא את הסמל הידוע לשמצה. לשאלתי למה לא מסירים את הסמל, ענה לי אבי ששחיקת המתכת עלולה לפגוע ביעילות הנשק.
מטוסי הקרב הראשונים של צה"ל היו מסרשמיט 109, שיוצרו בצ'כוסלובקיה הכבושה בידי הנאצים ומשם הם נרכשו. התותחים הראשונים (אם לא נביא בחשבון את הנפוליונצ'קים) היו תותחי קרופ 75 מ"מ. אמי ע"ה ודודתי תיבדל לחיים ארוכים עבדו עבודות כפייה במפעל תחמושת של קרופ. מי יודע, אולי תחמושת שהן ייצרו שם השתתפה בלחימה כאן.
רובה קרבין מאוזר גרמני. כונה בארץ 'רובה צ'כי'
אברהם טל: בשעה טובה רכשתי את אלפא 159 שנת 2011 , מנוע 1,750 סמ"ק טורבו. אשמח לקבל טיפים חשובים מתוך ניסיונך שנוגעים לטורבו.
תשובה: תתחדש. מומלץ להשתמש בשמנים הסינתטיים האיכותיים ביותר שניתן להשיג, בצמיגות שהיצרן ממליץ עליה. יש להקפיד גם שמפלס השמן במנוע יהיה גבוה, אך לא מעבר לרום המרבי. כדי לשמור על חיי הטורבינה, אין לדומם את המנוע מיד בתום נסיעה, אלא להניח לו לעבוד דקה-דקתיים בטורי סרק, למען יצטנן. וחשוב ביותר: כאשר פותחים בנסיעה, אין לשכוח ששמן המנוע מתחמם הרבה אחרי נוזל הקירור. כך שגם אם מד הנוזל מצביע על טמפרטורת עבודה נאותה, יש להמשיך לנסוע בעדינות ולא למהר לדרוש מהמנוע בשלב זה ביצועים.
צביקה שכטר (בתגובה לתשובה לשאלה של אפרת ממגרון, 'המפתחות בפנים' 791): למען השקיפות אציין כי אני משמש כסמנכ"ל חברת פרומט, יבואנית המותג LIQUI MOLY בישראל. LIQUI MOLY היא חברה גרמנית המייצרת שמנים ותוספים (ובין השאר את גולדלייבל 10000 – תכשיר הניקוי למערכת הדלק) ובעלת 30% מנתח שוק שמני מנוע לרכב בגרמניה, והיא מספר 1 בגרמניה בתחום.
תשובתך לשאלה בקשר לבעיית העשן ביונדאי אקסנט, שאותה קשרת עם השימוש בתכשיר גולדלייבל, היא לא נכונה מבחינתי, מטעה ופוגעת במוצר עצמו. המוצר ניצב בראש טבלת מכירות התוספים לדלק, נבחר ב'מבחן של המדינה' ל"תוסף הדלק הטוב ביותר" במשאל שביצעה חברת הסקרים 'גיאוקרטוגרפיה' והוכח כפותר בעיות פיח ברכב על ידי גופים שונים, וביניהם מכון הרישוי 'קומפיוטסט'.
עשן לבן הוא תוצאה של שריפת שמן במנוע שנגרמת ממעבר של שמן דרך טבעות הבוכנה לתא הבעירה. תופעה כזו מתרחשת כאשר טבעות הבוכנה שחוקות כתוצאה מגיל הרכב והקילומטרז' שביצע, וזה אכן מתאים לתיאור הרכב (שנת ייצור 1998), ואין לה שום קשר להוספת גולדלייבל 10000. לו היית שואל את אפרת ממגרון כמה קילומטרים נסע הרכב, תשובתך הייתה כנראה שונה. עובדה שבעל המוסך אבחן מיד את התופעה (אוברול/חצי אוברול) ולא קשר את תופעת העשן הלבן לשימוש בגולדלייבל. לו הייתה ברכב זה תופעה של עשן שחור – ניתן לקשר אותה לבעיה במערכת הדלק (שריפה לא תקינה של דלק), שבה אמור גולדלייבל לטפל.
תשובה: טענתך לפיה העשן הלבן ממפלט האקסנט מצביע על "שריפת שמן כתוצאה של טבעות שחוקות" עומדת בניגוד מוחלט לעמדת האנושות, הטוענת בחוצפתה שלמדה לזהות תקלות במנוע בנזין לפי צבע העשן: 1. עשן אפור כהה-שחור: התערובת עשירה מדי 2. עשן אפור-כחול: המנוע שורף שמן 3. עשן לבן: מי קירור חודרים לתא השריפה, ולחלופין – תוצאה של רטיבות זמנית (למשל בבוקר, בתוך מערכת הפליטה).
המוסכניק שגילה עשן לבן הנפלט מאגזוז של יונדאי אקסנט לא צעירה והאשים בכך את מי הקירור – היה מוכן להחליף סתם ראש ואף לשפץ את ראש המנוע, אם אחרי פירוקו יתגלה סדק. ההחלטה נכונה, אם נוזל הקירור היה אכן נשרף בצילינדרים. אני מצידי הצעתי שלפני כניסה להשקעה כבדה, מוטב לאפרת ממגרון להיפטר מהדלק המהול ב-LM, מה שעוזר במקרה שהיחס בין הדלק לתוסף לא היה נכון או במקרה שמכונית זו לא נהנתה קודם מעולם משיקוי הפלא.
הרעיון שלי מתבסס על ניסיון רב-שנים עם תוסף LM ומתחריו, הלא פחות אפקטיביים. בכל פעם שהייתי מגזים בכמות התוסף המנקה את תושבות השסתומים, או מתיז אותו ישירות לתא השריפה (במאיידים של אלפות ותיקות דבר כזה אפשרי ומומלץ) – התוצאה הייתה תמיד עשן לבן סמיך, הנעלם כעבור זמן-מה.
אינך צריך לשכנע אותי בטיבה של תוצרת LM, כי הייתי משתמש בה וממליץ עליה. לא רק על התוסף לניקוי פיח, אלא גם על תוספי השמן ושמני LM הייחודיים עצמם.
אלנתן: יש לי סיפור לשתף ושאלה אחת:
1. הסיפור: אני בעליה המרוצים של ניסאן אלמרה פרפקט מודל 2003, מנוע 1.8 ליטרים מוסב להנעה בגז. לאחרונה החלו, תוך כדי נסיעה, ויברציות ברכב וקפיצות של הטורים. בטיפול 15,000 במוסך במישור-אדומים ביקשתי שיבדקו את הנושא. הבנתי שבדגם שלי אין כבלים של הצתה (שבעבר גרמו לי לתקלה דומה בפיז'ו 306) וביקשתי שינסו לבחון מה גורם הבעיה. המוסכניק לא עלה על הבעיה והטיפול לא שיפר את הנסיעה.
לאחר כמה ימים התקשרתי למוסך המרכזי של ניסאן בתלפיות, ירושלים, ולפי התיאור בטלפון אמרו שככל הנראה צריך ניקוי לבית המצערת ועדכון מחשב הרכב. מכיוון שאני לא גר בסמוך לירושלים חזרתי למוסך במישור-אדומים. בעל המוסך אמר לי שניקוי בית המצערת זה עבודה של כמה שעות והעלות היא 350 שקלים. לאחר הצצה אל המנוע הוא סירב לעשות זאת, בשל מערכת ההנעה בגז.
הלכתי למוסך של רשת 'צרפתי' ליד ואמרו לי שזה לוקח כמה דקות ויעשו זאת בחינם כשירות ללקוח. לאחר הטיפול המהיר הוויברציות נעלמו תוך כמה ימים כלא היו. סיפור קטן על הבדלים גדולים במחיר ובשירות.
2. ולשאלה: יש לנו שני ילדים ובעזרת השם השלישי בדרך. הניסאן די מרווחת, אך בשל מערכת הגז נפח תא המטען שלי הצטמצם, ובנוסף נראה כי לשים שלושה כיסאות ילדים במושב האחורי לא יהיה הכי נוח. אשמח לקבל המלצה על רכב משפחתי/מיני-מיקרו-ואן שיהיה אמין וחסכוני ככל שניתן, מוטב מנוע בנזין כדי להעביר את מערכת ההנעה בגז. חשבתי על רנו סניק, אך קראתי שצריכת הדלק שלה נעה סביב תשעה ק"מ לליטר, ואילו על פיז'ו 307 שמעתי שיש לה הרבה תקלות. התקציב שלי נע סביב 40 אלף שקלים.
תשובה: שאל את שלומי או פיני מ'גז חיש' (טל' 03-9190617) איזו מיניוואן היא המתאימה ביותר להסבה לגז.
חנה גולדברג: ברצוני לקנות רכב קטן, שני במשפחה, לצורך נסיעות לטווחים קצרים, בעיקר בירושלים. על איזה רכב חדש מסוג המיני, הנמכרות עכשיו בסביבות 60 אלף שקלים, אתה ממליץ? מכיוון שעד כה היו לי בחיי רק מכוניות משומשות, עיקר שאיפתי היא לא להגיע למוסך במשך כמה שיותר שנים.
תשובה: בדקי איך את מרגישה בפיז'ו 107, קטנה אלגנטית ואמינה שעליה אני ממליץ.
איריס בן-עמי: אני תושבת גוש עציון, נוסעת לירושלים לבד ארבע פעמים בשבוע לפחות לצורכי עבודה (כל הוצאות הרכב והדלק על חשבוני). עקב אופי העבודה יש לי נסיעות רבות בתוך העיר. כמו כן, המכונית משמשת כרכב משפחתי יחיד ולכן נוסעים בה מדי פעם מחוץ לעיר, בתפוסה גדולה יותר ועם מטען.
אני נוסעת כבר הרבה שנים בפורד מונדיאו ועל כן התרגלתי לאמינות, לביטחון וליציבות ברכב. ואולם, ברצוני להחליף לרכב קטן משמעותית עקב צריכת הדלק הגבוהה וקשיי החניה שהולכים ומתרבים.
אני מעוניינת לקנות רכב חדש. התקציב שלי הוא 140-160 אלף שקלים. הדרישות שלי ממנו הן בטיחות, אמינות, גודל קטן (שיאפשר חניה נוחה) וחיסכון בהוצאות דלק. חשבתי על גולף (נראה לי שהיא עונה על הדרישות, אך איני שלמה עם הרכישה מאחר שזה רכב גרמני. אשמח להתייחסותך גם בסעיף זה); ועל טויוטה פריוס (שקצת גדולה, ואני לא יודעת אם היא באמת חסכונית לנסיעות שלי).
האם כדאי לחכות ליציאת הדגמים החדשים? אשמח לקבל ממך הצעות מתאימות.
תשובה: אם תרצי ביתרונות של גולף ללא גולף, בחרי בסיאט ליאון. לוּ הייתי מחפש המשך של מונדיאו רק בפורמט מוקטן, הייתי בוחר בפוקוס או בפיאסטה הנהדרת. באשר לטויוטה פריוס: היא חסכונית בתוך העיר ובזבזנית למדי מחוצה לה, כך שההשקעה בה, במקרה שלך, אינה בהכרח משתלמת.
יש איזה צדק רוחני בכך שהבווארים הפוסט-נאצים סידרו לי מכשיר תנועה חלומי, כפיצוי על כל מעללי הגרמנים שראיתי מקרוב וספגתי אישית
בשבוע שעבר הבטחתי לג'ו מחוות גלעד להסביר למה הבאתי הביתה נאצי-מוביל בווארית העונה לשם המפחיד Z3M קופה, מוצג תנועה דו-מושבי בעל 321 כ"ס ב-7.5 אלפי סל"ד ו-350 Nm ב-3,250 סל"ד, המזנק ממנוחה ל-100 קמ"ש בחמש שניות.
עשיתי את זה, ג'ו, פשוט כי התאהבתי בה עוד לפני כמה שנים, תכף כשהכרתי אותה באמצעות גוגל הלועזי. ומה שגרם לכך שחיפשתי אותה בגוגל הוא זְעֵיר-זוטא: איזה כתב רכב גרמני חשף כי ייצורה של Z3M הופסק משום ש"היא הייתה מכוערת כמו מולטיפלה", ובכך גרם לי להתעניין בב-מ-וו זו. הרי מולטיפלה הייתה ועודנה לגביי יפהפייה מיוחדת, מקורית, כך שההשוואה רוחשת הלעג של ב-מ-וו למולטיפלה עוררה בי לא רק רתיחה, אלא גם סקרנות. "איך נראית ב-מ-וו Z3M קופה?", שאלתי את גוגל, ונפלתי בקסמה.
נשארה רק בעיית שורשיה הפוסט-נאציים של הגברת. כמעט ויתרתי עליה למרות תשוקתי – אך אז נזכרתי שוב (בתדהמה, כמו תמיד) שהמדינה שבה אני חי אינה בדיוק פוסלת תוצרת של פוסט-נאצים. נהפוך הוא.
מהרייך אל צריפין
ב-1969, כאשר בעקבות בקשתי הגעתי לטירונות שצה"ל ארגן לעולים חדשים, קיבלתי רובה מאוזר גרמני שסמל הנשר הגרמני חקוק עליו עדיין, חרף הניסיון לשייפו. "זה מאוזר נאצי אשכרה", אמרתי למדריך. "הרבה יהודים הוא הרג. בזמן הכיבוש הנאצי היה איזה שומר גרמני בבית הכלא 'פאביאבק' בוורשה, שהתגאה בכך שבכדור אחד של מאוזר הוא יודע להרוג חמישה יהודים".
"מה פתאום?", ענה לי המדריך. "זה רובה צ'כי שבעזרתו לחמנו על הארץ במלחמת השחרור".
"אולי המאוזר הזה הגיע מצ'כיה", התעקשתי, "אבל זה עדיין כלי גרמני. תראה את הנשר. הכנפיים נשארו ברורות".
"תשתוק", הציע לי המדריך. "זה מה שיש".
אחר כך נתקלתי בדוגמאות רבות אחרות. תוצרת גרמניה שירתה את בכירי העם במרצדסים, חנויות נשק מכרו אקדחים גרמניים, וכעת מומלצת ב-מ-וו סדרה 5 המפוארת לחברי הכנסת. אנחנו גם גאים בצוללות הדולפין שקיבלנו, מייד-אין-המבורג, שלמדו מהמורשת והחזון של ה-Uboot-ים הנאציות, שהיו פושעות מלחמה. גם הכסף הגרמני מבוקש כאן, כמו למשל האירו-אים של אי-אלו נאצים לשעבר שקנו משוקן 25 אחוזים מהבעלות על עיתון הארץ.
בסופו של דבר הבנתי שיפי הנפש האציליים, היהודים האמיתיים והגאים באמיתותם שמזועזעים מהמחשבה על קניית רכב גרמני, אשר לִבִּי איתם בוודאי – הם בעצם פראיירים. כי בשם זיכרון השואה, שיצא מהאופנה, הם מוותרים על רכב גרמני, כולל הוואנים של פולקסוואגן, המתאימים ביותר למשפחות מרובות ילדים בכל סעיף – החל בנוחות, דרך חיסכון בדלק ועד בטיחות.
ודאי שאין בדברים הנ"ל כל כוונה לשכנע מישהו לקנות רכב פוסט-נאצי, אם מצפונו מנסה להניא אותו מכך.
אפס אחוזי פיצ'פקעס – לא לחינם נכבשתי אחר ב-מ-וו Z3M, שהרי היא בנויה לפי הפילוסופיה הנכונה. אין לה אפילו ESP, המסרס את ההחלקה, אלא יש לה דיפרנציאל שננעל ב-25 אחוז ומערכת היגוי הידראולית מעולה, בלי אף מתג מטומטם על גלגל ההגה.
אף ב-מ-וו צנועה דומה, כזו שכל מהותה היא הנאת נהיגה – לא נבראה לפני Z3M ולא אחריה
סידרתי לעצמי פיצוי
אבל אצלי, ההסתבכות עם הלגה היא עניין אחר. כי בתור ניצול שואה, ואחרי אינסוף התלבטויות, הגעתי אליה במחשבה שדווקא יהיה איזה צדק רוחני בכך שהבווארים הפוסט-נאצים (שעל כספי הפיצויים מהם לא לחמתי) יסדרו לי מכשיר תנועה חלומי כפיצוי על כל מעללי הגרמנים שראיתי מקרוב, על סגירתנו בגטו, על התנאים הבלתי אנושיים, ובסופו של תהליך – על הריגת משפחתי.
מה אתם חושבים? הייתי צריך לוותר על כישרונותיה הרבים של הלגה ובכך להמשיך לסבול בגלל הנאצים – ועוד בתחום המוטורי, התחביב האחרון שנשאר לי? לוותר על הפריט שבזכותו הצלחתי לחזור לחיים נורמליים?
הקינוח שהבאתי לארוחה
לפני 25 שנה הגיעה ארצה פסאט חדשה, ויבואן פולקסוואגן דאז, מר צ'יזיק, ויד ימינו יאיר ברק, היחצ"ן הכי ענק שצמח כאן, הזמינו כמה עיתונאים לחגוג באילת אחרי מעֵין ראלי מתל-אביב דרומה, שנערך על דרך פטרולים זרועת אבנים הקרובה לגבול עם מצרים.
ודאי שהגעתי למלון האילתי הראשון בחבורה, כי לא היה לי חבל על גרמנייה זו. התייחסתי לפסאט ללא רחמים, וללובי של המלון הגעתי עם קפיצים שבורים בצד ימין, מנוע שדופק כמו טרקטור, ועוד עם מוט ההילוכים בידי. "רציתם ראלי?", התרסתי בהתנצלות ליחצ"ן ברק. וזה עוד היה החלק המעודן, כי לא ידעתי מה מחכה לי בזמן ארוחת הערב החגיגית עם המנכ"ל הגרמני של הפירמה.
אחרי שאכלנו ושתינו כהוגן (פרט חשוב להמשך הסיפור) שמעתי את היחצ"ן מספר בהתלהבות לאורחים הנכבדים מגרמניה שתושבי ישראל החלו כבר לקנות רכב גרמני, שהאווירה הציבורית השתנתה, ודוגמה טובה לכך היא "האיש הזה, ניצול שואה בעצמו (ברק הצביע עליי), עיתונאי ותיק שאין לו שום דבר נגד נסיעות לגרמניה או נהיגה ברכב גרמני".
מנכ"ל פולקסוואגן הביט עליי בסקרנות בלתי מוסתרת, כפי שמביטים באיזה יצור בלתי שגרתי, ושאל אותי אם זה נכון ומה אני מרגיש כאשר אני מטייל בארצו.
עזבתי לרגע את הכוסית והסברתי לאורח ש"אני נהנה מהאוטוסטרדות שלכם ומרכב גרמני, אמנם לא פולקסוואגן אלא פורשה 911. גם הבנות בגרמניה עושות עליי רושם, כמו גם בתי הכולבו עמוסי השפע. רק כאשר אני חוזר למלון, אינני נוגע בסבון שלכם", הוספתי.
"איך יכולת להגיד דבר כזה?", שאל אותי למחרת יבואן פולקסוואגן, מר צ'יזיק. "נכנס יין יוצאת אמת", אמרתי להגנתי. היום, נדמה לי שללא הטיפה המרה הייתי אולי הרבה יותר גס, כי כעסתי שהציגו אותי לפני האורח הגרמני בתואר "ניצול שואה".
חתונה אימפולסיבית מושכלת
הוקסמתי לא רק מפרטיה הטכניים של הלגה, ולא רק מההפתעה שמכונית זו מצוידת במנוע שישה צילינדרים בשוּרה בנפח 3.2 ליטרים, ממש אותו מנוע S5032B שהכרתי על מסלול הוקנהיים, עת נהגתי ארוכות ב-M3 המפלצתית ובדקתי בעזרת הסטופר עד כמה הזדקנתי, אם בכלל.
ההחלטה להתחתן עם הלגה נפלה על ראשי כאשר ראיתי סרטון שצולם במסגרת המבחנים של התוכנית הבריטית 'טופ גיר'. הלגה שלי (שם היא הייתה כחולה) ניצחה בקלות את סובארו אימפרזה STI, את מיצובישי אֶבוֹ X, את אלפא GTV 3.0 ועוד משהו שברח מזיכרוני. הבווארית ממש נהנתה מהדריפט, קרי החלקה מבוקרת על ארבעה גלגלים, בלי זווית גלגול, ובזינוק ממנוחה למרחק של קילומטר הותירה את כולן מאחור.
"את מזנקת אליי!", צעקתי בהתלהבות.
הכול בגלל דנטה
נזכרתי בהלגה גם בגלל שיר של המשורר הפולני יאן ליחון (Lechon), יהודי, כרוב המשוררים הפולנים הבלתי נשכחים. ליחון, שמת בניו-יורק ב-1956, מתאר בשירו פגישה דמיונית עם דנטה אליגיירי, משורר-פילוסוף שמת ב-1321. הפגישה ביניהם מתקיימת על גשר בעיר האיטלקית רבנה (Ravenna), וכך אומר בה ליחון לדנטה:
"זה אתה, מאסטרו?
מדוע כוסס בך החיוורון
ומדוע רומץ בעיניך חוסר המנוח?
הַתֵגַלֶה לי רז פניך?
אינני יודע עוד דבר, תעיתי באין פשר
עצתך היא לי סם הלב
כרעתי אפיים ואת ראשי כיסיתי בשתי ידיי
מאז שמעתי את אשר אמרת:
אין אדמה, שמיים, מדרון או גיהנום.
יש רק ביאטריצ'ה,
ודווקא היא איננה.
האם אתה, דנטה, אמרת זאת, או הירח והשמיים?"
(מתוך 'פגישה')
החלפתי את השם 'ביאטריצ'ה' בשם 'הלגה', וגם אני תפסתי ראשי בשתי ידיים. דווקא היא, הלגה, איננה, כי בארצנו לא נמכרה אפילו חתיכה אחת מבין 2,000 ועוד קצת ההלגות שיצאו מפסי הייצור באמריקה ובגרמניה בין השנים 1998-2002.
גם Z3M בגרסת רואדסטר פתוחה, עם אותו מנוע 3.2 / 321 כ"ס, לא זכתה לעלות ארצה, מה שהציל את מעמדה של מאזדה X5.
שום מתג מטומטם
בגלל הלגה שאצלי יתפקעו אויביי, חייכתי. אני מתכוון לאותם מפנטזי-עט שלא מפסיקים לכתוב על ב-מ-וו, אף כי מעודם לא זכו לנהוג ב-מ-וו אמיתית, כזו שאינה בנויה למצליחנים ולא משרתת אותם בפיצ'פקעס אלקטרוניים למיניהם, המקלפים כל שמחה מהניהוג. להלגה אין אפילו ESP, המסרס את ההחלקה, אלא יש לה דיפרנציאל שננעל ב-25 אחוז ומערכת היגוי הידראולית מעולה, בלי אף מתג מטומטם על גלגל ההגה.
אף ב-מ-וו צנועה דומה, כזו שכל ישותה היא קודש לנהיגה – לא נבראה לפני הלגה ולא אחריה.
גוֹלָה. שלשום. סבבה
ועכשיו תשמע, ג'ו, את הסיפור הבא.
גוֹלָה, שלשום. אני ובת הזוג של בני, איבונה, נסענו בהלגה כדי לקנות דלק לטוסטוס של הגברת. עמדנו ברמזור אדום, ומשמאלנו עצרה בחורה הרכובה על סוזוקי GSX-R 1000 חדש. הרוכבת נראתה כאילו יצאה מדפי פרסום. היא הייתה יפה, וגם לבושה בטופ האפשרויות של אופנת האופנוענים, מקסדת UVEX דרך נעלי דיינזה, ועד סרבל עור אדום-לבן של אותה פירמה.
סוזוקי GSX-R 1000. בעולם התיאוריה, הוא בולע לתיאבון כל רכב. אך למציאות יש רעיונות משלה
"אם היא תזלזל בקשיש ולא תפתח חזק בזינוק, אנחנו נבלע אותה", הבטחתי לכלתי. "כאן מותר רק 50 קמ"ש", הזכירה לי איבונה בעדינות, וברגע זה התחלף האור לירוק.
שחררתי קלאץ' והלגה התחילה בשלה, והסוזוקי נשארה צמודה לראי השמאלי שלנו. בעולם הווירטואלי, לאופנוע זה די בשלוש שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש, אבל כאן, במציאות שהיא הדרך לוורשה, אין אספלט מצופה גומי, ולרוב מזלנו הגויה האלגנטית גם לא זינקה חזק, שהרי אם הייתה עושה כן, היה כל כובד הכלי עובר לגלגל האחורי.
"אולי חבל לה על רישיון הנהיגה כי אין לה ספייר ישראלי בכיס", אמרתי כשהיא נשארה מאחור, "סבבה!". והקשיש האמביציוזי עוד שילב לעבודה את ההילוך השני ב-8,000 סל"ד, והלגה ענתה בציוץ התלהבות של פירלי הרחבים שלה. 120 קמ"ש בצ'יק, הילוך שלישי, 160 – ואני רואה את הסוזוקי בראי, קטן כחגב. "עשינו את זה, תודה לך הלגה!", אני צועק.
סבורני, ג'ו מחוות גלעד, שהגויה הרוכבת על סוזוקי, אולי פמיניסטית לוחמת, אקולוגית, צמחונית או סתם קתולית, לא תסתכל עוד בזלזול, הבולט כהוגן בעיניה הכחולות, על אף קשיש ורכבו. בעזרת הלגה החזרנו את הרוכבת למקומה, בשם העליונות הגברית השוביניסטית וגם בשמך, ג'ו (אם האירוניה העצמית אינה די ברורה כאן, הריני להבהיר את דבר קיומה. בכל זאת, יש גבול לסרקזם ולציניות במדור זה).
שואלים את אדוארד
בחיסוי שם: אני נוסעת ברכב ליסינג מטעם העבודה. עד עכשיו נסעתי בטויוטה קורולה ונהניתי מאוד, בעוד כחודש עליי להחליף אותה.
הרכב משמש אותנו לנסיעות משפחתיות (כ-33 אלף ק"מ בשנה). אנחנו צריכים תא מטען מרווח וגם נהנים כשהחלל הפנימי לא צפוף מאוד, אבל כמובן, הבטיחות במקום הראשון. חשוב לי גם עניין החיסכון בדלק כי: א. יש נסיעות שאני צריכה לשלם עליהן ב. מתוך ראייה לטווח רחוק – ייתכן שנרצה לרכוש את הרכב בתום שלוש שנים .
האפשרויות המוצעות הן: סקודה אוקטביה 1.2 TSI, פולקסוואגן ניו ג'טה 1.2 TSI, קיאה פורטה, פורד פוקוס ארבע/חמש דלתות או סטיישן, רנו פלואנס דיזל, הונדה אינסייט היברידית. אשמח לדעת על איזו מהן אתה ממליץ.
תשובה: כל המועמדות ראויות, בהנחה האופטימית שהמנועים המודרניים, המוקטנים והמגודשים, אשר מותקנים בסקודה אוקטביה ובפולקסוואגן ניו ג'טה יחזיקו מעמד גם אחרי תקופת האחריות. אישית, הייתי בוחר בפורד פוקוס סטיישן היחידה במינה. כוח המשיכה של רנו פלואנס דיזל הוא כלכלי בעיקרו.
יהודה ס': אנחנו זוג צעיר המתלבט בין קניית רכב וקטנוע. הדרישות שלנו הן: נסיעה קצרה כל יום בתוך יישוב (אבל עם עלייה משמעותית), מדי פעם נסיעה ארוכה קצת יותר (לא יותר מחצי שעה), ופעם בחודש-חודשיים נסיעה של שעתיים. האם שווה בשביל הנסיעות האלה להשקיע ולקנות רכב, או שאתה חושב שכדאי לוותר על הנסיעות הארוכות יותר, לקנות קטנוע 50 סמ"ק ולהשתמש בו רק בתוך היישוב? ואם עדיף כבר לקנות רכב, אז איזה? חשבנו על פיז'ו 306 או על פורד פיאסטה (באזור שנת 2000). התקציב שלנו הוא עד 10,000 שקלים.
תשובה: טוסטוס 50 סמ"ק הוא אמנם צעצוע נחמד וחסכוני, אך הוא אינו מתאים לרכיבה זוגית יומיומית, כי משקל הנוסע הופך את הנסיעה על כלי עדין זה לתרגיל קשה, ואף מסוכן. זו הסיבה העיקרית לכך שהייתי מוותר על הרעיון וקונה בכל זאת מכונית, לנסיעות ולכיף. לנסיעה בתוך היישוב אפשר להסתפק בזוג אופניים.
טיפ טיפה
ועדה אירופית החליטה כי החל בנובמבר הקרוב, על כל צמיג הנמכר על אדמת האיחוד האירופי (כולל שוויץ ונורבגיה) צריך להיות מודבק מידע על מרחק העצירה שלו בכביש רטוב, דרגת הרעש שהוא מייצר והשפעת התנהגותו על החיסכון בדלק.
לכאורה, רעיון מבריק. אך הוועדה האירופית התעלמה מעקב האכילס הברור: היצרנים עצמם יצהירו על טיב סחורתם. כך שעם כל הכבוד למדבקות, המזכירות את המידע המוצמד למכונות כביסה, מוטב שהקונה הזהיר יעיף מבט במבחני צמיגים שמפרסמים גופים אובייקטיביים קצת יותר, כמו ירחונים מוטוריים. בכל אופן, כדאי לא לשכוח זאת, אם במקרה יגיעו ארצה צמיגים עם מדבקות כאלה
מוזר לערוך סרט שהתמונות שלו חרוטות במספרים כמו אסירי אושוויץ
במרחב הגויי הסתיו הופיע בחצי-פֶּה. עוד לא צהוב על העצים ועל הדשא, אבל כבר רטוב.
והסתיו שלי – כמו הסתיו הקודם, החורף והקיץ שליוו את הפקת סרטי – שוב הסתבך. אלא שהפעם, וליתר דיוק שלשום, סבלנותו של אנוכי לא עמדה לו. נמאס לו מהקיפאון, והוא התרגז דיו כדי לפנות, בעזרת עורך דין ידוע, מומחה לזכויות יוצרים, אל הספונסרית של סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שהיא הקרן הממלכתית לאמנות קולנוע בוורשה – בבקשה שתפתח בחקירה מה קורה סביב הפקת הסרט.
ובינתיים, יחד עם בני, עורך סרטים בוגר האקדמיה לקולנוע בלודז', אנו יושבים בדירת גג, בחושך הרואי, ועורכים את הסרט בכוחות עצמנו, כדי להפיק מעין 'גרסת הבמאי'. בשלב הנוכחי זוהי עבודה רק על עותק של הסרט – מין עותק ביתי המבוסס על חומר הצילום הלא גולמי אשר שמור אצלי בדיסק הקשיח של הלפטופ. וכיוון שזהו החומר הלא מקורי, בתחתית התמונות שאנו עורכים רצות ללא הרף שתי שורות מספרים של 'טיים קוד'.
ותודה לחוק הפרדוקס
לא מפריע לי הטיים קוד, וגם לא האיכות הירודה של הצילומים, שהודפסו בזריזות מהחומר המקורי רק כדי שהבמאי והצלמת יציצו במה שהספיקו לצלם – ולא לצורך העריכה.
כי להפתעתי, בכוח הפרדוקס, קורה שדווקא העותק הרעוע הזה, העני בסאונד ודל בעומק הצילום, מחזק את סגנונו המחתרתי, הרשמי פחות, של הסרט. סגנון שאינו נוקט את האסתטיקה הקולנועית המקובלת ולא נסמך על קוקטריה, אלא מציג פשטות.
מזל שהוא מנוול
נדמה לי שלפי חוק הפרדוקס המוזכר לעיל, לא היינו זוכים בתפיסת אווירה כזו, מינימליסטית וצנועה – לוּ המפיק המנוול היה מסכים למסור לנו את חומר הצילום המקורי, זה שאינו חרוט במספרים כמו אסירי אושוויץ.
מאז יצא מתוק
עריכת סִרטי בתנאי מחתרת, ועוד בעליית גג אפלה, מחזירה אותי לשנות ה-60 – שאותן, כמו כל הדור שלי, כולו ניצולי מרקסיזם ולניניזם, עברתי כאן, על אותה אדמת פולין שבה אני שוהה כרגע. בתקופה ההיא חלש השלטון הקומוניסטי האכזרי על כל פרט בחיי הפולנים, ובין השאר אסר גם לנגן או לשמוע ג'אז, שכן המפלגה, ששלטה ביד חזקה, הוקיעה מוזיקה זו כ"קוסמופוליטית".
בשנות הדיכוי ההן נערכו בקונספירציה קפדנית, לבל יגלו שליחיו של ז'דנוב את הנעשה, הרחק מאולמות הקונצרטים, בבתים פרטיים בלבד, שהיינו מקבלים את כתובותיהם מפה לאוזן ורק ברגע האחרון – מפגשים מוזיקליים חשאיים בנוסח ג'ם-סשן.
והנה, קרה פלא: דווקא שם, בתנאים לא תנאים ובסכנות האורבות מצידה השני של הדלת, נולדו הביצועים והצלילים הכי מרגשים עד היום. כמו מנגינת ג'אנגו (Django) בביצוע החמישייה של כריסטופר קומדה, אותה מנגינה שפותחת כעת את סרטי.
קרן של אור
גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', שבעזרת השם נגמור עד סוף החודש, עשויה אולי לעניין את הנפשות שעקבו אחר נושא הסרט, מאז הולדתו בנובלה שהתפרסמה ב'דיוקן' ועד הדו"חות מאתר הצילומים (לרבות צילומי סטילס). מין הקרנה פרטית לחברים ולקוראים. אך את התוצאה המחתרתית של הסרט נציג קודם כל לפני אנשי הקרן הממלכתית לאמנות הקולנוע – בתור תשובה המנפצת את חוצפתו של המפיק המנוול מלודז'.
כי דמות שלילית זו, 'א-גאנעב' ביידיש, כדי להסתיר את המעשים המפוקפקים שביצע בתקציב הסרט, שכתוצאה מהם הקופה התרוקנה כהוגן – שוב עצר את ההפקה ולא שילם למשתתפים.
ודאי שהתאכזבתי עמוקות ממעשה חבלה זה בהפקה, אלא שבכל זאת ציפיתי בנאיביות מסוימת שהוא יתעשת מחוצפתו, ובשלב כלשהו יפתיע אותנו ויבצע אי-אלו שמיניות באוויר – שימכור איזה נכס שלו או ישבור חסכונות – כדי להמשיך בפוסט-הפקה.
גונב גם את דעת הבריות
אך דבר מעין זה לא קרה. נהפוך הוא. המפיק, במקום לשפוך אפר על ראשו, לחפש דרך להצלת הסרט ולהתניע איזה מהלך חיובי – מסתובב ב'ענף' ומפיץ סיפורים בנוסח "הבמאי ברח לישראל כי הוא לא ידע איך לערוך את סרטו, וזו הסיבה שההפקה נעצרה" וכיוצא באלו שקרים.
כאשר נודעה לי הדיבה שהוא מפזר בשקדנות בעבע זעמי עד רתיחה ועוד קצת, וכך לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לעורך דין, כדי שיסביר לקרן הפולנית לאמנות הקולנוע מי האחראי האמיתי לתקיעת ההפקה של 'שועל הכסף'.
גרנד סניק בנסיקה
כידוע, יצרן רנו מתמחה בתכנון כלים קומפקטיים והגיע להתקדמות ממשית בתחומי החיסכון בדלק, הבטיחות והנוחות, כך שמדור זה התרגל להמליץ על גרנד סניק בעלת שבעת המקומות כפתרון משפחתי. כעת מודיעה יבואנית רנו, חברת קרסו מוטורס, על שיווקם המתוכנן של דגמים חדשים – ובהם גרנד סניק שעברה סירוק במברשת המודרנה.
התקווה המושכלת היא שסניק החדשה נפטרה מצרותיה של סניק הקודמת, שמד המהירות מתנוסס בה במרכז לוח המחוונים, פתרון שאפשר להתרגל אליו בחירוק עיניים. כתבי החצר שתקו (או לא הבחינו) שההגה החשמלי בסניק סבל מבעיות תקשורת, ושהמשפחתית הנחמדה הזו הייתה רכה מדי על חשבון הנאת הנהיגה. זאת ועוד: בהרכב נוסעים מלא ועם מטען מרבי מותר, סניק הייתה צוללת בקטעי אספלט משובשים ומפחידה את הנהג בהישכבה בסיבובים. אם כי בנהיגה איטית החולשות הללו לא בלטו.
אם שידוד המערכות עבר כראוי, גרנד סניק החדשה היא הצעה טובה למשפחות מרובות ילדים. זאת, בתנאי שהן מבוססות דיין לגייס סכום נכבד: 164,500 שקלים למנוע בנזין 2.0 CVT, ו-167,900 שקלים לגרסת דיזל 1.5 ליטרים DCI (מחירים התחלתיים, לפני תוספות יוקרה).
חצי מחיר, סבירות מלאה
בעולם המציאות, כלומר עדיין לא אצלנו, קיימת חלופה לא רעה, המתאימה למשפחות מרובות ילדים שאינן מסוגלות לשלם את הסכומים הנכבדים שדורשת רנו על גרנד סניק. לחלופה זו קוראים דאצ'יה Lodgy, רכב רומני מעניין, נוח, בטיחותי וחסכוני הבנוי לתלפיות מרכיבים תוצרת רנו, כולל המנועים המוצלחים ששוצפים בדגמי רנו המקוריים.
אז למה יבואן רנו, קרסו, שכידוע משווק גם את הדאצ'יות (אמנם לא בשם זה), לא מכיר בקיומה של דאצ'יה Lodgy ואינו מכריז על המועד שבו ישווק בארץ רכב משפחתי זה, שמחירו באירופה הוא חצי ממחירה של גרנד סניק הנוצצת?
האם דחייתה של דאצ'יה Lodgy היא תוצאה של פרנויה מקומית לנוכח התדמית הירודה של הלוגו 'דאצ'יה', שזכה להילה של זלזול עקב שיווק בלתי מוצלח של העותק הרומני של רנו 12?
דאצ'יה Lodgy אינה מתחרה בגרנד סניק בשום סעיף הקשור לאיכות ייצור או נוחות נסיעה, אך גם היא מציעה שבעה מקומות, לצד נוחות מספקת וחיסכון בדלק – והכול במחיר עממי. נדמה ש-Lodgy אינה משווקת בארץ משום שהמהלך היה מעמיד את קרטל ברוני היבוא על רגליו האחוריות. וחבל שכך, משום ש- Lodgyהיא חלופה לשורה ארוכה של ואנים קומפקטיים ויקרים
מי פוחד מ-Lodgy: רנו גרנד סניק החדשה בעלת שבעת המושבים הייתה עונה על ציפיותיהן של משפחות ברוכות ילדים במלואן, לולא מחירה הגבוה, ההופך אותה לתענוג שרק מעטים יכולים לענוד על היומיום.
חשמל טוב, סטריאוטיפ דפוק
חוץ מאיתנו בארץ, כל הענף המוטורי העולמי הספיק כבר להבין שהדאצ'יות החדשות, העממיות בטיבן, אינן נופלות בסעיפי האמינות, החיסכון בדלק והשימוש היומיומי מהמתחרות האירופיות, חרף מחירן הנמוך להחשיד. מה גם שלמרות הטרנד העולמי, הדאצ'יות נותרו חפות מאלקטרוניקה מסובכת ובעייתית, כך שהן סובלות פחות מתקלות מעצבנות במערכת החשמל.
אלא שהיבואן התל-אביבי אינו משקיע בהחדרת המותג העממי הזה לשוק הישראלי, ועוד מוכר את הדאצ'יות בשם אחר. אך דומה כי דווקא התמרון המילולי הזה מעורר חשדנות בקרב לקוחות פוטנציאליים, החוששים שמישהו מנסה להסתיר את מוצאה האמיתי של המכונית כדי לעקוף את הסטריאוטיפ הדפוק של הלוגו 'דאצ'יה'!
חברי הטוב היה לרחוב
נסעתי לעיירה סְקֶרְנייבִיצֶה, מוזמן לערב שנערך לזכר צלם הקולנוע טוֹשֶק נוּזִ'ינְסְקִי, חברי, שצילם את סרטי 'בית הקברות רמו'. סקרנייביצה, שלפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו שליש מתושביה, קראה רחוב על שם נוז'ינסקי. בגלל חלקו האמנותי בסרטי 'בית הקברות רמו', חשבה העירייה שנוז'ינסקי היה יהודי, ובכך שייך לקהילה שהיא מעוניינת לחלוק לה כבוד. לא תיקנתי את אמונתם זו.
בכל אופן, טושק הוא צלם הקולנוע היחיד שזכה לכך שרחוב בעיירת מגוריו ייקרא על שמו, והצלמים הגדולים של הקולנוע העולמי יכולים רק להתקנא בו.
השד לא נורא כל כך
וכפי שהזכרתי כבר, במרחב הגויי החל הסתיו בחצי-פה, ואני, בכפוף לכך, נתפסתי בסקרנייביצה על ידי הגשם. זה כאילו פרט לא חשוב, אך במקרה הגעתי לשם על צמיגי חצי סליקס, טויו R888, שלפי האגדה אינם מתאימים לחזרה הביתה בכביש רטוב. אפילו כתבתי על זה.
טויו פרוקסס R888
אך בלית ברירה, כדי לא להיתקע בעיירה של חבר הנפש ז"ל עד שהאספלט יתייבש, לקחתי לי צ'אנס וניסיתי לבדוק בעדינות מה יקרה. והתגלה שהפחד מ-R888 הוא רק אגדה אורבנית. אמנם טווח העצירה מסוגל להפתיע לרעה, אך בכל זאת, צמיגים ספורטיביים אלה מחזיקים על רטוב טוב יותר מצמיגים נורמליים מתוצרת 'זיפת אינטנשיונל'!
זו לא הייתה אמורה להיות הפתעה, שהרי הסוליה הסליקסית של טויו מזכירה במראה שלה סוליה של צמיגי אופנועים – ואופנועים, על אותם חריצים ספורטיביים, מסתדרים בגשם לא רע. גם בגשם גויי.
טיפ טיפה
LM גולד לייבל שייך למשפחת תוספי הדלק שייעודם העיקרי הוא ניקוי תושבות השסתומים. ואולם, שימוש ביתי בתוספים אלה מצריך זהירות, במיוחד כשמדובר במכוניות ותיקות שלא עברו קודם הליך דומה. הסיבה: הלכלוך שמתפרק בדרך הארוכה לתא השריפה עלול לחרחר צרות כמו סתימת המזרקים. תופעת לוואי שלילית זו עשויה רק להתגבר כאשר מוזגים תוספים אלה לדלק מועט, רבע מכל למשל. תוצאה מיידית אחרת של שימוש אגרסיבי בתוספי הניקוי הללו היא עשן לבן, המצביע כביכול על נוזל קירור שחדר לתא השריפה עקב התפרקות סתם הראש – אבחנת שווא שעלולה להוביל לטיפול מיותר.
בעצם, השימוש הנכון בתוספי ניקוי הוא עירוי ישיר לתא השריפה, הליך המבוצע באמצעות מכשור מיוחד (בהנחה האופטימית שמכשור זה נמצא במוסך). אגב, במכוניות ותיקות המצוידות עדיין במאייד אפשר לשפוך כמויות קטנות של התוסף הנ"ל היישר אל תא השריפה, ובלבד שהמנוע פועל בסיבובי סרק
שואלים את אדוארד
ג'ו, חוות גלעד: אני כועס עליך, אדוארד, דווקא בגלל שאני מתחבר לרוב מה שאתה כותב. אני כועס עליך כי (1) אתה כבר לא מדבר על מכונית פשוטות כמו פיז'ו 205 שבפוּקס יצאה לצרפתים אמינה, או ניסאן סאני, או המכוניות הפשוטות והטובות מאוד שמלפני 15 שנה. כי (2) אתה מדבר לאחרונה בעיקר על מכוניות חדשות ומשעממות שסובלות מעודף בקרה, אוטומטיזם, המוניות, רגישויות, עדינות ושאי אפשר לתקן אותן לבד. כי (3) קנית לאחרונה נאצי-מוביל. ובעיקר: (4) שכחת את העיקר במכונית – יכולת התנועה האדירה, החירות, החופש והעצמאות. הרי אם אביך ז"ל לא היה קונה חנות אלא רכב, אין זה משנה אם היה קונה פיג'ו 205 בת 16 או מכונית ראלי משופרת ומקצועית מהסוג שאתה מרבה מדי לדבר עליהן; בכל מקרה הייתם יכולים לחצות את הגבול לרומניה (זו הייתה רומניה?).
לפיכך אני טוען, ידידי: העיקר הוא מכונית אמינה, ידע לתקן אותה, להקשיב לה, לא לפחד ממנה, להבין אותה, להרגיש אותה, לנהוג בה נכון ולדעת לנצל את היכולת שלה. כל השאר – תוספות שאם מתרכזים בהן, מאבדים את העיקר.
תשובה: ודאי שאתה צודק, חוץ מדבר אחד: אם אשכח מכוניות ותיקות שאפשר לתקנן בעצמנו, יישכח לפטופי. לגבי הנקודה השלישית, הקנייה של הנאצי-מוביל Z3M, שזכתה בינתיים בביתי לכינוי 'הלגה', אתייחס אליה בהרחבה בשבוע הבא.
צבי ותמר זילברשטיין: אנו זוג סטודנטים צעירים פלוס תינוק קטן וחמוד. אנו מעוניינים לקנות רכב שישמש אותנו בחיי היום-יום ויעשה קילומטרז' די מכובד (לפי חישובנו, כ-850 ק"מ בחודש). התקציב שלנו הוא 10-15 אלף שקלים. מובן שהדרישות העיקריות שלנו הן שהרכב לא ידרוש הוצאות גבוהות של דלק ותחזוקה.
הציעו לנו מאזדה 626 משנת 98' שעשתה 170 אלף ק"מ, לטענתם ללא השתתפות בתאונות חמורות. שמעתי שהמאזדות למיניהן זוללות הרבה דלק. האם זה נכון? האם הדגם הנ"ל מתאים לצרכינו? ואם לא, על איזה רכב היית ממליץ בטווח המחירים הנ"ל?
תשובה: מאזדה 626 היא מכונית נוחה ואמינה, ומה שחשוב עוד יותר – בטיחותית. כתב מעריב התהפך בה בזמנו במהלך נסיעת מבחן וחזר הביתה ללא פגע. השמועה צודקת, היא שתיינית במקצת. אך נטייתה המסוימת של 626 לטיפה המרה משמעותית פחות מצרור יתרונותיה. אני ממליץ לכם לחפש פיז'ו 306 מבית טוב או את אחותה מבית סיטרואן – קסארה.
אפרת, מגרון: ברשותנו יונדאי אקסנט שנת 98' המשמשת אותה נאמנה במשך שלוש שנים. בעלי חזר היום מהטסט עם בעיה של עשן לבן כאשר לוחצים על הגז (שמנו חומר גולד לייבל). האם יש פתרון, אפילו רק כדי לעבור את הטסט?
שאלנו מוסך מהאזור שלנו והוא אמר שצריך לפתוח ראש מנוע, טבעות חדשות וכו'. כל התענוג יעלה 2,500 שקלים.
תשובה: לפני פתיחת הראש והארנק, כדאי לכם לנסוע עד סוף הדלק הנמצא במכל ולמלאו מחדש עד תומו. העשן המפריע לבוחנים אמור להיעלם. זאת, בוודאי, בהנחה שנכון הניחוש שלי, ולפיו בהיווצרות העשן אשם התוסף LM גולד לייבל.
יעקב וובנובוי: ברשותי פורד פיאסטה שנת 2002 (170 אלף ק"מ) שנמצאת אצלי כשלוש שנים. לאחרונה אני חש כי נחלש כוחה (שמלכתחילה לא חזק כל כך). בלחיצה חזקה על הגז הסל"ד עולה מהר יחסית, אך המהירות לא (בעיקר בהילוכי ביניים וגבוהים). אני חושד שמדובר בבעיה במצמד. לפי מיטב ידיעתי, לא הוחלף עדיין מצמד ברכב אף פעם.
האם אני צודק בחשדותיי? אם כן, תוכל להמליץ לי על מוסך שמתמחה בנושא בירושלים? יצוין שהרכב אינו שווה הרבה, ולכן לא בטוח שברצוני להשקיע בתיקונו סכום העולה על 3,000 שקלים.
תשובה: החלפת מצמד בפיאסטה (למשל, סט מתוצרת Valeo) לא אמורה לעלות הרבה. אני ממליץ על מוסך מושיקו באזור התעשייה, ד"ש ממני ליהודה.
השבי הזה של מערבולת הספקולציות, שבתוכו אני נמצא זמן רב מדי, אכזרי פחות מהשבי של הממשוּת
מדי פעם, ובעצם מתחילת כתיבתי ב'מקור ראשון', כלומר במשך כ-14 שנה ו-790 מדורים, כולל הנוכחי, עודני עסוק בחיפושים אחר השוואות מוזרות, חלקן רציניות וחלקן לא, חלקן אבודות, תלושות, וחלקן מניבות מסקנות בלתי צפויות. אני מתכוון להשוואות שמותחות קווי דמיון בין גורלם של בני אנוש ובין נושאים השייכים כביכול לפלנטה אחרת, כמו מבחר הסודות שסביב המכניקה והאמנות המסתורית המלוות את ידידתנו המכונית.
אך השבי הזה של מערבולת הספקולציות, שבתוכו אני נמצא זמן רב מדי, אכזרי פחות מהשבי של הממשוּת. אותה ממשות אשר שלשום הנחיתה עליי אירוע בלתי נמנע, העצוב בין העצובים שחוויתי בחיי.
וכתמיד במצבים אלה, המעטים תודה לאל, רצתי לאלפא שלי כדי לשבת בה באפלת המוסך הביתי שלה. רציתי לסגור אחריי את כל הדלתות, אלו שמעץ ואלו שמפח, כדי שאף אחד לא יזהה עליי שום סימן איך אני מגיב למכה זו שנפלה עליי, ולא יפריח ניחושים איך אצליח להתמודד איתה.
מזור מזרה-אימים
אז ישבתי ב-GTV זמן מה, עד שהחלטתי להגביר את הרפואה שקיבלתי ממנה ולבצע בה סיבוב, כי אין דבר המסוגל להציל את רוחי כמו נהיגה באיטלקייה זו. גם בעבר הירושלמי הרחוק שלי, נהיגה באלפות לעין-כרם וחזרה הייתה מצילה אותי לא פעם ממצבי רוח מביכים.
יצאתי את גדר הבית אל הכביש המוביל לוורשה. 200 מטר משער ביתנו חוצים את הכביש פסי רכבת, ומיד אחריהם אורב סיבוב חד ימינה. אלפא השחרחורת מתגלגלת שם בהילוך שני ובדוושת דלק לחוצה, זורקת אחוריים שמאלה בבריונות חיננית – מופע שהיה עשוי להפחיד את הנהגים הבאים ממול, לולא הייתי מסובב מבעוד מועד את ההגה לכיוון זריקת הזנב, שצויר למען אלפא בידי מאסטרו העיצוב ג'יוּגִ'יאָרוֹ.
אחר כך יש ליישר את ההגה, לשלב לעבודה את ההילוך השלישי ולהפליג ב-6,500 סל"ד, שאינם מוגזמים לגבי שני גלי זיזים והילוך רביעי. לוּ מד הקמ"שים באלפא שלי היה עובד, הוא היה מצביע על 140 קמ"ש, בקירוב זהיר. אך מד המהירות של GTV אהובתי אינו פועל כבר מזמן, כי החלק האלקטרומגנטי המלשין על הקמ"שים, המוצמד לתיבת ההילוכים, נכנע לזקנה ומת.
מחליפו החדש של חיישן המהירות (Trasmissione Flessibile Contachilometri) עדיין לא הגיע מרומא, שם קנה אותו לבקשתי השחקן היידי הנפלא אולג מיצנר, המגלם את דמות אבא בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".
המשפט שגרם לאלפא דום-לב
אז אנו על האספלט המתפתל דרך היער, שמרפד את הקרקע במרבדי כתום-חום לכבוד הסתיו המוקדם. סיבוב פה וסיבוב שם, ובכל עיקול כמעט שתוּלים בצד הכביש צלבי עץ ולמרגלותיהם נרות נשמה, לזכר אלו שגמרו לאורך ציר זה את חייהם בתאונה. לא בדיוק תפאורה הולמת לחילוץ מצב הרוח שלי מעמק הבכא.
כהרגלי, אני מנסה להתעלם מצִדֵי הדרך המפחידים ולהתרכז בנהיגה. ישורת, הילוך חמישי, ואלפא מגיבה בבריטון עמוק, שיר געגועים של אלפיסטים בכל העולם. "תשמעי", אני אומר לה בקול רם כדי להתגבר על רעש הדואט מנוע-מפלט, "מחר, בעזרת השם, אנחנו נעשה 450 ק"מ עד גדנסק, כי אחותי אירנה נפטרה".
רק גמרתי להגיד את המשפט – ורעש האלפא פסק כליל, והיא המשיכה בדרכה בכוח האינרציה לבדו.
מה קרה לך? שאלתי אותה, אך היא לא ענתה, עצרה בצד הכביש, וזהו זה.
אני שולח יד לידית הדלת כדי לצאת ולבדוק מה קרה. הרי מעולם לא קרה קודם לכן ש-GTV זו סיפקה לי הפתעה דומה. בבעיות התנעה כן נתקלתי אצלה לאורך השנים, כמו גם בבעיות עצירה. אבל לדומם לגמרי את הנסיעה? לי? ועוד ביום כזה, שבו ציפיתי ממנה לעזרה נפשית דחופה?
אירנה בצעירותה
נהמה במקום נחמה
אני יושב באלפא הדמומה בצד הדרך. גם זה סוג של מקלט. ופתאום, בקור פתאומי מוזר ובעיניים מוסתרות מאחורי המשקפיים הכי כהים שמצאתי בבית, אני מביט מ-GTV שבעה עשורים לאחור, ורואה את עצמי מרחוק במצב דומה, שנשאר חרות עמוק בזיכרוני אחרי כל השנים הללו.
הייתי אז בן חמש או שש. כעסתי בגלל משהו על כל המשפחה – על אבא, על אמא ועל אחותי אירנה. עזבתי אותם בטריקת דלת ורצתי לחדרי, שם, על הכרית שלו על הרצפה, היה צנוף כלבי הקטן דְראפֶּק.
התקרבתי אל הכלב הישֵן כדי לספר לו על עלבוני, באמונה שהוא יבין ללבי. אך דראפק, בגודל של אוגר וחצי, במקום להקשיב לי ולספק נחמה, רק סובב בפתאומיות את ראשו ונשך אותי בלחיי הרטובה מדמעות.
אני יוצא מאלפא, שאף היא הייתה אמורה לספק נחמה והכזיבה, ומגיב לעלפונה בצורה אינסטינקטיבית. כמו רובוט מלומד אני מנסה לאתר את הסיבה לתקלה, ומוצא אותה: זוהי הצטברות לכלוך בפילטר הדלק. עשר דקות עבודה. פירוק הפילטר וניקוי כוסית הזכוכית מהפיח הכתום.
המנוע מסכים עם האבחנה ומתניע. חוזרים הביתה.
כבר לא תראה את בת דמותה
הרגעים הכי קשים מאחוריי. נשארו רק המחשבות. והצורבת שבהן היא שתכננתי לארגן לאחותי אירנה הקרנה של סִרטי, והיא כבר לא תראה אותו. רציתי שאירנה תראה את 'שועל הכסף', שבו ילדה כישרונית בשם לָאוּרָה, שמצאתי בבית הספר היהודי בוורשה, מגלמת את דמותה של אחותי בתקופה שלפני הגטו ובגטו עצמו.
זו הייתה צריכה להיות הפתעה מושלמת שהכנתי לאחותי. ופתאום קרה שלא הספקתי להקרין לה את הסרט בגלל סיבות שאינן תלויות בי.
"סלח לנו כפי שאנו סולחים לאנשים רעים", מפצירה תפילה קתולית באלוהיה הנוצרי, תפילה שלמדתי על-פה בטרם בריחתי מהגטו כדי לשרוד בחלקה הארי של ורשה. אך אני אינני נוצרי, ואין בכוונתי לסלוח לָאיש שבגללו אחותי לא הספיקה לראות את הסרט.
רק לפני עשרה ימים: המפגש האחרון שלי עם אחותי אירנה בביתה גדנסק, כפי שצילם אותו בני
קור עדיף על חרפה
בימי השטנה של 1968 החליטה אירנה להישאר בפולין. היא לא בחרה בעלייה וטוב שכך, כי לצד יופייה של מדינתנו היחידה, לצד השמש שלנו, החום והגאווה של היהדות העברית הגאה, אירנה הייתה פוגשת פה גם אכזבה. כי ככל שהגולה עוינת, קרה וזרה – גולה זו לפחות לא נתנה לאחותי להרגיש שלהיות ניצולת שואה זה דבר שצריך להתבייש בו, כפי שקורה בארץ היהודים.
התאפקתי שלא להגיד את זה לאחותי, כאשר לא מזמן היא התנצלה לפנינו על שנשארה בארץ השואה.
נותר הסיפור אביון ומרוד
רק אחרי מותה של אחותי הבנתי שאינני יכול כבר לשאול אותה על דברים הקשורים במשפחתי, ליהנות מזיכרונה ומפרשנותה. היא הרי הייתה זוכרת היטב את חיינו המשפחתיים בבית הקיץ שלנו באוטבוצק, לפני המלחמה ההיא. אך לא הספקתי לשאול.
היא ודאי זכרה כמוני את הכלב דראפק, שלצלילי אריה אופראית מסוימת היה מצטרף בקולו ומיילל יחד עם הטנור הנסער. גם היא זוכרת איך לפני נסיעתנו לגטו מסרנו את דראפק לשכנה גויה שלנו. ואחר כך, כשהגענו לגטו, אירנה הקטנה אמרה: "טוב שהשארנו את דראפק. פה זה לא מַרְאֶה לכלב". בסרטי, לנוכח תמונות יומיומיות מהגטו, אומרת את המשפט הזה הילדה השחקנית לָאוּרָה, והיא בוכה כפי שבכתה אירנה מול המראות הנוראים.
התכוונתי לדבר עם אירנה על ההורים שלנו. על ימי הגטו ועל החיים בצד הארי של ורשה. על שועל הכסף של אמא שלנו, פליציה. תכננתי לצרף את זיכרונותיה של אחותי אל זיכרונותיי, כדי לא להסתפק בזווית הצרה שלי במקרה שאכתוב משהו. אם עוד אספיק לכתוב.
טוּב-לב הוא פרפר עדין
הרבה ידידים ומכרים של אירנה דיברו בהלוויה העצובה שלה בבית הקברות הקטן בגדנסק. הם הזכירו פעם אחר פעם שהיא הייתה אישה טובת-לב. שהיא חילקה את אהבתה בין אנשים, חיות וטבע. שהיא עצמה הייתה כמו פרח או פרפר עדין, ושרואים את זה בציורים שלה.
"לפחות הייתה לכם אמא וסבתא לא שגרתית", אמרתי לאחייניתי אַנְיָה, הבת של אירנה, ולפאבל, הנכד.
"פאבל הוא התכשיט האמיתי שלנו", אמר לי על הנכד של אירנה ראש הקהילה היהודית בגדנסק. "תשמע כמה יפה הוא קורא בעברית את התפילה". כמה אתם פה? שאלתי, ושמעתי שהקהילה היהודית הצפונית הזו מונה 70 וכמה נפשות, רובם מבוגרים מאוד. "החיוך של אירנה והאופטימיות שלה יחסרו לנו מאוד", הוסיף האיש.
שתי פרידות וספר אחד
ב-1968, שנה שבה שנאת יהודים ואווירת פוגרום גירשו אותנו מוורשה, ובעצם מפולין כולה, הגיעה אלינו אירנה מגדנסק הרחוקה כדי להיפרד. היא הביאה לאשתי ולי מזוודה קטנה, זולה. "אולי זה יעזור לכם באריזה", אמרה.
ואני מצאתי לא מזמן מזוודה זו, שבה הבאנו ארצה כמה ספרים שאהבנו. ביניהם היה 'האדם השלישי' של גרהם גרין, ספר שמתחיל בתיאור של לוויה. בפשטותו המזעזעת של תיאור זה נזכרתי כאשר הוזמנתי לשפוך את רגבי האדמה הראשונים על קבר אחותי. תחילה בעזרת גב האֵת ואחר בעזרת צִדה הפנימי, כך לימדני הרב.
כמו פנס בודד
ובדרך הלילית חזרה מגדנסק, בקילומטרים הראשונים של האוטוסטרדה, שמעתי את עצמי אומר לבן שלי ולכלתי ש"מקובל בעולם המכוניות לא להסתפק בהחלפה של נורת הפנס השרופה, אלא להחליף גם את הנורה השנייה, זו שמאירה עדיין, אך גם היא עומדת להישרף אוטוטו".
אינני יודע אם גם השמיים נוהגים לפי חוכמה זו.
שואלים את אדוארד
אמיתי: הרכב שלי הוא פורד פוקוס 2004. לפני שבוע החלפתי את מכל המים מאחר שהוא נסדק. מאז, המים המשיכו להיעלם קצת מבלי שיהיו סימני נזילה. אתמול בבוקר מילאתי שוב מים (הם היו על קו המינימום). בדרך לעבודה החלו נקודות המיזוג (הכבוי) להעלות אדים. המכל התגלה ריק ממים.
האבחון הראשוני של המוסכניק היה שהלך הרדיאטור הפנימי-חורף. במוסך הוא נבדק – אך לא העלה אדים וגם לא סימני נזילה, שאף אחד מהמוסכניקים לא זיהה. גם רטיבות באזור התחתון בפנים הרכב לא התגלתה. נשלחתי לדרכי ללא מענה.
הדרך חזרה אמש (50 ק"מ) עברה ללא תקלות וללא ירידה כלל במים. למחרת המכל היה מלא לחלוטין, אך אחרי נסיעה של חמש דקות הוא החל להעלות שוב אדים מחורי המיזוג והמכל התגלה ללא מים. מהי אם כן הבעיה האפשרית מלבד הרדיאטור?
תשובה: האם המכונאי בדק את 'הרדיאטור הפנימי' כאשר המנוע היה חם ומשאבת המים עבדה בסל"ד גבוה? לפעמים נזילות קטנות לא משאירות סימנים כי נוזל קירור חם מתנדף במהירות. חוץ מזה, ייתכן שמקור הבריחה של הנוזל הוא בחיבורים שאינם הדוקים דיים של צינורות הגומי. אם אין לך מזל, אחרי שהמנוע מתחמם הנוזל בורח מתוך סתם הראש או מסדק קטן בראש המנוע. ראיה תומכת בכך היא העובדה שנוזל הקירור נעלם מהמערכת כשהמנוע מתאמץ.
מרים שורץ, קדומים: הבטחתי בזמנו לשתף אותך בחוויות מהפנדה החדשה שלנו, לאחר שנפרדתי בצער מהמולטיפלה. לקח לי זמן רב להיכנס אליה בלי לומר : אוף/ אין מקום לידיים/ אין מקום בבגאז'/ אין מקום לכולם/ היא נמוכה מדי/ הרגשתי פחות בטוחה בתוכה בכבישי השומרון/ ועוד ועוד. באמת התגעגעתי למולטיפלתנו. לאט לאט הסכמתי להכיר ביתרונות של הפנדה: צעירה (!), אין תיקונים, חסכונית, ולפעמים מעט מושבים מתגלים כיתרון, כשרוצים לנסוע בהרכב קטן יותר ממה שהורגלנו… למדתי לדעת מתי להאיץ בה, ואיך לשמור על מהירות נסיעה גבוהה גם בעליות לקדומים (ב"ה אין כבר נסיעות לירושלים). לאחרונה התגלתה הקטנה במלוא יכולותיה. נאלצנו בשבעת השבועות האחרונים להגיע ולבלות יום-יום בתל-אביב (באיכילוב – ב"ה מחר משתחררים). הפנדה החמודה (כן, אני כבר אוהבת אותה!) תמרנה באלגנטיות בין המכוניות בנתיבי איילון ובעיר הגדולה, נכנסה במופע לוליינות מרשים למקומות חנייה פצפונים שנהגים הואילו להשאיר, ועשתה ככל יכולה להוכיח לנו שבכל זאת עשינו עסקה טובה. להפתעתנו הרבה, מי שקנה מאיתנו את המולטיפלה צלצל בערב חג לומר שהשקיע בה כמה אלפי שקלים, ושהוא מאוד נהנה ממנה בנסיעות המשפחתיות שלו. שמחנו מאוד. אכן – לא בגדנו. היא ממשיכה לגרום הנאה למשפחה אחרת. אנחנו ממשיכים כמובן להמליץ על מולטיפלה, מפארים את שירותה הטוב, ויחד עם זאת מרוצים מהפנדה בשלב זה בחיינו.
רינה: לפני כמה שבועות כתבנו לך על בעיה באימובילייזר של 'גיבור', מכוניתנו, והשבת לנו. כהצעתך, המשכנו לחקור ולבדוק אולי הבעיה היא בכלל אחרת .ואכן, בחנות של אביזרי מכוניות ליד תחנת הדלק אורנים בירושלים אמר לנו העובד שם, לאחר הצצה מהירה ברכב, שהתקלה נובעת מרמקולים נוספים שהתקנו בו: המגנט של הרמקולים משגע את האימובילייזר.
הוא ניתק את הרמקולים ואכן, הבעיה נפתרה מיד. בחינם. 50 שקלים טיפ, במקום אלף שקלים מינימום לתיקון.
אביתר כהן: אנו משפחה בת חמישה ילדים ולאחרונה הלך הגיר של המאזדהMPV שלנו מודל 1994 (262 אלף ק"מ). הומלץ לנו לא לתקן אותו אלא למכור אותו לפירוק, מכיוון שעלות התיקון היא 2,000 שקלים מינימום, בעוד שאנו עשויים לקבל עליו 7,000 שקלים.
רוב הנסיעות שלנו הן לא משפחתיות ולכן אנו שוקלים לעבור לרכב בעל חמישה מקומות, ובנסיעות משפחתיות מתוכננות נשכיר/נצטופף וכו'. נשמח לקבל ממך המלצה לרכב בעל חמישה מקומות: מרווח יחסית, עד 30 אלף שקלים. חשוב לי להדגיש כי אנו גרים באזור מעלה-אדומים ונסיעה לירושלים דורשת עלייה מאומצת, ולכן חשוב לנו שהוא לא יתחמם ויהיה אמין בתחום זה. המליצו לי על לאנטיס (323/אפלאוז?). אגב, מהי דרישת החוק לגבי חמישה ילדים חגורים במושב האחורי?
תשובה: אני ממליץ לשכוח מהרעיון לצופף חמישה ילדים במושב האחורי. הפתרון המיטבי בשבילכם הוא מיניוואן בן שבעה מקומות, או לפחות פיאט מולטיפלה, שב-30 אלף שקלים אפשר להשיג עותק משובח שלה.
טיפ טיפה
לא רק כניסה לשלולית מים קרים כאשר הדיסקים (צלחות) של המעצורים חמים עלולה לעקם אותם (מה שיתבטא בהמשך ברעידות ההגה בזמן עצירה ובהרעשה מכיוונו ומכיוון המתלים). גם ניקוי המכונית במכון רחיצה לאחר נסיעה ממושכת ומהירה, הכרוך בהתזת מים בלחץ על דיסקי המעצורים – מסוגל לעקם את הדיסקים החמים. גם במקרה זה יתערער ההגה ויישמעו רעשים מכמה מוקדים.
כפי שהמטריקס הוא מציאות מדומה, מתברר שיש גם נוסטלגיה מדומה. כך הרהרתי לי בהפתעה ובעצב, עד שפתאום נזכרתי במישהי שראויה דווקא לשאת את כתר געגועיי
עד לא מזמן, כלומר לפני איזה 20 שנה בערך, אם סופרים לאחור, זאת אומרת לפני עידן המחשב – מכונות כתיבה היו צמודות לראשי ולגופי כמו היו חלק ממני, חלק בלתי נפרד. כי מתחילת כתיבתי התרגלתי לצליל של מכונת הכתיבה ולעזרתה הנדיבה ברגעים שמולי עמדה חתיכת נייר לבן – ורעיונות לכתיבה אין.
מהתקופה ההיא נשארו לי אחת-עשרה אריקות 5, קונטיננטל אחת ושתי מכונות כתיבה משרדיות כבדות, המונחות כעת על רמקולי הסטריאו AR-3 כקישוט.
ה-Think הזה חושב את עצמו
אתמול או שלשום הייתה לי שיחה עם ThinkPad שלי, שעשה לי צרות ונאלצתי לסגור אותו ולפתוח שוב. אל תחשוב, אמרתי למחשבי, שאני זקוק לך, איימתי עליו, ושלפתי מהמדף את אחת האריקות.
גירשתי ממנה את האבק, התיישבתי מולה, ובלא מעט התרגשות התחלתי לכתוב משהו. ומיד הרגשתי חוסר נוחות כי כבשה אותי הנוסטלגיה, שהזכירה לי מה כתבתי במרחבי האי-אז במכונת כתיבה ומה אינני מסוגל לכתוב על המחשב, שהוא נטול נפש וסבלנות.
ובאותו רגע הבנתי גם, בהפתעה ובעצב, שאינני נהנה מפגישת המחזור עם מכונת הכתיבה. האותיות בה גרות במקומות אחרים מאלו שבמקלדת המחשב, וההדפסה שהתקבלה על הנייר התגלתה כדבוקה של אותיות קטנות, ועוד מרוחקות ממני. מה אני אעשה עכשיו עם מגילות קומראן האלה?
בקיצור, אמרתי לאריקה שלום והחזרתי אותה בעדינות למקומה, צמוד לאחיותיה.
סבתא כמעט תזזיתית
האם כך הייתה נראית גם פגישתי עם המכוניות הוותיקות, שפעם אהבתי? מה למשל הייתי מרגיש היום מאחורי ההגה של המכונית הראשונה בחיי, זוויקאו P-70 (Zwikau), סבתהּ הרוחנית והטכנולוגית של טרבנט – שתיהן עשויות דורופלסט, חומר שעכברים אוהבים?
P-70 זו הייתה מצוידת במנוע דו-פעימתי בעל שני צילינדרים בנפח 700 סמ"ק. היו לה שלושה הילוכים, מה שהספיק לי כדי להגיע למהירות של 90 קמ"ש, ודאי שבירידה וּודאי שבעזרתה הנדיבה של רוח חיובית. האם הייתי מסוגל היום לנסוע איתה מוורשה לקרקוב וחזרה, ועוד ליהנות?
ענתיקה עם נשמת אופנוע
ומה היה קורה לוּ לידיי הייתה נופלת שוב ב-מ-וו CS 700 קופה, שאיתה השתתפתי בראלי? היה לה מנוע בוקסר אחורי שני צילינדרים, מקורר אוויר, שנלקח מהאופנוע של אותה פירמה.
פעם עברה בי מחשבת עוועים: להתקין ב-CS עתיקה זו מנוע ב-מ-וו מודרני וחזק הרבה יותר, כזה מאופנוע R 1,250 GS, הבוקסר הראשון של ב-מ-וו שהוא בעל קירור נוזלי – וכך, במקום 67 כוחות הסוס שהיו לה בצעירותה אחרי כל השיפורים במחלקת הספורט במינכן, היא תוכל ליהנות מ-140. באדיבות משקלה הצנוע של מכונית זו, 600 קילו בלבד, היינו מקבלים טיל יבשתי המסוגל להפתיע כל דבר שזז על ארבע.
אך זו בעצם לא יותר ממחשבת מד"ב תיאורטית, שהרי המתלים והמעצורים של ב-מ-וו 700 CS המקורית נשארו בעינם ומתאימים לנסיעות איטיות יחסית. ולך תדע מה הייתי מרגיש מאחורי ההגה של הקשישה שלי שאכלה תרד ורועדת מהתרגשות.
מורתי היפה: אני חייב תודה לב-מ-וו 700 CS הקטנה, שלימדה אותי לנהוג. היא הייתה זריזה וחסרת פשרות דייה כדי לעשות רוח בראלי של אז, בקבוצת המכוניות עד 1,000 סמ"ק. עשינו בושות לכל מי שבא, כולל אברת' 1000, והיינו מפסידים קבוע רק לשטייר-פוּך 650 TR של האלוף דאז סובייסלב זסאדה.
ציפור שהיא סוסה
במוסך הביתי של הבווארית Z3M קופה תלויים כעת על הקיר מכסה שסתומים של לנצ'יה פולביה HF ראלי ומכסה שסתומים של אלפא רומיאו GT ג'וניור 1.6. ביניהם תלוי למזכרת גם מכסה שסתומים של ניסאן בלובירד קומבי, כי אני, אחוז געגועים אליה, אינני שוכח את ניסאן בלובירד הוותיקה שלי, סוסת עבודה נפלאה, עליה השלום לצערי.
באותו מנוע מקורי שאיתו נולדה, עשתה הציפור היפנית הכחולה מיליון קילומטרים כמעט מבלי לאבד את כושרה, וכל זאת מאותם 65 כ"ס גולמיים המיוצרים במנוע 2,000 סמ"ק – מבלי לאכול שמן ומבלי לשנות את צריכת הסולר הצנועה.
חרף גילה המתקדם (25) החלפנו את המצמד שלה רק פעם אחת. רק בסוף דרכה אצלנו היא נכנעה לחלודה, תוצאה של פיזור מלח על הכבישים המושלגים של חודשי החורף האירופיים.
נפש חמה ממיסה גם קרח
בזמנים ההם, כאשר תעריף החניונים היה שפוי עדיין, הייתי משאיר את ניסאן בלובירד בשדה התעופה בוורשה וטס לתל-אביב, חוזר אליה כעבור חודש-חודשיים, מתניע ונוסע הביתה.
פעם השארתי אותה וחזרתי כשבחוץ שרר מינוס 18 מעלות. היה לי ברור שניסאן שלי לא תתניע, כי אליה, כמו אל כל הדיזלים הדומים, כולל הגרמניים מבית פולקסוואגן, היה צריך לבוא עם פֶן עוד במינוס חמש מעלות כדי לחמם את המנוע מכל צדדיו, כולל את הקרטר, כדי שהשמן יתעורר. ובסוף התהליך, הנמשך כחצי שעה, צריך עוד לנקות את פילטר הסולר מגבישי קרח, ורצוי גם לשיר לה, לניסאן, את שיר הילדים "שמש שמש באה".
אז הנה חורף ואני מגיע לבלובירד, המחכה לי בחניון שדה התעופה תחת ערימות שלג. אפילו דלתות אי אפשר היה לפתוח כי הקרח הדביק אותן למשקופים. על גגה של בלובירד התגבֵּהַ שלג בעובי של חצי מטר, ואני נכנסתי דרך הדלת האחורית רק כדי להכניס לאוטו את המזוודות, כדי שאוכל ללכת ולחפש גרר. אך ככה סתם, מתוך סקרנות, סובבתי מפתח בסוויץ', ולהפתעתי המנוע לא רק הגיב לסטרטר, אלא גם החל להשמיע קולות טרום התנעה.
חיכיתי דקה או שתיים לפני שסובבתי שוב את המפתח – וניסאן היקרה שלי התניעה. כאילו טיפות המים שבסולר לא קפאו לגבישי קרח ולא סתמו את כל הצינורות.
אשת חיק. לא נערת זוהר
כשאני חושב על מכוניות שהיו לי ואינן, דווקא ניסאן בלובירד דיזל קומבי זו, נטולת הזוהַר, גינוני היהירות או הדאווין, ידידותית ואמינה באופן בלתי רגיל – היא שחסרה לי כעת. כי חרף כל המכוניות שאיתי כרגע, אין לי כבר אחת כזו, שאינה דורשת טיפול ומאפשרת להביא הביתה רהיטים, כולל ארון ומכונת כביסה, ועוד מוכנה לנסוע עם שטיח פרסי ענק לניקוי.
במיוחד אני מתגעגע לרגעים שאחרי סיבוב הסוויץ', שבהם הייתי צריך לחכות עם ההתנעה עד שנורת המנוע תכבה. מין רגע שקט ודומיית כבוד לזכר ההוגה שלה, רודולף דיזל.
טיפ טיפה
יצרני רכב החלו לחזור לשרשרת טיימינג ממתכת, לאחר שזנחו אותה לטובת חגורת טיימינג עשוית גומי. זאת, בטענה שהשרשראות מרעישות ונוטות לשחוק את המובילים שלהן ואת גלגלי השיניים של גלי הזיזים. לאחרונה זכו השרשראות בחנינה מכלא הנידוי, לנוכח ההכרה בכך שחגורות טיימינג עשויות גומי נוטות להתפרק, מה שממיט על המנוע הרס.
אלא שבינתיים השתנו מנועי הרכב והם עובדים בסל"ד גבוה בהרבה מבעבר. תנאי עבודה חדשים אלו גורמים לשרשראות המתכת להתמתח, מה שמצריך את החלפתן כבר אחרי 100 אלף ק"מ (ולפעמים עוד קודם, כאשר הרעש הבוקע מהמנוע נשמע מטריד אפילו בתוך הרכב).
מסקנה: השמועה כאילו שרשרת טיימינג מתכתית אחת יכולה לשרוד לאורך כל חיי המנוע – אינה נכונה. לא רק שכדאי לבדוק תקופתית את מצב השרשרת, אלא מומלץ גם להקפיד לנסוע במפלס שמן מנוע שנמצא באמצע הסקאלה לפחות, למען תזכה השרשרת לשימון ראוי.
שואלים את אדוארד
יובל: ברשותי סוזוקי סוויפט אוטומטית מודל 2010 שנסעה עד כה קצת פחות מ- 30 אלף ק"מ, בדרכים תקינות (לא נסיעות שטח). לאחרונה התחלתי לשמוע רעש חזק, בכל פעם שאני משחרר באיטיות ובאופן חלקי את דוושת הבלם ממצב לחוץ (בעיקר לשם נסיעה איטית).
במוסך טענו תחילה כי מדובר בבעיה של רפידת הבלם והחליפו אותה ברפידה איכותית (לטענתם). אולם הבעיה לא נפתרה. לשאלתי ענו כי מדובר ברעש "נורמלי", מה שלא נראה לי סביר.
מה דעתך? איפה עוד אפשר לחפש את הבעיה?
תשובה: מקור הרעש המוזר הוא כנראה לא הדיסקיות אלא אחד הקאליפרים, שרועד בגלל ברגים בלתי מהודקים. כדאי אפוא להוריד את הקאליפרים בשני צידי הרכב, לפרק אותם, לשמן את הבוכנות שלהם בגריז מיוחד לכך – ולהרכיב חזרה בחוזקה.
באותה הזדמנות, אחרי 30 אלף ק"מ כדאי כבר לבדוק את מצב הדיסקים: יש לפרק אותם ולוודא במכונה של חרט שהם לא התעקמו.
דני אנכונא, תל-אביב: בחודשים האחרונים מצאתי עצמי גולש במולטיפלה טורקיז שלי במורד הכביש מאחוזה בחיפה אל כביש החוף, בדרכי לביתי בתל-אביב. בעודי נהנה מהדרך היפה והמתפתלת נדלקו לפניי שלושה אורות בלימה אדומים ובוהקים, וכבו רק כאשר הגעתי לסוף הירידה בכרמל. גיליתי שלחיפנים, ואולי גם לאחרים בעלי אוטומטית 1.6 בהגיעם לירידה מעט תלולה, יש נטייה מסוכנת ללחוץ ללא הרף על דוושת הבלמים. לו היה זה מקרה בודד, ניחא, אבל נתקלתי ברבים כאלו. אני מניח שכאשר הם מגיעים לסוף הירידה, על דיסקיות הבלמים שלהם ניתן לטגן חביתה ומשמן הבלמים ניתן לעשות תה צמחים.
יש לי תחושה שגם האסון שבו נספתה משפחה שלמה בדרך לטבריה אירע בגלל לחיצה בלתי פוסקת על הבלמים של רכב עמוס בירידה מתמשכת. ככה מאבדים גם את הבלמים וגם את בלם היד שיכול היה לסייע בעצירה.
ושתי בקשותיי. האחת פשוטה. ב-2001 רכשתי מולטיפלה, טורבו-דיזל כמובן. בחיים לא העליתי בדעתי שיהיה לי אי פעם מנוע דיזל. היו לי כבר NSU קופה כמו שתיארת במדורך לפני כשבועיים. שלי הייתה בצבע תכלת עשן ונשאה בגאווה את סמל ברטונה. היא הייתה מאלו שנבנו בסטודיו של ברטונה ונסעו ברכבת לגרמניה להשלמת ההרכבה. אחרי ה-NSU קניתי משבתאי טבת ג'וליה 1600 Ti שהייתה אחת המכוניות המהנות ביותר שזכיתי להתפרע בהן. אותה החליפה פיאט 124 קופה חדשה לבנה ונוצצת, לא מלכת כביש כמו הג'וליה, אבל מסובבת ראשי עלמות בתל-אביב של שנות ה-70. אחרי כן הופיעו עוד כמה ובהן זכורות לטוב סיטרואן GSA מדהימה ואלפטה 1.6 מהדור של ה-GTV שלך, כמה משפחתיות ורכב חברה של עובד יבמ ישראל.
את המולטיפלה רכשתי כאשר עזבתי את יבמ, והיא תישאר אצלי עד 120 (שלי, לא שלה). אין תחליף למכונית הזו. לפני כמה שבועות הזכרת במדורך יהודי שיש לו קשר נפשי למולטיפלות, אשמח אם תעביר לי את כתובת המייל שלו כדי להחליף מידע הנוגע לשמירת המכונית וטיפוחה.
הבקשה השנייה מעט מורכבת. בני יקירי השתחרר מצה"ל אחרי שירות קבע ביחידה מיוחדת בתותחנים, ולומד אווירונאוטיקה בטכניון. יכול להיות שפעם הוא יתכנן מטוסים נהדרים, אבל אם הוא יתחזק אותם, אני לא אטוס בהם… הוא לא 'מכונאי' כמו אבא שלו. הבחור רצה מכונית חסכונית, אמינה, זולה וגם שיוכל לנסוע בשטח. בקיצור, ג'יפון. אני לא חולה שטח, אבל תמיד רציתי שבאוסף המכוניות שלי תהיה גם סוזוקי ויטארה מהדגם הראשון, אלו שנמכרות גם תחת השם Sidekick. מצאנו אחת כזו משנת 1994, ידנית כמובן, שעברה רק שלוש ידיים וב-35 השנים האחרונות גרה אצל טייס מזדקן שהיה מטייל בה בשטח עם ילדיו.
המכונית הייתה במצב מכני טוב, למעט מסב של אחד הגלגלים והמצמד שהחלפנו מעט אחרי הקנייה.
רק מאוחר יותר גיליתי שהיא על הפנים. רציתי להביאה למצב שהכול יתפקד כראוי והיא תיראה כמו מכונית הגונה, אך מהר מאוד גיליתי שמלוחית הזיהוי הקדמית ועד האחורית, אין אביזר שלא אצטרך לטפל בו. מערכת החשמל הייתה על הפנים – במכונית הותקנו דלקנים, דיבוריות, מערכות אזעקה ועוד מיני מערכות, ובכל פעם שהחליפו מערכת לא טרחו להוריד את החיווט של הישנה. מאחורי לוח המכוונים ובתא המנוע גיליתי סבך חוטים מכל המינים והצבעים, חלקם מנותקים חלקם מחוברים, והכול מחוזק בהרבה איזולירבנד שחור ודביק. הורדתי מהאינטרנט ספר אחזקה בן 900 עמודים של היצרן ושרטוט מערכת החשמל, ואחרי שהוצאתי את כל החוטים המיותרים נשארה צמה אחת מרכזית ומעט צמות משנה. בקיצור, השקעתי במכונית הרבה שעות עבודה, אבל היום היא נראית טוב ומתפקדת היטב.
אצל היבואן בארץ כבר אין כמעט חלקים, אבל באמריקה, בעיקר באיביי, ניתן להשיג כמעט הכול.
אבל כמעט. אני מנסה להשיג Weather shield, שזה הפס בדלת שמונע מהגשם להיכנס לתוך חלל הדלת. זה לא סתם פרופיל גומי, אלא פס מתכת שמצופה בגומי ובמין לבד שנצמד לזכוכית. אי אפשר לנסות להתאים ממכונית אחרת מכיוון שאדן החלון של הוויטארה איננו ישר, אלא יש לו מדרגה באזור שסמוך למראת הצד.
חרשתי את כל האינטרנט וכל איביי אפשרי והשגתי פס רק לדלת הימנית, וגם זה התגלה כקצר מדי מכיוון שמתאים לוויטארה בעלת ארבע דלתות… אני מניח שאפשר להשיג ביפן, אבל אי אפשר להבין כלום באינטרנט היפני. אני יודע שהג'יפ הזה פופולרי מאוד ברוסיה ואולי גם בפולניה. עם האתרים הרוסיים אני לא מצליח להסתדר, הם מוזרים ולא עונים, אין להם PayPal ולשלם להם זה סיפור מורכב. שמעתי שבפולניה יש הרבה ג'יפים של סוזוקי. אני בטוח שיש לך ניסיון וגם למדת על בשרך את הקשיים באיתור חלקים למכוניות 'ישנות'.
אגב, כשאינני נוסע במולטיפלה, אני נהנה מאופנוע ימאההXT500 שנמצא אצלי מ-1998 ומסב לי הנאה רבה, בעיקר בנסיעה בשטח (העירוני). החלפתי לצמיגי כביש, ופתאום גיליתי שגם אופנוע שטח ניתן להשכיב בסיבוב. בקיצור, כלי חזק, פשוט, סוּפר אמין ומתאים במיוחד לטיפוס וירידה ממדרגות, מדרכות ואיי תנועה. לפני כשנה הוספתי (על פי המלצתך) תוסף XADO לשמן המנוע. אין לי דרך למדוד את השיפור, אבל ההרגשה היא שהמנוע עובד חלק יותר, יפה יותר ועגול יותר.
נמאס לי להתקנא בעדר שאתה מחנה ליד הבית, ואני מקווה להביא למולטיפלה חברה או שתיים. אלה יהיו מכוניות שאני יכול לטפל בהן בעצמי. כאלה שמתאימות להגדרת רכב אספנות ושיש להן מעריצים רבים באירופה ו/או בארה"ב ולכן ניתן להשיג להן חלפים. האחת תהיה קופה כמו ה-GTV שלך. אני מאוד רוצה פיאט קופה, אבל הן 'צעירות' מדי לקריטריונים של רכב אספנות; השנייה תהיה MGB או אולי טריומף ספיטפייר מהמודלים האחרונים. חשוב לי שהן יהיו מכוניות 'פשוטות', בלי מחשבים והזרקה,
כאלו שאין עימן הפתעות.
מה משותף לפילטר DPF המותקן במכוניות טורבו-דיזל ולמרדכי חיים רומקובסקי – ספק פושע ספק קדוש שהגרמנים עשו אותו מלך גטו לודז'
לפני 30 שנה ועוד קצת, כשעבדתי עדיין כבמאי ברשות השידור, פניתי להנהלת רוממה ברעיון לסרט על חיים רומקובסקי. הסברתי שבנוסף לחומר הארכיוני הקיים על ראש היודנראט של גטו לודז', חומר שלא כולו נחשף, אני מכיר גם לא מעט ניצולי שואה שהכירו את רומקובסקי מקרוב ומוכנים לספר עליו "דברים שעוד לא שמעתם", כלשונם.
– "תשלח אותם ל'יד ושם', שיספרו שמה!", הייתה התשובה שקיבלתי מראשי התחנה הממלכתית.
ניסיתי למחות ולהסביר שהעדויות שיספקו הניצולים ל'יד ושם' לא יגיעו לציבור הישראלי הרחב, אלא יישארו ספוּנים אי-שם במדפי המכון. וחוץ מזה, אמרתי, לא מדובר בעוד סרט תיעודי בנוסח 'ראשים מדברים', אלא ביצירה בעלת אמביציה קולנועית.
"לא ולא", עמדו בכירי רוממה בסירובם, והוסיפו שאינני "אובייקטיבי" כפי שצריך להיות יוצר של סרט על שואה. "אתה לא אובייקטיבי כי אתה, אדוארד, ניצול בעצמך".
דיאטת אושוויץ
טענה זו, "אתה לא אובייקטיבי כי אתה ניצול שואה", שמעתי כבר קודם לכן, כאשר התנדבתי לביים איזה פרק בסדרה 'עמוד האש' שרוממה בישלה. מאז, אני מזדעזע כאשר נופלים לידיי מעת לעת אזכורים למיניהם של השואה, פרי מוחות של יוצרים מקומיים 'אובייקטיביים' כדבעי.
ממש כעת, למשל, נפלה לידיי המלצה של גיא מרוז ('אובייקטיבי', כהגדרת רוממה) כיצד לבצע דיאטה. הנה מה שמרוז, אוויל גס-רוח, כותב בספרו החדש (לפי ynet 9.9.2012) לגבי הטענה "אני לא יכול לרזות כי יש לי בעיה בחילוף החומרים":
"תרשו לי לקחת אתכם חזרה למלחמת העולם השנייה, למעמקי השואה והגבורה. בואו נדבר רגע על האנשים בגטאות ובמחנות, יהודים, צוענים, הומואים. האנשים האלה התקיימו במשך שנים על קליפות של תפוחי אדמה, על שאריות, על מים ואוויר. כולם הורידו תוך שנה (ואפילו פחות) 30 קילו בממוצע.
"נכון, הם אכלו מעט וגם ברחו כל היום מהגרמנים יימח שמם, כלומר עשו לא מעט ספורט, אבל לאיש מהם לא הייתה בעיה של חילוף חומרים. ביום השחרור, במקרים שמצאו את מי לשחרר, לא נמצא ולו ניצול אחד שמנמן.
"אז מה תגידו עכשיו? אולי התירוץ הזה שלכם, חילוף חומרים איטי, לא תופס?"
בעצם, לא היה לי חשק לפרסם את דברי ההבל הוולגריים שלך, מר מרוז, אך פרסמתי אותם בכל זאת כי הצעה לי אליך: אולי תיקח את הרעיון שלך ל'דיאטת אושוויץ מנטלית' צעד אחד קדימה ותפתח איזה מחנה הרזיה קטן, מוקף גדרות תיל? זה עשוי להניב רווחים גדולים בהרבה מהספר פרי עטך.
אפילו הגויים בכו
אחר כך חלפו איזה 20 שנה מאז שתחנת רוממה התנגדה בתוקף לרעיון שלי להפיק סרט על רומקובסקי. כמה דמויות יקרות של ניצולי גטו לודז' שהכרתי הלכו כבר לעולמן, כאשר הגעתי ארצה לביים עליהן סרט תיעודי להזמנת הטלוויזיה של לודז', הנושא את השם 'תחת גגות חולון'. כן, הפולנים, ולא הישראלים, רצו לדעת מה לניצולי לודז' האחרונים שנותרו בחיים יש לספר.
מול המצלמה של סרט זה סיפרו לי הניצולים בסלון ביתם על התקופה שעברו בשואה, על חייהם בגטו לודז' ועל דמותו של רומקובסקי, שחלקם הכירו מקרוב. קרוב צמוד מדי. הם סיפרו את כל זה בפולנית, ותיאורי הזוועות שלהם היו כה מרגשים עד כי הטכנאים הגויים שהגיעו ארצה לעבוד על סרטי – צלם, תאורן ומקליט קול – בכו.
ולי, ברגעים בלתי נשכחים אלה, וביתר שאת בשלב עריכת הסרט, היה חבל שוב שרוממה לא הסכימה להפיק דבר דומה כאשר רוב הניצולים היו עדיין בחיים.
רומקובסקי לא קיבל מהגרמנים מכונית כמו עמיתו צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, אלא נסע בכרכרה
פדופיל, סדיסט, ציוני נלהב
כעת יצא בוורשה ספר על פרשת רומקובסקי מאת מוניקה פוליט, דוקטורנטית ומתרגמת מיידיש. מטרתה של פוליט היא טיהור שמו של רומקובסקי, המוקע כפושע יהודי, כמשתף פעולה עם הגרמנים ששלח למוות עשרות אלפי יהודים מהגטו, כפדופיל וכסדיסט.
לפי חומרים שגברת זו חיפשה ומצאה, רומקובסקי לא היה איש פשוט ואנאלפבית כמסופר עליו, אלא דמות ידועה בפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה, פעיל ולוחם מוביל בתנועה הציונית, שהייתה חזקה בפולין של שנות ה-30. מחברת הספר טוענת כי רומקובסקי היה איש רוח מוכר ואף פדגוג, שארגן בעיירה הלנוביק הסמוכה ללודז' מחנה הכשרה לילדים יהודים. הנוער היהודי עסק שם בחקלאות, בהתאם להשקפתו הציונית של רומקובסקי לפיה כך הם יוכשרו לעלייה לארץ ישראל.
כל הסיפורים על האכזריות של האיש וסטיותיו המיניות, ועל חלקו המכריע בשליחת יהודים למחנות המוות, הם אגדה אורבנית – טוענת מוניקה פוליט בספרה. לדבריה, אנשים רעים עשו לו עוול.
רומקובסקי אהב לנאום. הוא נהג לומר שצריך למסור לגרמנים את החלקים החולים של הגוף כדי להציל את הבריאים. "תנו לי את הילדים שלכם", אמר להורים
משרת של הרייך
בואו נשאיר בצד את החלק הזה בספר שמצייר את רומקובסקי כאידיאולוג בתנועה הציונית ופעיל בולט בה. גם משום שההשקפה הציונית של רומקובסקי, האמיתית או המדומה, איננה דבר חיובי ליהדות העכשווית. הרי טענה זו, שהאיש היה ציוני אדוק, רק מחזקת את הטיעון הידוע של האנטישמים, המאשימים שבזמן מלחמת העולם השנייה שיתפה ההנהלה הציונית פעולה עם הרוצחים הגרמנים – וכעת היא גם משלימה עם הרייך הנוכחי תמורת בצע כסף.
אותי מעניין יותר היבט אחר בספר זה. נניח שגברת פוליט אכן מצאה ביד ושם ובמכון היהודי בוורשה חומרים ארכיוניים שמלבינים את דמותו המושמצת של רומקובסקי. עדיין, נותרת פתוחה שאלה מהותית המטילה צל כבד על מלאכה מסורה זו של טיהור שמו: למה הסכים איש שנוי במחלוקת זה לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים? הרי בלעדיו, הנאצים לא היו יכולים להשתלט על גטו לודז'. רק בזכות עזרתו הנדיבה של ראש היודנראט, הפך הגטו לבית חרושת העובד למען מכונת המלחמה של הנאצים.
במקום לשחק את מלך יהודי לודז' ולהדפיס בולי דואר הנושאים את דיוקנו – רומקובסקי היה צריך לשלוח למערב צעקה מלווה בצילומים (היה לו צלם צמוד שעבד בצבע). זו הייתה יכולה להיות עדות חשובה לתנאים הנוראיים של רעב ומוות השוררים בגטו. עדוּת לטרנספורטים לתא הגזים. למצבם הבלתי אנושי של היהודים.
במקום לשלוח שוטרים לאמהות כדי לתלוש מזרועותיהן את ילדיהן ולאסוף אותם לטרנספורטים – רומקובסקי היה צריך ליזום תנועת התנגדות, כדי שהגטו לא ימשיך את דרכו אל החיסול על ברכיו.
ודאי שלטענותיי אלה, לגברת מוניקה פוליט אין תשובה. היא רק העירה בספרה שרומקובסקי היה יהודי דתי, וזו הסיבה לכך שהוא לא התאבד כמו אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה.
מי היה רומקובסקי באמת: חיים רומקובסקי (שיער לבן ומעיל עם טלאי צהוב) מקבל בגטו לודז' את פניו של רייכספיהרר היינריך הימלר (במכונית, לצד הנהג), 5 ביוני 1941. את תמונת הצבע הזו צילם ולטר גנביין, החשב הראשי של הגטו וצלם חובב
מי מפחד מפילטר DPF
כפי שגברת פוליט מנסה להלבין את שמו של חיים רומקובסקי – אנסה אני להמתיק את השם הרע שיצא לפילטר DPF, המטיל את חיתתו על בעלי מכוניות טורבו-דיזל ויודע להפוך את חייהם המוטוריים לגיהנום.
יתרונות הטורבו-דיזל
כידוע, מכוניות טורבו-דיזל הפכו להיט משום שהן אינן דומות לדיזלים החלשים והרועשים של פעם. חיסכון משמעותי בשקלים שהמנוע שורף, לצד ביצועים שלא נשארים רחוק מאחורי מנועי בנזין – יוצרים פיתוי שקשה לסרב לו. במיוחד כשקוראים באינספור מאמרים, כולל שלי, שהטורבו-דיזל המודרני לא רק מספק ביצועים מרשימים ובזול, אלא גם כדאי יותר כלכלית על פני כל מתחריו, כולל מכוניות בנזין בעלות מנועים מוקטני נפח, כמצוות הטרנד שזכה לברכת הירוקים.
ובדומה למנועים מוקטני הנפח, גם מנועי הטורבו-דיזל שואפים 'לדאוג לטבע'. הטורבו-דיזל אינו מסתפק ביומרה האקולוגית ומפגין גם אחריות חברתית, באשר הוא משתלם יותר מהמכונית ההיברידית, במיוחד בנסיעות בינעירוניות. הוא משתלם גם ביחס לחלופות מגזע השקע-מובילים של אגסי, שבחשבון כולל מפסידות בהשוואה לטורבו-דיזלים.
חסרונות הטורבו-דיזל
אלא שאין שושנה בלי קוצים, וגם מנוע הטורבו-דיזל מפתיע לרעה משום שהוא אינם אמין כמו הדיזל של פעם, שעבד בלי מגדש טורבו. מערכת טורבו זו, חלק בלתי נפרד מהדיזל המודרני – היא עקב האכילס בחוויה שמנוע זה מציע.
לא רק הטורבו מחבל בחבילת היתרונות של הדיזל העכשווי, אלא גם גלגלי התנופה 'כפולי המסה', הבנויים משתי פלטות וקפיצים לספיגת הרעידות.
אך הבעיה האמיתית של הטורבו-דיזל היא פילטר ה-DPF, המותקן במנוע זה כדי לשרוף בתוכו את החלקיקים המסרטנים.
פילטר שוחר טוב זה הפך לחרב דמוקרלס התלויה מעל ראש הנהגים. במיוחד סובלים מהפילטר אותם נהגי טורבו-דיזל המשתמשים במכונית לנסיעות עירוניות בעיקר. כתוצאה מתנאי שימוש אלו – קרי, נסיעות בסיבובי מנוע נמוכים – החלקיקים המסרטנים אינם נשרפים אלא סותמים את הפילטר. מצב זה דורש את ניקוי הפילטר במוסך (יקר) או את החלפתו (היקרה עוד יותר).
הצרות אינן נגמרות בפילטר סתום. הסולר שמוזרם לפילטר כדי לשרוף את החלקיקים שהצטברו, ואינו פועל את פעולתו בגלל נסיעות עירוניות איטיות או פקקי תנועה – חודר לשמן המנוע. עקב כך מאבד השמן את צמיגותו ודורש החלפה מיידית, לבל יינזק המנוע.
כיצד לסנן את המסנן
הפתרון לבעיית פילטר ה-DPS אינו ידוע עדיין בארץ: שליפה של הפילטר ממכוניות טורבו-דיזל המיועדות לנסיעות עירוניות בעיקר. תהליך הסרת הפילטר מסובך במקצת. לא ניתן לגרש אותו ככה סתם, כלאחר כבוד או בלעדיו, באמצעות ניסור הקופסה שבה הוא מותקן (ניתן לגרש את הפילטר לבדו, או יחד עם המאייד הקטליטי שמתגורר בשכנוּת).
ההיפטרות מהפילטר, פעולה פשוטה יחסית, דורשת התקנה של אמוּלטור. רכיב זה מרמה את מחשב המנוע, באשר הוא גורם לו לחשוב שפילטר ה-DPF נמצא עדיין בסביבה ואף חש בטוב.
הישרדות זה לא דבר יפה
הבשורה הטובה: המכשור של מכוני הטסט השנתי אינו מסוגל לגלות ש-DPF הבעייתי נעלם מרכב הטורבו-דיזל הנבדק – משום שהסטנדרטים שמשרד התחבורה דורש בסעיף זיהום האוויר נקבעו לפני שהמלצת ה-DPF נולדה.
והבשורה הרעה: עם הסרת פילטר ה-DPF מכוניתנו בריאה יותר אמנם, אך חדלה להיות יפת-נפש כפי שרכשנו אותה.
זוהי עוד דוגמה לכך שהחיים יודעים להיות אכזריים בכל דרך שנבחר בה, מבלי לספק לנו שביל זהב הומאני.
יותר מציק מאשר מציל
תושבי גטו לודז' היו צריכים לגרש את רומקובסקי או לחסלו – אפשרות דומה לזו העומדת בפני נהג הטורבו-דיזל בבואו להתמודד עם פילטר ה-DPF, שגם הוא מציק הרבה יותר מאשר מסייע.
טיפ טיפה
יש לכם מכונית טורבו-דיזל? לא חשוב איזה פילטר DPF מותקן בה (הצרפתים משתמשים בנוזל מיוחד המסייע בשריפת החלקיקים המסרטנים) – בכל מקרה מומלץ להשתמש בשמן מנוע ייעודי שאינו מותיר פיח (אפר) כמו שמנים רגילים. שמנים אלה, היחידים שמתאימים למנועי טורבו-דיזל, אפשר לזהות לפי סימן הנורמה הבינלאומית המצוין על המכל: ACEA C1, או ACEA C2, או ACEA C3 או ACEA C4. יש לבדוק בספר הרכב איזה סוג שמן מהארבעה הללו מתאים למנוע שמורכב במכוניתנו – כלומר, איזה סוג הכי פחות מְאַפֵּר.
כאשר על לוח המחוונים נדלקת נורה כתומה המסמנת התחלה של צרות בפילטר ה-DPF – יש לנסוע מיד לכביש בינעירוני ולהקפיד שהמנוע יעבוד בסל"ד גבוה יותר מ-3,500. ניקוי חירום זה של הפילטר עוזר לפעמים.
גם כאשר נורת ההתרעה על סתימה בפילטר ה-DPF טרם נדלקה והמצב נראה שפיר – כדאי לוודא מדי שבוע שמפלס השמן לא גלש מעבר לרום המרבי החרוט על המד.
שואלים את אדוארד
א' מירושלים: אנחנו משפחה צעירה עם שני ילדים, השלישי בדרך בעז"ה. נוסעים כל יום הרבה בתוך העיר ופעם בשבוע-שבועיים לאזור השפלה ובחזרה. הבאלנו 97' עושה צרות יותר ויותר… האם לקנות רכב חדש? אנו זקוקים לרכב חסכוני בדלק, שלא רואה מוסך פעם בחודש. מעדיפים לחסוך בתקציב, לא יותר מ-50 אלף שקלים, בתקווה שההוצאה תחזיר את עצמה (= תשתלם לנו מבחינת דלק והוצאות מוסך). כרגע אנחנו משלמים על הדלק 1,200 שקלים בחודש.
תשובה: אני ממליץ לכם לשקול קנייה של רנו סניק. מכוניות משפחתיות רגילות אינן נוחות כמוה לנסיעה עם ילדים. לא חשוב איזו מהן הייתם בוחרים, העדיפות של מיקרו-ואן ברורה. סניק מהדור הקודם זכתה בשם של מכונית אמינה, ועם קצת מזל (תלוי מי טיפל בה קודם ואיך טיפל), הביקורים במוסך יצטמצמו למינימום ההכרחי. אחרי רכישת הרכב מומלץ בוודאי לבדוק בדייקנות מה טעון החלפה: כמה עשתה חגורת הטיימינג (אם המוכר לא יודע, להחליף אותה מיד), מה מצבם של הבולמים, הצמיגים והמעצורים, ומה קורה במשק הנוזלים.
לילך: אנחנו מחפשים רכב שני למשפחה, דגם ידני, קטן וחסכוני בדגש על בטיחות, לנסיעות עירוניות ובינעירוניות קצרות. שמענו כי יש כמה דגמים כאלה משנת 2012: פורד פיאסטה 1.2, פיז'ו 107 וניסאן אקו מיקרה. אנחנו מבקשים את המלצתך לגבי אחד מהם או לגבי רכב אחר העונה על התנאים שלעיל.
תשובה: פיאסטה לוקחת מקום ראשון בכל מבחן השוואתי שנערך למכוניות קטנות בעיתונות האירופית. אחד הפרמטרים שהניבו את עליונותה בקבוצה הוא מנוע ה-1.25 המודרני, שפורד בנתה בשיתוף פעולה עם ימאהה.
פיאסטה היא מכונית נוחה מאוד המבטיחה גם הנאת נהיגה, בזכות תשלובת ההיגוי והמתלים. צריכת הדלק שלה מתונה ביחס לביצועים, והיופי הוא בונוס נוסף. מאליו מובן שהייתי בוחר בה.
אלעד צור: אני עובד כמורה דרך (לתיירים) ונוהג על יונדאיi800 . אשתי נוסעת על דייהטסו סיריון. רציתי שנלך שנינו לקורס נהיגה מתקדמת, כשהמטרה העיקרית היא בטיחות והתמודדות עם מצבים מסוכנים בכביש, חס וחלילה. איפה אתה ממליץ לעשות קורס כזה? אנחנו גרים באזור ירושלים (תקוע) אבל מוכנים גם לנסוע, אם צריך.
תשובה: לכם, ולכל השואלים על לימודי נהיגה מתקדמת, אני ממליץ ביותר להתקשר לאון יעקובסון, מומחה בתחום. הנייד של און: 0544-518577.
ההתלהבות שלי מתערוכות רכב, שהייתי בהן אורח של קבע, דעכה פלאים. התערוכה שמתקיימת יום-יום בחצר שלי מעניינת הרבה יותר
לא תיארתי לעצמי שאני, מרצוני החופשי, אחליט להחמיץ את תערוכות המכוניות שנערכות באירופה. אני? דווקא אני?
אני, שמדי שנתיים הייתי נוסע לפרנקפורט לאירוע המוטורי המוביל, שנותר בזיכרוני כהצגה הטובה ביותר. אני, שהייתי אורח קבוע באולמות פאל-אקספו שבז'נבה. אני, שבסוף ספטמבר חיכיתי בסקרנות לתערוכה בפאריס. אני זה החליט להניח את מטה הנדודים.
יחס גוּרמה
עשרות פעם טעמתי מהאווירה של חג המכוניות, החגיגי במיוחד לעיתונאים, כי לפני שתערוכות אלו נפתחות לקהל הרחב הן מקדישות יומיים לעיתונות בלבד.
בזכות כך נהנינו אנו, האוחזים בעט, מיחס אדיב של המארגנים, מהֵיתר-הגוּרמה לשבת בכל רכב שנחפוץ ומהאפשרות לשמוע הסברים מפי מהנדסים בעלי שם ומעצבים הששים לענות לכל שאלה.
קסם מנומנם
במיוחד קסמה לי הדרמה המתרחשת באולם התערוכה מוקדם בבוקר, כאשר הדגמים החדשים מנומנמים עדיין בפיז'מות. התרגלתי להציץ תחת הכיסוי, האדום בפרארי ובאלפא. הייתי נשכב על הרצפה כדי לזהות חידושים במתלים, לקרוא כל סמל בצמיגים, להביט במנועים ולנסות להבין את תפקידו של כל פרט טכני.
הייתי מסתובב עם חצובה, מצלם מאות שקופיות וחוזר לתל-אביב עם 30-40 קילו פרוספקטים.
אין לבטוח ב-yesman
טיסה לתערוכות רכב היא גם הרפתקה שאיננה משוללת צדדים בידוריים. כמו הנסיעה ההיא שטסתי עם כתב הג'רוזלם פוסט. במשך כל הטיסה הוא דיבר אליי מין אנגלית מעורבלת, שלא הבנתי, ואם אין די בכך, מקטרת הייתה תחובה בפיו ושיניו לא היו כולן בתוקף. מצאתי פתרון לבעיית התקשורת בינינו: מדי פעם הייתי מהמהם לעברו yes, of course.
דיאלוג רצוץ זה נמשך כך עד רומא, שבה היינו אמורים להחליף מטוס. ושם, באמצע הטרמינל, האיש שוב אמר לי משהו באנגלית המובלעת-נוהמת שלו. עניתי כהרגלי yes, of course, והוא הלך לדרכו. וגם אני הלכתי, לכיוון אחר, לדיוטי-פרי האיטלקי. עוד אני מתלבט בין ויסקי וקוניאק, שמעתי מהומה.
התגלה שאנשי הביטחון פוצצו את המזוודה של בן-שיחי המוזר, והוא כעס עליי כי לטענתו (הקולנית משהו) הסכמתי לשמור עליה.
כובש הלבבות החסכוני
ופעם חזרתי ארצה מתערוכת ז'נבה, שם ביליתי עם ידידי רם לנדס, נהג מרוצים ובוחן מכוניות מנוסה. בכניסה לשדה התעופה הזהרתי אותו שנתקשה לעבור את דלפק סוויסאייר עם המשקל הענק הזה של הפרוספקטים. "הגזמנו, יעלה לנו הון לחזור לתל-אביב", רטנתי.
"אל תדאג", אמר לנדס, "תשאיר את זה לי", והתקרב לפקידה הצעירה שבדקה את הכרטיסים ושקלה בדייקנות את המזוודות.
"איפה המזוודות שלך?", שאלה השוויצרית, אך ידידי לנדס, הנראה כמו משהו שבין טניסאי צמרת וכוכב קולנוע, רק עצר מולה בחריקת סוליות, המום, מבלי להתחיל להוציא את המטען שלו מהעגלה. הוא רק נעץ מבט ארוך היישר אל תוך עיניה של הבחורה, ואז הודיע לי ולסובבים אותנו, באנגלית ובקול רם, שהוא אינו מתכוון לטוס לשום מקום.
"אני נשאר בשוויץ", הכריז, "התאהבתי פה אנושות!", והצביע על הפקידה. הסובבים אותנו אכן סובבו את ראשיהם בהתעניינות.
השוויצרית הפכה אדומה, כפי שיקרה לכל גויה בלונדינית אמיתית כשהיא מתרגשת. "תן לי, אדוני, את כרטיס הטיסה שלך ואת מזוודותיך", ביקשה, אך ידידי רק המשיך להביט בה בעצב ובהתרגשות. לבסוף, אחרי הפצרות, הסכים רם איכשהו למסור לה את הכרטיס ואת מטענו הכבד. עברנו שנינו את האקספרס ולא שילמנו אגורה על הקילוגרמים הנוספים.
"היא לא יודעת", אמרתי לרם במטוס, "שהעיניים הכחולות שלך זה עדשות".
הטיפשון המאוהב
בפעם אחרת, טסתי לתערוכת פרנקפורט עם טיפשון תל-אביבי המאוהב ב'איזידרה' הפתוחה, מכונית פרי דמיונו של המעצב הגרמני שולץ. וקרה שדווקא אני זכיתי לפגוש את המעצב הכישרוני בדוכנו שבתערוכה. שתיתי עם שולץ קפה וסיפרתי לו שמסתובב כאן מישהו מהארץ, בעל שיער ארוך וז'קט אדום, ש"כולו מת להכיר אותך, כי המראה הבלתי שגרתי של איזידרה מסעיר אותו כבר זמן-מה".
עודני מספר לשולץ על המעריץ הישראלי שלו, ופתאום אני מגלה את הטיפשון שלי עובר על ידינו. אני מחווה לעברו סימן שפירושו "בוא, טיפשון, בוא", וגם שולץ מחייך אליו, אך האיש העברי מנופף לעברנו תנועות של זלזול וממשיך בדרכו.
"זה האיש?", שאל אותי שולץ, שזיהה כמובן את הטיפשון לפי תסרוקתו יוצאת הדופן ולפי הז'קט הליצני האדום, שעל גבו מודפס בעברית לוגו עיתונו. "כן", הודיתי במבוכה, "זה הוא. אין לי מושג מה קרה לו. אולי הוא רץ אחרי דיילת כלשהי".
"ישראלים זה עם מוזר", הוספתי כדי לעמעם את טעמו הפוגע של המקרה.
אחר כך, במטוס, הטיפשון יושב לצידי, ובזמן ההמראה מתבכיין על ההחמצה היחידה שלו בתערוכה. "חיפשתי את שולץ ולא מצאתי אותו", אמר בתסכול.
"אז למה ברחת משולץ?", אני שואל טיפשון זה. "הרי ישבתי איתו והזמנו אותך".
"למה לא צעקת שזה שולץ?", התעצבן הטיפשון.
ראיון מפוספס
באותה נסיעה נ"לית, שעה קלה לפני שהתערוכה נפתחה, פגשתי איש מבוגר, נכה, שכיסא הגלגלים שלו הסתבך באיזו פקעת כבלים. עזרתי לו לצאת מהמלכודת ואף דחפתי כמה דקות את כיסא הגלגלים שלו והבאתי לו קוקה-קולה מאיזה דלפק (השמפניה לא הייתה הכי-הכי).
ופתאום קפצו עלינו צלמים מכל הכיוונים. התגלה שהנכה שלי הוא פרנק וויליאמס הגדול, בעל קבוצת המרוצים הידועה בפורמולה 1.
הילת הסוד נעכרה
לא הייתי מאמין שביום מן הימים יתרקם לו מהפך, והתערוכות ייאבדו ככה סתם את הקסם שאפף אותן. והנה, זה קרה, ואינני מתקשר עוד למארגנים כדי לקבל כתב הסמכה עיתונאִי.
זה לא בגלל שהזדקנתי – אף כי אין להכחיש שלזִקנה יש חלק בסיפור. זה גם לא בגלל שאינני מחפש עוד בתערוכות אף דגם-חלומות לעצמי, כפי שאז, ב-1989, גיליתי לי בתערוכת פרנקפורט את הונדה CRX.
בחוסר העניין שלי בתערוכות אשמה השיטה החדשה שלהן: משום מה, יצרני הרכב כבר לא שומרים בסוד את פרטי הדגם החדש כדי להפתיע את המבקרים בתערוכה עצמה, אלא מדליפים מראש פרטי-פרטים, ועוטפים את ההתערטלות העצמית הזו באצטלה של ריגול תעשייתי.
דוגמה לכך היא מאזדה 6 החדשה, שכיכבה בתערוכת מוסקבה הנוכחית. האם איזה פרט של מאזדה זו היה בלתי ידוע מראש? האם היצרן שמר תחת מעטה חשאיוּת את העובדה שזו בעצם גרסה סדרתית של Takeri, מכונית אב-טיפוס של מאזדה שהופיעה כבר בכמה תערוכות? איפה!
הערפל התבהר – העסק התבהם
וכך, לפי השיטה החדשה, כעת אנו יודעים היטב מה מצפה לנו באולמות עוד לפני פתיחת התערוכה. באבחת כמה מקשים אנו מתעדכנים מראש על כל פרט במוצגים, על כל חידוש כביכול בטכנולוגיה ובעיצוב.
כתוצאה, אנו מגיעים לתערוכה שאין בה שום ריגוש. הדגמים החדשים הנחשפים בה אינם מסוגלים להפתיע אותנו כפי שהפתיעה, למשל, ב-מ-וו 850. הייתה זו ההפתעה הגרנדיוזית של תערוכת פרנקפורט 1989, שהבווארים הצליחו לשמור תחת ערפל כבד של שתיקה. היו רק שמועות שהם רוקחים משהו ספורטיבי המצויד במנוע 12 צילינדרים, המיועד להתחרות בפרארי.
במחוזות ההיום, העיתונאים מכרכרים סביב הדגמים בתערוכה ללא הדרת-סקרנות, ובעצם, רק כדי לבדוק אם יש משהו נוסף על הפרטים והתצלומים שהם דלו כבר מבעוד-טיסה מהאינטרנט או מהעיתונות המקצועית.
גשמי הברכה של הפטפוט
אך מוכרחים להודות שלמבול ההדלפות הזה יש צד חיובי. אני לא צריך, למשל, לנסוע בסוף החודש הזה לתערוכת פאריס כדי ללמוד שפיז'ו 208 GTI, החדשה ועוד מגודשת, מייצגת ביצועים מרשימים פחות מאלו של הונדה CRX בת העשרים שלי.
הדרך מעניינת יותר מהיעד
כתבתי בזמנו ש"פרנקפורט לא מחכה לי", אף שתערוכה זו שוכנת (עדיין) קרוב לבית הקיץ שלי, משהו כמו 1,400 קילומטרים. מתוכם, שני שלישים באוטוסטרדות, שמכוניותיי רואות בהן משטח השווצה (אכן, לא יַבָש פחז-הנעורים שלהן).
נהיגה ארוכת-נגן כזו מוורשה לפרנקפורט, המתנהלת ברובה במהירות בעלת קידומת 2, היא בעצם הרפתקה פרטית שעדיין שווה משהו. פחות בגלל היעד עצמו ויותר בזכות הדרך.
שונים הם פני הדברים כשמגיעים לתערוכה גרמנית זו בטיסה מהארץ. עסק מסוג זה עומד להיגמר לא רק באכזבה מהתערוכה עצמה, אלא גם במחשבות אם המאמץ שהשקענו בלהגיע לתערוכה היה כדאי, כולל מלונות, טיסות ושלושה-ארבעה ימים מפוספסים מחוץ לבית.
שדרות רוקח הגיעו לפאריס
בקיצור, כבר אינני מכור לתערוכות רכב, שהפכו לחגיגות מבוימות בידי יחצ"נים מכל רחבי תבל. אמנם אירועים אלה שבפרנקפורט, ז'נבה ופאריס גדולים פי אלף מהאירוע המוטורי הקריקטורלי, השקוף כחינגה של פרסום, אשר נערך מדי פסח בגני התערוכה בתל-אביב – אך ברמת העיקרון, התערוכות באירופה דומות כבר לתערוכת חול המועד המגוחכת שלנו, שמטרתה איננה תרבות מוטורית, אלא רק מכירת כרטיסים ושירות לברוני יבוא מסוימים. זהו פסטיבל ציד אחר קונים פוטנציאליים לסחורתם, ותו לא.
שלמוּת של יופי ותנועה
חוץ מזה, קיים עוד פרט שמדעיך באופן משמעותי את התעניינותי בתערוכות הרכב: רצה המזל, ובמאמץ לא קטן מצידן של שלוש הבנות – אחת כהה, שנייה כחולה ושלישית כסופה – הן גרות איתי.
ולמזלי, כל אחת מהן הוא הדבר הכי טוב שקרה ליצרנים שלהן. כי אלפא רומיאו לא עשתה שום דבר מעניין אחרי אלפא GTV; הונדה לא הצליחה להמשיך את הקו של CRX; וב-מ-וו, אחרי שהנפיקה את Z3M שלי, הפכה יצרנית המתמחית בעינוג מפונקים.
מה בדיוק הייתי אומר לשלישייה אריסטוקרטית זו? שנסעתי באחת מהן לתערוכה לראות מה תעשיית הרכב מציעה לעצלנים, המשאירים את הנאת הנהיגה למחשבי דֶמֶה למיניהם, לא בהכרח סימפטיים אך מתפקדים במקום הנהג?
אני לא מעוניין לשמוע הרצאות על תקשורת בין כלי רכב, על העתיד בנסיעה קבוצתית בטור, על המצאת השקע-מובילים וכיוצא באלה נושאים שמלעיטים בהם את העיתונאים בתערוכות – כי אינני מעוניין להביט מקרוב בשקיעתו של ענף הרכב. והרי לוויות, ואפילו הלוויות היפות ביותר, הן לא כוס הקפה שלי.
משולש רומנטי: נקלעתי לתסבוכת: אי אפשר לנהוג בו-זמנית בשלישייה שאיתי. ללמוד מהונדה CRX מה זה חוצפה, להבין ב-Z3M מה זה ענווה מול פיקחות, ולהבין בעזרת אלפא GTV איך הקלאסיקה עדיין מספקת הנאת ניהוג בנוסח שנות ה-80. היה זה העשור האנושי האחרון, המועדף עדיין בהיותו מייצג קשר הדוק בין אדם ורכבו. דבר שהלך ונעלם מבלי לזכות בהמשכיות בזמנים העכשוויים המודרניים. אגב, חשבנו עד עתה שמראות הצד מסמנות את רוחב הרכב בתוספת כמה סנטימטרים, מה שעוזר לנהג בחנייה במקומות צרים או במעבר דרכם. לא כך ב-Z3M, שם האחוריים השמנמנים של הבווארית רחבים יותר מהמרחק בין המראות. לולא הזהירות המאפיינת קשישים – היינו אוכלים אותה
טיפ טיפה
ב-2009 חייב החוק האירופי את כל מנועי הטורבו-דיזל המודרניים להיות מצוידים בפילטרי DPF, המיועדים לסינון חלקיקים מסרטנים. באופן תיאורטי, מסנן ה-DPF לא אמור לגרום בעיות במשך 100-200 אלף ק"מ. במציאות זה נראה אחרת: פילטר זה משבית מכוניות רבות, במיוחד אם בעליהן מרבים לנסוע בתוך העיר. הסיבה: נסיעות איטיות תכופות בעיר ובפקקים גורמות לפילטר להיסתם, והתוצאה היא שכמויות של סולר חודרות לשמן המנוע.
בשבוע הבא נתאר בפרוטרוט כיצד לשלוף החוצה את פילטר ה-DPF – מבלי לקלקל את פעולת המנוע ומבלי לקלקל את יחסינו היפים עם החוק.
שואלים את אדוארד
רינה: לגבי מאזדה לאנטיס משנת 2003: צריכת הדלק בנסיעה בינעירונית היא 9.5 ק"מ לליטר. במוסך המטפל הקבוע לא הצליחו לעזור לי, וכן בעוד מוסכים. האם יש לך הצעה כלשהי? לגבי פיאט פונטו משנת 1997: האימובילייזר אינו מאפשר התנעה. בבדיקה אצל איש מקצוע נטען כי הבעיה אינה במפתחות או באנטנה, אלא במחשב. הצעת המחיר לתיקון הבעיה היא 1,700 שקלים, או לחילופין, כדי לבטל את האימובילייזר, 1,000 שקלים. האם יש לך הצעה לפתרון אחר? ואם לא, אז לפתרון זול יותר. אני מאוד אוהבת את 'גיבור', זה השם של האוטו, ורוצה אותו לעוד שנים רבות וטובות!
תשובה: לגבי לאנטיס: אם לחץ האוויר בצמיגים הוא נאות, מסנן האוויר הוחלף במועדו ובתא המטען אין כבוּדה מיותרת – נשאר להחליף את המצתים וחוטי ההצתה, ולוודא שחיישן הלמדא אינו מזייף.
לגבי פונטו: אם האבחנה של המוסך נכונה והאחראי לתקלה הוא אכן מחשב הרכב, יש שתי דרכים להתמודדות עם כשל ההתנעה. הראשונה היא טיפול במחשב עצמו, והשנייה היא טיפול שורש בנוסח גנבי רכב. הווה אומר: מתניעים בעזרת מחשב חלופי שמחברים למכונית.
ה'גיבור' שלך נפל כנראה קורבן לחוסר הידע במחשבי רכב הנפוץ בארצנו – עקב אכילס אירוני למדי לנוכח העובדה שאנו מעצמת היי-טק. אגב, תשאלי את המוסכניק שלך כיצד הוא הגיע למסקנה שהמכונית לא מתניעה בגלל קשר בעייתי בין האימובילייזר והמחשב – ולא, למשל, בגלל חיישן התנועה של הקראנק.
שלמה דברת: אנחנו גר בצפת ויש לנו סקודה אוקטביה דיזל 1.9 מודל 2008. המכונית שירתה אותנו בדרכים ההרריות של הגליל ובנסיעות רבות למרכז ובחזרה. אישית, אני נהנה לנסוע ברחבי הארץ, מה עוד שאנחנו שוחרי תרבות (מנוי ב'הבימה', ואני אוהד מכבי ת"א בכדורסל, כולל המנוי). ילדינו ונכדינו גרים במרכז, ולמעשה נראה שאת כביש 6 סללו בעבורנו, לביקורים.
יצאנו לגמלאות והגעגועים לכל נשואי הנסיעות תכפו, מה עוד שההוצאות האמירו, וכך אנו עוברים לפתח-תקווה. היתרון של הסקודה האמינה, החזקה והחסכונית מתבטל, נראה לי, בכבישים העירוניים. חשבתי לעבור לרכב חשמלי, אך אינני רוצה להיות שפן ניסיון. נראה לי כי רכב היברידי יתאים לנו.
מהי המלצתך לרכב כזה?
תשובה: בשל רשימה ארוכה של סיבות, לרבות אמינות בלתי רגילה ובטיחות, הייתי ממליץ לכם להישאר עם אוקטביה, שמנוע ה-TDI שלה מסוגל לשרוד מאות אלפי קילומטרים. אינני ממליץ על שקע-מוביל כלשהו, הכדאי בעיקר לאגסי וחבורתו. גם לא על היברידית יקרה, החסכונית רק בתוך העיר, בעוד שמחוצה לה נתוני התצרוכת קופצים.
יצחק מייטליס: אני נוהג בטויוטה קורולה שנת 99'. לאחרונה החלו הבלמים להשמיע חריקות נוראיות בזמן לחיצה על הבלמים. כל מי שברחוב מסתכל עליי בגלל הרעש המפחיד.
המוסך שבו אני מטפל שימן את הצלחות, החליף אותן – ושום דבר לא עזר. נדמה לי שרק החמיר. האם יש לך עצה טובה?
תשובה: אינני מאמין שהמוסך שימן את הצלחות, הרי טיפול כזה עלול להוביל לאיבוד הבלמים! הרעש שאתה מתאר הוא תוצאה של ויברציות בדיסקיות מתוצרת נחותה. יש אפוא להרכיב דיסקיות מבית טוב, כמו ATE, כאלה המצוידות בפחית למניעת רטט.
ההתעללות שלי בבווארית היא חלק בלתי נפרד מיחסינו
בדיוק נפרדתי לשלום מהתיאוריה כאילו אפשר לזהות מראש כל תקלה הנופלת על המכונית ולתפוס אותה עוד לפני הנחיתה, במקום לחכות לה בחיבוק ידיים.
מתי שיניתי את דעתי? הרי עד לא מזמן, ולמעשה, עוד בשבוע שעבר, החכמולוג שבי התיישב לו עם המקטרת (שגם ממנה הוא הספיק בינתיים להיפרד), והמליץ שוב לכל דואג ולכל דואגת להטות אוזן מושכלת לקולות הבוקעים מרכבם כדי – כך הוא כתב בזחיחות פדגוגית – להבחין בצלילים חדשים ולחקור מהיכן הם מגיעים, וכך לגלות את התקלה המתקרבת עוד באִבָּה.
אמנם תיאוריית 'האוזן הקשבת' עודנה בתוקף ועודנה מומלצת, אך המציאות המנוולת, האנטישמית מלידה, הפתיעה אותי והוכיחה שאוזן קשבת לא תמיד עוזרת. וכדי שההפתעה תהיה מושלמת, את התקלה הפתאומית ששום צליל לא צייץ אזהרה לגביה, סיפקה לי דווקא הצעירונת שבין בנותיי, ב-מ-וו Z3M, האוחזת בגיל בת-מצווה ובקילומטראז' סמלי (130 אלף קילומטרים שוויצריים).
מבצע הצלה בעליית גג
בחרתי בבווארית כדי להפליג לוורשה לאיזה מפגש לצורך אישוש העסקים הקולנועיים שלי. סיפרתי לאיש שפגשתי, המנוסה בענייני פוסט-הפקה, שעורך הסרט שלי, יארק קמינסקי, ברח כי לא קיבל כסף, ושאני יושב כעת על העריכה עם בני, שלמד עריכת סרטים באקדמיה לקולנוע של לודז', והוא ממש טוב בזה. אנו מנסים לערוך את הסרט בכוחות עצמנו, בעליית גג, בעזרת חומרי גלם שתחת התמונות שלהם רצים מספרים של 'טיים קוד'. את החומר המקורי של ההסרטה שומר המפיק המנוול במשרדו ואינו מוכן למוסרו לידינו.
בכל אופן, סיפרתי לבן שיחי, המטרה שלנו היא להשלים את גרסת הבמאי כדי להציג אותה מול הספונסר של הסרט, הקרן הפולנית הממלכתית לקולנוע, ואולי להקרין אותה בסינמטק התל-אביבי לחברים ולקוראי המדור שהביעו עניין ב'שועל הכסף של פליציה ט".
גרמנייה זקופה להכעיס
סיפרתי גם לאיש מולי, המנוסה בהפקת סרטים וגם צופה לא רע, כמה פרטים ממרתון העריכה של בני ושלי, ואחרי קפוצ'ינו ותדרוך חשוב שקיבלתי ממנו, נפרדנו. ניגשתי לבווארית שחיכתה לי בחניה, אך במקום לפתוח תא מטען (בנפח צנוע של 220 ליטרים), הזזתי קדימה את משענת הגב של מושב הנהג, כדי להניח את הירחון 'טופ גיר' ועוד משהו במשטח הצר שמאחורי הנהג. המשענת זזה קדימה, כבקשתי, אך להפתעתי המושלמת היא סירבה, בעקשנות גרמנית, לחזור לזווית נורמלית, ונותרה תקועה ב-90 מעלות. פניות מילוליות (קללות) ומשחק עם הידית שאמורה לשנות את הזווית לא שינו דבר.
אמנם אני אוהב שמשענת הגב זקופה ב-90 מעלות, נוסח ראלי – אך במכוניות אחרות, ולאו דווקא ב-Z3M. הסיבה: בבווארית זו זווית חדה של משענת הגב בלתי רצויה בעליל, משום שהיא דורשת להרחיק את המושב כולו מההגה, ואז שתי כפות רגליי אינן מסוגלות לדרוך כראוי על שלוש הדוושות. הפתרון היחידי: לשבת באף צמוד לגלגל ההגה, תנוחת ההשתנעות החביבה על תושבי ציון בשנות ה-70 המוקדמות.
נכדת הצוררים הסוררת
תשמעי, אמרתי לבווארית בנאום קצר. תושבי הפלנטה שלנו, כולל סין וחצי ארה"ב, טוענים שהגרמנים הם כאלה סוּפר-היפר, ובכלל אִיבֶּר אָלֶס, ושהכול הם עושים הכי טוב, החל בהרכבת מכוניות וכלה באיך להיות גרמנים. אבל אם זה נכון, איך זה שמשענת הגב שלך התחרפנה פתאום ואינה מוכנה לשרת ניצול שואה, שקנה אותך כפיצוי על מעלליהם של אבותייך הרוחניים, הנאצים? אנו רק נגיע הביתה, לכלים, כולל פטיש חמש קילו, ואת תשלמי לי על סירוב הפקודה הזה.
אך גם האיום הברוטלי לא הועיל.
התעללות בּוֹנָה
בדרך חזרה הביתה ישבתי צמוד להגה וחשבתי איך לפרק את המושב, שתחתיו רוחש מספר רב של חוטי חשמל השייכים למנועים שמזיזים את מושב הנהג קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, ועוד מחממים אותו בחורף. ודאי שכל בעלים שפוי של בווארית היה מוסר את המורדת לידי מוסכניק. אך לא אני, כי ההתעללות שלי בגרמנייה היא חלק בלתי נפרד מיחסינו.
נכנסנו לחצר, הזזתי את המושב אחורה כדי לשחרר את הברגים שמצמידים את המסילה לרצפה, ובאותה שיטה פתחתי גם זוג ברגים בחלקו האחורי של המושב. לא פירקתי שום כבל חשמל, רק שלחתי את ידי לגָחון של המושב והחזרתי למקומה איזו חתיכת פלסטיק ששיבשה את פעולת הידית המכוונת את משענת הגב.
עשר דקות עבודה, כולל ההרכבה החוזרת של המושב.
המשענת הבווארית לא רצתה שאחוש בנוח ב-Z3M. הבנתי את הרמז
מזור מזורז מדי
בזמן התיקון, עדכנתי את הבווארית בחביבוּת-לאיד שהגרמנים אינם בהכרח weltklasse, כפי שמקובל לחשוב בעברית. די להזכיר שבאולימפיאדה האחרונה בלונדון, ייצג את דעתנו על הגרמנים לא רק מטען הזיכרונות של ניצולי השואה, אלא גם הספורטאי סטפן פק, שקפיצתו הרשלנית למים הייתה ללהיט אינטרנטי. ועכשיו את, עם משענת הגב התקועה שלך. אף איטלקייה או יפנית לא עשו לי דבר כזה, תתביישי! גערתי בבווארית.
לאמיתו של וידוי, כעסתי על Z3M פחות על הקלקול ויותר משום שהתכוונתי לבצע בה תיקון מעניין, מסובך, דורש מחשבה נוסח ברידג' – מסכת ניחושים מה האויב מכין לי, מה הוא זומם. לכן, הקלוּת המעצבנת של התיקון אכזבה אותי עמוקות.
התפקע מכעס, פשוטו כמשמעו
אמרתי לבווארית את מה שאמרתי, וכדי לא לפספס הזדמנות לתקן משהו בכל זאת, לקחתי ארגז כלים וניגשתי לאלפא GTV. מזמן כבר תכננתי לנקות את זוג המאיידים הכפולים שלה. פתחתי את המוסך שבו היא מנמנמת, הוצאתי אותה לאור יום ואל הגינה המוריקה, משכתי בידית בלם היד – וגיליתי שאין בלם! נקרע הכבל הנחבא תחת הרצפה.
מותר לו, לכבל זה, להיקרע, הן מחמת גילו המופלג (28) והן מחמת כעסו. הרי הוא ראה שהחלפנו את כל צינורות המעצורים ואליו לא הגענו, ובכך הסגרנו אותו לחלודה אכזרית. וכך הוא לימד את אבאל'ה לֶקַח, ונקרע סתם כך מבלי לספק שום אות צליל המתריע מפני העתיד לקרות.
תובנות מגיחות מתחת לגחון
אלפא עולה על מגביהות. אני שוכב תחתיה ומרכיב את כבל הבלם החלופי, מנסה להפסיק לחשוב על העריכה. האם לפתוח את הסרט בתמונה של מיכאל בן העשר האומר למסרטה: "לא תיארתי לעצמי שפעם, כאשר אהיה זקן, יעניין אותי למה אמא שלי לקחה לגטו דווקא את שועל הכסף שלה".
אולי בריא יותר לחשוב תחת האלפא על הפתעות בנוסח – כמה הייתי טמבל כאשר האמנתי לאזהרות מקצוענים ופחדתי לנהוג בגשם על צמיגי חצי סליקס טויו R888. הטעות התגלתה במלוא הדרה העלוב כאשר טיילתי רחוק מהבית בהונדה CRX, ותפס אותי גשם בעודה לבושה ב-R888. או אז התגלו הסליקסים המושמצים כבלתי "בוגדנים", כאזהרת הירחונים, וכבלתי מסוכנים כל עיקר. אין איתם תת-היגוי על כביש רטוב, והורדת גז בסיבובים אינה גורמת היגוי-יתר!
בכמה עוד הפתעות העושות צחוק מהסטיגמות המקובלות – אספיק עוד להיווכח?
מהנאצים באהבה
והאם משהו יכול להפתיע אותי יותר מההתפעלות והאופוריה השוררות בארץ בעקבות הגילוי שגרמנים צעירים שסביהם, ואף אבותיהם, לקחו חלק בהשמדת היהודים – סובלים כעת מנקיפות מצפון? צאצאי נאצים אלו התגייסו לפעילות חברתית למען ניצולי שואה. הם מבקרים את הניצולים בבתיהם, מצלמים אותם ומראיינים אותם.
אין ספק כי בעבור חלק מניצולי השואה הקשישים, הביקור של הגרמנים הצעירים, ואפילו הם 'גרמנים טובים', הוא עדיין טראומה. בכל אופן, נראה לי נכון יותר שההתעניינות בניצולי השואה – התעניינות שהשלטון הישראלי מסייע בארגונה ומקדם בברכה (ברכה היסטרית אפילו, כשמדובר בח"כ ליה שמטוב, סגנית יו"ר הכנסת) – תגיע מצידו של הנוער הישראלי, ולא מצד צאצאי הפושעים. ואגב, אני מריח כאן אינטרסנטיות של עמותות ישראליות למיניהן שצצו לצורך העניין – אך לא זה מה שמטריד בנושא הזה.
הייתי ממליץ לגרמנים אחוזי מוסר הכליות לשמור מרחק מניצולי השואה הנושמים עדיין בארץ, שסבלו ועדיין סובלים מספיק. האורחים היקרים מגרמניה היו עושים טוב יותר, לוּ היו מצלמים ומראיינים לצורך ההיסטוריה את אבותיהם וסבותיהם, שרבים מהם בחיים עדיין. במקום לתעד ניצולי שואה, מוטב שהגרמנים הצעירים יתעדו את אבותיהם וסביהם. שישאלו אותם מה הם חושבים, בדרך לגיהנום שמחכה להם, על פעילותם לשעבר ב-NSDAP, בגסטאפו, באס-אס ובוורמאכט. מה יש להם להגיד? האם פושעים אלה מתביישים באמונתם העיוורת בדעות פשיסטיות ובחלקם בשואה? האם הם שופכים אפר על ראשם, או אולי מתגאים במעלליהם?
הציפור הכחולה: מקובל לחשוב שאחרי מלחמת העולם השנייה הצרפתים בנו רק מכוניות שימושיות, כמו סיטרואן דה-שבו ורנו 4CV. והנה, Delahaye הכחולה מדגם רואדסטר S175 מוכיחה אחרת. מכונית זו, שהופיעה בתערוכת פאריס 1949, הפכה כרטיס ביקור של ארט-דקו במכוניות. הגלגלים מוסווים תחת שמלה של פח, ההגה שקוף, ולא חסרות נגיעות של בארוק וכרום. כל זה זיכה את הרכב, המצויד במנוע שישה צילינדרים בנפח 4.5 ליטרים ו-165 כ"ס, במקומות ראשונים בתחרויות יופי.
Delahaye מדגם זה יצאה ב-51 עותקים, שאחד מהם (בתצלום) קנתה דיאנה דורס, שחקנית בריטית שכונתה "מרלין מונרו האנגלית". השנה, החליפה שוב מכונית זו את בעליה. הקונה שילם תמורתה במכירה פומבית 3.3 מיליון דולר
שואלים את אדוארד
יצחק בר-און, רחובות: נס גדול קרה לבתי. בדרכה הביתה למבוא-חורון, ממש מול הכניסה לפארק קנדה, היא התנגשה בקיר והתהפכה – ארבעה גלגלים למעלה. הרכב, מדגם פיז'ו 206, טוטל לוסט. למזלן, בתי ונכדתי בת השנה היו חגורות. הנכדה יצאה ללא שריטה ובתי עם תפרים במרפק. שאלתי אליך: המלצה לרכב בינוני-קטן, אך הכי בטיחותי שקיים בשוק!
תשובה: בזמן האחרון, כמעט כל המכוניות הבינוניות זוכות בחמישה כוכבים במבחני הריסוק, כך שקשה להצביע על דגם מסוים המתבלט בבטיחותו, במיוחד כשמדובר על בטיחות פסיבית. שונים הם פני הדברים כשמדובר בבטיחות אקטיבית, קרי – תכונות רכב המסייעות לנהג להימנע ממצב תאונה. בפורד פוקוס, ההיגוי ותכנון המתלים שייכים במובהק לז'אנר המרופד בחשיבה בטיחותית, מה שמתבטא באחיזת כביש מיטבית. ממילא מובן שהיא מומלצת.
אסנת: ברשותנו פיז'ו 307 סטיישן 2005. אנחנו מעוניינים להחליף אותה ברכב אחר. העדיפות שלנו – רכב חסכוני בדלק ובטיפולים. אנחנו נוסעים כ-40 אלף ק"מ בשנה והוצאות הדלק כבדות (!).
אנחנו גרים בצפון הארץ במקום הררי ולכן צריכים רכב חזק שיודע להתמודד עם עליות. עדיף רכב בעל שבעה מקומות, אבל מוכנים להתפשר כיוון שרוב הנסיעות הן לצורכי עבודה ולא למשפחה.
התקציב שלנו: עד 70 אלף שקלים (אם יש רכב שלדעתך שווה להתאמץ בשבילו ולהוסיף עוד קצת, אל נא תחסוך מלהמליץ לנו). מה תמליץ לנו לחפש?
תשובה: נראה לי שתתאים לכם סקודה אוקטביה דיזל בעלת מנוע 1.9 TDI, בהיותה חסונה וחסכונית. בעצם, יתאימו לכם גם מכוניות אחרות המצוידות במנוע זה, כמו פסאט וסיאט ליאון. אם תרגישו שמנוע זה (האמין ביותר מבין הדיזלים) אינו חזק דיו, גם בארץ יודעים כבר להעלות את הספקו עד 140 כ"ס, מבלי לפגוע באמינותו ובצניעות תאבונו לדלק.
מאיה: הרכב שלי, פיז'ו 406 מודל 2000, לא עבר טסט בגלל זיהום אוויר. נתוני הלמדא תקינים. הנתונים של CO נעים בין 0.5 ל-0.8. במוסך מצאו שהבעיה בממיר הקטליטי וצריך להחליפו. האם המספרים של CO גרועים כל כך שהם מעידים על הממיר שהוא אינו פועל וצריך להחליפו?
תשובה: אני מציע לך לגשת שוב לטסט, רק שהפעם, לפני הכניסה למכון נקטי את הנוהל הבא: כאשר מד הדלק יורה על חצי מכל, ואפילו קצת פחות – מזגי לתוך מכל הדלק את 'חומר הפלא' של חברת LM. או אז החליפי את מסנן האוויר (אפשר לבצע זאת בכוחות עצמנו), סעי יום-יומיים בכביש בינעירוני – וכנסי לטסט כאשר המנוע חם. רק אם גם אז לא תעברי, לא יהיה מנוס מהחלפת ממיר קטליטי.
מיכאל: בקשר לתחביב המשותף שלנו: אני אישית מעדיף לערבב Erinmore Mixture )ולא Flake) ביחד עם MAC Baren Mixture. נסה ותיהנה, אף שאני יודע שמתמכרים לתערובת ספציפית וקשה לשנות. אגב, לי אין דנהיל ואני מעשן Falcon אף שברשותי כמה מקטרות יוקרתיות.
תשובה: יפה שאתה מזכיר לי את חיבתי למקטרת. בדיוק גמרתי, בשרשרת כמעט, ארבע קופסאות פח עגולות של דווידוב מזן התערובת הירוקה, שרכשתי בדיוטי-פרי בלוד כדי להקל את ההתמודדות עם מרורי הגולה ונפלאותיה. חיסול סדרתי זה עורר בי את ההחלטה לנסות להיגמל, אחרי שנים ארוכות בשבי העשן. אני חייב תודה לאוסף המקטרות שהיו חברות שלי, אך אנסה כעת לבדוק את החיים ללא העמעום המרכך. ההיגמלות הזו קשורה גם בהתחייבות שנתתי לעצמי, לפיה אם תהיה בידיי המכונית שרציתי בה בשלוש השנים האחרונות, מה שאכן זכיתי לו – אחדל לעשן.
יעקב: הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי קניית רכב. זהו הרכב הראשון שלנו, שאמור לשמש אותנו במשך השבוע לנסיעות קצרות יחסית (עבודה, לימודים וכו'), ובסופי שבוע לנסיעות מהמרכז לצפון.
חשוב להדגיש שאנו מעוניינים ברכב אמין שאינו נוטה לעשות בעיות, ויחד עם זה חסכוני בדלק. כרגע האופציות שעל השולחן הן טויוטה יאריס או קורולה חמש דלתות בעלות תיבת הילוכים רובוטית (יש העדפה למכונית קטנה יחסית, אך לא קטנה מדי). התקציב הוא 35-45 אלף שקלים.
תשובה: הדגמים שבחרתם הם המובילים הן בסעיף האמינות והן בסעיף החיסכון בדלק. חפשו משהו לא עייף מדי, אך אל תבצעו את הקנייה ללא עזרה של מישהו מנוסה.
טיפ טיפה: המד הנפקד
בין כל המדים והשעונים שבלוח המחוונים, החשוב ביותר הוא דווקא מד שנפקד מרוב המכוניות: מד חום שמן המנוע. מד זה מזכיר לנהג ששמן המנוע מתחמם לאט יותר מנוזל הקירור, וכך מונע מהנהג להשתולל מוקדם מדי.
כיוון שמד זה נעדר כאמור מרוב המכוניות, רוב הנהגים אינם יודעים ששמן המנוע טרם הגיע לטמפרטורת עבודה נאותה, ולוחצים על דוושת הדלק בעוד השמן קר. אין לזלזל בהתעמרות זו, שהרי נסיעה בסל"ד גבוה כאשר השמן קר עדיין – מערערת את בריאות המנוע. הסיבה: שמן קר אינו מגיע כראוי למסבים, לטבעות ולמובילי השסתומים.
רגישים במיוחד לצירוף המזיק של שמן קר וסל"ד גבוה הם מנועים המצוידים במערכת טורבו.
ההמלצה המעשית היא אפוא: אין לדרוש מהמנוע קרביוּת כלשהי בדקות הנסיעה הראשונות, אלא לחכות עשר דקות אחרי שטמפרטורת המים עולה (כי לשמן לוקח זמן רב יותר להתחמם מאשר למים). במילים אחרות: העובדה שהמים הגיעו לטמפרטורת עבודה, אין פירושה שאנו רשאים כבר לדרוש מהמנוע סל"ד גבוה.
בעוד ארבעת הטרומבונים של המפלט בב-מ-וו Z3M שלי מנגנים ג'ורג' גרשווין – המנוע המודרני, מוקטן הנפח, מנגן סופרן בנוסח עדות הגאים
כשהתחלתי בלימודיי באקדמיה לקולנוע בלודז', פולין, היה שמש העמים יוסף סטאלין חי עדיין, שליחו בריה שירת אותו בדרכו האכזרית, והדוקטרינר ז'דנוב קבע באמנות את כללי הריאליזם הסוציאליסטי. ואז, בתוך כל החושך והדיכוי הקומוניסטיים, הגיע לאקדמיה שלנו, בכוח הפלא ממש, סרט אמריקני בשם 'Rhapsody in Blue', שנשלח משגרירות ארה"ב בוורשה אלינו, הסטודנטים לקולנוע, למען נצפה בו.
היה זה אירוע נדיר ומסעיר שהרי בימים ההם, סרטים אמריקניים הואשמו ב"קוסמופוליטיזם" ולא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.
סרט מעולם האמת
וכך, פתאום, הגיעה אלינו אמריקה עם גיבורי הג'ז שלה, שאף הוא היה אסור בפולין, הן לנגינה והן לשמיעה, ועל כן ירד למחתרת.
התיישבנו, בסערת רגשות רלוונטית, בחדר ההקרנות הקטן של האקדמיה, אפֵּינו צמודים למסך, ועקבנו בסקרנות אחר כל סממן של אמריקה, הרחוקה מאיתנו שנות אור ונתפסה כיבשת של חופש ואמת. יום אחר יום בלעו עינינו את השחקן שגילם את ג'ורג' גרשווין, המלחין היהודי הענק: מה הוא לובש, איך הוא זז ואיך הוא מדבר. והחשוב מכל – שמענו אינסוף פעמים את 'רפסודי' שלו, עד שלמדנו כל צליל על-פה ועד שהעותק של הסרט נקרע.
פטיפון שכוּל
ודאי שבמשך השנים, ובעצם עד עתה ("עתה" המתרחש לסירוגין בארץ ובגולה, שם יש מרפסת שמשקיפה אל גינה מוריקה), נשארתי צמוד באופן מוזר ל'רפסודי אין בלו'. עוד בפולין, ואחר כך בחו"ל, ניסיתי לא לפספס שום קונצרט המבצע יצירה זו, המהווה כר להפגנת וירטואוזיוּת ויכולת השתעשעות בעבור פסנתרנים ותזמורות סימפוניות, אשר לשם השינוי מנגנות ג'ז בנד.
וגם בביתי, הפטיפון שלי מסוג טרנסקריפטור, מגבר המנורות 'פישר' ורמקולי ה-AR, כולם אמריקניים במוצאם – כל אלה היו בנויים ממש להשמיע את 'רפסודי', עד שהתקליט נעלם ונותר לי רק יוטיוב כקרש הצלה.
לרקוד גרשווין ברחובות
וכך, בזכות הסִרטייה הווירטואלית יוטיוב, הכרתי לא מזמן קליפ של 'רפסודי' מתוצרת ארה"ב, קליפ משגע הבנוי מתמונות ניו-יורקיות. חיטטתי בין עוד כמה קונצרטים של 'רפסודי' באותו אתר, עד שהבנתי מה חסר לי: חסר לי קליפ של קונצרט באורך 17 דקות שבו 'רפסודי אין בלו' היא פסקול לנסיעה במכונית.
בעצם, קל לבשל דבר כזה. הרי די להצמיד מסרטת וידיאו, או אפילו מצלמת קאנון, למכסה המנוע, וככה סתם לטייל בלילה ברחובות ורשה לפי צלילי המוזיקה, או נגדם דווקא, בניחותא ובאטרף לסירוגין, ואטרף פירושו כל הביצועים האפשריים, לרבות החלקות דריפט בסיבובים וסלאלום בין מכוניות אחרות.
אני לא מאמין שאתה אוהב את השמאלץ הזה, אמר לי חברי המלחין כריסטופר קומדה
תקוע, אך לא אבוד
לצורך הפקה של קליפ כזה אין צורך באף מפיק. כמו המפיק ההוא שעצר את עריכת סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", כי בזבז את כל התקציב באופן חשוד ונשאר חייב משכורות לצוות הצילום, לשחקנים וליתר אנשי ההפקה.
כתוצאה, שוב נפלה על הסרט הפסקה מדאיגה ומדכדכת. מה יהיה עם הפוסט פרודאקשן? אני שואל את המנוול הזה במיילים, שהוא אינו עונה להם, כהרגלו, ובטלפונים, שהוא לא מקבל. זהו כרגע מצב הסרט. אך למרות התחזיות הבלתי חיוביות, אני עדיין תקווה שאיכשהו קיים איזה פתרון. שעוד לא מצאתי.
בין תרועה ובין בכי
ואפשר גם להפיק קליפ אחר לגמרי, שאמנם יופיע באותו שם – 'רפסודי אין בלו', וינוע סביב המקצב שלו – אלא שלא תהיה בו כלל מוזיקה אינסטרומנטלית, כזו המנוגנת בידי פסנתרן ותזמורת. את תפקיד הסולן ימלא מנוע שישה צילינדרים בשורה על 321 סוסיו, ואת תפקיד הליווי התזמורתי ייקחו על עצמם ארבעת הטרומבונים של המפלט בב-מ-וו Z3M שלי. לצידם ינגנו הצמיגים, שיתרמו קול בכי המאזן את הצהלה הכללית.
גם פה, ההפקה היא פשוטה: שוב מצמידים את המסרטה (או מצלמת קאנון) למכסה המנוע, רק שהפעם הנהג חובש אוזניות המשמיעות את הרפסודי, כדי לנהוג במקצב ובסגנון המתאימים ליצירה זו. התוצאה: קליפ שמתרגם את היצירה של גרשווין לשפת המוטוריקה, הנעה בין אופוריה ובין עקה. נהימת המנוע הופכת לנעימת מנוע.
מעט המחזיק מרובה
המנוע המודרני, שהיצרנים הקטינו את נפחו לדרישת הטרור הירוק, אכן יודע לסַפֵּק כוח זהה, ואף רב יותר, מהכוח שסיפק המנוע המסורתי, שלא עבר את תהליך ההקטנה.
דוגמה קלאסית לכך היא המנוע המהפכני בנפח ליטר אחד של פורד, האוצֵר בתוכו 125 כ"ס ומגיע אף ל-147 כ"ס, בשכתוב תוכנת המחשב. אמנם המנועים המוקטנים של יצרנים אחרים מרשימים פחות בהשוואה להישג האדיר הזה של פורד, אך גם אצלם כוחות הסוס אינם מבוטלים ביחס לצניעות הנפח (לפעמים גם מספר הצילינדרים עובר הפחתה).
ובדומה למנוע של פורד, גם כוחם של יתר המנועים המוקטנים הוא תוצאה של שימוש במערכות טורבו, ניצול הזרקות ישירות ותכנון חדשני של ההצתה.
צריך לבחור: שעמום או מום
אלא שיתרונותיו של המנוע המוקטן – חיסכון ממשי בדלק והפחתת הגזים הרעילים שיוצאים מהמפלט לעומת מנועים בנפח מסורתי – באים לידי ביטוי רק בנהיגה איטית! בנסיעה מהירה ובשימוש נמרץ יותר במנוע המוקטן, תוך השגת סל"ד גבוה המאפשר ביצועים סבירים – נעלמים כלא היו כל סגולותיו של המנוע-קטינא. פתאום אין חיסכון בדלק, שבנהיגה שקולה הוא נאה כמו בפרסומות כמעט, וזיהום האוויר נוסק לרמתו הרגילה.
פתאום מתגלה לבעל הרכב, המאושר עד עתה, שלחיצה בריאה על דוושת הגז של המנועים המוקטנים (כמו למשל 1.2 TSI של פולקסוואגן), שהשתלטו גם על דגמי סיאט וסקודה – יודעת לשרוף דלק ממש כמו המנועים הוותיקים, שלא עברו הקטנה, ואף דורשת יותר מהם.
יוצא שכרנו
לא רק מִשמעת הדלק נעלמת מהאופק הכלכלי של חסידי המנוע המוקטן, כאשר דורשים ממנוע זה להפגין את מלוא כוחו: שיטת ה'דאון סייזינג' (down sizing) מאיימת לפגוע גם באמינות הרכב. זאת, עקב השימוש המופרז במגדש הטורבו, המלַווה כאמור את המנועים מוקטני הנפח.
אמינותם של מוקטני הנפח נפגעת גם בגלל פטנטים 'חסכוניים' כמו תיבת הילוכים חדשנית ועדינה בעלת שני מצמדים, וכמו שיטת הסטרט-סטופ, שהחיסכון בדלק המושג בעזרתה אינו משתלם, בסופו של חשבון.
סופרן נלהב בואכה אופוריה
בנוסף להסתייגויותיי הנ"ל מתופעת הדאון-סייזינג, החוגגת לאחרונה בתעשיית הרכב, יש לי עוד טענה לגביה, אישית יותר. גיליתי בתדהמה שמנועים מוקטנים איבדו את קולו המסורתי של המנוע, שאהבנו – ובמקומו הם משמיעים צליל מעצבן אוזניים, גברי הרבה פחות מכפי שהתרגלנו לשמוע ממנועים בנפח נורמלי.
אני מודה שהסופרן הבוקע מהמנוע מוקטן-הנפח, המתרגש מכל סל"ד קטן, מזכיר לי, להפתעתי, את סגנון הדיבור המיוחד המאפיין את אוכלוסיית הגאים. גם אצלם אפשר למצוא אותו שימוש מצחיק בטונים הגבוהים, בנימה של אופוריה והתלהבות אינפנטילית.
לא אמשיך ואפתח את הנושא כדי שלא אואשם ביחס בלתי נאור כלפי דמויות בעלות זכויות לגיטימיות, המשמיעים (משמיעות?) קולות דומים לצליל המנועים המוקטנים. אז סטופ. אני עוצר כדי לא להיות מואשם, חלילה, בדברי גזענות.
להאזין זה מזין
האזנה לצליל המוזיקלי של מנוע נכון בנפחו ובתכנונו עשויה בהחלט להסב הנאה. הרי אין ספק שמנועי הרכב, בדומה לציפורים ולעופות השמיים, יודעים להציג מגוון עשיר של אפשרויות שירה: הצליל הבוקע מהגזע האמריקני (שמונה צילינדרים של מוסטנג) שונה מזה הבוקע מהגזע האיטלקי (ובמיוחד אלפא רומיאו), אשר שונה מזה הגרמני (ב-מ-וו שישה צילינדרים בשוּרה, ופורשה שישה צילינדרים בשיטת בוקסר).
ואולם, מומלץ לא רק להקשיב לשירה הזו בהתפעלות – אלא גם לנסות להבין את המידע החשוב שמנועי רכב מעבירים באמצעות האריות שהם מזמרים. מדובר ברפואה מונעת לכל דבר, שהרי באמצעות הקשבה לקול המנוע אפשר לזהות מראש כל תקלה. צליל שונה של המנוע, או קולות חדשים שהצטרפו לזה השגרתי (אלא אם כן הם תוצאה של מפלט מתפרק) – הם סיבה לגשת מיד לבדיקה במוסך כדי לגלות את התקלה מבעוד מועד, עוד לפני שהיא תתפשט, תעצור לנו את המכונית ותמיט עלינו תיקונים יקרים.
ואולם, הצרפתים, האנגלים והיצרנים מהמזרח הרחוק לא שמעו כנראה על תיאוריית 'הצליל המפליל', משום שהם מנסים להשתיק את מנועיהם. וחבל, כי רק החרישי יכול לחרוש מזימות.
מכונית מעניינת לזכרו של איש מעניין: ב-10 במאי 2012 מת קרול שֶלְבִּי, נהג מרוצים ידוע ומעצב מכוניות גאוני. חבריו של שלבי – פורד מוטור קומפני, שלבי אמריקן, פורד רייסינג ואחרים – בנו לזכרו את מה שהוא אהב יותר מכל: פורד מוסטנג בלתי רגילה, GT 500 קוברה, בהספק של 850 כ"ס. לִבָּה של מוסטנג קוברה זו הוא מנוע של הדגם הסדרתי שֶלְבִּי GT 500 מודל 2013, אך משופר כל כך, שרק גלגלי ענק בגודל 20 אינץ' הנעולים בצמיגי מרוצים מאפשרים לקוברה חצי-מציאותית זו אחיזה בעולם המציאות
טיפ טיפה
היו ימים שהשתמשנו עדיין במפות דרכים. כיום, בזכות אמצעי הניווט הקלים להשגה ולתפעול, בפלאפון ומחוצה לו, מפות הפכו פריט מיושן. וחבל שכך, בגלל שתי סיבות: ראשית, השימוש במפה מפתח חוש התמצאות במרחב. ושנית, ומה שחשוב יותר – אמצעי הניווט המודרניים מרימים ידיים לנוכח כל שינוי או שיבוש בתוואי כמו עבודות תשתית וציר חסום.
זה פחות קריטי כשמטיילים בארץ, שהרי גם ללא עזרת GPS נסתדר בעזרת הזיכרון, השכל הישר או אנשים טובים. לא כך בגולה העוינת, שם מכשיר ניווט שיוצא מדעתו מותיר אותנו תועים לגורלנו. ברגעים כאלה אפשר להסתדר עם מפת נייר של המדינה הזרה. הטיפ הוא אפוא לרכוש עוד בארץ מפה מעודכנת של האזורים שבהם נסתובב בחו"ל.
שואלים את אדוארד
ידידה רבי: יש לי מאזדה לאנטיס GLX שנת ייצור 1998 נפח מנוע 1,597.
הייתי רוצה לנתק את כרית האוויר הימנית, כדי לאפשר להניח סלקל לתינוק על המושב הימני (עד היום השתמשתי במושב האחורי, אך לפני שבועיים נולד לנו תינוק רביעי ואין מקום בשבילו מאחור).
האם ההפעלה של הכרית היא חשמלית בלבד, וחבר מהנדס חשמל יוכל להגיע לחוטים שלה ולעשות שם סוויץ' – או שההפעלה היא גם מכנית? (באמצעות מכה). אם יש אופציה אחרת, אשמח לדעת מהי והיכן מבצעים אותה.
תשובה: ניתוק החשמל של כרית האוויר הימנית עלול לשבש את תפקוד הכריות כולן. בסוויצ'ים המקוריים יש נגדים מיוחדים, ועל כן מוטב לבצע את ניתוק הכרית במוסך מרכזי של מאזדה, על פי הנחיות היצרן.
מיכאל בנדקובסקי: בזמנו שאלתי אותך לגבי החיים בפולין והקשר לשואה ולא ממש ענית לי. הפעם (דיוקן 784) קיבלתי תשובה מלאה בתגובתך לליאור גרשון. לגבי מכוניות, הצטברו אצלי כמה נושאים שלהלן החשובים שבהם:
1. במדורך הועלתה בעבר בעיה לגבי הבלמים של הונדה סיוויק. ובכן, לי הייתה במשך כשנתיים אחת כזו חדשה מהניילונים, והייתה לה תופעה שכשהבלמים התחממו מעט, המכונית הייתה נכנסת לרעידות בכל נגיעה בבלם (נסעתי יום-יום ירושלים-לוד). המוסך לא איתר את הבעיה וכך זה נמשך שנתיים. השתדלתי לבלום בעיקר בעזרת המנוע (הורדה ל-3) וזה עבד. ייחסתי זאת להרכבה התורכית של הרכב. עליי לציין שאותו נהג (אני) במכוניות כמו מאזדה 6, מאזדה 3 ואחרות, באותה דרך – לא חווה מעולם משהו דומה.
2. כתבת לגבי הסרת מד החום במכונית לטובת שתי נוריות, ואני לחלוטין מסכים איתך. כשחיפשתי לקנות רכב חדש קראתי את כל המפרטים והחלטתי על מאזדה 3. כשקיבלתי את הרכב הופתעתי משלושה דברים: א. בניגוד למפרטים, הצמיג הרזרבי הוא זמני ב. התקנת מערכת המיגון (קוברה) הייתה רשלנית במיוחד (פנלים וריפודים לא סגורים כראוי) ג. אין מד חום! לו הייתי יודע על כך מראש, הייתי מחפש חלופה (זה חשוב לי מאוד). כמה חסכו? לא יודע. כמה אכזבו? יודע.
אגב היונדאי שלי בת 15 ועדיין נוסעת ללא נגיעה במנוע.
מנהלת עמותה: אני מנהלת עמותה ובתוקף תפקידי מרבה בנסיעות בין-עירוניות (בעיקר לפריפריה הרחוקה). אני נוסעת 4,000 ק"מ בממוצע בחודש. מקום עבודתי מעמיד לרשותי רכב (חדש) של 2,000 סמ"ק ומחליף אותו מדי 100 אלף ק"מ.
אני זקוקה לרכב בעל שבעה מושבים. בשנים האחרונות אני נוסעת במאזדה 5 ודי מרוצה, אך מעוניינת לבדוק אופציות נוספות. אשמח לקבל עצות.
תשובה: בקשי נסיעת הכרה בשברולט אורלנדו.
מיכל: ברשותי סיטרואן C4 מודל 2008 מנוע 1,600, דיזל בעלת שבעה מקומות. בנסיעה משפחתית נשמעו טרטורים מתחת לרכב, ומאוחר יותר רעשים של משהו נשבר. הגענו הביתה והזמנו גרר למוסך. בטלפון המוסכניק אמר שכנראה הלך הגיר וזה סיפור שיכול להגיע ל-20 אלף שקלים! תשובה מדויקת, אמר, הוא ייתן לאחר שיפתח את הרכב.
הוא בדק בהסכמתי וחזר עם תשובה שאכן הגיר הלך והתיקון יעלה 14.5 אלף שקלים ללא מע"מ. לי זה מאוד יקר ואני שוקלת להעביר את הרכב למוסך אחר. האם ההצעה שלו הגיונית? האם אתה יודע להמליץ על מוסך אמין בירושלים? מה אני יכולה לעשות? אני אובדת עצות ואודה לך אם תעזור לי.
תשובה: שערורייה. יש לגשת למכון גירים אוטומטיים כדי שהגיר ייבדק ותיבחן האפשרות לתקנו. אם יאמרו לך שם שהגיר באמת הלך סופית, יש לחפש גיר זהה באחת מחנויות חלקי החילוף המשומשים ברחוב המסגר בתל-אביב. לא ייתכן שגיר חלופי יעלה כמו שני מנועים.
י' צור: בתגובה למכתבו של אליעזר שוורץ בנושא התאונה המחרידה בצפון, שתהה מדוע התאונה הזו אינה נחקרת: רציתי להסב את תשומת לבך לעובדה שמתבצעת חקירה מקיפה בנוגע לנסיבות התאונה בשיתוף חוקרים מהטכניון, ואף בוצעו נסיעות מבחן. כתבות על כך התפרסמו באתרים וואלה ומאקו.
תשובה: עיינתי בכתבות שאתה מזכיר. הן מתארות את הניסויים שנערכו בציר שלאורכו הידרדרה הגרנדיס. צוות השחזור, המורכב מנציגים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המשטרה והטכניון, טוען שהוא השתמש בגרנדיס זהה לזו של משפחת אטיאס ז"ל. זו כמובן שטות מוחלטת, שהרי הגרנדיס ששימשה בניסוי אינה זהה לגרנדיס שנשרפה, מהסיבות הבאות:
1. לא היה לה נוזל מעצורים שספח כנראה מים (עקב אי החלפתו במועד) ואיבד את כושרו 2. לא היו לה דיסקים ודיסקיות מעצורים שחוקים, אולי אף עד הברזל (וכפי שכתבנו כבר, הטסט השנתי אינו מסוגל לגלות שחיקה כזו בבדיקת הרולרים שלו). באפשרות שהדיסקים והדסקיות בגרנדיס היו שחוקים תומכים דבריו של עֵד לתאונה, שסיפר כי מהגלגלים פרצה אש עוד לפני שהגרנדיס נפלה לתהום ונשרפה. 3. בגרנדיס ה"זהה לחלוטין", לפחות לפי מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים רון מוסקוביץ', לא הייתה תקלה באספקת הדלק במנוע, כמו זו שאירעה אולי בגרנדיס המקורית.
לאור שלושת ההבדלים האפשריים הללו בין הגרנדיס שעברה את התאונה המחרידה ובין הגרנדיס של השחזור – השחזור אינו שווה את המאמץ שהשקיע בו הצוות המכובד.
צבי: אני לא חולה מכוניות ומעולם לא הבנתי למה הראש של חלק מחבריי מסתובב ממכוניות, ובכל זאת אני ממש נהנה לקרוא את הטור שלך. במיוחד אהבתי את "פרנויה גלקטיקה" (המפתחות בפנים 782), שבו התעלית על עצמך עם הספין של סוף המדור.
שפינוזה אמר ששתי מחשבות שאין ביניהן קשר סיבתי גורמות כאב. במכונית, שתי תופעות שאין ביניהן (לכאורה) קשר סיבתי גורמות כאב ראש. למשל: האגזוז תוקן – והרדיו והשעונים התחרפנו * המדור מגיש: דוגמאות נפוצות לרשלנות מוסכית סמויה
לשבוע זה תוכננה כתיבה על קולות המנועים המלווים את הנאת הנהיגה כבר 100 שנה ועוד קצת. הרי אין ספק שמנועי הרכב, בדומה לציפורים ולעופות השמיים, יודעים להציג מגוון עשיר של אפשרויות שירה. מומלץ לא רק להקשיב לה בהתפעלות – אלא גם לנסות להבין את המידע החשוב שמנועי רכב מעבירים באמצעות האריות שהם מזמרים.
אך על כך ייכתב בהזדמנות אחרת, כי מכתבו של מר יוחנן כהן, המתאר את חששו שהמוסך גרם אולי לתקלה, הזכיר לי שאפשרות כזו לא רק קיימת – אלא אף די נפוצה. אין זה נדיר כל עיקר שבעקבות טיפול במוסך צצות ברכב המטופל תופעות לוואי שאין להן, כביכול, קשר ישיר לתיקון שבוצע זה עתה.
הנה כמה דוגמאות.
הגה עקום במקצת
התופעה: ביציאה מהמוסך מתגלה שבנסיעה קדימה, ההגה נוטה במקצת שמאלה או ימינה.
הסבר אפשרי: ברוב המכוניות של ימינו, במהלך החלפת מצמד יש לפרק חלק ממערכת ההיגוי. גלגל הגה ש'עומד' עקום לאחר החלפת מצמד מצביע על רשלנות המוסך בהרכבה החוזרת של מערכת ההיגוי. חוסר דיוק בהרכבה גורם לכיוון הפרונט לצאת מדעתו.
מים בשטיחים
התופעה: אחרי גשם או אחרי ביקור במכון לרחיצת מכוניות, מצטברים מים על השטיחונים שתחת רגלי הנהג או הנוסע לצידו.
הסבר אפשרי: במכוניות המצוידות בפילטר סיפון המורכב תחת השמשה הקדמית, הרכבה שגויה של הפילטר החדש יוצרת פתח למים, החודרים לתוך הרכב בימים גשומים (או כאמור, בעת רחיצת הרכב). מים אלו עשויים להרטיב את השטיחונים ואף לחלחל אל לוח המחוונים – תלוי בדגם המכונית. הזנחה של הרטיבות תגרום חלודה וריח רע.
נורת כרית אוויר דולקת
התופעה: אחרי יציאה ממוסך שטיפל במערכת ההיגוי, נדלקת נורת כרית האוויר ואינה כבה.
הסבר אפשרי: כרית האוויר של הנהג מחוברת למערכת החשמל בסרט שבתוכו חוטים. כאשר ההגה מסתובב, הסרט נגלל רצוא ושוב. אם המוסכניק הרכיב חזרה את מערכת ההגה באופן רשלני – אז כאשר גלגלי הרכב יבצעו סיבוב שלם, הסרט דנן, הנושא את החוטים, ייקרע. בדרך כלל, תקלה זו מתגלית רק בתמרוני חנייה, שבמהלכם יש סיכוי לבצע סיבוב הגה מרבי.
עבודת המנוע מלווה ביללות
התופעה: מהאזור של החגורה או גלגלי ההצתה בוקעות יללות. המנוע מרעיש יותר מהרגיל בכל טווח הסל"ד שלו. הקולות הללו מעצבנים במיוחד בסיבובי סרק.
הסבר אפשרי: חלק מהמנועים מצוידים במותח חגורה אוטומטי. ביתר המנועים, המוסכניק מוכרח למתוח את החגורה באופן ידני. אם החגורה נמתחה חזק מדי, היא צועקת לעזרה. אמנם כעבור זמן מה החגורה מתארכת וחדלה לצעוק, אך לא צריך להיות שבעי רצון מכך. הרי טכניקת 'תיקון' כזו מקצרת את חייה התקינים של החגורה ועשויה להוביל להיקרעותה בטרם עת – מה שעלול להמיט על המנוע תקלות חמורות.
האורות לא נדלקים
התופעה: אחרי ביקור אצל צָבַּע או פחח, מתגלה שאחד הפנסים אינו פועל.
הסבר אפשרי: בעת העבודה על הצבע או על הפח מנתק בעל המקצוע את זרם חוטי החשמל. אחר כך הוא צריך לחבר אותם חזרה. הזרם בחוטים אלה עשוי להיפגע גם בתאונה – שהיא סיבת ההגעה לצבע או פחח. פחח מקצועי, לפני שהוא ימסור את הרכב לבעליו, יוודא תמיד שפנסי הרכב עובדים כראוי, ואם אחד מהם מואפל, הוא יקרא חשמלאי לעזרה.
המנוע מתחמם, חסר נוזל קירור
התופעה: אחרי הרכבה של מערכת גז LPG, המנוע מתחמם בנסיעה בפקקים או בנסיעה ממושכת. תופעה זו לא הייתה קיימת לפני הרכבת ה-LPG. הנהג עשוי לגלות גם חוסר בנוזל הקירור.
הסבר אפשרי: ההסבה למערכת LPG מצריכה כניסה למערכת הקירור. אחרי מהלך זה יש להוציא את האוויר מכל המערכת ולהוסיף נוזל קירור. אם המוסכניק אינו עושה כן, המנוע יסבול מהתחממות יתר. זלזול בבעיה, כמו למשל אי הוספת נוזל קירור, עלול להוביל להרס המנוע.
ה-ABS לא פועל
התופעה: בצאתנו ממוסך שהחליף מסב בגלגל נדלקת נורת ABS, המתריעה כי המערכת חדלה לעבוד. הנורה נדלקה לאחר העצירה הראשונה.
הסבר אפשרי: ברוב המסבים המודרניים של הגלגלים הקדמיים עובד מַשדר ABS. אם המוסכניק מרכיב את המסב הפוך (זה אפשרי טכנית), המשדר מתרחק מהחיישן שבתוך הנאבה – מה שמשבית את מערכת ה-ABS. הבעיה מתגלית, בדרך כלל, רק ביציאה מהמקום שהחליף את המסב.
הרדיו דורש קוד
התופעה: בעקבות תיקון המפלט, צג הרדיו תובע לפתע שנקיש קוד. בנוסף, השעון מציג שעה שגויה ומד הקילומטרים מצביע על אפס.
הסבר אפשרי: הלחמת המפלט דורשת ניתוק של מצבר הרכב. חוסר המתח במערכת החשמל גורם לרדיו (החושב שגנבו אותו) לאבד את הקוד. לכן, לפני הביקור אצל מכונאי האגזוזים כדאי לקחת איתנו את ספר הרכב והרדיו, שם מופיע מידע על הקוד.
מסקנה: אל תיכנעו ללעג
על כל עבודה שמבוצעת במוסך הלקוח מקבל אחריות. הבעיה היא שתקלות שהן תוצאה של רשלנות נראות, פעמים רבות, כבלתי קשורות בטיפול שזה עתה בוצע. אם, למשל, אחרי תיקון האלטרנטור החשמל עדיין לא מגיע למצבר, הדרישה שלנו לתיקון חוזר לא תעורר ויכוח. ואולם, אם אחרי החלפת המצמד נדלקת נורת כרית האוויר – במבט ראשון קשה להבחין בקשר כלשהו בין שני האירועים, וגם אם הנהג יחשוד בקשר כזה, סביר להניח שהמוסכניק ילעג לו.
אל תיכנעו ללעג! כאשר תקלות חדשות צצות באורח פלא מיד אחרי ביקור במוסך, יש סיכוי טוב שהנהג צודק בחשדותיו. אם המוסך מתעקש להתנער מאחריות, אפשר לבקש התערבות של שמאי רכב.
הבעיה היא שבישראל, רוב שמאי הרכב מתמחים בתוצאות של תאונות דרכים ולא במכניקה עצמה – כל שכן מכניקה שספגה רשלנות מוסכית.
יכולות לרעות רק בחו"ל: אהבותיי מרובות הסוסים הגזעיים, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה, שמטפלות בי – אינן יכולות, חרף רצונן, לבצע עלייה, כי מדינת היהודים מעוניינת לראות קשישים ניצולי שואה הולכים ברגל עם מקל. אגב, בין הבנות מצולם ליאון, שנובח בעברית. קניתי אותו כגור לפני עשר שנים ברחוב שנקין. הוא היה אמור להיות לברדור והתגלה שהוא לא, מה שלא משנה כי אוהבים אותו
טיפ טיפה
במכונית המודרנית, הסיכוי לתיקון עצמי הוא קטן. ובכל זאת, במקרה של תקלה העוצרת אותנו בדרך, כדאי לוודא שהסיבה אינה בנאלית:
* האם נגמר הדלק במכל?
* הצצה בתא המנוע: אפשר כי התנתק חיבור במערכת החשמל, או שמכרסם כלשהו חידד את שיניו על אחד החוטים
* אולי זו רק צרה זמנית? שווה לנסות ריפוי זריז: לנתק את המצבר לכמה-עשרה שניות, ואז לנסות להתניע
* אם המנוע עצר בעקבות צליחת שלולית, ייתכן שדי בייבושו
* ואם אין לנו מושג מדוע הרכב עצר, יש לדחוף אותו לצד הדרך, אם זה אפשרי, ורק אחר כך לקרוא לעזרה
* אגב, תקלה ברכב לא ניתן למנוע מראש, אך ניתן להתכונן לקראתה. כדאי לוודא שלא תעצור אותנו תקלה שאנו יכולים לתקן בעצמנו, כמו תקר. לצורך כך, נוודא שבגלגל הרזרבי יש אוויר, שמפתח לגלגלים הוא בנמצא ושהג'ק תקין
מאוחר מדי, צפוי מדי: הבוס של פיאט, סרג'יו מרצ'יאוני, מכין אלפא רומיאו ג'וליה חדשה, שתחליף את 159, שייצורה הופסק
שואלים את אדוארד
יוחנן כהן: החליפו לנו רדיאטור חימום פנימי באוטו (יונדאי טרגאט), ולשם כך פירקו את כל הלוח והדשבורד. לאחר ההרכבה, בכל פעם שלוחצים על דוושת הבלם – הטורים ברכב עולים.
הרכב היה כמה פעמים במוסך לבירור התקלה, אולם לא נמצא פתרון לכך. ממה זה נובע?
תשובה: תופעה דומה הייתה קיימת במכוניות של פעם, ביניהן אלפות. אצלן, כנראה, התופעה הייתה תוצאה של תקלה בבוסטר או של הזדקנותו: לחיצה על הבלם הייתה הודפת אוויר לסעפת היניקה, נוסח 'אפקט קומפרסור' – וסיבובי המנוע היו עולים, מבלי שהנהג נגע כלל בדוושת הגז.
לא נראה שהתקלה שאתה מתאר נגרמה עקב החלפתו של רדיאטור החימום הפנימי. הרי כל מערכת הגברת הבלמים, בוסטר וצינורות, נמצאת מצידו השני של 'קיר האש', החוצץ בין תא המנוע וחלל הפנים של הרכב (שם המוסכניקים חגגו).
אליעזר שורץ, ירושלים: ברשותי מיצובישי גרנדיס. מאז התאונה המחרידה בצפון שבה מתה משפחה שלמה, אני מחפש את השורה התחתונה המוסמכת: מה גרם לתאונה?
מלבד כתבה או שתיים בטלוויזיה שהעלו השערות, לא ברור לי עד היום מה קרה. ממה להיזהר? מה לבדוק? האם העמימות הזו מכוונת על ידי חברות הביטוח, שעוסקות בכסתוח? או שמשרד התחבורה צריך לקחת על עצמו חקירה כזו ומתרשל? (כפי שרשויות פדרליות בארה"ב חוקרות תאונות מטוסים). האם נקבל תשובה אי פעם? הרי חקירה רצינית תניב בוודאות של 99 אחוזים את הסיבה הקריטית.
נ"ב: בעלי גרנדיס – שימו לב שיש לבדוק את שטיחון הנהג במוסך (כך הוחלף אצלי השבוע). כן יש לוודא שמאחורי דוושת הגז ברצפת הרכב אין בורג חשוף (כמו אצלי) שעלול אולי לתפוס בדוושה בהיותה לחוצה – יש כיסוי לעניין הזה.
תשובה: הצדק עמך. זו שערורייה שעד היום לא נבדקה הסיבה לתאונה הטרגית שבה נהרגה משפחה שלמה בגרנדיס הבוערת. כיוון שהרשויות מעלו בתפקידן ולא חקרו את המקרה לטובת הציבור, היה צריך יבואן מיצובישי לפנות לטכניון כדי שמדעני המוסד יפענחו את המקרה. בין הגורמים האפשריים הרבים לתאונה קיימת גם האפשרות שתקלה מכנית במצערת, או תקלה אלקטרונית במחשב הרכב, גרמו לאספקת דלק מוגברת למנוע – והתגובה האינסטינקטיבית לכך, שהיא שימוש במעצורים במשך רגעים ארוכים, גרמה לנוזל המעצורים לרתוח. במצב כזה, המעצורים לא עובדים.
בתרחיש הנ"ל, היה עוזר להפסיק את פעולת המנוע באמצעות סיבוב המפתח בסוויץ'. אך לפתרון פשוט כזה קשה להגיע ברגעי הלחץ האיומים של איבוד השליטה על הרכב.
ליאור גרשון, טלמון: אני בן 17, לומד בישיבה תיכונית, ובכיתה י"ב יש מסע לפולין. כמי שנהנה לקרוא אותך, אדוארד, אדם שניצל מהשואה, אני רוצה לשאול: האם אתה רואה במסע כזה דבר אידיאלי? אתה חושב שזה טוב שבני נוער יחוו את החוויה הזאת?
יש לי חבר שאומר שהוא לא ייסע למקום שבו הפכו את העם שלו לסבון, ושמעתי שהיו הרבה ניצולי שואה שאמרו שהם לא רוצים לחזור למקומות המקוללים שמהם ניצלו. מה דעתך על הנושא?
תשובה: אינני מתווכח עם ניצולי שואה אחרים, המסרבים לבקר בפולין בשל רגישויותיהם, כפי שאינני מתווכח עם משרד החינוך על תוכנית הנסיעות של הנוער הישראלי. לפי דעתי, נסיעות אלו היו צריכות לכלול גם את האפשרות שהתלמידים העבריים, בנוסף לביקורים באתרי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמת פולין, יכירו גם את המדינה שבה חי חלק ניכר מעמנו במשך מאות שנים. שהצעירים שלנו יבקרו במקומות שבהם צמחה תרבות יהודית, שנעלמה, ובהם התפתחה הפילוסופיה היהודית, החסידית וההומנית, שהגרמנים לא הצליחו לחסל.
לשאלתך לגביי: אני חי לסירוגין במקום שבו נולדתי ולמדתי. במקום שבו פגשתי אנשים טובים שהצילו את חיי בזמן המלחמה, תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם. המקום שבו היה לי המזל, מאוחר יותר, להכיר אמנים רבים בעלי כישרון – משוררים, אנשי תיאטרון וקולנוע, ציירים ומלחינים הנמנים עם צמרת האמנות העולמית, שחלקם אינם עוד בחיים. הייתי גאה להיות חבר שלהם ונשארתי גאה.
במדינה זו אני יכול גם ליהנות מהטבע שבו גדלתי וליהנות מהשפה, שנשארה קרובה ללבי. השפה של הוריי, שלא דיברו יידיש.
ועוד דבר לי בפולין. לצערי, רק במדינת גויים זו אני מסוגל ליהנות מסוגי רכב שבלעדיהם אני אינני אני. הרי אלפא GTV הוותיקה שלי גורשה מהארץ בבושת פנים. גם יתר אהבותיי מרובות הסוסים הגזעיים, הונדה CRX VTEC וב-מ-וו Z3M שלי, שמטפלות בי – אינן יכולות, חרף רצונן, לבצע עלייה, כי מדינת היהודים, המדינה היחידה שיש לי, מעוניינת לראות קשיש ניצול שואה הולך ברגל עם מקל.
שמואל ה': אני נוהג 40 שנה ואף פעם לא ב'מכוניות העדר' – אני לא מסוגל לנהוג ב-1600 קוריאנית/יפנית אוטומטית ולא משנה מי היצרן. אני בטוח שאתה מזדהה עם השריטה הזאת. היו לי כמה פיאטים ואלפות ואני מצר על הדור ההוא של האיטלקיות, שנראה לי שהוא חלף לבלי שוב.
ולענייננו, שמתי עין על פיאט כרומה 2010 שמעטות כמוה מתגלגלות על כבישי ארצנו, ואשמח מאוד לשמוע את חוות דעתך הכללית. לא זכור לי כי לפיאט היה אי פעם מנוע 2,200 סמ"ק, ולכן נראה לי שמדובר באיזושהי ורסיה של מנוע של אופל (עקב הקשר המשותף של פיאט ואופל במסגרת ג'נרל מוטורס). האם זה נכון?
נראה לי שהממסרה הינה יפנית, חמישה הילוכים, אולם אינני יודע אם מדובר בטכנולוגיה עדכנית או באיזשהו אלטעזאכן שיצרני רכב יפנים מסרבים כבר להתקין במוצריהם.
יש לי הרגשה שהפלטפורמה משותפת עם איזושהי אלפא ואולי אחד מדגמי סאאב – שוב, כתוצאה מהבעלות של ג'י-אם – נכון?
כאמור, אינני חושש מהלוגו, ובכוונתי גם להחזיק אותה כמה שנים (ערך המכירה העתידי פחות מעניין אותי) – דעתך המקצועית חשובה לי מאוד בטרם אשלשל את מזומני לכיסו של המוכר.
תשובה: אתה מנחש נכונה: בכרומה זו מותקן מנוע Z22SE מהאורווה של ג'נרל מוטורס (2.2, MPI, 16V, 147 כ"ס). מנוע מוצלח מאוד המותקן גם באופלים, כמו גם באלפא רומיאו 159, שם הוא במופע של הזרקה ישירה ו-185 כ"ס. בתחילת ייצורו סבל מנוע זה מעקב אכילס בדמותה של שרשרת טיימינג הנוטה להיקרע. במנועים שהמספר שלהם מעל 11065400 שיפר היצרן את שימון השרשרת וכוחה.
ודאי שתיהנה מכרומה, מכונית נוחה מאוד שהפלטפורמה שלה, כהשערתך, היא אכן קרובת משפחה של סאאב, אך גם של אופל.
אגב, כרומה זכתה גם במנוע ממדף הכיף העליון, 2.4 טורבו דיזל, 200 כ"ס. יש להצר על כך שהיבואן התל-אביבי לא קטף אותה ממדף זה והשאיר את הגרסה לגויים בלבד.
כמקובל במדור זה, מילים ברוח אישית אני מוחק, אך תודה.
מכונית הנפש 