כדי להדוף במקצת את מגיפת הבוּרוּת במכונאות בסיסית, המדור מגיש מקבץ סימפטומים לתקלות נפוצות ברכב ותיקונן. חלקן מסוכנות
רק קבוצה זעומה ומובחרת של נהגים יודעת מה קורה תחת מכסה המנוע. מה תפקידו של כל רכיב, ומהם הסימפטומים המאותתים על תקלה קרבה. נציג של קבוצה זו הוא מאיר עוזרי (המתארח ב'שואלים את אדוארד'), המפרנס את בקיאותו באמצעות כל מקור אפשרי – ספרות מקצועית, פורומים מקומיים וזרים, ניסיון אישי וניסיון של אנשים אחרים. גישה זו מזכירה לי התעמקות בפתרונות שחמט בנוסח "כיצד לנצח בארבעה מהלכים במצב מסוים של הלוח" (שאִיוּר שלו נלווה תמיד לשו"ת).
בהתעמקות זו בפתרונות מכונאות יש גם היבט אינטלקטואלי מהז'אנר של "אדם נאבק במכונה".
הקבוצה השנייה של נהגים אינה מבינה הרבה במכונאות ובדיאגנוזה, אך מעוניינת לפחות לשמוע הסברים ולהתקדם בידע כדי לא להיות טרף קל למוסכניקים.
ויתור על הביתור
אך לצערי יש גם קבוצה שלישית של נהגים, המהווים מגזר דמוגרפי נידח ופצפון הקרוי 'אוכלוסייה כללית', שאין לה שמץ נידף של מושג במכונאות. מגזר זה צמח פרא בארצנו משום שבתי הספר לנהיגה אינם מבארים לתלמידיהם באיזה פלא עובדים המנוע ותיבת ההילוכים.
אני זוכר שבשנות ה-70 נתקלתי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב בחלון ראווה מאובק של איזה בית ספר לנהיגה. מאחורי הזגוגית העכורה הונח מנוע חתוך לשניים, כולל ראשו, כך שאפשר היה לראות את הבוכנות, הטלטלים, השסתומים ושרשרת הטיימינג. לצידו של המנוע המבותר הייתה מוצבת תיבת הילוכים, אף היא בצוּעה לשני פלחים.
מאז, לא נתקלתי שוב בחיזיון חינוכי דומה.
זה לא משום שאופנת חלונות הראווה התחלפה. פשוט, יֶדַע כלשהו בתחום הרכב יצא מהאופנה.
דיאטה קטלנית
מגיפת חוסר הידע במכונאות בסיסית יונקת את כוחה מהרשויות, שאינן דורשות להכניס למערך הלימוד תכנים מעשיים כלשהם למעט שינון תמרורים, אלא מסתפקות במתכונתו הדיאטתית הנוכחית.
למגיפת הבוּרוּת שהמדינה מעודדת יש היבט טרגי: אפשר כי חלק מתאונות הדרכים, ובכללן אלה שמסתיימות באבדות בנפש, לא היו קורות, לוּ רק היה הנהג מאבחן מראש תקלות מסוכנות. במעצורים למשל.
חורים ענקיים בטסט השנתי
הנה דוגמה פשוטה לחיוניותו הקריטית ממש של ידע אישי בסיסי במכונאות שהנהג קונה לעצמו:
הרולרים המסתובבים בטסט השנתי אינם חושפים מעצורים שעומדים להיגמר. הסיבה לכך פשוטה: גם דיסקיות שחוקות לגמרי-כמעט מסוגלות עדיין לעצור את הגלגל בעוצמה שעומדת בתקן הממלכתי.
אותו טסט שנתי אינו מגלה גם נוזל מעצורים שלא הוחלף במועד (כלומר, מדי שנתיים לפחות). כמות המים שהצטברה בנוזל כזה גורמת לאיבוד ברקסים עקב התחממות (שהרי המים מורידים את טמפרטורת הרתיחה).
סגולותיה של העין השלישית
אמר לי מישהו סמכותי שנושא החינוך למכונאות בסיסית לא רלוונטי עוד, משום שהמכונית המודרנית זקוקה למכשור דיאגנוסטי משוכלל, כך שלנהג אין הרבה אמירה, בניגוד לשנים עברו. זה כמובן בולשיט, כי תקלות רבות במכונית אפשר לזהות לפי סימפטומים טיפוסיים מבלי להשתמש בציוד דיאגנוסטי מתוחכם.
ואפילו אם נפקיד, בסופו של דבר, את התיקון בידי המוסך – עדיין, היֶדַע שהוביל לאבחנה מתוצרת בית שימושי מאוד לצורך פקיחת עין על המוסכניק (בטוחני שאין צורך לפרט את סגולותיה של עין שלישית במוסך).
צלצול במנוע. לחזור ליישוב תקוע?
ידע מכני זה, שבו כיבדנו את ההשכלה המופתעת שלנו, הוא בבחינת נכס גם בטיולים – כי בזכותו אפשר לקבוע אם התקלה דורשת תיקון מיידי, או שאפשר להתעלם ממנה במשך הטיול ולטפל בה בשובנו.
אבחן זאת בעצמך
להלן מבחר סימנים לתקלות במכונית – ומשמעותם האפשרית. ודאי שהסיבה להופעת תקלה עשויה להיות מורכבת יותר מזו המוצעת כאן, ובכל זאת, הדיאגנוזות המוצגות כאן עשויות לשמש כנקודת מוצא בחיפושנו אחר האשם בתקלה.
עשן שחור וירידת כוח בדיזל
מה קורה שם: אלו הם סימפטומים להישרפות לא שלמה של הסולר. העשן השחור הבוקע מהמפלט מצביע על מצבם האנוש של המזרקים. ואולם: אם העשן מלווה בירידת כוח המנוע – יש לבדוק אם מסנן האוויר סתום, ואם הצינורות שמאחורי הטורבינה נסדקו.
התיקון: שיקום הטורבינה.
עשן לבן מהמפלט
מה קורה שם: עשן לבן היוצא מהמפלט ונעלם תוך כמה קילומטרים מההתנעה הוא תופעה בלתי חולנית. רק אם העשן הלבן מלווה בהתמעטות נוזל הקירור, יש לחשוד שסתם הראש נשרף. אגב, המצת בצילינדר הפגוע הוא בדרך כלל נקי יותר מיתר המצתים.
התיקון: החלפת סתם הראש.
תנודות בסיבובי הסרק
מה קורה שם: ברוב מנועי הבנזין מופקד על סיבובי הסרק מנוע הצעדים, המפקח על זרימת האוויר סביב המצערת. לעתים קרובות מצטבר לכלוך בתעלות האוויר, ואף במצערת עצמה, וכתוצאה סיבובי הסרק נוטים לתנודתיות.
התיקון: ניקוי מנוע הצעדים (לעתים יש להחליפו) וניקוי קפדני של המצערת, שבסיומו יש לעדכן את המחשב.
תנודות בסיבובי הסרק במנוע דיזל
מה קורה שם: במנועי דיזל מודרניים שהם מבוססי common rail, קילומטראז' גבוה מעייף את שסתומי המזרקים, וכתוצאה מחשב הרכב יוצא מכלל דיוק בהזרקת הסולר. אם תופעה זו נמשכת גם לאחר חידוש המזרקים של common rail, סביר להניח שהליך הרענון היה רשלני.
התיקון: חידוש מקצועי של המזרקים במכון מוסמך, כזה שלא ישכח לכבד אותם בקוד המינון.
מסנן אוויר ספוג שמן
מה קורה שם: חדירת השמן למסנן האוויר היא תוצאה של טבעות בוכנות בלתי מתפקדות.
התיקון: החלפת הטבעות בחדשות. אם נפגעו גם דפנות הצילינדר (כתוצאה מהחיכוך עם הטבעות), אין מנוס מתיקון המנוע או החלפתו.
דפיקות במנוע בסיבובי סרק
מה קורה שם: דפיקות בקצב קבוע הנשמעות בטורי סרק, ואשר הולכות ומשתתקות בטורים גבוהים, הן סימפטום טיפוסי לבעיה במערכת ההידראולית, המופקדת על פתיחת השסתומים וסגירתם.
התיקון: החלפת החלקים השחוקים במערכת ההידראולית (מה שמצריך את פירוק גלי הזיזים).
מראה חשוד של השמן
מה קורה שם: ניסוי פשוט שנעשה בעזרת נייר סופג חושף את מצבו של שמן המנוע. אם על כתם השמן שנוצר על הנייר רואים, אחרי שהוא התייבש, נקודות שחורות, מותר לחשוד שהשמן איבד את כושרו לספוח לכלוך ומוכרח להיות מוחלף. שמן טוב מותיר על הנייר כתם אחיד. במנועי דיזל, צבע שחור של השמן אינו סיבה לדאגה.
התיקון: החלפת השמן בחדש.
אדים על השמשה הקדמית וריח חשוד
מה קורה שם: שני הסימפטומים הללו מוסברים בחדירת אדים של נוזל הקירור לחלל המכונית. נוזל הקירור דולף מתנור חימום פנימי ומרטיב את שטיחי הרכב.
התיקון: תיקון תנור החימום או החלפתו, שבדגמים מסוימים דורשת את פירוק לוח המחוונים.
ביניים: הרפתקלה
זוהי כמובן רק טעימה על קצה המזלג ממגוון תקלות הניתנות לגילוי ללא עזרת ציוד דיאגנוסטי. בעצם, כדי לזהות תקלה אין צורך בחושים של שרלוק הולמס. ובכלל, מוטב לא להתייחס לתקלה כאל פשע שהמכונית מבצעת נגדנו, אלא כאל הרפתקה מעניינת. הרי אין דבר משעמם יותר מרכב שלא מתקלקל כלל…
וכן, יש איזה סיפוק באבחון מתוצרת בית. תשאלו את הונדה, אלפא וב-מ-וו שלי, שרגילות לרופא משפחה פשוטו כמשמעו: רופא שהוא אבאל'ה.
טיפ טיפה
יצרני רכב מבקשים להימנע מרחיצת מנועים. זאת, משום שהשיטה הרגילה, ניקוי בעזרת דטרגנט והתזת מים חזרה, עשויה לפגוע במערכת החשמל החולשת על המכונית המודרנית.
מי שניקיון המנוע חשוב לו בכל זאת, יכול להשתמש בתרסיס ייעודי, שבתום תהליך הניקוי יש להסירו באמצעות לחץ אוויר
שואלים את אדוארד
מאיר עוזרי: לגבי עצתך לדן ירושלמי ('המפתחות בפנים' 782) ש"הבעיה היא כנראה בטורבינה", רציתי לחדד את הפתרון לבעיה, מניסיוני כבעליה של פיאט מולטיפלה מזה כעשר שנים (אגב, בעקבות המלצותיך, ואני שמח על זאת).
מניסיוני בעבר, לבעיה הידועה של פיאט מולטיפלה בסחיבה בעליות יכולות להיות כמה סיבות (לפני שהולכים לפתרון הדרסטי של החלפת טורבינה):
1. חיישן מד זרימת אוויר תקול (maf sensor). ניתן לבדוק זאת באמצעות ניתוקו: אם בעיית הסחיבה נעלמת, סימן שהבעיה בחלק זה. ניתן לקנות מקורי או תחליפי (מקורי די יקר). יש הטוענים שניתן לנסוע במצב מנותק של החיישן ואז המחשב עובד עם ערכי ברירת המחדל. אשמח לשמוע את דעתך.
2. EGR תפוס/תקול. אפשר לבדוק את זה באמצעות חסימת הגישה ל-EGR בעזרת חתיכת פח: אם בעיית הסחיבה נעלמה, אז הבעיה היא ב-EGR. ואז, אפשר לעשות אחת מהאפשרויות הבאות:
– להמשיך לנסוע במצב זה (במצב זה אני נוסע ועברתי עם זה טסט). אשמח לשמוע את דעתך גם בנושא זה.
– לנקות EGR בעזרת ספריי קרבורטורים (הגישה מאוד לא נוחה).
– להחליף EGR.
אגב, מוסך ניסה פעם לשכנע אותי להחליף טורבו בלא מעט כסף, אבל למזלי, בעזרת פורומים באינטרנט ושעת עבודה שלי, נפתרה הבעיה באמצעות חסימת ה-EGR (אני לא מוסכניק).
תשובה: תודה, המלצתי למר ירושלמי ליצור איתך קשר. לגבי הסוגיות שהעלית, מוטב להשאירן פתוחות לעת עתה כדי לא להרגיז את מאפיית הירוקים (מה גם שהמכונית עוברת טסט). אנסה להתייחס אליהן בקרוב.
בחיסוי שם: היינו שמחים לקבל את עצתך באיזו איטלקייה עלינו לבחור…
ברשותנו שתי אלפות ופיאט (אחת 2000 טורינג ספיידר שנת 1962, השנייה 1600 דואטו משנת 1967. הפיאט היא 128 ספורט 1300 מ-1973). הכלה הבאה צריכה להיות קופה ולא פתוחה, מהנה לנהיגה (כמו האלפות) וחזקה מהפיאט (שאנחנו מעוניינים למכור). ראינו ובחנו אלפא מונטריאול 2600 מנוע V8. האופי נהדר, אך היופי בעיני המתבונן… עוד על הפרק – פיאט דינו קופה 2400, אך אין כזאת בארץ ולכן קשה לנו להחליט (בלית ברירה נטוס לארץ זרה).
היינו שמחים לשמוע מה יש לך להציע, על מה אתה יכול להמליץ. אנחנו נהנים להתלבט, אך בעיקר לנהוג…
מחכים בקוצר רוח לתשובתך! אל תחסוך במילים…
תשובה: אין סכנה שאחסוך במילים. עוד לא קניתם פריט חדש לאוסף הנפלא, וכבר קניתם אותי. לטעמי הדפוק חסרה לכם פיאט קופה, שאפשר דווקא למצוא בארץ. אל למרדף שלכם להתמקד בהכרח בדגם טורבו, נוכח הסכנה ליפול על אחד שהיה שייך לדני פרומצ'נקו.
ודאי שלהקת האיטלקיות אינה שלמה בלי לנצ'יה אחת (לפחות) לרפואה. אני מציע לכם לקנות בחו"ל איזו לנצ'יה פולביה או לנצ'יה פולביה זאגאטו, למשל דרך אתר המכירות הגרמני www.mobile.de. כיוון שלנצ'יות אלו, הזולות יחסית, חצו את גיל ה-30, מותר להביאן ארצה כ'מכוניות אספנות', לביצור פנתיאון הקלאסיקה המתרוצצת.
אגב, לבי שותת עדיין חרטה על שברגע של חולשה וטיפשות מכרתי את אוסף לנצ'יות אלה, שהצלחתי להשיג בדי עמל (שתי פולביות וזאגאטו אחת).
סיון רחל ארנברג: אני עומדת לפני קניית רכב ראשון ומעבר לאזור הצפון. ההתלבטות היא בין קניית רכב דיזל מסחרי (רנו קנגו 1999-2001) ורכב פרטי. אני צריכה רכב אמין וחזק בנפח 1,400-1,600 סמ"ק שיחסוך לי עלויות, עד כמה שניתן לצפות. מבירורים שערך אבי עולה חשש לקנות קנגו דיזל עקב אחזקה יקרה, רעש, טיפולים יקרים ומין אמירה "לא לגעת בצרפתיות". אין לי איך להסביר את המשיכה לרכב הזה, פשוט נדלקתי על הצורה ואני מעוניינת גם בחלל הגדול שלו. עליי לציין שאני לא מתכוונת לעבוד איתו, הוא ישמש אותי כפרייבט.
אבי מנסה לתת רעיונות לכלי רכב חזקים ואמינים אחרים, אך משהו בי מתנגד… לא מתחברת
לצורות אחרות. מאזדה 626 או סובארו אני ממש לא אוהבת…
מה דעתך? האם יש טנדר כזה של חברה אחרת, עם פחות עין הרע עליו? האם יש לך רעיון לרכב שעשוי להתאים לי? מה דעתך על רנו קליאו 1,400/1,600 או פולקסוואגן גולף? אני מעוניינת להוציא עד 10,000 שקלים.
תשובה: אני בעד קנגו, אך חוששני שבסכום של 10,000 שקלים תתקשי למצוא עותק במצב נאות. מה גם שחלק מהסכום יש לשמור לתיקונים ההכרחיים של אחרי הקנייה.
הליטר השרירי: מנוע ה-1.0 שלושה צילינדרים EcoBoost רוחש תחת מכסה המנוע של רבים מדגמי פורד החדשים, לא רק הקטנים אלא גם בפוקוס ובדגם C-Max. לנוכח כך, לא מפתיע שסדנת השיפורים Superchips החליטה לעבוד עליו. התוצאה: את 125 כ"ס המקוריים הצליח המשפר למתוח ל-147 כ"ס – וזאת אך ורק באמצעות טיפול בתוכנת המחשב (Eco). לטענת המשפר, הכוח המוגבר אינו משנה את צריכת הדלק של המנוע.
אם נבחן את השיפור שעבר המנוע של פורד בעין מבודחת, נוכל להגיד שפורד פוקוס בעלת מנוע EcoBoost המשופר מנצחת אפילו את הלב השרירי של בוגאטי Veyron. כי אצל פוקוס, הכוח המחולץ מליטר אחד של נפח מנוע הוא 147 כ"ס – בעוד מכונית-העל של בוגאטי מצליחה לחלץ 'רק' 125 כ"ס מִכל ליטר נפח מנוע.
אגב, השיפור של מנוע פורד פוגע אישית גם בקטן כמוני, כי מִכל ליטר של נפח המנוע בב-מ-וו Z3M שלי (3.2 ליטרים, 321 כ"ס) אני רודה רק 103 כ"ס, ובהונדה CRX 1.6 זה עוד פחות, רק 100 כ"ס. יהי כבודן ברוך
אֵימה באורך שבוע תפסה אותי בתחילת אב, עד ששחררה אותי, לאחר שגורשה כנראה על ידי הכוחות השומרים עליי, אי-שם למעלה
בעת קניית רכב, בן-הלוויה הגרוע ביותר שהקונה יכול להביא עימו עונה לשם 'התלהבות'. אני כותב על זה כבר שנים ומשמיע אזהרות בכל הזדמנות, ולפיהן אין לשכוח ולו לרגע שבמעמד הרכישה אסור להסתחרר. אז מה קרה שדווקא אני שכחתי, משום מה, להיות קר כקרח, להיות זהיר וחשדן על סף כניסה לגלקטיקה פרנויה – כאשר נפגשתי עם האיש המוכר לי את ב-מ-וו Z3M קופה?
שטר המכר היה מוכן ואני חתמתי עליו ביד קלה על העט. בדיוק כפי שעשיתי כבר אינספור פעמים בארץ. העט לא חרק על הנייר, אך תגובת המוכר השמיעה חריקה: לאחר שחתמתי מיהר האיש הצעיר, שהביא לי את מכוניתו לאולפן בלודז' שבו אני עורך את סרטי, ללחוץ את ידי וברח עם הכסף. ואני, עוד לא מאושש לגמרי מהשמחה, סובבתי מפתח בסוויץ' וברחתי לצד השני, נוהג לוורשה במכונית חלומותיי.
קבלה מעשית
כבר למחרת טיפלתי ברכושי היקר כבבת-עיני. צילמתי את Z3M הכסופה מכל הכיוונים, לבדה ויחד עם אחיותיה החדשות. סידרתי לה מגורים נוחים. החלפתי לה צמיגים, שמנים ואת כל הנוזלים. החלפתי לה גם דיסקים, מעצורים ודיסקיות. עיסיתי את מושביה, המצופים עור שחור-אדום, במשחה מיוחדת מתוצרת קיווי. ובסוף תהליך קבלתה בפנים יפות עוד הרכבתי לה מוט מייצב קשיח, המקשר בין התושבות העליונות של בולמי הזעזועים.
או אז, מרוצה מהליכי הקליטה שהרעפתי על הבווארית, נסעתי חזרה לחדר העריכה בלודז', ומקץ יומיים חזרתי שוב הביתה, אזור חיוג ורשה, כדי להעביר לשמי את המדמואזל בת ה-13, הנראית חדשה ומתפקדת כחדשה.
זאפטה ביום בהיר
שִמְחַתי על הקנייה המשיכה לרחף לה בעולם שכולו עליצות, לפחות עד הרגע שבו, ללא כל אזהרה, נפלה עליי זאפטה בלתי נעימה בעליל. הפקידים במשרד הרישוי הפולני לא התייחסו כלל לשטר המכר שהבאתי, וגם לא לרישיונות הרכב, שהיו בתוקף עדיין, אלא דרשו ממני להציג לפניהם את "ספר הרכב". כך התגלה לי שהגויים המקומיים העתיקו מהגרמנים את השיטה למעקב אחר תולדות הרכב באמצעות ספר קטן, דמוי דרכון, המלווה את הרכב במשך כל חייו התקינים.
הוסבר לי שבספר המדובר, שלא קיבלתי משום-מה מהמוכר, מצוינים כל פרטיו הטכניים של הרכב, ועמוד מיוחד בו מוקדש לרישומי הבעלות. ספר רכב זה אמור ללוות את הרישיונות הסטנדרטיים של הרכב, שכן קיבלתי, ואשר בהם רשומה זהותם של הבעלים הקודמים (אחד), וחותמת המכון שביצע במשך שנים בב-מ-וו Z3M הכסופה את הבדיקות השנתיות.
הנפילה שאחרי הצהלה
"בלי ספר הרכב, שלא נמסר לך – המכונית לא שלך!", לימד אותי בני אד-הוק. הוא גילה גם שעל השמשה הקדמית של ב-מ-וו (שלי? לא שלי?) לא מתנוססת מדבקת חובה כחולה-לבנה בגודל 10X4 ס"מ, הנושאת את מספר הרישוי של המכונית. "לא שמת לב שאתה היחיד בעיר שנוסע בלי המדבקה הזו?", התפלא בני. "איך זה שלא עצרו אותך?", תהה, וזה היה גרגר המלח האחרון שנשפך על נפשי הפצועה, כי התחיל כבר להיות לי ברור שנפלתי קורבן לרמאי.
המנוול הזה מכר לי רכב גנוב!
נזכרתי גם שהמוכר אמר שהאישה המופיעה ברישיונות כבעלת הרכב היא "אמא שלי", ושחתימתה התנוססה מראש על שטר המכר. ואני, התמים, בגלל התלהבות, אפילו לא ביקשתי ממנו תעודה מזהה כלשהי. רק רשמתי את מספר הטלפון והמייל שלו.
רק כעבור ימים מספר, כאשר התיישבה עליי דעתי וטענה שהעסקה המהירה מדיפה ריח חשוד, החלה האֵימה להתפשט.
בא מההרים כדי להערים
והרהרה לה המחשבה הבדיעבדית: הרי לא ייתכן שהמוכר היה מוכן להתאמץ ולהגיע אליי ככה סתם, ממקום מגוריו הנידח שבדרום פולין, אי שם בהרים! נראה כי לא לחינם הוא נסע לקראתי 500 ק"מ, כאשר שמע בטלפון שאני מעוניין בב-מ-וו, אך עסוק בעריכת סרטי ולא יכול לנסוע אליו.
והרהר לו החשד: גם מחירה של Z3M היה נמוך באופן חשוד. הרי באתר הגרמני mobile.de נקוּב לדגם זה מחיר כפול!
פולין תַלאים את רכושי
קניתי רכב גנוב, החל להתחוור לי (ובעצם, להתקדר לי), וברוח שפופה סקרתי את מהלכיי האפשריים. אם אלך למשטרה, שקלתי, הם ייקחו לי את Z3M למעבדה כדי לגלות אם מספרי השלדה הוחלפו. בנוסף, האדונים השוטרים יחפשו את המוכר, שאינו עונה לטלפונים שלי וגם לא למיילים. החקירה תימשך חודשים, ובמשך כל הזמן הזה יימצא הרכב בידיהם.
ייתכן גם שהמשטרה תמצא את בעליו החוקיים של הרכב, ואז להתראות אוטו, להתראות כסף, להתראות סיפוק, שתיארתי בפרוטרוט עולץ במדורים קודמים, לפני התעוררות האימה.
חפש את האישה
ודאי ששקלתי לנסוע להרים כדי לחפש את בעלת הרכב הפיקטיבית, ששמה וכתובתה רשומים בניירות. אך גם בתרחיש כזה יש עוקץ, שהרי אפשר כי אישה זו לא מכרה שום רכב ואולי מעולם לא היה לה רכב, וכאשר אגיע אליה ואציג לה שאלות מוזרות, היא זו שתקרא למשטרה.
אסור לי לגשת אליה, אבל מותר לי לשאול אותה באנונימיות מאיזה טלפון ציבורי: האם הייתה לה Z3M? האם יש לה בן בשם בוגדן? האם היא ביקשה ממנו שימכור את הרכב? – הכנתי לי מתווה שיחה. כן, התחזקה בי ההחלטה. תחקיר טלפוני הוא האופציה הטובה ביותר. אך לצורך כך אני זקוק למספר הטלפון של 'אמאל'ה'.
פתחתי בחיפושים ב-144 הפולני ובגוגל, והתברר לי עד מהרה שאישה זו אינה קיימת כלל במאגרי המידע הטלפוניים, לא הנייחים ולא הניידים.
"זרום עם זה", אמר העו"ד
ברגעי מצוקה אלה נזכרתי שיש לי חבר מסתורי במקצת, חצי עורך דין חצי פושע, מומחה לנוכלויות מהסוג שתפס אותי. נפגשנו במלון שרתון ורשה המפואר. "אוטו יפה", אמר האיש, "חבל לאבד אותו".
– "אז מה אתה מציע?", שאלתי.
– כמה סוסים יש לרכב?", ענה לי בשאלה.
– "321", אמרתי. "שישה צילינדרים בשוּרה, חמש שניות מ-0 ל-100".
– "איי איי איי", התפעל, "אל תיתן אותו לאף אחד".
– "אז מה עושים?"
– "קודם כל", הרגיע אותי, "אין בעיה ללא פתרון. מה שאדם אחד זמם, אדם שני יכול תמיד להיחלץ מזה. אם לא תמצא את הממזר הזה, תמיד נותרת לך האפשרות לנסוע על הניירות של האישה ההיא, בעלת הרכב הפיקטיבית. אתה צריך רק לעשות את הטסטים השנתיים במקומה ולשלם ביטוח חובה. אם תצליח לעבור ככה שלוש שנים, המכונית תהיה שלך באופן רשמי, כי לפי החוק זוהי תקופת ההתיישנות על רכב גנוב".
– "אני לא יודע אם הפתרון הזה נראה לי", אמרתי, "אבל בכל זאת תודה".
חזרתי הביתה מדוכדך, ורחצתי את הבווארית הגנובה מבלי לומר לה מילה (כי עם גרמניות אני לא מדבר).
שעשוע-לאיד במקום aid
אגב, שמתי לב שכל מי שסיפרתי לו על צרותיי האזין להן אמנם בהזדהות, אך בעיניו ריצד זיק של שעשוע-לאיד, על חשבוני כמובן, כי אלו הם חבריי. אפילו אצל בני זיהיתי את נצנוצו של זיק זה, הנע בין זלזול ובידור. לא נעים.
רק כלבי, מקס וֶבֶּר, העניק לי לקיקה חמה לאות נחמה, והגיש לי את מצחו הרחב לנשיקה.
בוגדן לא בגד
כדי להסיח את דעתי מהפרשייה לקחתי לי פסק זמן אינטרנטי. ומה זה אני רואה בג'ימייל? "הי אדוארד. קיבלתי את כל הסמ"סים והאי-מיילים שלך. מצטער שלא עניתי קודם, אני בחו"ל כרגע, אבל ביקשתי מאשתי לחפש את ספר הרכב. הוא רבץ שש שנים בשידה בסלון ושכחנו ממנו. אמא שלי מצאה אותו שם, ואשתי שלחה לך אותו כבר בדואר רשום. המעטפה אמורה להגיע בכל רגע. אני שמח שאתה נהנה מהרכב ושהוא נפל לידיים טובות. בוגדן".
למחרת אכן הגיע ספר הרכב, ואיתו המדבקה לשמשה הקדמית. פתאום נגוזה הדרמה והפכתי לסתם בעל רכב מהמניין.
בכל זאת קצת הילה
האמת שהרגשתי קצת כמו אחד הגיבורים הסטנדרטיים של חנוך לוין או א"ב יהושע, כאלה שאיבדו משהו יקר להם, אלא שבזכות כך הם גרפו רחמים ואהדה וצמחה להם הילה טרגית – אך לפתע פתאום הנסיבות השתפרו והם חזרו, אבוי, להיות אנשים רגילים.
אלא שלמזלי, להיות בעליה החוקיים של Z3M אינו תחביב רגיל או סתמי כל עיקר. ולראיה: הונדה ואלפא ממשיכות להחמיץ את פניהן לעומתה של ב-מ-וו, הנוכלת האמיתית בסיפור הזה, כי היא גנבה את לבו של אבא.
רק אין לאן: זוג האחיות סופרות את כוחותיהן המקוריים בחדרי השינה הצמודים שלהן, עשויי העץ. הן מוסיפות על 160 הסוסים היפניים של הונדה CRX בעלת מנוע ה-VTEC עוד 321 פֶּרְשֶרוֹנִים (סוסים בוואריים) שמייצר מנוע הב-מ-וו Z3M, ו-131 איטלקיים גזעיים של אלפא GTV 2.0, סבתא נמרצת. בסופו של חשבון התגלתה להקה מרשימה של 612 סוס וסוסה. אם עוד היה לאן לנסוע, הנאתו של הקשיש הייתה מושלמת ממש
מוט מייצב עליון שהתקנתי ב-Z3M כדי להקשיח את הפרונט שלה, הקשוח מלידה. אין להכחיש אלמנט של פוזה
כדי לעצור את הבווארית הדוהרת בשמחה עד 250 קמ"ש (או עד 285 קמ"ש, כשמורידים ממנה את הרסן האלקטרוני), שומרים על נפשנו בעזרת דיסקי מעצורים מתוחכמים מבית Bozarto
שואלים את אדוארד
דודי, נריה: רציתי לשאול שתי שאלות:
1. מה דעתך על רנו לוגאן mcv שנכנסה לשוק לא מזמן? אנחנו מחפשים רכב לא יקר של שבעה מקומות והיא בין האופציות, אבל קראתי עליה הרבה באינטרנט שהיא לא בטיחותית ושהיא נכנסה לשוק המשפחתי בקומבינות דרך שוק המסחריות… ככלל, כרכב שבעה מקומות הבנתי ש-mcv מרווח לכל הנוסעים וסוחב בסדר יחסית. האם יש לך צדדים לכאן או לכאן להוסיף לנו עליו?
כיוון שהוא חדש יחסית בשוק המשומשות, אז אפשר למצוא אותו רק בליסינג כמעט, בשנתון מ-2009 ובקילומטראז' שמתחיל ב-100 אלף. חוץ מזה, האם יש עדיפות לדגם בעל הגיר הידני או לאוטומט? (לא מבחינת הנוחות שלנו, אלא מבחינת בעיות ידועות כלשהן בגיר אוטומט/ידני של רנו בכלל).
2. ברשותנו מאזדה לאנטיס 99' אוטומט המשרתת אותנו נאמנה. לפני שנתיים החלפתי לה את שני סלילי ההצתה (כויל כמדומני) עקב גמגום של הגיר כשלוחצים על הגז, וזה לאחר בדיקת מחשב במוסך מורשה שאמר שזו הבעיה. השבוע שמתי לב שהבעיה מתחילה לחזור לאט לאט והגמגומים מתחזקים מפעם לפעם. בפעם שעברה קניתי לא מקוריים וזה פתר את הבעיה. אני מתלבט אם כדאי לקנות כעת מקוריים כדי שהבעיה תיפתר לטווח הארוך יותר, או ששנתיים זה הזמן הממוצע שלהם ואין צורך לבזבז עוד 400 שקלים בשביל מקורי.
כמו כן, האם יכול להיות שיש בעיה אחרת במקום אחר שגורמת לסלילים להידפק?
תשובה: 1. לוגאן mcv (קומבי) היא סוס עבודה שימושי מאוד ואמין. היתרון שלה מול המתחרות, היקרות יותר, הוא שבמושב השלישי, האחורי, יכולים לשבת גם אנשים מבוגרים ולא רק ילדים. לדעתי, תיבת הילוכים ידנית עדיפה על אוטומט, הבזבזני בדלק ומומלץ רק לנהגים שרוב נסיעותיהם בתוך העיר.
2. אם בכוונתך להשתמש במאזדה לאנטיס במשך תקופה ניכרת, מוטב שתרכיב סלילי הצתה מקוריים, חרף מחירם. באשר לגמגומים, נראה כי המחשב הדיאגנוסטי במוסך לא טעה והאחראי הוא אכן הכויל. אלא שלא יזיק לנקות את המצערת, ואחרי הניקוי להתאים את מחשב הרכב לתנאי העבודה החדשים (מה שהמוסכים לא תמיד עושים).
יוני מירושלים: קניתי זה לא מכבר מיצובישי ספייס וואגן אוטומטית. לאחר נסיעה די ארוכה צפונה נתקלתי בתופעה הבאה: כאשר אני מאיץ בחדות ממהירות איטית מאוד (בסיבוב למשל) במקום להיכנס להילוך, הרכב נכנס לניוטרל. זה מסתדר לאחר עצירה וכניסה למהירות בהדרגה.
בעיה זו הייתה קיימת, כך הסתבר לי, גם אצל הבעלים הקודם, אך היא נדירה לטענתו. מה מקור הבעיה לדעתך? האם זה הגיר הבעייתי המפורסם של דגם זה או בעיה אחרת? כי מלבד זה הגיר מרגיש תקין על פניו, וכך גם אבחן מוסכניק לבעלים הקודם.
תשובה: אם יש לך מזל, ייתכן שצרת הגיר בספייס וואגן תיעלם עם החלפת שמן הגיר. לא מן הנמנע שהבעלים הקודמים של הרכב לא החליפו מעולם שמן זה, כי מיצובישי לא ממליצה על כך. וזוהי טעות גסה של היצרן, כי יצרני שמן הגיר ממליצים להחליפו מדי 60 אלף ק"מ לכל היותר.
באפשרות זו, לפיה השמן איבד את כושרו זה מכבר, תומכת העובדה שהתופעה שאתה מתאר מתרחשת לאחר נסיעה ממושכת, כאשר המנוע מתחמם ואיתו הגיר.
דן ירושלמי: יש לנו למעלה משנה מולטיפלה דיזל משנת 2002. אנחנו מפנקים אותה ומשתדלים לטפל בה היטב. לאחרונה היא לא סוחבת בעליות לירושלים. מה עושים?
תשובה: כנראה, הטורבינה יצאה מכלל שימוש, ובעליות הירושלמיות המנוע אינו מקבל את כמות האוויר הנחוצה לו. אולי הבעלים הקודמים של מולטיפלה לא ידעו שבמנוע זה אסור לנסוע בשלושה מצבים: 1. אין לנסוע במפלס שמן מנוע חסר 2. אין ללחוץ על דוושת הגז בחוזקה בתחילת הנסיעה, כאשר שמן המנוע קר עדיין 3. אחרי נסיעה ממושכת אין לכבות את המנוע מיד, אלא להניח לו לפעול בטורי סרק במשך דקה לפחות.
טיפ טיפה
כדאי לעקוב באינטרנט אחר הוויכוחים הניטשים בפורומים שמוקדשים לדגמים ספציפיים. נוכחתי בכך כאשר ביקרתי בפורום של מועדון CRX, וגם כעת, כאשר אני מתארח ב"mforum, זירה של בעלי ב-מ-וו משופרות בידי הפירמה. שם למדתי, למשל, שאסור לי להשתמש בשמן 60W10 (כפי שהתכוונתי), כי מערכת vanos העדינה, המזרימה את התערובת לתא השריפה, מעדיפה שמן edge של קסטרול 30W0.
עוד למדתי בפורום זה שאסור ללבוש ג'ינס, המשפשפים את עור המושבים. ועוד דבר: לב-מ-וו Z3M אין גלגל רזרבי, והבווארים מבקשים שבמקרה של פנצ'ר נשתמש במערכת משוכללת המזרימה לצמיג הפגוע אוויר וחומר איטום מיוחד. חס וחלילה! מזהירים בפורום מפני עצת היצרן, כי אחרי טיפול כזה אפשר רק לזרוק את הצמיג היקר. זול יותר להזמין גרר כדי להביא את המכונית כולה לפנצ'רמאכר הקרוב…
על מוחי וגופי התעלקה איזו זהירות-נהיגה של קשישים. היחידה שיודעת להוריד אותה ממני היא ב-מ-וו Z3M. וזה מה שקרה בעצם. או קרה כביכול
כל מיני סקרנים מבקשים במדיה תשובה מוסמכת לשאלה כיצד משפיעה התקדמות גילו של בן אנוש על איכות נהיגתו. אותי נושא זה לא סקרן אף פעם כי סברתי, בתמימותי הנחרצת, שאין כאן מסתורין גדול: הקשיש הממוצע נוסע כמו כל חייו רק לאט יותר, מחמת לאוּת שהתעלקה על גופו. באותם ימי דאז, הייתי משועשע לגלות שההבדל בין נהיגת קשיש ונהיגת צעיר אינו גדול אצלנו, כי בגלל חום, מתח והיעדר תרבות מוטורית – כולם כאן נוהגים כקשישים.
חשבתי גם שאדע את האמת על נהיגת קשישים כאשר אזדקן בעצמי. וזה מה שקרה בעצם. או קרה כביכול.
הענק וגמדי האמונה
גדודי חכמים בתחום המוטוריקה חוזרים לסורם ומנופפים שוב בדוגמה של מיכאל שומאכר, שזכה באליפות עולם שבע פעמים וכעת הוא "עושה צחוק מעצמו", כי ברוב חוצפתו הוא חזר לפורמולה בגיל 43, מבלי להתייחס לכך שהוא כבר רגל אחת ברקיע.
פילוסופים אלה מותחים ביקורת לא רק על הקאמבק של הנהג הגרמני, אלא גם על כנותו. הם מעקמים את חוטמם לנוכח העובדה ששומאכר התוודה לפני אוהדיו שהיה לו משעמם לחיות בניתוק כואב מהספורט המוטורי שבו כיכב; שנמאס לו לנהל פתאום חיים שקטים, נורמליים, עטורי תהילה מאובקת ונטולי ריגושים (ומיליוני אירו).
והנה, אותם מוטוריקנים לעגניים הרואים פרדוקס בעצם צירוף המילים 'קשיש והגה' (שומאכר קשיש? הצחקתם אותי), מנסים כעת לא לשמוע שזקן זה זכה אחרי הקאמבק שלו בפול פוזישן, כלומר בעמדת זינוק טובה. הם מתעלמים מכך שהוא נוהג כאילו היה שוב צעיר, ורק בגלל חוסר המזל הרודף אחריו מרגע חזרתו למרוצים, הוא טרם זכה לעמוד על פודיום. מה שלדעתי יקרה לו תוך הרף-קט, אולי כבר בגרנד פרי הקרוב בהונגריה.
ההרואיות השקטה של האלמוני
אלא שהקריירה השנייה של שומאכר מעניינת אותי פחות מהסודות של אחיזת ההגה בקרב מבוגרים אלמונים, כאלה שאינם שומאכרים אלא נציגי עמך השייכים לציבור הולך ומזדקן, וממשיכים לנהוג אף כי גילם כפליים (או כמעט כפליים) מזה של הנהג הגרמני, ועוד ללא רקע ספורטיבי מפואר.
במקום עבר הֵרואי בראלי או במרוצים (שאין במדינתנו, מאז האופן המביך שבו הסתיים ראלי-קרוס אשקלון ההיסטורי של שנות ה-80) – לנהג הקשיש האלמוני יש רק ניסיון רב-שנים, שבמהלכן הוא למד כיצד לשרוד בכל תנאי הכביש וכיצד לברוח מהסכנות האורבות לנהג התמים.
חתיאר, מלשון חת
עוד לפני ביצוע מחקר כלשהו התחלתי להבין, בעקבות שיחות רבות ומכתבים, שנהגים מבוגרים מתרגלים לירידה בכושרם לספוג את המציאות על הכביש. הם מתרגלים לכך שהרפלקסים שלהם מתקהים בהדרגה; שהם מתעייפים מהר יותר מבעבר; שהראייה שלהם חדה פחות, במיוחד בלילה מול פנסים מסנוורים, אך גם באור יום, מול השמש.
בדקתי את זה על עצמי: אנו, נהגים בעלי ותק מוגזם המזדקנים בניגוד לרצוננו החופשי, בולמים מוקדם יותר לפני הסיבוב, מפחדים כשעדיין אין בעצם מקום לפחד, ונמנעים באופן אינסטינקטיבי מביצוע הקפות. כל ההססנות הזו נתלית באמתלות שונות ומשונות כמו "הרי יש כאן הגבלת מהירות" או "הרי יש כאן קו הפרדה".
אך זיכרוננו, הצעיר עדיין לפעמים, צוחק לעצמו לשמע התירוצים משום שהוא יודע שבעבר לא התייחסנו בחרדת קודש לקווי הפרדה, ובמיוחד לאותם שנצבעו בידי "פקידים שאינם מבינים בנהיגה", כפי שנעשה בברבריות בכביש ערד-ים המלח.
עכבות, אך עם כבוד
אנו, המבוגרים, מתביישים משום מה להודות בפשטות – זהו זה, תפסה אותנו הזִקנה, יימח שמה, ובמקום זאת מתרצים את זהירותנו בשלל נימוקים מרהיבי-אפרוריות בנוסח "מה יש להשתגע? אנחנו הרי לא ממהרים לשום מקום" או "ביצועים לפי ספר הרכב יעלו בכמויות דלק אדירות, ועוד ימיטו בלאי".
כי נהגים מזדקנים שומרים עדיין על פוזה, ואף מטפחים יותר פוזה מכפי שנהגו בעבר. כי מה נשאר לקשיש חוץ מפוזה וגאווה?
הקשיש המדומה
אני מודה שעד עתה הייתי משקר בכוונה, לצורך הפגנה של אירוניה עצמית – כאשר עשרות פעם (לפחות) חזרתי וכללתי גם את עצמי בקבוצת הנהגים המבוגרים.
מה אני עושה ביניכם? שאלתי את עצמי אחר כך, מול הראי באמבטיה. מה פתאום כתבתי שוב, לצורך השעשוע והצניעות המזויפת והמליצה החלולה, שגם אני נהג מבוגר? הרי עודני מחליף הילוכים ביעף, ועוד בדאבל קלאץ', לא תמיד מתוך הכרח אלא לשם תחושת הרעננות הספורטיבית. ואולי, לוחשת לי כנותי – אולי אתה עושה את זה לא רק לשם דיצת הנהיגה, אלא גם כדי לחוש את הטעם המתוק של ניצחון על זקנה?
אינני היחיד שחי בהכחשה מסוימת. דומני כי בעצם אף אחד מאיתנו, הקשישים, לא מרגיש שהוא עצמו נכנס לישורת האחרונה. לפחות כל עוד אנשים נחמדים אינם מזכירים לו זאת.
יהודי בפורמולה 1: מכונית המרוצים Hesketh פורד 308. במדור שהקדשתי לחברי סטיב מורל ז"ל, ציוני נלהב, לא הזכרתי שהוא היה הבעלים של קבוצת הגרנד פריracing Hesketh. לורד הסקט הבריטי העניק לקבוצה את שמו, וחברי מורל סיפק את הכסף. "היית היהודי היחיד שיש לו קבוצת גרנד פרי, למה עזבת?", שאלתי אותו. וסטיב הסביר לי שהוא ויתר על התענוג לאחר שאחד הנהגים שלו, שהוא הכיר את משפחתו ותמך בו, נהרג
להתאפק או לזרום? זאת השאלה
קשישים (או אנו, שרק מתחילים להתקשש) מתרגלים די בקלות למוגבלויות החדשות שמחלחלות אל הנהיגה שלהם, כמו ירידה בכושר השמיעה ועשרות סימפטומים אחרים של הזדקנות. ההתרגלות הזו לעכבות (הפיזיות והמנטליות) שממיט הגיל על הנהג קלה במיוחד כאשר נוהגים במכונית סטנדרטית, כלומר חלשה, כזו שמזדקנת איתנו ביישוב הדעת.
ואולם, המצב שונה לחלוטין כאשר לרשותו של הקשיש, שהוא בעוונותיו גם אחוז אמביציה (וגרוע מכך: האמונה העצמית שלו גוברת על אפשרויותיו הממשיות) – נופלת חלילה מכונית חזקה. כזו שניחנה במאפיינים ספורטיביים פלוס, כלומר בנויה במטרה מוצהרת לספק לבעליה הנאת נהיגה בדרגה מרבית, ועוד קצת.
במצב כזה, שבו נופלת על קשיש מכונית שהפרופיל שלה כולל: ניהוג חד ומדויק, כוח מנוע ספונטני, מדיניות חלוקה נבונה של תיבת ההילוכים, דיפרנציאל ננעל, היגוי מושלם ובלמים שמאורגנים היטב כדי לרסן את הצהלה הדינמית – הקשיש נאלץ לעמוד בניסיון אכזרי: לזרום עם הניהוגיסטית הפרועה או להזכיר לה שאתה אזרח ותיק? כך קרה לי עם ב-מ-וו Z3M.
מה הנקודות האלה על השמשה?
כי זאת יש לדעת: עם Z3M אין תנאים ל'תקופת הסתגלות'. פה מבינים מיד שהסתבכנו, ומורידים רגל מדוושת הגז כי הסיבובים תוכפים עליך בזה אחר זה, בלי פסק זמן. ומוחו של הנהג הקשיש מתגלה כאיטי יותר ממחשב הרכב, ואינו מספיק לערוך את חישובי הזמן-מרחק בינו ובין שותפיו לכביש, שמבעד השמשות נראים לו כאילו היו נקודות מוזרות, איטיות ואף חונות באמצע המסלול.
לפעמים נקודות אלה מתקרבות ומעוניינות להתחרות בך, והזקן האידיוט, שהוא אתה, נענה לקריאת הקרב שלהן כדי להוכיח שהוא זז עדיין אף כי מוחו מזכיר במקצת מחשב פי-סי ותיק: סובל ממחסור בזיכרון, מטרטר בזעף, קופא על עומדו ומפשיר מתי שבא לו. כן, מוחו רוטן בחשאי כשהוא צריך לחשב את היחס שבין טווח העצירה, המשתנה בהתאם לטמפרטורת הדיסקים, ובין המרחק מהרכב שלפניו.
יותר אחריות, פחות חיוּת
עובר יום ועוד יום, ולפי מה שבדקתי על עצמי, יוצא שהאמביציה של הקשיש כבר לא אנרגטית כל כך. וההוכחה: אף כי הוא אוחז סוף סוף בכלי המאפשר לו להשתתף במרוץ לילי אסור אשר חוצה את ורשה לרוחבה מקצה אל קצה – הוא נמנע מכך. הוא לא יגיע לזינוק, כי לנוכח אפשרויות מכוניתו הוא חטף רגליים קרות וקיפל זנב. הייתכן שהוא החל להכיר במגבלותיו, השחצן הזה?
נחמה מפוארת
לצורך ייבוש הדמעות של המתקשש בעל כורחו, מסייע לו בונוס: בחצרו חונה עוד מכונית פולחן, שלישית במספר. הקשיש שואב נחמה מהבעלות על רכב פולחן כמו ב-מ-וו Z3M, משום שמכונית זו מסוגלת לשמוע אדם בסבלנות, מבלי לזלזל בצרות שהוא מספר עליהן. היא איננה רק תשלובת של דוממים – פח, מתכת, פלסטיק, חוטים צבעוניים – אלא גם נפש טובה הדואגת לנהג המזדקן.
מעצימה. לא מעניקה משמעות
אך האמת היא שאף מכונית – ואפילו היא מכונית פולחן – אינה מסוגלת לשנות את האדם האוחז בה, לפרש את העולם במקומו, לכתוב, לצלם סרטים, לצייר, ללמד את בעליה החוקיים לאהוב את מה שצריך לאהוב.
ולראיה: לסופר יורם קניוק – שאני גאה לבקר בבית מדרשו הרוחני, סופר ענק ובן אדם אציל הממוקם במדרגה הכי גבוהה של הפודיום הספרותי, כמו אלוף העולם הספרדי אלונסו אחרי שזכה בגרנד פרי סילברסטון הבריטי – אין אף מכונית.
מופז וכנופייתו, ותו לא
ביום ראשון 22 ביולי חזרתי מלודז' לוורשה, שם פולנים ויהודים מ'המכון להיסטוריה יהודית' ערכו מצעד ענק ברחובות במלאת 70 שנה לתחילת הגירוש של יהודי גטו ורשה לטרבלינקה. בערב אותו יום נערך קונצרט מרשים במָקום שבו שכן הגטו לפני שנהרס. גם תחנות הרכבת הרבות בעיר ורשה השתתפו באירועי הזיכרון: על הקרונות הוקרנו דמויות ילדים בלבוש של פעם, לזכר ילדי יאנוש קורצ'ק שנשרפו איתו בקרמטוריום.
ואצלנו? יוק: בין אירועי הזיכרון שהתקיימו בוורשה לציון 70 שנה לגירוש יהודי גטו ורשה לטרבלינקה: מצעד ברחובות העיר והקרנה של דמויות ילדים על קרונות בתחנות הרכבת, לזכר ילדי יאנוש קורצ'ק
נשאלתי על ידי אולג מיצנר, השחקן שבסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" משחק את אבא, מה הכינה מדינת ישראל לציון תאריך מזעזע זה. עניתי לו שאינני יודע כי האינטרנט במלון בלודז' היה דפוק – אך חשתי בושה. הרי ידעתי היטב, גם מבלי להתעדכן, שאצלנו לא אורגן שום אירוע כי הכול עסוקים בהרפתקאות מופז.
ועליי, הזוכר שלפני 70 שנה הייתי עדיין בגטו, נפל רעיון לבצע הפנינג אישי: להסיר מ-Z3M את לוחיות הרישוי, ואחרי הקונצרט להשתתף בכל זאת במרוץ הרחובות הלילי האסור, שהמשטרה עוקבת אחריו במסוקים בעוד תושבי העיר ונהגי המוניות מסתגרים בבתיהם.
לפני כשנתיים חיסלו שני כתבי רכב פולנים פרארי חדשה כאשר התאמנו לקראת מרוץ פיראטי-ממוסד זה. הם החליקו ונכנסו ב-160 קמ"ש בעמודי הברזל שתחת הגשר. אחד מהם שילם על כך בחייו והשני, שנהג, לא התאושש עד היום.
הזמן הכי קצר שנקבע בחציית ורשה (3 דקות ו-24 שניות) שייך עד עתה לב-מ-וו M3 בעלת שמונה צילינדרים המשופרת בידי הארטגה (hartge). שמעתי מחברים על ההישג הזה וויתרתי על השתתפותי במרוץ. "עוד לא גמרתי את עריכת הסרט", הסברתי.
חזרתי הביתה והסתפקתי בהדלקת נר.
שואלים את אדוארד
משה אייל: ביום שישי האחרון החלפתי שמשת רכב במסגרת ביטוח שמשות. מדובר באוונסיס 2010. החלון החדש שהורכב לא מקורי. בנהיגה מהירה נדמה לי שאני שומע שריקת רוח שלא הייתה לפני כן, ואתמול בלילה כוסתה השמשה באדים כפי שלא זכור לי. האם מדובר בתופעה פסיכולוגית – רק נדמה לי, או שמא זה אמיתי? האם יכולתי לדרוש חלון מקורי? ושמא אני עדיין יכול?
תשובה: אפשר כי השמשה החלופית שקיבלת הודבקה באופן רשלני. חשוב לוודא שהיא תשובץ כראוי, כי בעת התנגשות השמשה הקדמית ממלאת תפקיד חשוב כקונטרה לכרית האוויר. חוץ מזה, השימוש בשמשה בלתי מקורית מסמן את המכונית ככזו שעברה תאונה.
ברק: אני מעוניין לקנות רכב יד שנייה. חשבתי על האפשרות של טויוטה קורולה הרובוטית, דגם שעל פי מה שהבנתי עושה 16-17 ק"מ לליטר דלק, שזה נתון יפה לרכב משפחתי וגדול. יש לי כמה שאלות לגביה:
1. מה דעתך על הקורולה החדשה בכלל?
2. מה דעתך על הגיר הרובוטי של טויוטה? האם הוא נחשב אמין? מה כדאי לבדוק כשרוצים לקנות רכב בעל גיר רובוטי?
3. האם היית ממליץ לקנות רכב כזה מחברות ליסינג, או מפרטי?
תשובה: מדובר בסוסת עבודה אמינה וחסכונית. אין שום טיעון נגד קנייה של קורולה רובוטית למעט חוסר נוחות מסוים, שכן כל החלפת הילוכים מורגשת במכונית, בדומה לתפקוד המוכר של תיבת הילוכים ידנית. אך לתופעה זו מתרגלים די מהר, ולומדים לטשטש את הקפיצות בעזרת דוושת הגז.
לתיבת הילוכים רובוטית יש מוניטין של אמינות, וכדי ליהנות מאמינות זו מומלץ להחליף שמן גיר מדי 60 אלף ק"מ. כאשר קונים טויוטה רובוטית יד שנייה יש לבדוק את תפקוד הגיר אחרי נסיעה, כלומר – כאשר שמן הגיר חם.
טיפ טיפה
ברוב המכוניות יש סוויצ'ים המאפשרים לנטרל את כריות האוויר. סוויצ'ים אלה נמצאים בדרך כלל בתא הכפפות שמול הנוסע, או בקצה לוח המחוונים (בצד של הנוסע). אלא שבמקרה של דגמי פיאט החדשים, החיפוש אחר סוויצ'ים מכניים לא יניב דבר, כי את כרית האוויר של דגמים אלו אפשר לנטרל רק באמצעות מחשב הסיפון. צריך אפוא להיכנס לתפריט שלו ולבחור בפונקציה המתאימה, עד שעל הלוח יהיה כתוב "באג אוף"
שהיא חושדת בהסלמתו של התהליך הרקוב: השואה מנוצלת כעת לקופוני הנחה על הלימוזינות של שרי ישראל
לצערה של נשמתי, דומה כי האמת על המכרז הממשלתי המפורסם שקבע את סוג הרכב ההולם-כביכול את שרי מדינת ישראל, שבו זכתה ב-מ-ווi 528 – היא מביכה יותר מכפי שפורסם בתקשורת.
כידוע, מחירה של i528 לצרכן שאינו שר הוא 398 אלף שקלים. היבואנית הנוכחית של ב-מ-וו, דלק מוטורס, הציעה לממשלה הנחה של כ-50 אחוזים, ובכך נקבע מחיר אטרקטיבי של 207 אלף שקלים בלבד. רודפי שחיתות וקונספירציה עשויים לרחרח בעסקה זו משהו שיעורר את דמיונם הפרנואי, אך לא זו הנקודה שמעניינת אותי.
גם לא מדאיג אותי ההיסק שאם היבואן החדש של ב-מ-וו מציע הנחה כה עמוקה – אזי הוא מאותת בעצם שהרווח הרגיל שהוא גורף על דגמי בוואריה הוא ענק, ולכן מאפשר לו ג'סטה נדיבה כזו.
מחיר מופשל או כבוד מופשל?
מה שכן מדאיג אותי זה שההורדה הדרסטית של מחיר ה-i528, שמפנקת את השרים היהודים דווקא (וערבי אחד), מתבססת כנראה על אותו עיקרון שבזכותו מדינת היהודים קיבלה בחצי מחיר את צוללות ה'דולפין' מתוצרת המבורג – צוללות יקרות לגבי הצרכן הלא יהודי, שהעניקו לישראל יתרון אסטרטגי.
במילים פשוטות יותר, לא נראה לי מופרך להניח שההנחה המפתה (והרי המחיר מעורטל ממש!) שהעניקו גיל אגמון ובעל הבית שלו על ב-מ-וו i528 איננה רק תרגיל עסקי-יחצ"ני מחוכם שלהם, אלא עוד ג'סטה גרמנית: הגרמנים שוב הורידו לנו את מחיר המוצר שלהם, כמו במקרה של הצוללות, בגלל המצפון שמציק להם עדיין.
האם נבון מצידנו לעזור לגרמנים להלבין את מצפונם תמורת נזיד קופוני-הנחה על לימוזינות לשרי ישראל? על כך יענה כל איש מוסר בעצמו.
האמת האֵירוֹ-מָה
אם זה העניין, כלומר, אם אפילו אירו אחד נפל מהמחיר של i528 בגלל זכר השואה ובזכות התחשבות הגרמנים בקורבנותיהם – מיליוני יהודים שנרצחו וביניהם גם משפחתי, שנמחקה כולה כמעט מהעולם בגלל הפשעים שביצע הרייך השלישי – אז עסקה זו מסריחה לגביי.
לא ארחיב בנושא, כי שפתם של בני תרבות אינה מאפשרת לתאר את טיבם המנטלי של הדמויות האחראיות אצלנו על החלטה רקובה זו שאליה הגיע, בדרך לא דרך, צוות המכרז שהוקם במשרד האוצר. אגב, חוששני שהפקידים הממשלתיים שהחליטו לקנות i528 לשרים ולחלק מחברי הכנסת לא לקחו בחשבון תופעת לוואי משעשעת: בעת קיומן של ישיבות ממשלה בהרכב מורחב, ייראה החניון הממלכתי כזירת מפגש של העולם התחתון.
הוא מתהלל, היא מתעללת
ויש גם ב-מ-וו אחרת לגמרי, מטורפת (Z3M קופה), שקנה קשיש ניצול שואה כדי – כך הוא טוען – "ליהנות מהריח של פיצויים אישיים המגיעים לו בעטייה של הביוגרפיה", וגם כדי, כפי שהוא מוסיף ואומר, "להתעלל בבווארית". וזה בעצם שקר, כי לאמיתה של מציאות, בווארית שרירית זו היא שמתעללת בו ללא רחמים, ולא להפך.
למעשה, כבר הלחיצה על דוושת הגז, אם היא ממושכת מחמש שניות – מאיימת באיבוד מיידי של רישיון הנהיגה. וזה רק פרט בודד מני רבים בסגנונו.
אפותיאוזה לצמיגים גמורים
ופה יש להוסיף שהגרמנייה שלי השתנתה באופן קיצוני לאחר שקיבלה מגפיים חדשים מבית פירלי בעלי סימן 0 הקרויים 'red' בגודל W245/40/17 שהונעלו על הציר האחורי, ו'nero' בפורמט W225/45/17 שהונעלו על הציר הקדמי. מעתה, חסל סדר החלקות פתאומיות של הזנב, שאהבתי דווקא, ואין עוד זינוקים מרשימים המלווים בתמרות עשן ורעש.
אופנוע, אבל פחות
כך קרה שב-מ-וו Z3M הכסופה, בעלת המושבים הספורטיביים בסגנון הארט-דקו המצופים עור שחור-אדום, הלכה והתבגרה. היא עודנה מהירה מאוד, רק בצורה אחרת: את פילוח המרחב היא מבצעת כעת בשקט וביציבות. גם ההיגוי שלה השתנה. היא צפויה יותר מכפי שהייתה על צמיגיה הקודמים, הגמורים, והתגובות שלה מזכירות פחות אופנוע.
התהליך הזה של הפיכת מכונית ממטורללת למטורפת בלבד אינו ייחודי ל-ZM3 בעלת ההנעה האחורית ודיפרנציאל שננעל ב-25 אחוזים. כי דבר דומה קרה לי בזמנו כשקניתי לי לנצ'יה פולביה HF קופה, שישבה על פירלי P7 ישנים, חסרי סוליה, וכדי לעבור את הטסט דאגתי לה לצמיגים חדשים, והיא איבדה מיד את החשק לחיות. לך תבין את נפשן של מכוניות.
יתומים בסיבוב הופעות
גיליתי שרוב המכוניות ממדף העבר, אלו שכתבינו מכנים 'ותיקות', 'קלאסיות', 'רכבי פולחן' וכדומה, נחקקו בזיכרוני בגלל בעליהן: כל הענתיקות האלה קיימו קשר אישי הדוק עם הנהג שלהן. למרבה הצער, סיפורי האהבה הללו נגמרו תמיד באותה פואנטה ממש: בעלי הרכב, שנצרבו בזיכרוני כרכיב מהותי בזוגיות עם מכוניתם, זוגיות הנדמית כנצחית ומשוּבֶּצֶת בהתקפי זעם בנוסח "אני אמכור אותה וזהו!", הלכו לעולמם – והדגמים היתומים, שהם טיפחו במסירות והצטלמו לצידם, מופיעים פה ושם באתרי מכירות רכב, כבר נטולי הילה של אהבה. ספק אם יתומות יפות אלה מבקרות בבית הקברות.
בונבוניירה, לאן נעלמת?
באתר הלועזי m.forum, שהוקם בידי סנובים מטושטשי-פרופורציות, כל מיני גויים קשים, בררנים, שבחרו להתפלל בכנסיית ב-מ-וו, סיפר בעלים אחד של M3 על אמנות האחזקה של רכבו, וסיים את דבריו במשפט שאין לו שום קשר לב-מ-וו המשופרת שלו: "צריך לאהוב אנשים כי הם נעלמים מהר מאוד", כתב.
למקרא מילים אלה, עמדה מיד לנגד עיניי דמותו של צ'סלב קוזלובסקי וה-NSU ספורט פרינץ שלו, שצבעה היה אדום פרארי אש. בונבוניירה יפה, אווירודינמית. חברת אאודי, אשר קמה על הריסותיה של NSU ונושמת מעליהן בגאווה, לא הצליחה עד היום לבנות מכונית יוצאת דופן כמו NSU זו, השונה כל כך מכל דבר על ארבע גלגלים שנבנה בשלהי שנות ה-50. אכן, NSU זו נעלמה מהר מאוד.
הפרינצסה באדום: NSU ספורט פרינץ. חוץ מהקופה הזעירה בעלת המבנה האווירודינמי והאדומה בדרך כלל, הייתה ל-NSU זו גם גרסה פתוחה המצוידת באותו מנוע שני צילינדרים בנפח 500 סמ"ק. לחלופין, היה מורכב בה מנוע ונקל. פירמת NSU הייתה הראשונה שהחלה ברומן עם ונקל, בדגם ספורט פרינץ וב-RO-80, אך המהנדסים הגרמנים לא הצליחו להתגבר על נטיית המנוע לזלילת שמן והשאירו את ונקל למאזדה. אגב, בימים אלה נענו היפנים לדרישת חסידי המנוע הרוטורי, וחידשו את ייצורה של RX-8 הנפלאה. בכך, התגלה, היפנים משתינים בקֶשֶת על טרור הירוקים
גם לי יש פליקס קרול
משפט זה ש"צריך לאהוב אנשים כי הם נעלמים מהר מאוד" נפל עליי בהפוגה הזעירה שבין עבודתי בחדר העריכה בלודז' ובין עבודתי על שלוש הפסיכולוגיות שלי בוורשה – הונדה CRX, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M, המנסות להחזיר אותי לשפיות. משפט אגבי-מזעזע זה דחף אותי להתיישב על כתיבה כדי להעלות באוב את דמותו של אדם שלא בהכרח אהבתי, אך הוא בהחלט נעלם. כן, הנושא של קוזלובסקי שוב נדלק אצלי מרחוק, כמו פנס במגדלור.
אכתוב עליו משהו בנוסח 'וידוייו של הנוכל פליקס קרול' מאת תומאס מאן, החלטתי. בעבר התחלתי כבר לכתוב על קוזלובסקי והרפתקאותיו, אך הפסקתי. חיכיתי שהגיבור שלי ימונה בברלין כיו"ר קהילת יהדות גרמניה (כי אז הבדיחה שלי הייתה מגיעה השמיימה…), אך קוזלובסקי אכזב אותי, משום שהוא מת לפני מינויו הוודאי.
תראו מה שפתק יכול לעשות
זה אמור היה להיות סיפור מושלם; כזה שלא מתאר סתם משהו שקיים במציאות או בדמיון, אלא מלשין על האמת שמעבר לשניהם גם יחד. כי בבסיסו של סיפור זה עומדת העובדה שאני הוא שהפכתי את הגוי הפשוט קוזלובסקי ליהודי בעל ביוגרפיה מדומה.
הכול החל כאשר קוזלובסקי נרדף בידי מס ההכנסה הפולני הקומוניסטי של שנות ה-60. "נמאס לי", אמר לי, "אני בורח לגרמניה". ואז נדלק לי הרעיון לדפוק בעזרת הגוי הנואש הזה את הגרמנים, ונתתי לקוזלובסקי מתנה לדרך: פתק קצר המאשר כי קוזלובסקי, גוי אשכרה בגילי בערך או מבוגר ממני במקצת, הוא יהודי שניצל מהשואה.
"פתק זה, בחתימתו של נוטריון, יעזור לך להשתקע בגרמניה" – אמרתי לו, וזה אמנם קרה, רק בקנה מידה גדול בהרבה מזה שיכולתי לשער. כי כאשר קוזלובסקי הגיע לברלין, התאהבה בו גרמנייה צעירה. לא רק שהיא הייתה מלכת יופי או סגנית מלכה, ולא רק שהיא הייתה אינטליגנטית, היא הייתה גם בת למשפחה עשירה מאוד. צעירה יפהפייה זו סבלה מהעבר הנאצי של משפחתה, וראתה בנישואים עם יהודי ניצול שואה סוג של תרופה לרגשי האשמה הקשים שפיעמו בה.
גוי דובר יידיש שמוכר אמנות נוצרית
הפתק שלי המשיך לחולל נפלאות: קוזלובסקי לא אכזב את במאי חייו (כלומר, אותי) ולא הסתפק בשידוך העסיסי שנפל עליו, אלא התקרב ליהודי ברלין. מהר מאוד הוא למד מהם יידיש, שהפכה לשפתו העיקרית גם בניהול העסק שלו: בית ממכר ענק לאיקונות רוסיות פרבוסלביות השוכן ברחוב הראשי של ברלין. חטפתי שוק כאשר ביקרתי אותו בעסק הזה, שהקימו למענו הורי אשתו, נאצים לשעבר, וכאשר ראיתי את כרטיס הביקור של קוזלובסקי, אנאלפבית מושלם, המתהדר בתואר "דוקטור לאמנות".
בנוסף לעסק המשגשג הוא קיבל מחותניו גם וילה לשפת האגם, חמש דקות ממרכז ברלין, וכבר לא נסע ב-NSU ספורט פרינץ אלא בנבחרת של מרצדסים ופורשים.
כדי לחזק את יהדותו המדומה, נהג קוזלובסקי לבקר בישראל לבדו או בחברת ידידיו היהודים, תושבי ברלין. "תבוא לפגוש אותנו בהילטון", ביקש אותי. "תכיר את ראש קהילת יהודי גרמניה, גלינסקי, שהבאתי לכאן", התגאה.
"זה ה-young cosine שלי, במאי בטלוויזיה הישראלית", הציג אותי לפני גלינסקי כשנפגשנו.
הבורר
ודאי שהספר על הרפתקאותיו של הנוכל קוזלובסקי, לוּ רק הייתי כותב אותו, היה צבעוני בהרבה מרשימה קצרה זו. הייתי שותל בו, למשל, זיכרונות מקרקוב, שם שתי מוניות התנגשו ונהגיהן הלכו מכות עד שהגיע קוזלובסקי ב-NSU האדומה שלו. הוא עצר את רכבו והודיע בשחצנות שהוא יחליט מי האשם בתאונה.
"מי אתה?", שאלו הנצים. והוא ענה: "לא חשוב מי אני, זו המכונית שלי", והצביע על NSU שבה ישבתי. שני התגרנים הביטו זה בזה, וקפצו שניהם להרביץ לו במנואלות (בתקופה ההיא, מוניות מדגם pobieda הרוסי היו מתניעות את עצמן בעזרת מנואלה כאשר הסטרטר לא עבד). קוזלובסקי פתח במנוסה והתרחקנו.
כפיות טובה
ועוד סיפור, הפעם רומנטי. כאשר אהובתו של קוזלובסקי, איגה ק', בעלת הרגליים הארוכות בפולין, עזבה אותו לטובת קונסול איטליה בוורשה, כנראה בגלל לנצ'יה אָאוּרֶלְיָה שהייתה לאיטלקי, אמר לי קוזלובסקי: "תראה, לאישה הזו אין לב. היא עזבה אותי ללא נקיפת מצפון אחרי שסידרתי לה שיניים חדשות".
תפנית בעלילה
אלא שספק אם אכתוב את 'הרפתקאותיו של הנוכל קוזלובסקי' בניסיון להתחרות בתומאס מאן, כי דווקא עתה, בהפוגה הזעירה שבין עריכת סרטי ובין סבב התחזוקה של שלוש הפסיכולוגיות שלי, נפל לידיי ספר עבה: קובץ סיפורים נבחרים שהתפרסמו במגזין 'פלייבוי' בארבעים שנות הופעתו הראשונות (כדי לעמעם את הפורנוגרפיות הרכה של המגזין, הבעלים יו הפנר היה מקשט כל גיליון נועז בסיפור קצר איכותי, ברמה ספרותית גבוהה).
תחילה ביליתי עם סיפורים אלה כמה שעות, שהפכו לכמה ימים, שהפכו לשבועיים. בזכות קובץ זה התוודעתי לסופרים אמריקנים חדשים לי (שני שלישים מהם לא הכרתי), אך במקביל הייתה לספר תופעת לוואי שלילית: גיליתי שגדודי סופרים אמריקנים אלו כתבו כבר הכול, בעצם: את כל הדיאלוגים האפשריים, את כל תיאורי הנוף, את כל הקומדיה האנושית, על סטיותיה המגוונות. לפעמים בגרפומניה ולפעמים בכישרון.
גילוי זה הנחית מכה אנושה על כוונתי לכתוב ספר על השרלטן קוזלובסקי. כדי לכתוב עליו בכל זאת, אני מוכרח לבצע restart בזיכרוני, כפי שמבצעים במחשב רכב לאחר תקלה.
אחת היפות בהיסטוריה: לנצ'יה אאורליה היא ה-GT הראשונה של שנות ה-50 ואחת המכוניות היפות אי-פעם. בשל קסמה של מכונית זו, בלונדינית אחת בעלת הרגליים הארוכות בפולין לא עמדה בפיתוי ועזבה את חברהּ לטובת קונסול איטליה
טיפ טיפה – אינש באינץ' פגע
ההברגה המטרית (ובעצם, מילימטרית) השתלטה על כל הברגים בכל המכוניות היוצאות מפסי הייצור העולמיים, כולל התעשיות הבריטית, הדרום-אפריקנית והיפנית, שם במאה שעברה חגגה הברגת האינץ'. רק באחדות מהמכונית היפניות, ההברגה האינצ'ית מלווה עדיין את כל החיישנים – בלי מילת אזהרה בספר הרכב.
זו הסיבה המובילה לטעות נפוצה: בעלי הרכב, בשאיפה לחסוך חופן שקלים, מנסים להרכיב בטויוטות בכוח חיישני לחץ שמן אירופיים מתוצרת פולקסוואגן, שהם זולים יותר מהחלק היפני המקורי, האינצ'י. התוצאה: הברגה הרוסה וצורך לעשות שמיניות באוויר כדי להתגבר על הבעיה.
בעין של נוקיה: לא קל לצלם גם את הבווארית Z3Mּקופה וגם את מקס ובר כך שהגזרה של שניהם לא תיגרע לעומת המציאות. ובעוד ב-מ-וו מדגמנת בסבלנות, מקס ובר לא הסכים להביט אל עדשת הטלפון
שואלים את אדוארד
יהודה קר: בעיה ידועה כגורם לא מבוטל לתאונות היא נהיגה בשעות 13:00-16:00, שיא החום ושמש מרדימה. אשמח לקבל עצות טובות איך להילחם בתופעה .הרי ידוע, לצערנו, שאחוז לא מבוטל מבני האדם סובלים מבעיית הנהיגה בשמש.
תשובה: תעוקת החום היא חלק מהחוויה הישראלית, אין הרבה מה לעשות. הרי לא ניתן לבצע הפסקות יזומות בפעילות תחנת הכוח הקרויה שמש. ובכל זאת, לא אלמן ישראל, והוא אימץ כמה שיטות בנאליות להגנה עצמית מכידוני החמה. אחדות מהן: 1. לדאוג לכך שהמזגן אכן עובד במלוא כוחו: להוסיף גז במידת הצורך ולהחליף פילטרים. 2. לנסות להחנות את הרכב בצל ולאוורר אותו לפני הנסיעה. 3. והחשוב מכל, להימנע במידת האפשר מנסיעות בשעות החום הקשות.
אלעד אוסטר, באר-שבע: ברשותי סוזוקי באלנו אוטומטית GLX שנת 2000 העוברת במשפחה מדורי דורות, ולכן היא בעלת לא מעט קילומטראז' (260 אלף). אשתי מציינת שהיא גם כסופה (המכונית).
בשנה האחרונה היא רועדת קלות, בעיקר כאשר המערכת לקראת מעבר הילוכים. בדקתי בשניים-שלושה מוסכים ואף אחד לא הצליח להבין מה הבעיה, אבל מאחר שזה לא הפריע יותר מדי ישנתי בשקט. אך בחודש שעבר הרכב נכבה פעם אחת לאחר רעידות חזקות, ולפעמים הוא לא מצליח להאיץ בצורה טובה או נחסם במהירות של 80 קמ"ש. גם הרעידות התחזקו. בשבוע שעבר נכשלתי בטסט עקב זיהום אוויר, ורק לאחר הוספת תוסף לדלק עברתי.
לגיסי היה רכב זהה עם בעיות דומות, והוא טוען שלאחר מסע מפרך בין מוסכים הוא החליף את הקוילים והבעיות נפתרו. מה דעתך? האם אלו אכן הקוילים? האם לא עדיף לבחון קודם פתרונות זולים יותר (אולי פלאגים)? אני מנסה לצמצם כמה שיותר בהוצאות גדולות על הרכב, שיישאר איתי כנראה רק בשנה הקרובה…
תשובה: לתופעות שאתה מתאר יש מספר רב של גורמים אפשריים, ואולי אף מדובר ב'קוקטייל' שלהם. בכל אופן, לפני השקעה בקוילים כדאי להזמין ניקוי של המצערת ושל מנוע הצעדים. בנוסף, יש להחליף את חוטי ההצתה והמצתים, כמו גם את פילטר הדלק ואת פילטר האוויר.
איך זה ייתכן שלא גיליתי את הקשר בין ניהוג וג'ז בזמנו, כאשר הנהיגה שלי הייתה צעירה עדיין?
רק השבוע, לקראת סוף הקונצרט הגרנדיוזי שאורגן בעיר הפולנית לודז' לזכרו של המלחין והפסנתרן כריסטופר קומדה, נוכחתי פתאום בקיומם של שלושת המ"מים (מטאפיזי, מיסטי, מסתורי) המאפיינים את הקשר ההדוק שבין ג'ז אמיתי, כלומר אותנטי ומרגש – ובין נהיגה.
הרי נגן ג'ז סולן, הנסחף אל אימפרוביזציה שמשאירה את המנגינה הבסיסית מאחור ומפליג רחוק ממנה – הוא כמו נהג המשתעשע בתרגילי נהיגה שונים ומשונים שאינם חוזרים על עצמם. ובדיוק כמו הג'זמן, החוזר אל הנושא המוזיקלי ה'רשמי' אחרי שעזב אותו לטובת נדודים נפתלים, לעתים הזויים ממש, במחוזות האימפרוביזציה האמנותית – כך גם הנהג, לאחר שנהנה מרגעים קצרים של חופש וחגג כמה וריאציות על הנהיגה ה'רשמית', חוזר לבסוף אל הישורת, אל שגרת נהיגה רגועה (לשמחתה של הנפש היושבת לצד הנהג, שמפסיקה לראות את הכביש מבעד שמשת הצד).
הקהל הופתע
כבמאי אשר רבות מיצירותיו של כריסטופר קומדה נכתבו למען סרטיו, הזמינו אותי המארגנים של קונצרט הג'ז החגיגי שנערך השבוע לזכרו להשתתף בפאנל של ארבע דמויות, היושבות על הבמה ומגלגלות זיכרונות מול קהל של אלף איש. רק קומץ מבין היושבים באולם הכיר אישית את המלחין קומדה או ניגן איתו; הרוב הגיעו לערב הזה פשוט משום שהם מעריצים את האיש ואת המוזיקה שלו.
ישבתי על הבמה וסיפרתי בפולנית, בגרון שנוק במקצת מהתרגשות, שני דברים על קומדה שהיו בגדר חידוש אפילו בעבור חבריו הקרובים, אלה שניגנו איתו במשך שנים.
הם לא שמעו, למשל, על השחקנית הישראלית אילנה (שם משפחתה שמור עמי), בחורה יפהפייה שהתאהבה בקומדה בלוס-אנג'לס, גרה איתו זמן-מה ולא הצליחה מעולם להתגבר על אֵינוּתו. היא סיפרה לי בפשטות מזעזעת שאחרי מותו של כריסטופר חייה איבדו כל טעם. "אין לי רצון להמשיך בלעדיו", אמרה כאשר נפגשנו ב'כסית'. נזכרתי בשיחה איתה (שסיפרתי עליה כבר במדור זה) כאשר ידיד פולני שלי, הכותב ספר על קומדה, חיפש אחריה במשך שנים, ולבסוף מצא אותה, באמריקה עדיין, במוסד לחולי נפש, ללא אפשרות תקשורת עימה. את כל זאת סיפרתי לקהל הישוב בחשכת האולם הענק.
פולנסקי אשם בעיניי
וכמעט באותה נשימה, סיפרתי גם לקהל שעודני מאשים את רומן פולנסקי במותו של כריסטופר קומדה.
פולנסקי הזמין את חברו כריסטופר לאמריקה כדי שיכתוב את הפסקול לסרטו 'תינוקה של רוזמרי' – סיפור שרק המוזיקה הנפלאה רוממה אותו מבינוניות. ופולנסקי, במקום לשמור על קומדה, שתרם לו את שיר הערש המפורסם של מיה פארו, ניגון מצמרר ובלתי נשכח עד היום, השאיר את קומדה בחבורה של שיכורים פולנים זרוקים ומתוסכלים, כל מיני פסאודו-אמנים מסוממים. אילנה לא הצליחה להציל את אהובה מהשפעתם הערסית עליו.
"זו הייתה מאפיה פולנית, חבורה חולה ומסוכנת, מנוונת", סיפרה לי ב'כסית'. "ידעתי שהם אסון לקומדה, אבל לא הייתי יכולה לעשות שום דבר חוץ מלעורר את שנאתה של החבורה הזו", בכתה מולי.
חברתו הישראלית של המלחין הייתה חסרת אונים, אך פולנסקי היה יכול דווקא להציל מידיהם את קומדה. לגרש אותם, לוּ רק היה רוצה. "אך הוא לא עשה דבר, ואני לא אשכח לו את זה", אמרתי למיקרופון מול קהל הקונצרט ההמום, המכיר על-פה את תולדותיו של קומדה, אך על פרק אומלל זה בחייו – לא שמע.
התכוונתי להשמיע את טענתי זו לפולנסקי, שהיה אמור להגיע לפולין לרגל שבוע התרבות היהודית בקרקוב, עיר ילדותו, אך פולנסקי ביטל ברגע האחרון את הנסיעה. לפי עיתונים פולניים, הבמאי חשש מהסכם הסגרת הפושעים שבין פולין ואמריקה, שעדיין רודפת אחריו. במקומו הגיעה רק אשתו, עמנואל סנייה, המשחקת בסרט פולני. היא נתנה הופעת שירה באקדמיה לקולנוע בלודז', והעיתונות המקומית ביקרה את השואו של גברת פולנסקי ללא רחמים. "כל חתולת רחוב שרה יפה יותר. רק את המלווים שלה אפשר לשמוע", כתבו.
כאילו נשארו צעירים: שני נגני הסקסופון זביגנייב נמסלובסקי (משמאל) ופטאשין ורובלבסקי ניגנו לפני 50 שנה את המוזיקה שכריסטופר קומדה, מלחין ופסנתרן, כתב למען כמה-עשרה הסרטים הקצרים שלי, ביניהם 'תאונה' (קראקסה). היום, כשהם בני 70 ועוד קצת, הם עדיין מנגנים כאילו היו שוב בני 20
דברים שהקהל סיפר לי
בתום הקונצרט התגודדו סביבי עשרות אנשים. דיברנו, ושוב שמעתי, הפעם מפיהם של אנשים זרים לי, שבתקופה שאחרי הצילומים ל'שועל הכסף', כאשר חיכיתי בתל-אביב לאפשרות לערוך את סרטי זה – המפיק שלי היה מסתובב בלודז' ובוורשה ומספר לכל אוזן קשבת שאני לא יודע מה לעשות עם חומר הצילום ושאין לי קונספציית עריכה ולכן ברחתי הביתה לישראל, והוא מוכרח לשבור את הראש מה לעשות כדי "להציל את הסרט".
ומה עם העריכה עכשיו? שאלו אותי בדאגה מעריציו של קומדה שהגיעו לקונצרט, ושמעו ממני שעריכת הסרט הולכת חלק דווקא, בדיוק כפי שתכננתי אותה, ושבסוף חודש יולי הנוכחי, ולכל המאוחר בתחילת אוגוסט, אמור להיות לי כבר עותק מוכן כמעט. כמעט, כי הסרט עדיין בלי מוזיקה של קומדה, שאני מנסה להשיג; וגם בלי גרנד פינאלה, שיצולם בשפת הים בתל-אביב, לשָם נקבץ שוב את כל השחקנים.
נוסקת לעומקים: אמרתי לזמרת חנה בנאשק שהביצוע שלה ל'סמבת פרידה' של באדן פאוול מזכיר לי את פט מוס הגדולה הנוהגת את אוסטין הילה 3.0 בקטעים המיוחדים בראלי. בנאשק חייכה אמנם, אך ספק אם הבינה את דרגת המחמאה
סודות? לא אצל המין היפה
מכונית חדשה דורשת הסתגלות דו-צדדית: היא לומדת את הנהג שנפל עליה, בודקת את אופיו ומנסה להבין מה הוא מצפה ממנה – ואילו הנהג לומד את האפשרויות הדינמיות והבטיחותיות שלה (שני מושגים שאינם בהכרח סותרים) כמו אחיזת כביש, סודות ההיגוי, סוג הצמיגים שהיא לובשת וכושר המעצורים, ועוד מחפש את שיטת הניהוג הספציפית שתאפשר לו ליהנות ממנו.
היו זמנים שהייתי מחלק את מכשירי התנועה האישיים לשתי קבוצות: מכוניות קטנות וחלשות, שהיום קוראים להן 'עירוניות', וכל יתר הזנים, שקראתי להם 'חזקים יותר מבני אדם'. ודאי שהיה קל יותר להסתגל ל'עירוניות', הבנויות לפי הציפיות של מגזר המין היפה.
ה'חזקות', לעומת זאת, דרשו תקופת-מה של התאקלמות אליהן, ולא מעטות בקבוצה זו (כמו למשל דגמי פורשה הוותיקים או ב-מ-וו M3) ניסו להסתיר מבעליהן או מהבוחן המקרי חלק מהסודות המקננים במערת אישיותן. להסתיר באלימות, אפילו.
זרבובית יחסנית אך טורדנית
אני זוכר את נסיעותיי ביגואר E-Type בעלת 12 הצילינדרים. היה זה בלונדון של ראשית שנות ה-60, כאשר נהגתי לזמן-מה ביגואר אדומה השייכת למפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שקנתה ממני תסריט.
ברחובות הצרים של הסוהו הייתי עוצר את יגואר לפני כל הצטלבות כמעט, יוצא מהאוטו, מביט ימינה ושמאלה ומוודא שאף אחד לא מתקרב. ורק אם השטח היה ריק לגמרי, הייתי נכנס חזרה לרכב, חוצה בעדינות את הרחוב וממשיך ישר. אמצעי זהירות זה היה חיוני בגלל חוטמה הארוך של E-Type. לולא הייתי יוצא מיגואר בעלת זרבובית ממושכת זו כדי לאתֵר מכוניות המגיעות מימין ומשמאל, הבריטים היו נאלצים לאבד את שלוותם ולבצע עצירות חירום.
כפי שאכן קרה בשלב שבו ההסתגלות שלי ליגואר טרם הבשילה.
עמודים עבים, ראות דקה
היום, בגלל הסכם בלתי כתוב בין היצרנים, ההסתגלות לרכב חדש אינה תהליך מסובך – זולת מלכודת השטחים המתים, השונים בכל רכב.
מילא השטחים המתים מאחור, שאף ראי צד לא מסוגל לכסות אותם. שהרי אם יודעים שהמראות משקרות ולוקחים את חוות הדעת שלהן בעירבון מוגבל, אזי אף מכונית או אופנוע לא אמורים להפתיע אותנו. בעיה רצינית יותר היא העמודים שמחזיקים את השמשה הקדמית משני צידיה: בגלל דרישות מבחני הריסוק הפכו עמודים אלה עבים במיוחד, והם מצמצמים את הראות מימין ומשמאל גם יחד.
למעשה, בזווית מסוימת, כמו בסיבוב חד, הנהג נוסע בתוך סכנה מיידית, כי בנהיגה איטית הוא לא יבחין בהולכי רגל הקרבים אליו בזווית של 90 מעלות (מהצד). במיוחד מוסתר חלקה השמאלי של המציאות, כי לא רק עמוד השמשה מחביא פלח-נוף זה, אלא גם מראת הצד הקרובה לנהג.
הנוף האחורי תפוס, אנא נסה שנית ולא תיענה
גם על ראות לאחור אין מה לדבר. גם כאן, הדרישות לבטיחות פאסיבית חיסלו את האפשרות להצצה איכותית בראי הפנימי.
אגב, חיזיון תל-אביבי טיפוסי הוא פיאט 500 שמשענות הראש במושב האחורי שלה מוגבהות אף שהמושב ריק, ומסתירות את המעט שעוד אפשר היה לראות מבעד השמשה האחורית.
אפליקציה או מעפן-ליקציה?
לצרוֹת הראות (פשוטו כמשמעו: היא עברה הצרה) יש להוסיף את עומס הצעצועים על השמשה הקדמית, המשמשת כסטנד למכשירים המוצמדים אליה, שאף אחד מהם אינו שקוף.
בדה מרקר, המתפעל באופן ילדותי מסממני הקִדמה, מצאתי רשימה ארוכה של אפליקציות העומדות לרשותו של הנהג ה'מתקדם'. רק לא הוסבר בעיתון זה שהשימוש באפליקציות אלו אינו שונה מכתיבת סמ"ס בזמן הנהיגה או מגלישה באינטרנט.
"אפליקציות חדשניות אלה שומרות על נהיגה בטוחה", הבטיחו בדה מרקר. האומנם?
טיפ טיפה
גם בימי הקיץ החמים יש לשמור על היגיון ולא לנסוע בסיבובי סרק גבוהים כאשר שמן המנוע קר עדיין. יש לקחת בחשבון את העובדה ששמן המנוע ותיבת ההילוכים מתחממים לאט יותר מאשר נוזל הקירור.
המשמעות: אנו מוכרחים להתאפק ולא לדרוש מהרכב לבצע זינוקים עוד בדקות הנהיגה הראשונות. אמנם כבר בדקות מוקדמות אלה מד החום מצביע על טמפרטורת עבודה נאותה – אך השמנים, כאמור, עודם קרים.
שואלים את אדוארד
איתמר, אלון-שבות: לפני שבועיים וחצי עברתי טסט (שני) במזל טוב (הייתי בטוח שנכשלתי והנה עוד 536 שקלים בפח). בכל אופן, בזמן שחיכיתי לטלפון מהמורה לנהיגה, העברתי את הזמן בלעזור לאימא לחתוך סלט ולטחון את הטסט מכל זווית אפשרית. סיפרתי לה על המסקנה שהגעתי אליה: הרי רוב הסיכויים שאם שום דבר לא ישתבש, אני עומד לנהוג לא מעט שנים בחיי, בעזרת השם – אז למה לא לאהוב את הנהיגה? הרי אפשר להפוך אותה לתחביב, או לפחות למשהו שאינו עול. הרי טוב לאהוב את מה שאתה עושה בחיים.
אז אמרה לי אימא: למה לבזבז מילים? תגיד רק 'טוב לאהוב' (מטבע הלשון 'למה לבזבז מילים' די נפוץ אצלנו במשפחה. המקור הוא ככל הנראה בסבא-רבא שלי, דוד. פעם אחת הוא ישב לאכול ונכנס אליו אורח. אמר האורח – "יש אוכל? מצוין! אני רעב כמו כלב". השיב לו סבא-רבא: למה לבזבז מילים? תאמר 'הכלב רעב'").
בקיצור, מאחר שעברתי טסט אני רוצה לדעת איך לאהוב לנהוג (כמומלץ בטורך, שבו אני נהנה לקרוא אפילו את ההמלצות לתיקונים ולקניית רכב, אף שלפעמים אני מבין בערך 30% מהמילים). איך אתה ממליץ להתקדם בנהיגה ובהכרת הרכב? האם לקחת קורס נהיגה אלטרנטיבי – או שתבאס אותי ותגיד לי שאפשר ליהנות מנהיגה באמת רק אחרי תרגול רב-שנים ולמידה ממורים מקצועיים? או פשוט לנהוג כמה שיותר?
יש לנו וולוו V70 שנת 2001, אוטומטית לצערי ולצערו של אבא שלי,
מנוע2,319 סמ"ק T5 טורבו. היא מגיעה ל-200 קמ"שבלי קושי, לפי החוברת של הרכב (אף שלא ניסינו זאת עדיין). אמנם חייתי רק 17.5 שנים, אבל אני מאמין שכדאי להשקיע כמה שיותר כשאתה צעיר, ולמעשה בכל שלב בחיים (סבא שלי מסכים. אגב, הוא שהמליץ לי לבקש ממך עצות בנהיגה ובהכרת המכניקה).
אז אם תוכל להעניק כמה עצות בנהיגה ובטיפול נכון ברכב, כמו העצה שפרסמת לאחרונה – ש"יורדים מההר באותו הילוך שעלינו עליו", אהיה שמח ואסיר תודה עד מאוד. בוולוו שלנו אפשר להוריד הילוכים מחמישי לרביעי ולשלישי, עד לשני – יש D, 4 ,3 וLAW-, אז עצות לשימוש נכון בהילוכים הן ישימות אצלנו אף שהרכב אוטומטי. דרך אגב, מה דעתך על בקרת שיוט (קרוז קונטרול)?
תשובה: הרעיון ללכת לאיזה קורס בנהיגה מתקדמת חיובי. את הקרוז קונטרול תשכח בינתיים, אני, בכל אופן, מעדיף להתעלם מאביזר נוחות זה (שיש לי בב-מ-וו Z3M). וחוץ מזה, סע בעדינות בוולבו של אבא ותרגל בינתיים נהיגה איטית בטיחותית. ואל תשאל אותי איך ליהנות מנהיגה, כי עושה רושם שאתה בדרך לשם. אגב, כשאתה מוריד הילוכים, הקפד שהמחוג של מד הטורים יישאר באזור השפוי.
אבי שריקי, חיפה: ברשותי מאזדה 323 שנת 2004 ולאחרונה יש תופעה חדשה שנראית לי מוזרה, והיא: הרכב מאט בחוזקה ברגע שאני מוריד את הרגל מדוושת הגז. זה קורה במישור.
במוסך אמרו לי שזה סימן טוב דווקא, כי זה אומר שהמנוע בולם את הרכב. אבל אני משווה עם הרכב מהעבודה, ושם אני מרגיש שהרכב ממשיך לנסוע קדימה, שזה מחייב לבלום, אם לא רוצים להיכנס בנוסע לפניי…
מה הנכון לדעתך? ומה מקור התופעה?
תשובה: בדוק בדחיפות אם אחד הגלגלים מתחמם יותר מהאחרים אחרי נסיעה (גע ביד בכל אחד מארבעת החישוקים). אפשר כי באחד הגלגלים, דיסקיות הברקסים מתחככות דרך קבע בצלחת.
אפשר לאמת חשד זה או לשלול אותו גם באמצעות דחיפת המכונית בחנייה: אם היא מגלה התנגדות יתרה, סביר להניח שבוכנות הברקסים אכן נפגעו בשל קורוזיה.
משפחת גליל (גלולה): אשמח אם תוכל לייעץ לנו בבעיה משונה מאוד שכמה מכונאי רכב לא מצאו לה מזור. ברשותנו מזה כארבע שנים ניסאן אלמרה אוטומטית משנת 2000 שנסעה כבר 246 אלף ק"מ.
לפני כחודש, בהאטה לפני רמזור, כבה המנוע לפתע. הייתי בטוח שמצב הדלק סופני וחשתי לתחנת הדלק. אך לאחר כשבוע, בסוף העליות בכביש 1 לירושלים, לפני הכניסה לגינות־סחרוף, המנוע כבה שוב, הפעם לאשתי. היא התניעה, ואחרי כמה עשרות מטרים המנוע כבה בשנית. כך קרה לנו גם בהאטה לפני צומת בתוך היישוב: נכבה, ואחרי התנעה נכבה בשנית.
מכונאי הבית שלנו בדק את הרכב וחשד (כפי שאני חשבתי) שהבעיה במשאבת הדלק. הוא בדק את לחץ העבודה שלה, מצא את הלחץ לקוי והחליף את המשאבה. אך הבעיה הופיעה בפעם הרביעית. במוסך מקומי אחר המליצו לנו לבדוק את מערכת האזעקה. אך האזעקה מקורית של ניסאן, אין קודן ואין ניתוק מנוע, אלא רק מניעת התנעה ולא 'חאפריות ישראלית'. בבדיקת מחשב של שלל מערכות הרכב לא התגלתה שום בעיה.
העברתי את הרכב לבדיקה במוסך מורשה של ניסאן/רנו והם הצביעו על המפלג כמקור לבעיה "בוודאות של 99%", לדברי המכונאי. מה דעתך? חבל לנו על החלפות חלקים מיותרות.
תשובה: אם אינכם מעוניינים להחליף את המפלג החשוד בחדש, אפשר לחפש מפלג מפירוק, קרי יד שנייה, כך שהנזק הכספי לא יהיה גבוה. אגב, שאלו במוסך אם הם בדקו את כושרו של חיישן מיקום הבוכנות.
העליתי על סיפון חיי הנוכחיים בגולה את ב-מ-וו Z3M, חיה רעה וטהרנית באופייה, כדי לשפר את רוחי במאבק על אמנות הקולנוע
בהתאם לתרגיל תל-אביבי יומיומי שאימצתי, התיישבתי לי ברכב כדי לתת למחשבות לרוץ, כמו במרשם המוזיקלי של אריק איינשטיין. אלא שהפעם, טקס זה התרחש בגולה, בתוך גן-עדן ממש, כלומר גינה מוריקה, בעוד חברי קומדה מנגן לי קטעי מוזיקה נפלאים.
אלו אותם קטעים שתכננתי לאמץ לסרטי, אך כרגע הם מחוץ לפסקול כי המפיק המנוול שלי אינו מוכן לשלם ליורשי המלחין אפילו שקל אחד. ודאי שבשלב כלשהו אמצא פתרון (שאיננו, יש לקוות, טיפוס על הקירות ונפילה מהם), מבלי לפחלץ אף גוי עוין.
שבעת הרמקולים של הרדיו במכונית, הנושא את הלוגו 'ב-מ-וו ביזנס', בישרו לי ששום דבר לא אבוד.
למה התכוון המשורר
ביום שישי גמרתי את שבוע העסקים באמנות הקולנוע בלודז' וחזרתי לסופשבוע ארוך בוורשה. לכבוד משחקי הכדורגל של יורו 2012, שפולין חגגה בהתלהבות, בנו הפולנים משהו דומה לכביש 6 וקראו לו 'אוטוסטרדה'. זה הזכיר לי שב-1991, כאשר חזרתי לרגע לפולין אחרי שלושים שנה לצורך ביקור שורשים וכו' – ראיתי כיתוב ענק על קיר: "פולנים זה יהודים!". אהבתי את הכיתוב הזה, פרי מכחולו של יוצר הסובל כנראה ממזוכיזם עמוק יותר מהאוקיינוס האטלנטי. אהבתי, בין אם כוונת המשורר הייתה פילושמית, אנטישמית או ממוצע סאטירי של שתי האפשרויות.
אוטוסטרדה בעלת ערך בריאותי
בכל אופן, ביום שישי האחרון, כשחזרתי מהאולפן בלודז' לוורשה, נסעתי על ה'אוטוסטרדה' הפולנית הזו, שנבנתה אולי בהשראה 'יהודית', וגיליתי מאות גויים מקומיים המפליגים על האספלט, לא כולו חלק, במהירויות נוסח 'דהר במלוא הכוח שהיצרן נידב לך, ועוד קצת'.
כך פגשתי פיאט פונטו קטנה הדוהרת ב-165 קמ"שוסקודה פאביה 1.2 בעלת גיר DSG הסוגרת ללא בושה180 קמ"שכמעט, וכמה להקות דיזלים מבית מרצדס וב-מ-וו הלוחמות ביניהן בקרב תרנגולים קולני ועוברות חופשי את ה-220 קמ"ש. לדיזלים המודרניים, אגב, 'אוטוסטרדה' זו מאפשרת לשרוף לכלוך שהצטבר במסנן החלקיקים ללא צורך לבקש עזרת מוסך.
פיצוי זריז מגרמניה
היה זה אך מקרה שלא פגשתי על האוטוסטרדה אף פורשה, פרארי, למבורגיני, מזראטי או ניסאן GT-R, שכל מיני מי ומי פולנים משוויצים איתן בוורשה באזור מלונות הפאר ומצטלמים איתן בגאווה במדורי רכילות.
להבדיל מאנוכי, גוֹיוֹ-אח"מים אלו המחזיקים בטילים אקזוטיים לא שהו בלודז' כמוני, ולא חזרו הביתה ממלחמות התשה שמתקיימות בחדר עריכה חשוך סביב 'שועל הכסף של פליציה ט" – כך שהמכונית הצנועה לתפארת (Z3M קופה), שזה עתה בחרה לכרוך את עתידה בעתידי תמורת חופן חסכונות של ביטוח לאומי, חיממה את לבי כאשר שעטה ביתר מהירות וביתר קלות מכל דבר שזז באוטוסטרדה החדשה, ששומרי החוק טרם השתלטו עליה.
הסיפון המפואר של Z3M הוא דו-מושבי בלבד, מצופה עור כולו. האור הזורם מבעד גג הזכוכית מגרש את הקלאוסטרופוביה
כְּסוּפָה שבלִבָּה סוּפָה: ב-מ-וו Z3M הגיעה לביתה החדש הסמוך לוורשה ופגשה את אחת משתי אחיותיה החורגות, אלפא GTV
סוליה ללא סלסולים
חוץ מזה, בזכות מזלי הרחוּם, שיכול לקפוץ רק על קשישים (לכוכבים עוד לא נמאס מהם, כנראה) – נזכרתי פתאום, בעיצומם של איזה230 קמ"ש(הרחוקים עדיין מקצה גבול היכולת של הבווארית שלי), שצמיגיה האחוריים מדגם W rosso מבית פירלי, ברוחב הסנובי 245/40/17, שפשפו כבר את הסוליה שלהם כמעט עד האוויר שבו מילאתי אותם, ולכן הם צווחים עד השמיים להחלפה מיידית ולהפסקת נוהל המרוצים. גם המגפיים הקדמיים, הצרים יותר (225/45/17), אינם בכושר מי יודע מה.
ודאי שהסרתי מיד את הרגל מדוושת הגז. אגב, כל הרביעייה תשושת הפז"ם הוחלפה כבר.
לא לבעלי טעם נאצי
התכנון של Z3M היה עבודתו הראשונה בב-מ-וו של המעצב המוכשר כריס בנגל, שבעלי הקונצרן לא הסתדרו איתו. העיתונות הגרמנית, שטעמה עודנו נאצי כנראה, לא אהבה את רעיונותיו של בנגל וכתבה ש"רק פיאט מולטיפלה היא מכונית מכוערת יותר מ-Z3M". ומכיוון שמולטיפלה, בצורתה המקורית, הייתה ונותרה לגביי מלכת יופי אמיתית דווקא – ודאי שקביעה נבזית זו של העיתונות הגרמנית פעלה עליי פעולה הפוכה, והפנתה את תשומת סקרנותי ל-Z3M.
התרגזתי, והרבה לפני שהחבורה הבריטית הוורדרדה (ואין הכוונה רק לצבע הפנים) מ'טופ גיר' החלה לשורר נפלאות על Z3M הלכתי לדוד גוגל, חיפשתי את תצלומיה של "הגברת המכוערת" – ואמנם, התאהבתי בה מיד.
אחרי הפגישה הראשונה עם ב-מ-וו Z3M הבנתי שלוּ הייתי מתכנן בעצמי מכונית לטעמי, הייתי בונה אותה בדיוק כפי שהיא: מין חיה רעה, טהרנית באופייה, מטורפת, נקייה ממחסומי פה אלקטרוניים, ממש כמו הקשישות שלי הונדה CRX ואלפא GTV – וכמותן, היא מתפקדת היטב ללא מחשב סיפון, מתביישת בארבע כריות האוויר, ואפילו ESP אין לה!
אבא, למה קנית עוד בת?
ל-Z3M אין חיים קלים במחיצתי בגלל זוג בנותיי, שקיבלו אותה בחירוק נפש לאחר שכפיתי עליהן את חֶברתה החדשה. "בשביל מה קנית אותה, אבא?", שאלו אותי. "רק כדי לשגע את הדמות השלילית הזו, בעל אתר רכב דוחה, העסוק בפוליטיקה בכל נימי נפשו השמאלנית הכפייתית, אויב דת, שונא מתנחלים ולועג למשפחות מרובות ילדים, וכשהוא לא עסוק בפרובוקציות אינפנטיליות, כמו זו שהוא עשה בעקבות מותה הטרגי של משפחת אטיאס שאיבדה את הברקסים – שירת ההלל הקבועה שלו היא כלפי ב-מ-וו?"
– "תודה שהזכרתן לי סיבה נוספת לרומן שלי עם Z3M, שהיא הב-מ-וו הכי ב-מ-וואית שבוואריה הצליחה לייצר", עניתי לאלפא ולהונדה שבחצרי. "אך האמת היא שחיפשתי עוד אוטו השווה אהבה, כזה שאין לאף אחד בארץ, כי אני לא מעוניין לחלוק בפסיכולוגית שלי עם אף אחד! זו הרגשה ממש מתוקה, שטעמתי אותה כבר בזכותכן, הונדה CRX שלי ואלפא GTV, היחידה בגזעה שמצוידת במושבי עור של אאודי TT ולובשת צמיגי טויו R1R. וכעת אתן כולכן תהיו צוות לעניין", הוספתי בסיפוק, ומיד הזדעזעתי לשמוע את אלפא GTV עורכת קבלת פנים גסת רוח לב-מ-וו.
הביצועים של ב-מ-וו Z3M: זינוק מ-0 ל-100 תוך 5.3 שניות, מהירות מרבית250 קמ"ש. הם מושגים בזכות מנוע שישה צילינדרים בשורה בנפח3.2 ליטרים, 321 כ"ס ב-7,500 סל"ד. מומנט של 350 Nm מתפתח ב-3,250 סל"ד. בזמנו, הכרתי את המנוע בב-מ-וו M3 שנסעתי בה במסלול הוקנהיים
קבלת פנים מרושעת
לולא הייתי שומע, לא הייתי מאמין. אלפא פשוט הציקה לבת המשק החדשה, הבווארית, בקנטורים גסי רוח. "שמעי נא, הלגה", לעגה האיטלקייה שלי לגרמנייה בטון של זלזול שבקע מהמפלט הבודד שלה. "בטח נחמד היה לכם, נאצים גזענים שכמותכם, לחטוף בחצי גמר היורו של 2012 את זוג הגולים הרצחניים דווקא מהכושי האיטלקי שלנו, מריו באלוטלי הגדול. הוא תפקד כמו ג'סי אוונס השחור, שזכייתו באולימפיאדת ברלין 1936 באליפות העולם בריצת100 מטרהרגיזה את היטלר. והנה ההיסטוריה חוזרת עם מריו באלוטלי הגדול", המשיכה אלפא GTV בנאומה הלעגני.
ו-CRX היפנית צחקקה מאחורי השער של סרקופג העץ שלה, ואפילו לא יצאה ממנו כדי לקבל את פניה של הגרמנייה, הנוצצת גם מרוב דמעות עלבון.
טיפ טיפה – המדריך הולך יחף
קל יותר להסביר לאחרים מה לבדוק כשקונים מכונית יד שנייה (ראו המדריך 'משומשת חיל מי ימצא' בבלוג שלי ב- wordpress), מאשר לקנות בעצמך יד שנייה. פתאום אתה שוכח מה כתבת וממה הזהרת, מסתובב מסוחרר סביב המועמדת, מתענג על קולה, נוהג בה בזהירות, ומבין שהאובייקטיביות שלך הלכה פייפן כי נדלקת עליה. בסופו של דבר אתה מתעשת ומכניס אותה למכון בדיקות טרום-קנייה במרכז לודז', לא רחוק מהאולפן שבו אתה עורך.
שעתיים בילתה ב-מ-וו Z3M הכסופה במסלול דיאגנוסטי. הניפו אותה והורידו, סרקו את הצבע שלה במכשיר למדידת עובי השכבה ומילאו דו"ח המודיע שהכול בה פיקס, אלא ש"אתה מוכרח להחליף את הצמיגים האחוריים ואת המצמד". מה הנזק על המצמד? אתה שואל, ושומע שהחלק עולה 3,500 זלוטי והעבודה 500. יחד, זה יוצא כאלף אירו. מכה לא נעימה.
אבל אז אנו נזכרים פתאום מה כתבנו. אולי זו לא בעיה של המצמד עצמו, אלא די בהוצאת האוויר מהמערכת? אולי מהנדסי המכון טועים? אולי הם רק נוקטים נוהל כסת"ח מורחב?
וכאשר הבווארית עוברת כבר לידינו, אנו מכניסים אותה למוסך, משלמים 20 זלוטי על העבודה ו-20 זלוטי טיפ – והמצמד מתפקד כחדש. לא החלפה ולא נעליים.
שואלים את אדוארד
בתאל: אני סטודנטית שגרה ועובדת בבני-ברק. ברצוני לרכוש רכב לנסיעות קצרות בעיקר, ללימודים בתל-אביב ולנסיעה לאריאל פעם בשבוע.
התקציב שלי הוא 12 אלף שקלים, לא חשובה לי חוויית הנסיעה, אלא יותר חיסכון בהוצאות רכב, אמינות, שלא יראה מוסך. אני לא מבינה בכלל ברכב, ולכן לא רוצה כל כך להתעסק איתו בשיפוצים, בתיקונים ובשדרוגים.
אודה לך אם תוכל למנות כמה דגמים שלדעתך הכי מתאימים!
תשובה: הרעיון הבסיסי הוא לא לבזבז את כל הסכום על המכונית עצמה, אלא לקנות משהו ב-8,000 שקלים – ואת היתר להקצות לתיקונים, שתמיד יש בהם צורך אחרי קניית משומשת. הרי לשם הבטיחות יש לקנות צמיגים חדשים, דיסקיות מעצורים חדשות ובולמים חדשים (לא תמיד יש צורך בהחלפה גורפת, אם שפר עלינו המזל והנרכשת מגיעה מבית טוב).
אם מוסכים הם לא בראש שלך, אז אחרי הקנייה מוטב להחליף שמנים, נוזל מעצורים וחגורת טיימינג (במקרה שאין לנו הוכחה שהבעלים הקודמים של הרכב דאגו להחליפה במועד).
בעצם, לא חשוב הדגם, אלא המצב הטכני של המועמדת. באופן כללי, ליפניות ולקוריאניות יש הילה של אמינות.
יאיר: ברשותי פולקסוואגן פולו מודל 95' ידנית. יש לי בעיה חוזרת בהילוך סרק או כשאני נוסע בעיר בהילוכים שני-שלישי: הסל"ד קופץ מבלי שאני לוחץ על הגז. בהילוך סרק הסל"ד קופץ מ-1,000 ל-2,000, ותוך כדי נסיעה בהילוך נמוך הוא קופץ מ-2,000 ל-2,500.
המוסכניק אמר שהוא ניקה משהו במצערת ואכן הבעיה חלפה, אך עכשיו, לאחר כמה חודשים, הבעיה חזרה. והמוסכניק בדק ואמר שהמצערת נקייה, והציע להחליף בית מצערת. יש לך רעיון מה אפשר לעשות?
תשובה: בקש את המוסכניק שיבדוק את פעילותו של מנוע הצעדים (האחראי על טורי הסרק). אם הבעיה בפרפרים שאינם נסגרים הרמטית, אז המוסכניק שלך צודק לגבי נחיצות ההחלפה של בית המצערת.
צלי: איביזה החדשה 1.4 גיר ידני רפרנס; סוזוקי סוויפט החדשה (1.5); סקודה פאביה אמביאנט 1.4 גיר ידני; פיאט פונטו 1.4 דינמיק ידני. איזו מכונית קטנה מבין אלה היא לדעתך הכי מוצלחת והכי כדאי לקנות לנסיעות עירוניות?
תשובה: אחד השבועונים המוטוריים הלועזיים, הנחשב בלתי תלוי – פרסם בדיוק מבחן דרכים השוואתי בין כל מכשירי התנועה שציינת (ועוד כמה קטנות). אם להביא כאן את מסקנותיו בתמצית, מהמבחן עולה שפולקסוואגן פולו ואיביזה החדשה, שתיהן מצוידות בגיר ידני – ניצחו יחדיו ובאמתחתן אותו מספר של נקודות זכות.
בני והדסה: אנחנו זוג צעירים… העומדים לצאת לגמלאות, ובעקבות כך מחזירים את רכב החברה אשר שימש אותנו עד כה. ברצוננו לקנות רכב קטן שישמש אותנו מכאן ואילך, בע"ה עד מאה ועשרים שנה בבריאות טובה.
שאלותינו:
1. רכב חדש או יד שנייה ?
2. איזה דגם כדאי לקנות, אם השימוש שלנו בו הוא כדלהלן:
א. נסיעות עירוניות בדרך כלל, ולפעמים נסיעה בינעירונית באזור המרכז.
ב. יציאה לחופשות באזור הצפון ולעתים רחוקות בדרום.
הפרמטרים החשובים (לפי סדר יורד): בטיחות, אמינות, חסכונות ונוחות.
ממדורך למדנו כי אתה עסוק בעריכת סרטך החדש. דומנו שנהיה פֶּה לרבים ממעריציך, אם נבקש שבשיקולי העריכה תכניס גם את השיקול שהסרט יהיה לא רק אמנותי אלא גם מובן לקהל הרחב.
תשובה: לזוג צעיר המתכוון לצאת לגמלאות מגיעה אחת משתי מכוניות צעירות: קיאה ריו החדשה או סיאט איביזה. ריו רלוונטית רק בגרסתה האחרונה, ולכן יש לקנות אותה מהניילונים. אם האמצעים מצומצמים ומצביעים על יד שנייה, איביזה היא התשובה.
כאשר הגולה מנחיתה עליי תככים ומזימות, נחלצות שוב לעזרתי החברות הוותיקות שלי. קצת גאולה בביבים
כל אימת שרצונות מוזרים ורעיונות לא לגמרי בריאים מתחילים להציק לנפשי, עומדת לנגד עיניי דמותו של הסופר הפולני מארק חלאסקו, שנשאר צעיר לנצח (כי הוא התאבד בגרמניה בגיל שלושים ומשהו), שגיבוריו הספרותיים מאופיינים בתשוקות עוועים, כאלה שמסוגלות להפוך לאובססיה.
במידה בלתי מבוטלת, מארק חלאסקו קשור גם בנוּ, יושבי ציון, כי לפני חצי מאה בערך אירחה ארצנו, הענייה והקטנטונת עדיין, את הסופר כאשר הוא עזב בטריקת דלת את מולדתו פולין. הוא בחר לברוח למערב חרף אהבתם הסוערת של אלפי קוראיו, שנהו אחריו כי נקעה נפשם מספרות סטנדרטית סוצ-ריאליסטית, זו הספרות הרשמית שהשלטון הקומוניסטי קידם ודחף לכל פינה ועיטר בפרסים.
הסיסמוגרפים בצנזורה שברחוב מישָה (עכברית) ובבניין הענק והאפור של מטה המפלגה הקומוניסטית הלשינו על הנהייה המטורפת של העם הפולני, ובמיוחד צעירים, אחר סיפוריו של חלאסקו, המייצגים רומנטיקה יומיומית ללא כל איפור ואידיאולוגיה. ועוד חידוש היה בהם: גיבוריו של חלאסקו היו דמויות שוליים – אוכלוסייה בלתי חיובית לפי אמות המידה של האידיאולוג הרוסי ז'דאנוב, האב הרוחני של הספרות הקומוניסטית ה"נכונה". די והותר סיבות כדי שחלאסקו יחוש בלתי רצוי במולדתו.
ישראל לפי חלאסקו
רצף סיפוריו המוזרים של חלאסקו, אלה הישראליים לשם השינוי – נולד כאן בארץ, בסדנה של הסופר הבודד, האורח, שאצלנו עבד כפועל פשוט ואיש לא ידע על כתיבתו. זולת כמובן כתב העת האנטי-קומוניסטי 'קולטורה' הפריזאי, שהיה מפרסם בהתלהבות את סיפוריו הישראליים של חלאסקו מתוך הבנה שהם אינם רק ספרות מעניינת, אלא גם מסמך סוציולוגי בעל ערך היסטורי.
העיר אילת למשל, שחלאסקו תיאר בהיקסמות המוקפדת שלו, הייתה אז עדיין מקום מעורר דמיונות (שנגוזו זה מכבר) המושך אליו טיפוסים צבעוניים ומפוקפקים, לפי אמות המידה של אז ואולי גם היום.
בכל אופן, הקוראים הפולנים למדו מחלאסקו על מדינתנו ועל האופי העברי-יהודי טוב יותר מכפי שמנסה לחנך אותם עמוס עוז.
שום פואמה ברוממה
האמת היא שגם אני, כאשר התחלתי את העלייה שלי ב-1968 – נסעתי לישראל שהכרתי דרך מכונת הכתיבה של חלאסקו, ושליחי הסוכנות בווינה לא היו מסוגלים לחדש לי דבר. בהמשך התאכזבתי, כאשר לא מצאתי כאן את השרידים הצבריים-רומנטיים שחלאסקו תיאר.
ודאי שלא מצאתי חן עברי רענן או רומנטי ברוממה, שם נחַתי בין דמויות אפורות ואף גסות, וגם לא באילת, שהפכה בינתיים לעיר תיירות, וגם לא ב'כסית' התל-אביבית, שהייתה כולה פוזה – אלא רק קצת חן, ועוד קצת, בקפה 'טעמון' הירושלמי, בין הלקוחות של מרדכי קופף שחלאסקו לא הספיק להכיר.
כל תו שווה זהב
הרעיונות שלי, שכנרמז לעיל לא יצאו בהכרח מבית מדרשו של ההיגיון, מתגלגלים כעת בשני מסלולים. רובם מתנתבים אל סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", שלמען עריכתו הגעתי הנה, לפולין. וכדיווח אמת מחדר העריכה, אני מוכרח להודות שחלק מהחששות שלי לגבי תהליך העריכה נתבדו; לפחות בכל הקשור לצד האמנותי של התהליך. כי עורך הסרט, יארק קמינסקי, הוא איש מקצוע מעולה, ומה שחשוב לא פחות – רגיש מאוד.
ובכל זאת, צצה בעיה חדשה, מעיקה מאוד, הקשורה במוזיקה של המלחין הנפלא כריסטופר קומדה, שרוב הסרט מבוים ומצולם כדי להיות לה רקע – כמחווה שלי לזכרו. רציתי שסִרטי 'שועל הכסף' יהיה מלווה בצלילים ובלייטמוטיבים הידועים לי על-פה, שהרי במקורם הם הולחנו לסרטים הישנים שלי, שקומדה עטף אותם בפַּסְפַּרְטוּ מוזיקלי קסום, מפזז, מלנכולי. חשבתי בתמימות שאם אפגוש אי-שם את קומדה, חבר נפש ז"ל לגמרי, אגיד לו: "תראה, מותך לא עצר אותי מלהשתמש במוזיקה שלך לאותו סרט שדרשת ממני לעשות".
הסופר מארק חלאסקו (בתצלום) התאבד לאחר שהגיעה לאוזניו הטענה שחברו המלחין כריסטופר קומדה עבר בגללו את התאונה הטרגית שקיפדה את חייו
ועכשיו ייתכן שהזדמנות זו תברח ממני, כי עורכי הדין המופקדים על שמירת זכויות היוצרים מטעם יורשיו של קומדה דורשים מאיתנו 6,000 זלוטי פולני (כ-7,500 שקלים) על כל דקת מוזיקה שלו.
לנוכח התעריף הרצחני הֵרים המפיק שלי ידיים ודורש שאנו, כלומר עורך הסרט קמינסקי ואנוכי הבמאי, נגמור את הסרט בדרך זולה יותר, בעזרת מלחין מקומי, תושב לודז'. ברגעים כאלה קשה שלא לצטט את גרהם גרים, שכתב בספרו 'האדם השלישי': "לעולם אין לדעת מאיזה כיוון תגיע המכה".
למען הפסקול לא אחשה
מצד שני אני מבין דווקא את המפיק, שהאמצעים אזלו לו כנראה כבר מזמן. לא רק שהוא חייב עדיין כסף לחלק מהשחקנים המשתתפים בסרט – הטלפון באולפן שלו מנותק כי החשבון לא שולם, מה שחתך גם את השימוש באינטרנט. מזל שהחשמל לפחות זורם עדיין ומכשירי העריכה עובדים ללא הפתעות.
ובכל זאת, ודאי שאינני הולך לפשרות בכל הקשור למוזיקה של קומדה. כאשר הסרט יהיה ערוך ארוץ איתו לוורשה, למכון הפולני לאמנות הקולנוע, שעד עתה השקיע בהפקת 'שועל הכסף', ואבדוק אצל הנהלת המכון (אישה נחמדה) אפשרות לתוספת של 100 אלף זלוטי לצורך פסקול איכותי.
נפש רוחצת נפש
כדי לא לאבד את מה שנשאר משיווי המשקל הנפשי שלי, שהתערער מרוב הצרות שחיכו לי בגולה, כולל הצורך לטפל בצרורות של תככים ומזימות תחתיי – אז בלית ברירה, כמו במקרים דומים בעבר, אני בונה שוב על עזרתן של המכוניות שלי, שלפי המסורת המצטברת יודעות לדאוג לי ברגעי עקה ומבולקה.
אף פסיכולוג מדופלם מכף רגל עד ראש (אפילו לא יבגניה דודינה, שאחד משלושת התפקידים שהיא מגלמת בסרטי הוא פסיכולוגית) – אינו מסוגל לרענן את נפשו הפגועה של הקשיש הזועם כפי שמסוגלת לעשות זאת מכונית הזקוקה לטיפול.
תזזית נבזית
חוץ מזה, כדי להחזיר את עצמי לאופטימיות המתבקשת, שאני זקוק לחסדיה יותר מתמיד – פשוט אין לי ברירה אלא לפתוח שוב בחיפושים אחר מכונית חלומותיי, המתאימה לקשיש שבי כמו כפפה. זוהי כמובן ב-מ-וו Z3M קופה, דו-מושבית, המצוידת במנוע שישה צילינדרים בשורה שמייצר 321 כ"ס, המאפשרים לאבד את רישיון הנהיגה תוך פחות משש שניות.
Z3M השובבה דורשת פזילה רצופה וסימולטנית אל זוג מכשירי הגנה עצמית: ולנטין 1 וצ'יטה, המוצמדים לשמשה הקדמית כי בווארית זו מבטיחה הפלגה ב-285 קמ"שגדולים ולא נצורים.
מסעירה ומצעירה: אף כי נעוריה של ב-מ-וו Z3M מאחוריה (1998), עדיין מכנים אותה ביראת-עונג 'driftmaszynen', כלומר מכונית המתמחה בהחלקות מבוקרות, המאלצות את הנהג להשגיח על הכביש מבעד שמשות הצד. Z3M היא דרך מהנה לאבד את רישיון הנהיגה לזמן-מה, ואף לצמיתות (במקרה שהעבריין חוגג גיל מופלג). מצד שני, החזרה להנעה אחורית היא חוויה מטלטלת (פשוטו כמשמעו), אחרי 40 שנה ועוד קצת בשבי של הנעה קדמית (עם ניצוצות נחת מעטים רק מאלפא GTV)
טירוף מושכל
הסכימו איתי, ידידיי, שבעידן זה שבו חוגגים העיוות האופנתי של מוקטנות-הנפח, שימוש מגונה באלקטרוניקה שגרורותיה מתפשטות ברכב ואינספור פטנטים המחליפים את הנהג העצלן (ראו מכתבו של מר יאיר מור בתת-המדור 'שואלים את אדוארד') – בעידן מיושב דעת ורופס שכזה, בחירה במפלצת בעלת הנעה אחורית נראית כקרש הצלה רציונלי על חישוקי אלומיניום בגודל18 אינץ'.
?טיפ טיפה – סורק או סרק
עם כל הכבוד לסדרה 'משומשת חיל מי ימצא – מדריך מפורט לקניית רכב יד שנייה', החוגגת בבלוג שלי ומנסה לעזור כפי יכולתה לקונה מכונית משומשת – אם מדובר במכונית מודרנית ממש, אז המילה האחרונה בגילוי סימני התנגשות וסימנים לחולשה במנוע ובתיבת ההילוכים שייכת למחשב דיאגנוסטי.
אפשר אמנם לקנות דרך האינטרנט בזיל הזול (50-100 דולר) כל מיני מינִי-מחשבים בגודל טלפון נייד המאפשרים סריקה ראשונית של מערכות הרכב – אלא שהללו הם רק קמצוץ יותר מאחיזת עיניים. מדובר בצעצועים נחמדים, מי מוצלח ומי פחות, אך את הדף האמיתי של מצב המערכות ושל זיכרון התקלות ברכב המועמד לקנייה אפשר להשיג רק בעזרת מחשב דיאגנוסטי נייח, הנמצא במוסך המרכזי של היבואן
שואלים את אדוארד
יאיר מור: אני פונה אליך כאחד האנשים היודעים נפש בהמתם הממונעת. היום, בעת גלישה באתר TheMarker (גילוי נאות: אני עובד בעיתון וכותב במדור הטכנולוגי שלו) נתקלתי בכתבה של עמיתי(נו) דניאל שמיל. עוד לפני סוף הכותרת חשכו עיניי. מדובר במהלך שמדרבן נהגים להפקיר את בטיחותם בידי מערכות ממוחשבות – מגמה שאתה גדול הלוחמים בה – ומעניק הטבות לבעלי אמצעים הקונים מכוניות משוכללות במקום לאלו הנוהגים בזהירות.
בארה"ב החל מהלך דומה לפני למעלה משנה, שבמסגרתו מציעות חברות ביטוח לנהגים לשלם פחות על הביטוח תמורת התקנת אמצעים לניטור הנהיגה שלהם. מבלי להיכנס לוויכוח אם הפחד מנסיעה מעל המהירות המותרת נחשב לעידוד נהיגה זהירה, נראה כי מדובר במגמה עולמית שבמסגרתה מנסות חברות הביטוח, תוך שיתוף פעולה מצד הפיונים שלה בפוליטיקה, להפוך את ביטוח הרכב לשירות ענישה דה-פקטו לנהגים שאינם נוהגים לפי הנהלים הפחדניים שמכתיב החוק הקלוקל במדינות שונות ואינם מפרנסים כראוי את ברוני הרכב.
בתקווה לעידוד המאבק בסירוס חוויית הנהיגה בשירות אינטרסים כלכליים-פוליטיים.
שמוליק: איזה רכב משפחתי עדיף לדעתך: א. פורד פוקוס ב. שברולט אופטרה
ג. מאזדה 3 ד. מיצובישי לאנסר. כל המכוניות הן מהשנים 2008-2009 והתקציב באזור ה-50 אלף שקלים. חוץ מהמאזדה, יתר המכוניות עשו 60-90 אלף ק"מ.
1. לדוגמה, האם פורד פוקוס שעשתה 60 אלף ק"מ (55 אלף שקלים) עדיפה על מאזדה שעשתה 120 אלף ק"מ באותו מחיר?
2. יש רכב שצריכת הדלק שלו נמוכה משמעותית מהיתר?
תשובה: אני, בכל אופן, הייתי בוחר בפוקוס. אם זה אפשרי, אחת בעלת מנוע 2,000 סמ"ק (כי 1.6 אוטומטית היא נרפית במקצת).
מאור תמם: ברצוני לקנות ב-מ-וו סדרה 3 מנוע 2.0 מהשנים 2003-2005. יש שני סוגי מנועים, האחד וולווטרוניק והשניV6 . זה מתאים לתקציב שלי, שהוא אגב 65 אלף שקלים. מה דעתך על מכונית זו – צריכת דלק, ביצועים, טיפולים?
האם אתה ממליץ על אוטו אחר? אוטומט חובה (לא לשכוח שיש לי אישה בבית), אבל משהו בכל זאת ספורטיבי.
האם אתה יכול להסביר מה זה מנוע וולווטרוניק? הבנתי שהוא מעניין.
תשובה: לב-מ-וו זו אין בעצם מתחרות בז'אנר הכחוש של המשפחתית הספורטיבית. מנועי שני ליטרים וארבעה צילינדרים (וולווטרוניק) חסכוניים יותר ממנועי V6 – אך לא באופן משמעותי ביחס לכוחם של האחרונים (שהייתי מעדיף). הביצועים, מכל מקום, מרשימים, ולמחיר הטיפולים אפשר להתרגל כי החבילה בכללותה אטרקטיבית.
הפטנט העונה לשם וולווטרוניק הוא שיטה חדשנית של ב-מ-וו לוויתור על המצערת, שסמכויותיה מועברות לשסתומי היניקה, הפועלים באופן ייחודי.
ר"א מהשרון: לפני כשבוע איבדתי בלמים בלנדקרוזר 2009 יד ראשונה, מטופל באופן סדיר במוסך מורשה טויוטה (הטיפול האחרון היה לפני כחודש). למזלי זה הסתיים ב"ה ללא נזק פיזי, אבל בנזק תדמיתי ע נ ק.
גררתי את הרכב למוסך הקבוע והאבחנה הייתה – משאבת ABS כשלה, יש להחליפה. סיפור של כ-8,000 שקלים. בטויוטה, החברה שאליה פניתי, משחקים על העובדה שהרכב יצא מאחריות לפני כמה חודשים, במקום לטפל עניינית בבעיה ולקחת אחריות. הרי רק לפני כמה שבועות משפחה שלמה, למעט בת קטנה, נכחדה עקב איבוד בלמים – ואז היה נוח להפנות את האצבע המאשימה לכול מלבד למשאבה ש'סתם' כשלה… ואולי זו הסיבה?
אשמח לקבל עצה כיצד להתמודד מול טויוטה. איך ואת מי ברשויות הממונות לעדכן כדי שהאירוע ייחקר? אם מי מכם, הקוראים, מכיר עוד מקרה שכזה, שייצור קשר.
בכל אופן, המסקנה העגומה שלי מתוך המקרה הפרטי שלי היא שלאיכות ולאמינות של טויוטה אין כיסוי במציאות. בדיעבד הסתבר ש"ההפתעה המושלמת" בעת איבוד הבלמים, שהתאפיינה בדוושת בלם גבוהה, קשה ובלתי לחיצה נבעה ממשאבת ABS שכשלה, ואולם עדיין לא ברור לי: מדוע דוושת הבלם לא תפקדה לחלוטין בשל כך?
תשובה: מכתב מזעזע ומפחיד. כי בכל המכוניות שאני מכיר, תקלה ב-ABS לא פוגעת במעצורים, והם ממשיכים לתפקד כמו במכונית ותיקה נטולת ABS. הצרה היחידה היא בעובדה שבמכוניות שנבנו עם ABS, אין מערכת לניתוב מרביתו של כוח הבלימה לציר הקדמי, והתוצאה המסוכנת היא שהציר האחורי עוצר באותה עוצמה כמו הציר הקדמי.
אם המומחים המקומיים לא יודעים לענות לך, אני ממליץ לשלוח את מכתבך למהנדס הראשי של טויוטה, ביפן, כי תשובתו עשויה להיות רלוונטית לגבי כל בעלי הלנדקרוזרים בארץ.
משה בודק: בשבוע שעבר פרסמת את מכתבי בקשר להתפרצויות של הטורים הגבוהים במכוניתי. סיפרתי למכונאי שלי את דבריך מילה במילה, כיצד לפתור את הבעיה, והוא טוען שהוא עשה זאת בדיוק לפי עצתך. כעת הנני חסר אונים ונוהג בחוסר ביטחון.
שוב פונה אני אליך: האומנם אין פתרון, זולתי הפתרון שאתה הצעת? ייתכן שמישהו מהקוראים יקרא זאת ויוכל גם הוא לחוות את דעתו, מבלי לפגוע במומחיותך. אולי לפנות למוסך סובארו המרכזי והם יוכלו לסייע בידי? נ"ב: זה מקרה די חריג שהאישה אינה צודקת.
תשובה: הרעיון שלך לתת סיכוי למחשב דיאגנוסטי במוסך המרכזי של סובארו הוא רעיון טוב.
איתמר פישר: אני בן 26 וכרגע רוכב עלR6 . עברתי את השלב של הפאן עם האופנוע לכל הכיוונים, תאונה (למזלי קלה) ומהירות גבוהה (מאוד). אני מחפש פרקטיות, נוחות ותנאים.
התקציב שלי לרכב הוא 35 אלף שקלים. אני אוהב לנהוג ומחפש רכב לאדם אחד, לא צריך משהו גדול. עדיפות לידני אבל לא קריטי. מחפש רכב אמין שייתן תפוקה טובה.
תשובה: אחרי ימאהה R6 עליך להתכונן לאפשרות שכל מכשיר תנועה על ארבעה גלגלים יאכזב אותך. בכל אופן, אני ממליץ לך לחפש פיז'ו 106 ראלי.
פיז'ו 106 ראלי. המשך הוגן לחיים על אופנוע
טיסה בדאון היא חוויה נפלאה, רק ששלב הגמר שלה מורט עשתונות. כך גם רכיבה באופנוע כבד: אף היא תענוג, ורק העצירה – אלוהים ישמור
אני פוחד מטיסות. במיוחד בגלל הניסיון עם דאונים שצברתי אי-אז בצעירותי, המרחפת סביבי ומסרבת לנחות. בתקופת הדאונים שלי נוכחתי שכל סודות הטיסה וסכנותיה נחשפים במלוא חריפותם כשאתה יושב על המושב הצר והקשיח של הדאון, נהנה מהטיסה עצמה ורועד מפחד לפני הנחיתה.
רועד, כי טווח העצירה של הדאון ארוך ומייסר: אמא אדמה קרובה כבר, חצי מטר ממך בסך הכול, אך הדאון מתעלם ממנה וממשיך בהפלגה, חולף על פני המשטח המיועד לנחיתה, מפיל איזו גדר, מגלח שיחי תות ולבסוף נתקע בבאר מים. הכפריים הזועמים רצים אליך, הטייס, בטענות ובמקלות, ואתה קופץ החוצה ופותח במנוסה.
בקיצור, טיסה בדאון היא חוויה נפלאה, רק ששלב הגמר שלה מורט עשתונות. כך גם רכיבה באופנוע כבד: אף היא תענוג, ורק העצירה – אלוהים ישמור.
חלף עם הרוח: בתצלום (1948): מדריך טיסה לצד הדאון הפולני הלימודי הוותיק מדגם ABC. ברקע: המטוס הרוסי PO2, 'קוּקוּרוּזְלִיק', שהיה גורר את הדאונים לשמיים ומשחרר אותם לדרכם. היו זמנים שגם דאונים וגם מכוניות נבנו לפי עיקרון הנדסי מינימליסטי: לא היו עליהם רכיבים, קל וחומר מנגנונים, שאינם חיוניים לתפעול הכלי. הזמנים השתנו הן בתחום הטיס והן בתחום המכוניות, כדי להתאימם לחיים בצל המחשב. והנה, פלא: פה ושם מלמדים עדיין טיסה בדאון ABC הפרימיטיבי, חד-מושבי או דו-מושבי, שבו המדריך משגיח מקרוב על פרח הדאייה
מהעננים אל הג'קט
אלו בעצם זיכרונותיי מגיל 17-16, שבו זכיתי באות קטן, כחול, הנושא תבליט של שלושה שחפים לבנים ומעיד על שעות הדאייה והמרחקים שצברתי. עד היום, כדי לא לשכוח את הישג הטיסות שלי בדאוני ABC הוותיקים, שפעם התגאיתי בו – אני עונד מפעם לפעם את האות הקטן, מצמיד אותו לאיזה ז'קט.
ברח כוכב מיעקב
השחפים שלי, המחזירים אותי לעבר, מזכירים לי גם שחברי יעקב לנדאו נהרג בתאונת דאון כאשר נסע מתל-אביב לשוויץ כדי לרחף מעל האלפים. טייסת דאון מקומית התנגשה בו והצליחה לקפוץ במצנח. יעקב לא.
יעקב היה גרפיקאי מצליח, בעלה של תמרה, ידידתי מבית היתומים היהודים בקרקוב. הוא אהב מכוניות ואופניים ואנו דיברנו עליהם שעות, תחילה בפולנית ואחר כך בעברית. היינו מחליפים דעות על הסאאב שהייתה לו כשהגעתי ארצה, דו-פעימתית כהה, הראשונה בתל-אביב עם מד סל"ד, אחר כך על אלפא סוד שהוא קנה, ולקראת הסוף על מיצובישי קולט.
בשבתות היינו מטיילים חזק באופניים איזה 120-100 ק"מעם קבוצת 'גלגלי העץ' של אלי סמוכה. אני חייב לספר על יעקב לנדאו יותר, לוואי שאספיק.
מהשמיים לז'קט
המקצוע העתיק השני
עכשיו אני במטוס, עם כל זיכרונותיי והעיתון הנפוץ, שאחת הכתבות בו מובילה אותי לווידוי שכל חיי הצלחתי איכשהו לשמור את עצמי ואת נפשי מדמויות העוסקות בפוליטיקה.
זה החל בפולין, הגלגול הקודם שלי, שנמשך עד הפוגרום ביהודים ב-1968. בימים ההם הייתה עדיין פולין מדינה קומוניסטית והפוליטיקאים שלה היו מגעילים בהתאם. אלא שגם בארץ היחס שלי כלפי פוליטיקאים הלך והקצין. גם במקרים שהזדהיתי עם דעותיו של נבחר ציבור כלשהו – גם אז דחתה אותי הקוֹקֶטֵרְיָה המקצועית של הפוליטיקאים, המתאימה אולי לכלבים שמתחרים בתחרות יופי, ודחו אותי הזיופים הכרוכים במקצוע עתיק זה.
כאשר מכונית מזייפת אפשר לטפל בה, לספק לה דלק משופר היאה לבררנית זו, לכוון לה הצתה (אם אין לה עדיין מחשב המופקד על כך), להחליף לה חוטי חשמל ומצתים, לחדש פילטרים, לנקות מצערת וכך הלאה. אך בניגוד למכונית, פוליטיקאי זייפן, שקרן ורמאי כפייתי איננו בר-תקנה ויישאר מקרה אבוד גם בעוברו ממפלגה אחת לאחרת. ואולי במיוחד בעוברו.
מר תוהו התבלבל שוב
בשבוע שלפני הטיסה אכזב אותי שוב הנשיא שמעון פרס, האיש שמוכן לעבור לעולם שכולו טוב מבלי להודות שהסכם אוסלו היה טעות מרה האחראית לנפילת נפשות ולתוהו ובוהו הנמשך עד היום.
בשבוע שעליו מדובר, אובמה העניק לפרס את מדליית החירות הנשיאותית. היה זה רגע נאות לכך שפרס יזכיר כי אך לפני כמה שבועות, אותה מדליה ממש הוענקה לפרופ' יאן קארסקי ז"ל, חסיד אומות עולם שהציל ממוות יהודים רבים – והיה מציל מיליוני יהודים, לוּ רק רוזוולט וצ'רצ'יל היו מאמינים לו שעל אדמת פולין הכבושה עסוקים הגרמנים ברצח העם היהודי.
אך פרס שתק ולא הזכיר את קארסקי.
אף אחד לא רצה לשמוע על השמדת היהודים. פרופ' יאן קארסקי (בתצלום) נותר מאוכזב ופגוע מכך עד סוף ימיו
ההשמדה שירתה את המערב
יאן קארסקי, שליח המחתרת הפולנית, ביקר במחנות המוות לבוש מדי ס"ס וכך ראה מקרוב מה מתרחש בתאי הגזים ובקרמטוריום. זה לא עזר לו במסע השכנוע, שנכשל כליל. אמריקה ואנגליה, כידוע, עצמו עיניים לנוכח השמדת היהודים.
לפי תיאוריה שלי, שאף היסטוריון בעולם לא יסכים איתה – המנהיגים שהובילו את כוחות הברית במלחמה הגדולה נגד הנאצים הסכימו ביניהם, בציניות ובכוונה תחילה, לאפשר לגרמנים להכחיד את יהדות אירופה, כדי שאחרי המלחמה יוכלו המנצחים, כלומר כוחות האור, למַצות עד הסוף את הליכי הנקמה ולשפוט את המנוולים על פשעים נגד האנושות. שהרי ללא הקורבנות היהודים, לא היו המנצחים יכולים לערוך את משפטי נירנברג ולשלוח לגרדום את הגנרלים הנאצים ואת פקידי הרייך השלישי המובס.
אז למה שתק הנשיא פרס בטקס אצל אובמה ולא הזכיר את פרופ' קארסקי? האם העדיף פרס, פוליטיקאי ממולח מאין כמותו, להצטייר כחתן מדליית החירות היחיד, בלי שותף לחגיגה, שעלול עוד חלילה לגנוב את ההצגה?
מיכלאנג'לו במקום אושוויץ?
וכמעט קרה שלמרות צעדי הזהירות, הייתי נופל בכל זאת להתקרבות חברתית לפוליטיקאי מפורסם. ניצלתי מכך בזכות העובדה שבכל פעם שחזרתי ארצה ממכת גולה נוספת נשאבתי לתוך אלף עיסוקים ועוד קצת – וכך לא הזדמן לי לחדש קשר עם חברי לשעבר יאיר לפיד.
נזכרתי בזה לאחר שקראתי אתמול, בטיסה לוורשה, את טורו של יאיר בטבלואיד הנפוץ במדינה, טור תחת הכותרת "עשרה שיעורים שהייתי שמח שהבן שלי ילמד בשנה הבאה". לפיד מציע שם לפמפם אל תוך תוכנית הלימודים של ילדי ישראל שיעורים חובקי תרבות וקוסמוס: החל בדף גמרא, דרך תורת האבולוציה, עבור בקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג'לו (האם לפיד מציע טיולי אמנות לאיטליה במקום למחנות ההשמדה?) ועד שיעורים בתורת הנאום. בקיצור, לפיד מעוניין שהתיכוניסט הישראלי ינשום קצת רנסנס, דרווין ושייקספיר בתקווה שהוא ייצא "אדם טוב יותר". לפי הניחוש שלי, בלפיד פועמת עוד תקווה אחת, נסתרת קצת יותר.
אמנם אני מאמין שלפיד דואג באמת ובתמים להשכלת בנו. אך בו-זמנית, קל להבחין שהמניע המובהק יותר לפרסום רשימה זו, המציעה לשדרג את אופקיו הכמוּשים של הנוער העברי – הוא טיפוח הקריירה הפוליטית של לפיד עצמו. הרי רשימת ההעשרה התרבותית מציגה את לפיד בגוון תרבותי נאור, כנראה בקריצה לכיסא של שר החינוך.
רנסנס כן, שואה לא
ברור אפוא שהדאגה הקודחת של לפיד ל"השכלת בנו" היא גימיק, בעיקר. הרי יאיר, הורה צעיר יחסית, יודע דבר שהורה ותיק יותר (אני) בדק בקפדנות: לא רק תוכן השיעורים בבית הספר עושה את ילדינו תרבותיים ורגישים, בעלי ידע בספרות, בהיסטוריה ובאמנות; חשוב יותר סוג המטענים שלפיד ג'וניור או אטלר ג'וניור יוצאים איתם מהבית. שום בית ספר ואף תוכנית הומניסטית גרנדיוזית לא יצילו את הילד, אם הוריו נכשלו בהכנתו לחיים.
האם לפיד עצמו חינך היטב את בנו? מה ילמד יאיר ג'וניור מאבא? הוא ילמד שאפשר למנות עשרה יעדים חינוכיים מבלי להתייחס לנושא השואה ומבלי להתייחס לתרבות המוטורית. מוזר לי שיאיר התנתק כביכול מהשואה אף שאביו יוסף היה ניצול בעצמו. אמנם טומי היה ניצול שואה מהסוג שאני מכנה 'ניצול אקסטרה פיין' או 'ניצול מקצועי', אך בכל זאת ניצול.
ומוזר לי עוד יותר שיאיר, שבצעירותו גויס על ידִי ככתב למגזין 'טורבו', אינו סבור שהדור הצעיר צריך לקבל השכלה מוטורית עוד בבית הספר.
מגדלים באוויר
כתבתי כבר במבוכה שרוב הכתבים הצעירים של מגזין 'טורבו' ז"ל הזדקנו לא טוב. הם מכרכרים בחצרות הפאר של היבואנים ואוכלים מכף ידם. גם יאיר בגד בעשרת הדיברות של 'טורבו', שהרי אם כבר הוא נחוש להזריק את עצמו לפוליטיקה, הייתי מצפה ממנו שכבוגר 'טורבו' הוא יתקין עצמו לכיסא שר התחבורה ולא לכיסא שר החינוך.
במקום זאת, נגרר לפיד לפופוליזם בנוסח "תוכנית להורדת מחירי השכירות בישראל" באמצעות בניית "150 אלף דירות לשכירות בטווח ארוך במרכזים עירוניים, במחירי שכירות הנמוכים ב-35 אחוזים מהמקובל היום" (כך לפי markerweek). עורכת מרקרוויק, ענת ג'ורג'י, ציינה שהתוכנית מופרכת, שהרי בישראל אין בנמצא קרקעות פנויות בהיקפים כאלה, וגם לוּ היו, עלות הפרויקט לא הייתה מאפשרת לגבות שכר דירה נמוך.
במחשבה שנייה, מה אכפת לי בעצם מה מתכנן לפיד, פוליטיקאי דו-פעימתי כהוגן.
שואלים את אדוארד
משה בודק: אני עומד לשטח לפניך מקרה חמור הכרוך בסכנת נפשות. הנני בעל אימפרזה 2004 אוטומטית בעל רישיון נהיגה קרוב לחמישים שנה. אני נוסע מעט (כעת מצויים במונה רק 50 אלף ק"מ), מטפל במכונית אחת לשנה ואיני מזניח בה דבר. הנני בן 83, עובר כל שנתיים בדיקות רפואיות. הרפלקסים טובים, הראייה סבירה וכך גם הבריאות.
לפני כשנה ומעלה החלו הבעיות. חניתי בחניון הטכניון, וכאשר ניסיתי לצאת מהחניה החלה המכונית לעבוד בטורים גבוהים מרביים. הייתי חסר אונים לגמרי. המכונית נסעה קדימה ואחורה ופגעה במכונית אחרת. לבסוף נעצרה. נגרם נזק רב למכוניתי ולאחרת. סבור הייתי שזה מקרה והבאתי את המכונית למוסך של ידיד נעורים העוסק במכוניות מאז היותו בן 16, אך הלה לא מצא שום תקלה.
לפני ארבעה חדשים חזרה אותה תופעה. לאחר נסיעה בעיר חזרתי לביתי והחלתי להחנות את המכונית בחניון של הבית. כאשר ניסיתי לנוע קדימה שוב פרצו טורים גבוהים מאוד. המכונית החלה להשתולל וכל מאמציי לעוצרה עלו בתוהו. לאחר מטרים היא נעצרה במעקה של בית סמוך, שאילולא כן הייתה מידרדרת במורד מדרגות ליד ביתי, ומי יודע מה היה גורלנו כעת. הנזק שנגרם היה גדול משום שהמכונית נפגעה מלפנים גם בתיבת ההילוכים. במוסך הפח והצבע, וגם במוסך של ידידי, לא הצליחו לגלות את התופעה.
סבור הייתי לתומי שכל זאת הסתיים, אך טעות הייתה בידי. בבוקר לפני כשבועיים נכנסתי למכוניתי, הפעלתי את הקודן והתנעתי, ואז היא החלה
להשתולל כבעבר. משום שלא הייתי בנסיעה כיביתי את המנוע ולחצתי על דוושת הגז, שמא נתקעה. לאחר כמה דקות התנעתי והכול שב לקדמותו. סבור הייתי שאלו פרפורי גסיסה של התופעה, אך טעות הייתה בידי.
השבוע הגעתי בחיפה לרחוב מסוים. ביקשתי לחנות צמוד למדרכה. נהגתי קדימה, וכאשר ניסיתי לנסוע לאחור החל שוב מחול השדים של טורים גבוהים ללא יכולת להשתלט על המכונית. היא שעטה לאחור, נעצרה בגדר אבנים, נסעה קדימה, ואז, באורח פלא, נעצרה. הפעם הנזק היה מועט יחסית, חלק מהכנף האחורית הימנית נסדק ותו לא. הגעתי שוב למוסך, שם ניסו במשך שעות לבדוק את הסיבה ולא מצאו דבר.
הנני חושש לנהוג פן תקרה תופעה זו שנית. אשתי כועסת עליי משום שלדעתה אני אשם, ובוודאי ידוע לך שהנשים צודקות תמיד גם כאשר אינן צודקות.
תשובה: ודאי שאינך אשם. תופעה מוזרה זו מונחת על מצפונו של המוסכניק, שהיה יכול כנראה למנוע אותה, לו רק היה בודק את תקינות הכבל שבין דוושת הגז ומערכת ההזרקה. אחת מהשתיים: או שהכבל נתקע בתוך ה'חולצה' שלו כתוצאה מחלודה או מלכלוך – או שהפרפר עצמו דורש ניקוי, יחד עם כל המצערת.
שמעון ליבשיץ, חיפה: את הרעיון לקנות פיז'ו 106 קיבלתי באחד ממדוריך בחודשיים האחרונים, שבו ציינת את הרכב הזה כמענג במיוחד. נרכשה 106 XS שנת 1995, 1.4, ידנית כמובן, אדומה. נהנה מכל רגע.
ועכשיו לשאלה: חגורת הבטיחות בצד הנהג די מרוטה. לא קרועה, אבל מרוטה. נואשתי מלמצוא אחת במגרש חלקים ועלה בי הרעיון: פשוט להחליף בין החגורה הימנית, זו החוגרת את המושב שליד הנהג, בזו שלי. יצוין כי 99% מהזמן אני נוהג ברכב לבד. הדבר אפשרי? ואם כן, עד כמה זה מסובך? אני יכול לעשות את זה בעצמי? יש לי ידיים לא רעות, רק צריך קצת זמן להבין מה מתברג לאן.
תשובה: אין לי פה 106 חביבה שאני יכול להציץ במערך החגורות שלה, אך אני מתאר לעצמי שכמו ברוב המכוניות, גם בפיז'ו זו אפשר להחליף בין החגורות הימנית והשמאלית. תדע זאת בוודאות רק כשתנסה, כי כפי ששיערת, זה אכן לא עסק מסובך.
משה: ראיתי את מה שכתבת השבת לגבי חברת 013 .יצא לי לשמוע על מקרים רבים של עוולות שהאזרח הקטן סופג מחברות גדולות. אני חושב שהיה אפשר למנוע את התופעה, אם כל חברה כזאת הייתה נקנסת, על כל מקרה כזה, בידי בית משפט בהליך משפטי מהיר, בסכומי עתק שהיו פוגעים בה קשה מאוד. או אז הרמאות שלהן כלפי אזרחים פשוטים, שהיא תופעה מצויה מאוד, לא הייתה משתלמת כמו שהיא משתלמת כיום. אני מקווה שתצליח בגדול בתביעה שלך נגדם! בכל מקרה, אני כנראה לא אעשה שום עסקה עם חברת 013 .
בעניין אחר: אני מתלבט לגבי קניית רכב יד שנייה שישמש לנסיעה לעבודה בעיקר. ההתלבטות היא בין סוזוקי סופר באלנו שנת 97' ובין פיאט פונטו 98', שתיהן עשו כ-120 אלף ק"מ. הנסיעות שלי, ברובן המוחלט, הן בינעירוניות (בעליות של ירושלים, כביש 1).
תשובה: פונטו חסכונית יותר, באלנו מרווחת יותר. שתי הבחירות הגיונות, כך שכדאי לבחור בזו הנראית עייפה פחות.
טיפ טיפה – תרגיל בצבע אורנג'
בשבוע שעבר הזהרתי מהחשבונות המנופחים של 013, אך לא מן הנמנע שצריך להיזהר מכל החברות שהלוגו שלהן נושא מספר. קחו לדוגמה את 054. נניח שאתם נוסעים לחו"ל עם מכשיר הטלפון שלכם ומעוניינים להמשיך באותו מספר את הקשרים עם ישראל, לצד שיחות מהמקום שאליו הגעתם. זה הן שימושי מאוד, שהרי המספר ידוע לכל מכריכם, והן סנובי במקצת, שהרי במקום זר אתם ממשיכים עם המספר הישראלי, שהוא כבר חלק מהאישיות שלכם.
כך לפחות חשבתי כשהתקשרתי לאורנג' וביקשתי לפתוח את הטלפון שלי בהיותי בחו"ל הן לשיחות מהארץ והן לשיחות מקומיות, כלומר פולניות. הפקידים הנחמדים הסכימו, אך הפתיעו אותי כאשר סיפרו כמה התענוג עולה לאזרח תמים: 29 שקלים לכל דקת שיחה שאתה מחייג לארץ! ואם אתה מקבל שיחה מהארץ, אתה משלם 17 שקלים לדקה.
כאשר תמהתי על התעריף עורף השקלים, שמעתי שיש אפשרות לשלם רק חצי. אבל זו עדיין גניבה לאור יום, שהרי קנייה של כרטיס SIM מקומי עם מספר חדש (מאורנג' הפולני) והרכבתו במכשיר שהבאתם מהארץ עולה פרוטות, כלומר שייכת לתעריף המיועד לגויים ולא ליהודים. אם הלכתם על SIM מקומי ומתקשרים אליכם מהארץ (או ממדינה אחרת), לא תשלמו כלום – לא על דקה ולא על שעה. כנראה, אורנג' הפולני לא 'חונך' כראוי על ידי אורנג' העברי.
כריסטופר קומדה, גאון ג'ז והחבר היחיד שהיה לי אי פעם, הלחין את רוב הסרטים שעשיתי בגלגול הפולני שלי. את סרטי הנוכחי הוא ילחין אחרי מותו
אחרי כל צרותיי, שתיארתי במדורים כמו 'דו"ח מאתר הצילומים של שועל הכסף', 'מיומנו של במאי מתוסכל 1' (וגם 2) ו'דברים שסיפרתי לעפרה', מדורים אשר ליוו את תקופת הצילומים של סרטי, אני נוסע כעת לוורשה לערוך אותו.
כעבור חצי שנה של מלחמת התשה בין המפיק הפולני הנכלולי ובין הבמאי (אני), נראה כי למפיק זה, העונה לשם גוויזדלה (פולנית: שורק), נמאס לשרוק נגדי פאולים אמנותיים מדומים ולייצר תחתיי אינטריגות מופרכות בעליל.
ואולי פעילותו המגונה הופסקה בגלל האפשרות ההיפותטית שהחוש החייתי שלו הזהיר אותו מפני צעדים בלתי אלגנטיים שהבמאי המתוסכל זמם, בלית ברירה, כדי להחזיר את מפיקו לקו השפיות. אולי הוא הריח את האיום, נשבר והכין לי סוף סוף חדר עריכה (מה שהוא סירב לארגן במשך חצי שנה).
מלחין, חבר, נפש
אני נוסע לוורשה עם הקלטה, מוזיקה לסרטִי פרי כישרונו של המלחין כריסטופר קומדה ז"ל. הוא היה חבר שלי, שלא רק הלחין מוזיקה לרוב הסרטים שביימתי, אלא היה עוקב אחר כל סרט שלי משלב לידתו מהרעיון הראשון ובוודאי בזמן הצילומים.
גם דיברנו שעות. על מוזיקה, על מכוניות, שהוא אהב כמוני, ועל החיים. הוא גם ניסה לשכנע אותי לעשות סרט אישי על הדברים שקרו לי בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. ואני הסכמתי לרעיונו רק עשרות שנים אחרי שהוא מת.
הפסקול שנקטע
"אני מצטער שאינני יהודי", התנצל קומדה, והסביר את מצוקתו בעובדה שבג'ז העולמי המודרני, דווקא יהודים הם המלחינים והמנגנים הטובים ביותר. "תראה את דייב ברובק, שכתב וביצע את 'טייק פייב' בזכות יהדותו", חייך.
שנה לפני תאונה טרגית בלוס-אנג'לס, קומדה הלחין את המוזיקה לסרטו של פולנסקי 'תינוקה של רוזמרי', שהלייטמוטיב המזעזע שלו זכה להכרה עולמית מוצדקת. הוא היה כבר עם שתי רגליים בתוך קריירה משגשגת ותכנן חיים משותפים עם שחקנית ישראלית צעירה שהוא הכיר באמריקה, כאשר התאונה קטעה הכול.
אהובה, צעירה, אבודה
אחרי מותו של קומדה, אהובתו מצאה אותי טלפונית בירושלים, עובד בתחנה רוממה. נפגשנו בתל-אביב וישבנו ב'כסית'. היא רק בכתה ואמרה שבלי קומדה, חייה נגמרו.
ניסיתי לשכנע אותה שהיא צעירה וכישרונית (כך קומדה כתב לי עליה) ושהשנים ירפאו אותה. אך היא, בדמעות, עמדה על שלה. "חיי נגמרו", מלמלה. וכך קרה.
נפש ללא נחמה
במשך שנים חיפש אחר בחורה זו חובב מוזיקה מוורשה שהוא מכר אינטרנטי שלי, איש שמטורף על המוזיקה של קומדה וכותב ספר על אודותיו. בסוף הוא מצא את אהובתו של קומדה אי-שם באמריקה, אך לא היה יכול לראיין אותה לגבי קומדה ואף לא לדבר איתה כי היא נמצאת במוסד לחולי נפש. בגלל זה אינני מזכיר את שמה.
הצלילים מרחפים אל יוצרם?
לפני נסיעתי לוורשה, חמוש במוזיקה של קומדה שתעזור לי בעריכת סרטי, כפי שהיא עזרה לי פעמים רבות, נראה לי חשוב לגלות שבמשך עשרות שנים אני חי ונושם את האמרה הלטינית Non omnis moriar (לא הכול מת). היא הולכת אחריי בכל פעם שאני שומע את המוזיקה שקומדה הותיר אחריו – זו שהוא כתב לסרטיי וזו שהוא הלחין לאחרים. מוזיקה שהוא כתב מול הפסנתר בדירתו הצנועה בוורשה.
לא מזמן שכחתי את מכשיר הטלפון שלי אצל ידידים, והם שאלו אותי מה הסיסמה הזו שהם נתקלו בה כאשר הדליקו את הנוקיה שלי כדי לשאוב ממנה, לבקשתי, איזה מספר טלפון של מישהו. "תיכנסו לבלוג שלי", אמרתי. "תמצאו שם את התשובה".
המלחין והפסנתרן כריסטופר קומדה ז"ל, חברי ובעל כישרון אדיר. כשהוא נהרג בתאונה טיפשית בלוס-אנג'לס ב-1968 איבדתי חשק ליצור סרטים, וזה נמשך ונמשך עד 'שועל הכסף'
מה אורב בערפל
אני נוסע לוורשה עם מוזיקת הג'ז המסוגננת של קומדה, המחזיקה צלילים קונקרטיים שאינם בהכרח שייכים לז'אנר הג'ז, ועם ילקוט מלא חששות. כי עדיין לא ברור לי מה יהיו תנאי העריכה שמחכים לי שם, אם בכלל מחכים.
אני אף מרגיש, בסוג של פרנויה או הערכת מציאוּת מפוכחת, שהנסיעה שלי היא כמו כניסה בחושך ובערפל לסיבוב מסובך, בלתי ידוע. סיבוב כזה שמומלץ להיזהר ממנו כי אולי הוא הופך, בהפתעה, לסיבוב חד מכפי שציפינו, ואינו מתאים למהירות המטורפת שבה פתחנו כדי לא לאכזב את המכונית.
סיבוב הפך-פח
במלחמת יום הכיפורים שלח אותי צה"ל להיות נהג של צוותי צילום של הטלוויזיה הישראלית. לאחר שהייתי מביא חזרה אל קיבוץ איילת-השחר את הבטלנים מרוממה, ששיחקו גיבורים אף שצילמו את הכתבות הרחק מקווי החזית, הם היו מתרווחים בחדר האוכל של הקיבוץ ואני הייתי ממשיך ונוסע למעבדה בירושלים עם סרטי הצילום.
בדרך שבין איילת-השחר ובין הבירה, באיזה יישוב שאת שמו שכחתי (בית-שאן?), היה סיבוב בוגדני כזה. "תראה", אמרתי למישהו שנסע איתי, "צריך להיות זהירים פה כי הסיבוב, שנראה כמו סתם פנייה, משתנה והופך מסוכן".
עשרות פעם נסעתי שם ותמיד הורדתי מהירות. עד שפעם אחת, אולי בגלל עייפות, שכחתי לעמוד על המשמר והתעוררתי באמצע המלכודת בתת-היגוי מטורף. עד היום אני לא יודע באיזה נס יצאתי מזה מבלי להתהפך.
הספידומטר צדק והסיבוב רימה
למלכודת דומה נפלתי באיטליה. נהגתי בלנצ'יה תמה דגם 32.8 מצוידת במנוע פרארי. לצדי ישב יבואן לנצ'יה דאז, רמי אונגר. הגזמתי לא מעט, ובכבישים האיטלקיים הצרים נסעתי חזק, כאילו הייתה זו אוטוסטרדה של נאצים.
עקפנו כל מה שזז ושרנו, ורמי אונגר צילם את ידיי על ההגה, עד שהגענו לעיירה שקטה והמשכנו ברחובה הראשי, עדיין בסל"ד גבוה ומבלי להיוועץ בספידומטר.
טירוף פתאומי – המאה היפה שעברה, שנת 1987, סתיו איטלקי. מד הסל"דים מצביע על 6.5 אלף, מד המהירות מציג220 קמ"ש. התמונה צולמה בידי רמי אונגר כאשר נהגתי בהתלהבות יתר בלנצ'יה תמה פרארי דגם 32.8, יצירה יחידה במינה. 32 הוא מספר השסתומים. 8 הוא כמות הצילינדרים. המקום: כביש איטלקי חלק אך צר, דו-כיווני. בארץ היו קוראים לו 'כביש אדום'. לנצ'יה תמה 32.8 הייתה מלכת ישורת משגעת שבזמנה לא היו לה מתחרות, אך בסיבובים היא הייתה נהנית מתת-היגוי מטורף, תוצאה ישירה של משקלו הרב של המנוע, המיוצר על ידי פרארי. מה היה אחר כך, מסופר בגוף המדור.
הייתי מבסוט מצליל המנוע של פרארי, המנגן במפלט טוקאטה ופוגה של באך. ראיתי שהרחוב פונה שמאלה והמשכתי ללא חשש, עד הגילוי הפתאומי והמצמרר שאנו נמצאים, בעצם, בסיבוב נסגר – במהירות כפולה מזו שהייתה מאפשרת (אולי) לשרוד אותו, ועוד בצד הכביש הלא נכון, וגם בהילוך לא נכון, ללא אפשרות לבלום. והאיטלקים עוד בנו בסיבוב זה מלכודת נוספת – מדרכה גבוהה במיוחד.
זהו זה. הבנתי שאנו לא יוצאים מזה מבלי להתרסק. בשברירי השנייה שעמדו לרשותי גם לא מצאתי דרך כלשהי לספוג מכה כואבת פחות, מה שאני תמיד ממליץ ברגעים דומים, כאשר תאונה היא בלתי נמנעת.
אך כנראה לא היה כתוב בלוחות השמיים שאנו נתרסק, כי ממש באמצע הסיבוב גיליתי בית מוצק ובו שער רחב, פתוח. "וואלה!", צעקתי, שברתי ימינה ונכנסנו בלנצ'יה שלנו דרך השער, שהוביל אל מנהרה חשוכה, שבה ישבתי על המעצורים. וככה זה המשיך הרבה מטרים, ובסוף היה אור פתאומי וחצר בוצית רחבת מידות שבה פרארי שקעה ועצרה.
היה שם איזה שוק. המקומיים האיטלקים מכרו וקנו פרות ושוורים והביקור הפתאומי שלנו, המרשים, לא עשה רושם על אף אחד.
הסיוט הפך פיוט
אני מזכיר את זה כי לפני כמה ימים הכרתי איש הנהלה של קיאה, גדי אונגר, בנו של היבואן רמי אונגר. "הייתי עם אבא שלך בהרפתקה מסוכנת", סיפרתי לו. "אני אשלח לך כתבה שפרסמתי על זה במגזין 'טורבו' ז"ל בשנת 1987", הבטחתי לו.
אחר כך מצאתי את הגיליון, סרקתי אותו למען גדי, קראתי את הכתבה שלי מאיטליה – והופתעתי. התגלה שבזמן שהייתי בחו"ל, העורכת הלשונית של 'טורבו', בחורה נפלאה בעלת שמיעה אבסולוטית לשפה, שיפצה את הסיפור האיטלקי שלי, הפשוט והדרמטי, בצורה פואטית ונפתלת כזו, עד שהקורא לא ממש מבין מה בעצם קרה שם. במקום מושגים טכניים כמו 'זווית סיבוב', 'גובה המדרכה', 'מהירות התאבדותי' וכדומה – תוארה שם (בכתבה שאני חתום עליה!) איזו חוויה פילוסופית ערטילאית בעלת גוון מיסטי, מעניינת בזכות עצמה אך מעורפלת. למעשה, לא ניתן להבין מהטקסט מה בדיוק קרה לאונגר ולי, וכיצד כל העניין הסתיים…
האם אני, אחרי 35 שנה, כועס על גברת זו? איפה! בכלל לא. כי גיליתי שהיצירה הפיוטית של הכישרונית הלשונית (המתבססת אמנם פה ושם על העלילה ששלחתי מאיטליה, אך רוב הזמן מרחפת סביבה או מתעלמת ממנה) – יפה בזכות עצמה.
כעת אני תוהה אם אצליח לעשות דבר דומה בסרטי, כלומר: לעבד את סיפור חיי כך שהתוצאה הקולנועית תהיה מעניינת ככל האפשר. את זאת אני רוצה להשיג באמצעות עריכה בלתי שגרתית – עריכה בקצב יצירתו הג'זית של קומדה. שאיפתי היא לעבוד על הסרט כפי שבונים שיר, ולא להנפיק עוד סרט סטנדרטי. את זה בדיוק ניסה המפיק שלי לסכל.
שואלים את אדוארד
יחיאל, רמת גן-חולון: ברשותי ספארי שנת 97' שעשתה 120 אלף בלבד. לאחרונה הרכב פשוט מגמגם: המנוע לא עובד עגול במיוחד בנסיעה מחוץ לעיר ובהאצה, וכשהרכב עומד יש ריח חריף של דלק שרוף או דלק בכלל מכיוון האגזוז. שמתי k44 כמנהגי, אך זה לא ממש עזר.
יש לציין כי החלפתי חוטים לפני כמעט שנה ופלאגים לפני שנה וחצי. הרכב נוסע 20 ק"מביום, גם מחוץ לעיר. אנא עצתך: האם ללכת למכון הזרקה או שמה להחליף פלאגים, שזה עסק די יקר? האם יש כיוון הצתה ברכב או שצריך לחבר אותו למחשב כדי לאבחן את התקלה?
תשובה: מצתים וחוטי הצתה מסוגלים לשמור על כושרם במשך עשרות אלפי ק"מ. הייתי ממליץ על בדיקה יסודית במחשב דיאגנוסטי.
אגב, מתי הוחלף בספארי שלך מסנן הדלק?
אביאל זילביגר, פתח-תקווה: עליית מחירי הדלק מעלה באוב את שאלת יעילותם של 'פטנטים' לחיסכון בצריכת הדלק. כקורא ותיק של 'המפתחות בפנים', נזכרתי בתוסף שעליו המלצת בחום, XADO. האם הוא חוסך דלק? מה התועלת בשימוש בו לוולבו 945 מנוע 2.0 טורבו שלי משנת 1998, שעשתה 200 אלף ק"מ, שהיא באמת מצוינת?
כמו כן נתקלתי במוצרים כמו DNS, המבטיח פלאים בחיסכון. האם יש בזה ממש?
תשובה: קסאדו לא מוריד ישירות את צריכת הדלק, אך יש לו השפעה חיובית בעקיפין כי בזכותו חלקי המנוע מסתובבים בפחות התנגדות מכנית – כך לפחות טוענים חסידי התוסף הרבים בארץ ובחו"ל.
פטנט ה-DNS של חברת דלק אינו מוכר לי. בשוק מסתובבים פטנטים דומים רבים, כולם מעוררים חשדנות.
מאיר בר: לדעתי שיטת מדידת צריכת הדלק שלך ('שואלים את אדוארד' גיליון 774) לא מעשית. קשה לנסוע100 ק"מבדיוק עד שנכנסים לתחנת דלק! במיוחד אם רוצים לבדוק צריכה בכבישים מהירים. אני רושם לי את הקילומטרז' מהצג בכל פעם שאני ממלא דלק. ההפרש בין הק"מ הנוכחי והקודם מחולק בליטרים של דלק עד הפקק ונותן לי את הק"מ לליטר. שיטה זאת פשוטה וטבעית יותר.
תשובה: אפשר כך ואפשר אחרת. נקבתי במרחק של100 ק"מרק כהמחשה לחישוב התצרוכת. ודאי שבמקום100 ק"מאפשר להקיש במחשבון כל מרחק אחר שמופיע על מד המהירות ברגע כניסתנו לתחנת הדלק, שבה נמדוד כמה דלק נשרף.
יואב מלין: מזה עשר שנים אני נוהג בהונדה סיוויק 2003 ומרוצה ממנה מאוד, מכונית אמינה ללא תקלות (כמעט). לאחרונה קניתי סיוויק נוספת, שנת 2006.
אני צריך את עזרתך לגבי שתי תקלות שונות במכוניות אלו.
בסיוויק 2003 (קילומטראז' של 270 אלף): מזה שנים היא רועדת מאוד בעצירה ממהירות גבוהה או בירידה. כבר החלפתי כמה פעמים רפידות בלם וצלחות, אך ללא הועיל.
בסיוויק 2006 (קילומטראז' של 100 אלף): קניתי אותה לפני כחודשיים ואין לי היסטוריית טיפולים שלה, אך נראה לי שהיא די הוזנחה בשנים האחרונות (עד 70 אלף ק"מ הייתה מטופלת בליסינג). הרכב סובל מרעידות בהגה, קלות אך מעצבנות (לא נעים לנהוג כך). תדר הרעידות גבוה מאוד במהירות של100 קמ"שומעלה. הרכב נוסע ישר מאוד וללא משיכות הגה.
החלפתי את ארבעת הצמיגים ואיזנתי פעמיים, אך ללא שינוי. בבדיקה שעשו לי במכון פרונט אמרו שזה נשמע כמו בעיה של תושבות המנוע (בגלל התדר הגבוה של הרעידות), אבל לא יזיק כיוון פרונט… בנוסף, הצמיגים חורקים בסיבובים חדים, בייחוד בחניונים.
לפי מה שקראתי, יש כמה אפשרויות לפתרון: א. כיוון פרונט ב. איזון כשהגלגל מורכב (למקרה שיש בעיה בג'אנט) ג. החלפת/טיפול תושבות המנוע
ד. החלפת צירייה. אשמח לשמוע את סדר הפעולות שאתה מציע כדי לפתור את הבעיה.
תשובה: הייתי פותח באיזון של הגלגלים האחוריים, כי הונדה יודעת לשקר כך שרעידות מאחור נחוות כבעיה שמקורה הוא בפרונט. ודאי שאת איזון הגלגלים הקדמיים יש לערוך במכון המסוגל לעשות זאת מבלי להוריד את הגלגל מהרכב.
אינני מאמין שתושבת המנוע גורמת לוויברציות שאתה מתאר. האם נבדקו בהונדה שלך כל החיבורים במתלים? גם כיוון פרונט הוא הליך מומלץ. אגב, האם ניסית להרכיב להונדה החדשה שלך גלגלים מההונדה השנייה?
טיפ טיפה
013 – גניבה לאור יום
אני ממליץ לכל אחד שיש לו קשר כלשהו עם חברת 013 שיבדוק בזכוכית מגדלת כל חשבון שהוא מקבל ממנה. ייתכן שאני לא היחיד שחברה זו מוסיפה לחשבונו סכומים מצוצים מהאצבע.
אומרים שנסיעות מלמדות, והנה ההצדקה לאמרה זו: הייתי חצי שנה בחו"ל ללא מכשיר הטלפון הישראלי שלי, כי שכרתי טלפון פולני וחוץ מזה דיברתי בסקייפ, שעליו אני משלם בנפרד. עם חזרתי ארצה גיליתי בהפתעתי ש-013 הוציאה מחשבוני סכומים נכבדים. "על מה?", שאלתי אותם. "הרי לא דיברתי בטלפון שישה חודשים ועוד קצת. מאיפה לקחתם את הסכומים האלה?"
הוסבר לי שאני משלם על אינטרנט שפתחתי אצלם כביכול לפני זמן רב. "איזה אינטרנט?", נדהמתי. "הרי אני עובד עם המתחרים שלכם, 012, ויש לי כתובת אינטרנט דרכם". ב-013 לא מיהרו להודות בטעותם והסכימו רק, אחרי כמה שיחות, להחזיר לי את החודשיים האחרונים ("זו המדיניות שלנו", אמרו). אחר כך הציעו להחזיר 50 אחוזים מהסכום שמשכו מחשבוני, וכאשר איימתי שאכתוב על כך, הבטיחו לי להחזיר את כל הסכום – שלטענתם עומד על כמה מאות שקלים.
מנהלת שירות הלקוחות צלצלה אליי ואמרה שהסכום כבר בדרך לבנק שלי. ודאי ששקל אחד לא קיבלתי. אם אין די בכך, בחשבונות החדשים שהם שלחו מופיע שוב חיוב על האינטרנט המדומה, שהם פתחו על דעת עצמם.
ייתכן שרק פנייה לבית משפט לתביעות קטנות תלמד את 013 לקח.
"הנה אתה!", אמרתי למנוע הכועס של הקוריאנית, "חשבתי כבר שאתה איננו". נסיעת היכרות עם מזרחית ללא נדוניה
לפי כל הסימנים, שיווקה של קיאה אופטימה ינחל אצלנו הצלחה, שהרי למתחרות הטבעיות של הקוריאנית החדשה אין הקלפים שהיא שומרת בשרוול: קווים אלגנטיים בנוסח קופה (שלהפתעתי אינם פוגעים בנוחותם של אורחי המושב האחורי) פרי תכנונו של פטר שרייר, ניצוֹל אאודי; ואבזור יוקרתי ברמת פרמיום שבו היא כובדה בשפע. כאילו מתכנני חלל הפנים של אופטימה ניסו בכל כוחם לרַצות את הקונה הישראלי, יצור מיוחד במינו החש סיפוק כשהוא רואה לנגד עיניו במה הושקע כל שקל שלו.
גסותו אוּמונתו
אך מיהו בכלל 'הקונה העברי הטיפוסי'? ובכן, יבואן רנו לפחות, קרסו, סבור כנראה ש'הקונה העברי' הנכנס לאולמות התצוגה או מחפש את מזלו בשדות הליסינג – נראה ונשמע כמו פרשן הספורט רון קופמן, שנבחר כעת לשמש כפרזנטור של היבואן מרחוב ריב"ל.
אך האם גסות הרוח של שדרן זה, המזוהה עם אלימות מילולית, אכן מייצגת את הקונה המקומי? האם נכונה הקונספציה של קרסו לפיה לקופמן יש שפה משותפת עם הנהג העברי? אם כך באמת היו נראים מרבית שותפינו לכביש, היומיום היה עגום עוד יותר מהרגיל.
חוץ מזה, אם הלקוחות הפוטנציאליים של קרסו לא הלכו (או לא הלכו מספיק) אחר הדוגמן הקודם של היבואן, עידו רוזנבלום האינטליגנטי והכריזמטי – האם דווקא דמותו של קופמן, איש דוחה במתכוון כי זהו סמלו המסחרי, תכבוש אותם?
עדינה אך לא כנועה
קיאה אופטימה היא אנטיתזה של קופמניות. אמנם במנוע שלה יש ממד של בריונוּת (160 כ"ס ב-6,200 סל"ד), אך מכונית זו אינה בנויה כדי להפחיד את שותפינו לכביש. שתי גרסאות הבנזין שלה, הבסיסית (164 אלף שקלים) והמאובזרת יותר (כ-180 אלף שקלים), מציעות משפחתית פלוס עדינה בטבעה ונוחה.
ועוד מעלה לה, לאופטימה: לשמחתי, הקוריאנים, שגרמו לי מפח-פח בלא מעט מכוניות שנהגתי (לאחרונה מצאתי את יונדאי וֶלוֹסְטֵר מתנשפת, ורק כלבי מקס וֶבֶּר אהב את הדלת הרביעית שלה, שכמו נבנתה בשבילו) – הרכיבו באופטימה מנוע בנזין בנפח שני ליטרים מבלי להיכנע לטרור הירוקים ולנקוט את שיטת הקטנת הנפח, המקוששת את הסוסים הנדרשים בעזרת מערכות טורבו.
צילום: יבגני ויינורד
מתחרעת על המתחרות: קיאה מייצרת את אופטימה כהוכחה שגם היא יודעת לתפור מכשיר תנועה בדרגת פרמיום. מכוניות בגודלה של אופטימה זכו אצלנו במשך שנים רבות לכינוי 'מכונית מנהלים'. הזמנים השתנו, רמת החיים עלתה, וכעת העם היושב בציון רואה בגזע הזה רק 'משפחתית פלוס', כלומר משפחתית מפוארת ונוחה יותר מהרגיל. לאף משפחתית רגילה אין, למשל, מיזוג אוויר מפוצל הזורם ישירות למושב האחורי, כפי שיש באופטימה. בקבוצה שאופטימה שייכת אליה היא אמורה לנגח את הגרמניות בעיקר, ותנסה להוכיח שהן יקרות ממנה שלא בצדק
רון קופמן. חוששני ששדרן הספורט הנוהג לקלל חרדים לא ימכור למגזר זה אפילו רנו אחת
הכיסא קם לכבודי
עצרתי את אופטימה בקיסריה, פתחתי דלת בידית מצופת כרום (הייתי מעדיף אלומיניום מט) וגיליתי שמושב הנהג שלי זז אחורה כדי לאפשר לי גיחה קלה מהרכב. אך יצאתי וכבר התיישבתי חזרה כדי להזיז את המכונית לצל, והמושב חזר לנ"צ שבחרתי קודם בעבורו. וואלה! באלפא GTV שלי, אם אני מוכרח להזיז מושבים אני עושה זאת בעזרת פטיש חמישה קילו, מה שלא מפריע לי להתאהב בה בכל פעם מחדש.
מפנקת בפרך
ייתכן שאחד כמוני, שנשאר קשור נפשית ואף פיזית למכוניות השייכות לתרבות המוטורית של המאה שעברה, שהשובל שלה הולך ומתפוגג – אינו בהכרח מתאים לבחינת מכוניות מודרניות, קל וחומר ללכת שבי אחריהן כמנהג גדודי עמיתיי הצעירים.
בבעיה זו, שלא תמיד מלטפת אותי מנטלית, אני נתפס בכל פעם מחדש. מצד שני, למדתי ליהנות דווקא מההשוואה הכפייתית שבין העתיקות ובין פירותיה של הטכנולוגיה המודרנית, שגרעין מהותה הוא לשרת עצלנים. אמנם גם שלוש בנותיי – שתיים מבית אלפא רומיאו ואחת מבית הונדה – מפנקות אותי, אך רק בכך שהן קיימות ומרשות לי להאכיל אותן ולנהוג בהן.
קיאה אופטימה, לעומת זאת, מפנקת את בעליה בפרך, כמו גיישה, באשר היא לוקחת על עצמה מגוון מטלות נהיגה מסורתיות, ועוד מתמסרת. לדוגמה: המוטות שמחליפים את ההילוכים בגיר האוטומטי שלה, הפלנטרי, שהזדמן לי להכיר באופטימה דיזל שנהגתי בוורשה (88 אלף זלוטי), מסתובבים עם ההגה – כך שלא מאבדים איתם קשר גם בפניות. בלא מעט אירופיות גזעיות, מוטות הילוכים דומים נשארים במקומם כאשר ההגה מסתובב, מה שמאלץ את הנהג לחפש אחריהם ברגעי הצורך. עוד נקודה לזכותה של הקוריאנית.
גיר מַגיר שמחה
אף שאינני ידוע כחסיד של תיבות הילוכים אוטומטיות, אני מוכרח להודות שהגיר של אופטימה מתפקד היטב בכל ששת הילוכיו. אם נפיל עליו את מלאכת החלפת ההילוכים ונלחץ נמרצות על דוושת הדלק, הגיר רק ישמח ויבצע החלפות ב-6,000 סל"ד.
או אז, המנוע של אופטימה, השקט בנסיעות נינוחות, מגיב פתאום להחלפות הילוכים בקול חייתי דרמטי המוּכר מסרטי הסברה לעידוד צמחונות. הנה אתה! אמרתי למנוע הכועס, חשבתי כבר שאתה איננו.
לוגם וגומל
בוורשה גיליתי שאותה תיבת הילוכים אוטומטית של קיאה זו, המתאימה למנוע בנזין – אינה מתאימה לגרסת הדיזל, באשר היא מחרימה יותר מדי סוסים, כלומר יאה רק לנהגים שלא ממהרים לשום מקום.
לפיכך, הייתי ממליץ לנהגי מוניות ללכת על אופטימה דיזל כאשר היא תגיע ארצה, אך לבחור בדגם המצויד בגיר הידני הנפלא, שבנוכחותו הדיזל לוגם מעט דלק וגומל בביצועים מרשימים.
שבע השנים המוּרזות
לא רק אני חוזה הצלחה שיווקית לאופטימה, שהיצרן שלה הפתיע את העולם במהירות הבזק החוצפנית שבה הוא הצטרף למועדון היוקרתי של ידועניות כמו טויוטה, ג'נרל מוטורס, הונדה ואירופיות רבות-מכר. גם יבואן קיאה מריח כנראה הצלחה, שהרי הוא ויתר על גימיק פרסומי אטרקטיבי ואינו מצייד את אופטימה בנדוניה של שבע שנות אחריות (שהוא מעניק לדגמים אחרים). קוריאנית זו נהנית רק משלוש שנות אחריות, כמקובל.
אני מרשה לעצמי לנחש שההחלטה לשחרר את קיאה אופטימה אל השוק מבלי לענוד על צווארה פיתיון נוצץ התקבלה עקב לחץ מצד חברת יונדאי (הקשורה בקיאה) – הדואגת לאינטרסים של i40 שלה. האם בגלל אותם אינטרסים של יונדאי, קאיה אינה ממהרת להנפיק אופטימה בתצורת סטיישן?
עוד פרכוס
ועוד ניחוש: אולי יונדאי לא אשמה כלל במיגור הצ'ופר. אפשר שחברת קיאה אינה ממשיכה בגימיק שבע שנות האחריות על אופטימה לדרישתו של קרטל היבואנים הישראלי – שהתאושש במקצת מההתרסקות שתיארנו כאן וחזר לבחוש בקדירת האינטרסים המשותפים של חבריו.
על זה, לא תשמעו במדיה.
טיפ טיפה
בלוח המחוונים של יותר ויותר מכוניות חדשות לא תמצאו מדי חום אנלוגיים, שהיו מאפשרים לנהג לעקוב אחרי טמפרטורת נוזל הקירור של המנוע. במקום מחוון חיובי זה, במכונית המודרנית אנו תלויים בהידלקות נורה, המתריעה על חום היתר רק כשהוא מגיע לרמה גבוהה מכדי להמשיך בנסיעה. כתוצאה, הנהג מקבל את המידע הדרמטי במתכונת פוסט מורטום, כלומר כשהנזק למנוע נעשה כבר.
למה בעצם ויתרו היצרנים על האפשרות שהנהג יעקוב אחר מצב הטמפרטורה, מה שמאפשר לו להוריד את החום באמצעות שינוי סגנון הנהיגה או הענקת מנוחה למכונית? האם זוהי עוד שיטה של היצרנים לקצר את תוחלת החיים של המכונית לשלוש-ארבע שנים בלבד, במטרה למכור יותר סחורה חדשה? חוששני שאין זה חשד בעלמא.
מחניפים למכוּנפת: סדנות שיפורים רבות החלו לעבוד על טויוטה GT-86 החדשה בעלת ההנעה האחורית. בעזרת שני מגדשי טורבו, מייצר כעת מנוע הבוקסר של GT, בנפח2.0 ליטרים, 300-350 כ"ס במקום 200 הסוסים הסדרתיים
שואלים את אדוארד
אלעד הלפרין: לאחרונה רכשתי טויוטה יאריס ידנית דגם 2010, ויש לי שתי שאלות לגביה.
א. במכונית זו, בניגוד לידניות שבהן נהגתי עד כה, יש גם הילוך שישי. באיזו מהירות כדאי להעביר אליו, והאם זה משתלם מבחינת הדלק? (למיטב ידיעתי, הנסיעה החסכונית ביותר היא סביב ה-90 קמ"ש).
ב. אף שצריכת הדלק המוצגת נמוכה (עד6.4 ליטריםל-100 ק"מ), אני לא מרגיש את זה בפועל. יכול להיות שהמכונית משתמשת ביותר דלק ולא מודיעה לי?
תשובה: א. ההילוך השישי ביאריס ידנית מתאים למהירות של90 קמ"שואף פחות מכך – אפילו ל-55-60 קמ"ש, אם אתה נוסע לבד ולכל היותר עם נוסע בודד ואין לך שאיפות ספורטיביות. רק כשהמכונית מאוישת לעייפה, ועוד מבקשים ממנה לצלוח עליות וסיבובים חדים – נשלב להילוכים נמוכים יותר.
עיקרון 1: משלבים להילוך נמוך שמתאים לעלייה או לסיבוב או לפני שהם מתחילים, תוך שמירה על הסל"ד הדרוש – ולא מחכים חלילה עד שהסל"ד ירד בעצמו כאשר המנוע מתעייף מהמאמץ.
גם בנסיעות בטופוגרפיה שפויה יותר יש לדאוג לתוחלת חייו של המנוע, באמצעות הקפדה על כך שסיבובי המנוע לא יצנחו אל מתחת ל-2,000 סל"ד.
מומלץ לא לשכוח שמכוניות מיני וסופר מיני, כמו גם חלק מהמשפחתיות והמיניוואנים, יודעות לשנות את אופיין בצורה קיצונית כאשר אנו מעמיסים עליהן עד קצה היכולת. כתוצאה מהכבדת המשקל, הנהג מוכרח להתמודד עם התנהגות כביש שונה לגמרי. השינוי הדרמטי מתבטא בהיגוי, באיבוד כוח המנוע, במרחק עצירה ארוך יותר ובאחיזת כביש בעייתית. זו הסיבה שמשקל חריג ברכב דורש מהנהג זהירות יתר ושימוש בהילוכים נמוכים.
עיקרון 2: שיטת האקו-דרייבינג ממליצה לזנק בחוזקה בהילוכים הראשון והשני, ולנתב מיד את המהירות שהשגנו בהילוך השני אל הילוך גבוה המתאים לשיוט. בתחרויות חיסכון המתחרים אף 'קופצים' בהילוכים, כלומר: מיד אחרי הילוך שני, ועדיין בסל"ד גבוה יחסית (הנמצא בין מומנט המנוע וכוחו, לפי ספר הרכב) – הם כבר מגייסים לעבודה נמרצת הילוך גבוה, ומקפידים שהסל"ד לא יירד אל מתחת ל-2,000-2,500 סל"ד. אם זה בכל זאת יקרה, הם לא לוחצים על דוושת הדלק אלא מורידים קודם את ההילוך הגבוה מדי, שהמנוע לא מסתדר איתו, להילוך מתאים יותר למהירות.
טעות טיפוסית: נהג לוחץ על דוושת הדלק כדי להעלות את הסל"ד עוד בהילוך גבוה, מבלי להוריד קודם את ההילוך! טעות זו גורמת בזבוז דלק ובנוסף אינה בריאה למנוע.
ב. כדי לבדוק את צריכת הדלק ממלאים את מכל הדלק עד הפקק, נוסעים100 ק"מוממלאים שוב. כמות הדלק שנכנסת היא זו שנשרפה במהלך תקופת המדידה. לדוגמה: אם שילמנו על חמישה ליטרים דלק, מחלקים את 100 הק"מ בחמשת הליטרים, ומתקבלת תצרוכת של20 ק"מלליטר.
שמעון צדוק: לפני 12 שנים קניתי אאודי A4 דיזל אוטומטית. לפני כן היו לי מעל 15 מכוניות, מסוסיתא ועד משאית. מעולם לא נהניתי מאף מכונית כפי שאני נהנה מהאאודי הנוכחית.
בשנה האחרונה החלפתי מנוע ועוד כמה חלקים והמכונית נוסעת מצוין, אבל הזמן עושה את שלו. המכונית זקוקה לפחח ולצָבַּע טובים, ולמכונאי שיקטין את הרעשים של המנוע ושל אביזרים בתוך המכונית. רצוי שהוא יתקין גם קרוז קונטרול וישדרג את הגיר אם אפשר, וזה בטח לא הכול. לדוגמה, אשמח לשתול על גג המכונית גגון קבוע (ועוד דברים שאזכר בהם במשך הזמן).
אודה לך אם תמליץ על האנשים שיעשו את המלאכה, רצוי בירושלים
אבל אפשר גם במקום אחר.
תשובה: אני ממליץ לבקר אצל יהודה ממוסך מושיקו באזור התעשייה של תלפיות. התייעץ עמו בקשר למכונאות וקבל המלצה על פחח וצבע.
נחשון כהן: קניתי לפני כחודשיים סיטרואן ברלינגו שנת 98'. השבוע גיליתי שצינור הפליטה עקום ולוחץ על הגלגל האחורי-שמאלי. כתוצאה מכך הצמיג נשחק מעט ובצינור הפליטה נוצר חור במקום שבו הוא לוחץ על הגלגל. האם צריך להחליף את צינור הפליטה או שיש אפשרות לתקן אותו? כמה אתה מעריך שזה יעלה? אני פשוט חדש בעסק הזה…
בנוסף לכך, רציתי לשאול ממה דבר כזה יכול לקרות ואיך אפשר למנוע את זה בעתיד. ושאלה אחרונה – האם יש בעיה בטיחותית לנסוע כך עד למוסך? (כ-15 ק"מ). אני מצרף תמונות של הצינור והגלגל.
תשובה: כנראה, נפלה או נקרעה הגומייה המחזיקה את המפלט במקומו. עד למוסך, אפשר להסיט את המפלט ולקשור אותו כך שהוא לא יתחכך בצמיג ויפגע בו. הטיפול המוסכי במפלט (הלחמת 'טלאי' פח) הוא עניין של פרוטות.
איתמר: אנו מעוניינים במכונית חדשה, דגמי 2011 או 2012 שיוצאים מהשוק כעת. כעת יש לנו שברולט אוויאו 2007 ואנו מחפשים משהו בגודל דומה.
השימוש במכונית הוא יומיומי בתוך העיר (ירושלים), ובתדירות של פעם בשבוע נסיעה לאזור המרכז. יהיו בה שני נהגים עיקריים ושלושת ילדיהם, בעיקר בסופי השבוע. הסכום המרבי להשקעה הוא 90 אלף שקלים. נשמח להצעתך המלומדת.
תשובה: האופציות הזולות הן סקודה פאביה ופולקסוואגן פולו, הנמכרת כעת במבצע. בחירה שאפתנית יותר תצביע על רנו קליאו או קיאה ריו החדשה.
חגי שטרן: אנחנו זוג צעיר מכרמיאל ונקלענו לסוג של בעיה. אנחנו מאוד רוצים להמשיך ולגור בעיר, אך אשתי לומדת באוניברסיטת חיפה שזה שעתיים לכל כיוון באוטובוסים. חשבנו לקנות רכב, אך אנחנו מפחדים מהעלויות הגבוהות, הן של הדלק והן של הקנייה.
האם אתה מכיר רכב שמצד אחד יהיה חסכוני מאוד בדלק (מדובר על משהו כמו100 ק"מליום, כולל עלייה עד האוניברסיטה) ומצד שני לא יהיה יקר מדי? אנחנו לא מבינים ברכב, אז מאוד נשמח לייעוץ כמה שיותר מפורט.
תשובה: לא ציינתם מה הסכום שאתם מוכנים להשקיע, כך שנבצר ממני לעוץ באופן מפורט. מכל מקום, פתרון זול יחסית הוא רנו קליאו B ידנית משנת 2002. לידידה שלי יש אחת כזו והיא משרתת אותה נאמנה, ודורשת מאמאל'ה בילוי במוסך רק לצורך טיפול תקופתי.
מכונית הנפש 