זיכרונות הם כמו מרפסת שתלויה באוויר בלי בניין
ויקיפדיה לוחשת לי בפולנית שזה קרה בחורף, 17 בינואר 1945. כוחות הצבא האדום שחררו אז את ורשה, ואני, ילד הגדוד, לבוש מדים שתפר לי חייט צבאי ועטוף מעיל ענק ששימש לי שמיכה, ישבתי על גג משאית שחצתה גשר קרשים צף, אשר הרוסים מתחו מעל נהר הוויסלה במקביל לגשר האבן העירוני, שהגרמנים פוצצו בתחילת המרד הגדול.
התיישבתי על גג הברזנט של הסטודבייקר במקום היחידי שאליו, כך גיליתי, לא מגיע ריחו הכבד של הדלק, שנדף מהחביות שהובילו המשאיות שלנו, הרודפות אחר הטנקים.
עברנו את הגשר ולפניי נגלתה, מתוך הערפל ומבין פתותי השלג הדק – תמונת גופתה המרוטשת של העיר. ניסיתי לנחש, לפי כיוון נסיעתנו, לאילו רחובות של ורשה שייכות ערימות החורבות, אך שום סימן לא עזר לי בזיהוי הרחובות, שאך לפני כמה חודשים רצתי בהם וידעתי על-פה לאיזו חצר להיכנס כדי להימנע ממפגש עם פטרול גרמני.
ועכשיו, רק קירות שרופים עמדו עדיין פה ושם על תילם, ולפעמים דווקא המרפסת שרדה והייתה תלויה על בלימה. עדיין. רצה הגורל שעד חזרתי זו לוורשה ההרוסה ראיתי הרבה הרוגים, אך את גופתה של העיר העירומה ראיתי לראשונה.
מדרגות לשום מקום
נזכרתי בתמונה זו קומץ שנים אחרי המלחמה, כאשר המשורר צ'סלב מילוש, עדיין לא חתן פרס נובל, כתב על נגן העומד בין ההריסות. "למי אתה מנגן, נגן בודד?/ הרי פה יש רק מדרגות בלי בית וקומות בלי נפש חיה/ – לָך אני מנגן, העיר היפה ביותר בין ערי הדמיון / והעצובה ביותר בין האמיתיות".
ורשה 1945. תושבים שנמלטו מבתיהם ההרוסים חוזרים למה שנשאר מהם. אין עוד חומות בין הגטו והצד הארי של העיר. ורשה התאחדה
הילד של החיילים
הגדוד שלי חלף את עשרות הקילומטרים של הריסות העיר שבה גדלתי ובה נסגרתי בגטו. עכשיו גם הגטו וגם ורשה כולה היו שרועים תחת אותן הריסות, ללא חומות. התאחדו.
יצאנו את ורשה והגענו לאיזה בית נטוש בפרברי עיירה, כ-50 ק"ממהבירה הכתושה. הלילה ירד. התיישבתי בין חיילים מהפלוגה שלי, שרצו לשמוע סיפורים על הגטו ועל חיי בו. היה ברור לי שמחצית מחיילי הפלוגה הרוסית-פולנית הזו הם יהודים, אנשים לא צעירים שאת המלחמה עברו בבריה"מ, שאליה ברחו מהגרמנים. אך ברוסיה הם מצאו רק כלא או מחנות עבודה – עד שגויסו לצבא ונשלחו לחזית.
עכשיו הם ישבו מולי ושאלו אותי דברים ש'יד ושם' לא ישאל לעולם. מה אכלנו בגטו כשהיינו רעבים? מים, לפחות, היו? מה לבשתם? היו לכם נרות, גפרורים? ידעתם מה קורה במלחמה? האם חשדתם שהיהודים שנגררו לאומשלגפלאץ או הגיעו לשם בעצמם נסעו ברכבות לקרמטוריום?
למרות עייפותם החיילים לא הלכו לישון אלא ישבו סביבי, מעשנים ושותים, שותים ומעשנים, ורצו לשמוע כל פרט, ולו הקטן ביותר.
מין קמע כזה
"ספר להם, ספר הכול", דרבן אותי רס"ר אדם אדלר, שהיה לי כאבא. הוא שגילה אותי משוטט באיזה כפר ולקח אותי ליחידתו. "מצאתי את בני!", הכריז אדלר למפקד הגדוד, הקצין הרוסי סא"ל סְקוֹבְלוֹב, וכך הפכתי לילד של כולם. מין קמע כזה, שלפי רס"ר אדלר, סיפוריו על הגטו ועל העינויים ועל המוות – חיזקו לחיילים את המוטיבציה. הרי חלק מהם השאירו בפולין הכבושה את משפחותיהם, את הוריהם, את נשותיהם ואת ילדיהם מבלי לדעת מה קרה איתם.
בגלל זה, כשהם שמעו אותי מספר על משפחתי ועל מאורעותיי במלחמה, עמדו דמעות בעיניהם.
גרמנים לא מצוחצחים
עברו כמה ימים, ושיירת המשאיות שלנו, סטודבייקרים אמריקניות וזילים רוסיות, הגיעה לעיירה הטובלת בתוך יערות, מקום פסטורלי כזה, שם איזו יחידה רוסית העבירה לפלוגה שלנו כמה-עשרה שבויים גרמנים. "תשמרו עליהם", ביקשו הרוסים ונעלמו.
הסתכלתי בשבויים גרמנים אלו, רובם מבוגרים, עקומים משהו, חלקם פצועים. הם בכלל לא היו דומים לגרמנים המצוחצחים, האלימים והצווחניים שראיתי בגטו, ואחר כך ברחובות הצד הארי של ורשה. אלו שקיבלנו לשמירה לא היו מגולחים, מדיהם היו קרועים, ולולא הפחד החייתי שהתרוצץ בעיניהם הייתי אומר שהם בסך הכול דומים לחבריי החיילים, שאף הם, כמו הגרמנים, היו עייפים עד קצה גבול היכולת.
מלפרטה
הבנתי מה ראיתי ומה קרה רק כעבור שנים רבות, כאשר קראתי את הספר 'קאפוּט' של קורט מלפרטה – איך אומרים, מורי ורבי? – שהמציאות אצלו מציאותית יותר מאשר המציאות עצמה. כבר הרבה זמן אני מנסה להעתיק מסופר איטלקי ענק זה, ולא מצליח.
השבויים הגרמנים הוכנסו לחדר שבו התנחלה הפלוגה שלנו. החיילים פתחו איזה מכסה מרובע ברצפה. היה שם למטה מרתף חשוך, והגרמנים נכנסו לתוכו בזה אחר זה, ללא התנגדות, ורק לאחר זמן מה החלו לצעוק "wasser wasser". מישהו מאיתנו פתח שוב את המכסה למרתף ושפך על ראש הגרמנים דלי מים. הם השתתקו.
למחרת בבוקר
קמנו בבוקר ולא ידענו מה לעשות עם שבויים אלה. הרוסים לא באו לחקור אותם, ואנו צריכים לצאת לדרך. לקחת את השבויים יחד עם חביות הדלק אסור, הם עוד יציתו אותן; ולהשאיר אותם ללא שמירה, גם אי אפשר. בקיצור, גורלם נחרץ, ולא רציתי לחשוב על זה כאשר חבריי הוציאו אותם מהמרתף, נתנו להם מים ולחם ולקחו אותם.
"בוא איתנו", אמר לי אחד החיילים, ועוד כמה אחרים חזרו כדי לשכנע אותי. "מגיע לך לירות בהם", אמרו, "אחרי כל מה שעברת". אך אני רק התיישבתי על המיטה וסירבתי לצאת איתם אל היער.
קבר אחים שלי
אחר כך עלינו למשאיות והמשכנו מערבה. באיזה צומת דרכים, בתוך סופת שלג סוערת, עמדה חיילת רוסייה. היא חייכה והניפה דגל אדום קטן המצביע על הדרך שלפנינו. "שם ברלין, שם", צעקה.
משאית סטודבייקר אמריקנית, שעליה ועל אחותה הרוסית זיל למדתי לנהוג. בגלל הדרישות של מפלצות אלה, עד היום אני מחליף הילוכים בשיטת הדאבל קלאץ'
אך בדרך עברנו בעיר הנמל הגרמנית קולברג, שם הפלוגה שלי מצאה עצמה מכותרת גרמנים. חלק מהמשאיות שלנו נשרפו בפיצוצים. רצנו ברחוב, בתוך עשן וירי מכל הכיוונים, עד שפרצנו לאיזה בית שבקומה העליונה שלו לחמו גרמנים, זרקו רימונים וירו.
אותי סגרו החיילים על מפתח באיזה חדר. מצאתי מיטה גרמנית ושכבתי בה עם התת-מקלע פֶּפֶּשָה שלי, האמא הרוחנית של העוזי. שחררו אותי אחרי כמה שעות. היה כבר בוקר, ובאיזו גינה נערך טקס קבורה מעל קבר אחים. סא"ל סקובלוב דיבר ברוסית על גבורתנו בשם סטלין. החיילים ירו לכיוון השמיים, ואני בכיתי כאשר טרקטור קטן שפך אדמה גרמנית על גופותיהם של שליש מחיילי הפלוגה שהייתה לי בית. עפר הושלך על פניהם הבלתי מגולחות של חבריי המבוגרים – רוסים ופולנים, חלקם יהודים – שאותם לא אשכח לעולם.
אתם שאלתם
עדי והב, משה, אושרה וקוראים אחרים שאלו כיצד ניתן היה למנוע את התאונה של משפחת אטיאס בטבריה:
תשובה: את דעתי הבסיסית פרסמתי עוד בשבוע שעבר, ואין לי בעצם מה להוסיף זולת כמה נקודות שרשמתי ב'טיפ טיפה' הנוכחי.
עברו כשבוע וחצי מהתאונה המחרידה, ועודני נחרד מצירוף המקרים הטרגי שהוביל למותם של שמונת בני משפחת אטיאס. תאונה זו חוללה זעזוע ציבורי רחב וכאב אמיתי גם בקרב אנשים חילונים בעלי לב יהודי, אך חשפה גם התבטאויות מכוערות, מפחידות, נאו-נאציות באופיין (ושמא נאציות אשכרה) שנשמעו אצלנו בעברית מכיוון השוליים.
עורך אתר 'נטקאר', שכתב על התאונה בנוסח 'מיין קאמפף' ("מעניין מי מצפה מפרימיטיביים שעושים 7 ילדים שיידעו לנהוג או שיתאימו את הרכב למספר הנוסעים ושידאגו שכולם יהיו רתומים וחגורים, שלא לדבר על תחזוקה ראויה. ואנשים כאלה יהיו כאן עוד מעט רוב, וכבר היום הם מנהלים לנו את המדינה") – זכה בתמיכת מאמיניו, שבסעיף שנאת חינם הלכו אחר הגורו שלהם רחוק עוד יותר, עד הצעת פוגרום כמעט.
בגלגולו הקודם, עורך 'נטקאר' זה כתב במגזין 'טורבו' ז"ל ש"התורים לתחנות הדלק מזכירים לי תורים לקרמטוריום באושוויץ". מה אפשר לצפות, אפוא, מדמות חינוכית זו? אתם הופתעתם מפרשנותו הגסה של האיש (ותלמידיו) באשר לתאונה. אני לא.
אני תקווה שתאונה זו תשכנע את משרד התחבורה להרחיב את תוכנית לימודי הנהיגה בסעיפי מבנה הרכב, השימוש בו ואחזקתו. נראה לי תמוה שראש אגף התנועה במשטרה, ניצב ברונו שטיין, שהתראיין ל'דה מרקר' (29.5.2012) בנושא תאונות הדרכים – לא אמר מילה על האנאלפביתיות של נהגי ישראל בכל הקשור לידע בסיסי על המנוע, השלדה, תיבת ההילוכים ומערכת המעצורים.
הזוג הצעיר: ברשותנו אופל קורסה ידנית שנת 1996 שעשתה כ-240 אלף ק"מ. אנחנו זוג לפני ילדים ונוסעים בעיקר בתוך העיר (הבירה). פעם בחודש בערך יש נסיעה ארוכה. צריכת הדלק בתוך העיר עומדת על כ-11 ק"מלליטר, ובנסיעות בין עירוניות היא יורדת ל-15 ק"מלליטר. הקילומטראז' החודשי הוא אלף ק"מ. יש בלאי סביר של חלקים, אך בלי עין הרע האוטו לא נתקע עד כה, והוא מטופל היטב אצל אדם שאנחנו סומכים על יושרו. הבעיה היחידה היא המזגן, שאינו מקרר מזה זמן רב, וחברנו בעל המוסך אמר שצריך ללכת לתיקון אצל "מזגניסט". אחי-גיסי חובב המכוניות חושב שכדאי למכור את המכונית כיוון שלטענתו המכוניות החדשות בטוחות יותר, והוא אף הציע שנרכוש אותה המכונית, אך מדגם חדש יותר, בשל התוספת של כריות האוויר וכו'. אנחנו חשבנו פשוט לתקן את המזגן, גם אם התיקון יהיה יקר יחסית, במקום לרכוש מכונית חדשה. כמו כן, יש לנו חשש לעבור לרכב שכולל מחשב, שנראה לנו עדין יותר ומתקלקל ביתר קלות. האם לדעתך השיקול של הבטיחות קיים כאן? האם אפשר פשוט לתקן את המזגן ולהמשיך ליהנות מן המכונית?
תשובה: גם אני נגד גירוש מכונית חסכונית ואמינה. הצעתי היא לגשת מהר ככל האפשר למכון מזגנים ולבדוק את מצב הגז הנמצא (או נעדר) במערכת. הוספת גז אינה עניין יקר (100-150 שקלים). לעומת זאת, נסיעה בלי גז גורמת להרס המדחס (קומפרסור), כי גז המזגנים מעורב בשמן שתפקידו לסוך את המערכת.
מדחס חלופי הוא כבר עסק רציני יותר משטר של 100.
ורדית: אנחנו מחפשים רכב משפחתי עם מקום לשני כיסאות בטיחות מאחור. התקציב שלנו הוא עד 60 אלף שקלים. חשובים לנו אמינות, חיסכון בדלק ובטיחות. השימוש ברכב לא אמור להיות יומיומי, אלא לנסיעות להורים ולסידורים.
נשמח לרכב ידני, אבל הבנו שקשה למצוא במחירים האלה ולכן אפשר גם אוטומטי. על איזה רכב אתה ממליץ? האם הקורולה הרובוטית מומלצת?
תשובה: בסכום שאתם מוכנים לשלם קיים היצע רחב של מועמדות, מפירמות שונות אך דומות בסך הכול. לפי פילוסופיית הקנייה שלי, יש לחפש אחת שהיא בעלת קילומטראז' נמוך והייתה בידיים טובות.
אין כל מניעה לקנות קורולה רובוטית. הצריכה שלה חסכונית אף שהיא חצי אוטומטית, והיא גם נוחה ואמינה.
אברהם טל: אני מתחבר בדרך כלל למדורך, ולמה? כי אני בעליה של לנצ'יה קאפא 2,400 גיר רגיל שנת 1998 שברשותי כבר שמונה שנים. כן יש ברשותי אלפא 147 ידנית 2,000 סמ"ק שנת 2008, רכב נהדר.
לכבוד יום ההולדת ה-50 אשר יהי בקיץ אני רוצה להתחדש באלפא או בלנצ'יה. אני נוהג רק גיר ידני ולכן אין בינתיים אפשרות לקנות לנצ'יה, כי יש רק אוטומט. האם לחכות לאלפא ג'וליה או לקנות את אלפא 159 או אלפא ג'ולייטה? אני רוצה לקחת בחשבון גם את צריכת הדלק, שהיא די משמעותית היום.
תשובה: לדעתי המשוחדת, המתנה הנכונה ליומולדת היא אחת משלוש אלפות – 159, brera או GT. גם ג'ולייטה כמובן ראויה לאירוע, אך רק זו המצוידת במנוע 1,750 סמ"ק. בכל אחת מהארבע הללו אתה יכול לחכות לבריאתה המובטחת של ג'וליה המיתולוגית בעלת ההנעה האחורית, שתהווה אולי מתנה ליום הולדתך ה-60.
אגב, אני אוהב מאוד את 147 שלך וחושב שבארץ היא אינה זוכה להערכה הראויה לה.
נורית ויואל הופמן: "מומחים" מכל עבר ממליצים לא להתייחס להוראות היצרן ולהחליף שמן מנוע לעתים תכופות יותר כדי לשמור על המכונית. ברשותנו טויוטה אאוריס 2010 שעל פי הוראות היצרן יש להחליף בה שמן מנוע כל 15 אלף קילומטרים. האם אתה ממליץ להחליף לעתים תכופות יותר? ננהג על פי המלצתך.
תשובה: ההסתייגות שלי מהוראות היצרן בנושא החלפת שמני המנוע השונים קשורה בהנחיה המרגיעה לפיה מכונית יכולה להסתפק בהחלפה אחת מדי 30 אלף ק"מ. אני שייך לאסכולה של הפרנואידים הרואים בהנחיה זו מהלך פרסומי טהור. הרי כל יצרני השמן מבקשים להחליף אותם מדי שנה, מבלי להתייחס לקילומטראז'. זה נשמע אולי מוגזם במקצת, לפחות אצלנו, ארץ שבה הבדלי הטמפרטורה בין חורף וקיץ אינם תהומיים – אך אני, בכל אופן, מחליף שמן מדי שנה וחצי, אם הקילומטראז' אינו דורש זאת קודם.
נראה אפוא כי תדירות החלפה של 15 אלף ק"מ, כהמלצת טויוטה, הגיונית בהחלט. רק אל תשכחו להציץ במפלס השמן פעם בחודש לפחות.
טיפ טיפה
* אלף מומחים פרסמו המלצות מה לעשות כאשר מאבדים את המעצורים, אך לא כולן ראויות בהכרח לאימוץ. כזו היא העצה "לשלב להילוך הכי נמוך שיש" – מה שמסוגל לגרום תקלת מנוע מיידית כשחגורת הטיימינג תקפוץ על גלגלי השיניים.
* יוצאת דופן היא בדיקה מצולמת שערך יואב קווה: המיניוואן שהוא נהג לא עצרה בעזרת תיבת ההילוכים ובלם היד לא עזר. בקיצור, הוכחה שתיבות הילוכים ידניות עומדות במבחן חירום זה טוב יותר מהאוטומטיות, במיוחד כשבודקים רכב כבד יחסית המצויד במנוע חלש.
* מדאיגה טענתה המיידית של המשטרה, לפיה מעצורי הגרנדיס (של משפחת אטיאס ז"ל) לא פעלו משום שהיו שחוקים. איך הגיע הבוחן המשטרתי למסקנה זו, אם הרכב נשרף לחלוטין? עוד טענה המשטרה שהנהג נסע ב-130 קמ"ש. על סמך מה נקבע כך? הרי עקב ההפסקה בפעולת המעצורים לא נותרו סימני בלימה על האספלט. המשטרה גם לא ערכה סימולציות, לא על הכביש ולא על המחשב.
* טענה נוספת שנשמעה היא שדוושת הדלק של הגרנדיס נתקעה והותירה את המנוע בסל"ד גבוה, בדומה לשמועה סביב סיבת התאונות של הטויוטות בארה"ב. אם יש ממש בחשד זה, ואני די ספקני, ובתרחיש הדמיוני הזה אנו נגלה שאף כי עזבנו את דוושת הדלק המכונית עדיין דוהרת – תגובתנו המיידית צריכה להיות שילוב מוט ההילוכים למצב ניוטרל, ואז לחכות שהמכונית תוריד מהירות ותעצור. גם אם נשארים בהילוך כלשהו, כלומר לא מעבירים לניוטרל – אפשר לעצור את הרכב המורד בעזרת המעצורים. כל אחד מסוגל לבדוק זאת בקלות, אם במהירות של100 קמ"שואף יותר הוא ימשיך ללחוץ על דוושת הדלק, ובו-זמנית (ברגל שמאל) הוא ילחץ בחוזקה על דוושת הבלמים. עוד לא נתקלתי במכונית שתרגיל זה לא עזר לה, כלומר לא עצר אותה.
* אגב, שיטה זו של לחיצה בו-זמנית על דוושת הגז ודוושת הבלמים היא תרגיל פופולרי מאוד בנהיגה תחרותית, משום שהוא מאפשר לאזן בסיבובים בין כוח המנוע ואחיזת הכביש. למשל, בכניסה לסיבוב, בעזרת הבלמים מצמידים את חרטום הרכב לקרקע – והמנוע עדיין מושך קדימה, רק ללא תת-היגוי.
כדי לקנות שליטה בשיטה זו, יש לתרגל תחילה שימוש בדוושת הבלם ברגל שמאל. לולא הייתי צנוע, הייתי מעיר כאן ששיטה זו סייעה לי לנצח (בהונדה CRX ועם בני כנווט) את ראלי העיתונאים הבינלאומי המאורגן על ידי הפולנים בהרים, על מסלול אליפויות אירופה.
* לפני שהתגלה שהתאונות המיוחסות לטויוטות בארה"ב הן למעשה תוצאה של טעויות אנוש, נטען כי האלקטרוניקה המשוכללת השולטת בטויוטות החדשניות היא מקור כל הרע: היא לא אפשרה להעביר את מוט ההילוכים למצב ניוטרל, לא אפשרה שימוש במעצורים, וגם לא הניחה לנהג לכבות את המנוע. לגרנדיס אי אפשר להדביק אשמה דומה, משום שהיא אינה מודרנית עד כדי כך. יש לה אמנם מחשב רכב, כמו בכל מכונית בעלת הזרקה, אבל מערכותיה עדיין לא פועלות בקונספירציה ולא מקיימות ביניהן קשרים מפחידים מאחורי גבו של הנהג.
* נשארת ההיפותזה שלי, לפיה שמן הברקסים בגרנדיס של משפחת אטיאס ז"ל לא הוחלף, ועל כן הוא פשוט רתח, ונבצר ממנו למלא את תפקידו בעצירת הרכב. האם מישהו יבדוק חשד זה?
בהתאם לביטוי panta rhei (הכול זורם – הזכויות שמורות להרקליטוס), הרדיוס הציוני לא נשאר סטטי, אלא משתנה בזמן שמשאירים אותו לבד
בכל פעם שאני חוזר מחו"ל אני מגלה שההרגלים של יושבי ציון השתנו, בעיקר כאשר השהות שלי בנכר ממושכת יותר מסתם טיול לכמה ימים או שבועות.
כך קרה גם בתחילת שנות ה-90, כאשר עזבתי את המדינה לשנתיים ועוד קצת "לצורך חיפוש שורשים בפולין", כך לפחות הסברתי את הצעד הנ"ל. עם חזרתי ארצה, גיליתי שברוני הייבוא של מכשירי תנועה ליהודים הצליחו לגייס כמות נאה של כתבי חצר – ובעזרתם הנדיבה השתלטו על כלי התקשורת.
בין הכתבים שנענו בהמוניהם לציפיות היבואנים וחיזקו את מערך היחצ"נות, מצאתי לאכזבתי גם כמה מבני הטיפוחים שגדלו במגזין 'טורבו'. כמו אותו נער סימפטי שבסך הכול חתם מינוי למגזין שלנו, ובהגרלה שהתקיימה בין המנויים זכה בפיאט אונו אדומה. הוא כתב למערכת מכתב תודה שבו סיפר בהתרגשות על התקרבות ליבו לעולם הרכב, והיה זה מכתב כה אישי ומרגש, שהצעתי לנער זה להצטרף לצוות 'טורבו' ככותב מן המניין.
חנכתי לנער
"איך אני אעשה את זה?", שאל אותי חתן הפרס. "הרי אף פעם לא כתבתי מאמר כלשהו".
"פשוט תכתוב באותו סגנון שבו כתבת אלינו את מכתב התודה שלך. נסה לשחרר רגש לגבי מכוניות, נסה להבין את נפשן, שפתן ויופיין, ונתח את אופיין כפי שניתחת את האוּנו שקיבלת. אם תעשה את זה – אני משוכנע שתצליח בכתיבה", חנכתי לנער.
נער מזדקן, מה עשו לך?
לא טעיתי. הבחור הצטרף עד מהרה לקבוצת הכותבים המובילים ב'טורבו', לצד הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס וד"ר מנדלבאום. והנה, גם בחור מוכשר זה שצמח בחממה של 'טורבו' ז"ל נמנה כעת עם להקת כתבי הרכב המטופחים על ידי ברוני הייבוא. אם מרצונם החופשי ואם בגלל כפייה עדינה, מהמקלדת של כתבים אלה בוקע קול מתקתק שערב לאוזני פטרוניהם הסמויים.
אפילו מלך היחצ"נים של פעם, יאיר ברק הגדול, שאין כבר דומים לו, לא ידע לשורר כך את תהילתן של פולקסוואגן, סקודה וסיאט, כפי שיודע אותו כישרון צעיר שגיליתי ב'טורבו'.
לוּ הייתי, לצורך הבידור, משחק איזו דמות טרגית הלוחמת נגד תופעה מביכה זו של כתבוּת חצר, ולא סתם משקיף מהצד בשעשוע סונט – הייתי כותב לאותו נער מזדקן שגדל ב'טורבו': et tu Brute contra me"" (גם אתה, ברוטוס, נגדי? – מילותיו של יוליוס קיסר לפני מותו).
פוסלים במומם
כבר התרגלתי לכך שרבים מהקולגות שלי, ובהם חברים לשעבר, משרתים את היבואנים, חלקם בגלוי וחלקם בחצי פה. וכיוון שהתרגלתי לתופעה, היא מצחיקה אותי רק במקרים מיוחדים. למשל, כאשר כתב המשרת יבואן מסוים או שניים מאשים את הקולגות שלו, המשרתים יבואנים אחרים, באותה נאמנות-יתר ממש…
משרת על רמה
אקס חבר שלי, שהכרתי כנער ירושלמי חכם חובש כיפה, נכנס יום אחד לקפה טעמון והתעניין באלפא שלי, GT ברטונה 2.0. הנער קיבל הסבר ונסיעה, נדלק על מכוניות ונשאר דלוק עליהן גם אחרי שנים, כאשר גדל והיה לפובליציסט המוביל של עיתון הארץ. עד שהוא עזב את עיתון זה כדי לשרת את היבואנים ברמה ספרותית, מעל דפיו של טבלואיד תל-אביבי עשיר.
אחר כך הוא חדל מכך – אולי משום, חוששני, שרמזתי על מנהגו הנלוז. האם עצוב לי שהאיש לא אומר לי שלום? בכלל לא.
טיסה נהימה
וגם עכשיו, אחרי שנסעתי לחו"ל לחצי שנה וחזרתי, הופתעתי לגלות תופעה חדשה בארצנו: נהגינו, שברובם הם איטיים מלידה כביכול ופוחדים מהצל של עצמם ומרגישים טוב רק בנוסעם בתוך העיר, ואם הם יוצאים אותה מעדיפים לנסוע בתוך עדר צפוף ומבוהל כמותם – עברו מטמורפוזה והפכו, בזמן שנעלמתי, לקמיקזות עבריים.
גיליתי זאת בכביש מס' 1, שבו מחסום המהירות המותרת נפל שדוד. אמנם שיטת הנסיעה בעדר נמשכת במלוא דביקותה, אך מובילי הקבוצות נוסעים עכשיו חופשי ב-140-150 קמ"ש. כתוצאה, אזרח תמים הנוסע ב-120 קמ"שנאלץ להתרגל לכך שטייסי הקרקע עוקפים אותו מימין ומשמאל כאילו היה פרה תועה שמפריעה לתנועה.
שאלתי את עצמי מהיכן הגיעו לאספלט העברי אומץ הלב והנחישות הללו, שחוץ מאשר בשדה הקרב ובזירת העסקים האכזרית, לא הבחנתי בהם במשך כל הוותק שלי ברדיוס הציוני הגאה.
פותרים את החידה
דומה כי נהגינו קראו ושמעו על המבצע להתקנת מצלמות מהירות משוכללות, שכבר פוזרו ברחבי הארץ, אך רק במספר מצומצם בינתיים, ועוד לא על כביש מס' 1 – והם פשוט מנסים ליהנות מימי פומפיי האחרונים. אותם ימים נוכחיים שבהם מגלי הרדאר, הלייזרים והאזהרות מדודה ג'-פי-אס המצויים בידי הציבור (ולפעמים גם בידינו) מסוגלים עדיין להגן עלינו מפני ידו הצדקנית של האח הגדול.
לילה לא שקט
אך אותו זלזול במהירות המותרת בכביש מס' 1, שבמשך היום נוסך בך תחושה שאתה תייר ישראלי הנוהג להנאתו בכבישים בינעירוניים באיזו מדינה אירופית – הופך לעת ערב לאֵימה ובעתה. כי אז יוצא לאור (ובעצם, לחושך) חוסר תרבות הנהיגה הדורסני של הקמיקזות, המתבטא בצורה מסוכנת ממש. וכך זה נראה:
אלו שבאור יום נסעו מהר למדי, אך הצליחו להסתדר והעפילו בעזרת השם ירושלימה – נאלצים בלילה, בדרך חזרה לתל-אביב, לחרף את נפשותיהם.
כי חלקם, בעלי ראות מוגבלת או אחוזי פחד מהנהיגה הלילית, יורדים אמנם לאט, אך מרגישים בטוחים יותר בנתיב השמאלי, בשיירה הארוכה והמוארת, שבה הם שומרים על מרחק שתי השניות המומלץ. ואולם, זהו בדיוק המרחק המאפשר למהירים מהם להידחק לרווח ה'בטיחותי' שנוצר ולהשתחל אליו בחציפות!
בתרגיל זה, הקמיקזה נכנס לרווח שתי השניות, ובולם מיד בחוזקה כדי לא להתנגש בנהג הנוסע לפניו. וגם הנהג הנעקף, המופתע מהתרגיל, בולם, כמו גם הנהגים שאחריו.
כך קורה שכל רגע כמעט נדלקים פנסי הבלימה. מישהו מנסה שוב לדחוף את עצמו לנתיב השמאלי, עד שהנהגים האיטיים מבינים את הרמז ובורחים לחושך המבלבל של הנתיב הימני, שממנו הם ניסו להימנע.
אם הדינמיקה הסואנת-אונסת הזו מתרחשת באחת הירידות, כמו הקסטל או שער הגיא, פנסי הברקסים דולקים פול-טיים-ג'וב ומסנוורים, כי נהגינו לא למדו שאפשר ומומלץ להוריד מהירות בעזרת המנוע – לפי הכלל שיורדים מההר באותו הילוך שטיפסנו עליו.
השילוש הנדוש
עוד בתחילת העליות המובילות לעיר הקודש, עומדת בצד הדרך שורת מכוניות שהתחממו. זה קורה משום שנהגיהן:
1. לא הורידו הילוך לפני העלייה ולא שמרו על הסל"דים הגבוהים (בין ערך המומנט הנקוב בספר הרכב ובין כוחו המרבי של המנוע).
2. המשיכו לנסוע בעלייה במזגן פועל.
3. ראו שמחוג החום עולה, אך לא הפעילו את החימום כדי שנוזל הקירור יצטנן ברדיאטור נוסף.
שלוש טעויות אלה הן פועל יוצא של מחדל חינוכי, פשוטו כמשמעו: בתי הספר לנהיגה בארץ חדלו, כבר מזמן ועוד קצת, ללמד את החלק הטכני של הרכב והטיפול בו.
רווח שהוא הפסד
אני מודה שלמרות הכול, דווקא נהיגה בארץ מעניקה לי חבילת סיפוק. שהרי רק אצלנו אנו מרגישים בסוף כל נסיעה כשורדים ממולחים שהצליחו להתגבר על המלכודות.
אני מודה גם שאינני מציית למשטר הקדוש של שתי שניות רווח, כי אין לי חשק להזמין משתחלים לרווח זה. גם אלפא שלי שומרת על נפשי ולא מניחה לרוצחים פוטנציאליים להתקרב לבעליה. היא עושה את זה בעליות ובמורדות, באור יום ובחושך, כאשר השטן חוגג.
מודיעין במקום רותחין
ובעיר, במקום להפגין צדקנות וללמד את מפריעי התנועה בעזרת צפצפה וצעקות, כמנהגם הנואש של אכפתניקים רבים, אני רק מחייך ומנסה לזהות את הסכנות מראש. למדתי להבחין מרחוק מי מדבר בטלפון, מי שולח סמ"ס, מי לא מאותת או מאותת הפוך ממעשיו, ובאופן כללי, מי זומם מה.
השטח מת, תחי הזהירות
כאשר אני בנתיב הימני, והנהג שלפניי מתכוון לעקוף משאית הנוסעת בנתיב האמצעי, אני לא מתפתה לעקוף אותה יחד איתו, שהרי נהג המשאית לא יקלוט במראה שלו מכונית קטנה הנמצאת בשטח המת שמימינו. גם אם הנהג שלפניי יסתפק בצפצוף כדי לשלוח את המשאית לנתיב הימני, זה עלול להסתיים באסון התנגשות איתה.
זו רק דוגמה אחת מ-101 מלכודות שיש להישמר מהן. אין לזלזל בסטטיסטיקת המקרים העגומים – הרי יש לה יכולת ביצועית מוכחת.
טיפ טיפה
לא רק השגיאות שעושה הנהג במהלך נסיעה בעלייה גורמות להתחממות המנוע. מכונית עשויה להתלהט גם בגלל מצב טכני לקוי שלה, שנגרם בשל הסיבות הבאות:
* כיוון הצתה שגוי
* תרמוסטט שאינו נפתח עד הסוף
* מצתים וחוטי הצתה שלא הוחלפו
* מסנני אוויר ודלק מלוכלכים שלא הוחלפו
* מעצורים ש'נתפסו' עקב קורוזיה שהצטברה על הבוכנות (כתוצאה, הדיסקיות לא משתחררות מלפיתת הדיסקים)
* נוזל קירור במפלס ירוד
* שמן מנוע בכמות פחותה
* לחץ אוויר נמוך מדי בצמיגים
* מטען שמכביד על הרכב
מידע בלום
במצבם האמיתי של הדיסקים והדיסקיות במערכת הבלמים אפשר להיווכח רק אם מורידים את הגלגל, שמסתיר את המערכת. ואולם, מכוני הטסטים שבודקים את מערכת הבלמים אינם טורחים להוריד גלגל, כדי לא להאריך את תהליך הבדיקה של הרכב. לפיכך, החובה לוודא שהדיסקים והדסקיות של הבלמים במצב תקין מוטלת על הנהג. אם אין ביכולתו לבדוק אותם בעצמו, עליו לגשת למוסך מדי10,000 ק"מלכל היותר
שואלים את אדוארד
עדי והב: האם יש לך עצה – האם היה ניתן למנוע את התאונה למוות שהייתה הלילה בדרך לטבריה?
משה: עקב התאונה המחרידה הלילה, שבה אובדן הבלמים גרם לשמונה הרוגים, רציתי להציע למדור 'המפתחות בפנים' שייתן מענה לנושאים הבאים:
א. איך הנהג ההדיוט ידע לזהות מבעוד מועד שהבלמים זקוקים להחלפה?
ב. מה לעשות במקרה שהבלמים לא עובדים, חס וחלילה ?
אושרה: בעקבות התאונה הנוראה שאירעה השבוע למשפחה שנהרגה בשל בלמים לא תקינים, שאלתי: מה עושים במצב שהבלמים לא עובדים לפתע? האם התשובה שונה במצבים שונים – בירידה, בדרך מהירה, בדרך מישורית, במצב של מהירות גבוהה/נמוכה?
אגב, לאור העובדה שרק הילדה שהייתה ללא חגורת בטיחות ניצלה – מה דעתך על חגורות בטיחות?
תשובה: כפי שמצוין בגוף המדור הנוכחי (שנכתב לפני התאונה הטרגית בטבריה), בתי הספר לנהיגה טועים בכך שאינם מספקים לתלמידיהם ידע טכני כלשהו. מצב זה תורם לתאונות הדרכים ובהן זו האחרונה, הקשה במיוחד, שבאחריות עליה נושא גם משרד התחבורה. הרי לפני חלוקת רישיונות הנהיגה, המשרד אינו דורש מנהגים חדשים להוכיח ידע טכני בסיסי במבנה הרכב ובטיפול שוטף בו.
התאונה לא הייתה מתרחשת, לוּ הנהג של מיצובישי גרנדיס היה יודע שאפשר להוריד את מהירות המכונית בשילוב להילוך נמוך. במיוחד לנוכח העובדה שהברקסים 'נגמרו' ארבע דקות לפני הירידה התלולה – שהות מספקת כדי לעצור את האוטו באמצעות שילוב להילוכים נמוכים, ולבסוף משיכה בבלם היד.
משרד התחבורה נושא באחריות לתאונה זו מסיבה נוספת: הוא אינו דורש ממכוני הטסט שיבדקו את מצב הדיסקים והדיסקיות – מה שמצריך את הורדת הגלגל מהרכב – במקום להסתפק רק במדידה של כושר העצירה על רולרים מסתובבים. למעשה, במצב הנוהג כיום, גם דיסקיות שחוקות ודיסקים במצב אנושים עוברים בקלות טסט, במיוחד כשהם קרים ולא נדרש מהם מאמץ ממושך.
זאת ועוד: ודאי שאף אחד לא בודק אם נוזל המעצורים הוחלף במועד, לפני שאיבד מחמת זקנה וספיחת מים את יכולתו לעמוד בטמפרטורות גבוהות.
אין כאן מקום להאשים את הנהג בחוסר ידע או באיבוד תושייה ברגעי הלחץ, אך כאשר הוא הבחין שהתאונה היא בלתי נמנעת, היה עליו לחפש דרך למיתון עוצמת ההתנגשות: למשל, להתחכך במעקה הביטחון במקום להתקיף אותו חזיתית.
טעות נוספת הייתה, כמובן, להושיב תשע נפשות במכונית המיועדת לשבעה אנשים.
לו המודעות המוטורית הייתה גבוהה יותר במקומותינו, היה מוקד 100, שדיבר עם הנהג לפני התאונה, מציע לו להירגע, לשתות כוס מים, להסיר רגל מהגז, להוריד הילוך ולמשוך בבלם היד ברגישות, כדי לא לשרוף אותו. במקום הדרכה בסיסית זו, המוקד שלח ניידת.
אך מה לנו לבוא בדרישות לפקידי ממשלה כאשר עיתונאי רכב ותיק, בעליו של אתר הרכב nectar, שאמור להתוות כאן תרבות מסוימת, מלביש על התאונה בטבריה את האידיאולוגיה השמאלנית-אנרכיסטית שלו. וכך הוא כתב: "מעניין מי מצפה מפרימיטיביים שעושים 7 ילדים שיידעו לנהוג או שיתאימו את הרכב למספר הנוסעים ושידאגו שכולם יהיו רתומים וחגורים (שלא לדבר על תחזוקה ראויה)…". ומוסיף אותו עיתונאי לגבי הנספים: "ואנשים כאלה יהיו כאן עוד מעט רוב, וכבר היום הם מנהלים לנו את המדינה".
נושא הבלמים יזכה כאן בקרוב להתייחסות מורחבת.
אברהם טל: אני מתחבר בדרך כלל למדורך, ולמה? כי אני בעליה של לנצ'יה קאפא 2,400 גיר רגיל שנת 1998 שברשותי כבר שמונה שנים. כן יש ברשותי אלפא 147 ידנית 2,000 סמ"ק שנת 2008, רכב נהדר.
לכבוד יום ההולדת ה-50 אשר יהי בקיץ אני רוצה להתחדש באלפא או בלנצ'יה. אני נוהג רק גיר ידני ולכן אין בינתיים אפשרות לקנות לנצ'יה, כי יש רק אוטומט. האם לחכות לאלפא ג'וליה או לקנות את אלפא 159 או אלפא ג'ולייטה? אני רוצה לקחת בחשבון גם את צריכת הדלק, שהיא די משמעותית היום.
תשובה: לדעתי המשוחדת, המתנה הנכונה ליומולדת היא אחת משלוש אלפות – 159, brera או GT. גם ג'ולייטה כמובן ראויה לאירוע, אך רק זו המצוידת במנוע 1,750 סמ"ק. בכל אחת מהארבע הללו אתה יכול לחכות לבריאתה המובטחת של ג'וליה המיתולוגית בעלת ההנעה האחורית, שתהווה אולי מתנה ליום הולדתך ה-60.
אגב, אני אוהב מאוד את 147 שלך וחושב שבארץ היא אינה זוכה להערכה הראויה לה.
נורית ויואל הופמן: "מומחים" מכל עבר ממליצים לא להתייחס להוראות היצרן ולהחליף שמן מנוע לעתים תכופות יותר כדי לשמור על המכונית. ברשותנו טויוטה אאוריס 2010 שעל פי הוראות היצרן יש להחליף בה שמן מנוע כל 15 אלף קילומטרים. האם אתה ממליץ להחליף לעתים תכופות יותר? ננהג על פי המלצתך.
תשובה: ההסתייגות שלי מהוראות היצרן בנושא החלפת שמני המנוע השונים קשורה בהנחיה המרגיעה לפיה מכונית יכולה להסתפק בהחלפה אחת מדי 30 אלף ק"מ. אני שייך לאסכולה של הפרנואידים הרואים בהנחיה זו מהלך פרסומי טהור. הרי כל יצרני השמן מבקשים להחליף אותם מדי שנה, מבלי להתייחס לקילומטראז'. זה נשמע אולי מוגזם במקצת, לפחות אצלנו, ארץ שבה הבדלי הטמפרטורה בין חורף וקיץ אינם תהומיים – אך אני, בכל אופן, מחליף שמן מדי שנה וחצי, אם הקילומטראז' אינו דורש זאת קודם.
נראה אפוא כי תדירות החלפה של 15 אלף ק"מ, כהמלצת טויוטה, הגיונית בהחלט. רק אל תשכחו להציץ במפלס השמן פעם בחודש לפחות.
עמיתיי הצעירים שתקו כאשר קרטל ברוני הייבוא שלט בשוק באין מפריע, והם ממשיכים לשתוק כעת, כשהוא מחרחר. ורק קשיש אחד לא פוחד לכתוב: "חזרתי מההלוויה של הקרטל, והיא הייתה יפה!"
לפני 50 שנה בערך ביקר בביתנו בוורשה, דירת גג צנועה בעיר העתיקה, מר אברהם אגמון, המזכיר הראשון של שגרירות ישראל בפולין. הוא ביקר אותנו כי הייתי אז קצת ידוע כבמאי סרטים בנושאים יהודיים שזכו בפרסים, ובהם 'בית הקברות רמו' ו'יודאיקה'. אגמון הגיע לביתנו עם אשתו ועם ילד בן חמש-שש בשם גיל, כיום בעל השליטה בקבוצת דלק מוטורס.
לא סתם נזכרתי בביקור זה של האגמונים, שהגיעו אלינו בשברולט בל אייר כחולה, צחורת גג, בעלת תיבת הילוכים ידנית. אני מקפיץ אותו באוב לאחר שקראתי את ההתקפה של שלמה sixt על דלק מוטורס בכלל ועל גיל אגמון בפרט. בהשתלחות זו של שלמה sixt אני רואה זלזול ביבואן מתחרה ובסחורתו ("מאזדה היא סוס מת") – עוד סימן מובהק לכך שימי הקרטל העליזים שייכים כבר לעבר.
חוץ מזה, מודה אני שמתקפה זו של מיסטר sixt על גיל אגמון נראית לי דוחה בגלל הסימפטיה שלי כלפי מנכ"ל דלק מוטורס, שנותר בזיכרוני ילד עברי המייצג מדינה רחוקה ומסקרנת.
דויטשלנד אוּבֶּר אַלֶס
רתיעה שלי מדבריו של מיסטר sixt על אגמון תרמה גם גישתו הבלתי אחראית (ולגביי אף גסת רוח) של הליסינגאי, שפרסם את דגמי אופל תחת הסיסמה "טכנולוגיה גרמנית מובילה". כמי שהוא עד (ולא עד שמיעה בלבד) הזוכר היטב איך ומתי ניצלו הגרמנים את הטכנולוגיה "המובילה" שלהם לצורך הריגת יהודים בתאי גזים ופשעים אחרים – השימוש בצירוף המילים "טכנולוגיה גרמנית" בפרסומת עברית, ועוד בענף שאני עוסק בו, נראה לי מטומטם אשכרה וחסר רגישות אנושית בסיסית (כתבתי את זה כבר, אך סרחון כבד יש לאוורר יותר מפעם אחת).
מעניין את הדודה שלי אם sixt יקנה את דגמי המאזדה של אגמון לצורך מעצמת הליסינג שלו או לא. גם מצחיקים אותי המשפטים הסמכותיים שהוא מגלגל בהופעתו.
כתבי החצר ממשיכים לקרקר
גלובס ואחריו דה מרקר טוענים, כל אחד בנפרד ושניהם במקהלה, שהוזלת המכוניות המורגשת בימים אלה היא תוצאה ישירה של הסכמת משרד התחבורה לייבוא אישי מאמריקה, כולל מכוניות שעומדות בתקינה האמריקנית, כמו גם תוצאת פעילותה של ועדת זליכה, שדנה בדרכים להגברת התחרותיות בענף הרכב. זו טענה משונה מאוד. הרי אין שום קשר בין הירידה במחירי המכוניות הקטנות והמשפחתיות העממיות – ובין ההיתר לייבא מכוניות ראוותניות מאמריקה מתוצרת פורד, ומכוניות מגה-פאר אירופיות נוסח אאודי Q7, שזכו אף הן בהיתר ייבוא מארה"ב לטובת העשירים.
אגב, אאודי Q7 ומרצדס E350 מיובאות מאמריקה במחירים נמוכים ב-23-33 אחוזים מהמחירון הרשמי בארץ. לעומת זאת, אם מישהו ינסה, בתמימותו, לייבא מאמריקה מכונית משפחתית כמו טויוטה קורולה או פורד פוקוס, הוא ישלם עליה 30-36 אחוזים יותר מהדגם המקביל הנמכר בארץ.
למעשה, מחירי הרכב עברו מפולת כתוצאה מפיצוץ גרנדיוזי שניפץ לרסיסים את הקרטל של ברוני הייבוא, שקבע עד עתה טבלאות מחירים מתואמות (כן כן, הכול לכאורה כמובן). בנושא של התפרקות הקרטל עסקנו במדור זה כבר מזמן, כאשר גילינו סימנים ראשונים להתפגרותה של שיטת 'יד רוחצת יד', שבמשך עשרות שנים שלטה באין מפריע בענף הרכב הכחול-לבן.
לפני כ-30 שנה פעל קרטל זה, בחיתוליו עדיין, נגד יבואן סובארו ברקוביץ', שמכר את סחורתו להמונים. אנשי הקרטל גייסו כתבים כדי ש'ילשינו' על ברקוביץ' שהוא מוכר זיפת. ואגב, קרטל מתוחכם זה קבע לא רק את מחירי הרכב בכל קבוצה וקבוצה, אלא פסק גם אילו דגמים כדאי לשווק כדי שרווחי היבואנים ה'מתחרים' לא ייפגעו.
להקה שעסוקה בהדחקה
נחשו למה הקולגות שלי לא כתבו על שיטה זו, שבעטייה מחירי הרכב בארץ היו נעוצים ברקיע שבו היו נעוצים? קל לנחש.
קל גם לנחש למה עמיתיי למקצוע שרו בלהקת-חצר שהמחירים הגבוהים של הרכב מושפעים מהמסים בעיקר – אך לא כתבו אפילו ברמז שברוני הייבוא העבריים נהנים דווקא מהמחיר הגבוה (שהוא, כאמור, "תוצאת המיסוי הרצחני"), שהרי ככל שהמכונית יקרה יותר, אחוז הרווח שהיבואן גוזר ממנה מדושן יותר.
אתם מוזמנים לנחש גם מדוע הקולגות שלי בגלובס, בדה מרקר, בידיעות, במעריב ובעשרות מקומות אחרים על הנייר, על גלי האתר ועל הפלזמה, עדיין לא מודיעים על פטירתו של הקרטל – ורק קשיש אחד, בלתי תלוי לשמחתו, עושה זאת במדורו ובבלוגו, כי הוא אינו מפחד מהחרם של הברונים.
זקן מנוול זה אינו רצוע בקולר של היבואנים כי הוא טס לחו"ל על חשבונו מתי שבא לו ואינו זקוק לכבוד שמרעיפים המארחים, אלא רק לקצת יחס חם מצד מכוניותיו וכלביו, שהתרגלו לחכות לו.
זקן זה אינו מכהן כבורג במכונת היחצ"נות, ולכן מרשה לעצמו להתבטא במילים כמו "בדיוק חזרתי מהלוויית הקרטל, ואיזו לוויה יפה זו הייתה!". פשוט, הוא לא מתגעגע למלונות הפאר או לארוחות החינם שהמכונה הזו מספקת לסייעניה (הרבים).
מדיקטטורה – לשוק תורכי
שלטון ברוני הייבוא, שבזכות רוכשי הרכב היו לטייקונים – שלטון שהתבסס על אדורציה (הערצה) משותפת בין היבואנים – התמוטט עקב התעוררות של רדיפת בצע מוגברת ושאפתנות עסקית של חברי מועדון בודדים, שהחליטו לגלגל עסקים מחוץ לחיקו החם של הקרטל, ואף נגדו.
מורדים אלו עזבו ביום בהיר את המסגרת המגוננת, השומרת על שיתוף פעולה בין היבואנים, וכעת הברונים נאלצים להתמודד בנפרד מול קשיי שיווק באמצעות הוזלות יוצאות דופן: מבצעים מיוחדים, מכירה למועדוני חברים, ונקיבת מחירים של 'סוף עונת המלפפונים' באמתלה שמדובר ב"ניקוי מדפים מהדגם הקודם".
לפתע פתאום, מכירות הרכב בארץ מתרחשות כמו בשוק תורכי. המוכר נוקב בסכום מסוים, הקונה מציע סכום משלו, המוכר מנסה לפייס את הלקוח בהטבות כמו טיפולים בחצי חינם, אזעקות, מערכות שמע ושטיחים, אך הקונה מתעקש ויוצא עם הנחה.
קטנות, אבל ממזרות
האמת היא שמפולת מחירים זו החלה עם פריצתן לשוק של המכוניות הקטנות והחסכוניות שמצוידות בתיבות הילוכים ידניות – והתפשטה אל גזע המשפחתיות, שניתן פתאום להשיגן בסכומים שעד לא מזמן אפשרו רכישה של יד שנייה בלבד.
אם מישהו דואג שהיבואנים האומללים יקימו אוהל בשדרות רוטשילד, הוא יכול להירגע. ואם מישהו חושד שהצרות של הברונים מעוררות בי הקלה-לאיד, ובכן, בעניין זה הוא דווקא צודק.
השד לובש ירוק
מכשיר תנועה למבינים בלבד: מיני קופר S בצבע ירוק, כמסורת המכוניות הבריטיות במרוצים – כאן בגרסת JCW (ג'ון קופר וורקס). יש לה 218 כ"ס כי מדובר בגרסת JP, שבמקום מושב אחורי מותקן בה מוט מחזק לטובת אחיזת הכביש (ושלמות הקבינה…). אבל זה עוד לא הסוף. מכונית זו עברה טיפולים גם בחברת השיפורים ארדן, שהשלימה את החבילה המושקעת ממילא שיצאה מהסדנה של ג'ון קופר. בתנאי הארץ של היום, מיני זו מתאימה לנסיעה בין מלכודות הרדאר שפוזרו ביד רחבה
טיפ טיפה
מכוניות שמחכות ברמזור שורפות דלק ללא צורך המזהם את האוויר. זה מה שהצמיח את הפתרון-כביכול 'עצור וסע'. אך מערכות אלו, שהתפשטו למאות דגמי רכב, ניצבות כיום מול ביקורת קשה. התגלה שהשימוש ב'עצור וסע' פוגע בכוח המצבר, מה שמאלץ את האלטרנטור לעבוד נמרצות. כתוצאה, לא רק שלא חוסכים דלק, אלא אף מבזבזים יותר דלק (כדי להפעיל את האלטרנטור). זאת ועוד: הדממת המנוע גורמת עקה תרמית לראש המנוע ולחלקים מכניים אחרים, הסובלים מהטראומה של ההפסקות החוזרות ונשנות בעבודת המנוע וההתנעות המרובות.
שיטת 'עצור וסע' מנוגדת גם לצורך של מנועי טורבו לעבוד בטורי סרק במשך כדקה לפני כיבוים – שהרי הדממת המנוע מפסיקה את שימון הטורבינה, שצריכה להתקרר.
לעת עתה, קיימת במכוניות המצוידות ב'עצור וסע' האפשרות לוותר על תענוג מפוקפק זה, אך צריך לעשות זאת בכל תחילת נסיעה. אז אם בריאות המנוע חשובה לנו, או שאנו אוהבים לזנק באופן דינמי – מוטב שנלחץ על כפתור הביטול של המערכת.
שואלים את אדוארד
עודד: בגיליון האחרון ('שואלים את אדוארד' 770) שאל עזריאל על יונדאי מקרטעת. הייתה לנו אותה הבעיה באקסנט האחרונה שלנו (98', ידנית, מנוע 1,300 וקצת). לאחר שהחלפנו חוטים, משאבת דלק ושאר מיני דברים הבעיה לא באה על פתרונה – עד שמחשב הרכב הורה על החלפת חיישן ה-TPS, חיישן המצערת כמדומני, בעלות של 200 שקלים. הבעיה נפתרה.
מקווה שנתתי כיוון.
מיכאל, ירושלים: ברשותי סובארו אימפרזה שנת 99' אוטומט שאני נהנה ממנה מאוד (זו האימפרזה השנייה שלי). על אילו תוספי דלק אתה ממליץ כדי לשפר את תצרוכת הדלק?
לאחרונה נתקלתי בבעיה קטנה: אחרי עצירה ברמזור אני לוחץ על דוושת הגז ומרגיש כאילו המנוע נותן גז ומפסיק לשנייה. תוך כדי הטורים יורדים, והמנוע מתחיל מיד לעבוד שוב כמו שצריך.
ולסיום, על איזה סוג של מערכת בלמים אתה ממליץ?
תשובה: 1. לא הוכח שתוסף כלשהו ממתן את צריכת הדלק.
2. כדאי לבקש במוסך ניקוי של המצערת ושל מנוע הצעדים.
3. על בלמים מקוריים. דיסקיות 'ספורטיביות' אינן מתאימות לנסיעות איטיות, כי הן מתפקדות במיטבן רק כשהן מתחממות.
אביעד ואילה: אנחנו נוסעים בקיץ לשנת שבתון ומשאירים בבית שני ילדים מבוגרים – חייל וסטודנט. לשימושם, אנו מעוניינים לקנות מכונית בטווח של 20-25 אלף שקלים או מעט יותר, אם ההבדל משמעותי.
אנחנו לא מבינים במכוניות ולא יודעים עד כמה אפשר לסמוך על בחורים צעירים בענייני תחזוקה. עיקר הנסיעות בבאר-שבע, ופעם בחודשיים-שלושה לחיפה. מה יתאים לנו?
תשובה: בהנחה שילדיכם לא ייסעו לבד אלא עם חברים, אינני ממליץ על מכונית קטנה, המשנה את התנהגות הכביש כאשר מתיישבים בה בהרכב מלא. לדעתי, יש לבחור בין משפחתיות ותיקות כמו מגאן 2, טויוטה קורולה, פורד פוקוס, סובארו אימפרזה ופולקסוואגן גולף (תוך מתן עדיפות למגאן).
ציון: אני סטודנט צעיר (24) ומעוניין לרכוש רכב. ביומיום הוא ישמש לנסיעות קצרות במרכז, בין תל-אביב ורעננה, ופעם בשבוע-שבועיים לנסיעה ארוכה לצפון. התכונות החשובות: אמינות, הנאה מנהיגה וחיסכון בדלק (לפי סדר זה). התקציב שלי הוא 20 אלף שקלים גג, ואני שומר עוד כ-5,000 שקלים להוצאות (כהמלצת המדריך שלך).
חשבתי על פיז'ו 106XSI . הבעיה היא שלכל הדגמים האלה יש קילומטראז' גבוה, וכולם גם אצל חבר'ה צעירים, שאני לא יודע עד כמה הם שמרו על הרכב…
אשמח לשמוע ממך עוד הצעות, וגם כמה קילומטראז' זה בסדר לדגם זה…
תשובה: אם בחרת בפיז'ו 106 XSI (ולטעמי בחרת נפלא), כדאי לך להתרכז בה ולחפש את הכלה הבריאה ביותר, מידיים טובות. קילומטראז' של 150 אלף ואף 200 אלף הוא עוד לא סיבה להתרחק ממועמדת. מנועי פיז'ו מסוגלים להרבה יותר.
דדי: יש לי סובארו אימפרזה שנת 96'. היא מצוינת, אבל יש בעיה אחת שלא מצליחים לפתור: בזמן נסיעה, הסל"ד עולה ל-2,000 באופן פתאומי. זה לא קשור לא ליום ולא ללילה, ולא לכך שנסעתי שש דקות או שעה.
לפעמים אני מדומם מנוע והסל"ד חוזר לקדמותו, כלומר 600-700. מה דעתך?
תשובה: יש לבדוק את כבל הגז, שמא הוא חלוד או מלוכלך או לא משומן. חוץ מזה, אני ממליץ על ניקוים של המצערת ומנוע הצעדים.
בני ידוב, עטרת: יש לנו פיאט מולטיפלה שנת 2002. לפני כחודש נקרעה רצועת מנוע (לא רצועת טיימינג(, שקרעה חוטי חשמל הנמצאים באזור מעל לרצועה. הכנסתי את הרכב למוסך וסידרו לי את הרצועה ואת חוטי החשמל, אבל לאחר שיצאתי מהמוסך ראיתי שנורת תקלת מנוע דולקת ושהרכב לא סוחב בעליות ולא מעלה טורים מעל 3,000 סל"ד. בנוסף, המזגן הפסיק לעבוד. לאחר שבוע הרכב נכבה כמה פעמים במשך נסיעה ואני מצליח להתניע לאחר עשר שניות. שני מוסכים ראו את הרכב ולא עלו על הבעיה. אני תקווה שלך הפתרון, או כיוון והמלצה למוסך.
תשובה: סביר שהתקלה הוציאה את מחשב הרכב מדעתו. יש אפוא לרענן אותו, ולוודא שכל חוטי החשמל שנקרעו סודרו כראוי.
נועם: ברשותנו תקציב לרכישת משפחתית (לא מיני) חדשה. אנו מעוניינים ברכב אמין, זול לאחזקה (תצרוכת דלק נמוכה) ומרווח לחמש נפשות. הוצע לנו לבדוק את סקודה אוקטביה 1,200 האוטומטיתTSI . הרכב מתאים בדיוק לתקציב המשפחה ומחירו זהה כמעט למאזדה 3.
כמי שרוכש רכב אחת לעשור, רציתי לשמוע את דעתך על דגם זה. האם צריכה להטריד אותי תופעת העדר (הרוב קונים מאזדה 3(, או שהיית בוחן את הסקודה אוקטביה TSI ללא קשר לנתוני המכירות?
תשובה: אוקטביה 1,200 בעלת מנוע TSI היא להיט באחרונה. ה'עדר', כפי שאתה מגדיר זאת, עובר אליה כי היא חסכונית, נוחה ובעלת תא מטען ענק (מעל500 ליטרים). אוקטביה זו תתאים לך, ובלבד שאינך בעל רגל תובענית כלפי דוושת הגז. שהרי המנועים מוקטני הנפח האופנתיים, מגודשים ובעלי הזרקה ישירה, מאבדים את החסכוניות המפורסמת שלהם כאשר דורשים מהם לעבוד במתכונת ספורטיבית.
חוץ מזה, גיר ה-DSG המצוי באוקטביה הוא מלכודת דבש: לעתים הוא דורש את פירוקו ואת החלפת המצמדים כבר אחרי 30 אלף ק"מ. אמנם היבואן מכיר באמינותו הרופפת של הגיר ומעניק עליו חמש שנות אחריות – אך אם בכוונתך לשמור את המכונית אצלך במשך עשור או יותר, בעיית המצמדים עלולה להתגלות כמטרד יקר. ואם תרצה להקדים תרופה למכה ולמכור את אוקטביה בתום תקופת האחריות על הגיר, תגלה שהמשימה עשויה להיות קשה.
אגב, עוד ראיה לכך שהיצרן מכיר בחוסר האמינות של תיבת ההילוכים האוטומטית DSG, ניתן לראות בעובדה שהאוקטביות שאינן מוקטנות נפח משווקות כשהן מצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית רגילה, קרי פלנטרית. כתבי החצר לא מתביישים לתרץ זאת בכך שבמחסני החברה "חסרים גירי ה-DSG הנפלאים"…
המו"לים שלי ב'טורבו' בעטו בתרנגולת זהב ונשארו עם נוצות מרוטות
בבוקר תל-אביבי, לפני שני עשורים ועוד קצת, נסעתי כמו תמיד למערכת הירחון 'טורבו' שברחוב נחמני. התקרבתי לבית האפור וגיליתי שמקום החנייה שלי תפוס על ידי מכוניתה של הגרפיקאית ג'אנה.
מה קרה? הופתעתי. הרי ג'אנה אף פעם לא חנתה במקום השמור ללנצ'יה HF שלי.
לקח לי שנייה להיזכר שרק אתמול מסרתי לבעלי המגזין, בני ברונר ודובי פרידמן, את מפתחות המערכת, והודעתי שהפסקתי לעבוד איתם כעורך. בעלי 'טורבו' הופתעו אמנם לשמוע שאני עוזב, אך על פרצופם לא ניכרו סימני עצב. הם דווקא החליפו ביניהם מבטי סיפוק, שעוד התחזק כאשר שמעו ממני שאני מסתלק כאשר הגיליון החדש מודפס כהלכה, וגם הגיליון הבא – הערוך כבר וגדוש חומר צילומי וכתבות שהגיעו מחו"ל – נמצא במגירה שלי, כולל מכתבים למערכת תחת הלוגו הנצחי 'אתם אמרתם'.
אני מניח שזוג המו"לים הפסיק לחייך למחרת, כאשר גילה שלא רק העורך שלא אהבו הלך – אלא איתו נעלם כל הצוות. ב'טורבו', שפעל בדירת 2.5 חדרים שכורים, נותרו רק המזכירה והגרפיקאית. השותף החדש שלי, יוסי שדה, שפתח איתי את מגזין 'קוואטרו', החליט לשלם פיצויים לכל פליטי 'טורבו' לפי מספר השנים שעבדו אצל ברונר ופרידמן.
"למה עזבת?", החלו לשאול אותי נציגי העיתונים המסקרים את הפרשה החדשה במגזין השולט בענף הרכב, אך אני שמרתי על נאמנותי ל'טורבו'. לא סיפרתי על התנגדותי ליוזמת הכזב של בעלי הירחון, שהבטיחו להגריל "מכונית חדשה" בין המנויים שיצטרפו – אך לא הגרילו שום אוטו. לא סיפרתי גם שהמו"לים בני ודב לא היו שבעי רצון מהיקף המכירות של המגזין, וכאשר איזה 800 או 900 גיליונות חזרו, הם מיד היו מדפיסים 1,000 גיליונות פחות. מה שלא עצר את גל ההחזרות החדש. והם שוב חסכו על נייר כרומו והדפיסו עוד פחות, וחוזר חלילה. לא סיפקה אותם העובדה שהירחון נמכר ב-25 אלף גיליונות, הישג ללא תקדים, כמו גם העובדה ש'טורבו' הגיע לחשיפה של חמישה אחוזי קריאה, מקום שני אחרי 'לאישה'.
אני טענתי שכמה מאות הגיליונות שחוזרים הם רק תוצאה של שיווק פרטאצ'י, אך ודאי שבני ודובי לא הסתובבו כמוני בחנויות סטימצקי ובקיוסקים כדי לבדוק אם גיליונות 'טורבו' נמצאים בטווח העיניים של הקונים, או רק זרוקים מתחת לדלפק – בעוד על הסטנדים שחילקנו לבעלי החנויות חוגג איזה פרסומון עלוב.
שמרתי בסוד גם שבעלי הירחון לא ראו בעין יפה את העובדה שדלתות 'טורבו' נפתחו לרווחה לאוהדי המגזין הצעירים (מה שלא קרה בתקופת העורך הקודם). מו"לים אלה ניסו גם להחזיק כתבים על שכר סמלי, ששולם באיחור או לא שולם כלל.
ברונר ופרידמן גם היו מאשימים אותי שהם לא מקבלים את מספר דפי הפרסום שהם היו יכולים לקבל, בגלל שיטת הביקורת הנוקשה שאני נוקט במבחני הדרכים של 'טורבו'. כאילו 12-15 דפי פרסום יקרים אינם מספקים, וכאילו הם לא ישבו על מכרה זהב – שהרי הסכום שהם קיבלו על השער האחורי לבדו כיסה את מחיר ההדפסה של הגיליון כולו. גיליתי את זה רק אחרי שהדפסנו את 'קוואטרו'.
לשווא הסברתי למו"לים פעם אחר פעם שהם היו יכולים להגביר את מספר דפי הפרסום, לו רק פרידמן היה מפסיק להיפגש עם היבואנים כשהוא לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים ועיניו אדומות משינה ממושכת עד שעות הצהריים.
במקום לספר לנציגים של כלי התקשורת מדוע עזבתי את 'טורבו', סיפרתי רק על מה שקרה לי בספרד, כאשר גרתי שם כבר חודש עם אשתי ובני אצל חבר, בעל אחוזה בסמוך למרבלה. וזה מה שקרה:
יום אחד, זמן קצר לפני שחזרנו ארצה, נזכרתי שהבטחתי לפרידמן, הבעלים של חצי 'טורבו', שאביא לו מחו"ל ניירות לייצור ידני של סיגריות. נסעתי למרבלה ונכנסתי לחנות. המוכר שמע מה אני מבקש, חייך ונעלם בחדר הסמוך, חזר, ושוב נעלם – וכמעט מיד פרצו לחנות שוטרים עם כלב זאב ענק. הם ביקשו ממני דרכון והכלב שלהם טיפס עליי, ראשו מול ראשי, והחל לרחרח את גופי ביסודיות. לא הרגשתי נוח, כי לגורילה זו היו שיניים מפחידות ועיניים אדומות של מסומם כפייתי.
אחר כך השוטרים עוד ערכו חיפוש ברנצ'רובר שבו הגעתי. הם סרקו אותו במכשירים ובעזרת הכלב, ביקשו בספרדית "סליחה" והלכו. למחרת המקרה חזרתי לתל-אביב והגשתי את התפטרותי. בלי קשר ספרדי, בוודאי.
חזרתי בזיכרונות לימים של עזיבתי את 'טורבו' ז"ל, כאשר שמעתי שידידי קינן כהן עוזב את משרתו כעורך 'הגה'. ודאי שזה עצוב לאחד כמוני, שכמו רבים מעריך את הכתיבה האנושית המאפיינת את המקלדת של קינן, תוצאה של אהבת מכוניות ונהיגתן. לבחור זה אין אפילו אגורה של מכת טכנוקרטיות, המקננת בכמויות מסחריות אצל רוב הקולגות למקצוע.
קינן, חרף גילו הצעיר, נראה לי כשייך לכתבי הרכב של פעם, אותם פריקים של נהיגה, רומנטיקנים של ארבעה גלגלים, דור הולך ונעלם.
הונדה התחמשה בשעונים (הייתה לה סיבה טובה)
מכונית נטולת הגה כוח מגשימה את חזונו הציוני של מקס נורדאו – בעוד הגה תפנוקים חשמלי מייצר, אבוי, יהודי גלותי
לפני כמה עשרות שנים (אוי ואבוי כמה…) נסעתי לי בכביש פולני. היום היה יפה, ואני נהניתי מהגרגור מחמם הלב שהמהם לעצמו מנוע הגורדיני שלי, שהיווה מעין רקע אקוסטי לצלילי הג'ז שבקעו מהרדיו. במדינה קומוניסטית זו שבה מוזיקת הג'ז נתפסה כסימפטום של "הקוסמופוליטיזם המערבי", ונרדפה בהתאם – שמענו את רדיו לוקסמבורג או את voice of America, ששידרה תוכניות של בילי הנובר הנצחי.
אז אני נוסע לי בשלווה, ולעיניי נגלית פתאום תמונה מסקרנת: בצידו הימני של הכביש, בכניסה לאיזה כפר, מוצב שולחן ולפניו מתפתל תור ארוך של אנשים. ודאי שעצרתי את מכוניתי, שהרי בתקופה ההיא של מדינה זו, כל תור כזה סימֵן שמוכרים משהו שאין למצוא בחנויות.
שעשוע של כפריים
התקרבתי רגלית, וגיליתי שהאנשים העומדים בתור מקבלים משקלות ומרימים אותן. מה זה? מה קורה פה? שאלתי. "אנו מחלקים את תואר 'חזק הכפר'", ענו לי מארגני האירוע. "רוצה להשתתף?"
הסכמתי מיד, והם שקלו אותי בקפדנות וסידרו לי משקלות כמשקל גופי בדיוק. הייתי צריך להניף משקלות אלו – שתי צלחות המקושרות במוט – מעל ראשי, ולהחזיק אותן שם דקה לפחות. "הזרועות שלך צריכות להיות ישרות", הסבירו לי.
כיוון שבתקופה ההיא לא שקלתי הרבה עברתי את המבחן בהצלחה. קיבלתי דיפלומה הנושאת את שמי ומדליה עגולה דמוית כסף שחרוט עליה "חזק כפרי".
"אתה יכול להרים חזיר במשקל גופך", הציעו לי הכפריים. "לא תודה", עניתי, חיברתי את המדליה לצרור מפתחות האוטו והמשכתי בדרכי.
שעשוע של עירוני
חוששני שהיום, אינני מסוגל להרים אפילו אחד בין כמה וכמה (אוי ואבוי כמה…) החזירים הפועלים בענף שאני קשור בו. לו הייתי יכול, הייתי מניף חזירים מושחתים אלה, או לפחות אחד מהם, גבוה מעל ראשי, מחזיק אותם שם במשך דקה או שתיים וזורק אל מחוץ לרדיוס הציוני.
אורח מבוזה, וטוב לו
באחד ועוד כמה פורומי רכב לועזיים שהתרגלתי לעקוב אחריהם ולהשתתף לפעמים בוויכוחים המקרקשים בין כותליהם, מופיעים קבוע רישומיו של מטורף אנונימי בעל הכינוי 'אורח'. בכל שיחה או מחלוקת שמתפתחות בפורומים אלה לגבי מכונית חדשה, משפחתית או ספורטיבית – מכריז תמיד ה'אורח' שהפולקסוואגן פולו שלו, בת השבע-שמונה, לא מכירה את הצרות שעליהן מתאוננים בעלי המכוניות החדשות. לדבריו, הפולו שלו לא רק זולה בהרבה מהמכוניות החדשות וחסכונית יותר, אלא גם לא מאיימת להתלקח בהפתעה מוחלטת כשהיא חונה, לא מתקלקלת, וחרף גילה משרתת אותו נאמנה.
ל'אורח' לא מפריע שדיירי הפורומים הלועזיים שבהם הוא משבח את הפולו שלו מזלזלים בו ומדביקים לו כל כינוי גנאי אפשרי (כולל 'טרול'). ובכל זאת, הם מתייחסים אליו, מה שעונה כנראה על סיפוקו של האיש.
הוותיקה מתנהֶגֶה יפה
גם אני נהגתי לשרבב עצמי לוויכוחים אינטרנטיים בפורומי רכב, כולל הפורומים שבהם ה'אורח' מעצבן בקביעות את המשתתפים – עד שרגע אחד הבנתי שבעצם, גם אני נמצא באותה צלחת שבה משכשך ה'אורח' המגוחך המתנאה בפולקסוואגן פולו שלו, ועוד כמה מטורפים כמותו.
מה, אני לא משווה כל מכשיר תנועה מודרני למכוניותיי הוותיקות? מה, אני לא טוען שמבחינת היגוי, אף מכונית בת זמננו שזכתה בהגה כוח מתוגבר חשמלית, פרי המחשבה של ההנדסות המובילות בעולם – אינה מגיעה לקרסוליו של ההיגוי בהונדה CRX שלי בת ה-18, או של ההיגוי באלפא GTV שלי בת ה-28?
מאוין? מצוין!
ומדוע אני גאה כל כך בהיגוי של הונדה ואלפא? כי לפי השקפתי, כוח ההגה הכי טוב הוא חוסר כוח. בעניין זה, הנדסת המכוניות נהנית (או סובלת) מאותו כלל היפה גם לאמנות האפיסטולוגרפיה (אמנות ההתכתבות), הטוענת ובצדק שהמכתב הכי טוב הוא אין מכתב. זאת, גם כאשר מדובר במכתבי אהבה וזעם, ובעצם, במיוחד כאשר מדובר בהם…
והנה ההסבר לכך שהגה כוח נהדר – הוא הגה כוח נעדר:
פינוק אוטיסטי
בדומה לתיבות הילוכים אוטומטיות, גם כוח ההגה פרץ לעולם הרכב כדי לפנק את הנהג. תחילה היו אלה כוחות הגה הידראוליים, ששמרו עדיין על שפיות. כזה היה, למשל, כוח ההגה שהותקן בסדרה האחרונה של אלפא רומיאו 33 IE המוזרקת (באותה תקופה היו עדיין מכוניות שהתנזרו כליל מכוח הגה ובהן אלפות סוד ואלפות 33 הקודמות, כמו תלתן ירוק 1.5, שבמחצית שנות ה-80 הפכתי אותה למתחרה בראלי-קרוס).
בשלב הבא, הנדסת הרכב העולמית לא הסתפקה עוד בכוח הגה רגיל, ושתלה במכוניות פרימיום הגאי כוח משתנים, היודעים לווסת את עוצמת הפינוק בהתאם למהירות המכונית. בכלי רכב זולים, כמו הפיאטים העירוניות, הותקנו אז כפתורי city, כדי שהנהג/ת לא יזדקקו חלילה לשרירים מטופחים לצורך תמרוני חנייה.
ואולם, פטנטים אלו גרמו לכך שהגאי הכוח במכוניות כמו התנתקו מהגלגלים הקדמיים. כלומר, הנהג חדל לקבל מידע מהגלגלים הקדמיים לגבי אחיזת הכביש. וכל זה עוד לפני המהפכה שנשא בכנפיו המנוּוַנות הגה הכוח המתוגבר חשמלית.
החשמל דולף – הנהג אטום
כוח הגה חשמלי הופיע בין כל האמצעים האחרים שנועדו להוריד את צריכת הדלק: במקום מדחס (קומפרסור) הידראולי הפועל ללא הפסק כל זמן שהמנוע עובד – מופקד על הגברת ההיגוי מנוע חשמלי זעיר המתעורר לפעולה רק ברגעי הצורך.
תיאורטית, הגה כוח חשמלי מנמנם באין מפריע כאשר המכונית דוהרת בישורת. אך בפועל, המנוע החשמלי מתעורר לחיים ומגיב גם בעקבות תיקונים קטנים שאנו מבצעים בהגה כדי לשמור על קו תזוזה ישר; למשל, לנוכח טפיחת רוח צדדית, בעקיפות וכדומה (אם כי במקרים אלה פועל המנוע החשמלי במתכונת סטנד-ביי, שהרי כוחו האמיתי מתעורר רק ברגעים שהמכונית נכנסת לעיקול או פונה בזווית כלשהי).
כך קורה שברוב המכוניות בעלות הפתרון החשמלי להגברת כוח ההגה, המנוע הקטן עובד ללא הרף כמעט ונח רק כאשר המכונית עומדת ברמזור. התוצאה: הנהג מרגיש הרבה פחות מה קורה עם הגלגלים הקדמיים, האחראים על ההיגוי. אין לו מושג באיזו מידה הם נאחזים בקרקע, ומתי הם מאיימים להפתיע בתת-היגוי (אנדר-סטירינג). השלכותיו של הנתק הזה בין הנהג והמידע שזורם מהגלגלים הקדמיים מסוכנות: הפעולות השונות שאמורות למנוע החלקה מסוכנת בסיבובים – ננקטות מאוחר מדי.
לעומת זאת, במכוניות הוותיקות אך מתוכננות היטב כמו אלפא סוד Ti שלי עליה השלום, או הונדה CRX או אלפא GTV – כל כוונה (רעה!) של הגלגלים קלה לזיהוי עוד לפני שהיא מצליחה לממש את זממה.
יודישה טורנרשאפט
תמורת סגולותיו אלו של ההגה נטול הכוח, אני ועוד כמה מטורפים הדומים לי מוכנים לשלם בקצת עבודת כפיים, במקום חדר כושר.
כך קורה שבזכות המכוניות נטולות ההגה כוח שבהן דגלתי תמיד ועודני דוגל, אני עוסק בעצם ב'יודישה טורנרשאפט' (התעמלות יהודית) כבר עשרות שנים. בזכותן, אני מממש את חזון יהדות השרירים באופן שמקס נורדאו לא חשב עליו, כנראה.
שואלים את אדוארד
דוד שלם: קיבלתי פרסום על תכשיר שמחברים אותו למצת ברכב ואמור לשפר את ניצול הדלק. האם אתה מכיר אותו? עד כמה הוא עובד? והאם זה מתאים לספארי 95' שנוסעת על גפ"מ? הפרסום הוא, אגב, מ-groupon.
תשובה: הניחוש שלי אומר שזהו עוד ניסיון מני רבים ללכידת פראיירים. בקרוב יזכה הנושא להתייחסות רחבה יותר.
שמוליק בן-דוד: ברשותי טויוטה יאריס 100 בת שנתיים, ידנית! כקורא של 'המפתחות בפנים' אני נוהג רק ברכב ידני וכך גם יתר בני משפחתי (נראה שדבריך נופלים לא רק על אוזניים קשובות, אלא גם על רגליים מדוושות על הקלאץ').
בכל מקרה, רכשתי את הרכב חדש מהחברה והגעתי ל-75 אלף ק"מ. נאמר לי בסוכנות שהחברה ממליצה על החלפת פילטר דלק מדי 75 אלף ק"מ. זוהי המלצה חדשה בגלל רמת הדלק הנמוכה בישראל. הראו לי את הפילטר: מדובר במכשיר גדול שנכנס לתוך מכל הדלק ולא כמו פעם, פילטר קטן שמולבש על צינור הדלק. לכן העלויות הן גבוהות, מעל 600 שקלים.
מהם הנזקים העלולים להיגרם מפילטר ישן? והאם אין כאן היסטריה מוגזמת? אולי להחליף ב-150 אלף ק"מ?
תשובה: אם אין שום סימנים מטרידים כמו חולשת מנוע בסל"ד גבוה והפסקות בהצתה, ניתן לדעתי להמשיך לנסוע בפילטר הישן עוד זמן-מה. יש להחליף את הפילטר כאשר צבע האלקטרודות של המצתים יצביע על תערובת ענייה מדי, כלומר: ביום שבו צבע האלקטרודות לא יהיה עוד קפה בחלב, אלא גוון בהיר חשוד.
עזריאל: ברשותי יונדאי אקסנט שנת 97' גיר ידני. את הטיפולים השוטפים ברכב אני משתדל לעשות לבד.
1. לאחרונה החל המנוע לקרטע. זה קורה בתחילת נסיעה, בתאוצה, וגם בתאוצת ביניים. ההרגשה היא שלא מגיע דלק למנוע בצורה סדירה, או לחילופין נכנס יותר מדי אוויר עם הדלק. הבעיה באה והולכת. בביקור במוסך החליפו לי את הפלאגים (מה שהייתי יכול לעשות לבד). הבעיה חלפה למשך שבועיים ואז חזרה.
התופעה הולכת ומתגברת לאט לאט. אני לא רוצה ללכת למוסך שיתחיל 'לנחש' מה הבעיה. אילו דברים פשוטים וזולים אני יכול לעשות לבד לפני שאני הולך למוסך?
2. הרכב צריך לעבור טיפול 180 אלף. מה צריך להחליף או לבדוק בטיפול זה? בתקווה שאפשר לעשותם בעצמי (רצועת תזמון הוחלפה ב-160 אלף).
תשובה: בעצמך תוכל להחליף חוטי הצתה, לפי הסדר הקיים (1-3-4-2). טיפול 180 אלף צריך להתבצע לפי ספר הטיפולים. בנוסף, עקב גילה של המכונית מוטב להחליף את שמן הגיר.
פנחס, אפרת: קניתי יונדאי i30 ידנית מנוע 1.4 דגם CW. במכונית זו מותקנת מערכת שמכבה את המנוע בעצירות קצרות (ברמזור וכו'). המנוע נדלק מיד ברגע שלוחצים על המצמד. האם מערכת זו לא שוחקת את המתנע, המצבר וכל מה שקשור להתנעה?
יש כפתור שמבטל את פעולת המערכת הנ"ל. האם כדאי להשתמש במערכת, או בכפתור שמבטל?
תשובה: הודה ליונדאי שקיבלת מתנע מחוזק ומצבר ברמה גבוהה, אך ותר על התענוג שמציעה מערכת 'עצור וסע'. מבחנים אירופיים חשפו לאחרונה שהחשד שלך מוצדק: ברוב המקרים, החיסכון בדלק אינו משמעותי ביחס לבלאי המנוע. בשבוע הבא נרחיב בעניין 'עצור וסע'.
השומרונים: ברשותנו סוזוקי באלנו 1998 מעל עשר שנים. עד לאחרונה היא שירתה אותנו בנאמנות ובמיעוט הוצאות. לפני כחודש עלה החום עקב קרע בצינור. המוסכניק טען שיש להחליף את הצינור ואטם במנוע (לדבריו, אין צורך בחריטה של ראש המנוע). החלפנו.
אחר כך ראינו שהרדיאטור מתפורר וגם אותו החלפנו. לאחר כל זאת, בנסיעה ארוכה ופתוחה החום לא עלה מעבר לנורמה, אך לאחר נסיעה ארוכה שלאחריה עמידה במקום (פקקים או סתם עמידה) המנוע מתחמם לפתע. חזרנו למוסך והפעם גילו חור בצינור, שאותו שוב החליפו, וגם שני באנדים ועשו בדיקה בלחץ. גם לאחר החלפה זו המצב נשאר כפי שהוא.
השבוע חזרנו שוב למוסך. הפעם הם טענו שיש בעיה בתרמוסטט – והחליפו גם אותו. ואולם, בחזרה הביתה נתקלנו שוב באותה תופעה: לאורך הנסיעה הכול בסדר, אך כאשר הרכב עומד במקום החום עולה, ויורד מיד כאשר הרכב מתחיל לנסוע שוב. משלב זה, החום עולה ויורד לסירוגין.
אנחנו כבר חסרי אונים! האם יש לך רעיון לסיבה אפשרית? מה לעשות?
תשובה: כל הסימנים שתיארתם מצביעים על עבודה לקויה של משאבת המים. החליפו אותה בהקדם, לפני שייגרמו נזקי משנה.
אבי: לפני כשנתיים כתבת על שתי נשים שנתקעו עם הרכב והזמינו גרר. אתה עברת שם (במקרה או לא) והסתכלת איך המכונאי מנסה להתניע ולא מצליח, ומחליט שצריך לגרור למוסך. ניגשת אל הנשים ושאלת מה קרה, והן אמרו שהרכב נכנס בנסיעה לבור וכבה מיד. ניגשת לרכב, חיפשת איזה שהוא לחצן, מצאת והתנעת את הרכב מול עיני הגרר.
האם תוכל לפרסם את הכתבה שוב?
תשובה: מדובר במערכת אלקטרומגנטית המנטרלת את ההצתה ברגע של התנגשות. במקרה דנן, הייתה זו רנו קליאו שההצתה 'נחתכה' בה עקב הטלטול או החבטה שספגו המתלים במפגש עם הבור. הכפתור המחזיר את זרם החשמל הוא אדום, ובקליאו נמצא בקרבת המצבר. במכוניות אחרות, כפתור זה שתול במקומות שונים ומשונים, שיש לחפשם בעזרת ספר הרכב.
י' מירושלים: לאחר שנים עם מיצובישי ספייסוואגן, הילדים גדלו והרכב הזדקן. אנו מחפשים רכב משפחתי חדש, סביב 120 אלף שקל, מרווח, אמין וחסכוני, שישמש אותנו גם בעיר וגם מחוצה לה כרכב יחידי במשפחה.
יש כיום היצע עצום של כלי רכב, וכל יצרן כמעט יכול להציע רכב בקטגוריה זו. קראתי המלצות על טויוטה קורולה, רנו פלואנס, פולקסווגן ג'טה, סקודה אוקטביה, יונדאי, הונדה ועוד ועוד. אשמח לשמוע המלצה לרכב שיתאים לצרכים שלנו, ובעיקר – יהיה אמין וחסכוני בדלק ובתחזוקה לאורך שנים.
תשובה: כל המועמדות שציינת ראויות לשאת בכתר המשפחתית החדשה, כדאי רק להוסיף עליהן את סקודה יטי.
לאהוב מישהי מהאוב
בעולם הרכב לא חסרים חסידים ל-RX-8, הקופה בעלת ארבעה המושבים של מאזדה. מכונית מעניינת זו (231 כ"ס) יצאה מפסי הייצור היפניים בשנים 2003-2011. כאשר ייצורה הופסק, נשמעו קולות צער בין אוהבי רכב רבים, גם אלו שלא התכוונו לקנות את מהפכנית זו, המצוידת במנוע רוטורי שעונה לשם ונקל. סוף דרכה של RX-8 הוא עוד דוגמה לטרור הירוקים, כי ונקל, הפולט CO2 בכמות של 284g לק"מ (כשהמנוע תקין), אינו עונה לקריטריונים הקשוחים שמכתיב תקן אירו 5. העסק של RX-8 נראה כבר סגור, אך לאחרונה הכריזה מאזדה במפתיע שעקב דרישת השוק, בכוונתה לייצר עוד אלף יחידות. בקיצור, המכונית הועלתה מן האוב.
אגב, נראה לכם הגיוני שבמשך כל הקריירה המוטורית שלי לא הייתה לי אפילו מכונית אחת המצוידת במנוע ונקל?
הגה כוח חשמלי. הדוגמה של ב-מ-וו מיני משכנעת שהגברת כוח חשמלית לא מוכרחה לפגוע בהיגוי. אך יש לזכור: זהו רק היוצא מן הכלל שמעיד על מוצקותו של הכלל
טיפ טיפה
יצרני הרכב לא מפסיקים לחפש רפואות שונות איך להתגבר על התופעה הנלוזה של שימוש ארוך טווח במכוניות – שהרי קניית מכוניות יד שנייה פוגעת אנושות בשיווק דגמים חדשים. זוהי, בין השאר, הסיבה למחירים הגבוהים של חלקי חילוף ושל הטיפולים במוסכי החברות. המטרה הראשית של תעשיית הרכב היא לקצר את חייו של הרכב אחרי תום תקופת האחריות. השיטה: להפוך את אחזקתו של רכב ותיק בלתי משתלמת.
האינטרס הסמוי הזה הרוחש מתחת לתעשיית הרכב כולה מסביר את פריצתם של המנועים המוקטנים בעלי מערכות הטורבו (שגם תוחלת חייהם מוקטנת, כנראה), של מערכות 'עצור וסע' ושל שאר אמצעים להורדת צריכת הדלק. במילים אחרות: דרישות הירוקים, התובעים להפחית את כמויות הדלק הנשרפות במנועים, הן רק כיסוי נוח למזימה רודפת הבצע של יצרני הרכב.
כאשר ביימתי ברוממה, הכרתי עורכת מוכשרת ששקעה יותר ויותר בעולם הישיבות. כעת, הסיפור הזה נופל עליי שוב
בעלייתי ירושלימה, ובתחילת עבודתי בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, מה שקרה במקביל לצעדים הראשונים של התחנה עצמה – היה לי המזל לעבוד עם עורכת הסרטים אסתר דר, שלמדה את אמנות העריכה בצרפת. אסתר הייתה עורכת מקצועית מאוד, ובעזרת שליטתה המושלמת בשולחן העריכה שטיינבק חתמנו על עשרות כתבות דוקומנטריות קצרות שביימתי.
באותה תקופה פרחה גם הידידות בינינו. לא רק עשינו אמנות אלא גם דיברנו אמנות במזנון. וכאשר חוליגנים ירושלמים או שכנים קנאים שרפו לאסתר את רכבה האהוב, פיאט 850 פתוחה וצהובה המעוצבת בידי ברטונה – שִחזרתי בבונבוניירה של אסתר את כל מערכות החשמל השרופות. אחרי הטיפול שלי, כל חוט חשמל היה באותו צבע כמו במקור, והפיאט חזרה לעצמה כאילו לא עברה מרחץ אש.
זבובה אהובה – פיאט 850 ספורט רואדסטר, 1969, מנוע: אחורי, קירור מים, הנעה: אחורית, תיבת הילוכים: ידנית, ארבע מהירויות, בזכות משקל הזבוב של הרכב וצורתו האווירודינמית, 50 כוחות הסוס אפשרו לנסוע במהירות150 קמ"ש. עד היום די בכך כדי לאבד את רישיון הנהיגה. פיאט 850 הוחלפה על ידי דגם 127, שפתח בפיאט את עידן ההנעה הקדמית
הרובצת האנרגטית
ודאי שכבמאי נהניתי מהכישרון של אסתר ומדמיונה הקולנועי הבלתי רגיל. עשינו עוד סרטים ועוד, אבל האידיליה בינינו נגמרה מהר מאוד. כי לאסתר דר היקרה, שלצערי היא ז"ל כבר מזמן, היו אמביציות לא רק בתחום העריכה, אלא גם בניהול.
וכך, בהדרגה, העורכת הכישרונית שלי החלה לרבוץ עם הנהלת הטלוויזיה בישיבות ארוכות הדנות ב"קידום הנדרש לתחנה". אסתר הייתה חוזרת לחדר העריכה בעיניים בוערות מסיפוק, וסיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע שישבה שעות עם מנהל התחנה ארנון צוקרמן, ושתוצאות הישיבה ישַנו אט אט את המצב העגום של התחנה עד שהיא "תעלה על דרך המלך". הרי צוקרמן ומנהל התוכניות צחי שמעוני מבינים אותה ומסכימים איתה לגבי הצורך לבצע שינויים!
"תחזיר לי את אסתר", ביקשתי את צוקרמן, והוא הנהן בהבנה, אך לא חילץ למעני את העורכת שטבעה בתוך קלחת הדיונים.
בהיכל הנצח אין בירוקרטים
שמעתי את נאומיה הנלהבים של דר בסבלנות, ורק הזכרתי לה בנימוס שבערב, אחרי החדשות, עומדת לשידור כתבה שלנו, הנמצאת עדיין בשלב גולמי כי עוד לא נגענו בחומר. אך לשווא. אסתר שקעה בעולם הישיבות.
עסקנותה של אסתר לא שינתה את ניהול התחנה ומצבה, אך שינתה את מצבי. בלית ברירה, נאלצתי לערוך את סרטיי הקצרים ואת הדרמות הראשונות שביימתי עם עורכים/עורכות אחרים, מיומנים פחות מאסתר או כאלו שזה עתה הצטרפו לעסק אמנותי זה.
לשווא ניסיתי להסביר לאסתר שמוטב לה לנצל את כישרונה הקולנועי ולהותיר את העבודה הבירוקרטית לפקידים, "כי מה שנשאר אחרינו בעולם הזה הוא רק סרטים – ולא פרוטוקולים של ישיבות". אולי אפילו תביימי סרטים בעצמך, הצעתי לה.
והיא אמנם החלה לביים, אך עדיין בזבזה את מיטב זמנה על ישיבות ועוד ישיבות, ששום דבר לא יצא מהן.
הרבה עסקנות מעט אמנות
לא חשבתי אפילו לרגע שסיפור אסתר, מלכת העריכה, עומד לחזור לחיי אחרי עשרות שנים, כלומר כרגע, במהלך הפקת סרט הקולנוע שלי, החשוב לי מעל הכול.
נזכרתי באסתר דר כי בימים אלה נפלתי שוב על עורך סרטים מוכשר מאוד, ירוסלב קיי. אומרים עליו שהוא הטוב שבין העורכים הפולנים. והוא גם איש סימפטי מאוד, אינטליגנטי ובעל חוש הומור. הילד שלי, שלמד אצלו עריכה באקדמיה לקולנוע בלודז', מעריך אותו מאוד ואמר ש"יש לך מזל לעבוד עם קליבר עריכה כזה".
הבעיה היא שירוסלב, כמו אסתר בזמנה, עסוק בעשרות פעילויות המתרחשות מחוץ לחדר העריכה. הוא מלמד עריכה באקדמיה לקולנוע, חבר בוועדה לבחירת רקטור חדש לאקדמיה, מכהן כיו"ר איגוד העורכים, לוחם על זכויות עורכי הקולנוע (כולל שליטה על דיווידנדים) וכך הלאה.
בקיצור, לאיש פשוט אין זמן לערוך את 'שועל הכסף של פליציה ט" שלי, השרוי עדיין במצב של חומר צילום בלתי מסודר.
חשבתי: וואלה!
תפסתי את ראשי כאשר ירוסלב קיי סיפר לי על העיסוקים שבגללם הוא אינו יכול לעבוד על סרטי. אך לא מזמן הוא בכל זאת הבטיח לי להגיע ארצה לעשרה ימים, כי בתחילת מאי הפולנים עושים להן מין 'גשר' בין החגים השונים ואינם עובדים.
חשבתי: וואלה! בעשרה ימים אלו, שאותם נעשה בחדר העריכה של המפיק הישראלי מרק רוזנבאום, נבנה את הקו הראשוני של הסרט, וכך תהיה לי סוף סוף אפשרות לבדוק כיצד הרעיונות שלי לובשים צורה במציאות.
אלא ששוב חיכתה לי אכזבה, כי ביקורו של ירוסלב בוטל בהחלטתו של המפיק הפולני שלי.
אומרים שתינוקות מתעניינים בניגודים של שחור-לבן
יפהפה אך תמהוני
כדי לשכנע אותי שהעבודה על 'שועל הכסף' לא תקועה, המפיק, שכנראה נגמר לו הכסף, והעורך, שנגמר לו הזמן, שלחו לי קליפ בן 20 דקות. הוא ערוך בסגנון אלגנטי אמנם, אך אינו מציג את עלילת הסרט. כלומר, מהקליפ הזה אי אפשר להבין על מה מספר הסרט עצמו.
אך גם מתוך דבוּקת הקטעים הקליפית הזו, שנעשתה תוך יומיים-שלושה, מזדהרים כישרונות השחקנים: יבגניה דודינה, אולג מיצנר, ים ברוסילובסקי ואבישי הדרי. מהקליפ הזה ניכרת גם איכות הצילומים של יולה דילבסקה, שבאחרונה צילמה גם את הסרט 'באפילה' של אגניישקה הולנד והייתה מועמדת יחד איתה לאוסקר.
השועל תלוי באוויר
בקיצור, כעת אנו תלויים עם 'שועל הכסף' באוויר, כי ההצעה שלי להחליף את העורך לא מצאה חן בעיני המפיק הפולני, הגאה בשיתוף הפעולה עם העורך המנוסה והמפורסם ירוסלב קיי.
אני תקווה שהדו"ח הבא מהפקתו של 'שועל הכסף של פליציה ט" יהיה מיואש פחות מהדו"ח הפסימי הנ"ל.
טיפ טיפה
נדלקות נורות אזהרה? הכלל הוא שנורות אדומות דורשות הפסקה מיידית של הנסיעה. נורות כתומות מתריעות על תקלה שצריך לטפל בה בהקדם, אך אינן דורשות לנטוש את הרכב לאלתר. הנורה היחידה שבהידלקה יש לא רק להפסיק את הנסיעה, אלא גם לדומם מיד את המנוע, היא זו המתריעה ש"לחץ השמן ירד". אם נדלקת נורת הטמפרטורה, או שמד הטמפרטורה מצביע על חום מנוע גבוה מדי, יש להוריד רגל מדוושת הגז ולעצור בהדרגה. אם נדלקת נורת האלטרנטור, המכונית יכולה לנסוע כ-20 ק"מנוספים
שואלים את אדוארד
ג'ו (מכתב שהגיע לבלוג שלי): גם אני חשבתי שמהירות אינה הסיבה לתאונות הדרכים, ועוד ידעתי שהמשטרה, כמו בתי החולים ומנהל מקרקעי ישראל, הם גופים כלכליים בראש ובראשונה, ורק אחר כך עושים הצגה כאילו דואגים לשלום הציבור. כך גם בעניין המהירות: המשטרה משקיעה 90 אחוזים ממאמציה לאכיפת המהירות המותרת בכבישים, בעוד מחקרים אומרים שהמהירות אחראית רק ל-15 אחוז בערך מהתאונות, ורובן נגרמות בגלל סיבות כמו החלפת נתיב ללא איתות. אתה, אדוארד, תגיד שזה בגלל שלא לומדים לנהוג, ועם זה אני מסכים בהסתייגות.
גם אני חצי אנרכיסט וחצי רדיקלי, וגם עוד כל מיני דברים, אבל אפילו על אנטי מערכתי שכמוני המערכת לא פסחה, ושלחה זימון לקורס רענון נהיגה. הגעתי לשם עם סבלנות שזה ייגמר, אבל אדוארד, תהיה פתוח לרגע: אני סבור שכל מערכת מסתאבת, אבל בתוך מערכת יש אנשים פרטיים, וזו הסיבה שמערכות עושות גם קצת דברים טובים, וקצת מאוד דברים נבונים.
שמעתי בקורס דבר ששכנע אותי. הובא שם מחקר שנעשה בגרמניה (נאצי-מחקר, כלשונך), שבו שני כלי רכב זהים נסעו מסלול זהה של1,500 ק"מ(יהודים צעדו את זה ברגל ב-1943-1945, מה?). האחד נסע כאילו הוא ממהר לפגישה, והשני בצורה 'סבירה'.
הנתונים הראו שהממהר ביצע חמש עצירות חירום והַסביר אפס; הממהר ביצע פי שניים עצירות; הממהר השתמש ב-175 ליטרדלק והסביר ב-145; והכי חשוב – הממהר הגיע בתוך 19:15 שעות, והסביר ב-19:45. הפרש זניח ולא משתלם. בקיצור, שכנעו אותי. אין שום טעם לנסוע מהר, כולם מגיעים אותו דבר. ומבחינת ערנות: יותר חשוב לי הרוגע הנפשי. (אם כי) מובן שאין שום טעם לנסוע לאט מדי.
והכי חשוב: יש ללמוד נהיגה באופן עצמאי; נגיד, בשבילי העפר של חוות גלעד. האינטואיציה שנלמדת שם תגיב בשעת מבחן בכביש.
אז מה אתה אומר בקשר לנאצי-מחקר הזה?
תשובה: לא כל מי שנוסע מהר – נחפז למקום כלשהו. רוב 'עברייני' המהירות מזלזלים בחוק משום שהם נהנים מעצם הנהיגה המהירה, שרק היא חושפת את אופייה האמיתי של המכונית.
אגב, בניסוי הגרמני שתיארת, גם הנהג שנסע בסגנון 'סביר' היה נתפס אצלנו כעבריין.
גל בביש: ברשותי סיטרואן C5 שנת 2004. הסיפור החל לפני חודשיים או שלושה, כשקניתי את הרכב. לאחר כמה ימים נדלקה נורת המנוע ונרשמו התקלות antyipolution fault וגםcatalitic converter eror . האוטו היה נוסע, אך כשהנורות נדלקו הוא כאילו היה עוצר ולא סוחב (מהירות מרבית של20 קמ"ש), עד שזה היה עובר לאחר כמה דקות. הנורות היו נדלקות ונכבות באופן יומיומי.
לקחתי את האוטו למוסך מקצועי שאני מכיר שנים שעשה לי בעבר אוברול, החלפת מנוע וגיר. המוסכניק החליף לי את ארבעת האינג'קטורים, פלאגים ופילטרים, ולבסוף התגלה שהפלאגים לא מקבלים פולסים בכלל. פעם היה מחלק פולסים בין הבוכנות, היום מחשב המנוע עושה את זה. מחשב המנוע נשרף! לקחתי את המחשב לכמה כאלה שמבינים באלקטרוניקה, והוא פשוט נשרף. חיפשתי שבועות אחר מחשב משומש (חדש עולה 11 אלף שקל), מצאתי והרכבתי אותו (עשיתי לו סנכרון עם ה- bsiשל הרכב אצל איש אלקטרוניקה כי זה סט התנעה שהולך ביחד), והאוטו חזר לכביש.
אך הבעיות חזרו. הנורה אמרה .catalitic converter error אמרתי, כנראה זה הממיר הקטליטי שסותם את יציאת הפיח. כנראה הגיע הזמן להחליפו (האוטו על220 ק"מ). החלפתי אותו. לא עזר. לקחתי את האוטו למוסך בתל-אביב שהחליף לי בית מצערת. גם לא עזר. וגם למוסך בחולון, שהחליף לי את כל הרכב בערך: אינג'קטורים, פלאגים, פילטרים, בורר הילוכים, חיישן קראנק, סליל הצתה. עדיין, שום דבר לא השתנה.
החלטתי לקחת את הרכב למוסך מורשה של לובינסקי בתל-אביב, אולי הם ידעו מה אפשר לעשות עם הדבר הזה. החליפו לי שם חיישן לחץ, שכמובן לא עזר והתקלה נשארה. אמרו לי שיש פיח בראש במנוע וצריך לעשות ניקוי, אבל כדאי להמשיך לסחוב עם האוטו עד שייתקע כי זה עולה אלפי שקלים. המשכתי לסחוב. אחרי פחות מחודש האוטו באמת נתקע והזמנתי גרר למוסך אחר שאני מכיר שנים, גם הוא מקצועי לפי ניסיוני איתו בעשר השנים האחרונות (הפסקתי לתקן אצלו בגלל המחירים). המוסך עשה לי ניקוי לפיח בראש מנוע. אמר שבאמת היה פיח שסותם. ואיך לא – הוא החליף אינג'קטור אחד ושם חדש, וניקה את היתר. על הדרך החליף משאבת מים וטיימינג. יצאתי מהמוסך, נסעתי חמישה ק"מ ונתקעתי.
הזמנתי גרר וניקו לי את מערכת ההזרקה. האוטו חזר לנסוע, ואחרי שבוע שוב נתקעתי. גרר. המוסך החליף לי את שאר שלושת האינג'קטורים בחדשים, והחליף סליל הצתה חדש. האוטו התעלה על עצמו ונסע20 ק"מ. עכשיו הוא שוב תקוע. לפני שהוא נתקע נדלק לו נורת ה- check engineשליוותה אותי בזמן האחרון, כמו גם שתי התקלות הראשונות שהזכרתי בתחילת המכתב. התייאשתי.
שמתי לב שהרכב נתקע לפעמים כשהמכל עומד על רבע או קצת פחות (עדיין יש במכל עוד10 ליטרים), ואז מתחילה הבעיה. אולי זו משאבת הדלק. אולי עוד בעיית חשמל. אני כבר אובד עצות וכסף. אשמח אם תוכל לייעץ לי. מה אני עושה עם ערימת הפח שעומדת לי בחנייה?
תשובה: המוסכניקים שהחליפו ב-C5 שלך כל חלק אפשרי היו צריכים לבדוק מה הייתה הסיבה לכך שמחשב הרכב המקורי נשרף. האם התקינו בסיטרואן שלך רכיב או מכשיר שאינם מתיישבים עם מערכת החשמל שלה – איזו מערכת שמע, אזעקה או קודן? כנראה, גם המחשב הנוכחי אינו מסתדר עם השתל הזר, או עם קצר בזר החוטים, או עם איזה חיבור רופף.
נסה להתקשר למומחה המחשב דני, 054-5994459.
הרב שמואל ש': ברשותנו רנו מגאן דיזל בת שלוש וחצי שקנינו חדשה. אנו נוסעים כ-45 אלף ק"מ בשנה וכעת עברנו כבר 140 אלף ק"מ. אנו מרוצים מאוד ממנה ומתצרוכת הדלק שלה,20 ק"מלליטר.
אנו מתלבטים לגבי ההמשך:
א. להמשיך להחזיק בה עד…
ב. להחליף לרנו דיזל חדשה (תוספת רצינית) או לסיטרואן C3 דיזל פיקאסו.
ג. פלואנס בנזין יד שנייה שנת 2010 ולהתקין גז.
ד. אפשרות אחרת שלא חשבתי.
מה דעתך?
תשובה: אם היה לכם מזל כזה עם מגאן, אין כל סיבה לגרש אותה מהבית. אולי רק בעוד שלוש-ארבע שנים.
"באלפא שלי משהו דופק, מקיש וחובט, כי רק בארון מתים (או בלבו של מעקל רכוש) דבר לא דופק, מקיש וחובט". אלפיסט אחד פרסם מודעת מכירה כנה וצובטת לב
במהלך טיול ערב באינטרנט נתקלתי, באתר פולני למכירת רכב, במודעה על אלפא רומיאו 156. עוד המילים הראשונות בפי עיניי, וכבר פרצתי בצחוק. מה חבל שמודעות הרכב אצלנו אינן משעשעות כל כך, ולמעשה, חשבתי, אפילו שמץ של בדיחותא אין בהן. וזו לשון המודעה (בתרגום חופשי למדי מפולנית):
מחפש קומבי? אתה זומבי
"אני מוכר את אלפא שלי, דגם 156, מה שבוודאי אינו מפתיע אתכם שהרי אתם קוראים כרגע מודעת מכירה. באופן קונקרטי זוהי אלפא רומיאו, ובאופן קונקרטי עוד יותר זוהי 156 בגרסת ספורטוואגן, כלומר קומבי. אבל אלפא שלי לא מתלכלכת בביטוי הגרמני 'קומבי'. בקומבי הגרמנים מעבירים גז ציקלון, או מהדורה שלמה של כרכי 'הרפתקאותיה הבוואריות של הלגה הקטנה'. בקומבי נוסעים זומבים.
"אלפא שלי, להבדיל, היא ספורטוואגן ומעבירים בה יין או מגלשי שלג או נשים יפות, ובאופן כללי מתהוללים בה בסגנון חיים ספורט-אלגנטי ונראים בתוכה מצליחנים, בגבולות הטעם הטוב כמובן. אמנם צריך להודות שניראה טוב יותר במזראטי, כמו גם בפרארי קליפורניה בעלת גג פתוח. אך אני, בעוונותיי, לא מוכר מזראטי ואם חיפשתם אחת, זה לא אצלי.
"וברצינות: זו אלפא בת עשר, כלומר כבר לא ילדה. יש לה מנוע דיזל 1.9 JTD 115 כ"ס, הנוהם צליל שינעם ללב כל גבר ואישה. למנוע יש גם עקומת מומנט חיובית, שבזכותה הוא מפשיל שרוולים תכף עם הלחיצה על דוושת הגז. התוצאה: המכונית מזנקת כארי ונוסעת כצבי. שתי חבילות (הכוונה ל-200 קמ"ש, א"א) היא פותחת כשהיא מוכרחה, וכעבור זמן מתעייפת. את ה-180 היא מושכת נהדר, מבלי להתנשף.
"בכל אופן, אם תרצו, היא תיסע מהר, ואם אתם שטופי חיסכון, היא לא תלעג לכם. 7-6 ליטריםל-100 ק"מזה לכאורה לא הרבה דלק, אבל כשבודקים כמה עולה להשקות את אלפא, מבינים שזה 'לא הרבה' רק כאשר מדובר בחצי ליטר לזוג" (הכוונה לאלכוהול, א"א).
מחפש פורנו? לך לבווארים
"לאלפא שלי יש מתלים רב-חיבוריים מקדימה ומאחורה והיא מתנהגת למופת בסיבובים. באמת שטרם נסעתי במכונית בעלת הנעה קדמית ששוחה כך בסיבובים, ונסעתי לא מעט. באופן עקרוני, המתלה האחורי עושה את העבודה. מי שאוהב מכוניות יידע להעריך זאת, ומי שלא, שיקנה אוטו אחר.
"אלפא שלי מיועדת למישהו שיידע להעריך אותה. אך אני לא בהכרח מייעד אותה לגזע האלפיסטים, שהרי קשה להיות אלפיסט אם אין לך עדיין אלפא. במילים פשוטות, אלפא 156 שלי בגרסת ספורטוואגן היא מכונית לכל אחד, ובלבד שאלוהים חנן אותו בטעם טוב. אם מישהו רואה יופי רק במכוניות גרמניות, מוטב שימשיך לצפות בפורנו נוסח בוואריה. במיוחד אם הוא מפנטז בסתר על der Judenfrage Endlosung (הפתרון הסופי ליהודים; נראה כי מוכר האלפא דנן אינו אוהד במיוחד גרמנים, א"א). מוטב שאחד כזה יגלגל את חייו המשעממים בפולקסוואגן פולו או בגולף. סביר להניח שהוא כבר עושה זאת. אני לא טוען שפסאט CC, שירוקו או ב-מ-וו הן כעורות, אך הן יקרות יותר מאלפא ונטולות שיק איטלקי".
סדק חמוד, למסירה
"אלפא שלי שרוטה קלות פה ושם, ונכון לכעת יש לה ספוילר קרוע בפגוש הקדמי כתוצאה מנסיעות באתר בנייה, מה שלא אמורים לעשות באלפא, המעדיפה את האספלט של Passo Tonale (מרכז בילוי סקי באיטליה, א"א). אבל נאלצתי להתייחס לאלפא שלי שלא כראוי כי בניתי משהו ולא הייתה לי איזו מכונית פרימיטיבית. זה לא יחזור על עצמו כי השקעתי במתלים חדשים, ואני לא רוצה לקלקל אותם בדרכים-לא-דרכים. בשביל זה יש לי ג'יפ.
"בקיצור, צריך להחליף את הפגוש בחדש או למסור אותו להדבקה או לנסוע בסדוק. אני הייתי נוסע בסדוק, אך יודע שאחרים לא מסוגלים לשאת זאת. אם אלפא שלי לא תימכר, אסע איתה עם פגוש מפורק עד שלֵבי שלי יתפרק".
תודו שאתם גזענים
"עזבו אתכם מדעות קדומות. אלפא מתקלקלת בתדירות שבה עושות זאת מכוניות אחרות. מנוע ה-1.9 JTD מורכב גם באופלים, בסאאבים ובעוד כמה מכוניות, וקצת מרושע מצידכם לצפות שבגלל סמל האלפא (שהוא, אגב, יפה מאוד) מנוע זה יחטוף יותר קלקולים.
"אך את מי אני משכנע כאן בכלל? הרי אם מישהו חושש ש'אלפא נוטה לקלקולים', טוב יעשה אם יקנה לעצמו אופל. אמנם אופל תתקלקל אף היא, אבל לאיש או לאישה שקנו את הגרמנייה הזו יהיה, לפחות, מצפון נקי שזאת לא אלפא מתקלקלת, אלא רק אופל. ולה הרי מותר להתקלקל".
מוט, והיא מותק
"אלפא היא בעלת מתלים מתוחכמים ועדינים ובזכות כך היא מיטיבה, כפי שציינתי כבר, לנסוע בסיבובים, ומיטיבה עוד יותר להידבק לאספלט בכביש המהיר ('יש לה אחיזה טובה', כפי שאוהבים לומר כתבי רכב). אך על כבישינו, שאינם עדינים כל עיקר, צריך מעת לעת לפנק את אלפא בחיזוק המוט המייצב ובעוד כמה אביזרים המוודאים שהגלגלים לא ינטשו את המכונית. זה לא ביג דיל, הרי גם לנשים צריך לקנות פרחים ולפעמים גם תכשיטים.
"בכל אופן, בדיוק החלפתי באלפא את המשולשים ואת המוט המייצב, כך שלמשך איזה שנתיים יהיה לכם שקט בחזית הקדמית. בשנה שעברה החלפתי גם את מערכת ההצתה ועשיתי סדר גם עם המתלים האחוריים".
המחיר אינו כולל פירורי לחמניות
"תשמחו לדעת שכל טיפול תקופתי (שמנים, נוזלים ומסננים) בוצע במועדו, מה שאני ממליץ לכל אחד. ואם מישהו לא רוצה לטרוח על החלפת שמנים ופילטרים, מוטב שייסע באופניים או במונית.
"לאלפא צריך לדאוג, אם כי אפשר לוותר על רחיצתה ולחולל ברדק שלם בתוכה. ככה זה אצלי כי יש לי ילדים, וכמו כל בני מינם הם משירים פירורי לחמניות, מתיזים מיץ, בועטים במושבים ומפזרים צעצועים – אך לפני המכירה אסדר את הבלגאן הזה עד שהכול יבריק ויריח טוב. אני מבטיח.
"גם אמליץ לקונה לא לשכוח שהטורבינה צריכה להצטנן קצת אחרי נסיעה ממושכת או חזקה, ואם התרמוסטט מתקלקל, כדאי להחליפו ולא לנסוע על מנוע קר או חם יתר על המידה (טיפ: לא יזיק לפזול מפעם לפעם למד הטמפרטורה).
"מצד שני, אפשר גם לא לדאוג לשום דבר. מי מסוגל לאסור זאת על העשירים. רק קחו בחשבון שבסופו של דבר, אלפא תפסיק לנסוע. אני בטוח שזה שהזניח אותה עד כדי כך, תהיה לו גם החוצפה להיות מופתע מההתפגרות".
שרוטה וחבוטה. מה רבותא?
"אלפא שלי אינה נטולת חבטות. אחרי הכול היא בת עשר, אז איך, לכל הרוחות, היא יכולה להיות ללא רבב. אם מישהו רוצה מכונית שלא עברה שום התנגשות, שיציץ במודעות המכירה האחרות. יש בהן המון מושלמות לתפארת שעל עורן העדין לא נשבה אפילו רוח בוקר וגשם אביב לא נטף עליהן.
"אלפא שלי נחבטה קלות קדימה, ובחלק האחורי נכנסה בנו גברת נחמדה (גם זו הייתה תקרית לייט). היא גם נשרטה כמה פעמים בידי כוחות הטבע הדומם, גדרות ושערים, אם אני זוכר נכונה.
"בנוסף לכל הצרות, אין לה5,000 ק"מעל השעון אלא 260 אלף, כי כמה אפשר להתאפק במשך עשר שנים. נכון אמנם שיש בנות עשר שעשו רק 60 אלף ק"מ, אבל מתגנב החשד שזה לא בגלל שהמציאות יפה כל כך, אלא משום שמד המרחק עבר טיפול יופי (הרי ברור שקונים מכונית דיזל כדי שהיא תעמוד במוסך, לא?…).
"ואלפא שלי נסעה קצת באירופה, אני רושם. לא יודע למה, אבל רושם. אולי כדי שהיא תצטייר כבינלאומית ומנוסה".
ספגה עשן, אך לא שלג
"באלפא שלי משהו דופק, מקיש וחובט, כי רק בארון מתים (או בלבו של מעקל רכוש) דבר לא דופק, מקיש וחובט. גרמני זקן לא ייסע בה לכנסייה או לכנס של parteitag, וגם לא לבליץ קריג.
"'נהגה בה אישה', כפי שנהוג לכתוב במודעות מכירה, אבל לא רק, כי גם אני נהגתי בה, כמו גם חבריי הרבים, וגם אדון אחד שמחזיר אותנו ממסיבות, שבהן אשתי ואני שתינו אלכוהול בכמויות שאינן מאפשרות נהיגה בטיחותית. גם היינו מעשנים באלפא סיגריות, אבל לא דרך קבע, ופתחנו שמשה, כאשר הלילה היה חם ונעים ואנו היינו צעירים וסיגריות היו מהנות באופן בלתי רגיל.
"אלפא שלנו תוחזקה במוסך, אבל לא תמיד, כי אני קצת עצלן ולפעמים אני בוחר ללכת ולשתות יין במקום להביא את המכונית למוסך. לפעמים היא נרטבה בגשם, אבל בחורף הקשה היא נשמרה תחת קורת גג מושלגת".
אגב, יש לה נדוניה
"אני בעליה השלישי, כנראה, כי לא שואלים נשים על עברן. אני מאוד אוהב אותה (למקרה שמישהו טרם שם לב), אך לא רוצה להחזיק שתי מכוניות, כך שאולי מישהו אחר יאהב אותה במקומי. לכבודו, אני מוכן להוסיף עליה צמיגי חורף.
"היא מצוידת בחישוקי אלומיניום יפים ובמיזוג, ויש לה ESP שפיאט מכנה VDC. יש לה ABS, רדיו דיסק ורמקולים שיאכזבו את אניני השמע. ויש לה גם מחשב שכאשר המסך שלו מתחמם אי אפשר לקרוא בו כלום".
נורה? לא נורא
"באלפא שלי דולקת קבוע נורת ה-check engine, כי התקלקל לאחרונה השסתום המפסיק את אספקת האוויר אחרי חיבור המנוע. לפעמים הוא הפסיק את זרימת האוויר ברגעים בלתי צפויים, כך שהמנוע הפסיק לתפקד ואלפא נסעה רק בירידה או על גרר או בדחיפה.
"יכולתי להחליף את השסתום והדיודה check engine הייתה נכבית כמו נעורינו, אבל פשוט פירקתי אותו. לא מפריע לי שמשהו דולק".
זה האופנוע של הנשואים
"לאלפא שלי יש גם מד סל"דים ומד מהירות עם מחוגים שמזנקים מהשעה שש, כלומר מלמטה, כמו באופנוע. אבל באופנוע אפשר להירטב ובאלפא לא. לאלפא יש גם מושבים נוחים ובאופנוע אפשר לשכוח מזה. באלפא אפשר להסיע ילדים מבלי להסתכן באיבוד זכות החֵזקה עליהם (או באיבוד הילדים עצמם). אומרים שלהתחיל עם בנות קל יותר עם אופנוע. אז אומרים. אותי זה לא מפתה לקנות אופנוע, אני נשוי.
"בעצם, סיפרתי הכול. אני מוכר אותה בזול, ב-9,000 זלוטי. תקנו אותה, או לא".
נ"ב
עד כאן לשון המודעה. אני מודה שלוּ הייתי מוכר מכונית (מה שלא אעשה עוד לעולם, כי אני מתחרט על רוב המכירות שעוללתי), הייתי מחבר מודעה בסגנון דומה. עליי לפחות, זה עובד.
טיפ טיפה
במכוניות שבהן משאבת המים עובדת בשיתוף פעולה עם חגורת הטיימינג, מומלץ להחליף את המשאבה עם כל החלפה של החגורה!
מחליפים את משאבת המים גם אם היא עובדת כראוי, קרי: אינה מייצרת רעש ואינה נוזלת. הסיבה: תקלה במשאבה מסוגלת לגרום להיקרעות חגורת הטיימינג, על כל ההשלכות, ובהן הרס המנוע עקב מפגש בין השסתומים והבוכנות
לאימוץ: ילדה שמנה בת עשר
אלפא רומיאו 156, גרסת ספורטוואגן
שנת לידה: 2002
קילומטראז': 260 אלף
תיבת הילוכים: ידנית
כוח: 115 כ"ס
מנוע: 1,910 סמ"ק, דיזל
דלתות: 4/5
ABS, שמשות חשמליות, מראות חשמליות, מיזוג, ASR, נעילה מרכזית, כריות אוויר, רדיו דיסק, אימובילייזר, נעילה של תיבת ההילוכים, ESP, פנסי ערפל
מחיר: 9,000 זלוטי (11 אלף שקלים)
רנו R8 גורדיני. כזו בדיוק מכרתי בזיל הזול, מרוצה שהיא נופלת בידיים טובות, כאשר עזבתי את פולין ב-1968. כיום היא עומדת למכירה באתר 'קלאסיק קארס' במחיר מבוקש של 50 אלף אירו
להונדה CRX שלי, אחרי כל השיפורים, יש עדיין 160 כ"ס – אלא שעכשיו הם מתנתבים במלואם לגלגלים. ואלפא GTV מחכה למנוע הולם שרוקחת לה סדנת מרוצים פולנית
העובדה שאדם נורמטיבי לא מרשה לעצמו לנסות את כל האפשרויות, גם אם מדובר בתחביב אהוב – היא מה שמקשר בין ההרפתקה שמעניקה המכונית ובין סקס. בגלל הזקנה אינני זוכר אם אני הוא שכתבתי את זה, או שמא אחד המתרוממים של טופ גיר.
בכל אופן, חשבתי על אקסיומה זו (המגיעה מבית אדוארד או גנובה על ידו, לך תדע) כאשר שני זוגות עיניים עקבו בסקרנות או בזלזול אחר כל אורחת שהבאתי לחצרי, אי-שם בגולה. זוג עיניים אחד צהוב כי הוא שייך לאלפא GTV הקנאית, שהחלה את דרכה בצרפת, וזוג עיניים שני וזועם נעצה הונדה CRX, הבודקת את האורחות באור לבן, 60/90 ואט.
הביקורים שעצבנו את בנותיי התרחשו במהלך חצי השנה שבה התנחלתי בפולין עקב הצילומים לסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". המפיק הפולני המנוול שלי שינה את התוכניות, והכריז מפעם לפעם על הפסקות ארוכות בצילומים, הפסקות בלתי מובנות. במאי אחר היה מטפס על הקירות, מעשן בשרשרת, משתכר עקב צערו ויורה על מפיקו ברוגטקה. אני לא כזה כי הייתה לי חלופת פז: האפשרות לנצל את ההפסקות בהפקת הסרט כדי לטפל במכוניותיי, לחדש את הקשרים עם חברים מהעבר, ובו-זמנית להביא הביתה חופן מכוניות חדשות ולנהוג בהן. אלו האורחות שהזכרתי לעיל.
חוץ מהרואדסטר MX5 של מאזדה, שעוררה בי סקרנות אחרי קיטון השבחים ששפכו עליה בארץ ובחו"ל (ולבסוף אכזבה אותי), וחוץ ממיני בגרסת John Cooper Works – לא בחרתי לי למבחן שום אוטו, אלא קיבלתי דגמים בשיטת "מה שבא ברוך הבא". והייתה זו גישה מחוכמת, שהרי נסיעה במכונית משעממת מגבירה את ההערכה כלפי מה שיש לך בבית.
כך הגיעו לידיי משפחתיות (ברובן) שחלק מהקולגות שלי כתבו עליהן נופת-מילים בשפת הקודש. התגלה שהמחמאות היו מופרזות, בדרך כלל. כאילו הקולגות נסעו במכונית אחרת מזו שאני נסעתי בה. ולא משנה הרבה העובדה שהם בחנו את הגרסאות המקולקלות (אוטומטיות), בעוד אני נסעתי בידניות.
בזיכרוני נחקק משפט מחמיא כביכול, החוזר על עצמו ללא בושה בכתיבה העברית: "אחיזה כל כך טובה, כאילו מכונית זו אינה נשמעת לחוקי הפיזיקה…".
לי אין ספק שמַנפיקי מחמאות אלו, המעתיקים זה מזה, לא הגיעו למוגבלוּת של הפציינטית התורנית. הרי לכל אוטו יש מוגבלות, כמו גם לכל בוחן. בזמנו, כאשר איילון החדש היה ריק עדיין, הצעתי ב'טורבו' לארגן עליו מרוצי גרנד פרי. גם מסביב לכיכר המדינה לא היה צפוף, ואני התרגלתי לנצל זאת לבדיקת המוגבלויות של דגמי מבחן. הייתי בא לכיכר זו השכם בבוקר ונוסע סביב הדשא הכי מהר שאפשר, עד שהמכונית החלה להחליק ולברוח משליטה. הייתי כותב באיזו מהירות הרגשתי החלקה ואיזה ציר היה סורר: הקדמי (בתת-היגוי), האחורי (בהיגוי-יתר), או שמדובר בהחלקה על כל ארבעת הגלגלים. בכל מקרה, מעודי לא פגשתי באוטו שמצפצף על חוקי הפיזיקה.
Mini JCW GP
פעם התאכזבתי מאיזו משפחתית שקיבלנו למבחן, ובתור פיצוי על עוגמת הנפש הבאתי לכיכר המדינה את לנצ'יה פולביה שלי, 1.6 HF ראלי. היא נתנה שואו ענק בזכות פירלי 7 המשופשפים מזוֹקֶן, שעבדו כמו סליקסים. ב-110 קמ"שהייתה לנצ'יה צמודה עדיין למדרכה השמאלית, אך לא יכולתי להמשיך בהרפתקה כי היהדות המקומית עמדה בחלונות ועל המדרכה ונופפה לעומתי באגרופיה. ברחתי לז'בוטינסקי, ופתאום שמעתי מאחור את קולו של בני, היושב על מושב הילדים שלו ומודיע לי בפולנית "את זה אני מספר לאמא". מרוב סקרנות איך תתנהג לנצ'יה זו, שכחתי לגמרי להוריד את כריסטופר בגן.
"איפה אתה כותב?", נשאלתי בוורשה כשבאתי לקבל איזו מכונית למבחן.
"בישראל", עניתי בנימת גאווה. "יש לי מדור רכב בשבועון 'מקור ראשון', טור בירחון 'הגה' ובלוג".
"אז למה", תמה האיש, "אתה לא בוחן כלי רכב בארצך?"
"משתי סיבות", הסברתי. "ראשית, כל המועמדות שם מצוידות בגיר אוטומטי, שאני שונא. אמנם אני עושה איתן סיבוב מפעם לפעם, אך רק כדי לבדוק מה מקבלים הלקוחות העבריים. חוץ מזה", המשכתי, "מקובל אצלנו שהיבואן או אנשיו מנסים לקבוע מול איזה רכב יעומת רכבם. אם לא נראה לו המתחרה שבחרת, הוא פשוט מסרב למסור את האוטו למבחן".
"ויש איזה רכב שבחנת כאן והיית רוצה אותו לעצמך?", התעניין הגוי.
"כן", עניתי. "את מיני בגרסת John Cooper Works, דגם GP. זה עם מוט מייצב במקום מושב אחורי, שממילא אינו שימושי".
הגוי צחק. "זה בדיוק מה שהזמנתי לעצמי", סיפר.
לא סיפרתי לגוי שהבנות שלי, CRX ו-GTV, לא היו מסכימות לגור באותה חצר עם אף מכונית חדשה, מיני GP או לא. אך שיהיה ברור: ליום הולדתי ה-100, או קצת לפני, אקנה לי פורשה ותיקה מזן 964, היהלום שבשבט 911. עד אז, אסתפק כנראה במה שיש לי, ובב-מ-וו Z3M קופה, שזוממת לבוא אליי.
964 ST 4
964 ST 3
נזכרתי בבמאי אנדריי מונק, שנהרג בעיצומם של הצילומים לסרטו המסקרן. הזיכרון הזה הוליד אצלי מחשבה פרנואידית שאינה נובחת, אבל נושכת
אנשים רבים שהכרתי מתו בטרם עת, כפי שמקובל לומר כשמביעים תימהון זהיר על שמיא. אך מותו הטרגי והטיפשי של אנדריי מוּנְק – במאי יהודי-פולני שבלט בכישרונו הקולנועי ובאישיותו המעניינת ונשכח במשך הזמן – כפה עליי את אחת הפרידות העצובות שחוויתי. את צערי רק מגבירה העובדה שמונק נהרג בפיאט 600 הלבנה שלו, שגאוותו הייתה עליה, כמו גם העובדה שהוא בחר בי ובצלם הידוע יז'י ליטמן כמוריו לנהיגה מתקדמת.
אינני יודע מה למד מונק מחברי יז'י, אף הוא ז"ל זה זמן רב. אני, בכל אופן, ניסיתי להסביר למונק שנהג מוכרח להכיר במגבלותיו הפיזיות ולתפקד בהתאם. במקרה של מונק, מודעותו לראייה הלקויה שלו הייתה חשובה יותר לגביו מאשר בקיאות בפרטים טכניים פרוזאיים כמו החלפת הילוכים נכונה, ניגון קולח בשלוש הדוושות והחזקת הגה הגונה.
מחוץ לעיר הכול מעורער
הבה נפתח בכך, פניתי למונק, שעליך להימנע מנסיעות בפיאט מוורשה ללודז' ובחזרה. סע ברכבת, אמרתי, ותַרגל בינתיים נהיגה עצמאית ברדיוס העירוני בלבד. לצורך כך, הצעתי, הטוב ביותר הוא שתיסע אחרי מישהו מבלי לעקוף אותו, תוך שמירה קפדנית על מרחק. אם תבחר להידבק למונית, למשל, עצור כשהוא עוצר לאסוף נוסעים או לפרוק אותם, והמשך לנסוע כשהוא ממשיך.
בתור התחלה, התוויתי לחברי תוכנית אימונים, נעשה את זה לאור יום ואחר כך בערב, פעם בכביש יבש ופעם בגשם. ואל תשכח, ביקשתי את מונק, שנסיעה בכביש בינעירוני לא דומה לנסיעה בתוך העיר. אני מכיר הרבה אנשים שמתפקדים ממש טוב בתוך העיר, אך מאבדים ראש כשהם יוצאים לכביש הפתוח, במהירות אחרת מזו שאליה התרגלו.
נוסף לזה, הזהרתי אותו, כביש בינעירוני שורץ משאיות מאיימות, עליות, טפיחות רוח פתאומיות ושוליים בוגדניים. סוּר ממנו!
ספונטניות יכולה להרוג
מונק הקשיב לשיעור המבוא, הנהן למשמע העקרונות שהוצגו בו ותרגל במסירות את נסיעותיו בתוך העיר כשאני יושב לצידו, מפעם לפעם.
אך יום נמהר אחד, בתחילת שנות ה-60, הוא החליט לנסוע בפיאט שלו מלודז', שהייתה אז בירת הקולנוע הפולני, אל ורשה, ונהרג באמצע הדרך מפגיעה חזיתית של משאית.
חולשתה של המפקדת הנאצית
אני נזכר במותו של מונק בגלל מחשבה פתאומית שתוכפת עליי בימים האחרונים ומדאיגה אותי. המחשבה הזו נובעת מכך שזכוּר לי היטב שהתאונה הטרגית פקדה את הבמאי מונק בהיותו בעיצומם של הצילומים לסרטו 'נוסעת'. איזו מחשבה מטרידה הוליד זיכרון זה, ומדוע היא רודפת אותי דווקא כעת? על כך בהמשך.
קודם נספר כי סרטו של מונק, 'הנוסעת', מתאר יחסים מוזרים בין שתי נשים: האחת היא מפקדת גרמנייה במחנה המוות אושוויץ, והשנייה אסירה במחנה, ספק יהודייה ספק פולנייה. לקצינה הגרמנייה הייתה חולשה לאסירה זו, וזיכרונות המחנה חוזרים אל שתיהן שנים אחרי המלחמה הגדולה והשואה, כאשר שתי נשים אלו נפגשות על סיפונה של אוניית פאר.
הסרט מבוסס על ספר פולני נחבא אל הציבור, לא רב-מכר, כמו גם על ניסיון חייו של מונק עצמו, שאת הכיבוש הנאצי והשואה הוא עבר בפולין כיהודי נרדף.
עבר את השואה, אך לא הצליח להגיע לוורשה. הבמאי היהודי אנדריי מונק
ואף על פי כן, קולנוע ינוע
והנה, יום אחד, אין במאי. ההסרטה של 'נוסעת', שהייתה כאמור בעיצומה, נעצרה בעקבות התאונה המחרידה לחצי שנה, ואחר כך לשנה ועוד קצת, עד שעוזרו של הבמאי המנוח, לֶשֶביץ', החליט לקחת יוזמה ולהמשיך את העבודה במקומו של מונק.
בניהולו של לשביץ' החל צוות ההפקה, שחקנים, צלמים, אנשי קול וכל היתר, לצלם קטעי קישור קצרצרים לצורך העריכה, שהתבססה ברובה על הקטעים שמונק הספיק לצלם, ובמיוחד אלו המתרחשים באושוויץ.
החיים הסוערים שאחרי המוות
וכאן קרה דבר שבזמנו היה חסר תקדים בקולנוע. הסרט, שהבמאי נטש באופן פתאומי, זכה בשל כך לדחיפה אדירה. מותו הטרגי של הבמאי תפקד כצימעס דרמטי נוסף על הסנסציות הגלומות בסרט עצמו, ולכן רק הגביר את הסקרנות כלפיו. מה שהגביר עוד יותר את העניין סביב הסרט הוא הוויכוחים שהתגלעו בין חברי צוות ההפקה בנוסח "מה הבמאי מונק היה עושה, ואיך הוא היה מגלגל את העלילה".
הציבור עקב אחר הוויכוחים האינסופיים שניטשו בצוות, ובעיקר בין השחקנים הראשיים ובין הסופר-משורר שכתב את דברי הקריינות. בסופו של דבר, ב-1964, זכה הסרט 'נוסעת' בתעודת כבוד בפסטיבל קאן, וגם בפרס Firpresci (פרס עיתונאים). אגב, הביקורת, הן בפולין והן בעיתונות הבינלאומית, צקצקה שסרט הפוסט-מורטום של מונק הגיע לגבהים ושבר קופות גם בגלל מות הבמאי, ואולי אף בעיקר בגללו.
סצנה מתוך הסרט 'הנוסעת', שהושלם לאחר מות הבמאי
הששון שאחרי האסון
והנה, אחרי פרולֶגוֹמֶנָה (הקדמה) ארוכה מדי זו אני חש מוכן לווידוי שלי, שהוא הסיבה העיקרית, החשאית, האישית והאינטימית לכך שבאמצע האביב, חצי מאה בערך אחרי התאונה על הכביש הצר שבין לודז' וורשה, אִזכרתי במדורי הנוכחי את חברי אנדריי מונק.
נזכרתי במונק כי אחז בי החשש הפרנואידי שהמפיק הפולני של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" אינו ממהר לארגן תנאים לעריכת החומר שצילמנו, שהיא התנאי להמשך הצילומים בתל-אביב – משום שהוא, המפיק, כמו כל פולני העוסק בקולנוע, מכיר על-פה את המיתולוגיה סביב הצילומים הקטועים של הסרט 'נוסעת' וסביב הפוּש הדרמטי שסיפקה לסרט התאונה של הבמאי. החשש הפרנואידי לוחש לי שהמפיק הפולני שלי מטפח בחשאי תקווה שגם לי יקרה משהו. האם זה ייתכן?
ואם המפיק אכן מטפח תקווה כזו להסתלקותי הפתאומית, יש לתקווה זו על מה להסתמך. הרי בידי הקשיש (שהוא אנוכי) נמצאים מכשירי תנועה חזקים יותר מהנהג, שהזדקן שלא ברשותו. ואם לא אירוע גרנדיוזי בדרכים – הרי קיים גורם סיכון נוסף העונה לשם ביולוגיה. אולי המפיק בונה גם עליה?
פנטזיה ממש פיצוץ
הבה נודה על האמת: מבחינתו של המפיק הפולני שלי, היעלמותי בטרם עת עשויה להיות הזדמנות פז, ממש פיצוץ. שהרי במקרה כזה, הוא לא יצטרך לשלם לבמאי את מה שההפקה חייבת לו. אם פנטזיה זו תתממש בעבורו, המפיק גם יוכל להסביר למשקיע של הסרט, מכון הקולנוע הפולני בוורשה, שההפקה נעצרה עקב עזיבתו הפתאומית של הבמאי עליו השלום, וכך לזכות בארכה לסיום הסרט, ואולי גם בתקציב נוסף.
ועוד בונוס להיעלמותי מהשטח: המפיק יוכל לגמור את הסרט איך שבא לו. והרי לא חסרים לו רעיונות מוזרים, שבזמן הצילומים היו מרימים השמיימה את לחץ הדם של הבמאי הקשיש, לפני שהוא שלח רעיונות אלו למקום הראוי להם (פח הזבל).
כך שכמו במקרה של הסרט 'נוסעת', גם במקרה של 'שועל הכסף של פליציה ט" עשוי סוף דרכו של הבמאי לשרת את הצלחת הסרט. כמובן, תוך הקפדה על טוב-טעם בניצול היחצ"ני של המוות הפתאומי.
הידד לסטטיסטיקה האלימה
ולצורך יחצ"נות פוסט-מורטום זו, המפיק יכול לצלם את השער הראשי של הטבלואיד (צהובון) ידיעות אחרונות מהשבוע (16.4), שנשא כותרת ענק באותיות שחורות: "כל שעה מת ניצול שואה אחד" (טעות הלשון במקור; נכון לומר "מדי שעה". אך נראה כי לצהובון חוקים משלו). המפיק צריך רק להוסיף "שלום, חבר".
נ"ב סודי
ובעוד המפיק הפולני תולה אולי תקווה שאסתלק בגלל מכוניותיי השובבות או בגלל גילי – הוא אינו יודע שהוא יכול לתלות את התקווה האפלה הזו בעובדה נוספת: בכך שאני זומם בסוד להגדיל את המשפוּחֶה המכנית בחצר באמצעות אחד משני דגמים אכזריים: ב-מ-וו Z3M קופה 321 כ"ס, שלא הפסקתי לחשוב עליה, או תכשיט תנועה אמיתי, פורשה 964, אמנם קשישה בת 22, אך גם היחידה בשבט ה-911 שהיא מכונית פולחן, בהיותה האחרונה שניחנה בקירור אוויר וחופשייה מאלקטרוניקה.
לדעת לבי ונפשי, פורשה 911 בגרסה הוותיקה והמטורפת 964 מגיעה לניצול שואה כפיצוי. היא יכולה להגשים גם את חלומותיו של המפיק הפולני שלי, המטפח אולי תקווה אפלה לגביי
סוס בחליפה וחמור במדים
כדי שהמדור לא יסתיים בנימה פסימית, ועוד סהרורית, הנה עוד זיכרון ביעף על אנדריי מונק.
זה קרה במסעדת האמנים 'ספאטיף', אשר בשנות ה-50 וה-60 שכנה ברחוב קוֹסְצ'וּשקי בלודז'. הבמאים רומן פולנסקי ואנדריי מונק התערבו על משהו ופולנסקי ניצח. לפי תנאי ההתערבות, הבמאי המפסיד, כלומר מונק, היה צריך לשאת את הבמאי המנצח על כתפיו, וכך ללכת עימו ברחוב עד למלון גרנד, המרוחק200 מטריםמהמסעדה.
הבמאים יצאו לרחוב. מונק העמיס את פולנסקי על כתפיו והחל ללכת, אך נתקל בשוטר, שדרש ממנו שיוריד את פולנסקי למדרכה.
"מה אתה מדבר עם הסוס?", צעק פולנסקי. "אני הבעלים שלו, אני הרוכב. תדרוש ממני לרדת מהסוס שלי".
השוטר, תושב לודז' טיפוסי, כלומר נטול הומור, שלף אלת גומי והחל לחבוט במונק. "מה אתה מרביץ לסוס שלי?", צעק פולנסקי מלמעלה, ואז עצרה מול כל המהומה ניידת, ושני הבמאים הושלכו למעצר עד למחרת בבוקר.
"ישבתי מאחורי סורג ובריח עם ה'סוס' מונק, ושוב התערבנו על משהו", סיפר לי פולנסקי.
טיפ טיפה
כמו בכל העולם, גם אצלנו גדל מספר המכוניות הנוסעות על צמיגי Run flat (אל-תקר), המאפשרים לנסוע גם לאחר פנצ'ר. ואולם, צמיגים אלה מעוררים שתי בעיות: ראשית, הנסיעה בהם רכה פחות מזו שמספק צמיג רגיל; והבעיה השנייה, המיוחדת לישראל – ברגע שהאל-תקר תופס תקר על כבישי הארץ וזקוק לצמיגאי, מתגלה שאף פנצ'רייה עברית אינה מצוידת עדיין במכשור לתיקון צמיגי ה- Run flatהחדשניים. הציוד המסורתי, בנוסף ללום ולפטיש, הורס את האל-תקר משום שהוא אינו מתאים להורדת הצמיג מהג'אנט ולהרכבתו מחדש. לפעמים גם החישוק נהרס.
מומלץ אפוא לשמור מרחק מהאל-תקרים למיניהם, עד שיגיע ארצה המכשור ההולם לתיקונם.
החתולה שאני מגדל בחניון תת-קרקעי נראתה מבוהלת, כאשר הדגמתי לה כיצד אני מתכוון לערוך את סִרטי 'שועל הכסף'
ידוע שבעולם המוטורי חוגגת אופנת הרטרו-מובילים. לדעתי, תנועת הרטרו – אותה התרפקות נוסטלגית או פסאודו-נוסטלגית על העבר – היא תגובה של מצוקה לנוכח חוסר הדמיון המשווע של העיצובים החדשניים כביכול, שהעתיקו בשיטתיות זה מזה עד שהגיעו למבוי סתום.
אותי זה מעציב
אני שייך לשבט המצומצם של הקשישים שבסתר לבם אינם שמחים על הדגמים הנוכחיים המנסים לשחזר (ובעצם, לחקות) את הדגמים הוותיקים, שעד לא מזמן היו מאופסנים רק בזיכרונם הפרטי, אותה מובלעת אנושית הכי אישית שרק נותרה. אותן ענתיקות נאות-גזרה שהזיכרון טוען כי הן קשורות בהרפתקאות, בהפסדים ובעצב, כמו גם ברגעי הסיפוק המעטים, ובניסיון האבוד מראש לא לשכוח את הפנים היקרות שהיו ואינן.
הוא הדין בקולנוע. לא הייתי רוצה לראות גרסה מודרנית של הסרט 'Odd man out' שביים קרל ריד לאחר מלחמת העולם השנייה עם ג'יימס מייסון בתפקיד טרוריסט אירי. זהו סיפור מזעזע על בדידותו של הגיבור ועל הרגעים האחרונים בחייו.
הסרט הנדיר נערך בדיר
בתחילת שנות ה-60 נסעתי ללונדון כדי להשלים בשביל מישהי את סרטה, ונשלחתי לחדר עריכה זרוק, אי שם בשכונת העינוגים של הסוהו. על רצפת החדר החשוך היו זרוקות ערימות של צלולואיד, ואל מול מכונת העריכה הוותיקה והרועשת מהמאה שעברה, 'לִיטָה' שמה, ישב איש מבוגר.
מרוב בושה על מראהו המוזנח של חדר העריכה לא ידעתי מה לומר. הבטתי בפוסטר של הסרט 'Odd man out' שהיה תלוי על הקיר, ואמרתי בהתלהבות אמיתית "!Oh, it's my beloved picture". האיש היושב מאחורי ה'ליטה' הוותיקה חייך אליי, ואמר שאת סרטו של ריד הוא ערך בחדר זה, על גבי ה'ליטה' הזקנה, שעדיין משרתת אותו.
פנסיון תת-קרקעי
לוּ הייתי מנחה במופע בידור המנסה ליצור קטעי קישור על הבמה בין הקטעים של האמנים השונים הדופקים חלטורות, הייתי כותב כעת ש"הקטע על מכוניות הרטרו והקטע על סרטו של קרל ריד – על שניהם חשבתי כאשר נכנסתי לאלפא בחניון התת-קרקעי והדלקתי לי מקטרת".
זוהי אמת, אך לא מדויקת, כי בחניון ענק וחשוך זה, שנבחר על ידי לצורך עישון זהיר, אני דואג, לפני פיטום המקטרת, לפטם קודם כל את החתולה עפרה, השומרת לי על אלפא. אני דואג לה למים, מביא לה אוכל חתולים משובח עד שהשמינה, ומבריש את פרוותה השחורה במברשת פֶן עגולה.
כאשר לא מזמן התבצע בחניון זה ניקוי כללי הבאתי מהווטרינר, ד"ר גיא הראל, כלוב מיוחד, והוצאתי את עפרה לפנסיון בן יומיים מעל פני הקרקע, עד שהניקוי הממונע הסתיים.
והיא שוב יושבת לצידי על מושב הנווט, כשאני מביט בשמשה הקדמית של אלפא ומחפש בה רעיונות כיצד לערוך את סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".
הפושעים מרוממה רצחו יצירותיי
מדוע נזכרתי באופנת הרטרו? כי גם לי יש חשק לחזור אחורה ולערוך את סִרטי הנוכחי בשיטה הוותיקה שלי, שיטת הנון-קונטיניוּאיטי (ללא המשכיות), השוברת את רצף ההתפתחות ה'טבעי' של העלילה. זוהי השיטה שבעזרתה ערכתי ב-1984 סרט טלוויזיה שלי המתאר את תחרות רובינשטיין לפסנתר שנערכה בהיכל התרבות בתל-אביב.
ודאי שגם סרטי זה, העונה לשם 'התחרות האחרונה של מייקל בלום', נזרק לזבל בידי הפושעים מרוממה, שחיסלו את כל הסרטים הדוקומנטריים והדרמות שביימתי במדינה זו במשך 15 שנים מחיי.
היו שם, בסִרְטִיָה של תחנת הטלוויזיה הממלכתית, כמה סרטים שהייתי רוצה לראות שוב. הייתי רוצה להציל מידיים גסות את הפנים שצילמנו ואת הצלילים שבחרנו, ולהעביר את סרטיי לדיסק מחשב קשיח.
כאשר פושעי רוממה הרגו אותם באכזריות, ניסיתי לא להתרגש. אנו נעשה עוד סרטים, החלטתי, ושתלתי כמוטו-הפתיחה בטלפון הנייד שלי שלוש מילים: non omnis moriar (לטינית: לא הכול מת).
כך סגרתי כביכול עניין. אך חלף כך וכך זמן, ועוד קצת, ופתאום חבל לי על סרטיי האבודים לנצח. יהי זכרם ברוך.
אין שלם יותר מסרט שבור
גם ל'שועל הכסף' בחרתי את שיטת הרטרו שלי, שיטת הנון-קונטיניוּאיטי. וכמו ב'התחרות האחרונה של מייקל בלום', כך גם ב'שועל הכסף' הקפדתי עוד בשלב הסט על צילומים ועל תלבושות שיתאימו בהמשך לסגנון העריכה ה'שבור'. שיטה זו, המגלגלת את עלילת הסרט ללא ההמשכיות המקובלת, היא היחידה לטעמי המאפשרת לסרטים עלילתיים להשתחרר מכבלי השמרנות של הספרות היפה בנוסח המאה ה-19.
אך שיטה זו נשמטה מידיי. בין השאר, השתמש בה הבמאי כריסטופר נולן בסרטו 'ממנטו' (הנפלא לטעמי). אלא שאף אחד עוד לא נקט את השלב המתקדם של שיטה זו, שהגיתי לי בעודי יושב באלפא לצד החתולה עפרה, בפינה של חניון חשוך. "אאוריקה!" (יוונית: מצאתי!), צעקתי בקול רם, ועפרה המבוהלת פתחה במנוסה וקפצה מאלפא החוצה.
מתקני כליאה לניצולים פטפטנים
ב'שועל הכסף של פליציה ט" העלילה נעה סביב הגיבור, איש זקן היושב בתל-אביב ונובר בזיכרונותיו: ילדותו, תקופת הגטו והבריחה ממנו, תקופת המלחמה הגדולה שבה, כילד גדוד, הוא נסע עם הצבא האדום לכבוש את ברלין, ואחר כך, כאשר החל לעשות סרטים, התקופה שבה הוא מצא קורת-גג אצל אלמנת גנרל (בגילומה של יבגניה דודינה), התאהב ביגואר שלה ובעוזרת שלה, וכך הלאה.
הזקן מדבר עם אנשים שלא קיימים, פוגש במתים ואומר לפסיכולוגית שהוא מוכרח להיות זהיר, ואף לשתוק, כי את ניצולי השואה הזוכרים כפי שהוא זוכר, מפטפטים כפי שהוא מפטפט וחושבים כפי שהוא חושב – סוגרים כאן במעונות לחולי נפש.
בציפורני האלמנה: הבמאי היהודי הצעיר מיכאל (אבישי הדרי), שלמד קולנוע והחל לעשות סרטים, עזב את ביתו ומוצא קורת-גג אצל אלמנת גנרל (יבגניה דודינה). הוא מתאהב ביגואר של האלמנה הקשוחה ובעוזרת שלה (ים ברוסילובסקי).
מתוך הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט''
נהר הזמן ייסוב לאחור
ללכת רחוק יותר משיטת הנון-קונטיניואיטי, הסברתי לעורך הסרט, זה לשנות את סגנון הנֶרָצְיָה. זה לא רק לעזוב פה ושם את הצבע לטובת שחור-לבן, אלא גם לעבור לנגטיב ולהשתמש בסלו-מושן.
אבל זה עוד כלום. אחדים מקטעי הסרט, שאני שומר בסוד כדי שהם לא ייגנבו ממני, אנו נשדר מהסוף להתחלה, כלומר – הדמויות יזוזו לאחור בהישמע הצלילים של פזמון מוזיקלי חוזר. לדוגמה, אמרתי לחתולה עפרה, תארי לך קטע בסרט שמתחיל להתגלגל הפוך מהמקובל והולך לאחור. אמנם אני שונא צילום דיגיטלי, אך צילום זה מאפשר משחקי עריכה נפלאים!
לקצב ג'אנגו
תראי מה אני עושה, אמרתי לעפרה, ולצורך ההמחשה יצאתי מאלפא, טרקתי בעדינות את הדלת, הפעלתי את האזעקה, ואז הלכתי ברוורס – גבי מופנה אל הקיר – לפינת החניון, הרמתי את קערית המים ואת קערית האוכל לחתולים שהבאתי קודם, ובעודי ממשיך ללכת ברוורס, הגעתי עם הגב אל דלת הכניסה של החניון.
"עכשיו את מבינה", שאלתי את עפרה, היושבת ומתבוננת בי מרחוק, "איך אני עומד לערוך חלקים בסרטי? ונסי לשמוע איתי את נעימת הג'ז 'ג'אנגו', שמתוכה בחרתי את פראזת הפסנתר של אוסקר פטרסון, אשר לפיה גיבורי הסרט שהזקן זוכר ילכו פעם קדימה ופעם אחורה – ממש כמו בשורה אחת של ת"ס אליוט על חתולים".
200 אגזוזים לא מפריעים לה
אחר כך התחלתי את כל הטקס מחדש. הנחתי את הקערות חזרה במקומן, נכנסתי לאלפא והדלקתי את המקטרת, שהחלה להפיץ בחניון את ריחו השרוף של טבק 'ארימור פלייק', המעורב ב'לארסן' הדני.
החניון הוא ענק, משתרע על מאות מטרים מרובעים, ובכל זאת, מרחוק, מתוך שום מקום חשוך, הגיחה שכנה מבוגרת, אלגנטית, בעלת פנים מעוצבות בדייקנות לרטרו של נעוריה. גברת זו, מטופחת האגו, הנראית כבת לגזע הווזווזים, באה אליי בטענה שהעשן מפריע לה. "למה שלא תלך לעשן בחוץ?", שאלה בתוקפנות.
"בחוץ גשום", אמרתי להגנתי בעדינות.
"מה אכפת לי? תירטב. אני שונאת עשן".
"זו השגיאה הקשה שלך", לימדתי אותה. "תנסי מקטרת. עשן סמיך מיטיב עם עור הפנים יותר מאשר מנתח פלסטי מהרצליה".
שמעה ראשונה על שיטת העריכה של הסרט. החתולה עפרה
העורכת שניסתה להעכיר
השכנה הלכה, ואני נזכרתי מה עברתי כאשר ערכתי בלי קונטיניואיטי את תחרות רובינשטיין. העורכת לא רצתה להבין מה אני מציע והלשינה עליי לרוממאים שאינני בריא בראשי. לסירוגין, היא גם הייתה מתקשרת אליי באישון לילה ומכריזה בהתלהבות "הבנתי אותך! הבנתי!". אך בבוקר, ולכל המאוחר בצהריים, שוב עשתה לי את המוות, עד ששבוע לפני הקרנת הסרט עזבה, ככה סתם, את חדר העריכה.
"נראה מה תעשה עכשיו!", צעקה בדלת.
אשתי הצילה אותי
הלכתי הביתה ואמרתי לאשתי, אף היא עורכת סרטים, שמעתה אני אקח את הילד לגן ולטיולים, והיא, באותו זמן, תגמור את עריכת הסרט שהופסקה. היא הסכימה. תוך שלושה-ארבעה ימים גמרה את העריכה ולא רצתה ששמה יופיע בכתוביות, ואני, באותו זמן, נסעתי פה ושם עם בני בלנצ'יה פולביה HF.
אחר כך הסרט שודר, וקיבל מחמאות על… "עריכה מעניינת ובלתי שגרתית". כבר 30 שנה כמעט שאני מחכה לטלפון מהעורכת העריקה.
הפלמ"ח ירה עליי
בסרט זה על תחרות הפסנתר ע"ש רובינשטיין, שמצא את דרכו לפח הזבל של רוממה, יחד עם כל יתר מאות סרטיי – היה עוד קטע. אנו בסוף התהליך, רבע שעה לפני ההקרנה, ופתאום המפיקה, נעמי קפלנסקי, מחליטה שלא יהיה כתוב "סרטו של אדוארד אטלר" כמקובל.
"למה?", שאלתי. "מה קורה?"
"כי אתה לא היחיד שעבדת על הסט", קובעת האישה, שעד לרגע זה חשבתי לידידה. "אנחנו עומדים לשנות את נוסח הכתובית 'סרטו של'", הסבירה נעמי בעיניים בוערות.
"אז למה אתם מתחילים דווקא איתי?", שאלתי וקיבלתי מיד מענה.
"מי אתה בכלל?", שאלה קפלנסקי. "איפה היית כשאני הייתי בפלמ"ח?"
"הייתי כנראה בבית היתומים בקרקוב", עניתי לגברת, בנימוס גלותי עדיין, ונתתי פקודה לנתב התמונה לכתוב את שמי באותיות הכי גדולות שרק אפשר.
שואלים את אדוארד
אפרת: יש לי סוזוקי איגניס שנת 2002, אני נוהגת בה עשרה חודשים כמעט. לאחרונה, בעליות בעיקר, האוטו מתחיל לרעוד, מד הטורים רועד ונדלקות נורית המנוע ונורית המפתח. האוטו לא מגיב עד שמכבים אותו ואז ממשיך לנסוע – עד שהכול קורה עוד פעם.
האיגניס הייתה בכמה מוסכים, אפילו הוחלפה משאבת הדלק, אך התקלה לא אותרה. במוסך אמרו שלא מוצאים את הבעיה כי לא תמיד זה קורה… מה עושים?
תשובה: מתי, אם בכלל, הוחלפו באיגניס שלך חוטי ההצתה והמצתים? אם חלף זמן רב, הגיעה העת להחלפה. בנוסף, יש לרחוץ מיידית את המצערת ולרענן את התוכנה של מחשב הרכב.
בן פורת מהצפון: אני מחפש רכב בסגנון של יונדאי טיסון, כלומר מנוע דיזל, רכב קצת מוגבה לדרכי עפר ונפח מסוים של מטען עם ראות טובה (לצד הנשי). מרבים לדבר על תצרוכת הדלק הגבוהה של הרכב ובכלל של יונדאי. אילו כלי רכב מתאימים? ראיתי כמה מיניוואנים מוגבהים וכלי רכב שנכנסים להגדרות של כביש שטח וג'יפונים, ואני מבולבל.
יש בכוונתי להוסיף יצול, כך שאוכל לגרור מטען של500 ק"גבעגלה של משקל עצמי בן250 ק"ג. לפי בירורים שעשיתי, כדי להטעין יותר על עגלה צריך רכב בעל משקל עצמי מעל2,200 ק"ג. זה נכון? השנה הנדרשת היא 2010.
תשובה: פתרון מעניין לגביך הוא ייבוא אישי של סקודה אוקטביה סקאוט 4X4, מוגבהת לנסיעה בשטח, דיזל, נוחה, אמינה וחסכונית, ועוד מתאימה לגרירה. חבל שדגם זה אינו נמכר בארץ, אך קל להשיגו מחו"ל.
אם פתרון זה נראה לך מסובך ליישום, יונדאי טיסון היא אכן מענה הגיוני.
אביעד שלמון, טלמון: לאורך השנים אימצתי כמה מהצעותיך, ואפילו העדפותיך. כעת אני מחפש לעצמי רכב בגודל מיני/סופר-מיני/קומפקט לפי סדר העדיפויות הבא: הנאת נהיגה, אחיזת כביש, האצה 0-100 קמ"ש(ולא פחות חשוב האצות ביניים), אופי ועיצוב.
אני מחפש גיר ידני (ברור, לא?) מהשנים 2007-2009, בעל צריכת דלק הגיונית (מוטב מנוע יעיל וחסכוני כדוגמתTSI של משפחת פולקסוואגן). מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה שאני מחפש פיאט בראבו בעלת מנוע 1.4 טורבו. הבעיה היא שאני לא מצליח למצוא אחת ידנית. מובן שהייתי שמח לאמץ אלפא כלשהי, אך זה מעבר לתקציב (שמוטב כי לא יעלה על 60-70 אלף שקלים). האם יש לך המלצה מהמגוון הלא מרשים שנע על כבישי ארצנו?
תשובה: ייתכן שבמקום נסתר כלשהו, בחושך הרואי ובדממה, מחכות לך הצעות של סיאט, כמו איביזה קוּפרה וליאון FR. אם אינך סולד מגרמניות, גם מועמדותה של פולו GTI עשויה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.
חוץ מזה, לא הייתי פוסל מראש את אלפא 147. אם דואגים לה, היא מחזירה כפליים באחיזת הכביש ובניהוג.
טיפ טיפה
התחממות יתר בחלל הפנימי של פנסי הדרך מקצרת את חייהן של נורות H7, המותקנות ברוב המכוניות היפניות (בדגמי אוונסיס של טויוטה, נורות אלה סובלות במיוחד מחום). האשם העיקרי בהתחממות הוא הראי של הרפלקטור, שמשחיר מהר מאוד ואז אינו מחזיר את אור הנורה – וכך נוצר חום הגורם להישרפותה.
כיוון שאין אצלנו סדנאות המתמחות בשחזור חלקו הפנימי של הפנס (סדנאות כאלה נפוצות בחו"ל), הפתרון היחידי הוא החלפת הפנס כולו. החלפת H7 שרופה בחדשה היא פתרון זמני ולא יעיל כי הראי הפנימי, שכאמור השחיר כבר, לא רק יגרום להישרפותה של הנורה החדשה, אלא גם יוריד את עוצמתו הנאותה של האור – מה שפוגע בבטיחות.
מכונית הנפש 