הנה סיפור ששליתי מאוסף זיכרונות הגולה שלי משנות ה-60. כותרת סיפור זה הייתה אמורה להיות "זיכרונות לברכה", אך היא נראתה לי גרנדיוזית מדי לסיפור פשוט כל כך
באור בוקר אחד ובהרכב משפחתי (אשתי ואני), נסענו ברנו גורדיני שלנו ממעוננו בוורשה לקרקוב, אל פסטיבל הסרטים הקצרים, שבו השתתפו בתחרות שני סרטים שביימתי – 'תאונה' (קראקסה) ו'ולס לבן'. נסענו לפסטיבל זה בלי כסף כמעט, רק עם פרוטות שנותרו לנו בכיסים, כי את כל הכסף שהצלחנו לחסוך השקענו אז ברכישה של דירת גג בבירת פולין, ברחוב היוקרתי נוֹבִי שְפְיַט (העולם החדש).
באחד העיקולים, שהמפלצת הכחולה שלנו אהבה במיוחד, התעצבנה הנווטת שלימיני, וניצלה את התמתנות הצעקות של גורדיני כדי לתחקר אותי בסגנון מקנטר.
"נניח", ירתה אשתי לכיווני, "שלמרות סגנון נהיגתך הברברי נגיע בכל זאת, איכשהו, לקרקוב. איך אתה מתכוון לשלם שם על המלון?", שאלה.
"אל תדאגי", עניתי לה.
אך היא בכל זאת דאגה, ואף רתחה, כאשר בעיר המעוטרת בשורות ארוכות של מלאכים פולניים עצרתי על יד חומת ברבקן העתיקה, ושכרתי לנו מקום לינה ב'המלון הצרפתי', המלון הכי יקר שהיה אז בקרקוב (ודומני שגם היום).
אקסטרה לארג'
עלינו לאפרטמנט הדורה בקומה השלישית, סידרנו את חפצינו בארונות, התרחצנו וירדנו למטה, למסעדה. סביבנו ישבו במאים אחרים, שאף הם הגיעו לפסטיבל המפורסם, עיתונאים ושופטים. החלפנו איתם חיוכים ואני, כדי לשפר את מצב הרוח של אשתי, שיתפתי אותה בלחש בסוד פזרנותי: אני מתכוון לקחת את הפרס היוקרתי של הפסטיבל, והכסף שנקבל יאפשר לנו לשלם בקלות על המלון.
"סכום הפרס", לחשתי עוד לאוזנה, "יספיק לנו גם לקניית דלק חזרה לוורשה, ועוד לחיים טובים במשך חודש-חודשיים, ללא דאגה".
אחת ששווה להסתכן עבורה. אני והגורדיני
בעל פנטזיונר
"איך אתה יודע שנקבל את הפרס?", חקרה הגברת את בעלה הפנטזיונר בשיטתה ההתקפית במקצת, עדיין בחוסר אמונה מוחלט, ועוד קצת.
"תראי", הסברתי לה. "יש לנו בעיר הזאת שֵם ממש טוב בזכות 'בית הקברות רֶמוּ', שצילמנו כאן בקרקוב וזכה בשוויץ בפסטיבל לוקארנו, כך שהאווירה כאן אמורה לחייך אלינו".
"גם לא ייתכן", המשכתי להפליג על רפסודה רעועה של אופטימיות, "שאחד משני הסרטים שלנו שנשלחו לפסטיבל לא יזכה בפרס. הרי יעבדו פה לטובתנו יצירות לבי: 'תאונה', סרטי על חוויית נהיגה במכונית, ו'ולס לבן', סרט על צעירים השוהים בסנטוריום לחולי ריאות בהרים, שצולם באווירה נוסטלגית המזכירה את 'הר הקסמים' של מאן. שניהם סרטים שונים כל כך זה מזה, שקל לטפח תקווה שהשופטים יעזרו לנו לתפוס מקום טוב בצמרת", נאמתי בחוצפה.
התאונה של 'תאונה'
בערבו של אותו יום הוקרן באולם הקולנוע הסמוך למלון מקבץ ראשון של סרטים המשתתפים בתחרות. 'תאונה' שלי הוקרן כסרט רביעי או חמישי, ומהר מאוד הבנתי שאין לנו מה לצַפות שהוא יספק לנו זכייה בפרס. היה ברור באופן אכזרי שבמשחק מול הפסטיבל אנו מפסידים בינתיים 0:1, לפחות אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים הרפות שנשמעו באולם בתום ההקרנה. סרטו הקצר של פולנסקי, 'יונקים', זכה אצל הצופים לתשואות חזקות פי כמה מאלו שקיבל 'תאונה'.
אין מנוס מהמסקנה שהשופטים יתייחסו מחרתיים לקול העם, קיללתי אותם וגם את השיטה הקומוניסטית השקרנית, המעמידה פנים שהיא מתייחסת לקול ההמון כאל כוח עליון.
"בינתיים לא הלך לנו", לחשתי לאוזן אשתי, "אבל אל תדאגי. הרי מחר מציגים את 'ולס לבן'!"
"ומה יהיה אם גם ה'ולס' לא יזכה? איך נשלם על המלון? זה לא סכום קטן שאפשר סתם להלוות ממישהו", דאגה.
והייתה לאשתי סיבה לדאגה, כי בימים ההם פולין, כמדינה קומוניסטית מזרח אירופית, הכירה רק בתשלום מזומן, ולא הכירה עדיין באמצעי תשלום קפיטליסטיים כמו המחאות (עם כיסוי או בלי), העברות בנקאיות, כרטיסי אשראי, כניסה לאוברדראפט מוכר וכך הלאה.
קול דממה דקה (או שתי דקות)
למחרת קמנו במצב רוח על הפנים, אך גם קרבי משהו, לפחות מצידי, ובערב התיישבנו שוב באולם הקולנוע. ראינו את הסרטים הראשון, השני והשלישי, שלשמחתנו לא זכו בקבלת פנים מי יודע מה, ואחריהם הוקרן 'ולס לבן' שלי. בגמר ההקרנה השתררה באולם דממה, שנמשכה דקה או שתיים ארוכות. אפילו מחיאת כפיים בודדה אחת לא נשמעה.
ואני שקעתי עמוק בתוך הכיסא המרופד, נמנע מלהביט באשתי. עצמתי עיניים וחשבתי שלפנינו נותרו שתי אפשרויות: לברוח מהמלון בחשכת הליל מבלי לשלם, או למכור לגויים כליה. אט אט סובבתי ראשי לכיוון הגברת, וראיתי שהיא מכמירה אליי מבט הנע בין זלזול לרחמים.
רציתי ללחוש לה ולעצמי "אל תאבדי תקווה", אלא שברגע זה, אחרי השקט האכזרי, פרצה סופה אדירה של מחיאות כפיים, שנמשכה, נמשכה ועוד נמשכה. כנראה, הקהל התלהב מהרעיון שהספר 'הר הקסמים', שכוכבת הסרט ברברה מחזיקה במיטתה, נופל מידיה לרצפה בסלו-מושן, אט אט. כדי לצלם את השוט הבודד הזה, הבאנו מאולפן הקולנוע בלודז' לאתר הצילומים שבהרים מַסרטה מיוחדת השוקלת 300 קילו.
מחיאות הכפיים הסוערות לא שככו דקות ארוכות, ולי היה כבר ברור שהפרס היוקרתי של הפסטיבל – 'הדרקון מבבל' – ייפול לידינו, אם רק השופטים יתייחסו לקול העם היושב בקולנוע.
סעודה מפוארת לכל דכפין
וכך גם קרה. קיבלנו את הפרס, פסל מוכסף בדמות 'הדרקון מבבל', ועימו בוכטה של כסף פולני מזומן – אלפי זלוטי. "את שומרת על הקופה", קבעתי, ואשתי, קודם כל, רצה לקבלה ושילמה על מגורינו עד מחר בבוקר, כי חיכתה לנו עוד מסיבת לילה מפוארת.
ומה עושה אידיוט כמוני? אידיוט מזמין לארוחה חגיגית את כל מי שהסתובב בפסטיבל: קולגות במאים על נשותיהם, צלמים, עורכים, עיתונאים וסתם אוהדי סרטים שבאו להגיד מילים טובות על ה'ולס'.
פקקי שמפניה נורו אל תקרת המסעדה. לא חסרה גם וודקה, שהוגשה בכוסיות קריסטל. המלצרים הוסיפו שולחנות, הסתובבו בין אורחיי עם מנות חמות, ואחר כך עם עוגות וקפה. היו ריקודים, ובבוקר מצאנו את עצמנו בחדרנו שוב בלי פרוטה.
עם דרקון לא קונים דלק
"איך נחזור לוורשה?", דאגה אשתי בצדק, כי רנו גורדיני שלי, המשודרגת לתחרויות ראלי, אהבה להעביר דרך ארבעת המאיידים שלה כמויות אדירות של הנוזל היקר, שנשרף בשמחה בצילינדרים (גם בנסיעה האיטית ביותר היה נשמע ברכב צליל של מערבולת שבקע ממכל הדלק). "מה תגיד בתחנת הדלק, שקיבלת בפסטיבל את 'הדרקון מבבל' ומגיע לך דלק בחינם?", סנטה אשתי.
"לא", עניתי לה. "יש עוד כמה גלגלי הצלה".
"איזה מהם?", התעניינה.
"אני עוד לא יודע", עניתי, "אבל אני מרגיש אותם מתקרבים. הם כבר מפליגים אלינו. עוד מעט וניפגש איתם", המשכתי לדמיין.
והתגלה שצדקתי, כי בטקס ארוחת הבוקר התקרב לשולחננו האורח המיוחד של הפסטיבל, ידידי הבמאי אנדריי ויידה, ידוען כבר אז. הוא העיר משפט או שניים על סרטיי ושאל "מתי אתם חוזרים הביתה? כי אשמח לקבל אצלכם טרמפ", הודיע. "אולי תיסעו דרך לודז'?"
"הכול אפשרי", חייכתי. "היית מקבל שירות אקספרס, אך אין לנו כסף לדלק".
"אין בעיה", אמר ויידה, "תשאירו את זה לי". וכך היה. אנדריי מילא לנו את שני מכלי הדלק של גורדיני, פעם אחת עוד בקרקוב ופעם נוספת באמצע הדרך.
ואנו לקחנו אותו ללודז', אך מרוב שמחה נסענו די מהר ולא לקחנו שבויים, כהרגלה של גורדיני. לבסוף עצרנו על יד מלון 'גרנד' בלודז'. אנדריי, חיוור במקצת, ברח מרכבנו בריצה, נישק את המדרכה, הצטלב ונעלם בכניסה.
נ"ב – לא מזמן אמר לי ויידה שהוא עדיין לא סלח לי על אותה נסיעה פרועה מקרקוב ללודז'. בעצם, בזכות ההערה הזו שלו, התעוררו זיכרונותיי לברכה.
כך מודדים קשישים את רמת התלהבותם מהאוטו
טיפ טיפה
עד עתה היינו משוכנעים שמחירון הרכב של לוי יצחק הורכב כולו לטובת ברוני הייבוא ולטובת חברות הליסינג. ואולם, במפגש בכירי ענף הרכב שהתקיים ב'בית הורד' בשבוע שעבר, למדנו שהיבואנים העבריים וליסינגאי הצמרת אינם שבעי רצון ממחירון זה, וכי גם לדעתם הוא "מצוץ מהאצבע" ואינו רלוונטי לגבי אלפי עסקאות רכב משומש המתבצעות בשוק האמיתי.
אז אם יבואנים ואנשי ליסינג מבקרים בחריפות את פרי עמלו של לוי יצחק, מתבקשת השאלה המעניינת את מי משרת מחירון זה, שמשרדים ממשלתיים וחברות ביטוח מתייחסים אליו כאל מסמך רשמי.
שואלים את אדוארד
נח הורניק: יש לי סיטרואן C5 משנת 2002 (מודל 2003) שאני הבעלים הראשון שלה. עד כה נסעתי בה 105 אלף ק"מ בסך הכול והיא שירתה אותי בנאמנות. המכונית שמורה היטב וטופלה כל השנים באופן סדיר במוסך מורשה של סיטרואן.
לאחרונה החל המנוע לקרטע מאוד לפעמים, במיוחד לאחר ההתנעה בבוקר קר, אבל לא רק, ואפילו היה כבה לאחר שתיים-שלוש דקות. במצב זה נורת אבחון המנוע (מערכות התנעה, הזרקה וזיהום אוויר) הייתה נדלקת ובצג היו מופיעות התרעות כמו anti pollution fault או catalytic converter fault. לפעמים התקלה הייתה חולפת מעצמה ולפעמים לא.
זה נמשך כבר כחצי שנה, ובמשך הזמן הזה הייתי במוסך כעשר פעמים. במוסך בוצעו אבחונים ואיפוסים בעזרת המחשב, החליפו את אחד המזרקים, ארבעה פלאגים ואת מכלול סליל ההצתה (שכולל בתוכו גם את הכבלים). גם הכניסו כמה פעמים תוסף לדלק והמליצו לי לתדלק כמה פעמים בדלק 98, וכך גם עשיתי. אחרי כל טיפול כזה התקלה הייתה נעלמת לזמן קצר ואחר כך חוזרת שנית. עכשיו נאמר לי שככל הנראה יש הצטברות של פיח במנוע (בסעפות יניקת האוויר, אם הבנתי נכון) והפתרון הוא בפתיחת ראש המנוע, טיפול יקר שאפילו הם לא ממליצים לי לעשות כרגע.
אשמח לקבל את חוות דעתך מה ניתן לעשות מבלי להיכנס להוצאות בהיקף של 20-25% ממחיר המכונית.
תשובה: אינני מבין מדוע המוסך מסתפק בהפרחת החשד ש"בראש המנוע יש הצטברות פיח" (לכלוך). הרי במקום לנחש, אפשר לבדוק אפשרות זו בקלות, באמצעות בדיקת לחץ הדחיסה בצילינדרים. ואם זו אכן הסיבה, בקש לבצע אינפוזיה של חומר ניקוי.
תוסף לדלק הוא טיפול עדין מדי במצב שבו הלכלוך – שהצטבר כתוצאה משריפה בלתי נאותה, בעיות הצתה, שימוש בדלק מזויף או מזיגת שמן באיכות נמוכה – התפשט כבר לקני השסתומים ואינו מאפשר סגירה הרמטית של אחדים מהשסתומים.
מבחינה תיאורטית, הצטברות של פיח גורמת יחס דחיסה גבוה. אך אם במקרה של C5 שלך יתגלה יחס דחיסה נמוך, שלא יעלה בבדיקה נוספת, המבוצעת בכפית שמן שנשפך לתא השריפה – אז אפשר לקבוע בוודאות שהפיח, כפי שהזכרתי כבר, אכן משבש את פעילותם התקינה של השסתומים.
עירוי של חומר ניקוי מסוגל להתגבר על בעיה זו, הנפוצה למדי, ללא צורך בניקוי מכני יקר של הראש וסעפת היניקה. אם המוסך שלך אינו בקיא בתהליך זה, המצריך ציוד מיוחד ומיומנות – לא תישאר לך ברירה אלא לחפש מומחים לאינפוזיות דרך גוגל או איגוד המוסכים.
נוסף לטיפול האינפוזיה, מומלץ להחליף את מסנן הדלק ולבדוק את לחץ הדלק. אפשר כי משאבת הדלק סתומה חלקית או בלתי תקינה עקב סיבה אחרת.
מתן: ברצוני לקנות רכב, אבל כדי לחסוך בעלויות אני מחפש רכב בעל מערכת תדלוק בגז. מהם היתרונות אל מול החסרונות?
אנחנו גרים בשומרון, ורוב הנסיעות שלנו יהיו בכבישים מפותלים ומלאי עליות.
תשובה: קניית מכונית שעברה כבר הסבה לגז היא עניין של מזל, משום שאם אין לך ידע וניסיון בתחום, לא תוכל לדעת נכוחה – גם בנסיעת מבחן – אם ההתקנה התבצעה נכונה ואם הכול עובד כשורה. בנוסף, לא כל המכוניות מתאימות להסבה להנעה בגז.
את השואלים בנושאי גז אני נוהג להפנות לשלומי יוקר ולפיני בר-זכאי ממוסך 'גז חיש' בקריית-אריה, פתח-תקווה, טל': 03-9190617.
זאב, ירושלים: לפני כשנתיים שאלתי אותך אם מוטב שאחליף את הפולקסוואגן בורה 1.9 TDI מודל 2000 שעשתה 360 אלף ק"מ (אז) בצעירה יותר. כעצתך פעלתי, ובלי עין הרע היא משמשת אותנו גם כיום. בזמנו גם הוספתי, בהמלצתך, נוזלXADO לשמן ולדלק, ונהניתי משיפור בביצועים ומחיסכון בסולר.
בשנתיים האחרונות, לאחר שעברנו לגור בירושלים, הקילומטרז' השנתי שלנו הוא 12 אלף ק"מ, מחוץ לעיר בעיקר. לאחרונה הפסיק הטורבו לעבוד. בשלב זה, ההשפעה של כך היא צריכת דלק גבוהה יותר, 11 ק"מ לליטר בממוצע, לעומת 13 ק"מ עם טורבו תקין.
האם המשך השימוש ב"בורה שלי" ללא טורבו עשוי לגרום נזק למנוע, או שאפשר להמשיך בשימוש כרגיל?
תשובה: מנוע ה-1.9 TDI שלך ידוע כאמין ביותר בין מנועי הדיזל הנמצאים בשוק, מה שאי אפשר להגיד על מנועי הדיזל החדשניים יותר, כמו דיזל 2.0 של אותה פירמה. אמנם 1.9 TDI מרעיש, אך עודו מסוגל להתמודד בכבוד עם קילומטרים לרוב, במיוחד אם אתה מטפל בו במסירות.
וכדי לספק למנוע תנאי עבודה נאותים, מומלץ שתיגש למוסך ותבדוק מהי הסיבה לכך שמערכת הטורבו אינה פועלת. ללא עזרת הטורבו, התערובת שמגיעה לתא השריפה היא בוודאות עשירה מדי, מה שעלול לגרום תקלות ואף לקצר את חיי המנוע.
ודאי שמכוניות הפאר אינן אשמות במעלליו של הפושע הסיני, כפי שמכוניות שנבנו ברייך השלישי לא הועמדו למשפטי נירנברג
סבורני שהיצרנים הגרמנים של דגמי ב-מ-וו ופורשה המפוארים היו מוכנים לתת הרבה, ועוד קצת, כדי שאותו גנגסטר סיני אלמוני היה שומר טוב יותר על הטלפון הנייד שלו, ולא מאבד את המכשיר לידיים זרות. ידיים אלו, שכמו הגנגסטר עצמו שמורות תחת מטרייה של עילום שם, שלפו מהטלפון סדרה של תמונות שהגנגסטר צילם למזכרת ופרסמו אותן ברשת. למעלה מ-13 מיליון צפיות נרשמו לעת-כרגע.
ומה אנו רואים בין התצלומים של בעל הפלאפון האבוד? רואים שבין האוטו-פורטרטים של הסיני עם ערימות כסף, עם תכשיטי זהב ועם אביזרי יוקרה שלא תמצאו כמותם אפילו בכיכר המדינה, ובין תצלומי אימה מהיומיום של הגנגסטר, המתעדים את העיסוקים האומללים שמסבים לו אושר – בין כל אלה חוגגות תמונותיו של הפושע עם מכשירי התנועה המועדפים עליו: פורשה קאררה 4S וב-מ-וו X6.
אינני מצפה שתצלומיו של הגנגסטר בפורשה ובב-מ-וו יפגעו בהיקף המכירות של כלים אלה; מבחינה זו, דומני שהיצרנים בשטוטגרט ובמינכן יכולים לישון בשקט. אלא שבגלל חוסר זהירותו של אותו מאפיונר סיני נפגעה התדמית של פורשה וב-מ-וו; לפחות לגבי לקוחות שהתדמית חשובה להם.
מעל האוכלוסייה המלופפת
ודאי שמכוניות אינן אשמות במעלליו של הפושע הסיני, כפי שמכוניות שנבנו ברייך השלישי לא הועמדו למשפטי נירנברג לצד פושעי מלחמה גרמנים, שהרי הן לא היו אשמות במעשים הרצחניים בתקופה ההיא.
מצד שני, אין לפטור אותן מאשמת שיתוף פעולה פסיבי. הרי במקרה של הנאצים, כמו גם בפרשת הגנגסטר הסיני האלמוני שנחשף ברבים ו'נשרף', וכמו גם במקרה של הגנגסטרים הקטנים אצלנו – מכונית חזקה ומרשימה לא רק משרתת את הפושע, אלא גם מספקת לו מכובדוּת על הכביש, מרוממת אותו, כביכול, מעל האוכלוסייה המלופפת בסמרטוטי-פח זולים. במילים אחרות, היא ממסגרת את האגו שלו במעטפת יוקרה.
החומה הסינית נשברה – איבוד הטלפוןשל הגנגסטר הסיני אִפשר הצצה לאוטו-פורטרטים הגאים שלו עם ערימות כסף ותכשיטים, ולתצלומיאימה מהיומיום שלו המתעדים את משלח ידו (שאכן, נשלחת ללא היסוס). בין התמונות הללו, שהועלו לרשת על ידי המוצא האלמוני של הטלפון, חוגגות תמונותיו של הפושע עםמכשירי התנועה המועדפים עליו: פורשה קאררה 4S וב-מ-וו X6
קסם עם קוץ קטן
שמעתי שבעליה של ב-מ-וו אחת טען כי לא מפריעה לו האסוציאציה בין ב-מ-וו ועולם העסקים המפוקפקים. הרי גם אצלנו, הזכיר, הסתובבה בשנות ה-70 הבדיחה "למה לב-מ-וו יש הגה קטן? כדי שאפשר יהיה לנהוג בה עם אזיקים". נהג ב-מ-וו זו סיפר כי הוא מקפיד להחליף דגם מדי שלוש שנים לאחיותיו החדשות יותר, משום שקוסמים לו מאפייניה של הפירמה: הנעה אחורית ומנוע חזק, זוג שוורים הרותמים אותו להנאת ניהוג.
הבעיה היחידה עם ב-מ-וו, הודה, היא הרגעים שבהם הוא מוכר את הנכס ומתקשרים אליו טיפוסים שכבר לפי נימת דיבורם הוא פוחד להזמינם הביתה.
שיבושם לו, למתועב
אפילו הייתי זוכה בסכום גדול – מה שלא יקרה שהרי אינני ממלא שום טופס, אינני כותב רבי-מכר ואינני מצלם סרט עלילתי מנתץ-קופות – לא הייתי שולח ידי למכונית נוצצת חדשה. באחת כזו די לי לבצע סיבוב במשך יום-יומיים, ואז לחזור למכוניות שבחרתי כשותפות לדרך, לטוב ולרע, ובדרך כלל רק לטובה. כך ששני הכלים החביבים על הסיני המתועב אינם מסובבים את ראשי. פורשה 911 נגמרה, לגביי, כאשר ירד המסך על הדגם הוותיק למדי 964, שהוא נטול אמצעים אלקטרוניים המקרקעים לאפס את כיף הנהיגה.
פורשה 964 היא למעשה היחידה בגזע שלה שלא הייתי אומר לה קישטה. גרמנייה אלימה זו, הנעדרת ערכת רחמים בסיסית, עשתה ממני בזמנו – ועוד לעיני כל! – סמרטוט רטוב מפחד שהוטח במשך יום שלם על מסלול המרוצים הוקנהיים. את עוגמת-הבושה של קשיש שאישה זלזלה בו, הייתי מתרגם לפעולת תגמול שתסב לה רגש דומה לזה שעברתי אז, בהוקנהיים, כל עוד אני מסוגל לעשות זאת.
חסודות או מתחסדות?
אני מעריך מאוד את הכתבות המוטוריות של יואב קווה (דה מרקר), ציניקן מדופלם שלהבדיל ממני מבין את שפת המכונית גם כשהיא חדשה. אהבתי את הכותרת של קווה "המכונית הטובה ביותר למנהל הצנוע", שתחתיה הוצעו דגמים שצניעות איננה תכונת הדגל שלהם כמו טויוטה אוונסיס, פיז'ו 508, יונדאי i40 וסקודה סופרב. הבדיחה (בין אם היא הייתה מכוונת ובין אם לא) הייתה מוצלחת יותר, לו קווה היה מצרף לרשימת החסודות גם משהו מהתפריט של אאודי, פורד מונדיאו וסובארו B4.
ואגב, העיתונות מצניעה את העובדה שסקודה סופרב היא למעשה העתק של פאסאט הארוכה, שנבנתה בזמנו לשוק הסיני.
המאסטרו נכשל בלשונו
בכתבה אחרת שפרסם קווה בדה מרקר, על פורד פוקוס, מופיע המשפט "מה לה (לפוקוס) ולקודמתה פורד אסקורט? כלום", הוא קובע. עד כאן, מאסטרו! נכשלת בלשונך כאשר זלזלת באסקורט. שכחת את RS, ובמיוחד את דגם cosworth, שבימים אלה אני מנסה לשכנעו לגור עם אלפא GTV שלי והונדה CRX.
אני מציע ל- cosworthטיפול הוגן, מגורים על רמה ושפע ימי מנוחה מבעליה. היא השתכנעה כבר, מחייכת, ואפילו הצטלמה. נותר רק לשכנע את הבחור הבלגי המחזיק בה.
בנות משק שעושות חשק
והרי שלב הנימוקים לסיפוחה של cosworth אל כוחותיי: משקלה הנמוך והנעתה הכפולה הם יתרונות מובהקים של אסקורט זו – בת ה-20 לערך! – ביחס לפוקוס RS החדשה, אשר למעלה מ-300 כוחות סוסיה מסובבים את גלגליה הקדמיים בלבד.
פרופיל אישיותי דומה (הנעה קדמית, כוח רב ביחס למשקלה) מספקות לי שתי בנות המשק הוותיקות שלי: הונדה CRX, כאשר אין בסביבה פרשי משטרה והמחוג של מד הסל"ד מטייל בשטח ההררי של ה-8,000; וגם אלפא GTV הקשישה, כשהיא נוסעת בהילוך רוורס.
יד (אמיתית)לקשיש מבית פורד: אסקורט RS דגםcosworth בעלת אופי רע, כמרומזמצבעה האדום, שאינה מכירה בפשרות או בהפסדים. עקב גילה המופלג היא לא השמינה כמודגמים חדשים, ובזכות המשקל הנמוך, 220 כוחות סוסיה המקוריים אינם מתמסמסים
חדשה מהניילונים, לפירוק
בכל תולדות הקריירה המוטורית שלי בארץ, רק פעמיים רכשתי מכונית חדשה. באופל GT מבית ליאו גולדברג החלפתי מיד בקקס, בולמי זעזועים, מאייד, סעפת פליטה, מוט מעצב וצמיגים כדי ליהנות ממנה, וגם כדי להכין אותה לקראת גרנד פרי אשקלון (סתיו 1970). השנייה שקניתי מהניילונים הייתה אלפא 33, שעוד בטרם נסעתי בה פירקתי ממנה את הפלסטיקים והריפודים, ושיניתי כל מה שאפשר היה לשנות ולשדרג כדי להשתתף איתה בתחרות הראלי באשקלון.
בעצם, גם במכוניות שאינן מיועדות למרוצים, מעולם לא הסתפקתי במה שמציע בית החרושת. אולי בגלל זה אינני אובייקטיבי כאשר אני מתאכזב מהסחורה הרגילה שאני מקבל למבחנים.
שיטת ההסוואה: סלנג
במועדון הונדה CRX, המונה כמה מאות בעלים ובעלות של דגם זה, רק החבר 'אבו שייקה' (אני) מקלקל את ממוצע הגיל, שבלעדיי נע סביב העשרים. אך גילי אינו ידוע לאף אחד במועדון זה, משום שאינני מגיע עם CRX, שהייתה בפולין לרכב פולחן, למפגשים החברתיים שלהם, ומשום שבהתכתבות עם הקולגות אני מקפיד על סלנג צעיר, כולל ביטויים שאינם בהכרח מתיישבים עם מידת הנימוס המצוּפה מהשנתון שלי.
אני גם שייך למעטים במועדון הנ"ל המסתפקים עדיין בכוח מנוע A/N, כלומר, אלה שהסתפקו בקומץ שינויים קוסמטיים ב-CRX שלהם, אך לא התקינו בה, כרבים אחרים, מערכות טורבו או קומפרסור, המסוגלים להזניק את הספק המנוע בשיעור של 50-100 אחוזים.
טורקיזית רגיזית
לא מזמן, הונדה CRX אחת שהוגדשה לכדי 400 כ"ס צלחה מרחק של רבע מייל תוך 10.5 שניות. CRX שלי, בהיותה נטולת טורבו, קרטעה במקצת במבחן אכזרי זה, ונזקקה לארבע שניות יותר, ועוד קצת, מאחותה השרירית.
ממבחן רבע המייל הזה יצאה היפנית הטורקיזית שלי די מאוכזבת, ואף עשתה לי פרצופים נעלבים שלא השקעתי בה טורבו ואין לה עם מה לנשום.
"התוצאה הזו לא רעה כל כך, בשביל קשיש שהאמביציה שלו חטפה קצת קורוזיה", ניחמתי אותה, אבל היא קיללה אותי בסלנג צעיר, ורוח חדשה של רעננות נכנסה בינינו.
שואלים את אדוארד
חן א"ס: האם שמת לב כי ה-FBI התנפל על האתר המציג את סרטך Kraksa ומחכה לנכנסים כדי לירות בהם? בד בבד, אי אפשר לראות את הסרט בגלל הצנזורה שלהם. חבל!
תשובה: חשבתי שאתה מתבדח, כי באותו יום שבו הגיע המייל שלך זכה סרט זה, הנמצא בבלוג שלי 'מכונית הנפש', לצפייה של עשרה אנשים (לפי הסטטיסטיקה של הבלוג). נכנסתי לקטגוריית 'סרטים קצרים' כדי לבדוק במה מדובר, והנה מה שקיבלתי כשביקשתי לצפות ב'קראקסה':
מה, אין לי זכויות על סרט שאני כתבתי את תסריטו וביימתי? אני מקווה שלא נכנסתי לרשימת הפושעים שאסור להם להיכנס לאמריקה (למקרה שאוזמן לטקס האוסקר…)
לא שיערתי שבקרב הגולשים יש מישהו (ועוד מישהו) שיראה לנכון להמליץ על בלוג של קשיש ציניקן וניהיליסט, ועוד בעל נטיות אנרכיסטיות מודחקות
לא אני גר במגדל השן הכי יקר בתל-אביב, ולא עליי שומרים מאבטחי השב"כ המשחקים שש-בש בלובי עם המאבטחים של ראשי המאפיה. לא אני הוא שמכרתי, אחרי מחשבה ארוכה, את מגוריי המפוארים הללו תמורת 27 מיליון שקלים "כדי לא להמשיך להתנתק מהעם", כפי שהאיש הסביר את עצמו בפייסבוק בטיפשות המאפיינת דמות זחוחה זו.
לא אני הוא הרואה במכירתו של מקום מגוריי נוסח האלפיון העליון דרך להתקרבות חזרה אל עמנו. ולא אני בחרתי לי מקום מגורים חדש, צנוע יותר בעשרות מיליוני שקלים, שם שכניי החדשים הם מנהלי בנקים ושאר בכירים בשוק הפיננסי, לצד חבורת טייקונים ידועי שם ועשירים אנונימיים מחו"ל.
ודאי שלא אני הייתי בוחר לגור ב-400 מטריםמרובעים עם סלון של250 מטרים, מרובעים אף הם, שהרי בגלל גובהו הרב של ארמוני, הפורח לו בין עננים בקומה ה-31 – אי אפשר לשאת לשם, אפילו בעזרת מסוק צה"לי, את המכונית הוותיקה האהובה עליי, כדי להשקיף ממושב הנהג על שפת הים.
ואמנם, לא למעני הביאו שמה, בקושי רב, פסנתר כנף, כדי שאנגן ברגש את "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו", כאשר האוקטבה הבאה היא תכנון פריצה לאיראן. זה לא אני, לכל הרוחות ועוד רוח אחת!
הפלישה לקיוסק
והנה, אף שאינני נמנה עם שועי ארץ ומחזיק דירה בשמיים, במוצ"ש האחרונה זרמו פתאום אל הבלוג הצנוע שלי ב-wordpress לא פחות מ-562 נפשות. חשבתי שזו טעות בכתובת, אך למחרת פלשו אל הבלוג 275 מבקרים נוספים – הרבה יותר מהממוצע היומי שנרשם לאורך השנה האחרונה ועומד על 20-30 נפש (עם שיא בודד, שנפל ככה סתם באחד מימות מאי, העומד על 105 כניסות ביום). כעבור יומיים, כלומר ביום שני, נמשכה המגמה, ואל הבלוג המופתע הגיעו 252 איש, פי עשרה מאשר בימים כריגולם.
בסך הכול אני מתייחס לבלוג שלי כאל קיוסק הרהורים אינטימי-אישי, חסר אמביציות מי יודע מה. ובכל זאת, כאשר הייתי בחו"ל ופתחתי מחשב בלֵיל גולה קר (כמו גם בעוד כמה לילות, קרים עוד יותר), ריגש אותי לגלות בסטטיסטיקה של הבלוג שלא רק אני ער בשעה בודדה זו, אלא גם נפש נוספת, אי-שם בציון הרחוקה, המטיילת לה בחצר האינטרנטית שלי כדי להכיר את אחד מהסרטים הישנים שלי שהיא מצאה שם.
בלוגר ישראלי נורמטיבי (מה שאינני, לצערי) היה כותב שעמדו דמעות בעיניו.
גישוש באפלה
אז מאיפה מבול הכניסות שניתך פתאום על הבלוג הצנוע שלי? הרי לא כתבתי שום דבר מהפכני במיוחד. אז מה? האם ייתכן ש-562 נפשות ועוד 275 למחרת התעניינו בהודאתי שאיבדתי את המקטרת כי שכחתי אותה על גג האלפא וזינקתי?
התחלתי לגשש באפלה האינטרנטית, שאני לא בקיא בה עדיין וכנראה לא אספיק לשלוט בנבכיה. הרי עד לא מזמן הייתי שרוי עדיין בתקופת הטרום-מקלדת, שבה תקתקתי בכלל על מכונת כתיבה. אז מה קרה? שאלתי את ThinkPad שלי.
כיוון שלא מצאתי שום ממצא חריג או חדש בגוגל, שלא הזדרז לפענח בעבורי את התעלומה, חיפשתי הסבר באתרים מוטוריים. האם מישהו הלשין שם על הבלוג שלי, 'מכונית הנפש', או כתב עליי משהו שערורייתי להביך? שום כלום. שקט מוזר נשמר לגביי ולגבי גלגוליי אפילו באתר מוטוקאר השייך לירחון 'הגה', שם פורסמו בעבר הטורים שאני מפרסם בירחון כרומו זה.
שנאה, אבל שקטה
אני עובר לאתר מוטורי אחר, אחד כזה שמרוב שנאה כלפיי פרסם פעם בפורום שלו, כדי להשפילני, מכתב מזויף תחת שמי המלא, שאני כתבתי כביכול, המקלל בגסות את אחת הדמויות שם, איש חיובי דווקא בעיניי, בעל ידע רב בתחום.
לתככן-סכסכן אנונימי זה אשר שתל את מכתבי-כביכול לא מפריעה העובדה שמעולם לא רצתי ולעולם לא ארוץ להתבטא בשום פורום, כי יש לי די במות משלי. אותו זייפן פושע עוד חתם כאמור תחת זיופו את שמי המלא, אדוארד אטלר, מה שבאתר הנ"ל איש לא נוהג לעשות, זולת חולה פרסום אחד. חיפשתי גם אצל האיש הזה, אך תודה לאל – גם אצלו שורר שקט סביב שמי. אפילו המכתב הוותיק השלי-כאילו נעלם בהוקוס-פוקוס מהארכיון של פורום זה, שאינו בריא עד הסוף.
אכן, ממליצים מוזרים
התעלומה נפתרה כאשר נפש טובה (פ' מירושלים) לימדה את החמור האינטרנטי שהִנני לחטט בסטטיסטיקה של הבלוג ולרדת עם העכבר עד הסעיף הנידח העונה לשם 'מפנים'. כך התגלה ש-562 הדמויות, ו-275 הנוספות שהגיעו למחרת, ביקרו את הבלוג שלי בעקבות כמה המלצות חמות שנרשמו ב-carforum.co.il, אחת משתיים-שלוש המובלעות האחרונות בענף הגלגלים שאינן נגועות בכיססון המגמתי-אינטרסנטי.
תודה. לא שיערתי שבקרב גולשי carforum יש מישהו, ועוד מישהו, ועוד אחד, שיראו לנכון להמליץ על בלוג של קשיש ציניקן וניהיליסט בעל נטיות אנרכיסטיות מודחקות, המכנה כל מכונית גרמנית באשר היא 'נאצי-מוביל', מצמצם את המכונית החשמלית לכדי 'שקע-מוביל', וקורא ליבואנים 'ברוני ייבוא'.
האם ייתכן שלאלה הממליצים עליי יש די סבלנות לאחד שמצטט בהנאה את האמרה האנגלית "No replacement for displacement" (אין תחליף לנפח), הלועגת למנועים מוקטני הנפח האופנתיים? הייתכן שיש להם סבלנות לאחד שמעדיף מכוניות ותיקות על פני רוב-רובן של החדשות, שלגביהן אין לו רחמים כי לדעתו הן לא רק כעורות, אלא גם בנויות לעצלנים מפונקים ומנסות לצמצם למינימום ההכרחי את חשיבותו של ידע בנהיגה, באמצעות פעלולי אלקטרוניקה נלוזים יותר או פחות.
ממלכת הסטיגמות
בהזדמנות זו של טיול בפורומים המוטוריים העבריים, גיליתי בהם לא מעט סטיגמות חסרות שחר. כמו הקביעה שהדיזל המודרני אמין יותר ממנוע הבנזין. זוהי קביעה שהייתה נכונה פעם, בתקופת הדיזלים הישנים, שהיו מסוגלים לשרת את בעליהם במשך כמה מאות אלפי קילומטרים ואף מיליון – כמו במקרה של הנאצי-מוביל מרצדס W124 או במקרה של ניסאן בלו-בירד, שעבדה במחיצתי למעלה מ-20 שנה.
ואולם, הדיזלים החדשניים אינם שייכים לגזע חסון-סיבולת זה. אמנם הם חזקים וחסכוניים, אך חייהם קצרים. זאת ועוד: גלגלי התנופה הכפולים שהדיזל החדשני מצויד בהם, שתפקידם לשכך את רעידות המנוע, ומסנני ה-DPF, המצאה שבאה לעולם בגלל טרור הירוקים – הם רכיבי אֵימה המסַמרים את שערות הראש של בעליו.
נכס צאן ברזל או גומי?
סטיגמה פופולרית אחרת שעיניי ניגפו בה במהלך שיטוטיי בפורומים גורסת ששיבתם של היצרנים אל שרשרת הטיימינג המתכתית – במקום רצועת גומי – היא מהלך רטרו חיובי. גם זה אינו נכון. כאשר תעשיית הרכב הִכניסה בשנות ה-70 לשימוש את חגורת הגומי, היה זה כדי להשתיק את קרקוש השרשרת וכדי להפחית במשקל מערכת ההצתה, הפוגע בהספק המנוע ומייצר ויברציות. לפיכך, חזרה לשרשרת מתכתית היא חזרה לרעש, למשקל ולוויברציות שהיו בעבר.
אך לשיבה אל שרשרת המתכת יש השלכה נוספת, גרועה לא פחות: המנוע המודרני, בעל ההזרקה הישירה, מסתובב בסל"ד גבוה – מה שמותח בחוזקה את השרשרת, מרעיש ומשנה את כיוון ההצתה. זה קורה, בין השאר, בנאצי-מובילים של פולקסוואגן ובכלי רכב אחרים המשתמשים בטכנולוגיה הנאצי-מובילית, כמו סקודה וסיאט (כך לפי העיתונות האירופית). לפיכך, החלפה שגרתית של שרשרת טיימינג מתכתית שחוקה דורשת גם את החלפתם של גלגלי השיניים השחוקים, שבתחתיתם מוצמדים לקראנק ובראשם אל גלגלי הזיזים. פרוצדורה זו היא מסובכת ויקרה.
כך שאם היצרן לא ימצא לפתע מתכת פלאית, אמינה יותר, לא תהיה ברירה אלא לחזור לרצועת טיימינג עשוית גומי, שבמקרים רבים מספיקה, כפי שהתגלה לאורך השנים, לאותו טווח שימוש כמו שרשרת המתכת.
רצועת טיימינג. מקור לאמונות טפלות
טיפ טיפה
מה שעומד מאחורי העדפתה של שרשרת טיימינג עשוית פלדה, ומה שעומד מאחורי גירושה של רצועת הטיימינג עשוית הגומי – הוא פחד פגאני שהגומי יהווה עקב אכילס ברכב. כאילו הרצועה "השקטה והקלה" היא פצצה מתקתקת המאיימת להיקרע בכל רגע ללא התראה מוקדמת – מה שעלול לגרום פגיעה קשה למנוע, ואף את הריסתו המוחלטת.
פחד זה שייך לרשימה ארוכה של אמונות טפלות, משום שהמפגש בין הבוכנות והשסתומים שנוצר בעקבות היקרעות הרצועה הוא רק איום סרק. הרי שימוש ברצועת גומי לא מוביל לאסון, אם רק מקפידים להחליף את החלק המאיים בחדש מקורי (ולא בזיוף סיני זול), בתדירות שהיצרן קבע או קצת מוקדם יותר, כפי שממליצים מוסכניקים.
אתה לא יכול לחנוק את המפיק הרשלן כשאתה מחליף דיסקים, מאיידים ומושבים לאלפא שלך
חצי שנה יותר מדי ביליתי בפולין, בגלל הצילומים לסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". בין הקטעים הראשונים שהסרטנו ובין חלקו השני של הסרט הכריז פתאום המפיק על הפוגה בלתי מובנת, שנמשכה שלושה חודשים. במאי רגיל היה מטפס על קירות או חונק את המפיק הרשלן, שבגללו הסתיו הפולני הפוטוגני הגיע לקצו מבלי שישַרֵת כתפאורה לסיפור – אך לי, ברגעים קשים כמו הנ"ל, שוב עזרו מכוניות.
כמו תמיד בחיי, וגם ברגע משבר 'קולנועי' זה, ההתעסקות במכוניותיי סיפקה לי קרש הצלה. כי אתה לא יכול לרחם על האמביציה האמנותית שלך, שנפגעה, או להצטער על אכזבה אחרת, כמו בעבר, כשאתה מוכרח להוריד מראש המנוע זוג מאיידי דל אורטו השייכים לאלפא רומיאו GTV הקשישה שלי, לפרק אותם לחלקים, לערוך להם אמבטיה, להרכיב חזרה את סעפת היניקה ולכוון. וזה רק פרט קטן מעיסוקי הנמרץ ב-GTV, שמטרתו הייתה להחזיר אותה לחיים לאחר פרידה בת שמונה שנים כמעט.
GTV 84' 2.0 l
הונדה CRX – ממש ילדונת, רק בת 20
במשך כל אותן שנים ארוכות חיכתה לי האיטלקייה בסבלנות בסרקופג העץ שלה. היא התניעה אמנם מבלי לסרב, בזכות השיטה הידועה: פירוק מצתים, שטיפת שמן לבוכנות, פעולת סטרטר, המתנה, התקנת מצתים חדשים – התנעה. אך כמויות העשן שעלו השמיימה כמעט הזניקו אליי צוותי מכבי אש. וכאשר העשן התפוגג, התגלה לנו שדיסקיות המעצורים נדבקו לדיסקים. השיטה המסורתית – פטיש, איזמל וכוח שכנוע – לא שינתה דבר, והניסיון לגרור את אלפא בעזרת הונדה CRX נגמר בהיתלשותו של וו הגרירה הדקורטיבי שהאיטלקים הצמידו לרצפת הרכב בכמה הלחמות עדינות.
באין ברירה, הורדתי את הקאליפרים המחזיקים את הדיסקיות. וכדי להוכיח לבני שדיסקים לא יכולים להיות חכמים יותר מבני אנוש, ניקיתי אותם מחלודה באמצעות שפשוף בנייר זכוכית גס ומקדחה. הרכבתי חזרה את הקאליפרים והדיסקיות הישנים ונסענו לקנות מערכת מעצורים חדשה, כולל צינורות גומי הלבושים חולצת פלדה. בהזדמנות זו התגלה כי ברשת השיווק לחלקי חילוף, המחיר של ארבעה דיסקים ל-GTV הוותיקה, קדמיים ואחוריים, הוא עשירית ממחירם של דיסקים למכוניות אחרות "כי לאף אחד אין כבר אלפא GTV", הסבירו המוכרים.
בשלב זה החליטה אלפא לנוח, ופתאום לא הגיבה בניצוצות על ניסיונות ההתנעה. האשם היה המפלג. המכונאי, שגר ברחוב סמוך, מצא אחד דומה במחסן, קצת לא מתאים, אך פירקנו את שניהם ועשינו מהם מפלג-כלאיים העובד ב-GTV כשעון שוויצי.
קנינו ל-GTV צמיגים חדשים, טויו R1R, החלפנו לה שמנים, נוזלים ופילטרים, רחצנו אותה ועשינו לה פוליש, כי בדיוק קיבלנו הזמנה למפגש של איטלקיות המאורגן בארמון מפואר, 30 ק"מ מכפר הנופש שלנו. היו שם פרארי, מסארטי, לנצ'יות, פיאטים למיניהן וכמובן עשרות אלפות, אך GTV שלנו זכתה בהתעניינות כי הייתה היחידה מסוגה. היה לי רק חבל שלפני הופעתה ברבים לא הספקתי לבקר אצל רפד כדי לרענן את המושבים.
ופה נולד לי הרעיון: אולי, במקום לעבוד על המושבים המקוריים, מוטב להחליף אותם באחרים? ניסיתי להיזכר באילו מושבים של מכוניות שבהן נהגתי בחיי ישבתי הכי נוח, בעמדה הכי טובה לנהיגה. מושבים כלילי-אידיליה אלו צריכים להיות גם מתקפלים, כדי לאפשר כניסה למושב האחורי. נברתי בזיכרוני וחשפתי ממצא עתיק: בזמנו נהניתי ממושביה של אאודי TT קוואטרו, כי למרות הקלאוסטרופוביה הגלומה בשפע בנאצי-מוביל השרירית הזו, דווקא מושביה פינקו את הקשיש, אפילו טוב יותר מאשר הונדה CRX שלו, שמושביה הם רפליקות יפניות של רקארו.
יש! צעקתי לבני, ומיד הזמנתי באינטרנט מושבי עור של TT. הם הגיעו תוך יומיים, ואחרי שכנוע קצר (ואלים במקצת) השתקעו ב-GTV כאילו היו שייכים לאיטלקייה מתחילת דרכה.
מי התפנק יותר ממושבי העור של אאודי TT - אלפא, אני או מקס וובר?
היה לי עוד רעיון מטורף: להרכיב ל-GTV מנוע משופר בכמה עשרות סוסים, שהזמנתי כבר בסדנת מרוצים של אלפות קלאסיות בהנהלתו של רפאל פלאטק, המשתתף במרוצי מסלול עם הנהג הישראלי ראובן סומר. התכוונתי לנסוע דרומה, לפלאטק, כדי ש-GTV תקבל את המגיע לה, אך אלפא שוב נסגרה במוסך שלה, כי אנו המשכנו בצילום סרטי.
"אני מבינה כמה סבלת בגלל ההפסקה בהסרטה", אמרה לי השחקנית יבגניה דודינה, המשחקת את שלושת התפקידים הראשיים בסרט.
"אני סבלתי?", הופתעתי מהדאגה. "מה פתאום? לו רק היית יודעת אילו פלאים התחוללו בזכות ההפסקה".
נפשי השתחררה מהכיבוש של הגמדה, והקונה העברי השתחרר מהכיבוש של הקרטל
וקרה לי ביום שישי ט"ו באדר שאחרי שנות שבי רבות, השתחררה נפשי מהכיבוש של המקטרת האהובה עליי, תכשיט אנגלי מתוצרת דנהיל. השחרור מזרועותיה של המפלצת המתוקה, העשויות עץ טהור, התרחש מיד-כמעט לאחר ביקורי אצל המפיק מארק רוזנבאום. ישבנו במשרדו וחיברנו למחשב דיסק קשיח, הנושא העתק של קטעים מהסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" שצילמנו בפולין.
תחילה דיברנו קצת על אפשרויות העריכה. "הייתי רוצה", אמרתי למארק, "ש'שועל הכסף' לא יהיה סיפור פשוט כפי שנכתב, אלא ידרוש מהצופה מחשבה, כמו 'ממנטו' של כריסטופר נולן המוערך עליי. שהסרט לא יהיה קומוניקטיבי, שטוח, שלא ידרוש פרשנות מדוברת שתסביר מה התרחש, כפי שהציע לי עורך מוכשר בענף הקולנוע הפולני".
"אני מתווכח עם העורך הזה", המשכתי לספר למארק, "ואומר לו שמוטב ללכת על רצף קטעים שתופסים בגרון בזכות עצמם ומלווים רק באפקטים ובמוזיקה, עם מילת דיבור פה מילת דיבור שם. אטיודים כאלה, כפי שצילמנו".
"בוא נחכה לגרסת העורך. צריך לתת לו צ'אנס", ענה מארק. נפרדנו. יצאתי לרחוב, נכנסתי לאלפא, התנעתי ויצאתי במצב רוח טוב יותר מהממוצע, עד שעצרתי בקפיטריית העיתונאים ברחוב קפלן.
"הגיע זמנך להנעים את זמני!", הודעתי למקטרתי היקרה, ובהתאם לטקס קבוע זימרתי לה שיר מהסרט הרוסי הישן 'ציפור הפניקס' בבימויו של אלכסנדר פְּטוּשְקוֹ. "מָיָה לִילִיפּוּטֶצְ'קָה פּרִידִי קַמְנְייה" (הגמדה שלי תבוא אליי), אומר השיר, אך הגמדה לא הגיעה פתאום.
התחלתי לחפש אחריה בתא הכפפות, מעוֹנה הרשמי, חיטטתי תחת המושב, בכיסי הדלתות, אך לא מצאתיה בשום מקום.
נשאר רק עגנון
מה, את משחקת איתי במחבואים? רגזתי. אך מיד נזכרתי שלפני הזינוק חזרה הביתה, בצאתי מהמשרד של מארק, הנחתי את המקטרת על גג המכונית. אני? האם זה קרה דווקא לי – זאת אומרת, לאחד שתמיד מזהיר אחרים "אל תשימו שום דבר על הגג"? (ראו 'טיפ טיפה' לפני עשר שנים בערך).
וכך, בלעדייך, אתחיל את יום העבודה שלי בכניסה לחניון תת-קרקעי, שם אני מאכיל תחילה את החתולה השחורה עפרה, שתפסה מחסה מהעולם בין המכוניות החונות ומסתובבת ביניהן, ואחר כך אתיישב לי באלפא כדי לעשן אותך כהרגלי, מקטרת יקרה שלי – ופתאום אזכר שאָת כבר אינך. נשאר רק עגנון:
"נתן את הציגרטה בפיו ומשך בה ולא משכה טעם עישון. נטלה וראה שלא העלה בה אש. משמש בבגדיו והוציא תיבה של גפרורים, מקצתה מעוכה ומקצתה רצוצה ושבורה וכולה מלוכלכת מכל מה שהיה לו בכיסו. לוואי שנִשמתי תהא נאה ושלמה ממנה" (מתוך 'ספר תכלית המעשים').
אין מנוס אלא לעלות חזרה הביתה ולפתוח קופסה שבה אני שומר עוד כמה מקטרות, כולל אחותה של הנעלמת, אף היא יחסנית בריטית מבית דנהיל – אך לא חשוכת עיניים כמוה.
מצדיעים לך, אמאל'ה – האבטיפוס האדומה 'דיסקו וולנטה' כיכבה בתערוכת ז'נבה הנוכחית, המאכזבת, שעומדת להינעל בימים אלה. דיסקו וולנטה נבנתה כמחוות כבוד לאלפא רומיאו מרוצים מלפני 50 שנה בשם C52 דיסקו וולנטה, שאף היא יוצרה כאבטיפוס בלבד
מתפעלים ואז מזלזלים
בעיתונות המוטורית העברית שהייתה בחיתוליה נתקלתי ב-1970, כאשר קניתי את אופל GT האדומה והתעניינתי מה המקומיים כותבים עליה. כי מה הם חשבו עליה, ידעתי כבר. התרגלתי לכך שכאשר אני עוצר את GT, ולוּ רק לרגע קט, מתגודדים סביבי אנשים זרים כדי להסביר לי באנגלית רצוצה שהם עצמם לא היו קונים דבר כזה.
"זה מה שהסוכנות נתנה לי", התנצלתי.
הבאתי לעבודתי בתחנת הטלוויזיה רוממה איזה שבועון שבעמוד השער שלו התנוססה תמונה של אופל GT. "מה כתוב פה?", שאלתי עוזרת הפקה, והרוממאית ענתה שלפי הבוחן, אין פה, בישראל, מקום ל-GT משום שהיא איננה רכב משפחתי, וחוץ מזה שעון הסל"ד שלה גדול מדי. "להמשיך לתרגם?", שאלה הגברת. "לא", עניתי. "שמעתי די והותר".
אין צורך להיות פרויד כדי לנחש מהו המנגנון הנפשי העומד מאחורי זלזול באובייקט המושך את העין, ועוד אדום.
מייבש ללא בושה
עברו עשר שנים ועוד קצת, עד שנרשמה המהפכה של 'טורבו'. לא רק שהקפדנו לכתוב מבלי להתחשב בשום גורם, אלא גם שמרנו על עיקרון מוסרי: לפני החזרתו של רכב מבחן, היינו רוחצים אותו וממלאים את מכל הדלק עד הפקק "כדי לא להיות חייבים ליבואן", חשבנו בנאיביות מסוימת.
היום, נוהל זה נשמע כבדיחה, במיוחד לנוכח הסיפור על אותו קולגה עכשווי, כתב רכב, שלפי מד הקילומטרים נוהג לבצע נסיעות קצרות, אך איכשהו תמיד מחזיר את הרכב עם טיפות דלק אחרונות. "מה", שאל אותי המלשין, "הוא מעביר את הדלק לרכבו?"
"לא ייתכן", עניתי. "הרי רוב כתבי הרכב הצעירים אינם זקוקים היום למכשיר תנועה פרטי. הם מסתפקים במכוניות מבחן".
הג'נטלמניות גוססת, תודה לאל
עד לא מזמן, ברוני הייבוא דאגו לרווחים נאים באמצעות התארגנותם בנוסח קרטל. הם לא רק הקפידו שמחירי הדגמים באותה קבוצה יהיו זהים, אלא גם השתדלו להימנע מפרסום ומשיווק דגמיהם על חשבון המתחרים.
והנה פתאום, ללא התראה מוקדמת, לא נותר דבר מהג'נטלמניות המוזרה. זה החל כאשר ברון ייבוא אחד בגד ללא רחמים בקולגות והוריד מחירים כדי לפתות לקוחות לסחורתו, ובעקבותיו הלכו אחרים, שהורידו אף הם מחירים. כך קרה שענף הרכב המקומי החל להפתיע את זקני ציון. ההתארגנות הוותיקה של ברוני הכחול-לבן, הנושאת כאמור סממני קרטל מובהקים – הייתה להיסטוריה.
תפנית זו בעלילה משחקת לטובת הקונים, הנהנים לא רק ממכוניות חדשות במחירים מופחתים, אלא גם ממכוניות יד שנייה זולות יותר, שהרי שוק המשומשות לא היה יכול להיוותר אדיש להיפרצות סכר הקרטל.
מה הרג את הקרטל
שיטת הקרטל עליה השלום קרסה כתוצאה מפגיעה ישירה של שתי סיבות עיקריות: ראשית, העלייה הזוחלת במחירי הדלק פגעה במכירות הרכב. זאת ועוד: הקונים המחרפים את נפשם ומגיעים לאולמות התצוגה, מתעניינים יותר במכוניות קטנות וחסכוניות המצוידות בתיבת הילוכים ידנית. לנוכח כך, היבואנים היו מוכרחים לנקוט מהלך דרסטי כמו הורדת מחירים כדי לצוד מחדש את הנפשות האבודות.
הסיבה השנייה להתמוטטות קרטל היבואנים היא התחרות הרצחנית המתנהלת ביניהם בתחום אספקת כלי רכב לחברות הליסינג. אלו מהליסינגאים שנהנים ממחירים מיוחדים – הצנועים ב-20-25 אחוזים מהמחיר ללקוח הפרטי! – החלו לשווק בשוק את הסחורה שהם רכשו מהיבואנים ב'חצי חינם'.
מי שלא מתכרבל – מתנכל
בעקבות נפילת הקרטל, ברוני הייבוא לא רק נאלצו להוריד מחירים, אלא גם לטפח ביתר שאת כתבי חצר. אמנם התקשורת המוטורית הפכה כבר מזמן לסוג של שופר יחצ"ני, המסייע טוב יותר בשיווק הרכב מאשר פרסום אגרסיבי – אך כעת, הברונים מארגנים סביבם קבוצות נאמנות ומסורות עוד יותר של כתבי חצר. כתבים אלו דואגים ללא בושה לאדונים שמחזיקים אותם.
ברון ייבוא שנרדם חלילה, ולא קיבץ סביבו מעטפת תקשורתית תומכת שכזו, יסבול מביקורת עיתונאית מתוחכמת הלובשת אצטלה של תחקירים (כך, כמדומה, קורה מעל דפיו של 'דה מרקר'). אותו יבואן שהתרשל בטיפוח כתבי חצר יסבול גם מהלשנה מכוונת שדגם מסוים שלו הוא כבר פאסה, כי אוטוטו מגיע הדגם היורש, המתקדם יותר בוודאי. הנה דוגמה לסיכול ממוקד כזה:
תחקיר או פיגוע?
מומחה הסביר ב'דה מרקר' (בשבוע שעבר) שכדי לנסוע בזול אין די לנהוג בצורה חסכונית, אלא צריך לחשוב על החיסכון עוד בשלב בחירת הרכב. עקרונית זה נכון, אך מחבר התחקיר משווה זו לזו מכוניות קטנות מול מכונית קומפקטית, במטרה ברורה לפגוע בה! הנה דוגמה החוזרת על עצמה בשיטת התחקירים מבית דה מרקר:
בטבלאות המשוות בין צריכת הדלק מופיעות מכוניות קטנות כמו קיאה פיקנטו, סוזוקי אלטו, פיז'ו 107, לנצ'יה אפסילון, הונדה ג'אז, טויוטה יאריס ומצטיירות כחסכוניות (איזו הפתעה) מול 'בזבזניות' כמו מאזדה 3 אוטומטית וסובארו B4, אף היא אוטומטית.
מה הרבותא? ודאי שמשפחתית כמו מאזדה וסובארו הנ"ל, או מיניוואן כמו סיטרואן C4 פיקאסו היא גדולה יותר, כבדה יותר ועוד אוטומטית – ולכן אינה יכולה להסתפק במעט דלק כמו מכוניות קטנות. אז מה היא עושה, לכל הרוחות, בהשוואה מול קטנות אלו? לי זה נראה שהמחבר של השוואה דמגוגית זו קיבל הנחיה או 'פקודה' לפגוע בדגמים מסוימים. או שהכותב לא קיבל אפילו רמז דק, אלא מלקלק לאדונו ביוזמתו האישית. לך תדע.
הרי מי שהזמין התקפה על מאזדה 3, סובארו B4 או C4 פיקאסו אינו חושש מהקטנות, המזוהות עם חיסכון. האויבות האמיתיות שלו בשוק הן מקבוצת הקומפקטיות או המשפחתיות. הרוצח התליין נשלח לדה מרקר כדי לבצע בהן את זממו, במסווה של תחקיר תמים על חיסכון.
משנכנס אדר לגטו – כשכל הסביבה השתעשעה במהתלות חג הפורים, אני, כמו בכל שנה, חשבתי על חג הפורים שלנו בגטו ורשה. בתצלום: יבגניה דודינה, כוכבת סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", בסצנה המתארת את חג הפורים בגטו
טיפ טיפה
בעיתות הסער והגשם שפקדו את ארצנו לא מזמן, שידרה הטלוויזיה עשרות תמונות של מכוניות מוצפות מים עד הגג. מעניין מה יעלה בגורלן של מכוניות אלו, שאחרי אמבטיה כזו, אמורות להישלח ברובן למגרש גרוטאות. האם הן יימכרו כמכוניות מן השורה לאחר שיפוץ חיצוני, מבלי להזהיר את הקונים שכל מכלולי המכונית הטבועה – ובראשן מערכת החשמל – נפגעו אנושות?
עצתנו היא, אפוא: לגלות ערנות כדי להימנע מקניית מכונית שהפכה לצוללת ויובשה למטרות ראווה – אך בעתיד תפגין את סימני השיגרון במלוא עוזם
מה המשותף לאלפא סוּד Ti שלי ולקולגות מתחנת הטלוויזיה רוממה? שניהם היו יפים מבחוץ ורקובים מבפנים
במציאות, שאינה יודעת רחמים ופשרות, חייהם של כלי רכב קצרים יותר מחייו של בן אנוש. מצד שני, מכוניות נוטות להזדקן בצורה מפחידה פחות מאשר אנחנו אנו.
וכפי שזה קורה אצל גזע האדם העדין – גם מכוניות סובלות ממחלות המחסלות אותן בטרם עת. כך קרה למשל לגזע הנהדר הנקרא 'אלפא סוּד', שנפגע אנושות, נכנע ואף נכחד כליל בגלל מגיפת חלודה רצחנית שאף פחח לא הצליח לגרש.
טרוף טורפה היפהפייה
אני זוכר את מלחמתי בחלודה שהתקיפה את אלפא סוּד Ti 1.5 שלי תכף עם גמר השיפורים, שעשו ממנה מכונית הגורמת חיוך כל בוקר כשמתניעים אותה. היא עברה פחחות כללית, לרבות פירוק כל השמשות; נחתכו ממנה כל חלקי הפח שהחלודה החלה לטעום; בוצע בה טיפול אנטי-קורוזיה יסודי; אל הראי הפנימי שלה הוצמד קמע; ורוני סמדרסמן מכרכור צבע לי את Ti המחודשת בגוון בלוּ פראנס לזכרה של גורדיני.
גם המנוע של Ti היה בשיא כוחו בזכות מאיידי ובר 45 וגלי זיזים חמים שהבאתי מסדנת אנג'ליני שברומא – יחד עם דיסקי מעצורים גזעיים, פילטרים KN, הגה נארדי מצופה עור ואפילו משאבת דלק חשמלית השומרת על לחץ דלק מיטבי.
אם אין די בכך, Ti שלי ישבה על חישוקי 14 אינץ' קלים שהולבשו על צמיגים בחתך 50, אשר השגתי בחו"ל במאמצים רבים בעזרת יחצ"נים של חברת דאנלופ (שהציגה אמנם את הצמיגים בתערוכת פרנקפורט, אך לא שיווקה אותם).
ועוד היו ל-Ti שלי בולמי קוני שמצאתי ברחוב המסגר ומוט מייצב קשיח. היא הייתה מלכת הכיתה בין אלפות סוד שהכרתי, "מכונית נהיגה אידיאלית למרות הנעה קדמית", כיניתי אותה במגזין 'טורבו'.
ולא ייאמן, אך זו אמת לאמיתה: לא הועילה כל מעטפת התפנוקים, כי אחרי שנה החלודה התקיפה את סוד בשנית – וניצחה.
עכשיו ההוא, כי אני הָלַך
היו לה ימים קצרים אך יפים, ניסיתי לנחם את עצמי. ואולי בעליה החדש אכן יצליח, כפי שתכנן, להעביר את חלקיה המטופחים של Ti שלי לפחון אלפא חדש, בעל חמש דלתות ואשר אינו חלוד?
אינני יודע אם זה אכן קרה, כי כל אלו שקנו ממני מכוניות מעולם לא התקשרו, חרף הבטחותיהם. כאילו פחדו שאקח את המכונית חזרה. זו עוד סיבה לכך שהחלטתי: לא אמכור עוד אף מכונית.
חיי הפח וחיי השת
בגלל אלפא סוד Ti ההיא שחלתה בדמי ימיה, ואשר אני חושב עליה תמיד בחום ובנוסטלגיה כשאני נוהג באיזו פח-מוביל חדשה – שהיא לעולם מאכזבת ומשעממת, בין אם היא אסייתית או אירופית – נפלתי אל ההשוואה בין חייהן וזקנתן של מכוניות, ובין חייהם של בני אדם.
אלפא סוד Ti 1.5. חלודה ממארת
וכך מתגלגלת לה ההשוואה. הסכיתו ושמעו:
גאים. אבל על מה?
בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה, למשל, שאליה הגעתי ב-1969, תכף עם עלייתי ארצה, הכרתי עשרות דמויות שלא בדיוק לקחו חלק בכנס האינטלקטואלים שנערך ב-1948 בעיר ורוצלב, פולין, בהשתתפות פיקאסו, פול אלואר, לואיס ארגון, פרננד לז'ר, איליה ארנבורג ואחרים.
אני מנסה לרמוז שרוממאים אלה שהכרתי ברוממה לא היו, בלשון המעטה, בקיאים בספרות העולמית, וגם לא העגנונית, ובוודאי לא באמנות. אך במקום המטען האינטלקטואלי, שצנימותו הייתה בולטת מקילומטר ועוד קצת – הם היו נפוחים מכף רגל ועד ראש בשמחת חיים חגיגית.
הם גם היו יפים. היום היו עושים מהם דוגמני צמרת, או לפחות סָפַּרִים. כאשר הסתכלתי למשל על דן שילון הצעיר, ראיתי בו דמות שמזכירה את אורסון וולס המגלם את 'האזרח קיין'.
גאות. אבל על מה?
גם נשותיהם של הרוממאים היו כה מנופחות בגאווה, שהן כמעט התעופפו באוויר.
"מי אתה?", שאלתי אותי 'אשת' מרשימה אחת שעמדה בכניסה לאיזו מסיבה ברוממה, ומיד הוסיפה בסיפוק: "אני אשתו של דן שילון. ואתה?"
– "אני בעלה של ובקה", עניתי.
– "מי זו ובקה?", חקרה אותי בסקרנות.
– "מי זה דן שילון?", שאלתי.
והיא הצביעה על דן, שעמד עם חברו, אלכס גלעדי, שבימים ההם היה אף הוא עמוד תווך במחלקת הספורט של רוממה.
נאכלו לאט לאט
אני גם זוכר מהתקופה ההיא איך צעירים אלו של מחלקת הספורט הציקו להנאתם – תוך אלימות לשונית ופסיכולוגית – לנסים קיוויתי, "הזקן הנצחי". איך הם חיפשו אותו ולעגו לו.
עד שהם גברו עליו, ממש כפי שהחלודה גברה על אלפא סוד Ti שלי.
צברים אכולי זמן
והנה, כעבור שנים ועוד שנים, המכוניות הוותיקות שלי, איך לומר זאת בעדינות מרבית – נראות טוב יותר מאשר גיבורי רוממה. אני משווה את מכוניותיי לצברים הנצחיים, יפי הבלורית והחיוך, שהיו עושים עליי רושם בשנות ה-70 המוקדמות, והמראה הנוכחי שלהם – אם הם נכנסים בכלל לפריים ומופיעים פה ושם – מעציב אותי.
כזהו המקרה של חיים יבין אלוף הגבות, בובת שעווה נושמת שבצעירותה הייתה נערצת על ידי כל בת וכל אישה. אגב: איש הבוהמה התל-אביבי אורי גרוס, שאורי זוהר הכיר לי בכסית, סיפר לי בסיפוק שהוא עושה קופה על ייצור פאות בסגנון יבין.
היום, לעת זקנה, יבין נראה כאילו הוא חובש את אחד מהדגמים שגרוס עיצב בזמנו. מה שמזכיר לי את הרעיון של בני, הממליץ לי לקנות את לנצ'יה פולביה 1.3 שהוא מצא באינטרנט ולקשטה במדבקות ראלי קרביות למיניהן שיעשו ממנה מלכת הגזע 'פולביה HF ראלי 1.6' (שגם אותה מכרתי, בטיפשותי).
צוהלים אך מורעלים
המקרה הבודד שיוצא מהכלל, ובכך רק מוכיח את אמיתותו – הוא המקרה של הזוג לונדון את קירשנבאום, המזדקנים בכבוד על סיפונו הטובע של ערוץ 10 בזכות חוסר אכפתיות כביכול, אירוניה עצמית וציניות.
אני לא שותף למרבית דעותיהם, אבל אולי זה רק בגלל החלק האנרכיסטי שבי. או שזו סתם חשדנות שלי כלפי החומר האנושי של הרוממאים, אשר שני האדונים לונדון וקירשנבאום בכל זאת גדלו בקִרבו. כי בין אם הם רצו בכך או לא, מוטי וירון ספגו את השפעת הרעל הרוחני שמילא את בניין הטלוויזיה, בין המזנון וחדרי ההפקה.
חתך זנב והמריא
אחרת לגמרי אני מוצא את אלכס גלעדי, עוד ספורטאי צעיר של פעם, בתחילת ימי רוממה. כעת, מיסטר אלכס, השייך למועדון המי ומי הבינלאומי, נראה בתצלומי רכילות כאילו הוא רק מבקר פה מרחוק, בגיחה קצרה מפסגת העולם. לקראת זקנה מתקדמת, הקרייריסט שצמח ברשות השידור הצליח, איכשהו, להתנתק מהזנב הרוממאי שצמח לחבריו לשעבר – והפך, לפחות בעיניי, ליצור קוסמופוליטי משויף המזכיר לימוזינה מצוחצחת.
גלעדי הוא מין זאב בודד, שמעון-פרסי משהו. מתוחזק היטב ומטופח, הוא בולט במושבים הראשונים כשהוא מבקר למשל במשחק הכדורגל ישראל-אוקראינה. תמיד באביזרי יוקרה, בלבוש טיפ טופ ובשכבות פודרה – גלעדי נראה לי דומה לאמריקנים הבאים לפסטיבל הסרטים בקאן.
אין פלא ששורות רוממאים הנהנים מפנסיה ממשלתית צנועה מקנאים באיש, שטעם וממשיך לטעום את העולם הגדול.
טאונוס הייתה לקמוס
אך יותר מאשר אני זוכר את גיבורי רוממה בצעירותם – אני זוכר את מכוניותיהם. לקירשנבאום הייתה וולבו ירוקה כהה, טרנטה שבלטה ביוקרתה על רקע האסקורטים, החיפושיות והסוסיתות השייכות לעמיתיו, ובוודאי על רקע כרטיס הנסיעה לאוטובוס של ירון לונדון.
לאחד הרוממאים, דמות דוחה למדי, הייתה פורד טאונוס M17 דגם 1959, כלומר, כבר אז ותיקה. והנה, אני עובר על פניה של פורד טאונוס זו, הרועשת בחצר, ופונה לבעליה בהמלצה שמוטב לו לכוון את השסתומים הדופקים נמרצות, לפני שיהיה כבר מאוחר מדי לטיפול.
– "איזה רעש? על מה אתה מדבר?", לעג האיש. "אני לא שומע שום דפיקה", הדף.
– "השסתומים שלך דופקים", התעקשתי, והוספתי שכדאי לבדוק את מצב המסבים בקראנק. "שומעים אותם כשאתה לוחץ על הדוושה".
– "על מה אתה מדבר?", השתיק אותי בעליה של הטאונוס. "המנוע הזה שקט לגמרי, יש לו שמן ומים כמה שהוא צריך", נעל את השיחה.
ואני תפסתי פתאום שהאיש הוא פשוט לקוי שמיעה, מה שלא הפריע לו, אגב, לעבוד כאיש קול. ניחא בהקלטות, שהוא ביצע גם לכתבותיי, שבהן הוא היה מקליט דיבורים ואפקטים אקוסטיים לפי המחוג של מכשיר ההקלטה 'נאגרה'. אך בשלב המיקס של הסרט, כאשר צריך להשוות בקונסולה בין האפקטים, הדיאלוגים והמוזיקה? אלוהים ישמור.
לא הסכמתי לעבוד איתו. היו ברוממה צעקות עד הגג ואף למעלה מכך, וגם ועד הטכנאים התערב – עד שהאיש עזב את מחלקת הקול והפך כתב שטח, הסבה מקצועית שהתגלתה כהתקדמות פז.
האיש חייב לי תודה (שלא הגיעה עד היום), ועוד תודה אחת לאותה פורד טאונוס כחולה, ששימשה בתקרית הנ"ל כנייר לקמוס החושף את האמת על מצבו הפיזי של בעליה.
פורד טאונוס 17M. קריירה מזהרת
הארכיון הושמד מיד
היום, כל הדאגות הללו – "איך יצא המיקס", האם איש הקול היה חירש והצלם עיוור או להפך, ואיך בכלל יצאו כתבותיי וסרטיי – נשמעות מגוחכות ממש. כי גזע הרוממאים רק חיכה שאעזוב, ומיד רץ לזרוק את מאות סרטיי לפח הזבל.
"חומר הגלם הזדקן", הם מתַרצים כיום את המעשה. מעניין שחומר גלם איכותי פחות (כלומר: אגפא המזרח-אירופית במקום קודאק) לא מזדקן אצל הפולנים, השומרים את סרטיי הישנים ומקרינים אותם מפעם לפעם.
הערת אגב 1
איש הקול הנ"ל זרק את טאונוס, במקום לבנות ממנה אנדרטה ולהגיש לה פרחים לאות תודה על הקריירה שצמחה לו בזכותה.
הערת אגב 2
מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור בתקופה שמאות סרטיי נזרקו לפח הזבל. כך לפחות נאמר לי. הופתעתי, שהרי קירשנבאום הוא יוצר סרטים תיעודיים בעצמו. האם מניע דומה עומד מאחורי המקרה המביך שבו ירון לונדון, פזמונאי לעת מצוא, לא היסס לנצל את הבמה הטלוויזיונית כדי לפגוע במתחרה נסים סרוסי?
טיפ טיפה
מצבר יש להטעין בהתאם לסוג שלו:
* מצבר השייך לגזע הוותיק, כלומר בעל פקקים ואפשרות למלא בו מים מזוקקים, יש להוציא מהמכונית, לפתוח את פקקיו ולחברו למטען רחוק מהמכונית – כי החומצה הניגרת בעת הטעינה עלולה לגרום קורוזיה.
* מצבר מודרני מהסוג ש"אינו דורש טיפול", אין הכרח להוציאו ממקומו בעת הטעינה, אך יש לנתק ממנו את קוטב המינוס כדי שהטעינה לא תפגע באלטרנטור
המילים רושפות הלהט של פרופ' זליכה, שהיה אמור להגביר את התחרותיות בענף הרכב, התקררו וחטפו נזלת של חרטה
פרופסור ירון זליכה התגלה כתסריטאי, במאי ושחקן ראשי בהצגה שלו, השייכת לז'אנר 'קומדיית אבסורד' או 'קומדיית טעויות' מבית מדרשו של מולייר. כיצד הפך פרופסור מלומד לאיש במה כושל?
ובכן, עוד לפני שעלה המסך על השואו של זליכה – 'הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב הישראלי', אותה ועדה ששר התחבורה הקים משום שהוא אינו מסוגל (לכאורה) להגות בעצמו פתרונות יצירתיים – הכריז הפרופסור, העומד בראש ועדה זו, כי "שולי הרווח של יבואני הרכב הם שערורייתיים. זו בושה וכלימה לממשלות ישראל, שלא טיפלו בכך עד היום". וראו זה פלא: דווקא נושא רווחי העתק שגורפים ברוני הייבוא העבריים על חשבון קונה הרכב הישראלי – רווחים המהווים כ-25 אחוזים ממחיר רכב שעומד באולם התצוגה – אותו נושא שבגנותו דיבר הפרופ' זליכה במילים רושפות להט, לא הוזכר ולוּ ברמז דק בין 50 וכמה המסקנות המתוחכמות של הוועדה אשר בראשותו.
אותו פרופ' זליכה שהכריז על הצורך במהפכה בענף הרכב – לא הפך לגיבור ישראלי, איזה טרומפלדור או לפחות דון קישוט יהודי.
זאת ועוד: בין מסקנות ועדת זליכה קשה למצוא ולו רעיון חיובי אחד. זולת אולי ההצעה הוותיקה לפרסם מחירון רכב ממשלתי, שיהווה מסמך מוסמך שיחליף סוף סוף את המחירון השערורייתי, הבעייתי והמגמתי פרי דמיונו של לוי יצחק, המשרת לדעתי אינטרסים זרים.
פנטזיה אמריקנית מסנוורת
במקום רפורמה אמיתית בענף הרכב, העדיפה ועדת זליכה ללכת על קצות אצבעותיה. בין הצעותיה התמוהות, שקל לגלות בהן סימני דמגוגיה פופוליסטית זולה, ולכן אין לי חשק להתווכח איתן – מתבלט הרעיון שוחר הטוב (כביכול) לאפשר ייבוא אישי (ולא רק אישי) של מכוניות אמריקניות שאינן עונות על התקן האירופי המקובל. כל הכבוד על פתיחת הגבולות, אך זוהי המלצה שתשַחק לטובתם של עשירי ישראל בעיקר, שיכולים פתאום לייבא בזול רכבי יוקרה.
זאת ועוד: האמריקניות העולות ארצה הן בעלות פנסי דרך אקזוטיים, ועל כן בעלותן על כבישי ישראל הן יכו בסנוורים מכוניות, אופנועים, אופניים ואף הולכי רגל הבאים מולן. כי באופן פרדוקסלי, ההנדסה בצד השני של השלולית הגדולה טיפסה אמנם לירח, אך טרם גילתה את סגולותיהם של הפנסים הא-סימטריים (ה'אירופיים'). מדוע לא לקחת דוגמה מאירופה, שם מכוניות אמריקניות מקבלות היתר לנוע רק לאחר שעברו את ההתאמות הנדרשות? (הן קלות מאוד לביצוע, אגב).
נותרת ודאי השאלה, האם זכות השימוש בפנסים לא סטנדרטיים שמורה רק לאמריקניות, או שהיא תינתן לכל רכב הנע על כבישנו.
המשרד לפיתוח זוטות
והנה הצימעס ב'זליכה קומדי סטור': דווקא הענקת אור ירוק לאמריקניות היא המסקנה שמשרד התחבורה מיהר לאמץ ואשר מצאה אוזן קשבת אצל השר ישראל כץ וצוות עוזריו. האם יש בכך כדי להלשין על טיב שִכלם של העומדים בראש הפירמידה התחבורתית בארצנו?
ספיידרמן נחבט בקרקע
איוולת בענייני תחבורה איננה רק נחלת הסקטור השלטוני, אלא גם נחלת הסקטור הפרטי. הנה דוגמה.
לקראת סוף שנות ה-80 החליט יבואן אלפא רומיאו דאז, מר קפריש, למכור עשרה דגמי ספיידר אדומים למפעל הפיס למען ישמשו כפרסים בהגרלות הלוטו, וכך תזכה סוכנות הייבוא בפרסום נאה. ניסיתי לשכנע את קפריש שהמהלך ישיג את ההפך, כלומר יפגע אנושות בשיווק דגמי הספיידר בארץ, כי בכל צומת (או בעצירה אחרת) יישאלו בעלי הספיידרים על ידי עוברי אורח אם הם זכו במכונית בפיס.
וכך אכן קרה, כי היבואן העקשן של אלפא רומיאו עמד על דעתו ומסר את הספיידרים להגרלה, ועוד בהנחה שהפכה את העסקה בלתי רווחית. התוצאה הייתה גרועה אף יותר מזו שצפיתי: מכירות הספיידר בארץ צנחו לאפס. היבואנים החדשים, שהחליפו את משפחת קפריש בסוכנות אלפא רומיאו, נבהלו עמוקות, ובשנים הבאות הקפידו למחוק בזעם את כל הספיידרים מהתפריט העברי של אלפא.
נמחקה בבהלה מהתפריט. ספיידרית אדומה
כל הקודם מפסיד
פלופ הספיידרים של אלפא הוא פלופ ותיק אמנם, אך מוסר ההשכל שלו רלוונטי עדיין – לתשומת ליבה של יבואנית ב-מ-וו החדשה, דלק מוטורס, שיזמה הורדת מחירים אגרסיבית של דגמי הפירמה.
כי בגלל מבצע השיווק הספקטקולרי של דלק מוטורס, שנועד לעורר רוח תזזית במכירות דגמי ב-מ-וו – עומדים בעלי ב-מ-וו יקרות שנקנו לפני המבצע לחטוף בכל צומת (או בעצירה אחרת) מבטי זלזול, התוהים מהו מצבו הנפשי של בעל הרכב הפראייר, שהיבואן הקודם של ב-מ-וו עשה עליו סיבוב בשווי מאות אלפי שקלים.
גם אני נשדדתי
אני מודה, ברגשי בושה מסוימים, שכאשר אני נתקל בב-מ-וו 640i (מחיר ישן: 840 אלף שקלים; מחיר חדש: 650 אלף) או בב-מ-וו X5 3.5 (מחיר ישן: 630 אלף שקלים; מחיר חדש: 475 אלף) – גם אני מחפש את הפנים של בעליהן, המוסתרים אחר שמשות כהות, ותוהה אם הוא מרגיש כפי שהרגשתי אני בשנות ה-70, כאשר גיליתי כי פקיד בבנק הפועלים ברחוב קינג ג'ורג' הירושלמי, נתן ינאי, ניצל את נסיעתי לחו"ל וניקה את חשבוני עד השקל האחרון.
זה נאסר וזה נעשר
פקיד הבנק הנוכל ינאי שילם על מעלליו בחשבוני – ובחשבונות של ירושלמים אחרים – בארבע שנים מחייו שהוא בילה ברמלה מאחורי סוגר ובריח. ואולם, לא כך במקרה של היבואן הקודם של ב-מ-וו, שהרוויח כנראה סכומים הגונים על חשבון לקוחותיו התמימים, ואולי אף הצטרף בזכות כך לגזע הטייקונים.
ודאי שיבואן ב-מ-וו הקודם לא ישמע טענות מצד תֵמיס (אלת הצדק) היהודית, וגם לא מצד משרד התחבורה או משרד האוצר.
ב-מ-וואו!
אך אם שמץ הגינות יש בקודקודנו, מוכרחים להודות: אמנם לקוחותיו של יבואן ב-מ-וו הקודם איבדו בעסקות איתו ממון רב (ולא הפסיקו לאבד, שהרי הם יספגו ירידת ערך דוהרת כאשר ירצו למכור את מכוניתם כיד שנייה) – אך בסופו של דבר, היבואן רודף הבצע ששדד את לקוחותיו התמימים עשה בכך מעשה נפלא למכוניותיהם, כמו גם למעמד החברתי שלהם! הרי בזכות המחיר הנוסק השמיימה, סחורה זו זכתה לדרגת הפרימיום הנחשקת.
שהרי במדינה שבה ציבור רב אינו מבין במכוניות, אך מבין היטב בכסף – לא הדגם עושה רושם, אלא רק סכום השקלים העומד מאחוריו. לא הרכב גופא, אלא תג המחיר שלו הוא שחונה בגאווה-ראווה על המדרכה שליד בית הקפה או בחניון תת-קרקעי, לצד מכשירי תנועה מַשמימי-מחיר של אזרחים מהשורה.
ריב במשפחה
למדתי את זה כאשר קראתי לאלפא רומיאו GTV הקשישה שלי "פרימיום", והיא חטפה עצבים. "איזה פרימיום אני?!", התפרצה בעלבון. "אז מה אם הרכבת לי מושבי עור משובחים של אאודי TT קוואטרו S? אז מה אם דאגת לי לצמיגים סנוביים, וניקית את המאיידים שלי וכיוונת אותם? אז מה אם שיפצת את המנוע והמעצורים, ואף גירשת את מקס ובר, שהפך את המרחב הפנימי הקלאסי שלי למלונה שלו?"
"נכון אמנם", הודתה GTV, "שאחיזת הכביש וההיגוי שלי מושלמים בזכות מתלה דה-דיון ובזכות תיבת הילוכים שצמודה לציר האחורי. אבל איזו פרימיום אני בדיוק, אם זכית בי במכרז בסכום מצחיק של 700 שקלים, שבעזרתם פדית אותי מהמכס הישראלי?"
טיפ טיפה
מאז שיצרני הרכב החלו להרכיב פנסים ראשיים מפלסטיק – המכוניות לקו בעיוורון חלקי. הפלסטיק שקוף ומבריק רק בצעירותו, אך במשך הזמן נעכר ואף מצהיב. בגלל פנסים אלו, המזדקנים בטרם עת, נורה של 55 ואט מפיצה אור בעוצמה של נורת חנייה.
אפשר להשיב לפלסטיק את שקיפותו בעזרת משחת פוליש עדינה (לצבע). במקרים אבודים יש להשתמש תחילה בנייר זכוכית עדין (1,200) כדי להסיר את שכבת הלכלוך החיצונית, אחר כך במשחת פוליש אגרסיבית, ורק לבסוף במשחת פוליש עדינה.
נרדם על ההגה. מקס ובר, סנוב ובררן מדופלם, מצא מקום לינה באלפא רומיאו GTV הוותיקה, לאחר ששמע אותי אומר שהיא שייכת לגזע הפרימיום. לשמחתי, אלפא היא גם החלל היחידי שמקס ובר רוחש לו כבוד, ועל כן אינו מטיל את מימיו בפינות שלה כדי לסמן את בעלותו עליה
בגלל הפרופיל הפסיכו-פיזי של אהובות העבר שלי, לא הייתי מתנגד לכך שהן היו מופיעות פתאום בדלת ביתי (ולא רק בצריף של זיכרוני)
לפני 40 שנה ועוד קצת ארגנה יהדות טי-וי רוממה מכרז, ואני, שבדיוק הגעתי ארצה, התקבלתי אצלם כבמאי דרגה 8. להפתעתי, שליוותה אותי מרגע הנחיתה בבניין האפור ועד שעזבתי אותו כדי לערוך את הירחון 'טורבו' (הייתי היחיד במוסד זה לדורותיו שעזב מרצונו את קן הפרזיטים הזה) – עמיתיי החדשים לתחנה הממלכתית החלו כמעט מיד לפטפט על עצמם.
הם גוללו באוזניי, ללא הרף וללא עכבות, אינסוף סיפורים אישיים על האישה, הילדים או פכים קטנים ומרתקים מהיומיום ("תשמע, הלכתי אתמול לקולנוע ומישהו הסתיר לי"), מבלי להתייחס לעובדה שאני מבין רק 10 אחוזים מדבריהם ואולי אף פחות מכך.
למזלי, באותה תקופה ממש גיליתי את קפה טעמון הירושלמי שברחוב קינג ג'ורג', שם, לרקע פסקול הצעקות של הפנתרים השחורים, הכרתי את יהודה עמיחי, שהיה יושב בפינה אפלולית. עמיחי שאל אותי איך אני מסתדר עם חבריי לעבודה בטלוויזיה. "איך הם?", תהה.
"הם מספרים לי", עניתי. "לא מפסיקים לספר לי כל מיני דברים", גיליתי לעמיחי, והמשורר הנהן בהבנה. "נדמה לי", אמר, "שאני יודע היטב על מה אתה מדבר".
ווזווז, מה הוא מבין
אותה נטייה של הירושלמים גיליתי מאוחר יותר גם בצה"ל, שם חבריי לכיתה, תושבי קטמון וקריית-מנחם, שפכו את לבם זה על זה. אך מילואימניקים אלו דווקא לא חיפשו בי אוזן קשבת, כי בחבורה זו הייתי הווזווז היחיד, ומה כבר ווזווז מבין.
ממש הפוך מרוממה, שמרגע הקמתה שלטו בה הווזווזים הגאים ביד רמה, מהמזנון ועד הקומה החמישית – בעוד הנתינים בדימוס של שושלת המלכות החסנית נשלחו להפיק, לביים ולצלם תוכניות בשפה הערבית.
פואזיה במקום פואנטה
אך אט-אט חדלו גם חבריי לעבודה, הרוממאים, להעתיר עליי את סיפוריהם הקטנים, כי גילו כנראה שאני מקשיב להם בעיקר מתוך נימוס ואיני מספר דבר על עצמי.
כך החמצתי סיפורים מרתקים כמו תיאור ביקורם האחרון עם האישה והילדים בגן החיות התנ"כי. סיפורים ללא פואנטה, אך משום מה בחרוזים (!). "ממש חבל שאתה לא מבין בפואזיה, אדוארד", נדו לי.
אקסית, מלשון אקסלנס
אבל לפני שהקולגות עזבו אותי במנוחה, זכיתי לעוד וידוי מעניין אחד. היה זה חברי הבמאי א', שעימו חלקתי חדר בקומה הרביעית, אשר לחש לי בנימה אינטימית: "תראה, אדוארד", הרהר באוזניי. "אם היו ניצבות לפניי כל הבנות שחשתי כלפיהן רגשות רומנטיים לפני שהכרתי את רעייתי – לא הייתי מתבייש. כולן היו אל"ף-אל"ף!", שיבח אותן, ואגב כך את טעמו.
ואני, באותו רגע, חשבתי על המכוניות שהיו לי בגלגול הקודם, הפולני. חוץ מהשתיים הראשונות, זוויקאו P-70 וסירנה הפולנית, שהתגלגלו על כרעי תרנגולת – ודאי שלא הייתי מתבייש באף אחת מהן. גם לא בפולקסוואגן אמפיביה צבאית שקניתי מכפרי, שניצל אותה כמחרשה בשדה תפוחי אדמה.
"לא הייתי מתבייש בהן"? הרבה יותר מזה! לוּ היו האקסיות הרבות שלי מופיעות לפניי היום באורח נס, הייתי מתפקע מגאווה. כי גם היום, בדיעבד-רבתי, הייתי מצרף בהתלהבות לשתי האלפות וההונדה הנוכחיות שלי כל אחת מהאקסיות. אני גאה בכל אחת ואחת מהן, כמו ב-מ-וו 700 CS (קופה ספורט); כמו מוריס מיני קופר (שהשקעתי בשיפורה יותר כסף מאשר הייתה עולה לי קופר חדשה, לפני התערבותה של סדנת הספורט של BMC); וכמו רנו R-8 גורדיני, שבסבלנותה ובאומץ לבה לימדה אותי לנהוג.
רנו R-8 גורדיני. בעלת יכולת אווירודינמית של תא טלפון, רעת-מזג, היגוי מושלם וכוח רב בציר הנכון (קרי, האחורי)
ב-מ-וו 700 CS שלי והזוג אטלר. מנוע של אופנוע מותקן מאחור
מוריס מיני קופר. אהובתי האדמונית
איפה היית לפני 50 שנה?
נזכרתי שוב באקסיות שלי בגלל חיזיון-זוטא שנגלה לפניי שלשום. אני הולך ברחוב מרמורק ורואה אופנוע משטרתי חדש, ב-מ-וו 1,200 R, שמשני צידיו נוצצים צילינדרים של מנוע בוקסר. "אאוריקה!", כמעט צעקתי. הרי מנוע כזה הוא בדיוק מה שהייתי צריך, לפני חצי מאה, לב-מ-וו 700 CS שלי! הרי גם לה היה מנוע של אופנוע ב-מ-וו – רק קטן.
היום זאת לא בעיה. אתה מזמין באינטרנט את המנוע של אופנוע זה, מפירוק, ולמחרת הוא כבר נוחת אצלך בארגז, וגם הסכום שאתה נותן לשליח הוא אנושי למדי. הבעיה היא שאת 700 CS אתה תמצא כעת רק במוזיאון ב-מ-וו, ומוסד זה לא ישמח למסור לידיך מוצג עתיק לתפארת.
כך שאני יכול לשכוח מהנאה תיאורטית מנהיגה בב-מ-וו האוטופית: זו השוקלת רק 550 קילו וניחנה במנוע בן 110 כ"ס, המושגים בסל"ד של 7,500. לצערי, רכב זה יישאר לעד בגדר חזון רטרואקטיבי.
וחבל שכך, כי מכשיר תנועה זה המתסכל את דמיוני הוא צנום, אך רחוק מלנום. שהרי הוא מבטיח ביצועים המזוהים בדרך כלל עם 220 כ"ס שדוחפים קדימה איזו מכונית קומפקטית בעלת מוניטין שריריים נוסח פולקסוואגן GTI, פוקוס ST או מגאן ספורט. אגב, כל אחת מהחדשות המהוללות הללו שוקלת כפליים ומעלה משתי מכוניות ב-מ-וו 700 גם יחד.
עקרת-המשק הייתה לנשק
נדלקתי כל כך על רעיון תיאורטי זה, שהתחלתי אף לחשוב מה עוד הייתי משנה בב-מ-וו 700 האקסית שלי בנוסף להשתלת המנוע המודרני הנ"ל, כולל הזרקה ומחשב בוודאי, ובנוסף למעצורים שיהיו מסוגלים לרסן את שעטת ה-200 קמ"ששלה, ובנוסף לחישוקים מוגדלים, שהרי תעשיית הגומי אינה מייצרת עוד מידות צנועות, ועוד עם סימן V.
האם ב-מ-וו 700 תסתפק בארבעה בולמי קוני, או שהיא תרצה את כל המתלה מאותה פירמה, המאפשר את הגבהת הרכב והנמכתו? מנגנון כזה אימץ לו בני, שהפך את הונדה סיוויק, שהייתה אמורה להיות עקרת-משק תמימה, למפלצת המתאימה רק למסלול.
דש בעקביו
כך חשבתי לי בעודי הולך ברחוב מרמורק, כאשר רעש בוקסרי מוּכר סובב ראשי לאחור, לעברו של אופנוע ב-מ-וו 1,200 R משטרתי זה.
מר שוטר, שהפעיל את הכלי לחיים, שחרר מצמד ורכב בצורה מוזרה: הוא לא הניח את נעליו על המִדְרַכִים המיועדים להן בשני צידי האופנוע, המאפשרים לרגליים לנוח ואף להחליף בעזרתן הילוכים ועוד להפעיל את הבלם האחורי. איפה! מר שוטר נסע כאשר סוליות נעליו מתחככות כמעט באספלט, במרחק בטיחותי משני הצילינדרים הלוהטים, וכך נעלם משדה הראייה שלי ונותר רק בזיכרון, לצורך כתיבה זו.
האם לא אמרו לו שאופנוע 1,200 R שוקל, ללא רוכב, 230 קילו – מה גם שהבווארי עלול להתהפך ככה סתם, מתוך גחמה, רק כדי שיהודי לא ירדה בו? לנוכח פרופיל פסיכו-פיזי זה של האופנוע, רגל של הרוכב המשתלשלת לה אל הקרקע לא תשנה דבר, ועלולה רק להיפגע.
האוֹכֵף המתנופף
קראתי באיזה מקום שמשטרת ישראל חימשה את כוחותיה באופנועים גרמניים אלו לצורך מרדפים יעילים אחר עברייני תנועה. אלוהים ישמור על שוטרינו, חשבתי, כאשר לנגד עיניי נגלה המראה הזה של שוטר בגודל בינוני המתנופף ברוח על הב-מ-וו הענקי כמו זוג גטקעס על חוטי כביסה.
שידור ישיר מהזיכרון
נסעתי הביתה ודמיינתי שעל השמשה הקדמית של אלפא אני רואה – כפי שמערכת head up מקרינה את נתוני המהירות על השמשה – את כל נבחרת מכוניותיי של פעם. מוריס קופר שלי, למשל, הייתה זמינה לכל ראלי, ולא הייתה חוזרת מכל אימון על משאית ישר למוסך, לוּ רק היו לה השמנים הסינתטיים המתקדמים של היום ודלק 100 אוקטן.
ב-מ-וו 700. אקסית שאי אפשר לשכוח
הונדה CRX מנוע VTEC בת 20 כמעט. אחרי לידתה, ניתך על עולם הרכב מבול חידושים הפוגעים בהנאת הניהוג
כמו שתי טיפות שעמום
פתאום הבנתי גם מה מרגיז אותי במכוניות החדשות – הן מתחרות ביניהן בעיצוב צעקני מלגו ומלבר. כתוצאה, קשה להבדיל בין פחייה לרעותה, המחקות זו את זו כאילו תוכננו בידי אותו מחשב. כך למשל, דגמי פיז'ו מהסדרות 2 ו-3 דומים לאסטרה החדשה, והיא מצידה דומה לקאיות וליונדאים. הקונים התרגלו לכך.
הילדים של פעם, ובהם בני, היו משוויצים ביכולתם לזהות כל דגם ודגם. היום, אפילו כתבי תחבורה מתקשים לנחש מרחוק מה בדיוק מתקרב.
עשו שפטים בפשטוּת
אך יותר מהאחידות המדכדכת, שממילא אין מבחינים בה ביושבנו בתוך פחייה מן המניין, מפריעה יותר (לפחות לאחד כמוני) הצפיפות על לוח המחוונים. לאן נעלמה הפשטות של פעם, אותה פשטות של קופר, של גורדיני ושל אופל GT שלי? (אגב, הייתה זו אופל היפה האחרונה). לאן גזה הפשטות של אלפות דאז, כולל GTV?
אך מלכת הפשטות הייתה לנצ'יה פולביה HF ראלי. לא אעלה כאן באוב את פרטיה המלבבים, כי אף שחלפו למעלה מ-20 שנה מאז שמכרתי אותה – לא התאוששתי עד עתה. אמנם החלטתי שלעולם לא אמכור עוד אף מכונית, אך החלטה זו לא תשיב לי את פולביה.
אופל GT 1.9 דגם 1970. זוהי אופל היפה ביותר שנולדה אי-פעם. היא רק נראית תמימה: אחרי שיפורים קלים, היא בלטה בגרנד פרי האגדתי של אשקלון 1970. חרף 90 כוחות סוסיה, הייתה מגיעה מירושלים לאילת בשעתיים
מכופתר לאללה
קל יותר לשלוט על רכב כשהכול מתוכנן בו לפי המסורת, כלומר – אין מבול של כפתורים קטנים מדי, ועוד חבויים היטב. כי בעידן שלנו, אם אתה חסיד ניהוג שאוהב שימוש אינסטינקטיבי במתגים (לצורך כך, יש לך ודאי זרועות באורך שני מטרים) – מוטב לקרוא בעיון בספר הרכב לפני נסיעת הבכורה בפחייה החדשנית.
ואז, לאחר שינון הוראות השימוש, כדאי להתאמן על המתגים, כדי שבזמן אמת לא ניאלץ לחפש בהיסטריה את בלם היד, שהפך למתג חשמלי מעורר רחמים, וכדי שנוכל להבדיל בין כפתורים המפעילים משהו חשוב ובין אלו שמוטב להתעלם מהם.
אחריי המבול
האובססיה שבעטייה סובל גלגל ההגה מתִפרחת של מתגים (והקונסולה שסביב הרדיו נגועה בקשקשת של מקשים, המעוצבים בסגנון פלאפוני) – אינה חדשה. היא החלה להשתולל בתעשיית הרכב לפני 20 שנה כמעט, ממש רגע-קט אחרי שהונדה CRX שלי נולדה. וואלה, מזל.
לנצ'יה פולביה קופה HF 1.6, בזמנה אלופת עולם בראלי. למזלה, היא תוכננה לפני עידן המחשבים, רק לפי כישרון המעצבים.
טיפ טיפה
שימוש במכונית חשמלית ידרוש לא רק השקעה כספית רצינית, אלא גם כישרון בלוגיסטיקה: איך להגיע לתחנה של החלפת מצבר ברגע של צורך ממשי – ולא כאשר הסוללה מלאה עדיין בשליש או ברבע.
בנוסף, נהג החשמלית ייאלץ לחשב ללא הרף את משך הזמן של עבודת המזגן ושל פעולת הרדיו (הצורכים אנרגיה), את הטווח שהותירה לו המהירות הלא חסכונית שבה חטא, את מחירם האנרגטי של הדלקת הפנסים ומשקל נוסף ברכב, וכך הלאה.
בעייתי יהיה גם מילוי האמפרים בבית, שכן טעינה רבת-שעות דורשת 4,000 ואט ו-18 אמפר. זה אומר שכל יתר המכשירים הביתיים, כמו מזגן, מגהץ, תנור אפייה ומקרר, יגרמו להתנגדות עצבנית של הפיוזים
הנהג העברי הפך פתאום עז-רוח, ודוהר לו בגשם אלים ובראות סמיכה כאילו העתיד הוא רק המלצה
זוג מחשבות ומבול זיכרונות שטפו אותי שלשום, בנסיעתי הקצרה על איילון בין שלום לקק"ל, כאשר על אלפא שלי ניתך גשם שוטף שגירש את הראות לטובת אד מעורפל על המשקפיים.
מחשבה ראשונה: שותפיי לכביש, שהקמ"שים ניתזים מגלגליהם לצידי, מאחוריי ולפניי, הם בעלי עצבים חזקים ואומץ בלתי רגיל. כאילו לא היה מדובר בנהגים שלנו, שאני פוחד לשבת ברכבם יותר מאשר לקבל טרמפ משיכור פולני ממוצע. כי דעו שגוי במצב של שכרות כבדה יעשה הכול כדי להגיע הביתה בשלום, ויימנע מהתפרעות על הכביש כדי לא למשוך תשומת לב של שוטר. נהגינו, לעומת זאת, מטרטרים את חלוקת הקשב שלהם בין עשרות עיסוקים בו-זמנית, ואילו את פעילות הנהיגה, המפריעה להם לחלוש על סימפוניית המולטימדיה, הם דוחקים לקרן הפינה של הרשלנות. ולכן הם: גונבים אדום ברמזור ככה סתם, גם כאשר אינם ממהרים לשום מקום, פונים מבלי לאותת, פורצים בגסות רוח לנתיב לא-להם, וזוהי רק רשימה חלקית.
אך אותי מעצבן רק פרט אחד, שולי כביכול: הישראלי התרגל, משום מה, להפנות ראשו כדי לחמוק מקשר עין עם נהג אחר, מה שפוגע בשיתוף הפעולה בין צרכני הכביש. שיטה זו מחסלת את הא"ב של הנהיגה הבטיחותית.
העז הייתה לאריה
והנה פה באיילון המזולעף כהוגן, אני רואה (כאמור לעיל המופתע) מכוניות שדוהרות במהירות גבוהה כאילו כלום. כאילו אין סכנת החלקה, כאילו אין סיכוי שמישהו ישנה נתיב בהפתעה מושלמת או יחליט לעצור פתאום את מכוניתו ללא סיבה נראית לעין ההיגיון. האם אלו אותם נהגים שלפני 40 שנה ועוד קצת, שאלתי אותם "איך הצלחתם להגיע בששת הימים עד תעלת סואץ?"
– "במלחמה", ענו לי בגאווה, "הכול משתנה אצלנו".
האם ייתכן שאותם הנהגים שהכרתי אז בארץ והזדעזעתי מרמת נהיגתם וסגנונה (שהזכירה עז עיוורת), עשו בינתיים, בזמן שהזדקנתי, מאמץ ללמוד לנהוג, מבלי ששמתי לב לכך?
הגלותי היה לסדיסט
וזה מזכיר לי מקרה מהעבר, מהתקופה שאנו, הישראלים, היינו מקבלים, יחד עם כתבי רכב מעשרות מדינות תבל, אפשרות לבחון את כל המכוניות מתוצרת גרמניה על מסלול הוקנהיים. התמכרתי אז לתרגיל מכוער: נסעתי בב-מ-וו M3 קרוב-קרוב אחרי כתב רכב אחד, היום כבר ותיק, שאף הוא נהג בב-מ-וו M3 זהה. נסעתי צמוד אליו, חצי מטר מהטמבון, כי רציתי שהוא יבחין בראי הפנימי של הבווארית שלו במדבקת ה'טורבו' הגדולה המוצמדת לשמשה הקדמית שלי. שהוא יראה אותה ויזיע, כי כבר לא היינו חברים.
אז ישבתי עליו לאורך שליש מהמסלול, ואם לרגע קצר נותרתי מאחור, היה זה רק כדי שהקורבן שלי יראה אותי מאותת לעקיפה. וכאשר הוא היה כבר 'מבושל' דיו, הייתי עוקף אותו ודאי, אך לא סתם כך אלא במקום מסוים, שם עמדו חבריו של דמות זו, אנשי ירחונו.
לא נעים להודות, אך נראה שעוד במחצית השנייה של שנות ה-80 לא הייתי יפה-נפש אלא דמות גלותית, סדיסט מדופלם הנוקם באויביו בלי מעצורים.
BMW M3 1988
הנעקף העלה את הרף
חלפו השנים הספורות, וקרה ששוב נפגשנו על מסלול הוקנהיים ושוב התגוששנו כתף-פח אל כתף. ואחרי זה פניתי לראונו אלטונן, אלוף ראלי לשעבר שהכרתי בעבר הרחוק ממש, בלונדון, בסדנת ספורט של BMC. הוא היה שם כדי לקבל את מיני קופר לקראת השתתפותם בראלי מונטה-קארלו, ואני באתי לשלם על קופר שלי, הזהה לשלו, ומאז נפגשנו כמה פעמים.
אז אני פוגש שוב את אלטונן בהוקנהיים, ומספר לו במבוכה שקרה דבר מוזר. "תראה", אני אומר. "עד היום הייתי עוקף פה בקלות יחסית כתב ישראלי אחד, אמביציוזי ביחס ליכולתו. אבל היום, משום מה, עקפתי אותו רק בקושי רב. לולא הייתי מוותר על עצירה לפני השיקאן (קוביות קש המוצבות על המסלול כדי להוריד את מהירות הנהגים), לא הייתי מצליח לעקוף אותו כלל. מה קרה לי? הזדקנתי או מה?"
אלטונן חייך, וגילה לי שהאיש שהצבעתי עליו בדיוק גמר לימודים בבית ספר למרוצים של ב-מ-וו שהוא עצמו, אלטונן, מנהל. "מה?", הופתעתי. "בוגדן כמוך! גילית למנוול הזה את כל סודות המסלול, כמו שלימדת אותי לפני שנה?"
אלטונן פרש את זרועותיו בהתנצלות. "משלמים לי על זה", אמר להגנתו.
הטיפשות הייתה לגבורה
אז מה קרה? האם ייתכן שגם נהגינו העבריים, כמו הדמות הנ"ל, למדו לנהוג הרחק מטווח עיניי, ומשום כך הם נוסעים בגבורה חופשי-חופשי בגשם אלים ובראוּת סמיכה? ואולי, בסך הכול – כמו שנראה לי וכמו שאני משוכנע – הם פשוט (ואף יותר פשוט מפשוט) נמצאים במין טרנס קולקטיבי ואינם מזהים את קיומם של התנאים הקשים?
זהו הסבר אפשרי לאומץ שלהם בגשם ולעקשנות המלחמתית. נראה כי איש לא הסביר להם שבגשם מתרופפת בקלות השליטה על המכונית; שטווח העצירה בגשם הוא כפול כמעט מטווח העצירה על אספלט יבש; שבגשם, במיוחד ראשון, כל סטייה מהקו בישורת, או בעיקול שאליו נכנסים מהר מדי, מאיימת להפוך להחלקה; ושכניסה מהירה מדי לשלולית מעקמת את הדיסקים של המעצורים.
בית המדרש הלא נכון
חוץ מזה, גיליתי בנהיגת הגשם על איילון שמכוניות לפניי, וגם אלה שמשני צידיה של אלפא שלי, מימינה ומשמאלה – אינן נוסעות בקו ישר אלא בסדרה של זיגזגים והחלקות קטנות. והנה המחשבה השנייה שלי: סגנון נהיגה זה הוא תוצאה של התחנכות עצמית ממושכת בבית מדרשה של תיבת ההילוכים האוטומטית, המשרתת את רוב הנהגים המודרניסטיים המפונקים. לגביהם, גיר ידני הוא חפץ נחשל שאינו שייך לעידן הקדמה הטכנולוגית הנוכחי.
הם לא רוצים לשמוע שנהיגה במשפחתומטיות פוגעת אנושות בחוש הקואורדינציה של הנהג ובהבנת הרכב; שגיר אוטומטי מכרסם בביצועים באחוזים משמעותיים; ושהוא שתיין דלק הולל וסובא.
משייטים בעגלת סופרמרקט
אבל זה עוד כלום לעומת המגרעת המסוכנת ביותר של הגיר האוטומטי: בתנאים קשים כמו רוח חזקה וגשם עז, רק תיבת הילוכים ידנית מספקת שליטה נאותה על הרכב, משום שהיא מאפשרת שימוש בכוח המנוע, המסוגל לעמוד מול סכנת איבוד השליטה. די להוריד הילוך כדי ליצור מנוע שמושך כראוי גם בתנאים קשים – לא רק גשם, אלא גם סיבובים חדים. כי מנוע כזה עובד בנקודה המיטבית בעקומת המומנט, כלומר בכוחו המרבי, מה שמסייע גם בהיגוי.
לא כך במשפחתומטית, שבה איבוד שליטה הוא סכנה מוחשית הכרוכה בשימוש בתיבת ההילוכים שרוב יושבי ציון מעדיפים.
חוששני שרוב נהגי ארצנו, אלה שלא למדו כלום על גיר ידני, ממשיכים לנסוע ב-D גם בתנאים קשים – ועוד בסיבובי מנוע נמוכים – הרבה פחות מהסל"ד המסוגל לייצר את המומנט המרבי של המנוע ואת כוחו.
התוצאה: בתנאי דרך קשים גורמת תיבת ההילוכים האוטומטית, הנוחה ביום-יום, לכך שאנו יושבים מבלי משים במעין עגלת סופרמרקט המחליקה בשלוליות ומתנודדת לצדדים בשל טפיחות הרוח. אותה רוח המשתאה על קלות דעתן (סליחה, אומץ לבן) של הבריות.
Toyo R1R on the snow
טיפ טיפה – ככה זה
רוב תיבות ההילוכים האוטומטיות ה"אינטליגנטיות", כהגדרת היבואנים, אינן מסכימות להורדת הילוך. וכך, כאשר סל"ד המנוע עולה בהתאם ללחיצה על דוושת הדלק – תיבות אלה מתנגדות להינעל על הילוך נמוך, ומשלבות, על דעת עצמן, חזרה למצב.
מה לעשות? אין מה לעשות.
הקשיש מדליק מקטרת ומציין לעצמו בסיפוק שתעשיית הרכב, חרף כל מאמציה, לא הצליחה לחבל במכוניות שהוא מחזיק כדי לשובב את נפשו בנהיגה
חורף, ובמיוחד חורף בגולה, הוא זמן נפלא לכך שקשיש יישב ויחשוב על עצמו. זאת אומרת, יחשוב על נהיגה, שהרי קשיש לא נוהג כבר אינו קשיש אלא גופה. אז הקשיש מתיישב לו עם מקטרת המחממת את אצבעותיו, ומהרהר שהגיע הזמן לתקן את אמרתו הידועה של וירגיליוס "שפרו את חייכם באמצעות מדע ואמנות" (Inventas vitam iuvat excoluisse per artes) – ל"שפרו את חייכם באמצעות מדע, אמנות ונהיגה".
ובעודו מפריח סלסולים לבנים, הוא מהרהר גם שהגיע כבר הזמן להפסיק לחשוב שהוא מחליף הילוכים מהר יותר מ-DSG או בולם את האוטו טוב יותר מ-ABS. וזה מזכיר לקשיש שהוא נסע פעם בגשם עם איזה איש יחסי ציבור, ששאל במבוכה את הקשיש הנוהג מדוע "משהו מאותת כל הזמן" על לוח המחוונים. "זה ה-ESP", ענה לו הקשיש. "אם נורה זו תפסיק לאותת, זה יהיה סימן שהזדקנתי".
ואחר כך באמת קפצה על הקשיש זִקנה, בלתי רצויה בעליל, וכפי שהקשיש ציפה – ESP אכן חדלה לאותת בעצבנות. אלא שזה לא קרה בגלל הזדקנות הנהג, כי אם מסיבה אחרת: פשוט, למכוניותיו הפרטיות של הקשיש (ושל בנו) אין ESP, ואין גם אף פטנט חדשני אחר. זאת אומרת, הוא מציין לעצמו בסיפוק – תעשיית הרכב עוד לא הצליחה לחבל במכוניות שהקשיש מחזיק כדי לשובב את נפשו בנהיגה. וזה למרות שהיא לא חוסכת שום מאמץ לחבל בהנאה, ולצורך כך הוגה פטנטים חדשניים למכביר. הללו אהובים במיוחד בארצנו, שבה 90 ומשהו אחוזים מהנהגים מכירים רק מכוניות אוטומטיות, כלומר מקולקלות, שלפי השקפת עולמו של הקשיש מתאימות בעצם רק לנכים או לרוב הנשים המבוגרות (אם כי בהחלט לא לכולן).
הקשיש מתגאה שעודו שומר על אחיזת הכביש בעזרת ההגה, ובעיקר בעזרת כוח המנוע. למעשה, הגאדג'טים היחידים שהקשיש בחר מכל תפריט המודרנה הם מושבים של אאודי TT קוואטרו S (שהקשיש היה משועשע לשתול באלפא GTV, קשישה בפני עצמה), לצד צמיגי רבע סליקס (טויו R888) בעונת הקיץ וצמיגי חצי סליקס (טויו R1R) בסתיו.
הקשיש גם זוכר שלפני חצי מאה ועוד קצת, הוא, הצעיר עדיין, נאלץ לעבוד קשה כדי ליהנות מפריווילגיית הנהיגה. בתחנת הדלק למשל חיכתה לו חבית פח שהיה צריך למלא ב-30 ליטריםדלק, להוסיף ליטר שמן, לערבב במנואלה – ולמזוג למכל הדלק, שממנו שתה לרוויה מנוע שתי פעימות השייך לזוויקאו P-70, ובהמשך לסירנה הפולנית. כאשר באחת הנסיעות השתחרר גלגל התנופה של סירנה, הקשיש וחברו, הצייר ליאון צנגר, השתטחו תחת האוטו כדי לפרק את תיבת ההילוכים ולחזק את הברגים שנפתחו.
בלילות החורף, הקשיש ואשתו היו צריכים לקחת איתם את המצבר הביתה למען ייחם לו, ובבוקר להרכיבו חזרה ולמלא את הרדיאטור במים חמים – כדי להתניע. בוקר אחד המשימה לא צלחה, וכמה עוברי אורח דחפו את ב-מ-וו 700 CS של הטרום-קשיש כדי להפיח בה רוח התנעה. כאשר הבחינה להקת המסייעים שהמכונית מאחוריהם מחליקה ומאיימת לדרוס אותם, ברחו לכל עבר. ואמנם, מכונית זו נכנסה בב-מ-וו – שניצלה את החבטה כדי להתניע…
ועוד זוכר הקשיש שהוא נסע על צמיגים שהיום לא היו מולבשים אפילו על עגלת סוסים. נהיגה על גומי צר וקשיח הזכירה גלישה על סקי קרח. בצמיגים אלו, עם מעט מסמרים שהקשיש נעץ בגומי בעצמו, הוא אף השתתף בראלי חורף. איך זה קרה, שואל הקשיש את עצמו, שעודני חי?
חלפה חצי מאה ועוד קצת, והנה הקשיש, האחוז נוסטלגיה לא בריאה, מחליט לבדוק איך זה היה פעם. בדיוק ירד שלג. המקומיים (מדובר שוב באותה גולה, הקפואה בימים אלה) משתמשים בצמיגי חורף מודרניים עשויי גומי רך, המאפשרים לעצור על השלג כמעט כמו על אספלט יבש. ומה עושה הקשיש צרוב הנוסטלגיה? הוא מוציא מהמוסך את הונדה CRX הלבושה ברבע סליקס R888, ואת אלפא GTV היושבת על R1R. איזה כיף! איזה משחק מעניין! הונדה, אם כבר הואילה לזוז (בהילוך שני), כבר מדגמנת תת-היגוי עקב כל נגיעה בהגה. על עצירה אין מה לדבר, ממש כמו פעם! ואילו GTV בעלת ההנעה האחורית, אשר R1R אפשרו לה לזנק גם בהילוך הראשון – הפוכה מהונדה, כלומר מנסה להפתיע את הקשיש בהיגוי-יתר.
הכלב מקס ובר, היושב בכיסא הנווט (שהושתל כאמור מאאודי TT קוואטרו S), מביט בקשיש המהנה ומחייך. "תשמע", הוא מלמד את כלבו: "פעם נהיגת חורף הייתה דומה לגלישת סקי, וגם למשחק שחמט שאתה מכין לקראתו מראש את המהלכים. והיה עוד סיפוק שהמנוע שתיקנת עובד כראוי. מי מקשיב היום לבכיו של מנוע הזועק לעזרה? מי בכלל מתקן משהו בעצמו? הרי היצרנים עשו הכול כדי לא לאפשר זאת".
היום, נהיגה היא הובלה עצמית משעממת, שינוע איטי של הגוף מנקודה אחת לרעותה. לנוכח כך, אפילו התחזית שאגסי ימכור כאן אלפי חשמליות פחות מעצבנת, כי לפחות יהיה באוטו סוג של מתח: האם המכונית תעצור עוד רגע באפיסת אמפרים – או שהיא תצליח להתגלגל עוד קצת, עד לתחנת הטעינה. ועד אז, הדרמה העיקרית בנהיגה היא הסכנה מצד שותפי כביש בלתי צפויים, המנסים להתנקש בעצמם ועל הדרך גם בך, ואתה צריך לפענח מראש מה הם זוממים.
מתח נוסף מספקות מצלמות המהירות שהממשלה פיזרה כדי לרושש אותך. ואתה נוהג, עין אחת פוזלת לצ'יטה ועין שנייה לאסקורט. לולא סכנות אלו היית נרדם, ידידי, אומר הקשיש, ומקס ובר מהנהן בראשו.
מכונית הנפש 