רוב נמוכי הקומה, מנפוליאון עד פולנסקי, הגו דברים נועזים ויצירתיים. למרבה הצער, בן-גוריון נמנע מכך
פעם, בחצי השני של המאה הקודמת, פגשתי לשמחתי ברומן פולנסקי. זה קרה בלונדון, בתקופה שרומן צילם את סרטו 'רתיעה' (Repulsion), דרמת אימה פסיכולוגית בכיכובה של קתרין דנב, המגלמת בחורה שמאבדת אט אט את שפיותה.
עיתונים בריטיים סיפרו אז על ארוחה שרומן סעד עם כוכבת סרטו במלון דוצ'סטר. דנב התלוננה שקיבלה מרק קר. "לא נכון", אמר המלצר. "המרק חם". פולנסקי, סיפרו מדורי הרכילות, קם מכיסאו ומשך את מפת השולחן, וכל הכלים עמוסי האוכל והמשקאות התנפצו אל הרצפה. "אם הגברת אומרת שהמרק קר, אז הוא קר", צעק.
אז נפגשנו בלונדון ורומן, שהיה בשלב העריכה, הציע שאלך איתו לאוקספורד סטריט. "מצאתי חנות נעליים על רמה. שווה להציץ שם". הסכמתי בוודאי, כי רומן, bon vivant מדופלם, ידע תמיד לגלות חפצי חמדה.
התפלק להם להטוט ענק
נסענו לרחוב אוקספורד והגענו לבוטיק קטן ואפלולי שמאחורי הוויטרינה שלו מתנוסס שלט צנוע בזו הלשון: "אנו עם לב לאנשים קטנים". הופתעתי במקצת, כי רומן אף פעם לא היה מתייחס לקטנות קומתו ולא חשף שום רגשי נחיתות בנושא. לפחות עד הקטע הקצר בחייו שבו הוא החל ללמוד בבית ספר לקרקס, ומצא את עצמו מטרה להתעללות מצד אקרובטים אכזרים.
בדיעבד, הלהטוטנים הללו עשו לפולנסקי רק טוב. כי בגלל גויים שריריים וחסרי תרבות בסיסית אלה ובגלל מכות הרצח שהיה סופג מהם – הוא קם ועזב את שיעורי השמיניות באוויר לטובת המוזה העשירית, זנח את הקריירה בקרקס והחל ללמוד קולנוע בלודז', באקדמיה שלנו, שם כישרונו בלט מההתחלה.
תמדוד הוא אמר לי תמדוד
אז אנו בבוטיק הנעליים לאנשים קטנים באוקספורד סטריט, שכמו כל חנויות הפאר הסנוביות לא נקב את מחירי סחורתו בלירות שטרלינג בריטיות עממיות אלא בגיניאות, השוות לירה ועוד קצת. ואני רואה את חברי פונה למוכר ובוחר לו זוגות נעליים מבריקות בעלות עקב גבוה אשכרה. לא ידעתי שיש דבר כזה לגברים. ובכלל, איך אפשר לנהוג בנעליים כאלה?
חברי מדד כמה זוגות, התהלך בהם ודרבן אותי לקחת אחד לעצמי. "מה אתה עומד ככה?", לגלג עליי. "זה תוצרת איטליה, אף אחד לא יודע לייצר נעליים כמו האיטלקים. קח כבר משהו! הרי לא הבאתי אותך סתם", דאג לי.
די לי במטר שבעים
אך לי לא היה שום חשק לקנות נעליים מוגבהות. הרי רומן, אפילו עם נעלי עקב תלולות, היה עדיין נמוך ממני בכמה סנטימטרים. וחוץ מזה היה חבל לי על הכסף, כי כל פאונד שקיבלתי מהמפיקה האמריקנית ברניס בלוך תמורת התסריט 'אונייה לאדיס-אבבה' שמרתי לצורך שיפורים שהזמנתי למוריס מיני קופר, שבדיוק קניתי ועמדתי לקחת עימי הביתה.
מטרתי הייתה אז להיות אלוף פולין בראלי, ולא סתם אחד המגביה את עצמו כדי לעשות רושם על בנות.
אך הג'נטלמניות הפולנית גברה על השכל, וכדי לא לפגוע בכבודו של רומן שלחתי גם אני יד אל זוג נעליים כאלה, הכי פחות מבריקות שמצאתי, ולעוד זוג, כדי שרומן לא יחשוב שהפכתי קמצן. ודאי שמעולם לא נעלתי אותן.
ואתה תשופנו עקב
רק בקיץ ובסתיו האחרונים, שביליתי בוורשה לצורך צילום סרטי, מצאתי במרתף החשוך נעליים אלו – עדיין נחות בקופסאותיהן, שאבק סמיך חדר לתוכן. לשם הבידור והנוסטלגיה ניקיתי את הנעליים בדייקנות והלכתי לסנדלר. שנינו צחקנו בפולנית, והוא חתך למעלה ממחצית מגובה העקבים, ולבקשתי עוד קצת.
זוג אחד הבאתי איתי ארצה והזוג השני נותר בגולה, באופן סמלי, כדי שאוכל לומר על עצמי שאני גר "רגל פה רגל שם".
רעיונות מגביהי עוף
נזכרתי במקרה זה כי בזכות גאון הקולנוע פולנסקי, ותודות לעוד בחור אחד קטן-קומה וכמה ידידות עבר שלי, הוגשה לי הזדמנות להכיר על קצה המזלג את הסגנון האמנותי המיוחד המאפיין אנשים נמוכים מעט מהממוצע – מין סגנון אמביציוזי, נועז, אינטלקטואלי ועקשני. למעשה, התיאוריה שלי גורסת שלולא קוצר קומתו של פולנסקי, העולם לא היה זוכה לסרטיו; לפחות לא במתכונתם המעניינת הנוכחית.
זו התיאוריה שאפשרה לי להבין מאיפה נפל על אלוף אמיר אשל – שגובהו מזכיר לי את פולנסקי – הרעיון המקורי להטיס שלושה מטוסי קרב מעל מחנה ההשמדה אושוויץ.
בזמנו, כשהטיסה נערכה בשנת 1993, גם אני (כמו הפולנים שאירחו את צוות חיל האוויר הישראלי) חשבתי בטעות שמדובר במפגן הזדהות וכבוד כלפי קורבנות הנאצים והוא מילא אותי גאווה. אך כעת, כאשר ההוגה והמבצע הראשי של המטס, אלוף אמיר אשל, קיבל פיקוד על חיל האוויר – התקשורת מאזכרת שוב ושוב שהמטס, שנערך "בזכות דמיונו היצירתי של אלוף אשל" – היה "מפגן כוח" של העם היושב בציון, ולא חלילה מחוות כבוד כלפי הנספים.
מנוע הסילון מעיר שדים
מפגן כוח יהודי מעל מחנה המוות? זוהי פרשנות מסוכנת העלולה להעיר שדים מרבצם. נזכיר לפרשנים את הפתגם "אין מדברים על חֶבֶל בבית התלוי". ובמילים ברורות יותר: הצירוף של הביטויים 'מפגן יהודי' ו'אושוויץ' עלול לעורר את השאלה: היכן היה היישוב היהודי דאז כאשר תאי הגזים והתנורים עבדו במלוא תפוקתם?
שהרי לפי מה שלמדתי עד עתה, היישוב העברי הקטן, הצנוע והעני לא רצה לשמוע על השואה הגדולה המתרחשת באין מפריע אי-שם על אדמת פולין הכבושה. שום הזדהות עם יהדות אירופה הנשרפת לא טרדה את שגרת משחקי הכדורגל שהתקיימו בפלשתינה.
השואה גם לא חיבלה בקרנבלים שנערכו לשפת ימה של תל-אביב, בתצוגות האופנה או במופעי הקברט. כאילו לא התחוללה אי-שם מלחמה. כאילו שמואל זיגלבוים, הנציג היהודי בממשלת פולין הגולה, לא התאבד בלונדון כדי שהעולם כולו – כולל היישוב היהודי בפלשתינה – ישמע על טבח היהודים ויתעשת לפעולה.
פטפטו עד מוות
יהדות פלשתינה בגדה, אפוא, ביהדות הגולה. אך יובהר מיד: אינני מאשים את יושבי ציון בכך שבזמן מלחמת העולם השנייה, שאפשרה לגרמנים להרוג יהודים כאוות חפצם – הם לא התגייסו או התגייסו רק מעטים. אך לאור העובדה שליישוב היהודי הצעיר היו כבר קשרים טובים בוושינגטון דרך יהדות אמריקה העשירה – קשה להבין כיצד לא נשמע קול יהודי הדורש להפציץ את פסי רכבות המוות המובילות לאושוויץ, למיידנק ולטרבלינקה.
המטוסים האמריקניים והבריטיים שטסו מעל פולין היו יכולים להרוס את הפסים בקלות. אך למיטב ידיעתי, אף עסקן פטפטן מהיישוב, כמו הגמד הרשע בן-גוריון, לא פנה לנשיא רוזוולט או לווינסטון צ'רצ'יל בדרישה – או לפחות בבקשה – שאמריקה הגדולה תדרוש מהמכונה הגרמנית לחדול מרצח היהודים.
לא תעמוד על דם רעך
כבר מזמן כתבתי שנראה כי אמריקה, בשיתוף הבריטים, אפשרה לנאצים ביודעין ובמתכוון להמשיך בהשמדת היהודים, כדי שאחרי המלחמה אפשר יהיה לשפוט אותם על פשעים נגד האנושות. לולא רצח היהודים, אדולף היטלר לא היה צריך להתאבד, שהרי הוא היה סתם מנהיג עם שהפסיד במלחמה ונשלח הביתה.
לפי חוקי המלחמות, לולא הרצח המסיבי של היהודים, בית משפט השדה בנירנברג לא היה רשאי לתלות אף אחד משותפיו של היטלר, אדריכלי השואה, בגין ביצוע פשעים נגד האנושות.
ואולם, עצימת עין זו של בעלות הברית כלפי השמדת היהודים – עצימה שאני סבור כאמור שהייתה מחושבת ומכוונת – מהווה לדעתי פשע נגד האנושות בפני עצמו. פשע נגד ששת המיליונים, נגד חייהם ותרבותם שנכחדו מהעולם.
לצערי, היישוב היהודי ששתק בפלשתינה הרחוקה חולק באחריות עם אותם מנוולים שפשעו בחיבוק-ידיים מכוון אל מול ההשמדה. אולי ההשתתפות של ההנהגה היהודית בפשע זה אינה באחוז גבוה, אבל בכל זאת.
ומדוע אנו לא בורחים?
התגלה שהייתי צריך לבוא ארצה כדי לשמוע, לא פעם ולא פעמיים, את המשפט המטופש שנולד בבית המקדש הבן-גוריוני והתגלגל כסיסמה ציונית מקובלת כאן, ולפיו יהדות פולין, כמו יהדות אירופה כולה, המיטה על עצמה את גורלה המר משום שהיא הוזהרה עוד לפני פרוץ המלחמה והשואה, והייתה לה אפשרות לקום ולברוח מהסכנה באמצעות התיישבות בארץ או בכל מקום אחר.
זה כאילו נשאל היום את עצמנו, כלומר את הישראלים היושבים בציון בבתיהם ובעסקיהם, מדוע אנחנו לא קמים ובורחים גם כאשר מכוונים אלינו 200 אלף טילים של שכנינו, רוצחים מלידה, ואולי עוד משהו מאיראן, שתשתגע או לא.
טיפ טיפה – הלוואה ללא סיכון
הלוואת חשמל מרכב אחר בעזרת כבלים היא תרגיל ידוע ורווח. אך לא כולם יודעים שהמנוע התורם את החשמל, מוטב לו שיהיה כבוי – במיוחד כאשר מדובר במכונית מודרנית, כלומר עמוסת אלקטרוניקה. הסיבה: עירוי החשמל אל מכונית שנייה עלול לשבש את המערכות האלקטרוניות העדינות של הנדבנית.
ואולם, מה לעשות שרק מנוע תורם במצב עובד ופעיל יעניק לנו 14.5 וולט, ולא רק 12. מסקנה: דווקא מכוניות ותיקות הן תורמות חשמל אידיאליות.
בסגנון הספיידרים של פעם
אלפא רומיאו, שהצלחתו המסחרית של דגם הג'ולייטה השיבה רוח חדשה במפרשיה, עמלה כעת בשקט על רואדסטר בסגנון הספיידרים של פעם. רואדסטר זו תחליף בתפריט הפירמה את דגם Brera ספיידר הכבדה (1,700 קילו!), שייצורה הופסק.
נראה כי רואדסטר ספיידר החדשה, המצוידת במנועי ארבע בוכנות בכוח של 150-265 כ"ס, מתבססת על אבטיפוס של ספיידר פינינפארינה העונה לשם 2uettottanta (בתצלומים), שנחשפה ב-2010.
מעריכים שהרואדסטר החדשה תקבל פלטפורמה קלה שבזכותה המכונית, בעלת ההנעה האחורית, תשקול 1,000 קילו בלבד, כך שלא יהיה צורך לנוּד לביצועיה.
הוא עקב בחולניות אחר השוודית התמימה, וכעת מוסר אותה לידיים זרות. עתה, אפילו הרסיסים של זכרה מכאיבים לו
במשך שש השנים האחרונות לימד הקונצרן האמריקני הענק והמנוסה ג'נרל מוטורס, בדרכו האכזרית, את חברת סאאב השוודית שנפלה לידיו מהו כוח ומהי סמכות: הוא קירב אליו את השוודית והרחיק אותה ממנו לסירוגין, כאוות צרכיו. הוא דאג לה בחום ובהבנה, וחדל מכך. ושוב טיפח ושוב הזניח – אך לא שכח לעקוב אחר סאאב גם אחרי שעות העבודה, מחוץ לשערי בתי החרושת, הרחק מקווי הייצור.
במסגרת פיקוח הדוק זה, עקב הקונצרן בסקרנות חולנית אחר מה שכותבים על סאאב ואליה, וכדי להבין את מוחות היוצרים שבנו אותה – הוא התרגל לצלם (גם תחת חצאיות הפלסטיק שלה) את שלדתה ואת חיבורי מתליה הבלתי תלויים.
ובסוף תהליך ההיכרות האינטימי הזה, הוא עומד כעת למסור אותה לאחרים, אפילו להודים או לסינים.
שוודיה, הלא תשאלי לשלום דגמייך?
כדי למחות סופית את רסיסי זכרה של סאאב, תכננה ג'נרל מוטורס לפרק את מוזיאון הפירמה השוודית, שעד נפילתה הפתאומית עקב ניהול אמריקני כושל סחפה אחריה אלפי חסידים ברחבי העולם. וכאן קרה נס: נאמני סאאב, המאורגנים במועדונים, התגייסו כדי להציל מהמותג השוודי את מה שניתן עוד להציל – ושכנעו את עמותת ולנברג ואת העיר השוודית Troallhattan, שבה נולדו דגמי סאאב בלתי נשכחים, לקנות את המוזיאון העומד לפני פירוק.
כך ניצלו כל הפריטים ההיסטוריים של הפירמה ובהם סאאב המופתית בעלת מנוע שתי פעימות ושלושה צילינדרים בנפח 900 סמ"ק, שהנהג האגדי אריק קרלסון, כיום בן 80, ניצח בה פעמיים בראלי מונטה-קארלו.
saab erica carlssona
1962: Erik Carlsson wins the prestigious Monte Carlo Rally
האמריקנים יוצאים דוחים
אמנם גורלה של חברת סאאב טרם נחרץ סופית, בזכות מחאה של סאאביסטים סביב העולם ורצונם לקנות מידי ג'נרל מוטורס את שארית הפירמה – ועדיין, האמריקנים, שהתעשרו ממכוניות קוריאניות בינוניות (שבהן הם השקיעו במקום בסאאב), יוצאים דוחים למדי מהסיפור העצוב.
מדוע דוחים? כי בעוד פרשת סאאב חשפה בגלוי את הקור התועלתני של ג'נרל מוטורס, המתעלמת מההיסטוריה המפוארת של סאאב ומוכנה לשלוח הביתה את 4,000 פועלי הפירמה הסקנדינבית – מתעורר אצלי החשד כי ג'נרל מוטורס נקטה שיטות נבזיות בהרבה (לכאורה) וחשאיות בהרבה (לכאורה) כלפי טויוטה, המתחרה הנצחית שלה בשוק האמריקני. וזה ההסבר:
כזכור, לפני שנים ספורות פקד את טויוטה אסון: שמונה מיליון טויוטות זומנו לבדיקה לדרישת ממשל אובמה, לאחר שהתברר כי לדגמים המשוכללים של הפירמה קורים תקלות מפחידות – בעיקר איבוד שליטה על דוושת הגז וחוסר תפקוד של הבלמים – שחלקן גרמו תאונות.
רק כיום, לאחר שטויוטה גולגלה בזפת ובנוצות, טוהר שמה – הודיעו הרשויות הטכניות באמריקה שהבעיה לא הייתה ברכב עצמו, אלא תוצאה של טעות אנוש של הנהגים או של "סיבות אחרות", הלוטות עדיין בערפל.
יש לי רעיון לגבי אותן "סיבות אחרות", שבעטיין הנהגים של דגמי טויוטה איבדו שליטה על רכבם. רעיון זה נשמע פרנואידי, אך אין זאת אומרת שהוא מופרך.
Saab. Monte Carlo Rally 1964. Eric Carlsson
תיאוריית הקונספירציה שלי
מעולם לא הייתה לי סאאב כלשהי, כך שאין לי מניע אישי להתגולל על ג'נרל מוטורס. ובכל זאת, אני מתקשה לא להרהר באפשרות שלג'נרל מוטורס נטולת הרגישות והסנטימנטים היה חלק בתאונות המוזרות של הטויוטות. זאת, בנקמה על כך שטויוטה לקחה ממנה (שנתיים לפני פרוץ גל התאונות) את אליפות המכירות.
במילים אחרות: יש לי החוצפה לקַשר בין התאונות המוזרות שתקפו את הטויוטות, ובין העובדה שהאקרים (גם מתחילים) יכולים לשלוט מרחוק על מכוניות המצוידות במערכות עזר אלקטרוניות – וכך להפוך אותן מכלי שיוט לכלי סיוט.
עם זאת, אני מודה שאפשר כי התיאוריה הנ"ל היא משוללת שחר, ולג'נרל מוטורס אין כל יד ורגל במסכת הייסורים שנחתה על טויוטה. לא מן הנמנע שקבוצת האקרים אנרכיסטית (או שליחיו של איזה מטורף, כמו בסרטים של ג'יימס בונד) היא שעומדת מאחורי ההתעללות בטויוטה – ללא כל 'החלטה מגבוה' או יד מכוונת.
ברווז אלקטרוני
בין אם ההאקרים הוכוונו 'מגבוה' ובין אם הם פעלו על דעת עצמם – אין זה מופרך לשער שהאקרים אכן היו אלה שחטפו את הפיקוד על המעצורים וההגה של דגמי טויוטה. שהרי המכונית המודרנית, מולעטת האלקטרוניקה, דומה יותר למחשב על גלגלים מאשר לכלי תחבורה – ועל כן מהווה טרף קל לעברייני מחשב. ממש ברווז שמגיש את צווארו.
עד כמה מהווה המכונית הפוסט-מילניומית מטרה קלה לפושעי אלקטרוניקה, הוכיח מחקר שבוצע לדרישת הקונגרס האמריקני בנושא פרשת טויוטה. במסגרת מחקר זה, שערכה הסוכנות האמריקנית לבטיחות דרכים (NHTSA), נבחנו המערכות האלקטרוניות של דגמי טויוטה בידי מומחים מנאס"א. התוצאות היו מפתיעות: המחקר, שנמשך עשרה חודשים ועלה 1.5 מיליון דולר, ואשר בוצע הן בתנאי מעבדה והן במהלך נסיעה בגרסה האמריקנית של מכונית יפנית בגודל בינוני – חשף כי אין רבב במכניקה ובאלקטרוניקה של טויוטה! ההנדסה שלה, קבעו המומחים, נטולת מתום.
ואולם, המחקר חשף במקביל ממצא נוסף: הוא הוכיח שהמכונית בת ימינו – הנשלטת כאמור בידי מחשב ומערכות אלקטרוניות – חשופה לגמרי להדבקה של וירוסים. את המכונית ניתן להדביק במהלך ביקורה במוסך או בפריצה מרחוק שמבצע האקר.
הקונגרס לא אהב את הממצאים, ודרש חוות דעת נוספת ממדענים באוניברסיטאות וושינגטון וסן-דייגו. אך מדענים אלה רק איששו את הקביעה כי האלקטרוניקה של טויוטה חפה מפשע. התקשורת האמריקנית הצניעה את הגילויים הללו המטהרים את שמה של טויוטה – אותו שֵם שהיא השחירה בזמנו בתופים ובמצלתיים.
פריצוּת מובילה להוללות
המדענים לא ציינו איזה דגם הם בדקו, אך הדגישו שכל היצרנים משתמשים במערכות אלקטרוניות דומות, ועל כן הן חשופות לפריצה באותה מידה. ודרגת הפריצוּת של המכונית המודרנית גבוהה: הרכב ששימש את החוקרים ניתן היה לעצירה מרחוק ואף לכיבוי מנוע.
התגלה כי החוליה הפגיעה ביותר במכונית, כלומר זו הששה ביותר לסור למרותם של גורמים זרים, היא מערכת התקשורת האלחוטית Bluetooth, אך גם חיישני לחץ האוויר בגלגלים. אך בכך לא תמה רשימת חלקי המכונית הרגישים לפריצה מרחוק. בני הערובה הפוטנציאליים הם:
1. מנעול מרכזי: השיטה המאפשרת את פתיחת המכונית וסגירתה בלי מפתח מהווה פִּרצה נוחה להאקר.
2. הגה: פריצה אליו מתאפשרת בגלל המערכת המחנה את הרכב באופן אוטומטי.
3. מעצורים: האקר יכול לקחת פיקוד על עצירת הרכב, אם הוא משתלט על המערכת האלקטרונית המופקדת על הברקסים.
4. לוח השעונים: האקר יכול לפרוץ למחשב המנוע ולשנות בו את הנתונים.
5. קונסולה מרכזית: דרך ה-Bluetooth, האקר יכול לשלוט על המיזוג ומערכת השמע.
כאוות נפשו הפולשנית
החשש מפני פשעים דיגיטליים מקנן כבר מזמן ורק התחזק באחרונה, לאחר שהפרופסורים האמריקנים הוכיחו כאמור חד-משמעית שהאקר מצוי יכול לתפעל מכונית כאוות נפשו הפולשנית: להתניע אותה, לפתוח את דלתותיה, 'למעוך' את דוושת הגז שלה ולהטיל סם שיתוק במעצוריה. מיותר לציין שההאקר דנן יודע 'להתלבש' גם על המיזוג ועל מערכת השמע, כמו גם להחליף הילוכים.
לפיכך, אני תוהה אם אפשר שג'נרל מוטורס היא העומדת מאחורי גל התקלות המוזר שפקד את דגמי טויוטה על אדמת אמריקה. הרי לפי אגתה כריסטי, יש לחפש מיהו המרוויח מהרצח – וג'נרל מוטורס היא המרוויחה העיקרית מרצח האופי הענק שחוותה טויוטה. בזכות המפולת התלולה בתדמיתה של היפנית, חזרה ג'נרל מוטורס להוביל בטבלת המכירות.
ואולי לא נדע לעולם מי ערך ציד על דגמי טויוטה, ששבעים וכמה מהן נפגעו בתאונות בלתי מוסברות (המנוע נכנס לטורים גבוהים והברקסים חדלו לעבוד). עוד תיק איקס בהיסטוריה האמריקנית חובבת התעלומות.
טיפ טיפה – עוד רקוויאם לדיזל
שתי סיבות הפכו לאחרונה את קנייתה של מכונית דיזל לבלתי כדאית: ראשית, מחיר הסולר, שלא רק השתווה למחיר הבנזין אלא אף עולה עליו כבר (לא רק אצלנו, אלא גם בשוק האירופי); ושנית, וסיבה זו משמעותית יותר – מנועי הדיזל המודרניים איבדו את תהילת האמינות שאפיינה אותם. כתוצאה, אחזקה של מכונית דיזל, לרבות השקעה בטיפולים יקרים ובחלקי חילוף, איננה מהווה עוד חוויה כלכלית מתונה עד מצ'פרת.
נוסף על כך, מחירן של מכוניות הדיזל גבוה יותר מזה של מכוניות הבנזין באחוזים ניכרים. כתוצאה, נרשם גל שני של התעניינות בהסבה לגז של מכוניות בנזין. למעשה, יש תופעה של אנשים שבוחרים מראש את מכונית הבנזין שלהם לפי מידת התאמתה להסבה לגז.
כשאתה חוזר אל מישהי ממרחק אלפי ק"מ וחצי שנה, היכון להפתעות לא זוטרות. "את זוכרת בכלל שאת פרימיום?", שאלתי אותה
פעם, לפני מי-יודע-כמה ועוד קצת, פרסמתי 'יומן תיקוני אלפא'. היה זה לאחר שהפכתי לבעליה המאושר של 33, וברגע ההוא נראה לי חיובי לרשום כל פעולה שלתקוותי (המלפפת את חישוביי), מחזירה את אלפא למסלול שקבעו לה הכוכבים התלויים מעל איטליה של מיכלאנג'לו, פרדריקו פליני וז'וספה רוסי. חשבתי: אביא כל תיקון לידיעת קוראים פסיכו-אופטימיים כמוני, הקונים מכונית יד שנייה מוזנחת מעט, מתחממת ללא סיבה וקופצנית בגלל בולמי זעזועים גמורים, למען ימצאו עזר בדו"ח.
אך דו"ח אלפא שלי, שהופיע בהמשכים בשולי המדור, הופסק תכף כאשר 33 שלי החלימה מהצרות שנפלו עליה במשמרת הקודמת, והחלה להתייחס אליי בהתחשבות. בתמורה לתשומת לבי ולרחיצות המבוצעות על ידי באופן אישי בשמפו ריחני, ובתמורה לחישוקים הקלים והמרשימים של אלפא ספרינט שהלבשתי עליה – היא חדלה לבקש טיפולים השואבים את כיסיי, ולשמחתי צמצמה את דרישותיה להחלפה של צמיגים, נוזלי מעצורים, נוזלי קירור, דיסקים ודיסקיות מעצורים.
כתוצאה, היא ואני הגענו להכרה שצריך להקפיא את פרוטוקול התיקונים. הרי טיפולים בסיסיים מהסוג הנ"ל היו מניבים דו"ח נטול ערך חינוכי, זולת אולי הערך "הדאגה למכונית משתלמת".
מה, ליפול באודישן?
ועכשיו יש סיבה להפשיר לחיים את יומן התיקונים של אלפא 33, כי אבא (אני) של הגברת הירוקה טס אלפי קילומטרים כדי לחזור אליה לאחר בילוי של חצי שנה אצל אחיותיה שבנכר, הונדה CRX ואלפא GTV, אשר 33 לא זכתה עדיין להכירן (וקיים חשש שהיא לא תכיר לעולם).
ודאי שיש מה לטרוח על מכונית עברייה ממוצא איטלקי כשאתה חוזר אליה לאחר ניתוק ממושך של היחסים התקינים – גם אם לא מחכה לך פרויקט שיקום רציני אלא רק זוטות ידועות מראש, כמו מילוי אמפרים שברחו מהמצבר או מילוי אוויר בצמיגים.
ובכל זאת, הפתעה לא זוטרה כל כך חיכתה לי כאשר לחצתי על דוושת המעצורים. מיד התקשרתי לפתח-תקווה, אל שלומי. "יש לי אוויר במערכת הבלמים", הודעתי בקול מאוכזב. "מתי תוכלו לטפל לי באלפא?"
למחרת בבוקר, 33 הייתה כבר על הליפט. המעצורים חזרו לתיקונם והנוזל מוטול 5.1 מילא את הצינורות – אך בהזדמנות זו, כשהמכונית הונפה, גילינו מלמטה שהגומייה של מערכת ההגה קרועה ויש להחליפה לפני הטסט השנתי, התלוי מעל אלפא כמו חרב דמוקלס. הרי זו בושה לבוא לחזי מקומפיוטסט עם מכונית שלא עוברת במכה אחת, אלא זקוקה חלילה לאודישן חוזר.
ארבע יצירות מופת: הונדה האצ'בק מפלצתית של בני בעלת מנוע אינטגרה R, הונדה CRX בעלת מנוע VTEC, אלפא GTV קשישה והונדה HR-V, כי בכל זאת צריך משהו לנסיעות נורמליות. רק לרחוץ אותן לוקח שלוש שעות
להעליב את הפרופסור?
לקחתי אותה ל'מומו' ברחוב טברסקי, מומחים לכיוון פרונט וטיפולים בהגה. גיליתי את המוסך מיד עם קנייתה של 33, כאשר החלפתי את סט בולמי הזעזועים הרגילים והעייפים שלה בקוני הספורטיביים והמתוחכמים, המאפשרים לכַוון את דרגת הקשיחות.
אלא שהפעם, מומו לא שמח לראות את 33 שלי, כי החלפת גומייה זו, הפשוטה למראה, דורשת את פירוקה של כל מערכת ההיגוי. "למה שלא תלך למישהו שבשבילו זו עבודה סטנדרטית והוא מכיר אלפות?", שאל אותי המוסכניק, ואני התקשרתי לאבי ממוסך תלתן, בעל דוקטורט בתוצרת מילאנו. אמנם לבקש את אבי – מומחה למכונאות ולאלקטרוניקה איטלקית, אחד שמדבר עם מחשבי רכב בשפתם – להחליף סתם גומייה זה כמו לבקש פרופסור לרפואה למדוד את חום הגוף. אך אני, בלית ברירה, עשיתי זאת.
יריית זהב באפלה
אך ביציאה ממוסך מומו ראיתי ממול, באותו רחוב טברסקי, שלט של זגג רכב, ונזכרתי ששמשת הנהג אינה מתפקדת, מה שמכריח אותי לפתוח את הדלת ברוחב של כמה סנטימטרים מגושמים כדי להעביר כרטיס חניה בבית סוקולוב ובכל חניון אחר. אמנם התרגלתי לכך, אך בשל סטייה זו של השמשה מייעודה הבסיסי, חדלה 33 להיות מכונית פרימיום, כפי שכיניתי אותה ברבים.
הבחירה בזגג זה התגלתה כיריית זהב באפלה. תוך חצי שעה הוחלף המנגנון והשמשה הסרבנית החלה לעלות ולרדת בלחיצת כפתור. לפחות לא אתבייש מדוקטור אבי, שמחתי.
בין שלוש אחיות
בקיצור, עילת קיומו של 'דו"ח אלפא' מגיעה שוב אל קִצה. המצבר של 33, שסבל מתשישות אמפרים, טופל עוד בלילה הראשון עם אבא; הצמיגים קיבלו את החמצן הנדרש; המעצורים חודדו כתער; השמשה הוחזרה למוטב; והגומייה החדשה במערכת ההגה לא תלבין את פני המשפחה בטסט.
וכעת מוכנה הגברת בת ה-17 ומזומנה להנעים את עיתותיי עד נסיעתי הבאה. ואז, כאשר אעזוב אותה, כל הטיפולים הללו ודומיהם לא יחדלו חלילה – אלא יתבצעו על גופן של הונדה CRX ואלפא GTV, שכעת תורן לחכות לאבא, בקור הגולה המחריד. ללא ספק, יש משהו מרתק בפרידות ובמפגשים. משהו תמיד מוקפא, משהו תמיד מופשר ומשהו תמיד משתנה. המנגנון הזה, לעולם לא מתקלקל.
קשר סיבתי או שקר סיבתי
נפל לידיי עותק ממכתב ששלח מנכ"ל עמותת אור ירוק, שמואל אבוהב, הפונה בצורה דרמטית אל יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני. אבוהב מבקש ("באופן אישי") מגפני "לפעול למניעת הקיצוץ המתמשך בתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. קיצוץ בתקציב הבטיחות בדרכים משמעותו הוא (הטעות במקור, א"א) הרוגים נוספים בכבישי ישראל".
אינני מאמין שהמכתב של אבוהב – הנושא מסר דקלרטיבי ודמגוגי שמזכיר פניות של פוליטיקאים מתחילים לציבור הבוחרים – נכתב ברצינות. כי לפי אבוהב, קיים קשר של סיבה-תוצאה בין פעילותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובין מספר תאונות הדרכים. קביעה זו מאפשרת לאבוהב להמשיך אל הטענה לפיה משרד ממשלתי המקצץ בתקציב הרשות הלאומית – יהיה בעצם אחראי למגיפת המוות בדרכים. האם יש רגליים להאשמה מצמררת זו של אבוהב, או שמא, כפי שאני חושש, היא מצוצה רק מהאצבע?
האם לרשותו של מר אבוהב עומדות תוצאות של מחקר כלשהו המחזק את טענתו החמורה?
גפני, אל תממן את העז הזו!
פרסמתי כבר די והותר את דעתי על פעילותם של הארגון הסמי-התנדבותי אור ירוק ושל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, כאשר גופים אלו מסרו את לפיד הלחימה בתאונות לכלכלן שיינין והוועדה שלו. כך שאינני מתכוון לחזור על עצמי, ורק אזכיר פעם נוספת שגופים אלה ממשיכים בחוסר ההתייחסות להצעותיי. לתחושתי, הם אינם דואגים באמת ובתמים למודעות המוטורית בארצנו, אינם לוחמים על כך שבעלי רכב יכירו את רכבם ויבינו אותו, ועל כך שהנהגים ילמדו לנהוג בכל תנאי הדרך ובכל תאורה, ולא רק איך לעבור טסט כדי לקבל רישיון.
עוד לא שמעתי שעמותת אור ירוק או הרשות הלאומית פעלו להקמת מסלול המאפשר פעילות ספורטיבית, שבכוחה להעלות את המודעות המוטורית של הציבור הרחב, ובמיוחד בקרב צעירים. לצידו של מסלול כזה – שבו כל נהג יוכל, תמורת תשלום סמלי, להכיר את התנהגות רכבו ואת תפקוד מערכותיו – היו יכולים לשגשג בתי ספר לנהיגה מתקדמת, כנהוג באירופה.
לפיכך, אני מציע לחבר הכנסת משה גפני לא רק לקצץ בתקציבה של הרשות הלאומית לתאונות בדרכים – אלא לחדול לחלוטין לממן ארגונים ומועצות המנופפים בדגלים חסרי כיסוי. כי המנגנון המוזר הזה, הפרזיטי בעיניי, ממשיך להתעלם בעקשנות של עז בשדה כרוב מהעובדה שהסיבה הראשית לתאונות איננה תשתית לקויה או זלזול בחוקי התחבורה, אלא מודעות מוטורית ירודה.
וכל עוד שזה המצב – אל תיתן להם, ח"כ גפני, אפילו שקל שבור אחד הנלקח מכיסנו.
טיפ טיפה
מקובל להתייחס למכוניות שזכו במבחני הריסוק בחמישה כוכבים כאל מוצר בטיחותי למדי. ואולם, אין לשכוח שמבחני ריסוק אלה מתבצעים בתנאים מבוקרים ובמהירות של כ-60 קמ"שבלבד. בניסויים שהתבצעו לאחרונה במהירות של90 קמ"ש, התגלה שהמכוניות הנבחנות לא הצליחו להגן על שלמותן של בובות הניסוי.
יוצא מזה שבתאונה ממשית, מכונית שעטורה בחמישה כוכבים אינה בהכרח ערובה לשלומנו – וזאת בניגוד למה שהפרסומות מנסות לשכנע אותנו.
במטוסים יש קסם מטורלל של בין העולמות
ההרפתקה הפולנית שלי הגיעה לסופה. אני בשדה התעופה בוורשה בואכה ציונה, וכמו ישראלי תקני ודאי שאני מבקר בדיוטי פרי. ומתאכזב: רק בשמים, אלכוהול ודברי מתיקה. המחירים כמו בוורשה, ועוד קצת. בקוּפה שבין שני העולמות אני פוגש ב-מ', שכבר שנים שוהה בפולין בשליחות מדינת ישראל. כישראלי ממוצא פולני, הפולנית מיודדת עם גרונו כמעט כמו העברית, והוא חש בן-בית בשתי התרבויות. "תכיר, זו אשתי", הוא אמר, ואני לוחץ יד לבלונדינית היפה שאיתו.
– "מתי הספקת להתחתן?", שאלתי אותו.
– "לפני שנה ושבעה חודשים", ענה לאחר התייעצות עם הטרייה.
– "אז אתם נוסעים לירח דבש בארץ, בדיוק בתקופת הגשמים?", חייכתי.
– "לא, נסענו כבר ארצה מיד אחרי טקס הנישואים בוורשה. ואל תשאל מה קרה".
אני מתעלם מההמלצה ושואל בכל זאת – "מה קרה?"
– "לא תאמין", סיפר לי מ', "אבל בשדה התעופה בלוד לא רצו לתת לאשתי להיכנס".
סרט קצר על מ' ואשתו הטרייה בנתב"ג
פקיד משרד הפנים מביט ב-מ' ובאשתו. "בת כמה אשתך?", הוא שואל תוך ביטוי המילה אשתך' בלגלוג, כמו שם אותה במרכאות.
"שלושים ומשהו", עונה מ'.
"וואלה", אומר הפקיד.
"נענע", עונה לו מ'.
"למה נענע?", תמה הפקיד.
"למה וואלה?", עונה לו מ'.
"ובן כמה אתה?", מרצין הפקיד, כמו עומד לתפוס את מ' על חם.
"58", עונה לו בעלה של הגברת.
הפקיד הסתודד עם עמיתיו. לאחר שהתייעצו בשקט, אחד מהם הודיע ל-מ' שאשתו לא תוכל להיכנס עימו ארצה. "מה קרה?", נדהם מ'. "מה היא עשתה? אולי אתם מבלבלים אותה עם מישהי אחרת?"
מתברר שבגלל פער הגילים בין החתן והכלה, חשדו פקידי משרד הפנים כי מדובר בנישואים פיקטיביים שנועדו להבריח את הכלה ארצה למטרות עבודה, אולי אף במקצוע שאינו מכבד את האוחזת בו, אך מפרנס אותה. כאשר הוסבר ל-מ' מהו החשד העומד ותלוי נגד רעייתו, הוא היה על סף התפרצות. כי בוורשה, משם הם הגיעו כעת, השחקן וקריין הרדיו הוותיק וָ'פִּיצקי, בן תשעים ומשהו, התחתן זה עתה עם רעייתו בת ה-30 ואף אחד לא עשה מזה עניין, למעט מדורי הרכילות.
"אבל יש לנו אישור שהתחתנו כדין", כעס מ'. "אנחנו רשומים בתעודות באותה כתובת. מה עוד אתם רוצים".
"נו, הפולנים יודעים לזייף כל דבר", גיחכו שליחיו של השר ישי.
רק אחרי צעקות, ולאחר שבני הזוג תושאלו בנפרד בדבר הקשר ביניהם (היכן הכירו, מה היא יודעת עליו ומה הוא עליה, האם היא מכירה את בני משפחתו, איך נראים המגורים המשותפים שלהם וכך הלאה), ולאחר ש-מ' הרים טלפונים בהולים למעסיקיו הממלכתיים כדי שיעידו בו שאיננו רועה נערות, הורשה הזוג הנשוי להיכנס ארצה בהרכב מלא.
הבעל תמיד אשם
אחרי שהקשבתי לזיכרונותיו מהנתב"ג, אמרתי ל-מ' שהוא בעצם האשם בסצנה. "לו היית מתחתן עם אישה מבוגרת, או לפחות צולעת ופוזלת גם יחד, לא הייתם עוברים את הטראומה", נזפתי בידידי.
עוף קפוא, תרגיל חם
גם אני משכתי כלפיי תקרית, אם כי צנועה יותר, כאשר התיישבתי במושב א' שורה 9 במטוס של החברה הפולנית לוט. כמחצית השעה לאחר ההמראה, עברו הדיילות (הבלונדיניות כמובן) עם עגלות האוכל, וחילקו לנוסעים קופסאות קרטון בצבע ברונזה עמוק. על הקופסאות נכתב, הן בעברית והן בפולנית, שתכולתן כשרה למהדרין מיוצרת וארוזה בהשגחת הרב הראשי של אנטוורפן, בלגיה.
פתחתי, לא בקלות, את קופסת הקרטון החסונה, הצצתי במנה והחזרתי אותה לדיילת.
– "ניסית לאכול את זה?", שאלתי אותה.
– "מה פתאום?", ענתה. "אני צמחונית בכלל, ושם יש חלקי תרנגול מעורבב באורז".
– "בדיוק", אמרתי. "היו זמנים שחברת התעופה הפולנית לוט הייתה מכבדת את הנוסעים בעוף לא מגולח, אבל הוא בכל זאת היה חם, ועם כוסית וודקה היה אפשר לאכול אותו. כאן האורז והעוף קרים וקשים כמו בלאטה, ובתוך צלוחית הפלסטיק הזעירה יש ממרח פירות שנראה כמו תרבית תאים. גם החלבה לקינוח, שהיא דווקא תוצרת ישראל, נראית כאילו הכירה אישית את גולדה. חוששני", התחלתי לסכם, "שהרב הבלגי שחתם על הכשרות לא טעם על מה הוא חותם".
בקיצור, אמרתי לבלונדינית, חבורה של יהודים פיקחים מאנטוורפן עשתה סיבוב על לוט.
החלק הכי עסיסי בארוחה
ואגב, הייתי נהנה הרבה יותר לאכול את תעודת ה"גלאט כושר" שצורפה אל קרטון הארוחה ותחבתי לכיסי, משום שהיא כתובה יידיש עסיסית. הנה טעימה (פרווה) להתכבד בה:
חשובע רייזנדע,
מיר טוען דאס בעסטע אייך צופרידן צושטעלן סיי אין כשרות אלעס זאל זיין שטרענג כשר, סיי אין קוואליטעט און אין געשמאק אויפ'ן בעסטען אופן.
יעדע רעקלעמאציע אדער קאמענטאר, וועלן מיר זייער שעצן, איהר קענט שרייבען אויף אונזער אדרעס, ביטע באצייכענט, די ערליין, פלוגנומער און דאטום וואס איהר זענט געפארען. מיר וואונטשען אייך א גוטן אפעטיט, און א גוטע און גליקליכע רייזע.
ח' פויגל, 'סטוגל קעיטערינג'
תרגום:
נוסע נכבד,
אנו עושים מאמצים מרובים שהכול יהי להנאתכם ושביעת רצונכם, הן בנוגע לכשרות והן בנוגע לטיב וטעם האוכל. אם יש לכם הערה, הצעה, או במקרה של תלונה, נא לכתוב לנו ולציין שם וחברת תעופה, מספר הטיסה ותאריך הנסיעה. בתיאבון ונסיעה טובה ונעימה.
ח' פויגל, 'סטוגל קייטרינג'
וולקאם טו דה מולדת
אני כבר במונית מנתב"ג לתל-אביב. "כמה זה יעלה לי?", שאלתי את הנהג.
"זה תלוי אם זה לפי מונה או לפי קביעה מראש", ענה.
"מה הנזק?", אני מתעניין.
"המחיר אותו דבר – 165 שקל", הודיע.
"השתגעתם?", אני שואל. "מהבית לשדה התעופה שילמתי 120 שקלים, כולל טיפ. זו לא אותה דרך?"
הנהג: "זה שלקח ממך 120 שקל עבד עליך. אם היית מתקשר לחברה שלנו בלוד, היו נותנים לך מונית ב-90 שקל. המוניות שלנו זולות כי הן חוזרות מתל-אביב ריקות".
כל השקלא ותריא הזו התרחשה בנסיעה במרצדס E200 דיזל חדשה כמעט. הנהג, היושב מול הגה משובץ כפתורים לרוב, אחז בגלגל ההגה מלמטה משהו, מה שלא מפריע לו להפליג באיילון ב-130-140 קמ"שולספר במקביל על טיולו לאוקראינה, ספק מולדתו ספק לביקור ב'ציוּן' של רבי נחמן. אולי באמת ביקר באומן והתחזק דיו כדי לא לחשוש מהבלים כמו שוטרים.
טיפ טיפה – דיז"ל
דווקא כאשר גרסאות הדיזל של המשפחתיות החלו להגיע ארצה באופן מסודר, כדאיות קנייתן התערערה כל כך, עד שהיא מוטלת כבר בספק. כי הדיזל המודרני בלתי אמין כפי שהיה פעם, לפני שהוגדש. אחזקתו ותיקוניו יקרים, ואם אין די בכך, גם מחיר הסולר בעלייה.
אבל יש סיבה נוספת לשמור מרחק מהדיזל המודרני – וזאת, חרף העובדה שנסיעה בו אינה חוויה נחותה מזו שבמכונית בנזין, כפי שהיה בעבר, ולפעמים ביצועיה של מכונית הדיזל אף עולים על אלו של מכונית הבנזין, בזכות המומנט הגבוה שמייצר מנועהּ. הסיבה לכך שמוטב להירתע מהדיזל: יש בעיה במסנן החלקיקים DPF, המותקן בדיזלים החדשים לדרישת הטרוריסטים הירוקים. מערכת סינון זו דורשת נסיעה מהירה בכבישים בינעירוניים ואינה מתאימה לנסיעות קצרות בתוך העיר ולעמידה בפקקים, כי אז הלכלוך המצטבר במסנן אינו מסוגל להישרף.
מחשב הרכב, המספק למסנן החלקיקים כמויות דלק לביצוע שריפת הלכלוך, לא מתחשב בעובדה שהשריפה לא מתממשת, והתוצאה היא שכמויות הדלק העודפות מציפות את שמן המנוע. כתוצאה, מפלס השמן (המהול בדלק) עולה. כדי לא לגרום להרס המנוע, בעל הרכב מוכרח להחליף את כל השמן בחדש.
מומלץ אפוא לבדוק את מצב השמן במכונית הדיזל המודרנית פעם בשבוע לפחות, ובמידת הצורך לגשת למוסך לניקוי המסנן או להחלפתו (פתרון יקר).
שועלית במשעול העתיד
טויוטה חשפה סוף סוף את GT86, פרי עבודה משותפת עם סובארו שעוררה סקרנות רבה בשנתיים שבהן היא התגלגלה בתערוכות כמכונית קונספציה. מדובר בקופה ספורטיבית המצוידת במנוע בוקסר מתוצרת סובארו שמפתח 200 כ"ס ב-7,000 סל"ד.
שועלית במשעול העתיד
עם הנעה אחורית, טויוטה GT86 חוזרת לשורשיה, קרי לעידן הסיליקה, הזכורה כשועלית ראלי מצליחה. ועם תג מחיר של 32 אלף אירו (באירופה), תהווה טויוטה GT86 עוד בקיץ הקרוב חלופה למתחרות מבית ב-מ-וו, פולקסוואגן ויונדאי. שנאמר: ביצועים טורפים, מחיר צמחוני.
במאי קשיש מוכרח ללכת נגד חוקי הקולנוע. כי אם כבר ליפול, אז מהסוס הכי גבוה שיש
אנשים רעים מספרים בדיחה מרושעת על ידיד ותיק שלי, הבמאי הפולני אנדריי ויידה, החתום על סרטי מופת כמו 'יהלום באפר', 'תעלה', 'לוטנה' ועשרות אחרים. אנדריי עדיין מביים סרטים, אף שגילו קרוב כבר יותר ל-100 שנה מאשר ל-60 (עוד בגיל הזה הקניטו אותו פה ושם כ"זקן").
"למה השחקנים שלי רצים?", שואל הבמאי הקשיש לפי בדיחה זו. "סליחה, מאסטרו", מסבירים לו עוזריו. "אנחנו רק מגלגלים את חומר הצילום חזרה".
את עבודתו של כל במאי קשיש על סרט באורך מלא מלווים לא מעט חששות של הספונסרים ואנשי ההפקה. הם פוחדים, בשקט מתוח, שהבמאי המבוגר יתמוטט להם, חס וחלילה, בשלב כלשהו של ההסרטה, וישאיר את ההפקה יתומה מקברניט, או שבגלל צרות מביכות של גילו, הבמאי המזדקן עוד ישכח להסריט איזה קטע חשוב.
אך החשש הכבד ביותר של המפיקים והספונסרים של במאי פעיל עדיין שהגזים באגירת שנים הוא הפחד, פחד ועוד פחד מסרט משעמם, סתם דייקני, תוצאה של קשיש מיומן מדי.
בגלל זה, במאי במיטב שנותיו ומעלה מוכרח לשבור את ראשו (הלבן או הקירח) כיצד להערים על גילו ההולך ומתקדם, ולעשות סרט צעיר וחדשני. כך, גם אם הסרט ייכשל חלילה – מה שתמיד עשוי לקרות – איש לא יוכל להאשים את הבמאי שהיצירה הקולנועית שלו סתמית. כי אם כבר ליפול, אז מהסוס הכי גבוה שיש.
הפוזלות היעילות
בזמן הצילומים של Silver Fox (השם שבו יופץ הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט") כמעט לא שכחתי דבר, כי עזרו לי בנות שפזלו ביעילות לתסריט ולסינופסיס, והיו מוודאות שהבמאי, המשתולל על הסרט ברוח אימפרוביזציה, לא שכח להסריט משהו חשוב.
אין שלג
ובכל זאת קרה ששכחתי להסריט רעיון, אשר למרבה צערי הפוסט-מורטמי, שמרתי אותו בסוד מפניו של בני, שנסע איתי לאתר ההסרטה בלודז' כדי לעזור לי. גם לצוות ההסרטה לא סיפרתי דבר.
רציתי להפתיע את כולם עם הרעיון המטורף הזה, שאינו כתוב בתסריט בוודאי (מרוב פחד שמישהו יגנוב אותו): תכננתי שמתקרת החדר בגטו ייפלו פתותי שלג כבד בזמן שאבא מספר לאשתו פליציה ולילדים על העתיד המצפה לשועל הכסף, שהוחרם זה עתה בידי היודנראט וישמש כפרוות חימום לאיזה חייל גרמני ג'ינג'י, שרץ בהתקפה בתוך נוף לבן ומת, וחיילת רוסייה תיקח ממנו את השועל ואחרי המלחמה תלך איתו לאופרה.
אך לא צילמתי את השלג הנופל בתוך החדר בגטו, כי פשוט שכחתי להביא לנו שלג מלכותי, כמו זה שלפני כ-50 שנה השתמשנו בו בקרקוב בצילומים של 'בית הקברות רמו'. ודאי שאנו יכולים עדיין לצלם את פתותי השלג בנפרד, על רקע כהה, ולהרכיב אותו בזמן העריכה על תמונות היושבים בחדר. אך אין לי כבר אפשרות לבקש מהילדים לשלוח ידיים לשלג הנופל עליהם בזמן האמת של הצילומים.
אין גם שועל חי
לא צילמתי גם את קטע הסינופסיס שמתרחש בלילה: כאשר הילדים והוריהם ישנים, שועל הכסף יוצא מהארון, מסתובב בחדר וחוזר לארון. לא דמיינתי אפילו לרגע שאצלם את סרטי בלי נוכחות של שועל כסף אמיתי, כלומר חי, שחקן סוריאליסטי אשכרה, הדמות הראשית בסיפור – והנה, בכל זאת ויתרתי עליו.
הַחלטתי זו נפלה בעקבות הודעתו של המפיק שלקראת החורף הנוכחי, כל המגדלים של שועלי הכסף במדינה זו בדיוק הרגו את השועלים שלהם, ורק אצל מישהו נשאר שועל אחד, עדיין צעיר מכדי להרגו, אך פרוותו כבר גדלה דייה לצורך הצילומים.
"אל תביאו לי את השועל הזה", ביקשתי את המפיק' המופתע. כי לא הייתי מוכן נפשית לצלם לסרט שלי שועל שגם עליו עומד ליפול, בסופו של דבר, גורלו המר של אחיו ואחיותיו. האם הייתי מסוגל להסתכל בעיניו? לגעת בו? לעזאזל עם הקטע שכתבתי בגאווה של תסריטאי המרוכז רק באמנות.
שועל הכסף חוגג את פורים בגטו
רגש רגש תרדוף
כל בתי הספר לקולנוע, וגם בתי ספר למרוצי מכוניות, ממליצים לחניכיהם, אמנים/נהגי צמרת בפוטנציה, לא להיכנע להשפעת אמוציות אלא לשקול כל יעד בקור רוח. האומנם הם צודקים? אני, לפחות, את ההפסדים הלא מעטים שלי חוויתי מול מתחרים (גם באמנות וגם בנהיגה) שנרדמו כנראה בשיעורים, כי דווקא האמוציות הביאו אותם להישגיהם המפעימים.
אין לי ספק שדווקא ברגעים שבהם הרגש מבעבע על גדותיו מגיעה אמנות הקולנוע, כמו גם הנהיגה התחרותית, לרגעיה הכובשים ביותר. כי כדי להפעים אחרים, אתה עצמך צריך להתפעם.
אבירי חול ושכירי חו"ל
מעט, זאת אומרת כלום כמעט, מקדישה התקשורת שלנו להישג ההיסטורי של הספורט המוטורי הישראלי הנרשם ברגעים אלה בראלי דקאר – תחרות תובענית מאוד גם למשוגעים מושבעים לנהיגה בשטח. אנסה לתקן את המעוות:
הנהגים שלנו, רז היימן והלל סגל, עברו בהצלחה את המבחן הרצחני של המחצית הראשונה של ראלי דקאר, וגם אחרי הקטעים המפרכים 7 ו-8 שומרים על מקומם הנכבד בדירוג הכללי, 33 (בין 104 הנהגים שנשארו!). זאת, עם תוצאות מרשימות בקטעי הדירוג, המציבים אותם בין 30 הנהגים המהירים ביותר, אלו הנהנים מסיוע טכני שמגישים הצוותים המלווים. הזוג הישראלי יכול רק לחלום על תנאים דומים.
אין ספק שההישג המרשים של הצוות הישראלי בראלי דקאר מעניק זווית אופטימית, מפתיעה וחדשה על הפוטנציאל שלנו בספורט המוטורי, שהוזנח עד עתה אצלנו ושווה לגביי יותר מכל ההישגים של שכירי החרב של מכבי תל-אביב בכדורסל.
קליברים של עפר
האליל הרזרבי שלי, שאני עוקב אחריו בגלל היכרות אישית, הוא הנהג הפולני כריסטופר חולופציץ, התופס מקום שני אחרי הצרפתי הפנומנלי פטרהנסל, שניהם על מיני all 4 racing. שניהם מתחרים בצמרת מול הנהג האמריקני גורדון, הרכוב על האמר. חולופציץ חיכה להישגו הנוכחי במשך שבע שנים ארוכות, מכורכמות מפלות.
יש לציין שחולופציץ החל את מפגשיו עם ראלי דקאר רק במקום הכללי המאכזב 67, וזאת אף כי בזמן הזינוק הראשון שלו לדקאר הוא אחז כבר בתואר אלוף אירופה בראלי. לנוכח נפתוליו של קליבר עפר בינלאומי כמו חולופציץ בראלי דקאר, אפשר להעריך עוד יותר את הישגיו הנוכחיים של הזוג הישראלי.
טיפ טיפה – אל נא תשליכני
בשל הצטברות מכתבים התוהים על האפשרות להחיות מצבר מתפגר מבלי להחליפו, אני חוזר לנושא. שורה תחתונה: לא מוכרחים להשליכו, ניתן לאוששו מהר ובזול.
המצבר המודרני מותקף מכל עבר. נסיעות קצרות שאינן מאפשרות לאלטרנטור לטעון את המצבר מדלדלות את כוחו, וכך גם המכשירים הרבים שמחוברים דרך קבע למערכת החשמל של הרכב ושואבים וולטים בכל חניה ממושכת. בין מרוקני הבטרייה המקצועיים: הרדיו (הדורש אספקת חשמל קבועה גם כשהוא כבוי), מחשבי הרכב (שצריכים לשמור על הזיכרון), ואפילו המערכות לסגירת מנעולים. החשמל תשוש גם בשל האזעקה, האימובילייזר, הקודן וכמובן מערכות ה-GPS, זוללות חשמל ידועות.
מצבר האלפא יונק מהמטען בשקיקה
במקום להשליך מצבר הסובל מההתנפלות-רבתי על עטיניו, ניתן כאמור להזינו. דא עקא, בארץ קשה להשיג מטעני מצברים ('מיישרים'), הפופולריים מאוד בחו"ל בהיותם קלים לתפעול, זולים ומתחברים לשקע ביתי של 220 וולט. ואם השגתם מטען, לא מוכרחים לחכות שהבטרייה תגסוס: באמצעות המטען ניתן לתחזק את המצבר באופן שוטף אחת לכמה חודשים, במקום לחכות לסרבנות התנעה. כמות האמפרים שנדחס למצבר הדך תעמוד ביחס של 1:10 לכוח המצבר. כך למשל, אם זהו מצבר 50 אמפר, ממלאים אותו תחילה ב-5 אמפרים. רוב המטענים יודעים להוריד את כמות האמפרים המסופקת למצבר בזמן הטעינה, הנמשכת כמה שעות.
ואגב, הפרנויה לוחשת לאוזני שאין זה מקרה שבארץ קשה להשיג מטעני מצבר זולים. האם ידם של יצרני המצברים בארצנו ויבואניהם בדבר?
אז שאלתי את מקס ובר אם נראה לו נכון שאכתוב סוף סוף את האמת שלי
נפלתי למצב שלא היה לי עם מי להתייעץ לפני כתיבת המדור הנוכחי. הרי ישעיהו (שייקה) אטלר, יועץ הנימוסים וההליכות המדופלם שלי, נשאר בארץ. אך למזלי, המלאך שלי דאג לי (אולי כאות תודה על שאיני נוסע בטירופים, והוא יכול לדאוג לי מלמעלה בטיסה נינוחה?) ושלח אלינו את מקס וֶבֶּר, שהגיע באור יום, no name ומשום מקום, כמו בעצם כל הכלבים שהיו לי עד עתה, ויישארו אצלי עד האות האחרונה במקלדת, אם לא יימאס להם לדבר עם קשיש. ודאי שפרסמנו את תמונתו של מקס באינטרנט ובמודעות מודפסות שהדבקנו בסביבה. איש לא הגיע, ולאוצר החדש גם אין שבב או סימן זיהוי אחר. תתחדש, אדוארד, בירכתי את עצמי.
מי קישוט של מי? מקס ובר עם אלפא GTV
מכורים לעלבונות
אז שאלתי את מקס ובר אם נראה לו נכון שאכתוב סוף סוף את האמת שלי לגבי האופן שבו מתנהלים עניינים מוטוריים בארצנו. "לך על זה", ענה לי מקס, ועוד הזכיר לי שהאמת, גסת רוח ככל שתהיה – יפה יותר משקר מפודר ומפורכס, מסוג השקרים שמתפשט בכל פינה של הארץ המתגלגלת על ארבע.
והאמת היא שלפני ששאלתי את מקס לדעתו, ביקרתי איזה אתר מוטורי שהדמות המרכזית המנהלת בו את העניינים אחוזת אמוק של צדקנות ביזארית. האיש כבר עשה בזמנו צחוק מהדת, עלב בגסות רוח במשפחות מרובות ילדים, וכעת מסביר מדוע הטרור הפלשתיני מוצדק בעצם.
מעניין שטוקבקיסטים באתר זה מתייחסים בכפפות של יראה לאיש הרודה בהם בגערות, בחרפות, בהשפלות ובהתנשאות. כפי שאסירי מחנות הריכוז התייחסו לקאפו שלהם.
מפנטזים בזמן ההלוויה
חוץ מזה, ראיתי על מסך המחשב הסובל איתי איזוהי 'תוכנית מוטורית' של ערוץ 10 ושמעתי שם התפעלות מהעתיד המוטורי המופלא המצפה לנו. כמה יהיה זה נהדר כאשר מכונית תישא אותנו ממקום למקום ללא צורך בהתערבות הנהג (פרויקט של גוגל).
זאת לא עמדה, מקס היקר שלי, שאני מצפה לה ממי שקורא לעצמו כתב תחבורה, ועוד עורך את מגזין 'אוטו'. במקום לשמור על הכבוד ולהתאפק לא לבכות בהלוויה של 100 שנים ועוד קצת של התרבות המוטורית, כולל מרוצים, כולל ריח שמן שרוף, כולל ניסיונות לסַגל לעצמנו את אמנות הנהיגה וכל צדדיה האחרים של החוויה המוטורית האמיתית, שהייתה לנו הזכות לקחת בה חלק – כתבי הרכב העבריים כבר חוגגים על רכב המאפשר לנהג לקרוא עיתון.
קשים חייו של פטריוט
בסוג של פטריוטיות, ניסיתי להפוך לאוהד של זוג נהגים ישראלים שעמדו לייצג את מדינתנו בראלי דקאר. מצאתי את רז היימן והלל סגל ברשימת המשתתפים, אלא שהם נעלמו ממנה, משום מה, עוד לפני הזינוק: תחת המספר 363 הופיעו ארגנטינאים בטויוטה. חשבתי שהם לא זינקו כלל, אולי בגלל חוסר התאמתו של רכבם לתקנות הראלי, אך ברשימת התוצאות חזרו לפתע הישראלים, ועוד במקום נכבד, 37.
צרה דומה נפלה על שבעה quadim שהשופטים פסלו בגלל שימוש במנועי אופנוע. הם קיבלו אפשרות להשתתף בדקאר בקטגוריה מיוחדת, מחוץ למסגרת. זהו אינו גורלם של הישראלים, הנוסעים עדיין בחיקו החם של המרוץ הרשמי – אך שוב אינם מופיעים ברשימה הכללית של המשתתפים (ראו www.dakar.com). הבלגאן חוגג. רק בלילה חזרו נהגינו לרשימת המשתתפים, תחת המספר 376.
זנב לאריות – אבל שלנו
את אהדתי החמה אני מחלק בין הישראלים ובין נהג שאני מכיר אישית, כריסטופר חולופציץ, פולני הנוסע השנה במיני all 4 racing, אבטיפוס המצוידת במנוע ב-מ-וו דיזל3.0 ליטרים370 כ"ס. ביום הפתיחה של הראלי לקח חולופציץ מקום שני, 5 שניות אחרי המנצח הרוסי נוביצקי ו-9 שניות לפני הצרפתי פטרהנסל (כל השלישייה במיני). הישראלים הגיעו אחרי שלישייה זו באיחור של 9 דקות ו-40 שניות, אבל לפני הקטארי הידוע אל-עטיח, מנצח דקאר בשנה שעברה הרוכב על האמר 3 מפלצתית.
ביום השני לראלי, הקטארי תיקן את עצמו וניצח בקטע הדירוג. על תוצאת הישראלים מוטב שלא לדווח, מטעמי צנעת הפרט.
הקטוליטרים של שמחה
אז ככה: האמת היא שכמות הדלק שאלפא GTV בת ה-28 שלי (גיל מעולה לבנות, לוחש לי מקס באוזן) שורפת ביום נהיגה אחד – הייתה מספיקה לשבוע נסיעות של בעלי מנועים מוקטנים (down sizing למיניהם) המצוידים בהזרקה ישירה ומחוזקים בטורבו זהיר. ועוד וידוי מושחת: מה שנשאר במכל הדלק של אלפא כאשר המחוג מצביע על אפס – מאפשר לנהגים של מכשירי תנועה בנפח 1,000 סמ"ק לעלות ירושלימה ולחזור לתל-אביב עיר החטאים (עם קצת עזרה של ירידה ורוח חיובית).
אבל דיצת הנהיגה שאלפא מגישה ברוחב לב וברוחב אגזוז (2.5 אינץ') מחזירה את כל ההקטוליטרים הזורמים דרך שני מאיידים כפולים, כלומר דרך ארבעה גרונות וארבעה פרפרים, שאינם מכירים באמצעי חיסכון מקובלים בציבור כמו חיישני אוויר או חיישני למדא.
חיסכון בדלק – שעליו חולמים בגלל נפח מוגבל של הכיס או בגלל טרור של הירוקים – הוא הרי אנטיתזה להנאה מנהיגה! בכל ה-downsizing שטעמתי, המומנט הגיע במכה ולזמן מוגבל. הנהג מקבל דחיפה בגב מהמשענת, ותוך הרף רגע המכונית כבר לא נוסעת אלא מפליגה באיטיות.
כל עקיפה ברכב מגזע downsizing דורשת הורדת הילוך. לא כמו באלפא GTV, וודאי לא כמו בהונדה CRX, שבהן כוח המנוע מתפתח בהדרגה – עד היווצרו של צליל המתאר את זעם המנוע כאשר מחוג מד הטורים מתקרב ל-8,000 סל"ד. בלי העצירות הנדרשות על ידי הטורבו המתורבת, בלי המתנות מרגיזות ובלי קפיצות.
כמו שצריך או כלום
כך שאם אתה אוהב את המכונית ונהנה לנהוג בה בימים שאין ממה ליהנות – אז אין מקום לטענות בדבר תאבונה המוגזם לנוזל היקר. "מה וכמה למזוג לה?", שואל המתדלק בתחנה של shell. "תביא 100 אוקטן מלא, שיהיה לה לבריאות", אני עונה.
נהיגת אקו דורשת אישיות שאין לי בתחומים אלה, שהרי להשקפתי, ויתור, ולו חלקי, על הטמפרמנט של המכונית אינו מאפשר הנאה מהנהיגה עצמה. ובכל זאת, גם לי יש מרשם לחיסכון בדלק: לפי הפילוסופיה שלי, אם כבר לחסוך בדלק אז לא טיפין טיפין אלא באופן מוחלט, כלומר לוותר לגמרי על שימוש במכונית כאשר אין הכרח בו לטובת שיטת per pedes (לטינית: עבודת רגליים). במילים אחרות, אם אין כוונה לעבור ממקום למקום כדי ליהנות מהנהיגה, אז משאירים את האוטו במוסך הביתי ונוסעים ברכבת, או מבקשים טרמפ מבני בהונדה HR-V הנוחה שלו.
אגב, לאושרי, בני אוחז בדעה דומה, וכדי ליהנות מנהיגה הוא אינו מתעלל ב-HR-V, אלא נוסע מפעם לפעם בהאצ'בק שלו, שתיינית מדופלמת בזכות המנוע המושתל בה מהונדה אינטגרה R, בעל 190 כ"ס.
היום שאחרי התקווה האחרונה
יותר ויותר יצרנים מרכיבים במכוניות כפתורים למיניהם במקום הידית המסורתית של בלם היד. לדעתי זהו מהלך מסוכן מאוד. בלם יד אמור לעזור במצב חירום. כאשר הכול במכונית הולך פייפן, כאשר מת החשמל ונכבות דיודות האזהרה, בלם היד הוא התקווה האחרונה. הוא מציל אותנו כאשר הוא עשוי מוט וכבל פלדה. מנגנון חשמלי הוא אולי זול יותר מבלם היד המכני, אך חיסכון ובטיחות הנוסעים הם – במקרה של בלם היד – שני ערכים שאינם עולים בכפיפה אחת.
בלם או בלעם
באים לראשי כמה תרחישים שבהם הבלם החשמלי לא יעזור, כי הוא צעצוע מעולם משחקי המחשב:
1. אנו משאירים את המכונית על בלם יד והולכים לישון, אך במשך הלילה המצבר מתפגר בגלל קצר כלשהו. אין לנו מצבר רזרבי ואין לנו שכנים. כיצד נשחרר את בלם היד החשמלי?
2. נוסעים בכביש מהיר במהירות של מעל100 קמ"ש. בגלל קצר או תקלה (לא נדיר במכשירים חשמליים), בלם היד שלנו נכנס פתאום לפעולה על דעת עצמו – והרכב נעמד על רגליו האחוריות כמו סוס של פרארי. זה רק נשמע מצחיק.
3. נוסעים באותו כביש מהיר, ודוושת הבלם נשמטת פתאום עד הרצפה משום שנוזל הברקסים דלף החוצה. במצב כזה מומלץ להוריד מהירות בעדינות ובהדרגתיות בעזרת בלם היד, אך לבלם חשמלי אין פשרות: או בלימת חירום או כלום. ושוב המכונית עוצרת באופן פתאומי, ושוב היא נעמדת כמו סוס על רגליה האחוריות, וכמה מכוניות שנסעו אחרינו עוצרות היישר אל תוך תא המטען שלנו.
4. עקב תקלה בבלמים, מוכרחים לעצור בעזרת בלם היד – אך אנו מגלים שהבלם החשמלי מגיב באיחור לפקודה שלנו. כתוצאה, דופקים את האוטו ומבצעים התנגשות.
5. חושך, ואנו מוכרחים לעצור את הרכב בעזרת בלם היד. לצערנו, איננו יכולים לתפוס באופן אינסטינקטיבי במוט, כי במקומו מסתתר, אי שם בין המושבים, כפתור קטן. דופקים את הרכב או נכנסים בהולכי רגל.
לשלוט או להרפות
לא לכל אחד חשוב להרגיש שהוא האדון ברכבו; שהוא המחליט – כאוות שכלו או באינסטינקט חייתי – מתי להחליף הילוכים, מתי ללחוץ על דוושת הגז ומתי לעצור. כי יש אנשים שהשליטה היא בעבורם כורח, ויש כאלה שהיא לגביהם טורח. ולכן, כפי שהיצרנים יודעים להגיש לנו בחירה בין תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית – מדוע שלא יגישו לנו בחירה כזו גם במקרה של בלם היד?
טיפ טיפה
אם הנטייה המטופשת להחליף את בלמי היד המכניים בכפתורים חשמליים תמשיך לחגוג אצל היצרנים (ראו ביקורת במדור הנוכחי), אז ילדי ילדינו רק ישמעו באגדות של סבא שבעזרת בלם יד מכני של פעם, וכעת ז"ל, אפשר היה לבצע במכונית תרגילים פוטוגניים. למשל: זריקה של ירכתי הרכב ימינה ושמאלה, ביצוע סיבוב במקום והשתתפות בתחרויות דריפט (החלקה מבוקרת ארוכה).
לי נדמה שבלי משחקים אסורים עם בלם יד נורמלי, קשה ללמוד שליטה על רכב. לפיכך, סוף עידן בלם היד המכני מסמן גם את סופן העצוב של תחרויות הג'ימקאנה
תודתי
תודה למר יוסי דה ליאון על המצגת המרגשת "צה"ל מבקר בפולין". רק נפלו בה כמה טעויות, הנה אחדות מהן: השחקנית הדגולה אידה קמינסקה לא עלתה ארצה, אלא החליטה להתיישב בארה"ב ב-1968, בעקבות גל האנטישמיות בפולין. מרק אדלמן, לוחם המרד וסגן מפקד גטו ורשה, אדם נפלא שהיה לי המזל להכירו, זכה בארץ למקומו בפנתיאון הגיבורים רק לאחר מותו.
אך חוסר דיוקים אלו אינו חשוב, לדעתי, כמו העובדה הפרוזאית המדאיגה שהעם היהודי היושב בציון ושולח משלחות לפולין, במדים ולא במדים, מזיל אמנם דמעה בטקסים לזכר קורבנות השואה, אך בו-זמנית, אותו עַם המתרגש כל כך ומבין בשואה ובתוצאותיה – משלים בשתיקה עם חוסר העזרה הממשלתית הפושעת לניצולי השואה. וזאת, למרות הדיבורים האינסופיים הנמשכים כבר עשרות שנים, למרות ועדות והתחייבויות בכתב ובעל-פה, ולמרות פיצויים בהיקף של מיליארדי אירו שהמדינה קיבלה ועודנה מקבלת מממשלת גרמניה.
הוא לא היה אוליגרך רגיל, ולא סתם טייקון יהודי
את המידע על מותו של סטיב מורל, ידידי לשעבר, קיבלתי יום לפני חג המולד, כאשר עזבנו סופית את האטלייה בלודז' שבו צילמנו את קטעי הגטו, השייכים לסרטי על שועל הכסף של פליציה ט'. בין עשרות המחשבות שעברו בי מיד, כבשה שוב את נפשי ההבנה שבעצם, יותר אנשים מחכים לי אי-שם מאחורי הקשת מאשר נשארו פה על ידי.
חוץ מזה, הרגשתי גם אכזבה מהחלטתו הגורלית של הקב"ה. הרי התכוונתי להזמין את סטיב לפרמיירה של סרטי. תכננתי את זה בדייקנות: כדי להפתיע את ידידי הוותיק לא שלחתי לו, בוודאי, את הנובלה המקורית 'שועל הכסף' שעליו מתבסס התסריט – אלא חיכיתי לרגע שסטיב יצפה כבר בסרט המוכן.
חשוב היה לי לשמוע דעתו על עבודתי כתסריטאי וכבמאי, כי האיש היה קינומן אמיתי. לא פעם היה מזמין אותי לווילה הלבנה שלו במונטה-קארלו כדי שאצטרף אליו בפסטיבל הסרטים בקאן. ובאותה הזדמנות, הנופלת באמצע הקיץ הצרפתי, הייתי עוקב מהמרפסת של סטיב אחר מרוץ הגרנד פרי המתרוצץ למטה, ברחובות העיר. גם לאירוע מוטורי זה, שריתק אותי, היה המארח שלי קשור עמוקות, בהיותו השותף היחיד של לורד האסקט לקבוצת המרוצים הנושאת את שמו.
חבל שסטיב מורל השאיר את סביבתנו בלי מבטו החם והסקרני. צילום: אדוארד אטלר, 1978
מיליונר בחולצת טריקו
כשהכרתי את סטיב מורל הייתי עדיין במאי הטלוויזיה הממלכתית-ירושלמית, עסוק בהפקת סרטים דוקומנטריים ודרמות, ומספיק לא-גאה בשייכות לרוממה כדי לא לספר דבר. וממילא סטיב התייחס אליי כמו אחד שנשרף טוטלית באש הפנימית של מנועי בנזין, אחד שנוהג-כותב – ולא כאל תסריטאי ובמאי.
אני זוכר איך ומתי נפגשנו, כי בעצם, את כל מה שקרה בחיי אני יכול לעמֵד בזמן לפי המכוניות שהיו לי. כך אני יודע מתי פגשנו לראשונה את סטיב, כאשר ידידתנו הפולנייה אווה, אהובתו ובהמשך אשתו, סיפקה לו את כתובתנו בארץ והוא התקשר.
לקחנו אותו באלפא רומיאו ג'י-טי 2.0 ברטונה האדומה כדי שיטייל איתנו בסיני. הוא היה תייר נורמלי לגמרי, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו, לא אני ולא אשתי חשנו שהוא עשיר כל כך. רק עם חזרתנו לתל-אביב התגלה שבזמן שטיילנו שבוע ימים בדרום – חיכתה לו סוויטה במלון הילטון. הוא לא החזיר אותה כדי שלא ייאלץ לסדר את המזוודות…
עומדים בתור לשנור
ועכשיו היו צריכים לעבור רק עוד כמה שבועות עד לרגע המסקרן על המסך. ציפיתי להביט בפרצופו של סטיב ברגע שבו הסרט נגמר. או אז התכוונתי להתקרב אליו ולהגיד לו בעברית או בפולנית "נו, תראה חביבי, תראה, עשיתי את זה מבלי לבקש ממך תמיכה כספית בהפקה!"
כי לסטיב מורל תמיד היו מגיעות שורות-שורות של אמנים, פוליטיקאים, ראשי ערים, ראשי אוניברסיטאות, עמותות צדקה, מוזיאונים ונציגים של מוסדות ממשלתיים כמו 'יד ושם'. כולם היו מגיעים אליו כדי לבקש תרומה. והוא, הנדבן הידוע מדי, מעולם לא שלח אותם לעזאזל – אם לא הספיק לברוח.
אני, בכל אופן, לא רציתי להימנות עם חבורת חסרי בושה אלו.
ילד טהרן הפך מַליין
התרומה היחידה שרציתי לקבל מסטיב ולא הספקתי הייתה הסכמתו שאכתוב עליו ספר או אולי תסריט. כי לא היה לי ספק שמורל הוא דמות ספרותית-קולנועית מן המוכן.
די היה לשמוע על פיסות הביוגרפיה שלו בימי מלחמת העולם השנייה, בדידותו והניתוק מאמו ואחר כך שייכותו למועדון האקסקלוסיבי של ילדי טהרן (ובהם אלוף יאנוש בן-גל), או לעקוב אחר עזיבתו את הארץ לטובת לימודים באמריקה, שם הוא החל לבנות את אישיותו בעולם הביזנס עד שיום אחד נפל עליו הון אסטרונומי, בזכות עסקה ענקית אחת.
שביל בריחה מרוצף זהב
סטיב סיפר לי שבזמן משבר הנפט הגדול, כל הנוזל המבוקש נמצא על מאות אוניות השייכות לו ולשותפיו באינדונזיה, שאותם הוא גייס כדי שישקיעו את הכסף הממשלתי בתרגיל המבריק שסטיב תכנן. מורל התיידד עם הנשיא סוקארנו ורעייתו ושיתף פעולה עם הרמטכ"ל האינדונזי, מישהו בדרגת גנרל, שהתאבד לאחר שהפרשה נחשפה.
אך בגלל הצלחתו הכספית חסרת כל הפרופורציה הפך סטיב נרדף וחי במנוסה אינסופית מהשלטונות האמריקניים, לרבות הסי-איי-אי, שתכננו לחלוק איתו בשלל ויצאו בידיים ריקות. זה מסביר, למשל, למה הוא עזב את מונטה-קארלו, שם הוא חי כנסיך עם יאכטה ענקית ופרארי בֶּרְלִינֶטָה על סיפונה.
"מכרת את הווילה עם פסנתר הכנף הלבן סטיינוויי? ומה קרה עם הרפליקה של פורד טי בעלת המנוע של מוסטאנגshelby , שהבאת מאמריקה?", המשכתי לחקור. עד ששמעתי הסבר שמונטה-קארלו ממוקמת קרוב מדי לאיטליה ולמאפיות האיטלקיות – המיומנות בחטיפות ומשתפות פעולה עם הסי-איי-אי.
סטיב עקר אפוא לספרד, לארמון ענק הממוקם באחוזה כה רחבת ידיים, שהיה צריך ג'יפ כדי להכיר את כל השטח. היו לו גם בתי מגורים באתרי נופש בשוויץ, כמו גם דירות יוקרה במרכזי פאריס ולונדון.
פתאום צ'יץ מתנכר
הבריחה הבלתי נגמרת הביאה את סטיב מורל גם אלינו, אַרצה. "ראש העיר שלמה להט ואשתו זיוה הם החברים הכי טובים", היה אומר לי. "לימוזינה של עיריית תל-אביב מחכה לי בשדה התעופה, ובסוויטה שלי בהילטון מחכים לי זרי פרחים ענקיים ששלחו הלהטים", סיפר על צ'יץ' וצ'יצ'ילינה.
"נסה לא לתרום בלי הפסקה ימינה ושמאלה, ונסה לא לחלק שעוני קרטייה – ונראה את האהבה הזו", עניתי בציניות. וזה קרה, כאשר פלוגות פועלים ומעצבי פנים גמרו לשפץ לסטיב את הפנטהאוס ברחוב רב אשי 5 קומה 8, בצמוד לרבינים המאובטחים יומם וליל בידי השב"כ. הודעתי לו שהדירה מוכנה, והוא הגיע מלונדון או פאריס ורצה לבנות איזו פרגולה, כדי שהגן המלבלב שעל הגג לא יישרף בשמש.
"שלמה סירב לתת לי אישור לפרגולה", בישר לי באכזבה, והוסיף כי להט (שהיה דומה אז, בתספורתו ובפניו, לעורכת 'דבר' חנה זמר) סירב בנימוק שהעירייה לא יכולה לתת לו זכות בנייה אפילו לגג מתקפל, בזמן שהפקחים הורסים לקשי יום ביפו בנייה בלתי חוקית.
הבאתי מהבית משקפת צבאית וביקשתי את סטיב להביט בגגות סביבנו. בכל שכונת נווה-אביבים לא היה אפילו פנטהאוס אחד בלי פרגולה. סטיב, יקיר העירייה, ראה זאת והתעצבן.
החבר הענק של אימא
באחד ממפגשנו בריביירה הצרפתית הכרתי את אמו של סטיב, ששהתה בניס בדירת מידות בעיצוב קלאסי בנוסח סנט-פטרסבורג של המאה ה-19. סטיב סיפר לי שמיד אחרי שהוא הגיע להונו הראשון הוא שלח בלשים לרוסיה, והם מצאו את אמו ואת אחותו למחצה והצליחו להעבירן למערב. אלא שאמו של סטיב הסכימה לעזוב את רוסיה רק בחברתו של איש ליטאי גדל-גוף, צעיר ממנה בוודאי, ספק בעלה ספק מאהב.
האיש המוזר הזה, חצי אלים חצי מטורף, מצא מיד בניס התחתונה מלחים ליטאים, פושעים, מאפיונרים, סוחרי נשק וסמים, והתחבר איתם. סטיב הצליח איכשהו ללכוד את הליטאי הענק והחמוש ולשלוח אותו לדרום אמריקה, אך אימא מורל דרשה לקבל אותו בחזרה. הליטאי שב לניס וחזר לסורו, עד שסטיב שכנע אותו, בממון רב, לעזוב את הריביירה מרצונו – ולצמיתות.
ליבה של אימא נשבר.
האשה שסובבה את כולם
בינתיים הכרתי את גברת מורל הזקנה, והבנתי שהיא בעצם נושא ראוי לסרט ענק – עוד יותר אולי מסטיב עצמו.
כי גברת זו הייתה דמות נשית שלא דמתה לאף אשה שהכרתי, שראיתי על המסך או שקראתי עליה. גלגוליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, והרומנים שלה עם צמרת השלטון הרוסי הקומוניסטי ועם אמנים, אנשי צבא ופוליטיקאים (את כולם היא סובבה על אצבעה הקטנה) – הם רק קמצוץ מהסיפורים שהיא גוללה באוזניי בניס, בעודה יושבת על כיסא גלגלים ושרה רומנים של ורטינסקי בקול יפה, ואני מצלם אותה. זה שכנע אותי שכתיבת ספר עליה היא ממש חובה לטובת האנושות.
שאלתי את סטיב אם הוא מסכים שאכתוב על אימא שלו, אך הוא סירב. "אחותי אנטוניה תעשה את זה", אמר. מאוחר מדי הבנתי שחברי לשעבר היה פשוט זהיר, ולא רצה שהרפתקאותיה של אימאל'ה יתפרסמו ברבים.
היום ברור לי שהשמיים ניסו לשלוח אליי את דמות אמו של סטיב – כדי שיבגניה דודינה תקבל את תפקיד חייה.
תנחומים מבעד דלת סגורה
סטיב דוד מורל נקבר לצד אמו בבית העלמין החילוני בקיבוץ עינת. בעיתון 'הארץ' היה כתוב שבשכונת אפקה הצפון תל-אביבית יושבים עליו שבעה. התקשרתי לשם כמה פעמים מאתר הצילומים מפולין. איש לא ענה לצלצולים.
טיפ טיפה – לא לחוטפים
אם מישהו שמאוד לא אוהב אתכם יחליט חלילה לחטוף אתכם ליער בתוך תא המטען של מכוניתו, התפללו שתהיה זו שברולט קמארו. ואם אתם אלו שזוממים לקחת מישהו לטיול בכפייה, מוטב לחפש מכונית שאיננה שברולט קמארו. למשימת חטיפה בבגאז' מוטב ללכת על הלימוזינות של ב-מ-וו סדרה 7. בשעת הדחק אפשר להסתפק בסקודה אוקטביה.
הסיבה: בתא המטען של קמארו התקינו המתכננים (האם הם ראו יותר מדי סרטי פעולה אמריקניים?) ידית המאפשרת לפתוח את המכסה מבפנים. קל למצוא את הידית בחושך כי היא מצופה בצבע זרחני. החטוף מושך בה ומשתחרר בקלות משִביו.
אגב, יבואן שברולט בארץ אינו משווק כאן, משום מה, את קמארו. באירופה, מכונית אמריקנית זו, האידיאלית כאמור לחטופים, היא זולה יחסית, כ-50 אלף אירו בלבד. לא יקר ביחס לביצועים שאינם נופלים רחוק מפורשה
יש האומרים שהסיסמוגרף מצביע על אותה עוצמה של רגש כאשר אני כותב על שואה ועל מכוניות. אז אומרים
בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, הפסיכולוגית מריה הוכברג מריאנסקה, שאני זוכר אותה יפה וגבוהה ודומה בפניה לאסטרונום הפולני מיקולאי קופרניקוס (בן המאה ה-15), הסתובבה בבית היתומים היהודים בקרקוב בין כמה עשרות ילדים שניצלו מהשואה. היא ישבה מולם ארוכות ובכתה איתם באותן דמעות, כאשר רשמה בדייקנות את מה שהם סיפרו.
בשלב מסוים הגיעה גברת אצילה זו, אינני יודע אם הייתה יהודייה או גויה, גם לחדרי, אך אני, משום מה, סירבתי לחלוק עימה פרטים כלשהם מעברי. "את הסיפור שלי ושל משפחתי אכתוב לבד", הבטחתי לה.
עבר זמן רב ועוד קצת, עד שהרגשתי שאני מוכן כבר לעמוד בהבטחתי. או אז התיישבתי מול המחשב וכתבתי את 'שועל הכסף של פליציה ט".
סבב הסרטה אחרון בפולין
אני נזכר בכך בהיותי כעת בלודז', לילה לפני סדרת ההסרטה האחרונה המתבצעת על אדמת פולין. נשארו לנו חמישה ימי צילום פה, ועוד כמה ימי צילום בארץ, על שפת הים ובמשרדים ממשלתיים, שם גיבור הסרט מחפש את חלקת האדמה שאביו קנה על הכרמל לפני המלחמה והשואה – וזהו זה.
היום בבוקר (שני) הגיעה מתל-אביב לאתר ההסרטה השחקנית הצעירה ים ברוסילובסקי, ומחר תגיע הנה, בפעם השנייה כבר, יבגניה דודינה, שבזכותה ובהשראת כישרונותיה נכתב התסריט מלכתחילה. כל הזכויות על גיוסן של ים ושל יבגניה מגיעות למפיק הישראלי מרק רוזנבאום, שעזר לנו בימים הקריטיים.
ים ברוסילובסקי
יבגניה דודינה
אשת הגנרל ומיכאל
גולדה נגד היתומים היהודים
הספר 'ילדים מאשימים', שהגברת הוכברג-מריאנסקה התקינה מסיפוריהם של היתומים היהודים, יצא לאור בוורשה בשנת 1947, שנה לאחר כתיבתו. עותק מקורי שלו עלה איתי ארצה, בין הספרים המעטים שבמנוסתנו מהפוגרום של 1968 הצלחתי לקחת מהספרייה שלי.
בשנת 1993 החליטה ביזנס-וומן יהודייה פולנייה בשם גולדה טנצר, דמות דוחה גם כאשר היא אינה שרה ביידיש ואינה רוקדת על במה, להוציא מחדש את הספר תחת שם מתוקן – 'ילדים יהודים מאשימים'. שמתי לב שהספר, במופעו המחודש והערוך בידי טנצר, דק בהרבה מהמקור השמור אצלי. ועוד הזדעזעתי כאשר הלכתי אחרי הסיפורים ושמות הילדים ופניהם שנותרו בזיכרוני, וגיליתי שטנצר זו גירשה מהעותק המקורי את כל הסיפורים שבהם הפולנים היו רעים, והשאירה בגרסה שלה רק סיפורים שבהם פולנים טובים עזרו לילד/ה המספרים!
נראה כי טנצר פחדה שהוצאתם לאור מחדש של סיפורים אותנטיים מזעזעים שנרשמו בדם ליבה המזדהה של הוכברג מריאנסקה, אחרי כמה עשרות שנים של שכחה – יזיק לאינטרסים שלה כאשת עסקים התלויה בנדיבותו של השלטון הפולני. למשל: התיאטרון היידי, שנגנב מאידה קמינסקי בימי הפוגרום של 1968 ומנוהל כיום בידי גולדה טנצר ובעלה שמעון שוּרְמֵיי ("ספק יהודי ספק אוקראיני", אומרים עליו) – עלול להפסיד את המימון הממשלתי של משרד התרבות הפולני, התומך רק בשלושה-ארבעה מוסדות תיאטרון. או שמישהו עלול לבדוק אם עמותת 'שלום' ("ישראלית-אמריקנית-ישראלית-פולנית", מכנה אותה טנצר, העומדת בראשה) היא אכן עמותה נקיית כפיים הפועלת ללא מטרות רווח.
האם גם הגרמנים הולבנו?
אני לא רוצה לחשוב על אפשרות מצמררת נוספת: האפשרות שטנצר זו גירשה מהספר המקורי לא רק את הסיפורים שבהם הפולנים לא יוצאים טוב – אלא גם את הסיפורים שבהם הגרמנים יצאו כפי שהיו באמת: ברברים, חלאות אדם, שופכי דם יהודי בהנאה (וזאת, בניגוד לאופן שבו מצטיירים הגרמנים באגדות של שפילברג על אוסקר שינדלר, או בסרט 'הפסנתרן' של פולנסקי).
אין לי אפילו חשק לבדוק את זה.
הגדיעה הסופית
חלק מהילדים שסיפרו למריה הוכברג מריאנסקה מה קרה להם בשואה וכיצד ניצלו – אינם עוד בין החיים או שאיבדו עצמם לדעת. הסיפורים האישיים שהם הגישו למריאנסקה בבית היתומים היהודים בקרקוב, אשר שכן ברחוב אוגוסטיאנסקה בוצ'נה 1, סמוך לנהר הוויסלה – בקול שבור ובבכי בלתי פוסק – הם כל מה שנותר להם מהשואה.
ילדים אלו, שהפסיכולוגית הרושמת דובבה אותם ברגישות אין-קץ, כמו הבינו שסיפוריהם, המתארים את עומק כיעורה של האמת – יסייעו לאנושות להבין לאיזה שפל של צלם אנוש הגיעו הרוצחים הגרמנים ומה קרה לעם היהודי על אדמת פולין.
אך כאמור, גולדה טנצר, בתרגיל פושע, מנעה מהעדויות של הילדים המספרים – שחלקם נותרו חסרי אמצעים וחלקם אינם עוד בין החיים – להגיע לאקדמיה היהודית, להיסטוריוני השואה ולקוראים. הילדים וסיפוריהם נגדעו לא רק מתקופתנו ומהחוקרים הפועלים בה, אלא גם מהתקופות הבאות שיגיעו בעוד 20, 50 או 100 שנה, כאשר השואה הגדולה תהפוך לעוד סיפור אגדה.
שואה סחוטה היטב
אינני מאמין שעותק מקורי מהספר 'ילדים מאשימים', חתום על ידי מריה הוכברג מריאנסקה, נמצא ב'יד ושם' או בספריית קיבוץ לוחמי הגטאות או במכון לחקר השואה או באוניברסיטה ישראלית כלשהי. לכל המוסדות הללו סיפקה, מן הסתם, גולדה טנצר את העותק שלה, המשכתב את השואה היהודית (כאמור, בהתאם לשיקוליה כאשת עסקים בפולין).
אם יש לכם מושג כלשהו מה עומדת טנצר להגיד להגנתה מול השופט העליון – ספרו לי.
קטנה אך משוגעת
בפולין הקרה, במהלך ההמתנה להמשך הצילומים, הייתה לי הזדמנות לטעום במשך יומיים את פיאט 500 אברת' Esseesse, קטנה אך משוגעת. זו אותה מכונית שעמיתיי הישראלים מתפעלים ממני גם בגרסתה הקוּלית פחות (זו שיש לה 135 כ"ס, במקום 160 הסוסים שעמדו לרשותי בגרסת הגזעית esseesse).
abarth 500 esseesse
נפתח בכך שחשתי מרומה כבר לנוכח חזותה היוקרתית של גמדה אדומה זו. הרי היו לי 4 (ארבע) פיאטים 500 ישנות, אחת בפולין ושלוש על אדמת הארץ – כולן מקוריות, נהדרות ובעלות הנעה אחורית והיגוי חלומי. והנה, מישהו מנסה למכור את הנוסטלגיה שלי בגרסת ספורט יקרה מאוד המיועדת לעשירים בלבד.
Esseesse היא הגרסה הכי חדה של אברת' 500 המותרת לשימוש בדרכים ציבוריות. אפשר לקנות אותה מוכנה בסלון מכירות כאן בוורשה, או לשפר את האברת' הרגילה, זו בעלת 135 כ"ס, בעזרת חלקים המגיעים מהמפעל של אברת' בארגז עץ. בארגז זה תמצאו קפיצים קשים יותר מהמקוריים, דיסקיות ודיסקים ספורטיביים, חישוקי17 אינץ'עם צמיגי 205/40/17, פילטר אוויר ספורטיבי, דיסק עם תוכנת מחשב מעודכנת, מערכת המודיעה את לחץ האוויר בצמיגים ואף מדבקות דקורטיביות.
ארגז הפלאים: ערכה להפיכת פיאט אברת' הרגילה ל- Esseesseגזעית
עוד בגרסתה הרגילה, פיאט 500 אברת' היא מכונית יפה – ערכת רענון הביצועים הנ"ל של אברת' Esseesse רק מוסיפה על סגנונה הספורטיבי (מוסיפה באופן מידתי: הרכב נראה אגרסיבי אך לא וולגרי). היא גם עשויה היטב, אף כי על כביש שאינו חלק משהו חורק בה. עם מתלים קשים, זה בעצם בלתי נמנע.
יורה ובוכה
במושבים הקדמיים לא חסר מקום. לפחות אם מתעלמים מהקונסולה השמנה העשויה פלסטיק קשיח ומפריעה לברך ימין – חלק מירושתה של פיאט פנדה. מקום מאחור? נפח של תא מטען? חלל לחפצים? האם במכונית כזו יש טעם בכלל לתהות על סוגיות טריוויאליות מעין אלו?
מה טוב באברת' Esseesse זו? טוב בה המנוע, שכוחו עלה כאמור מ-135 כ"ס ל-160 ומפיק צליל לא רע. זאת ועוד: אף שמנוע זה מגודש, אין בו טורבו-חורים מעצבנים כמו במנועים גרמניים 1.2/1.4 בעלי הזרקה ישירה ומגודשים. להבדיל מגרמניים אלה, המנוע של אברת' Esseesse מבקש סל"דים גבוהים. מה זה מבקש? דורש! למעשה, כאשר מסירים את כף הרגל מדוושת הגז נשמעות יריות מחאה מרשימות מהאגזוז. "רחוק לה מהיריות הגזעיות שלי", מתחצפנת אלפא GTV שלי.
שמנמונת עם פיצוי
על הנייר, פיאט 500 אברת' Esseesse זו מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"שתוך 7.4 שניות. לא בדקתי את זה, אך בעימות עם הונדה CRX VTEC שלי, כאשר הגענו ל-100 קמ"ש, נותרה אברת' אדומת-השחץ מאחור, במרחק של איזה שתי מכוניות ומחצה (כלומר, פער של כשליש שנייה). זו כנראה תוצאה של עודף משקל: אברת' שוקלת1,150 ק"ג, בעוד שהונדה לא חוצה את מחסום ה-1,000 קילו, ועוד יש לה סט צמיגים הבנויים לביצועים ספורטיביים. בעזרת החלפת הילוכים ברוטלית יותר, היפנית הקשישה שלי, בת עשרים כמעט, בהיקלעה למרוץ אל ה-100 קמ"ש, תוריד מהאיטלקייה שנייה ועוד קצת.
על מהירות מרבית אין על מה לדבר. אצל אברת' זה211 קמ"ש, אצל הונדה230 קמ"שכמעט (בדוק, לצורך שמירת נפשו והאגו של הנהג המזדקן). אלא שאברת' Esseesse, בניגוד להונדה CRX השקטה יחסית, מייצרת רעש קולני וקופצת גם בלי סיבה – מה שגורם לנהג הפיאט להרגיש כאילו הוא נוסע מהר יותר מכפי המציאות. אינני מזלזל בכך. גם תעתוע הוא סוג של פיצוי.
יותר מבורגנית, פחות מספורטיבית
הניהוג הוא הצד הכי חלש של פיאט אברת' Esseesse. המתלים הקשים רק פוגעים באחיזת הכביש, במקום לשפר אותה. כל מהמורה או שיבוש דרך קטן גורמים לה לאבד את השפיות ולנסוע בזיגזג. סבורני שבדרכים הרגילות אפשר לנסוע מהר יותר באברת' הרגילה (שלא נהגתי בה), ללא סכנת איבוד שליטה.
מאכזבת גם מערכת ההיגוי של Esseesse, שבמצב 'ספורט' אינה פועלת טוב יותר מאשר בפיאט 500 רגילה. להפתעתי, אין בה אף תכונת אופי גו-קארטית, שציפיתי לה מצעצוע Esseesse זה.
על פיאט 500 Esseesse החדשה משלמים באירופה 20 אלף אירו כמעט. זה מעט על מכונית ספורט, וזה יקר על מכונית קטנה שאינה נוחה ואינה שימושית. תכשיט טוב לאגו, הפטרתי כאשר החזרתי אותה.
טיפ טיפה – פינת הטיפים
הזהרנו כבר שמד הקילומטראז' האלקטרוני, המותקן ברוב המכוניות המודרניות, נוח לזיוף הרבה יותר מהמדים הוותיקים, המכניים. ואולם, לא ציינו שכל 'שיפוץ' נתונים במד האלקטרוני – המבוצע ברוב מגרשי המכירה – קל מאוד לגילוי בעזרת מחשב דיאגנוסטי משוכלל, הנמצא כידוע במוסכים המורשים. הסיבה: הערך האמיתי של הקילומטראז' נשאר בכמה תיקיות של מחשב הרכב.
וכך, בעזרת המחשב הדיאגנוסטי, אפשר למשל לבדוק מה היה קילומטראז' הרכב בעת ביקורו האחרון במוסך; כמה פעמים הותנע המנוע; מה היו כמויות הדלק שעברו בתא השריפה (מה שנותן עוד אינדיקציה לקילומטראז' האמיתי) וכך הלאה. השאלה היא רק, אם עובדי המוסך יידעו לחלץ מהמחשב הדיאגנוסטי מידע זה.
אתם מנחשים נכון שאני לא סתם כועס על ג'רמי קלארקסון, וזה לא בגלל החקיין התל-אביבי המבצע את זממו באינטרנט
בזכות כתיבתו הנמרצת, ועוד בגלל הופעותיו הגרנדיוזיות בתוכנית הבי-בי-סי 'טופ גיר', הסנוב האנגלי ג'רמי קלארקסון, מיסיונר מדופלם ומטיף מוסר – הופך למשיח. לא רק בענייני רכב, שהיו תמיד בראש מעייניו, אלא גם במגוון רחב של נושאים שמעסיקים את הציוויליזציה המודרנית.
אמנם עיסוקו העיקרי של קלארקסון הוא עדיין רכב, שכלפיו יש לאיש החביב הזה התייחסות גזענית אשכרה, אך בוחן העילית לא מצטמצם עוד לדל"ת אמותיה של המכונית אלא שולח ידו באופנה, תיירות, פיזיקה, פוליטיקה ופסיכולוגיה. בקיצור, הוא כותב על האנושות כולה, עם נגיעות קטנות בקוסמוס. בעצם, אין נושא שקלארקסון עוד לא הספיק להתייחס אליו מזווית קלארקסונית סרקסטית.
"דבר שטוב לכל תכלית – אינו משרת שום תכלית", אומרים על מכונית שתוכננה הן לנסיעות באספלט והן לעפר, לבוץ ולשלג. אִמרה זו מתאימה גם לקלארקסון, החתום על עשרות ספרים במגוון מעורר השתאות (או לגלוג) של תחומי ההוויה האנושית – ספרים שבהם הוא אינו מתבייש לחזור על עצמו. בכל אופן, גם אני נמניתי עם חסידיו המושבעים של קלארקסון, עד שהבנתי שהוא בעצם בדרן חביב ולא הרבה יותר מזה.
קלארקסון, בתצורתו הנוכחית כאימפריה, נראה לי חשוד משהו לא רק בכתיבתו הספרותית חובקת-הכול, אלא גם בפטפוט (הכתוב או המדובר) שלו על אודות מכונית המבחן התורנית. במיוחד לנוכח העובדה שהנהיגה הקלארקסונית הטיפוסית מתבצעת בשטחים רחבים, חלקים ובטיחותיים כמו שדה תעופה. אלו הם תנאים לא מסוכנים שקל לבצע בהם תרגילי נהיגה, החלקות מבוקרות-כביכול נוסח דריפט, סיבובים חדים וכדומה. הייתי רוצה לראות את קלארקסון נוהג בסיבוב על יד ביתי – סיבוב הננעל בהפתעה ומשני צידיו חומות עצים דחוסות ובלתי סלחניות.
אך קלארקסון זהיר מכדי לקלוע את עצמו למקומות כאלה, וגם לא בדיוק מחפש מסלולי מרוצים תקניים או תחרות עם נהגים מקצועיים. וכך, במקום להעמיד את נהיגתו למבחן, הוא מעדיף לתת שיעורים נון-שלנטיים בתנאים נוחים יחסית, מפטפט מבלי להביט בכביש, מקרין סמכותיות וסנוביות טהורות כקריסטל.
ודאי שלא הייתי כותב את זה – לא על ג'רמי קלארקסון ולא על 'טופ גיר', תוכנית בי-בי-סי מעולה בעלת חוש הומור יחידי במינו המותירה את מתחריה הרחק מאחור – לוּ הירחון 'טופ גיר' של הסטאר בריטי וחבורתו לא היה מציק לי אישית, מבלי שביקשתי!
זה קרה כאשר תלמידו וחברו של קלארקסון, ריצ'רד המונד, שפך בירחון הזה קיתונות של התמוגגות על ב-מ-וו Z3M קופה, כאילו נדבק ממני בהתפעלות ממנה. הוא גילה (חצי שנה אחריי) שמדובר במכונית ממש חלומית בזכות תכנונה, שיווי משקלה וכוחו של מנוע ששת הצילינדרים בשורה, המפיקים 330 כ"ס עוד לפני שאיזו סדנת שיפורים או מרוצים פתחה לו תיק לקוח.
ריצ'רד המונד מוקסם מכך שב-מ-וו Z3M קופה, שיצאה מפסי הייצור בשנים 1998-2002, קיבלה מתלים קשיחים יותר מ- Z3Mרואדסטר. לדבריו, בזכות העובדה שלקופה יש גג, היא לא סובלת מתסמונת ה'מתנהגת כמו סמרטוט רתוב' של המכונית הפתוחה.
"עיצוב הפנים של Z3M", כתב המונד, "שובר שיא של איכות". אם לסכם את דבריו בתרגום חופשי, לוח המחוונים מחבק את נוחותו של הנהג וכל פרט מונח במקומו. למקרא שבחים אלו, אפשר להתרשם שב-מ-וו זו תשרוד גם אחרי הפירמידות.
BMW Z3M racing
המונד זה, במקרה (המופרע) שעוד לא הבנתם, ממש משתגע על Z3M קופה, ואף העיר כי הוא מצפה שיקפצו עליה האספנים הכבדים, אלה שקונים את הבנטלים הקלאסיות. הוא מפציר באספנים הללו שלא יגַדרו את Z3M בסרט תצוגה אדום, כי תכשיט זה לא נועד לרבוץ במכלאה של דאווין, אלא נולד לנהיגה מהירה – יצור נדיר במחוזות ההווה המוטורי הדלוח (התרגום חופשי, אך נאמן ברוחו למקור).
ומה התוצאה של כתיבתו הנרגשת של מר ריצ'רד המונד? מחירי הב-מ-וו Z3M קופה המשומשות זינקו השמיימה באתרי המכירות הגרמניים! וזה קורה דווקא רגע קט לפני שהחלטתי לשים יד על אחת מהן. לחינם הסתובבתי בין הדגמים המוצגים וחיפשתי אחת שמתאימה לי כהוגן, כזו בלי מושבים כחולים ופלסטיקים בצבע כתום, אלא עם מושבים שהוחלפו לרקארו ומנוע שזלל תרד.
עכשיו, בגלל ירחון 'טופ גיר' ומאמרו הנלהב מדי של המונד, נכזבה תוחלתי לספח אל חיי ואל עתידי את ב-מ-וו גזעית זו, ולהביא אותה כאחות חורגת לאלפא GTV ולהונדה CRX. הפצוע הפולני כועס.
חזרתי למיטה בגטו ורשה שעליה התיישב אבא וסיפר לנו סיפורים עצובים – הפעם מאחורי מסרטות קולנוע. הזיכרונות הריחו זאת, ופלשו אל הסט
ככה פתאום, על הסט של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", התחלתי להבין מדוע הבמאי הגדול בונואל טען בסוף הקריירה הקולנועית המפוארת שלו ש"אחרי גיל מתקדם, אסור לביים סרטים". נראה כי בונואל הגיע למסקנה זו עקב מכה של עודף רגש, המצטבר ללא רחמים בהתאם להתקדמות הגיל. מצב מיותר לגמרי כשאנו מצלמים כעת את הקטעים המתרחשים בגטו ורשה בין סתיו 1940 וסוף שנת 1942.
עודף רגש אינו משחק לטובת הבמאי גם כאשר הוא מצלם כעת את האולם בבית היתומים היהודים בקרקוב, שם מופיעה ילדה שעברה את השואה מוסתרת בתוך חבית בעליית גג אצל פולני כפרי, איש טוב; וכאשר הוא, הבמאי, מנסה להמחיז את הסיפורים שהילד מיכאל ואחותו לַאוּרה שמעו מאבא, וביניהם הסיפור על הנוסע המפליג באונייה לפלשתינה עם כלבו שחלה.
הבמאי לא יכול לשכוח שהילדה שהוא פגש בבית היתומים באמת הייתה קיימת במציאות, ועודנו זוכר גם את טעם הדמעות כאשר סיפר לו אביו את הסיפור על הנוסע וכלבו, כשהוא ישוב על מיטת המשפחה בדירה הצפופה בגטו, שגם את התפאורה הצנועה שלה מנסים כעת לשחזר.
המיטה ההיא, מזרן שעליו שמיכות, חלקי לבוש ושועל בעל פרוות כסף, מתפקדת עכשיו כמו במה הממלאת את כל המסך, כי מול מיטה זו עומדות כעת מסרטות. בונואל צדק. ודאי שהיה קל יותר לצלם סרט זה בזווית אישית פחות, סנטימנטלית פחות, בלי מטען הזיכרונות, המתיישב כערפד על עורק הרגש חרף עשרות השנים שעברו מאז.
המפיק המשתולל
אחרי הצילומים בתל-אביב, וגם אחרי סיבוב ההסרטה הראשון בפולין (שנערך בקיץ), נאלצנו להפסיק את הצילומים לשלושה חודשים עקב קשיים בלתי ברורים בהפקה. היו לנו ויכוחים לא נעימים עם המפיק הראשי, שהחל לבצע על דעת עצמו שינויים בצוות, בלתי הגיוניים וכואבים.
הוא למשל החליף לי במישהו אחר את עוזר הבמאי, חברי הישראלי אבישי הדרי, איש תיאטרון מוכשר מאוד שלומד ועובד בהצלחה בפולין כבר למעלה מעשר שנים. המפיק גם סילק מהעבודה בסרט את אילונה, אמנית תלבושות, שבין השאר חתומה על הבגדים הנהדרים של כוכבת הסרט, יבגניה דודינה, המגלמת את האֵם פליציה ט' ואת אשת הגנרל. הצלחתי איכשהו להחזיר לעבודה את אילונה, ואבישי המשיך לפחות לשחק את מיכאל, הדייר-נהג של אלמנת הגנרל.
במקום להישבר
בתקופת ההמתנה להמשך הצילומים, רק מכוניות שמרו על נפשי ועל שלומו של המפיק המשתולל. במקום להישבר ולחזור מתוסכל לתל-אביב, טיפלתי לי ארוכות באלפא GTV, שציפתה לביקורי במשך שמונה שנים – ולפני הגשמים והשלגים עוד הצלחתי ליהנות מהונדה CRX שלי, המשכנעת ללא ספק שכל המודרניות הספורטיביות עדיין יכולות ללמוד ממנה מהו הסיפוק מנהיגה שמכונית יכולה להגיש לבעליה.
והנה עכשיו, בדיוק עם השינוי הדרסטי במזג האוויר הפולני, המונע נסיעות על צמיגים חלקים ספורטיביים – מפיק הסרט חזר לעצמו, די בהפתעה, לא לפני שדיברתי איתו כמו לפי המסורת הפולנית שבה מיכאל הקדוש דיבר עם השטן, רק במילים גסות יותר.
אזיקים של זהב
בזכות שיחה בלתי דיפלומטית זו, אנו ממשיכים בצילום הסרט, אלא שהפעם בתנאי חורף קשים, במקום בסתיו כמתוכנן. ההיסחפות אל עונת השלגים דרשה שינוי מקיר אל קיר בקונספציה, כך שרוב הקטעים יצולמו בין דל"ת כתליו של האולפן. האונייה למשל, שאותה תכננו לצלם אמיתית על הים, מפליגה עכשיו בסטודיו ענק, תכול כולו. האילוץ הזה התגלה דווקא, באופן פרדוקסלי, כמוצלח.
להפתעתי, הצילומים בתוך האולפן נראים כבחירה נכונה, ומעניקים לסרט מין צביון אמנותי-מופשט. הסצנות נראות פתאום כמו שילוב בלתי אפשרי, ועוד בלתי הגיוני, בין התיאטרון של טדיאוש קנטור ז"ל, פעם מורי ותמיד רבי בכל דבר שאני מנסה לביים או לכתוב – ובין האווירה נוסח סרטים איטלקיים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה כמו 'פייסה' או 'לה סטרדה'.
ניסוי הכלים יצא משליטה
אני מסתכל על עשרות המשאיות, הגנרטורים הכבדים והנגררות הענקיות המלוות את צוות הצילום. אני מביט על הציוד הרב והמשוכלל, על המסילות שעליהן נעות המצלמות, על כ-100 אנשי ההפקה, העסוקים על הסט בבניית התפאורה, בתכנון דייקני של לבוש ואיפור המתבצע בהתאם לתסריט, ואני עוד מביט על השחקנים שהצלחנו לגייס – והאמת היא שעדיין קשה לי להאמין שהכול, כולל האפשרות החלומית לעבוד עם יבגניה דודינה, החל מחמש מילים: "שועל הכסף של פליציה ט"
אלו הן חמש המילים שכתבתי בראש חתיכת נייר כאשר התיישבתי לבדוק איזו מכונת כתיבה כותבת טוב יותר: אריקה 5 או קונטיננטל פורטבל. כי כמו בתחרות הבלתי פוסקת שבין סובארו STI ומיצובישי אבו, גם לשתי מכונות הכתיבה הנושנות הללו שלי היו תמיד חסידים המצביעים על עליונותה של האחת או של השנייה.
אז תקתקתי את כותרת הסיפור פעם, ועוד פעמיים, ועוד לא ידעתי שאני עומד ליפול בשבי הזיכרונות, כפי שנכנסים לדרך ללא מוצא.
ביי-ביי רוביקון?
בקיצור, עדכון: כעת, לאחר שחמשת הימים הראשונים בסטודיו מאחורינו, אני מרגיש כבר כאילו עברנו, בעזרת השם, את הרוביקון, וחרף כל הקשיים שהיו, הסרט מתחיל לקבל צורה.
מכונית הנפש 