לשקוע בחול זה שטויות, חשבתי לאורך הביוגרפיה. שכחתי עד כמה מנוסה היא, אדמת אירופה, בבליעת חפים מפשע
כל אדם או בת אדם שפנו אל תת-המדור 'שואלים את אדוארד' בשאלה "מה לעשות כשהרכב מתחפר בחול או בשלג", היה מקבל ממני הסבר מדויק מה עושים ואיך, כי עד עתה הרגשתי דוקטור בנושא החילוץ. זאת אומרת, הייתי מין חכמולוג נפוח מחוצפה, עד שהמציאות הזכירה לי ללא רחם שהסנדלר לא תמיד מוצא את סנדליו.
הונדה מתעמקת בכדור הארץ
בצהרי היום פתחתי את המוסך של הונדה CRX כדי להוציא את הגברת לאוויר הצח. חרף הקור היא התניעה במכה, אך תכף בצאתנו מבית העץ היא התחפרה בצמוד לגדר הגינה. לכאורה, ההסבר פשוט: נוצרה שם מלכודת חול בגלל ההכנה לריצוף שביל. אך אני מבין לנפשה של CRX, ויודע שהיא התחפרה כאות לחוסר שביעות רצונה – היא הרי כועסת על אבא, שהזניח אותה בימים האחרונים לטובת אלפא GTV.
נו, ניחא. מלכודת חול טובעני הנחבאת תחת שכבת עלים אינה אתגר גדול מדי למומחה התחפרויות כמוני. אני מאמין בכך, כפי שאני מאמין בעובדה שגברת אנגלה מרקל, עקב גילה הצעיר, לא הייתה חברה בשורות ה'היטלר יוגנד' לבנות, BDM (Bund Deutscher Maedel).
נאמן לשאננותי, אני מטלטל את CRX השקועה קדימה ואחורה, בעדינות יתרה, רק עם טיפל'ה מצמד ועוד פחות מכך גז. אך לא רק שהערסול לשווא, הוא אף מעמיק את ההתחפרות, ועכשיו הגברת כבר מרוחה על החול על גחונה.
אני מקושש את חפירה, שטיחוני גומי וכמה קורות עץ, חופר בחול שמאחורי הגלגלים, פורש את השטיחונים, חוזר למושב הנהג ומשחרר מצמד. כלום. צמיגי ה'חצי סליקס' טויו (R888) מסתובבים חופשי, וחול צהוב ניתז השמיימה ונוחת על גג הטורקיז של הונדה, השקועה עדיין בשבי.
שקיעה נוגה
"יש לנו תרופה לזה, השמורה לבעלי רכב נוסף, ועוד חזק", אני מסביר בעברית לכלבי לאון, המשקיף על המתרחש מן הצד, ומביא לעזרתה של הונדה את גיסתה החורגת, אלפא GTV.
אני קושר את אלפא ל-CRX, מושך – ועכשיו יש לי כבר שתי מכוניות מחופרות בחול, כי גם צמיגיה של אלפא (טויו R1R הסנוביים) אינם בנויים למדאובי השטח.
חצץ, תרופה פצץ
לא ארשה לגולָה עוינת וקרה להחזיק בשבי עפרה את אלפא GTV, שנשארה יהודייה חרף מעלליו של המכס הישראלי (שמזרועותיו חילצתי אותה). "GTV לחופש נולדה!" צעקתי, והבאתי את אותם שטיחוני גומי שלא סייעו להונדה CRX להתרומם מן המצר.
אך גם לאלפא GTV השטיחונים אינם עוזרים, כי כבל הגרירה המקשר בין שתי המכוניות מתוח כמו מיתר בגיטרה של ג'ימי הנדריקס, כך שאלפא אינה מסוגלת לזוז אחורה.
שוב עבודה נמרצת עם את, שוב גומי ושוב קרשים – אך הפעם גם מילאתי מריצה בחצץ. אלפא מעריכה את המשקיענות וזזה. אני משחרר את כבל הגרירה, בוחר את המסלול מימינה של הונדה, שוב מחבר בין שתי המכוניות, פול גז במכה – והונדה נשלפת ממלכודת החול.
מסקנה: קל בהרבה ללמד פרק בהלכות חילוץ מישהו אחר, מאשר ליישם אותו בעצמך באדמתה של אירופה, שכישורי הבליעה שלה מוכחים היטב.
אריאל ממש לא מלאך
בלתי רצוי, ודאי שלא מוזמן, שוב מתקרב אליי יום ההולדת. קשה לי לשכוח פרט מצמרר זה, התלוי מעל הביוגרפיה שלי כמו חרב דמוקלס, ואם אנסה לשכוח – יקיריי מזכירים לי אותו.
ואני, רדוף על ידי התאריך X, מתעורר בלילה מהאיום הממשי שבגלגול הנוכחי לא אספיק כבר לנהוג באריאל אטום (Ariel Atom), מכונית שהפחידה ברנש חסר חת כמו ג'רמי קלאקסון, כוכב התוכנית הבריטית 'טופ גיר'. בסצנה המפורסמת של תוכנית הבי-בי-סי הזו, רואים כיצד ביצועיה של אריאל אטום שינו את פניו של בוחן הצמרת קלארקסון למעין מסכה המזכירה את פרנקנשטיין.
עליי, מטמורפוזה כזו לא הייתה מאיימת, כי בסיבוב ההכרה הדמיוני עם אריאל הייתי משתמש בקסדה שבחרתי לי פעם ליומולדת 50 בגלל סגולה מיוחדת שלה: קסדה זו, העונה לשם קוואטרו, נפתחת לצדדים. כלומר, כאשר קשיש מסיר אותה מראשו, הקסדה המתוחכמת אינה זוממת לקטוף את אוזניו ולקחת אותן למזכרת.
כדי להסתגל לקסדה סגולתית זו לקראת אירועי הראלי-קרוס באשקלון, הייתי רוכב איתה על אופניים ברחובות תל-אביב לפני כל תחרות. כך התגלה לי שהחובש קסדה הרמטית צמודה נהנה מעולם שקט, בלי צלילים מיותרים, כאילו הוא משייט במצולות ים. האם קסדה זו הייתה מסננת גם את צלילי הגיהנום המתרעמים מהמנוע של אריאל אטום? ספק.
כמה רזה, ככה רעה
אז בינתיים אני צריך להשלים עם העובדה שלא אכיר את אריאל באף גרסה שלה – ובמיוחד לא הנבזית מכולן: זו המצוידת במנוע 8 צילינדר, המורכב משני מנועים משופרים של סוזוקי Hayabusa. מנוע מרושע זה מפיק למענה של אריאל אטום האנורקטית, השוקלת 450 ק"ג בלבד ב-150 אלף ליש"ט – 500 כ"ס, כלומר 900 כ"ס לאלף קילו! זהו כוח גדול פי שבעה כמעט מזה של הונדה CRX שלי, ופי תשעה מזה של אלפא GTV…
עור, עצמות ונהג
ויש גם גרסה אנושית יותר של אריאל, המצוידת במנוע הונדה Type R שעבר טיפול סטרואידי לכדי 245 כ"ס (או 300 כ"ס בעזרת קומפרסור).
גרסה 'מרוככת' נוספת של אריאל היא אריאל אטום 3 Mugen, מכונית מסלול קלה במיוחד ונטולת מדחס. לכאורה היא זולה יחסית, 60 אלף יורו בלבד, אך זהו סכום בלתי מבוטל תמורת אוטו שהוא בעצם שלד הבנוי מצינורות, מנוע ונהג.
גם משתי הגרסאות הללו של אריאל, לא אספיק כנראה לטעום נחת (או את נחת זרוען).
אהבה לצמיתות
בבוקר אני מפליג על כנפי הסקרנות ובודק באתר mobile.de כמה עולה אריאל יד שנייה. מחכה לי הפתעה. בין מאות אלפי המכוניות המוצגות למכירה באתר זה, אין אפילו אריאל אחת. האם 'טופ גיר' צדק, בקובעו כי קוני האריאלים שומרים עליהן כהשקעה איכותית לטווח ארוך? או שמא בעלי האריאלים החליטו, כמוני, שהם כבר לא ימכרו אף מכונית אהובה?
לגימה מהתפריט
בקיצור, מכל האפשרויות שבקטלוג הפירמה 'אריאל מוטור' (arielmotor.co.uk), אני יכול להרשות לעצמי רק כוס קפה יפה בצבע אדום. גובה ההשקעה: 15 לירות שטרלינג, לא כולל דמי משלוח לתל-אביב.
טיפ טיפה
האופנה החדשה בקרב מוכרי רכב, ובמיוחד במגרשים, היא להכריז ש"במכונית נהגה אשה", מה שאמור לרמוז לקונה שהסחורה הייתה נהוגה ברוב חן ועדינות, כיאה למין היפה. זוהי כמובן רמיזת שווא, שהרי שום מחקר לא הוכיח עליונות נשית בשימוש ברכב ובאחזקתו.
חד וחלק: סיסמת ההרגעה "אשה נהגה בזה" אינה רלוונטית, כי למינו של הנהג אין כל השפעה על מצבה הטכני של המכונית
ככל שהתקדמה הטכנולוגיה בענף הרכב – התחביב האציל של תיקונים עצמאיים נחנק אל מותו. כעת, אם מתקלקל לך האוטו, אף אחד לא יעצור לעזור לך להמשיך בנסיעה
בתקופת הכרכרות, קצת לפני שמכוניות החלו לשרת בני אדם, שני יהודים משכילים, פרידריך אנגלס וקרל מרקס, כתבו והפיצו את המניפסט הקומוניסטי, המחזיק בין השאר את המשפט המפורסם ביותר: "פועלי כל העולם, התאחדו!"
למזלנו, הפרולטריון העולמי לא הצליח להתאחד, שהרי פועלי הדחק והיזע לא שלטו בשפות זרות. לפי חוק האבסורד, הסיסמה מבית אנגלס את מרקס מצאה בהמשך אוזן קשבת דווקא אצל… יצרני הרכב העשירים. האדונים היצרנים מנצלים לצורך הידברות ביניהם את האספרנטו של ימינו, אנגלית, השולטת בענף הרכב ומאפשרת לכל יצרן מכוניות אירופי, אמריקני או אסייתי להתחבר בקלות עם עמיתיו.
תשאלו: לשם מה להם, ליצרני הרכב, להתאחד? הרי הם מתחרים זה בזה! ובכן, ליצרני כל המדינות יש סיבה טובה להתאחד (גם אם קוּריה של התאחדות זו עדינים ושקופים), כי יש להם אינטרס משותף: בניית דגמים שבעליהם מסביב לגלובוס לא יוכלו לטפל בעצמם בתקלות מנוע בהם, או לשדרג אותם חלילה.
כתוצאה משיתוף הפעולה בין היצרנים, הפכו המכוניות בנות ימינו חכמות – בעוד בעליהן היטפשו, ואינם מסוגלים עוד לטפל ברכבם כפי שיכלו בעבר.
המנוע הלך ונחסם
קנוניה זו נגד כספם וחירותם של חובבי התיקונים העצמאיים אירעה באופן הדרגתי. היא החלה במעשים תמימים לכאורה של היצרנים: הם הסתירו את מנועי הרכב החדשים תחת מכסי פלסטיק מעוצבים, כביכול לצורך האסתטיקה בלבד, ובו-זמנית, בצעד שאינו משתמע לשתי פנים, חיברו בין חלקי המנוע בעזרת ברגים משוכללים הדורשים שימוש במפתחות ייעודיים המתאימים לברגים אלו בלבד.
בעלי האמביציה, שנהנו עד עתה מהאפשרות לטפל ברכבם בעצמם, הבינו מיד שכל האמצעים החדשים הללו שרקחה תעשיית הרכב מכוונים נגדם. הם הבינו שהיצרנים מנסים 'לחסום' את הרכב בפניהם, מחשש שהטיפולים הביתיים יפגעו במערכות המשוכללות.
הפיראטים לא נבהלו
בשלב זה, אפשר היה עדיין להסתדר איכשהו עם מהלכים אלה, שנועדו כאמור להצר את צעדי הנהגים הנוטים לפראמדיקה ביתית. פרץ מרד: חובבי התיקונים העצמאיים, ואני ביניהם, לא נבהלו מתפאורות הפלסטיק המהודרות שניסו לגונן על המנועים מפני ידיים 'בלתי מורשות', ולמדו לפתוח אותן. גם תעשיית כלי העבודה הלכה לקראת המורדים, שלא ממש התקשו להשיג בשוק המקומי או באינטרנט כלים משוכללים המתאימים לכל בורג, אנטיפתי ואקזוטי ככל שיהיה.
חבל הצלה נוסף סיפקה למורדים ספרות הרכב המקצועית, שלא זנחה את המכונאים הביתיים במצוקתם והמשיכה לעדכן אותם במיטב החידושים, בדיוק כפי שעשתה במשך עשרות שנים. מדריכי היינס הבריטיים ודומיהם המשיכו ללוות את המוסכניקים ה'פיראטיים', חרף הקושי ההולך ומתגבר לבאר את מבנהו של כלי הרכב המודרני.
המהלומה הניצחת
ואז הונחתה המהלומה הבאה, שנועדה לשבש את הזוגיות המאושרת מדי שבין המכונית ובעליה, המסתדרים בינם לבין עצמם: עידן האלקטרוניקה. עידן זה הביא את יחסי האידיליה נוסח 'אני משרתת אותך – ואתה תטפל בי' למשבר חשוך מרפא. נמחק התחביב האצילי לדאוג בעצמנו לכל צורכי השעה של המכונית. המכה הייתה גדולה במיוחד באנגליה, שם בין בעלי הרכב תמיד שלטה הסיסמה "עשה זאת בעצמך".
בלית ברירה, מצאו עצמם בעלי רכב פונים למוסך על כל תקלה וכל שטות, כמו למשל החלפת רצועת טיימינג. הידע על מכונאות אינו עוזר עוד. אמנם כללי העבודה המכניים נותרו כשהיו, וגם חזותה של המכונית לא השתנתה דרסטית – אך היא הפכה, למעשה, למחשב על גלגלים.
תחילה הייתה ההזרקה
לא מיד הפכה המכונית לצרור תוכנות עם אשפתון. תחילה ניצלו היצרנים את יתרונות המחשב לצורך שליטה על מערכת ההזרקה, שהחליפה את המאייד המסורתי ש"אינו יעיל דיו ומבזבז דלק". חובבי התיקונים הביתיים עוד הצליחו להסתדר עם מחשבים בסיסיים אלו, והתמודדו עם ה-ECU כמו עם הפי-סי הביתי: אם הם גילו משהו שאינו כשורה – הם פשוט הפסיקו לכמה דקות את זרם החשמל המסופק למחשב הרכב על ידי המצבר, חיברו שוב, התניעו ושלום על ישראל.
אך היה זה בעצם הניצחון המתוק האחרון של המורדים.
נשק יום הדין
מתכנני רכב החלו להישען על המחשבים יותר ויותר. הם חדלו, למשל, לחפש אחר פתרונות מכניים בתחום פיתוח המתלים, המופקדים על אחיזת הכביש. מעתה ואילך, המחשב הוא הצ'יף של הנסיעה, ובמיוחד של הבטיחות.
ואולם, כתוצאה מהזנחת תכנון המתלים לטובת המחשב, כל תקלה במערכת ה-ESP חושפת את העובדה שהמתלים של היום, הבנויים באופן חסכוני, אינם מסוגלים לתפקד כראוי בלי בקרה אלקטרונית. הם אפילו לא מסוגלים להתמודד עם סיבובים חדים באותה יעילות שהייתה מקובלת לפני עשרות שנים!
קל לזהות את הרגרסיה הזו במבחן סלאלום תקני, החושף את האבסורד הבא: מכונית ותיקה מסתדרת טוב יותר בין הפילונים מאשר מכונית חדשנית בעלת מוניטין ספורטיביים, בין אם מנתקים את ה-ESP שלה ובין אם לא…
ואיך התייחסה לכך העיתונות המוטורית הנמצאת בשליטת קברניטי הענף? ובכן, מבחני הסלאלום פשוט נמחקו מתפריט מבחני הרכב.
הפסידו את העצמאות
מכשירי התנועה התמימים נכנעו למהפכה האלקטרונית גם כדי לרַצות את דרישות הירוקים ולעמוד בנורמות זיהום האוויר הנוקשות. זה רק חיזק את אוזלת ידו של המכונאי החובב, שאינו מסוגל עוד להיעזר במורה הנבוכים הקרוי 'ספרות מקצועית', שכן היא עצמה הגיעה לעברי פי פחת בתחום המידענות.
הגענו למצב שבו ללא ידע במחשבי רכב – אין אפשרות לגעת בכלום. אין סיכוי לגלות את מקור התקלה, ובוודאי לא לטפל בה. המכוניות הפסידו סופית את עצמאותן.
שליטה על תוחלת החיים
ועוד משהו. השליטה הבלעדית שהשיגו היבואנים על הטיפולים ברכב – באמצעות מוסכים מורשים המצוידים במחשבים דיאגנוסטיים – מניבה להם הכנסות עתק לא רק מהרווחים המיידיים על הטיפולים, אלא מייצרת רווח נוסף, לטווח הארוך: שליטה מוחלטת זו שהשיגו היבואנים בשוק הטיפולים עוזרת ליצרני הרכב לווסת את תוחלת החיים של המכונית, בהתאם לצרכיהם העסקיים. במילים אחרות, היבואנים והיצרנים קיבלו כוח לקדם את האינטרס המובהק ביותר שלחם: הגברת המכירות של כלי רכב חדשים. החתול טובע בשמנת.
והנה הפרדוקס: ייצור המכונית של פעם – זו ששרדה במשך עשרות בשנים אף שהשמנים שהיו בילדותה היו פרימיטיביים יחסית, ואף שהמתכות של פעם טרם זכו למגע הקסמים של הטכנולוגיה – איננו עוד האינטרס של היצרן המודרני. לא ייצור מכונית עמידה עומד לנגד עיניו, אלא מכירה של כמה שיותר דגמים חדשים.
וכך, במקום לייצר רכב אמין שבריאותו תחזיק מעמד שנים רבות, מה שהטכנולוגיה החדשה בהחלט מאפשרת – מעדיפה כת היצרנים לייצר דגמים שבריאותם מתרופפת אחרי שנים ספורות. כדי לטשטש את השערורייה, בעלי העניין מטמטמים את הקונים באינספור חידושים אלקטרוניים מתקדמים-כביכול המורכבים ברכבם – שנועדו לכאורה לשפר את רווחת חייו של בעל הרכב. קנו אותנו בנזיד עדשים אלקטרוני.
אני מתכוון לשלל המערכות שמסייעות בנהיגה או מתריעות מפני סכנה אמיתית או מדומה. לכאורה, המערכות הללו מקלות על תפקוד הנהג. ואולם, הצונאמי האלקטרוני המתוחכם (שמחליף כמעט את הנהג על ההגה) מטמטם כל כך את בעל הרכב – עד כי הוא מאבד את חושי הנהיגה שלו ואת זהירותו העצמית, שעד עתה שמרו עליו.
אמורים לעזור, עלולים להפריע
אלקטרוניקה היא חביבת היצרנים, כי בעזרתה הם יכולים לייצר פטנטים חדשים וזולים יחסית בתחום הבטיחות, במקום להשקיע כאמור במכניקה. אך מדענים מהמכון היוקרתי MIT (Of Technology Institute Massachusetts) גילו שבמציאות, רב נזקן של מערכות העזר האלקטרוניות מתועלתן. במילה אחת: הן טרחניות.
למסקנה זו הגיעו מדעני המכון לאחר שבחנו את שמרטפי הבטיחות הפופולריים ביותר: טמפומאט, המזהיר מפני התקרבות למכונית הנוסעת לפנינו; מערכת למניעת התנגשויות במהירויות נמוכות; מנגנון אזהרה מפני שותפי כביש הנחבאים בשטח המת של רכבנו; ו-Lane assist, המתקן סטיות מהנתיב. המדענים גילו שהמערכות לשמירה אקטיבית על בטיחותנו מפריעות לנהג, משום שבהתריען על סכנה הן פוגעות בראות ו/או בריכוז.
השורה התחתונה של המחקר: מערכות אלה, יותר מאשר הן מונעות התנגשות – הן מגבירות את הסיכוי להתרחשותה.
האם זה אפשרי? אולי הפרופסורים מ-MIT מגזימים? אני מודה שדעתי כדעתם. הרי כפי שכתבתי בזמנו, אינני מבין את ההתפעלות המקומית ממערכת איווקס, פטנט המתיימר לסייע בנהיגה בטיחותית אך לדעתי רק מטריד בנהיגה וגורם להשפלת המבט מהכביש.
צודקים מדעני MIT, שאינם שייכים ללהקת הקנוניה. כאשר נהגתי במכוניות עתירות מערכות התרעה, כמו אינפיניטי M, גיליתי שהנסיעה בג'ונגל העירוני מטריפה את הנורות וגורמת להן לאותת ולזמזם ללא הרף כמעט. די שמכונית הנוסעת לצידנו מתקרבת מדי, וכבר נדלק במראת הצד אור כתום זרחני. אם ברצוננו להחליף נתיב, המחשב צועק. גם החיישן העוקב אחר המכונית שלפנינו רגיש מדי.
התוצאה: אנו מותקפים במופע אורקולי של צלילים והבהובים, וכדי לא להשתגע נאלצים לנתק אותו.
שועט באין מפריע
נשאלתי איך אני מעז לנתק את כל הסייענים ולנסוע. עניתי: ג'יימס ג'ויס לא השתמש לא בנקודות ולא בפסיקים, וזה לא הפריע לו לכתוב ולהיכנס לפנתיאון הספרות.
טיפ טיפה
עשרות או מאות מכוניות שנתקעו לאחרונה בשלוליות מים עד שעצרו ימצאו את דרכן לשוק המשומשות. ודאי שהמוכרים ישכחו לדווח לקונים שרכבם עבר אמבטיה, ומתפקד רק בזכות תהליכי ייבוש אכזריים.
האמת היא שהמכונית המודרנית, על כל פקעות חוטיה המובילים פקודות למחשב הרכב וממנו, ובמיוחד מערכת החשמל החדשנית CAN על חיישניה – אינה מסוגלת לסבול הצפה במים ללא נזק. אמנם החזירו אותה כאמור לתפקוד, אך במשך הזמן היא תפתיע את בעליה עם תקלות בלתי נעימות.
מומלץ אפוא לשמור מרחק ממכונית שיצאה משלולית. הסימנים: הצפה מותירה ריח מעופש בפינות הרצפה, בתוך הדלתות וברמקולים, כמו גם כתמים על הריפוד. אם המכונית עצרה בגלל מים שחדרו לפילטר האוויר, סביר מאוד שנפגעו בה גם הטלטלים, השסתומים והבוכנות.
היו זמנים שעסקני הייבוא, לפני שזכו בכינוי המחייב ברוני הייבוא, התייחסו עדיין בסבלנות לביקורת על סחורתם. היום הם מחזיקים כתבי חצר ברצועה קצרה ומחסום פה
מכוניות הופכות מפוטמות יותר ויותר באמצעי בטיחות משוכללים ובכל טוב מפנק – וזה קורה בכל דגם המשך לדגם שפסי הייצור כבר לא זוכרים. אבולוציה שוקקת זו מאפשרת לכתבים העוסקים ברכב לתאר את הנסים והנפלאות שהם מוצאים בכל מכונית המשווקת בזמן כתיבתם עליה.
אך במקביל, מתחוללת אצל כתב הרכב הטיפוסי איזו מטמורפוזה מוחית פסיכולוגית, איזו התעוררות זיכרון מופלאה, המתרחשת בו-זמנית למחמאות שהוא מרעיף על הדגם החדש. לפתע, באיזה הבזק תבונה מסתורי, נזכר הכתב שלנו בחסרונותיו של הדגם הישן (זה שהדגם החדש מבוסס עליו), והוא מציין בפני קוראיו: "המכונית החדשה לא סובלת מהבעיות שאפיינו את הדגם הקודם".
וכעת, לאחר שהוא חווה את התגלות הזיכרון הצלולה הזו, מונה הכתב את כל ליקוייו של הדגם היוצא, אחד לאחד: מזגן בלתי יעיל, פתחי אוורור במיקומים תמוהים, מושב לא נוח, זווית גלגול מפחידה, צריכת דלק מוגזמת וכך הלאה.
חנופה תמורת גופה
אני זוכר מה כתבו עמיתיי על מאזדה 626 ביום שהחל שיווקה של מאזדה 6 החדשה. פתאום הם מצאו ב-626 את כל נבחרת עקבי האכילס שהם לא גילו (במקרה או בפלא) בעת הופעתה – אז הם רק החמיאו לה.
ואגב, את תופעת ה'מחמאות בלבד' אפשר להבין אצל כתב אחד, שחיסל את 626 בסיבוב היחידי שבין אילת לתל-אביב. הוא היה חייב טובה ליבואן תמורת גופתה של מכונית המבחן – וכך, בהתאם למצב העדין, האיש פשוט לא ראה מה רע ב-626 ושיבח אותה בעט מלא.
אבל זו דווקא דוגמה לא מוצלחת, כי כעבור חופן שנים התגלתה 626 כאמינה במיוחד, והירחונים הלועזיים ממליצים עליה בשוק היד שנייה לצד אופל אומגה או מקסימה של ניסאן. כלומר, הקולגה הנ"ל שיחק אותה, כי לחנופה שלו דווקא היה כיסוי: הוא באמת לא היה צריך לקלל את 626 לקראת כניסתה של היורשת, מאזדה 6.
כתב מתוק צועק אד-הוק
אך הדוגמה של הקולגה בר-המזל הנ"ל נדירה. באופן כללי, אין לי ספק שהתופעה המשולבת הזו של הסתפקות במחמאות וזיכרון מתעורר באיחור (כלומר, ביקורת שלילית הנכתבת רק כעבור שנים, פוסט-מורטום, על דגמים המפַנים כבר את מקומם לטובת יורשיהם) היא תוצאה עצובה של תסכול המשורר, כלומר:
הקולגה הנכבד, הדואג בכל כוחו לעסקיהם של ברוני הייבוא, סובל עמוקות בנפשו שאסור לו לצעוק על קיומו של איזה פגם, ולכן הוא מחזיר לעצמו את הכבוד המקצועי האבוד באמצעות ביקורת מאוחרת על דגם שהתיישן ומפנה מקומו לטובת חדש יותר.
זהו דגם שאדון יבואן ומערך היחצ"נות של הפירמה לא מעוניינים עוד לפרסם, ועל כן לא יענישו את הכתב שפתח פה על דגם ישן. ואם לדבר תכלס: הם לא ינתקו אותו חלילה מעטיני ההטבות, אלא יניחו לו (בנחת) לגלם את הגיבור המילולי הבלתי תלוי החושף את האמת (גם אם זוהי אמת מעופשת, הנחשפת באיחור קל של כמה שנות ביטחון).
ההתמוגגות שאחרי המוּגוּת
וזה קורה גם כעת, כאשר להקת הקולגות כותבת על טויוטה יאריס החדשה שמדי המהירות, סל"ד ודלק שלה כבר לא מתנוססים להכעיס במרכז לוח המחוונים, כפי שהיה ביאריס הקודמת. כל שעוני הבקרה, מציינים הקולגות, הוזזו סוף סוף למקומם הנכון, מאחורי גלגל ההגה, לנגד עיני הנהג, שכבר לא מוכרח להסיט ראשו מהכביש כדי לבדוק מה המהירות, איך המנוע מסתובב וכמה דלק נשאר.
את השיפור הזה ביאריס החדשה ראו כתבנו בתערוכת פרנקפורט (חלקם זכו ב'הלשנה' על ידי אנשי מכירות של טויוטה) – ומיד התמוגגו עד כמה השינוי במיקום השעונים היה צעד נכון. וכך היה גם לגבי שינויים אחרים ביאריסונת החדשה, הגדולה יותר, חזקה יותר ומפוארת יותר מקודמתה.
סליחה, ידידיי, אך זיכרוני מוסר לי שבזמנו, כאשר כתבתם על היאריס הקודמת ועשיתם לה מבחן השוואתי מול מתחריה – לא הזכרתם, משום מה, שצפוף בתוכה, שחסר לה כוח ושהשעונים הממורכזים צריכים לעבור דירה.
תיבה ללא הצלה
אני מחכה לראות מה יהיה עוד כמה שנים, כאשר הקולגות לא יוכלו עוד לשמור בסוד את העובדה שאחזקתה של תיבות ההילוכים DSG היא עסק ביש. כרגע זה עוד לא בולט, כי ההחלפה של זוג מצמדים שחוקים מתבצעת עדיין במסגרת האחריות. אך לסיפור הזה יש רגליים קצרות, כי בתום תקופת האחריות בעליה של מכונית המצוידת ב-DSG ישלם על החלפת המצמדים מכיסו – ויהיה זה סכום נכבד, דו-ספרתי באלפים.
אף מוסך לא מוכן לספר מה יהיה גובה המחיר של תיקון תיבת הילוכים מסוג DSG, תיקון הכרוך בעקירת התיבה ובפירוק המתלים ומערכת ההיגוי.
אהבה מפויחת
זוהי בעצם הסיבה שאני שומר מרחק מלהקת הכותבים שירי אהבה על 'קומבו' (מנוע TSI וגיר DSG), ואינני ממליץ כמותם על קניית מכשירי תנועה מזן זה.
ואגב, גם מנוע ה-TSI, המוקטן בנפחו ובמשקלו כדרישת איכותני הסביבה – נראה לי חשוד במקצת. הרי דלק הנכנס לתא שריפה בהזרקה ישירה, כלומר לא דרך המצערת – מותיר פיח על השסתומים ועל הדפנות שבראש המנוע.
גם במקרה זה, התיקון לא זול.
מגפיים, קונים מהר
איך קרה שתאריך הייצור של הצמיג, החרוט על הגומי בהתאם לתקנון בינלאומי, הפך אצלנו לפרט הכי חשוב בחיפוש אחר מגפיים לאוטו? ובכן, יבואני הצמיגים, הרשתות המשווקות את סחורתם ופנצ'רמאכרים – שהתושייה העסקית שלהם אינה נרדמת ולוּ לרגע – הצליחו להפחיד את הנהגים ולהטמיע בהם את האמונה הטפלה שכל הצמיגים, ללא יוצאים מהכלל, מאבדים את כושר אחיזת הכביש שלהם כבר אחרי שנתיים.
כך הגענו לאבסורד מוחלט, שבו מר אזרח המחפש צמיג למכוניתו פותח את חיפושיו בבדיקת התאריך, ולא מתעניין בפרטים משמעותיים לא פחות כמו העומס המותר (המצוין בספר הרכב).
הישראלי המצוי לא מתעניין גם בקוד האותיות המציין את המהירות המרבית המותרת בצמיג זה ("מותרת" לא לפי החוק, כמובן, אלא כפי יכולתו של הצמיג עצמו. הרי החוק במדינתנו מגביל את המהירות לקמ"שים כה נינוחים, עד שהנהג העברי החסכן יכול, תיאורטית לפחות, להשתמש בצמיגים המתאימים לכרכרת סוסים).
מתי גומי מגמגם
וכך, בגלל החוש העסקי הממולח וריצות הבצע בנוסח הים תיכוני, קרה שההיסטריה סביב תאריך הצמיג צמחה דווקא במדינה שלנו, שבה המהירות החוקית המותרת מפגרת אחרי מדינות אירופה.
והנה הפרדוקס: במדינות הרבות שבהן נוסעים ממש מהר, ולא רק באוטוסטרדות – אין שביב של היסטריה. שם, בארצות קרות-המזג ההן, פוסלים את הצמיגים לפי דרגת השחיקה, כלומר לפי עומק החריצים בסוליה (התקן הבינלאומי קבע כמינימום בטיחותי עומק של 1.6 מ"מ, והמומחים ממליצים על כפליים מכך).
לחלופין, מחליפים שם את הצמיגים מבלי לבדוק את עומק החריצים בסוליה, כאשר הגומי מגיע לגיל… עשר!
נסיכי העצר
חוץ מזה, הגזענות הבלתי מתפשרת בארצנו כלפי גיל הצמיגים לא מתייחסת לעובדה שכל צמיג מזדקן בקצב שונה. צמיגי מישלין, למשל, המיוצרים מגומי רך במיוחד (חוץ מסדרה מסוימת, שמטרתה חיסכון בדלק) – הם חסיני זִקנה כמעט. לדוגמה: צמיגי מישלין פיילוט של אלפא 33 IE שלי הם בני שש אמנם, אך שומרים עדיין על מרחק עצירה קצר, גם על כביש רטוב.
אבל זה עוד כלום לעומת צמיגי P7 כמעט סליקס (כל כך משופשפים הם היו) ותיקים ממש, בני 12, שקניתי אי-אז עם לנצ'יה HF שלי, שלבשה אותם. שום צמיג חדש שלנצ'יה זו קיבלה אחר כך לא היה דומה לרביעיית פירלי קשישה וממזרה זו.
קוראים לזה גילָנוּת
נזכרתי בצמיגים ארוכי-נגן אלה כעת, אחרי למעלה מ-20 שנה, כאשר אני מגלה את עבודתם הנפלאה של טויו R888 (חצי סליקס) ושל טויו גזעי עוד יותר – R1R. הזוג הסנובי והיקר הזה מזכיר לי, באחיזת הכביש המצוינת, את פירלי P7 הישנים שלי, שתפקדו עדיין נהדר חרף גילם המופלג (גיל מופלג פשוטו כמשמעו: אחרי הפלגה באוקיינוס של אספלט).
בקיצור, לא יקרה אסון אם נתייחס בפחות בררנות וקפדנות לגילו של הצמיג.
נולדו בחטא
אגב, צמיגים מתוצרת סין הפוסט-קומוניסטית, שכבשו את השוק הישראלי בסערה בזכות מחירם הנמוך, ואשר עברו להפתעתי בהצלחה את המבדקים במכון התקנים הישראלי – לא היו תקינים עוד ביום צאתם מפסי הייצור. כבר בתהליך ההתקנה של הצמיגים הסיניים על החישוק קשה לאזן אותם – מה שאמור היה להיות אות האזהרה הראשון במכון התקנים.
ואגב, לרשותו של מכון זה לא עומדים מסלול בדיקה תקני וגם לא משטח החלקה.
הצמיג הרעוע – נוע ינוע
מילא להרכיב צמיגים מלוכסני עיניים בקיץ, שהרי בנסיעה משפחתית איטית על כביש יבש רוב הצמיגים לא נכשלים, כי הם לא נדרשים לעמוד באתגרים יוצאי דופן. אבל אלוהים ישמור מלהשתמש בסיניים הזולים בתקופת הגשמים, כאשר כל נסיעה סתמית הופכת ללחימה נגד החלקה.
הוכיח זאת מבחן אירופי, שהפחיד את בעלי הצמיגים הסיניים לאחר שהעמיד במבחן שתי מכוניות זהות (פולקסוואגן פולו), אחת עם צמיגים מהמדף העליון (קונטיננטל) והשנייה עם צמיגים חסכוניים מתוצרת סין. שתי המכוניות נסעו במהירות 100 קמ"ש ושתיהן הפעילו את המעצורים באותו רגע. כאשר המכונית עם הצמיגים הטובים עצרה במקום, מד המהירות של הפולו הלבושה בסיניים הצביע עדיין על 45 קמ"ש…
טיפ טיפה
מקובל להאשים את נהגי המשאיות שהם נוסעים באגרסיביות וגורמים לתאונות שאינן מותירות סיכוי רב ליושבי מכוניות קטנות. אך האחריות בכביש היא הדדית, וגם עלינו, נהגי המכוניות, מוטל להיזהר בקורבֵנו למשאית. מומלץ למשל לא לעקוף משאית, להידחק לפניה ולהפעיל את המעצורים. תרגיל זה, הטיפוסי לכבישינו, מסוכן כאשר מדובר במשאית, שמרחק העצירה שלה ארוך בהרבה מזה של מכונית משפחתית.
בנוסף, כדאי לדעת שמהחלונות הגבוהים (של המשאית) לא רואים מכונית קטנה/משפחתית המתקרבת מצד ימין, משום שהיא מסתופפת בשטח המת של מפלצת המתכת. כך שהציות לאיסור על עקיפה מימין הוא, במקרה זה, בעל חשיבות קיומית ממש.
חזרתי לאלפא GTV כמו לקנוסה, לאחר שנסדק לו קרע בתשוקתי לב-מ-וו Z3M קופה
כאשר ליבי דורש אוזן קשבת אני פונה לאלפא GTV, כי למדתי דיי עד כמה צדק דוסטויבסקי בטענתו כי רק נשים בגיל 27 מבינות את הבכי הגברי.
GTV הייתה הראשונה ששמעה אותי מקלל את המפיק הפולני המארגן את הצילומים לסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". הוא פספס את הסתיו הפולני, ואחרי שבוע צילומים בהשתתפות יבגניה דודינה בתפקיד הראשי – הכריז על הפסקה בת שלושה חודשים. כך שאת המשך הסרט אנו נצלם בקור ובשלג. וזה למזלך, GTV היקרה, כי בגלל ההפסקות בהסרטה הצלחתי לטפל בך.
אך GTV שותקת, ורק משוויצה במכסה שסתומים מבריק. לא החלפתי את מנוע ה-2.0 ל-V6 על 150 סוסיו, כי אני מכור לרביעיית הצילינדרים ולשני גלי הזיזים המוכרים לי עשרות בשנים. ואם GTV תרצה שדרוג – אז בעיר קרקוב מחכה לנו הסדנה של מר רֵפָאוּ פלאטק, המשתתף במרוצים של מכוניות קלאסיות עם שותפו הישראלי ראובן סומר.
באלפא GTA של פלאטק שוצפים 190 סוסים אמיתיים, והוא מוכן להרכיב לי מנוע ספייר שלו. אולי זה רעיון לשנה הבאה, לפני שבני יחזיר את GTV לתל-אביב בתור מכונית של תושב חוזר? זו בדיחה לא רעה על חשבונו של המכס, שגירש את האיטלקייה לחו"ל.
fotele in the GTV
בינתיים אני מפרק את המצית הימני, וכמו בעבר המתוק בודק בעזרת עיפרון היכן נמצאת הבוכנה. עוד רגע אנו נכוון את ההצתה בסיבוב המפלג ונעבור ללהקת מאיידים, ועוד נעקוב אחר צורת השריפה בעזרת פלאג בריטי עשוי זכוכית. כמו בימים היפים שהיו לנו פעם.
חזרתי ל-GTV כמו לקנוסה, לאחר שנסדק לו קרע בתשוקתי לב-מ-וו Z3M קופה. ייתכן שאנו עוד נחשוב על הבווארית, אם רק אשכח את הקרקורים שהיא ניהלה עם בעליה, שבמהלכם הוזכרה בנוסטלגיה ההרפתקה הנאצית בפולין הכבושה. מה הם היו אומרים על כך שבתקופת המלחמה הגדולה לא הייתי רק אזרח פולין, כפי שהם גילו – אלא גם תושב גטו ורשה?
אני מבקש סליחה מ-GTV על שכמעט בגדתי בה עם גרמנייה ארוכת חוטם. ועוד הייתה לי חוצפה לדרוש ש-GTV והונדה CRX יקבלו בגינה שלהן את האורחת המפלצתית, כלה לרכישה, הדורשת מאבא לדגור שעות נוספות על לפטופ ה-ThinkPad כדי לממן את אחזקתה. בתור פיצוי, הבאתי ל-GTV מתנה: סט מושבים של אאודי TT קוואטרו. המטרה: להפוך את GTV לקשישה היחידה בעולם המספקת ישיבה לוקסוס-ספורט ברמה שאינה נופלת מזו של Z3M…
הגורל של חיות ומכוניות זהה: תמיד נגמר רע. בדיוק כשניצלתי את נסיעתי לפולין לצורך צילום סרטי כדי לבקר את אלפא והונדה לפני מפולת הקור והשלגים – מתה הכלבה שלנו, הזאבה ליידי. לא הספקתי לשאול אותה מדוע היא פחדה מסופות המלוות בברקים ורעמים, ולמה היא השתוללה למרות התרופות וההסברים שאלו הם רק זיקוקי שמחה, שאיתם חוגגים המקומיים את ליל הסילבסטר. היינו סוגרים אותה באמבטיה עם מכשיר רדיו. נשאר בגדר סוד, איזו מוזיקה היא שמעה כדי להירגע. אולי את ז'אק ברל השר "אל תעזבי אותי".
גם מכוניותיי לא סיפרו לי אם הן התגעגעו אליי ומה עבר עליהן כשהן נותרו לבד. השכן מצידו השני של הגדר סיפר לי שעכברושים אכלו את כבלי ההצתה של רכבו, הסגור במוסך תחת ביתו. את אלפא והונדה שלי הברברים האלה לא גילו, ברוך השם.
להונדה אין ביוגרפיה מסקרנת כי היא נפלה לידיי כתינוקת, כאשר נסעתי להביא אותה מנמל באנטוורפן. הכרתי מראש, והיטב, את כל פרטיה הטכניים והנפשיים, כי ישבתי ארוכות ליד אחיותיה שהוצגו בתערוכות רכב בז'נבה, פרנקפורט ופאריס וחלמתי עליה בסודיות מוחלטת – עד שהצלחתי להשיג אותה ממש ברגע האחרון, כאשר היצרן התעייף מהייצור ממושך-השנים והחדיל אותו.
הסיפור של ה-GTV אחר לגמרי, כי היא כולה סוד. יש לה עבר צרפתי שממנו נותרה מדבקת רישום על השמשה הקדמית ורביעיית פנסים צהובים. מזכרת מהאמונה של הצרפתים שפנס צהוב טוב נגד ערפל. אם יש בכך אמת, אז מדוע הבריטים הקפדניים אינם מייצרים פנסים צהובים כדי להתמודד עם גדודי הערפל, המגיעים מהיבשת דרך תעלת לה-מאנס כדי לעצור את התנועה על כבישי הממלכה?
אינני יודע למי הייתה GTV שייכת ואיך היא נפלה למגרש המכס המאובק בלוד. לשווא אני שואל אותה, כפי שבמוזיאון פולני שאלתי את נְיוֹבֶּה, היוונייה הטרגית שעמיתיה למיתולוגיה הרגו את 12 ילדיה: "מה קרה לך, גברתי, באילו דרכים גרר הגנב את ראשך הלבן, שהוא הסוד השחור של חוגי עשירי רוטרדם, שלידיהם נפלת?"
אך גם ניובה וגם GTV משאירות אותי סקרן.
הכרתי פעם מישהי שהייתה עוברת תוך שניות מתת-אישיות לאישיות-יתר
יום שני, שעה 11:00. אני מציץ שוב בשעון בציפייה לטלפון של הקוּרייר. 'קורייר', בשפה המקומית, הוא שליח שמביא הביתה דברים שבחרנו דרך האינטרנט. בזכות הקורייר מתבטלת הסכנה האינטרנטית הידועה ששילמנו ודבר לא הגיע, כי לפי השיטה המהפכנית משלמים פה לקורייר רק אחרי שפתחנו את החבילה ומצאנו בתוכה את הטובין הרצוי – ולא איזו בלאטה.
שיטת הקורייר, שמגיע תוך שעות עד יום וחצי אחרי הקנייה האינטרנטית, היא בצדק גאווה פולנית, כמו הגאווה באסטרונום קופרניקוס (-14731543) שגילה כי כדור הארץ חג סביב השמש, וכמו הגאווה במשורר הלאומי אדם מיצקביץ' ובפילוסוף טדיאוש קוֹטָרְבִּינסקי, שהיה לי המזל לשמוע הרצאותיו באוניברסיטה היגלונית בקרקוב. וכעת גאים הפולנים בטייס של חברת לוט, מר ורונה, שהצליח שלשום להציל בנחיתת חירום בשדה התעופה של ורשה בואינג כבד ובו 250 נוסעים שהגיע מארה"ב – בנחיתה ללא גלגלים, שסירבו להיפתח עקב תקלה במערכת ההידראולית. אומרים שסייעה לוורונה (52) העובדה שהוא לא רק מטיס בואינגים, אלא גם אלוף דאונים פעיל בתחביבו. עליי האיש עשה רושם כאשר אמר בצניעות "אני בסך הכול תמיד מנסה לנחות באופן עדין".
הקורייר, שצריך להגיע בכל רגע, קשור בסוד, שלפני גילויו אגולל כאן פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה (לטינית: הקדמה).
פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה לסוד
אמרו פעם ביידיש ש"זווית הראייה תלויה בזווית הישיבה". לפי היגיון זה, יהודי רוכב אופניים שונא יהודי שנוהג במכונית, לפחות כל עוד הוא מדווש. אך כאשר אותו דוושן מתיישב במכוניתו ונוהג, הוא שונא רוכבי אופניים.
אפשר גם להפוך את האקסיומה הוותיקה ולקבוע בלא ספק ש"זווית הישיבה משפיעה על זווית הראייה" במבחר רחב של עניינים פוליטיים, אידיאולוגיים, דתיים, תרבותיים ומוסריים, ועוד קובעת את טעמו של המתיישב כלפי הזולת ואת טעמו בענפי אמנות כמו ציור, ספרות, תיאטרון וקולנוע, כמו גם את העדפותיו בענייני אוכל ותחביבים.
אמור לי היכן אתה יושב, ואומר לך היכן אתה עומד.
גם פינוק גם מידע
לי אין ספק שזווית הישיבה במכונית משפיעה ישירות על הרושם שהיא עושה עלינו. לרוב הנהגים חשובה ביותר הנוחות ברכב. במיוחד בימינו, כאשר מתכנני המכונית המודרנית חוסכים בגומי ומציידים אותה בצמיגים בפרופיל נמוך במיוחד, מה שמאלץ את מושב הנהג, ואת הנהג עצמו, לספוג בעצמם (ושמא בעצמותיהם) את כל טלטולי הדרך.
בעצם, המתכננים מנסים להגיע לאיזו פשרה בין קפיציות המושב ורכותו ובין תפקידו החשוב באמת – לסייע לנהג בשליטה על ההגה ולקשר אותו עם הרכב. אנו נוטים לשכוח שזהו ייעודו העיקרי של המושב: למסור מידע על אחיזת הכביש ובכך להגביר את ערנות הנהג. לא במקרה מעדיפים נהגי מרוצים מושב שמקנה להם שליטה על המכונית והקשבה לדופק שלה, על פני מושב נוח. לצורך כך הם נדחקים אל מושבי 'דלי' דקים וקלים, הנצמדים לגופם ומיועדים לחגורות בטיחות עם 4-5 נקודות חיזוק.
ודאי שנסיעה יומיומית במושבי מרוצים (כן, יש העושים זאת לצורך תדמיתם הספורטיבית) אינה חוויה מרנינה. על החיזיון היוקרתי משלמים בחבטות שסופגים מהרצפה, ובכך שכל אבן בכביש סוקלת אותך מלמטה. ועוד סובלים ביציאה מהמושב הקשוח, שקשה להיחלץ ממנו כפי שקשה להשתחל אליו.
גם פראית גם פדנטית
חיטטתי בין הניסיונות הרבים שהתגבבו אצלי במשך שנות נדודיי בעולם הרכב, כדי להיזכר באיזה רכב הכי נהניתי ממושבו. במילים אחרות, איזה מושב הוא ממוצע מחוכם בין נוחות לספורטיביות? איזה מושב לא מטשטש את המידע בגלל נוחותו, ומה שחשוב לא פחות – מספק אחיזה צידית טובה בסיבובים, כדי שידי הנהג לא ייאלצו לתפוס את גלגל ההגה כאילו היה עוגן אונייה?
מיד נדלקה בזיכרוני אאודי TT מהדגם הראשון, שהייתה נפלאה ופרועה דייה כדי לחטוף ביקורת מכל עבר כאילו היא "מסוכנת". היצרן לקח ללב והפסיק לייצר אותה. הוא תכנן מחדש את מתליה, הוסיף לה ספוילר והרכיב לה מערכת ESP רגישה, וכך סירס את הסוס הגזעי.
.
מושבי אאודי TT. איזון מדוייק בין נוחות לספורטיביות
גם מהוגנת גם מג'וּננת
אני נפלתי שבי דווקא אחר גרסה ראשונה זו של אאודי TT, שמצאתי אותה דומה בתגובותיה להונדה CRX, שבדיוק התאהבתי בה אז. הייתה לה דו-אישיות משגעת, ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בנסיעה איטית הייתה TT מכונית לבָּנות, קלה לנהיגה, מתאימה לכל אחד המחפש כסות-פח צעירה וספורטיבית. אך לחיצה נמרצת במקצת על הדוושה הימנית חוללה מטמורפוזה מיידית באופייה הידידותי של TT.
כן, הגברת הייתה משתנה מהקצה אל הקצה. בקו ישר – כלום, נוסעת כמו רכבת האקספרס מוסקבה-האוקיינוס האטלנטי, אך בפניות היא הייתה מעבירה בקלות את המשקל בכל נגיעה בדוושת הבלם, ומגיבה בתנודה מיידית ונלהבת מתת-היגוי להיגוי-יתר מטורף. חוויה מטלטלת בכל מובן.
ממש לא פלא שגרסה ראשונית זו של TT הפחידה עיתונאים שביצעו בה נסיעות מבחן, ואף פצעה אחדים מהם.
גם מענגת גם מתסכלת
אני בכל אופן קראתי לאאודי TT זו 'סטרדיווריוס', וסבלתי קשות מכך שאינני יודע להוציא ממנה את כל האפשרויות הגנוזות בה (והגנובות למדי). גם שְׂמַה דיבר אליי, כי בזמן שהייתי ילד הגדוד ונסעתי עם הצבא האדום לברלין, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה – היה לי אקדח TT. מדויק כפי שלא היה אף אקדח אחר.
מתוקה? מחוקה
ודאי שלא שכחתי את TT הקדמונית, על אופייה החוליגני שמשך אותי אליה, ולאות התנגדות לדעות הפוסלות אותה כ"מסוכנת לציבור" (כי TT, כמו סוס גזעי המשליך מעליו את הרוכב המתחיל, ניערה מעליה את הבוחנים החובבנים) – החלטתי לא לגעת בחבורת ה-TT ה'מתוקנות', כלומר משעממות כמו שיודעת להיות רק הנאצי-ואגן גולף GTI, על כל ששת גלגוליה.
פורחת? קדחת
אותי שיעממה גם גולף GTI הראשונה, שחסידי גזע ה-GTI ובעליו עדיין כותבים על אודותיו בכריעה על ברכיהם. אותי GTI לא כבשה, כי בתקופת פריחתה (תחילת שנות ה-80) הייתה לי לנצ'יה פולביה HF קופה ראלי,1.6 קלה, עשויה ברובה אלומיניום ואלופת העולם בראלי. גולף GTI המסכנה, עם 110 כוחות סוסיה, לא הייתה מסוגלת להריח את ה-CO ממפלט הלנצ'יה, שזימרו בו 145 סוסים איטלקיים בריאים ושלוחי עכבות.
אך שיא נפילתה של GTI היה כאשר עשתה ממנה צחוק לא רק לנצ'יה HF, אלא אפילו וולבו 264 אוטומטית 3.0 שנהגתי. בעלים אחד של GTI, שזלזל בטעותו בסגנונה הלימוזיני-בורגני של וולבו זו וביכולתה הדינמית, לא התאושש עד היום מההשפלה שציפתה לו בזינוק. זה לא מפריע לו להמשיך לכתוב בעט סוגדת ל-GTI זו.
גילוי הסוד
זיכרונות TT הישנה לא נתנו לי מנוח. במיוחד לא שכחתי את מושביה, מצופי עור שחור עדין, שהזכירו לי את מה שכתבתי פעם על מרצדס ("עם פחות מזל, ידידי, זה היה יכול להיות עור שלי או שלך"). אמנם אינני זקוק ל-TT, לא להגה קטום-הצורה שלה, המתוכנן כך כדי להשאיר מקום לבטן הגרמנית הנפוחה מרוב בירה, וגם לא ליתר איבריה – אך אין סיבה שלא אוציא מהבוידם את זיכרון מושביה, אזמין אליי הביתה כאלה בדיוק ואתיישב עליהם עם מקטרת.
בקיצור, ניצלתי את ההזדמנות האינטרנטית והזמנתי לי זוג מושבים של אאודי TT, ועוד מושב אחורי. לאלפא הוותיקה שלי מגיע שדרוג כזה, ואם היא תהדוף את המושבים, בני יקבל אותם להונדה HR-V שלו.
תנועת המושבים
ואם גם ביפנית של בני המושבים לא יתאקלמו, הם יטוסו לתל-אביב (רצוי עם מר ורונה, למען בטיחות הטיסה) ושם ינסו את מזלם אצל אלפא 33 כהת-הירוק, המחכה לאבא שיגמור את הסרט ויחזור. ואם גם 33 IE תבעט את המושבים החוצה, הם יחפשו מפלט אחרון ברנו קליאו של ידידה שלי.
ואם גם הצרפתייה הלבנה לא תחפוץ במושבים השחורים כלילי השלמות, הם יוצבו כלאחר כבוד בסלון של ידידתי, שתוכל להתיישב בהם מול הטלוויזיה, שעליה היא כותבת ב'יומן'.
טיפ טיפה
לא תהיה זו גוזמה לקבוע שנהגים רבים, במיוחד בנסיעה בעיר, סוגרים את הסירקולציה של האוויר כדי לא לנשום את עשן המכוניות האחרות. ואולם, אם הנהג שוכח לפתוח מחדש את פתח כניסת האוויר, מערכת האוורור, במקום לקבל אוויר צח מחוץ למכונית, יונקת את האוויר מאזור כפות הרגליים של הנוסע – ורמת החמצן ברכב יורדת.
התוצאה: רעננות הנהג יורדת פלאים, ותגובותיו על הכביש הופכות איטיות יותר ומרוכזות פחות. וכיוון שתהליך אזילת החמצן הוא איטי, הנהג יתקשה לתפוס שמשהו אינו כשורה.
ויש גם נהגים שמפעילים את הסירקולציה התוך-רכבית תכף כשהם מדליקים מיזוג! זה אמנם מקרר ומייבש את האוויר בתוך הרכב, אך לא יוצר חמצן.
לסיכום, חשוב מאוד לזכור: באופציית הסגירה של כניסת האוויר למכונית יש להשתמש רק אם מוכרחים. כדי לשמור על רווחת הנוסעים ורעננות הנהג – מוטב להשאיר את הסירקולציה פתוחה אל העולם
לא רק מדורי הרכב העבריים מתפרקדים להם בין זרועותיהם של יחצ"נים. זו מגפה גלובלית
די באיחור, אך בלוויית רגש סיפוק לא מזויף, גיליתי את צדדיה החיוביים של הזִקנה. למשל, הוודאות שלא ישאלו אותך, הקשיש, "מה תעשה כשתהיה גדול?", אלא יימנעו בעדינות מלחקור את תוכניותיך המחוכמות לעתיד – כך שכל דבר שאתה מתכוון עדיין לגלגל נותר בגדר סוד מתוק שלך. כך קורה שבגיל מתקדם אתה מרגיש פתאום כמו אותו חתול המככב בשיר של ת"ס אליוט, היושב בחלון וחושב על סודו: שמו האמיתי שבעולם החתולים, שֵם אצילי שלא נדע לעולם ועל כן אנו, חסרי הקינדר-שְטוּבֶּע, קוראים לחתול סתם איזה מיצי-פיצי.
שמע, אני מנסה לשכנע את עצמי, זִקנה היא תקופה שבה מומלץ להשאיר את תוכניותיך עמוק (או גבוה) בבוידם, ולא לפרסם אותן חלילה באיזה מאמר או בבלוג כדי להשוויץ שאתה עדיין מתכנן משהו אמביציוזי.
בניגוד להרבה נהגים ישראליים, החתול שלי נהנה ממה שהוא רואה מחוץ לחלון
כנימת ההתרפסות הגיעה לאירופה
גיליתי גם בהתרגשות, הממוקמת בין תדהמה לצחוק, שלא רק מדורי הרכב העבריים מתפרקדים להם בין זרועותיהם של יחצ"נים, ועובדים נמרצות לטובת עסקיהם של יבואנים בעלי הון – אלא שמחלה זו של שירות האדונים (בנפש חפצה ובמקלדת חנפה) התפשטה גם לעיתונות האירופית. לא רק בנושאי רכב, אגב.
כן, גם ירחונים ושבועונים לועזיים שעד לא מזמן ראיתי במבחני הדרכים האובייקטיביים והעוקצניים שלהם אבני דרך – משרתים כעת את יצרני הרכב ויבואניו, בדומה למתרחש בהרמון הכתיבה העברי, הרך והמיטיב כלפי האדון. רק שאצל הגויים, ההתרפסות לבעלי ההון עטופה באצטלה של ציניות, חוש הומור ואף שתיקה – כאשר כתבים נמנעים כליל מלבקר כלי רכב חדשים, כדי לא להסתבך.
זהו פרצופם החדש של אותם לוֹעֲזִיטִים בעלי שם שעד לא מזמן היו נר לרגליי, לפני שהפכו לאמני ההתפתלות וההתחמקות.
אך בעוד באתיקה של הלועזיטים אחזה רקבובית – רמת כתיבתם לא נפגעה כמלוא הנימה. הלועזיטים הכותבים על רכב מתוחכמים דיים, שכלית ולשונית, כדי לא לייצג את חזית היצרנים, היבואנים ואנשי המכירות באותה גמלוניות שקופה המאפיינת את כוחותינו העבריים, ההיברוּ-יידיים (מלשון 'ייד' ביידיש), הבועטים באמת בצורה מגושמת למדי.
טובות השתיים?
התעניינתי מה כתבו הלועזיטים שלי (המובחרים שבהם) כאשר התיישבתי לכתוב על יונדאי ולוסטר (veloster) ועל פיז'ו RCZ. במיוחד עניינה אותי פיז'ו קטנה זו, כי עקרונותיה וכוחותיה הזכירו לי (תחילה) את הונדה CRX שלי. לפיז'ו נוסף רק העיצוב המודרני, תוצאת השנים הרבות שעברו בין תכנון ה-CRX (המתבססת על סיוויק הוותיקה) ובין הופעתה הנוכחית של RCZ.
נסעתי בשתי RCZ – האחת רגילה 1.6 THP, והשנייה 'ספורטיבית' 2.0 האוחזת בשם 'אספלט'. לאף אחת מהן לא גיליתי את עיסוקי ככתב רכב זר, אלא פשוט ניצלתי את התוכנית השיווקית של פיז'ו הקרויה drive experience Peugeot 24h, המעניקה לכל אחד את האפשרות לקחת דגמים אלו לנסיעת מבחן.
RCZ
נסיעת מבחן או מִבְחַל?
תחילה נסעתי ב-RCZ הרגילה, בעלת 156 כ"ס, לפחות על הנייר. לאכזבתי, לא מצאתי סוסים אלו אף כי RCZ זו ידנית מבטן ומלידה. סביר להניח שהדגם בעל תיבת ההילוכים האוטומטית היה מנחיל אכזבה עמוקה עוד יותר.
בנוסף, למדמואזל אין תגובה ספונטנית לדוושת הגז. במקום זאת, היא ניחנה באוסף של איכויות שבעיניי הן נכויות. למשל: מהלך ארוך של תיבת ההילוכים, הגה לא רגיש (ובלשון עדינה פחות: מת) ואווירה כללית של קלאוסטרופוביה.
ומה תגידו שעל רכב זה כתבו הלועזיטים שלי ש"אפשר להתמכר אליו", ואף העירו כי הם ממש סבלו כאשר נאלצו להחזירו לידי היבואן? אני, לעומת זאת, תהיתי אם משהו מקולקל בצרפתייה, ועל כן הציעו לי אנשי drive experience Peugeot 24h שאקח את הדגם השני של RCZ, הנקרא 'אספלט', וכך עשיתי.
הילוכים חובבי פרישוּת
ואכן, הגרסה השרירית של RCZ, 'אספלט', כבר זזה מבלי לעורר פיהוק בזכות מנוע 2.0 בעל 200 כ"ס, אך ההילוכים שבה עדיין גרים רחוק זה מזה – וזאת בהתאם למסורת הנלוזה הנשמרת בפיז'ו שנים ולא דילגה אפילו על הגרסה הספורטיבית של 306. וכך זה נראה: ההילוך הראשון מתבודד לו בקצה המרחב הקרוי 'קדימה', כך שבשילוב להילוך השני המוט מטייל לו חצי מטר אחורנית. ההילוכים העוקבים הוגלו אי-שם צפונה, כך שצריך להתכופף כדי ליצור איתם מגע.
זאת ועוד: כוח המנוע השוקק של 'אספלט' רק חושף ביתר-שאת את חוסר רגישותו של ההגה, אך לפחות הביצועים לא מאכזבים.
נותרת רק השאלה הקנטרנית: איך זה ש-2,000 סמ"ק מודרניים מחוזקים בטורבו – נותנים אותה דינמיקה שמפגינה הונדה CRX בת 20 שנה, בעלת מנוע 1,600 נטול טורבו?
כוח מגמגם, כפתורים ביישניים
ועוד לא סיימנו לספר בנפלאותיה של פיז'ו RCZ מדגם 'אספלט'. כמו ברוב מכשירי התנועה המגודשים בשיתוף פעולה בין פיז'ו וב-מ-וו, גם היא מעצבנת בהפסקות כוח. בעת הזינוק, מדמואזל לא מושכת קדימה בקו ברור – אלא כמו לוקחת קודם אוויר לריאותיה. אפשר להתרגל לזה, כמו גם למושב האחורי הסמלי שלה, המזכיר לי את CRX (קרי, מושב שאינו מיועד למגורי אדם).
ואגב, למי שמחפש קופה קטנה 2+2, המושב הצייקני אינו חיסרון אלא כרטיס ביקור חביב, המבשר בדרך כלל על חוויית נהיגה נוסח אאודי TT. בשורה זו לא הגיעה לאוזניה של RCZ.
הצפיפות ה-RCZ-אית ("צפיפות אינטימית", כינו אותה הלועזיטים שהכזיבו) של הדגם הרגיל, נשארה אותה צפיפות גם בדגם ה'אספלט' (ואף קצת יותר, כי מושביו מרופדים כדבעי). גם מכת הגיר נותרה בעינה בדגם ה'אספלט', כמו גם נחבאוּתם הביישנית-כפייתית של כפתורי התפעול הרבים (של המיזוג, מערכת השמע וכדומה). לכך יש להוסיף את עמודי השמשה הקדמית המתנכלים לראוּת, ואת חוסר האפשרות לנתק את ESP הברוטלי.
ההיסטריה שלה – הסיפוק שלי
אמנם אני מזוכיסט דיי כדי ליהנות מ-ESP, שהופכת אצלי לפטנט המוביל להנאה סודית, ספק טיפשית ספק אקסקלוסיבית. למעשה, אני ממש נהנה כאשר בזמן הנהיגה הדיודה של ESP מאותתת פול-טיים-ג'וב! כשהיא מפסיקה לאותת כדי לנוח, אפשר לבצע משהו כדי לסחוט ממנה חזרה לאיתות.
וואו, איזה כיף! עוד לא הזדקַנו סופית, אתה מודיע לעצמך בסיפוק אדיר.
הטרחנית כמעט גרמה טראח
אך חרף כל פגמיה, הייתה זו דווקא RCZ 'אספלט' 2.0 שלימדה אותי שלישון עם ESP, בעלת הנטייה לטרחנות, זאת לא תמיד חוויה נחמדה. אפילו חוויה די מסוכנת, כפי שמדגים הסיפור הבא:
אני מגיע בצרפתייה לצומת עירוני במרכז ורשה. לפנינו אור ירוק. לפי השיטה המקומית, אין פה חץ המתיר לך, כמקובל בארצנו, לפנות שמאלה. כי פה, בבירת פולין, שבה אני מטייל בימים אלה, אתה פונה שמאלה כמו באיטליה, כלומר – מותר לך לפנות כאשר ממול אין מכוניות.
התרגלתי כבר למדיניות מתירנית זו והשתהיתי לרגע בצומת, כי מולי חלפו כמה מקומיים. אמנם התקרבה קבוצת מכוניות נוספת, אך היא רחוקה עדיין, כך שנותר לנו כל הזמן שבעולם כדי לבצע את הפנייה ללא חשש. עם 200 כ"ס, זו הרי ממש בדיחה.
אז אני שולח לעבודה את ההילוך הראשון, לוחץ על דוושת הדלק ומשחרר מצמד. RCZ קופצת לזינוק, צמיגיה משמיעים שריקה נעימה לאוזן, ואני מסובב הגה כדי לשבור שמאלה. איזה חמישה-שישה מטרים, והצרפתייה פשוט עוצרת! וכך אנו עומדים באמצע המסלול, טרף קל לאלו שמתקרבים במהירות.
ברגע זה, בראשו של הקשיש שבי רץ סרט המגולל את כל חייו, תמונות נבחרות מהילדות המאושרת שלפני המלחמה הגדולה, אחר כך זיכרונות מבית היתומים בקרקוב וכך הלאה.
אך הצופה בסרט התעשת. זו ה-ESP, הוא מבין באבחת חירום. בגלל הסיבוב החד שביצענו הגלגל השמאלי-קדמי איבד אחיזה, ומערכת ESP מיהרה להציל יהודי ולהגיש לו עזרה מהסוג שאדון קרילוב, הסופר הרוסי המפורסם שכתב סיפורי ילדים, כינה "שירות דוב".
"ESP הנבזית!", אני צועק, ומנצל את העובדה שלפחות מנוע ה-RCZ לא כבה, כי לחצנו על דוושת המצמד כאשר המכונית עצרה. מיישרים הגה, גז קטן – וברחנו ברגע האחרון כדי למחות את סיפוק החיוך מפניהם של אויביי.
הפואנטה היא שלועזיטים בלתי תלויים לא גילו את אופייה הבוגדני של RCZ ואף מצאו בה נקודות זכות רבות. הם התמוגגו למשל מצבעה, שחור מאט, הקְרבי לדידם.
כיצד למנף מנוע מתעלף
אך מפח-הציפיות מ-RCZ הוא כאין וכאפס לעומת האכזבה מיונדאי veloster בעלת החזות המתעתעת, המבטיחה חוויית נהיגה אך מצוידת במנוע חלש. אפילו הלועזיטים שלי לא התכחשו לעובדה ש- veloster, בדומה לרוכבי אופניים, מריחה מראש כל עלייה כדי לדרוש הורדת הילוך. התוצאה: קוּפה אווירודינמית זו מביישת אותך בזינוק ברמזור, שם כל דיזל עמלנית צוחקת ממנה.
והנה, אפילו את חולשה מביכה זו מנצלים הלועזיטים לצורך האדרת היצרן, ומבשרים בחגיגיות שפיז'ו מכינה כבר מנוע חזק…
Hyundai veloster
זו דלת זו?
הלועזיטים שלי גם מתפעלים עד לאין קץ מכך ש- veloster אינה סימטרית, כלומר: בצד ימין יש לה דלת נוספת ובצד שמאל לא (גימיק שמנוצל בכרזות הפרסום הענקיות המתנוססות בישראל).
אך גימיק לחוד ומציאות לחוד. לאמיתו של דבר, טרמפיסט פוטנציאלי יכול להיכנס בדלת הקטנה (המתאימה בעיקר להכנסת כלבים) רק בשתי צורות – להשתופף קדימה, או לסובב את גוו לכיוון המושב ולהכניס את העכוז תחילה (במחילה).
המילים האחרונות שהטרמפיסט שלנו ישמע בחייו הן: "שמתי את התיק שלך בבגאז'"
ואולם, אם ההשתחלות של אורחנו אל פיז'ו veloster תוכתר בהצלחה, מצפה לו סכנת חיים ממשית: אם מישהו יסגור את דלת הבגאז' בעוד הטרמפיסט שלנו יושב מאחור, ראשו עלול להיחבט קשות. אלוהים ישמור (כי הקוריאנים לא דאגו לכך).
הפתרון: להשאיר את הראש בבית, או לשבת ב- veloster בקסדה.
טיפ טיפה
יש לנו בשורה לא נעימה לנהגי המוניות וכל יתר הנוהגים לפרנסתם: מועדון המכוניות האירופי ADAC מזהיר מפני מחצלת החרוזים (הנחשבת כממריצה את זרימת הדם) שנהגים אלה אוהבים לפרוש לנוחותם על המושב. הסיבה: ריבוי מקרים שבהם בעת התנגשות, נהג היושב על מחצלת חרוזים החליק בעטייה אל מחוץ לטווח לפיתתה של חגורת הבטיחות, ונפגע.
לא לחינם מגיעה יומולדת למצלמות העתיקות שלי, למכונות הכתיבה, אהה, וגם להונדה ולאלפא. בנחשלוּת שלהן גנוז חופש (שהדור הזה לא מכיר ואני כמעט שכחתי)
נזכרתי שעוד רגע מגיעה להונדה שלי מסיבת יומולדת 20. אמנם בניירות שלה מופיעה השנה 1992, אך היא נולדה חצי שנה קודם, בין ה-CRX-יות האחרונות שיצאו מפסי הייצור. אמרתי לבני שאם אגיע הנה שוב, אל הגולה הירוקה שמצהיבה כעת בצבעי סתיו מהורהרים של בטרם שלגים, אז נחגוג בגינה גם את היומולדת 30 של אלפא GTV.
אחר כך מצאתי עצמי במבוכה שאצלי מכוניות חוגגות לפי תאריך לידה לועזי, שהרי הן גויות אשכרה. לוּ הייתה לי סַבְּרָה, רואדסטר עברית שלא הצלחתי לשים עליה יד, היא הייתה לוקחת את חלקה כאורחת בטקסי היומולדת המפוארים – שאנו חוגגים עם שמפניה, וכלות השמחה עם דלק 100 אוקטן רייסינג של Shell.
אור-גניזם עם קעקוע
ומדוע בעצם אינני מארגן ימי הולדת גם לצעצועיי האחרים, אף שאני מכור אליהם לא פחות? מדוע שהם לא ייהנו ממסיבות כאשר גילם מגיע למספר עגול כמו 10, 20, 30 ואילך?
עוד מעט, למשל, יגיעו יום ההולדת ה-90 של מצלמת הלייקה שלי, הכי ותיקה באוסף, ויומולדת 80 לאחותה, המצוידת כבר במערכת משוכללת שיודעת למדוד את המרחק שבין עדשת ה-Elmar 5 ס"מ לבין מושא הצילום.
אצל לייקות קל לבדוק מתי נולדו, לפי המספר החרוט על גופן השחור. קשה יותר לגלות תאריך לידה של מצלמת רוליפלקס, אור-גניזם עתיק שאינו נושא על גופו שום שביב מידע. "בת כמה את?", אני שואל אותה, "הגעת כבר ל-100?"
איכות עם חוט
אני זוכר תערוכת מכוניות בפרנקפורט שבה אני ורוליפלקס שלי עמדנו בין עיתונאים מכל העולם כדי לצלם כל מיני דגמי רכב חדשים למגזין 'טורבו' ז"ל, שבימים ההם ערכתי.
פתחתי חצובה והרכבתי עליה את רוליפלקס 6X6, כבר אז בת 80 בערך, שאת הצמצם שלה הייתי מפעיל בעזרת חוט. מושכים בחוט – הצמצם נפתח. עוזבים את החוט – הצמצם נסגר. גן-עדן של פשטות.
ענתיקה עם גאדג'ט
כל מיני שליחים של מגזיני רכב – בריטים, צרפתים ומקומיים – בעלי מצלמות ניקון וקאנון מודרניות שסנוורו את התערוכה בצרורות הבזקים של פלשים, הביטו בי בסקרנות כאשר לפני משיכת החוט המפעיל את הצמצם, מדדתי בדייקנות את עוצמת האור ברוליפלקס העתיקה והנדירה בעזרת מד-אור מעולם הקולנוע, הפריט הכי חדשני שהיה בתקופה ההיא – 'ספקטרה' אלקטרונית מתוצרת ארה"ב.
חשיפת יתר
"אתה מצלם בזמנים ארוכים", העיר אחד העיתונאים, שהבחין שאני חושף את הסרט ל-10 שניות ויותר. "למה?", שאל.
"אני מנצל את העובדה שהמכוניות פה עומדות ולא זזות", עניתי לסקרן.
16 מ"מ עם עובי היסטורי
לימי הולדת ממתינים גם צעצועיי האחרים ובהם אביזר מרומֵם גאווה שלי – מסרטת 16 מ"מ ותיקה של Bell Hovell האמריקנית. הרוסים (שמהם למדו הסינים להעתיק כל דבר) בנו לפי Bell Hovell את מסרטת ה-Aimo שלהם, אף היא מצוידת בקפיץ המפעיל את המערכת.
ובעזרת ה-Aimo, צילמו צוותי קולנוע רוסיים (קרי: צלם בודד או שניים לבושי מעילים צבאיים שאין בכוחם למנוע מהרוח הקפואה לזחול על בטנם) את קרבות ברלין במלחמת העולם השנייה, וסיפרו לילד הגדוד (אני) שכמה חודשים קודם לכן הם צילמו גם את שחרור מחנה המוות אושוויץ. "כדי שהעולם יידע ולא ישכח", אמרו ברוסית.
תקליט עם עילית
גיליתי שבמקרה או לא, כל צעצועיי היקרים לנפשי וללבי מייצגים ללא בושה את הטכנולוגיה הפשוטה ביותר שבנמצא, שאינה מתוחכמת בהרבה מהעקרונות הטכניים הבסיסיים של אוסף המקטרות שלי. וטוב שכך. הרי לפשטות טעם משלה.
כך למשל, אין הנאה שלמה יותר משמיעת מוזיקה המגיעה מזוג רמקולים AR הוותיקים העובדים עם מגבר נורות פישר – כאשר מקור הצליל הוא תקליט ישן בן 40-50 החג על פטיפון הטרנסקריפטור שלי. ואגב, פטיפון זה העניק השראה לכל המהנדסים האירופים והיפנים שבנו את תיבות ההילוכים הרצופות לרכב (אז איך זה שהגיר לא יודע לשיר?).
כלה עם כבל
אם לחזור להונדה בת ה-20, אז גם כלת יומולדת זו מתבססת על עקרונותיה האציליים של הפשטות. הרי דוושת הגז שלה עודנה קשורה למערכת ההזרקה בעזרת כבל, ולא באמצעות שלט רחוק כמו במודרניות. ובזכות קשר פרימיטיבי זה, לי ולהונדה אין תחנות ביניים בנסיקה מ-0 ל-100 קמ"ש, כי תגובת המנוע, במלוא עוצמתו, נענית מיידית לכל גחמותיך (בין אם הן חכמות או מטופשות).
כך מסוגלים להגיב רק מנועים נטולי טורבו.
נחשלוּת עם הרבה חופש
בהונדה הנחשלת שלי – כמו במצלמותיי הנחשלות לייקה, רוליפלקס ו- Bell Hovellא ו במקטרת הנחשלת שלי מבית דאנהיל – אין ויכוח נצחי אם כוח הגה הידראולי עדיף על כוח הגה חשמלי, המטשטש את המידע המגיע מהגלגלים הקדמיים (מה קורה עם אחיזת הקרקע שלהם וההיגוי). כי בהונדה CRX שלי, כמו גם באלפא GTV, אין כוח הגה בכלל – כך שהן חופשיות מהדילמה שבין יתרונותיה של הדייקנות ההידראולית, ובין החיסכון בדלק שמציע פתרון ההיגוי החשמלי.
אני גם מעדיף את עקרונותיה המכניים של אלפא GTV, כמו חלוקת משקל אופטימלית המושגת בזכות הצמדתה של תיבת ההילוכים עם הדיפרנציאל (בֶּקָקְס) אל הציר האחורי. או מתלה דה-דיון המקורי, השומר היטב על היצמדות הצמיגים לקרקע גם בעיקולים חדים.
צמר גפן עם קוצים
כך שבהונדה ובאלפא שלי, קל עדיין ליהנות בנהיגה מבלי להיות כבול באזיקי האח הגדול, קרי, בלי כל אביזרי השמרטפות האלקטרוניים שהנחת העבודה שלהם היא שאתה טמבל. בלי כל הפטנטים בנוסח ABS ו-ESP. בלי מכשירים העסוקים בשמירה על מסלול ומרחק. בלי מגבירי כוח מעצורים היסטריים וכך הלאה.
כל המערכות החכמות הללו אינן מסוגלות למנוע תאונה כאשר הקוֹרָה (עמוד) המסיבית של השמשה הקדמית, כולל ראי הצד – פוגעים בראות הטובה ששררה במכונית הוותיקה.
בתוך כל הצמר גפן הטכנולוגי המשוכלל שנפל על ענף הרכב ב-20 השנה האחרונות, ונועד לעטוף אותנו ברכוּת פדגוגית – רק כריות האוויר הן לדעתי חיוביות נטו, ללא ממד הפיקוח המעיק.
ניווט או ניוון?
בקיצור, מבול חגיגות היומולדת לצעצועים שלי משכנע שלוותיקות יש לא רק טעם מתוק של נוסטלגיה, אלא גם יתרונות ממשיים. כמו היתרון של סתם אטלס דרכים על פני מכשירי ניווט, הנוחים אמנם (כאשר הם אינם טועים ומתעים), אך משאירים בחיתוליהם את חושי ההתמצאות במרחב והדמיון. צעצועיי מזכירים לאבא שממש אין חובה ללכת שבי (פשוטו כמשמעו) אחר כל פריט טכנולוגי מודרני.
3X5=80-70
במגירות שפתחתי בגולה, מצאתי פה ושם משהו שכתבתי אי-פעם במכונת כתיבה, ללא הקלוּת הבלתי נסבלת של המחשב. הבטתי במכונות הכתיבה שלי, הנמות כבר שנים את שנתן על מדף שסידרתי להן בפרידה, הוצאתי אותן מקופסאותיהן, ניקיתי מאבק ושימנתי. גם להן מגיעות חגיגות יומולדת. זהו יומולדת 70-80, כשמדובר בשלישיית אריקות 5 המיתולוגיות, שבמשך שנים כתבו במקומי כל מה שדרשתי מבלי להתווכח, ובאופן טוב יותר ורגיש יותר מכפי שעושה הלפטופ ThinkPad.
טיפ טיפה
אף שהיצרנים אינם מודים בכך, יש דגמי מכוניות שהורגים את נורות הפנסים הקדמיים. במיוחד מכוניות עם נורות H7, שאגס הזכוכית הקטן שלהן מקצר את חייהן בכ-30 אחוזים ביחס לנורות A4.
בנוסף לסוג הנורה, גם תנאי עבודתה – כמו מתח גבוה יותר במערכת החשמל ויכולת נמוכה שלה להיפטר מהחום – משפיעים דרסטית על תוחלת חייה. זהו המצב במכוניות כמו פיאט פונטו II, פיז'ו 206, סקודה פאביה וטויוטה קורולה E12. בכל הללו, הנורות נשרפות בתדירות גבוהה יותר, ועל כן מומלץ להשתמש בנורות מסוג long life.
דה עקא, נורות אלה אינן משווקות בארצנו. אם אתם סבורים שמכך משתמע שאני ממליץ להביאן מחו"ל – הצדק עמכם
עוד בנושא – בשבוע הבא
הדברים שאני עושה מאחורי גבו של הרופא
רופא קבע שיש לי לחץ דם צעיר. מוזר, עניתי, הרי אף פעם לא הייתי צעיר. תמיד הייתה לי זִקנה קשה, מלאת חששות וחרדות. והרופא הביט בי בעיניים של עצב בן 5,000 שנה, ואמר שהוא מבין שאני מתכוון לימי המלחמה הגדולה, לתקופת הגטאות, הבריחות וכו'.
מה פתאום, חייכתי. שום מלחמה, ואפילו לא נישואים קשים, פרידות או אכזבות באמנות – אלא רק צרות בעולם הרכב. כמו למשל נזילת שמן קסטרול GT היקר ממנוע המוריס מיני קופר שלי. עד היום, למרות שעברו 50 שנה כמעט, נשאר לי, ואני עדיין מבצע, טקס מוזר: אחרי נסיעה בכל אוטו, שלי או לא שלי, וגם במכונית מבחן, אני עדיין מסתכל מה קורה תחת תא המנוע. והרופא הביט בי וביקש שבאותה תדירות שבה אני בודק אם שמן המנוע לא נוזל, אבדוק גם את לחץ הדם שלי. זה לא מזיק, ניסה לשכנע אותי.
קיבלתי את הצעתו ורכשתי לי מד לחץ דם משוכלל – אלא למטרה אחרת מזו שהרופא חשב עליה. אצלי, מכשיר אלקטרוני חכם זה אינו דואג לבריאותי ומתריע מפני אירועים בלתי חיוביים, אלא קיבל ייעוד אחר לגמרי. אצלי הוא עובד בשטח המוטורי-פסיכולוגי, כלומר – בודק את רמת האדרנלין, שכידוע מטפס בו-זמנית עם לחץ הדם. ממש כמו מד הסל"ד בהונדה CRX.
התחלתי במדידות האדרנלין עוד לפני ש-75 הק"ג של היהודי הקשיש נחתו בתוך האוטו. פשוט, התיישבתי מול המחשב ועקבתי בעזרת אתר http://www.formula1.com אחר מדידת הזמנים של נהגי הגרנד פרי לפני התחרות בסוזוקה. ואחר כך, בעזרת הטלוויזיה, עקבתי אחר ההתמודדות המצולמת – החל בפרקטיס ולאורך התחרות עצמה, שווטל זכה בה.
והנה הפתעה ראשונה: בשום שלב של האירוע הספורטיבי המהולל, לא זז (סליחה, ידידי בועז קורפל) לחץ דמי במילימטר אחד שחוק בצג של המודד, המוצמד היטב לפרק ידו הימנית של הקשיש. בעצם זאת לא הייתה הפתעה, כי לא גידלתי ציפיות לאיזו תנועה שוקקת בביזנס האדרנלין שלי. הרי התחרות בסוזוקה הייתה משעממת בזכות עצמה, מרדימה כמעט.
לחץ דמי גם לא קפץ, אפעס, כאשר נסעתי בהונדה HR-V של בני. רמות האדרנלין נותרו כשהיו, עד שהתחלתי לחשוד שמשהו לא תקין במד לחץ עצמו. למה האדרנלין מת? דאגתי. הרי SUV שחורה זו גבוהה דייה כדי לדגמן בסיבובים זווית גלגול מרשימה. והנה, כלום. כאילו עומדים בחניה ושומעים מוזיקה קלאסית.
פתחתי את המוסך של אלפא GTV שלי. נו, ביימתי את עתידי הקרוב, עכשיו האדרנלין לא יאכזב. ולחץ הדם אכן עלה, אבל רק משום שאלפא שוב סירבה להתניע. כמה ניסיונות דיבוב, והיא הפסיקה להתעצבן עליי שלא ביקרתי אצלה כמה ימים, וששכחתי אותה כביכול לטובתה של CRX.
נסענו מחוץ לכפר בעדינות, כדי שדיסקיות המעצורים החדשות של GTV יתרגלו לצלחות, שגם אותן האיטלקייה החליפה – וחרף העדינות, האדרנלין לא אכזב. אם לא בגלל המהירות, אולי בגלל הצליל האלפיסטי הטיפוסי, המלוּוֶה ביריות מפלט בכל הורדת כף רגל מדוושת הגז. רמז עדין לכך שעדיין לא ביצענו לה כיוון שסתומים.
סיבה נוספת לעליית לחץ הדם נרשמה בגלל הסיפוק מהצמיגים החדשים והנפלאים של אלפא, Toyo פרוקסס R1R, בגודל שתיקנתי כדי לקצר את תיבת ההילוכים: 195/55/15.
חזרתי הביתה רעב לאדרנלין אמיתי והוצאתי מהמוסך את הונדה CRX. אני אוהב את האופי החוליגני שלה, במיוחד אחרי הטיפולים האחרונים בטיימינג שלה ובגלי הזיזים, ועוד החלפת צמיגיה ב-Toyo (חצי סליקס) R888. עכשיו באמת צריך לתפוס אותה חזק בגב כשהיא משתוללת חופשי, וממש לא יודעת אם להפתיע אותך בתת-היגוי או בהיגוי-יתר. ואגב, ה-R888 שלה מרעישים מוזר בנסיעות רגועות, כאילו רוצים 100 קמ"ש כבר אחרי 6.5 שניות, ולא במחיר 7.3 השניות הרשומות לה.
אני נוהג בה, והיא דורשת סיבוב ועוד סיבוב. VTEC נכנס לפעולה ב-6,200 סל"ד, ואחר כך מד הטורים מתחיל לטייל סביב ה-8,000, ורק אז הצמיגים מפסיקים את נגינתם המעצבנת. ואני מרגיש שמד הלחץ הצמוד לפרק ידי רועד כמו טלפון נייד שלא עונים בו לשיחה. פזילה לצג מגלה אדרנלין בכמויות מסחריות. אני מנשק את ההגה של CRX ומבטיח לה בפולנית שלא אמכור אותה לעולם, אלא אשאיר אותה לנכדים, אינשאללה!
האם הייתה זו התנועה המרבית של המספרים הדיגיטליים? איפה! את שיא הלחץ גיליתי כאשר ביקרתי, בביתה שבמינכן, את ב-מ-וו Z3M קופה גרופ A, שאני כבר מכין לה מקום חם לחורף המתקרב לביתי. בינתיים, רק המראה שלה יודע להעלות את האדרנלין של הקשיש השמיימה. פרטים ב'בלי מעצורים' הבא.
אגב, אדרנלין עולה לא רק בשטח המוטורי. לי, למשל, הדם קופץ השמיימה רק מהמחשבה שהשלטון הכפרי-מקומי כאן בפולין לא יסכים לאשר את הסטודיו-גג שבנינו. אם יהיה צורך, ביקשתי את כלתי איוונה, בלונדינית אמיתית, תטעני שבדירת גג זו את מחביאה יהודי מבוגר כדי לזכות בתואר חסידת אומות עולם.
הנה מלכודת שלא מעט נהגים תמימים נפלו בה: כאשר נוסעים בכביש גני התערוכה (שדרות רוקח) בתל-אביב ומעוניינים לפנות שמאלה אל דרך נמיר (כביש חיפה), עומדים לבחירתנו שלושה נתיבים שמאלה. מוטב להימנע מהימני שבהם. הסיבה: יש נהגים רשלני-עין (לא אנחנו, כמובן) שאינם שמים לב לעובדה כי בצומת זה ניתן לנסוע ישר אך ורק מהנתיב הימני שבין שלושת הנתיבים שמאלה – והם נוסעים ישר גם מהנתיב האמצעי, המיועד לפנייה שמאלה בלבד. התוצאה: נהג שעומד בנתיב הימני ומעוניין לפנות שמאלה כחוק, מכוניתו נפגעת מהנהג שנוסע בנתיב (האמצעי) לצידו וממשיך ישר בניגוד לחוק. וכבר היו בוּמים מעולם
נסיעה על אוטוסטראדה נאצית הותירה בי תסביך כואב
בסופו של יום (ראשון), הפתעתי את עצמי ולא נסעתי לתערוכת פרנקפורט, המפתה חולי מכוניות במרחק 1,350 ק"מ ממני. אמנם שלחתי כבר הודעה סטנדרטית לגבי השתתפותי בטקסים המאורגנים במשך יומיים לעיתונאים, אך בכל זאת נשארתי בבית.
בין הסיבות שגרמו לביטול נסיעתי אל החגיגה הגרנדיוזית בפרנקפורט, שבה עיתונאי רכב רשאים לגעת בכל מוצג אקזוטי ואף להתיישב בו, היה גם הקושי להחליט איזה רכב לבחור לנסיעה: האם לקחת את הונדה CRX VTEC, שקצת הזנחתי אותה בשל היסחפותי לטיפולים שוטפים באלפא GTV הקשישה, או שמא לנסוע ב-GTV, שכבר עומדת איתן על רגליה, המשוויצות ליודעי דבר בצמיגי Toyo פרוקסס R1R?
לתערוכה הקודמת נסענו ב-CRX. יצאנו השכם בבוקר, ואחר הצהריים הגענו כבר לפרנקפורט – מבלי להשתמש בניווט של גוגל, בלי Jammer ובלי גלאי רדאר נוסף. אמנם CRX לא איבדת מכוחותיה אלא השתפרה דווקא, אך אי-אלו נסיבות הרגיעו אותה, וגם אני, יש להודות, איטי יותר משהייתי. זאת ועוד: על 450 הקילומטרים של כבישי פולין, כלומר עד הגבול הגרמני, קשה לשמור על מהירות ממוצעת הגבוהה יותר מ-90-80 קמ"ש, בין אם אשמים בכך הפקקים, עבודות התשתית או פחד הנהגים ממלכודות משטרה.
האם CRX לבשה את Toyo פרוקסס שלה R888, חצי סליקס, כדי להזדחל אחרי משאיות? אין מה להתייאש: בהלמוּטיסטן הנאצית מחכה לה אוטוסטראדה, שם עשוי להתגלות אם גלי הזיזים החדשים שלה, הבלתי זולים, שווים את מחירם. אך מה יקרה אם יתפוס אותנו גשם, אויב אכזרי של R888? מה, נחזור מפרנקפורט ברכבת?
אז אולי לנסוע ברכבת עד פרנקפורט, חשבתי, ולחזור עם ב-מ-וו Z3M קופה, כחולה מטורפת שמחכה לי?
אגב, נסיעת-עבר על אוטוסטראדה נאצית הותירה בי תסביך כואב. בדרך לאחד מירידי פרנקפורט לדורותיהם הפלגנו, אני וחגית כ', במשך כמה-עשרה דקות במהירותה המרבית של הונדה CRX (230 קמ"ש, לפי השעון), ודווקא ברגע שהמחוג עלה עוד קצת צפונה כדי להגדיל את גאוותנו עד השמיים – דווקא אז הראי האמצעי שלנו נדלק כולו בהבזק צהוב, וחצי שנייה אחר כך נשמעה יללת סירנה ועקף אותנו משהו אפור. עקף ונעלם, כך שאפילו לא הצלחתי לזהות מה זה היה, אך הבנתי את מקומי והורדתי את כף הרגל מדוושת הגז. מהרגע ההוא, ועד היום.
גם לאלפא GTV, שהקמנו לתחייה, יש פנסים צהובים וזוג סירנות שהרכיב אחד מבעליה הקודמים (אני מניח שלא עשה את זה המכס הישראלי, שמכר לי את GTV דרך מכרז). דא עקא, הן העיניים הצהובות, הפוטוגניות, והן הסירנות זעקניות-הרושם, אינן חוקיות על כבישי פולין. הסירנות שותקות, ועל הצהובות אפשר לגלגל משא ומתן, שהרי החוק האירופי מאפשר שימוש בהן.
ודווקא GTV עשתה, בסופו של יום (שני), שלא נסענו לתערוכת פרנקפורט, שהרי לוּ היינו מדהירים אותה לעיר הירידים, האיטלקייה שלי הייתה סובלת מהשחייה בפקקים שעד הגבול ומההשפלה בגלל דיזליות למיניהן, המהירות ממנה על האוטוסטראדה.
בקיצור, בסופו של יום (שלישי), בחרנו להישאר בבית בתירוץ שמוטב לנו לקחת חלק במפגש חגיגי של מכוניות איטלקיות קלאסיות, שהוזמנו עם בעליהן ליומיים בארמון מפואר מהמאה ה-18, לא רחוק מוורשה.
בין כל התכשיטים האיטלקיים המצוחצחים שפגשנו שם, דווקא GTV שלנו עשתה רושם, כי היא הייתה הנציגה היחידה של הגזע. "אל תסתכלו עליה", ביקשתי, "הגברת עוד לא ביקרה אצל רפד, כי אנו בהתלבטות: האם לסדר לה ריפוד עור, או להרכיב לה מושבי ספארקו אדומים שיתאימו למנוע החדש, הבלתי סטנדרטי, שהבטחנו לה?"
בקרקוב, שאליה אנו מתעתדים להפליג בשבוע הבא, קבענו עם נהג המרוצים רפאל פלאטק (שותפו של נהג המרוצים הישראלי ראובן סומר), המשתתף עם אלפא ג'וניור GTA במרוצים אירופיים של קלאסיות. פלאטק הוא בעל סדנה לשחזור ותיקות-יומין ולהכנה של מנועי אלפא לתחרויות. "בכנס האיטלקיות הבא, את תופיעי עם כל כוחותייך (190 כ"ס, בעזרת ד"ר פלאטק) ובכל הדרת יופייך", הבטחתי ל-GTV.
אך בינתיים אני שוב אעזוב אותה כאשר אגמור לביים את סרטי 'שועל הכסף', כלומר לפני השלג הראשון, והיא תחכה בקור אכזרי עד שהציפורים ישירו לה בפולנית שהגיע האביב. ואיתו גם אבאל'ה יחזור, כדי לקחת אותה ארצה בתור מכונית אספנות.
מכונית הנפש 