מכונית הנפש

משומשת חיל מי ימצא – מדריך לקניית מכונית יד שנייה

פרק ראשון – כאילו דע?

מתחילת דרכו של מדור זה, החופפת כמעט את תקופת קיומו של עיתון מקור  ראשון, ניסינו לייעץ לקוראים כיצד לא ליפול בפח בקניית רכב משומש. שאלות כאלה חזרו על עצמן במשך השנים באינספור נוסחים, ושכנעו אותנו כי קניית משומשת איננה צעד של מה בכך.
לפיכך יוגש כאן מדריך בהמשכים העשוי לסייע לקוראי עיתון זה שהחליטו לקנות רכב יד שנייה לזהות את המלכודות האורבות להם.
הפרק הנוכחי יתמקד בגישושים כלליים לקראת הקנייה. בפרקים הבאים נספר כיצד לגלות את מצבה הטכני האמיתי של המועמדת, וכאשר קלפי האמת בידינו – כיצד להחליט אם היא ראויה לקנייה.

צורך או פנטזיה?

אנו תקווה שההמלצות הדלקמניות יקטינו את הסיכון לקנות מכונית במצב טכני גרוע או כזו שחוותה תאונה רצינית. עם זאת, אל למי שהתחמש בחוכמולוגיה של מדריך זה להיות בטוח שהוא קונה את מכונית חלומותיו. האטו לרגע את כרכרת הפנטזיה. הנה המלצה ראשונית, שעשויה לחסוך כמה אלפי שקלים ואף עשרות אלפי שקלים:

אל תקנו מכונית!
כן, בדיוק כך.

ערכו לעצמכם בירור נוקב: האומנם אתם צריכים להחליף מכונית? אולי הרכב הנוכחי עודנו במצב סביר? אולי ניתן לתקן את התקלות הקטנות תמורת סכומי כסף נסבלים? אולי נוחות הנסיעה נעימה למדי?
אין לשכוח, אף לא לרגע, שקניית מכונית איננה השקעה שמניבה רווח. כך שכדאי להרהר בשנית אם הצורך בהחלפה הוא ממשי או רגשי (ולא שאין לנו כבוד למדוכי הרגש).
מובן שאם אין לך כלל מכונית, או שהנוכחית חדלה לספק את צרכיך, לא תזוז מכוונתך לדוג לעצמך איזה תנועתון. אם זהו מצבך, עומדת בפניך הדילמה הידועה:

מהניילונים או מהמזל?

הדילמה ידועה: האם לקנות מכונית חדשה וקטנה עם אחריות, או מכונית משומשת גדולה יותר שעל תיקוניה תשלם מכיסך?
יתרונות המכונית החדשה: מקום קנייה מכובד, ניילונים על המושבים ושקט גמור בחזית התקלות, לפחות בשנים הראשונות.
ואולם: שוויה של המכונית החדשה יורד בתלילות בשנים הראשונות, גנבים רואים בה סחורה מבוקשת, היא מנקרת עיניים (אם כי יש הרואים בכך יתרון), ואם אין די בכך – היא נדחקת מדי שנה על ידי דגם חדש יותר.
יתרונות המכונית המשומשת: באותו סכום שבו קונים קטנה-חדשה, או בהרבה פחות ממנו, אפשר להפוך לבעליה של מכונית ותיקה יותר, אך מרווחת בהרבה.
ואולם: אם החלטתם שזה הכיוון שלכם – רכב מוגדל בהימור מוגדל – עליכם להגדיר כעת את ציפיותיכם ממנו: האם עליו להיות מרווח כמו סטיישן ו-SUV או שמא קומפקטי? האם טעמכם נוטה אל סדאן מהוגנת או חושק במכונית ספורט?
עוד ואולם: יש לקחת בחשבון שהסכום שנשלם על המשומשת הוא רק סכום התחלתי. הנה ההסבר:

הוצאות הזינוק אל האושר

יש לקחת בחשבון שהסכום שנשלם על המשומשת הוא רק סכום התחלתי. יש להכין סכום נוסף, בגובה של 20-30 אחוזים ממחיר הרכישה, לצורך תיקוני פוסט-קנייה הכרחיים ולצורך ביטוחים. אז נכון, לעתים אין הכרח לבצע את התיקונים הללו מיד לאחר העברת הבעלות, אך בל נשלה את עצמנו: אין לחמוק מהשקעה משנית זו. היא בוא תבוא. כי כל משומשת שאספנו הביתה דורשת צרור של פעולות חירום שאני מכנה 'הוצאות זינוק'. פעולות אלה מפורטות כאן לפי סדר דחיפותן:
החלפת חגורת טיימינג, כולל משאבת מים; החלפת דיסקיות מעצורים ודיסקים (צלחות); החלפת בולמים; החלפת שמנים (במנוע ובתיבת ההילוכים); חידוש כל הנוזלים האחרים; החלפת חוטי הצתה ומציתים.
ללא טיפול מקדמי זה, לא מן הנמנע שהמכונית תעמוד זמן-מה במוסך במקום לשרת אתכם. שהרי נדרש לא מעט מזל כדי לתפוס משומשת מבית טוב שמצבה דורש מינימום השקעה.

כתר מוניטין עם קוצים

כדאי להיות ערים לעובדה שגם דגמים הנחשבים כאמינים סובלים לעתים ממחלות. כך למשל, המנוע המוכר של פיאט בנפח 1.2 ליטרים, המותקן ברבים מדגמי הפירמה ובהם פונטו 2, פנדה ופיאט 500 החדשה, סובל מאכילת שמן מוגזמת ומנזילות סביב הקרטר. פגם נוסף בשלאגר הזה הקרוי מנוע ה-1.2 הוא תכנון לקוי של המצערת, הגורם לחוסר יציבות של סיבובי הסרק עקב הלכלוך המצטבר ופעילותו הלקויה של חיישן המצערת.
במנוע המוערך הנ"ל מעטפת האלטרנטור נוטה להתפרק, כי חלק זה מורכב נמוך מדי ועל כן סובל בימות הגשמים ממי השלוליות הקרים הזורמים על המעטפת החמה. ועוד לא הזכרנו את תופעת ריח הדלק בחלל פיאט זו, תוצאה של צינור אודמה סדוק הדורש החלפה.

מד נחמד עד חשד

אם אתם הולכים על משומשת מודרנית, שימו לב לקריאה של מד הקילומטראז' הדיגיטלי. מד זה מאפשר לזייפנים לשכתב את רזומה הכִּיתוּת ביתר קלות לעומת מד הקילומטראז' הוותיק, אשר כל פלישה אנושית אליו ממניעים מפוקפקים הותירה בו סימן.
ואל תֵּקל בעיניכם הונאה זו: לקילומטראז' גבוה שטושטש בידי מוכר נכלולי יש השפעה על מצבם של כל החלקים המכניים ברכב: המנוע, המתלים, מערכת החשמל ואפילו המושבים.

תחקיר או חרקירי

בראוו. בחרת דגם העונה לדרישותיך או לדרישות המשפחה בכל הקשור לגודלו, צריכת הדלק שלו, בטיחותו ומקדם ההנאה שלו. אך מוקדם מדי לנוח על זרי ההחלטיות. כעת עליך לחפש מידע רב ככל הניתן על הדגם. מקורות המידע: פורומים באינטרנט המוקדשים כל-כולם לדגם שבחרת, תוצאות מבחני דרכים בעיתונות מקצועית, ותחקור מוסכניקים או סתם אנשים בעלי דגם כשלך.
אל תזלזלו בשלב התחקיר. הוא מהווה טרחה, אך מאפשר לגבש החלטה מושכלת שעשויה לחסוך זמן, אנרגיה וממון רבים, ומה שלא פחות חשוב – תעזור להפיק הנאה מהמכונית. הנה דוגמה:
נניח שבחרת פיאט פונטו, והדבר החשוב ביותר לגביך הוא צריכת דלק נמוכה. בשל כך בחרת במנוע 1.1. אך התאכזבת: מנוע זה חלוש מדי וחסכוני פחות מכפי שציפית. הוא חסכוני אף פחות ממנוע בנפח גדול יותר. שיטוט בשדות המידע היה עשוי לחסוך את עוגמת ההתפכחות.

היכן לקנות את החלומית?

1. מגרש מכוניות משומשות

יתרון גלמוד: אפשר לסקור מכוניות רבות במקום אחד, ובאותה הזדמנות לבדוק אם המכונית מואילה לארח עגלת ילדים או כל ציוד אחר שיש להעמיס בנוסף לנוסעים.
ואולם: במגרשי משומשות יש לגלות זהירות ולא לערב רגשות בהחלטה. יש לנו כאן עסק עם סוחרים מנוסים, חלקם רמאים בעלי קשרים טובים עם מכוני בדיקות. מובן שגם במגרש משומשות אפשר לתפוס מציאה, אך באופן כללי מוטב לשמור מרחק ממקומות אלה.

2. חברת טרייד-אין

יתרונות: מכוניות הנמכרות בחברות טרייד-אין הן בדרך כלל במצב טכני טוב, וממוּסמכות לגבי הקילומטראז' האמיתי והטיפולים שעברו. בנוסף, המוצגות למכירה עברו טיפול קוסמטי בידי צוותים מאומנים, כך שתקבלו אוטו נקי, מריח טוב ומבריק (יש קונים שזה חשוב להם).
המחיר בטרייד-אין הוא בדרך כלל גבוה יותר ממחיר המחירון, אך כדאי לספוג את ההפרש בזכות האחריות לכמה חודשים, ובזכות העובדה שיש בפני מי להתלונן אם העסקה מתגלית כבעייתית.
ואולם: אין להניח לאפטר-שייב שהמוכר התיז על העניבה להטות את שיקול דעתנו. יש לזכור: בחברות הטרייד-אין מנסים לשלם הכי פחות שאפשר על הרכב שלך, זה שאתה מביא לעסקה בתור נדוניה. בהינף טיעונים אלגנטי יוכיחו לך שרכבך הוא יצור בזוי ונחות, כדי להוריד מערכו ככל הניתן.
אי לכך, גם בעסקת הטרייד-אין האפופה ביותר אווירה של הגינות, כדאי לדרוש בדיקה טכנית במכון, רצוי כזה שאינו סמוך מדי למקום משכנה של חברת הטרייד-אין. כלל זה יפה גם כאשר חברת הטרייד-אין שייכת ליבואן.

3. חברת ליסינג

יתרונות:מכוניות משומשות שבביוגרפיה שלהן יש תקופת ליסינג הן צעירות יחסית, וזולות ממחיר המחירון של אותו דגם הנמכר בשוק הפרטי. קיימת גם אפשרות לקבל אחריות לחצי שנה לפחות.
ואולם: יש לזכור שהעבר הליסינגי פוגע בדרך כלל במצבה הטכני של המכונית. 'בעליה' של מכונית ליסינג אינם דואגים לה, שהרי המכונית אינה שייכת להם. סביר להניח שהם נסעו איתה מחוץ לאספלט, חרגו מהעומס שמותר להכביד עליה והשאילו את ההגה לכל דיכפין.
גם חברות הליסינג, המופקדות על תחזוקת הרכב, מתייחסות אליו כמו האימא החורגת מאגדות האחים גרין: הן שומרות מרחק מהמוסכים המורשים של הדגם ומטפלות בו במוסכים שלהן בנוזלים ובשמנים ירודים, מרכיבות דיסקיות מעצורים זולות, ולעתים קרובות, מתוך חוסר דאגה פושעת לענייני בטיחות, תולות עליו את הצמיגים הזולים ביותר בשוק, כלומר מתוצרת סין. העובדה שאיש הליסינג עונד שתי עניבות כדי להרשים אותנו לא אמורה לחפות על המפגעים הללו.
זוהי בעצם הסיבה העיקרית לכך שאינני ממליץ על הסכם עם חברת ליסינג, גם כאשר מדובר בהחכרת מכונית חדשה – אך זהו כבר נושא החורג מעניינו של מדריך זה.

גיסי היקר, מוֹכר?

האידיאלי הוא לקנות את המשומשת מקרוב משפחה או ידיד. אז נוכל להיות בטוחים במידה נדיבה של ודאות שאיש אינו מנסה לסדר אותנו: שמד המרחק לא עבר 'שיפוץ', ושפגיעה כתוצאה מהתנגשות, אם אירעה, תוקנה כראוי ולא תתפרץ לקדנציה שלנו בצורת הפתעות לא נעימות.
זאת ועוד: כאשר קונים ממיודע, יודעים מתי והיכן עברה המכונית את טיפולי התחזוקה שלה, על איזה שמן היא חיה ומתי הוחלפו רצועות הטיימינג.

אין קרובים? יש קרב

אך קנייה בחוג מיודעינו היא לוקסוס נדיר למדי. בדרך כלל נקנה את המשומשת אצל זר-דהוא שמצאנו דרך האינטרנט, מודעה בעיתון או מודעת 'למכירה' המוצמדת למכונית ברחוב – ואז טוב נעשה אם נגייס פרנויה בריאה. יש לצאת מנקודת הנחה שבין המוכרים הפרטיים יש נוכלים מהוקצעים לא פחות מהרמאים בעניבות של זירת השוק המסחרי.
בקיצור, קניית מכונית משומשת בשוק הפרטי היא קרב מוחות. אז כיצד לנצח בו ולא להביא הביתה גרוטאה חביבה, הפונה אל חוש הרחמים אך לא אל החוש הפרקטי – על כך יסופר בפרק הבא.

טיפ טיפה

הנה טיפ אישי השווה זהב: את כל המכוניות המשומשות שקניתי בשנים האחרונות (סוזוקי סוויפט ואלפא רומיאו 33 IE) מצאתי בשכונות יוקרה בתל-אביב. זהו אזור מצוין לצוד בו מציאות, אשר מושלכות בבושת-פנים – ולעתים גם בבושת-מחיר! – רק כדי שהמוכר יוכל לקנות דגם יוקרה ההולם יותר את רמתה הסוציו-סנובית של שכונת מגוריו. בנוסף, קניית מכונית מאנשים אמידים מעלה את הסיכוי שהמכונית עברה טיפולים במוסכי פרימיום יקרים, שבעלי מכוניות ותיקות נוטים לשמור מהם מרחק.

פרק שני: כל השיטות לחשיפת תאונה בביוגרפיה של המשומשת – מהשטיחים ועד שפת הגוף

איתרתם משומשת שברצונכם לצרף אל קורת-הגג של עתידכם? כעת תיזקקו לכל כישורי הבלשות שברשותכם, ואף לפרנויה בריאה, כדי לחשוף 'פשעים' בביוגרפיה שלה. כי אם לא נרחרח כראוי סביב המועמדת ונטמון את חשדנותנו בחול – אנו עשויים ליפול בפח שטמן לנו מוכר מנוסה (ואין זו הגזמה, אלא מציאות יומיומית).
אין לשכוח, ולו לרגע, שחוסר ריכוז או זלזול בביצוע הבדיקות המפורטות במדריך זה עשויים להסב לנו, לאחר הרכישה הפזיזה, מצעד של צרות, שקיעה בהשקעות וקושי בהיפטרות מהמשומשת (שהרי לא ייתכן שהקונים העתידיים שלה יהיו תמימים כמותנו…).
אז נכון: גם ההסתכלות המדוקדקת ביותר על מכונית, אין בכוחה להוות תחליף למבדק טכני המבוצע במכון. ובכל זאת, מבט נוקב במשומשת מספק התרשמות ראשונית המאפשרת לסנן את המועמדות, במקום להביא את כולן למכון ולשלם כמה מאות שקלים על כל בדיקה ובדיקה.
ואגב, עדות מסוימת למצב הרכב אפשר למצוא בתגובת בעליו להצעה לבדוק אותו במכון. סירוב של המוכר, או ניסיון שלו להמעיט בחשיבות הבדיקה, עשויים להצביע שדבר-מה אינו כשורה. במקרה כזה לא כדאי לחפור עד לחקר האמת. בריא יותר לכתת רגליים לעבר מועמדת אחרת.

טיפשי זה לגמרי לבד

אם שפר מזלכם ויש לכם חבר מכונאי/ צבע/ או מישהו אחר שמבין במכוניות, קחו אותו איתכם להעפת המבט הראשון במועמדת. לאנשים כאלה יש ניסיון בהסתכלות על מכונית, ולא פחות חשוב מכך – הם מהווים 'מבוגר אחראי' שתפקידו לצנן את האמוציות שלנו.
וחוץ מזה, שני זוגות עיניים יעילים יותר מאחד. יחד, אתם יכולים לקלוט יותר פרטים על הנסקרת.

האמת יוצאת לאור

לעולם אל תסקרו מכונית בלילה או בגשם. חושך או מזג אוויר סוער הם מייק-אפ נפלא לסימני תיקונים בפח ובצבע.

אידיליה? אין דיל

ראשית חוכמה, ודאו שהמוכר הוא אכן בעליה החוקיים של המכונית. זכותכם לדרוש את ניירות הרכב ואת תעודת הזהות של האיש. אם אין התאמה בין המסמכים, צריך להידלק אור אדום: ייתכן שמדובר במאכר סדרתי.
עסקה עם אחד כזה כרוכה בסכנה שלא תשמעו מילה אחת של אמת על אודות עברה של המכונית. במקום זאת, תשמעו רק אידיליות כמו "המכונית לא עברה שום התנגשות", "היא עמדה במוסך תת-קרקעי", "היא עברה טיפולים במוסך מורשה" ו"הדודה בקושי נהגה בה".
רק ממוכר הגון תשמע אילו חלקים הוא החליף ומדוע, ומה במכונית רעוע במקצת ודורש תשומת לב.
מוכר שהוא בעל הרכב אחראי על מה שהוא אומר לך או מה שהוא כתב במודעה בעיתון, או על מה שהוא חתם בהסכם המכירה. מתווך, לעומת זאת, תמיד יכול לטעון שלא ידע על הפגם.
אמנם כנסת ישראל החליטה שמוכר המכונית מוכרח לדווח בכתב על מצבה האמיתי של המכונית, ולא – ישלם קנס בגובה של עד 100 אלף שקלים, אך המציאות עדיין מדדה מאחור. החוק הזה נשמע טוב, אך בפועל מצטרף למצעד הארוך של אותיות מתות.

יופי לה, לא לך

המכונית מגונדרת פיקס? אולי זה משום שהיא עברה טיפולי יופי שנועדו לטשטש תאונה – ואתם תשלמו על המכונית הרבה מכפי שוויה הריאלי.

שחק אותה שב"כניק

לא להתבייש לשאול את בעליה של המכונית מי נהג בה, לאילו מטרות השתמשו בה, אם היו לה התנגשויות, מדוע היא נמכרת וכך הלאה. משתלם להיות נודניקים: ככל שתרבו בשיחה, כך תשמעו יותר פרטים על המכונית.
בנוסף, ככל שתדובבו יותר את המוכר, כך גובר הסיכוי שהוא יפלוט מפיו איזה פרט שהיה מעדיף להצניע.

הגוף הוא רכלן

התבוננו היטב בשפת הגוף של המוכר. תנועות עצבניות ומבט חומקני בעת מענה לשאלותיכם צריכים לעורר חשד באמינותו.

אין שריטות? היא שרוטה

כאשר אתם בוחנים את הפח החיצוני של המועמדת, הביטו בלקה: האם ניכרות בה פגיעות מאבנים קטנות, שריטות מרחיצה אוטומטית או חריצים שגרמו דלתות של מכוניות אחרות בחנייה? אם כן – מצוין! סימנים כאלה במכוניות משומשות הם עניין נורמלי.
דווקא היעדרם של חריצים, פגמים ושריטות מצביע על כך שהמכונית עברה צביעה כללית. כדאי לשאול את המוכר למה המכונית עברה צביעה ולבחון את תגובתו.

השטיקים שתחת השטיחים

ידע רב על ההרפתקאות שעברה המשומשת לפני שהיא הציעה את עצמה בפניכם, עשוי להיחשף בזכות מבט חוקר הנשלח אל מתחת לשטיח של רצפת הרכב. שם ניתן לגלות תיקונים, אם בוצעו, או רסיסי זכוכית, המלמדים ששמשות הרכב הוחלפו עקב התנגשות או פריצה.
אם לא בדקנו קודם לכן שכל השמשות הן מקוריות, כלומר מופיע עליהן אותו שם יצרן (לצד תאריך ייצור) – זו העת לבדוק זאת.

מידה מספקת מידע

בדקו אם חלקי הפח משני צידי המכונית שווים ברוחבם לכל אורך החלק – ושווים ביניהם. לדוגמה: החלק שבין הדלתות לכנפיים. כל הבדל במידות מצביע על העובדה שאת המכונית פקד אירוע בעצימות כזו או אחרת.

מסע אל הקוטב

טוב תעשו אם תבדקו את עובי שכבת הצבע של המכונית. אם אין ברשותכם מכשור המדידה המיועד לכך, תוכלו להשתמש במגנט רגיל, באופן הבא:
העבירו את המגנט בעדינות על גבי הצבע. אם המגנט נושר מהמכונית, או לא 'נתפס' כלל בפח או נצמד אליו קלושות בלבד – הרגע חשפתם שכבה עבה של שפכטל. סימן שהמכונית עברה תיקון אחרי תאונה.

גומיות לא ימתחו אותך

כדאי להציץ ברצפת הרכב, במשקופים, בגג, והחשוב מכל – בתא המטען, במקום שבו שומרים את הגלגל הרזרבי. אפילו פחח מנוסה לא מסוגל להחזיר את המקום הזה לצורתו המקורית.
ודאו שהגוון של הצבע זהה בכל חלקי הפח של המכונית. כדאי להקדיש מבט לגומיות המורכבות סביב הדלתות וסביב מכסה תא המטען. גיליתם על הגומיות נתז/י צבע? זה מצביע על כך שהמכונית עברה צביעה מחדש.

לשקר אין כנפיים

קל במיוחד להתחקות אחר ההיסטוריה של הכנפיים, שכן ברוב המכוניות הן מורכבות בעזרת ברגים. אם על ראש הברגים נראות שריטות, סימן שמישהו פתח אותם לצורך תיקון הכנפיים.
חפשו סימני פירוק גם במקומות אחרים. אם תמצאן סימנים כאלה, שאלו את המוכר מדוע הוחלף החלק.

העולם התחתון

הרימו את מכסה המנוע וחפשו סימני הלחמות. הללו מצביעים חד-משמעית על תאונה.
השוו בקפדנות את דפנות הפח משני צדדיו של המנוע. מראה א-סימטרי מצביע על תיקון פח רציני.

חלודה זוחלת? רוץ!

סימני חלודה עשויים להצביע על חוסר התגוננות מפני קורוזיה. רוב יצרני הרכב חיסנו את הפח עוד בשנות ה-90 נגד קורוזיה, כך שמרבית המכוניות אינן אמורות ללקות בה.
אם מוצאים בכל זאת סימני חלודה (במכוניות ותיקות יותר היא מתקיפה את תחתית הדלתות), זה מעיד שהמכונית עברה תיקון אחרי תאונה, במיוחד כשהחלודה זוחלת על המשקופים או על המסגרות שבין השמשות והפח.
החלפת חלקים שפשתה בהם קורוזיה עשויה להיות יקרה למדי, כך שבדרך כלל מוטב לברוח אם ה"הזדמנותית" חלודה במקצת.

חבוטה או רסוקה?

אל תנסו למצוא מכונית בת כמה שנים שלא חוותה אפילו חבטה קלה. עם זאת, בסוקרנו את החבוטה הקרבית, טוב נעשה אם נוודא ש"ההתנגשות הקלה" שבעל הרכב מודה בה, לא הייתה למעשה תאונה קשה. אם כך אירע, קיימת סכנה שהמכונית לא תוקנה בצורה אמינה ועל כן מהווה איום על בטיחותכם, כמו גם על כיסכם.
כך שאם אתם מאתרים במועמדת סימנים לתאונה, עליכם לוותר עליה ללא עצב ולחפש מודעה אחרת.

הגיאומטריה של הסודות

אם כבר אנו מתהלכים סביב המכונית ונועצים בה עיניים וידיים, כדאי לתת את הדעת על הצמיגים. צמיגים בדרגות שחיקה שונות עשויים לרמוז על בעיות בגיאומטריה של המתלים (תוצאה של כיוון פרונט לקוי או תאונה).
גם צמיגים חדשים הם השקעה רצינית. אם הם משופשפים ודורשים החלפה, אפשר לקזז את עלותם ממחיר העסקה.

חיבור שהוא חיסרון

אם למכונית יש וו גרירה, שאלו את בעל הרכב לאיזו מטרה שימש הוו. גרירה של נגררת כבדה פוגעת במנוע, כך שהמנוע עלול להיות במצב גרוע בהרבה מהמצב שעליו רומז הקילומטראז' הכללי.

ו"ו שהוא חט"א

והנה עוד סיבה שקיומו של וו גרירה אמור להדאיג אתכם: אם המשומשת נהגה לסחוב אחריה נגררת כבדה, סביר מאוד להניח שלא רק המנוע נפגע אלא גם תיבת ההילוכים, המצמד והציריות.
בנוסף, אם המשומשת העמיסה על עצמה נגררת הנושאת סירה (או אופנוע ים), לא מופרך להניח שזה אילץ אותה להתקרב לשפת הים, ולעתים אף לנסוע על חול רטוב ומלוח – מה שמזכה אותה בתוספת קורוזיה.

טיפ טיפה
אין קונים משומשת שכריות האוויר שלה פורקו (בדרך כלל בעקבות תאונה), ובמקומן הורכב נגד או סידור חשמלי אחר שמטרתו 'להרגיע' את הנורה המתריעה על היעדרן של הכריות. הסיבה לתרמית: כריות אוויר הן פריט יקר, כך שמוכר משומשת שעברה תאונה אינו שש לקנות סט נוסף אצל היבואן.
אגב, בחו"ל מקובל לגנוב כריות אוויר. אלינו, אופנה זו טרם הגיעה. לפעמים נחמד לדדות אחרי העולם הכללי.

פרק שלישי: כיצד נחשוף אירועים אפלים בעברה של המשומשת – המשך

גברת מחוברת? התנתקו!

הציצו תחת השטיחונים וחפשו סימני הלחמות. הם לא אמורים להיות שם. אם מגלים סימנים כאלה, משמע שהמכונית עברה תאונה.
סימני הלחמות יש לחפש גם תחת השטיח בתא המטען. ואם כבר עינינו מחטטות בבגאז', יש לחפש תחת השטיח שם כתמי חלודה. קיומם של כתמים כאלה פוסל את הרכישה, שכן על פי רוב הם מצביעים על כך שהרכב תוקן לאחר התנגשות באופן בלתי מקצועי.

מתי לחשוד בזיוף קילומטראז'

כעת התיישבו במושב הקדמי. פרטים רבים בחלל הפנימי ראויים לבדיקה – חלקם עשוי לרמוז על הקילומטראז' האמיתי של המכונית.
נסו להעריך באיזו דרגת שחיקה נמצאים ההגה, מושב הנהג, הגומיות המורכבות על הדוושות ומוט תיבת ההילוכים. אם הם בלויים יותר מכפי שמכתיב קילומטראז' המכונית, אפשר כי נתוני המד שוכתבו.
מאידך, גם מצב חדש מדי של ההגה, מושב הנהג, הגומיות המורכבות על הדוושות ומוט תיבת ההילוכים צריך לעורר חשד. חלקים אלה קלים להתקנה ועלותם אינה גבוהה, כך שאם הם נראים נוצצים מדי ביחס לגיל המכונית, כדאי שנציין לעצמנו עובדה זו.

כמה רחוק הלכו שם?

אנחנו עדיין בתא הנהג. נסקור את לוח המחוונים, בחיפוש אחר סימנים לניסיון פירוק של הלוח. סימנים כאלה, תרגומם אחד הוא: מישהו ניסה להרזות את הקילומטראז'.
כעת הביטו במד המרחק עצמו. במד דיגיטלי, כל הספרות צריכות להופיע ללא שיבוש. עם זאת אין לשכוח כי במדים הדיגיטליים, אשר משובצים במרבית המכוניות המודרניות, קל לבצע זיוף מבלי להותיר טביעות-אשמה.
במד מרחק מכני יש לבדוק אם כל הספרות ניצבות בשורה ישרה, או שמא אחת מהן בולטת כלפי מעלה/ מטה. חריגה כזו עשויה להעיד על התערבות במנגנון הספירה.
למרבה הצער, זולת סימנים קלושים אלו, קשה מאוד לוודא שהמכונית אכן חוותה אך ורק את הקילומטראז' שעליו מצהיר המד. רק קנייה מיד ראשונה, אצל אדם שמילא בדייקנות את ספר השירות, עשויה להפיג את החשש מפני הרונדלים הסמויים מן העין.

תלמידים, להוציא מחשבון

במקרה שאמינותו של המוכר לוטה בפקפוק, אפשר לערוך חשבון פשוט: במדינת ישראל מכונית מבצעת 15-20 אלף ק"מ בשנה. את ההספק הממוצע הזה יש להכפיל במספר שנותיה של המכונית, וכך נקבל אומדן לקילומטראז' ה'אמיתי' שלה. מובן שתחשיב זה מהווה רק הערכה כללית, שהרי בשוק אפשר למצוא מכוניות שרעננוּת-המרחק שלהן אינה מזויפת. למשל: מכוניות שהיו ברשות אנשים מבוגרים, או כאלו שתפקדו כמכונית שנייה/שלישית במשפחה, או כאלה שנסעו רק בתוך העיר.
מסקנה: מומלץ להתרכז בבדיקת מצבה הטכני של המועמדת, ולא לייחס הרים וגבעות לקילומטראז' שלה.
אגב: אם המכונית הייתה בשירות חברה, קשה עוד יותר להעריך את הקילומטראז' האמיתי. זאת, משום שהזדקנותם של חלקי הפנים (כמו גלגל ההגה, מוט הגיר וכו') במכונית חברה העשויים להעיד על גילה – היא מתונה יותר ביחס לקילומטראז' הנכבד (פשוט משום שהמכונית ה'מסחרית' נמצאת בשימוש פחות שנים מאשר זו האזרחית). זוהי הסיבה שמכוניות חברה מבוקשות כל כך בקרב מאכרי-רכב: פשוט, קל יותר לשדרג מכוניות אלו לקראת מכירה – די ליפייף בהן את מד הקילומטרים.

כרית או תקרית

אם המכונית שאנו שוקלים לקנות מצוידת בכריות אוויר ו/או ב-ABS, נסובב את המפתח בסוויץ' ונעקוב אחר הנורות בלוח המחוונים. הן אמורות להידלק ולהיכבות מיד.
עוד יש לבדוק אם למכסה הפלסטיק הכולא את כרית האוויר בהגה (או בלוח המחוונים, מול הנוסע) הוא בעל גוון שונה מזה של גלגל ההגה עצמו (או של הלוח). גוון שונה מעיד שהכרית התפוצצה כבר, משמע – התרחש אירוע התנגשותי, שבעקבותיו החליף המוכר את חלק הפלסטיק המכסה על הכרית בחדש.
זאת ועוד: אם כבר שמתם לב שהגוון שונה באופן חשוד, כדאי לבדוק תחת הפלסטיק אם יש בכלל כרית (או שעל משמרתו נותר רק נגד המתַפעל את הנורה, כדי להסתיר שהכרית איננה).

כיסא תקוע, חשד זורם

בדקו את כושר השיוט של המושב הקדמי. חוסר אפשרות להזיז את המושב בקלות קדימה ואחורה מהווה נקודה למחשבה: אולי המושב תקוע למחצה משום שהרצפה התעקמה בתאונה?
בכל אופן, שווה לבדוק אם קשיי התזוזה של המושב נובעים רק מחלודה במנגנון או חוסר שימוש בו (שהרי אפשר כי ברכב השתמש רק נהג בודד, ואולי גם אשתו דומת-המידות, כך שהכיסא לא הוצרך לזוז אפילו אנגסטרם במשך שנים ארוכות).

חגורה: חג או רע?

בדקו את תקינותה של חגורת הבטיחות: חגרו אותה, ואז משכו אותה בחוזקה (לכיוון ההגה). אם היא מתפקדת כהלכה, המעצור אמור להיכנס לפעולה.

קבלת פנים חמימה? פגומה

שחקו עם מתגי מיזוג האוויר. אם המיזוג לא עובד, אל תאמינו למוכר ש"חסר רק גז". תיקון מערכת המיזוג כרוך בהיפרדות מאלפי שקלים.

חלון בלהות

פתחו את השמשות ואת חלון הגג (אם קיים), ואז סגרו אותם. האם הפתיחה והסגירה מפיקות צלילי לוואי? אם תפקודם הלקוי של חלקים אלו הוא תוצאת תאונה, תיקונם יעזור רק לטווח הקצר. הנה דוגמה:
מיודענו מ' קנה פולקסוואגן גולף IV הזדמנותית, שחלון הגג שלה תקוע ומנגנון השמשות מרעיש. המוכר קיזז אמנם, ברוב אצילותו, את עלות התיקון ממחיר המכונית, אך זה לא מנע מהאכזבות להידפק על החלון.
בתיקון חלון הגג התגלה שהמכונית עברה תאונה שבה הגג התעקם במקצת, באופן שקשה לגלות בעין בלתי ממוכשרת. פגיעה קלה זו גרמה לחלון הגג להיסגר 'יותר מדי', וכתוצאה מכך מים חדרו למכונית בעיתות גשם. סוף מעשה: הנהג נאלץ להגיף את החלון 'הרמטית', ועוד לבצר אותו בסרטי הדבקה.

טיול אל העתיד

לפני שנעזוב את כיסא הנהג, נבדוק את תפקוד המגבים ומתיזי המים על השמשה. כעת נעבור למושב הנוסע.
נסו להזיז את מושב הנוסע ולשנות את כיוון המשענת. אם למכונית יש מושב אחורי, כדאי להתיישב בו. 'טיול' כזה בתוך המכונית ייתן לנו ניבוי כללי – האם נרגיש בנוח ברכב זה? בנוסף, התיישבות ביציע עשויה לחשוף ליקויים מהסוג שנזכר לצוץ רק לאחר הקנייה.

סיליקון? סולק הסימפטום

הגיע הזמן להציץ מתחת למכסה המנוע. הבדיקה מתחילה במבט כללי על תא המנוע. ודאו שהמנוע נקי, אך לא נקי מדי. האפשרות האחרונה עשויה לרמוז שהמוכר היה מעוניין להסתיר דבר-מה.
אך לא ברמת הניקיון יש להתרכז, אלא בדליפת שמן ונוזלים אחרים. אם במנוע לא ניכרות דליפות כלשהן, זהו סימן טוב. דליפות קטנות לא פוסלות אמנם את המכונית, אך הן מהוות עילה להורדת המחיר.
גרוע בהרבה אם המנוע יבש אמנם – אך ניכרים עליו סימני שימוש בסיליקון תחת מכסה השסתומים ובחלקים אחרים. הסיליקון מעיד שחלקים אלה דלפו ונאטמו (טיפול שמשתיק את הסימפטום – אך לא את הבעיה).

מיונז זה עז

אנו עדיין מתחת למכסה המנוע. בדקו את מפלס השמן ואת כמות הנוזלים האחרים. אם במנוע חסר שמן ובמערכת המעצורים חסר נוזל ברקסים – קל להבין שהמוכר הרעיב את בהמת הפח שלו.
באותה הזדמנות יש להעיף מבט על פקק כניסת השמן. לכלוך צהוב בהיר שמרקמו דמוי מיונז מצביע על כך שהמכונית הייתה בשימוש למרחקים קצרים בלבד. מנוע כזה לא זכה לעבוד בטמפרטורה הנאותה. במצב כרוני כזה של תת-התחממות, נוצרה בתוך המנוע רטיבות טבעית שלא הספיקה להתייבש. זה לא נורא.
אך גרוע לאין שיעור הוא ההסבר האפשרי השני להיווצרות 'מיונז' על הפקק. לפי הסבר זה, שמן המנוע נמהל בנוזל הקירור בגלל סדק בראש המנוע, או בגלל סתם-ראש שרוף/קרוע. בשני המקרים עלולה עלות התיקון לנסוק לגבהים מטרידים, כך שאין מנוס מלקחת את המועמדת למכונאי מנוסה שייתן חוות דעת בטרם קנייה.
ואם כבר התבייתנו על פקק השמן, יש להסיר אותו בזמן שהמנוע עובד בסיבובי סרק: אם ניתזות טיפות שמן, סימן שמצב המנוע אנוש.

הפלאג, פטפטן גדול הוא

אם המשומשת שאנו חוככים בדעתנו לקנות מצוידת במנוע בנזין, נפרק את אחד המצתים שלה וננעץ בו מבט נוקב. אם המצתים הוחלפו זמן קצר לפני שהגעתם לבחון את המועמדת, זה אמור להדליק נורת אזהרה. מצב המצתים אומר הרבה על מצב המנוע, כך שמוכר המעוניין להסתיר פגמים בעבודת המנוע יחליף מצתים בחדשים.
כאשר המנוע עובד כראוי, צבען של האלקטרודות במצת הוא צהוב-אפור, ברונזה-ג'ינג'י או לבן-אפור. עד כאן הצבעים התקניים. לעומת זאת: מצתים עם סימני שמן, או כאלה שצבעם שחור, מצביעים על טבעות בוכנות שחוקות או על צילינדר פגוע.
פגם באלקטרודה הראשית של הפלאג מצביע על מנוע הסובל מהתחממות יתר. פיח שחור על האלקטרודות הוא תוצאה של נסיעה למרחקים קצרים, נסיעה בסיבובי מנוע נמוכים, דלק בלתי הולם וכדומה. מכונאי מנוסה יכול לאמוד את מצבו הכללי של המנוע לפי מצב המצתים. אנו, כמתואר לעיל, הסתפקנו בהעפת מבט.

מדליקים להבדלה

בפרק הבא נבצע במשומשת את המבחן שעל פיו יישק דבר: מבחן ההתנעה.

טיפ טיפה

הצורך להחליף מצתי מנוע מדי 5,000-6,000 ק"מ שייך לימים עברו (שאינם רחוקים כל כך), שבהם נדרשו מכוניות חדשות, או כאלה שמנוען עבר אוברול, לבצע הרצה: לנסוע 1,000-1,500 קילומטרים במהירות שאינה עולה על 80 קמ"ש.
במכוניות בנות-זמננו, לעומת זאת, מצתים חדשים מחזיקים מעמד 30-40 אלף קילומטרים. לפיכך, מצב שבו מצתים חדשים דורשים החלפה כבר אחרי כמה אלפי קילומטרים מצביע על ליקויים רציניים במנוע.
בספר השירות של המכונית מציין היצרן את סוג המצתים המתאים למנוע המסוים, ואת הרווח שאמור לשרור בין האלקטרודות, ואשר אותו יש למדוד בטיפולים התקופתיים במנוע. אם הרווח בין האלקטרודות השתנה, יש להחזירו אל התקן, הנע בין 0.7 מ"מ ל-1.0 מ"מ.
השיקול המכריע בבחירת הפלאג הוא הטמפרטורה שלו. כך למשל, W225 הוא פלאג 'חם', ו-W175 הוא פלאג 'קר'.
כשמרכיבים את הפלאגים חזרה למנוע – לאחר בדיקתם – מומלץ לבצע זאת בעדינות כדי לא לפגוע בהברגה, מקום רגיש במיוחד בשל האלומיניום שממנו עשוי ראש המנוע.

וידוי
לא זכור לי שנאלצתי אי פעם לקנות מצבר חדש לרכב כלשהו, אף כי במשך שנים ארוכות (ומאושרות) החזקתי באוסף לא מבוטל של מכוניות שהיו תופסות את כל החנייה מול ביתי, תחילה ברחוב בן-סרוק 8 ברחביה הירושלמית, ואחר כך מול ברחוב הירקון 162 בתל-אביב. מטעמי חיסכון (כי שמרתי כספי לאיזו לנצ'יה או אלפא נוספת, או לחלקים גזעיים ויקרים שסיפק לאלפת המרוצים שלי מר אנג'ליני, בעל סדנה נודעת ברומא) למדתי להסתפק במצברים יד שנייה, שאותם הייתי מביא הביתה כפי שמביאים כלב או חתול זרוקים המחפשים משפחה חלופית.
בקיצור, התרגלתי לעצור על יד מצבר זרוק על איזו מדרכה, להוסיף לו מים מזוקקים – ואז להטעין אותו בזרם חדש במשך לילה, כדי שישרת אותנו עוד שנתיים-שלוש.
למדתי לנצל את העובדה המוזרה שהעם היושב בציון אינו מכיר את נפלאותיו של המכשיר היודע להטעין מצבר שהתרוקן בגלל צרה כלשהי, ועל כן, בכל פעם שהמצבר שלו נחלש – הוא פשוט מחליפו בחדש. אגב, התופעה של זריקת מצבר שהתרוקן קיימת אצלנו עדיין, כי האדונים החשמלאים ממליצים ללקוחותיהם להחליף מצבר בכל הזדמנות. שהרי משתלם להם למכור בטרייה חדשה (ברווח של 30 אחוזים) במקום להאכיל אותה באמפרים, שזלגו בגלל עבודתם הרצופה של האזעקה או האיתורן הנדרשים על ידי חברות הביטוח.
ודאי שגם היום אני מחבר את המצבר במכוניתי למטען קטן (4 אמפר) מדי חודשיים כדי לשמור על כוחו, ולא מחכה שההתנעה תשתעל.

פרק רביעי: מה מנסה המנוע לספר לך, ואיזו נזילה היא המסוכנת ביותר

הפרק הנוכחי ידבר בזכות הקשבה איכותית למנוע, יזחל אל מתחת למכונית בחיפוש אחר נזילות, ואז יכבה את הפנס ויפתח בנסיעת מבחן.

המוֹכר חימם? קרר התלהבות

התניעו את המועמדת. הטוב ביותר הוא להדליק את המנוע בעודו קר – כך יקל עלינו לוודא שלמכונית אין בעיות בהתנעה, ושבזמן ההתנעה לא נפלט יותר מדי עשן. חשוב: המנוע צריך להיות מותנע מבלי שהנהג נוגע בדוושת הגז.
אם לפני ביקורכם המוכר חימם את המנוע, התייחסו לכך כאל אות אזהרה ובִּדקו את המועמדת במועד אחר.

טורים גבוהים? אמינות נמוכה

הטו אוזן קשבת לעבודת המנוע. לאחר ההתנעה לא אמור המנוע לפלוט מקרבו שום צפצוף, תקתוק או דפיקות. תחילה תשמעו אמנם את תקתוק הכוסות והמובילים של השסתומים ההידראוליים, אך צליל זה אמור לדעוך עם התחממות שמן המנוע. כל רעש אחר הנשמע בעת שהמנוע עובד, עשוי להצביע על ליקוי בתפקודו.
המנוע התחמם כבר? כעת אפשר לבדוק את גובה סיבובי הסרק. הטורים אמורים לרדת ל-700-800 סל"ד. אם לא כך קורה, אפשר כי מוכר המכונית העלה את הסל"דים כדי להסתיר בעיות במנוע.
אם המנוע כבה לאחר שהתחמם, או לא מגיב להפצרותיה של דוושת הגז – זה עשוי להצביע על ליקויים במאייד, בהזרקה או בהצתה.

עשן כחול? אוברול

לחצו על דוושת הדלק. אם מהמפלט מסתלסל עשן כחול וסמיך – המנוע צורך כמויות רציניות של שמן (עקב מובילי שסתומים שחוקים, או טבעות פגועות על הבוכנות). במקרה כזה מומלץ לפסוח על המועמדת, אלא אם כן לא אכפת לכם לעשות למנוע אוברול או להחליף אותו כליל.
עשן לבן מהמפלט מצביע על שריפה של נוזל קירור הפורץ לתא השריפה עקב סדק בראש או סֶתֶם ראש פגוע.
עשן אפור-כהה או שחור מצביע על תערובת עשירה מדי, עקב מזרקים פגומים.

סרק סרק? יופי!

כאשר המועמדת מצוידת במגדש טורבו, מומלץ לבדוק אם בצינור הראשי הקרוב לטורבינה הצטבר שמן. הצטברות כזו מעוררת חשש שהבעלים הקודמים של הרכב לא שמרו כראוי על הטורבינה, כלומר: אחרי נסיעה הם לא הניחו למנוע לעבוד בטורי סרק במשך דקה לפחות כדי שהטורבינה תתקרר; לא הקפידו על מפלס שמן מנוע גבוה דיו; או השתמשו בשמן באיכות ירודה.
כל אחת משלוש ההזנחות הללו, קל וחומר צירוף שלהן – מקצרת את חייה התקינים של מערכת הטורבו.

השמן דחוס? נוס!

כשהמנוע עובד בטורי סרק מומלץ לפתוח לרגע את פקק השמן, הממוקם במכסה השסתומים. שמן הפורץ החוצה עם האוויר בכמויות גדולות, דרך הפתח שבמכסה השסתומים, מעיד שהמנוע במצב אנוש.

דוושה מעוכה? ברכה

קל יחסית לבדוק את תפקודו של מנגנון כוח המעצורים. כשהמנוע דמום לוחצים בחוזקה על דוושת המעצור, ובו-זמנית מתניעים. הדוושה אמורה לאבד את התנגדותה ולהימעך לכיוון הרצפה.
באותה הזדמנות מוודאים שדוושת הבלם אינה שמוטה קרוב מדי לרצפה, ושדוושת המצמד (במכוניות המצוידות בתיבה ידנית) אינה דורשת כוח תפעול רב מדי. דוושת מצמד נוקשה פירושה, בדרך כלל, שהמצמד עצמו במצב בעייתי.

תיבת נגינה? צורם

את הזמן שבו המנוע עובד בטורי סרק יש לנצל להקשבה לתיבת ההילוכים. כל רעש המגיע מכיוון התיבה מצביע על מפלס שמן גיר נמוך, שמן בלתי הולם או מסבים שחוקים בתוך תיבת ההילוכים (הידנית).
את מצבו של גיר אוטומטי – פלנטרי או רציף – בודקים כשהמנוע התחמם כבר לטמפרטורת עבודה. קפיצות בזינוק, רעשים מהגיר או קושי בהחלפה חלקה של ההילוכים מצביעים על סופה הקרב של התיבה.
אם יש ספקות לגבי תפקוד הגיר, כדאי להתייעץ עם מכון המתמחה בתיבות הילוכים אוטומטיות.

טיול למערת הנטיפות

כעת מצפה לנו טיול אל גחונה של המכונית. אם אינכם נוהגים להתבודד במערות והשתחלות לפתחים צרים אינה התחום שלכם, מוטב שתיכנסו עם המועמדת למוסך סמוך. מי שמוכן לזחול, מוזמן לנהל את החקירה הבאה:
חמושים בפנס, התבוננו היטב במתלים וברצפת המכונית. חפשו סימנים לנזילות שמן מהמנוע ומתיבת ההילוכים, או נזילות במערכות כוח ההגה והברקסים. מסוכנת במיוחד היא נזילת שמן מתיבת ההילוכים, כך שכדאי לבדוק אם נזילה כזו היא רק תוצאה של מחזיר שמן פגוע.

תפוח רקוב ב-1,000 שקל

אנחנו עדיין שרועים על גבנו. כעת נכוון את אלומת הפנס אל בולמי הזעזועים ונחפש נזילות. בכמה דגמי רכב, מחירה של החלפת בולם זעזועים בודד עשוי להגיע ל-1,000 שקלים (מה גם שבדרך כלל מחליפים שני בולמים). מצב אנוש של בולמים כדאי להזכיר בעת המשא ומתן על מחיר הרכב.
אין לשכוח כי בולמי זעזועים בלתי תקינים מדרדרים את מצבם של החלקים האחרים במערכת המתלים. כך שכאשר מגלים בולמים פגועים, יש לבדוק את כל החיבורים במתלים.

המאייד התאייד?

אנו עדיין שכובים אפרקדן מתחת למכונית. נבדוק את מערכת הפליטה, שמא היא נושאת סימני קורוזיה מתקדמים או סימני פגיעות.
קודם לכן, בדקו בקטלוג הרכב אם המכונית שאתם מפשפשים בה אמורה להיות מצוידת במאייד קטליטי. ודאו שהמאייד אינו נעדר ממקומו.

הדינמיקה יאה לך?

בשעה טובה, הגענו לשלב של ניסוי הכלי כולו. נסיעת מבחן עשויה להצמיח טיעונים נוספים בעד קניית המועמדת, או נגדה. זהו השלב שבו נחליט אם לקבל את החבילה בזרועות פתוחות, או נעדיף שלא לתחוב ראש בריא למיטה חולה ולחפש הלאה.
נסיעת מבחן מאפשרת לבדוק את נוחות הנסיעה במכונית, ולהיווכח אם האפשרויות הדינמיות שלה מתאימות לך, כנהג/ת. בגלל זה, רק אתם תנהגו בנסיעת המבחן! אם תסתפקו במושב הנוסע – תראו מעט ותחושו עוד פחות מכך, שכן המוכר יודע בדיוק כיצד לטשטש את פגמיה של הנבדקת.
נסיעת מבחן עשויה גם להנביט כמה טיעונים שישמשו אותנו בוויכוח על המחיר. רק אל תשכחו לוודא לפני הנסיעה שהמכונית מבוטחת ושבכיסכם יש רישיון נהיגה.

מוכרחים עקבות בחול

את נסיעת המבחן נפתח בבחירת מסלול. ככל שהמסלול ארוך יותר – כן ייטב, אך אין צורך להיתפס להגזמה. יש להשתדל שהמסלול יעבור בין משטחים שונים ולא רק אספלט חלק, ויכלול סיבובים מהירים, פיסות ישורת ועיקולים חדים בדרכי שטח.
אם הנבדקת היא מכונית שטח, אפשר לרדת למסלול מאתגר יותר ולבדוק את תפקודה של ההנעה 4X4. מצאו רחבת עפר או חול, הכניסו לפעולה את ההנעה הכפולה וזנקו בחוזקה. כעת צאו מהרכב, וודאו שכל ארבעת הגלגלים הותירו חריצים על הקרקע.

החופש ככשל תפקודי

אם המוכר הוא שהחליט על מסלול נסיעת המבחן ואתם חשים שהמסלול היה קצר מדי, אל תתביישו לומר זאת ולדרוש סיבוב נוסף.
בעת נסיעת המבחן הקשיבו היטב למה שאומרת לכם המכונית – ולא למוכר! רדיו פועל איננו רעיון חיובי, שהרי פטפוטו מְמַסך את עבודת המנוע.
דפיקות מתלים בדרך מהמורתית הן בדרך כלל תוצאה של חופש במתלים, או של בולמי זעזועים שפג תוקפם (אף שלא גיליתם נזילות מהם).
תופעות נוספות המעידות על בולמים שסובלים מכשל תפקודי: התנודדות המכונית בעת החלפת נתיב, ואיבוד אחיזת הכביש בסיבובים חדים.

ציריות בצרה

כאשר מזנקים במכונית בעלת הנעה קדמית ונשמעות דפיקות, משמע שהציריות עומדות 'להיגמר'.
את מצב הציריות אפשר לבדוק כאשר מַפנים בחדות את הגלגלים הקדמיים, ואז מזנקים. אם נשמע צליל "טררררר", פירושו שהציריות זקוקות להחלפה.

עוד חופש נלוז

בעת נסיעת המבחן נסו לזנק בחוזקה כאשר דוושת הגז מוצמדת בחוזקה לרצפה. אם בעת זינוק כזה תשמעו דפיקות מתכתיות, זה עשוי להצביע על חופש במערכת הטלטלים והבוכנות. במקרה כזה, המנוע זקוק לאוברול בהול או להחלפתו.
אם אינכם מעוניינים לעטות על עצמכם את ההתחייבות הנכבדת, דלגו למועמדת הבאה.

בפרק הבא – מילון הרעשים המוזרים

טיפ טיפה
לא רק גיר אוטומטי שונא נסיעה בניוטרל ונוטה להתקלקל בגינה. גם תיבות הילוכים ידניות אינן בנויות לנסיעה בהילוך ניוטרל, משום שהשימון שלהן מתבסס על הסתובבות גלגלי השיניים, המתיזים שמן לכל כיוון. בנסיעה בניוטרל, לעומת זאת, מסתובב רק 'ההילוך הישיר', כך שגלגלי השיניים אינם זוכים להשתמן.
בכל אופן, הן בגיר אוטומטי ובן בגיר ידני יש לשמור בקפדנות על מפלס תקני של שמן הגיר. בגיר אוטומטי יש לבדוק את מצב השמן כשהמנוע חם ועובד. בגיר ידני, לעומת זאת, בודקים את גובה השמן כשהמנוע דמום, חמש דקות לפחות לאחר כיבויו
בדיקת מפלס השמן בגיר ידני: פותחים את הפקק העליון של תיבת ההילוכים (המקום בו מוסיפים שמן), ומוודאים שמפלס השמן מגיע עד הפתח. אם הוא נמצא חסר, יש למזוג את תוספת שמן הגיר עד שהוא מתחיל לעלות על גדותיו ולהישפך החוצה.
בדיקת מפלס השמן בגיר אוטומטי: רוב הגירים האוטומטיים מצוידים במודד, בדומה למודד של מפלס שמן המנוע

פרק חמישי: נסיעת המבחן. לְמה להקשיב, על מה להסתכל ועל מה לחשוב במהלך הרונדל הגורלי

תקציר הפרקים הקודמים במדריך: הפרק הראשון (735) עודד את הקונה לתהייה נוקבת אם
הוא אכן מוכרח לקנות מכונית, שהיא השקעה נושאת רווח שלילי. הפרקים השני והשלישי
(736-737) יעצו כיצד לחשוף – ללא עזרת מכון בדיקות – מכוניות שעברו תאונה ו'טיוח',
באמצעות חיפוש רמזים על גביהן ובתוכן. הפרק הרביעי (738) הנחה כיצד להקשיב למנוע,
כיצד לחפש נזילות בגחון וכיצד לפתוח את נסיעת המבחן.

הפרק הנוכחי יתאר לְמה עלינו לשים לב במהלך נסיעת המבחן. לרונדל הניסיוני הזה
תפקיד חשוב בהכרעה אם המועמדת ראויה למאמץ הפיננסי שלנו, או שבריא יותר לכבד אותה
במנוסה. לכן נקשיב במהלך נסיעת המבחן לכל צליל חשוד ולכל חריקה.

מומלץ: מסלול מציק

לצורך 'חליבת' רעשים מפלילים, מומלץ לבצע את נסיעת המבחן לא רק על מי מנוחות
(אספלט חלק), אלא לאתגר את המועמדת גם במסלול משובש במקצת, שם המתלים ייאלצו
להוכיח את חוסנם. דפיקות תחת רצפת הרכב מעידות על מתלים, קפיצים או בולמי זעזועים
במצב מפוקפק.

מבוקש: לוח מדליק

מסובבים מפתח בסוויץ' ההתנעה. כל נורות האזהרה בלוח המחוונים אמורות להידלק בעת
סיבוב המפתח, ולהיכבות לאחר ההתנעה. אי הידלקותן של נורה או שתיים בעת ההתנעה
עשויה להצביע על פגם אפשרי באחת המערכות או יותר.

גם בעת הנסיעה עוקבים אחר הנורות. אם למשל נורת לחץ השמן דולקת בסיבובי סרק
כשהמנוע חם, זה מצביע על לחץ שמן נמוך. סיבות ודאיות כמעט ללחץ שמן נמוך: שמן בלתי
הולם או מעורב בדלק; מסבים שחוקים של הקראנק או של הטלטלים; או משאבת שמן הנושקת
אל קוטב הפייפן.

הסיבוב מזמר? לא גליק

במהלך נסיעת המבחן ננסה לבצע סיבוב חד גם ימינה וגם שמאלה. שומעים טרטור במהלך הסיבוב? סימן שהצירייה במצב אנוש.

הגה רועד? חיבור עתיק

רעידות הגה במהירות 90-100 קמ"ש מצביעות, בדרך כלל, על חוסר איזון בצמיגים. ואולם: אם המכונית עברה איזון צמיגים, וההגה עדיין רועד במהירות גבוהות – יש חשש
מוצק שהחיבורים למתלים זקוקים לחיזוק או להחלפה.

מחלת ים? לא מצחיק

מכונית רכה מדי ומתנודדת, או צולעת בעת העצירה – מעידה כי בולמי הזעזועים שלה 'נגמרו' ומשוועים להחלפה.

גיר אוטומטי: איפה הקיק?

תיבת הילוכים אוטומטית אמורה לעבוד בשקט ומבלי לגרום טלטולים, אלא אם כן זוהי תיבת
הילוכים רובוטית, שטלטול הנוסעים הוא מטבעה. אפשר לראות זאת כעסקת חבילה: הטלטול
הוא המחיר שגובה הרובוטית תמורת חיסכון בדלק, ותמורת התייחסות אתרוגית לביצועים.

בתגובה ללחיצה פתאומית על דוושת הגז (בעת נסיעה רגועה, עד עתה) אמור אוטומט תקין
לבצע מיידית את הורדת ההילוך (קיק-דאון), המאפשרת זינוק בעלייה או עקיפה מהירה של
מכונית אחרת. אי התרחשותו של קיק-דאון, או 'מחשבה' ארוכה מדי מצידו של הגיר
האוטומטי לפני הורדת ההילוך – מעוררות חשד לגבי מצב הגיר.

באותה הזדמנות מומלץ לחקור בעדינות את בעליו של הרכב אם הוא החליף את שמן הגיר, או
שמא הוא שייך חלילה לרוב הנהגים, המזלזלים בצורך להחליף שמן בתיבת ההילוכים
האוטומטית.

גיר ידני: איך הסינק?

אם המכונית שאנו בוחנים מצוידת בתיבת הילוכים ידנית, ננצל במהלך נסיעת המבחן את כל
ההילוכים. הם אמורים להיכנס בצורה חלקה, ללא חריקות ודפיקות ואפילו לא אוושות.
חריקת גלגלי השיניים בעת הורדת הילוך מצביעה, בדרך כלל, על מצב אנוש של
הסינכרוניזטורים (הטבעות המותקנות על גלגלי השיניים).

סיבה אפשרית נוספת לרעשי התנגדות בעת החלפת הילוכים: מצמד המועל בתפקידו, ומסרב
להפריד בין תיבת ההילוכים לגלגל התנופה של המנוע.

אם החלפת ההילוכים בגיר הידני דורשת לחיצה עמוקה (ממש עד הרצפה) על דוושת המצמד,
המצמד זקוק לכיוון או להחלפה. החלפת מצמד עשויה להיות יקרה, משום שהיא כרוכה
בעקירתה של תיבת ההילוכים מן המכונית.

מפלט גועה? יש פה תיק

את מצבה של מערכת הפליטה אפשר להעריך כאשר מסירים רגל מדוושת הגז. אם נטישת הרגל
מלווה בגעיית המפלט, סימן שהמערכת סובלת מאיזה דפקט.

אם מדובר בבעיית חיבור בין הצינור ל'קעסלע' – ניחא. גרוע יותר אם לפני הביקור
במכון הרישוי נצטרך להחליף חלק מהמערכת הרקובה או את המאייד הקטליטי היקר.

הצלסיוס פוזל? החשד מעיק

הגיעה העת להציץ במד חום המנוע. המחוג אמור להיעצר באמצע הסקאלה. כל פזילה של
המחוג לצדדים צריכה להעיר חשש:

טמפרטורה גבוהה מדי מצביעה על בעיה במערכת הקירור (שעשויה לנבוע מחוסר בנוזל
הקירור) או על כך שהמערכת אינה הרמטית.

ומנגד, גם מחוג המצביע על טמפרטורה נמוכה מדי צריך לעורר תשומת-זהירות. היפותרמיה
מצביעה על תקלה בתרמוסטט או על היעדרו. אפשר כי התרמוסטט פורק בניסיון לטשטש את
נטייתו של המנוע להתחמם.

במכוניות המצוידות במד טמפרטורה צלסיוסי, המחוג אמור להצביע על הטמפרטורה הנכונה
של עבודת המנוע (75-90 מעלות).

מתלים: אולי זה רק דיסק?

כעת ודאו ששום מכונית לא נוסעת אחריכם, ובלמו בחוזקה ממהירות של 50-60 קמ"ש. אם
המכונית מושכת ימינה או שמאלה, זה עשוי לאותת על כיוון מתלים לקוי. פגם כזה הוא
כבר סיבה לשקול מחדש את רכישת המועמדת, משום שתיקון הגיאומטריה של השלדה עשוי לגבות
מחיר גבוה.

אך לפני ההחלטה לוותר על המועמדת, יש לוודא שהמשיכה לצדדים בזמן הבלימה איננה
תוצאה של דיסק (מגן) מעצורים עקום (עקמומיות של דיסק היא תוצאה של כניסת מעצורים
חמים לשלולית מים קרים). אם זה כל הסיפור, ההוצאה הכספית היא על גבול המזעריות.

בלמים: תחקיר מעמיק

עקבו אחר עבודתה של דוושת הבלמים. אם בעקבות כל לחיצה הדוושה 'נתפסת' גבוה יותר,
אות הוא לכך שמערכת המעצורים מוצפת אוויר.

אם בעקבות עצירה ממושכת יורדת דוושת הבלם עד לרצפה – זהו פרי מעלליה של משאבת
ברקסים פגומה.

זאת ועוד: המעצורים אמורים 'להיתפס' ישירות, מבלי שכף רגלנו תצטרך לדובב אותם וללא
רעשי לוואי. כל סטייה מהתקן הזה היא למעשה הורוסקופ המבשר לנו כי בקרוב, נתחב יד
למפלס העמוק של הכיס.

עשן לבן? לכיס יזיק

כתבנו כבר (בפרק הרביעי של המדריך) שאם בעת ההתנעה יוצא מהמפלט יותר מדי עשן, זהו
אות אזהרה. עוד ציינו שאם העשן כחול וסמיך – סימן שהמנוע צורך כמויות רציניות של
שמן (עקב מובילי שסתומים שחוקים, או טבעות פגועות על הבוכנות).

כעת, בנסיעת המבחן, כדאי לבדוק אם מהמפלט יוצא עשן כשהמנוע הגיע כבר לטמפרטורת
העבודה שלו. עשן אפור-שחור פירושו שמתבצעת שריפה של תערובת עשירה מדי. עשן לבן או
אפור-בהיר פירושו שנוזל הקירור חודר לתא השריפה, עקב סֶתֶם ראש פגוע או סדקים בראש
המנוע עצמו.

לסיכום: כל עשן שהוא הנפלט מהאגזוז צריך לצבוט בנו חשד שמצבו הטכני של המנוע יתבע
התערבות מוסך.

וזה הכלל: לא קונים מכונית מעשנת מבלי להתייעץ עם מוסכניק מנוסה, שיכול לאמוד את
ההשקעה הנדרשת לגמילת המכונית מהעישון.

חשבתם שזהו? הנה עוד טריק

את כל הבדיקות הנ"ל ביצענו בעצמנו, וטוב שכך. אך בנוסף לנסיעת המבחן שביצענו
בעצמנו, אני ממליץ לבקש מבעל הרכב – בתחילת המבחן או בסופו – שידגים בפנינו את נהיגתו.
או אז, כאשר בעל הרכב יושב בעצמו מאחורי ההגה, נעקוב אחר פעולותיו כדי להתרשם באלו
ידיים נמצאה המכונית עד עתה:

* במכונית אוטומטית: אם בעל הרכב משלב את הגיר למצב ניוטרל או פארקינג כשהוא עוצר
ברמזורים, או שהוא מחליף הילוכים מרוורס לדרייב מהר מדי – סימן שהגיר נאנק מרה תחת
משטר בורות.

* במכונית המצוידת במגדש טורבו: מבקשים מבעל הרכב לעצור ולכבות מנוע. אם הוא לא
יניח למנוע לפעול דקה-שתיים בטורי סרק לפני כיבויו, נדע שהטורבינה סבלה אצלו –
ועלולה לפרוק את מררתה דווקא אצלנו.

בפרק הבא: בדיקות בחניון

טיפ טיפה כדי למנוע מפגש בלתי רצוי עם רוכב אופניים או רוכב קורקינט חשמלי המתפרצים לפסי חצייה, אין די בשמירה על אמצעי הזהירות הרגילים. את שטחי החצייה מומלץ מאוד לעבור במצב היכון: רגל ימין עוזבת את
דוושת הגז ומרפרפת על דוושת המעצורים. כך, ברגע שאופנאי או קורקינטאי יתפרצו
במפתיע, קרבתה של רגל ימין לדוושת המעצורים תאפשר תגובה מיידית.

הסרת הרגל מדוושת הגז, תוך ניצול כוח האינרציה של המכונית, מומלצת גם כאשר חוצים
רמזור או צומת (לא מוכרחים לבצע את התרגיל במהירות גבוהה). הסיבה: מרחק-האפס כמעט
בין רגל ימין לדוושת הגז מאפשר בלימת חירום, כאשר צץ לפנינו נהג שגנב את האדום.

הערה: מהעצה הנ"ל יכולים להתעלם נהגים ששעו להמלצות קודמות שפורסמו במדור זה,
ולמדו לעצור את רכבם ברגל שמאל, כמנהג עדת הנהיגה הספורטיבית.

פרק שישי ואחרון: כמה הערות מאסף על אגזוזים, מכוני בדיקות ו-וילוז'ני

אחרי נסיעת המבחן, שתוארה שעל אחר שעל בפרק שעבר, נצא מהמועמדת וניגע בחישוקים של
ארבעת הגלגלים. כל צמד חישוקים אמור להיות חם באותה מידה, כלומר – גלגלי הציר
הקדמי באותה טמפרטורה, וכך גם גלגלי הציר האחורי (שעשויים להיות קרים יותר מאלו
הקדמיים).

אם אחד החישוקים מפגין עצמאות תרמית בולטת (כלפי מעלה), קיים חשש שבוכנה או שתיים
במערכת הבלמים שלו (קאליפר) תקועות עקב קורוזיה. במקרה כזה דיסקית המעצורים לא
משחררת את הצלחת, והחיכוך הרב מעלה את חומו של החישוק.
אגב, זוהי אינה סיבה לפסול את המועמדת, כי תיקון תקלה זו בבלמים אינו מסובך (קרי, לא יקר) – גם אם מוכרחים להחליף לא רק דיסקיות פגועות, אלא גם זוג צלחות ברקסים. מה שכן, תיקון כזה, שצריך להתבצע מיד לאחר הקנייה, הוא פקטור במו"מ על הורדת מחיר הרכב.

השפשפת חושפת

אם כבר השתופפנו אל הגלגל, נבדוק באותה הזדמנות אם הצמיגים שחוקים באותה מידה.
שחיקה של הפס האמצעי בסוליה מצביעה על נסיעה בלחץ אוויר מופרז. אם דווקא שולי
הצמיג הם המשופשפים, סימן שהנהג לא מילא אוויר בתדירות או בכמות נאותות.

מובן כי בשני המקרים הצמיגים הפגועים משוועים להחלפה – פרט שאמור להשתלב
במו"מ על מחיר המשומשת.

המפלט יאמר אמת

כלל יסוד בקניית רכב משומש גורס: אין להתקרב למכונית שהאגזוז שלה חלוד ו/או תלוי
עקום. במיוחד יש לפסול מועמדת שפתח המפלט שלה עטור שכבה עבה של פיח שחור. מראה כזה
של אגזוז מגלה כי מדובר בשתיינית דלק מושבעת. אם שכבת הפיח עבה ביותר, נסיק שהמנוע
אינו מסתפק בשתיית דלק סיטונאית, אלא גם מקנח כנראה בשמן.

אגב: הכלל הנ"ל אינו תקף במקרה שבכוונתכם לקנות איזו פורשה 911 או סובארו
אימפרזה STI. ליצורות חייתיות מסוג זה מותר שיהיה פתח מפלט שחור, כי אצלן הוא
בסך הכול חושף שבעליהן נסעו עד עתה במהירויות איטיות (קרי חוקיות) – גורל שיצרני
הספורטיביות לא ייעדו להן.

אגב 2: אגזוז רקוב, בלתי הרמטי ותלוי עקום הוא ממש שלט פרסום לעובדה שבעל הרכב הוא
מזניחן, וסביר שהוא אדיש גם כלפי יתר איבריה של המועמדת. קשה לצַפות שדמות כזו
הקפידה על החלפת שמנים במועדם, והרוותה את מערכת הקירור בנוזל מתאים ולא במי ברז.

זה למעות וזה לדמעות

אפשר לראות בקניית רכב גם סוג של משחק שבו צד אחד יוצא נשכר, והשני יוצא עם סיפור:
איך הוליכו אותי שולל. הנה דוגמה אישית.

פינת הסיפור

תחילת שנות ה-90. אני מוכר את אלפא 33 תלתן ירוק, מרוציסטית שלי שעברה סדרת
תחרויות ראלי-קרוס באשקלון, שופצה והוחזרה לכביש כאחת האזרחיות. היא קיבלה מנוע
חדש בנפח 1.7, שהגיע בארגז מבית החרושת באיטליה. הקונה המאושר הוא השחקן שמואל
וילוז'ני, שמכיר את אלפא שלי היטב וחושק בה זה מכבר.

יום סגריר. אני ואלפא מגיעים לביתו של השחקן. שמואל פותח לנו את הדלת עטוף חלוק
מהוה, לא מגולח, עיגולים שחורים תחת עיניו. מראה כזה היה ממש מתאים לסרט שאני
מביים בימים אלה בין פולין לישראל, 'שועל הכסף של פליציה ט". הייתי מציע
לווילוז'ני הזרוק והמסכן לגלם את בעלה של יבגניה דודינה, תושב גטו ורשה. איזו
החמצה.

"הייתי מכבד אותך במשהו, אבל אין כלום בבית", התנצל ידידי הקונה, ופתח
את המקרר כדי להוכיח ריקנותו. "אני לא אוכל הרבה לאחרונה, אין כסף, זה
המצב", ספַק המארח את כפותיו בייאוש.

הדירה אפלולית. רק נורה קטנה, איזה 20 ואט, מאירה בחדר. "אני חוסך
בחשמל", הסביר וילוז'ני.

אנו מתיישבים אל שולחן. "על כמה דיברנו?", שואל הקונה, ואני מזכיר לו את
הסכום.

בפנים עגומות מתחיל וילוז'ני לספור באיטיות שטרות, מאה אחר מאה. הוא מביט בי בעצב
ואומר: "אלו כל החסכונות של אימא שלי מהביטוח הלאומי. אבל מה לעשות, אני צריך
את האוטו כדי לנסוע להופעות בפריפריה".

בעודו מונה את הכסף, קדח שמואל בתוך עיניי, כמו מתחנן שאגיד "די, זה
מספיק". ואכן, מתוך הזדהות עם מצב הביש שאליו הוא נקלע, אני אכן אומר
"די, זה מספיק", אף שהיה חסר סכום לא מבוטל.

"העיקר", אני אומר לו, "שאלפא שלי מצאה בית אוהב. שיהיה לך
לבריאות".

בחוזרי הביתה כבר הבנתי את התרגיל ופרצתי בצחוק. הרמתי טלפון לווילוז'ני.
"שמואל יקירי", אני אומר לו, "דפקת חתיכת הצגה. אתה שחקן
מעולה".

"אני טוב, אה?", גיחך בסיפוק הפולני השני.

כבר כתבתי את הסיפור הזה פה ושם, ואני מודיע שאולי עוד אספר בו, למען ייזהרו
ברי-הלבב מתחמני-הלבב.

רחרוח בעירבון מוגבל

יש נקודה שכדאי להבהיר לגבי מדריך זה: כל כמה שלא ננעץ במכונית המועמדת מבטים
נוקבי פח וגומי, נאזין לה, נריח אותה, ננהג בה ונתרשם ממידת יושרו של המוכר
ומודעותו המוטורית (המלווה, בדרך כלל, באכפתיות ובדאגה כלפי הרכב) – הרחרוח המלומד
הזה איננו תחליף לבדיקה במכון.

כל הבדיקות שפירטנו בחמשת הפרקים הראשונים של המדריך נועדו רק לסינון ראשוני של
המועמדות, שבזכותו נשגר למכון רק מכוניות שכבר פיתחנו איתן בסיס מסוים של אמון
וחיבה.

המכון סמוך? אין לסמוך

הגענו סוף סוף למכון הבדיקות עם מועמדת. כלל ראשון: לעולם לא נכנסים למכון שהמוכר
מצביע עליו ("זה מקום אמין וזול").

אם קונים את המכונית במגרש, לא פונים למכון סמוך מדי לזירת המכר. תמיד קיים חשד
שבין שני בתי העסק רקומה אי-איזו ברית חברתית/מסחרית. לא אתם תיהנו מפירותיה.

מכונאי במקום מכון

מכון אובייקטיבי ואמין דואג לאחריותו על פסק הדין שהוא חתום עליו, ולכן ינסה למזער
את הסיכוי שכעבור זמן-מה יחזור אליו הרוכש בטענה שהמכון כשל מלאתר בעיה טכנית כזו
או אחרת. זוהי הסיבה שמכונים שאינם בעלי איזו זיקה חברתית/עסקית למוכר – טורחים
ומוצאים בנבדקת רשימה ארוכה של פגמים וליקויים.

למעשה, כשאני מעיין בדו"ח טיפוסי המסכם את תוצאות הבדיקה, לפלא הוא בעיניי
שהמכונית הצליחה בכלל להגיע למכון בכוח עצמה, ולא על מזלג של גרר.

עם דו"ח כזה ביד, מוטב אולי לתהות על טיבה של המועמדת במוסך המתמחה באותו
דגם. המכונאי, שתחת ידיו עברו כבר עותקים רבים מאותו דגם, יגלה מיד את החוליות
החלשות בעותק שלכם (כלומר, כמעט שלכם).

הדקה ה-89: אל תהיו קטנוניים

לא תמיד הסימנים שגילינו מצביעים על תקלה רצינית. מנועי הונדה, למשל, האמינים
והשקטים יחסית, נוטים להזיע טיפות שמן, המבצבצות תחת מכסה השסתומים באזור מערכת ה-VTEC.
אין מדובר בכמות מסחרית, ולמעשה בקושי מבחינים בטיפות הללו, ואפשר בהחלט להתעלם
מהזליגה.

לעומת זאת, יש להיזהר מדליפות רציניות של שמן המנוע המותירות שלוליות על הקרקע.
אחרי נסיעת המבחן כדאי אפוא לפרוש עיתון לכל רוחבו, ולהניחו תחת המנוע. 'הארץ'
השוקני, עקב ממדי יריעתו, מתאים להפליא למטרה זו של זיהוי כל טיפת שמן הניגרת
באופן בלתי מורשה.

הדקה ה-90: הגידו דָה למיודע

בשעה טובה, הגענו למעמד הקנייה. לא יזיק להזמין אליו איזה מכר הנוהג באותו דגם
שאנו עומדים לקנות. מכר כזה אמור לגלות בקלות את הנקודות החלשות של המכונית, והרי
לכל משומשת יש נקודות כאלה.

לעתים החולשות מקננות במשומשת עוד מלידתה, כך שבעליה מכירן היטב והתרגל לחיות
איתן, אם לא הצליח לתקן אותן. הוא כל כך התרגל לחולשות הללו שהן כבר שקופות
בעיניו, ולכן הוא ישכח אולי לספר לכם עליהן. ומכאן חשיבותו של המכר.

טיפ טיפה: מערכות היגוי, ובמיוחד אלה הניחנות בהגה כוח (הידראולי או
חשמלי), סובלות מכך שהגלגלים הקדמיים מופנים בעת שהמכונית נייחת. כדי להאריך את
חייה התקינים של מערכת ההיגוי, יש אפוא להימנע ככל האפשר מסיבובי הגה חדים
כשהמכונית עומדת. כשיוצאים למשל מחנייה בהילוך אחורי, אז במטר-מטר וחצי האחרונים,
כשהמכונית עדיין בתנועה, מוטב לסובב כבר עתה את ההגה לכיוון היציאה. באופן זה,
נימנע ממצב שסיבוב הגלגלים מתבצע כשהמכונית נייחת.

 

המפגש שלי עם התיאטרון היידי התרחש בנסיבות נסערות למדי. בואו נאמר שלא בדיוק קניתי כרטיס

יהדות ורשה הוותיקה, שלא מעיזה להוציא את האף מהבית כי היא חיה עדיין במחתרת תחת שמות נוצריים – חטפה פאניקה בגלל פסטיבל צעקני של 'תרבות יהודית' הכובש כעת את בירת פולין. האירוע משתרע על רוחבם ועומקם של תשעה ימים ארוכים, שהחלו במוצ"ש האחרונה (27 באוגוסט) ויינעלו ב-4 בספטמבר, כולל שבת.
לאמיתו של דבר, אין צורך להיות יהודי פולני מבוהל כדי לחוש פאניקה לנוכח המפגן היהודי המוחצן הזה. גם מבקר מארץ הקודש הרחוקה (אנוכי) חש שלא בנוח לנוכח התפעלותם הבלתי פוסקת של כלי התקשורת המקומיים מעושר תכניו של הפסטיבל: מבחר של שיעורי יהדות (156 במספר, לא סופי), מחרוזת הצגות ביידיש, עשרות מופעי כלייזמרים מקומיים ומחו"ל, ועוד מפגשים עם יהודים המספרים לקהל הפולני על תלאותיהם ועל זיכרונותיהם מבית אבא.

אפשר לחשוב שבחלקה הפולני של הגולה נמחו כבר סימני האנטישמיות וכעת הגויים מחבקים בחום את ההווי היהודי, זה שנמחק בשואה וזה שנשאר – כאילו מדובר בפולקלור של איזה שבט אקזוטי יפה-נפש או של תושבי פלנטה אחרת. דומה כי אפילו גילוי של מרבצי זהב או נפט בוורשה לא היה זוכה בסיקור מסיבי ואוהד כל כך כמו זה שזוכה לו הפסטיבל היהודי.

תפנית של 359 מעלות

לעניות חשדנותי יש משהו מזויף בהפנינג היהודי הזה – ובמיוחד באגף הישראלי שלו, המגיש לפולנים הצצה אל הסוציולוגיה והקולינריה של ארצנו, מה אוכלים תושבי ציון ומה הם לובשים. לכאורה, הייתי אמור להיות גאה באווירת האפותיאוזה (הערצה-האלהה) הזו סביב ישראל. אך היא צורמת לי כמו אולקוס ביום בהיר.
כי כאשר אני מטייל בזיכרוני אני מגלה שלפני כ-40 שנה, וגם לאחר מכן, מארגני הפסטיבל הנוכחי, הלא הם אנשי התיאטרון היידי בוורשה והדמויות המנהלות את עמותת 'שלום' (שהוקמה מתוך אינטרסים אישיים מובהקים) – הפגינו עוינות גסת-רוח כלפי מדינת ישראל ושנאו את הציונות ואת העברית. זאת, בהתאם להשקפתם הקומוניסטית, ובהתאם לקו המפלגתי שהם אימצו מתוך חשבון כדאיות עצמית.

כאשר בגלל הפוגרום האנטישמי-קומוניסטי שפרץ בפולין ב-1968 נזרקו מעבודתם עשרות אלפי יהודים ועזבו את המדינה שהשתגעה – ההנהגה היהודית של אז, העסוקה כעת בארגון פסטיבל תרבות יהודי נלהב הנערך תחת הלוגו 'ורשה של זינגר', פרסמה בעיתונים מפלגתיים גינויים של "הבוגדים הציוניים" ובירכה על עזיבתם. בהתקפה זו נגדנו בלטו העיתון היידישאי 'פולקשטימע' והעיתון בפולנית 'טריבונה לודו', שניהם קומוניסטיים.

והנה, עוכרי ציון ועוכרי מורשת ישראל הללו מארגנים פתאום הילולה שבה בשביס (זינגר) הוא אלביס וישראל המשוקצת היא ישות נערצת.

היה לי רגע אחד של קִרבה לתיאטרון היידי

בחלק הפולני של חיי ניסיתי לשמור מרחק מהתיאטרון היידי, כי לא שכחתי את שני שוטרי היודנראט שירדו מאופניהם ברחוב בגטו ורשה כדי להרביץ לי, ילד תושב הגטו. גם כאשר נפלתי הם המשיכו לבעוט בי בלוויית צעקה "תלמד יידיש, דרעק".
והנה, חרף רתיעתי מהיידיש, היה לי רגע אחד בחיי שבו התקרבתי לתיאטרון היידי בוורשה, אשר בתקופה ההיא, כלומר שנות ה-60, נוהל עדיין על ידי השחקנית הדגולה אידה קמינסקה. התקרבותי הפתאומית למוסד היידישאי קרתה דווקא בזכות חבר גוי, נהג ראלי בשם דאלקה. וכך אירע הדבר:

הנהג המטורף דאלקה הזמין אותי לנסיעת מבחן ברכבו החדש NSU 1000 TTS והחל להתפרע ברחובות העיר. הוא השתולל באמוק מושכל ולא מושכל, עקף כל מה שזז והפחיד הולכי רגל כאשר פילס את דרכו המזוגזגת דרך מדרכות, עד שניידות משטרה החלו לדלוק אחרינו.
הצלחנו להימלט מהשוטרים, אלא שרגע אחרי ההיחלצות מזרועות החוק הקומוניסטי ביצעה NSU שלנו תאונה עם איזו מונית, החליקה – והתרסקה אל תוך קיר התיאטרון היידי. רק אז נעצרה התזזית הפסיכו-כסאחיסטית של המכונית.

חברי דאלקה צעק לי "בוא נעוף מפה" (את הביטוי המקורי אינני יכול להביא כאן, מפאת צניעות הנייר) ושילב בזריזות להילוך ראשון.
"ברח!", הצעתי לו, "אך קח קודם את המנוע, שנפל על יד התיאטרון היידי…".
פתחנו את חגורות הבטיחות וברחנו רגלית.

פולנים נהנים יותר

כאן בפולין, בדיוק כמו בארץ, הטכנולוגיה המודרנית האכזרית מעניקה לאוכפי החוק מבחר עשיר של אמצעים לזיהוי פורעי מהירות. אך בזאת מסתיים הדמיון בין ישראל ופולין. כי בכל הקשור לתרבות המוטורית, תהום פעורה בין הגויים לבינינו. הנה צרור דוגמאות:

* לנו, בניגוד לפולנים, אין מסלולי מרוצים המקיימים פעילות ספורטיבית מדי שבוע כמעט, וזאת בנוסף לשיעורי נהיגה מתקדמת ומגוון אפשרויות לבצע על מסלולים אלה אימונים תמורת תשלום סמלי.

* מר גוי העומד לקנות מכונית חדשה יכול לבחור בין כל הגרסאות הבוקעות מפסי הייצור. כי בניגוד לעריצות השיווקית הנוהגת אצלנו, היבואנים הפולנים לא מחליטים במקומו של הקונה איזו סחורה מתאימה לו בהתאם לשיקוליהם העסקיים. לכל יצרן אירופי, אמריקני או אסייתי יש כאן עשרות סוכני ייבוא. כך למשל, לסקודה יש בפולין 92 סוכני ייבוא (דילרים, בשפה המקומית), לטויוטה יש כאן 61 סוכנים, לשברולט 95 וכך הלאה. נראה כי היבואנים הפולנים עוד לא עלו על הפטנט הישראלי העונה לשם 'קרטל'.

* ניתן לאבחן את סגנון ההפלגה של גוי ברכבו לפי צבע המפלט שלו: צינור מפלט בהיר רומז כי המהירות המותרת איננה בראש מעייניו של הגוי, וכי הוא נוסע כפי יכולתו של המנוע וכפי אהבת הנסיעה שלו; מפלט שחור מאפיין את רכבם של אנשים מבוגרים הנוסעים בעיקר לכנסייה, או את מכוניותיהם של שומרי חוק אדוקים.
כל תורת הצבעים הזו לא רלוונטית לישראל, כי אצלנו רואים במכוניות חונות רק מפלטים שחורים כמו לילה בקזבלנקה. גם המפלט של אלפא 33 שלי שחור, וזאת חרף העובדה שהאיטלקייה אוהבת להשוויץ באיילון או בכביש חיפה, שם היא מסכנת את הדו-קיום שבין הקשיש ורישיונו. הסיבה לאגזוז הישראלי השחור היא פשוטה: טיבו הירוד של הדלק הנמכר אצלנו בתחנות – ולא חשוב תחת איזה לוגו הן פועלות ובאיזה אזור חיוג הן שוכנות. גם לא חשוב איזה סוג אוקטן קונים בהן, ואם נעזרנו במתדלק או שמילאנו את המכל בעצמנו. כך או אחרת, האגזוז ישחיר.
ואגב, מעניין אם הנוזל הדִלקי המפוקפק שבו משתמשים בארץ פוגע רק במזרקים (העדינים במיוחד במנועי ה-TSI ודומיהם ישירי-ההזרקה) – או שמא הוא משאיר פיח שחור לא רק בתא השריפה ועל השסתומים והבוכנות, אלא גם במערכת הנשימה שלנו.

* ועוד משהו להתקנא בו: ברשותם של הנהגים העבריים אין רדיו CB כפי שיש לגויים, מכשיר המאפשר לנהג הפולני להפליג בדרכים ללא סכנת נפילה אל חיקה הקר של מלכודת משטרתית. לעניות התפעלותי, רדיו CB הוא המצאת המאה, מוצלחת יותר מכל גלאי הרדאר והלייזר. בעזרת מכשיר קטן זה, העובד בגלים קצרים, הנהגים מזהירים זה את זה בזמן אמת מפני כל מכמונת משטרתית. הדיווחים מפכים במערכת קשר זו באופן רציף. "בכניסה לעיירה ראבה מחכים מִישֶה (דובים, כפי שמכונים השוטרים בז'רגון ה-CB) עם פֶן (אקדח לייזר)" – מזהיר אותי נהג אנונימי, תודה לאל.
אין ספק שרדיו CB, החוקי למהדרין אגב, לא רק שומר על רישיון נהיגה בר-קיימא, אלא גם מטפח את האחווה בין הנהגים, החשים בזכותו שייכות לזן הנרדף. ולהזכירנו: סולידריות היא תנאי לנהיגה אחראית ומתחשבת, וממילא בטיחותית.
 
תשמע, הרצוג

השכם בבוקר התנעתי את ה-ThinkPad שלי בגולה הרחוקה, ושמעתי ב-103 FM את איש מפלגת העבודה בוז'י הרצוג, שפתח את דבריו בגילוי שכדי לענות על שאלותיו של מנחה התוכנית, הוא עצר את מכוניתו בשוליים. הרצוג לא יודע כנראה שאצלנו שוליים הם שטח אש, המופגז באופן קבוע על ידי מכוניות של נהגים העסוקים בכל הבא לידיהם, לפיהם או למוחם ורק לא בנהיגה. או שהם סתם נרדמים על ההגה בגלל פזילה רצופה לעבר הספידומטר עקב שמירתם הקפדנית על המהירות המותרת – שיוט שעשוי להפוך לסיוט.
האם לא שמעת על תופעות אלה, מר הרצוג, כאשר בחרת להיות קורבן פוטנציאלי לתאונת דרכים מרצונך החופשי, רק למען הופעתך (המביכה כתמיד) ברדיו?
אני מזהיר אותך, מר בוז'י, מפני הסכנה האורבת בשולי הדרכים, אף שאינני חסיד שלך. זאת להבדיל מרבים ממכריי, עיתונאים ולא עיתונאים, החפצים בכל לבם שתזכה בפריימריס לראשות מפלגת העבודה, כי איתך כיו"ר, מפלגת העבודה תקבל מינימום קולות.

כדי להתניע אלפא שלא זזה במשך עשור כמעט אין די בפעולות החייאה רציונליות, צריך לגייס קורט של ביזאריות. כדי להתניע סרט קולנוע אישי צריך לגייס זיכרונות

וזה מה שהסתבר לי בשבועיים האחרונים: קל יותר להתניע את אלפא רומיאוGTV 2.0 בת ה-27 וחודשיים, שחיכתה לי בסבלנות בפולין הרחוקה בתוך סרקופג של עץ במשך שמונה שנים כמעט – מאשר להתניע הפקה של סרט באורך מלא.
הבה נפתח באלפא.

אני פודה את מדמואזל

אני פותח את דלת המוסך (החורקת בפולנית), ו-GTV נועצת בי את רביעיית עיניה הצהובות, סט התבוננות פראי שיש לכל צרפתייה מן המניין, כי בתחילת דרכה הייתה אלפא מדמואזל תושבת פאריס. משם היא הגיעה ארצה כבת לוויה של איזה תייר או תושב חוזר או מי יודע מי, ואחרי כל גלגוליה, שלא אחר כולם הצלחתי להתחקות, היא נחתה במגרש המכס בלוד, סוג של מחנה מעצר למכוניות.
אינני יודע כמה זמן היא רבצה שם עד שגיליתי אותה במכרז אינטרנטי. הגשתי הצעה זהירה (700 שקלים), זכיתי בה – והפלגנו מחיפה לעיר הנמל אנקונה שבאיטליה. משם היא נסעה באופן עצמוני, על גלגליה צרובי השמש הלודית, כל הדרך לביתה החדש בוורשה.
 
גזר הדין: אקלים עדין

את אלפא GTV הפכתי לפולנייה בלית ברירה, לאחר שמשרד התחבורה העברי הטיל עליה גזר דין אכזרי: בָּנִיצְיָה (גירוש בכפייה). ממילא נאסר על המסכנה ליהנות מכבישי הארץ. "היידה, לאירופה", אמרתי לה לפני כעשור.

קלקול מבורך

וכעת אני שוב איתה, כי הגעתי לוורשה לביים קטע נוסף בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". כמתנה מארץ הקודש הבאתי ל-GTV מד טורים ומד מהירות שלקחתי לטיפול אצל אלוף הספידומטרים דני מרחוב הירקון בתל-אביב, כי שניהם לא עבדו. השביתה שלהם גרמה לכך שאת מסלול ונציה-ורשה עשינו (אני, בני וכלתו איבונה) במכה אחת, במהירות ממוצעת של 130 קמ"ש כמעט. אם מד המהירות היה פועל הייתי פוחד, בולם, או לפחות קורא 'שמע ישראל' בכל סיבוב.
אז אני כבר במוסך של אלפא, ולפני הכול מרכיב את הזוג המלכותי של השעונים המרובעים. אך כדי להיווכח אם מצבם האנוש הוטב בזכות הטיפול של דני – אני מוכרח להתניע. אתגר לא פשוט כשמדובר במכונית העומדת על מרבצה כבר שמונה שנים מבלי להשמיע לסביבת הגולה את תרועות השמחה שרק דגמי אלפא יודעים לזמר.

התנעה בניחוח ספרותי

כדי לעורר את GTV שלי לחיים סבירים בחיק משפחתה – הכוללת את הונדה CRX VTEC הטורקיזית שלי, הונדה האצ'בק המפלצתית של בני וגם את HR-V, אף היא שלו – הבאתי מניסאן בלובירד הקשישה את המצבר (בריון בעל 75 אמפר).
עוד שימשו אותי במלאכת ההחייאה: מערכת אלקטרונית 'סטארט' מתוצרת הארץ, מצתי מרוצים מ-CRX העונים לשם הצ'כי בריסק, ועוד מכשירי עזר שונים ומשונים, כולל בוודאי הספר Cannery Row מאת ג'ון סטיינבק, יצירת פלא האהובה עליי כבר חצי מאה.

אני מקריא והיא תבריא?

"תראי", אמרתי ל-GTV, "איך הגיבור הצבעוני של סטיינבק, מר גאי, מכונאי קוסם, התניע את פורד T הוותיקה השייכת לשכנו הסיני לי צ'ונג. ודעי לך שלאחר מעלליו הנמרצים של המכונאי גאי (שכמו כל גאונוּת, גובלים לעתים בביזאריות) – ניאותה פורד T, שגססה מזקנה, מעייפות ומהזנחה, להתניע. כי כפי שטוען הסופר, "המכונית חשה שגאי אהב אותה אהבה עיוורת, ולא רצתה לאכזב אותו".
אז כדי לשכנע את GTV הקראתי לה ארבעה-חמישה עמודים מהספר, שפעם ידעתי על-פה, ופתחתי את מכסה המנוע. בני החזיק פנס וראה איך אני מפרק בעדינות את המצתים הישנים, שופך שמן מנוע היישר אל תוך ארבעת הצילינדרים ומפעיל כמה פעמים את הסטרטר. ומיד זזו יפה ארבע בוכנות לבבה של הגברת השחורה, פרי דמיונו של מאסטרו ג'יוג'יארו בשנות ה-80 של המאה שעברה (אני כותב "שחורה" אך לאמיתה של סיטואציה, קשה היה לראות נכוחה את גון עורה של GTV המנומש בכתמי חלודה מעטים, בגלל החושך ששרר בסרקופג העץ שלה ובגלל שמיכת אבק עבה שנפלה עליה).
עצרנו את תנועת הבוכנות והרכבנו בתוך ראש המנוע את סט המצתים הישנים מבלי לנקותם, כי ייעדתי להם רק תפקיד של פקקים, כדי שלחץ הדחיסה בתא השריפה יוריד את השמן לרינגים (טבעות). ושוב הפעלנו סטרטר, אך לא לפני שהקראנו ל-GTV פעם נוספת את שורותיו החינוכיות של סטיינבק, למען תדע האיטלקייה למה אנו מצפים ממנה.

הריני מתכבד להגיש לך

וכך הגיע הרגע המכריע שחדלנו להקריא את דברי סטיינברג והגשנו לגברת GTV כלאחר כבוד את סט המצתים האריסטוקרטיים של CRX. הסברתי לבני ש-GTV שלנו, כמו כל האלפות מתקופתה, זקוקה בעצם למצתי גולדן לודג' בעלי ארבע אלקטרודות, "אך גם הבריסקים יעשו את העבודה", טענתי. ולא התבדיתי.

וואלה, עובדת!

מסובבים את המפתח. הסטרטר אינו מאכזב, ומהמפלט של GTV מתפרץ אל מרחבי הגולה צליל דומה לעוגב של יוהאן סבסטיאן באך המנגן את הטוקטה והפוגה ברה מינור. וואלה! יש סיבה להרים שמפניה.
אך במקום אקסטזת ניצחון, במוסך הביתי פורצת פאניקה. כי בנוסף למנגינה המשגעת בוקעים מהמפלט העבה של GTV (3.0 אינץ') עננים כבדים של עשן.

התרגשות שחונקת את הגרון

מצד אחד זוהי תופעה מעודדת, שהרי הכמויות המסחריות של העשן הסמיך, שמילא את כל חלל הצריף של אלפא, חיסלו את היתושים האלימים הצמאים לדם יהודי (ואשר הזכירו לנו, שלא בטובתנו, שאנו נמצאים בעומק מאפליית הגולה). דא עקא שגם אנו כמעט חלקנו את גורלם של היתושים כי נשמנו את העשן וזללנו אותו, ואך בקושי מצאנו את דלת היציאה מהמוסך.
אגב, אין תצלומים מהשלב המחניק הזה של פרויקט השיקום, כי בני פתח במנוסה עם מצלמת הקאנון שלו. יש רק תצלומים מאוחרים יותר, כעבור כמחצית השעה, כאשר העשן נפוץ חלקית. הוא התפוגג כליל רק כאשר השמן החל להישרף כראוי.

התיאוריה של אילוניה

אך עוד לפני התאוששותה המלאה של GTV הוצאתי אותה מהמוסך כדי להעניק לה רחיצה קלה. בחורה פולנייה אחת, אילוניה שמה, האחראית על התלבושות בהפקת 'שועל הכסף', ששלחתי לה במייל את תצלומי מבצע השיקום, חיוותה את דעתה על הפרשה:
"וואו, כמה GTV התעצבנה. חבל שלא שמעתי את הקולות שעשתה בזמן שהיא רשפה מהנחיריים שלה את העשן המפחיד. ואיזה עיניים צהובות יש לה. ממש פראית. ואגב, היא נרגעה מהעצבים לא בזכות הטיפול הנמרץ שלך אלא בזכות הרחיצה. כמו כל בחורה עצבנית שמכניסים לאמבטיה עם קצפת ושופכים עליה שמפניה".

תרפיה ושמה מכונאות

האמת שאני חוזר למרתון טיפולים ב-GTV וב-CRX כדי להתאושש מרגעי הלחץ שסיפקה לי טרום-ההפקה של 'שועל הכסף'. לחץ זה אינו קשור רק בהתכוננות להמשך הצילומים (לאחר הצילומים שביצענו בתל-אביב), אלא קשור גם בזיכרונות האישיים מאוד שהסרט הזה מעורר בי.
יוסטינה (הכתומה), האחראית על בחירת הלוקיישנים, מצאה בית הדומה לבית הקיץ שהיה להוריי בעיירת הנופש אוטבוצק, שממנה נסענו בכרכרה לגטו ורשה. היא מצאה גם את הבית של השכנה הטובה שלקחה מאיתנו את כלבנו דראפק, ועוד בית אחד של פולנייה טובה אחרת, שהסבירה לי לאחר בריחתי מהגטו כיצד להתנהג בחלקה הארי של ורשה.

טורי סרק, זיכרונות אמת

התיישבתי באלפא GTV עם מחשב, ולצלילי סיבובי הסרק המתפזמים ברקע כתבתי סוף סוף את הדיאלוג בין פליציה ט' ובעלה ברגעי פרידתם האחרונה.

סצנת הפרידה

דירה חשוכה בגטו. תפאורה מינימלית, כמו בהצגותיו של הבמאי הפולני תדיאוש קנטור, מורי ורבי.
פליציה ט' (בגילומה של יבגניה דודינה) ובעלה (השחקן אולק מיצנר) מתחבקים במפתן הדלת ומדברים ביידיש כדי שהילדים לא יבינו.
אבא: "לכי כבר, לכי לדרכך ואל תביטי לאחור. הרי את זוכרת את גורלה של אשת לוט".
פליציה מחבקת אותו ושותקת.
אבא: "אל תשכחי: מה שלא יהיה, אני אוהב כל פיסת אדמה שאת הולכת עליה".
פליציה: "אתה אוהב גם את אדמת הגיהנום שאין עליה עצים ירוקים וחיות, שאין עליה אלוהים, כלום, אלא רק פחד ורעב, פחד ואלימות, ורק צעקות, ורק בני אדם הנגררים לאומשלאגפלאץ, ורק גופות של מתים המוטלות בכל פינת רחוב? האם אפשר לאהוב אדמה כזו?"
אבא: "כן. גם אדמה מקוללת ועוינת אפשר. כי למרות הכול, היא מתיזה רסיסי תקווה ברגעים שאת הולכת עליה עם שועל הכסף שלך. אני אוהב אותה בגללך".
פליציה: "דע גם אתה, ואל תשכח, מה שלא יקרה, שאני אוהבת אותך, אוהבת את העיניים שלך, את הידיים היפות שלך, את השערות הארוכות שלך ואת הסיפורים שסיפרת לילדים".
פליציה ט' משתחררת מחיבוקו של אבא ופותחת את הדלת.
פליציה: "לא אסתכל לאחור. כפי שביקשת. אלך לצידה השני של החומה, אך נפשי תישאר כאן אתכם במלואה".

קפה טעמון היה מוקד הבוהמה הירושלמית וקפה הונוראטקה נכבש בידי אמני פולין. מה הקשר? שניהם מתחננים לסרט

 הזיכרונות שמגלגלים במדיה וטרנים של הפנתרים השחורים זורקים אותי בכל פעם חזרה אל קפה טעמון הירושלמי. כל מיני תל-אביבים של שנות ה-70 שהעפילו ירושלימה בנעליים האופנתיות של אז – נעלי בית עשויות פלנל של 'המגפר', פופולריות כמו הקרוקס של היום – ראו בטעמון אח רוחני, אם כי נוצץ פחות, של הקפה הדיזנגופי כסית. לא כך לגביי, שכן בעבורי היה טעמון מעין זירת-המשך לקפיטריה 'הונוראטקה' שבעיר הפולנית לודז', שנכבשה בידי אמנים, סופרים, משוררים, סטודנטים באקדמיה לקולנוע וגם הבנות הכי יפות בעיר.

בימים אלה עובדים הפולנים על סרט תעודה המנסה לתאר את ההווי המיוחד ששרר ב'הונוראטקה', מוקד הבוהמה הפולנית של שנות ה-60. הם פנו אליי כדי לראיין אותי דרך סקייפ, אך לא הסכמתי להשתתף בסרט עקב זהותו של הבמאי, הזכור לי מצידו האפל.

הרברבן, המגזימן והקמצן

לו הייתי נשבר ומוותר על עקרונותיי, ומצטלם לסרט תעודה זה על קפה הונוראטקה, הייתי מספר על כמה אירועים משעשעים הקשורים במקום. כמו חוצפתו של פולנסקי, שעמד בבית הקפה הלז והכריז ברבים שהוא גבוה ממני, והפסיד סכום כואב בהתערבות לאחר שוועדת שופטים מאולתרת מדדה אותנו וקבעה את האמת. שלושה סנטימטרים לטובתי, אגב.

או הבמאי יז'י סקולימובסקי (שהיה לבמאי מפורסם בעולם, אם כי בישראל הוא ידוע פחות), שאף הוא הפסיד בהתערבות בגללי. יז'י שאל אותי מהי מהירותה המרבית של הווספה שלו. נסעתי אחריו, וכדי להחמיא לווספה החלודה ולבעליה הגאה נפתיתי (בעוונותיי) לטעון שהוא "עבר את ה-100 קמ"ש". לא ידעתי שחברי הבמאי עומד להשתמש ב'מידע' שנידבתי לו לצורך התערבות, ושהוא שם כסף טוב נגד מישהו שהטיל ספק ביכולתה זו של וספה.

שוב התכנסה לה ועדת השופטים של יושבי ההונוראטקה, וקבעה שמהירותה המרבית של הווספה היא 80 קמ"ש בדוחק. יז'י הקמצן נפגע כל כך מההפסד בהתערבות, שעד היום הוא אינו מדבר איתי אף שחלפו 50 שנה מהמקרה.

יושב לתומי, קורא לחרדתי

כאשר ב-1968 הגיע ללודז' גל האנטישמיות באתי מוורשה ברנו גורדיני שלי, מדוכדך כי הייתי מוכרח למכור אותה, התיישבתי בהונוראטקה לבדי וקראתי מאמרים המשכנעים שאני בעצם אויב המדינה. לפי מאמרים אלה, סרטיי מוקדשים ליהדות או מכפישים את העם הפולני בהציגם אותו כנוטה לאלכוהול. "בצדק הוא נזרק מהעבודה", קבעו המאמרים. קראתי את רשימות השטנה הללו והחלטתי לעלות ארצה.

בלי עמיחי, הסרט לא חי

ודאי שאין קו דמיון בין טעמון הירושלמי-פלבאי להונוראטקה האריסטוקרטית, שתפקדה כמעין אי בודד בלודז', עיר אפורה ותעשייתית ועוד נתונה תחת שלטון קומוניסטי אכזרי. אך בדיוק כמו הונוראטקה הפולני, גם קפה טעמון ראוי לאיזה סרט דוקומנטרי – שאף אחד לא עשה ואף אחד גם לא יעשה, כי כל גיבוריו כמעט אינם כבר.

הרי אי אפשר לספר על טעמון בשפה קולנועית בלי יהודה עמיחי, פרופ' אריה זקס, הבמאי ואיש החברה אמנון טייטלבאום, הקומוניסט-אנרכיסט הבלתי נלאה דן עומר וגם חוּליו הענק, בעלה של ד"ר אינס, בתו של מנהל בית היתומים בקרקוב שבו גדלתי.

שחמט עם שרלטן

עוד בטרם מלאו לה עשרים, עזבה אינס את משפחתה ועלתה ארצה (ב-56' משהו). כאשר שמעו הוריה, משפחת גוסטינסקי, שבתם היקרה אינס, סטודנטית לרפואה, התחברה בישראל עם חוליו, יהודי-פולני 'סנסוּ-סטריקטו' וארגנטיני באותה מידה, המבוגר ממנה פי שניים או שלושה – הם ישבו עליה שבעה.

לפני שעזבתי את פולין, פנו אליי הוריה של אינס בבקשה שאפגוש את בתם ואנסה לדבר על ליבה שתעזוב את "השרלטן הזקן הזה". מה, חסרים שם בחורים צעירים? כעסו. וקרה, בגלל הגורל, שאכן פגשתי בקפה טעמון את בני הזוג, נשואים כבר.

שיחקתי עם חוליו שחמט ושוחחנו. האיש היה ציניקן וסרקסטי לגבי כל נושא, כאילו הגיע לטעמון הנחשל מאיזו קפיטריה של אינטלקטואלים, סופרים ואמנים יהודים-פולנים בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. כן, חוליו היה איש שיחה מבריק, שנשמע כאילו עזב אך לפני רגע קט את חבורת המשוררים יוליאן טובים ואנטוני סלונימסקי והסופר ברונו שולץ, שהגיע לביקור בכרך הגדולה ורשה מהעיירה דרוהוביץ.

אז מה, הייתי צריך להמליץ לאינס לעזוב את האיש הנהדר הזה? ועוד לטובתו של מי – אחד מהחבר'ה שהכרתי במילואים? ואולי אחד מהקולגות בתחנת הטלוויזיה רוממה, המשעממים עד כאב שיניים כי אין איתם על מה לדבר? אחר כך נעלם הזוג המוזר הזה מירושלים ומטעמון. השמועה אמרה שהם נסעו לאילת, ובלי חוליו על יד שולחנות הפורמייקה העקומים, השחמט כבר לא היה שחמט וטעמון כבר לא היה טעמון. אני חוזר לחוליו בעצב ובנוסטלגיה, כי אין כבר דמויות דומות לו באזור החיוג הציוני.

ללא פוזה, עם כוס תה

אין גם דומה למשורר יהודה עמיחי, שאהבתי לשבת איתו בפינת טעמון, שם היה משתקע על כוס תה. עמיחי היה מצביע בעיניו הכחולות לעבר הפנתרים השחורים המתרוצצים בצעקות, כאילו לא מאמין למראם. "תראה", אמר לי פעם. "אינני גזען, אבל פחד מוות לפגוש דמויות כאלה בחושך, בממילא או אפילו בקינג ג'ורג'. יפה מצידו של בעל הבית מרדכי (קופף) שהוא שומר אותם בטעמון בעזרת בירה גולדסטאר וברנדי אקסטרה-פיין".

אהבתי את חוש ההומור של עמיחי הצנוע, שהיה חף מגינונים של אמן גדול, כאותם גינונים שאימצו לעצמם סופרים, משוררים, שחקנים וציירים שראיינתי לתוכניות תרבות של רוממה.

עמיחי ואשתי הראשונה

עמיחי ואני שוחחנו ארוכות כי המשורר התעניין לשמוע על החיים בפולין תחת המשטר הקומוניסטי, על המוזיקה שם, התיאטרון, הקולנוע וכמובן השירה. סיפרתי לו שדווקא השירה קרובה לליבי, משום שהייתי נשוי זמן-מה נגד משוררת צעירה וכישרונית.

סיפרתי לעמיחי שהערצתי את אשתי המשוררת, וכדי לחזק את דבריי אלו ציטטתי מהזיכרון את אחד משיריה. היא כתבה בו שהתמכרה לביצוע "פלאים קטנים". למשל, היא עומדה בחלון ובעזרת אצבע אחת מצליחה להעלים אדם הולך, מכונית נוסעת, ואפילו חשמלית אדומה עם שני קרונות. אך זה עוד כלום, המשיכה המשוררת, וכתבה כי בשפת הים היא מצליחה להסתיר בעזרת כף ידה את השמש כולה. "ואז אמרת", כתבה, "שאני לא אשתזף כראוי אם אניף כל הזמן את כף ידי אל מול פניי".

עמיחי הקשיב לציטטות משיריה של אשתי לשעבר, שתרגמתי לו מפולנית לעברית. חלפו שנים, וידידה שלי ציינה כבדרך אגב שהיא נתקלה באחד משיריו הידועים של עמיחי במטפורה יפה: "כטעות כף היד המכסה את השמש". כך הבנתי כי שיריה של המשוררת הפולנייה בת ה-18 מקרקוב, גרושתי, עשו רושם על המשורר הישראלי הדגול.

מקרה א"ב

כאשר חזרתי ממלחמת יום הכיפורים פגשתי את א"ב יהושע, שהכרתי קודם בגלל הסרט 'לקראת קיץ 70' שביימתי ברוממה לפי ספרו זה. יהושע שאל כיצד עברה עליי המלחמה, ואני הודיתי שבשלב מסוים קרה לי דבר יוצא דופן. סיפרתי לסופר שנסעתי בג'יפ לכיוון קונייטרה, ובצד הכביש, קצת למטה, באיזה שטח חולי, ראיתי טנדרים עם חרדים שחילקו לחיילים שתייה קלה. כל מיני מילואימניקים שהגיעו במכוניותיהם האזרחיות, שגויסו על ידי צה"ל, עזבו אותן בדלתיים פתוחות ועמדו בתור. אף אני החניתי את מכוניתי והצטרפתי לתור. אחדים מהחיילים הניחו תפילין וחלקם התייצבו ישר לשתייה. ופתאום האידיליה נקטעה כי נפל פגז. לא קרוב, חלילה, אלא הרחק בנוף, עם פטריית עשן כמו בסרטי אינדיאנים. ובכל זאת, כל החבר'ה שעל ידי החלו לרוץ בפאניקה לכיוון רכבם. הם התניעו וניסו לעלות חזרה על הכביש, הנמצא קצת למעלה, אך החליקו בחול או התנגשו ביניהם.

אף אני רצתי לרכבי, אחוז פחד שמישהו עוד יתנגש בג'יפ המסכן – ולפתע חשתי מכה חזקה בראש. חושך בעיניים, ונפלתי. היה לי ברור שנפצעתי וקיללתי את הרגע שעצרתי, אידיוט שכמותי, לשתות איזה גזוז. עודני שרוע מטושטש על הקרקע, ולפתע אני רואה חייל ענק הרוכן אליי ומבקש את סליחתי. "רצת בלי קסדה", הוא אמר, "אז שמתי לך אחת על הראש. לא התכוונתי להפיל אותך ככה", התנצל. "זה הסיפור הכי מעניין שקרה לי במלחמה", אמרתי לא"ב יהושע. אך לפני שנפרדנו הערתי עוד באוזני הסופר ש"פעם אעשה על זה איזה סרט, או לפחות איזה קטע בסרט מלחמה, אם אעשה כזה". כעבור שנים רבות, אותה ידידה שלי הנזכרת לעיל, אשר קוראת כנראה יותר מדי, סיפרה לי שבספר 'המאהב' מאת א"ב יהושע מתוארת סצנה דומה לזו שסיפרתי לה אני על מלחמת יום הכיפורים שלי.

מוסר השכל: סיפורים וציטטות מומלץ לשמור רק בזיכרוננו, קרוב לחזה כמו קלפים בפוקר.

עזרא גבאי, 'מנהיגות יהודית': רציתי לעדכן אותך בתוצאות מחקר שפורסם בגיליון האחרון של 'מחר', הירחון של מנהיגות יהודית. לפי המחקר, אם חוק ביטוח חובה יבוטל, 70% מהנהגים ישנו את הרגלי הנהיגה שלהם. במנהיגות יהודית, בראשותו של משה פייגלין, סוברים כי חוק ביטוח חובה מטשטש את האשמה והאחריות שנושאים הצדדים המעורבים בתאונות הדרכים. הנהג הישראלי יבין כי נהיגה רשלנית עשויה לגרום לתאונה, רק אם יבוטל ביטוח החובה ועליו תוטל מלוא כובד האחריות הכספית במקרה של פגיעה באדם. נכון להיום, אם נשאל נהג ישראלי מה הוא מעדיף – לנסוע בלי ביטוח או לנהוג במהירות מופרזת, התשובה תהיה ברורה. הביטוח חשוב יותר מהחוק. במנהיגות יהודית סוברים שרק אם תיערך רפורמה בחוק ביטוח החובה, נוכל לבצע שינוי תודעתי של ממש בקרב ציבור הנהגים ובכך להיאבק בקטל בדרכים. לפייגלין, אגב, יש נגיעה אישית לנושא תאונות הדרכים. בנו נפצע אנושות בתאונת דרכים לפני שנה בדיוק.

תשובה: עם כל הסימפטיה לירחון 'מחר', אינני מתלהב מהרעיון המהפכני של מנהיגות יהודית. אחרת, הייתי מתבטא ואף צועק שמדובר בחידוש עולמי גרנדיוזי, ממש אור אמיתי לגויים. שהרי נכון להיום, ביטוח חובה נהוג מסביב לעולם, וכל המדינות שעל פני כדור הארץ סובלות מתאונות דרכים – כך שלכאורה הרעיון הוא עוקר הרים.

אך ברעיון הנועז של מנהיגות יהודית יש חורים כמו בגבינה שוויצרית. הרי הם:

1. הוגה פתרון הפלא, מר משה פייגלין, פוליטיקאי בעל חזון, אינו מתייחס לצערי לעובדה שוויתור כללי על ביטוח החובה יפגע ללא רחמים רק בנהגים העניים – ולא יכפה זהירות בשיטה אכזרית על בעלי היכולת, שממילא נהנים מביטוח מקיף. הסכנה: הפער הכואב שבין חסרי האמצעים בארצנו לעשירים יעמיק עוד יותר. האם בכך רציתם?

2. זאת ועוד: אם החזון הפופוליסטי של 'אין ביטוח חובה' יתגשם, אתה, האזרח הקטן, תהיה אחראי על כל נזק! אתה תשלם מכיסך על תיקוני הפחחות ועל האשפוזים, חלילה. סכנה זו תרחף מעל היהודי הנוהג כמו עוד פקטור של הפחדה, כמו תשדיר אימה בלתי פוסק. וכידוע, נהג מופחד מתפקד רע. אפילו משרד התחבורה, שאינו פיקח מי יודע מה, הפסיק את השימוש בסרטוני-בעת שנועדו לזעזע את האוחז בהגה.

3. האם לקחתם בחשבון שאדם הנוהג תחת לחץ כבד של הפחדה יעבור לנסיעה איטית, זהירה לדעתו? ואין מה לעשות: נהגים איטיים הנוסעים עם כף רגל על דוושת הבלם, ועוד בנתיב האמצעי או בצד שמאל, מהווים סכנה בטיחותית אשכרה. שהרי נהג הנוסע במהירות מותרת נאלץ לעקוף אותם, ועוד לצפות לתגובתם הבלתי הגיונית.

4. אם כבר לטפל בתאונות דרכים בשיטה של הפחדה המונית (כי לפחות בסקטור העניים, ביטול הביטוח הוא בגדר איום) – אז אפקט הרתעתי דומה אפשר להשיג גם באמצעות חיוב הנהגים להיפטר מחגורות הבטיחות, כריות האוויר, מערכות ABS ו-ESP ודומיהן. שהרי לכאורה, נהג היודע שכל התנגשות תגרום למותו המיידי ינהג ביתר זהירות.

5. שמעו נא, ידידיי: לא ביטוח החובה מעורר בארצנו את החוצפה והרשלנות המובילות לתאונות דרכים. מה שגורם להן הוא מודעות מוטורית נמוכה, תשתיות בעייתיות, קיבוץ גלויות, חינוך כללי נרפה, רמה נמוכה מאוד של לימודי נהיגה, חוסר ריכוז פושע, נהיגת חסרת דמיון, אדיבות והתחשבות, ועוד תחת השפעה של עייפות, תרופות, אלכוהול וסמים.

מצאתי מכונית שמנועה מורכב קדימה והעשן יוצא מצמיגיה האחוריים. הבנתי שתמיד רציתי אותה, רק לא ידעתי זאת 

בכל פעם שאני מבקר אצל קינן כהן, העורך בפועל של ירחון 'הגה', אני מספר לו שלצורך חיזוק אנושיותי, אני מוכרח לתגבר את אוסף מכוניותיי באחת נוספת או לפחות בעוד אביזר. שיטה זו נובעת מאמונתי שבן אדם מהיישוב (המוטורי) הפותח בהתלהבות ברומן חדש, מאריך בתרגיל זה את טווח נוכחותו בחלקה הציוני של הפלנטה, המאכזב עד כאב שיניים את יושביו ומסקרן את האחרים, שאינם מתגוררים בממגורה העברית.

רעיון הפורשה: עונג מזוכיסטי

סיפרתי כבר לקינן שחרף מה שכתבתי ב'הגה', דווקא נראה לי מחוכם להוסיף לאלפא GTV ולהונדה CRX שלי את פורשה 964, שלפני כמה עשרות שנים התעללה בי ללא רחמים בהוקנהיים. ברעיון זה יש אמנם מן המזוכיזם, שהרי מדובר למעשה בפורשה 911 בגרסתה האחרונה, נטולת קירור מים (שפגע בצליל מנועי הפורשים החדשות) ונטולת אלקטרוניקת-עזר. אתה נוהג בה איך שאתה יכול ומנסה לשלוט בה. אם היא זו שתופסת פיקוד, סימן שדי. שאלה: סליחה, אדוארד, האם אתה באמת רוצה בבית נייר לקמוס אכזרי כזה?

רעיון האינטגרלה: עונג חריגותה

הרעיון השני לתגבור האוסף הביתי היה לנצ'יה אינטגרלה. היו לי 101 סיבות להתגעגע אליה ולנסות לשכנע את אחת האינטגרלות שנותרו בעולם ללכת לגור איתי. הרי גם בין האינטגרלות – כמו בכל ז'אנר המשומשות – קל לתפוס אחת הראויה לשמה. אלא שאם בכלל ללכת על אינטגרלה, אז רק על מישהי בלתי רגילה, מישהי לא אזרחית, מישהי שלא מתאימה לכל אחד. כמו האינטגרלות המחכות ברשימות ארוכות של אתרי מכירות רכב כדוגמת mobile.de/mobile.eu/allegro.pl ודומיהם.

גוד-ביי אינטגרלה

אך הלנצ'יה אינטגרלה שמצאתי – נהדרת, משופרת לראלי במסגרת קבוצה N, שסחתי בה כאילו הייתה כבר שלי – ברחה מחיבוקי. המוכרים שלה הקפיצו את מחירה התחילתי השפוי אל מעבר לתקציב שקבענו. כנראה, יש להם קונה בר-מזל המקבל ביטוח לאומי גבוה יותר מזה שמקבל אני, או מישהו ששדד בנק בנסיכות מונקו.

רעיון הב-מ-וו: עונג הפיצוי הגרמני

השבוע הגעתי שוב לרחוב יגאל אלון וביקרתי אצל קינן במערכת 'הגה'. לאף אחד לפניו ולאף אחד אחריו לא סיפרתי על הרעיון שהתגבש אצלי בימים אלה. כי פתאום הבנתי, באופן ברור ועוד קצת, שבתפקיד חותמת הביוגרפיה המוטורית הארוכה שלי יש מקום לאנטי-קליימקס בעל מכסה מנוע ארוך בדמותה של ב-מ-וו Z3M קופה, בת 12 בערך. ודאי שההגה של גרמנייה זו ומנועה בנפח 3.2 הליטרים מגיעים לי בתור פיצוי מינימלי על העבר השחור שהגרמנים סידרו לי. כי לפי השקפתי, לניצולי שואה מותר מה שאסור לאזרחים מהיישוב, שהם מחוסרי ביוגרפיה חשוכה. ואל תחשבו, חלילה, שאני מתכוון להתעלל בב-מ-וו זו, כפי שאיליה אהרנבורג, בטורים שהוא כתב לפני כיבוש ברלין, ביקש מחיילי הצבא האדום "להתעלל בגרמניות".

פילגש שלא מעוררת קנאה

ועוד יתרון באימוצה של ב-מ-וו זו: אלפא GTV לא תזעים את עיניה לנוכח הרכש הבווארי החדש, שהרי ל-Z3M אין מתלי דה-דיון כפי שיש ל-GTV, ואין לה תיבת הילוכים בשיטת transaxle (גיר צמוד לציר האחורי, מה שמאזן את משקל הרכב). במקום זאת, ב-מ-וו Z3M מצוידת באותו מנוע שהיה ברשותה של M3, מנוע שאהבתי: שישה צילינדרים בשורה, הנעה אחורית ואלקטרוניקה בסיסית, שעוד לא פלשה היכן שלא צריך.

הפנטקון בכוננות

אז כנראה לא תהיה לי ברירה אלא להכין את מצלמת הפנטקון 6X6 בת ה-40 בערך, כדי לצלם את Z3M בצורה הוגנת – לא דיגיטלית, חלילה! – בחברתן של בנות משפחתה החדשות מבית הונדה ואלפא, שיארגנו לה מסיבה בגינה (אם צרוּת-העין לא תעביר אותן על דעתן).

פטנט של קשיש לא נורמטיבי

במלאת יובל שנים להתאבדותו המעציבה והבלתי צפויה של ארנסט המינגווי, ולנוכח הווידוי הדרמטי של הסופר-במאי פולני טדיאוש קונביצקי, שאני חסידו, שהכריז בראיון שהוא "מתבייש בזִקנתו", ועוד בצל הודאתם של חתני פרס נובל כי לא הצליחו להאריך את תוחלת החיים האנושית – סתיו לא קל עומד ליפול על קהיליית הקשישים.
אינני יודע כיצד מסתדרים קשישים נורמטיביים (חוץ מאחד, שעליו אספר בעוד רגע, בסוף דבריי – אפילו על חשבון זמני, זה שנותר לי ונוזל לי בין האצבעות, הופך בכל יום ויומו ליקר יותר). אני, בכל אופן, במקום לנהות אחר פילוסופיות ואמונות-עזר שיכזיבו כמו מערכת ABS בשלג, מצאתי לי שיטה משלי כיצד להסתדר עם הזִקנה האורבת בפתח. בהתאם לפתגם הוותיק "אם אין אני לי, מי לי", ומבלי לסרוק את שערותיה של המרשתת – מצאתי פתרון ההולם את פקודת עצמי, שדורשת לתפקד כאילו זה עתה הגענו לעולם.

להתראות נעורים, שלום רצפט

זהו מרשם פשוט, בסיסי ושימושי לכל קשיש הזקוק לו, אך כרוך ברשימה של מגבלות; חלקן אכזריות, חלקן פחות. כבר לא רצים בספרינט 400 מטר; כבר לא משתתפים, יחד עם חברי מועדון גלגלי העץ של אלי סמוכה, בטיולי אופניים של 150 ק"מ; כבר לא יושבים על הבוקר בגלריה הלבנה או בבית האמנים הירושלמי; וכבר לא נוהגים נון-סטופ את מונטה-קארלו-לונדון במהירות ממוצעת נוסח מסלול מרוצים. עברנו את זה מבלי להתגעגע.

מתנה מתוקה לאויביי

כמה אנשים טובים, שאת טעמם והבנתם לא הצלחתי לשנות חרף מאמץ רב שהשקעתי עוד בימי מגזין 'טורבו' ז"ל – יעלצו ודאי לשמע השמועה שאני חולם על אופנוע סוזוקי Hayabusa. הרי הדמויות הללו, הרוחשות מאחורי גבי עד היום, יודעות היטב שאין דרך קלה יותר להיפטר מאויבך מאשר להרכיב אותו על בריון דו-חלחלי כמו אופנוע זה. מבחינתם, זהו חיזיון מתוקה מדבש, שהרי האיש שאינו רצוי בחברתם בפייסבוק עומד להתיישב על Hayabusa, הנהנה ממוניטין של האופנוע המהיר בעולם, היודע לזנק מ-0 ל-100 קמ"ש בפחות מ-3 שניות.

מצמצם מהומות – חסיד אומות

אינני מודה שאני חולם על Hayabusa, אך גם אינני מכחיש שהאופנוע המפלצתי הזה משחק תפקיד ראשי באלו מחלומותיי השייכים למדף הגבוה יותר. מכל מקום, סוזוקי Hayabusa שייך לדעתי למועדון האריסטוקרטי של חסידי אומות עולם. הכיצד? ובכן, גיליתי על לוח המחוונים של אופנוע זה כפתור פלא המסוגל להאריך את טווח חייו של יהודי קשיש. די ללחוץ על הכפתור ולהחזיק בו קצת, כדי לצמצם בחצי ואף בשני שלישים את ההמולה שמקימה להקת-הפרא של היפנית, המונה 213 סוסים פרועים. אך Hayabusa היא חלום תיאורטי שיתגשם אולי רק בגלגול הבא, וגם אז לא בגלגול שלי – אלא בזה של טל שביט.

האיש הצולל בסולם

הבטחתי כמה מילים על דמותו של אותו קשיש מוזר הלוחם נגד גילו – בדיוק הפוך ממני. במשך כל חייו של איש זה עמדו לרשותו מכוניות גדולות וחזקות, כל מיני אמריקניות, ובהמשך ב-מ-וו 735, שבימים הצנועים של היישוב דאז נחשבה מפוארת. כנראה, האיש פשט רגל (או שפשטו לו), וזהו אולי ההסבר לכך שהוא נעלם מהאופק, חזר אחרי שנים והכריז בגאווה שמכוניתו הנוכחית היא קופסת פח מסכנה, "קלה לחניה וחסכונית", לדבריו. בקיצור, במקום לעלות בסולם המוטוריקה לטובת בריאותה הנפשית של נפשו הקשישה – הוא יורד בו. מה זה יורד? צולל! אני זוכר את האיש הזה כי הוא היה חולה עליי. כאשר הבחין שאני מביט בו בזינוק לראלי-קרוס אשקלון – הוא זינק ברוורס מרוב עצבנות. כאשר הבחין שאני מביט בו בתחרות ג'ימקאנה בנמל תל-אביב, הוא תכף נכנס עם מכוניתו באיזו חבית כבדה.

רצה הגורל שהיום הוא נוהג במכונית קטנה שמתאימה לבנות החוסכות שקלים לנדוניה, או לגברים המייצגים את האוכלוסייה הגאה. שברולט ספארק.