מישהו נכנס לבלוג שלי באישון ליל כדי לצפות בסרטי 'תאונה'. כך נזכרתי בהרפתקאותיי עם גיבורת סרט זה: מוריס מיני קופר
בעצם, רציתי רק לוודא שמה שכתבתי בצהריים הצליח כבר להצטרף לבלוג, שאותו אני מגלגל בעזרת ידידתי פ', תושבת ירושלים, שבנוסף לעיסוקה הקולנועי היא גם מלכת אמנות המחשב. וזו הסיבה, כבודו, שהנאשם (אני) העיר וקרא לדגל את ה-ThinkPad שלו בשעה בלתי הגיונית, שבה בעלי נפשות בריאות נמצאים עדיין בחיקו של מורפיאוס, הדמות המיתולוגית המופקדת על חלומותיהם. ThinkPad המעצבן, שהפך לחברי ביום שהתגרשתי ממכונת הכתיבה וחי חיים דיגיטליים משלו, הסכים להתעורר לבקשתי, ולשם השינוי החל לעבוד מבלי להתווכח. גם הבלוג שלי רבץ במקומו הטבעי, וכך גיליתי בהפתעתי שאינני היחיד המתעורר וקיים בשעה מוזרה זו, כי לפני רגע מישהו חיזק את סטטיסטיקת הכניסות אליו.
בודד במדבר הלילה הגדול
לא ידעתי מיהו אותו מבקר מסתורי בבלוג שלי באישונו של ליל, וחוסר ידיעה זה החל לעורר בי, כמו תמיד, דמיונות. ברגע שבו הגעתי להכרה שאינני היחיד המפנה עורף למורפיאוס ומשוטט בלילה באינטרנט – חשתי מוזר. כמו מחויב עוד יותר מתמיד. ברגעים אלה עוזרת המרפסת, עוזרים החושך והשקט הלילי של השכונה, ובשלב-מה עוזרת גם מקטרת הגונה, מצילת נפשות מוסמכת בעלת ותק מפואר. נזכרתי פתאום ברצף אירועים שעוד לא כתבתי משום שהוא לא נראה מתאים – לא למקלדת שלי ולא למקלדת של אורלי גולדקלנג, שכתבה עליי בזמנו במוסף זה. וכך נזכרתי, משום מה, בנסיעתי ללונדון לפני חצי מאה.
גר בפארק, עובד בסוהו
הגעתי מוורשה לבירת הממלכה המאוחדת בהזמנתה של אשה אחת, ישראלית לשעבר ובריטית בהווה, שהכרתי באקדמיה לקולנוע בלודז'. גברת מרי זו לבית האמרמש (קופמן מצד בעלה) ביקשה ממני עזרה בבימוי סרטיה. היא הכירה לי את בעלה קופמן, יהודי אמיד ביותר, וגרתי אצלם בפארק רואד, מול הירוק הבריטי המלבלב בערפל. על סרטיה של מרי זו עבדתי בחדר עריכה הממוקם אי-שם בלבירינט של הסוהו. כאשר העורך שגייסה ה'במאית' קופמן טען שחסר לו איזה קטע, הייתי יוצא לרחוב עם מסרטת אריפלקס, מצלם משהו לפי בקשתו וחוזר למכשיר העריכה, Lita הוותיק, שהיה מייצר רעש נוראי ואִפשר אך בקושי לראות תמונה בגודל של בול דואר. ואולם, לא זלזלתי ב- Litaוגם לא בעורך הבריטי ומילאתי אחר כל דרישותיו, כי גיליתי שאחרי מלחמת העולם השנייה הוא ערך באותו חדר עריכה צנוע את הסרט 'Odd Man Out' (אנשים מוזרים – החוצה), שאהבתי אז ועודני אוהב.
המארחת מלשינה עליי
הגעתי ללונדון ולפארק רואד עם תסריט שלי, 'אונייה לאדיס-אבבה', המספר על שעותיו האחרונות בחייו של יהודי שברח מגטו ורשה. משהו באווירה החשוכה של 'Odd Man Out' – סרטו של הבמאי הענק והשכוח משום-מה ג'ון ריד, המתאר את שעותיו האחרונות של טרוריסט (ג'יימס מייסון), מנהיג תא המחתרת האירית במחוז יוּסטר.
מפיקה אמריקנית מתחילה שהכרתי בבית מארחיי, הלא הם בני הזוג קופמן, ברניס בלוך שמה, התעניינה ב'אונייה לאדיס-אבבה' שלי. היא הזמינה תרגום אצל אלן סֶליטוֹ (התסריטאי של 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים') ועמדה לקנות ממני את התסריט. היה לי ברור שעסקה זו עם ברניס בלוך עשויה לקרב אותי לחלומי העונה לשם 'מוריס מיני קופר משופרת בידי סדנת הספורט של BMC'. חלום זה אכן התגשם, בסופה של פרשה. אך בינתיים המארחת שלי, מרי האמרמש-קופמן, חברתה של ברניס, יעצה לה לא להאמין בי ולא להשקיע בי פאונד בריטי שחוק אחד כי אני, לפי הגברת, "מכור רק למכוניות", וחוץ ממכוניות, הלשינה מרי היקרה לברניס – "שום דבר לא מעניין אותו".
איטלקייה בין בריוניות ניקל
המפיקה ברניס סיפרה לי זאת בעת שטיילנו במוזיאון מאדם טוסון, כשמכל פינה עקבו אחריה דמויות שעווה מפחידות כמו חוקרי אינקוויזיציה. האמריקנית התעניינה אם יש שמץ אמת בדבריה של מרי, שגילתה לה את פרצופי האמיתי. הודיתי באשמה, ועוד הוספתי שאת הסרטים הדוקומנטריים אני עושה בדרך כלל כדי לקנות לי עוד איזה חלק לאוטו או להביא מחו"ל שמנים, בולמים וצמיגים. "נפשי רקובה", אמרתי. "מרי צודקת".
ברניס התגלגלה מצחוק, והודיעה לי שגם לה יש חולשה לא בריאה כל כך למכוניות. היא גילתה שלא מזמן חזרה מאיטליה והתפעלה שם כל כך מפיאט 500 הקטנה, עד כי קנתה לה ברומא אחת כזו לבנה ושלחה אותה בקונטיינר הביתה, ללוס-אנג'לס, כדי להיווכח כיצד תסתדר האיטלקייה הקטנטנה בעולם של סירות אמריקניות ארוכות, בעלות כנפיים פתוחות כלפי מעלה וטמבוני ניקל ענקיים. "פיאט תגור עם שברולט בל-אייר שלי ועם הקאדילק של בעלי", סיפרה לי ברניס, ושנינו חייכנו למשמע העתיד הצפוי לפיאט בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי.
חלום על קרן הצבי
שכר הסופרים שקיבלתי תמורת התסריט 'אונייה לאדיס-אבבה' היה 700 ליש"ט כמעט. ב-340 ליש"ט קניתי מוריס מיני קופר חדשה, וסכום דומה הושקע בשיפורים שבזכותם התכוונתי להיות אלוף פולין בראלי – מה שלא קרה, כי קופר שלי הייתה מקולקלת רוב הזמן. נראה כי המהנדסים הבריטים הגזימו עם השיפורים רק אצלי. שהרי אחיותיה של קופר שלי, באותו צבע (אדום), שיצאו מאותה סדנה לונדונית – לקחו עוד באותו חורף את שלושת המקומות הראשונים בראלי מונטה-קארלו. בעצם, יכולתי לבחור כל אחת בין שבע הקופרים המשופרות, נזכרתי בצביטת-החמצה בהמשך, כאשר קופר החלה להציק לי.
הגיבורה התפגרה
אני מזכיר סיפור זה בגלל הדמות המסתורית שביקר (ביקרה?) בלילה הזה בבלוג שלי, ובחר (בחרה?) לצפות דווקא בסרטי 'תאונה' ('קראקסה'). כך לפחות הלשינה הסטטיסטיקה של הבלוג. 'תאונה' הוא הסרט שבו מוריס מיני קופר שלי, שהבאתי מלונדון לוורשה, הייתה אמורה להיות הגיבורה הראשית שלו לצד זוג נוסעיה, ברברה ואנדרה. אך כעבור יומיים צילומים בלבד חדל לעבוד חצי מנוע של קופר אהובתי, ונאלצנו להמשיך עם קופר של חבר, משופרת פחות אך עובדת כראוי.
עוד ניפגש
לפני כמה רגעים ניסיתי לי לדמיין על המרפסת (באישונו של ליל, בעוד רוח מהים הרחוק מנסה לשווא לפוגג את עשן המקטרת) את הצופה המסתורי בסרט 'קראקסה', הרואה את קופר – פעם שלי ופעם לא שלי – נכנסת לתוך ערפל ונעלמת בתוכו, ושוב חוזרת, ושומע את המוסיקה של כריסטופר קומדה, החבר הטוב ביותר שהיה לי אי-פעם, מלחין גאון שכתב, בין השאר, את הפסקול של 'שני אנשים עם ארון' ושל 'תינוקה של רוזמרי' של פולנסקי, ומת באורח טרגי באמריקה, בשיא הקריירה, בגיל 38 סך הכול.
הצלם שרצה להיות כפרייה
בסרט 'תאונה' יש קטע שבו קופר, ובתוכה הזוג הצעיר המטייל בה, עוקפת אשה כפרייה רכובה על אופניים. המכונית המשתוללת נוגעת-כמעט בכפרייה וזו נופלת מאופניה, כדי המתכת הגדולים המועמסים משני צידי האופניים מתגוללים אל האספלט, חלב נשפך מתוכם. צילמנו את הקטע ביום שבו השחקן אנדרה, נהג ראלי מנוסה, לקח חופש כי יומיים ירד גשם שוטף, וגם השחקנית ברברה נסעה הביתה. דווקא כשהם עזבו את המלון, הגשם פסק. באין ברירה החלטתי להמשיך את ההפקה ולצלם את הקטע בלי השחקנים. במקום אנדרה נהגתי אני את הקופר, ולצידי, במקום ברברה היפה – ישבה עוזרת הפקה. יש להוסיף כי צלם הסרט, סטניסלב (סטאשק), שמתחילת הצילומים דרש לשחק את הכפרייה הרוכבת, זכה סוף-סוף להגשים את רצונו. הוא השאיר את מסרטתו לאיש הקול, שהיה מחוסר תעסוקה, לבש בגדי פולקלור (חצאית ארוכה בהדפס של פסים צבעוניים), עטף ראשו במטפחת, התיישב על האופניים – ונסע.
כחוט השערה מאסון
יצאתי עם קופר מהסיבוב והתקרבתי ל'כפרייה' (סטאשק, הצלם המחופש), בדיוק כפי שכתבתי בתסריט. אך ברגע שקופר הייתה אמורה לעקוף את האופניים מקרוב – סטאשק, משום מה, לחץ בחוזקה על הדוושות וסטה שמאלה. פחדתי להרוג אותו, כי נסעתי במרחק של סנטימטרים ספורים מהאופניים שלו, ולכן שברתי שמאלה. המהירות הייתה איזה 120-130 קמ"ש, וקופר החליקה בתת-היגוי מטורף. ניסיתי להישאר על הכביש והחלקתי ימינה ושוב שמאלה, כמו בריקוד קאן-קאן. אני רואה את הקטע 50 שנה בערך, ועדיין לא מאמין שלא התהפכנו. במיוחד לנוכח העובדה שאף כי הייתה לי קופר משלי, עוד לא הבנתי אז הרבה בנהיגה תחרותית עם הנעה קדמית.
פעלול יהודי?
למחרת חזר אנדרה, וצילמנו את המשך הקטע שבו הוא אוחז בהגה הקופר וברברה היפה יושבת לצידו. אחר כך הגיע חומר הצילומים מהמעבדה, ואנדרה ראה את הפעלול שלי מול הצלם – 'כפרייה' הנופלת מאופניה – קם מכיסאו בחדר ההקרנה ותפס את ראשו. "לאלה כמוך יש מזל", צעק. "אתם, היהודים, מתפללים למלאך השומר על מכוניות, או למלאך המשגיח עליכם?", שאל.
סקסופון אלט בחשכה
והנה סוף הסיפור, הנחבט אל הנייר 50 שנה (כמעט) אחרי ההרפתקאות הקולנועיות עם קופר. עודני על המרפסת, המקטרת כבתה כבר וכלבי ישעיהו (שייקה) אטלר, שהתעורר, מתיישב לידי. הוא מביט אל החשכה ומניד ראשו לאות פליאה למשמע יללות החתולה של השכנה, צליל שמסקרן אותו משום שהוא אינו בקיא בשפת החתולים ולא מבין מה מדאיג את המשופמת, כי שייקה העצלן גם לא קרא את שירי החתולים של ת"ס אליוט. וגם אני לא מתרגם לו כלום. רק מזהה את קולו המצמרר של סקסופון אלט המגיע מרחוק ונשמע רק בדמיוני. הלייט-מוטיב של סרטי 'תאונה'.
נהג שנהנה מהנהיגה הוא נהג זהיר יותר. אך במגרש הציוני קשה ליהנות מנהיגה כאשר כרישי הקרטלים נושכים בכיסך, וכאשר שותפיך לכביש הם אנרכיסטים אלימים
רוב המכתבים המגיעים למדור זה נפתחים במילות בקשה לייעוץ בקניית רכב שאמור להיות "חסכוני, אמין, נוח ומספק הנאה". להנאה יש שתי פנים. קודם כל הנאה מנהיגה, שהיא הדבר הכי חשוב לגביי, כי לדעתי רק הנאה מנהיגה מאפשרת למנוע תאונות דרכים! ואולם: לא משרד התחבורה, לא משרד התחבורה האלטרנטיבי נוסח העמותה המשונה 'אור ירוק', לא המשטרה ולא ארגונים לאומיים למניעת תאונות מתייחסים לעובדה הפרוזאית שנהג הנהנה ממלאכתו – הוא נהג טוב יותר מנהג שסובל מהנהיגה ורואה בה כורח בר-רטינה.
הרפתקה מושכלת
הנאה מהנהיגה מעודדת נהיגה מבוקרת, ומדרבנת להכיר את מערכות הרכב ולשלוט בהן. נהג הנהנה מהנהיגה אינו מתעייף מאחורי ההגה אלא דווקא נח, משתחרר מלחצים יומיומיים בעבודתו או במשפחתו או בחברה – כי הנהיגה מהווה לגביו סוג של הרפתקה. אמנם נהיגה אזרחית איננה חוויה עוצמתית כמו השתתפות בראלי, אך היא עדיין סוג של פעילות אצילה שנותנת לך להרגיש כמשתתף במעין תחרות מול אחרים. התחרות היא גם מול עצמך: מאבק על שיפור האלגנטיות של הנהיגה. אלגנטיות זו מתבטאת בספורטיביות יומיומית – כזו שאיננה זקוקה לאישורים מיוחדים של הכנסת.
לזגזג בין העולמות
נהג שנהנה מהנהיגה לומד להכיר את מערכות רכבו על יתרונותיהן ופגמיהן. הוא מתוודע אל ההיגוי והמעצורים, אל אחיזת הכביש בכל תנאי הדרך (שמשתנה גם עקב שינויים בלחץ האוויר בצמיגים) ואל אופי המנוע, המתבטא במומנט (Nm) ובהספק (כ"ס) – הכפופים לסל"ד. הנהג לומד לחיות איתם, קרי – להוציא מהמנוע את המרב. במקביל הוא לומד להסתפק במינימום דלק, מה שדורש הכרה של תיבת ההילוכים, בין אם היא ידנית או אוטומטית. רק היכרות טובה עם המנוע והגיר מאפשרת לזגזג בין הנאה מתאוצה לבין שיטת האקו-דרייבינג, המיועדת לנהג שהחיסכון הוא נר לכפות רגליו.
לא רעב לריגושים
בנוסף לכל יתר מעלותיו, נהג שנהנה מהנהיגה הוא גם נהג זהיר. לא רק משום שהוא דואג למכוניתו ולנפשו, אלא גם משום שהנהיגה נוסכת בו סיפוק ועל כן הוא אינו מחפש ריגושים מחוצה לה. נהג כזה אינו סח בטלפון, אינו שולח סמ"ס בעת שהקמ"שים שועטים על דעת עצמם ואינו מדפדף באינטרנט – אלא עוקב אחר המתרחש מבעד השמשה הקדמית והמראות. הוא מחדד את דמיונו כדי לשער מה עשוי לקרות, ולא תולה את יהבו במכשירים זוללי-ראות.
אכן, נייד על ארבע
אלא ש"ההנאה מנהיגה" המוזכרת במכתבים שמגיעים לתת-המדור 'שואלים את אדוארד' היא גם הציפייה לסיפוק מעצם הפיכתו של כותב המכתב לנייד על ארבע. וזהו כבר סעיף בעייתי. כי בעוד את 'ההנאה מהאחיזה בהגה' אנו מספקים לעצמנו ויכולים עוד לשפר אותה בעזרת כל מיני קורסים לנהיגה מתקדמת או ספרות מקצועית או השתתפות בפורומים כמו http://www.carforum.co.il (שאני ממליץ עליו בחום) וכיוצא באלה אפיקי-עזר – הנאה מהבעלות על ארבעה גלגלים היא כבר משימה מסובכת במגרש הציוני שלנו.
קל לקנות, קל להיטרף
זכורים עדיין הזמנים שגם פה היה כיף להיות בעל רכב. אז נכון: בזמנים עברו היה קשה יותר להשיג מכוניות יד שנייה, כי רק באחרונה התכופף מחיר המשפחתיות המשומשות לרמה האירופית. זה קרה בעקבות פתיחת ברז הייבוא של מכוניות קטנות וזולות יחסית; ובמקביל, בעקבות זריקתן לשוק של אלפי מכוניות ליסינג שגמרו את תקופת ההחכרה בת שלוש השנים. אמנם טייקוני הליסינג אותתו שהם ישלחו לחו"ל את המשומשות שלהן, אך הם ירדו מהרעיון הזה.
ירידת מחירי המשומשות הפכה אותן מבוקשות והציבה אותן במעמד של פתרון מכובד לצד מכוניות חדשות, שהמיסוי המצטבר עליהן מגיע בארצנו ל-120 אחוזים (אליפות עולם למשרד האוצר שלנו!). הביקוש למשומשות מרחיב את מעגל הנוהגים – לשמחתם של הרשויות וקרטלים רודפי בצע, אשר שכללו את אמנות ההתעללות בנהג לדרגתה הנוכחית, המושחזת. זו שלא הכרנו מימים עברו.
בכל ענפיו, זלזליו ונימיו
הגענו למצב שהריקבון הלאומי של רדיפת בצע מטורפת פשה חופשי בכל ענפיו וזלזליו ונימיו של תחום הרכב. כך שאדם העומד לקנות לעצמו רכב כדי ליהנות מיתרונותיו הופך לקורבן פוטנציאלי, ושום זהירות לא תצליח להגן עליו מפני רודפיו המיומנים, האורבים לו בסיבוב.
1,001 מלכודות
מחירו הגבוה של הדלק מגביר את הכדאיות לזייפו, וזאת דווקא בעידן שבו מערכות הזרקה מתקדמות הפכו לסבלניות פחות משהיו כלפי בנזין, סולר וגז באיכות נפולה משרד האנרגיה אינו מתמודד עם תופעה זו, וגם לא עם העובדה שרוב תחנות הגז מספקות סחורה בלתי תקנית שעלולה לסתום את המסננים ולגרום תקלות.
ריקבון לא ייחשב כעוון
כתוצאה מהשתלטות הקרטלים הגדולים ושליחיהם על ענף הרכב, איבד הנהג את אמונו ביושרם של המוסכים ובמקוריותם של חלקי החילוף – שביניהם חוגגת תוצרת סין. תוצרת זו נחשבת באירופה כמשוקצת, אך בפלא פלאים עוברת את הצ'ק-אין של מכון התקנים. כמו למשל צמיגים מתוצרת סין, שבמדינות מתקדמות שיווקם נאסר עקב פגמים מסוכנים בבטיחות. מרחק העצירה שלהם על כביש רטוב כפול כמעט ממרחק עצירה של צמיג בעל תקן עולמי. אך בתרבות הריקבון, זה לא מפריע לאיש.
מחירון למען הברון
בסימן שאלה עומדים אצלנו גם מחירוני הרכב, שמהימנותם מפוקפקת משום שהם אינם מתבססים על מחקר אמיתי של השוק, אלא משרתים בעיקר את בעלי העניין כמו ברוני הייבוא וטייקוני הליסינג. ואגב, ציור הנוף הפסטורלי שציירנו כאן לא יהיה מושלם מבלי להזכיר את הרשויות המקומיות, המאפשרות לבעלי חניונים לנקוב מחירים כאוות-התפרעותם.
הנרדף הופך לסוציופת
אפשר כי האופי הלאומי של הנהג נפגע כבר אנושות בגלל החשדנות הפרנואידית – תוצאה טבעית של תחושה קבוצתית שאנו, האוחזים בהגה, פיתחנו, כמו חיות נרדפות בידי ציידים שאינם חדלים לנסות להתעשר על חשבוננו. הנה כי כן: הרשויות, הקרטלים ושליחיהם (גם במדיה, שבה חוגגים כתבי חצר של יבואנים או של בעלי עניין כמו חברת בטר-פלייס) הצליחו לעצב פרופיל בלתי חיובי של הנהג המקומי.לנוכח כל הצרות, פתחו הנפשות הנוהגות במלחמת חורמה נוסח גרילה: הם דואגים רק לעצמם ומצפצפים על חוקי התחבורה (כי משרד התחבורה ושומרי החוק נתפסים בקרב ציבור הנהגים כאויב).בתגובה לתחושה שכולם נגדם – פיתחו רבים מהנהגים תרבות אנרכיסטית פושעת. הם עוברים באדום, דורסים הולכי רגל ובורחים, נוסעים בגילופין או בסימומין, משתקעים בטלפון ומסמסים בעת שהקמ"שים ניתזים ללא שליטה.
הדרך להנאה רצופה חינגה
לאור החינגה המתוארת לעיל, קונה פוטנציאלי השואל "איזה רכב לבחור" צריך לדעת לאיזה ג'ונגל הוא עומד להיכנס, ולא לצפות לנפלאות גם אם הוא בוחר ברכב "אמין, נוח, חסכוני ומספק הנאה מהנהיגה". הקונה צריך להתכונן ללחימה יומיומית במרוקני הכיסים המורשים.
ביידיש חכמה נבנה פעם הפסוק "אל תכניס ראש יהודי בריא למיטה חולה", אך מה לעשות שהכניסה למיטה החולה היא הדרך היחידה ליהנות מנהיגה.
קליאו חסינת-ביש אחת התפגרה – וגלגלי השיניים של המחשבה הבלשית מתחילים לעבוד: כיצד להעיר אותה מעלפונה
ציות לאמונות טפלות הוא, אצל אנשים רבים (ואני ביניהם), חלק בלתי נפרד מאמנות אחזקת המכונית. בדרך לאוטו, למשל, מומלץ לא לפגוש חתול שחור, לא לפסוע תחת סולם פתוח ולא לחזור הביתה במקרה ששכחנו משהו (ואם מוכרחים לחזור, אז להתיישב לכמה דקות על הספה ורק אז לצאת שוב). ואלו רק אחדות מההנחיות העתיקות הנדרשות כדי להדוף את גדודי המרעין-בישין. אך אמונת ההבל החשובה ביותר מזהירה לא לפתוח פה לשטן. וזה אומר, בין השאר, להימנע מלהכריז ברבים בסיפוק שמכונית מסוימת שלנו לא התקלקלה כבר שנים, טפו טפו.
כנראה שכחתי כלל ברזל זה כאשר התיישבתי לכתוב על רנו קליאו B בת עשר בערך, השייכת לידידה שלי. רציתי לכתוב על קליאו זו ש"למרות מה שמלעיזים עליה היא עוד לא ראתה מוסך – למעט ביקור בודד אחד שבוצע בכפייה, כדי לא לאבד את האחריות".
באותה הזדמנות התכוונתי להזכיר בגאווה קשישה נוטפת-בריאות אחרת: את אלפא 33 IE שלי בת ה-17 בערך, שבמשך ארבע השנים שהיא מבלה אצלי דרשה, וגם זאת בלשון רפה, להחליף רק צמיגים, נוזל קירור, נוזל מעצורים, שמנים ומצבר. בפזיזותי האידיאליסטית חשבתי: טוב שייוודע ברבים שגיל מופלג של מכונית ואמינות אינם בהכרח מושגים סותרים.
אך רק התיישבתי אל המקלדת לדבֵּר בשבחיהן של קליאו ואלפא – הפתיע אותי צלצול טלפון מעצבן.
השפופרת מבשרת
"קליאו לא מתניעה!", הודיעה הידידה בטון מאשים. לא בכדי ניתז מהשפופרת טון זה. הרי אני הוא שאמרתי לה להתרחק ממוסכים ולסמוך על חסדי הקב"ה, כמו גם על הגנטיקה הבריאה של המכונית, שעוד לא פוטמה באלקטרוניקה המודרנית.
אני: הסטרטר מסובב?
היא: מסובב, אבל המנוע לא מגיב. מת.
אני: הקודן צפצף כמו שצריך?
היא: כן. ואחרי כל הקשת קוד חיכיתי שתי שניות, כמו שביקשת. שום דבר לא עזר.
חבל שאין פילטר בשפופרת
הגעתי אל הבת-עֶלֶף הצרפתייה והתנעתי אותה, לא בקלות אלא בעזרת איומים כאילו הגרר כבר בדרך. החלפתי לקליאו פילטר דלק (המתגורר בירכתי המכונית), והפילטר הזה היה סתום ושחור כאילו הדלק שעבר דרכו היה מהול במי ביוב ולא סתם H2O מהברז.
במשך יומיים התניעה קליאו בהתלהבות, אך חזרה לסורה והתפגרה שוב. "לא מתניע!", הודיעה שוב הידידה בטון מאשים, כאילו אני הוא שהולדתי וחינכתי את הלבנה הידנית הזו בעלת מנוע 1.2.
אידיוטי, אך פסיכוטי
הדלקתי מקטרת, יצאתי למרפסת והתחלתי לחשוב על כמה סיבות לתקלה. אלו לא המצתים (כמעט חדשים), לא משאבת הדלק (שומעים אותה עובדת) ולא הסליל (כי היו ניצוצות על המצת הרזרבי שחיברתי לצורך הבדיקה).
– "אכלת אותה", בישרתי לידידה. "אם אני מרים ידיים, אז במוסך המרכזי של רנו יגידו לך שהלך מחשב הרכב. יש לך חסכונות להיפרד מהם?"
– "ומה אתה אומר?", השיבה בעלת הקליאו בשאלה לשאלה, כמו דמות יידישאית מהסיפורים על השטייטל.
– "לי יש עד עתה שני חשודים מיידיים", אמרתי. "הראשון, הקודן האידיוטי הזה שמותקן בקליאו. הוא כנראה התפגר חלקית, כלומר – כאילו עובד, אך לא. בכלל, קודנים הם בעלי נפש מסואבת. למזלך, בשבוע שעבר פרסמנו ב'טיפ טיפה' פרטים של סדנה בפתח-תקווה שמתעסקת עם אלקטרוניקה. אנחנו נשאל אותם כמה עולה לתלוש את הקודן מקליאו המסכנה, כלומר: לעקור את השורשים ולהשאיר את הצג הקטן לשם ראווה, כדי שחברת הביטוח לא תקבל התקפת לב. ממילא כבר מזמן לא גונבים תוצרת רנו, גם לא לצורך חלקים. ואגב, גם אם מישהו היה מואיל לגנוב את קליאו, הקודן היה רק מצחיק את הגנב היודע את עבודתו".
"החשוד השני שמפריע אולי להתנעה", המשכתי, "הוא כפתור הביטחון האדום שעוצר את פעולת המנוע ברגע של התנגשות. אנחנו נדבר לליבו של מתקן זה בעזרת כבל עוקף", הבטחתי לידידה, "וקליאו שלך תפסיק עם השביתות-שֶבֶת".
המנוע התמכר לתחנונים?
האמת היא שחשבתי על עוד כמה סיבות להתנעה המושהית (סיבות מציאותיות יותר מאשר התמכרותו של המנוע לתחנוניה של הנהגת). אולי חגורת הטיימינג קפצה שן אחת או שתיים? ואולי החיישן של מיקום הקראנק התנתק או השתגע? בקליאו החדשה סדרה 4, זו שתשווק רק בעוד שנה-שנתיים, תקלה בהגה-כוח החשמלי לא תאפשר התנעה. כך גם ברנו לאגונה החדשה. אך אפשרות זו אינה רלוונטית לקליאו B בעלת ההגה ההידראולי, שהוא הנתח המובחר שלה.
נדלקת נורית של רעיון
ופתאום, נדלקה בלוח המחוונים של מוחי מחשבה נוספת.
– "מתי מילאת דלק ואיפה?", שאלתי. "האם עשית את זה בתחנה הרגילה שלך, פז מול שכונת המשתלה?"
– "לא", אמרה הגברת. "מילאתי בגני התערוכה כי הייתי על אפס. לקחתי רק שליש מכל כי לא היה עליי מזומן".
באתי לקליאו, התנעתי אותה (שוב לא בקלות, ושוב בעזרת איומים שהגרר בדרך וכו') ונסעתי לתחנת דלק שאני מכיר. התוסף לניקוי מזרקים של קסטרול, שבו אני משתמש עשרות שנים, לא היה על המדף, כי חברת פז מקדמת תכשיר אחר, שהיא פיתחה בעצמה ונקבה לו מחיר מופקע של למעלה מ-100 שקלים.
ויתרתי על התענוג, ובמקום זאת מילאתי את המכל באוקטן 98 כדי לרומם את האוקטנים שנותרו מהתדלוק הקודם, המפוקפק. קליאו התניעה במכה. "תחזרי אחר כך ל-95 הנורמלי", אמרתי לבעלת הקליאו, "אבל תבקרי רק בתחנה שאת מכירה".
אני מחזר על הפתחים
חזרתי לאלפא (שגם היא, כמו קליאו, אמורה להיות חסינת-ביש) ולחצתי על השלט, אך להפתעתי הדלתות נפתחו רק לשבריר שנייה ונסגרו, כאילו אלפא לא הייתה מעוניינת לארח אותי. האם היא כעסה על התעניינותי היתרה בקליאו? רגשי קנאה במגזר המכוניות האיטלקיות הם נושא מעניין כחומר לדיווח ספרותי-פילוסופי. מוזר שפליני לא עשה על זה סרט, עם אנה מנגני או סופיה לורן בתפקיד אלפא רומיאו GTA.
אבל כרגע, אין זמן לטענות כלפי הקולנוע האיטלקי, כשאתה רוצה לנסוע ודלתות האיטלקייה הכועסת מוגפות בפניך.ניסיתי פעמיים-שלוש, אך אותה תוצאה מאכזבת הלמה באוזניי. ניסיתי שוב, וברגע היפתחות המנעול פתחתי בזריזות את דלת הנהג וביטלתי את האזעקה בעזרת סיבוב מפתח קטן במוחה.אך לא הייתה זו תקלה באזעקה, כפי שחשבתי, כי הסיפור המביך חזר על עצמו גם בניסיון לפתוח את הדלת בעזרת מפתח. שוב, ארבע דלתותיה של אלפא 33 שלי היו נפתחות ונסגרות מיד. פדיחה!
ניסיתי להטיל את מרותו של המפתח מהצד השני, וגיליתי להפתעתי שהמנעול בדלת הנווט פותח את האלפא וסוגר אותה כמו שצריך. כך הבנתי שהתקלה החשמלית היא באותה דלת ימנית-קדמית, שהמנגנון האוטומטי שלה לא עובד כנראה – ולכן הגמדים המתגוררים בדלת הנהג חושבים שדלת הנווט אינה סגורה! נזכרתי שלפני כשנתיים הבאתי מוורשה כמה חלקים השייכים למנעולי הדלתות. פתחתי קופסה קטנה, מצאתי את החלק הרזרבי – וכעת כל הדלתות נפתחות ונסגרות כמו בסרט פרסום.
הבל, אבל נושך
מה למדנו? שצודקת אמונת ההבל לפיה ממש לא כדאי להתיישב לכתוב שיר הלל לאמינותן של המכוניות הוותיקות, גם אם זוהי אמת. מוטב להימנע גם מלחוש שעשוע-לאיד למראה מכוניות מודרניות יקרות התקועות בצד הדרך, שבעליהן מסתובבים על ידן בווסטים זרחניים וטלפון ביד – בעוד הקשישה חולפת על פניהן.
ליהדות פולין היה ביטוי משלה לתופעה הזו של פתיחת פה לשטן: "להוציא את הזאב מהיער".
עוד לא נולד הרגע שבו הפסקתי לחשוב על אינטגרלה
ברשימותיי על מכוניות שהיו לי ועל אלה שהסכימו להישאר איתי, הייתה לי תמיד הרגשה ששכחתי דבר-מה. ופתאום, נורת הזיכרון נדלקה לי כמו קסנון, כאשר המגזין הבריטי 'טופ גיר' פרסם את התלהבותו של ריצ'רד המונד לגבי לנצ'יה אינטגרלה אבו 2. אינטגרלה! הרי זו המכונית שהחליטה לחמוק מהרשימות שלי, בדיוק כפי שניסתה למנוע ממני לנהוג בה!
זה החל לפני שנים, בנסיעה לטורינו למבחן של אינטגרלה. קיבלנו אחת, ואריה ארד, הכתב הוותיק של עיתון דבר, חיסל אותה ללא רחמים בעזרת קיר איטלקי שעמד בדרכו. רצח האינטגרלה לא הפתיע אף אחד מחבריה של המשלחת העברית, כי למר ארד יצאו מוניטין של אלוף המדינה במעשים אלה. רק אני לא ידעתי את זה, אחרת, הייתי דורש לנהוג לפניו.
כעבור כמה חודשים, בטיול הבא, שוב בטורינו, הבטיחו לי אינטגרלה לכמה שעות, והיא אכן חיכתה לי בבוקר בחניה של המלון. רצתי אליה עם מפתח, התיישבתי, כיוונתי את המושב, כיוונתי מראות, אמרתי לגברת האדומה שאין לה מה לחשוש כי ארד נשאר בתל-אביב, התנעתי, שמעתי את הצליל האריסטוקרטי של שני ליטרים מגודשים כהוגן – ולהפתעתי גיליתי שמד הדלק מצביע על אפס כמעט. כאילו כלום, אילולא פרט קטן אחד: זה קרה ביום ראשון הקדוש, ואף תחנה לא הייתה פתוחה. ודאי שלא נהניתי מהנהיגה, כי נסעתי חסכוני ללא סל"דים מתחנת דלק אחת למשנתה בתקווה למצוא אחת פועלת, אך הפלא לא קרה. צילמתי את אינטגרלה כמה תמונות למזכרת, ורצתי לשדה התעופה כדי לחזור הביתה.
בתל-אביב ביקרתי את רמי אונגר, שהיה אז יבואן לנצ'יה. תראה איזו קללה, אמרתי. הגורל העיוור מתעלל דווקא באחד כמוני, שהוא חסיד לנצ'יה ואף בעליה של אלופת עולם קודמת, פולביה HF ראלי.
"אל תדאג", ניחם אותי אונגר, שבדיוק הזמין אינטגרלה לעצמו והבטיח שאני אהיה הראשון שאסע בה. כעבור זמן קצר באמת הגיעה ארצה אינטגרלה, שחורה, אך כבר למחרת ידידי רם לנדס שידך אותה עם מעקה ביטחון בכניסה לאיילון. אונגר תיקן אותה, אך רק לעצמו.
עברו 15 שנים, ועוד קצת, עד שזכיתי סוף-סוף לנהוג באינטגרלה. התאהבתי בה קשות. הבנתי אז מדוע נהג מרוצים מנוסה כמו לנדס איבד אותה בעיקול. הסיבה: אינטגרלה שקרנית בדם. היא נכנסת בשמחה לסיבובים ונוסכת אשליה שיש לה אחיזה כמו לרכבת האקספרס מוסקבה-האוקיינוס השקט. כך היא מרדימה את חושי הנהג, שנותן עוד גז – ואז הגברת, ללא סימן אזהרה, מחליקה בתת-היגוי או בהיגוי-יתר, איך שבא לה. חסידי אינטגרלה וביניהם אני, אוהבים את זה.
ודאי שלא נולד הרגע שבו הפסקתי לחשוב על אינטגרלה, ועל כך שהיא יכולה להצטרף בטבעיות ללהקה שלי, המונה את אלפא GTV והונדה CRX. באחרונה הבנתי גם שבגיל המסוים שאליו הגעתי בלי רצון, קנייה של עוד מכונית על-שגרתית ונהיגה בה – כמו מבטיחות עוד שנה-שנתיים של הרפתקת חיים. חוץ מזה, ברדיוס הפולני עשיתי טעות, ולפני כמה-עשרה שנה, עם ילד שלי כנווט, לקחתי את גביע ראלי העיתונאים המפורסם, שמתחרים בו כל מיני וטרנים של ראלי, כולל של אליפויות אירופה. ואנו ניצחנו, עם בני, בכל הקטעים המיוחדים (נגד השעון) בהרים של דרום פולין. ומאז המקרה הזה, הפולנים לא חדלים לשלוח לי הזמנות לעוד ראלי ועוד ראלי, אולי כדי להתגבר על הבושה שיהודי מבוגר (כבר אז) הסב להם. האם אינטגרלה אבו 16V טובת-הלב תיתן לי אולי לחזור לסורי, ולהעלות שוב השמיימה את עקומת האנטישמיות?
והנה רעיון מטורף הנובט לי כבר שבוע בין האוזניים, לאחר שבאתר מכירות אירופי מצאתי כלה מתאימה, אינטגרלה גרופ N, חדשה חרף גילה, משופרת בידי הולצר-ראלי עד 275 כ"ס ומצוידת בכלוב מרשים שישמור על הקשיש.
אולי לא אחטוף שוב לקולגות הפולנים את הגביע, כי עם הזקנה המתקדמת הגיעה המלכודת הכי אכזרית: פחד. אך מה שלא יהיה, אינטגרלה תהיה לי לאישה, אישה באדום, מה שיהפוך את CRX לפילגש ואת GTV לסוג של דודה חביבה.
מדוע איני כותב מבחני דרכים על מכוניותיהם של מדושני היכולת? כרגיל במחוזות האצלי, יש סיפור מאחורי ההחלטה
היו חודשים ושנים שבזכות קשריי החברתיים עם ידיד אחד, שבינתיים נעלם מהאופק הציוני, איש העונה לקידומת ס"מ, יכולתי לכתוב דוקטורט על ההתייחסות של בעלי יכולת מוגזמת לרכב שהם רכשו. כי חוץ מ-ס"מ (ובעצם, גם בזכותו) הכרתי עוד כמה דמויות חו"ליות דומות לו.
ס"מ שלי החזיק בעשרות מכוניות שהיו פזורות בכל מיני מקומות באירופה הקלאסית – בלונדון, בפאריס, באחוזתו בדרום ספרד ובמונטה-קארלו. הייתה לו מכונית אחת גם בתל-אביב, וולבו 264 בגרסה מפוארת, 2.7, שהוא שכח פה ואני דאגתי לה במשך כמה שנים מבלי לנהוג בה כמעט.
העברתי אותה טסטים, קניתי לה מפלט כי המקורי כרע תחת עול החלודה, רחצתי אותה פעם בחודש ושילמתי את דמי החנייה שלה בחניון של הילטון. נדמה לי שכבר סיפרתי את זה, אבל לא את ההמשך.
אני מרעיף והוא מעיף
באחדות ממכוניותיו של ידידי ס"מ הקוסמו-אירופי נהגתי – אם לבקשתו ואם סתם כדי ליהנות מהן ולכתוב עליהן במגזין 'טורבו' שערכתי. ואז התחוורה לי תופעה מוזרה: די היה שגיליתי סימן התלהבות לגבי אחת ממכוניותיו של ס"מ, או הערתי משהו בסגנון "זו גברת שצריך לשמור עליה טוב-טוב כי יש לה נפש זהב" – וכבר ס"מ היה ממהר למכור אותה, כמו כדי להתריס שיש לו דעה משלו, השונה בתכלית מהתייחסותי שלי לקופסת הפח. וכיוון שאני התלהבתי, נאלץ ס"מ לאמץ את הגישה הנגדית, לפיה אין להחזיק מהמכונית הזו יותר מדי.
זה קרה שוב ושוב: אני משבח – וידידי משַלֵח. זה קרה עם פרארי ברלינטה חביבה תושבת מונטה-קארלו, עם ראנצ'רובר פריסאית שהמרחב הפנימי שלה היה עשוי בסגנון רולס-רויס (יפה כל כך שלא הסכמתי לרדת איתה מהאספלט), וגם עם פורשה 911 נחמדה למרות תיבת הילוכים חצי-אוטומטית וצבע שלא התאים לי. והכי עצוב: גל המכירות של ידידי גרף איתו גם יגואר 3.4 ידנית, שבטעותי החמאתי לה בשיחתי עם ס"מ.
ביני ובין יגואר זו נקשרו חוטים מיוחדים, סודיים, כי במשך חודש ימים הייתי עושה איתה אותה שגיאה: הייתי מתיישב מאחורי ההגה ומגלה שאין לה הגה, כי צד שמאל שבו התיישבתי היה מיועד לנווט. נדמה היה לי שיגואר זו מחייכת אליי בבוקר, עד ש-ס"מ מכר גם אותה.
טירוף המכירות של ס"מ
לנוכח כך פיתחתי כבר פרנויה, וחשבתי שאפילו את היאכטה הלבנה שעגנה במרינה של קאן – החליט ידידי ס"מ למכור על כל צוותה, המונה 17 איש, רק משום שאמרתי לו שהמראה שלה עם פרארי על סיפונה הוא חיזיון מצודד. בשלב מסוים התחלתי כבר לחשוש שרק בגללי מכר ס"מ את פסנתר הסטנווי הלבן והעתיק שלו, לאחר שהקשתי על כמה קלידים ואמרתי ש"יש לו צליל אלוהי". אך שיאה של הפרנויה שלי הגיע כאשר ידידי מכר את הווילה במונטה-קארלו, שמהמרפסת שלה אהבתי להשקיף על מרוצי הגרנד פרי. כבר התחלתי לחשוש שאם ארמוז לידידי שאני שבע-רצון מעצמי, האיש ימכור גם אותי.
איזהו עשיר? המסתדר בלעדיי
את הדוקטורט בפסיכולוגיה של העשירים לא כתבתי עד היום, אך בזכות התחקיר שביצעתי על ס"מ וחבריו לאלפיון העליון, החלטתי שלא אכתוב – לא בחו"ל ולא אחרי חזרתי ארצה – מילה אחת שבורה על מכוניות סופר-פרימיום, המשרתות את המגזר בעל הנפש המשונה הזו.
זאת, כדי שהתפעלותי מאיכות הנהיגה, מהביצועים וכדומה לא תמתח חיוך של סיפוק מהקנייה המוצלחת על פניו של שכשכן-הג'קוזי. שלא אסב, חלילה, קורת-נחת נוספת לאלו שקנו מכונית מהסרטים, אך את הנהיגה היאה לה הם יכולים לראות רק בקולנוע.
אאודי מפוארת, כתיבה מפוארת
נזכרתי בהחלטה הוותיקה שלי, שלא בגדתי בה עדיין שהרי איני כותב על מכוניותיהם של חוגי המדושנים, כאשר קראתי את מבחן הדרכים של אאודי מפוארת כהוגן, אשר ביצע וכתב ידידי יואב קווה (מרקר week, מוסף סוף השבוע של דה מרקר, 2 ביוני 2011).
אצל קווה מבחן הוא מבחן, ולא משהו כאילו. ואני – תמיד, או לפחות בדרך כלל – מסכים איתו בתחושותיו ופסיקותיו לגבי רכב מבחן כזה או אחר. זה כמעט לא קורה לי עם מבחני רכב שמבצעים עיתונאים אחרים, גם בארץ וגם בחו"ל, כולל סנובים חביבים כמו קלארקסון מ'טופ גיר' וחבורתו.
אלא שהפעם יואב קווה כתב לא רק מבחן מעולה, חד ומדויק (אף שהוא לא גילה כי באאודי A6 קוואטרו אפשר להוריד, בעזרת MMI, לא מעט מהחדות של ESP) – אלא גם סיפק לי, מבלי משים, הנאה.
קריאת מבחנו של קווה הייתה מעין מתנה. חשתי ממש כמו בילדות, כאשר קיבלתי מהוריי לרגל יום הולדתי סוס נדנדה. אני קורא במבחן שלו, וקנאה (של סיפוק) חונקת אותי כהוגן. כי אינני אוהב שום דבר כפי שאני אוהב את רגשות הקנאה שלי המתעוררים כאשר אני נתקל במישהו המביים טוב ממני, נוהג טוב ממני או כותב טוב ממני (בפולנית על פי רוב, ובעצם – תמיד).
מיומנו של ישרא-עשיר
אז מה עשה יואב שעורר כך את התפעלותי? הוא פשוט התעלם מהסטנדרט המקובל שלפיו הבוחן שופך על רכב המבחן את הגיגי התרשמותו – וכתב על אאודי A6 קוואטרו במתכונת מקורית: המבחן נכתב מזווית ראייה של בעל יכולת אשר שילם על האאודי חצי מיליון שקלים ועוד קצת.
במסגרת הכניסה לנעליו של הישרא-עשיר, יואב לא שכח שום פרט, שום נגיעת אצבעות שעברו מניקור על העור המשובח של אאודי, והפליא להתחקות אחר דפוס המחשבה (והשפה) האופייני למגזר שָבֵע וכוחני זה. הנה דוגמה:
"לסמוך על הלב? זאת דרכם של החלשים. העולם כולו אינטרסים. (לכן) אני בוחר באאודי A6 החדשה. 535 אלף שקל. המכונית הזאת משדרת היי-טק, ואני בתקופה האחרונה בענייני סטרט-אפים. היא משדרת ניקיון, מקצוענות ואינטגריטי – בדיוק כמוני.
"והמכונית הזאת, תסתכלו על החזית שלה, משדרת גם כוחנות. בחיים שלנו, במיוחד בעסקים, אתה חייב להיות כוחני. כשצריך להתנחמד, אז תתנחמד. אבל כשצריך לאיים, תאיים. (לכן אני מבסוט מכך ש) ל-A6 החדשה יש גריל ענק ופנסים קדמיים בסגנון דארת' ווידר ממלחמת הכוכבים. אני לא משווה את עצמי לרשע הזה. חלילה. אבל בחיים, את זה למדתי בגיל קטן, צריך אפקט הרתעה. וגם פנסי קסנון".
דוחה, ועוד קצת
הרושם העולה למקרא מבחן רכב שובב זה – ולפיו בעל האאודי, המאושר על שקנה זה עתה גרמניית-שרד, הוא טיפוס דוחה למדי – הוא בלתי נמנע. שפטו בעצמכם מהציטטה הבאה:
"אני שונא הפתעות. רוצה לדעת הכול מראש. חייב לתכנן. טפו טפו, השיטה הזו מוכיחה את עצמה. נכון שיש כמה אנשים שטוענים שדרכתי להם על הראש, אבל זה רק מפני שהם לא התכופפו בזמן ונתנו לי לעבור. אם הם היו מתפשרים קצת, זה היה גם לטובתם".
ירַקדו הצעצועים לפניהם
קראתי את המבחן הממזרי הזה, המנתח באופן אינטליגנטי את הפרופיל של הרכב ובעליו הייעודיים גם יחד. קראתי וחשתי מאושר שנותרתי נאמן להחלטתי הוותיקה שלא לכתוב מילה אחת סדוקה על צעצועיהם של המידאסים העבריים.
אוליגרך בג'ינס ישן?
אני מודה (גם בלי להתיישב על כיסא הפוך עם שק שחור לראשי) שאני אוהב דווקא לנהוג מכוניות המיועדות לאוליגרכים או לפלייבואים. לא אשכח את הרגעים שטיילתי ברחובות מונטה-קארלו בפרארי ברלינטה בוקסר האדומה, בעוד הקהל המקומי מביט עליי כעל רמאי בגלל הג'ינסים הישנים שאהבתי וחולצת הטריקו הדהויה (שבגללה איזה מטורף עצר אותי בתל-אביב וגייס אותי ל'טורבו').
לא אשכח את הצליל של ברלינטה זו, שאפילו ב-2,000 סמ"ק הייתה גורמת ליושבי בתי הקפה לסובב ראשים כמו במאצ'-בּוֹל בווימבלדון. הייתי צריך לגייס לב חזק כדי לנסוע אנרגטית בטיל יבשתי זה בכביש הצר שבין מונטה-קארלו לקאן, כאשר מולי היו איטלקים שתויים חוזרים הביתה בסגנון סלאלום.
זהו עוד נתח זיכרונות המזכיר שיש לי דווקא חולשה למכוניות יקרות ולהנאה מהן, אך כאמור, לא אכתוב עליהן בגלל רצף הסיבות הנ"ל.
הייתי רוצה להימצא שוב בגטו ולוּ לרגע קט. להיות עם אימא המכונסת בפינת החדר, מחבקת את שועל הכסף", אומר גיבור הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", שהתחלתי לביים
בשלהי חודש מאי נרשם מהפך בהפקה של הסרט העלילתי 'שועל הכסף של פליציה ט", המבוסס על סיפור בשם זה שכתבתי: היא הפכה מתכנון למעשה. הגיע ארצה צוות פולני בראשותו של המפיק יאצק גוויזדאווה, המשתף פעולה עם המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום. עם הצוות נמנים: הצלמת יולנטה דיבובסקה (אמנית מנוסה העובדת עם בכירי הבמאים באירופה), עוזריה ואנשי קול ותאורה עם חצי טון ציוד.
אך הבנתי שההפקה חצתה את הרוביקון כאשר מול המסרטות הגדולות התיישבה השחקנית הדגולה יבגניה דודינה, המגלמת את חמשת התפקידים הראשיים בסרטי: דודינה היא פליציה ט' (אמי) וגם הפסיכולוגית, אלמנת הגנרל וגם הפולנייה העוזרת לילד היהודי שעות ספורות לאחר בריחתו מהגטו. והיא גם מרלן דיטריך.
בחרתי בדודינה (ז'ניה, בפי הקרובים לה) ככוכבת סרטי עוד בשלב מוקדם. למעשה, שחקנית זו שימשה השראה לכתיבת הסיפור שעליו מבוסס הסרט, לאחר שפגשתי אותה אצל יורם קניוק.
דמיון פתוח, מחלקה סגורה
הסברתי לצוות הפולני שאחד כמוני, ניצול שואה שבכתיבת התסריט ובמהלך הצילומים מאמין בכוח הדמיון ורואה את הנספים משוחחים עם אלו ששרדו – אחד כזה הישראלים היו מאשפזים כאן בבית משוגעים, לצד עשרות ניצולי שואה (או יותר) שכבר חוסים שם.
השלטונות (יודנראט ציוני?) היו מפקפקים בבריאותו הנפשית של הבמאי (אנוכי), אשר בסרטו מפגיש את הגיבור הזקן עם אביו הצעיר ממנו, שהרי רצחו אותו לפני שהספיק להגיע לגיל 40.
מבוגר לא מכופתר
ודאי שתמונות קולנועיות מהסוג שאני מצלם בימים אלה, המשלבות דמיון ומציאות תוך התעלמות גמורה מהרצף הכרונולוגי, לא יהיו הסרט שמצפים לו מיוצר אשר גילו הוא הרבה ורבע. כי בקולנוע יש מוסכמות: הפלגה מטורפת של מחשבות מזוהַה עם יוצרים צעירים, מודרניסטיים למיניהם – בעוד המבוגרים אמורים ליצור קולנוע מסורתי, מכופתר לפי כללי הדרמטורגיה המקובלים.
גם החברים שאיתם למדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', והיו ברובם ליוצרי קולנוע מפורסמים, אינם משתוללים עוד כפי שעשו בתחילת דרכם. אנדז'יי ויידה לא יעשה היום סרט כמו 'יהלום ואפר' או 'תעלה'. רומן פולנסקי התרחק מאוד מהמקוריות של 'סכין במים' ו'ללא מוצא', קל וחומר מהפואזיה של 'שני אנשים וארון'.
שעמום הוא שיא-המום
באותן שיחות ערב עם הצוות הפולני, בתום עוד יום צילומים, הסברתי להם שכאשר אתה עובד בשני תחומים, עיתונות וקולנוע, המטרה הראשית שלך היא לא להיות משעמם, כי השעמום, שהוא סוג של רפיון-רוח, הוא האויב הראשי של העיתונות והקולנוע גם יחד, בהבדל אחד: מאמר משעמם קל לזרוק ולשכוח; לצאת מהקרנה, לעומת זאת, קשה יותר.
זכור לי שפעם, בירושלים, כאשר ניסיתי להימלט מסרט, עיכבו אותי בדלת אנשי הביטחון. הם שאלו "למה אתה עוזב?", בדקו שלא השארתי שום פצצה במקום מושבי, ולפני שהניחו לי תהו "למה אתה הולך באמצע, לא חבל על הכסף של הכרטיס?"
לאורך הים
הקטעים שהסרטנו בשבוע החולף צולמו בחוף פרישמן. הנה אחדים מהם:
בגטו לא היו חיות
איש זקן צועד על החוף בין המשתזפים, בין המשחקים במטקות, בין היוצאים מהים והנכנסים אליו. הוא לבוש חליפה שחורה, אך חרף חזותו יוצאת הדופן איש בחוף אינו משגיח בזקן – גם כאשר הוא מתקרב לראי התלוי על הבוטקה של המציל ומדבר אל בבואת עצמו. גם הזקן מצידו כמו לא מבחין בבנות העומדות אל מול אותו ראי ומיטיבות את תסרוקתן או איפורן.
הזקן אומר, ספק לעצמו ספק לראי: למקומיים כאן יש כלבים שהם מטיילים איתם, חתולים, אוגרים. כדי לראות קופים, ג'ירפות או היפופוטם המקומיים נוסעים לספארי ברמת-גן או לגן התנ"ך בירושלים, שם הכול קצת קטן יותר, אפילו הפיל בגודל של חמור. ואנו, לפני 70 שנה בגטו ורשה, היינו היחידים שהיה להם שועל כסף.
וזה הבדיל אותנו משכנינו לגטו, כי לילדים האחרים שהיו סגורים מאחורי החומות לא היה על ידם שום דבר שהם יכלו ללטף ולחבק. לא היה להם שום דבר חי לדבר איתו ולספר לו שהם רעבים. רק לנו היה שועל כסף שהאזין לנו בסבלנות. האמנו, אחותי ואני, ששועל הכסף שאימא הביאה איתה לגטו הוא יצור חי שתמיד יהיה איתנו.
יש בבואה, אין אובייקט
בעוד הזקן מביט במראה התלויה על בוטקה המציל בחוף פרישמן, מחשמלת אותו תמונה הנגלית פתאום לעיניו: בתוך המראה חולפת בהילוך איטי דמות של אשה לבושת שמלה ארוכה ועטוית כובע שיריעת מלמלה משתפלת ממנו אל פניה, ולכתפיה שועל כסף. הזקן מפנה את ראשו במהירות לאחור – אך מול הראי, על החול, אין אף אחד.
יש פגישה, אך עם מי?
המקום: בית קפה בחוף פרישמן.
איש זקן יושב אל השולחן מול זגוגית חלון שמעברה חוף הים. הוא מביט בשעונו כמי שמחכה למישהו. המלצרית (השחקנית ים ברוסילובסקי) טורחת מסביב, מסדרת כיסאות ומפנה כלים מהשולחנות. היא משגיחה בזקן היושב לבדו.
הזקן מתחיל לדבר אל עצמו. המלצרית אינה שומעת את דבריו. הוא קם ממקומו ומתיישב חזרה, מניע את ידיו בהתרגשות.
המלצרית לזקן: דיברת אליי?
הזקן לא עונה. המלצרית חוזרת על השאלה ברוסית. הזקן מביט בה בשתיקה, כמי שהקיץ מחלום. הוא אינו משיב לה.
המלצרית מנסה שוב את מזלה: are you talking to me? (צטטה מ'נהג מונית' בכיכובו של רוברט דה-נירו).
הזקן משיב מופתע, נבוך כמי שנתפס על חם: לא, לא אמרתי כלום. הוא סוגר עיניים, פוקח אותן ואז רואה מולו את פניה של האשה מהראי בחוף.
האשה (יבגניה דודינה, בסצנה זו בתפקיד הפסיכולוגית): אני מתנצלת על האיחור. חיכית לי הרבה זמן?
הזקן אינו משיב. הוא מביט באשה, שמוציאה מתיקה מכשיר הקלטה קטן ופנקס רשימות.
דודינה: איזו שפה אתה מעדיף לדבר – עברית, פולנית, רוסית, יידיש?
הזקן: רק לא יידיש.
פלשבק מהגטו: שוטרי יודנראט צועקים "תלמד יידיש".
דודינה חוזרת על שאלתה: חיכית לי הרבה זמן?
הזקן: 70 שנה בערך.
דודינה: אתה לא המטופל הראשון שמבקש להיגאל מסיוטי העבר. אמנם זה לא תמיד מצליח, אבל אפשר לנסות.
הזקן מניד ראשו במיאון: לא רוצה להיגאל משום דבר, לא רוצה לשכוח שום דבר. להפך, רוצה להיזכר בכמה שיותר. נותרו בזיכרוני תמונות מסוימות שאירעו לפני זמן רב ואני רוצה לסדר אותן בתודעה, לנסות להבין, לחוות אותן שוב עם אותם האנשים שאהבו אותי ואשר אהבתי.
אני רוצה להימצא עוד פעם בגטו, ולוּ לרגע קט. להיות שוב עם אימא המכונסת בפינת החדר, מחבקת את שועל הכסף. אני רוצה לבכות שוב בחושך למשמע סיפוריו של אבא על אנשים ועל חיות. אני רוצה לרעוד מפחד בחדר החשוך שלנו בגטו. להיות רעב, לחשוב רק על חתיכת לחם. להיזכר באנשים ברחוב, הרעבים עוד יותר ממני, נפוחים מרעב. ידעת שמרוב רעב מתנפחים?
דודינה: לא ידעתי. אצלנו מלמדים על הגטו בלי לרדת פרטים. כאילו הגטו הוא פלנטה רחוקה או איזו אטלנטיס.
זקן: הייתי רוצה למשל לדעת מה גרם לאימא לקחת איתה לגטו את שועל הכסף. במקום חפצים שימושיים חיוניים, שבהמשך חסרו לנו בגטו, היא לקחה קופסת קרטון ובתוכה השועל.
דודינה: אני לא רואת נסתרות, אך כפסיכולוגית אני חושבת שבעיניה של אמך, השועל היה סמל לחיים מאושרים שהיו לה פעם, מזכרת מימים נטולי דאגות, מעין סמל לשלווה ולרווחה. אמך לקחה איתה לגטו את שועל הכסף כקמע מזל המזכיר לה ימים אחרים, בבית הקיט הפסטורלי ההוא באוטפוצק. ימים שהיא חשה שהם עלולים לא לשוב עוד לעולם. אמך ידעה שללא השועל היא תיוותר תלושה, עקורה מזיכרונותיה, אומללה, כמו מגורשת מגן-עדן, ערומה.
הזקן שותק. המלצרית רואה אותו יושב אל השולחן לבדו, ממלמל שוב משהו ודוחס טבק למקטרת. המלצרית מסמנת לו שהעישון בבית הקפה אסור.
דודינה: אתה זוכר בכלל את אימא שלך? את פניה, את צבע עיניה, ריח גופה?
הזקן: לא, לא זוכר. אני רק זוכר שכולם היו אומרים שהיא דומה למרלן דיטריך.
דודינה: אם היא הייתה דומה לדיטריך, היא הייתה ודאי יפה והשועל הלם אותה.
הזקן: לכבוד חג הפורים השתדלנו לצחוק. רצינו לשכוח שאנחנו בגטו, לבדנו בין אנשים זרים, בדירה זרה עם מחיצות של סדינים. רצינו לשכוח שקר לנו ואנחנו רעבים, אז חבשנו מסיכות וכובעים מנייר עיתון, ואימא התחפשה למרלן ושרה כמו מרלן עם שועל הכסף על צווארה.
דודינה משחקת את אמא המחופשת למרלן דיטריך
חדר בגטו. פליציה ט', כובע צילינדר לראשה ושועל הכסף סביב כתפיה, שרה את מרלן דיטריך בגרמנית:
/"Ich bin von kopf bis Fu/ Auf liebe eingestell
"Den das is meine velt/
נשאר רק הצילינדר
חזרה אל בית הקפה בחוף פרישמן. הזקן רואה את הפסיכולוגית יושבת מולו בצילינדר שחור, אצבעותיה כמו אוחזות סיגריה בסגנון דיטריך, רק ללא הסיגריה. כמו קודם, גם כעת המלצרית רואה רק את הזקן ולא את האשה שמולו, דודינה, שכעת שרה:
"Das ist, was soll ich machen/ Meine nature/
Ich kann halt lieben nur/ Und sonst gar nichts"
זקן (רואה בפסיכולוגית את אמו פליציה): לא ייאמן, לא ייאמן.
המלצרית רואה אותו קם מכיסאו ויוצא מהקפיטריה. המלצרית מתקרבת לשולחן, מניחה במגש ספל קפה ריק, ופתאום רואה על הכיסא הריק שמולו ישב הזקן כובע צילינדר שחור.
המלצרית לא מבינה מהיכן הכובע, שהרי לא ראתה את האשה החובשת אותו. היא רוצה לרוץ אחר הזקן ולהשיב לו את מה שהיא חושבת ככובעו, אך הוא כבר נעלם. היא מניחה את הצילינדר על ראשה ורוקדת איתו לצלילי שירה הנ"ל של דיטריך.
הערה ראשונה
הקטעים הנ"ל, מתוך הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", לא בהכרח יופיעו בסרט כסדרם כאן. זאת ועוד: קטעי הבית קפה משמשים כסוג של סיפור מסגרת העוטף את שלל אפיזודות-העבר בסרט. במילים אחרות: בית הקפה שבחוף פרישמן משמש כנקודת מוצא להפלגה אל זיכרונות העבר. לדוגמה: כאשר הזקן אומר לדודינה "רק לא יידיש", המצלמה עוברת מהקפיטריה אל תמונת-עבר מהגטו, שבה רואים את הילד חוטף מכות משוטרי יודנראט כי הוא לא הבין יידיש.
דוגמה נוספת: כאשר רואים סיפור של אבא כשהוא מצולם (למשל, הסיפור על הנוסע לפלשתינה שקופץ לים עם כלבו החולה) – בתום הסיפור הסרט חוזר אל הפסיכולוגית בבית הקפה, ששואלת את הזקן: האם אתה זוכר סיפורים נוספים שאבא סיפר לכם?
הערה שנייה
בראי הקסמים שבחוף, הזקן רואה שני אנשים יוצאים מהים כשהם נושאים ארון כבד (צטטה חזותית מסרטו של פולנסקי; אחת מצטטות קולנועיות רבות השזורות בסרט – כמו מתוך 'האזרח קיין', 'צ'אפייאב' וגם 'יודאיקה' שלי).
בעוד האנשים עם הארון נבלעים חזרה אל הים, הזקן מעיר בסרקזם: שני יהודים עומסים על גבם את גורלם היהודי.
הערה שלישית
הסרט הוא עיבוד לסיפורים שועל הכסף של פליציה והנהג של אשת הגנרל המופיעים בבלוג זה.
'תאונה' (Kraksa), פולין 1964. הרהור נסער בהשתתפות שלושה גיבורים – אישה, גבר ומכונית מוריס מיני קופר.
לסרט המלא לחצו כאן
תסריט ובימוי: אדוארד אטלר
שחקנים: ברברה ברלסקה ואנדריי ז'ילינסקי
שחקנית ראשית: מוריס מיני קופר
מוסיקה: כריסטופר קומדה
קצת על המיני קופר
לפעמים נפער במציאות בולען פתאומי, ואתה נופל לסיוט שמתאים אולי לברוס וויליס
הוֹרוֹר מלאכותי אפשר למצוא בקולנוע תמורת כרטיס. אך אני לא הולך לסרטי אימה ולא מחפש הורור מזויף בכל צורה שהיא. די לי בהורור הכי אמיתי שיש, זה הרודף אחריי מהיום שבו הכרתי את עצמי.
די לי, גם, בהורור המשתולל על כבישינו, כפי שמספרים לי עליו מכתבים. אני דווקא לא מרגיש אותו, כי בתוך האנדרלמוסיה ואווירת הציד האכזרית אני מרגיש טוב דווקא. אני רק מחייך, כשמישהו מנסה לדחוף אותי בגסות מהנתיב שלי או לעוקפני בפראות. לגביי, זה כיף לזהות סכנה מראש ולהתחמק ממנה, במקום ליפול בפח וליילל "אבל הצדק היה איתי…"
גם אידיליה היא אימה
אני מבין היטב את שלושת הבריטים האלה מ'טופ גיר' – ג'רמי קלארקסון ועוד שניים – הטוענים כי נהיגה בתנאי אידיליה, כמו בשוויץ, היא שעמום המסוגל להמיט על עפעפי הנהג.
האזרח הנמעך במוסך
לא. לא שכחתי שיש גם סדרות הורור במוסכים, וגם על כך אני קורא במכתבים הנשלחים לאגף 'שואלים את אדוארד', בנסותי להגיש עזרה למטורטרים מעוכי-העצבים – עד כמה שניתן לעשות זאת בהתכתבות.
הטיפשוּת חיונית לאמינוּת
סליחה על ההקדמה הארוכה שרשמתי לפני הסיפור, המתאר רגע של הורור שתפס אותי בהפתעה מוחלטת, שלשום, בצהרי היום.
לא התכוונתי לספר על כך ברבים, ולהפוך לגיבור האפיזודה המטופשת ביותר שניתן לדמיין. אז למה אני מספר? האמת, אין לי מושג. אולי משום שהתרגלתי לספר גם סיפורים שבהם אני יוצא טמבל. אני עושה את זה כי אחרת, אף אחד לא היה מאמין לשאר הסיפורים, אלה שאני מצטייר בהם כדמות חיובית יותר.
החשמל מת, יחי הסיוט
אז ככה. אני נכנס לחניון תת-קרקעי ברחוב פרישמן בתל-אביב. משום מה, אין מקום פנוי, ואני יורד למטה כמה קומות. עדיין אין מקום. בעודי מתכוון לעלות חזרה מהמפלס התחתון, ולהמתין עד שמישהו ייצא עם רכבו – אני מבחין פתאום, באיזו פינה מצד שמאל, במקום חנייה צר מאוד, תחום בין שני קירות, הנראה לי רחב דיו לאלפא.
אני יוצא מהמכונית, מקפל את מראות הצד שלה ומשתחל בזהירות, ממש גלגל בצד אגודל, לתוך המנהרה החשוכה.
הצלחתי. אני סוגר את השמשות, מדומם את המנוע, ומנסה לפתוח דלת כדי לצאת מהרכב. אלא שאז מתגלה שאין שום סיכוי שאצליח להידחק בין הקיר לדלת, שהרי הרווח ביניהם עומד על סנטימטרים ספורים.
בפניי עומדות שתי אפשרויות: או שאני יוצא מהנקיק הזה בהילוך אחורי ומנסה להיכנס שוב, הפעם תוך ניסיון להתקרב ככל האפשר לקיר הימני, וכך לזכות בעוד כמה סנטימטרים מצד שמאל שיאפשרו לי לצאת מהאוטו – או שאני יוצא מהמערה הדחוקה הזו כדי לחפש חנייה במקום אחר, כפי שתכננתי קודם לכן.
אני מסובב את המפתח בסוויץ', ופה הפתעה: החשמל מת. פשוט אין מצבר. זו התפגרות מוזרה מאוד, משום שעד עתה הוא לא הפגין שום חולשה. מה עוד שכל שבוע בדקתי את המצבר (ורטה בן ארבע) בוולטמטר. עד לפני יום-יומיים המכשיר הצביע על 12.5 וולט, ערך אידיאלי, והאלטרנטור מצידו היה מספק 14.2 וולט. זאת ועוד: לא מזמן פירקתי את המצבר מאלפא, מילאתי אותו בבית, והפסקתי להשתמש ללא צורך באזעקה ובמזגן. גם סידרתי למצבר שלי כובע עשוי קרטון רב-שכבתי עבה, כדי להגן עליו מפני צלהבי השמש. ועוד התכוונתי להרכיב לו מאוורר קטן, כמו זה שגיליתי ביגואר E-type של ידידה שלי בלונדון.
אז למה הוא בגד בי, המצבר שלי, במקום לגמול לי על היחס החם והידידותי שהוא זכה לו? מה זה, לכל הרוחות? לי, לעשות דבר כזה? לא רק שהסטרטר לא עובד, גם אורות אין, וגם לא צפצפה. אפילו לוח המחוונים חשוך.
מנואלת המוח עובדת
תקוע בין שני קירות חשוכים, חשתי כמו בסרט אימה. לצאת מהמלכודת אי אפשר, כי אין חשמל – ומאידך אין גם אפשרות לנוע בכוח הסטרטר (לו רק המנוע היה מסרב לעבוד). לצאת מאלפא אי אפשר, הטלפון לא עובד בגלל הקומה התת-קרקעית (מינוס ארבע משהו) מצופת הבטון, וגם את החלונות אי אפשר לפתוח – כי המנגנון שלהם חשמלי אף הוא.
לכך יש להוסיף את העובדה שאיש אינו חולף קרוב למערה החשוכה שבה אני נצור. ממש פדיחה.
"שב, שתה מים, הדלק מקטרת, תחשוב", אני אומר לעצמי, במטרה לשכנע את האידיוט שקלע את עצמו לצינוק החנייה, שעוד רגע הוא ימצא דרך להימלט.
רעיון המקטרת לא היה מוצלח, כי העשן הסמיך מילא את חלל האלפא. אני עובר למושב האחורי. מה שלכלב שלי, שייקה, לוקח שנייה או שתיים, לקשיש שעם גופו אני נאלץ להסתדר זה לקח כמה דקות.
ושם, במושב האחורי, אפשר להפשיל למטה את השמשות, כי למזלי בדלתות האחוריות יש מנואלות רגילות ולא לוקסוס חשמלי.
אני פותח שמשה, ורואה קיר צמוד-כמעט לדלת (פה התכוונתי לצאת? מה אני, חתיכת נייר?). אני מושיט את כפות ידיי החוצה, מצמיד אותן לקיר המחוספס, ומשתמש בו לדחיפת האוטו אחורה בכל כוחי – אך אלפא לא זזה, כי בלם היד נעול. אני משחרר אותו, ומנסה שוב. מילימטר אחר מילימטר, אלפא נסוגה.
אין לי מושג כמה זמן לקח לי הרוורס הידני הזה. חצי שעה? יותר? העיקר שהשתחררתי. עמדתי ליד הרכב ופרצתי בצחוק. רגע אחר כך הגיעה נשמה טובה במאזדה, הצמדנו כבלים – ואלפא הגיבה מיד בבס-בריטון שלה.
"לי זה לא קורה", אמרתי למציל שלי. "אני דוקטור בדברים האלה", התגאיתי, והוא חייך, ואז תיקנתי את עצמי, "נו, אולי לא דוקטור, אלא רק פרמדיק".
אין סלחנות? יש חנות
כעסתי כל כך על המצבר שלי, שאפילו לא בדקתי מה קרה לו. "מקומך בזבל, בוגדן", אמרתי לו. עצרתי ליד חנות ברחוב הירקון, לפני הנמל, וקניתי מצבר חדש.
Cmentarz Remu — reż. Edward Etler, muzyka Krzysztof Komeda. Film dokumentalny z 1961 r. Są to reminiscencje losów narodu żydowskiego, osnute na tle starej bożnicy i cmentarza Remu w Krakowie
אם הספידומטר יספר לי שלפיל יש ארבע רגליים, אסע לספארי לאַמֵת את זה
כל מד מהירות משקר בכוונה תחילה, כי השקר הוא ממהותו. ספידומטרים משקרים בכמה אחוזים – הם תמיד מצביעים על יותר קמ"שים מכפי המציאות. אתה רואה על השעון 120? זה עשוי להיות 110 ואף פחות מכך. קל לבדוק את זה כי במהירות 120 אמיתית, המכונית עוברת קילומטר כביש ב-30 שניות. כך שאם יש סטייה ממשית בדיווח של מד המהירות – בדיקה פשוטה בעזרת סטופר מאפשרת גילוי מיידי.
השקר של הספידומטרים מצביע תמיד כלפי מעלה, כי ליצרנים אסור לייצר מצג-שווא של מהירות נמוכה יותר ממספר הקמ"שים האמיתי. כל הספידומטרים מקפידים על חוק זה, שאינו מאפשר דיווח על פחות קמ"שים מהאמת, וסיבה נכבדת לכך: שנהג המבצע תאונה לא יוכל לתבוע את יצרן רכבו.
הספידומטר משקר עוד יותר, אם נרכיב על אותו חישוק שקיבלנו עם האוטו צמיגים בפרופיל נמוך מזה המקורי. אני מכיר היטב תופעה זו, כי מתוך התרסה לאופנה הממליצה על הגדלת קוטר הגלגל – הלכתי תמיד נגד הרוח וניסיתי להוריד את קוטר הגלגל באי-אלו אחוזים. כתוצאה מתרגיל זה ובעזרתו הנדיבה, היו מופיעות במכוניותיי שלוש תופעות יקרות-ערך:
1. לאחר הקטנתו של קוטר הגלגל, גם ההילוך החמישי באלפות ובלנצ'יות שלי היה מושך כאילו המנוע התחזק. גם ההילוכים הנמוכים – ובמיוחד השלישי והרביעי המקוצרים באופן מלאכותי – תרמו לזינוקים מרהיבי-אוזן.
2. בנוסף לצמיחתם של קמ"שים נוספים על הספידומטר, כתוצאה מהקטנת הגלגלים המקוריים בארבעה-חמישה אחוזים – היה מושפע באופן חיובי גם המצב רוח שלי. הדיכאון נמחק כלא היה, ויחסי כלפי סביבה עוינת היה סלחני יותר. אפילו הצורך לשפוך למכל הדלק כמה ליטרים נוספים, שהרי הקטנת גלגל פוגעת אנושות בצריכת הדלק (קרי, מטפחת אותה להדאיב) – לא מחק מפרצופי את חיוך ההנאה.
3. גלגלים שהוקטנו אפשרו לנסוע במהירות משביעת-כיף ועוד קצת, לפחות לפי מראה הספידומטר, מבלי שהרדאר המשטרתי יסמן אותנו כסכנה לציבור. גם זה היה משהו חיובי בימים הטרופים שעברנו ועודנו עוברים כולנו באותו הכפר.
בקיצור, אין לי מילה רעה על השקר המתוק של הספידומטרים, אלא להפך: אני אוהב את השקרים שלהם. המשיכו כך, יקרים שלי!
אגב, היום, כדי לשנות את העברת כוח המנוע לפי טעם אישי, לא דרושים כבר משחקים בקוטר הגלגל. פשוט משאירים את הגלגלים המקוריים כדי לחסוך ויכוחים מיותרים בטסט השנתי, ומחליפים תיבת הילוכים או דיפרנציאל.
אני זוכר שהבאתי מרומא, מהסדנה של אנג'ליני, תיבת הילוכים קצרה לאלפא 33 שלי. על חמישה גלגלי שיניים שילמתי 4,000 דולר ושמרתי עליהם בטיסה כמו על תכשיטים. נחתי בלוד ורצתי הביתה. הגיר המקורי, המפורק, חיכה לי כבר במטבח. הרכבתי את גלגלי השיניים החדשים, ולמחרת בצהריים ביצעתי נסיעת מבחן ראשונה.
ההבדל היה משמעותי. ההילוך הראשון היה ארוך, ההילוכים הבאים קצרים. מהירותה המרבית של אלפא בהילוך חמישי וב-7,000 סל"ד הגיעה אמנם ל-155 קמ"ש בדוחק, אך לראשונה עליתי את הקסטל בחמישי. הסיפוק שלי צהל, עד שהגעתי חזרה הביתה ובניסיון להחנות גיליתי להפתעתי שאין לי רוורס!
רצתי למוסך, ומכונאי פיקחי גילה ששכחתי להרכיב את הגלגל השישי, זה של הרוורס, שהייתי אמור לקחת מהגיר המקורי. מאסטרו אנג'ליני כתב את זה על פתק הסבר, אך האיטלקית שלי, שעברה אימונים על סונטות של פטררקה – נכשלה כאן כליל.
נזכרתי בפשלה מביכה זו כאשר בני כריסטופר דיווח לי במייל שהוא הרכיב בהונדה האצ'בק המשופרת שלו את הגיר הקצר של אינטגרה R בגרסת ראלי-קרוס, כולל דיפרנציאל ננעל, כמו זה שחסר לי בתחרויות אשקלון עליהן השלום. הייתה זו, מצידו של בני, זריית מלח על פצעיי. וזה עוד לפני משפט המחץ שלו: "דבר כזה אין לך בהונדה CRX", הוסיף ללא רחמים.
עמדו בפניי שתי אפשרויות. הראשונה, שביצעתי במלואה, הייתה להזכיר לבני בן כמה אני, ולגלגל לאוזניו הסבר עצוב ש"אביזרים ספורטיביים משוכללים כבר לא כל כך מתאימים לי, לפחות בגלגול הנוכחי".
האפשרות השנייה הייתה לא לחמש את CRX שלי בגיר שאפתני יותר, אלא להשאיר אותה עם הגיר המקורי, בשינוי אכזרי אחד: לקבל בחשאיות מוחלטת הצעה של סדנה בצפון פולין המתמחה בהרכבה של מערכות טורבו להונדות CRX. צלצלתי מתל-אביב לסדנה זו כדי לשאול לפרטים והוסבר לי שרק השמיים הם הגבול, כי מותר לבקש מהטורבו מתוצרת אמריקה, המתאים למנוע A216B (בנפח 1.6), מ-220 כ"ס צנועים ועד 450 כ"ס נחשבים, אשר עדיין מתאימים לשלדה המחוזקת ולדסקיות המעצורים המוגדלות.
על הרעיון לשפר את CRX באופן קיצוני לא סיפרתי כמובן לבני היחיד, בחור ממש טוב-לב שהפתיע אותי בשיחה האחרונה כדלקמן: "אם אתה, אבאל'ה, תבוא לפה עוד הקיץ", אמר השחצן הכפייתי, "אני מוכן לתת לך סיבוב או שניים בהאצ'בק האדומה שלי, כדי שעוד תצליח להרגיש בגילך המופלג מה זה לטוס נמוך".
e.teksty@gmail.com
http://www.eteksty.wordpress.com














