מכונית הנפש

בעצם, כל מוריי לנהיגה היו בלתי שפויים בעליל (ובעוללותיהם)

ממורי הנהיגה שלי, והיו עשרות כאלה, למדתי אינספור דברים גרועים, ואני האשם בכך, כי בחרתי לי מורים משוגעים על כל הראש, ועוד קצת. בין מוריי אלה היו טיפוסים הרואיים, שבחיוך מטופש אהבו להיכנס לסיבוב באותה מהירות שאליה הגיעו בסוף הישורת; או כמעט באותה מהירות, כי הם שילבו הילוך נמוך יותר והסתדרו איכשהו, לפעמים אפילו מבלי לפלרטט עם השוליים.
לא נעים להודות, אך הערצתי אותם גם כשהייתי יורד ממושב הנווט ברגליים רועדות.

למדתי ממטורפים אלה, שבמשך תקופה די ארוכה היו אליליי, שמעצורים אינם בנויים כדי לעצור את האוטו, אלא כדי להסיט את משקלו קדימה. עוד לימדו אותי שאפשר לעקוף כל אחד ברגע שהוא עוקף מישהו אחר, כי "אם יש מקום לשניים, אז יש מקום גם לשלישי", טענו.
בעצם, כל הנהגים שנחשבו אז בראלי לסטארים היו בלתי שפויים בעליל (ובעוללותיהם). הם התרגלו להתחרות ביניהם במעשים שנהוג היום לכנות 'אקסטרים', ואחרי ביצועם – שהוביל לזכייה בתחרות או תאונה – היו מתגאים בהם.
דברים השתנו מאז. נהגי מרוצים הנמנים עם מגזר הצמרת הפכו לבעלי מקצוע. נהיגה תחרותית הפכה לעסק, ובעסק, השתוללות אינה מניבה רווח. נהג שהורס מכוניות ולא גומר ראלי בגלל מעשה מטופש יתקשה למצוא ספונסר, ובגלל המוניטין השלילי הוא גם ייאלץ לשלם כפליים על שכירת הרכב (כי כידוע, בראלי האירופיים אף אחד כבר לא נוסע על מכונית משלו, כפי שהיה מקובל פעם).

במקביל לראלי ולמרוצי מסלול, מאורגנים בכל המדינות האירופיות כמעט, ובוודאי בארה"ב, שם השיגעון הזה החל – מרוצי רבע מייל. זהו אירוע פופולרי כל כך, עד כי במפרט הטכני של מכוניות ספורטיביות, לצד נתון הזינוק ממנוחה ל-100 קמ"ש, מצוין נתון על 'ביצועי הרכב במרוצי רבע מייל'. ב-מ-וו למשל מדווחת כי M-1 החדשה צולחת רבע מייל ב-13.5 שניות. על CRX שלי בת ה-18 זה לא עושה רושם מי יודע מה (טוב, אולי רבע רושם).

קומץ הנהגים שלא מצאו את מקומם לא בראלי ולא ברבע מייל (שבו צריך להשקיע סכומי עתק וכוחות של למעלה מ-1,000 סוסים כדי לרדת מ-10 שניות) – עברו לתחרויות דריפט (החלקה מבוקרת על ארבעה גלגלים), שהשתתפות בהן אינה רק חוויה במשחק מרתק ופוטוגני, אלא גם הוכחה ניצחת לשליטה בהגה. אגב, אינני מבין מדוע לא מארגנים רבע מייל ודריפט בארץ. בחו"ל, מי שפרש את חסותו על תחרויות אלה היא המשטרה דווקא, כדי למגר את המרוצים הפיראטיים.
ויש נהגים שלא הצליחו בספורט המוטורי לחוטריו השונים או לא התנסו בו כלל, אלא בנו לעצמם מסגרת של סופר-אקסטרים. כזוהי התחרות על כתר "האלוף שיעבור את בירת פולין, ורשה, בלילה ובמהירות מרבית, בפול גז, מבלי להתייחס לצבע הרמזורים, לשומרי החוק ולשותפי כביש תמימים". המידע על התאריך ונ"צ הזינוק למשחקים מטורפים אלו נלחש מפה לאוזן, כפי שבתקופה הסטליניסטית העבירו מידע על ג'ם סשן ג'ז, שלנגן אותו ולשמוע היה אז אסור (כי זוהי מוזיקה "אמריקנית, אימפריאליסטית וקוסמופוליטית"), כפי שבארץ אסרו לנגן ולשמוע את ואגנר.
הג'ז הפולני חגג והתפתח דווקא בגלל מחתרתיותו, וזה בדיוק מה שקורה עם השיגעון המוטורי החדש הנ"ל. חציית העיר הגדולה דרך מרכזה, מפרבריה ועד פרבריה, כאשר כל מתחרה בוחר כאוות-נפשו (ודמיונו) את המסלול, גבתה כבר קורבנות. עיתונאי רכב צעיר שהתאמן בפרארי עם חברו, עיתונאי רכב אף הוא, נכנס במהירות 180 קמ"ש בעמוד-תמך של גשר, והפרארי התפרקה ונשרפה.

לא במקרה פתחתי את 'בלי מעצורים' הנוכחי בזיכרון מוריי לנהיגה שניחנו בחירוף-נפש (או שמא בנפש מחורפנת). כי עמוק בתוך קשישותי, מקננים עדיין אי-אלו שרידים של החיידק הלא בריא. לכן, כאשר ראיתי (וזה קרה כמה פעמים) משחקים ליליים מטורפים אלה – חשבתי לי שהשתתפות בדבר כזה היא חובה למישהו שהזדקן מוקדם מדי.
אפילו בחרתי לי מכונית מתאימה: אופל ספידסטר. נסעתי בה (מבלי לספר להונדה), והבנתי מה זה ליהנות מנהיגה באופן אבסולוטי למרות שקשה להיכנס אליה, וקשה עוד יותר לצאת כאשר הגג סגור. נפלא לנהוג בה, אף כי לא רואים הרבה מהמושב הנמוך. אפילו את צבע הרמזור הירוק גיליתי רק כאשר מישהו מאחור התעצבן והחל לצפצף.

לספידסטר אין משקל והמנוע שלה, בנפח 2.0 ליטרים טורבו (200 כ"ס לפני המשחקים במודם), ממוקם מאחור. את 0-100 קמ"ש היא מיישמת תוך 4.9 שניות. במדינת ההיטלר-מובילים הסמוכה לפולין אפשר להשיג את ספידסטר ב-8,000 אירו. אין לי ספק שהתואר 'המשתתף הזקן ביותר בעולם בתחרויות פיראטיות ליליות' נראה טוב לא רק בספר השיאים של גינס, אלא מהווה גם אפיטפיום (כתובת על גוש השיש) נהדר לקבר.

כשהיא עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו שהוקם ליהודים בוורשה, פליציה ט' לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה. היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף.
ידענו ששועל הכסף, המפורקד בקופסה מריחה מנפתלין, חשוב לאמא שלנו כמו הדלקת נרות בערב שבת. שהשועל הוא לגביה סוג של קמע למזל, שהיא מדברת איתו כשהיא חושבת שאף אחד חוץ ממנו לא מקשיב לה. בגלל זה לא היינו מופתעים שאמא לוקחת את השועל איתה לגטו, ומשאירה לאבא את מלאכת האריזה. אבל אבא, גם הוא בלתי רציונלי, תחב למזוודות רק בקבוק או-דה-קולון, כלי רחצה, חולצות להחלפה וכמה ספרים.
שמונה שנים אחרי, חיילי הבריגדה היהודית 'אלכסנדרוני' התגלגלו מצחוק למראה הערבים הבורחים מיפו ולוקחים איתם מטאטאים וגיגיות. ככה זה. אנשים במנוסה אף פעם לא יודעים מה לקחת ומה להשאיר. איזו בדיחה.

II

אמא שלנו נסעה לגטו עם שועל הכסף, כי השועל הזה היה לגביה חלק משמעותי מההיסטוריה המשפחתית שהיא גוללה באוזנינו אינספור פעמים. "הכרתי את אבא שלכם", סיפרה לנו אמא, "כשהוא עוד היה סטודנט לכימיה או פיזיקה, גר בדירת גג חשוכה שהתרוצצו בה עכברים, כתב שירים ולא היתה לו אגורה שבורה.
"גם קרובים לא היו לאביכם, וההורים שלי התנגדו לקשר בינינו והגיעו לחתונה ברגע האחרון. עד סוף הטקס לא ידענו אם הם יבואו, כי לפני שהגיעו לבית הכנסת הם שלחו לנו בדואר טלגרמה: 'ביום העצוב הזה לגבינו אנו מאחלים לכם כל טוב', כתבו.
"'אף אחת מהאחיות שלך לא עשתה בחירה פטאלית כל כך', אמרו לי הוריי פעם אחר פעם מאחורי גבו של אדם, אבל חיכתה להם הפתעה. התגלה שאחרי החתונה לא נזקקנו לעזרתם, כפי שציפתה משפחתי בסיפוק של צִדקה עצמית, אלא מהר מאוד עמדנו על רגליים משלנו.
"אבא שלכם ויתר על הפיזיקה והשירים, לקח עבודה בבית מלאכה לייצור כפפות, וכעבור זמן-מה פתח חנות משלו, תחילה ברחוב בִּיאֵלָנְסְקָה הצדדי, עם מתפרה שפעלה מאחורי הקיר, ובהמשך עוד חנות, ברחוב מָרְשָלְקוֹבְסְקָה שבמרכז ורשה. ממש לפני המלחמה הוא פתח חנות שלישית, הגדולה ביותר, גם היא במרשלקובסקה, במרחק ארבעה בתים מהקודמת, עם פרגולה וחלון ראווה גבוה שמגיע עד הקומה הראשונה. 'בזכותך אדוני, אנחנו לא מוכרחים לנסוע עד פאריס ולונדון כדי לקנות כפפות', אמרו לאבא שלכם לקוחות", הזכירה אמא שלנו בגטו, אשר נועד להפוך לכתובת המשותפת האחרונה שלנו.
"כמה שבועות לפני פתיחת החנות הראשונה בביאלנסקה, כשעוד לא היה לנו כסף ולא האמנתי להבטחות של אדם שנהיה עשירים, אבא שלכם לקח אותי לחנות פרוות ענקית במרכז העיר וביקש אותי לבחור משהו בשבילי. לא אהבתי פרוות, אבל הוא ביקש שאקח משהו כדי שהמשפחה שלי תיווכח במו עיניה שהוא עשה חיל בעסקים ושהסתדרנו בלי עזרתם. 'טוב שכל שבע אחיותייך יראו אותך בפרווה', צחק אביכם, 'כך הן יבינו שאינני לא-יוצלח'.
"אבל אני ידעתי שכסף גדול עדיין אין לנו, ויש לנו רק הרעיונות המשוגעים והפנטזיות של אדם, וכך, במקום למדוד פרווה ארוכה שמגיעה עד הקרסוליים, רק ליטפתי את שועל הכסף שהיה תלוי בפינת החנות, כי הוא נראה לי הכי צנוע והסתכל עליי בזוג עיני זכוכית בורקות. לא היה לי חשק לרושש את בעלי בגלל פרווה גדולה, וחוץ מזה, חשבתי, לאן אני ארוץ בפרווה בוורשה, שבה אין לנו עדיין פינה משלנו חוץ מארבע הקירות ששכרנו ברחוב רִימָרְסְקָה?
"'זה מה שבחרתי', אמרתי למוכר, וכרכתי סביב כתפיי את השועל הרך. לא ידעתי שהשועל הזה היה הכסוף ביותר מכל השועלים הכסופים שהוצגו בחנות, ושהוא עולה כמו שתי פרוות גדולות. אבא שלכם גילה לי את זה רק כעבור כמה שנים, כשהגעתם לעולם ואהבתם לשחק לפני השינה עם שועל הכסף שלי.
"'תיזהרי, פֵלָה', הוא אמר בחיוך, 'שהילדים לא ימרטו לך את השועל, כי זה הדבר הכי יקר שיש לנו בבית'".

III

לגטו לא הלכנו ברגל כמו יהודים אחרים מוורשה שעשו את הקיץ באוטפוצק ושם תפסה אותם המלחמה, אלא נכנסנו לכרכרה שהוזמנה על ידי אבא. נפרדה מעלינו רק השכנה שהחזיקה בידיה את הכלב שלנו, הפינצ'ר הקטן דְרָאפֶּק. כעבור שנים כתבתי באיזה מקום, ואני עדיין חושב כך, שהאשה הפולנייה הזו, שאימצה כלב יהודי קטן שגדל על כריות משי, היתה חסידת האומות הראשונה.
בכינו כאשר הכרכרה התרחקה מאוטפוצק, דרך שבילים שעברו בחורשות אורנים, ומדראפק שלנו, שנקרא על שם דראפק אחר, כלבו האהוב של המרשל יוסף פִילְסוּדְסְקִי.
"תפסיקו כבר להרטיב את עצמכם", ביקש אבא אותי ואת אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, "הכל יהיה בסדר, המלחמה תיגמר ואחרי כמה שבועות אנחנו נחזור לביתנו", ניחם אותנו אבא.
אבל העצב המשיך להוריד לנו דמעות מהעיניים, כמו בשיר היידישאי על רֵבֵּקָה, כאשר נהג הכרכרה זירז את הסוס בשוט והשארנו מאחורינו את בתיה האחרונים של אוטפוצק.
כשהכרכרה המתנודדת חלפה על פני בית הספר, המורחק מן הרחוב בגינה מגובבת עלים צהובים שאיש לא גרף אותם בסתיו הזה, היה נדמה לי שאני רואה את חבריי לכיתה א' עומדים בחלון, אבל בית הספר היה סגור מאז פרוץ המלחמה.
אחרי זמן-מה נשארה אוטפוצק מאחורינו, ואחריה שְרוּדְבּוֹרוּב ופָלֵנִיצָה. הסוס הלבן הדהיר את הכרכרה השחורה סגורת-הגג, ואנו היטלטלנו בדרך מרובת פיתולים שהתפלשה ביער.
בגלל העצים האלה והאוויר הצח הזה גרנו בעצם באוטפוצק, מרגע שהרופאים אבחנו אצל אמא שלנו מחלת ריאות. המרחבים הירוקים ועצי האורן הגבוהים של אוטפוצק היטיבו עם אמא והיו לה כסנטוריום מביא מזור, כמו ב'הר הקסמים' של תומס מאן, אבל עכשיו אמא ישבה איתנו בכרכרה וחיבקה אל חזהּ את הקופסה עם שועל הכסף.
הדרך התגלגלה לאיטה על חישוקי העץ של הכרכרה, הצבועים לקה אדומה. שותקים, שמענו את הנהג מדרבן את סוסו בגערות 'דיו' קולניות, ופתאום אמא ביקשה לעצור. היא יצאה לרגע מהכרכרה, עדיין עם השועל שלא ירד מידיה, פסעה כמה צעדים ביער, השתוחחה אל הקרקע, אספה לידיה חופן עלים וטחב, הצמידה לאפה, השתהתה רגע וחזרה לכרכרה.
"יש לה זכות להיות סנטימנטלית, היא בסך הכל בת שלושים", אמר לנו אבא בשקט כשאמא עמדה שקועה בהרהורים בין עצי הלבנה החיוורים, בשמלתה השחורה הארוכה ובכובע אפור רחב-תיתורת.

IV

בניגוד להבטחות חדורות התקווה של אבא, שום דבר לא היה בסדר בגטו ורשה, לשם הגענו אחרי שלוש או ארבע שעות נסיעה.
את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש.
"איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב".
זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

V

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.
אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.
מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.
בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות.
היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.
כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

VI

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.
היינו מלטפים את רגלי השועל, שעדיין אצרו בתוכן את ריחה של אוטפוצק, והברקנו בסמרטוטים את ציפורניו החדות של השועל, עשויות האֶבּוֹנִיט, הפלסטיק של אז.
שיחקנו גם בפתיחת לסתותיו הלבנות של השועל, שקפיץ היה נועל אותן על זנבו. אמא שלנו, כאשר שכנענו אותה בתחנונים ובדמעות, הסכימה לצעוד מולנו, בצעדים של דוגמנית, עם שועל הכסף לפוּף סביב צווארה.

VII

בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון.
מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות.
אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים.
שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.
כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה".
אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.
"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו".
אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.
"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו.
"הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו כליל", אמר.
"והשועל?", שאלנו את אבא, "מה קרה לשועל הכסף של אמא שלנו? הקליעים לא ניקבו אותו? לא כאב לו?"
"שום דבר כזה", הרגיע אותנו אבא, "לשועל לא אונה כל רע. מצאה אותו אשה, חיילת רוסייה. היא ניערה אותו מהשלג ולקחה אותו הביתה, כדי שהשועל של אמא שלנו יתחמם ליד התנור וינוח. כשתיגמר המלחמה, האשה הזו תלך עם שועל הכסף של אמא לאופרה במוסקבה, ל'בוריס גודונוב' או ל'אותלו', ואנחנו נפתח מחדש בוורשה את חנויות הכפפות שלנו ונקנה לאמא שועל כסף חדש, סיבירי, שאיתו היא תיראה לא פחות טוב מאשר עם שועל הכסף שאנשים רעים לקחו למלחמה של הגרמנים ברוסיה. ואתם תאהבו את השועל החדש, שיהיה כסוף עוד יותר, ותספרו לו על השועל שגר איתנו באוטפוצק והחליט ללכת איתנו לגטו".
"יש לנו עד סוף השבוע למסור את השועל", אמר אבא לאחר רגע של שתיקה. "אני מביא אותו ליודנראט, הלוואי שהאדמה תבלע אותם".

VIII

לא ידענו את מי צריכה האדמה לקחת – את השועל של אמא שלנו, או את ראש הגטו, היהודי הבוגדן אדם צ'רנייקוב, שדרש מהיהודים לתת לגרמנים פרוות בכדי שינצחו במלחמה.
ישבנו על שפת המיטה מבלי לדבר, ידינו ממששות את פרוות השועל, בעוד אמא, בפינה על יד החלון, מדברת עם אבא ביידיש. הם התחבקו והסתכלו זה על זו בצורה מוזרה, כאילו עמדו לא לראות עוד אחד את השני. אחר כך שתקו ושוב דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם.
ובבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הם התיישבו על ידינו ואמרו שאמא יוצאת מהגטו לצד הארי, כי יש לה מראה טוב, לא יהודי. היא קיבלה כבר מֶטְרִיקָה (תעודת לידה) קתולית, ולכן יכולה להסיר את המגן-דוד ולצאת מהגטו, ושם, בין הגויים, היא תכין מקום וניירות לכולנו, תעודות לידה מזויפות ו'קֶנְקָארְטִי', אמר אבא.
זמן-מה אחר כך נפרדה אמא מעלינו, לקחה את הקופסה עם השועל ויצאה. לא בכינו כמו שהיא בכתה, כי ידענו שבזכות יציאתה מהגטו יינצל שועל הכסף מידי הגרמנים, ואנו לא ניאלץ להשאיר אותו בידיים זרות, ידיים של משרתים יהודים, ואחר כך פושעים גרמנים.
בשבוע או שבועיים שלאחר מכן לא קיבלנו מאמא שום סימן חיים. נשארנו עם אבא, שאיבד את העבודה והיה יכול לשבת איתנו כל היום ולספר לנו במשך שעות את סיפוריו. כמו הסיפור על אי בודד באוקיאנוס ובו שני ילדים שמוכרחים להסתדר במו תושייתם כדי לשרוד, או על נסיעתו לירח של פרופסור זקן, שהמציא כלי טיס המאפשר לו לטייל בכל רחבי הקוסמוס.
בזכות סיפוריו של אבא היה קפטן נמו מתיישב על מיטת הברזל שלנו, במקום שועל הכסף, שאותו כבר לא יכולנו לחבק. בחדר המפולח בסדינים אפורים ובטליתו של אבא היתה משייטת הצוללת נאוטילוס.
הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.
ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

IX

כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא.
"יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה".
"איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה".
האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד".
האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

אפילוג

אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה.
אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה.
אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי.
אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק.
"מה אתה מחפש?", שאל אבא.
"כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.
"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג.
עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את.
"ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?"
"אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו.
לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה.

מכונית היא גם פסיכולוג או פסיכיאטר. צריך רק לגלות את תכונותיה אלה, ולהרשות לה לבצע טיפול

באיילון, בין קק"ל והשלום, רוב הנהגים התרגלו לתנועה ב-120 קמ"ש וקצת יותר. אך אתמול, אלפא הוותיקה שלי גילתה זוג פורשים 911 שזזו במהירות של מרמיטה חורפת, בזו אחר זו, ועשרות משפחתומטיות עקפו אותן מימין ומשמאל ללא רגשי נחיתות לנוכח שוויין הכולל של שתי המלכות, שהוא 3 מיליון שקלים בערך.
ודאי שכמו יהודי תקני, התקרבתי כדי להציץ מיהם המצליחנים היושבים מאחורי ההגה בטילי קרקע-שקל אלה. חשבתי שאלו הם קשישים שבחרו ב-911 כתכשיט אופנתי או ככרטיס ביקור במועדון הצמרת של קיסריה, אך להפתעתי גיליתי שהפורשים מאוכלסות בסתם דמויות מן היישוב, בגיל תל-אביבי ממוצע. אין ספק שהנאת הנהיגה שלהם יונקת מהוודאות שהם יכולים אמנם ללחוץ על דוושת הגז, אך לא מוכרחים. ואולי תכליתה של הנסיעה הרגועה היא הגברת אפקט הראווה: יותר עיניים יזהו את נהגי הפורשה כשהם ישובים בכלי תחבורה אבסולוטי על פני האדמה, ויותר נפשות עבריות ימותו מקנאה.

לי לא מזיז מראה הפורשים החדשות, כי אני מעדיף את דגמי 911 (964) השייכים לגזע שלפני השימוש במנועים מבוססי קירור נוזלי. כזו הייתה 911 אחת שאחרי מפגש איתה חלמתי עליה רבות, כי התאהבתי בה אהבה נכזבת. היא הייתה שייכת לבציר סתיו 1989, ועל מסלול מרוצי הוקנהיים היא השמיעה כבר בסיבובי הסרק צליל שאינו דומה לאף אוטו. בעת נסיעה, הפכה הסימפוניה מתוצרת מנוע הבוקסר מקורר-האוויר לסערה בטהובנית, כאילו הפילהרמונית הזיעה על פורטיסימו תחת מכסה המנוע.

בנוסף לנהמה הגברית של הגברת, שהייתה נוחה כמו קרש גיהוץ, היה לה גם שיגעון פרוע שלא רוסן באף מעצור אלקטרוני והיתל בנהג שרצה לשלוט בה.

חשבתי בתמימותי שיהיה לי קל איתה, בגלל תיבת ההילוכים שלה, הזהה לתיבת ההילוכים של לנצ'יה פולביה HF שלי, עם הילוך ראשון בצד שמאל, אלינו ומול הרוורס, והילוכים שני-שלישי המתגוררים ימינה, בקו אחד. בנוסף, בניתי על ניסיוני הבלתי-קלוש עם הנעה אחורית. אך דבר לא עזר לי. פורשה עשתה בי מה שרצתה, כאוות גחמותיה, והתעללה בי ללא רחמים, כאילו הייתה משתעממת ללא ההקנטות הסדיסטיות.
אחרי כמה הקפות מסלול וכמה צלחות שהיא ביצעה כדי להשתחרר ממני, התחלתי להבין שכדי לשלוט בה, צריך לגור איתה זמן-מה. כי 911 זו לא הייתה מכונית רגילה שמתרגלים אליה מיד, כמו לאיזו משפחתית רדודת אופי. איפה! נהיגה בה הייתה דומה יותר לגלישה בסקי ולניסיון לבצע פנייה במדרון מושלג מבלי להתהפך על הפרצוף.
אך הבעלים של פורשים העכשוויות, אלו המרופדות באינספור אביזרי בטיחות וחזקות כפליים מ-911 הקשישה – שהייתה שלי במשך 3.5 שעות – לא יבינו על מה אני מדבר גם אם אצמיד לטורי זה כתוביות מנוקדות.
עד היום אני מכתת את אצבעותיי באתר הגרמניwww.mobile.de , העוקב אחר המחירים של 911 משנות ה-80-90. ושם אני מגלה שכעת אפשר להשיג פורשים אלה תמורת חופן אירו. אז למה אני לא עושה את זה ומעדיף להישאר עם זיכרונות הוקנהיים, שבהם היא התעללה בי כפי שלא עשתה אף מכונית אחרת? אפילו ב-מ-וו M3, אף היא חזקה ואף היא בעלת אותה תיבת הילוכים כמעט (עם ראשון אלינו) ואף היא נטולת (עדיין) אלקטרוניקה – התייחסה אליי באותו מסלול בכבוד, ולא נתנה לי להבין שהיא מעדיפה לארח נהגים טובים ממני.
אז למה אינני רץ לקנות 911 ותיקה כדי לקבל ממנה את המשך הטיפול הפסיכולוגי האכזרי? מדוע אני קרוב יותר לאופל ספידסטר ולמיני קופר S משופרת נוסח JCW (גלגל קומפרסור קטן יותר מהתקני, מזרקים מוגדלים, סעפת פליטה גזעית ומחשב משוגע)? למה לא פורשה?

אז הנה וידוי: ברור שלא נשאר לי הרבה זמן (בגלל גילי, בריאותי והשקפותיי הפוליטיות) כדי לגור עם אחת כזו וללמוד ממנה איך לסובב הגה בקונטרה עוד לפני שהיא תבצע היגוי יתר. כי להבדיל ממכוניות רגילות, 911 הוותיקה והגחמנית אינה מזהירה לפני בריחת זנב, אלא פשוט זזה.

אז אין לי ברירה אלא להסתפק במה שיש לי, כלומר לחזור להונדה CRX הכועסת ובצדק, ולבקש ממנה סליחה על שברגעי חולשה אני מהרהר באחרות. נשאר לי גם להיטיב עם אלפא GTV הנאמנה, האריסטוקרטית, שלפי המייל של בני דורשת לפרוש במוסך שלה רצפת שיש, ולא סתם בטון פלבאי, שבו היא מורגלת בבית.
בסיבוב הבא יהיה לי שקע-מוביל חשמלי, שיהיה גחמני בערך כמו נעלי בית. אלוהים ישמור.
e.teksty@gmail.com

סובארו ליאונה מאובקת של ידיד קשיש הצליחה לטלטל את השקפת עולמי

לקראת אמצע שנות ה-80, העיתונות המוטורית העברית – כלומר אנוכי ועוד מישהו – לחמה מעל דפי מגזין 'טורבו' נגד סובארו, שגילומה העיקרי אז היה דגם הליאונה. היום קשה לתפוס מה הניע אותנו לפצוח במלחמה נגד מכונית שנבחרה על ידי העם. אולי המילה 'דווקא' (ללכת נגד הזרם) מסבירה משהו, וזאת בנוסף לעוד שתי מילים: אלפא סוד.

כי סובארו הייתה מתחרה באלפא סוד, ואת אלפא אהבנו אהבה לא בריאה. בגלל ההיגוי הנפלא שלה, הטוב ביותר שבין כל האלפות בעלות ההנעה הקדמית שבאו אחריה, בגלל איזון המשקל המעולה שלה, המושג בזכות מנוע בוקסר הממוקם נמוך, ובגלל אחיזת כביש שלא היו לה מתחרים בתקופה ההיא, ודאי שלא באותה שכבת מחיר.
לי היו שתי אלפות סוד. קודם 1.2, שבנסיעה לחו"ל החלפתי לה מנוע ל-Ti 1.3, ובהמשך Ti 1.5 אמיתית, קצת משופרת – כלומר גל זיזים, מצמד, שני וברים 40 כפולים, בולמי קוני, מוט מייצב עבה, חישוקי ספרינט וצמיגי דאנלופ 185/50/14. סוד שלי ניסתה בכל כוחה לא ליפול טרף למלתעות החלודה, אך כמו כל בנות-מינה, גם היא נכנעה. וזה למרות העזרה של רוני סמדרסמן, שצבע לי אותה הכי יפה שיש, כלומר משח אותה בבלו-פראנס השמימי של גורדיני.

הכתבות הלעגניות שפרסמנו ב'טורבו' נגד סובארו ליאונה כמעט גרמו התקפת-לב ליבואן דאז, ברקוביץ', אך פרט אחד פספסנו: לא לקחנו בחשבון שדווקא סובארו זו אפשרה לעשות רושם חזק על טרמפיסטים, שיצאו מהאוטו בשערות סמורות עומדות על הראש והרגשה שהם זכו לנסוע עם נהג אלוף ראלי, איזה קאקונן או רוהר. בסובארו ליאונה 1.6 קל היה לבצע פעלולים, כי בנהיגה נמרצת במקצת היפנית הייתה מרימה רגליים בשמחה, וצמיגיה – אלו שנותרו על הקרקע – היו מזמרים במצו-סופרן. בכיכר המדינה, למשל, העוברים ושבים היו מנופפים באגרופיהם לעברו של נהג הסובארו או מסמנים לו תנועות ים-תיכוניות באמצעות אצבעות מיומנות. הייתי מוכרח לסכן את חיי, לו הייתי רוצה לחלץ אפקט דומה גם מסוד Ti שלי.

אך זהו רק פרט קטן ברשימה הארוכה של יתרונות הסובארו, שאליהם התוודעתי רק שנים רבות אחרי פרויקט ההסתלבטות עליה. כנראה, נדבקתי במחלה (של ארצנו?) ששמה 'קונספציה'. מן העיוורון הזה שנולד לנו ב'טורבו' לא התאוששנו אפילו באשקלון, בראלי-קרוס הראשון, שבו הייתי שופט, אירוע ששלח לנו רמז על טיבה האמיתי של ליאונה. והנה הסיפור:

איש מבחני הדרכים של 'טורבו', היהלומן פרדי פרייהוף, לשעבר נהג מרוצים בבלגיה מולדתו, הביא לאשקלון טויוטה משופרת לראלי, כולל מכונאי. כמקצוען אמיתי, פרדי הכין קפיצים מיוחדים, בולמים ותיבת הילוכים תחרותית, ואף שלח לבלגיה דוגמית של חול אשקלוני כדי להתאים לטויוטה צמיגים מיטביים.
ההכנה של טויוטה לקראת הזינוק לראלי התבצעה בפיטס, בידי צוות טכני מנוסה ותחת אוהל צבעוני. יפה היה לעקוב אחר המקצוענות והדייקנות של המכונאים הטורחים על טויוטה, בעוד פרדי מסתובב ביניהם בקסדה על ראשו ובסרבל מרוצים.

איזה 50 מטרים משם, מול המהומה המרשימה סביב טויוטה, עמדה סובארו לבנה, זרוקה בחול כאילו שכחו אותה, ולא רחוק ממנה ערכה משפחתו של הנהג פיקניק. הם עשו על האש, הבנות ענטזו ריקודי בטן לצלילי טרנזיסטור, ונהג הסובארו, אילן שוסטר איש הדרום, לבש סרבל רק לבקשת השופט (אני). ברור היה שפרדי וטויוטה יקחו מקום ראשון. הצעתי לפרדי להיות זהיר כי לפי חשבוני, בהקפת המסלול הרביעית או החמישית יהיה עליו לעקוף נהגים שנשארו מאחור, וקל הרי להיכנס במישהו המחליק בחול. "כבר חשבתי על זה", ענה לי פרדי המנוסה, והלך להחליף את המוט המייצב בעבה יותר.

התחרות החלה אך הופסקה בדגל אדום, כי מישהו נתקע על המסלול ופרדי בא בריצה לשופט (אליי) בטענה ששוסטר נוסע בסובארו הלבנה בצורה מסוכנת, וכמעט התנגש בטויוטה. "תלחץ קצת ותברח ממנו", יעצתי לפרדי, אך לולא תפקידי הייתי מתפקע מצחוק, כי שוסטר באמת ישב על טויוטה ואותת לעקיפה.
קשה להאמין שצוות 'טורבו', כלומר אנחנו, לא הבינו אחרי תקרית זו באשקלון שהזלזול בסובארו הוא מופרך במקצת.
הבנתי עד כמה הייתי שבוי בקונספציה המטופשת לגבי ליאונה רק ב-92' משהו, כאשר חזרתי ארצה לאחר שקיבלתי עוד בוורשה מחברי גולדפינגר, בוגר אושוויץ, מפתחות לדירתו בחולון לחצי שנה, ועוד צרור מפתחות למכוניתו… סובארו. הייתה זו ליאונה בת חמש, 1.6 אוטומטית, בדיוק כמו זו שצחקנו ממנה. עוד בנסיעה הראשונה בה גיליתי את קיומם של הגמדים המטפלים להפליא בשלושת ההילוכים. הקיק-דאון המרשים של סובארו הזכיר לי הורדת הילוך בהונדה CRX שלי בדאבל קלאץ', והזינוקים של סובארו בהילוך שני (ננעל) שפכו לי אור על צרותיו של פרדי באשקלון.
וחוץ מזה, הסובארו של יצחק גולדפינגר העניקה לי אנונימיות נהדרת, קרש הצלה אמיתי, כי התביישתי שחזרתי ארצה, מקום שבו לא היה לי כבר אוסף לנצ'יות ואלפות.

בכל פעם מחדש אני מתבייש בחלקי במלחמה ההיא בסובארו, במיוחד למראה הליאונה הרבות שמסתובבות עדיין בעיר, ביניהן לא מעט מתוחזקות היטב, כאילו נקנו זה עתה אצל ברקוביץ'. לעומת זאת, כדי לראות אלפא סוד נוסעת צריך הרבה מזל, ועוד קצת.
e.teksty@gmail.com