מכונית הנפש

שנה לפני מלחמת העולם השנייה הלכנו עם אבא לקרקס מוראנו, שנטה את אוהליו בוורשה. איני זוכר מה לבשתי בעת הביקור ומה לבשה אחותי אירנה, אך נשארה בזיכרוני הגאווה שחשתי למראהּ האלגנטי של אמי, שעטפה את צווארה וכתפיה בשועל כסף, ולמראהו של כובע הצילינדר השחור והמרשים שאבא חבש בפעם הראשונה

לא ניחשנו בוודאי שהחוויה המשפחתית המשעשעת, ביקור בקרקס מפורסם, תזכה להמשך בנוסח חלום אימה, אשר יחנוק אותנו כאשר נהיה נרדפים, מושפלים וחסרי כול הלכודים בגטו. אספר על כך עוד רגע.

על הגזוזטרה

אלא שבינתיים אני כבר לא ילד שעולץ על ליצני קרקס וחיותיהם המאולפות, אשר לא שכחתי, אלא זקן מורשה היושב מול נר בודד ששלהבתו מתנועעת לפי נשיבת הרוח, המגיעה למרפסת מכיוון הים.

משום מה, אולי בגלל הזִקנה הלוחשת לי "תעשה את זה, תעשה, תהיה כבר קשיש סנטימנטלי!", התרגלתי להדליק מדי סופשבוע את הנר, אשר מזכיר לי את המאמץ ההרואי של אבא שלנו, שהיה יוצא בעקשנות מדי ערב שבת אל רחובות הגטו האלימים כדי להשיג איזשהו נר, ואפילו בדל של נר.

למדנו להתגבר על שעות הפחד הללו שבהן חיכינו, אני ואחותי, עד שאבא יחזור עם נר מהסמטאות החשוכות של אלימות ומוות, אף כי לא ידענו את משמעות הנר הדולק במרכז השולחן, ובשלהבת היהודית רק חיממנו את כפות הידיים.

אבא רק מלמל

הנר איים להיכבות בדירתנו מנופצת החלונות בגטו, השנייה או השלישית, כי בכל פעם זרקו אותנו למקום עלוב יותר. ואבא שלנו שתק, במקום להסביר לנו מדוע אנשי היודנראט, כל השוטרים והפקידים בגטו, מתלבשים באופן מוזר. שאלנו אותו למה חבורה זו השולטת בגטו חוגרת חגורות צבאיות עבות מעל חליפות רגילות, ונעולה מגפיים גבוהות, המיועדות לרכיבה על סוסים.

אך אבא לא ענה לנו אלא טיפל בנר. "על כל זה כתבתי ביומן שלי", הודיעה אחותי אירנה, ואני שאלתי את אבא אם שוטרי היודנראט עומדים לקבל סוסים במקום אופניים, הרי בינתיים אין בגטו סוסים. נעלם אפילו הסוס הבודד, הרזה, שהיה מושך את העגלה שבה פינו מהרחובות גופות, ומאז מושכים את העגלה פועלים כחושים, שבקושי מזיזים את הרגליים.

"גם זה כבר נמצא ביומני, כולל רישום של שוטר היודנראט שרץ אחרי העגלה ומרענן את מושכיה במכות אלת עץ, הניחתות על גבם וראשם. פטורים ממכות רק אלו הזרוקים על עגלה זו", המשיכה אירנה כדי לגרום לאבא להגיב, אלא שהוא רק מלמל שימשיך לספר לנו במיטה את האגדות שכתב יאן כריסטיאן אנדרסן. הבטיח, וקיים.

הזדהו עם הכוח

לקח לי כמה שנות חיים להבין שהלבוש התמוה ואף מפחיד של חברי היודנראט נועד לאיים על אסירי הגטו, ולסמן את שייכותם של היודנראטים לאליטה של העיר היהודית, סוג של הפגנת שליטה מוחלטת, אלימה ואף רצחנית כלפי יהודים קשי יום ורעבים, שנשלחים לאומשלאגפלאץ מבלי להתנגד.

אך החגורות הצבאיות, המגפיים הגבוהות ואלות העץ (שאין להן ייצוג במוזיאון השואה בירושלים) היו לא רק סממני היררכיה מטילי חת – אלא ייצגו, ללא ספק, גם ניסיון נטול בושה של השוטרים ופקידי היודנראט להידמות לאדוניהם הגרמנים. אותם אדונים שהיו מבקרים בגטו, לעיתים עם נשותיהם וילדיהם, כדי להצטלם על רקע הגיהנום, או סתם כדי לשלוף אקדח או רובה ציד ולשחק בספארי.

אגב, האליטה היודנראטית של הגטו לא רק התלבשה בדומה לאדוניה הנאצים, אלא גם השתמשה בהנאה בלתי מסותרת בשפה הגרמנית, עת צרחה על תושבי הגטו פקודות כמו "ראוס", "האלט" ו"אאוסוָייס".

רגע עולץ אחרון

כדי לברוח מנושא השואה חוזר הזקן, בלית ברירה, אל ילדותו, אל ביקורו המלהיב בקרקס מוראנו, רגע לפני המלחמה.

אך ימים ספורים לאחר פלישת הגרמנים לפולין, בחודש ספטמבר הנורא, הופגזו אוהלי הקרקס ונשרפו, והחיות המאולפות, זברות וסוסי פוני קטנים, רצו בפאניקה ברחובות העיר הגדולה. הן לא הבינו מה קרה להן ומדוע, ולאן נעלמו הילדים שאהבו אותן.

הגוי המעופף

אלא שבינתיים אנו בקרקס שעוד לא מופגז בפצצות שמושלכות ממטוסי יוֹנְקֶרְס גרמניים, ודבר לא מפריע עדיין לאנשי הבמה לבדר את הילדים והוריהם.

ואנו, אורחי הקרקס, משפחה של ארבע נפשות, נהנים כמו כולם מהפעלולים והלהטוטים ומופתעים על ידי ג'ירפה שמדברת בקול אישה, ובתום המופע אבא לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים, שם אנו עומדים להכיר חבורה של ליצנים ורקדניות ואיזה איש גבוה וסימפטי, לבוש מכנסי שרוואל מבריקים, שלפני רגע ביצע שמיניות מרשימות באוויר.

"שמי אדוורד", אמרתי לו, "וזו אחותי אירנה, שגדולה ממני בשנתיים כמעט", הצגתי אותה.

"שמי הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה", אמר האיש, והוסיף שצפינו באחת מהופעותיו האחרונות, שכן הבריאות אינה מאפשרת לו להמשיך לעופף בין חבלים המשתלשלים מגג האוהל. "מישהו צעיר עומד להחליף אותי", העיר בסרקזם, כמו כל זקן שמפוטר מפרנסתו ועיסוקו.

"ומה תעשה?", שאל אבא, "איך תתפרנס?", והאיש משך בכתפיו בחוסר אונים, וענה בעצב שאין לו מושג.

אבא הרהר מעט, ואמר שיש לו אולי פתרון. "תבוא אלינו מחר אחר הצהריים, רחוב רִימָרְסְקָה 2/4. תהיה לי הפתעה בשבילך".

גוי לראווה בלבד

למחרת לפנות ערב הציע אבא לאקרובט החסון להיות שותף שלו בחנות דברי העור החדשה, שהוא בדיוק עומד לפתוח ברחוב מָרְשָלְקוֹבְסְקָה. "אנחנו נמכור כפפות, חגורות ותיקים. חלק אנו מייצרים בסדנה ברחוב בְּיֵלַנְסְקָה, וחלק מביאים מפאריס".

"מה אתה מצפה שאני אתרום לעסק שלך?", שאל האיש, ושמע שהוא לא צריך להביא או לעשות דבר.

"תהיה שותף שלי", הסביר אבא, "ומעל החנות יתנוסס בניאון כחול הכיתוב 'הרונים קוסטקה ושות'".

אחר כך שמענו את אבא מסביר לאמי שהשם הפולני המובהק 'קוסטקה' ישמור על שלמותן של זגוגיות הראווה הענקיות, היקרות בהתאם, שהוא הביא מקרלובי-וארי בצ'כיה, אשר האנטישמים מסוגלים לנפץ אותן באבנים אם תפוץ בעיר השמועה שהיהודי גרוסבאום פותח בוורשה חנות כפפות רביעית.

דוד חדש ומסעיר

וכך, עד פרוץ המלחמה הגדולה זכינו אני ואחותי ב"דוד הרונים", כפי שקראנו לו, אשר דאג לנו ושעשע את כל המשפחה. סלון ביתנו עוטר בבלונים צבעוניים והפך לבמת קרקס, שעליה הדוד החדש לא רק הציג בפנינו אינספור מופעונים, אלא גם לימד אותנו לבצע פעלולים בעצמנו – לעשות סאלטות על השטיח, ללכת על הידיים וכדומה.

כבר לא מחייך

הגרמנים נכנסו לוורשה, וארבע החנויות של אבא הלכו פייפן, חלקן נבזזו וחלקן נשרפו עם הבתים. קוסטקה סיפר שניסה להציל משהו מהסחורה אך לא הצליח, ואנו עברנו מוורשה לבית הקיץ שלנו בעיירה אוטבוצק, ומשם חזרנו לוורשה, אלא כבר לא לדירתנו שברחוב רימרסקה אלא לגטו.

לא ידענו לאן נעלם קוסטקה, החלפנו מגורים בגטו פעם או פעמיים, ופתאום, בכתובת האחרונה, הופיע אצלנו האורח קוסטקה בליווי עוד בריון כמוהו וגרמני נמוך קומה לבוש מעיל צבאי.

קוסטקה לא חייך, לא הביט בי או באחותי, אלא רק הודיע שיבקר אותנו בעוד שבוע כדי לקבל את המשכורת שמגיעה לו כשותף. עוד הבהיר שהוא רוצה את הסחורה שאבא לקח מהמחסנים לפני שנפרצו, ודרש גם לקבל איזו מכונה שנועצת בכפפות 'תיק-תקים'.

לאחר ביקור זה הגיעו עוד ביקורים, אלימים יותר, כולל זריקת כיסאות ודחיפות. לאבא לא היה כסף לתת לקוסטקה וחבריו, ו'דוד' הרונים, שלא הסתפק בטבעות הנישואים של הוריי, חזר אלינו שוב ושוב בצעקות ובאיומים. כדי להרגיעו במקצת הסתובב אבא בגטו, עד שמצא אצל מישהו את המכונה שקוסטקה דרש ממנו.

אלא שדווקא אז חדל קוסטקה פתאום לבוא, אולי משום שהגטו נסגר לביקורי גויים, ומכונת התיק-תקים נשארה אצלנו.

פוחד מגרמנים, פולנים וליצן

ואחר כך התפרקה משפחתנו.

אמא עזבה את הגטו ראשונה כדי לארגן לי ולאחותי תעודות לידה קתוליות מזויפות (מֶטְרִיקוֹת), וכעבור כמה שבועות הצטרפה אליה אירנה. בהמשך עזבתי גם אני את הגטו, ובדרגות שונות של הצלחה חיפשתי את מזלי בצד השני של החומות. כמעט לא ביקרתי את אמי ואירנה בדירת המסתור שלהן, כדי לא לסכן אותן בנוכחות שלי. כי הגויים למדו לזהות סימני יהדות בגברים.

הייתי בורח בפחד למראה כל גוי גבוה, שמא זהו קוסטקה הליצן, האקרובט ואיש העסקים בזכות אבא, אשר יתפוס אותי ויסגיר לגרמנים.

החלב השחור

הגרסה המקומית של השואה מאפשרת להניב כל רווח מבוקש, בין שזהו רווח כלכלי או רוחני, רווח דתי, אינטלקטואלי (כביכול), ספרותי ואף רווח פילוסופי, בנוסח התבטאויות כמו "תיקון עולם לאחר השואה" של אמיל פקנהיים (כאילו השואה אפשרה לתקן את העולם המאכזב), או רווח פוליטי כלשהו, בייחוד מהסוג הלאומני-כהניסטי, שהרי זה מה שנשאר ממניפת הדעות הפוליטיות בארץ, שקרסו בזו אחר זו כפי שקרסה סיסמת-החזון "להיות אור לגויים". וכמובן, בשואה מנופפים גם כאזהרה מול סכנות מדומות או אמיתיות, כלומר כממנטו איום ונורא.

כתוצאה מכך, כל כתיבה של זיכרון אישי מהשואה נעשית תחת האיום שתוכן הזיכרונות התמימים הללו ינוצל מיד על ידי מחרחרי רווח מהשואה, על ידי גדודי מצליחנים שלא היו בגיהנום הזה, אלא רק מזנקים כדי לחלוב את הלשד השחור שלו.

ייתכן שאפילו פרשת הרונים קוסטקה שסיפרתי עליה כאן תעבוד לטובת מישהו המחפש פולנים רעים, ולא את אלפי הגויים חסידי העולם.

שואה קדושה, שואה פרוצה

כך שבשם הכבוד לזכר השואה בריא יותר לשתוק, ולא לחפש במחסן הזיכרונות על מה עוד לא כתבנו, על מה לא סיפרנו, ומה עוד לא שכחנו. הרי רק שתיקה הגונה מסוגלת להציל את כבודם של רסיסי השואה שנתקעו בגרונם של הניצולים האחרונים.

שהרי נכון לעכשיו, כל חבילת השואה הקדושה ז"ל, זו השואה שללא רחמים שינתה את חיינו, אם לא לקחה אותם אליה – אותה שואה שלנו שידעה להיות אבסטרקטית באופן לא ייאמן גם ברגעים הכי מציאותיים בה – הפכה לסוג של נדל"ן.

כי השואה ההיא, ספק קדושה (כי אולי הקדוש ברוך הוא מצא בה תקווה ואולי לא) ספק מקוללת ולאין ספק מפלצת, מוצאת את עצמה נמכרת בכל פינה בידי מתחזים עלובים.

היא, השואה הגורלית של היהודים, התרגלה להיות משווקת כיצאנית על ידי סוחרים קטנים ופוליטיקאים דוחים בזכות עצמם. השואה הייתה יאה להם – אך היא לא ידעה את זה.

לא למדו בקתדרה

גוסס לו הנר שדלק על המרפסת וחימם את ידי הזקן. הרוח נשקה לו בשפתיה הקרות, והוא כבה רגע לפני שהזקן הספיק להתוודות לפניו שמעציב אותו, ומעציב את זיכרונותיו, לגלות על הנייר, על גלי הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט שאפילו זיכרון השואה הגנוב, שסרסורים השתלטו עליו ושמרו לשעת כושר במגירתם או על מדפי יד ושם – אינו עוזר להם להתפתח.

כי פתטיים אלה לא למדו באקדמיית הגטו, בואכה קתדרת היודנראטים היהודים, שצבירת כוח באמצעות אלימות והפחדה לא מחזיקה לאורך זמן.

פסילה טכנית

בשנות ה-70, כאשר רוממה הפיקה את הפרויקט הציוני הגרנדיוזי 'עמוד האש', נרתמו אליו רבים מ'אמני' התחנה. גם אני, אז במאי בתחנה, הבעתי בפני מפיקי הסדרה את רצוני להשתתף בה, כבמאי של הפרק העוסק בגטו, אך סורבתי.

"אתה לא יכול לקחת חלק בזה, כי אתה לא תהיה אובייקטיבי. הרי היית שם", ענו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: שתי פרשות 'בראשית'

החללית 'בראשית' ממשיכה בימים אלה את דרכה לירח, הישג קוסמי ישראלי שאין לי כוונה למעט בכבודו. אלא שלדעתי, התואר 'בראשית' מגיע לא לגשושית זו אלא למכונית המרוציםSERIES G1, שתוכננה ונבנתה לפני החללית בידי 'פנאטים' מוטוריים ישראלים – הישג מפתיע במדינה שאינה מייצרת כלל מכוניות. הרי אפילו ייצור הסוסיתות נפסק כבר מזמן, ולא הותיר אחריו מורשת תעשייתית כלשהי.

מכונית המרוצים הישראלית SERIES G1 מצוידת בספוילרים מודרניים ולובשת צמיגי סליקס עכשוויים, אלא שהיא עדיין פשוטה וחסרת פוזה ככל האפשר, כפי שהייתה סבתהּ הבריטית לפני כמה עשרות שנים. ירין שטרן, הנהג הישראלי של G1, עומד על פודיום המנצחים באוסטין, טקסס. האם G1 המנצחת תביא אותו לפורמולה 1?

הופעתה המרשימה של G1 הישראלית התרחשה באיטליה דווקא, זירה טבעית לספורט מוטורי, וגם בארה"ב, שם, על מסלול באוסטין טקסס, ניצח הנהג הישראלי ירין שטרן בתחרות שאורגנה למכוניות מרוצים בקבוצת הגודל של G1.

ועוד משהו. כאשר הגעתי למסלול המרוצים החדש בשדה-תימן לצורך נסיעת היכרות עם יגואר F-Type, ניסיתי לחקור לפני הנסיעה, בגלל סקרנות קשישים לגיטימית, מהו שיא הזמן שנקבע עד עתה על מסלול זה. אלא שהמארחים המקומיים לא ששו לענות, כאילו לא מדדו זמני הקפה, כמקובל בכל מסלולי המרוצים מסביב לגלובוס. הקרצייה הזקנה לא נכנעה ושאלה שוב ושוב, עד שבחור אחד גילה לי שעל מסלול זה ניסו את כוחן כל מיני מפלצות משופרות בעלות 8 צילינדרים, אמריקניות בעיקר, שהקיפו את המסלול בפחות מדקה. אלא ששיא המסלול, המשיך, שייך דווקא למכונית המרוצים הישראליתSERIES G1, המצוידת במנוע בנפח ליטר אחד, שנהגה ביצע בה הקפה של 46 שניות, לחש לי המלשין.

אחר כך התאפשר לי להכיר אתSERIES G1 עצמה באירוע השקה של ליגת המרוצים שנערך ברחוב קפלן, קרוב לבית סוקולוב, אצל חברת Fiverr העומדת מאחורי מיזם G1. כשראיתי אותה התאהבתי בה מיד, כפי שהתאהבתי בזמנו בסבתה הבריטית, שהייתה נחמדה אליי. זיכרונות בני 55 שנה משהו נפלו עליי! נזכרתי בקורס מרוצים על מסלול Brands Hatch הסמוך ללונדון, שם למדנו על כלי מרוצים ממש דומים ל-SERIES G1: אותו הגה קטן ואותו מושב דלי לנהג, שהיום לא הייתי מסוגל כבר להיכנס אליו אך ליבי עדיין איתו. ההבדל בין G1 לבריטית הוותיקה הוא במכשור הדיגיטלי, ולא אנלוגי. שתיהן ניחנות במידות צנועות וכנראה באותו משקל – אלא שהבריטית הייתה מצוידת במנוע הוותיק של אופנוע וינסנט, ולא במנוע טורבו מודרני כמו זה העובד ב-G1.

הבדל משמעותי נוסף ביניהן הוא במערכת האווירודינמית שפיתחו המתכננים הישראלים. אך סקרן כפייתי כמוני גילה עוד סוד שעומד מאחורי ההצלחות של G1 במסלולי המרוצים – מתלים מתקדמים בנוסח W&K, המוודאים את הידבקות הגלגלים לקרקע. הסבתא הבריטית לא יכלה לחלום אפילו על מנגנון כזה.

בעומדי מול G1 החונה באולמות של Fiverr, נזכרתי גם בדבריו של מדריך המרוצים במסלול ברנדס-הטץ'. הוא ביקש אותנו, תלמידיו, לא לשכוח שהאמת של כל מכונית היא בכישרון שלה להיות סימפטית כלפי הנהג. אמנם, חייך, קיימות גם מכוניות אנטיפתיות בעליל, אלא שהנאת נהיגה והישגים אפשריים במסלול שייכים לסימפטיות דווקא. היום הייתי עונה למדריך שאלינו, הישראלים, כבר לא מגיעות מכוניות סימפטיות כמו פעם, ובלית ברירה רובנו נוהגים בכלים דוחים למדי, שכתבי החצר עושים שמיניות באוויר כדי להאדירם.

על רקע עגום זה, אין ספק ש-G1 הצנועה היא סימפטית אמיתית, מכונית נהיגה נטו. כי אחרות שבנויות למטרה זו הן אנטיפתיות בעיקר: הן מספקות אמנם הנאת נהיגה, אלא רק תמורת מיליוני שקלים.

"שכחת את ההיברידיות", התערבה המקלדת שלי. עניתי לה שעם כל הכבוד לפטנט ההיברידי, בראש מעייניו עומדת הדרישה לנהיגה חסכונית – וזוהי אנטיתזה של הנאה בניהוג.

ממדף הזיכרונות: מסלול המרוצים הבריטי ברנדס-הטץ' בשנות ה-60 של המאה שעברה. הנוף והאווירה בלתי נשכחים, והכוכבת של אז, פורמולה ג'וניור – גם היא עליה השלום

שואלים את אדוארד

דוד שטרן: ברשותי לאנסר 2012. החלפתי סוללה לשלט רזרבי שלא השתמשתי בו הרבה זמן. השלט עבד ופתח את הרכב, אך הרכב לא התניע עם המפתח של השלט הזה. הוא התניע מצוין עם השלט הרגיל שאנו משתמשים בכל יום.

יש הסבר לתופעה? יש קשר בין החלפת הסוללה לאי ההתנעה?

תשובה: חשמלאי פיקחי צריך לתאם בין השלט הסורר לאימובילייזר, שהקשר ביניהם ניתק. דבר כזה בדיוק קרה לי בב-מ-וו Z3M קופה שלי, והתיקון ארך 20 דקות ועלה 150 שקלים (בעיירה הפולנית פיאסצ'נו, שפעם חיה בה קהילה יהודית).

עומר שרוני: אני חייב לומר שמדורך הוא ממש כיף גדול, הידע והטיפים שאתה נותן מעשירים לא במעט. ברצוני להתייעץ עמך בנושא של קניית ג'יפ.

המטרה של הרכב היא ליהנות ולטייל עם המשפחה, שמתרחבת בקרוב (הדילמה היא בינו לבין אופנוע, שבו אוכל לטייל רק לבדי). התקציב שחשבתי לתת לעניין הינו 40-50 אלף שקלים. אני יודע שג'יפי הטויוטה פראדו/לנדקרוזר למיניהם ידועים כאמינים, אך בסכום שכזה לא ניתן לרכוש מודל "חדש", והבנתי שהתחזוקה של הישנים לא זולה.

האם אתה יכול לעזור ולתת עצה לגבי דגם אחר? למשל: טויוטה ראס 4 מודל 2008, שנכנסת לתקציב אך אני מתלבט בעניין העבירות וההנאה שהיא תיתן לנו בשטח. מה לגבי איסוזו רודיאו, או מיצובישי במודל דומה ובטווח המחיר?

תשובה: אם חשוב לך ג'יפ שמסתדר טוב בשטח, ואם משפחתך לא מרובת ילדים עדיין, בדוק את האפשרות של סוזוקי ג'ימני הקטנה. כיף של רכב.

א': אני מורה ומחנך בתיכון 'פרר' ביפו, ואוהד ותיק שלך כבר שנים רבות. הכתיבה, האהבה לרכב והתובנות שלך מלוות אותי שנים רבות. תודה על זה.

אני פונה אליך מתוך תקווה להגשים חלום ישן: הייתי שמח מאוד אם ניתן היה לקבל ממך הקדשה על אחד מגיליונות 'טורבו' השמורים אצלי עד היום.

תשובה: אמנם מכתבך אינו מבקש עצה טכנית, כנהוג בתת-מדור זה, אלא שנעים היה לי לשמוע שלמישהו יש עדיין סנטימנטים לירחון 'טורבו' ז"ל. ודאי שאחתום לך, אף בשתי ידיים. תודה.

תומר ברגר: חילקתי 19 שנים את עיתון מקור ראשון (הפסקתי לפני שנתיים), ותמיד נהניתי לקרוא את מדורך. אבקש לקבל את עצתך הטובה.

אני בן 48, ובבית יש שתי נהגות בנוסף לאשתי, כאשר הגדולה, שנוהגת על יונדאיi20 , לא גרה איתנו .אשתי נוהגת בטויוטה יאריס 1500. אני, עד ליום ראשון 27.01, נהגתי בהונדה סיוויק קומפורט שנת 2012, 1800 סמ"ק. מכרתי אותה בשעה טובה, לאחר שנהניתי מאוד לנהוג בה.

אני גר באזור מודיעין ועובד בירושלים. ב-3.5 השנים האחרונות נהגתי בסביבות ה-26 אלף ק"מ לשנה, ואולי רק 22 אלף ק"מ. אני גם רוכב על אופניים, ואהבתי מאוד להכניס את האופניים לתוך ההונדה (האצ'בק) ללא צורך לפרק אותם. כמו כן אהבתי את העוצמה של הרכב.

היום אני מתחבט ומתלבט מה לקנות. כל אחד סוחף אותי למה שהוא מכיר, או מה שהוא מעדיף שאקנה אצלו, או מה שמוּכר לו כ"טוב בעבורי". בקיצור, יצאתי מבולבל.

אני רוצה לנסות להוציא פחות על ירידת ערך והפסד על מכונית, על תצרוכת דלק וכו'. מצד אחר, אני רוצה לנסוע בלי להיתקל בתקלות רכב למיניהן. אני גם רוצה שהבנות ינהגו על הרכב שלי ולא של אשתי, שהוא משנת 2018. בנוסף, אני רוצה לנסוע ברכב שנוסע "בלי בעיה"… מבחינת ביצועים. התקציב שלי הוא 70-90 אלף שקלים. אשתף אותך בכלי רכב שחשבתי עליהם, אך אני לא נעול:

טויוטה אאוריס היברידית סטיישן שנת 2016, כדי לחסוך בתצרוכת ולהכניס את האופניים. סוחר רכב אמר לי שהאחריות על הסוללה של טויוטה מוגבלת ל-15 אלף ק"מ או שנה, ובעצם אצטרך לשלם פעמיים על אחריות, ובנוסף, אחרי שנה גם יפסיקו לתת את האפשרות לעשות ביטוח על הסוללה.

בכל פעם שאני מחליף רכב אני חושב על סקודה אוקטביה, ומשום מה אני כל פעם מתלהב ונרתע ממנה.

כמו כן הציעו לי להמשיך בהונדה סיוויק 2017, שעשתה 38 אלף ק"מ ועולה 80 אלף שקלים, מליסינג.

מישהו אחר הציע לי טויוטה קורולה 2015 שעשתה 110 אלף ק"מ תמורת 55 אלף שקלים.

כעת הוצעה לי סקודה אוקטביה 2015 מליסינג שעשתה 85 אלף ק"מ תמורת כ-60 אלף שקלים, והייתי די מרוצה מהעסקה.

פניתי לחבר והקראתי לו הצעה לליסינג בעבור סיאט איביזה חדשה "0" ק"מ תמורת 89 אלף שקלים. כעת אני מתלבט: איביזה יבואן או

איביזה 0 ק"מ יד 2? או ללכת על פאביה ?אודה לעזרתך.

תשובה: לנוכח שלל ההצעות המציף אותך, הפתרון נראה לי פשוט: קח את הונדה סיוויק ב-80 אלף שקלים, שעשתה רק קומץ קילומטרים. אם נהנית כבר בהונדה, כעדותך, זוהי בחירה מתבקשת.

מכונית הנפש מארחת את ידידת הבלוג, חגית כהן. סיפורה הקודם שפורסם בבלוג תחת הכותרת "צניפת צהלה נוגה", חשף את הקשיש המורשה כמו גם את מכוניותיו של הזקן, אמנותו, סביבתו הלועזיטית וחבריו, שרובם היו ואינם

לפי נתונים סטטיסטיים, העוקבים אחר 'מכונית הנפש', קוראי הבלוג לא נותרו אדישים לכתיבה העוקצנית של הגברת הצעירה, שכתבה כאן גם על הרפתקאותיה בציר 443. האם גם הסיפור הנוכחי שלה, אשר בו היא מספרת על עצמה מבלי להזכיר את רנו קליאו הנאמנה שלה, יזכה בסקרנות ובאהדה?

הנה הסיפור.

 חלטורה מהחלומות

 48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי, וכמה מהם אף רצו לבקר אותי בביתי, כפי שהציעו ללא בושה. המצב נראה כשייך לתיאטרון אבסורד, אלא שאף מחזאי אבסורדיסט, ואפילו לא אלופי הז'אנר, כמו הרומני יונסקו או הפולני מרוז'ק, לא היה כותב תסריט כזה – כי אף תיאטרון לא היה מסוגל לשלם שכר ל-48 שחקנים.

זה התחיל בטלפון צהריימי. "את יודעת מי אני?", רעם הקול לאחר שהציג את עצמו בהדרת כבוד. "אתה כותב מאמרים בהארץ", זיהיתי את שמו. ישראל הראל נשמע מרוצה באופן חלקי, כחכח בסמכותיות, והסביר בהדרת-ענווה כי גם כיהן בזמנו כראש מועצת יש"ע.

– "אנחנו מוציאים חוברת חגיגית של חברי גרעין 'הטירה' לכבוד הגיעם של החברים לגיל 80. החוברת תכלול את סיפורי החיים שלהם, וצריך מישהו שיערוך. הם אמנם בנו את הארץ, אבל לא כולם מיומנים בכתיבה".

– "למזלי", אמרתי.

– "פה ושם", הוסיף באגביות, "תצטרכי לראיין את חברי הגרעין טלפונית כדי להשלים פרטים ביוגרפיים. תוכלי לעמוד בזה?"

– "כעורכת בעיתון אני רגילה לחלץ השלמות מידע מכתבים", סיברתי את דאגתו, "אבל מה זה גרעין הטירה?"

– "זה גרעין של בני עקיבא שהגיע בזמנו לקיבוץ שדה-אליהו. אני מנחש שאת לא דתייה", גישש. הודיתי באשמה, מבלי להסגיר את דעתי שיש דתיים בעלי נפש חילונית למדי, וחילונים בעלי נשמה דתית (חילוֹנְאֶלים?). ואם לשפוט לפי מחקר בלתי תלוי, שהוא התבוננות סקרנית בנפשות סביבי (הסגת הגבול האהובה עליי), אז הזן הראשון נפוץ יותר.

המעסיק העתידי שלי הציע קומץ אלפי שקלים לעריכה של "כ-35 סיפורי חיים, עד אלף מילה כל אחד", נעלבתי, הגענו לעמק שווה יותר, והפרויקט יצא לדרך. לעמיתי העורך צור ארליך דיווחתי: "הפנאי שלי כה זעיר עד כי הוא אינו מטיל צל, אך הסכמתי בכל זאת לקחת את הג'וב הזה משום שאני מחבבת את העברית ההדורה של האיש ואת נימת דיבורו, שיש בה איזו מלנכוליה אבירית".

עוד לא ידעתי שהחלטורה תהפוך את החודש הקרוב לחור שחור בביוגרפיה. שחור יותר מהפינג'אן שחברי גרעין 'הטירה' בישלו בו תרנגולות ורקדו סביבו בטירוף דוסי מתון, לפני שהתחתנו זה עם זו ופצחו בקריירות ערכיות (חינוך, הוראה, ניהול חינוכי, ייעוץ חינוכי הוראת הייעוץ, ופה ושם חקלאות – חוץ מיוסק'ה שנסע לברלין ועשה כסף מיהלומים, שזו בערך אותה חוצפה כמו שגרמני ייסע ליטבתה ויפתח בה מזנון שוקו).

אידיליה

קורות החיים של הקשישים החלו לזרום אליי. "יופי-שוֹפי", חשבתי בעברית מהמאה הקודמת אשר ראשי משמש לה מוזיאון-זוטא, כי העבודה נראתה תחילה שגרתית: לתקן ניסוחים עילגים, תחביר רצוץ, שגיאות לשון ופיסוק, לשתול משפטי קישור כדי לרכך כתיבה נוקשה כסטייק דאשתקד ("ב-26.9.62 התקבלתי לתיכון 'תחכמוני'. ב-8.7.68 התקבלתי לישיבת 'אזמרה לאלוקיי כי טוב'"), ולסמן משפטים תמוהים, כמו: "בהיותי בת 16 התמניתי למנהלת סניף בנק בחיפה". מה חבל שבחיי איני רואה את הקלקולים בבהירות כזו, ואם רואה, לא ממהרת לתקן בחדוות-צִדקה כמו על הצג. אך מה לי כי אקפיד על עצמי. והרי גם הבורא אינו ממהר לתקן עולמו.

היו אלה סיפורי חיים של מלח הארץ. אנשים שהקימו יישובים, דגו אבו-נפחא בחולה, צדו מסתננים, המציאו את שיטת "ההדליה השמוטה" (איזה שם נפלא), חרשו בשדות תחת שמש ההיסטוריה הקופחת, וכמובן, ניהלו בתי-חָנֶכֶת (ביטוי עתיק שהמצאתי זה עתה) לעולים חדשים. לכבוד הוא לי לשבת בלילות, בתום עבודתי בעיתון, ולהטליא את תולדותיהם קפה-בצד-אגודל, ולבסוף לנוֹסס מעל כל סיפור כותרות בסגנון "מהזיתים והחלבה אל הות"ת" או "טיול של 47 שנים", שהאירוניה הדקיקה שלהן אמורה למתן את הפאתוס של קורות החיים כפי שדיקור סיני אמור להוריד נפיחוּת בקרסול.

כן, התבשמתי מהקוריקולום-ים הללו, אשר לחלקם היה ניחוח של תפוזים, אבק שרפה וצניעות. כך למשל סיפר על עצמו חבר גרעין הטירה יחזקאל: "השתתפתי אז במחנה עבודה בטירת-צבי. עבדתי בשדה בהשגחת חבר הקיבוץ, יקה גבוה בשם איזי שפרינגר. הוא ניגש אליי ואמר: 'בחורצ'יק (במבטא יקי), בוא, אני אלמד אותך איך עובדים נכון עם טורייה בלי להתעייף, כי אותי לימד המומחה לחקלאות בארץ'… ואז אמר את שם אבי ז"ל. עניתי לו: 'גם אותי לימד מאיר'. איזה עולם קטן.

"הילדות שלי עברה עליי כהרפתקה מתמשכת. בחווה שהקימו הוריי היו כל עצי הפרי והירקות שבעולם: מעצי תות ענקיים שכיסו את גג ביתנו ועד בוטנים ואבטיחים, לא מהונדסים כמו היום, בעלי טעם של פעם. בתקופת הצנע אני, הנער, גידלתי ברבורים לבנים ותרנגולי הודו, כך שהיה לנו שפע בשר וביצים ללא נקודות דב יוסף. היות שגרנו בפרדס מרוחק ולידו מצוק של גבעה, היה שם מטווח סודי של ההגנה, ואני, הילד השכן למטווח, הייתי משרת אותם בהבאת הקפיצים, שכזכור היו עפים מהסְטֶנים. כשכר, היו נותנים לי לירות כמה כדורים במטווח. בכלל, הייתי ילד השדה שהולך עם רוגטקה ויורה בציפורים", התגאה.

סחרור

ואז, בעודי מתענגת על ארץ ישראל ההיא – אשר הנֶצח רק התחיל לנשוף בעורפה, ותת-החומרנות זרחה מעליה כמו שמש נוספת – החלה החלטורה הזו להתלפף סביבי באותה איטיות ערמומית שבה מתלפפים סביבנו נוכלי נדל"ן, בני זוג לא נכונים, בני זוג נכונים והגורל.

כי האיש שהזמין ממני את "פרויקט הגרעין", כמו שכיניתי את הג'וב, אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר, כיהן בעבר גם כעורך ביטאון המתנחלים, ועל כן קרא כל טקסט שערכתי בשבע עיניים. הוא שלח את הערותיו על עריכתי, ואני התווכחתי עם חלקן, והמיילים בינינו נערמו לכמות שיכולה להקיף את גבעת-שמואל.

יש להודות אמנם שהמעקב המדוקדק שהאיש ניהל אחר עבודתי נעם לי במידת-מה, משום שהוא זִרְקֶר מלאכה שנעשית בדרך כלל בצללים. הרי שני כלביי רובצים תחת כיסא המחשב בלי עניין בסקווש המילולי שאמאל'ה מנהלת מול קיר הצג, וגם אדי הקפה מעדיפים להיבלע בתקרה ובלבד שלא להציץ במסך. כך שנהניתי מתשומת הלב שהעורך המיומן, מבחירי האידיאולוגים של המתנחלים, העניק לכל שינוי שהכנסתי בטקסט.

אך הרבה פחות נהניתי מהעובדה שמדי יום ישבתי שעות על הטלפון. מה שאמור היה להיות עיסוק שולי – שיחות עם חברי הגרעין לחילוץ פרטים ביוגרפיים חסרים, או לצורך בירור מה זה בדיוק "כףלמדים", והאם הירדנים אכן ירו לעברה של החווה החקלאית בצפת – הפך לערפד שעות.

כי כל שיחה לבירור פרט קטן עוררה בחברי הגרעין פרץ זיכרונות חדשים, והם ביקשו שאשתול גם אותם בטקסט, מה שהצריך לעיתים שִכתוב מחדש של כל הסיפור. התסבוכת העמיקה כאשר התחלתי לספוג טלפונים גם מצד נשותיהם וילדיהם של חברי הגרעין, שנזכרו גם הם בפרטים שכוחי-אז והציפו את הג'ימייל שלי בטקסטים נוספים ובתצלומים משפחתיים – רובם נטולי כיתוב, כך שהיה צריך להתקשר שוב, לספוג עוד שיחות ארוכות בנושא המצור הירדני על זיכרון-יעקב, שיחות שמטבע הדברים עוררו עוד זיכרונות, שהצריכו עוד שיחות-בירור, וחוזר חלילה.

איכה הייתה למְעוּנָה עורכת נאמנה? אולי אני צריכה לארוז את המזוודה הלא-ביומטרית שלי ולברוח לחו"ל?

אמנם בין 48 חברי הגרעין היו גם כמה נבונים ורגישים, כמו אוצרת האמנות שהייתי שמחה להכיר, אך בעבורם נותרו לי רק אונקיות-קשב מועטות.

"הג'וב הזה פשוט מסטול: הוא מעשן את השעות שלך בשרשרת", רטן ההומור שלי, שהוא הדודן הלא-יוצלח של הפיכחון, אך המצור של חקשישים המשיך להתהדק סביבי, שהרי הומור בקושי מדגדג לחיים את הכנף. לתחושת המחנק תרמה גם העובדה שאת חוברת 'גרעין הטירה' החגיגית ארגן לא רק אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר אלא גם שני חבריו – שאף הם שלחו אליי טקסטים, הערות, בקשות, תיקונים, וגם מספרי טלפון של אלמנות או גרעינאים חולים שצריך לדובב בעדינות על אודות עברם, וכמובן – הציפו אותי בעוד תצלומים, שבבוא היום עליי להכין לדפוס…

התלהבותי נפלה על חרבָּה. זאת כבר לא הייתה עבודה מול טקסטים אלא עבודה של מזכירה, מראיינת, עובדת סוציאלית, עובדת דפוס, ואפילו פסיכולוגית לעת מצוא. חלק מחברי הגרעין גוללו באוזניי לא רק את חייהם אלא גם את טרום-חייהם, כלומר איך אביהם הגיע מאוקראינה לאודסה בכרכרה של גוי שיכור, ומשם הפליג לפלשתינה, שבה השתקע בחוות הג'מוסים שהפיניקים ירו עליה או לא, ואיך הכיר את רעייתו באיזה כרם צלבני ומה עושה כיום כל נכד ונכד.

אנשים אלה, העונדים את שנותיהם כמדליות (חישבתי ומצאתי שאני צריכה לערוך 4,000 שנות חיים בתוך כמה שבועות!), ראו בחוברת המהודרת הזדמנות לתעד למען ילדיהם ונכדיהם את הניצחונות שלהם: הקריירה, המשפחה, או תזמורת המנדולינות שהם עומדים בראשה (אמיתי, לא המצאתי). והלוא החוברת היא תרועת-נייר המבקיעה את רקיעי הבוהו של השכחה! אך בעוד שליבי הבין לליבם, סבלנותי חטפה אולקוס. שיחות הטלפון גזלו את רוב זמני, השדוף ממילא, והמצב החמיר כאשר הגרעינאים הפיצו בקרב חבריהם את השמועה ש"עושים חוברת", ועודדו אותם להצטרף לפרויקט ולשלוח אליי את סיפור חייהם. איבה כלפי קשישים אשכנזים מדור המייסדים החלה להתפשט בכל רמ"ח נפשי, אך ככל שניסיתי להיחלץ מתוך קדרת המלאכה, כך זו השחירה את תוחלתי.

לכך התווספה סלידה מיוחדת שהתקבסה בי כלפי אחד מחברי הגרעין, אשר סיפר על עצמו כך: "עם שובי ארצה התקבלתי כמרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. במחקר התמקדתי בתחום תהליכי חמצון שומניים ומניעתם. הצלחתי לבודד כמה אנטי-אוקסידנטים טבעיים שלא היו מוכרים בעולם, והצגתי את השפעתם בעיכוב תהליכי הזדקנות. כן הראיתי את השפעתם במניעה ובעיכוב של תהליכים ממאירים בבעלי חיים. פרסמתי מספר גדול של מאמרים מדעיים, ובעקבות זאת קודמתי לדרגת פרופסור מן המניין".

במילים אחרות: האיש עשה קריירה על גב עינויים קשים שהוא הסב לאלפי/רבבות בעלי חיים. את סיפור חייו של איש זה, השייך בעיניי למסדר אבירי ד"ר מנגלה, ערכתי בחופזה, מה שלא היה קל משום שהפרופסור מנה באריכות דקדקנית את הכיבודים והמשרות שהוא קיבל בזכות התעללות שיטתית ביצורים חשים ותבוניים. השם ייקום דמם וסבלם.

אין שואה, אין רומנטיקה

בהבלחה אלכסונית תפסתי שהשואה אינה נוכחת כלל בסיפורי החיים של חברי הגרעין (למעט בסיפורו של מזמין החלטורה, שהוא ניצול שואה). איש מהם לא ציין שהשואה תפסה מקום כלשהו בבית הספר או בתנועת הנוער, ודאי לא בישיבה התיכונית. השמש השחורה של השואה לא העיבה ולוּ בשמץ-שמציים על תנופת החיים שתיארו חברי הגרעין – לא לפני משפט אייכמן וגם לא אחריו.

חשתי כהיסטוריונית חובבת שנפל לידיה מידע רב ערך. סיפורי החיים התמימים האלה שנשלחו אליי, תפסתי, תומכים בתחושתם של ניצולי שואה רבים ש"החיים בארץ נמשכו כרגיל בזמן השואה ואחריה".

גם רומנטיקה לא מצאתי בסיפורים. היאך התחתנו זה בזו וגידלו תפרחות צאצאים בלעדיה? הייתכן כי רומנטיקה הייתה ענף לייצוא בקיבוץ ההוא, ונאסרה לתצרוכת עצמית?

גאולה

כעבור כמה שבועות התרופף הנימוס. חלק מ-48 הקשישים רגזו עליי שאינני זמינה טלפונית כל העת. "לא הצלחתי להשיג אותך בבוקר", סינן החבר נתן.

"חשבת על ההצעה שלי שניפגש אצלך בבית? יהיה לנו נוח יותר לשוחח", ניסה את מזלו גרעינאי אחר, מתאמץ להסוות את המתח בקולו.

"אנחנו צריכים עדיין לדבר על התקופה שעזרתי להקים יישובים ברפיח, שכחתי לציין את זה בסיפור ששלחתי לך. מתי יש לך שעה פנויה?", לחץ גרעינאי נוסף.

החלטורה הזו, הבנתי, דומה לחיים עצמם: האנשים המעניינים יותר אינם רודפים אחרי איש ואינם תובעים את "זכויותיהם", אלא יש בהם ממידת הוויתור.

אולי אברח מכולם אל אשקובית חסויה בדרום הר חברון? והרי קל לי להיעלם. אין סמארטפון, אין ילדים, אין סנטימנטים רבים אל הפרבר שטוף זימת החומרנות אשר משמש לי ממגורה. פרבר שבו "עבודה על המידות" אין פירושה שיפוי וקינוב העצמי אלא הליכה לחדר כושר…

מוחי חש במצוקתי, והגה למעני תובנה מנחמת: אדם הוא כמו טיפת מים – יש לו קיום כאורגניזם מובחן בעל צורה, השומר על תכונותיו ונבדל מסביבתו, בעיקר בעת נפילה. כלומר, יש חסד גם בעת צרה.

תודה, מוחל'ה, על העידוד, אבל הפארסה של הג'וב הזה תסתיים רק אם אציב למארגני החוברת דדליין, ונצטרך כולנו לעמוד בו. וכך היה. "לעולם לא אקח עוד חלטורה שאני צריכה לעבוד בה מול עשרות אנשים", נשבעתי לזוג כלביי, "אפרנס אתכם בכל דרך אחרת. אני מעדיפה אפילו לפתוח סדנת כתיבה בארמית".

והיה גם צד משעשע לפרשה. רוב הקשישים, כך עולה מסיפוריהם, מסודרים למדי, עם פנסיות טובות ומשרות בכירות שחלקם עודם מחזיקים בהן, ורבים מהם מטיילים בחו"ל רצוא ושוב. איש מחברי הגרעין הללו, כך נראה, כבר לא צריך לגנוב תרנגולות מהרפת. חרף זאת, 'שכחו' הגרעינאים לסגור חשבון, והם חייבים לי עדיין 500 שקלים. הם גם לא שלחו אליי את החוברת המוגמרת, כנראה בגלל תרעומת על הדדליין.

ואולי אני זו שצריכה לשלם להם 500 שקלים תמורת כך שנחשפתי לקרינה ישירה של ההיסטוריה הציונית, גם אם התענוג היה רק הבזק אור על מסך האבץ האפור של התעוקה הכללית, כמו בניסוי רתרפורד מתחילת המאה הקודמת. איך אמר אדיפוס? "כי מי, מי האיש/ הנוטל מן האושר יותר/ מאשר מראית עין, / כן, מראית עין חולפת?"

48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי. כלום לא היה בכך איזה סמדר של חן? שאל אותי מלאך הבדיעבד, כנפיו רוטטות כאילו היו שתי אונות נוספות.

עבודת קרמיקה, חגית כהן

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: מומחים זה מלשון מוח?

חשש פרנואי של הזקן מתגשם לצערנו במציאות הטרופה: עיתונות הרכב אינה היחידה לאבד את האחיזה בקרקע. כי לצערנו, ולפעמים לטובת הבידור, נרשמת הידרדרות סימולטנית ברוב סוגי הכתיבה, כולל תחומי התרבות והפוליטיקה, וגם בהם, כמו בתחום המוטורי, קשה כבר לזהות לְמה או למי מנסה לתרום הפובליציסטיקה החדשה, מה האידיאולוגיות שעומדות מאחוריה, ואת מה או את מי מנסים הכותבים לחסל.

אך את הזקן מעניינת במיוחד קומדיית השגיאות בנוסח מולייר שחוגגת בעולם המוטורי העברי, מה שמתבטא בפיחות מעמדו של הביטוי 'מבחן', שמשמש כיום את עולם הפרסום אף כי מבחני האמיתיים נעלמו לפני שנים. אפילו המבחנים המועטים שאינם מאורגנים על ידי יחצ"נים וכתבי חצר לצורך פרסום בלבד אינם כוללים סלאלום תקני, שהוא מבחן תכלס בסיסי החושף ללא רחמים את טיבו האמיתי של הרכב. כאילו הבוחנים החדשים – שעיקר מעייניהם ברכב מבחן הוא אמצעי הבטיחות שבו, המולטימדיה ומשקל ההגה (!) – אינם בקיאים דיים בנהיגה כדי לבצע סלאלום וחוששים להתהפך.

נראה כי הבוחנים נרתעים מסלאלום ביתר שאת כאשר העומדות למבחן הן SUV-ים וקרוסאוברים אופנתיות, שמרכז הכובד שלהן ממוקם גבוה, והן עוד בנויות על שלדה של מכוניות בינוניות בגודלן. אולי בשל כך מעדיפים ה'בוחנים', במקום לסכן את עצמם ואת רכבי המבחן בנסיעה בין פילונים, להעתיר על הקורא עצות ואזהרות מתוך כיסא המחשב הבטוח.

הזקן הוא כנראה דינוזאור, שלא מסוגל להבין את הפנומן הזה של פופולריות דגמי ה-SUV. באיזה פלא החלו כולם לאהוב את המכוניות הללו? ואיך זה שהציבור נוהה אחר SUV-ים בעקבות חבורות של כתבי חצר כפי שעכברושים הלכו אחר החלילן מהמלין? הרי SUV-ים אינן נוחות בנסיעות ארוכות ואינן חסכוניות, הן לא מיועדות לנסיעה בשטח, וגם בעיר הן סובלות ממגבלות, בסעיפי ראות ויכולת תמרון. אם אין די בכך, צפוף בתוך חלקן.

כך שהזקן מקשיב באוזניים רוגזות לתעמולה השחוקה החוזרת על עצמה לגבי SUV-ים, שלפיה בדגמים אלה יושבים גבוה ומרגישים בטוח חרף אחיזת הכביש הבעייתית שלהם. הטיעון המופרך "גבוה=בטוח" חזק דיו כדי לשכנע את העמך בעליונותו של ז'אנר תחבורתי זה. לדידם של משוכנעים אלה, להסתכל מלמעלה על נהגים אחרים והולכי רגל זוהי התקדמות בחיים.

לזקן אף היה חלום אימה, שבו הוציאו אותו בכוח מתוך ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו והכניסו את גופו התמים ל-SUV כלשהי בעלת מנוע בנזין או דיזל, היברידית או חשמלית, אשר נהוגה בידי כתב ynet, מעריב או גלובס. "תבין כבר, אדוארד, SUV זה הדבר!", הסביר לי הכתב בחלום הבלהות.

אך לא רק בחלומותיו של הזקן איבדו מומחי הרכב בארצנו את מומנט אמינותם – אלא גם במציאות עצמה. הנה דוגמה הלקוחה מתוך אתר מכוניות 'מקצועי'. אל פורום האתר הזה הגיעה השאלה הבאה:

"רכב שנת 2017, 0 ק"מ, שכב שנה וחודשיים במחסני היבואן, מה אתם אומרים ?רוכש אותו מן הסתם בהנחה. למרות ששכב שנה, לא עבר טיפול (בדקתי במחשבי החברה). מה אתם אומרים, כדאי? לרדת מזה ? ואם כן, מה צריך לבדוק, מה יכול להיהרס ?
תודה לכל העונים".

והנה התשובה שנפלה על הקורא מהאתר הסמכותי:

"באשר למחיר – זה שיקולך.
באשר לאוטו – דרוש כדלקמן:
החלפת צמיגים לחדשים, כולל הרזרבי

החלפת מצבר לחדש

החלפת נוזל בלמים ובדיקה פיזית של משאבות הבלמים ומשאבה ראשית

בדיקת מזגן כולל בדיקת לחצים לאיתור דליפות (סביר להניח שהאטמים במדחס דולפים)

החלפת מסנני אוויר ומזגן

החלפת שמן מנוע ומסנן

החלפת מסנן דלק

פוליש-וקס לצבע (דוראשיין)

קרצוף שמשות ממשקעים

ניקיון יסודי של האוטו (עם אוזון בתוכו, אם מסריח מטחב)
לסיום – אחריות מלאה של לפחות שנתיים מיום המסירה".

עד כאן השאלה והתשובה (בתיקוני כתיב קלים שהרשינו לעצמנו לערוך) שהופיעו באתר הרכב הנ"ל. ודאי שהזקן לא היה מבצע אף אחד מהתיקונים הללו, אשר הוכברו כנראה במסגרת נוהל כסת"ח – אלא היה מסתפק בבדיקת לחץ האוויר בצמיגים ובמדידת האמפרים שנותרו במצבר באמצעות מולטימטר, ואז מתניע ונוסע לשלום.

זה מהניסיון. שהרי מכוניותיו של הזקן עומדות בתנאים טובים פחות מאלה שהיבואן מספק, ולמשך זמן ארוך יותר מהשנה וחודשיים של המכונית שמוזכרת בשאלה: הונדה crx VTEC שלי עומדת 26 שנים, אלפא GTV מודל 1984 עומדת 12 שנה, וב-מ-וו Z3M קופה – 3 שנים. הן מחכות לביקור הזקן, מתניעות ונוסעות.

לא רחוק מהמרפסת של הקשיש המורשה חונה ברחוב רכב אספנות מסוג פלימות' valiant custom, אשר לשמשתו הודבקה התראה צהובה הדורשת שהאוטו יסתלק. זוהי הוכחה שבעיריית תל-אביב אין כבוד למכונית ששימשה פעם אלופי צה"ל

שואלים את אדוארד

זאב ויסמן: החלטתי לקרוא את כל הכתבות הישנות שלך בבלוג, החל מ"על קו הגמר של האשליות" מתאריך 30 במארס 2011, ובינתיים הגעתי לדצמבר.
האם התאריכים של הכתבות הם התאריכים של הפרסום בדיוקן?

מצאתי אצלי כתבות שלך שהדפסתי ב-2006 האם גם אותן אתה מתכוון לעלות לבלוג?
אם במקרה אין לך אותן, אשמח לסרוק ולשלוח לך.

זאב 56: אני ממשיך לקרוא בהנאה רבה את הכתבות שלך, והגעתי כבר ל-20 בפברואר 2013. שם הכתבה, "מה לי יאיר בלתך?", אינו נהיר לי. אבל אני כותב לך בגלל דברים אחרים:

הפסקה הראשונה, על החברים שאינם, מרגשת מאוד. על אנשי הקשר שכבר אינם ואתה לא יכול למחוק אותם… קרא לי מקרה דומה לפני כמה ימים: הייתי אמור להשליך את הניירות הרפואיים של אבא ז"ל, שמתויקים בקלסר עם קלסרים נוספים, ולא יכולתי, למרות שאבא עזב אותנו כבר לפני כ-6 שנים. אגב, אבא נתן לי לפני כ-30 שנה את מצלמת הלייקה שלו משנות ה-60 המוקדמות, וצילמתי איתה המון, עם פילם. למצלמה אין מד אור ושום מנוע חשמלי, ויצאו לי ממנה תצלומים יפים מאוד!!!

אחר כך, בפסקה קצרה, רשמת שאתה סקרן אם מישהו ישמור ככה סתם את הטלפון ואת כתובת המייל שלך, ואז נזכרתי שכבר זמן רב לא התפרסמה בבלוג כתבה חדשה שלך ורציתי לשאול בשלומך, כי אני באמת מאוד אוהב אותך ואת כתיבתך.

אני מקווה שגם הבנות בסדר. אגב, נראה לי שפגשתי היום ברחוב, כאן לידי בבית חשמונאי, את האחות של הלגה שלך. היא כחולה ורשום עליה מאחור Z3 ואחרי ה-3 משהו ציורי לא ברור, אולי זו M. הצבע של היפהפייה כחול כהה ויש לה גג נפתח, והבעלים שלה מתייחס אליה באהבה רבה ומטפל בה ומנקה אותה כל הזמן…

אם תחפוץ, אשמח לשלוח לך צילומים שלה, וגם אשתדל לשאול את השכן שלי אם העניק לה שם חיבה. הוא קצין חקירות קשוח ביח"א, ואני מקווה שלא יחשוד בי שיצאתי מדעתי…

תשובה: לא עניתי מיד לשני המכתבים הללו כי לא ידעתי מה לומר זולת מילות וידוי, המסוגלות להישמע בנאליות אלא שהן אמת לאמיתה: המקלדת ממליצה להודות שכאשר ברגע של עייפות מצטברת, איומה, מגיע אליך פתאום בג'ימייל סימן התעניינות וסקרנות בך ובגורלך, אתה קם ומחייך. תודה.

חשבתי כבר לכתוב על דרכי, לטוב ולרע, אלא שנזכרתי במקרה מביך: בהלוויה של הדמות הכי דוחה שנתקלתי בה בפלנטה של רוממה נשמעו, לבקשתו של המנוח צלילי My Way של פרנק סינטרה. מדובר באיש הנהלת רשות השידור שהיה אחראי למותו של הבמאי ניצול אושוויץ דניאל שליט, באשר הוא זרק אותו מהעבודה בתחנה.

ובקשר ל-Z3M קופה הירושלמית: ידעתי עוד בוורשה (!) שהמלכה הכחולה הזו עלתה ארצה כי סיפר לי עליה ידידי הפולני וִיטֶק, בעליה המאושרים של בווארית שחורה. "מכרתי לאיזה ירושלמי חישוק שהוא חיפש ברשת. אולי תכירו בהזדמנות", הציע לי ויטק. ואכן נפגשנו, אך לא שמרנו על קשר.

– "מה קרה?", שאל ויטק, "אין לכם על מה לדבר? להחליף ניסיונות? לקשקש על רכבכם?"

– "זו כנראה בעיה פסיכולוגית", אישרתי, "כי עד עתה בעליה של הבווארית הכחולה והזקן נהנו, כל אחד לחוד, מהוודאות שהם הישראלים היחידים שנוהגים בבווארית. התוודעותם לישראלי נוסף שמחזיק ב-Z3M קוּפֶּה מחקה את חיוכי השמחה מפנינו, שלו ושלי. חוץ מזה הירושלמי, איש חיל האוויר, לא אהב לשמוע את עדות הזקן שלפני כ-45 שנה הטייסים העבריים נהגו בסוסיתות".

איתן אורבך: אני עוקב קבוע אחרי הבלוג ונהנה מאוד מהכתיבה שלך. הייתה בבעלותי פיז'ו 205 כשנה וחצי, עד שהלכה בתאונה. משום שכל כך נהניתי ממנה (הגה מכני זה חוויה) החלטתי לקנות עוד אחת כזאת בדיוק, למרות האזהרה של המוסכניק שלי שזה רכב שעושה צרות.

ואכן הרכב עושה צרות.

ההתלבטות שלי היא אם לשפץ את הפיז'ו בכמה אלפי שקלים (הוא נקנה ב-4,000 שקלים בסך הכול) ולקוות לטוב, או שמא לוותר בינתיים על רכב, לחסוך סכום גבוה יותר ולקנות רכב אחר.

הבעיה שלי היא שאני מחפש רכב שיהיה לי כיף לנהוג בו, והמוסכניק שלי מציע לי (בצדק!), כלי רכב אמינים ומשעממים למוות. יש לך המלצה לרכב מעניין וכיפי במחיר של עד 10,000 שקלים שיספק הנאת נהיגה? לא חשובים לי מזגן או שנתון ואני אוהב כלי רכב ישנים.

או שעדיף להשקיע בקיים?

תשובה: פיז'ו 106 ראלי נראית לי מתאימה לך בול. ואם לא תמצא אחת כזו, או שתמצא והיא תהיה יקרה מדי, אני ממליץ לך על הונדה סיוויק האצ'בק מאמצע שנות ה-90, ידנית כמובן. סיוויק זו תדרוש רק התקנה של זוג בולמי זעזועים קדמיים מתוצרת קוני.

אריק, משתלת גמזו: ראשית, ברצוני לציין כי הודות לך יש לי כל שבת עוד שעתיים איכות פנויות, וזאת למה? כמובן, מאז שמדורך פסק במקור ראשון, לא נכנס עוד עיתון זה לביתנו…

מאידך, בכל עת שאתה מעלה את מחשבותיך לבלוג אני דואג להדפיסן לפני שבת כדי שניתן יהיה להתייחס אליהן באופן ראוי. אנא המשך בדרך זו לשתפנו בחוויות מעולם הולך ונעלם, ו… כן, גם מעולם שתקוותנו היא שנעלם, וכוונתי כמובן לסיפורך ולזיכרונותיך החדים מהזמן השחור ההוא של תקופת ילדותך שנשדדה. עד כאן פינת הפרגון.

וכעת אודה לעצתך. אני מתלבט בין סובארו VX 2013 פרימיום מנוע בנזין 2 ליטרים לבין סוזוקי ויטארה 2016 GLXV מנוע בנזין 1.6 ליטרים, שתיהן אוטומטיות ומיועדות בעיקר ל-3 נפשות, שייהנו להגיע בה מהשפלה לעיר הקודש ולגולן מדי חודש. שתיהן גמאו עד כה כ-75 אלף ק"מ ונראות מעולה.

תשובה: אני בעד תוצרת סוזוקי בגלל אמינות המנועים וחסכנותם בדלק, המתלים וההיגוי. הבְּעָדיוּת שלי מכוונת במיוחד כלפי ויטארה, המספקת גם נוחות יתרה.

אלא שבכל זאת הייתי בוחר בסובארו VX, מרובת היתרונות בסעיף הבטיחות האקטיבית והזריזות.

אכן, הכרעה לא פשוטה. סע בשתיהן כדי להחליט אם פסק הדין של הזקן מתאים גם לך.