לגבי הזקן, המכוניות מחוללות החשק נגמרו עם עידן הטאבלט, שבו נפטר כל בדל הנאה מהנהיגה ואף מהנסיעה
את שתי ההנאות הללו הרגה מודרנה דוחה: גירוש המתגים הפונקציונליים, אשר אפשרו תפעול אינסטינקטיבי, מבלי להסיר מבט מהכביש, והצורך ללמוד את מיקום האייקונים הדיגיטליים ותוכנם.
עקב כך, ועוד בגלל חיסול בלם היד המסורתי, מציל החיים, צמצם הזקן את התעניינותו לקלאסיקה העומדת אצלו בחצר.
"אף פעם לא אהבתי אתכן כמו כעת", נפרד שוב המורשה לחודשיים מאלפא GTV הזקנה שלו, מהונדה crx ומב-מ-וו Z3M קוּפֶּה. לשלישייה זו, ועוד להונדה האצ'בק מטורפת שבנויה למסלול ול-33 Ie התל-אביבית, מקדיש הזקן את הפוסט הנוכחי.
על-אדם, לא בנוסח ניטשה
כדי לבצע אי-איזה סדר בתחום מכשירי התנועה החליט הזקן עוד בעידן צעירותו-טיפשותו, מעמד שהוא שכשך בו אי-פעם, לחלק לשם השעשוע את מכשירי התנועה לשתי קבוצות: קבוצה ראשונה כללה אצלו את כלי הרכב שכוחם חלש ביחס לבני אנוש (ללא הבדלי מין, גזע ודת), ובקבוצה השנייה מנה הטרום-זקן מכוניות שהיו, להבדיל, חזקות מבעליהן.
וכך, בביקוריו לפני שנים בתערוכות בינלאומיות – בז'נבה, בפרנקפורט ובפאריס – הזקן היה מנצל את ימי העיתונות כדי להתיישב בפלא ספורט על-אנושי תורן מול הגה ודוושות, כדי להפליג איתו בדמיונו על דרכי גן עדן.
הזיו של זוויקאו
המכונית הראשונה בחייו של הטרום-זקן (והטרום-מורשה בוודאי) הייתה זוויקאו P-70 מתוצרת גרמניה המזרחית, שחגגה כמלכה הבלתי מעורערת של קבוצת המכוניות החלשות דאז. הגרמנים ציידו אותה במנוע אנמי, שני צילינדרים ושתי פעימות. מנוע אמין וחסכוני אמנם, אך הוא התקשה להזיז את P-70 לפי רצונו של בעליה הטריים.
ובכל זאת, P-70 זו ידעה, לא ייאמן, לספק הנאה. הזקן הנוכחי זוכר למשל את הרגעים שיעוררו אצלו נוסטלגיה אחרי חצי מאה: אותם מקרים מעטים שבהם, בעזרת מדרון ורוח חיובית, המחוג הרוטט על מד המהירות של P-70 טייל עד 90 קמ"ש.
צריך להודות, במבוכה חמימה, שמחוג המהירות השייך לבווארית Z3M קוּפֶּה, אשר נושק ביעף ל-280 קמ"ש – אינו גורר את הזקן לאותה אידיליה ישנה של שנות ה-50. עובדה.
חבילת בסיס עם עסיס
לאותה קבוצה ביתית בסיסית שעליה מסופר כאן השתייכה גם המכונית השנייה בחיי הזקן, סירנה FSO, ואחריה אמפיביה צבאית של פולקסוואגן ואפילו ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה בעלת הנעה אחורית, המצוידת במנוע אופנוע של ב-מ-וו בנפח 700 סמ"ק, אשר רק משקלה הנמוך (620 ק"ג) היה מציל אותה מבושות בתחרויות ראלי ומרוצי רמזור.
לוּ 700 CS הייתה חוזרת אליו כיום, הוא היה מרכיב לה מנוע מאופנוע ב-מ-ווR 1200, מלמד אותה עברית ואף מגייר אותה אצל ידידים בבית חב"ד, ואז, בהינף סבבה, מחפש לה יריבות בבירה הלועזיטית לצורך תחרויות לילה פרועות, הכול כדי שהאנטישמיות המקומית תמשיך ללבלב.
מצעד הענווה
אחר כך היו לטרום-זקן רק מכוניות המלמדות בני אדם ענווה וצניעות מהן. הן דרשו מבעליהן הנהג קצת ידע טכני, לא רק בסיסי, באחזקתן ובשימוש, סולידריות איתן בהרפתקאות משותפות, חיטוט נלהב באפשרויות הדינמיות שלהן, דמיון, ולא מעט אומץ.
כזו הייתה מוריס מיני קופר ברגעים המעטים שהיא תפקדה, וגם רנו R8 גורדיני הבלתי נשכחת, מורתי הראשונה במלחמת ההישרדות והקידום. היו לרנו סיבות לזלזל בי כאשר איבדה את גגה ואת כל השמשות עקב התהפכות מטופשת בראלי, במבחן האחרון על התואר "אלוף ורשה", אך היא הפגינה את טוב ליבה הצרפתי, הבנה ואצילות נפש.
רק שנה אחר כך, ב-1969, התגלה שקיימת מתחרה יחידה לגורדיני. הייתה זו גברת דליה, מורה עברית יפהפייה שלימדה אז באולפן קליטה בחיפה. היא הייתה לא פחות מרשימה מאשר רנו R8 גורדיני שלי, שנשארה בגולה, בכל הקשור לכוונת טובות לגביי ולסבלנות, שני אפיוני-נפש שלא קיימים עוד במרחב הציוני, ואף חייכה למשמע האִמרה המטופשת הראשונה שלי בעברית, שכתבתי באותיות לועזיטיות עדיין: "אין מחברות – אין שגיאות".
ברית זוגיות לכל דבר
כוחות בני האנוש שהזקן המורשה מעדיף מאופיינים בסקרנות לגבי מכוניות, כולל נטייה גזעית המושכת אותם להתחבר לנפשן של אותן יצורות יקרות, שהן ספק רק מכניות, בנויות מפלסטיק וממתכת, ספק יצורים רוחניים אשכרה.
כך או כך, ישויות ההנדסה והרוח שאנו בוחרים לאמץ מצטרפות בהתלהבות למעגל המשפחתי, המתחיל להתגלגל איתם, בששון ובשמחה כמובן. כך לפחות הן מספרות לזקן המראיין אותן.
בזוגיות חדשה זו, שבה אנו לומדים מהמכונית "מה היא בעצם ומה קורה בה", והיא לומדת מה מצפים ממנה, אנו מגלים גם, בסיפוק כמעט מופתע, שמכונית המאומצת על ידינו בחום ובהבנה מחזירה לנו באמינות ובדאגה לחיינו. בדוק.
גם נוהמת גם נועמת
לועזיטי אחד, נשוי פלוס שניים, שמופיע די קבוע על מסך המקבוק של הקשיש המורשה ומתכתב איתו בפולנית, בחר כרכב משפחתי, כך הכריז, דווקא מפלצת אמיתית: פורד מוסטאנג GT בעלת מנוע V8 בנפח 5.0 ליטרים, ועוד בצבע אדום.
הזקן שאל את האיש למה ועד כמה מתאימה מוסטאנג כזו כרכב משפחתי. "אין לנו בעיות איתה", ענה בעליה. הרי במושב האחורי שלה יש עיגוני isofix סטנדרטיים המתאימים למושבי ילדים, וזוג העגלות מוצא במוסטאנג שלנו מקום מכובד בתא המטען".
"חוץ מזה", המשיך בעליה של המוסטאנג, "השימוש הקבוע שלנו ברכב די לא שגרתי ברחובות העיר מגביר את תשומת לב הציבור כלפיי, כולל התעניינות בבלוג שלי, שבו אני כותב על מכוניות. על מוסטאנג למשל גיליתי כתבתי בהתלהבות שבסכום די צנוע, כזה שקונים בו מכונית בינונית רגילה, מקבלים עדר סוסים שוצף – מעל 460 כ"ס בגרסה הביתית שלנו. אין בשוק סוסים זולים יותר".
"אבל איך אתה מסתדר עם צריכת הדלק?", התעניין הזקן, ושמע כי פורד מוסטאנג GT יודעת להסתפק ב-10-12 ליטרים ל-100 ק"מ, בנסיעה אקולוגית לפחות, ממש כמו מכונית שגרתית, וכי סגפנות זו אינה מפריעה לשד האדום לשדר צליל אריסטוקרטי של 8 צילינדרים אמיתיים.
"רכב משפחתי": פורד מוסטאנג GT 5.0 בחישוקים מתוצרת Velgen
ואצלנו? דוהר רק השעמום
מוסטנג GT היא רק אחד מעשרות דגמים שאינם מגיעים אלינו בעידן הנוכחי, המטורף, שבו התרגלנו כבר שאת שוק הרכב שלנו מציפות אלפי מכוניות סתמיות, כאלה שאינן מספקות הנאת נהיגה, ובעצם משעממות אשכרה.
אך את זאת לא יכתבו כתבי החצר, אשר משרתים את אדוניהם היבואנים.
מחזיקים את הלקוח קצר
אגב, אותם כתבים בעלי תודעת שירות מפותחת מנסים לשמור בסוד שהדגמים העוברים אצלם "מבחני דרכים" נבנו על פסי הייצור כך שהשימוש העתידי בהם יהיה קצר – במטרה שיוחלפו במהרה בדגמים טריים עוד יותר, לשמחת ברוני הייבוא.
או שלפחות דגמים אלה נבנים כך שהם יתקלקלו וידרשו חלקי חילוף חדשים, המשווקים בחוכמה על ידי אותם יבואנים, שלמדו להתעשר באגרסיביות ובחוסר טעם.
כיף לגויים בלבד
לנוכח מנגנון ייבוא משומן זה של עשיית רווחים בכל מחיר, שאינו טורח לייצר אפילו מראית עין של שאר-רוח, ברור שאין טעם לתהות מדוע לעזאזל מוסטאנג אינה משווקת בישראל.
פורד מוסטאנג GT זו כובשת את אירופה מהרגע שנשלחה מארה"ב, וחוגגת אצל הלועזיטים כאנטיתזה למכשירי תנועה המצוידים במנועים מוקטנים, אשר מתאימים יותר למכסחות דשא.
אין טעם לתהות מדוע לא תעלה מוסטאנג ארצה, לא במנוע 5 ליטרים ואפילו לא במנוע הצנוע של 2.3 ליטרים המגודש, לשם השינוי, כזה שלא אמור להפחיד את היהודים.
אין טעם לתהות, אלא שמצפונו של הזקן דורש להתערב, אז תהינו.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: שמן מלוכלך מכל בחינה
מוזר 1: מוזר שאחזקה נאותה – וחובתית – בתיבת הילוכים אוטומטית, שביטויה העיקרי הוא החלפת שמן מקצועית, מוזנחת בישראל דווקא, אשר להבדיל ממדינות לועזיטיות, גיר אוטומטי זכה בה לפופולריות חסרת תקדים.
מוזר 2: מוזר גם שמאות אלפי הנהגים של מכוניות אוטומטיות אצלנו עוד לא שכרו עורכי דין, כדי שבית המשפט יחייב את יבואני הרכב ואת המוסכים הקשורים בהם להצטייד במכשור האוטומטי היחידי שמאפשר החלפת שמן מקצועית.
אמנם אין נתונים מדויקים לגבי היקף הנזקים שנגרמו לנהגי האוטומטיות בשל היעדרו של מכשור מתוחכם זה, אך אין ספק שמדובר בסכומים גבוהים מאוד, שהעשירו את ענף הרכב.
מוזר 3: מעניינת, ואולי גם מעידה על דבר-מה, שתיקת משרד התחבורה בנושא.
לגויים בלבד. מכונה אוטומטית להחלפת שמן מקצועית בתיבות הילוכים אוטומטיות. ללא החלטת בית משפט, יבואני הרכב ימשיכו להתעלם מהמכונה, וכך ימשיכו לגזור רווחים מתקלות נפוצות בתיבות הילוכים אלה – אשר בטיפול נכון עשויות להחזיק מעמד עד סוף חייו של הרכב
שואלים את אדוארד
אופיר פרקש: קראתי לאחרונה את המלצותיך לגבי החלפת שמן גיר בתיבת הילוכים אוטומטית. אם יורשה, אבקש את המלצתך הספציפית לגבי המקרה שלי.
ברשותי יונדאי i30 2010 CW מזה 3.5 שנים, אשר קניתיה מטרייד-אין של אחד מיבואני הרכב הגדולים בארץ. המכונית הייתה יד ראשונה ובעלת קילומטראז' של 48 אלף, וטופלה רק במוסך יבואן. בסביבות 60 אלף ק"מ, במעבר בין הילוך ראשון להילוך שני בנסיעה איטית מאוד ובטורים נמוכים, החלה כמין התארכות המעבר בין ההילוכים שבסופו הייתה קפיצה (מכה קלה). התופעה חזרה על עצמה רק לעיתים, מדי כמה ימים, וחוץ מכך הגיר תפקד מצוין.
בעקבות כך פניתי למוסך היבואן (בירושלים), שבו טופלה המכונית, לקבלת עצה. לאחר שאיכשהו הצלחתי להראות להם את הבעיה ובדיקת מחשב, נאמר לי שלפי המחשב אין בעיה וזו תופעה מינורית שאפשר להמשיך איתה תקופה ארוכה, והם ממליצים לי לחיות איתה. לשאלתי לגבי עדכון תוכנת הגיר והחלפת שמן, שיכולים אולי לפתור את הבעיה, נאמר לי כי עדכון תוכנה לא יעזור, ועל פי הוראות היצרן אין מחליפים שמן גיר בדגם זה. וכך המשכתי לנסוע ברכב.
כיום המכונית בסביבות 100 אלף ק"מ, מעולם לא הוחלף שמן הגיר המקורי, והתופעה ממשיכה באותו האופן. הדבר הטריד אותי מאז, ולאחרונה ראיתי בפורומים שבעיה זו קיימת אצל עוד כמה אנשים, שבפורום הומלץ להם להחליף שמן גיר. בסוף השבוע קראתי, כאמור, את דבריך בעניין החלפת שמן הגיר, ועל כן החלטתי לפנות טלפונית לכמה מוסכי יבואן לקבלת הצעת מחיר להחלפת השמן.
במוסך אחד נאמר לי שיחליפו 5 ליטרים מתוך ה-7 (באופן ידני), מכיוון שאף פעם לא החליפו שמן והחלפה מלאה עלולה להזיק לגיר, ובכל מקרה עליי לבוא לבדיקה מקיפה לאבחון מקור הבעיה, ואז יוחלט אם יש להחליף את השמן או לעשות התערבות אחרת. במוסך אחר נאמר דבר דומה, ואף שאולי לא כדאי כלל להחליף את השמן, מאותה הסיבה.
כבר חשבתי ללכת בכל זאת למוסך היבואן לאבחון והחלפת רוב שמן הגיר. מה עליי לעשות בשלב זה? האם החלפת השמן באופן מלא או חלקי אכן עלולה לפגוע בגיר?
האם מהבחינה המקצועית ומבחינת המחיר, עדיף לעשות אבחון במוסך יבואן או במכון גירים? האם יש לך המלצה על מכון גירים אמין ומקצועי באזור ירושלים והמרכז?
האם לקנות שמן באופן עצמאי וללכת למוסך מורשה שאינו יבואן שיבצע את ההחלפה? כבר בדקתי מחירי שמן גיר מקורי SP3 ביונדאי שופ, וניתנה לי הצעת מחיר של כ-45 שקלים לליטר, חצי מהמחיר שמבקשים במוסך היבואן.
תשובה: במצב הקיים, שבו מכשור מקצועי המאפשר החלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות עדיין אינו מוכר בארץ, אני ממליץ בלית ברירה לבעלי רכב אוטומטי להתייעץ אצל מכוני גירים אוטומטיים, שלפחות אינם מבלבלים את בעלי המכוניות בתיאוריה המצוצה מהאצבע, שלפיה לא צריך כלל לבצע החלפת שמן. על החשדות שלי למי תיאוריה זו מועילה כתבתי בשבוע שעבר, ואין צורך לחזור עליהם.
ומכיוון שהמטרה המיטבית – החלפת כל שמן הגיר – אינה מושגת בשיטה הידנית ("סטטית"), מומלץ לחפש מקום שבו לא יוותרו, אלא יחזרו כמה פעמים, בסבלנות ובעקשנות, על הליך ההחלפה, עד כי לפחות רוב השמן יוחלף בחדש.
הציניות המזעזעת והזלזול של יבואני הרכב בחובתם לצייד את המוסכים השייכים להם במכשור המאפשר את החלפת כל כמות השמן בגיר האוטומטי – הם שערורייה. ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.
יצחק שטיין: ברשותי מאזדה MPV שנת 2000 (5 שנים), שמדי פעם דואגת להזכיר לנו שמערכת הקירור שלה לא מושלמת (בעבר החלפנו: מכל רזרבי, רדיאטור, תרמוסטט, כמה צינורות מים). כאשר אני ממלא מים במכל הרזרבי, די בנסיעה של כמה דקות בעלייה חזקה כדי שהמכל הזה יתרוקן עד הסוף כמעט.
הרכב נבדק במוסך מורשה של מאזדה בבדיקת לחץ למשך 5 שעות, ללא מציאת שום נזילה…
יש לציין שבנסיעה מישורית או בירידה, אפילו בנסיעות ארוכות, אין איבוד מים ניכר, אבל בנסיעה של 10 דקות במנוע חם בעליות המכל הרזרבי מתרוקן לגמרי כמעט.
אין לי מושג מה לעשות, אשמח להמלצות (חשבתי לקנות פקק חדש, אבל אני די סקפטי). תודה על כל המידע המועיל שרכשתי ממך במשך השנים !
תשובה: ייתכן שנפער סדק קטן בראש המנוע, או שהאטימוּת של סתם הראש נפגעה במקצת – מה שמורגש רק כאשר המנוע מתאמץ.
מומלץ אפוא לבדוק אם יש סימני CO2 בנוזל הקירור.
היו זמנים שבמצבים אלה היה מועיל להוסיף לנוזל הקירור חומר מיוחד המונע דליפה. בעידן המכוניות המודרניות נראית שיטה זו נאיבית משהו, וכך גם שיטת חיזוק בורגי הראש – אך הייתי מנסה בכל זאת לבצע את שתיהן בטרם פירוק הראש המתבקש.
שוב חוגגים אופטימיות זהירה, הפעם עקב התפתחות טרייה: הפושע מלודז' הכריז שהוא מוכן להעביר את הפקת סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" לַמפיק שמחליף אותו, ומוכן גם להיפרד מההקלטות המקוריות שהוא מחזיק. נחכה ונראה. בינתיים גם אנו משלמים חוב שהצטבר
עשרות פעם הזכרנו בעקשנות, הן בתת-המדור 'טיפ טיפה' והן בתשובות למכתבי קוראים, את הצורך בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות. את טיפול חובתי זה המלצנו לבצע רק במכוני גירים אוטומטיים, ולא, חלילה, במוסכים כלליים, שאינם בקיאים בהליך, אשר דורש מיומנות, דייקנות ומכשור מיוחד.
שמן נוטף דבש
"שמן אחד לכל החיים" של תיבת הילוכים אוטומטית הוא הטעיה פרועה ומסוכנת המורחת את אוזני הנהג בדבש, שכן לאמיתה של מכניקה, דאגה לתיבת הילוכים כזו דורשת החלפת שמן מדי 60-80 אלף קילומטרים.
יש לוודא שאחרי ההחלפה תישאר בתיבת ההילוכים כמות קטנה ככל האפשר של השמן הישן. תוצאה מיטבית כזו אפשר להשיג רק בהחלפה דינמית, המתבצעת באמצעות ציוד החלפה ייעודי ויקר, ולא בהחלפה סטטית, המקובלת בארץ.
התגלה כבר מזמן שרק השיטה הדינמית, המבוצעת במכשור אינטליגנטי, מאפשרת החלפת שמן לפי הספר. זאת, להבדיל משיטת החלפת השמן הידנית בנוסח כאילו, שבה רוב השמן הישן נשאר בתיבת ההילוכים האוטומטית – מה שאינו מאריך את חייה התקינים, ולמעשה מקרב את סופה.
והנה, חרף זאת, רוב החלפות השמנים המבוצעות בארץ (אם בכלל מבוצעות) מתבססות כאמור על השיטה הידנית דווקא, הפרטאצ'ית בעיקרה. שיטה בלתי יעילה זו מולכת ברוב המוסכים העבריים – כולל מוסכי יבואן, שאף הם לא מוכנים להשקיע במערכות החלפה מתוחכמות.
אנשים כותבים
כתוצאה מקמצנות זו השולטת במוסכי ישראל, חוגג אצלנו תפקוד לקוי של תיבות ההילוכים האוטומטיות, מה שמסב לבעלי רכב רבים עוגמת נפש והוצאות כבדות.
על כך מעידים מכתבי קוראים הנשלחים ל"מכונית הנפש". כמו למשל מכתבו של קורא, המתפרסם ב"שואלים את אדוארד" במדור זה.
תיבת אוצרות
אצל הזקן המורשה, ציניקן וחשדן כפייתי, התעורר החשש שהזנחת תיבות ההילוכים האוטומטיות המקובלת בארצנו תורמת לא מעט לשגשוג הכספי של המוסכים הפרטיים, ומחוללת נפלאות פיננסיים גם, בוודאי, בעסקים השייכים לברוני הייבוא, שהם מלכי רדיפת הבצע.
וזו כנראה הסיבה לכך שהתיאוריה המטופשת הקובעת כי "אין צורך בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות על כל סוגיהן" עדיין מתקבלת בהכרזות הבנה ואף צהלה אצל "מומחי" רכב עבריים, כמו גם אצל כתבי החצר שלנו, המפרסמים ביד קלה את דעתם החנפה על מדיניות אדוניהם.
גם מולעט וגם מולהט
במשך שנים ארוכות טענו יצרני הרכב שהשמן הנמזג בפסי הייצור לתיבות הילוכים אוטומטיות "מסוגל לתפקד במשך כל תקופת השימוש ברכב". הצהרה זו, המופיעה בספרי הטיפול ברכב עד עצם ימינו, נשמעת כבולשיט באוזני בעלי מכוניות ומוסכניקים המבינים איך מתפקדת תיבת הילוכים אוטומטית.
שהרי בתוך ה"אוטומט" מסתובבים מצמדים שהחיכוך ביניהם יוצר שבבי מתכת ופחם, והללו חודרים לשמן הגיר ופוגעים ביכולתו לבצע עבודה חלקה (לְשַמֵּן) במנגנון המכני. בנוסף, השבבים פוגעים בהעברת הכוח במצמד הידרו-קינטי, משום ששמן מלוכלך מתקשה לעבור בשסתומים הפנימיים בגיר, שהם בררניים וחסרי פשרות. במילים אחרות, השבבים מפריעים לשמן לעבוד כראוי וגורמים סתימות.
אלא שאין זו הצרה היחידה שבגללה מוטב להחליף שמן בתדירות שהזכרנו. כי בזמן עבודתו במכונית, השמן בגיר האוטומטי עשוי לנסוק לטמפרטורות גבוהות מאוד: בעוד ששמן ATF הרגיל מתחמם בנסיעה נורמלית ל-80 מעלות צלסיוס, ואכן מסוגל לשמור על תכונותיו לאורך 100 אלף קילומטרים ויותר, ממש סבבה – אותו שמן ATF, בהגיעו לטמפרטורה של 100 מעלות צלסיוס, דורש החלפה כבר אחרי 20 אלף קילומטרים.
ואם הרכב סוחב אחריו נגררת, חוטא בנסיעה ברוטלית, או שקירור תיבת ההילוכים שלו משובש, אזי שמן הגיר מתחמם אף עד 180-200 מעלות צלסיוס, ואז החלפתו צריכה להיות מיידית. אחרת, את ההחלפה (או לפחות שיפוץ) תדרוש כבר תיבת ההילוכים עצמה.
משמר המפרץ
כאילו אין די בכך ששמן הגיר מותקף בטמפרטורות גבוהות ובהזדקנות טבעית – תופעה בנאלית, אלא שאף היא מצדיקה החלפת שמן מדי 60-80 אלף ק"מ, או לחלופין פעם בשלוש שנים – כל זה אינו סוף פסוק.
כי שמן בתיבת הילוכים אוטומטית חשוף לסכנה נוספת – זו של איבוד צמיגותו (שמשמעותו היא איבוד יכולתו לתפקד) עקב תקלה טיפוסית: פריצה של נוזל קירור אל אגן השמן.
כך שאם תראו מוסכניק מרחרח בחוטמו את מד שמן הגיר, והבעת פניו כזו של הבלש פוארו, גיבור ספרי אגתה כריסטי, דעו שהוא בסך הכול בודק אם נוזל קירור מתחזה לשמן.
מתקן אינטליגנטי היודע להחליף שמן בתיבת הילוכים אוטומטית. אפשר להבין שמוסכים קטנים אינם מסוגלים להרשות לעצמם הוצאה כספית על מתקן כזה, אך קשה יותר לגלות סלחנות כלפי העובדה שיבואני הרכב המיליונרים קומצים את ממונם, ואינם מוכנים לספק למוסכים שלהם פתרון מתקדם כזה, שעשוי להציל את לקוחותיהם מעוגמת נפש ומהוצאות כבדות.
נראה כי הדאגה לבעלי המכוניות אינה בראש מעייניהם של ברוני הייבוא, כי הם עסוקים מדי במאמץ למכור להם מכוניות חדשות או לפחות חלקי חילוף חדשים – והיעדרו של המתקן הנ"ל משרת מצוין את יעד עסקי זה
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: יש נסים במרחב המצולהב
בין שההזנחה של נושא החלפת השמן בתיבות הילוכים אוטומטיות מתוכננת באופן מחושב, בכוונה תחילה, כפי שאנו לא מפסיקים לחשוד, ובין שתופעה זו מתרחשת בשטח עקב סתם בורות וטיפשות – התוצאה היא אותה תוצאה: על רחובות ודרכי ארצנו מסתובבות מכוניות רבות הסובלות משלבי-ביניים של תקלות בגירים האוטומטיים שלהן, אשר מאיימות על בעלי הרכב בנזקים כספיים קרובים.
מומלץ אפוא לא לזלזל בסימנים ראשונים לצרה בגיר, אלא להתייעץ מיד עם אנשים מנוסים במכון מקצועי, בניסיון להציל את הגיר הסובל, אם זה אפשרי עדיין.
כי פלאים מתרחשים לפעמים גם במרחב המצולהב שלנו: קורה פה ושם שתיבת הילוכים אוטומטית שמרעישה ומתקשה בהעברת הילוכים חוזרת לתפקד לאחר שהוחלף בה השמן, גם אם ההחלפה נערכה בשיטת הידנית. אמנם החלפה זו, כפי שהסברנו בגוף המדור, היא פגומה – אלא שאם המוסכניק הפיקח מבצע אותה כמה פעמים ברציפות, תוך שימוש בתוסף הפלא 'XADO' ומבלי לחסוך בשמן, גם כשהוא יקר, הגיר בהחלט עשוי להתאושש מסבלותיו.
שואלים את אדוארד
חיים וינברגר: רכשתי סיטרואן C4 שנתון 2006, גיר אוטומטי, מנוע 1600, אני יד שביעית ברכב !
בעת נסיעה מתל-אביב למקום מגוריי בצפון הרגשתי שהנסיעה אינה חלקה. כאילו לוקח לגיר זמן רב ומאמץ לעבור בין שלושת ההילוכים הראשונים. התחושה היא (לאחר שנים רבות של נסיעה בגיר רגיל, אך בזמן האחרון גם קצת עם אוטומט, בעיקר בנסיעות עירוניות) שצריכים לדחוף את הרכב כדי שיעביר הילוך בהתאם למהירות הנסיעה. בנוסף, במהלך הנסיעה נדלקה נורת האזהרה הצהובהservice .
רציתי לשאול מה יכולה להיות הבעיה, ומהי העלות המשוערת של תיקון הנזק. הרכב אמור לעבור מבחן רישוי שנתי, ואני חושש שהבעיה תכשיל את הרכב במבחן. לצערי, אין לי די זמן וכסף לבזבז על מכוני הרישוי.
תשובה: אמנם זכית כבר לתשובה, אך נדמה לי שכדאי לך לקרוא את המדור וה"טיפ טיפה" הנוכחיים. אמנם בבלוג זה אנו חושפים בעצם רק את קצה הקרחון של נושא השמנים בגירים אוטומטיים – ובכל זאת, זה הרבה יותר ממה שעניתי לך קודם.
דורון מויאל: נאמר לי מקרוב משפחה שבעבר הרחוק הייתה לך אלפא סוּד Ti. אשמח לקבל פרטים.
תשובה: אכן הייתה לי Ti 1500, נהדרת, שאחרי מאמצים רבים שלי, של פחחים ושל צבע גאון, רוני סמדרסמן מכרכור, הפסידה בכל זאת במלחמה בחלודה. מי שקנה את היפהפייה הכחולה אמר שלא אכפת לו, ואני לא הייתי מוכן ללוות אותה אל מותה. מגיע לה שאכתוב עליה בקרוב.
אביחי: שלום אדוארד, התעוררה לנו בעיה ברכב ונשמח מאוד לעזרתך. יש לנו מיצובישי L300 שנת 95', שאנחנו מאוד מרוצים ממנו (ומחוברים אליו). הרכב לא רואה בכלל מוסך וסוחב בלי בעיה. עד היום הוא עשה 240 אלף ק"מ.
לאחרונה הרכב התחיל להיות ממש מסריח מהרגע שמתניעים אותו, וצריכת הדלק שלו עלתה מאוד (לוקח עכשיו ליטר 1 ל-5 ק"מ). אחרי שהוא לא עבר טסט בגלל זיהום אוויר המוסכניק שלנו אמר לנקות את הקרבורטור או להחליף אותו, וזה אמור לטפל גם בזיהום וגם בצריכת הדלק. ניקינו אותו פעם אחת במכון מוסמך, זה עזר לזמן קצר מאוד והבעיות חזרו.
השאלות הן: האם באמת הבעיות הנ"ל נובעות שתיהן מאותה תקלה, והאם אפשר לפתור אותן באמצעות החלפת/ניקוי קרבורטור? אם כן, האם יש לך מכון שאתה ממליץ עליו?
בנוסף, נשמח לשמוע מניסיונך אם יש טיפים לשמירה על הרכב המתבגר לעוד שנים ארוכות ובטוחות. בתודה מראש, ותודה על כל הטיפים בבלוג שלך לאורך השנים.
תשובה: בטרם השקעה נוספת, בקשו מאיש המוסך שיבדוק את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. אם יחס הדחיסה יתגלה כנמוך, ולא יעלה אחרי הוספת כפית שמן לצילינדר הבעייתי, זהו סימן שהשסתומים אשמים בתופעה שעליה אתה מספר.
דאגה לרכב מבוגר לא אמורה להיות שונה מדאגה לרכב חדש: השמנים הכי טובים והחלפת נוזלים. ההבדל היחידי הוא שממכונית מבוגרת אין דורשים מאמצים מיוחדים.
הלל גרייפנר, טלמון: ברשותי איסוזו טרופר 2003 אוטומטי טורבו+ דיזל שעשה 210 אלף ק"מ. לפני שנתיים הוחלפו גיר וכן טורבו. בחודשים האחרונים יש נזילת שמן, שבבדיקות חוזרות אובחנה כקשורה לטורבו ואף הומלץ להחליפו שוב. מכיוון שהטורבו עובד – חיכיתי עם התיקון ( היקר…).
בשבוע האחרון שמתי לב שההילוכים לא תקינים. הרכב נסע כאילו הקלאץ' לחוץ. בדקתי שמן גיר – והיה ריק לגמרי. גררתי למוסך (אחים גז, צומת שילת). הוא בדק, וכמובן מילא שמן גיר. עשה נסיעת מבחן, ולא איתר שום נזילה מהגיר, רק מהטורבו.
הבוקר, לאחר נסיעה של כ-30 ק"מ, התופעה חזרה. עצרתי ובדקתי – שוב אין שמן גיר. כקורא ותיק ומתגעגע אודה לעזרתך, כדי שלא אעשה שטויות…
תשובה: המדור הנוכחי מוקדש לבעיות שמן בגירים אוטומטיים, ובמיוחד לסיבוכים הקשורים בניסיון למלא את השמן באופן ידני, כאילו היה מדובר בשמן מנוע. רק אחרי כמה מזיגות בזו אחר זו, הגיר מקבל את כמות השמן המתאימה לו לפי צדק העולם.
אלא שיש עוד בעיה. אם לא יודעים איזה סוג שמן עבד בגיר המותקן במכוניתך, וכמה זמן הוא עבד – יש לרוקן אותו (ככל הניתן לעשות זאת בשיטה הידנית, הפגומה), ולמלא את תיבת ההילוכים בשמן חדש לגמרי.
מנחם מרגליות: נעלמת לנו מ'מקור ראשון', אז אין ברירה ואני פונה ישר למקור בעצמו.
די הרבה שנים ישבתי (בנוחיות) בוולבו, החל ב-740 ועד 7 השנים האחרונות ב-S90 (היו לי שלוש כאלה – שתיים הועברו לבנות שלי והראשונה הלכה טוטל-לוס, אירוע שבעקבותיו רק התחזק הקשר עם הטנקים האלה).
תכלס:
משיקולי נוחיות ישיבה והזדמנות קניתי לקסוס RX 400, ובזה אנחנו מתגלגלים כבר 3 שנים. לא נוח לנו משלוש סיבות:
- אשתי לא הסתגלה לנהיגה ברכב – מה שהופך אותי לנהג מונית .
- גם לאשתי וגם לי, הקפיצים הקשים לא מסתדרים עם עמודי השדרה העתיקים שלנו.
- רדיוס הסיבוב: אחרי הוולוו, שהיה לה סיבוב הדוק-ממש למרות הגודל, הלקסוס חייבת איזה רוורס אחד לפחות בסיבובי פרסה בכבישים רחבים למדי. לכן התחלתי לחפש רכב עם (?) ככל הניתן, ועם הנעה אחורית בשביל הסיבוב, ועם קפיצים רכים ומושבים נוחים, ואורתופדיים וקשים בשביל עמודי השדרה.
מה יש? קפץ לי מרצדס 300 E. אם כן – מה הבעיות שיש בדגמים בני 5 שנים או יותר (זה בערך מה ששווה הלקסוס שלנו)? או שיש משהו אחר שלא חשבתי עליו.
תודה על סבלנותך למעשיות של קשיש (מורשה – יש תעודה) מבני-ברק.
תשובה: ודאי שאתה צודק בבחירתך במרצדס E300, המתאימה כדי לנוח אחרי לקסוס RX 400. מה גם שמרצדס יודעת להזדקן בכבוד, ואחרי חמש שנים אין לה מה לעשות חוץ מאשר לגרש את הריח של הבעלים הקודמים.
ואם לא מרצדס אז רק בנטלי, אך אופציה זו לא קיימת אצלנו, למזלו של מנהל הבנק שלך.
החלפת שמן בגיר אוטומטי מסתיימת רק כאשר השמן המשומש אשר מנוקז מן הגיר אינו כהה כבר, אלא באותו צבע כמו השמן החדש
טענתי ב'טיפ טיפה' הקודם שהמוצלחים מבין כל דגמי הונדה במאה שעברה הם שניים: הקוּפֶּה הקטנה crx VTEC והרואדסטר S2000
אך צדק בוודאי י"א ("אנונימי") כאשר הוסיף מיד על crx ועל S2000 את הונדה nsx, גאוות היפנים, ולי נשאר רק להודות שהתעלמתי ממנה בכוונה ובזעם, כדי להעניש אותה. הרי בגלל אותה nsx נחלתי מפח נפש, שעוד מציק לי לפעמים למרות שמונה או תשע השנים שעברו, כי דברים כאלה זקנים אינם מוכנים לשכוח.
לשם ההגינות, יש להוסיף שההשפלה המביכה שטעמתי בגלל הונדה nsx, בת טיפוחיו של איירטון סנה, לא מתקרבת לעוצמת הזלזול שספגתי בעטייה של פורשה 911 (מזן 964) הברברית, אשר התעללה ללא רחמים בניצול שואה, הקשיש המורשה, על האספלט הגרמני של מסלול המרוצים הוקנהיים.
נזקקתי אז לשעתיים ועוד קצת עד שלמדתי סוף סוף איך לשלוט על 911 מורדת, ממשיך הזקן בגלילת תסכולו, ואז, כאשר התחלתי אפילו ליהנות ממנה, עצרתי בלית ברירה כדי להוסיף דלק, והמארגנים ניצלו את ההזדמנות ולקחו את פורשה ממני. "עשרות עיתונאים רוצים ליהנות ממנה, וחיכו בסבלנות לחזרתך", הסבירו, והקשיש חזר לישראל בבושת-זיכרון.
פיתוי-פינוי?
האמת היא ש-nsx לא עשתה לי בושות בנוסח פורשה הנאצית, לא פגעה בחוט השדרה שלי, ולא ביצעה עליי צלחות בסיבובים. הונדה לא חגגה עליי אף אחד מהפעלולים שחגגה עליי הגרמנייה, משום שלא זכיתי כלל ליהנות מחוויית נהיגה ביפנית זו.
המוכרים לא הסכימו שאנהג ב-nsx שלהם, והרשו לי רק להתרשם ממנה בישיבה של כמה דקות על מושב המרוצים הצר והקשיח שלה, שאינו דומה למושבים המפנקים של nsx אשר פלג הגוף האמצעי שלי הכיר בתערוכת פרנקפורט. "עוד לא שולמו עליה מיסים ואין לה ביטוח, אפילו לא חובה, כך שאסור להוציא אותה לרחוב", הסבירו המוכרים, ולא עזבו אותי לרגע.
הם כנראה פחדו להשאיר אותי לבד עם nsx, מחשש שאנצל את ההזדמנות כדי לפנות אל היפנית ולשכנע אותה בלחש משהו כמו: "בואי איתי, יקירתי, נברח מליצנים אלה וניהנה ממגורים עם בנותיי בכפר נופש שקט, אנושי. תלמדי עברית, ובתא הכפפות שלך אנו נשמור תצלום של הרבי מלובביץ' ותפילת הדרך. נו, תעשי משהו, תזוזי".
הייתי ממשיך לפתות אותה, ומבטיח לה ששערי גן העדן עומדים להיפתח בעבורה ובעבורי, אם רק נגור בשלווה ובאושר, אך כאמור, לא נשארנו לבד בארבע עיניים.
ייערג ובל יעבור
סיפור nsx התחיל להתגלגל כאשר שמעתי מחבריי שהונדה nsx לבנה עומדת למכירה במחיר הזדמנותי, והסקרנות שלחה את פעמיי אל כפר נופש סמוך לוורשה, קרוב למדי לבית הקיץ שלנו. התקשרתי, קבעתי פגישה, ומצאתי את עצמי מול זוג מוכרים פולנים שדיבורם ושפת גופם, ואף לבושם, הזכירו לי גנבים מסרטי הניאו-ריאליזם האיטלקיים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה.
ואכן, nsx היפה שלהם הייתה זולה באופן חשוד דיו כדי שכל תמים יבין שמדובר ביצירה שנגנבה בחו"ל, הוברחה לפולין, והמחזיקים בה בהולים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. אלא שלהפתעתי, גם גילוי זה, על הסכנה הכרוכה בו, לא הפריע לי לחלום עליה בשינה ובמציאות. התחלתי אף לדמיין שאולי אני טועה והיא אינה גנובה – אלא סתם זולה משום שנבנתה מחדש, המסכנה, אחרי שרפה, או שאיזה פחח פולני קוסם הצליח להדביק אותה בהלחמות משתי nsx-ים שעברו טוטאל-לוס.
בכל אופן, התכוונתי לראות אותה שוב, והפעם להסתכל עליה במבט בוחן יותר. לבדוק ללא סנטימנטים אם הרווחים שבין חלקי הפח שווים משני צידי הרכב, ולחפש סימנים אחרים של שחזור חשאי, אם אכן התבצע. שוב התנעתי את crx שלי, ומבלי להתקשר קודם לזוג המוכרים ולקבוע איתם פגישה הגעתי בשנית ל-nsx, מצויד הפעם במכשיר הבודק את עובי הצבע בדיוק של מיקרונים. אני אגלה אם היא נצבעה מחדש, תכננתי – אך חצר המלכה הייתה ריקה וסגורה. רק כלבים נבחו עליי מצידה השני של הגדר.
חזרתי הביתה, ואלו התקשרו. "ראינו שחיפשת אותנו", אמרו בנימה של איום. "אם אתה רציני, אז תכין בבית את הכסף, ואנחנו נביא את הסחורה על משאית", הציעו, וכך עוררו אצלי דאגה רצינית עוד יותר מהאפשרות שהמכונית גנובה. שהרי רק היה חסר לי ששני בריונים כפריים מפוקפקים אלה, ואולי עוד חברים שלהם שלא הכרתי, יידעו היכן אני גר.
סירבתי באמתלה שעוד לא הצלחתי לגייס את הסכום הדרוש, והשיחה בינינו הסתיימה בקללה גסה שלהם, לפני שטרקו את הטלפון. ודווקא בזכות קללה זו התעשתי סופית מכל נקיפות-הערגה ל-nsx. פיניטו לה קומדיה, הבנתי. ייערג ובל יעבור רכב זה אל ידיי.
נחמה במהירות של כמעט שנייה
למען בריאות הנפש מוטב היה לשכוח אותה, ובהמשך ליהנות מהמחשבה שהבווארית שלי מזנקת ל-100 קמ"ש כמעט שנייה מהר יותר מאשר הונדה nsx זו, גנובה או לא.
הונדה nsx. מכונית פולחן משנות ה-90 שעם פחות זהירות מצד הזקן, הייתה מסוגלת אולי לסבך אותו, החולם עליה, בפלילים
רוזוולט התעלם משמואל. וגם אנחנו
תכננתי להקדיש את מדור זה לחייו ומותו של שמואל זיגלבוים, איש עקרונות ובעל כריזמה אשר בשנות ה-30 לחם על זכויות יהודי פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו זיגלבוים, שהיה חבר ה'בונד', ארגון אנטי-קומוניסטי ואנטי-ציוני, בלונדון, כנציג היהודים בממשלה הפולנית הגולה אשר הוקמה על ידי הבריטים.
כאשר נוכח זיגלבוים כי הפניות הדרמטיות שלו אל ראשי הקואליציה האנטי-נאצית אינן מוצאות אוזן קשבת אצל הנשיא רוזוולט בוושינגטון, אצל סטלין במוסקבה ואצל ראש הממשלה צ'רצ'יל בלונדון, הוא הבין את העובדה המזעזעת שאף אחד מבין מתכנני המלחמה נגד כוחותיו של היטלר אינו מעוניין לדרוש מהגרמנים להפסיק את רצח יהודי אירופה. או-אז החליט זיגלבוים המאוכזב והשבור להתאבד "כדי לזעזע את המצפון האנושי", הסביר במכתבו האחרון, שנכתב לפני שפתח את הגז בדירתו.
ראיתי חשיבות להזכיר את זיגלבוים בבלוג זה משום שהוא אינו ידוע בארצנו, למרות אזכוריו הנרחבים ב'גוגל' ובוויקיפדיה העברית. הסיבה: שייכותו של האיש לתנועת ה'בונד', אותו פגם שכבר גרם אצלנו למלחמת קודש נגד גיבור מרד גטו ורשה, ד"ר מארק אדלמן. כתוצאה של חשבונאּוּת אינפנטילית עם "הבונדיסטים האלה", שנעשית גם אחרי מותם – אין בישראל רחובות על שמם של אדלמן וזיגלבוים, וילדים לא שומעים עליהם, לא בבתי הספר ולא בטיסות החינוכיות לפולין.
שמואל ומויזס, שני גיבורים שלי
הייתה לי גם סיבה אישית להקדיש את מדור זה לשמואל זיגלבוים, אשר היה – כפי שגיליתי במכון להיסטוריה יהודית בוורשה – יוצר כפפות במקצועו, ועל כן סביר מאוד שהוא הכיר אישית את אבא שלי, מויזס גרוסבאום, שברשותו היו ארבע חנויות כפפות בוורשה וסדנת ייצור שלהן.
אלא שברגע האחרון החלטתי לא להזכיר את ההתאבדות הנואשת של זיגלבוים בלונדון, שהוא ביצע במאי 1943 בניסיון להוציא את העולם מאדישותו לשואת היהודים – כי ביום ראשון 20 במאי, כאשר עבדתי על הטקסט, בדיוק פורסם בתקשורת על צעיר פלסטיני בן 20, פתחי חרב, ש"הצית את עצמו על רקע העוני הקשה ברצועה". כך שלוּ הייתי כותב על התאבדותו של זיגלבוים באותו יום שבו התאבד הפלסטיני, זה היה עשוי להתקבל כאיזה רמז פוליטי דק מצידי או כאסוציאציה כלשהי, ולא רציתי.
וכך, במקום לקדם ולטפח את זכותו של שמואל זיגלבוים להיכנס לפנתיאון גיבורי היהדות – כתבתי כאן על המפגש הכושל שלי עם הונדה nsx.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: תיבת פנדורה
הונדה, שכידוע אני חסיד מושבע של מוצריה, ביצעה בשנה שעברה פשלה מביכה, עם תכנון בלתי מוצלח של מנוע חדש לפורמולה 1, מה שהרס-כמעט את קבוצת מקלארן, ועם פשלה מביכה לא פחות שפגעה במלכת דגמי הסיוויק, הדור העשירי (X) של Type R. כתבי החצר הלועזיטים (כתבי החצר העברים לא מגיעים לקרסולי הציניות של גויים אלה) מנסים להסתיר ולא לפרסם שתיבות ההילוכים של Type R מתפרקות כבר אחרי 20-30 אלף קילומטרים.
החברה היפנית מצידה מסרבת לקחת אחריות, בטענה כי ההילוכים חורקים ונשחקים כתוצאה מ"סגנון נהיגה ספורטיבי". כאילו מישהו קונה את Type R כדי להביא לחמניות מהמכולת.
הסיבה האמיתית לפגיעה בתיבת ההילוכים הידנית של הונדה (אחת המוצלחות בעולם הרכב; בדוּק על ידי אנוכי) היא התכנון המטופש שלה דווקא ב-Type R: המשאבה ההידראולית של המצמד זכתה להיות מותקנת על יד המפלט, בדיוק לצד הקטליזטור, הרותח במאות מעלות צלסיוס. כתוצאה, הנוזל ההידראולי במשאבה מתחמם ואינו מתפקד, בין שהוא רגיל ובין שהוא משובח, מתוצרת Motul. עקב התחממותו של נוזל זה, הנהגים של Type R מחליפים הילוכים ללא עזרת המצמד, מבלי שיחושו בכך – מה שהורס את תיבת ההילוכים.
אלא שהיצרנית הונדה מסרבת בעקשנות להודות בבעיה ולשנות את מיקומה של משאבת המצמד, או לפחות להתקין מחסום חום בין המפלט לבין המשאבה, כפי שממליצים בעלי Type R ומוסכניקים בפורומים לועזיטיים. שהרי לוּ הונדה הייתה משנה את התכנון הכושל של הגיר, היא הייתה נאלצת לתקן על חשבונה אלפי מכוניות, להחליף בהן תיבות הילוכים או לשלם פיצויים לאלו שכבר עשו זאת על חשבונם.
שואלים את אדוארד
מרים: אני קוראת את טוריך כבר שנים ונהנית עד מאד. נהניתי במיוחד מהטור האחרון 'צער הוא מחמצת הנפש', לא בדיוק מה שאפשר לצפות ממדור רכב. לצערי פגשתי בחיי מטפלים 'לכאורה מקצועיים', כשבמקרה הטוב הם לא מועילים ובמקרה הגרוע אף מזיקים. אני שמחה שהעלית את הנושא כי לצערי הוא לא מדובר מספיק ואין פיקוח מספק, אם בכלל. ועכשיו, אם יותר לי, אני פונה אליך כפסיכולוג של מכוניות. מאחר ואתה מפענח את הנפש המכנית, האם תוכל אולי לסייע גם בעניין הנפש האנושית.
מדובר בבת של חברים טובים שלנו, בת 42 היום, שהיה לה חבר במשך שנתיים ולאחרונה הוא עזב אותה פתאום, כמעט ללא סימנים מוקדמים. הם גרו ביחד, טיילו לחו"ל, נראו די רציניים, ויום אחד הוא פשוט עזב את דירתה בנימוק שהוא "לא מצליח לראות בה את אֵם ילדיו, כי היא לא מספיק בוגרת נפשית".
הבחורה שבורה, ומסרבת לוותר עליו. היא טוענת שהוא עדיין מאוהב בה, ועזב אותה רק משום ש"יש לו תסביכים". היא גם חוזרת בכפייתיות על המשפט ש"היחס הזה לא מגיע לי, כי הענקתי לו הרבה חום ואפילו השלמתי עם ריבוי הידידות שלו". לטענתה, הסיבה היחידה שהוא עזב אותה היא שהוא סובל מ"הפרעת שליטה בזוגיות" (יש דבר כזה, מתברר). היא חקרה ומצאה את תסמיני ההפרעה: האדם הלוקה בה לעולם אינו מרוצה, תמיד משווה בין נשים, ותמיד מחפש פגמים באישה הבאה בתור לפני שהוא זורק גם אותה. "זה בדיוק הוא!", היא אומרת.
מה שמדאיג אותנו, מעבר למצבה הנפשי, זה שהבחורה פשוט מסרבת להרפות מהנוטש. היא ממשיכה לעקוב אחריו בפייסבוק ובווטסאפ, וכך, לדעתנו, משמרת את אומללותה ואת התלות הנפשית בו. איך גורמים לה להתעשת? מה גם שהחבר הזה לא נשמע אוצר גדול במיוחד…
אני מתנצלת מראש אם השאלה חורגת מגבולות הבלוג אך יש לי תקווה שכבעל נסיון עם נפשות רבות וחסרונן תעוץ עצה עבורה.
תשובה: במונחים של עולם הרכב, הבחורה סובלת כנראה מהצתה רגשית מאוחרת, ובמונחים בודהיסטיים היא "נאחזת בארעי" ולכן נגרמים לה סבל, צער ואי נחת.
מכיוון שבלוג זה הוא בכל זאת 'מכונית הנפש' ולא 'מוסך הנפש', אני יכול רק להמליץ לכם לפנות לטיפול מקצועי. איני יודע מהיכן אתם בארץ, אך אם ירושלים טובה בעיניכם, פנו אל הפסיכולוג הקליני איתן גפן שהוא אינו קשיש אבל בהחלט מורשה. בטוחני כי המרשתת תוכל לספק לכם פרטי התקשרות עימו. אנוכי גורס כי במצבים נפשיים כמתואר, טיפול פסיכולוגי מקצועי הוא המומלץ ביותר, גם אם על הפרק עומד טיפול מתחרה בשיטת מכוניתרפיה.
יחזקאל פרידמן, נתניה, בתגובה ל"צער הוא מחמצת הנפש": כרגיל, תודה על הכתיבה הנפלאה. הלוואי עליי [יליד הארץ] "שמץ שמציים" של כתיבה יצירתית ומשחקי מילים כמו שלך. מזכיר לי את קישון. גם הוא, העברית לא הייתה שפת אמו, והיה וירטואוז בשפה.
בעיניי זו מחמאה. מקווה שגם בעיניך.
בברכת בריאות וצלילות עד הסוף.
תשובה: במשך שנים הקפדתי לא לפרסם מחמאות כלשהן, ומחקתי אותן ממכתבים שהתפרסמו במדור, כפי שיודע כל מי ששלח אלינו מכתבים כאלה. אני מודה כי כעת, לעת זקנה, התרופפה משמעת זו. תודה.
יעל וניר כהן: אנו הורים לארבעה ילדים. מחפשים לרכוש רכב שיתאים לנסיעות משפחתיות, אבל גם ליומיום (טווחי נסיעה קצרים של עד 45 ק"מ ליום, לעתים פחות).
בידינו תקציב צנוע: 25 אלף שקלים. אנחנו יודעים שזה לא הרבה, ומבקשים בכל זאת לא לקפוץ מעל הפופיק בהלוואות עם ריביות וכו'… רצינו לשאול: איזה רכב אתה ממליץ לחפש בתקציב זה?
ושאלת משנה: אנחנו רואים שרנו לוגאן היא זולה יחסית, אך שמענו גם שמועות מדאיגות לגבי אמינותה. מה דעתך? כנ"ל לגבי סיטרואן C4, שהיא עדיין זולה יותר מהיפניות, אך גם לגביה אמר מי שאמר שלא כדאי.
נשמח מאוד מאוד לכיוון, כי אנחנו די אבודים במרחב כלי הרכב.
תשובה: עודני ממליץ על לוגאן mcv, וגם על סיטרואן C4 פיקאסו, שדווקא אינן מאכזבות באמינות ובחיסכון בדלק. לפחות לא לפי מה שאני שומע ולפי מכתבי קוראים. זאת, בהנחה שתמצאו מועמדת ששירתה אדם שדאג לה. מישהו שלא חסך ממנה שמנים סינתטיים טובים והחליף לה את הנוזלים למיניהם, כמו למשל נוזל הקירור ונוזל המעצורים.
אגב, חברים שלי שיש להם ארבעה ילדים נהנים מהונדה FR-V, שהיא בעלת שישה מקומות נוחים, תא מטען רחב למדי וסגנון ידידותי. היא גם שקטה ומספקת הנאת נהיגה, במידת-מה. אם כי צריך מזל כדי למצוא FR-V בסכום העומד לרשותכם, כך שכדאי לכם אולי לשקול למתוח במקצת את התקציב.
החיים הסודיים של הצריף כאשר עוזבים אותו וחוזרים ארצה. הציורים שעבדתי עליהם מוכנים למשלוח לתל-אביב, לצורך תערוכה שאינני יודע מתי אצליח לארגן, אך יש לה כבר שם: "פרדה מציור". כי במהלך עבודתי בצריף שבניתי לא הרגשתי צייר אמיתי, אלא מצאתי בציור כעין ריפוי בעיסוק בזמן הניסיונות לחלץ את סִרטי מציפורני הנוכל. המוזה קאלְיוֹפֶּה, שקראתי לעזרה, אכן ניסתה לעזור לקשיש פה ושם. לו הייתה מאכזבת אותי, הייתי מכניס אותה לתא המטען של הבווארית ונוסע איתה במסלול נורבורגרינג. אך כאמור, היא נענתה לבקשותיי, ואף דרשה שאצייר אותה.
באיזו קלות דעת אנו מחלקים עצות לאומללים למיניהם כפי שמפזרים זירעונים לתרנגולות
ישבתי בחדר ההמתנה מול מקבוק המחובר לאינטרנט פולני, ומפעם לפעם נכנסתי לחדר הסמוך כדי להביט על תהליך שחזור הכנף של הונדה crx שלי לצורתה המקורית (ראו "טיפ טיפה"). פעם או פעמיים גם צילמתי בהתפעלות את אמן הפחחות המודרני, המטפל בפציעה הנושנה של הונדה מבלי לפגוע בצבע, בלי פטיש 5 קילו ובלי שפכטל.
ובכל פעם ששבתי אל חדר ההמתנה כתבתי משהו שאין לו קשר לפחחות, אלא סתם גלגלתי לי מחשבה שדרשה ממני, בחוצפה המתחזה לכובד ראש, פרסום מיידי בבלוג, מה שהיא לא יכלה לעשות לולא היה מדורי מגורש מעיתון 'מקור ראשון'.
פיזור גורלי
פסיכולוגיה חובבנית היא בדרך כלל תופעה פרטאצ'ית אשכרה, שבימים טרופים אלה מנפקת בלי בושה עצות טובות לנפשות סובלות. במסגרת הליך הומניטרי זה אנו מגישים עזרה נפשית מאולתרת לאנשים קרובים לנו, בתקווה להביא להם שמץ או שמציים של מזור.
בקלות דעת אנו מכבדים את המסכן התורן בחבילה של פתרונות-פלא כביכול, באמונה שלמה שהם יחלצו אותו מהאשפתות, ועושים זאת מבלי לצפות לתמורה. האם יש בינינו מישהו שלא ניסה להקל על מצוקתם של אומללים למיניהם, אשר זקוקים לכתף רכה ולרעיונות מוצקים איך לצאת מהסיבוכים שאליהם נקלעו – אלה האמיתיים ואלה הדמיוניים?
האחריות המוטלת עלינו, המנסים לפזר לכל הרוחות את כנופיית צרותיו של אדם, היא דרמטית. שהרי צרות פוגעות, כידוע, בבריאות, מסכסכות את השינה, מרעילות את החשק לחיות ומַצְפִידוֹת את תחושת הערך העצמי. אך למזלנו, רובנו לא מוּדעים לגורליוּת של עצותינו, וכך יכולים אנו, המצילים החובבניים, המבסוטים מעצמם בתמימות קדושה, לירות מהמותן עצות שאינן בהכרח שייכות לאמנות הפסיכולוגיה המקצועית.
ובכל זאת, קורה לפעמים נס: ההמלצות המטופשות שלנו מסוגלות מעת לעת להציל "לקוח" מדוכא, מבולבל, מושפל או נסער, עקב פרדה כואבת למשל.
עריצוּת העליצוּת
ונניח שהצלחנו להעלים את הצרות של בן שיחנו כלא היו, ולפתוח בשבילו את שערי גן עדן. אז מדוע, לכל הרוחות, רק הזקן המורשה מכורכם בספקות לגבי חיוביותה של העזרה הפסיכולוגית החובבנית המקובלת בחברה? מה רע בכך שיפי נפש מתנדבים להביע סולידריות עם "לקוחות" אכולי-באסה, ולשכנע אותם כי לעולמם דווקא יש תקנה?
ובכן, נראה כי המורשה הזקן מודאג מהאופטימיות החלולה שמציפה את חיינו – במדורי עצות המגישים פסיכולוגיה בשני שקל, אבל גם במדורי בישול ואיכות חיים עולצים-תמיד – משום שקשיש זה סבור כי הצער חיוני לספרות, לתיאטרון ולקולנוע במרחב הציוני, ובלעדיו עומדים כל אלה להיפגע עד עצמותיהם.
והרי צער הוא מחמצת הנפש והדמיון. בלעדיו לא יתססו ולא יתפחו.
בלי צרות, אנחנו צרים
כי להבדיל מפסימיות, אשר מגייסת את המוזות המתאימות לסוגי האמנות – אופטימיות גוררת אחריה צמצום של הרגישות, ייבוש של חזיונות נפש, וירידה כללית ברמה הרוחנית עד כדי ארציות, לא עלינו. בקיצור, היעדר צרות גרוע יותר מאשר הצרות עצמן, מהרהר לו הקשיש.
אושר צחיח
די להזכיר שכתיבה אופטימית הייתה אחד מסממני העידן הסטליניסטי, ונגמרה יחד איתו. היצירות הבומבסטיות שיצאו לאור בכפוף לדרישות ה"ריאליזם הסוציאליסטי" – זרם אידיאולוגי משמים ומשעמם על פי רוב, שהושלט על האמנים במדינות מזרח אירופה שהיו תחת כיבוש קומוניסטי, וכמובן בברית המועצות עצמה – נידונו לשכחה. האופטימיות הבריאה שלהן נרקבת בבית העלמין של ההיסטוריה.
אין פרכוס – אין תובנות
להבדיל מאופטימיות, מזויפת או אמיתית, על צרות נכתבו מאות אלפי יצירות. הספרות כולה, ובעקבותיה גם הקולנוע, היא בעצם סיפורים וניתוחים של צרות, החל בגלגמש, אנטיגונה ואיוב. אגב, בדלת הימנית של הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, תחוב במקרה ספרו של טולסטוי "דרך הייסורים", אשר מטייל איתי בגולה הפולנית. לא בגלל הנושא המרתק אלא בזכות שם הספר והעטיפה האדומה, שמתאימה כקישוט פנים, לאיזון הוגן בין אדום ושחור.
רשימת יצירות אלה היא ארוכה, ולא נגולל אותה כי הזמן נושף בעורפנו. אני מציע רק להסתכל בזווית זו על 'המלט'. ראו בעצמכם שלא רק הגיבור הראשי עצוב ומאוכזב לאורך כל המחזה, מתחילתו עד סופו, אלא גם כל יתר הדמויות ב'המלט' צולמו והוקרנו על ידי שייקספיר כטובעות בצרות, כל אחת מסיבה אחרת, כולל בוודאי רוח הרפאים, שאף היא מתייסרת כהוגן. הפרכוס של הדמויות בייסורים הוא אשר מייצר אדוות של תובנות.
רק פורטינברס נראה כאדם בר-מזל, חייכן כפייתי, אך הוא מופיע ברגע האחרון של המחזה, ולא מספר דבר על עצמו ועל מצבו. ניתן רק לדמיין שברגע שפורטינברס יתיישב על כיסא המלכות, הצרות יתחילו לזמזם סביבו כזבובים, כפי שהן מזמזמות סביב נתניהו.
אשריהם?
ודאי שבספרות, בקולנוע ובתיאטרון מופיעות גם דמויות שלא סובלות מכלום, כמו למשל שרת התרבות הנוכחית, אלא שבדרך כלל הן טיפשות או סתמיות.
נדמה כי רק דמויות מהסוג הים תיכוני משוחררות מההיכפפות המסורתית אל ציר האושר-ייסורים. אני מתכוון לגיבורים החכמים והפטפטנים מתוצרת עמוס עוז, חברו לעט א"ב יהושע או מאיר שלו, גיבורים שמצייתים, איך לומר זאת, לקואורדינטות נפשיות מקומיות עד כאב שיניים.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: רחוק מכאן
היה היה שהמורשה, הצעיר עדיין ב-20 וכמה שנים, חזר אל הגולה, למקומות שבהם שרד את השואה. ושם, בעודו עסוק בחיפוש שורשים מרגש, הצליח הזקן המתחיל גם לממש את חלומו: הוא השיג וקנה את הונדה crx VTEC, אשר הזקן-ג'וניור התאהב בה כואבות, פעם אחר פעם, בשלוש תערוכות רכב בינלאומיות. תחילה בתערוכת ז'נבה ב'פּאלְאֶקְסְפּוֹ', קרוב לשדה התעופה, אחר כך בתערוכת פאריז, ולבסוף, מה שהכריע, בתערוכת פרנקפורט, שם האורח מתל-אביב ראה אותה בצבע כחול טורקיז וישב בתוכה ארוכות.
ובדיוק כפי שהטרום-זקן דמיין באותם מפגשים של סוף שנות ה-80, הוא אכן נוכח, ב-1992, כי crx חדשה, בגרסה אחרונה לפני ירידתה הסופית מפסי הייצור ביפן, מתאימה לו כמו שציפה. לאחר שהצטרפה אל חיק-חייו הוא אף כתב עליה התפעלויות תחת הכותרת "יותר אלפא מאלפא". זאת בעקבות גילויו המרענן ש-crx שלו למדה מאלפא סוּד ti המנוחה את סודות ההיגוי ואחיזת הכביש, וש-160 כוחות הסוס של הונדה זו, המיוצרים על ידי מנוע בנפח 1.6 בעל שני גלי זיזים ומערכת VTEC, עוזרים למָכוּר לה לנצל את כישרונותיה, ליהנות מהנהיגה ולהביא אל ביתו הקיצי בגולה את גביע 'אליפות העיתונאים הפולנים בראלי'.
ואז התפלקה תקרית מפחידה כאשר המורשה הטרום-זקן ניסה לחנות את crx שלו בוורשה, מול מערכת של שבועון סאטירי, אנרכיסטי, אנטי-קתולי וכמובן אנטי-שלטוני (אשר בו אבא של crx כתב תחת שם בדוי). במקום חניה רגילה, crx בחרה בהתנגשות חזיתית עם פח זבל תקני עשוי מתכת.
"הרי ראיתי את פח הזבל עומד במרחק בטוח של מטר וחצי מהיפנית!", טען הטרום-זקן המאוכזב במונולוג פנימי, ורץ רגלית אל מכון אופטיקה סמוך. "משהו קרה לעיניים שלי", אמר לרופאה, לפני שחובר למכשירים ועבר בדיקה יסודית.
"אילו גלולות אתה נוטל?", שאלה הגברת בחלוק הלבן, והחצי עיוור טען שהוא לא טועם כלום, חוץ מתרופה שנרשמה לו עקב עלייה בלחץ הדם. ואמנם, כשחזר הביתה, הבחין כי בדף ההסבר מצוין באותיות זעירות (אותיות קידוש חיידקים?) כי מוטב להשאיר את ההגה בבית. ודאי שגלולות אלה נזרקו לאותו פח שפגע בכנף הקדמית של crx וחרץ צלקת, שנשארה לאורך 20 השנים הבאות.
עד שלשום, עת הזקן החליט לבדוק את האפשרויות במכון פחחות מודרני, אשר יודע לתקן נזקי פח בשיטה מהפכנית, באמצעות מכשירים הנראים כשייכים למרתפי העינויים של האינקוויזיציה. באמצעות מכשור זה למדו הפחחים בני זמננו לשכנע פח פגוע לחזור לצורתו המקורית בכוחות עצמו. הם מדביקים על הפצע פטריות פלסטיק – המוצמדות אל שני צידי הפח – ואז מושכים אותן.
מוזר, התפלא הזקן, שבארצנו המובילה במודרנה, אשר מוכרת פתרונות אלקטרוניים מחוכמים במיליוני דולרים, הפחחים עובדים עדיין כאילו הזמן התבלבל ונעצר בתקופת המנדט. הם מחממים את הפח, הולמים בו בפטישים כבדים, ומכבדים אותו בשכבות עבות של שפכטל. ודאי שבגלל תהליך ברברי זה (MeToo, נזכרת אלפא בחלחלה) – ידידתו העברית של הזקן, 33 electronic ignition בת ה-24, אינה ממהרת לתקן את החבוּרה על אחוריה שהשאירה לה משאית משתוללת ברחוב קפלן בתל-אביב.
הונדה crx VTEC. עם כוח מרבי ב-7,800 סיבובי מנוע, ועם מומנט המטפס לשיאו בגובה של 7,200 סל"ד, "צעירונת יפנית זו שומרת על אופי של אופנוע גזעי", קבע בזמנו ידידנו טל שביט ז"ל.
בגילה, 26, אשר עבר עליה כולו בביתנו, crx שלי עודנה מוכנה, גם אם מעירים אותה מהשינה ב-12 בלילה, לזנק ל-100 קמ"ש ב-7 שניות, אוהבת קרבות רמזורים, ובהפלגות על האוטוסטרדה מזמזמת בסיפוק במהירויות של מעל 200 קמ"ש.
צמיגי החצי סליקס טויו R888 (ראו בתצלום) נולדו בשבילה, ובכל חבורת ההאצ'בקים החמים, הבנויים לספורט ויקרים בהתאם, אין מתחרות להיגוי שלה, נטול כוח ההגה.
לצד הרואדסטר S2000, crx היא היצירה המעניינת ביותר שיצאה מפסי הייצור של הונדה
שואלים את אדוארד
חיים וינברגר: בשבוע שעבר רכשתי סיטרואן C4 שנתון 2006, גיר אוטומטי, מנוע 1600, אני יד שביעית ברכב!
בעת הנסיעה מתל-אביב למקום מגוריי בצפון הרגשתי שהנסיעה אינה חלקה. כאילו לוקח זמן רב ומאמץ לגיר לעבור בין שלושת ההילוכים הראשונים. התחושה היא (לאחר שנים רבות של נסיעה בגיר רגיל, אך בזמן האחרון גם קצת באוטומט, בעיקר בנסיעות עירוניות) שכאילו צריכים לדחוף את הרכב כדי שיעביר הילוך בהתאם למהירות הנסיעה. בנוסף, במהלך הנסיעה נדלקה נורת האזהרה הצהובהservice .
רציתי לשאול מה יכולה להיות הבעיה ומה העלות המשוערת של תיקון הנזק. הרכב אמור לעבור מבחן רישוי שנתי במהלך השבוע הקרוב, ואני חושש שהבעיה תכשיל אותו. לצערי, אין לי די זמן וכסף לבזבז על מכוני הרישוי.
תשובה: חוששני שחבורת הבעלים הקודמים התעללה בצרפתייה העדינה והזניחה אותה, והתוצאות ניכרות כעת. הבעיות בגיר עשויות לנבוע משמן גיר שלא הוחלף בתדירות נאותה, או שהן קשורות בחולשת המנוע. בכל אופן, בדוק במוסך המצויד במחשב דיאגנוסטי מה הסיבה להידלקות דיודת השירות.
אם אחרי טיפול יסודי במנוע הגיר עדיין לא ישתפר, אין מנוס אלא להתייעץ עם מכון לגירים אוטומטיים.
עידו ברוקנטל: אני מסיים 3 שנים מוצלחות עם סוזוקי קרוסאובר.
אני אוהב את הנהיגה החצי גבוהה, הנוחות הסבירה של המושב האחורי וגם של תא המטען, הקומפקטיות של הרכב בתוך העיר, וגם צריכת הדלק בסדר גמור.
לפני שאני מזמין נסיעת מבחן לדגם חדש, אני מתלבט. שמתי עין על קיה נירו ההיברידית. תוכל לייעץ למה עליי לשים לב כשאני בוחן אותה, בהשוואה למכרתי קרוסאובר?
האם לדעתך גם ממנה איהנה כנ"ל, או שמוטב לי להישאר עם מכרתי קרוסאובר בדגם החדש (על שינוייו)?
תשובה: לפני כל החלטה אני מציע לך לערוך נסיעת מבחן בקרוסאובר החדשה, כדי לבדוק אם היא עדיין ידידותית לגביך, ואם היא ניחנה בכל המעלות שאהבת בקרוסאובר הקודמת.
בקשר לקיה נירו, כדאי לך לקרוא כתבה ב-ynet. הנה הקישור:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5254611,00.html
עניין הקרינה, בין שהיא אכן קיימת ובין שלא, אמור להיות השיקול המכריע לגבי נירו, ובעצם לגבי כל מכונית היברידית אחרת. למרבה הצער, הכתבה ב-ynet אינה מספקת תשובה חד-משמעית.
יאיר ג': מגיל צעיר (15) אני קורא את המדור שלך ב'מקור ראשון'. מאוד נהנה, ואפילו השתמשתי כמה פעמים בעצות שנתת לנהיגה. כיום אני קצין בן 22 והחלטתי לקנות רכב. אני נוסע לבסיס פעמיים בשבועיים בערך (הלוך+חזור), ככה שבחודש זה יוצא כ-800 ק"מ נסיעה בין-עירונית.
התקציב הוא עד 10,000 שקלים, וחשובים לי בעיקר אמינות ושהרכב לא יהיה עגלה. אשמח אם תוכל להמליץ על רכב כזה!
חייב לציין שאני מאוד מאוכזב מהגירושים שלך עם 'מקור ראשון'…
תשובה: אני מציע לך לבחור בין סוזוקי סוויפט, רנו קליאו, פורד פיאסטה ופולקסוואגן פולו. בעצם, לא חשוב איזו מהן תבחר, כמו שחשוב לקבל מכונית מבית טוב שבו דאגו לה כך שלא תיאלץ לתקן את סימני ההזנחה.
חפש מכונית שאינה זקוקה באופן מיידי להחלפת בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים.
אני ממליץ בוודאי על גיר ידני, שבו תרגיש יתר שליטה על המכונית, תקבל ביצועים טובים יותר ותשלם פחות על הדלק.
אריסטו ממליץ לנצל זמן חופשי להתעסקות באמנות, בקריאה ובקונטמפלציה. לפי הקשיש, ההמלצה של אריסטו מסוגלת להציל את הנפש בעידן של אלגוריתמים, SUV-ים וסמאטרטפונים
הפתעה נחמדה ציפתה לזקן המורשה בבית הנופש הקיצי. התגלה פתאום שהרוח הנגדית, האנטישמית, לא תמיד טופחת בגולה על פניו של הקשיש, ולראיה: כל בנותיו, זוג ההונדות crx 1.6 VTEC וסיוויק 1.8 האדומה המטורפת, אלפא GTV 2.0 וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה 3.2, הגיבו לסיבובי הסטרטר בצלילי שמחה, אף כי סבלו במשך ארבעה חודשים לפחות מבדידות בחושך ומחבטות כפור של חורף אכזרי.
וזה הריטואל
תחילה מוציאים את הבנות מבתיהן בזו אחר זו, אז מסדרים את כל החבורה לתצלום משותף בגינה הירוקה, ואחר כך, בהתאם למסורת, מתיישב הזקן באלפא כדי להדליק מקטרת ולהפליג חופשי על גלי ספירת המלאי.
אופטימיות צפודה
מד העצב של הקשיש הושפע מהגילוי כי עתיד סרטו האחרון עטוף עדיין ערפל.
אמנם המכון הפולני לסרטי איכות (הספונסר שהשקעותיו בהפקה בוזבזו על ידי מפיק רמאי מלודז') החליט בכל זאת לארגן את הפוסט-פרודקשן של 'שועל הכסף של פליציה ט", כלומר: הפולנים עומדים לשחזר את הפקת הסרט שנעצרה, והיא עומדת להתחדש, כנראה עקב כל המתחים שבין השלטון הפולני למדינת ישראל סביב זכר השואה.
לכאורה זוהי בשורה אופטימית אשכרה, אלא שהמפיק הרמאי, שהפסיד בכל התביעות המשפטיות נגדו ומצא את עצמו מחויב להחזיר את כל הסכומים ששלשל לכיסו מתקציב הסרט – אינו ממהר לאבד את זכויותיו על סרט הקולנוע של הקשיש, שבהן הוא רואה נכס ששווה לדגור עליו.
המפיק הפולני החדש, יעקוּב (קוּבָּה) קָלִיצִ'ינְסְקִי, שנבחר על ידי מכון הקולנוע בוורשה כדי להמשיך את הפקת ה'שועל', שלח אל לודז' עורכי דין שלו כדי לקבל מ'קונטרה סטודיו' מסמכים המתעדים את גובה חובותיו והתחייבויותיו של הרמאי, שעומדים לעבור בירושה להפקה החדשה – אך עורכי הדין חזרו לוורשה בידיים ריקות. "אינני חייב דבר לאף אחד", שיקר בציניות הנוכל, שלא שילם לשחקנים ולחלק מאנשי הצוות.
עד עתה, למשל, לא שולם כלום לשחקן אוֹלֶק מינצר, אשר גילם בכישרון את דמות האב. בנוסף, ההסכם עם אבישי הדרי, העוזר הראשי של הבמאי, נמחק (!), וגם הילדים שגויסו לסרטי מבית היתומים בלודז', ביניהם אוסקר, המגלם את גיבור הסרט בצעירותו, לא זכו בשכר כלשהו. והמפיק המפוקפק בשלו: "אני לא חייב דבר".
אלא שאין זו השערורייה האחרונה.
גנב מהמכון – ותוגמל
כי הזקן מאוכזב מכך שהמניפולציות המביכות של הרמאי מלודז', המנצל את תמימותה של ההנהלה החדשה של מכון הקולנוע, עולות יפה.
הייתכן כי רק לזקן ברור שפושט רגל זה מנסה בעצם, ועד עתה גם מצליח, למשוך זמן – באמצעות ויכוחים והתכתבויות – במטרה שהזקן יעשה את מה שמצפים ממנו אויביו, ויירד בריצה קלה אל עולם שכולו טוב? שהרי אם הזקן יעשה לנוכל טובה ויתפגר, אזי כל ההקלטות המקוריות של הסרט, תמונות ופסקול גם יחד, יישארו אצל הפושע הממולח, שיעשה איתן מה שבא לו.
ומה עושה המכון? איך מגיבה הנהלת מוסד ממשלתי זה, שבקופתו חסרים הסכומים שהמפיק גנב ממנה? לא תאמינו, אך הרמאי המקצוען, המנוסה והזהיר, אשר כל רכושו הפרטי – כמו הבתים והדירות שלו, כמו עסקיו הצדדיים (ובהם מסעדה משגשגת הממוקמת בבניין שבו שוכן 'קונטרה סטודיו' שלו), וכמו הציוד והמכוניות – רשום כולו על שם אנשים אחרים למען לא יוחרם בידי מעקלים, איש זה, לא תאמינו, קיבל ממכון הקולנוע בוורשה תקציב חדש לסרט נוסף.
פושע שנאחז בכומר
סרט זה שהנוכל זכה כעת להפיק מתאר את חייו ומותו המסתורי של כומר צעיר מהעיר ראדום, אשר "לחם בגבורה נגד השלטון הקומוניסטי לשעבר".
האם המתח בין ישראל לשלטון הפולני הנוכחי השפיע אף הוא על השערורייה הזו, שבמסגרתה הפושע מלודז' קיבל תקציב ענק לסרט המספר על כומר נוצרי, איש מחתרת ואנטי-קומוניסט פעיל, אשר לשם השינוי לא הרג אפילו יהודי אחד?
הרי העולם היהודי לא מסתדר עם העובדה שהמחתרת האנטי-קומוניסטית, שפעלה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, מ-1945 ועד 1947, והצטיינה בפשעים ובהריגת יהודים בעיקר, ממשיכה כעת לקבל מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי הפולני, ורוצחי יהודים מפורסמים כמו אוגן, לופשקו ואחרים זוכים פוסט-מורטום להנצחה מפוארת בדמות פסלים וקריאת רחובות על שמם.
הסרט 'Klecha' (כינוי מזלזל לכומר), שמכין הרמאי מלודז', ינסה לשכנע, אם גם בעקיפין, שלא כל ארגון פולני אנטי-קומוניסטי חיסל יהודים כמטרה פטריוטית ראשית, ויופק כאמור בתמיכה נדיבה של המכון, כמו גם בתקציב מיוחד של עיריית ראדום.
הנה כי כן, המפיק הרמאי לא רק שלא נודה מתעשיית הסרטים בפולין אלא אף שיחק אותה.
מוזה-תרפיה
כקורבן נפילות, תקוות ואכזבות, המתחלפות ביניהן ומשתוללות לסירוגין בתקופה זו של פסק זמן חסר רחמים מהסרט, אשר נמשכת כבר ארבע שנים כמעט – הקשיש מאמץ במשנה תוקף את התרופה מבית אריסטו, הממליצה על טיפול עצמי באמנות בעזרת המוזה.
ואכן, קאלְיוֹפֶּה, בכבודה המיתולוגי ובגופה המטאפיזי משהו, נענתה להזמנת הזקן, ובתוך כל הבלגן המעיק של הסרט ביקרה בצריף העץ האדמוני שהזקן בנה כדי לתקן בו את ציוריו, בטרם ישלח אותם לתערוכה בתל-אביב. תערוכה זו תכלול, באיזו פינה, גם הקרנה מחתרתית של גרסת הבמאי של 'שועל הכסף'.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: פנאי על תנאי
אתר ynet הצליח שוב לשעשע את הקשיש המורשה, הפעם עם מבחן השוואתי שערך בין סיאט ארונה ואופל קרוסלנד, שתיהן, בשפת האתר, "מאיימות על פסגת הקטגוריה של מכוניות פנאי".
ודאי ש"מבחן" ynet לא כלל סלאלום תקני, כנראה בגלל החשש ששתי המועמדות לכתר יתהפכו בין הפילונים, אם רק ינסו להתאמץ. חוסר מיומנות הנהיגה בחבורת הבוחנים (לא רק ב-ynet) הוא סיבה נוספת, סבורני, להתעלמות הכפייתית ממבחן הסלאלום במרחב הציוני. וחבל, כי רק סלאלום מאפשר לחשוף את טיבה האמיתי של אחיזת הכביש, את רמת המתלים ואת כישרון ההיגוי של המכונית הנבחנת.
ynet גם לא שם לב שמנועים מוקטנים, כצו האופנה, בעלי נפח זעיר ושלושה צילינדרים המחוזקים בטורבו או לא, מתאימים יותר לאופנוע השוקל 250 קילוגרמים (כולל הרוכב וטרמפיסטית), ולא לרכב פנאי מרובע וגבוה השוקל 1,200 קילו, עוד לפני שהתיישבו בו חמשת הנוסעים. בנהיגה אנרגטית – אם כי עוד לא ספורטיבית, חלילה – אותם מנועים חסכוניים-כביכול שורפים יותר דלק (בדוק) ממנועי 1.6 או 2.0, כאלה שיצאו משימוש עקב הדאגה לאקולוגיה.
Ynet מחמיא לארונה ולקרוסלנד, ומסתיר בוודאי שקנייה מוצלחת מהן בהרבה היא דאצ'יה דוסטר החדשה, שאכן מאיימת על פסגת הקטגוריה של רכבי פנאי, לא רק בגלל מחיר אנושי יותר – אלא עקב השינויים שהיא מספקת בשפע, במיוחד בגרסת דיזל 4X4, אך גם במנוע בנזין, אף הוא מתוצרת רנו.
לצד איום הדאצ'יה על כתר הקטגוריה, רומנייה זו מאיימת גם על כתבי החצר – ולכן הללו, לצורך הגנה עצמית, שותקים לגביה כמו גפילטע-פיש.
ל'טיפ טיפה' הנוכחי הענקנו את הכותרת "פנאי על תנאי", ושקלנו כותרת מתחרה, "פנאי איי ויי" (ביידיש: אוי ואבוי), שלפי המקלדת שלי מגיעה בול ל-ynet ידיעות, אשר מגיש מבחני דרכים שמשרתים את תעשיית הייבוא. כי בנוסף לטענות שהעלינו ב'טיפ טיפה', יש לציין בסוד שרק שני מכשירי תנועה פוזלים ברצינות ובצדק לכתר של "קטגוריית הפנאי" האמביציוזית, אשר מצופה ממנה, בין השאר, לספק הנאת נהיגה.
המועמדת הראשונה לכתר "מלכת הפנאי" היא ב-מ-וו x3 (ראו בתצלום את x3 מבקרת אצל בנותיי, ב-2 במאי 2018), ולצידה, שוות-ערך מבחינתי, מתחרה על אותו כתר מיני קאנטרימן, המנופחת בחוצפה, במיוחד בגרסת-העל שלה jcw (John Cooper Work).
אחרי ב-מ-וו x3 ומיני קאנטרימן jcw אפשר לקחת נשימה ארוכה, ואכן להעמיד במקום השלישי, כפי שציינו ב'טיפ טיפה', את דאצ'יה דוסטר. ואחרי דוסטר (דיזל 4X4) נשאר רק שטח ריק, כי האמינו לי, ynet-ים וידיעות-ים, שהשלישייה הזו מכסה את כל קטגוריית הפנאי… לפחות כפי שהיא ראויה להיות בעיניו של קשיש מורשה אחד, בררן כפייתי
שואלים את אדוארד
עופר הוכהויזר: לפני כמה שנים כתבתי לך, כקורא נאמן שלך ב'מקור ראשון', בעניין רכישת רכב לאמי. באגף השאלות והתשובות "שואלים את אדוארד" ענית בכמה מילים, אולם בנוסף בחרת להקדיש את כל הכתבה לתשובה מלאה. התוצאה הייתה שבאותה שבת בבית הכנסת, הפכתי לסלב .מאחר שאני מעריך מאוד את הידע שלך, אני מבקש עצה פעם נוספת.
אני מעוניין לרכוש רכב לשימושי האישי. אני תושב גוש עציון, נוסע הרבה, ובכל הארץ. אני אוהב רכב בעל יכולת תאוצה טובה ו"חולה" על כלי רכב ידניים. כיום נוסע על סוזוקי באלנו ידנית שנת 2000 ומרוצה מאוד, אולם הרכב יעבור לאחד הילדים.
הציעו לי ניסן קשקאי 2018 ידנית 0 ק"מ 1200 טורבו, בצורה הישנה, במחיר 115 אלף שקלים. מה דעתך? יש לך הצעות אחרות ?
תשובה: קשקאי ידנית היא שילוב נפלא, כי גיר אוטומטי היה מתעלל במכונית מעניינת זו, שהיא האם הרוחנית של ז'אנר ה-SUV-ים והקרוסאוברים המלבלב.
אם אתה מבלה שעות רבות ברכב, אז קשקאי ידנית בנויה לך. לו חלק מנסיעותיך היו נערכות בדרכי עפר, אז המתחרה לקשקאי היא דאצ'יה דוסטר הזולה, אם תמצא אחת ידנית.
אביעד ויסולי: יש לנו ניסאן ג'וק 2012, והגיר הלך אחרי כ-30 אלף ק"מ. שמעתי שמדובר בתקלה סדרתית בגירים הללו. יש לך מידע נוסף על כך? אתה יודע ממתי נודע על התקלה הזו?
נ"ב, לא ראיתי לאחרונה את המדור שלך ב"דיוקן" של "מקור ראשון". מה גורלו?
תשובה: לא ייאמן שאחרי 30 אלף ק"מ נמאס לגיר האוטומטי לשרת את ג'וק שלכם. אולי הקללות היאות לגיר רציף (CVT) פגעו בו וגרמו לו להתאבד.
לא שמעתי על תקלה סדרתית בגיר זה, אני מעריך בזהירות כי מדובר בשמועת שווא. בדוק בפורומים לועזיטיים של ג'וק.
באשר ל"מקור ראשון", התגרשנו.
אביעד גוטמן: אנו נהנים לקרוא את מדורך על המכוניות ולומדים משם הרבה.
לפני כחודש קנינו הונדה סיוויק 2008 שעשתה 70 אלף קילומטרים. לצערנו המכונית זוללת דלק, מכל דלק של 50 ליטר מספיק ל-300 ק"מ בעיר ומחוצה לה.
פנינו למוסך מורשה. אומרים שם שאפשר לעשות בדיקה, אבל כנראה היא לא תעזור. המוסכניק אמר שיש 3 מרכיבים: דרך, צורת נסיעה ומכניקה של רכב.
יש לציין שלפני חודש נהגנו 850 ק"מ בינעירוניים במכונית אחרת לגמרי, הונדה סיוויק האצ'בק 2017, והיא לקחה מכל דלק שלם + שלושת רבעי מכל. הרבה פחות מהסיוויק שלנו.
מה עלינו לעשות חוץ מבדיקה? האם יש מצב שזו צריכה נורמלית של הרכב?
תשובה: אף הונדה שאני מכיר, כולל השתיים שגרות תחת קורת-ביתי, אינה מבזבזת דלק. במקרה שלכם יש כנראה שתי אפשרויות: נזילה בחיבורים של הצינורות המובילים דלק ממכל הדלק אל המנוע, ולחלופין מזרקי דלק (או אחד מהם) שדולפים. את התקלה מהסוג השני מוסכניק מנוסה לא יתקשה לזהות.
עדי והב, אפרת, בתגובה ל"וולבו אל הגטו": יישר כוח אדוארד. ובשול הדברים – כתבת שפנתה אליך עיתונאית בשאלה "מצאת הבדל בין הייצור השבדי לבין הייצור הסיני?….". ובכן, אנקדוטה קטנה:
הייתה לי טויוטה פריוס מודל 2008 luxury. לפני כשנתיים אמרתי לעצמי – הגיע הזמן לשדרג את השנתון, ורכשתי טויוטה פריוס 2013.
ואז… אבוי לה לטרגדיה. ה-2008 הייתה מיוצרת ביפן בעבור השוק האמריקני. ה-2013 מיוצרת בטורקיה בעבור השוק האירופי. מה אומר לך אדוארד… לו הייתי יודע על ההבדלים, לא הייתי מוכר בחיים את ה-2008, יהיה הקילומטראז' אשר יהיה.
ראשית – היא הייתה ע נ ק י ת מבפנים. חלוקת מרווחים נהדרת לראש ולרגליים. ומאחור – סלון מרווח לרגליים ולראש גם לגבוהים במיוחד.
שנית – איכות חומרי הגימור הייתה פנטסטית עם סגירות יפות. הכול מגומר עד הקצה.
שלישית – וזו גולת הכותרת: חומרי הבידוד האקוסטי היו מעולים שבמעולים. הרוח נשארה בחוץ כמו החלקת הגלגלים על האספלט. פשוט שקט שקט שקט.
תוסיף לאלה חיסכון של עוד בערך ליטר לכל ק"מ, מיזוג שקט, מושבי עור, אחיזת כביש סבירה בסך הכול, רכות תפעולית, והנה לך רכב משפחתי מפנק ומהנה מאוד.
הטורקית הנוכחית מחרישת אוזניים ומעיקה. הדבר מעיב מאוד, במיוחד בנסיעות ארוכות מחוץ לעיר. חבל שאין בארץ מקומות שיודעים לשפר את בידוד הרעשים של הרכב. הייתי מוכן לשלם כמה שיבקשו. פעם כתבתי לך בעניין, אבל גם בשיטוט באינטרנט לא מצאתי מקום שיכול לעשות עבודה משובחת. ראה להלן בקישור… אם אתה מכיר – אשמח לשמוע:
בתחילת קיץ 1941 נסעה משפחתי מבית הקיץ שלנו באוטבוצק אל גטו ורשה בכרכרה, בניסיון של אבא לשמור על המעמד. לעת זקנה גיליתי שגם וולבו מסוגלת להעביר אל הגטו
היבואן הפולני של וולבו החליט ללכת נגד הזרם, ואת הסלון החדש שלו, הנוסף, הוא פתח לא בפאתי העיר, כמקובל אצל מתחריו היפנים, הקוריאנים והגרמנים, אלא במרכז ורשה-סיטי.
זהו סלון מכירות בלתי טיפוסי גם משום שצמודה אליו קפיטריה, שבה אפשר לשתות קפה, לאכול מאפה (כולל סופגנייה פולנית מתוקה) ואגב כך לקנות מכונית, או רק להביט על הדגמים השבדיים, שנולדו למרות פשיטת הרגל של היצרן בזכות דולרים מתוצרת סין.
הזקן התיישב לו על כוס קפה, אך זו נשכחה בשלב-מה בפינת השולחן בגלל מטח עז של זיכרונות שלא הסכימו שהתייר מתל-אביב יתעניין בהופעה של וולבו, שהזקן הוזמן אליה. זיכרונות אלה, הניזונים מן הנפש בה-במידה שהנפש ניזונה מהם, דרשו מהקשיש המורשה להתעלם אפילו מדגם XC40, אותה SUV לבנה המוצבת בגאווה באמצע הסלון כי זכתה בתואר "מכונית השנה 2018".
כן, הזקן טבע בזיכרונות מסוימים, ועל כן הפנה עורף לכוכבת האירוע, אותה וולבו מהפכנית כביכול אשר מצאה חן, משום-מה, בעיניהם של רוב העיתונאים הבכירים באירופה.
גם פיז'ו 308 SW GT, שהקשיש המורשה קיבל אותה מ-'Press Room' למבחן של יומיים וחצי, ואשר הביאה את הקשיש לאירוע זה של וולבו – חדלה לעניין את הזקן, שטבע בעבר. הזקן פשוט שכח שרק לפני כמה שעות הוא החמיא לאותה 308 SW GT, ואמר לה שהיא זו שהייתה צריכה לנצח בתחרות "מכונית השנה 2018", ובוודאי לא XC40, שהיא העתק מוקטן של וולבו גדולה יותר, אף היא בורגנית מדי.
"מצאת איזה הבדל בין וולבו S90 מתוצרת שבדיה לבין אותה וולבו S90 המורכבת בסין שלכבודה התכנסנו כאן?", פנתה אל הזקן עיתונאית מקומית, והקשיש המורשה, שלא הבין מה האישה רוצה ממנו, ענה בתמיהה: "הסינים מרכיבים כבר וולבו?"
"כן", ענתה הגברת, "מרכיבים, ושולחים לאירופה ברכבות. הוולבו המלוכסנות עושות 10,000 קילומטרים בשבועיים, בתוך קרונות. אין לסינים ברירה, בגלל הביקוש המטורף לוולבו", חייכה האישה והלכה.
השם ישמור
את הניתוק הפתאומי שהזקן נאפף בו חוללה כתובתו של סלון וולבו, הממוקם ברחוב מָרְשֶלְקוֹבְסְקָה מס' 89. הזקן לא ידע את המספר כאשר יצא מביתו, כי הקליט למערכת הניווט רק שתי מילים: "וולבו, מרשלקובסקה", ולכן נתפס מול הבניין ללא נשימה. כי באותו רחוב ובאותה חלקה 89, שנתיים לפני המלחמה הגדולה, אבא של הזקן פתח חנות כפפות, הגדולה מבין ארבע החנויות שלו.
הוא הזמין את שמשות הוויטרינה הכי גדולות שאפשר, ומחשש כי חוליגנים אנטישמים ינפצו שמשות אלה באבנים, החליט אבא לקחת שותף-סרק, שותף-דמה, שכל השקעתו בעסק תהיה השם הפולני המובהק שלו, אשר יתנוסס בכיתוב ענק מעל החנות ויתַפקד כמעין תעודת ביטוח.
אקרובט תעסוקתי
אני זוכר שההורים שלנו, אבא ואמא, לקחו אותי ואת אחותי אירנה לקרקס, ואחרי ההופעה הלכנו אל מאחורי הקלעים, מחוץ לאוהל, והכרנו את השחקנים ואת החיות שלהם, כלבים וקופים. אבא פנה במחמאות לפולני גבוה ושרירי, שביצע על הבמה כל מיני שמיניות באוויר כאילו היה נטול משקל. ואקרובט זה, מר קוסטקה, ענה לאבא שהייתה זו אחת מהופעותיו האחרונות, כי הבריאות מאכזבת אותו.
"מה תעשה?", שאל אבא, והאיש הניף זרועותיו בייאוש וענה שאין לו מושג איך ואיפה ימצא פרנסה.
"מה שם המשפחה שלך?", שאל אבא, ואיש הקרקס ענה: "קוֹסְטְקָה. הֶרוֹנִים (Heronim) קוֹסְטְקָה"
"תהיה שותף שלי", הציע לו אבא. וכך, מעל חנות הכפפות המפוארת ברחוב מרשלקובסקה 89 נתלה השלט: "הרונים קוסטקה ושות'".
קוסטקה היה אמנם רק שותף-קש בעסק של אבא, אך הפך לידיד משפחה. הוא היה מניף אותנו, את אירנה ואותי, בידיו החזקות, ומלמד אותנו פעלולים מרשימים. אהבנו אותו וקראנו לו "דוד הרונים".
דוד אימים
אלא שאחר כך פרצה המלחמה, ואנו מצאנו את עצמנו בגטו. בלי החנויות, בלי הסחורה, שנבזזה או נשרפה, וגם בלי כסף, כי את כל הונו השקיע אבא בארבע חנויותיו. הוא גם נענה לשידולם של השליחים מהארץ וקנה חלקה בהר הכרמל בחיפה, ובנוסף הִפקיד איזה סכום לא גבוה בבנק אנגלו-פלשתינה, גם זאת דרך השליחים חרוצי-הלשון מהיישוב היהודי.
ואז התחיל דוד הרונים לבקר אותנו בגטו. לא לבד, אלא עם חבריו הגרמנים האלימים, הלבושים אזרחית. קוסטקה דרש מאבא כסף, קוסטקה דרש מאבא "את הסחורה שהגיעה מפאריז", קוסטקה דרש מאבא, בצעקות ובהטחת רהיטים על הרצפה, גם את מכונות התפירה מהחנות ברחוב בְּיָאלֶנְסְקָה, שם שכנה המתפרה.
אבא הסתובב בגטו בטירוף, וחיפש לקוסטקה את המכונה שנועצת ביריעות העור את ה"תיקתקים", אותם סוגרי מתכת קטנים שמוצמדים זה לזה, מכונה שקוסטקה דרש באיומים.
רק לאחר האקציה הגדולה בגטו הופסקו ביקורי הפולנים, וקוסטקה עזב אותנו. אך לא הייתה שעה ביום, וגם לא בלילה, שהפסקנו לפחד שהוא יחזור.
נֶדֶף נֶדֶף תרדוף
בכל זה נזכרתי בסלון המכירות של וולבו בוורשה, השוכן ברחוב מרשלקובסקה 89, אותה כתובת שהחנות של אבא התנדפה ממנה. חלאס. פיניטו. דה אנד.
בחזרה לכוכב ההווה
האירוע של וולבו נגמר. ירדתי למטה והתיישבתי ב-308 SW (סטיישן) GT, אשר אך מעט חסר לה כדי להיות פיז'ו GTI. לחלופין, אפשר להיות חיוביים ולומר ש-308 רב-תכליתית באופייה, ולהבדיל מאחותה הקרבית המהוללת, היא גם נקייה לגמרי מתסביך פולקסוואגן GTI.
התנעתי 225 סוסים, ספק גרמניים ספק צרפתיים, וחזרתי הביתה אל ארבע בנותיי, הגזעיות יותר מוולבו ומפיז'ו גם יחד. ארבע בנות, ולא ארבע חנויות.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
אופל מנטה 400. אחת מכוכבות הראלי העולמי של שנות ה-80, שבלטה בקבוצה B המטורפת. פרשת הופעתה בראלי אשקלון של 1988 מתוארת בפרוטרוט ב"טיפ טיפה" הנוכחי
טיפ טיפה: תרנגול בצלחת
לכבוד מבצע המדור "יום עצמאות שמח על גלגלים", הזכיר לנו ידידנו י"א ביקור של אופל מנטה 400 ראלי קבוצה B, אשר ב-1988 הגיעה לאשקלון כדי להשתתף באירוע ראלי-קרוס.
את הביקור הסנסציוני של מנטה המפלצתית ארגן ירחון רכב ששמו לא יוזכר כאן. נרמוז רק כי זהו אותו ירחון אשר ניסה בכל כוחותיו ובכל הדרכים, לא תמיד מוסריות ואלגנטיות, להתחרות בירחוננו המוביל, 'טורבו' ז"ל, שערכתי אז.
אויבנו המושבעים בחרו כנהג מקומי למנטה את בוחן הרכב שלהם, היהלומן ונהג המרוצים לשעבר פרדי פרייהוף.
לצוות של ירחון 'טורבו' היה ברור שההופעה שאמורה לדפוק בארץ מנטה 400, בעלת הישגים בתחרויות ראלי אירופיות, היא לא רק קטע פרסומי אדיר בשביל הירחון המתחרה בנו, אלא גם עומדת להשפיל אותי, עורך הירחון היריב, מול אלפי צופי הראלי-קרוס, שהתיישבו כבר צמוד למסלול באמפיתיאטרון האשקלוני, הטבעי.
"פרייהוף, בעזרת מנטה האדירה הזו, עומד להראות מה באמת שווה אלפא 33 שלך, שהכנת למרוצים במוסך אלכס אשדוד", הלשינו לי אנשים טובים. יש להוסיף שעד עתה הלך לי באשקלון לא רע. בכל תחרות שלקחתי בה חלק נהניתי מעלייה קבועה לגמר. בעצם ניצלתי את מרב האפשרויות, כי אלפא שלי הייתה היחידה על המסלול שהיא נטולת דיפרנציאל ננעל, אותו פרט חשוב שמשפר אחיזה בסיבובים.
ויתרתי על דיפרנציאל משום שהאיטלקים ברומא שרו לי מחיר שהיה מחסום לגביי, משהו כמו 4,000 דולר.
ואז הגיע יום הראלי-קרוס שמזכיר י"א. מנטה 400 הנהוגה בידי פרדי, אשר הכרוז קשר לה כתרים כאילו הייתה פר נערץ ברודיאו, אכן התייצבה בקו הזינוק למדידת זמנים, אלא שלהפתעתי היא לא מיהרה לזנק. המלשינים הנחמדים חזרו אליי, והסבירו לי שוב בחשאי ש"פרדי פרייהוף מחכה שאתה תזנק לפראקטיס (מדידת זמנים), והוא יזנק לפי התקנון, דקה אחריך, מה שיאפשר לו להדביק את האלפא שלך באמצע המסלול ולעקוף אותך כמו טיל. אין מנוס, חביבי, אתה עומד להישאר תקוע בתוך האבק הסמיך שתפזר המנטה הזו מעל שמי אשקלון", אמרו בצער-לאיד.
הוגעתי את ראשי מה נשאר לי לעשות כדי למנוע את האסון העומד לפגוע בשמי ובתדמיתי, תוך השפלה כואבת התלויה כמו חרב דמוקלס מעל קסדת המרוצים שלי…
עד שהגיתי פתרון פלא בלתי צפוי, בדמותו של חשבון פשוט. חישבתי ומצאתי, לשמחתי, שהקפת מסלול בודד שלי לא תאפשר לפרדי, המזנק כאמור דקה אחריי, לבצע עקיפה. ואם בכל זאת תחולל המנטה 400 שלו נס ותצליח לזנב בי, אוכל לנקוט טקטיקה הגנתית: כאשר אבחין במנטה מתקרבת לטמבון האחורי של אלפא – לא אהפוך לטרף קל שלה, אלא פשוט אעזוב את המסלול, כאילו משהו התקלקל במכוניתי.
ואכן זינקתי רגיל, מבסוט שאינני מתהפך עיקולים החדים, שבהם אלפא שלי נסעה על שני גלגלים (תוצאה של היעדר דיפרנציאל מקצועי), ובהתאם לתסריט הגעתי, כעבור חצי מהמסלול, אל ישורת קצרה. במָקום זה ניתן היה לראות, מצד שמאל, את עמדת הזינוק, שם מנטה בדיוק זינקה בטירוף כדי לרוץ אחריי, ולי נשאר רק להיצמד לנהיגה שסיגלתי באימונים, ובעיקר לבדוק בראי אם פרדי כבר עומד חלילה להגיע לירכתיים של אלפא.
אך להפתעתי, המסלול שמאחורי השמשה האחורית נותר ריק, באופן מסתורי, מהיהלומן פרדי, אף כי ראיתי אותו במו עיניי מזנק חזק במנטה הבריונית, בענן חול שהיתמר השמיימה. ניסיתי להבין מה קורה. להיכן לעזאזל נעלם התליין פרדי? וכך, במקום לצאת מהמסלול כפי שתכננתי, תפסתי חוצפה והחלטתי להמשיך לסיבוב נוסף.
ופתאום, כאשר הגעתי שוב לסוף הישורת הקצרה, ראיתי את פרדי מגיח מולי מהסיבוב, בנסיעה נגד הכיוון! התגלה שמרוב להיטות להביסני, רץ פרייהוף עם סכין בין שיניו, נתן באיזה מקום יותר מדי גז, והסתחרר ב"צלחת", שכתוצאה ממנה נסחף אל הכיוון הנגדי, דפק עוד צלחת קרוב לאלפא, ונאלץ לעצור. הצלחתי איכשהו למנוע התנגשות עם מנטה ולהמשיך במדידת הזמנים, ועד סוף הופעתי באשקלון לא ראיתי את גברתנית חטובה זו, שאכזבה כהוגן את אויבנו.
לשמחתה של אלפא 33 הצנועה, וכשעשוע בשבילי, התגלה כי מאות כוחות הסוס של אופל, שעבדו בחול האשקלוני על הציר האחורי של מנטה 400, פשוט מצאו את הנהג השחצן פרייהוף באחד מימי חולשתו הרגילים.
שואלים את אדוארד
יוני פירר: הייתי קורא באופן קבוע את מדורך ב'מקור ראשון' במשך שנים, והצטערתי על כך שהמדור הפסיק להתפרסם.
רציתי לשאול אותך על דעתך לגבי סקודה אוקטביה. אני מחפש רכב משפחתי מרווח (3 ילדים) שכיף לנהוג בו. התקציב שלי באזור של 75-80 אלף שקלים, וראיתי שבמחיר הזה אפשר למצוא אוקטביה 1.2 (105 כ"ס) שנת 2015. מה דעתך על רכב זה?
הרכב ישמש אותי בעיקר (הרבה נסיעות בין ירושלים לתל-אביב). ההתלבטות היא בין אוקטביה לג'יפון כלשהו דוגמת האאוטלנדר.
תשובה: האמת היא שאני בדילמה, כמוך.
אוקטביה היא בחירה טובה, אך אל תשכח את עקב אכילס שלה: תיבת ההילוכים DSG. בדוק אפוא אם טיפלו כבר בגיר שלה, ומתי – כי כעת האחריות נגמרה, וחבל אם השיפוץ היקר של גיר ייפול עליך.
מצד שני הייתי מצביע על אאוטלנדר, המתאים לכם בוודאי,
אך צריכת הדלק שלו גבוהה יותר מזו של מנוע ה-TSI 1.2 של אוקטביה.
בקיצור, אלו הם השיקולים החשובים העומדים להכרעתך.
יוני פירר ממשיך ושואל: ואם הקריטריון הוא הנאה מנהיגה, במה היית בוחר?
תשובה: אפשר ליהנות מנהיגה בכל מכונית, ובלבד שלא מצפים ממנה שתהיה ספורטיבית ומנצלים כראוי את מכמניה – לא עד הסוף בוודאי, במיוחד כשנוסעים עם ילדים. היו ימים שנהניתי מניהוג בסיטרואן ויזה קלאב שעלתה 1,500 שקלים, מנוע בוקסר שני צילינדרים, 32 כ"ס. אהבתי את אופייה הידידותי.
בסעיף הניהוג אין הבדל מי יודע מה בין סקודה אוקטביה ומיצובישי אאוטלנדר.
הייתה מתאימה לך פיז'ו 308SW (סטיישן)GT בעלת מנוע 1.6 THP 225 כ"ס, או דיזל 2.0 שכוחה הוא 177 כ"ס – אלא שהיבואן התל-אביבי משאיר אותה לגויים. וחבל, כי זוהי מכונית לבעלי משפחה המחפשים איזון בין נוחות להנאה אמיתית מנהיגה.
בלהה דויטש: יש לי טויוטה יאריס 2005 מצוינת, ברוך ה'… קניתי אותה לפני ארבע שנים והמוכר אמר לי שהם עשו שיפוץ רציני למזגן, ובאמת ראיתי ששיפצו לו את המדחס. האמת שמההתחלה המזגן לא היה "כמו חדש", אבל לפני שנה בערך הוא ממש התחיל לזייף. מקרר ואז מפסיק, מקרר ואז מפסיק. הוספתי לו גז וזה לא עזר.
בקיצור, הלכתי למוסך 'טכנוקאר' בירושלים, ואיך שהגעתי, עוד לפני שהוא בדק, הוא אמר זו תקלה מוכרת ביאריס, שיש להם בעיה עם המדחסים של המזגן. הוא בדק במכונה והראה לי שבאמת אין קשר בין לחיצת הגז שאני נותנת ומד עבודת המזגן, והסביר לי שזה מראה שזה המדחס. הוא אמר שהוא לא מתעסק עם משופצים, ושמדחס חדש יעלה לי 2,000 שקלים אבל שווה לי…
ואכן הוא הזמין לי מדחס ועבד עליו כמה שעות טובות, אבל המדחס החדש בכלל לא עבד.
ואז התחיל ה"רומן" בינינו. הוא אמר שאין להשיג בארץ מדחס מהסוג הזה ושהוא בודק ומחפש ואין. הרגשתי שזה תמוה, אז התקשרתי לכמה מוסכים אחרים בתקווה שמישהו מהם ידע להגיד לי אם זה הגיוני. ובאמת אחד חזר אליי ואמר שגם הוא מחפש ואין. וכך תם לו הקיץ…
כעת, כשמתחיל שוב להתחמם, שבתי להתעסק עם זה. חזרתי אל 'טכנוקאר', ואז הוא אמר לי – תשמעי, המחירים עלו, ופתאום משופץ עולה 2,000, ובכלל "אני לא יודע אם כדאי לי לעשות לך את זה כי יש בעיה עם מערכת המיזוג של יאריס, ואולי אני אחליף מדחס וזה לא יעזור ואני לוקח סיכון וכו' וכו".
מה אני מבקשת ממך –
קודם כל חוות דעת על הסיפור. כאחת שמרגישה שבעולם הרכב בחורה כמוני היא טרף קל, אני תוהה מה לעשות: להתעסק עם המזגן? להחליף במשופץ? ללכת למוסך אחר? להגיד לו שהוא מחויב אליי?
תודה רבה.
תשובה: זה באמת מריח כמו שערורייה. קודם כל, אם קנית מדחס חדש, אז אמורה להיות לו אחריות. גם אם מדובר במדחס משופץ שהוצג לך כחדש – גם במקרה כזה צריכה להיות בידך אחריות. לא ארוכה כמו זו של מדחס חדש, ובכל זאת משהו, לפי ההסכם עם המוסך.
בכל אופן, אם קנית חלק שלא עובד, ברור שהמוסך צריך להחזיר לך את 2,000 השקלים ששילמת, ולהרכיב חזרה ביאריס את המדחס הישן, ה"מקולקל". כך תוכלי לשלוח אותו לשיפוץ, במקום לשפץ את החלק ה"חדש" והיקר שהרכיבו ביאריס שלך.
הטענה ש"זו בעיה ידועה ביאריס" נשמעת מפוקפקת, ולראיה: תשאלי בעלי יאריסים. לפחות אלה שאני מכיר לא התלוננו על בעיות במזגן, וטוענים שכל הטיפול בו מסתכם בהוספת גז.
מכיוון שאינני מאמין כי המוסך ייענה לדרישתך להחזיר את הכסף ואת המדחס הישן, ייתכן שתזדקקי לעזרתו של שמאי הרכב ויקטור עידן: 0522-890870, 050-535356. הוא מנוסה בהופעות בבתי משפט.
יהודה בלוי: לאשתי יש כעת סקודה אוקטביה 2013, ואנחנו רוצים להחליף אותו ברכב אמין, נוח, חדשני מבחינה טכנולוגית ובטיחותי במיוחד… אשתי לא רוצה רכב גדול מדי והיא לא נוהגת הרבה, כך שהוצאות הדלק לא רלוונטיות לחישוב.
היא רוצה רכב מרובה חיישני בטיחות לסיוע בחנייה ולמניעת תאונות. בדרך כלל היא נוסעת לבד ולא חשוב לה כל כך שאר הרכב, אבל מאוד חשובה לה סביבה נוחה ומפנקת…
הציעו לנו את כלי הרכב הבאים:
ניסאן קשקאי 2018 (124 אלף שקלים)
קיה ספורטאז' 2018 (119 אלף שקלים)
אופל מוקה x 2017(110 אלף שקלים – היבואן נתקע עם כמה 2017 חדשות).
כולם 0 קילומטר יד ראשונה… להוזלת המחיר.
מה כדאי לה לקחת? ואולי אתה בכלל יכול להפנות לרכב אחר?
תשובה: כל שלוש המועמדות שציינתם הן בחירה הגיונית. קשקאי פתחה את עידן ה-SUV-ים/קרוסאוברים, והתגלתה כאמינה, נוחה ובטיחותית. קיה ספורטאז' היא הפופולרית ביותר, ועל כן תשמור על שווייה. אך אני הייתי בוחר בשלישית, אופל מוקה, מותק של אוטו בגודלה, בנוחותה ובביצועיה, שמשום-מה לא זכתה בארץ להערכה ראויה. אחיזתה של מוקה בתעודת לידה אירופית היא בונוס, עקב הנהייה אצלנו אחר דרכונים אירופיים.
בכל אופן, בקש מאשתך שתבצע סיבוב התרשמות בכל השלישייה, כי ההתרשמות שלה היא שצריכה, בעצם, להכריע את מי לקחת הביתה.
לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, הבלוג שמח לחגוג עם קוראיו הנאמנים יחד עם מכוניותיהם. לחיים, לחיים!
סימה: אני "חולת הגה", ושולחת צילום שלי עם המכונית הראשונה שלי, 1976, לוס אנג'לס, דודג' עם כפתורים שלחצו עליהם לשנות מהלכים. הפסיקו לייצר אותה כיון שנשים שברו את הצפרניים הארוכות מהכפתורים. אהבתי מאד לנהוג אותה, כולל המהלכים.
בתמונה רואים גב של ידיד המשפחה שמנסה לתקן משהו. אגב, גם באירופה וגם במדינת ישראל יש מילכוד של אלפי שקלים לקבלת רשיון נהיגה. בארה"ב שילמתי רק 7 דולר למבחן הנהיגה. יושבים על יד חברה משך חודש, וכך לומדים!
הרבה חברות לימדתי כך והעליתי בעצמי לכביש בארה"ב. שיטה מצוינת. אני עדיין נוהגת, וגם חרדית, ולא כמו אז, ונהנית מכל העיצות והתובנות, ובמיוחד, מאישיותו הלבבית והצבעונית הנפלאה של מר אטלר ומכשרון הכתיבה הבלתי יאומן שלו.
חמסה חמסה חמסה.
מינה לידרמן: פז'ו 404, הייתה אצלי כמעט 20 שנה. מודל 1975 שזה שנת הייצור האחרונה בצרפת. אני הייתי יד שניה. קנו אותה לסרט הבינלאומי "משחקי ריגול" עם רוברט רדפורד ובראד פיט. הכוונה הייתה לצלם הסרט בארץ והמכונית הייתה אמורה להתפוצץ. בסוף בשל אירועי אינתיפאדה הסרט צולם במקומות אחרים ולא ישראל והאוטו נשאר בחיים ולא אצלי. בתמונה רואים את מינה, ניר, גילי ומיכל לידרמן
בצילומים של י"א: 1. אורי ואליה היקרים פגשו קונספט נדיר ויחיד במינו של חיפושית טנדר. 2. גם הדס לא נשארה אדישה למפגש עם רנו קטר שבו ורודה במיני ישראל.
3. אשקלון 1988, ימים ספורים לפני ה'גלח' המסורתי והגיוס לצה"ל
חגית: אחרי נסיעה בבווארית המפורסמת-לשמצה (בתצלום) של הקשיש המורשה היה קצת קשה לחזור לקליאו הפרטית, שהיא חרוכת נתיבי אבק וזמן. אך הייתה זו גם הקלה לחזור לקליאו, ילדה-זקנה שכמותה, שתווי המוזיקה מתעופפים בתוכה בהמוניהם ומדגדגים את פני הנוסעים. הקלה, כי הבווארית של אדוארד, בניסיון להוכיח שכל מה שהקשיש כתב עליה אמת לאמיתה, דפקה ביצועים שלא בהכרח התאימו למערכת העצבים הבלתי שרירית של התיירת מישראל. אגב, לקליאו שלי אין שם חיבה, כי את כל השמות חילקתי כבר בין חתולים וכלבים.
דביר: שברולט לומינה ltz, שנת 1997, מנוע v6, אצלנו חצי שנה בערך, ואצלנו קוראים לה 'השברולט'. סיפור מעניין: אמא שלי לא יודעת לנסוע עם תיבה אוטומטית : )
וכמה סוסיתות ולתפארת מדינת ישראל
(צילומים באדיבות יקיר המדור האלמוני)
ייתכן שנרדמתי במטוס אל-על בדרך אל ארבע בנותיי, הסובלות בגולה מקור ומבדידות – שהרי בשלב כלשהו של הטיסה ראיתי, ממרחק של כמה עשרות שנים, את הרחוב הצדדי בשם זָקוֹנְטְנָה, שנראה כאילו צייר אותו מוריס אוּטְרִיוֹ (Utrillo), וספק אם היה קיים במציאות בעיר הפולנית לודז', מקום אפור ודוחה בעליל, גם כאשר גרתי בו אי-אז
בנוסף לבימוי סרטים, שלמדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', עיר עוינת ומקוללת בצדק על ידי הניצולים הבודדים מהגטו שהוקם בה, לודז' הותירה בזיכרוני גם את השיעור שבמקומות מסוג זה, שלפי האגדה "השטן אומר בהם לילה טוב", מוטב לא להישאר לישון.
בכך נזכרתי כאשר המטוס נחת בשדה התעופה ע"ש פרדריק שופן.
רכישה אצל אייקון
לא בדקתי אם הבית שראיתי בטיסה מעל העננים עומד עדיין על תלו ברחוב זקונטנה שבעיר לודז', אותו בית שבסוף שנות ה-50 גרנו בו בשלווה – אני והמשוררת הצעירה רעייתי – בדירת חדר שרכשנו בתיווכו של ידידנו רומן פולנסקי, אשר החל אז את דרכו כבמאי.
רומן שלח אותנו אל חברו השחקן רישרד פיליפסקי, והוא שמכר לנו את דירתו. פיליפסקי נודע כאמן כריזמטי וכישרוני, אייקון קולנוע פולני אשר הִרבה לגלם על המסך דמויות של גיבורי האומה. לכן הופתענו, כעבור שנתיים ועוד קצת, כאשר האייקון הנערץ פיליפסקי, ללא שום קשר לעסקה בינינו, החליף את עורו, והפך למנהיג שהוביל את צונאמי האנטישמיות בפולין של שנות ה-60.
דייר מוגן
בית הדירות בן שלוש הקומות שנכנסנו לגור בו בזכות התיווך של פולנסקי שופץ אחרי המלחמה הגדולה על ידי התיאטרון העירוני האמביציוזי של לודז', אשר עונה לשם 'Nowy' (חדש). בהתאם לכך, כל מי שניסה להתנחל בבניין, שהיה מוזנח גם לאחר השיפוץ – נדחה. בבית הורשו להתגורר שחקנים בלבד, או לפחות עובדי במה. מי שהתחזה לשחקן ונחשף גורש מדירתו בבושת פנים.
"אתכם לא יגרשו", הבטיח לנו המוכר פיליפסקי, "הרי אתה כותב ביקורות אמנות בעיתון היומי ולוחם די קבוע בעד ההצגות השנויות במחלוקת של Nowy, כך שברור שהנהלת התיאטרון לא תרצה להפוך אותך לאויב", חזר והרגיע, וכך אכן קרה.
גרנו ב'בית השחקנים' בשלווה, עם אמבטיה משותפת לשכן התפאורן ועם צליל בלתי פוסק של מכונת הכתיבה שלי 'אריקה 5', ולמרגלות הבית חנתה המכונית הראשונה שלי – זוויקאו P-70 עשוית דוּרוֹפלסט (סוג של פלסטיק), המצוידת במנוע שתי פעימות ובתיבת הילוכים ידנית בעלת שלוש מהירויות. מכוניתי זו הייתה אמהּ הרוחנית של טראבנט המפורסמת, אף היא גאוות גרמניה המזרחית של שנות ה-50.
לעלוז עם לקטוז
מול 'בית השחקנים' שלנו שכנה מכולת קטנה, ומדי אשמורת אחרונה הגיעה אליה עגלה עם סוס, והעגלון היה משאיר ליד דלתות המכולת הסגורות עדיין בקבוקי חלב – שבאופן טבעי משכו אליהם כנופיות שיכורים, אשר באותה שעת טרום-זריחה היו חוזרים הביתה.
גויים הלומי שתייה אלה הכירו מן הסתם את האמרה הלטינית Post vinum lactum (אחרי אלכוהול – חלב), משום שהם לא חיכו שהמכולת תיפתח אלא נהגו לפתוח את הבקבוקים, לשתות את החלב, ואז לשיר, לרקוד וללכת ביניהם מכות עד שהמשטרה פינתה אותם.
עם עלות השחר, כאשר המופע הקבוע היה מסתיים, הייתי יורד למטה כדי לשמוע את הקללות של בעל המכולת, בכל פעם קללות חדשות, שהפתיעו בציוריות שלהן. ודאי שלא שכחתי לבדוק בדאגה את מצבה של P-70 הירוקה שלי, אשר סביבה, ולפעמים גם על גגה ועל מכסה המנוע שלה, היו מוטלים בקבוקי חלב מנותצים, ששבריהם החדים התגוללו על האספלט וסיכנו את צמיגיו של הצעצוע שלי.
מאז התקבע בי המנהג להסתובב סביב כל אוטו שברשותי, כולל מכוניות מבחן, כדי לבדוק את מצב הצמיגים, כפי שלימדה אותי P-70. ואילו ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שהייתה לי בהמשך, לימדה אותי להתכופף כדי לבדוק אם שלוליות שמן המנוע אשר ניגרו אל הכביש, כתחביבה של ב-מ-וו זו, אינן חלילה סימן לנזילה רצינית מהקרטר.
ושוב איתכן
בחצר שלנו בגולה, שאליה חזרתי לרגע, עומדות בנותיי במוסכים נפרדים, אשר בהם מתעוררת הרביעייה שלי בלילות החורף הקרים, אותם לילות שהטעימו אותך בעידן הקומוניסטי במופע האכזריות של הגולה.
והתייר הזקן מסתובב בין אלפא, הונדה וב-מ-וו, מחבר את ארבעת המצברים לטעינה, ומשום-מה שולף פתאום מבגאז' הזיכרונות נושא אישי עד כאב שיניים, שעד עתה היה מביך דיו כדי לגנוז אותו.
הזקן מודה שבמשך שנים ארוכות הוא החליט להימנע מערטול אמת זו ולא שפך שום רמז עליה, אפילו לא בבלוג – ספק עקב התביישות ספק עקב קמצוץ הכבוד שנשאר, או סתם בגלל שמירה על צנעת הפרט. שלו ושל מכוניותיו.
עני כעכבר כנסייה
והנה כעת, בגלל ריצת הזמן המטורפת, ובשל העובדה המצערת שהקשיש אינו בונה כבר על רחמים מצד הנהלת החשבונות השמיימית – הזקן אומר קישטה לעכבות, לוקח אוויר, וחושף את העובדה המזעזעת שבמהלך החצי ה'פולני' של חייו, חצי ממושך למדאבה, הדבר היחידי שהיה בבעלותו של הטרום-קשיש העני היה מכונית ותספורת אפרו.
למזלי, החניות היו חינם והדלק לא היה יקר, ומה שחשוב עוד יותר: באותה תקופה מוזרה, חוסר כול לא נחשב כל עיקר כפגם.
כאילו בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 חי הטרום-קשיש בהזדהות משונה, בלתי הגיונית, עם תקופת הצנע שחגגה אז בארץ ישראל הרחוקה.
מקור התסביך?
האם ייתכן, אני תוהה כעת, שמצב מביך זה של בעלוּת על רכב בלבד – לפעמים בלי קורת-גג על ראשי או כל דבר אחר – השאיר אחריו עקבות בדמות היחס הנפשי החם של הקשיש לדורותיו, כולל הקשיש הנוכחי – כלפי מכשירי תחבורה בני ארבעה גלגלים?
זוגיות לא בריאה
במשך שנה-כמעט הייתה לטרום-קשיש מוריס מיני קוּפֶּר S, אשר זכתה לשיפור קיצוני בסדנת BMC שבלונדון. אך בעוד ששלוש אחיותיה הבריטיות, אף הן אדומות, אשר זכו ממש באותו טיפול ובאותה סדנה כמו קופר שלי, ניצחו בראלי מונטה-קארלו – קופר שלי אכזבה אותי ללא חשבון, בנחישות סדיסטית שחזרה על עצמה.
אדישה לאמונתי בה, היא התעללה בי בצניחות פתאומיות בלחץ השמן, מה שגרם לה להפסיק לתפקד דווקא באמצע תחרויות הראלי שהיא הבטיחה לי לנצח. וכך, במקום להביא לי הביתה גאווה, היא הייתה בוגדת בי כמו בכוונה תחילה, וחוזרת איתי על ארגז המשאית.
ניסינו לרפא אותה. פעמיים באו מלונדון מכונאים בריטים, החליפו קראנק, החליפו גל זיזים באחד גזעי פחות, החליפו טלטלים, מסבים ובוכנות. דבר לא עזר, והמד היחידי שעליו הסתכלתי באימונים המשיך להיות מד לחץ השמן, שהמחוג שלו התרגל להצביע על אפס.
או-קי, ייתכן שגם אני אכזבתי את קופר, כי לא ידעתי לנהוג בהנעה קדמית כפי שידעו השמות הגדולים בחבורת הקופר של שנות ה-60 – ראונו אלטונן, פאדי הופקירק ו"הפיני המעופף" טימו מאקינן.
וכך המשכנו בזוגיות המעצבנת, היא ואני, עד שהאהבה שלי אליה נשברה ומכרתי אותה.
על כל פשעים תכסה אהבה
את פרשת הקופר סיפרתי כבר בהזדמנויות שונות, אך מבלי לגלות כי למרות הרגשות המעורבים שהתרוצצו בינינו, וחרף טענותיי הנכבדות כלפיה – לא היה בוקר שלא ירדתי אליה באותה התרגשות ובאותה רעידת ברכיים כדי לדבר אל ליבה ולחבק אותה.
אינני מספר זאת לבנותיי, אלפא GTV, הונדות crx וסיוויק המשגעת, וב-מ-וו Z3M, למען יחשבו שהן הראשונות ליהנות מיחס זה.
הבווארית הראשונה שלי: קשה להשוות את זוויקאו P-70 ואת בתה הרוחנית טראבנט, שתיהן מתוצרת גרמניה הקומוניסטית, אל ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שכמעט באותו הזמן נולדה בצד השני של החומות בין מזרח ומערב, בקונצרן האמביציוזי בעל המסורת המפוארת גם בבניית דגמי ספורט.
ההבדל בין P-70 לבין הבווארית הראשונה שלי, 700 CS, דרש לשנות באופן קיצוני את אופן הנהיגה שסיגלתי בטרנטה שלי ולהתאים אותו ל-700 CS, וזה לא הלך בלי עזרה טובה של סכיזופרניה קלה.
בכל אופן, 700 CS עשתה את הלא ייאמן ושמרה על עצמה, ואפילו לא התהפכה, כאשר לנהג המתחיל, הטרום-קשיש, הייתה החוצפה להיכנס איתה לעולם הראלי, ואף לנצח איתה פה ושם.
700 CS השתמשה במנוע הבוקסר של אופנוע ב-מ-וו, ומנוע זה היה מתנהג כאילו תפקד בכלי ספורטיבי על שני גלגלים ולא במכונית. כוחה של CS 700 לא היה מרשים (70 כ"ס אחרי שיפורים), אך בזכות מומנט שיוּצר בסיבובים גבוהים (מעל 7,000 סל"ד), מכונית קלה זו, 600 ק"ג, לא הפסיקה לרגע לנופף בהנעה האחורית שלה, וכך דאגה לסיפוק אמיתי מנהיגה. היה צריך רק להתרגל שהזנב מנסה לברוח הצידה בכל הזדמנות, לעבוד בהתאם עם ההגה ודוושות הגז, ולהסכין לחיוך מטופש שלא סר מהפרצוף.
זה עצוב, אך ברוב המכוניות החדשות, המצוידות בהנעה אחורית ומתגאות בכך במדורי הפרסום הקרויים "מדורי רכב" – לא מרגישים כבר, בתכלס, שוני כלשהו בין "ספורטיביוֹת" אלה לבין הנעה קדמית או הנעה 4X4. דודה ESP דואגת היטב לכך שכל ההנעות יהיו זהות, ומוודאת גם שחוויית הנהיגה תהיה משעממת בהתאם.
לבווארית הנוכחית שלי, תודה לאל, אין ESP, והיא פטורה גם מכל הגננות האלקטרוניות האחרות.
טיפ טיפה: הדלתות יגידו אמת
אינני נוטה לענות על שאלות קוראים שעוסקות בג'יפים 4X4, כי כמי שאינו חובב נסיעות בשטח קשה, לא זכיתי בהיכרות מי-יודע-מה עם כלים רציניים אלה. כך שלקוראים השואלים אותי על ג'יפים אני ממליץ לפנות למומחים באתר המקצועי והבלתי תלוי www.jeepolog.com.
ובכל זאת, אני יכול להציע למי ששוקל לקנות ג'יפ יד שנייה אשר רשם כבר הרפתקאות שטח לערוך בדיקה פשוטה, שנועדה לוודא כי קשיחותו של הכלי המועמד לא נפגעה: יש להעלות עם אחד הגלגלים האחוריים על מדרכה גבוהה, ולבחון אם כל הדלתות נפתחות ונסגרות באותה קלות כמו כאשר הג'יפ עומד בארבעת גלגליו על קרקע ישרה.
ההסבר: ניצול יתר של הג'יפ בשטח אתגרי גורם להתרופפות ההלחמות (חיבורי פח המרכב) ואף לנתק ביניהן, מה שמשפיע בהכרח גם על הדלתות. על כן הללו מתפקדות כמלשינות על צרות בג'יפ – שעשויות רק להתגבר.
שואלים את אדוארד
שילה דויטש: ברשותי יונדאי גטס 2007. בכל פעם שמתניעים אותה היא נותנת סטרטר למשך כמה שניות מבלי להתניע, ואחר כך, בסיבוב השני של המפתח, היא מתניעה. המצבר נבדק והוחלפו המצתים, מה יכולה להיות הבעיה?
תשובה: איך נראו המצתים שהוחלפו במוסך? באיזה צבע היו האלקטרודות? מידע זה היה יכול לפתור את החידה. בכל אופן, אם אין הפרעות באספקת החשמל, אז כדאי לנקות את המצערת. לאחר הניקוי הקפדני יש לעדכן את מחשב הרכב בדבר התנאים החדשים של אספקת הדלק.
סיבות אפשריות נוספות לתקלה הן סתימה במסנן האוויר, חולשה במשאבת הדלק וסתימה במסנן הדלק. ואם לא מדובר בעין הרע, אז האשם הוא אולי סתם חיבור רופף בין חוט חשמל לחיישן הקראנק – שמסוגל אף הוא לתרום לקשיי ההתנעה.
ששי ברזני: מזה זמן אני מתחבט בשאלה איזה רכב יתאים לי בגלל עבודתי – נגן, הגברה וכל דבר שמתכתב עם מוסיקה והפקה.
ב"ה יש לי שתי בנות מתוקות, שאני רואה פעם-פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה עקב היותי גרוש. הציוד נכנס ברכב פרטי מרווח כגון ניסאן אלמרה tekna או פורד מונדיאו, אבל יש לי נקודות בעד ונגד כל אחד מהדגמים הנ"ל: פורד אוכלת הרבה דלק, אלמרה לא הכי נוחה בנסיעות ארוכות אף שהוחלפו כל בולמי הזעזועים.
מפה לשם אני גם רוצה רכב שיהיה נוח ומפנק ולא ייראה רק כרכב "עבודה" דוגמת ברלינגו, קנגו ודומיהם…
חבר קנה את הסקודה החדשה והילל אותה – יש לה תא מטען עצום וכל שאר הצעצועים המיותרים, שכמוך גם אני נגדם. מה שהטריד אותי הוא העובדה שנפח המנוע קטן, 1400, והוא מוגדש ופועל כ-tsi , שגם אותו קטלת… כך שאני די אובד עצות. אשמח לשמוע את עצתך, ולפיה אנסה להתכונן נפשית ופיננסית…
תשובה: במקומך הייתי בודק את האופציה הצרפתית החדשה, שממנה מתפעלים באחרונה הלועזיטים בפורומים שלהם. אם זו אמת ואפילו רק חצי אמת, ולא גימיק פרסומי חלילה, אז מדובר בהתפתחות מעניינת של דגמי ברלינגו (סיטרואן) ופרטנר (פיז'ו), אשר נחלצו מהפשטות היחסית של ז'אנר המסחריות הקופצניות והפכו לכלים חדשניים.
בזכות מתלים מתקדמים, ארכיטקטורת פנים מחוכמת ושינויים בצורה החיצונית, האלגנטית יותר – ברלינגו ופרטנר אינן מדדות עוד אחרי המשפחתיות בנות זמננו, ובנויות אף הן כמו משפחתיות צמרת כדי לפנק את הנהג ונוסעיו.
לפי מה שאומרים, צורתן החדשה והאלגנטית של ברלינגו ואחותה פרטנר אינה פוגעת במרחב הנדיב שהן מקצות למטען ולציוד.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
בכיר במובילאיי התרברב שכבר שנים הוא נוסע לירושלים ברכב אוטונומי, שעל ההגה שלו הוא "פותח עיתון". הקשיש נחרד מהשחצנות חסרת האחריות של זיו אבירם, אך גורמי החוק אצלנו לא רואים בה סכנה לציבור
זיו אבירם, "ממייסדי מובילאיי" כפי שהוגדר בדה מרקר, התגאה באוזני כתב העיתון שהוא נוהג מעיר החטאים אל ירושלים במכונית אוטונומית, מה שמאפשר לו להוריד ידיים מההגה ולקרוא בנחת עיתון. והנה, בין כל קוראי דה מרקר, לא קם אף אזרח נורמטיבי דיו כדי לדרוש מהרשויות להגיב בתקיפות על מעלליו של האיש. הרי לפי דרישת המחוקק, בארץ ובעולם כולו, אסור לנהג להוריד ידיים מההגה!
כתב דה מרקר אמיתי זיו, שדיווח על מנהג מסוכן זה, תפקד בעצם כמלשין בודד, המסגיר את העבריין ממובילאיי לזרועות שומרי החוק.
והנה לפנינו פלא: חוצפתו של איש מובילאיי אבירם, אשר כתב דה מרקר תיאר אותה כסדרתית (האיש חוזר לסורו המפחיד פעם אחר פעם כבר שלוש שנים, מ-2015 עד עתה!) – התקבלה בשתיקה מוזרה מצד המערכת הממלכתית והשיפוטית, כולל בוודאי המשטרה, שבדרך כלל מענישה נהגים שמורידים ידיים מההגה כדי להחזיק טלפון, ועוד מקבלים חלילה סמס או שולחים אותו.
אם אין די בכך שהשר הממונה על התחבורה לא התעורר מול המעשים המגונים המתנהלים בקביעות בין זיו אבירם לבין רכבו האוטונומי – גם לוחמי הסדר על הכבישים לא פתחו את פיהם, כולל עמותת 'אור ירוק' ויתר הכנופיות הדומות, המנסות אף הן לתפוס טרמפ על נושא תאונות הדרכים.
כולם שותקים מבלי לתפקד כראוי ולדרוש את מעצרו של הפושע, ש"בכל בוקר עולה על הרכב שלו במרכז, פוקד עליו 'הר חוצבים', פותח עיתון על ההגה, ונותן לכלי הרכב לנהוג לבדו". איש לא הציע להחרים את רישיון הנהיגה של העבריין הסדרתי זיו אבירם, ואף גורם לא עומד להחרים מיידית את רכבו. נהפוך הוא: יש לשער כי הנכבדים הרבים שאמורים לשמור על החוק היבש מתייחסים לתחביבו מְסַכֵּן-הציבור של זיו אבירם בהבנה ואף בסימפטיה (אותן הבנה וסימפטיה אשר כתב דה מרקר הפגין כלפי המרואיין העבריין).
למעשה, רשויות החוק אינן חוששות להפוך לשותפות של עבריין זה (שהרי מי שאינו מטיל סנקציות על פושע, תומך בו), והן אינן מגיבות ל"אקדח המעשן" של הרוצח הפוטנציאלי, שהווידוי שלו פורסם בכתבה של אמיתי זיו שהודפסה על דפי דה מרקר ב-22 במארס 2018.
אני רק שאלה
והזקן אומר שהוא רק שואל, לנוכח שערורייה זו, האם ייתכן שהכוחות הממשלתיים, ושר התחבורה בכבודו ובעצמו, אינם מגיבים למעשיו החוצפניים והבלתי אחראיים של האיש בגלל (אולי אולי) הקשרים המיוחדים שהמדינה מטפחת עם חברת מובילאיי, שהיא ילד משותף של אמא קרטל יבואני הרכב ושל אבא משרד התחבורה?
קשר מוזר ומסקרן זה, שמתנהל ללא בושה לאור יום, נחשף כאשר הפטנט המטרידן מובילאיי, פרי מוחם של הירושלמים, אשר צעקותיו משפילות את חוויית הנהיגה למדרגת סיוט, הוכרז פתאום כ"פריט חובה", מה שהפך את יצרניו למיליונרים. הפטנט הֶעֱשִיר גם את ברוני הייבוא, שהרי מערכת מובילאיי הפסיבית והזולה בהתאם, הפותחת פה בהיסטריה מעצבנת, פטרה את הטייקונים הממולחים מהצורך להתקין בסחורתם מערכות בטיחות מקוריות, אקטיביות, יקרות. כך שתמיכת המדינה במובילאיי מסכנת נפשות.
שחצן וטוב לו
ומהרהר הזקן: לנוכח שיתוף הפעולה החוגג בגלוי בין קרטל היבואנים, משרד התחבורה ומובילאיי על רווחיה האסטרונומיים, שיתוף פעולה שאינו מתרגש מעניין פעוט כמו שלום הציבור – אז אולי גם אנו, האזרחים, לא זקוקים כבר לאישור כלשהו כדי להעלות מכונית לכביש? ואולי אחיזה בהגה בשתי ידיים חדלה להיות תנאי בסיסי הנדרש מנהגי הארץ?
ואם כך, אז מה זה משנה, לכל הרוחות ושות', שהזקן המורשה חושב שהרשויות צריכות לשלוח את השחצן ממובילאיי להתיישב מאחורי הסורגים, כדי שיפסיק לסכן נהגים אחרים? באווירה כזו של הפקרות, חמדנות וסגידה להייטקיסטים, נראה שרק הקשיש חושב שיש להעניש את העבריין ממובילאיי, בעיקר עקב נהיגתו במכונית אוטונומית בלתי חוקית, שאין לה אצלנו התשתית הנדרשת, כזו המיועדת לתנועה עתידנית.
גורו לכם מהאלגוריתם
אלא שלא רק על כך יש להעניש את זיו אבירם. כי לפי הקשיש המורשה, מגיע לאותו "בכיר ממובילאיי" לעזוב את העניבות וללבוש זמן-מה ביגוד צנוע בצבע כתום גם בגלל הזלזול במה שאמרו חכמים ממנו.
כמו מה שאמר למשל כריסטופר הארט, המדען הראשי של הרשות לבטיחות תחבורה בארה"ב, אשר לדעתו חזון המכונית האוטונומית הוא בינתיים חלום באספמיה. בין השאר, בגלל העובדה שלא כל תרחיש בתנועה על הכבישים אפשר לסמן באלגוריתמים. הרי לא קיימות עדיין, מזכיר לנו הארט, תוכנות נבונות דיין כדי להתמודד עם התפרצות פתאומית של כלב או אדם לכביש, או עם תופעות טבע כמו גשר שהתמוטט. "אין סיכוי שמישהו יצליח לייצר מערכת שתעבוד כמו מוח אנושי", טוען האיש, ומזהיר כי השלטונות הפדרליים יתנגדו למכונית האוטונומית, במיוחד אחרי התאונה של 'אובר'.
והזקן מוסיף מניסיונו היומיומי, ומנסה לדמיין מה תעשה מכונית אוטונומית כאשר מישהו יצליח לעקוף אותה, בעודה נוסעת בשיירה במרחק שתי שניות מאחורי הנהג הנמצא לפניה. הזקן המנוסה והזהיר יודע שמכונית שעוקפת אותו תנסה להתפרץ למרווח שתי השניות שלו, ואז תפעיל מיד את המעצורים. כך שיש לזקן שתי אפשרויות: לקצר את מרווח הבטיחות לשנייה אחת או פחות, כדי שספידי גונזלס לא יוכל לפלוש לנתיב שלו – או שהזקן, שהוא לפעמים ג'נטלמן מורשה, יבחר בנימוס משתלם, וברגע שספידי יתייצב ליד המראה השמאלית שלו הזקן יוריד רגל מדוושת הגז כדי לאפשר לספידי לבצע את זממו ללא צורך בפאניק-סטופ. האם גם האינטליגנציה המלאכותית של המכונית האוטונומית תגיע להיסק זה?
חממה למיני סוטים
מול הרוב העברי השפוי, המתייחס למכוניות בסימפטיה ומנסה ליהנות מהנהיגה, מתייצב בארצנו הקשישה בת ה-70 קומץ של שונאי אחיזת הגה, אשר ארגנו בשבוע שעבר פסטיבל מכוניות עתיד, שלפי סיסמתם יהיו אוטונומיות לגמרי, כלומר לא זקוקות כלל לנהג.
הזקן לא הופתע מכך שהסוטים החדשים הללו, שנהיגה עצמית גורמת להם סבל, מצאו במה לעוינותם זו, ואף תמיכה עיוורת בה – דווקא בעיתון 'הארץ', השואף כמדומה לבידול כלשהו מהשפיות, אשר משעממת כנראה את שוקן וסופריו.
במסגרת שאיפתו זו לפרוש חסות על החורגים מהתקן, 'הארץ' מספק כבר חממה ידידותית לתנועת הגאים העבריים (נשים, גברים ומשהו באמצע), ועל דפיו של עיתון זה הספיקו להתנחל גם חבורות של צעירים/צעירות ישראלים שמצפצפים על זוטת השואה, ומהללים באקסטזה את ההתיישבות העברית החדשה בברלין.
בני החסות החדשים
אלא ש'הארץ' ובן טיפוחיו 'דה מרקר' מעניקים לשונאי ההגה יחס טוב יותר מזה שזוכים לו גאים, ואף טוב מזה שמקבלים הברלינאים החדשים. מדענים, משוררים וסופרי עתידנות קיבלו אצל השוקנים, אשר נלהבים מהעתיד האוטונומי כמו ילדים תמימים, מוסף מיוחד בן 20 עמודים העונה לשם "רכב אוטונומי".
קראנו בעיון את הכתבות במוסף זה, וגילינו אגב אורחא שרוב המתעסקים/מתעסקות בנושא המכוניות האוטונומיות – לפחות אם לשפוט לפי מוסף זה – הן נשים שונאות הגה שגילן הוא כגיל הגיבורות של בלזק, כבדות גוף ושיערן צבוע בלונד.
על רקע נשים אלה בולט המדען הראשי של משרד התחבורה, אף הוא כבד כהוגן, שהכריז כי הריגת הולכת הרגל אלין הרצברג על ידי המכונית האוטונומית של חברת 'אובר' לא תעצור חלילה את המהפכה, המצפה לנו בעתיד הקרוב (מצפה על אפנו ועל חמתנו, אבל את זה המדען לא אמר).
נמוך יותר מסיינטולוגיה
הפרט הכי מצחיק בכל האיוולת הפרו-עתידנית הזו הוא שכתב דה מרקר, המייצג את דת האוטונומיוּת, מוכן אף להיהרג למען אמונתו בה כאילו היה קמיקזה יפני. "אם כבר להידרס – אז על ידי רובוט", הכריז האיש, שהגיב להודעתה של דפנה מאור באותו מוסף כי היא אינה מסכימה להידרס על ידי רובוט. ראו לאן הגענו.
אלא שזה עוד לא סוף ההכרזות המגוחכות. המוסף גדוש סיסמאות חוזרות על עצמן שלפיהן טכנולוגיה כחול-לבן הייתה יכולה להציל את הולכת הרגל אלין הרצברג מגלגליה האכזריים של המכונית האוטונומית. דברים דומים אמר, בפעם המי יודע כמה, גם המדען הראשי של משרד התחבורה ד"ר שי סופר. הוא רק שכח לציין שטסלה האמריקנית גירשה את מובילאיי הישראלית משיתוף הפעולה ביניהן.
לשם מה לטרוח
ניסינו להבין מה הסיבה שמשרד התחבורה (השפוי?) הצטרף בהתלהבות אינפנטילית לקמפיין של שונאי/שונאות הגה, והגענו להסבר ההיפותטי הבא: האמונה היוקדת בשלטונה העתידי הקרוב של המכונית האוטונומית משרתת את משרד התחבורה, משום שהיא מגינה עליו מפני הביקורת הציבורית לגבי הפקקים, התשתית המוזנחת, המחסור במקומות חניה, עליית המחירים של חלקי חילוף ואף שיתוף הפעולה של משרד ממשלתי זה עם ברוני הייבוא ומעלליהם.
שהרי לשם מה לו, למשרד, להשקיע בכל אלה, אם ממילא עומד להתרגש עלינו העידן האוטונומי?
אמנם החזון האוטונומי עדיין בלתי-ישים אצלנו, בגלל עשרות סיבות טכניות, פוליטיות ופסיכולוגיות – אך זה לא מפריע למשרד התחבורה ליהנות מכל המהומה סביב התחבורה האוטונומית. כי לנוכח הצונאמי האוטונומי אשר מובטח לנו כי ישטוף אותנו בקרוב – אין טעם להאשים את המשרד בחוסר תפקוד ובהזנחה של מערכת התחבורה הנוכחית! הרי הצונאמי האוטונומי ישנה ממילא את כל מה שקשור עדיין במילת הקסם "תחבורה".
ואם כך, אז מה זה חשוב, לכל הרוחות ושות', שהמשרד הנ"ל, בשם המהפכה האוטונומית, אינו לוחם, או אינו לוחם דיו, בפקקים ובמחסור בחניה באי-איזו רעננה, כפר-סבא או הרצליה, ושאין לו פתרון מול תאונות הדרכים? לשם מה לו, למשרד, לטרוח ולהשקיע בנו, הנהגים האנושיים? הרי בעתיד, הזוחל אלינו לשמחת משרד התחבורה, רק מכוניות אוטונומיות יקבלו רישיון להרוג.
טיפ טיפה: כוונת רצח?
אחרי התאונה של וולבו האוטונומית של חברת 'אובר', טענו חסידי הקִדמה כי גברת אלין הרצברג, קורבן ההתנגשות בוולבו שאירעה בפיניקס אריזונה, היא האשמה במותה כי "האישה פרצה אל כביש חשוך, וגם נהג מנוסה לא היה מסוגל להציל אותה".
היום כבר ברור שאוטונומית זו, וולבו XC-90, נכשלה, ונדמה שהיא אף תכננה את ההריגה בזדון, שהרי הרוצחת לא בלמה כלל לנוכח המראה של הרצברג, וגם לא ניסתה לסטות מהמסלול כדי להימנע מפגיעה באישה, אשר הלכה לתומה עם אופניים. עדיין לא ברור מי נסע באוטונומית הרוצחת. במקום אחד נכתב שהייתה זו נהגת מבחן ש"לא הסתכלה על הכביש", ובמקום אחר צוין שהיה זה מהנדס של 'אובר', שאף הוא לא עשה דבר כדי למנוע את התאונה.
האם ייתכן ששניהם גם יחד, נהגת המבחן והמהנדס, ישבו בוולבו האוטונומית הפוגעת, ועסקו למשל בפלירט במושב האחורי, תוהה הזקן? אלא שלפני שהספקות התפזרו, קראנו על מוות נוסף, הפעם בתאונה של טסלה X האוטונומית, שהרגה שלשום את הנהג שלה.
כל ההתנגשויות הללו בביצוען של מכוניות העתיד, המוצגות אצלנו כאידיליה בנוסח א-מחייה, מתחילות להזכיר לקשיש המורשה את הספר המזעזע 'כריסטין', שזכה לעיבוד קולנועי מעולה. הספר מספר על מכונית שיוצאת למסע הרג של בני אנוש, הנראים לה כנראה כאויביה.
בימים העליזים של עיתון 'מקור ראשון' כתבנו בהתרגשות על 'כריסטין' במדור "כולנו קצת ארני", וכעת אנו, הקשיש המורשה, תוהים: האם ייתכן שמכוניות אוטומטיות מושפעות חלילה מאותה קללה גורלית ומאותו רוע מטפיזי אשר גררו את האמריקנית הוותיקה של ארני, פלימות' fury 1958, לביצוע שרשרת מעשי אימה ורצח?
אגב, אותה SUV של וולבו מדגם XC-90, שהרגה את אלין הרצברג בעיר הבירה פיניקס אף שהמכונית הולעטה במכשור שהפך אותה לאוטונומית – הייתה מצוידת עוד במקור, שהוא ספק שבדי ספק סיני, במערכת אולטרה-אדום שיודעת לזהות בני אדם וחיות הנמצאים על כביש חשוך, ולהפעיל מעצורים בהתאם. גם פטנט זה לא הצליח לסכל את הרצח האכזרי המתוחכם – אשר האוטונומית תכננה במזיד, לפחות לטענתה של הפרנויה.
שואלים את אדוארד
נחמה זאבי, חיפה: א. אנו מחפשים המלצה לרכב משפחתי, עדיף חסכוני בדלק ובעיקר חשוב שיהיה אמין. צריך גם בגאז' גדול ומקום ל-3 כיסאות ילדים. תקציב: סביב 30 אלף שקלים. כמובן, אם יש רכב טוב שעונה על הקריטריונים בפחות מזה – נשמח…
ב. עד איזו 'יד' כדאי לקנות? רכב שיהיה אצלנו יד שלישית או רביעית, עדיף לוותר?
ג. הסיבה לקניית רכב היא שברכב הנוכחי שלנו – יונדאי סונטה 2000 יד שנייה – התקלקל הגיר. תיקון יעלה כ-3,500 שקלים.
האם לדעתך כדאי לתקן ולשמור כרכב שני, או שהוא ממילא לא ישרוד עוד זמן משמעותי?
תשובה: במקום לחפש רכב המאפשר התקנה של שלושה כיסאות ילדים, מה שבהכרח יגרום צפיפות ואינו בטיחותי במיוחד, הייתי מציע לחפש הונדה FRV שהיא בעלת שישה מקומות נוחים ותא מטען מרווח. מספר הידיים הקודמות חשוב פחות מאשר מצב הרכב.
באשר ליונדאי סונטה: חבל להיפטר ממנה רק בגלל הגיר. הרי מדובר בסוס עבודה אמין, שיכול להחזיק מספר רב של קילומטרים ושנים. וממילא תתקשו למכור אותה בלי תיבת הילוכים העובדת כראוי. כך שבכל מקרה – נשארת במשפחה או לא – הייתי ממליץ על תיקון.
אברהם יעקבי, ירושלים: כמו רבים אני עדיין מחפש את הטור שלך בעיתון… אך אודה לך על ייעוצך, הקולע כרגיל.
אני מתכוון לעבור לרכב גבוה, אך בהיעדר תקציב לאאודי 90 ,Q5 וולבוCX 60 וב-מ-וו 5, אסתפק במשהו צנוע יותר כגון פיז'ו 3008, קאיה נירו, מאזדהCX5 , יונדאי טוקסון או פולקסוואגן טיגואן? הבעיה שרוב כלי הרכב בגרסה הבסיסית הם אכן מאוד בסיסיים, ושדרוג משדרג כמובן גם את העלות.
מובן כי מה שחשוב זה בטיחות, אמינות, נוחות ו… כסף.
תשובה: בנוסף לדגמים שציינת, הייתי מציע לך לבדוק כאופציה ראויה גם את סוזוקי ויטרה. זוהי בחירה צנועה יחסית, שמחירה נוח ביחס למה שהיא מציעה. לזכותה נזקפים נוחות נסיעה, אמינות ומרחב פנימי נדיב (ולא קלאוסטרופוביה כמו אצל מתחרותיה, היקרות ממנה). ויטרה גם חסכונית למדי בדלק ובטיחותית, ועוד יודעת להגיש הנאת נהיגה.
איתן ברוך, פתח-תקווה: כשסיפרו לי שעומדים לסגור את המדור שלך, חשבתי שעומדים גם לסגור את העיתון. הטור שלך הוא מעמודי התווך, ואני בטוח שיש קוראים שפתחו אותו ראשון. ברור שמי שהחליט לקצץ אותך לא עשה סקר בסיסי בקרב המנויים.
אבל, זה אינו מכתב הספד ל"קשיש המורשה" או לטורו…
קנינו לפני כשנה וחצי גרנדיס שתוכל לשאת בנוחות את המשפחה שהתרחבה. לאחרונה שמתי לב שבמוצאי שבתות קרים בחורף, בירידות מירושלים, הטמפרטורה צונחת לה קלות.
האם זה נורמלי שבגלל שהמנוע לא מתאמץ בירידות, בשילוב עם האוויר הקר שבפאתי ירושלים, זה גורם לטמפרטורה לרדת – או שמא יש תקלה?
תשובה: בעצם, כל מכונית מתקררת בירידות ממושכות, אך בדרך כלל מדובר בתנועה זהירה של מחוג חום המנוע. כאשר הפער בין חום העבודה המיטבי לבין התקררות הוא רציני מדי, יש לחשוד בפעילותו של התרמוסטט, שכנראה נשאר פתוח – במקום להיסגר כדי למנוע מנוזל הקירור הצונן אשר זורם מהרדיאטור להגיע אל בלוק המנוע.
התרמוסטט חשוד בקירור בלתי רצוי של המנוע – אך הוא אינו החשוד היחיד. כי ייתכן גם שהמאוורר הצמוד לרדיאטור מסתובב ללא הפסק, גם כשלא זקוקים לו, ועבודה מאומצת זו שלו נגרמת עקב תקלה בחיישן הטמפרטורה, שאמור לווסת את פעילות מאוורר זה.
בצדק אתה מודאג, משום שטמפרטורה נמוכה מדי של שמן המנוע מקצרת את חיי המנוע, ו'על הדרך' מעלה את צריכת הדלק.
אגב, את מצב התרמוסטט אפשר לבדוק בקלות באופן הבא: טובלים את התרמוסטט בכוסות מים חמים וקרים לסירוגין – ובוחנים אם השסתום שלו נפתח ונסגר כראוי.
בדיקת מצב המאוורר הצמוד לרדיאטור: הוא לא אמור להסתובב כאשר המנוע לא הגיע לחום העבודה המיטבי שלו.
אנו מזכירים את פרוייקט עצמאות ה-70 שלנו!
שולחים פורטרט משפחתי עם האוטו לקולאז' חגיגי כאן בבלוג!
כל הפרטים כאן
חגיגות ה-70 למדינה לא פוסחות על הבלוג שלנו, ואנחנו מזמינים את קוראינו הנאמנים להשתתף בפרוייקט חגיגי!
אתם מוזמנים לשלוח אלינו צילום משפחתי יחד עם המכונית שלכם, לציין את שמכם, מהיכן אתם וכמה מילים אודות המכונית – מה הוותק שלה אצלכם? האם יש לה כינוי חיבה? האם יש לה סיפור מעניין? את הצילום, יחד עם הפרטים הנילווים, אנא שילחו אל e.teksty@gmail.com ואנחנו נשמח לפרסם גלריית צילומים חגיגית ביום העצמאות!
מחכים לכם!
מכונית הנפש 