מסע אל תום העֶלֶף

קליאו חסינת-ביש אחת התפגרה – וגלגלי השיניים של המחשבה הבלשית מתחילים לעבוד: כיצד להעיר אותה מעלפונה

ציות לאמונות טפלות הוא, אצל אנשים רבים (ואני ביניהם), חלק בלתי נפרד מאמנות אחזקת המכונית. בדרך לאוטו, למשל, מומלץ לא לפגוש חתול שחור, לא לפסוע תחת סולם פתוח ולא לחזור הביתה במקרה ששכחנו משהו (ואם מוכרחים לחזור, אז להתיישב לכמה דקות על הספה ורק אז לצאת שוב). ואלו רק אחדות מההנחיות העתיקות הנדרשות כדי להדוף את גדודי המרעין-בישין. אך אמונת ההבל החשובה ביותר מזהירה לא לפתוח פה לשטן. וזה אומר, בין השאר, להימנע מלהכריז ברבים בסיפוק שמכונית מסוימת שלנו לא התקלקלה כבר שנים, טפו טפו.

כנראה שכחתי כלל ברזל זה כאשר התיישבתי לכתוב על רנו קליאו B בת עשר בערך, השייכת לידידה שלי. רציתי לכתוב על קליאו זו ש"למרות מה שמלעיזים עליה היא עוד לא ראתה מוסך – למעט ביקור בודד אחד שבוצע בכפייה, כדי לא לאבד את האחריות".

באותה הזדמנות התכוונתי להזכיר בגאווה קשישה נוטפת-בריאות אחרת: את אלפא 33 IE שלי בת ה-17 בערך, שבמשך ארבע השנים שהיא מבלה אצלי דרשה, וגם זאת בלשון רפה, להחליף רק צמיגים, נוזל קירור, נוזל מעצורים, שמנים ומצבר. בפזיזותי האידיאליסטית חשבתי: טוב שייוודע ברבים שגיל מופלג של מכונית ואמינות אינם בהכרח מושגים סותרים.

אך רק התיישבתי אל המקלדת לדבֵּר בשבחיהן של קליאו ואלפא – הפתיע אותי צלצול טלפון מעצבן.

השפופרת מבשרת

 "קליאו לא מתניעה!", הודיעה הידידה בטון מאשים. לא בכדי ניתז מהשפופרת טון זה. הרי אני הוא שאמרתי לה להתרחק ממוסכים ולסמוך על חסדי הקב"ה, כמו גם על הגנטיקה הבריאה של המכונית, שעוד לא פוטמה באלקטרוניקה המודרנית.

אני: הסטרטר מסובב?
היא: מסובב, אבל המנוע לא מגיב. מת.
אני: הקודן צפצף כמו שצריך?
היא: כן. ואחרי כל הקשת קוד חיכיתי שתי שניות, כמו שביקשת. שום דבר לא עזר.

חבל שאין פילטר בשפופרת

הגעתי אל הבת-עֶלֶף הצרפתייה והתנעתי אותה, לא בקלות אלא בעזרת איומים כאילו הגרר כבר בדרך. החלפתי לקליאו פילטר דלק (המתגורר בירכתי המכונית), והפילטר הזה היה סתום ושחור כאילו הדלק שעבר דרכו היה מהול במי ביוב ולא סתם H2O מהברז.

במשך יומיים התניעה קליאו בהתלהבות, אך חזרה לסורה והתפגרה שוב. "לא מתניע!", הודיעה שוב הידידה בטון מאשים, כאילו אני הוא שהולדתי וחינכתי את הלבנה הידנית הזו בעלת מנוע 1.2.

אידיוטי, אך פסיכוטי

הדלקתי מקטרת, יצאתי למרפסת והתחלתי לחשוב על כמה סיבות לתקלה. אלו לא המצתים (כמעט חדשים), לא משאבת הדלק (שומעים אותה עובדת) ולא הסליל (כי היו ניצוצות על המצת הרזרבי שחיברתי לצורך הבדיקה).

– "אכלת אותה", בישרתי לידידה. "אם אני מרים ידיים, אז במוסך המרכזי של רנו יגידו לך שהלך מחשב הרכב. יש לך חסכונות להיפרד מהם?"
– "ומה אתה אומר?", השיבה בעלת הקליאו בשאלה לשאלה, כמו דמות יידישאית מהסיפורים על השטייטל.
– "לי יש עד עתה שני חשודים מיידיים", אמרתי. "הראשון, הקודן האידיוטי הזה שמותקן בקליאו. הוא כנראה התפגר חלקית, כלומר – כאילו עובד, אך לא. בכלל, קודנים הם בעלי נפש מסואבת. למזלך, בשבוע שעבר פרסמנו ב'טיפ טיפה' פרטים של סדנה בפתח-תקווה שמתעסקת עם אלקטרוניקה. אנחנו נשאל אותם כמה עולה לתלוש את הקודן מקליאו המסכנה, כלומר: לעקור את השורשים ולהשאיר את הצג הקטן לשם ראווה, כדי שחברת הביטוח לא תקבל התקפת לב. ממילא כבר מזמן לא גונבים תוצרת רנו, גם לא לצורך חלקים. ואגב, גם אם מישהו היה מואיל לגנוב את קליאו, הקודן היה רק מצחיק את הגנב היודע את עבודתו".

"החשוד השני שמפריע אולי להתנעה", המשכתי, "הוא כפתור הביטחון האדום שעוצר את פעולת המנוע ברגע של התנגשות. אנחנו נדבר לליבו של מתקן זה בעזרת כבל עוקף", הבטחתי לידידה, "וקליאו שלך תפסיק עם השביתות-שֶבֶת".

המנוע התמכר לתחנונים?

האמת היא שחשבתי על עוד כמה סיבות להתנעה המושהית (סיבות מציאותיות יותר מאשר התמכרותו של המנוע לתחנוניה של הנהגת). אולי חגורת הטיימינג קפצה שן אחת או שתיים? ואולי החיישן של מיקום הקראנק התנתק או השתגע? בקליאו החדשה סדרה 4, זו שתשווק רק בעוד שנה-שנתיים, תקלה בהגה-כוח החשמלי לא תאפשר התנעה. כך גם ברנו לאגונה החדשה. אך אפשרות זו אינה רלוונטית לקליאו B בעלת ההגה ההידראולי, שהוא הנתח המובחר שלה.

נדלקת נורית של רעיון

ופתאום, נדלקה בלוח המחוונים של מוחי מחשבה נוספת.
– "מתי מילאת דלק ואיפה?", שאלתי. "האם עשית את זה בתחנה הרגילה שלך, פז מול שכונת המשתלה?"
– "לא", אמרה הגברת. "מילאתי בגני התערוכה כי הייתי על אפס. לקחתי רק שליש מכל כי לא היה עליי מזומן".

באתי לקליאו, התנעתי אותה (שוב לא בקלות, ושוב בעזרת איומים שהגרר בדרך וכו') ונסעתי לתחנת דלק שאני מכיר. התוסף לניקוי מזרקים של קסטרול, שבו אני משתמש עשרות שנים, לא היה על המדף, כי חברת פז מקדמת תכשיר אחר, שהיא פיתחה בעצמה ונקבה לו מחיר מופקע של למעלה מ-100 שקלים.

ויתרתי על התענוג, ובמקום זאת מילאתי את המכל באוקטן 98 כדי לרומם את האוקטנים שנותרו מהתדלוק הקודם, המפוקפק. קליאו התניעה במכה. "תחזרי אחר כך ל-95 הנורמלי", אמרתי לבעלת הקליאו, "אבל תבקרי רק בתחנה שאת מכירה".

אני מחזר על הפתחים

חזרתי לאלפא (שגם היא, כמו קליאו, אמורה להיות חסינת-ביש) ולחצתי על השלט, אך להפתעתי הדלתות נפתחו רק לשבריר שנייה ונסגרו, כאילו אלפא לא הייתה מעוניינת לארח אותי. האם היא כעסה על התעניינותי היתרה בקליאו? רגשי קנאה במגזר המכוניות האיטלקיות הם נושא מעניין כחומר לדיווח ספרותי-פילוסופי. מוזר שפליני לא עשה על זה סרט, עם אנה מנגני או סופיה לורן בתפקיד אלפא רומיאו GTA.

אבל כרגע, אין זמן לטענות כלפי הקולנוע האיטלקי, כשאתה רוצה לנסוע ודלתות האיטלקייה הכועסת מוגפות בפניך.ניסיתי פעמיים-שלוש, אך אותה תוצאה מאכזבת הלמה באוזניי. ניסיתי שוב, וברגע היפתחות המנעול פתחתי בזריזות את דלת הנהג וביטלתי את האזעקה בעזרת סיבוב מפתח קטן במוחה.אך לא הייתה זו תקלה באזעקה, כפי שחשבתי, כי הסיפור המביך חזר על עצמו גם בניסיון לפתוח את הדלת בעזרת מפתח. שוב, ארבע דלתותיה של אלפא 33 שלי היו נפתחות ונסגרות מיד. פדיחה!

ניסיתי להטיל את מרותו של המפתח מהצד השני, וגיליתי להפתעתי שהמנעול בדלת הנווט פותח את האלפא וסוגר אותה כמו שצריך. כך הבנתי שהתקלה החשמלית היא באותה דלת ימנית-קדמית, שהמנגנון האוטומטי שלה לא עובד כנראה – ולכן הגמדים המתגוררים בדלת הנהג חושבים שדלת הנווט אינה סגורה! נזכרתי שלפני כשנתיים הבאתי מוורשה כמה חלקים השייכים למנעולי הדלתות. פתחתי קופסה קטנה, מצאתי את החלק הרזרבי – וכעת כל הדלתות נפתחות ונסגרות כמו בסרט פרסום.

הבל, אבל נושך

מה למדנו? שצודקת אמונת ההבל לפיה ממש לא כדאי להתיישב לכתוב שיר הלל לאמינותן של המכוניות הוותיקות, גם אם זוהי אמת. מוטב להימנע גם מלחוש שעשוע-לאיד למראה מכוניות מודרניות יקרות התקועות בצד הדרך, שבעליהן מסתובבים על ידן בווסטים זרחניים וטלפון ביד – בעוד הקשישה חולפת על פניהן.

ליהדות פולין היה ביטוי משלה לתופעה הזו של פתיחת פה לשטן: "להוציא את הזאב מהיער".