מגפת המיצי-פיצי מתפשטת

לא רק מדורי הרכב העבריים מתפרקדים להם בין זרועותיהם של יחצ"נים. זו מגפה גלובלית

די באיחור, אך בלוויית רגש סיפוק לא מזויף, גיליתי את צדדיה החיוביים של הזִקנה. למשל, הוודאות שלא ישאלו אותך, הקשיש, "מה תעשה כשתהיה גדול?", אלא יימנעו בעדינות מלחקור את תוכניותיך המחוכמות לעתיד – כך שכל דבר שאתה מתכוון עדיין לגלגל נותר בגדר סוד מתוק שלך. כך קורה שבגיל מתקדם אתה מרגיש פתאום כמו אותו חתול המככב בשיר של ת"ס אליוט, היושב בחלון וחושב על סודו: שמו האמיתי שבעולם החתולים, שֵם אצילי שלא נדע לעולם ועל כן אנו, חסרי הקינדר-שְטוּבֶּע, קוראים לחתול סתם איזה מיצי-פיצי.
שמע, אני מנסה לשכנע את עצמי, זִקנה היא תקופה שבה מומלץ להשאיר את תוכניותיך עמוק (או גבוה) בבוידם, ולא לפרסם אותן חלילה באיזה מאמר או בבלוג כדי להשוויץ שאתה עדיין מתכנן משהו אמביציוזי.

בניגוד להרבה נהגים ישראליים, החתול שלי נהנה ממה שהוא רואה מחוץ לחלון

כנימת ההתרפסות הגיעה לאירופה

גיליתי גם בהתרגשות, הממוקמת בין תדהמה לצחוק, שלא רק מדורי הרכב העבריים מתפרקדים להם בין זרועותיהם של יחצ"נים, ועובדים נמרצות לטובת עסקיהם של יבואנים בעלי הון – אלא שמחלה זו של שירות האדונים (בנפש חפצה ובמקלדת חנפה) התפשטה גם לעיתונות האירופית. לא רק בנושאי רכב, אגב.
כן, גם ירחונים ושבועונים לועזיים שעד לא מזמן ראיתי במבחני הדרכים האובייקטיביים והעוקצניים שלהם אבני דרך – משרתים כעת את יצרני הרכב ויבואניו, בדומה למתרחש בהרמון הכתיבה העברי, הרך והמיטיב כלפי האדון. רק שאצל הגויים, ההתרפסות לבעלי ההון עטופה באצטלה של ציניות, חוש הומור ואף שתיקה – כאשר כתבים נמנעים כליל מלבקר כלי רכב חדשים, כדי לא להסתבך.
זהו פרצופם החדש של אותם לוֹעֲזִיטִים בעלי שם שעד לא מזמן היו נר לרגליי, לפני שהפכו לאמני ההתפתלות וההתחמקות.
אך בעוד באתיקה של הלועזיטים אחזה רקבובית – רמת כתיבתם לא נפגעה כמלוא הנימה. הלועזיטים הכותבים על רכב מתוחכמים דיים, שכלית ולשונית, כדי לא לייצג את חזית היצרנים, היבואנים ואנשי המכירות באותה גמלוניות שקופה המאפיינת את כוחותינו העבריים, ההיברוּ-יידיים (מלשון 'ייד' ביידיש), הבועטים באמת בצורה מגושמת למדי.

טובות השתיים?

התעניינתי מה כתבו הלועזיטים שלי (המובחרים שבהם) כאשר התיישבתי לכתוב על יונדאי ולוסטר (veloster) ועל פיז'ו RCZ. במיוחד עניינה אותי פיז'ו קטנה זו, כי עקרונותיה וכוחותיה הזכירו לי (תחילה) את הונדה CRX שלי. לפיז'ו נוסף רק העיצוב המודרני, תוצאת השנים הרבות שעברו בין תכנון ה-CRX (המתבססת על סיוויק הוותיקה) ובין הופעתה הנוכחית של RCZ.
נסעתי בשתי RCZ – האחת רגילה 1.6 THP, והשנייה 'ספורטיבית' 2.0 האוחזת בשם 'אספלט'. לאף אחת מהן לא גיליתי את עיסוקי ככתב רכב זר, אלא פשוט ניצלתי את התוכנית השיווקית של פיז'ו הקרויה drive experience Peugeot 24h, המעניקה לכל אחד את האפשרות לקחת דגמים אלו לנסיעת מבחן.

RCZ

נסיעת מבחן או מִבְחַל?

תחילה נסעתי ב-RCZ הרגילה, בעלת 156 כ"ס, לפחות על הנייר. לאכזבתי, לא מצאתי סוסים אלו אף כי RCZ זו ידנית מבטן ומלידה. סביר להניח שהדגם בעל תיבת ההילוכים האוטומטית היה מנחיל אכזבה עמוקה עוד יותר.
בנוסף, למדמואזל אין תגובה ספונטנית לדוושת הגז. במקום זאת, היא ניחנה באוסף של איכויות שבעיניי הן נכויות. למשל: מהלך ארוך של תיבת ההילוכים, הגה לא רגיש (ובלשון עדינה פחות: מת) ואווירה כללית של קלאוסטרופוביה.
ומה תגידו שעל רכב זה כתבו הלועזיטים שלי ש"אפשר להתמכר אליו", ואף העירו כי הם ממש סבלו כאשר נאלצו להחזירו לידי היבואן? אני, לעומת זאת, תהיתי אם משהו מקולקל בצרפתייה, ועל כן הציעו לי אנשי drive experience Peugeot 24h שאקח את הדגם השני של RCZ, הנקרא 'אספלט', וכך עשיתי.

הילוכים חובבי פרישוּת

ואכן, הגרסה השרירית של RCZ, 'אספלט', כבר זזה מבלי לעורר פיהוק בזכות מנוע 2.0 בעל 200 כ"ס, אך ההילוכים שבה עדיין גרים רחוק זה מזה – וזאת בהתאם למסורת הנלוזה הנשמרת בפיז'ו שנים ולא דילגה אפילו על הגרסה הספורטיבית של 306. וכך זה נראה: ההילוך הראשון מתבודד לו בקצה המרחב הקרוי 'קדימה', כך שבשילוב להילוך השני המוט מטייל לו חצי מטר אחורנית. ההילוכים העוקבים הוגלו אי-שם צפונה, כך שצריך להתכופף כדי ליצור איתם מגע.
זאת ועוד: כוח המנוע השוקק של 'אספלט' רק חושף ביתר-שאת את חוסר רגישותו של ההגה, אך לפחות הביצועים לא מאכזבים.
נותרת רק השאלה הקנטרנית: איך זה ש-2,000 סמ"ק מודרניים מחוזקים בטורבו – נותנים אותה דינמיקה שמפגינה הונדה CRX בת 20 שנה, בעלת מנוע 1,600 נטול טורבו?

כוח מגמגם, כפתורים ביישניים

ועוד לא סיימנו לספר בנפלאותיה של פיז'ו RCZ מדגם 'אספלט'. כמו ברוב מכשירי התנועה המגודשים בשיתוף פעולה בין פיז'ו וב-מ-וו, גם היא מעצבנת בהפסקות כוח. בעת הזינוק, מדמואזל לא מושכת קדימה בקו ברור – אלא כמו לוקחת קודם אוויר לריאותיה. אפשר להתרגל לזה, כמו גם למושב האחורי הסמלי שלה, המזכיר לי את CRX (קרי, מושב שאינו מיועד למגורי אדם).
ואגב, למי שמחפש קופה קטנה 2+2, המושב הצייקני אינו חיסרון אלא כרטיס ביקור חביב, המבשר בדרך כלל על חוויית נהיגה נוסח אאודי TT. בשורה זו לא הגיעה לאוזניה של RCZ.
הצפיפות ה-RCZ-אית ("צפיפות אינטימית", כינו אותה הלועזיטים שהכזיבו) של הדגם הרגיל, נשארה אותה צפיפות גם בדגם ה'אספלט' (ואף קצת יותר, כי מושביו מרופדים כדבעי). גם מכת הגיר נותרה בעינה בדגם ה'אספלט', כמו גם נחבאוּתם הביישנית-כפייתית של כפתורי התפעול הרבים (של המיזוג, מערכת השמע וכדומה). לכך יש להוסיף את עמודי השמשה הקדמית המתנכלים לראוּת, ואת חוסר האפשרות לנתק את ESP הברוטלי.

ההיסטריה שלה – הסיפוק שלי

אמנם אני מזוכיסט דיי כדי ליהנות מ-ESP, שהופכת אצלי לפטנט המוביל להנאה סודית, ספק טיפשית ספק אקסקלוסיבית. למעשה, אני ממש נהנה כאשר בזמן הנהיגה הדיודה של ESP מאותתת פול-טיים-ג'וב! כשהיא מפסיקה לאותת כדי לנוח, אפשר לבצע משהו כדי לסחוט ממנה חזרה לאיתות.
וואו, איזה כיף! עוד לא הזדקַנו סופית, אתה מודיע לעצמך בסיפוק אדיר.

הטרחנית כמעט גרמה טראח

אך חרף כל פגמיה, הייתה זו דווקא RCZ 'אספלט' 2.0 שלימדה אותי שלישון עם ESP, בעלת הנטייה לטרחנות, זאת לא תמיד חוויה נחמדה. אפילו חוויה די מסוכנת, כפי שמדגים הסיפור הבא:
אני מגיע בצרפתייה לצומת עירוני במרכז ורשה. לפנינו אור ירוק. לפי השיטה המקומית, אין פה חץ המתיר לך, כמקובל בארצנו, לפנות שמאלה. כי פה, בבירת פולין, שבה אני מטייל בימים אלה, אתה פונה שמאלה כמו באיטליה, כלומר – מותר לך לפנות כאשר ממול אין מכוניות.
התרגלתי כבר למדיניות מתירנית זו והשתהיתי לרגע בצומת, כי מולי חלפו כמה מקומיים. אמנם התקרבה קבוצת מכוניות נוספת, אך היא רחוקה עדיין, כך שנותר לנו כל הזמן שבעולם כדי לבצע את הפנייה ללא חשש. עם 200 כ"ס, זו הרי ממש בדיחה.
אז אני שולח לעבודה את ההילוך הראשון, לוחץ על דוושת הדלק ומשחרר מצמד. RCZ קופצת לזינוק, צמיגיה משמיעים שריקה נעימה לאוזן, ואני מסובב הגה כדי לשבור שמאלה. איזה חמישה-שישה מטרים, והצרפתייה פשוט עוצרת! וכך אנו עומדים באמצע המסלול, טרף קל לאלו שמתקרבים במהירות.
ברגע זה, בראשו של הקשיש שבי רץ סרט המגולל את כל חייו, תמונות נבחרות מהילדות המאושרת שלפני המלחמה הגדולה, אחר כך זיכרונות מבית היתומים בקרקוב וכך הלאה.
אך הצופה בסרט התעשת. זו ה-ESP, הוא מבין באבחת חירום. בגלל הסיבוב החד שביצענו הגלגל השמאלי-קדמי איבד אחיזה, ומערכת ESP מיהרה להציל יהודי ולהגיש לו עזרה מהסוג שאדון קרילוב, הסופר הרוסי המפורסם שכתב סיפורי ילדים, כינה "שירות דוב".
"ESP הנבזית!", אני צועק, ומנצל את העובדה שלפחות מנוע ה-RCZ לא כבה, כי לחצנו על דוושת המצמד כאשר המכונית עצרה. מיישרים הגה, גז קטן – וברחנו ברגע האחרון כדי למחות את סיפוק החיוך מפניהם של אויביי.
הפואנטה היא שלועזיטים בלתי תלויים לא גילו את אופייה הבוגדני של RCZ ואף מצאו בה נקודות זכות רבות. הם התמוגגו למשל מצבעה, שחור מאט, הקְרבי לדידם.

כיצד למנף מנוע מתעלף

אך מפח-הציפיות מ-RCZ הוא כאין וכאפס לעומת האכזבה מיונדאי veloster בעלת החזות המתעתעת, המבטיחה חוויית נהיגה אך מצוידת במנוע חלש. אפילו הלועזיטים שלי לא התכחשו לעובדה ש- veloster, בדומה לרוכבי אופניים, מריחה מראש כל עלייה כדי לדרוש הורדת הילוך. התוצאה: קוּפה אווירודינמית זו מביישת אותך בזינוק ברמזור, שם כל דיזל עמלנית צוחקת ממנה.
והנה, אפילו את חולשה מביכה זו מנצלים הלועזיטים לצורך האדרת היצרן, ומבשרים בחגיגיות שפיז'ו מכינה כבר מנוע חזק…

Hyundai veloster

זו דלת זו?

הלועזיטים שלי גם מתפעלים עד לאין קץ מכך ש- veloster אינה סימטרית, כלומר: בצד ימין יש לה דלת נוספת ובצד שמאל לא (גימיק שמנוצל בכרזות הפרסום הענקיות המתנוססות בישראל).
אך גימיק לחוד ומציאות לחוד. לאמיתו של דבר, טרמפיסט פוטנציאלי יכול להיכנס בדלת הקטנה (המתאימה בעיקר להכנסת כלבים) רק בשתי צורות – להשתופף קדימה, או לסובב את גוו לכיוון המושב ולהכניס את העכוז תחילה (במחילה).

המילים האחרונות שהטרמפיסט שלנו ישמע בחייו הן: "שמתי את התיק שלך בבגאז'"

ואולם, אם ההשתחלות של אורחנו אל פיז'ו veloster תוכתר בהצלחה, מצפה לו סכנת חיים ממשית: אם מישהו יסגור את דלת הבגאז' בעוד הטרמפיסט שלנו יושב מאחור, ראשו עלול להיחבט קשות. אלוהים ישמור (כי הקוריאנים לא דאגו לכך).
הפתרון: להשאיר את הראש בבית, או לשבת ב- veloster בקסדה.

טיפ טיפה
יש לנו בשורה לא נעימה לנהגי המוניות וכל יתר הנוהגים לפרנסתם: מועדון המכוניות האירופי ADAC מזהיר מפני מחצלת החרוזים (הנחשבת כממריצה את זרימת הדם) שנהגים אלה אוהבים לפרוש לנוחותם על המושב. הסיבה: ריבוי מקרים שבהם בעת התנגשות, נהג היושב על מחצלת חרוזים החליק בעטייה אל מחוץ לטווח לפיתתה של חגורת הבטיחות, ונפגע.