משהו כוסס בנשמה
מה המשותף לאלפא סוּד Ti שלי ולקולגות מתחנת הטלוויזיה רוממה? שניהם היו יפים מבחוץ ורקובים מבפנים
במציאות, שאינה יודעת רחמים ופשרות, חייהם של כלי רכב קצרים יותר מחייו של בן אנוש. מצד שני, מכוניות נוטות להזדקן בצורה מפחידה פחות מאשר אנחנו אנו.
וכפי שזה קורה אצל גזע האדם העדין – גם מכוניות סובלות ממחלות המחסלות אותן בטרם עת. כך קרה למשל לגזע הנהדר הנקרא 'אלפא סוּד', שנפגע אנושות, נכנע ואף נכחד כליל בגלל מגיפת חלודה רצחנית שאף פחח לא הצליח לגרש.
טרוף טורפה היפהפייה
אני זוכר את מלחמתי בחלודה שהתקיפה את אלפא סוּד Ti 1.5 שלי תכף עם גמר השיפורים, שעשו ממנה מכונית הגורמת חיוך כל בוקר כשמתניעים אותה. היא עברה פחחות כללית, לרבות פירוק כל השמשות; נחתכו ממנה כל חלקי הפח שהחלודה החלה לטעום; בוצע בה טיפול אנטי-קורוזיה יסודי; אל הראי הפנימי שלה הוצמד קמע; ורוני סמדרסמן מכרכור צבע לי את Ti המחודשת בגוון בלוּ פראנס לזכרה של גורדיני.
גם המנוע של Ti היה בשיא כוחו בזכות מאיידי ובר 45 וגלי זיזים חמים שהבאתי מסדנת אנג'ליני שברומא – יחד עם דיסקי מעצורים גזעיים, פילטרים KN, הגה נארדי מצופה עור ואפילו משאבת דלק חשמלית השומרת על לחץ דלק מיטבי.
אם אין די בכך, Ti שלי ישבה על חישוקי 14 אינץ' קלים שהולבשו על צמיגים בחתך 50, אשר השגתי בחו"ל במאמצים רבים בעזרת יחצ"נים של חברת דאנלופ (שהציגה אמנם את הצמיגים בתערוכת פרנקפורט, אך לא שיווקה אותם).
ועוד היו ל-Ti שלי בולמי קוני שמצאתי ברחוב המסגר ומוט מייצב קשיח. היא הייתה מלכת הכיתה בין אלפות סוד שהכרתי, "מכונית נהיגה אידיאלית למרות הנעה קדמית", כיניתי אותה במגזין 'טורבו'.
ולא ייאמן, אך זו אמת לאמיתה: לא הועילה כל מעטפת התפנוקים, כי אחרי שנה החלודה התקיפה את סוד בשנית – וניצחה.
עכשיו ההוא, כי אני הָלַך
היו לה ימים קצרים אך יפים, ניסיתי לנחם את עצמי. ואולי בעליה החדש אכן יצליח, כפי שתכנן, להעביר את חלקיה המטופחים של Ti שלי לפחון אלפא חדש, בעל חמש דלתות ואשר אינו חלוד?
אינני יודע אם זה אכן קרה, כי כל אלו שקנו ממני מכוניות מעולם לא התקשרו, חרף הבטחותיהם. כאילו פחדו שאקח את המכונית חזרה. זו עוד סיבה לכך שהחלטתי: לא אמכור עוד אף מכונית.
חיי הפח וחיי השת
בגלל אלפא סוד Ti ההיא שחלתה בדמי ימיה, ואשר אני חושב עליה תמיד בחום ובנוסטלגיה כשאני נוהג באיזו פח-מוביל חדשה – שהיא לעולם מאכזבת ומשעממת, בין אם היא אסייתית או אירופית – נפלתי אל ההשוואה בין חייהן וזקנתן של מכוניות, ובין חייהם של בני אדם.
אלפא סוד Ti 1.5. חלודה ממארת
וכך מתגלגלת לה ההשוואה. הסכיתו ושמעו:
גאים. אבל על מה?
בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה, למשל, שאליה הגעתי ב-1969, תכף עם עלייתי ארצה, הכרתי עשרות דמויות שלא בדיוק לקחו חלק בכנס האינטלקטואלים שנערך ב-1948 בעיר ורוצלב, פולין, בהשתתפות פיקאסו, פול אלואר, לואיס ארגון, פרננד לז'ר, איליה ארנבורג ואחרים.
אני מנסה לרמוז שרוממאים אלה שהכרתי ברוממה לא היו, בלשון המעטה, בקיאים בספרות העולמית, וגם לא העגנונית, ובוודאי לא באמנות. אך במקום המטען האינטלקטואלי, שצנימותו הייתה בולטת מקילומטר ועוד קצת – הם היו נפוחים מכף רגל ועד ראש בשמחת חיים חגיגית.
הם גם היו יפים. היום היו עושים מהם דוגמני צמרת, או לפחות סָפַּרִים. כאשר הסתכלתי למשל על דן שילון הצעיר, ראיתי בו דמות שמזכירה את אורסון וולס המגלם את 'האזרח קיין'.
גאות. אבל על מה?
גם נשותיהם של הרוממאים היו כה מנופחות בגאווה, שהן כמעט התעופפו באוויר.
"מי אתה?", שאלתי אותי 'אשת' מרשימה אחת שעמדה בכניסה לאיזו מסיבה ברוממה, ומיד הוסיפה בסיפוק: "אני אשתו של דן שילון. ואתה?"
– "אני בעלה של ובקה", עניתי.
– "מי זו ובקה?", חקרה אותי בסקרנות.
– "מי זה דן שילון?", שאלתי.
והיא הצביעה על דן, שעמד עם חברו, אלכס גלעדי, שבימים ההם היה אף הוא עמוד תווך במחלקת הספורט של רוממה.
נאכלו לאט לאט
אני גם זוכר מהתקופה ההיא איך צעירים אלו של מחלקת הספורט הציקו להנאתם – תוך אלימות לשונית ופסיכולוגית – לנסים קיוויתי, "הזקן הנצחי". איך הם חיפשו אותו ולעגו לו.
עד שהם גברו עליו, ממש כפי שהחלודה גברה על אלפא סוד Ti שלי.
צברים אכולי זמן
והנה, כעבור שנים ועוד שנים, המכוניות הוותיקות שלי, איך לומר זאת בעדינות מרבית – נראות טוב יותר מאשר גיבורי רוממה. אני משווה את מכוניותיי לצברים הנצחיים, יפי הבלורית והחיוך, שהיו עושים עליי רושם בשנות ה-70 המוקדמות, והמראה הנוכחי שלהם – אם הם נכנסים בכלל לפריים ומופיעים פה ושם – מעציב אותי.
כזהו המקרה של חיים יבין אלוף הגבות, בובת שעווה נושמת שבצעירותה הייתה נערצת על ידי כל בת וכל אישה. אגב: איש הבוהמה התל-אביבי אורי גרוס, שאורי זוהר הכיר לי בכסית, סיפר לי בסיפוק שהוא עושה קופה על ייצור פאות בסגנון יבין.
היום, לעת זקנה, יבין נראה כאילו הוא חובש את אחד מהדגמים שגרוס עיצב בזמנו. מה שמזכיר לי את הרעיון של בני, הממליץ לי לקנות את לנצ'יה פולביה 1.3 שהוא מצא באינטרנט ולקשטה במדבקות ראלי קרביות למיניהן שיעשו ממנה מלכת הגזע 'פולביה HF ראלי 1.6' (שגם אותה מכרתי, בטיפשותי).
צוהלים אך מורעלים
המקרה הבודד שיוצא מהכלל, ובכך רק מוכיח את אמיתותו – הוא המקרה של הזוג לונדון את קירשנבאום, המזדקנים בכבוד על סיפונו הטובע של ערוץ 10 בזכות חוסר אכפתיות כביכול, אירוניה עצמית וציניות.
אני לא שותף למרבית דעותיהם, אבל אולי זה רק בגלל החלק האנרכיסטי שבי. או שזו סתם חשדנות שלי כלפי החומר האנושי של הרוממאים, אשר שני האדונים לונדון וקירשנבאום בכל זאת גדלו בקִרבו. כי בין אם הם רצו בכך או לא, מוטי וירון ספגו את השפעת הרעל הרוחני שמילא את בניין הטלוויזיה, בין המזנון וחדרי ההפקה.
חתך זנב והמריא
אחרת לגמרי אני מוצא את אלכס גלעדי, עוד ספורטאי צעיר של פעם, בתחילת ימי רוממה. כעת, מיסטר אלכס, השייך למועדון המי ומי הבינלאומי, נראה בתצלומי רכילות כאילו הוא רק מבקר פה מרחוק, בגיחה קצרה מפסגת העולם. לקראת זקנה מתקדמת, הקרייריסט שצמח ברשות השידור הצליח, איכשהו, להתנתק מהזנב הרוממאי שצמח לחבריו לשעבר – והפך, לפחות בעיניי, ליצור קוסמופוליטי משויף המזכיר לימוזינה מצוחצחת.
גלעדי הוא מין זאב בודד, שמעון-פרסי משהו. מתוחזק היטב ומטופח, הוא בולט במושבים הראשונים כשהוא מבקר למשל במשחק הכדורגל ישראל-אוקראינה. תמיד באביזרי יוקרה, בלבוש טיפ טופ ובשכבות פודרה – גלעדי נראה לי דומה לאמריקנים הבאים לפסטיבל הסרטים בקאן.
אין פלא ששורות רוממאים הנהנים מפנסיה ממשלתית צנועה מקנאים באיש, שטעם וממשיך לטעום את העולם הגדול.
טאונוס הייתה לקמוס
אך יותר מאשר אני זוכר את גיבורי רוממה בצעירותם – אני זוכר את מכוניותיהם. לקירשנבאום הייתה וולבו ירוקה כהה, טרנטה שבלטה ביוקרתה על רקע האסקורטים, החיפושיות והסוסיתות השייכות לעמיתיו, ובוודאי על רקע כרטיס הנסיעה לאוטובוס של ירון לונדון.
לאחד הרוממאים, דמות דוחה למדי, הייתה פורד טאונוס M17 דגם 1959, כלומר, כבר אז ותיקה. והנה, אני עובר על פניה של פורד טאונוס זו, הרועשת בחצר, ופונה לבעליה בהמלצה שמוטב לו לכוון את השסתומים הדופקים נמרצות, לפני שיהיה כבר מאוחר מדי לטיפול.
– "איזה רעש? על מה אתה מדבר?", לעג האיש. "אני לא שומע שום דפיקה", הדף.
– "השסתומים שלך דופקים", התעקשתי, והוספתי שכדאי לבדוק את מצב המסבים בקראנק. "שומעים אותם כשאתה לוחץ על הדוושה".
– "על מה אתה מדבר?", השתיק אותי בעליה של הטאונוס. "המנוע הזה שקט לגמרי, יש לו שמן ומים כמה שהוא צריך", נעל את השיחה.
ואני תפסתי פתאום שהאיש הוא פשוט לקוי שמיעה, מה שלא הפריע לו, אגב, לעבוד כאיש קול. ניחא בהקלטות, שהוא ביצע גם לכתבותיי, שבהן הוא היה מקליט דיבורים ואפקטים אקוסטיים לפי המחוג של מכשיר ההקלטה 'נאגרה'. אך בשלב המיקס של הסרט, כאשר צריך להשוות בקונסולה בין האפקטים, הדיאלוגים והמוזיקה? אלוהים ישמור.
לא הסכמתי לעבוד איתו. היו ברוממה צעקות עד הגג ואף למעלה מכך, וגם ועד הטכנאים התערב – עד שהאיש עזב את מחלקת הקול והפך כתב שטח, הסבה מקצועית שהתגלתה כהתקדמות פז.
האיש חייב לי תודה (שלא הגיעה עד היום), ועוד תודה אחת לאותה פורד טאונוס כחולה, ששימשה בתקרית הנ"ל כנייר לקמוס החושף את האמת על מצבו הפיזי של בעליה.
פורד טאונוס 17M. קריירה מזהרת
הארכיון הושמד מיד
היום, כל הדאגות הללו – "איך יצא המיקס", האם איש הקול היה חירש והצלם עיוור או להפך, ואיך בכלל יצאו כתבותיי וסרטיי – נשמעות מגוחכות ממש. כי גזע הרוממאים רק חיכה שאעזוב, ומיד רץ לזרוק את מאות סרטיי לפח הזבל.
"חומר הגלם הזדקן", הם מתַרצים כיום את המעשה. מעניין שחומר גלם איכותי פחות (כלומר: אגפא המזרח-אירופית במקום קודאק) לא מזדקן אצל הפולנים, השומרים את סרטיי הישנים ומקרינים אותם מפעם לפעם.
הערת אגב 1
איש הקול הנ"ל זרק את טאונוס, במקום לבנות ממנה אנדרטה ולהגיש לה פרחים לאות תודה על הקריירה שצמחה לו בזכותה.
הערת אגב 2
מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור בתקופה שמאות סרטיי נזרקו לפח הזבל. כך לפחות נאמר לי. הופתעתי, שהרי קירשנבאום הוא יוצר סרטים תיעודיים בעצמו. האם מניע דומה עומד מאחורי המקרה המביך שבו ירון לונדון, פזמונאי לעת מצוא, לא היסס לנצל את הבמה הטלוויזיונית כדי לפגוע במתחרה נסים סרוסי?
טיפ טיפה
מצבר יש להטעין בהתאם לסוג שלו:
* מצבר השייך לגזע הוותיק, כלומר בעל פקקים ואפשרות למלא בו מים מזוקקים, יש להוציא מהמכונית, לפתוח את פקקיו ולחברו למטען רחוק מהמכונית – כי החומצה הניגרת בעת הטעינה עלולה לגרום קורוזיה.
* מצבר מודרני מהסוג ש"אינו דורש טיפול", אין הכרח להוציאו ממקומו בעת הטעינה, אך יש לנתק ממנו את קוטב המינוס כדי שהטעינה לא תפגע באלטרנטור
מכונית הנפש 
פחחחח…. מי זה דן שילון….גדול