הגעגוע הוא כתר קוצים

כפי שהמטריקס הוא מציאות מדומה, מתברר שיש גם נוסטלגיה מדומה. כך הרהרתי לי בהפתעה ובעצב, עד שפתאום נזכרתי במישהי שראויה דווקא לשאת את כתר געגועיי

עד לא מזמן, כלומר לפני איזה 20 שנה בערך, אם סופרים לאחור, זאת אומרת לפני עידן המחשב – מכונות כתיבה היו צמודות לראשי ולגופי כמו היו חלק ממני, חלק בלתי נפרד. כי מתחילת כתיבתי התרגלתי לצליל של מכונת הכתיבה ולעזרתה הנדיבה ברגעים שמולי עמדה חתיכת נייר לבן – ורעיונות לכתיבה אין.

מהתקופה ההיא נשארו לי אחת-עשרה אריקות 5, קונטיננטל אחת ושתי מכונות כתיבה משרדיות כבדות, המונחות כעת על רמקולי הסטריאו AR-3 כקישוט.

ה-Think הזה חושב את עצמו

אתמול או שלשום הייתה לי שיחה עם ThinkPad שלי, שעשה לי צרות ונאלצתי לסגור אותו ולפתוח שוב. אל תחשוב, אמרתי למחשבי, שאני זקוק לך, איימתי עליו, ושלפתי מהמדף את אחת האריקות.

גירשתי ממנה את האבק, התיישבתי מולה, ובלא מעט התרגשות התחלתי לכתוב משהו. ומיד הרגשתי חוסר נוחות כי כבשה אותי הנוסטלגיה, שהזכירה לי מה כתבתי במרחבי האי-אז במכונת כתיבה ומה אינני מסוגל לכתוב על המחשב, שהוא נטול נפש וסבלנות.

ובאותו רגע הבנתי גם, בהפתעה ובעצב, שאינני נהנה מפגישת המחזור עם מכונת הכתיבה. האותיות בה גרות במקומות אחרים מאלו שבמקלדת המחשב, וההדפסה שהתקבלה על הנייר התגלתה כדבוקה של אותיות קטנות, ועוד מרוחקות ממני. מה אני אעשה עכשיו עם מגילות קומראן האלה?

בקיצור, אמרתי לאריקה שלום והחזרתי אותה בעדינות למקומה, צמוד לאחיותיה.

סבתא כמעט תזזיתית

האם כך הייתה נראית גם פגישתי עם המכוניות הוותיקות, שפעם אהבתי? מה למשל הייתי מרגיש היום מאחורי ההגה של המכונית הראשונה בחיי, זוויקאו P-70 (Zwikau), סבתהּ הרוחנית והטכנולוגית של טרבנט – שתיהן עשויות דורופלסט, חומר שעכברים אוהבים?

P-70 זו הייתה מצוידת במנוע דו-פעימתי בעל שני צילינדרים בנפח 700 סמ"ק. היו לה שלושה הילוכים, מה שהספיק לי כדי להגיע למהירות של 90 קמ"ש, ודאי שבירידה וּודאי שבעזרתה הנדיבה של רוח חיובית. האם הייתי מסוגל היום לנסוע איתה מוורשה לקרקוב וחזרה, ועוד ליהנות?

ענתיקה עם נשמת אופנוע

ומה היה קורה לוּ לידיי הייתה נופלת שוב ב-מ-וו CS 700 קופה, שאיתה השתתפתי בראלי? היה לה מנוע בוקסר אחורי שני צילינדרים, מקורר אוויר, שנלקח מהאופנוע של אותה פירמה.

פעם עברה בי מחשבת עוועים: להתקין ב-CS עתיקה זו מנוע ב-מ-וו מודרני וחזק הרבה יותר, כזה מאופנוע R 1,250 GS, הבוקסר הראשון של ב-מ-וו שהוא בעל קירור נוזלי – וכך, במקום 67 כוחות הסוס שהיו לה בצעירותה אחרי כל השיפורים במחלקת הספורט במינכן, היא תוכל ליהנות מ-140. באדיבות משקלה הצנוע של מכונית זו, 600 קילו בלבד, היינו מקבלים טיל יבשתי המסוגל להפתיע כל דבר שזז על ארבע.

אך זו בעצם לא יותר ממחשבת מד"ב תיאורטית, שהרי המתלים והמעצורים של ב-מ-וו 700 CS המקורית נשארו בעינם ומתאימים לנסיעות איטיות יחסית. ולך תדע מה הייתי מרגיש מאחורי ההגה של הקשישה שלי שאכלה תרד ורועדת מהתרגשות.

מורתי היפה: אני חייב תודה לב-מ-וו 700 CS הקטנה, שלימדה אותי לנהוג. היא הייתה זריזה וחסרת פשרות דייה כדי לעשות רוח בראלי של אז, בקבוצת המכוניות עד 1,000 סמ"ק. עשינו בושות לכל מי שבא, כולל אברת' 1000, והיינו מפסידים קבוע רק לשטייר-פוּך 650 TR של האלוף דאז סובייסלב זסאדה.

ציפור שהיא סוסה

במוסך הביתי של הבווארית Z3M קופה תלויים כעת על הקיר מכסה שסתומים של לנצ'יה פולביה HF ראלי ומכסה שסתומים של אלפא רומיאו GT ג'וניור 1.6. ביניהם תלוי למזכרת גם מכסה שסתומים של ניסאן בלובירד קומבי, כי אני, אחוז געגועים אליה, אינני שוכח את ניסאן בלובירד הוותיקה שלי, סוסת עבודה נפלאה, עליה השלום לצערי.

באותו מנוע מקורי שאיתו נולדה, עשתה הציפור היפנית הכחולה מיליון קילומטרים כמעט מבלי לאבד את כושרה, וכל זאת מאותם 65 כ"ס גולמיים המיוצרים במנוע 2,000 סמ"ק – מבלי לאכול שמן ומבלי לשנות את צריכת הסולר הצנועה.

חרף גילה המתקדם (25) החלפנו את המצמד שלה רק פעם אחת. רק בסוף דרכה אצלנו היא נכנעה לחלודה, תוצאה של פיזור מלח על הכבישים המושלגים של חודשי החורף האירופיים.

נפש חמה ממיסה גם קרח

בזמנים ההם, כאשר תעריף החניונים היה שפוי עדיין, הייתי משאיר את ניסאן בלובירד בשדה התעופה בוורשה וטס לתל-אביב, חוזר אליה כעבור חודש-חודשיים, מתניע ונוסע הביתה.

פעם השארתי אותה וחזרתי כשבחוץ שרר מינוס 18 מעלות. היה לי ברור שניסאן שלי לא תתניע, כי אליה, כמו אל כל הדיזלים הדומים, כולל הגרמניים מבית פולקסוואגן, היה צריך לבוא עם פֶן עוד במינוס חמש מעלות כדי לחמם את המנוע מכל צדדיו, כולל את הקרטר, כדי שהשמן יתעורר. ובסוף התהליך, הנמשך כחצי שעה, צריך עוד לנקות את פילטר הסולר מגבישי קרח, ורצוי גם לשיר לה, לניסאן, את שיר הילדים "שמש שמש באה".

אז הנה חורף ואני מגיע לבלובירד, המחכה לי בחניון שדה התעופה תחת ערימות שלג. אפילו דלתות אי אפשר היה לפתוח כי הקרח הדביק אותן למשקופים. על גגה של בלובירד התגבֵּהַ שלג בעובי של חצי מטר, ואני נכנסתי דרך הדלת האחורית רק כדי להכניס לאוטו את המזוודות, כדי שאוכל ללכת ולחפש גרר. אך ככה סתם, מתוך סקרנות, סובבתי מפתח בסוויץ', ולהפתעתי המנוע לא רק הגיב לסטרטר, אלא גם החל להשמיע קולות טרום התנעה.

חיכיתי דקה או שתיים לפני שסובבתי שוב את המפתח – וניסאן היקרה שלי התניעה. כאילו טיפות המים שבסולר לא קפאו לגבישי קרח ולא סתמו את כל הצינורות.

אשת חיק. לא נערת זוהר

כשאני חושב על מכוניות שהיו לי ואינן, דווקא ניסאן בלובירד דיזל קומבי זו, נטולת הזוהַר, גינוני היהירות או הדאווין, ידידותית ואמינה באופן בלתי רגיל – היא שחסרה לי כעת. כי חרף כל המכוניות שאיתי כרגע, אין לי כבר אחת כזו, שאינה דורשת טיפול ומאפשרת להביא הביתה רהיטים, כולל ארון ומכונת כביסה, ועוד מוכנה לנסוע עם שטיח פרסי ענק לניקוי.

במיוחד אני מתגעגע לרגעים שאחרי סיבוב הסוויץ', שבהם הייתי צריך לחכות עם ההתנעה עד שנורת המנוע תכבה. מין רגע שקט ודומיית כבוד לזכר ההוגה שלה, רודולף דיזל.

 טיפ טיפה

יצרני רכב החלו לחזור לשרשרת טיימינג ממתכת, לאחר שזנחו אותה לטובת חגורת טיימינג עשוית גומי. זאת, בטענה שהשרשראות מרעישות ונוטות לשחוק את המובילים שלהן ואת גלגלי השיניים של גלי הזיזים. לאחרונה זכו השרשראות בחנינה מכלא הנידוי, לנוכח ההכרה בכך שחגורות טיימינג עשויות גומי נוטות להתפרק, מה שממיט על המנוע הרס.

אלא שבינתיים השתנו מנועי הרכב והם עובדים בסל"ד גבוה בהרבה מבעבר. תנאי עבודה חדשים אלו גורמים לשרשראות המתכת להתמתח, מה שמצריך את החלפתן כבר אחרי 100 אלף ק"מ (ולפעמים עוד קודם, כאשר הרעש הבוקע מהמנוע נשמע מטריד אפילו בתוך הרכב).

מסקנה: השמועה כאילו שרשרת טיימינג מתכתית אחת יכולה לשרוד לאורך כל חיי המנוע – אינה נכונה. לא רק שכדאי לבדוק תקופתית את מצב השרשרת, אלא מומלץ גם להקפיד לנסוע במפלס שמן מנוע שנמצא באמצע הסקאלה לפחות, למען תזכה השרשרת לשימון ראוי.

 שואלים את אדוארד

יובל: ברשותי סוזוקי סוויפט אוטומטית מודל 2010 שנסעה עד כה קצת פחות מ- 30 אלף ק"מ, בדרכים תקינות (לא נסיעות שטח). לאחרונה התחלתי לשמוע רעש חזק, בכל פעם שאני משחרר באיטיות ובאופן חלקי את דוושת הבלם ממצב לחוץ (בעיקר לשם נסיעה איטית).

במוסך טענו תחילה כי מדובר בבעיה של רפידת הבלם והחליפו אותה ברפידה איכותית (לטענתם). אולם הבעיה לא נפתרה. לשאלתי ענו כי מדובר ברעש "נורמלי", מה שלא נראה לי סביר.

מה דעתך? איפה עוד אפשר לחפש את הבעיה?

תשובה: מקור הרעש המוזר הוא כנראה לא הדיסקיות אלא אחד הקאליפרים, שרועד בגלל ברגים בלתי מהודקים. כדאי אפוא להוריד את הקאליפרים בשני צידי הרכב, לפרק אותם, לשמן את הבוכנות שלהם בגריז מיוחד לכך – ולהרכיב חזרה בחוזקה.

באותה הזדמנות, אחרי 30 אלף ק"מ כדאי כבר לבדוק את מצב הדיסקים: יש לפרק אותם ולוודא במכונה של חרט שהם לא התעקמו.

דני אנכונא, תל-אביב: בחודשים האחרונים מצאתי עצמי גולש במולטיפלה טורקיז שלי במורד הכביש מאחוזה בחיפה אל כביש החוף, בדרכי לביתי בתל-אביב. בעודי נהנה מהדרך היפה והמתפתלת נדלקו לפניי שלושה אורות בלימה אדומים ובוהקים, וכבו רק כאשר הגעתי לסוף הירידה בכרמל. גיליתי שלחיפנים, ואולי גם לאחרים בעלי אוטומטית 1.6 בהגיעם לירידה מעט תלולה, יש נטייה מסוכנת ללחוץ ללא הרף על דוושת הבלמים. לו היה זה מקרה בודד, ניחא, אבל נתקלתי ברבים כאלו. אני מניח שכאשר הם מגיעים לסוף הירידה, על דיסקיות הבלמים שלהם ניתן לטגן חביתה ומשמן הבלמים ניתן לעשות תה צמחים.

יש לי תחושה שגם האסון שבו נספתה משפחה שלמה בדרך לטבריה אירע בגלל לחיצה בלתי פוסקת על הבלמים של רכב עמוס בירידה מתמשכת. ככה מאבדים גם את הבלמים וגם את בלם היד שיכול היה לסייע בעצירה.

ושתי בקשותיי. האחת פשוטה. ב-2001 רכשתי מולטיפלה, טורבו-דיזל כמובן. בחיים לא העליתי בדעתי שיהיה לי אי פעם מנוע דיזל. היו לי כבר NSU קופה כמו שתיארת במדורך לפני כשבועיים. שלי הייתה בצבע תכלת עשן ונשאה בגאווה את סמל ברטונה. היא הייתה מאלו שנבנו בסטודיו של ברטונה ונסעו ברכבת לגרמניה להשלמת ההרכבה. אחרי ה-NSU קניתי משבתאי טבת ג'וליה 1600 Ti שהייתה אחת המכוניות המהנות ביותר שזכיתי להתפרע בהן. אותה החליפה פיאט 124 קופה חדשה לבנה ונוצצת, לא מלכת כביש כמו הג'וליה, אבל מסובבת ראשי עלמות בתל-אביב של שנות ה-70. אחרי כן הופיעו עוד כמה ובהן זכורות לטוב סיטרואן GSA מדהימה ואלפטה 1.6 מהדור של ה-GTV שלך, כמה משפחתיות ורכב חברה של עובד יבמ ישראל.

את המולטיפלה רכשתי כאשר עזבתי את יבמ, והיא תישאר אצלי עד 120 (שלי, לא שלה). אין תחליף למכונית הזו. לפני כמה שבועות הזכרת במדורך יהודי שיש לו קשר נפשי למולטיפלות, אשמח אם תעביר לי את כתובת המייל שלו כדי להחליף מידע הנוגע לשמירת המכונית וטיפוחה.

הבקשה השנייה מעט מורכבת. בני יקירי השתחרר מצה"ל אחרי שירות קבע ביחידה מיוחדת בתותחנים, ולומד אווירונאוטיקה בטכניון. יכול להיות שפעם הוא יתכנן מטוסים נהדרים, אבל אם הוא יתחזק אותם, אני לא אטוס בהם… הוא לא 'מכונאי' כמו אבא שלו. הבחור רצה מכונית חסכונית, אמינה, זולה וגם שיוכל לנסוע בשטח. בקיצור, ג'יפון. אני לא חולה שטח, אבל תמיד רציתי שבאוסף המכוניות שלי תהיה גם סוזוקי ויטארה מהדגם הראשון, אלו שנמכרות גם תחת השם Sidekick. מצאנו אחת כזו משנת 1994, ידנית כמובן, שעברה רק שלוש ידיים וב-35 השנים האחרונות גרה אצל טייס מזדקן שהיה מטייל בה בשטח עם ילדיו.

המכונית הייתה במצב מכני טוב, למעט מסב של אחד הגלגלים והמצמד שהחלפנו מעט אחרי הקנייה.

רק מאוחר יותר גיליתי שהיא על הפנים. רציתי להביאה למצב שהכול יתפקד כראוי והיא תיראה כמו מכונית הגונה, אך מהר מאוד גיליתי שמלוחית הזיהוי הקדמית ועד האחורית, אין אביזר שלא אצטרך לטפל בו. מערכת החשמל הייתה על הפנים – במכונית הותקנו דלקנים, דיבוריות, מערכות אזעקה ועוד מיני מערכות, ובכל פעם שהחליפו מערכת לא טרחו להוריד את החיווט של הישנה. מאחורי לוח המכוונים ובתא המנוע גיליתי סבך חוטים מכל המינים והצבעים, חלקם מנותקים חלקם מחוברים, והכול מחוזק בהרבה איזולירבנד שחור ודביק. הורדתי מהאינטרנט ספר אחזקה בן 900 עמודים של היצרן ושרטוט מערכת החשמל, ואחרי שהוצאתי את כל החוטים המיותרים נשארה צמה אחת מרכזית ומעט צמות משנה. בקיצור, השקעתי במכונית הרבה שעות עבודה, אבל היום היא נראית טוב ומתפקדת היטב.

אצל היבואן בארץ כבר אין כמעט חלקים, אבל באמריקה, בעיקר באיביי, ניתן להשיג כמעט הכול.

אבל כמעט. אני מנסה להשיג Weather shield, שזה הפס בדלת שמונע מהגשם להיכנס לתוך חלל הדלת. זה לא סתם פרופיל גומי, אלא פס מתכת שמצופה בגומי ובמין לבד שנצמד לזכוכית. אי אפשר לנסות להתאים ממכונית אחרת מכיוון שאדן החלון של הוויטארה איננו ישר, אלא יש לו מדרגה באזור שסמוך למראת הצד.

חרשתי את כל האינטרנט וכל איביי אפשרי והשגתי פס רק לדלת הימנית, וגם זה התגלה כקצר מדי מכיוון שמתאים לוויטארה בעלת ארבע דלתות… אני מניח שאפשר להשיג ביפן, אבל אי אפשר להבין כלום באינטרנט היפני. אני יודע שהג'יפ הזה פופולרי מאוד ברוסיה ואולי גם בפולניה. עם האתרים הרוסיים אני לא מצליח להסתדר, הם מוזרים ולא עונים, אין להם PayPal ולשלם להם זה סיפור מורכב. שמעתי שבפולניה יש הרבה ג'יפים של סוזוקי. אני בטוח שיש לך ניסיון וגם למדת על בשרך את הקשיים באיתור חלקים למכוניות 'ישנות'.

אגב, כשאינני נוסע במולטיפלה, אני נהנה מאופנוע ימאההXT500 שנמצא אצלי מ-1998 ומסב לי הנאה רבה, בעיקר בנסיעה בשטח (העירוני). החלפתי לצמיגי כביש, ופתאום גיליתי שגם אופנוע שטח ניתן להשכיב בסיבוב. בקיצור, כלי חזק, פשוט, סוּפר אמין ומתאים במיוחד לטיפוס וירידה ממדרגות, מדרכות ואיי תנועה. לפני כשנה הוספתי (על פי המלצתך) תוסף XADO לשמן המנוע. אין לי דרך למדוד את השיפור, אבל ההרגשה היא שהמנוע עובד חלק יותר, יפה יותר ועגול יותר.

נמאס לי להתקנא בעדר שאתה מחנה ליד הבית, ואני מקווה להביא למולטיפלה חברה או שתיים. אלה יהיו מכוניות שאני יכול לטפל בהן בעצמי. כאלה שמתאימות להגדרת רכב אספנות ושיש להן מעריצים רבים באירופה ו/או בארה"ב ולכן ניתן להשיג להן חלפים. האחת תהיה קופה כמו ה-GTV שלך. אני מאוד רוצה פיאט קופה, אבל הן 'צעירות' מדי לקריטריונים של רכב אספנות; השנייה תהיה MGB או אולי טריומף ספיטפייר מהמודלים האחרונים. חשוב לי שהן יהיו מכוניות 'פשוטות', בלי מחשבים והזרקה,

כאלו שאין עימן הפתעות.