לקראת לוויית השועל

הסיפור על אכזבה כואבת שנפלה עליי ביום שישי דחף לשבוע הבא את המדור שתוכנן להיום, המתאר את מעשיהם הפסולים של ברוני היבוא

זה קרה בלילה. השלמתי זה עתה את כתיבת המדור "חייו הנוכחיים של אנוכי", המציג את הטענה שגם בשנה האזרחית החולפת המשיכה כנופיית ברוני היבוא בסוּרה ושיווקה אצלנו רק דגמים המבטיחים לה רווח נאה.

כמו תמיד או בדרך כלל, קוששתי לי צלילי רקע המלַווים את התקדמות כתיבתי, ומנסים לספק לכותב סוג נוסף של הנאה, בנוסף לציפייה שהוא יחולל איזה ויכוח, יעורר שאלות ואולי גם יצליח להרגיז מישהו. וכֵּיוון ש"חייו הנוכחיים של אנוכי" עוסק בנושא מתסכל במיוחד, גייסתי לעזרתי את מכמני הנֶגֶן של יוטיוב.

שניים נכנסו לקברט

ברמקולים שחיברתי ללפטופ שמעתי תחילה את שיריה של הזמרת היהודייה ויירה גראן. בדיוק יצאה בוורשה הביוגרפיה שלה, ספר עב-כרס (463 עמ') מאת הסופרת טוּשינסקה, שהקדישה לגראן שנים ארוכות של תחקיר מדוקדק.

הספר המרתק, 'הנאשמת: ויירה גראן', מתאר כיצד נרדפה זמרת יהודייה זו עד סוף חייה בגולה על ידי צדקנים שלא סלחו לה על שיתוף הפעולה עם קברט לעשירים שפעל בגטו ורשה, וכיצד שילמה על כך בבריאותה הנפשית והפיזית.

הופעותיה של גראן על בימת 'שְטוּקָה' (פולנית: אמנות), אותו ספק בית קפה ספק קברט שפעל בגטו ברחוב לֶשְנוֹ 2, נתפסו בזיכרון היהודי כפשע נגד האנושות. מוקיעיה של הזמרת רדפו אותה בכל מקום על פני האדמה שבו ניסתה להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה.

מעניין שנוטרי המוסר הללו בחרו כקורבן רק את גראן, ולא פתחו במסע צלב נגד יהודים אחרים ששמם הוכתם במעשים פסולים בתקופת השואה, ובכללם הפסנתרן ולדיסלב שפילמן. בניגוד לגראן, שהושמצה עד עפר, על שפילמן הורעפו לאחר המלחמה כיבודים רבים, והוא אף זכה לאנדרטה קולנועית בדמותו של הסרט שעשה עליו פולנסקי, 'הפסנתרן' – אף כי גם הוא, שפילמן, ניגן לעשירי הגטו, שסעדו את לבם ב'שטוקה' בקוויאר ובשמפניה בחברת קציני משטרת היודנראט, ולעתים גם בחברת גרמנים.

                          הזמרת היהודייה ויירה גראן הפסידה לשמועות ולרוע צדקני

לשיר אסור, לתת מכות רצח מותר

גם בארץ ישראל חיפשה ויירה גראן מקלט אך גורשה כמעט, ובבושת-פנים, מה שהשפיל אותה וכאב לה במיוחד.

אגב, אותם צדקנים עבריים המבססים את שנאתם לזמרת על שמועות, אלה שאיימו לבוא לקונצרטים של גראן בפיז'מות של אושוויץ – לא מחו ולא צייצו כאשר עיתונו של שוקן פרסם על שבתאי רוטהולץ, היהודי שהיה אלוף פולין באגרוף, כתבה ברוח אוהדת תחת הכותרת הגאה: "שעפסל הוא התכשיט שלנו".

איזו גאווה משונה. הרי השוקנים, בכתבה שפרסמו על רוטהולץ ב'הארץ', הצניעו או הסתירו את העובדה ש"תכשיט" זה, שעפסל-שבתאי רוטהולץ, אותו מתאגרף יהודי מהולל שהיה לפני המלחמה גאוות יהודי פולין, המשיך בתחביב ההרבצה שלו גם בגטו ורשה – שם, כשוטר יודנראט, הוא היה מתאמן במכות רצח על התושבים הרעבים, שלדי אדם שזזים בקושי, הנשלחים למוות.

התעללות במוּבלים לשחיטה

נזכרתי במעשיו של רוטהולץ בגטו, שלא היסס להתעלל במוּבלים אל מותם, כאשר ראיתי (עד כמה שהייתי מסוגל להסתכל) ב'כלבוטק' של רפי גינת את הברברים של 'תנובה' מתעללים בעגלים המובלים לשחיטה.

לרגעים המכריעים, רק מוצרט

עוד אני כותב את "חייו הנוכחיים של אנוכי" לצלילי זמרתה של ויירה גראן, חשבתי לי שאינני זוכר שמישהי, איזו כושית אנונימית מקליפורניה או ננסי ווילסון, הצליחה לשיר טוב יותר מגראן את 'תקרא אליי' למנגינתו של גרשווין. בכל אופן, אני מפסיק את החיטוט ביוטיוב (תוצאה של קריאת הביוגרפיה של גראן) ומחפש קרש מנוחה במוזיקה הקלאסית.

כליווי צמוד לכתיבה נראית לי כעת מתאימה סימפוניה מס' 40 של מוצרט, כי בדיוק הגעתי לשלב בעבודתי שבו מוזיקת הרקע הנבחרת מוכרחה לשאת על כתפיה תפקיד מכריע: להתמודד עם תסכול, מועקות ועוד תסכול, שהם האחים והאחיות של תהליך הכתיבה.

הסרט שבוי בנחושתיים

אז אני כותב את המשפט האחרון של "חייו הנוכחיים של אנוכי", סוגר מחשב, מתקרב לחלון ובודק בפנס יד את גובה הכספית בתרמומטר המוצמד למשקוף. מינוס שמונה. הגיע הזמן לברוח הביתה, לתל-אביב, עם גרסת הבמאי של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" – שהיא מוצר מוגמר-כמעט (או טיוטה מתקדמת).

אני מתחיל להבין שסרט הקולנוע הזה, שערכתי עם בני בלי החומרים המקוריים, שנמצאים בשבי המפיק הפולני גוויזדאלה – יישאר המזכרת היחידה מכל המסכת האומללה שבה הסתבכתי. כך לפחות חוששני.

ברגע זה אני נזכר שנשארתי חייב כמה הסברים לנפשות היקרות שעקבו בהתעניינות אחר צילומי הסרט. לכן, אני מחליט, "חייו הנוכחיים של אנוכי" יחכה לשבוע הבא. לפיכך אני פותח שוב את המחשב, הפעם ללא כל מוזיקת ליווי, כדי לכתוב את המדור הנוכחי.

ולוחש הבדוי: היו דברים מעולם

'שועל הכסף של פליציה ט" אינו פרי דמיון, אלא תוצר של שוטטות חולנית בסמטאות הזיכרון. הסצנות בסרט קרו במציאות: כמו החגיגה המשפחתית של חג הפורים בדירה החשוכה בגטו שבמהלכה האֵם, פליציה ט', משעשעת את ילדיה ובעלה בחיקוי של מרלן דיטריך; כמו קטע ההסתפרות של הילד מיכאל בטרם פרידתו מאבא ובריחתו מהגטו; כמו הסיפור המצמרר של הנערה נינה ששמעתי בבית היתומים היהודים בקרקוב.

והשמחה מאין תימצא: הסצנה של חגיגת הפורים המשפחתית בגטו ורשה, 1941. יבגניה דודינה כפליציה ט' (האֵם), אולק מיצנר כאבא, והשחקנים הצעירים לָאוּרָה ואוסקר המגלמים את אירנה ומיכאל. אווירת העצב העולה מן התצלום הולמת, במבט לאחור, את גורלה העגום של הפקת הסרט

אמיתיים גם קטעי הסרט המתרחשים אצל אלמנת הגנרל, שבאחד מהם בעלת הבית, חובבת פראפסיכולוגיה, מזמינה להקרנה קשיש עיוור כדי שיפסוק עד כמה שווים, אם בכלל, הסרטים הקצרים של הדייר שלה, במאי צעיר ותפרן. זה אכן קרה בחיי, אך רק כעבור שנים רבות, בארץ כבר ולא בפולין, כאשר גברת מרגוט קלאוזנר צפתה בסרטיי באולפן שלה בהרצליה לצד ידידה הסגינהור.

בקיצור, התסריט של 'שועל הכסף' נתפר מטלאים של זיכרונות, שנפתחים בעזיבת המשפחה את גן-העדן הקַיְצִי שלה באוטבוצק ונסיעתה בכרכרה אל גטו ורשה. ושם, בגטו, הסיפורים שסיפר לנו אבא בלילות הקרים הוקרנו על תפאורת הגיהנום, שנשאר ויישאר בלתי נשכח.

קרב בלימה של האֵימָה

לו הייתי מצמיד את המדחום למצב ההפקה של 'שועל הכסף', הכספית הייתה נרעדת. כי זהו המצב:

ביום שישי האחרון, בזכות התערבותו של ידידי הבמאי אנדריי ויידה, נפגשתי עם מנכ"לית המכון הפולני לאמנות הקולנוע, הספונסר היחיד של סרטי. ישבנו על התיק העבה של הסרט – אני, בני והמנכ"לית הנחמדה והאינטליגנטית, אגניישקה אודורוביץ', ושמעתי ממנה תחזית בלתי מעודדת.

התגלה שהמכון אינו יכול להחליף את המפיק הכושל ולהמשיך עם מפיק אחר את הפוסט-הפקה של סִרטי – כי לפי החוק היבש, הסבירה המנכ"לית, חומרי הצילום והקלטות הקול המקוריים שייכים למפיק גוויזדאלה. הוא גם יכול, היא הסבירה, לערוך את סרטי בלעדיי. מותר לו. הוא גם יכול להביא למכון גרסת-סרט כלשהי שהוא ידביק בעצמו על סמך חומרי הגלם, ולקבל תמורתה את התשלום האחרון, בסך 300 אלף זלוטי (כ-330 אלף שקלים).

המנכ"לית אודורוביץ' הסבירה לי שאת התרחיש הנורא הזה, לגביי ולגבי המכון כאחד, אפשר לעצור רק אם אודיע לגוויזדאלה שעקב כל מעלליו, שמטרתם הייתה חיסולי כבמאי – אני מבטל את ההסכם איתו. לפי מנכ"לית מכון הקולנוע, זוהי הדרך היחידה למנוע את תרחיש האימים הנ"ל, שהרי למפיק אין זכות להמשיך בהפקת הסרט בלעדיי.

הקרב על זכויות היוצרים

אגב, בתיק הסרט שחשפה בפניי מנכ"לית מכון הקולנוע נמצא, להפתעתי, מסמך המודיע שהמפיק גוויזדאלה מעביר את כל זכויותיו בהפקת 'שועל הכסף' למפיק אחר, שפתח משרד בלודז' בהון עצמי של 5,000 זלוטי. זהו כמובן תעלול נוסף במעשי ההתגוננות של גוויזדאלה. תרגיל מוזר ולא ברור, לא למכון ולא לי. האם גוויזדאלה ארגן לעצמו מפיק קש כדי להתנער מתביעות עתידיות נגדו?

אותי רק מדאיג שתחת המסמך הנ"ל מתנוססת חתימתי המזויפת, המאשרת כביכול שאני מודע למהלך העברת הזכויות.

לרוע מזלי, העורך דין המייצג אותי חלה בשפעת ואינו זמין. התייעצתי עם עורך דין אחר, מומחה לזכויות יוצרים, ושמעתי ממנו שאני מוכרח להתלונן במשטרה על זיוף מסמכי הסרט. הסיבה לדחיפוּת: גם ההסכם שלי על בימוי הסרט, שעליו חתמתי בתל-אביב בתקופת הצילומים – הוחלף בהסכם אחר, שנכתב כביכול בלודז' מאוחר בהרבה. גם מסמך מזויף זה נמצא בתיקו של הסרט.

סליחה, כריסטופר

בקיצור, מה שלא יקרה, התחזית לגורל הסרט אינה אופטימית. כך שהאור היחידי בכל הפרשה הוא גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', סרט בן שעה וחצי הערוך בידי בני ברגש ובכישרון – ונמצא ברשותנו. גרסה זו של 'שועל הכסף' אביא איתי לתל-אביב ואקרין אותה, כדי שפרשת ההפקה העגומה תיסגר בפואנטה. אני חייב את זה גם לשחקנים, שכישרונם האדיר עזר לי לשחזר את זיכרונותיי.

את גרסת הבמאי של הסרט מלווה מוזיקה של המלחין כריסטופר קומדה, חברי הטוב הז"ל, שעם מותו אני לא מסוגל להשלים כבר למעלה מ-40 שנה. לפני נסיעתו לאמריקה, לשם הוא הוזמן על ידי פולנסקי כדי להלחין את הפסקול ל'תינוקה של רוזמרי', אמר לי קומדה: "עזוב את השטויות. את האטיודים הקולנועיים הקצרים שלך, את סרטי הטלוויזיה, את המרוצים. תעשה סרט על חייך".

ניסיתי.

טיפ טיפה

הדבר הראשון שצריך לעשות אחרי קניית מכונית, משומשת או חדשה, הוא לזהות איזה סוג של נורות משובץ בפנסים הקדמיים – H4 או H7 – ואז לקנות זוג נורות ספייר מאותו סוג, רצוי מתוצרת טובה כמו פיליפס, בּוֹש ואוסרם (Osram), ולשמור אותו בתא המטען.

השלב הבא הוא בדיקה אם ניתן להחליף את הנורות בעצמנו, כמו במכוניות של פעם, או שעקב ה'מודרניות' ניאלץ לגשת למוסך. כך או אחרת, כאשר נורה אחת נשרפת – יש להחליף באותה ההזדמנות גם את השנייה.

אגב, במלאת שנה-שנתיים לשימוש בנורות יש להחליף אותן, גם אם הן נראות לנו כשירות עדיין. הסיבה: עוצמת ההארה יורדת עם הזמן, תופעה שהעין מסתגלת אליה ולכן מתקשה לזהות.

שואלים את אדוארד

עקיבא ויהודית פוזן: ברשותנו יונדאי טרג'ט שנת 2004, אוטומט, דיזל, 2,700 סמ"ק. נסע כ-170 אלף ק"מ בשימוש משפחתי רגיל. בחודש האחרון הרכב התחיל לעשן בצורה מוגזמת. הוא פולט עשן לבן וסמיך ללא חוקיות בזמנים, אבל בדרך כלל בנסיעות עירוניות קצרות. בנסיעות ארוכות אין חריגה כזו. הוא שורף שמן בכמויות מוגזמות (ליטר בשבועיים בערך). יש לציין שלפני כארבעה חודשים הרכב התחמם והחלפנו לו רדיאטור. הוספנו לפני כשבועיים תוסף שמן לניקוי. זה המעיט את פליטת העשן למשך כשבוע, ואז הילד חזר לסורו… בשני מוסכים שביקרתי – לאחר שבדקו שאין נזילות שמן מאחד הצינורות – אמרו לי בצער שאין הרבה מה לעשות חוץ מלהחליף מנוע, בעלות מוערכת של 10,000 שקלים. או לחלופין, להמשיך ולנסוע ברכב ופשוט להקפיד למלא שמן לעתים תכופות, תוך התעלמות מפליטת העשן (לא כל כך נעים מהמכוניות שמסביב ומהריאות של השכנים…).

לעומת זאת, בגלישה באינטרנט ראיתי באיזה פורום שמדברים על כך שמקור הבעיה הוא האנטיפריזר. אני לא ממש מבין מה זה, אבל במוסך אמרו שזה לא קשור. מה דעתך? האם אכן אין ברירה אלא להיפרד מסכום כזה? ואולי לנסות למכור את הרכב?

תשובה: עשן לבן מצביע על חדירה של אנטיפריזר (נוזל הקירור) או של מים אל תא השריפה. אולי בגלל ההתחממות נפגע סתם הראש או שנסדק הראש עצמו. ייתכן שאחרי התיקון, גם אכילת השמן תירגע.

אהרון: מה דעתך על טויוטה היברידית?

תשובה: אם רוב נסיעותיך נערכות בתוך העיר, אז הבחירה בטויטה היברידית, כולל כמובן יאריס, משתלמת מאוד.

נעמה שליט: ברצוני להתייעץ עמך בתקלה ברכבי, אפלאוז שנת 96', שבעל המוסך לא הצליח לעלות עליה. במהלך פניה ימינה ההגה לא הגיב לפתע – הוא זז מעט, אך לא כפי שרציתי. לאחר כמה שניות הרכב הפסיק לפעול (באמצע הכביש. מפחיד ביותר!). לאחר כמה דקות הרכב התניע ללא בעיה. יש לציין שמוקדם יותר באותו יום, וגם שבוע לפני כן, לא הצלחתי להתניע את הרכב בניסיון ראשון, אלא רק לאחר המתנה של כמה דקות. המצבר הוחלף לפני זמן לא רב. כאמור, במוסך לא ראו כל תקלה. האם יש לך רעיון כלשהו מה הבעיה? האם ניתן לדעתך לנסוע ברכב כפי שהוא?

תשובה: אינני ממליץ לך להמשיך לנסוע ברכב, משום שכל תקלה במערכת ההיגוי היא סכנה חמורה, ותמוה שבמוסך לא הדגישו זאת בפנייך. לנוכח ריבוי הסיבות האפשריות לתקלה, אני ממליץ לך לגשת למכון המתמחה במערכות היגוי.

אודליה ורפאל: אנו משפחה בת שמונה נפשות. מחזיקים ביונדאיH-1 שנת 2008 ומעוניינים לקנות רכב נוסף, שישמש לעבודה, לקניות וכו' – נסיעות לא עם כל הילדים. מה שחשוב לנו, לפיכך, הוא בעיקר אמינות ותצרוכת הדלק. אנו מחפשים רכב משנת 2008 ומעלה שלא יעלה יותר מ-50 אלף שקלים. על מה תמליץ לנו בהתחשב בנתונים אלה?

תשובה: כדאי לכם לחפש משהו מתפריט המשומשות של יונדאי. המטרה: להישאר באותו מוסך שטיפל ב-H-1.