אין נסיעות סתם

מהסרט האוטוביוגרפי על אסי דיין, בכייני ככל שהוא, לומדים דרך שלושת פרקיו כמה נמוך אפשר לרדת אם איננו מוסרים את לבנו למכשיר תנועה

היה זה בתחילת שנות ה-70. נעמי (ההיא מהפלמ"ח) קפלנסקי, מפיקה בכירה בתחנת הטלוויזיה הממלכתית, גייסה אותי, במאי העובד אף הוא ברוממה, כדי לביים כתבה על חפירה ארכיאולוגית. "עשיתי תחקיר רציני על הנושא הזה. דבר כזה עוד לא ביימת", הבטיחה לי גברת קפלנסקי בעיניים בוערות. "לא כל אחד מקבל זכות לצלם דברים כאלה", הוסיפה בנדיבות בסוקרה את העולה הפולני החדש בר-המזל.

למחרת בבוקר נכנסנו לרכב – מפיקה זו, אני הבמאי, הצלם מיכה פן ואיש קול בשם איציק. לפי התקן של תחנת רוממה היינו חייבים לקחת איתנו גם תאורן, אך קפלנסקי, לטובת נסיעה נוחה יותר, ויתרה עליו לאחר התייעצות עם הצלם. לי לא היה אכפת.

כל הכבוד למשה

נסענו לכיוון הר חברון והמשכנו בשבילי עפר, עד שהגענו לאיזה שטח בין הגבעות שחלק ממנו, משהו כמו 50 מטרים מרובעים, אובטח בידי כיתת חיילים וגודר בסרטי פלסטיק. כמה דמויות בלבוש אזרחי, גברים ונשים, הסתובבו שם בארשת מתוחה. הם עקבו בקפדנות אחר הפועלים הערבים, שחפרו בור רבוע באדמה ועבדו בתוכו בחצי גוף מוסתר.

"חבל שלא הבאנו תאורן", רטן מיכה הצלם, ונעמי ("אנחנו מהפלמ"ח") הציגה אותי בפני איזה פרופסור לארכיאולוגיה. "גם הוא מהפלמ"ח, תכירו בבקשה", הציעה. הפרופסור הסביר בהתרגשות שפותחים כאן איזה קבר עתיק שעל דבר קיומו הלשינו המקומיים. "טמון כאן מישהו עשיר, כך שבתוך ארון המתים שלו אנו מצפים לגלות חפצי ערך כמו תכשיטים, כלי פולחן, כדים ואולי מטבעות. ממש כל הכבוד לנדיבות של משה דיין, שהסכים שתכולת הקבר תועבר לאגף העתיקות במוזיאון ישראל", הוסיף האיש.

"אמנם משה דיין היה ולא היה בפלמ"ח, אך הוא איש עקרונות אצילי", סיכמה המפיקה קפלנסקי, ובינתיים הכין הצלם מיכה את מסרטת האריפלקס 16 מ"מ והחל לצלם.

מתוך הבור החשוך החלו שלושת הפועלים הערבים להעלות ממצאים כלשהם, וארכיאולוגים צעירים, סטודנטים כנראה, היו מנקים אותם בעדינות מהחול ומהבוץ, בוחנים אותם מכל כיוון ורושמים את הערותיהם על נייר. דריכות השתררה בכל פעם שהפועלים הוציאו מהבור עוד דלי שחור עשוי פלסטיק רך ובתוכו פריטים מרובבים.

קבר צבאי סגור

החפירה לוותה באנחות התפעלות מצד הארכיאולוגים. הפרופסור (גם הוא מהפלמ"ח) הסביר משהו לקפלנסקי בהתלהבות עזה ובתנועות ידיים, ואיש הקול איציק הקליט את דבריו ברשמקול נאגרה הקשור בכבל סינכרוניזציה למסרטה של מיכה, לפי טקס הצילום הרגיל.

"צילמת את הממצאים מקרוב?", שאלתי את הצלם המוכשר. "זה משהו", ענה מיכה בחיוך. "דפקתי מאקרו-פוטו, כמו שביקשת. יצא מרשים".

מחזה החפירה נמשך עוד כחצי שעה, עד שהקצין העומד על ידינו פתח פתאום בריצה מטורפת לכיוון הקומנדקר הצבאי המצויד באנטנות גבוהות, ושמעתי אותו צועק משהו לשפופרת של מכשיר הקשר שהוא אחז בידו.

"קרה משהו?", שאלתי את קפלנסקי, אך לפני שהיא ענתה לי הקצין חזר אלינו, שוב בריצה, ודרש בעצבנות מכל הנוכחים לעזוב את המקום. "זה שטח צבאי סגור", הכריז, וחייליו הוציאו מיד מהבור את הפועלים הערבים והחלו לדחוף אותם ואותנו אל מחוץ לשטח המגודר. ראינו שהם חסמו בברזנטים ובניילונים שחורים את כל סביבת הקבר, כולל את קופסאות הקרטון שבהן הניח צוות הארכיאולוגים את השלל.

"החפירות נגמרו, עזבו את השטח בבקשה!", ביקש הקצין בתקיפות.

בלית ברירה ארזנו את ציוד הצילום, נכנסנו לרכב ונסענו ירושלימה בעקבות הארכיאולוגים, המאוכזבים מאיתנו בהרבה. "מר דיין שינה את עמדתו לגבי שיתוף הפעולה עם אגף העתיקות הממשלתי", לחשה לאוזני המפיקה נעמי קפלנסקי בנימה חשאית. "כנראה הקבר הזה עשיר מדי", הוסיפה. "מר דיין יבוא כדי לבדוק את זה בעצמו, ובינתיים הצבא ימשיך בחפירה".

באו אנשים מהמשרד

למחרת הגעתי לתחנה ושאלתי אם להתחיל לערוך את הכתבה, לפחות בחומרים שיש לנו עד שהצילומים הופסקו. "אין כתבה", בישרה לי המפיקה קפלנסקי, "כי אין חומר מצולם ואין הקלטות". אמרה והלכה.

לא הבנתי מה קרה, עד שקיבלתי הסבר מהצלם מיכה כשהתיישבנו שנינו במזנון לשתות את קפה הבוקר. "באו אנשים ממשרד הביטחון, ולבקשתם מסרתי להם את חומר הצילום", הסביר לי מיכה. "יצא שסתם נסענו".

תיקנתי אותו שאין נסיעות סתם. תמיד לומדים משהו. אם לא על הנוף, הסברתי, אז לפחות על חיינו.

שוד ושבר

שכיות החמדה היקרות ששדד חובב העתיקות המוסמך משה דיין לא הביאו לו מזל, לא בחייו הפרטיים ולא בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים, שמחקה את עתידו הפוליטי. לאחר מותו של דיין, אוסף העתיקות הנכבד שהוא צבר ושמר בביתו עבר כירושה (השווה מאות מיליוני דולרים, לפי בנו הזועם אסי) למישהי מחוץ למשפחה הקרובה, ונמכר בחו"ל.

שברולט קורבט הוכתרה כמובילה בטכנולוגיה, בעיצוב ובביצועים עוד בהופעתה הראשונה בניו-יורק, ב-17 בינואר 1953. אחרי שישים שנה, דגמיה החדשים עדיין מושכי חלומות. רגע לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, ערבי מבית-ג'אלה רצה למכור לי קורבט בת 15, אך ויתרתי על התענוג כי הנסיעה בה הזכירה לי נהיגה במשאית, ועוד פרצה המלחמה וגויסתי ונסעתי לחזית. כבר ארבעים שנה אני מצטער על העסקה שלא יצאה לפועל

 גם הבן חופר ומסתיר

נזכרתי בטקס החפירה הנ"ל שמשה דיין הפקיע לעצמו, כאשר כמו טובים ורבים ראיתי גם אני בטלוויזיה את שלושת הפרקים המפחידים בטרילוגיה שהקדיש אסי דיין לאסי דיין. זוהי סדרה של סטריפטיז גברי המבוססת בחלקה על אירועי חיים אמיתיים ומזעזעים, אלא שזוהי גם סדרה שקרית, אגוצנטרית עד כאב שיניים ובכיינית ברובה.

יצירות כאלה נולדות וחיות את חייהן לפי קונספט מוכן מראש, חושפני מאוד כביכול ואכזרי כביכול, כך שהן לא משאירות מקום לטענות על מניפולציה או התחמקות. ואולם, עובדה היא כי פרקי אקשן דייניים רבים שלמדנו עליהם במדורי הרכילות לא מצאו התייחסות בסדרה.

ג'וניור בן 65

אני בכל אופן חיכיתי שאסי דיין יספר על אבא משה את האמת ורק את האמת, כמו למשל שגיבור עמנו לא איבד את עינו השמאלית בשדה הקרב, ככתוב בספרי ההיסטוריה, אלא איבד אותה בבית, כאשר כמו רוב הישראלים שתה תה מבלי להוציא את הכפית מהכוס.

במקום זאת, שמענו מבנו אסי, שחקן, במאי, סופר וגם יחצ"ן מתוסכל של עצמו, שאבא משה פטר את השירים הראשונים שהוא כתב כנער במילים "זה קשקוש". האם קביעה זו הסיטה את כל נתיב חייו של הבן, ושום חופן של אוסקרים ישראליים לא היה מסוגל לשנות דבר?

תיקון ללא גאולה

אגב, מהסדרה למדתי פרט מעניין: בחלוף השנים, כאשר אסי היה לאב בעצמו ובנו ניגש אליו עם השירים שלו ושאל לדעתו עליהם, ענה לו אבא-אסי למוּד העלבון הצורב: "זו גאונות, פשוט גאונות", ובכך דחף כנראה את בנו לנתיב של אכזבות.

אסי-ר במחזה שהוא כתב

סדרת הטלוויזיה על אסי כמו תובעת רחמים לגביו, כאילו הגיבור לא ביים בעצמו את המציאות הטרגית שלו; כאילו לא הוא הכין את עצמו לתפקיד גיבור במחזה של סמואל בקט 'סוף משחק' (Endgame). אך מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', מורן שריר, נפל בפח שטמן לו דיין, וקבע: "צפיתי באסי דיין במידה שווה של קנאה ורחמנות".

גלגלי הצלה 

אין לי ספק שהחיים של אסי דיין היו נראים אחרת, לוּ במקום להסתפק באהבה עיוורת של עצמו, של החבר'ה ושל הכימיה שפגעה בו אנושות – הייתה מתקרבת ללבו איזו מכונית גזעית, אלפא או לנצ'יה, ומוטב שתיהן בו-זמנית.

זה לא רק לפי התזה שלי ש"אוטו נכון הוא, אחרי הכלב, החבר האמיתי היחיד שיש לבן אדם". מכונית נהדרת היא לא רק אביזר שימושי, אלא גם, במקרים מסוימים, גלגל הצלה נפשי: לוּ אסי דיין היה צריך לכוון מדי יום-יומיים את שני המאיידים הכפולים של אלפא רומיאו ג'וניור, או מחזיר לחיים איזו גרוטאה – לא היו לו די זמן או ניצוצות חשק לטפח תסכולים ולארח במוחו זוגות שפנים מאוהבים. הוא לא היה טובע במצולות נפשו ומחפש גאולה בכדורים פסיכיאטריים או אצל גברת זהרה concordas et (= והחברים לשתייה) בפאב זיגל.

כמה נמוך אפשר לרדת, אם איננו מוסרים את לבנו למכשיר תנועה!

נֵס הפח

פסיכולוג או פסיכיאטר אמיתיים צריכים להיות עשויים פח, להשמיע מוזיקה טובה מהאגזוז שלהם, ליהנות מהמנוע הנכון ולשבת על גלגלים, שניים לפחות אם לא ארבעה. לא ידעת את זה, אסי?

החיים לפי אלפא: בירושלים של אמצע שנות ה-70, כל מקומות החנייה למרגלות בית מס' 8 ברחוב בן-סרוק שברחביה היו תפוסים על ידי אוסף האלפות שלי. תמיד היו לי כמה אלפות GT בו-זמנית. בנוסף ל-GT 1.3 (כמו זו שבתצלום) גרו אצלנו GT 1.6 בשפע, לרבות מלכת הגזע GTA עשוית האלומיניום (לצערי, בלי המנוע המקורי, שני מצתים לצילינדר), ג'ולייטה ספיידר 1.6 הפתוחה, ואהובתי הנצחית – אלפא GTV 2000 ברטונה. כנראה, נפשי הפצועה עקב הגירוש מפולין דרשה טיפול שורש באמצעות מכשירי תנועה גזעיים, תרפיה שלא הסתיימה עד ימינו. סבורני שאסי דיין לא היה מוצא עצמו מתוסכל וזועם, אלא היה ממנף את כישרונותיו לקריירה בנוסח אלן דלון או ג'יימס דין, לוּ בזמנו אבא משה היה מצייד אותו באלפא אחת לפחות

טיפ טיפה

רוב המכוניות המצוידות בהנעה תואמת 4X4 (הגלגלים האחוריים נכנסים לפעולה כאשר הגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה) עובדות באמצעות דיפרנציאל Haldex, המחלק את כוח המנוע בין הצירים. כדי לשמור על חייו התקינים של הלדקס מומלץ להחליף בו שמן מדי 30 אלף ק"מ, בסוג הנקוב בספר הרכב.

פחות דאגה דורשת מערכת Torsen, הממלאת תפקיד דומה להלדקס ואף היא משרתת כלי רכב אסייתיים ואירופיים. טורסן, המשוכללת פחות מגרסאות ההלדקס החדשות, מסתפקת בתוספת שמן כאשר המפלס יורד, או בהחלפת שמן מדי 100 אלף ק"מ.

שואלים את אדוארד

יוסי: רכשתי לאחרונה טויוטה קורולה Runex משנת 2003 (קילומטרז' 163 אלף) ואני מאוד מרוצה. מכון הבדיקה ציין בטופס הבדיקה כי הרכב עבר פירוק של הקרטר וכנראה בוצע פלשינג. הבוחן הראה לי שעל פקק השמן יש בוצה והמליץ לבצע פלשינג כל שנה למניעת סתימה במעברי השמן (לדבריו, זו בעיה מוכרת במנועים של שנים אלו, אף שבמוסך המרכזי טענו שלא מוכרת להם בעיה סדרתית).

1. המוסכניק שלי ניקה את פקק השמן, הסביר לי שכרגע אין צורך לבצע פלשינג והמליץ לחכות לטיפול הבא, ואם תיווצר בוצה, אפשר לשים חומר של פלשינג. האם אתה ממליץ להשתמש בחומר זה בכל מקרה אחת לשנה, או רק במקרה שאראה שיש בוצה על פקק השמן? האם פעולה זו מועילה או יכולה להזיק? (כרגע השמן הוחלף והפקק נוקה ואין כלל סימני בוצה). כמו כן, כיצד ניתן למנוע את הבוצה?

2. ברכב זה היצרן ממליץ להשתמש בשמן סינתטי מלא – המוסכניק שלי המליץ על5W40  סינתטי מלא, בעוד שבספר הרכב ובמוסך המרכזי של טויוטה ממליצים להשתמש ב- 10W30(סינתטי מלא) SAE. על איזו צמיגות היית ממליץ? אודה לך אם תיתן לי המלצה לשמן ספציפי באיכות גבוהה למניעת בוצה עתידית.

תשובה: טויוטה '2003' שלך החלה למעשה את דרכה ב-2002. בתקופה ההיא שמנים סינתטיים טרם זכו בשימוש רחב בגלל חשדנות המוסכניקים, כך שסביר להניח שלמנוע שלך נמזג אז שמן מינרלי או חצי סינתטי (כלומר, מינרלי משופר). בהמשך, כאשר בטיפול כלשהו בטויוטה עברו כבר לשמן סינתטי מלא, כהנחיית היצרן – שמן זה 'גילח' את המעברים ואת יתר חלקיו הפנימיים של המנוע מהלכלוך שהצטבר עקב שימוש בשמנים פשוטים יותר.

ברגע שמחליפים שמן סינתטי משומש בסינתטי חדש, אין כל עילה לביצוע פלשינג, שיטת ניקוי שנויה במחלוקת. די להזכיר שבתהליך הפלשינג המנוע עובד 20 דקות ומעלה על שמן מהול בחומר ניקוי שאינו בריא למסבים.

נוסף על כך, העובדה שהקרטר עבר פירוק אינה בהכרח מצביעה על כך שהמנוע עבר פלשינג מכני. אפשר שהקרטר המקורי הוחלף משום שהוא נסדק בעלייה על אבן, מהמורת האטה או שפת מדרכה. גם סימני ה"בוצה" על הפקק מעידים בוודאות רק שהמגנט בפקק עובד כראוי.

בקיצור, במנועים כמו זה של טויוטה שלך אין הבדל משמעותי בין שימוש בשמן סינתטי 5W40 ובשמן סינתטי 10W30. חשוב יותר להקפיד שהשמן יוחלף מדי 15 אלף ק"מ, או לחלופין שנה. מכיוון שבארץ אין משווק שמן קסטרול המקורי (אלא רק חיקויים, לפחות לפי החשד שלי), אני ממליץ על Mobile 1 או על הסינתטי של XADO.

נתנאל דודסון: ברשותי הונדה סיוויק סדן "Made In U.S.A" מודל 1994. רכב פנטסטי בעל יכולות מדהימות שרכשתי מיד שנייה לפני כשלוש שנים. עד לאחרונה פעל המנוע ללא רבב: תאוצה מדהימה, אפס תקלות וצריכת דלק טובה.

בתקופה האחרונה צצו בעיות במערכת הקירור שטופלו כולן כהלכה, אולם התברר שאטם הראש התבלה ושמן עבר למערכת הקירור, כך שהיה צורך לפתוח את המנוע ולבצע החלפת אטם ויישור הראש בחריטה של 1 מ"מ.

ומאז, אין כוחו של המנוע במותניו. בעליות הרכב נוסע אמנם סביר, אך בלאות וללא תאוצה. למותר לציין כי בוצעו עדכון למחשב וכיוון שסתומים כנדרש. לעצתך משוועים. ההונדה ואנוכי.

תשובה: במקרה של הונדה שלך נדרשים חושים בלשיים. ראשית חוכמה, מחליפים את חוטי ההצתה. אם זה לא עוזר מיידית לפציינטית לחזור לנמריותה, נראה מן ההכרח לבדוק את יחס הדחיסה בכל ארבעת הצילינדרים. כיוון שהוסר מהראש בחריטה מילימטר אחד של אלומיניום, הקומפרסיה אמורה להיות גבוהה במקצת מזו המקורית – כך שהמנוע אמור היה להתחזק דווקא ולא להיחלש. אם בבדיקה יתגלה שיחס הדחיסה נמוך מהצפוי, יש להניח שחגורת הטיימינג הורכבה שלא כראוי, כלומר בדילוג של שן אחת. יש אפוא לבדוק בדייקנות אם שוררת התאמה בין סימני ההצתה שעל הבלוק ובין הסימנים שעל הראש.

אגב, נתקלתי באותה בעיה ממש של היחלשות המנוע בעקבות החלפת חגורת הטיימינג בהונדה האצ'בק 1.5. במקרה זה התגלה שהאשם היה בחגורה עצמה, שהייתה מתוצרת ירודה. בנוסף על כך, מסנן הדלק דרש החלפה.