מזל הוא סיבתיות מכושפת

לנהוג זה כמו לצלם סרט: הזאפטה תופסת אותך בעיצומה של הפסטורליה, כשאתה הכי לא מוכן לה

בשנות ה-70 המוקדמות ואילך היה לי בבניין הטלוויזיה הממלכתית בירושלים קולגה אחד מגזע הרוממאים, עמוס ארבל שמו. בחור נחמד, חייכן סדרתי, אחד כזה שלא מלכלך, לא מרכל, לא מלשין להנהלה או לוועד הטכנאים ולא מצטרף לאינטריגות.

בחמש קומותיו של בניין הטלוויזיה, חברים כמו עמוס, עוף מוזר, היה אפשר לחפש בנר. נדמה לי שעד עתה.

ובכל זאת, הנוכחות של עמוס הייתה גורמת מבוכה מסוימת. כי עמוס היה מאוהב במכוניתו, אלפא רומיאו ג'וליה 1.3 לבנה, ולא חדל לרגע לשבח את קסמה. הייתי שומע אותו מרחוק מספר למישהו שג'וליה כבשה את הקסטל ב-100 קמ"ש על הילוך שלישי והוא לא שילב רביעי כדי לא להציק לה, ושיהודה ממוסך מושיקו החליף לה שמן. וכך הלאה, מסביב לשעון. עד שהקולגות הרומאים החלו לברוח מעמוס על נפשם.

חוץ ממני, במאי בדרגה 8 פלוס, אף אחד לא היה מוכן לשמוע שצליל הדלת הנסגרת בג'וליה 1.3 הוא, לאוזניו של עמוס, קריאת הזמנה לטיול.

להיות ג'וליה: לאף מכונית סדאן בת זמננו אין האופי והסגנון של אלפא רומיאו ג'וליה, ששלטה בשנות ה-60 וה-70 והיוותה תמהיל מרתק של ספורטיביות ושימושיות. חרף המראה הקרבי שלה היא שקלה 1,000 קילו בלבד – מה שהיטיב עם הביצועים מול המתחרות של אז. מנוע ה-1.3, בעל ראש אלומיניום, שני גלי זיזים ושני מאיידים כפולים, ייצר אמנם רק 82 כ"ס – אך היו אלה סוסים אמיתיים ולא סוסי כאילו, מהסוג שבמכונית המודרנית מחפשים אחריהם ולא מוצאים אפילו ציצית מבלוריתם, כי הם קיימים על הנייר בעיקר. בצדק עמוס ארבל התאהב בה.

גולדה מתפטרת ואלפתי נהדרת

חשבתי אז כמה חברי עמוס סבל ודאי באולפן בעת דקלום מהדורת החדשות הקצרה, כאשר היה אסור לו להזכיר מול המסרטות את אלפתו האהובה באוזני הצופים בבית, כפי שעשה במזנון ברוממה. שם, על יד שולחנות פורמייקה, בכל מפגש מקרי עם עמוס היה משהו פטלי, כשהוא היה ממשיך ומתאר בדקדקנות את שלל נפלאותיה של האיטלקייה.

מי שלא הספיק לברוח מארבל, נפל לו קורבן, ועיניו התלויות מעל החומוס או השקשוקה היו משדרות חוסר הבנה, ואף עוינות, לגבי הדובר המתלהב מרכבו.

האם התעמסתי והתארבלתי?

לפעמים אני תופס את עצמי שלא למדתי כלום ממקרה ארבל הצעיר, ואף אוחזת בי תחושה מפחידה עוד יותר שמבלי דעת, נדבקתי איכשהו אז, במזנון רוממה, מעמוס ארבל דגם 1970 ואילך, כאשר אני כותב על הברכיים לגבי הבווארית Z3M שלי שהיא "שירת הברבור של ב-מ-וו".

האם הבנתי שהתעמסתי והתארבלי רק בגיל מאוחר? בגיל שבו כבר לא לומדים כלום ולא מבצעים הרבה, אלא חיים בפרזיטיות על הזיכרונות מהעבר?

הבריטית שיחקה במוחי

סרטי הקצר 'קראקסה' (תאונה), הנמצא בבלוג שלי, היה אמור להיות מין אֶפּוֹס שהגיבורה שלו היא מיני קופר, שזכתה למעמד של מכונית פולחן עוד לפני חצי מאה. ייעדתי את הסרט להיות מעין שיר הלל קולנועי (שסגנונו נע בין פיוט וסיוט) למכונית הבריטית – שבמקרה שלי, הייתה הזכר היחידי שנותר לי מהתסריט 'אונייה לאדיס-אבבה'. את התסריט הזה מכרתי בלונדון למפיקה האמריקנית ברניס בלוך, ובכסף שקיבלתי תמורתו קניתי את מיני קופר. מיד עם קנייתה ביקשתי לשפר אותה למרוצי ראלי בסדנת הספורט של היצרן.

תענוג זה עלה לי לא פחות מהמכונית עצמה.

די מהר אחרי שחזרתי עם קופר המשופרת לוורשה, הרכש האדום שבו התאהבתי שיחק במוחי וברעיונותיי. הבנתי שקופר, בתחבולותיה, דורשת ממני לכתוב לה תסריט שבו היא תככב. כך נולד 'קראקסה'.

אך כאשר התחלנו לצלם את הסיפור, שבק המנוע של אהובתי אפיים. כה עמוק הוא שבק, עד כי הרימו ידיים גם מכונאים בריטים שהגיעו לוורשה כדי להפיח במנוע קצת היגיון והגינות. המנוע פורק והורכב, הוחלפו בו חלקים, אך דבר לא עזר – ותאריך הצילומים התקרב והלך.

רומיאו, יוליה, ועוד יוליה

האכזבה הייתה טוטלית, עד שלמזלי מישהו הלך בדרכי והביא לפולין עוד מיני קופר, עם פחות סוסים משלי אך טובה יותר, באשר היא הייתה ניידת לפחות. אחרי משא ומתן (כספי) קיבלנו אותה מידיו לכמה ימי צילום ונסענו לאתר ההסרטה, אזור מוריק ופסטורלי סמוך לקראקוב.

הייתה זו תפאורה מתאימה להפליא לרומיאו, ליוליה, ולקסם המוטורי המסופק בשפע על ידי מיני קופר המטורפת – הכול לצלילי המוזיקה של המלחין כריסטופר קומדה, אף הוא חסיד מושבע של ז'אנר ארבעת הגלגלים.

את דמות הנהג גילם בסרט ידידי אנדריי ז'ילינסקי, עיתונאי ואלוף פולין בראלי, ולצידו במיני קופר ישבה ברברה ברילסקה, שחקנית צעירה שגיליתי בבית הספר למשחק (ואשר שיחקה אצלי גם בסרט 'ולס לבן'). עם זוג שחקנים כאלה, ועוד עם מיני קופר, חשבתי בתמימות של במאי צעיר – הפרס הראשון של פסטיבל הסרטים הקצרים בקרקוב מונח כבר בכיסי.

גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה

לעולם לא אשכח את ארוחת הבוקר של צוות הצילום במלון בקראקוב שבו התאכסנו.

ישבנו אל שולחן האוכל בתחילתו של עוד יום צילומים, מחכים לשחקנית הראשית ברברה. היא נכנסה, חייכה בשמחה, ואז זה ניחת עלינו: ברברה החליטה לשנות תסרוקת ועשתה לה פוני. "גזרתי!", הכריזה בשובבות קוקטית. "נו, מה אתם אומרים?", חייכה במתיקות, מצפה מאיתנו להתפעלות ולמחמאות.

קמה מהומה. הצלם סטאשק קם מכיסאו והחל לרוץ סביב השולחן. גחמת הפוני של ברברה טרפדה לנו את הצילומים, משום שבסצנות הקודמות הגברת הופיעה בשיער ארוך שקווצותיו שוטטו בחן על המצח. ברברה בכתה וביקשה סליחה. האווירה הייתה קשה.

אם אין די בכך החל לרדת גשם זלעפות, והגיבורה הראשית השנייה בסרט, מיני קופר החדשה, החלה לגמגם אף היא, כמו הקופר הפרטית שלי לפני מותה. "מה אני אגיד לבעליה?", שאל אותי המפיק בקול בוכים. "מה אגיד להנהלת האולפן?"

עוד לפני 50 שנה זכתה מוריס מיני קופר במעמד של מכונית פולחן. וזה קרה עוד לפני ששלוש הקופרים כבשו את המקומות הראשונים בראלי מונטה-קארלו

הפרוזאק של הפולנים

הכרזתי על הפסקה בצילומים. השחקנים נסעו הביתה ליומיים מנוחה, ואני ניצלתי את הפנאי-מאונס כדי ללמוד את עקרונות המאייד SU, ובזכות כך קופר החלימה. לפחות זה.

הגשם המשיך להינתך בזעף, והייאוש התפזר בנפשי כאילו יצא ממכונת עשן. "אדוארד, יש לי רעיון נפלא", ניער אותי המפיק מהדכדוך. "אל תישבר, הכול טוב". ידעתי שאין מה לתקן, שהכול קטסטרופה, אך הלכתי אחריו בכל זאת לחדרו, שם הוא שלף מארון הבגדים בקבוק וודקה.

"כמה לגימות והכול מסתדר", הסביר לי המפיק בנימה למודת ניסיון. אמנם לא התיישבתי איתו ולא הסכמתי לשתות, אך ברגע זה הבנתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי.

הצלם לבש שמלה וחוצפה

ואז בא לי הרעיון לנצל את ההפוגה בגשם כדי לצלם סצנה בהיעדרם של השחקנים, סצנה שבה לא רואים מי נוהג בקופר ומי יושבת על ידו. היה זה קטע פשוט שבו מיני קופר עוקפת אישה כפרייה הרוכבת על אופניים. הכפרייה נבהלת מקִרבת היתר של המכונית ונופלת מאופניה, כדי החלב שלה מתגוללים על האספלט.

עוד כאשר הוא קרא את הקטע הזה בתסריט, החליט הצלם הקבוע שלי, סטאשק, הלוקה בחוש הומור מטורף, שהוא יגלם את הכפרייה. "אחרת, לא אצלם את הסרט", איים עליי.

יצאנו לצילומים, הרכבנו את המסרטה על חצובה והתגלגלנו מצחוק כאשר סטאשק, לבוש שמלה רחבה כמיטב הפולקלור הפולני, התחיל לרכוב על אופניים. ההפוגה בגשם נמשכה, כולל תאורה נאה של שמש חיוורת. עוזר הצלם התייצב מאחורי המסרטה במקומו של סטאשק, ואני נהגתי את קופר במקום נהג המרוצים אנדרי. לצידי ישבה עוזרת ההפקה, במקומה של השחקנית ברברה. זו עם הפוני החדש. אקשן!

לזווית שבין הפתעה וטיפשות קוראים מזל

זינקתי בקופר, התרחקתי כמה קילומטרים מאתר הצילומים וחזרתי אליו. עברתי את הסיבוב שבו התאמנו בחזרות, הגחתי ממנו לישורת – ושם ראיתי, מבעד הערפל, את 'הכפרייה' סטאשק מדוושת. התקרבתי לאופניים 'שלה' במהירות של כ-120 קמ"ש, כפי שנדברנו מבעוד מועד – ופתאום, כאשר המרחק בין מכוניתי ובין כידון האופניים עמד על סנטימטרים ספורים בלבד, 'הרוכבת הכפרייה' העיקה על הדוושה השמאלית כדי להגביר את מהירותה, תוך שהיא מבצעת זווית גלגול (האופניים נשכבו). תוך חלקיק שנייה הייתה מיני קופר המופתעת שלי אמורה לפגוע בכפרייה המטופשת שהיא הצלם שלי.

ברגע זה, כדי לא לפגוע בסטאשק, סובבתי את ההגה שמאלה. קופר איבדה אחיזה, החליקה, עפה לשוליים, חזרה איכשהו לאספלט – וההמשך המפחיד נראה בסרט: המכונית נזרקת ימינה, שמאלה ושוב ימינה, עד שהיא מתיישרת. "לא היה חסר הרבה כדי שתתהפכו על הגג", קבע אנדרי כאשר ראה את הצילומים. "לפחות לא לחצת על המעצורים", נחרד איש המרוצים המנוסה.

התפלקה לי הישרדות

בתקופה זו עדיין לא הסתדרתי עם הנעה קדמית שכן קופר הפרטית שלי הייתה מקולקלת רוב הזמן. כל הינצלות מהתהפכות הייתה מקרית, אינסטינקטיבית, תוצאה של מזל תועה שעבר בסביבה. בכל אופן, מה שלמדתי אז עזר לי לא פעם בהמשך תולדותיי, ובעצם, עדיין עוזר.

בעורקי הפסטורליה רוחש רעל

בגלל המקרה הטיפשי עם הצלם סטאשק, הבנתי שתאונות אינן בהכרח קורות בתנאים קשים, בכבישים מסוכנים שמומחי נהיגה מזהירים מפניהם. התאונות המסוכנות ביותר, תפסתי, הן אלו שנופלות לפתע פתאום, ברגעים שאנו לא מצפים שיתרחש משהו מפחיד. כשהנסיעה הולכת חלק דווקא, באווירה פסטורלית של אין-מתח. לכן תאונות תופסות אותנו בלתי מוכנים.

הפתרון (בנוסח הנספח 'טיפ טיפה'): לשמור על דריכות דווקא ברגעים שבהם הנסיעה מתנהלת על מי מנוחות. יש ללפות את ההגה בחוזקה ולהציץ מה קורה סביבנו ובאופק גם כאשר אנו חשים שדבר אינו מאיים עלינו, כביכול. כי כל 'כביכול' עשוי לחשוף את פרצופו האמיתי, אם רק נניח לו.

טיפ טיפה

הקומוניקטים של עוז דרור, דובר עמותת 'אור ירוק', נשלחים בג'ימייל שלי ישר לספאם. הסיבה: נמאסה עליי ההפגזה הסדרתית הפוגעת בתיבת הדואר שלי. לא לרוחי שמחשבי סובל מהקשקושים של העמותה, המנסה לנצל את הסטטיסטיקה כנשק יום הדין במלחמתה המדומיינת בקטל בדרכים. אני שומר על בריאותו הנפשית של המחשב הנייד, הכותב במקומי, ועל הג'ימייל שלי, חלוני אל העולם – כפי שהורים מנסים להגן על ילדיהם מפני השפעה של קשרים מסוכנים או סתם רכילות זולה של פייסבוק.

וכעת, לפני פסח, 'אור ירוק' מפחידה את הנהגים מפני הסכנה האורבת להם בכבישים העמוסים. נכון אמנם שבתקופת הפסח יצטופפו על כבישינו מכוניות רבות של מטיילים בטבע. אלא שצפיפות אינה בהכרח גורמת תאונות, אלא דווקא ההפך, שהרי מהירות הנסיעה יורדת. בשעת נסיעה טיפוסית בתקופת החג יעברו המכוניות פחות קילומטרים מאשר בשעת חולין. ואחרי זה החג ייגמר, ו'אור ירוק' תשמיע את קולה כאילו בזכותה, מספר הנפגעים ירד.

שואלים את אדוארד

טלילה שטיינהוף: ברשותנו טויוטה יאריס שנת 2003 שעברה 150 אלף ק"מ. בספר הרכב שלנו כתוב שיש להחליף את רצועת התזמון לאחר 150 אלף ק"מ, אך במוסך אמרו לנו שאין צורך. אשמח לקבל את עצתך – האם להחליף את הרצועה או לא?

תשובה: מומלץ להחליף הן את הרצועה והן את המוסך.

חגי: יש לי הונדהCRV שנת ייצור 2007. אני מאוד מרוצה ממנו, אבל יש רק בעיה קטנה שכל המוסכים שראו עד היום את הרכב לא הצליחו לפתור: התנעה קשה כאשר המנוע חם.

כאשר המנוע קר הוא מתניע בלי שום בעיה. גם לאחר נסיעה, אם המנוע מכובה עד 15 דקות, הוא מתניע בלי בעיה. אבל כאשר מחכים למעלה מ-15 דקות ההתנעה נעשית קשה, כלומר לוקח כמה שניות עד שהמנוע נדלק.

לפני הקנייה של הרכב הוחלפו מצתים, המחשב נבדק, נבדקה מערכת הניתוק ונוקתה מערכת הדלק, כולל מכל הדלק, אבל כל זה לא פתר את הבעיה.

לדעתי, כאשר המנוע קר לגמרי מחשב הרכב, או מערכת ההנעה, יודעים לספק יותר דלק או לחץ גבוה יותר כדי לגרום להתנעה תקינה, אבל כאשר המנוע מתחיל להתקרר המחשב לא מזהה את זה נכון. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: לפי הקורא המופיע כ'אנונימוס', הסיבה לבעיות התנעה כאשר המנוע חם היא הקויל (סליל), שהתחממות גורמת לו להפסיק לעבוד. כשהקויל מצטנן, הוא חוזר למוטב ומספק למצתים את מתח החשמל הדרוש. אבחון זה של 'אנונימוס' נראה לי קולע. מדאיג אותי רק ששכחתי אפשרות זו, אף כי במכונית הוותיקה שלי אלפא GTV בציר 1984, קויל מתחמם הוא בדיוק זה שאחראי להשהיית התנעה דומה. מעניין שבעיה פשוטה כל כך כמו קויל מתחמם פוגעת עדיין ברכב, חרף מעטפת ההתקדמות הטכנולוגית האופפת אותו – מחשבים, חיישנים ואלקטרוניקה.

צבי: ליונדאי i30 שלי יש בעיה מוזרה מאוד. במזג אוויר קריר, כשאני נוסע במהירות מועטת מעל פסי הרעדה, אין רעשים מהבולמים – אבל כשמזג האוויר מתחמם הבולמים חורקים כשהם עוברים מעל פסי הרעדה. מה יכולה להיות הסיבה? זה קורה גם כאשר הנהג נוסע באוטו לבד, וגם כשיש עוד נוסעים ותא מטען ריק.

תשובה: האם אתה בטוח שהרעש המוזר הנשמע בימים חמים אכן בוקע מהבולמים? ייתכן, למשל, שהאחראים לרעש הם חיבורי המוט המייצב או כריות גומי קרועות של המנוע. אם כי גם במקרים אלו, נראה מוזר שמזג אוויר חם משפיע על התופעה.