וכבר אין בי עצב

כאשר הקשיש המורשה שבר בטיפשותו יד, הוא גילה שבדלת שמאל של הבווארית, כלומר ב-מ-וו Z3M, יש מין משענת בעבור היד המגובסת, המאפשרת לנהוג ביד ימין. "ביקשתי ממך להיות הפסיכולוגית שלי, לא עובדת סיעודית", נזף הקשיש במכוניתו

לפני שנה או שנתיים כתב הסופר יורם קניוק את "וכבר אין בי עצב", ואני גזרתי את מאמרו זה מהעיתון, שאינו ראוי דיו לארח דברי סופר בדרגתו, אישיותו וכריזמתו של קניוק. מאמר זה של קניוק מצא מקום על קיר עץ בצריף העבודה הקטן שבניתי לי בצמוד לדירתן של הונדה CRX וב-מ-וו Z3M, עשרים צעדים מביתה המבודד של אלפא.

גזרתי את המאמר של קניוק בגלל הכותרת, שעוררה בי הזדהות עד העצמות, עוד לפני שקראתי את הטקסט המלווה אותה. כי כל אחד נושא איתו סיבה אחרת לעצב – הדבר הכי אישי שקיים בתפריט הרגשות.

עסקת חווילה: במהלך החיפוש אחר ב-מ-וו Z3M נתקלתי בוַלְפּוּרְגְיָה (דמות מהטקסים הגרמניים העתיקים). החלטתי כבר לכבד אותה בכינוי 'וַלְפִּי', אך בעליה דרש תמורתה סכום אסטרונומי של 30 אלף אירו, הרבה יותר מדי ביחס לקצבה הצנועה מהביטוח הלאומי. שאלתי אותו אם המחיר כולל את הבית הנראה ברקע המכונית, ואת הזכות להתיישב בספסל הניצב בימינו של בית זה. "זה מחיר הוגן", טען בעליה של הכחולה. "ראית מה אמר עליה ג'רמי קלארקסון ביוטיוב?"

וידוי

לפני חצי מאה בערך, ידידי הצייר מייז'ייבסקי דרש בצעקות שאני אתיישב למענו כמודל לפורטרט. "השתגעת, מאסטרו?", שאלתי. "הרי אינני דומה לז'ראר פיליפ". פיליפ, יש להזכיר, היה בשנות ה-60 אליל תיאטרון וקולנוע צרפתי. התפקיד שהוא גילם בסרט 'מנזר פָּרְמֶה', המבוסס על ספרו של סטנדל, הקנה לו מקום בפנתיאון הכוכבים, והמין היפה בכל העולם השתגע עליו. טום קרוז, לעומתו של פיליפ, נראה כמלצר.

"עיניים!", נימק הצייר המוכשר מייז'ייבסק'י, שהייתי גאה להיות חברו, את רצונו לצייר אותי. והוא עוד המשיך והסביר, לבושתי, ש"בעיניים שלך רואים את עברך בשואה, את הגטו, את הרדיפות, את הוריך שנרצחו, את התשוקה לחתיכת לחם, את הגעגועים לעולם שפוי".

"אני? מה איתך?", תמהתי. אך מייז'ייבסקי עמד על שלו, ובצעקות ואיומים חילץ ממני הסכמה.

והיום, 50 שנה אחרי, אני מודה: האמת היא שלא הגטו, שבזיכרוני נותר בנוי ולא נשרף, הוא שעיצב (והעציב) את המבט שחברי רצה לצייר – אלא סתם צרות עם מכונית.

ג'י. אי מייז'ייבסקי (J.A  Mierzejewski): 'עצב'. תמונת שמן, 90X47 ס"מ. נושא התמונה הוא הקשיש המורשה, כלומר אנוכי, לפני 50 שנה וכמה עשרות מכוניות, איטלקיות ברובן. רק אוזניי נותרו כשהיו

כמו נִסִים, רק הפוך

היה נמאס לי כבר מקלקוליה הסדרתיים של מוריס מיני קופר, שהבאתי מלונדון כדי ללמוד נהיגה בהנעה קדמית ובאותה הזדמנות לנצח את הראלי המקומיים, ואולי גם להתמודד בכבוד עם איזה שלב בדרך לאליפות אירופה.

אלא שבקופר שלי, ארבעת הצילינדרים עבדו כראוי רק לסירוגין ולשיעורין, והשעון היחידי שעקבתי אחריו היה מד לחץ השמן, שמחוגו היה צונח לאפס ללא אזהרה. לא עזרו מכונאים מקומיים. גם מכונאים בריטים, שהגיעו לוורשה עם מאות קילוגרמים של חלקים, לא עשו רושם על מנוע הקופר.

הסיפור היה מוזר, כי שלישיית קופרים אחרות, שעברה אותם שיפורים ממש בסדנת הספורט של BMC, גרפה את שלושת המקומות הראשונים בראלי מונטה-קארלו. אך בקופר שלי, חגגו נסים ונפלאות: הסדנה הבריטית שכחה מה בדיוק הורכב בקופר זו. בוכנות שהגיעו מלונדון לא התאימו, וכך גם מסבים ושסתומים. הייתה זו יצירת פלא, אך משהו לא דפק.

פה ושם לקחתי חלק בתחילתו של איזה ראלי, אך את ההשתתפות גמרתי תמיד על גבי משאית, שהייתה מחזירה אותי ואת קופר הביתה. לוּ הייתי מאמין אז בתורת עין הרע, היה לי קל יותר להסתדר עם זה. הסיפור נגמר כאשר מכרתי את קופר למישהו, שפשוט הרכיב לה מנוע רגיל.

התכלס הגשמי שמאחורי העצב הנשגב

ייתכן שהעצב בעיניי שהצייר מייז'ייבסקי פירש כזיכרונות שואה, היה גם תוצאה של חוסר ודאות אם מחלקת הספורט של רנו תשלח לי R8 גורדיני. זאת, לאחר ששליחיה התרשמו באופן חיובי מאיזה ספיישל-סטייג' שלי בקופר שהם צפו בו, ובמהלכו הבריטית האדומה שלי לא התקלקלה, במקרה, אף לא לרגע.

ותודה לגחמנית שהביאתני עד הלום

אין בי כעס על קופר, כי בזכות מעלליה התקדמתי קצת בנהיגה בהנעה קדמית, וגם משום שמכירתה אפשרה לי לקנות דירת גג צנועה בעיר העתיקה בוורשה. זאת ועוד: בזכות קופר הכרתי את ראונו אלטונן, קוסם הגה, אלוף ראלי, שלימד אותי לעשות סיבוב צלחת ללא עזרת בלם יד. לשבחה של קופר ייאמר גם שבזכותה למדתי לפרק מנוע ולהרכיבו. כך שאני בכל זאת חייב שלמי תודה לבריטית האגדתית, גחמנית ככל שהייתה.

רכב חסין יודנראט

ואולי הייתה איזו אמת בטענת ידידי הצייר. אולי זיכרונות הגטו השתקפו בכל זאת בעיניי, ואף נדבקו אליי לאורך כל דַרְכִּי בחיים. הרי אפילו עִסְקֵי הגלגלים שלי, שלכאורה אינם קשורים לשואה – לא נמלטים מזיכרונות הגטו. חקוקה בי לעד התמונה של הריקשות, כלי התחבורה ברחובות גטו ורשה שבו היינו סגורים.

לכאורה, תושבי הגטו לא נזקקו לריקשות, שהרי את אורכו ורוחבו של הגטו אפשר היה לעבור פֶּר פֶּדֶס, כלומר רגלית – וכך להישאר מחוץ לחיזיון המזעזע של תושבי הגטו העשירים, שהיו מתיישבים בגאווה, לבדם או עם זוגתם, במושב המרופד של הריקשה, ומאחורי גבם עבד דוושן הדוחף קדימה את כלי התחבורה (המאולתר מאופניים ישנים) בכוח סוס אנושי אחד.

אך לשימוש בריקשה היו שתי מטרות מעבר להתניידות מנקודה א' לנקודה ב'. ראשית, השימוש באמצעי תחבורה זה היה מוציא את הנוסע המאושר מכלל ההמון העני והאפור הממלא את הרחובות. ושנית, נוסעי הריקשות חשו בטוחים מפני אלות העץ של שוטרי היודנראט – ידו הארוכה של ראש 'העיר' היהודית, אדם צ'רניאקוב.

נוסעי הריקשות חשו בטוחים גם משום שבעליה של הריקשה, יהודי שרירי, תפקד בעת הנסיעה כמין מאבטח, הדואג שאף פושע או סתם יהודי עני לא יחטוף מנוסע הריקשה את תיקו או את חבילת העוגות שלו, כפי שהיה קורה תדיר ברחובות הגטו.

מוּמְיָה לזכר התחמנים

במוזיאון 'יד ושם' בירושלים, ובמכון המקביל לו בוושינגטון, לא תמצאו אפילו ריקשה אחת, וגם לא אלות עץ של שוטרי יודנראט. וחבל, כי בלי אביזר איום זה, התמונה התיעודית של הגטו נשארת נגועה ובלתי שלמה.

חוששני שריקשות ואלות עץ של משרתי צ'רניאקוב ושות' לא יוצגו גם במוזיאון היהודי המרשים והמפואר שהפולנים הקימו כעת בוורשה, לצד הפסל המפורסם של רפפורט לזכר גיבורי גטו ורשה.

אגב, מוזיאון יהודי חדש זה שהוקם בוורשה עומד עדיין ריק, ללא תערוכות, הנמצאות בהכנה – אך כבר לפני כעשר שנים, כאשר מוזיאון זה היה בשלב ההגייה והתכנון, הצעתי מה כדאי להציג בו. כתבתי אז באיזה מקום שבכניסה למוזיאון זה צריך לעמוד סרקופג ובו המומיה של מנהל התיאטרון היידי בוורשה, שמעון שורמיי.

שורמיי, טענתי במאמר ההוא, מתאים לתפקד כמוצג של כבוד במוזיאון היהודי העתיד להיבנות, משום שאבני הדרך בחייו מייצגות את יהדות פולין שאחרי המלחמה הגדולה, על כל מאפייניה השנואים עליי: סימביוזה עם המשטר הקומוניסטי והסתייגות גסה ממדינת ישראל – לפחות עד הרגעים האחרונים של שלטון זה.

מובן שאחרי המהפכה הדמוקרטית, ההתנתקות מבריה"מ ויתר השינויים הדרמטיים שעברה פולין – שינו את פניהם גם נציגי היהדות ממולחי הסתגלנות והפכו, פתע פתאום, ידידיה המושבעים של ישראל. אני מתגלגל מצחוק למראה יהודי ורשה אלו שהשילו את עורם, וחוגגים את יום העצמאות של ישראל בשגרירות שלנו בוורשה כנציגים של יהדות פולין העכשווית.

מוכרי הריקשות

אינני יכול שלא להיזכר בריקשות שבגטו, כשאני מביט בתל-אביב על מכוניות השחץ של בעלי היכולת. ועוד אסוציאציה מביכה: קרטל ברוני היבוא מספק לתושבי מולדתנו ריקשות מודרניות שהם בוחרים לפי טעמם בלבד, המוכתב על ידי הראלפווחים שריקשות אלו צפויות להניב. קרטל המנוולים החליט גם שריקשה אוטומטית תעלה בארץ 120 אלף שקלים – הסכום המרבי שאפשר לסחוט ממשפחות שמוכרחות לנוע.

כנחמה, וכאות מחאה על משטר יבוא זה המצפצף על צורכי הציבור, החלטתי לחפש לעצמי משהו מחוץ לתפריט הכפייה, ועד עתה הצלחתי בכך. אף אחת מבנותיי הנוכחיות לא שווקה בארץ – למעט אלפא GTV הוותיקה, שניצלה אצלי מגורלה המר במגרש הגרוטאות של המכס.

במהלך תהליך הליקוט של מכוניות שעשויות להתאים לקשיש מורשה, היו לי בוודאי התחבטויות אינספור. חשבתי למשל על לנצ'יה HF אינטגרלה, מצאתי מועמדת – וגיליתי לחרדתי שיש לה הריח של מוריס מיני קופר המקולקלת שלי. ויתרתי, כי ידעתי ששוב הייתי מביט בחשש אל מד לחץ השמן.

פולחן שטני במקצת

הרעיון הבא היה פורשה 911 דגם 964, הפורשה האמיתית האחרונה, ולא רק בעיניי, או אחותה 993. אלא ששתי מכוניות הפולחן הללו יקרות מאוד, בהיותן האחרונות שניחנו במנוע קירור אוויר. חוץ זה, מרגישים בְּתוֹכָן את השנים שעברו. זאת ועוד: בשתי פורשה אלה הביצועים בשפע – אך גם הנפש הרעה, האורבת לטעות של הנהג כפי שאופנוע נבזי שואף להיפטר מהרוכב עליו.

לא לחינם אני חושש מאופנועים, שהרי אף רכיבה שלי לא הסתיימה בכי-טוב. כמה וכמה פעמים קניתי כבר לבעלים של סוזוקי 750 R פרינגים (חלקי פלסטיק אווירודינמיים), רגליות, פנסים ומכלי דלק – חֵלֶף אלו שנפגעו באירועים שונים ומשונים שהשתיקה יפה להם.

ביצועים אציליים, נפש מרושעת. פורשה 964

אפילוג

את כל זאת סיפרתי לב-מ-וו Z3M קופה שלי שאני מכנה אותה הלגה, שאליה הגעתי בסוף דרכים ושאלות. אני לא יודע, אני אומר לבווארית, מה את מרגישה כשאת משרתת יהודי, אבל תדעי שבזכותך, כבר אין בי עצב.

טיפ טיפה

רוב האנשים מעדיפים לקנות מכונית ממוכר פרטי ולא ממוכר מקצוען, היודע להסתיר כל פרט בעייתי. ואולם, המוכר המקצוען יודע להתחזות כבעלים הפרטיים של הרכב שהוא מציע למכירה. בעזרת מעט תושייה, קל לחשוף את התרמית. אפשר, למשל, לומר למוכר בתחילת השיחה: "אני מתקשר בגלל המודעה". אם מקבל השיחה שואל "איזו מודעה?", הוא בוודאי מוכר מקצוען שפרסם כמה מודעות לכמה כלי רכב.

שואלים את אדוארד

אבנר, בתגובה על "גברת נקמה ושות'" ('המפתחות בפנים' 819): לפני שנה הייתה בעיתון 'הארץ' התייחסות נרחבת למארק אדלמן בעקבות הופעת הביוגרפיה שלו. מה דעתך על הספר, אגב?

תשובה: אי אפשר להבין מה קורה במוחם של השוקנים. מצד אחד, הם מטפטפים אזכורים למארק אדלמן: לפני 12-15 שנה הם פרסמו רשימה שלי על אדלמן הכוללת ראיון איתו (שבעקבותיה זכיתי מיד לקבל צרור איומים טלפוניים), ולפני שנה, כפי שציינת, הם פרסמו עליו כתבה רחבה. אמנם מגמתית עד כאב שיניים ולא מציינת את התפקיד שמילא אדלמן במרד בגטו ורשה, אך בכל זאת מזכירה את דבר קיומו של האיש ואת העובדה שלא כולם ששים לדבר עליו.

ומצד שני, אותם שוקנים שלחו לאירועי ה-70 למרד גטו ורשה, הנערכים בימים אלה בפולין, כתב רשלן, עופר אדרת. בכתבתו על האירועים החגיגיים הצליח אדרת לא להזכיר כלל – לאחר שקיבל כנראה הוראה מהממונים עליו – את שמו של אדלמן. התעלמות זו של הכתב מאדלמן צורמת במיוחד לנוכח העובדה שדמותו של גיבור הגטו הלוחם עומדת במרכז האירועים הללו בוורשה, שאותם הוא נשלח לכסות!

יתרה מכך: הפולנים עסוקים כעת בקאנוניזציה של אדלמן, גיבור הגטו הלוחם, ואף הפיכתו למין קדוש יהודי – הקדוש מארק. מכל זאת הצליח, כאמור, כתב 'הארץ' להתעלם.

אריאל צוקרמן (במאי קולנוע בתחילת הדרך): בעקבות מעבר ממרכז הארץ לרמת הגולן, אני מתכוון להיפרד לזמן מה מהאופנוע שלי, סוזוקי tu 250, ולעבור לרכב (לא מוכר את האופנוע! מעביר אותו בינתיים לרשות אחי הצעיר).

אני מחפש רכב ידני קטן, אבל עם כוח. בנוסף לנסיעות יום-יומיות באזור, הוא ישמש אותי כנראה לנסיעה אחת לשבוע מהגולן לתל-אביב או ירושלים. התקציב שמוקצה כרגע לעניין, עד 7,000 שקלים, מחייב אותי לחפש שנתון ישן, 1995-2000. מובן שחיסכון בדלק הוא שיקול, כמו גם עלויות תחזוקה, אבל בעיקר אמינות ועמידות. אשמח לעצתך באיזה כיוון לחפש. פיאסטה, שהיא זולה מאוד ועושה עליי רושם של אמינה ולא יקרה לאחזקה, אני חושש שהמנוע הקטן שלה לא יעמוד בעומס.

שמתי עין על גולף 1800 או 1600 בשנתונים הנ"ל. האוטו הזה די מגניב אותי ויש לו שם של בעל כוח, אבל אני חושש מצריכת דלק ובעיקר מעלויות תחזוקה גבוהות – טיפולים/חלפים. מצד שני, יש שֵם של אמינות לפולקסוואגן. כנ"ל לגבי פולו, רק שהוא קצת פחות 'סקסי' בעיניי. גם על פיז'ו 306 חשבתי, מחירה בהחלט מתאים לתקציב. חבר אחד מחזיק כזו ונהנה ממנה מאוד, אך חבר אחר יעץ להישמר ממנה כיוון שאני עלול ליפול לבור עמוק. אודה לך מאוד אם תוכל לכוון אותי.

תשובה: במקומך הייתי מחפש סוזוקי סוויפט 1.3 ידנית, מכונית חסכונית יחסית ואמינה, הצפויה לא לאכזב אופנוען העורק זמנית לארבעה גלגלים.

יוסי עופר, פסגות: כמי שגר על ההר אני מבקש לברר בקשר להאטה לפני שימוש בברקסים. כנהג משאית בעברי, אני בקיא בשימוש באמצעי האטה לפני שמגיעים לשימוש בברקסים. אולם מה הדין ברכב פרטי בעל מנוע בנזין? עד לאילו טורים יש להגיע בהאטה לפני שמניחים רגל על הברקס?

תשובה: העיקרון הוא לא להרשות למחוג במד סיבובי המנוע להגיע לשטח האדום. במהלך ירידה, ברגע שרואים במד הסל"ד שהמנוע מסתובב גבוה מדי – משלבים הילוך גבוה יותר, ואז מקבלים עצירה אפקטיבית פחות ומוכרחים להשתמש בדוושת המעצורים.