ממש אבו-עֵדֶר

בני עמד לגרש מהבית האצ'בק מושקעת כהוגן, ובמצב נואש זה נאלצתי להפעיל את בלם היד של הטירוף

אירועים מסוימים, שלושה במספר, מאותתים בלא ספק שהקשיש המורשה המתנחל בי בקביעות הוא דמות בלתי שפויה בעליל.

1. טירוף ראשון: עוד זאבה לעדר

נפתח בכך שבמקום להסתפק בשלישייה הביתית, לקחתי עוד מבני את הונדה האצ'בק המטורפת שלו, בעלת מנוע הונדה אינטגרה R, תיבת הילוכים קצרה, מתלי קוני קומפלט, מעצורים מוגדלים, חישוקים קלים של מומו ומושבים ספורטיביים מסיוויק R.

במשך שנתיים בנה בני את הצעצוע המרשים עטוי האדום, תוך שהוא חוקר את האינטרנט בחיפוש אחר חלקים גזעיים הראויים להשתלה בהאצ'בק, ופתאום החליט למכור אותה לטובת מרצדס SLK 230 קומפרסור בת 11.

כה טען בני: "הגזמתי עם המתלים הנמוכים, בגללם הונדה יכולה לנסוע רק על אספלט ממש ישר. כל יציאה מהמוסך הביתי גורמת לשפשוף הספוילר הקדמי, הקרטר והמפלט. מהמורות ההאטה, שיש גם כאן בסביבה ולא רק בעיר, דורשות לעצור את הונדה ולעבור את המכשול באלכסון ובשני קמ"ש".

"ההנאה מנהיגה בהאצ'בק", המשיך בני ברטינתו המושכלת, "מלווה בחוסר נוחות. נמאס לי ממנה", סיכם.

כה הרהר האב: "איפה טעיתי?"

הכול נשאר במשפחה

ודאי שהציקה לנפשי המחשבה שיצירת אמנות מיוחדת במינה (ולא רק במינה) זו, תכשיט על ארבע שבמשך זמן רב עקבתי אחר בנייתו בסקרנות (ועוד כתבתי עליו רבות) – גורלה יהיה לעזוב את המגרש הביתי שלנו וללכת ככה סתם לשרת איזה גוי.

הפתרון היחידי שמצאתי לסיכול פרֵדתו של בני מהונדה מושקעת זו הוא לקנות בעצמי את יצירתו. וכך, האצ'בק האדומה הצטרפה אל שלוש בנותיי, אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה, שאני מבקר אותן אי-שם בגולה פעמיים בשנה. בזכות קנייה פתאומית זו, גדל מספר הסוסים המכניים שברשותי ל-803 (שמונה מאות ושלושה סוסים, כי: 132 של GTV, 160 של CRX, 321 של Z3M, ועוד 190 סוסיה של האצ'בק).

ממש אבו-עֵדֶר, אני ממלמל, ואין סכנה שאיזה גוי יבין.

משפחה שכזאת: 803 סוסים מחולקים בין ארבע בנות המנמנמות בחצר פסטורלית – אלפא GTV 2000 מודל 84', הונדה CRX VTEC 1992, ב-מ-וו Z3M קופה 1999 והונדה האצ'בק אדומה שגילה (1996) אינו רלוונטי, משום שהיא נבנתה אצלנו מחדש. 97 סוסים נוספים, השייכים לאלפא 33 EI, מחכים בחניון תת-קרקעי בתל-אביב. חוקי השלטון האכזריים אינם מאפשרים את איחוד משפחת 900 הסוסים

2. טירוף שני: מכופף את הקיץ

אסור היה לי לקרוא את 'טיפ טיפה' שכתבתי בשבוע שעבר, המוקדש לסגולותיו של בלם היד ומזכיר כי פריט זה משמש לא רק לצורך חניות או ג'ימקאנות, אלא גם לנהיגה ספורטיבית ממש, בראלי, או סתם להנאה. תזכורת זו פיתתה אותי לבדוק אם אני לא רק מפטפט, אלא זוכר עדיין לתרגם את הפעלולים הללו ממילה למעשה.

שלפתי את GTV מהשינה, נסעתי קצת כדי לחמם מנוע וצמיגים, בחרתי זירה מבודדת (בפולין לא חסרות), ובמהירות 90 קמ"ש בערך שברתי הגה והצלפתי ב-GTV הדוהרת באמצעות בלם היד. האיטלקייה עברה אמנם להיגוי יתר, כפי שציפיתי שתעשה, אך עצרה מיד מבלי להיכנס להחלקת דריפט. ניסיתי שוב, במהירות גבוהה יותר, ושוב ללא תוצאה, למעט תופעה בלתי נעימה: הציר האחורי נתפס ודרש ממני להישכב תחת מתלי הדה-דיון כדי לשחרר את הכבל של בלם היד. אחרת, לא הייתי יכול לחזור הביתה.

הבנתי מאוחר מדי שצמיגי הקיץ של GTV, טויו R1R העשויים תערובת רכה, אינם מעוניינים להחליק. התוצאה: ל-GTV אין כעת בלם יד.

3. טירוף שלישי: קונה כרטיסייה

שולחנות בלובי מלון קטן, כמה קילומטרים ממסלול המרוצים נורבורגרינג. לצידי מתיישב, עם כוס בירה ענקית, גרמני ג'ינג'י שמנמן, לבוש מכנסי זמש קצרים בנוסח טירול בצבע בז'-אפור המוחזקים בכתפיות. לבושו מזכיר לי את נערי ההיטלר-יוגנד המטיילים בוורשה הכבושה.

הוא מתעניין איך מצאתי את נורבורגרינג. אני עונה לו שיש לי מכשיר ניווט TomTom אירופה, ולפי המלצותיו נסעתי מוורשה באוטוסטרדה A2 ואחר כך באוטובאנים A9, A4 ו-A5 בואכה קובלנץ, וזהו. 1,200 ק"מ בשמונה שעות.

– "לא שאלתי איך הגעת, אלא איך התרשמת מהמסלול", מתקן אותי האיש ועובר לגרמנית.

– "I'm sorry", אני אומר לו, "I speak only Yiddish, וחוץ מזה רק הגעתי. עוד לא ראיתי את המסלול חוץ מהצילומים ביוטיוב, המרשימים מאוד. מחר אני אלמד איך זה נראה מצד ההגה".

בחבורה על ידנו עמדה אישה, יחידה בין הגברים, בלי אביזרי נהיגה כמו נעלי ספארקו, כפפות או קסדות. פה כולם כמעט מסתובבים עם קסדות, ובשירותים של תחנת הדלק אף מותקן מדף שכתוב עליו "מקום לקסדה שלך". הגרמני שלצידי מצביע על האישה. "כדאי לך להכיר אותה", המליץ. "זו הבת של בעלי מלון ריידר. היא מכירה את מסלול נורבורגרינג הכי טוב שאפשר. היא מכורה לו".

מבלי לחכות להסכמתי הוא התקרב לאישה, אמר לה משהו והגיע אליי איתה. אין לי מושג מה הוא סיפר לה עליי, אך היא חייכה ושאלה באנגלית בן כמה אני. הודיתי בבוכטה, והוספתי שבגלל הגיל הנוכחי שנפל עליי, קניתי לי רק שתי הקפות מסלול ולא איזה עשר. היה זה שקר קטן למען הצניעות, כי למעשה הלכתי על כל הקופה וקניתי כרטיסייה לארבע נסיעות במשהו כמו 70 אירו.

טיפוסי לגרמניה: נימוס לעגני

בחיוך עקבי, החלה בתם של בעלי המלון לחקור אותי מהיכן באתי, אם יש לי ניסיון כלשהו בנהיגה על מסלול, איזו מכונית יש לי ומה מצבה. עניתי שהבאתי לפה את ב-מ-וו Z3M שלי, "קוּפֶּה סטנדרטית לגמרי חוץ ממעצורי EBC טורבו Grov מנוקבים ומשופרים". ודאי שלא סיפרתי לה שרק לפני כמה ימים הורידו לי גבס מזרוע שמאל, הכואבת עדיין, ועוד שבדרך לנורבורגרינג החלה הבווארית שלי לזגזג, עד שעצרתי וגיליתי נזילה מבולם הזעזועים השמאלי-אחורי.

האישה אמרה שהיא מכירה היטב את האוטו. "אתה תעשה הקפה ב-11.5 דקות, אולי ב-12", פסקה.

"למה לא בעשר דקות?", השתחצנתי מולה, שהרי, כך טענתי, לפי אורך המסלול, 20 ק"מ ועוד קצת – עשר דקות הן נסיעה של 120 קמ"ש בממוצע. במסלול הוקנהיים, לפני כמה-עשרה שנים, המהירות הממוצעת שלי הייתה בסביבות 130 קמ"ש. אך האישה רק מתחה על פניה חיוך שבין נימוס וזלזול, והסבירה ש"לוּ היית מקיף את המסלול בעשר דקות, בזכות גילך המופלג היית נכנס היישר לספר השיאים של גינס", גיחכה שלום והלכה.

טקסי ללא ארוחת בוקר

השתהיתי עוד כמה דקות עם השמנמן הג'ינג'י, והוא סיפר לי שבשביל אוהבי מכוניות, נורבורגרינג היא כמו מֶכָּה למוסלמים. "אנשים באים לפה כדי להוכיח גבריות, אבל המסלול מלמד אותם ענווה. גם אני ניסיתי את מזלי", סיפר, "עד שנכנסתי עם האוטו במעקה בטיחות בקילומטר השישי, בסיבוב אדנהאואר השמאלי. יצאתי חי מהמכונית ההרוסה ולא חזרתי עוד לנסות מה אני שווה".

"לְךָ, אדוארד", הזהיר אותי, "אני מציע להתחיל את הרפתקת נורבורגרינג בב-מ-וו Ring taxi M5. מוטב לך להתיישב לצד הנהג או במושב האחורי, המכוּנה 'רחוק מתאונה', ולראות איך נהג-הבית המקצוען של נורבורגרינג עושה את המסלול עם שלושה אורחים על סיפונה של ב-מ-וו. רק אל תאכל קודם ארוחת בוקר כי תחזיר הכול, כולל הקפה".

– "שמעתי", אמרתי לו, "שמקומות ב'טקסי' הזו צריך להזמין שבוע-שבועיים מראש".

– "הרי הכרת את סבינה", הזכיר לי האיש. "היא אחת מנהגי הטקסי. גש אליה, היא תסדר לך מקום בהנחה".

מוכשרת גם בטרנזיט. העולם המוטורי התגלגל מצחוק כאשר סבינה שמיט הקיפה את מסלול נורבורגרינג בפורד טרנזיט וקבעה אותה תוצאת זמן שג'רמי קלארקסון, הכוכב הבריטי היהיר, הצליח להשיג ביגואר. אני מתכוון לראיין את סבינה ל'מקור ראשון' בנושא נהיגת נשים

אצל האישה הזו, גם טרנזיט יורה

סבינה? נהגת של רינג טקסי? אני חוזר לחדרי, למחשב ולסקייפ, ומתחיל לתפוס שהבלונדינית בלובי של המלון היא סבינה שמיץ המפורסמת! כאשר ג'רמי קלארקסון מ'טופ גיר' הגיע לנורבורגרינג עם יגואר דיזל ונאבק מרה כדי לרדת טיפל'ה מעשר דקות, סבינה זו, כך לפי הירחון WRC, פגעה קשות בכבודו של העיתונאי-סופר-בדרן הבריטי כאשר עשתה את אותו זמן ב… פורד טרנזיט דיזל.

וכאשר נסעה סבינה ביגואר של קלארקסון, היא עוד הורידה מזמנו של השחצן למעלה מדקה!

כמעט ירדתי חזרה ללובי כדי להגיד לסבינה שבזמנו הכרתי לא מעט נהגות ראלי מטורפות כמו פט מוס (אוסטין הילה 3.0), סילביה אוסטרברג (וולבו 122 S ראלי), מישל מוטון (אאודי קוואטרו גרופ B ולנצ'יה S4), אך במקום זאת פתחתי מחשב ועברתי על רשימת השיאים בהקפת המסלול: שיאנית נורבורגרינג היא רדיקל SR8, שקבעה תוצאה של 6:48 דקות. אחריה ניצבת דודג' וייפר עם 7:11 דקות. לקסוס LFA עשתה את המסלול ב-7:14 דקות. לשברולט קורבט C6zr1 זה לקח 7:19 דקות. פורשה 911 GT2 RS וניסאן GTR קבעו אותו זמן: 7:24. לצערי ולהפתעתי, לא מצאתי ברשימה של דוד גוגל אף Z3M קופה.

החלטתי שבבוקר אחליף את הבולם האחורי הדולף ואפתיע את סבינה עם עשר דקות, נו, עשר דקות וחצי. הג'ינג'י יצטרך לאחוז בשלייקס של עצמו כדי לא ליפול מרוב הפתעה, הספקתי לחשוב לפני שמורפיאוס צד אותי בנימוס תקיף.

טיפ טיפה

כאשר עוזבים מכונית לתקופה ארוכה (שבועות, חודשים או יותר מכך) – אין להשאיר את בלם היד נעול בשום פנים ואופן. הסיבה: רטיבות וקורוזיה עשויות להתפשט בחוטים ובמובילי הדיסקיות – וכתוצאה מכך עלולות הדיסקיות המוצמדות לדיסקים (צלחות המעצורים) להידבק בהם. במצב כזה, מערכת הבלם עשויה להיתפס ולא להניח לגלגל להשתחרר, גם כאשר אנו נשחרר את ידית בלם היד.

כאשר עוזבים לתקופה ארוכה מכונית בעלת תיבת הילוכים אוטומטית, יש לשלב אותה למצב פארקינג (P). מכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית, מוטב להצמיד למקומה באמצעות פיסות עץ או אבן שיחזיקו את הגלגלים.

זאת ועוד: רכב שעוזבים לזמן רב, ולא חשוב מאיזה סוג, יש לנפח את גלגליו בכמה אחוזים מעל ערך ה-Psi המומלץ לנסיעה.

שואלים את אדוארד

שימקו אל-עמי כתב:

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא וַיאמר קלא'ץ

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר ברקסים

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר פלגים

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר ציריות הגה

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ

ויכן את פנקס הצ'קים

ויאמר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרום אָשׁוּב שָׁמָּה

הבנק נתן, המוסך לקח; יהי שם מוסך ששון מבורך

נועם: קניתי פיז'ו 206 ידנית שנת 99' לפני כמה ימים. לאחר אלף ק"מ בדקתי שמן-מים וראיתי שאין מים במכל העיבוי. דיברתי עם בעלי הרכב הקודם והוא אמר שבעבר הייתה לו בעיה של חום מנוע והחליפו לו תרמוסטט, ועל הדרך גם מכל עיבוי. כל הזמן נזלו לו מים מהמכל והוא החליף מכסה. כשאני קניתי את הרכב, החלפתי גם אני למכסה מכל חדש. אין לי נזילה בשום מקום, המים פשוט יוצאים ממכסה מכל העיבוי. בדקתי את זה באמצעות לחיצה על הצינור ליד התרמוסטט וראיתי שזה גורם למים לצאת מהמכסה (כשהוא סגור). האם החלפה של מכל/מכסה תעזור, או שיש כאן בעיה במשהו אחר?

תשובה: צר לי לנחש זאת, אך במקרה שאתה מתאר נראה כי אין די בהחלפה של מכל העיבוי או המכסה שלו. אני חושש שבמערכת נוזל הקירור של פיז'ו שלך שורר לחץ גבוה מדי – תוצאה של פריצת גזים מתא השריפה למערכת. הסיבות הנפוצות לפריצת הגזים הן שתיים: סתם ראש פגוע או סדק באלומיניום. אם כך הוא, אז כאשר המנוע עובד בטמפרטורה גבוהה תבחין בבועות אוויר בנוזל הקירור שבמכל הפלסטיק. אם אתה בעל מזל, תוכל לנצל את העובדה שתקלה זו נרפאת לפעמים כשמחזקים את ראש המנוע לפי סדר הברגים ועוצמת ההידוק הנקובים בספר טיפולי הרכב 'היינס'.

אנונימי, בתגובה ל"פורשה דגם 'כמעט'": עם כל היוקרה שבמותג פורשה, גם אני, במשפט שלמה מוטורי זה, הייתי מאמץ את האלפא. 928 דהיום מהווה דוגמא לאחד הדגמים הפחות נחשקים של הפירמה. במפגש סטטיסטי די נדיר, שתיהן מציעות גיר המוצמד לסרן האחורי לטובת חלוקת משקל אידיאלית – קונפיגורציה שאומצה על ידי קומץ יצרנים זעום בלבד מחוץ למסלולים.

שימי, בתגובה לאנונימי: רק שבאלפא יש הצרה הצרורה של קופלונגים ושילוב הילוכים בעייתי. היכולת ההנדסית של פורשה התגברה על הבעיות המובנות בקונפיגורציית. מנוע קדמי-גיר אחורי, בדיוק איפה שמהנדסי אלפא נכשלו תמיד.

אנונימי, בתגובה לשימי: התגובה היפה והמקצועית של שימי הכינה לך על מגש כסף להנחתה את הסיפור על ההוא באלפטא שירק פנימה לחלון הסגור של מכוניתו הממוזגת מהקריזה שתיבת ההילוכים גרמה לו. "אדם המשתמש יום-יום בגיר של אלפטא יכול לצאת מדעתו" – ציטוט מהמאמר החד-פעמי והנפלא "אלפא במדרון" ממגזין 'טורבו' 1983. מעניין שאתה אף פעם לא התלוננת על GTV, בסלחנות השמורה לאהובה אמיתית. מאחל עוד המון רכבים וסרטים נפלאים בחייך.

תשובה לאנונימי ולשימי: תיבת ההילוכים של אלפא GTV הפכה ידידותית בזכות: 1. התרגלות בעליה 2. כיוון דייקני של המובילים 3. שימוש בשמן סינתטי משובח. כאשר כתבתי את "אלפא במדרון" עוד לא ידעתי לאיזה עומק של מדרון היא עומדת להשתפל. איש לא אמר למהנדסי פיאט, שהשתלטה על אלפא, כי לוּ אלוהים היה בעד הנעה קדמית – אז אנחנו, בני האדם, היינו הולכים על הידיים.