צניפת צהלה נוּגָה

הפולנים הפתיעו את הקשיש המורשה: הם ערכו לו ערב הוקרה שבו הוקרנו סרטיו הישנים, והתזמורת הסימפונית של ורשה ניגנה את הפסקול שלהם. "אָת תכתבי על המארב הזה, אני נרגש מדי", ביקש אותי חתן הערב

יומן מסע מאת חגית כהן

"לעזאזל, תוריד מהירות", רציתי לבקש באוטוסטרדה ללודז', אך בִּמהירות התלת-וואלה שהבווארית פיתחה, הלבלב שלי נתקע בגרון.

את נוסעת לפולין? תמהו ידידיי כאילו בישרתי להם שאני טסה למערות טוֹרָה-בּוֹרָה. "הפולנים ארגנו לכבוד הקשיש המורשה ערב הוקרה חגיגי", הסברתי. "יוקרנו שם כמה מהסרטים של אדוארד, ואחר כך התזמורת הסימפונית של ורשה, המחוזקת לרגל האירוע ברביעיית ג'ז, תנגן יצירות של כריסטופר קומדה – המלחין שכתב את המוזיקה לסרטים של אדוארד".

הג'ז המוזר והקסום של קומדה נחשב בפולין נכס צאן ויניל. פולין השתחררה מהנאציזם ומהקומוניזם, אך לא מההערצה כלפי כריסטופר קומדה, שמת בדמי ימיו בתאונה מסתורית בלוס-אנג'לס. ובכל זאת, חרף הפולחן סביב דמותו של קומדה והמוזיקה שלו, אשר בורחת מכל הגדרה אפשרית זולת מאגיה – שדה התעופה של ורשה קרוי על שם מלחין אחר, פרדריק שופן, האיש שהוכיח כי עונג הוא איזוטופ של תוגה.

באולם הנחיתות חיכה לי חברו הקרוב ביותר של כריסטופר קומדה – הקשיש המורשה בכבודו ובעצמו. אדוארד הגיע לבית הנתיבות עם בנו הגבוה וכלתו הגבוהית, שהגישה לי זר ורדים (הייתי מעדיפה שיוגש קארה בלונדיני דומה לשלה). "את קצת חיוורת", חייכו. "שכני למושב דיבר כל הדרך על הבעיה הדמוגרפית של החרדים, ואני הזכרתי לו שגם היטלר חשב על זה. היה לנו ויכוח", הסברתי.

גם הקשיש המורשה, שבימים כריגולם כותב את מדור זה, נהנה מבעיה דמוגרפית: יש לו שלוש בנות – בווארית, יפנית ואיטלקייה – שמקנאות זו בזו. כל אחת מהן טוענת שהיא תרשיש נפשו. כדי שהן לא יריבו, אדוארד החליט שבמהלך ביקורי בְּאֶרֶץ הפֶּטֶל-לכל-פועל (חמישה שקלים לקרטון גדוש גרגרים) אנחנו ניסע בכולן: בהונדה CRX הטורקיזית אשר דומה לעיר קרקוב (כלומר, יופייה רק משתבח עם הזמן); בב-מ-וו Z3M אשר מבפנים נראית כתא טייס ומבחוץ אין לדעת איך היא נראית משום שהקשיש מדהיר אותה אל מעבר לגבול הסיבולת (שלי, לא שלה); וניסע גם באלפא GTV השחורה, בת השלושים, שהמנוע שלה מגרגר בחוצפה אצילית. אגב, הקשיש התקין בדלת הנהג של GTV לולאת עור במקום ידית, כאילו אלפא זו הייתה סוס רודיאו.

"עם כל השוני בין שלוש בנותיך", הערתי בעזות-מצח ביומי החמישי בפולין, "דווקא יש להן גנטיקה משותפת".

"איזה קשר ביולוגי יכול כבר להיות בין בווארית, יפנית ואיטלקייה?", תמה המארח.

"אתה הוא הגנטיקה המשותפת שלהן", הצעתי.

***

ערב לפני הזינוק לאירוע החגיגי בלודז', עדיין בפאתי ורשה, עמדתי במרפסת של מלון חדרים קטן הממוקם במתחם של תחנת דלק. השמש הפולנית שקעה באיטיות, נפרדת מכל אחד ואחד מחמישים גוני הירוק, המלבלבים משני צדדיו של הכביש הראשי כאילו אלול הוא רק אגדה מסופוטמית עתיקה. בתל-אביב, לעומת זאת, נדמה שהחמה אוספת חזרה את חוטי זוהרה בעצלתיים בהולים משהו. אולי היא צריכה להספיק לברך "שהכול נהיה בדברו" לפני שהיא שותה מי ים.

אור הדמדומים הזהוב-כסוף הלך והקדיר. מעניין שדווקא שלושת הדברים המשפיעים ביותר על עולמנו – רגשות, מחשבות וחיידקים – אינם מטילים צל. ובעצם, לשלישייה זו יש להוסיף את הבווארית של הקשיש: מרוב הינף-תֶנָע היא פשוט לא מספיקה להטיל צל, ונאלצת לשמור אותו בבגאז' עד סוף הנסיעה.

"השתגעת? תוריד מהירות, אנחנו על 220!", רציתי לבקש באוטוסטרדה המובילה אל לודז', אך רק השתנקתי בנימוס. הקשיש המורשה הסביר להגנתו ש"בטור הימני נוסעים הזהירים והמשאיות, וכדי לשרוד בטור השמאלי מוכרחים לדובב את הדוושה. לדלג בין שני הנתיבים זה מסוכן מדי". אני דווקא השתכנעתי, אך עשתונותיי החווירו למראה הנוף הפסטורלי שהפך עיסה מטושטשת של ירוק. עולם התופעות הפך מופשט.

***

"מופשט טריגונומטרי" – זו אחת ההגדרות של אדוארד למוזיקה של קומדה. "אולי בגלל מותו של כריסטופר בגיל שלושים ומשהו הפסקתי לעשות סרטי קולנוע; פשוט לא יכולתי לדמיין את סרטיי בלי המוזיקה שלו. בדיוק כפי ש'תינוקה של רוזמרי' המהולל של פולנסקי הוא רק חצי סרט, ואפילו פחות מכך, בלי הפסקול של קומדה. אולי בגלל זה, כשהגעתי לישראל עשיתי רק סרטי טלוויזיה", אמר אדוארד בנאומו על בימת היכל התרבות בלודז'. את דבריו לקהל הוא נשא כמה דקות אחרי שהוקרנו שלושה מסרטיו הישנים: 'בית הקברות רמו', 'תאונה' (קראקסה) ולבסוף 'ולטר P-38' (בכולם, ובסרטים נוספים, ניתן לצפות בבלוג 'מכונית הנפש').

"אני מודה לכם על האירוע הזה", המשיך חתן הערב בנאומו. "ונרגש במיוחד מכך שפולין שמרה על סרטיי במשך חמישים שנה. בישראל, לעומת זאת, כל מאות הסרטים הדוקומנטריים שביימתי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית במשך 15 שנה נזרקו לפח הזבל, אף שהם מתעדים הווי תרבותי-חברתי של דור שלם". באולם המלא מפה לפה נשמעו רחשי תדהמה. אישה בקהל שהציגה את עצמה כ"מנהלת ארכיון התרבות הלאומי של פולין" קמה ממושבה.

"אני לא זורקת שום פתק שקשור בסופרים, בקולנוענים או באמנים אחרים שלנו, קל וחומר יצירתם עצמה שמורה ומוגנת", אמרה מנהלת הארכיון. "אני מכירה את הסרטים שלך, מר אטלר, עוד לפני הערב הזה. אתה יוצר פיוטי מיוחד במינו, וסגנון הצילום והבימוי שנקטת בשנות השישים של המאה הקודמת נועז וחדשני עד היום. איך יכלו בישראל לזרוק את סרטיך?", אמרה בנימה של עלבון מקצועי.

"מעולם לא התיימרתי להבין את כל הישראלים", ענה חתן החצי-ערב, שכן אחרי ההפסקה החל החצי השני: קונצרט ג'ז חגיגי, שעוּבד במיוחד לכבוד אירוע זה.

***

תחילה עלתה לבמה מקהלה, שהעניקה למוזיקה של קומדה נגיעות של אופטימיות ושעשוע ורוממה את רוחו של הקהל. אחרי המקהלה עלתה התזמורת הסימפונית של ורשה. אל הבמה זרמו נגני כינור, ויולה, צ'לו, כלי נשיפה, מצלתיים וקסילופון אחד, הגברים בחליפות והנשים בשמלות שחורות הדורות – כדי להעניק נפח פילהרמוני לנגינתו של קווארטט הג'ז: פסנתרן, מתופף, נגן קונטרה-באס וחצוצרן. האחרון העניק פרשנות מזעזעת לשיר הערש המפורסם מ'תינוקה של רוזמרי'. "אני רוצה שהחצוצרן הזה ינגן בלוויה שלי בארץ", התפעל הקשיש. "אשלם לו מראש כל סכום, ואזמין לו טיסה במחלקת עסקים", אמר, ספק בציניות ספק בעצב, וכולם כעסו עליו – בנו, כלתו וגם אני, האורחת.

בזה אחר זה נוגנו עיבודים תזמורתיים ליצירותיו של קומדה. זנבות המקטורן של המנצח התעופפו באקסטאזה מבוקרת, והתווים התעופפו באוויר באקרובטיקה מנטלית נטולת שם. אם עד היום ידעתי שיש עצב, שמחה, כעס, קנאה ואהבה – הערב בקונצרט הבנתי שקיים מצב תודעה אנושי נוסף: המצב הקוֹמֶדאי. שהוא משהו בין צער, טירוף, תשוקה וחרדה.  התרסה כלפי גורל האדם, אך גם ענווה וחוש הומור.

"המוזיקה של קומדה יוצרת מצב תודעה חדש", התפעלתי באוזניו של האיש העומד בראש העמותה להנצחת כריסטופר קומדה, קשישטוף בָּלְקֶבִיץ', החי ונושם את קומדה מאז היותו נער.

ישבנו במסיבה קטנה שאורגנה לאדוארד אחרי הקונצרט. המסובים התעניינו במצב סרטו הנוכחי של אדוארד, 'שועל הכסף של פליציה ט". אדוארד ענה כי המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום מוכן לקחת על עצמו את המשך ההפקה, שנתקעה בגלל המפיק הפולני הנוכל. אדוארד סיפר גם שהוא הגיע כעת לפולין לא רק בגלל המארב המרגש בלודז', אלא גם כדי לדבר עם הספונסר של סרטו – המכון הממלכתי לאמנות הקולנוע, השוכן בוורשה.

*

אחרי כמה ימי קיץ חמימים ששיאם היה חמסין, מנומס אמנם, החלו עלים צהובים להסתחרר ברוך, ונדמה לי שראיתי אנפה טסה לכיוון ישראל. אחר כך הכול הסתגרר, וגשם דקיק דגדג את העשבים והעצים. תוך שבוע ימים עברתי בארץ זו שתי עונות ושלוש מכוניות חזקות אללה יוסתור. עוד מעט אחזור לקליאו התל-אביבית שלי, שתסדיר את הדופק.

רעיון גְּחוֹנִי: בנוסף לגוֹיוֹ-פטנט בדמותו של מִתקן רחיצה לרכב 'ללא מגע' (המתואר ב'טיפ טיפה' הנוכחי), כדאי להעתיק בארץ גויו-פטנט נוסף: עמדה לטיפולים עצמאיים ברכב הסמוכה לתחנת דלק. תמורת כמה שקלים אתה מקבל את האפשרות לטפל במכוניתך מלמטה: להציץ אם הכול תקין שם, בגחון, ולוודא שדבר אינו מתפרק או דולף.
בתצלום נראית אלפא GTV שלי בת השלושים זוכה בטיפול רצפה מלמטה. אל עמדת הבידוק השכורה הזמנתי צוות מכונאים-צבעים המתמחה במשיחת הגחון בתכשיר נגד קורוזיה – טיפול מונע שימושי ביותר בארץ השלגים והמלח. הרי אלפא תרצה אולי לצאת אל הדרכים המושלגות ולטייל בהן.
"אבל אתה שומר אותה בחורף בצריף סגור!", התפלאה האורחת.
"אכן, אך לא ניתן לחזות גחמות של נשים", הזכרתי לה

הונדה CRX 1.6 VTEC וב-מ-וו Z3M קופה. אחיות בכפייה של אלפא GTV

 טיפ טיפה

חבל שאין אצלנו בארץ גוֹיוֹ-פטנט תקני לרחיצת מכוניות בשיטת 'ללא מגע'.

אתה נכנס לעמדת הרחיצה. לפניך אקדח מים וארון קיר עשוי מתכת ובו חריץ – שאתה מאכיל במטבעות לפני הלחיצה על ארבעת הכפתורים המסודרים בשורה. לצד כל כפתור יש הסבר על תפקידו. הכפתור הראשון מפעיל זרם מים המרטיב את המכונית. הכפתור השני שופך עליה מים חמים בתוספת שמפו. הכפתור השלישי פותח שוב זרם מים כדי להסיר את הלכלוך, והכפתור הרביעי מפזר חומר שמגן על הצבע ומבריקו. אין צורך לייבש את המכונית – רק להשאיר אותה בחניה לזמן-מה, ואז לנסוע בה נקייה ומבריקה.

מחירו של טיפול הבזק – שאתה מבצע תוך דקות ספורות, מבלי להתעייף ומבלי להרטיב בגדים – הוא 5-8 שקלים בסך הכול, תלוי במשך ההפעלה של כל שלב ברחיצה.

התוצאה: אין שריטות האופייניות לרחיצה אוטומטית, שמתעללת בשמשות ובצבע! שום מטאטא מסתובב לא יפגע במגבים העדינים, באנטנות ובמראות הצד!

השאלה: מדוע ברדיוס הציוני שלנו, שלא חסרות בו, ברוך השם, תחנות דלק המתחרות זו בזו – אף אחת מהן לא הציבה למען לקוחותיה מִתקן דומה לגויו-פטנט זה, כך שהקשיש המורשה נאלץ לרדת לאלפא שלו עם דלי.

שואלים את אדוארד

מאיר הוברמן: אנחנו זוג צעיר, מחפשים רכב קטן שישמש אותנו לנסיעה יומיומית ממבשרת לירושלים, ומדי פעם גיחות לכיוון אזור המרכז. מה שחשוב לנו זה בעיקר אמינות ועלויות (תחזוקה, דלק וטיפולים). התקציב שלנו הוא באזור 20-25 אלף שקלים.

איננו בטוחים עדיין אם אנחנו מעוניינים בגיר ידני או אוטומט, כך שנשמח להצעות משתי הקטגוריות.

תשובה: אני מציע לכם להתרכז בסוזוקי סוויפט או במשהו מהתפריט של דייהטסו.

אהוד כהן: בשעה טובה נולד לנו ילדנו הרביעי, ואני מתלבט באיזה רכב משפחתי לבחור. אפרט בקצרה את השיקולים. אני לא מעוניין להוציא יותר מ-40 אלף, ואף הייתי מעדיף שההוצאה תהיה קרובה יותר ל-20 אלף.

אנו נוסעים 15 אלף ק"מ בשנה ומחפשים רכב אמין – שלא אבלה איתו יותר מדי במוסך, ואשר החלקים שלו לא יקרים בטירוף, למקרה שהוא כן יבלה (וזה בטוח יקרה). מעדיף כמובן שצריכת הדלק תהיה כמה שיותר טובה.

אנו מעוניינים רק באוטומטי. הניסיון המועט שלי מלמד אותי ללכת רק על מכוניות יפניות (אולי גם קוריאניות?).

מוטב שיהיה גם קצת מקום לתיקים ועגלות, מלבד מקומות הישיבה. הצעות שהציעו לי: מיצובישי ספייסוואגן, מאזדה 5 או מאזדה אם-פי-וי, טויוטה אונסיס ורסו או טויוטה פריויה, יונדאי טרג'ט והונדה סטרים. אשמח לשמוע את דעתך, ולאילו דגשים כדאי לשים לב כשמחפשים אוטו ספציפי.

תשובה: כל המועמדות שהזכרת ראויות לסיבוב היכרות ולבדיקת מצבן, הטכני והאסתטי. שני דגמים ממדף גבוה יותר הם פורד אֵס-מקס והונדה אף-אר-וי. הם אמנם יקרים במקצת, אך שווים כל שקל.

מוטי: הגיע הזמן להחליף רכב שמשרת אותנו נאמנה שנים ארוכות, פיז'ו 306 מודל 95'. אשתי נוסעת 2,000 ק"מ בשנה בלבד, ולכן גם לא מצאנו סיבה להחליפו – בנסיעות משפחתיות יצאנו עם שני כלי הרכב.

יצוין כי זהו רכב שני בבית (יש לי קיה ריו מהעבודה) וכי לנו שישה ילדים ב"ה. הגדולים שלנו לומדים נהיגה בימים אלה, והרכב הבא ישרת גם אותם.
חשובות לנו מאוד הבטיחות, הנוחות והאמינות, עלות תחזוקה סבירה ו-1,600 סמ"ק – ופחות צריכת הדלק. מה הצעתך בטווח המחירים של 30-50 אלף שקלים?

תשובה: לא יהיה קל להסתגל אל מי שתיכנס לנעליה של פיז'ו 306, שהיא הדגם המוצלח ביותר של הפירמה. ובכל זאת, אני מציע לכם לבדוק את האופציה של סוקדה רומסטר, זו המצוידת במנוע הקודם וי-16 ולא במנוע טי-אס-איי הנוכחי.

הצעתי השנייה היא הונדה סיוויק – רגילה או האצ'בק.
אורנה: אנו מעוניינים לקנות רכב בנפח 1,300. חשוב לנו שיהיה אמין ובעל צריכת דלק נמוכה. הסכום שעומד לרשותנו הוא 50 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ?

תשובה: בתקציב העומד לרשותכם, משרעת האפשרויות רחבה מאוד. הדגמים הסימפטיים ביותר, כמו גם אמינים וחסכוניים, הם סוזוקי סוויפט וסוזוקי אֵס-איקס 4. ב-50 אלף שקלים אפשר להניח את היד על דגם בקילומטראז' מפואר – כלומר, דל.

גם פולקסוואגן פולו היא כיוון חשיבה ראוי ביותר, ובלבד שהמוצא הגרמני אינו מסליד אתכם.

עקב בעיה טכנית נכתבו הדגמים הלועזיים בתעתיק עברי