כמעט קלקלתי חגיגה

מצליחנים ישראלים של ימינו שיבחרו לענוד אסטון מרטין תמורת הון יזכו בחוויה נשגבת פחות מזו שטעמתי אני בחינם, בהיותי פועל זר

אחרי מה שכתבתי ב"המסיבות שמתו בשיבה טובה" על סוף העידן של מסיבות העיתונאים, שליוו פעם חשיפות של דגמי רכב חדשים – התקיימו בתל-אביב, למרות דבריי, שתי המסיבות הבאות: מפגש בנמל יפו לרגל הופעתה של אופל אדם, ועוד מסיבת עיתונאים נוצצת שנערכה על ידי יבואני אסטון מרטין.

בשני המקרים מדובר באירועים שארגנו יבואנים בתחילת דרכם, כאלה שעוד לא למדו מברוני הייבוא המנוסים, כרישי הצמרת של שוק הרכב, שמשתלם יותר לוותר על מסיבות רבות משתתפים, ולעדכן בחידושים רק את כתבי החצר.

שלולית גן עדן 

מסיבת האסטון מרטין שאורגנה בהרצליה-פיתוח חשפה לעיתונאים לא רק את התוצרת הבריטית המיוחסת אלא גם את מיקומו של הסלון החדש, מטרים ספורים מגן טרופי מלבלב, אמנם פּוֹרְטָבְּלֶה בגודלו אך מטופח עד אחרונת הקנוקנות.

האטרקציה בגן זה היא ברכה של דגים צבעוניים אקזוטיים, שאינם מיועדים לאכילה בידי היהודים במסעדה הסמוכה. בהפסקת הצהריים יושבים עובדי המשרדים תחת סוכה ארוכה ומוצלת, ומביטים בדגים המשייטים תחת הנימפיאות. "אסטון מרטין זו מכונית הליסינג הבאה שלי", גיחך בסרקסטיות מסוימת אחד הצעירים הללו למראה ההשקה שנערכה בסמוך.

באירוע של אסטון מרטין הכול היה מהודר פיקס, בהשפעת הדגמים עצמם, זולת חריקה קטנה שגרם לה חייט חובב, שהלביש את צוות המארחים בג'קטים היאים לחגיגת בר-מצווה בדרום תל-אביב. ודאי שפרט שולי זה לא פגע ביופייה הבלתי שגרתי של הקולקציה הבריטית.

לא פתחתי את הפה

לא היה חסר הרבה כדי שגם אני, כמו אותו חייט אנונימי, הייתי גורם לחריקה משלי במסיבה לכבוד המאחז הישראלי של אסטון מרטין. זה היה קורה, לוּ הייתי מציג בשם המדור שאלה תמימה לד"ר אנדי פאלמר, מנכ"ל אסטון מרטין העולמית ואורח הכבוד, שזכה במחיאות כפיים סוערות כאשר הכריז בנאומו שהוא אוהב את מדינת היהודים. כמעט שאלתי את האיש מדוע אסטון מרטין אינה מוכרת את דגמיה ליהודים באותם מחירים שהיא מציעה לגרמנים.

כי במקרה, במהלך חיפושיי אחר ב-מ-וו Z3M קופה במינכן, ראיתי את נבחרת האסטון מרטינים העומדות למכירה בסלון של AM Automobile BmbH. המחירים של בריטיות-העל לא עניינו אותי ודאי, שהרי חיפשתי בווארית יד שנייה, אך אחרי ההשקה בהרצליה התקשרתי בסקרנות למוכר הגרמני, וגיליתי שדגם חדש של וָנְטָאג' (Vantage) קוּפֶּה S, המצויד במנוע 12 צילינדרים, יעלה ליבואן האישי 134 אלף אירו בלבד, כולל הרווח של המוכר וכולל הובלה ימית ללקוח במזרח התיכון.

גם אם נוסיף למחיר ה"גרמני" מכס כחול-לבן ומסים בשיעור של 87 אחוזים, 98 אחוזים ואפילו 100 אחוזים – עדיין נגיע לנזק לכיס בגובה של כ-1,124,000 שקלים בלבד, ולא ל-1,840,000 השקלים שנוקב המחירון של אסטון מרטין בהרצליה!

בפער התלול שבין מחירה של ונטאג' בייבוא אישי ובין המחיר הצעקני הנדרש אצלנו תמורת אותו דגם, פער העומד על 716 אלף שקלים טבין וּמַתְקִילִין, אפשר לקנות זוג מרצדסים פרמיום או שתי קאדילקים מתוצרת ארה"ב או חמש מכוניות משפחתיות. גם חצי דירה ביקנעם לא הולכת ברגל.

ימי לונדון רציפים

נפגשתי עם אסטון מרטין עוד לפני כחצי מאה, כאשר הוזמנתי ללונדון על ידי הבמאית היהודייה מירה קופמן, שלמדה באקדמיה לקולנוע בלודז'. ביליתי אז בלונדון חודשיים ימים כמעין עובד זר. קופמן בחרה בי כדי שאצלם, אביים ואערוך במקומה איזה סרט ילדים, שהיא התכוונה להיות חתומה עליו, בוודאי.

מובן כי המארחת שלי ובעלה לא שילמו אגורה על עבודתי, אך מנגד, הם סיפקו לי תנאי מגורים לוקסוס בשכונת פארק רואד, מכונית אוסטין 7 שמכל הדלק שלה מלא, והכי חשוב: קופמן קישרה אותי עם חברתה, מפיקה אמריקנית בשם ברניס בלוך, שקנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה" – מה שאפשר לי להזמין במחלקת הספורט של BMC את מוריס מיני מונטה-קארלו בגרסתה הפרועה ביותר.

חוץ מזה, בגלל הסרט שצילמתי לקופמן, הייתה לי הזדמנות לעבוד באותו חדר עריכה בסוהו שבו, 12 שנה קודם, הבמאי קרל ריד ערך את סרטו "Odd man out", ששכנע אותי להיות במאי.

מי אתה? התעניין העורך של ריד, ושמע ממני שאני רק הכושי של גברת קופמן. "אני עושה במקומה קולנוע מטופש, על אותו שולחן עריכה 'לִיטָה' ותיק שבו עבדתם על ההרפתקאות של ג'יימס מייסון. חוששני שזה חילול המקום, לעזאזל", סיים במבוכה האורח מוורשה, כבר אז רגיש וסנטימנטלי, כפי שאיימו לעצֵב אותו חמישים השנים הבאות, חסרות ההתחשבות והרחמים.

אסטון, מלשון אסטונישינג?

השבוע, באירוע של אסטון מרטין בהרצליה, נזכרתי בנסיעה ראשונה זו שלי ללונדון, כי בשכונת פארק רואד, מול ביתה של משפחת קופמן ולצד אוסטין 7 הקטנה שלהם, חנו בשלווה, ככה סתם ברחוב, שתיים או שלוש אסטון מרטינים, כולן בצבע המזוהה איתן – ירוק כהה.

השכן המבוגר ראה אותי מצלם את רכבו, ושאל אם אני מעוניין לצלם גם את לוח המחוונים. ודאי שקפצתי על ההזדמנות, והתיישבתי עם לייקה על מושב הנהג. החלל רחב-הידיים שָפַע עור שחור, עץ אמיתי, אלומיניום בציפוי כסף והגה ענק. היה זה פלא על-אנושי לאחד שהגיע ממדינה קומוניסטית על מכוניותיה העממיות, ואת אסטון מרטין הוא ראה רק בסרטי ג'יימס בונד.

חלפה מאז חצי מאה כמעט, עד שגיליתי סביבת נהג שונה לגמרי באסטון מרטין החדשה.

מפלרטטות עם הנשגב: שתי אסטון מרטין ונטאג' V12 – אחת קופה S, והשנייה רואדסטר. יבוא אישי משתלם יותר; הפסלים של האמן הפולני דוניקובסקי; ואסטון מרטין DB5 של ג'יימס בונד. DB5 שווה היום כפליים ועוד קצת מאשר ונטאג' V12 חדשה

דשבורד מפליל

בתוך ונטאג' V12 קופה S שהוצבה בסוכנות בהרצליה מצאתי את עצמי נתפס על ידי צפיפות, שלא הייתה קיימת ב-DB5 הוותיקה, ואינה טיפוסית כל עיקר למכונית שמידתה היאXL . חשתי כאסיר של קלאוסטרופוביה מתסכלת בעודי מביט בקונסולה המרכזית, התובעת כבוד, בהיותה צבועה שחור מבריק בנוסח פסנתר, המְשַמֵר היטב טביעות אצבעות וסימני אבקה לבנה.

חוששני שצירוף זה הוא פטאלי למדי. ייתכן, חייכתי לי בחשאי ובלא מעט ציניות, שפרט זה ירתיע את הקונים הפוטנציאליים, אותם עו"די צמרת, רופאים וסתם אנשי עסקים המוכנים לשלם שני מיליון שקלים על מכונית שמסוגלת להרים אותם מעל מפלס השגרה. מצד שני, תמורת בוכטת כסף זו הם יתרווחו כמו לורדים בריטים במושבי העור הנוחים, הנראים כאילו נחתו בהרצליה ממועדון חברים סנובי בלונדון.

ג'יימס מייסון בסרט "Odd man out" בבימויו של קרל ריד. חשבתי שהוא יהיה גיבור סרטי "אונייה לאדיס-אבבה", שבמרכזו יהודי שברח מהגטו, אך המפיקה האמריקנית הסתפקה בקניית התסריט שלי בלבד  

מעגל לא מחוּלָל

הישראלים שיבחרו לענוד את אסטון ייהנו גם מההגה של ונטאג', הגה קטן להפתיע ועדיין עגול – צורה שאני מעדיף פי אלף מזו של ההגאים המודרניים, הקטומים בחלק התחתון שלהם כדי שגם בעלי הבטן יוכלו להיכנס למכונית בקלות.

פעם כיבדו הגה קטן כמו זה של אסטון במחמאה המפוקפקת ש"הוא מאפשר לנהוג מבלי להוריד את האזיקים מפרקי היד".

הממציא בל

זיכרונות לונדון זה לא רק אסטון מרטין, "טייק פייב" של דיוויד ברובק, קופמן על דרישותיה והמפיקה ברניס, אלא גם קטע בלתי נשכח שזכיתי ליהנות ממנו – אינני זוכר אם בהמלצתו של רומן פולנסקי, ששהה אז אף הוא בלונדון לצורך עבודה על סרטו "רתיעה" (Repulsion), או בזכותו של אנדרה ז'ילינסקי, גיבור סִרטי "קראקסה" (תאונה). כך או אחרת, הגעתי איכשהו לסביבת המסלולים, וננעלתי.

"נעים לפגוש אותך שוב", קידמתי את פניו של נהג המרוצים דרק בל במלון אשקלוני, יום לפני הזינוק לגרנד פרי 1970 המפורסם והנשכח בה-במידה. בל הביט עליי מופתע, ואני נזכרתי שהיינו תלמידים באותו בית ספר בריטי לנהיגת מרוצים ב-Brands Hatch. "אתה", אמרתי לבל, "הסברת לי איך להחדיר מחט לנקב הקטן במכסה הפלסטיק, כדי שמחוג מד הטורים לא יעבור חלילה את ה-5,000 סל"ד המותרים לתלמידי הקורס".

"אותך אינני זוכר", חייך בל, "אך אי אפשר לשכוח את הפטנט שפיתחנו אז כדי לרמות את המדריכים. ואיך אתה?", שאל הנהג הבריטי, שהיה מפורסם עוד בתחילת שנות השבעים בגלל השתתפותו בתחרויות לה-מאנס, "גמרת את בית הספר?"

ואני הודיתי שעזבתי את הלימודים אחרי ארבעה ימים כי הייתי מוכרח לחזור לוורשה. "התוקף של הדרכון שלי עמד לפוג, והקונסול הפולני בלונדון סירב להאריך לי אותו בחודש. אם בכל זאת למדתי משהו בברנדס האץ' הוא יתגלה מחר, כאשר אתה תעמוד בפודיום כמנצח פורמולה 2, ואני אחזיק בגביע ה-GT", הבטחתי לבל בחוצפה. לא ידעתי שהתחרות תיפסק באמצע, ושנינו נעזוב את אשקלון מאוכזבים.

פסל כמכשיר תנועה

אין כל סיבה להתייחס לאסטון מרטין כאל מכונית בלבד, וזאת חרף ביצועיה המרשימים, העולים לצערי על האפשרויות הדינמיות של הבווארית שלי. כי אסטון מרטין, עוד לפני שהיא מכשיר תנועה לעילא – היא קודם כל יצירת אמנות בקטגוריית הפסלים. כך שלשאול אותה על צריכת הדלק, על השגת חלקי חילוף וכדומה, זו ממש פדיחה.

התובנה נפלה עליי כאשר עמדתי על יד ונטאג' וניסיתי לשווא לצלם אותה. תפסתי שהיא מזכירה לי את הפסלים של האמן הפולני קסאבר דוניקובסקי (Xawery Dunikowski), ניצול אושוויץ, פרופסור באקדמיה לאמנות בקרקוב. חברי אנדרה ויידה, שהיה סטודנט באקדמיה זו, כמוני (שנינו עברנו אחר כך לאקדמיה לקולנוע בלודז'), ביים בהמשך סרט בשם "ללכת אל השמש" על דוניקובסקי ועבודתו. לצורך הצילומים, ויידה לקח את הפסלים הכבדים של דוניקובסקי מהמוזיאון בוורשה והציב אותם בשפת הים הבאלטי, מרחק של אלף קילומטרים כמעט.

אין לי ספק שבאותו נוף סתיו אפור של שנת 1955, בין פסלים של נשים בהריון פרי איזמלו של דוניקובסקי אשר ניצבו מול הים בטבעיות גאה, הייתה יכולה לעמוד באותה נהֶדָרוּת אצילית כל אחת מהיצירות הבריטיות המושלמות מבית אסטון מרטין.

טיפ טיפה

במכתב של מר אסף עמיר שפרסמנו כאן בשבוע שעבר, הוא תיאר איך הינעלות פתאומית של הגלגלים בסאנגיונג רקסטון שלו סיכנה את חייו. רק במזל הצליח הנהג למנוע אסון, בזכות תנאים כמו מהירות נמוכה וכביש ישר וריק. אחרת היו עלולות להיראות תוצאות הינעלות הגלגלים בזמן עקיפה של מכונית אחרת בתנועה רבת משתתפים, או בסיבוב.

ביקשנו לעדכן אותנו בהמשך הפרשה, ולשתף אותנו בתוצאות הבדיקה מה גרם ל"כמעט אסון" – האם הנעילה הפתאומית של הגלגלים נגרמה בגלל עייפות החומר, פגם בייצור וכו'. הנה מה שמדווח לנו כעת מר עמיר:

שלום אדוארד, להלן עדכון ביניים.
המוסך אומר שצריך להחליף סרן אחורי בעלות של 15 אלף שקלים! (כחמישית ממחיר הרכב). שירות הלקוחות של טלקאר (היבואן) שלח לי מכתב שבגלל האחריות שפגה הם לא מתכוונים להחליף את החלק על חשבונם. שלחתי אתמול מייל לסאנגיונג העולמית, לאיש האחראי על אזור המזרח התיכון. סיפרתי לו את הסיפור וכתבתי שאני מצפה שהם יתקנו את התקלה על חשבונם, עוד לא קיבלתי תשובה.
אמשיך לעדכן.

ברוב המקרים הדומים, היצרן או היבואן אינם מתחבאים מאחורי התירוץ ש"תקופת האחריות נגמרה" – במיוחד כאשר המכונית אינה ותיקה, אינה מוזנחת, וזכתה לטיפולים קבועים רק במוסך המורשה של הפירמה.

אמנם איננו יודעים עדיין איזה פגם טכני גרם לתקלה רצינית זו, המסוגלת להפחיד את בעלי אותו דגם – שידוע דווקא כאמין, ולא רק כנוח ושימושי – אך בכל אופן, במקומו של היבואן טלקאר היינו בוחרים בפתרון שקט של הבעיה, ללא התערבות של שמאי רכב אובייקטיבי, ומבלי שהעניין יתגלגל למשרד התחבורה ולבתי משפט.

שואלים את אדוארד

אריאל: ברצוני לרכוש ג'יפ. עומד לרשותי תקציב של כ-80 אלף שקלים. ממש חשובים לי אמינות, נוחות, מזגן חזק ושבעה מקומות. אנו גרים במקום גבוה, וצריך רכב שסוחב בעליות וג'יפ לשטח בימי שישי ובטיולים (לא שטח קשה אלא רך פלוס).

חשבתי על ניסאן פאת'פיינדר 2007, או אולי רקסטון. מה דעתך על שניהם, ומי הוא העדיף? האם יש לך רעיון אחר? אציין שאני עם ניסאן אלמרה, שרכשתי בעצתך והיא מעולם לא ראתה מוסך. האם כל הניסאנים כך??

תשובה: תבדוק איזה מהג'יפים פאת'פיינדר ורקסטון תפור עליך, מה שיכול להתגלות רק בנסיעת מבחן. חוץ מזה, בוחרים בין המועמדים, הראויים שניהם, לפי הקילומטראז' ותנאי האחזקה שהם זכו להם. יש לשמור מרחק מרכב יד שנייה שבעליו חסכו בהוצאות הטיפולים.

אגב, לגבי שניהם יש לנסות לברר אם הם עברו חלילה התעללות בשטח, מה שמותיר סימנים בשלדה.

עידו: יש ברצוני לקנות רכב קטן. אני מתלבט בין הרנו קליאו החדשה לסקודה פאביה החדשה. אציין כי לרנו יש הוזלה משמעותית בחברה, של כעשרת אלפים שקלים, ויש עליה אחריות. מה דעתך? והאם סוג אחר מתאים יותר? התקציב הוא 65-69 אלף שקלים.

תשובה: גם לפני ההוזלה המשמעותית הייתי ממליץ על קליאו.

חנה חורי: אני בחורה בת 27, רווקה. מקום עבודתי צפוי לנדוד בשבוע הבא מירושלים לבית-דגן. בהתחשב בעובדה שאני גרה במבשרת, אני שוקלת לרכוש רכב חדש מליסינג. רציתי לשאול אותך על אילו כלי רכב כדאי לברר. אין לי מושג בתחום, אני יודעת רק שרוצה קטנה ואדומה 🙂 וברצינות: אני צפויה לנסוע מדי יום הלוך ושוב. אזדקק למשהו שיוכל לעשות את זה טוב, ויהיה חסכוני בדלק. בטיחותי – גם קצת חשוב..

תשובה: להשקפתי, לרווקה בת 27 מגיעה יונדאי ולוסטר אדומה, שבארץ נוהגים בה משום מה גברים קוראי "בלייזר", חסידים מושבעים של סקסיזם. וברצינות: יש בשוק מכוניות קטנות ואדומות למכביר שהן חסכוניות ואמינות, ואפילו ידניות (מה שטוב לחיסכון בדלק, וגם לנהיגה בטיחותית) – אך אין לי מושג אילו מהן אפשר להשיג בליסינג. בררי את זה, ואז יהיה לנו קל יותר לבחור לך משהו מתאים.

בינתיים, הייתי ממליץ לך על פיאט פנדה 1.2, או – אם זה נמצא באפשרויותייך הכספיות – על רנו קליאו, המככבת כטיפ השבוע של המדור.