אם ליפול, אז מ-Hayabusa

גברים שפוחדים מהצל שלהם, ובוודאי נשים רבות החשות מאוימות, מעדיפים מכוניות המשדרות אלימות ברחובות העיר. ככה זה. ואם אתה, חביבי, לא פסיכיאטר או לפחות פסיכולוג קליני – אז לא תדע למה

בכל אופן, אלפא הקשישה שלי אינה מתייעצת עם מדעני נפש המתמצאים בנבכי הסעיף "התנהגות אנושית זו – סבירה או לא?", אלא רק סוגרת את המיזוג לאפס, מורידה הילוך, יורקת דלק להזרקה, ומנגנת במפלט שירי מלחמה כאשר היא מבחינה בכלי תנועה גבוהים אלה, המפחידים בחלונותיהם הכהים והצרים, שעוד ממוקמים צמוד לגג.

אלפא שלי, נאיבית שכמותה, נובחת בזעם גם כשהיא עוקפת סתם משפחתיות אסייתיות שמצוידות בגריל רחב עשוי פלסטיק שחור או כרום-ניקל, המשתרע לו בבריונות בכל השטח שבין פנס שמאל ופנס ימין. גרילים גסים אלה מקרינים כוח, אך תכלס הם זקוקים ל-15 שניות כדי לקושש 100 קמ"שים מסכנים – מה שלא מפריע להם להוות איום סביבתי על הולכי רגל, ולערוך ציד אלים אחר זבובים הנדבקים לרדיאטור.

חברה ערכית

אמנם מושג כמו "תרבות מוטורית" לא היה קיים במדינת ישראל כפי שהכרתי אותה ברגע הנחיתה, ביום סגריר של סתיו 1969, וגם מגוון המכוניות עצמן היה מצומצם למדי, אלא שכבר אז המקומיים שפגשתי שפטו את ערך זולתם בהתאם ל"רמת" האוטו שברשותו. ממש כמו היום.

כתבתי על עור התוף

לפני שהתחלתי לכתוב ב"טורבו", קשקשתי על תרומת המוטוריקה לנפשות בני האדם, וגם להפך, על תרומת הנפשות למכוניות – רק עם יעקב לנדאו, גרפיקאי ובעלה של תמרה רוּדניק, ידידה שלי מבית היתומים בקרקוב. שמעתי מיעקב הסברים מאלפים על האקזוטיקה הישראלית בתחום נפשות וגלגלים, אלא שהשיחות בינינו שייכות כבר למדף הנוסטלגיה, כי יעקב איננו.

הוא נהרג בהתנגשות דאונו עם דאון אחר, אי-שם מעל האלפים בשוויץ.

מחוץ לשערי גוגל: אין ספק שחוויית חייה הטרגית של הילדה תמרה בזמן השואה – תחילה בגטו וילנה, לאחר מכן מוחזקת זמן-מה כגויה תחת שם בדוי אצל אנשים טובים, שסיכנו את חייהם כדי להצילה מידי הגרמנים, ואז חוזרת בכל כוחה ליהדות – היא חומר לספר וסרט.

הכרתי את תמרה כשהיא התקבלה לבית היתומים היהודי בקרקוב, שם היא הפכה מיד לנפש היפה והעדינה של הבית. כולנו אהבנו אותה, עד שנפרדנו עם עלייתה ארצה, ונפגשנו שוב כאשר עזבנו גם אנו את פולין, בגל האנטישמיות שפרץ ב-1968.

הופתעתי קשות כאשר לא מצאתי בגוגל העברי שום זכר לגבי אישה יחידה במינה זו, יפת נפש בעלת ביוגרפיה חשוכה, מזעזעת, שהיא הצליחה להתגבר עליה בזכות האמון שלה בבני אדם. גם לא מצאתי בשערי גוגל אף מילה או תצלום של בעלה של תמרה, יעקב לנדאו, אף הוא דמות בלתי שגרתית. מעציב לחשוב על חייהם שנגמרו מוקדם מדי, ועצוב עוד יותר שלמדנו להיפרד בשקט, בלי בכי וצעקה, מהדור ההולך ונעלם.

את התצלומים הנראים כאן, מתקופת ילדותה של תמרה, קיבלתי מחברי, הבמאי הפולני הידוע יאנוש מָייבסקי.

המתלהב והציניקן

דיברנו שעות על מכוניות ועל דאונים. הדיאלוג בינינו החל תכף-כמעט לאחר שתמרה הכירה לי בתל-אביב את בעלה, ואני סיפרתי ליעקב שלה שבימיי הראשונים על האדמה הקדושה סקרנה אותי קונטסה היפנית, שלא ראיתי כמותה במולדתי הקומוניסטית, וגם לא במערב אירופה, ונראתה לי כמי שהושפעה בקונספט שלה מכמה דגמי רנו בעלי מנוע המותקן מאחור, כמו דופין, R10 ו-R12.

יעקב הביט בי משועשע כאשר תיארתי לו את הקווים המקשרים בין קונטסה ודגמי רנו. "קונטסה היא מכונית של רופאי שיניים", לימד אותי יעקב בזלזול צפון תל-אביבי טהור, ולפני שהספקתי לשאול מה רע בתדמית של רופא שיניים, הוא קבע שפיאט 850 היא "מכונית של פילגש", ולכן "אף גבר ישראלי נורמלי" לא יסכים להתיישב מאחורי ההגה של האיטלקייה הקטנה.

רציתי לענות ליעקב שהכרתי דווקא לא מעט גברים שהיו מבסוטים לקבל תדמית של אחד כזה שאמצעיו הכספיים וזלזולו במוסר המקובל בחברה מאפשרים לו להחזיק פילגש, ואף היו נהנים מנסיעתם בפיאט 850 של הגברת האסורה, הקיימת ממש או רק בדמיון – אך חברי החדש בדיוק העיר שגרועה מההתעניינות שלי בקונטסה ובפיאט היא הבחירה שלי להביא ארצה חיפושית לא צעירה.

"אתה נראה בה כמו ניצול שואה שקיבל פיצויים", אמר, ואני הזכרתי לו בחיוך שאני באמת ניצול שואה. אמנם ניצול בלי פיצויים, אבל בכל זאת ניצול. האם כאן זו בושה להיות ניצול? שאלתי, וקיבלתי הסבר שניצולי שואה רבים ממהרים לקנות מכונית גרמנית, כי השואה עשתה אותם מזוכיסטים הנגועים בתסביך קאפו.

סוף סוף הסכמנו על משהו. חלקית לפחות.

נאצייה בארץ צייה

בחרתי בפולקסוואגן חיפושית משומשת משום שבתחנת המעבר בווינה היו לי רק 500 דולר, הבהרתי ליעקב. וחוץ מזה, רציתי אוטו שישרת אותי גם אם לא יהיה לי כסף לחלקי חילוף ולדלק.

בנוסף, אנשי הסוכנות שידרו לנו בווינה סרט על ארץ ישראל שבו ראינו דרכים לא דרכים, פרדסים ושוק גמלים צחיח. "רק חיפושית תתאים שם", אמרתי לאשתי. קנינו אחת כחולה, והבאנו אותה ארצה תוך התעלמות מהגנטיקה הנאצית שלה.

"בכל בוקר אנו מכבדים אותה בבעיטה, וכך משקיטים את מצפוננו", סיימתי.

לא טיפוס של גרביים וסנדלים

"לי", אמר יעקב, "חשובה התדמית הספורטיבית, ולכן בחרתי בסאאב שתי פעימות – היחידה בעולם עם שעון סיבובי מנוע. היתומה (כך היה יעקב מכנה את אשתו תמרה, דיילת באל-על) הביאה לי מטיסה מד טורים, והרכבתי אותו בעצמי".

"ראיתי כבר מד כזה בסאאב", ציננתי את התלהבותו של ידידי החדש בקריאת ביניים, והסברתי ש"ישבתי פעם בסאאב של אלוף מרוצי הראלי אריק קרלסון. זה היה בוורשה, לפני זינוק לראלי מונטה-קארלו".

"מה עשית שם?", השתומם יעקב, ושמע שבאתי לקו הזינוק לראלי המפורסם כדי לעודד את וולבו של מכרה שלי, הנהגת השבדית סילביה אוסטרברג. כי בימים של אז, המשכתי, הזינוק לראלי מונטה-קארלו היה נערך עדיין בכמה ערים נבחרות באירופה.

"אמנם הפולנים הכניסו אותי לרשימת המשתתפים לא בזכות כישרוני בנהיגה, כנראה, אלא בגלל האוטו", הוספתי בצניעות, "אך מיני קופר האדומה שלי התנגדה בכל כוחה לשתף פעולה. היא השתמשה בתירוץ של חוסר לחץ שמן, וכדי לאשש את טענתה זו, מתה".

"הייתה לך קופר?", התפעל יעקב, שהתחיל להבין שהעולה החדש הזה (אני) הוא לא טיפוס של גרביים וסנדלים, ושמע ממני שהייתה לי גם R8 גורדיני מטורפת, בעלת ארבעה מאיידי ובר, מה ששיפר מיד את יחסו אליי. וזה עוד לפני שמכרתי את חיפושית (טעות, טעות, כי היה לי סיכוי להיות יהודי נורמטיבי) וקניתי לי אופל ג'י-טי, שהבאתי לתחרות הגרנד פרי באשקלון.

חג מחיר

תדמית האֱנוש בחברה לפי טיב הגלגלים מתלפפת סביבך ביתר שאת, אם אתה בטריטוריה של שני גלגלים. ומה שיָפֶה בעולם האופנועים הוא שלהבדיל מדגמי-העל של פרארי, למבורגיני, יגואר ומזראטי, אשר עולים בוכטות אבסטרקטיות של כסף – האריסטוקרטיה הדו-גלגלית נמצאת עדיין בהישג יד.

"לוּ הייתי מסתדר עם אופנועים, שכל סוס מכני גזעי בהם עולה רק שבריר ממחירו של סוס מכני במכונית, וגם מהירות של 300 קמ"ש זולה אצלם באופן משעשע – אז הייתי מאושר", סיפרתי ליעקב, שראיתי בו נפש תאומה, בהבדל קטן: ליעקב היה גם אופנוע, לי מעולם לא.

"אם ליפול, אז לפחות מסוזוקי 750 R", החמאתי לאופנוע שלו, ויעקב תיקן אותי ש"אם ליפול, אז רק מסוזוקי Hayabusa, שיש לו 200 כ"ס". לא שיערתי אז שיעקב יקפח את חייו דווקא בדָאוֹן, כלי שאין בו אפילו סוס אחד לרפואה.

משקיף על בנותיי?

עכשיו, כשאני פותח מדי פעם את המוסכים הקטנים של מכוניותיי, אני מצטער שאינני יכול לספר ליעקב מי הן בנותיי העומדות שם. והרי מכוניות, מנועיהן, תיבות ההילוכים שלהן, המעצורים והבולמים היו חלק נכבד מחייו.

ופתאום קרה שאני לא יכול להזמין את ידידי אל בית הקיץ שלנו כדי שחובב המכוניות האמיתי הזה ייהנה מנהיגה בהן. אני רק תקווה שיעקב, הנמצא אי-שם, רואה מרחוק את מה שהייתי רוצה להראות לו.

האופנוע הבריוני Hayabusa, תליין היפותטי, לא היה זה שהרג את חברי יעקב לנדאו, אלא דווקא דאון תמים שהוא אהב לטוס בו

מועדון הכדאיות

לאחר שיעקב נהרג, נסעה תמרה זמן-מה במיצובישי קולט הידנית שלו, וסבלה מזלזול בסביבת שולחנות הברידג'. "מה", לגלגו עליה יושבי המועדון, "אין לך כסף לקנות רכב אוטומטי עם כריות אוויר?"

היא התקשרה אליי, נפגשנו, ואמרתי לה שקולט של יעקב צעירה עדיין, סולידית, בעלת מושבים פנטסטיים, שמורה היטב ובטיחותית. "תדעי שמרגש אותי", אמרתי לתמרה, "לראות את הידיים שלך על הגה העור של 'נארדי' האיטלקי – שיעקב ראה אצלי בלנצ'יה פולביה, הזמין בחו"ל והרכיב אותו ביפנית".

"את גם מסתדרת היטב עם תיבת הילוכים ידנית", ניסיתי לשכנע, אך לשווא, כי תמרה נכנעה ליודעי הדבר במועדון הברידג' שלה, המומחים בסעיף ה"כדאיות" ולא בסעיף הסנטימנטים, אשר בביתו של הקשיש זוכים דווקא לכבוד ולחופש תנועה.

תמרה מכרה את המיצובישי קולט של יעקב לטובת טויוטה קורולה אוטומטית, ובגלל זה אני לא אוהב קורולות, אף כי פרשת הקולט הייתה מזמן, ואף כי תמרה רודניק לנדאו נאספה גם היא אל עולם שכולו אין-עולם.

טיפ טיפה: קישטה פלזמה

אפילו קשיש מורשה המצויד בניסיון רב, שהוא צבר ללא חטא מצדו, הופתע בכל זאת כאשר גילה את ההשפעה הישירה של תוכניות הטלוויזיה על סגנון הנהיגה בכבישינו.

גילוי זה התחוור לקשיש, המעופף סביב התרבות המוטורית, כאשר הוא ניסה להשתעשע בהרכבה של רשימת הסיבות המובילות את האוחזים בהגה לזלזול בכללי הזהירות הבסיסיים ביותר. מה גורם להם לסתימת אוזניהם בפני הסיכונים החמורים הגלומים בשיחות טלפון בזמן הנהיגה, בדיקת הדואר האלקטרוני, שליחת וקבלת סמ"ס, וכל יתר הרפרטואר העשיר של פעולות המזמינות תאונות או כמעט-תאונות?

תחילה, הקשיש עוד לא הבין שהוא יושב על תובנה חדשה. הוא רק שאל את עצמו למה בעצם החליט להיגמל מהפעלת מקלט הטלוויזיה, זולת הרגעים המעטים של שידור מרוצי הפורמולה 1. האם זוהי מעין נקמה אישית של הזקן ב-TV העוינת והטיפשה, שהוא פספס בה 15 שנה בעבודת בימוי, עד כי התעשת, ראה עם מי יש לו עסק – וברח מרוממה? (ובכך היה ליחיד בתולדות התחנה שעזב אותה מרצונו).

אולי גם בכך יש טיפל'ה אמת, אך ההתעלמות מה-TV נובעת בעיקר מרצונו של הקשיש להישאר רגוע. איזשהו חשק להיות שקט, מאוזן ואחראי בכל עיסוקיו, קל וחומר בנהיגה, הדורשת קור רוח – במיוחד כאשר השותפים לכביש נראים כשתויים או מסוממים, כנראה בגלל כמות תוכניות הטלוויזיה שהם בלעו.

אני מתנתק מ-TV, מודה הקשיש, כדי לא להידבק בניגוד לרצוני במחלת הלחצים המטפטפים מהמסך. מטרתי היא להפנות עורף לזרם הפרסומות, המטונף במינונים בלתי נסבלים של השקפות המפוטפטות על ידי אנשים בינוניים. ברצוני למנוע את הסכנה להתעורר נגוע בקצב המטורף של ה-TV המודרנית כביכול, בחוסר הטעם שלה. לא לשחות בים הטמטום המציף אותך ברוב הערוצים, שתכליתם המשותפת אחת היא: בצע רייטינג.

הפתרון: לתת לאבק להצטבר על המסך. תקנו אותי אם אני טועה.

שואלים את אדוארד

יונתן אלדרור: ברשותי סוזוקי סוויפט מודל 2010, המשרתת אותי נאמנה קרוב לחמש שנים ועוברת טיפולים תקופתיים במוסכים המורשים.

לאחרונה החל המזגן לפלוט אוויר חם בלבד. לקחתי את המכונית למוסך מורשה ברעננה, ושם מילאו גז ושמו חומר זרחני למציאת דליפה, ואמרו לחזור אם התקלה חוזרת. חודשים ספורים הרכב עבד בלי בעיה, אבל לפני כחודש גיליתי תופעה מוזרה: אם מתניעים אחרי שהרכב היה כבוי זמן קצר, משהו בין עשרים דקות לשעתיים, המזגן לא מקרר אלא רק מוציא אוויר. אם מתניעים אחרי לילה או בסוף יום עבודה, המזגן עובד כרגיל. אם מתניעים אחרי כיבוי קצר במיוחד, גם אז המזגן עובד כשורה.

מה יכול לגרום לתקלה? אני תמיד יכול לחזור למוסך המרכזי, אבל מכיוון ששחזור תקלה כזו מצריך "מעקב", אני חושש שיִפטרו אותי במילוי גז מחדש או בפתרון קסם אחר. האם יש לך המלצה למוסך או מומחה? אזור גבעת שמואל-רעננה יהיה נוח, אבל גם רחוק יותר זה לא נורא.

תשובה: הדבר היחידי שאתה יכול לעשות בעצמך הוא לשטוף בזרם מים חזק את המעבה – שהרשתות שלו התמלאו אולי בלכלוך.

אם זה לא יעזור, אז כל הסיבות האחרות שעשויות לגרום לבעיה במיזוג, כמו מאוורר או שסתום תקולים, או נגד הדורש החלפה, הן כבר עבודה למוסך. אני נוהג להמליץ על מוסך "גז חיש" בקריית-אריה, פתח-תקווה.

אברהם בלום: אני מחפש רכב בעל שבעה מקומות שאפשר לנסוע איתו בשטח "רך" ולא מאתגר מדי. חשוב שיהיה בטיחותי, אמין! ובעל צריכת דלק טובה, או אפשרות להסב לגז. כל זה סביב 60 אלף שקלים.

האפלנדר עומד בסטנדרט התקציבי, אולם אמינותו מפוקפקת. מה דעתך?

תשובה: שברולט אפלנדר הוא מיניוואן נוח, אמין וחזק בזכות מנוע בנפח 3.5 ליטרים, אך תאבונו לדלק (כ-5 ק"מ לליטר בנהיגה עירונית, ו-7.5 ק"מ מחוץ לעיר) מוגזם. מאכזב באפלנדר גם תא המטען הסמלי, במיוחד בגרסה הקצרה של הרכב, הדורש את קיפול המושבים בשורה השלישית כדי לפנות מקום לעגלת ילדים.

המתחרה הטבעית של אפלנדר, מאזדה MPV, נראית אפוא אופציה עדיפה.

דוד: בשעה טובה, אני ואשתי רוצים לקנות את רכבנו הראשון. החלטנו לתקצב את העניין ב-20 אלף שקלים לכל היותר. היות שאנחנו זוג צעיר בלי ילדים עדיין חשבנו על רכב בנפח עד 1,400 סמ"ק, אך כזה שיכול לנסוע מרחקים (אנחנו גרים בנווה-צוף ואשתי תלמד בירושלים).

בינתיים חשבנו על פיז'ו 206 עד שנת 2008 או פולקסוואגן פולו וסקודה פאביה משנת 2005, כולן עם עדיפות לתיבה ידנית. אשמח לשמוע את דעתך על הדגמים הנ"ל או המלצות לאחרים.

תשובה: בין המועמדות שציינתם אני מעדיף את 206, שיודעת להזדקן יפה יותר מאשר פולו ופאביה. 206 תספק לא רק חיסכון בדלק ואמינות אלא גם הנאת נהיגה. כדאי להתרכז בחיפושים אחר כלה מבית טוב, שלא חסכו בו כסף על אחזקתה.

אריאל: אני מחפש לאשתי רכב לקילומטראז' נמוך, בתוך היישוב (לי יש רכב מהעבודה). מדובר בנסיעה של כעשרה ק"מ ביום. אנו מעוניינים להשקיע עד 15 אלף שקלים באוטו בטיחותי, שיראה מעט מוסך.

אילו דגמים רלוונטיים בעבורנו?

תשובה: על יד ביתי חנתה אתמול אופציה לא סטנדרטית: מאזדה 323 F, האצ'בק יד ראשונה, יפה מאוד, ב-12 אלף שקלים כולל גיר אוטומטי (טלפון: 052-6232545).