דואג אבל פחות
אני יוצא מהאמבטיה למטבח כדי לשטוף כלים, והסמסונג שבידי לוחש לי בקול נשי "פנה שמאלה לרחוב משה סנה. מהירות מותרת 50 קמ"ש"
זו עוד דוגמה לכך שהצטרפות רוחות הקִדמה הגלובלית אל חיינו מסוגלת להפתיע, לא בהכרח לטובה.
פחות משעשעת אותי העובדה שאותו גוּגֶל-מאכר, אשר תמורת חיזוק הסוללה פעמיים ביום מנסה לנהל את חייו של אנוכי המורשה, ועושה זאת בשפה פולנית תקנית אף כי בעליו נמצא כעת במדינה הריבונית תל-אביב-יפו – אינו מסתפק בניווט גלובלי אלא עוסק גם במעקב צמוד אחר הזקן.
גיליתי זאת כאשר לחצתי, עקב סקרנות המלווה את הגיל המופלג, על האייקון של גוגל, ועורי הצטמרר מיד לנוכח התיעוד המדוקדק של כל צעדיי מאז שסמסונג זה הגיע לביתי, הלועזי במקרה.
"יצאת מהכפר בשעה כזו וכזו, ביצעת חניה בעיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ בכיכר שמול המזרקה (המלשין מצרף את מפת המקום), פקדת את חנות X עד השעה Y, המשכת בנסיעה לכלבו 'נוֹר-אוטו', חנית את מכוניתך במשך שעה מול הכניסה למוסך כך וכך, חזרת הביתה" וכך הלאה.
כל מהלכיי תועדו, עד להפוגה הלילית, ועד הנסיעה אל שדה התעופה למחרת בבוקר וההמראה באל-על, שבה סמסונג והמשת"פ שלו GPS הושתקו לארבע שעות באוויר, אך התעוררו במזרח התיכון לאחר שכרטיס ה-SIM הוחלף באחד כחול-לבן, ופעילות הסמארטפון חזרה לחיים.
אמאל'ה או מלשינה?
"באיילון פקק", מודיע בפולנית אותו קול נשי שהדריך בבוקר את הזקן מהאמבטיה למטבח. "החלופה לגביך היא רחוב האוניברסיטה. המשך קדימה 3 קילומטרים ואל תעלה על הגשר, אלא פנה שמאלה לכביש חיפה", דואגת אשת ה-GPS הגלובלי, וגם רשימת הריגול של גוגל וסייעניו ממשיכה לעקוב אחריך בפולנית, כאילו לשווא קנית כרטיס טיסה לתל-אביב ונשארת, חביבי, תקוע במרחב הלועזיטי!
המרגלים רשמו מגובה העננים את החניה במשכן העיתונאים של בית סוקולוב ברחוב קפלן, ואת ההליכה לבנק הפועלים סניף אבן גבירול. הכול מתועד על המסך בפולנית, ומצמרר "א-גאנצע א-ברוך" (הרבה צרות, ביידיש).
בקרוב, מדמיין הזקן, יופיעו בסמארטפון שלך גם תמונות ממצלמות המותקנות ברחוב, החושפות כי רכנת אל כלב שמזכיר לך את שייקה שלך. אורוול קטן אל מול המציאות, הדוחפת כבר בדלתנו בוהן שמנה ועקומה.
השערוריות אינן בשַעַרִי
למזלי הזדקנתי, ואין לי כבר מה לשמור בסוד – מחייכים נפשו ומצפונו של הקשיש המורשה בחנות לתיקוני ניידים אשר שוכנת בצמוד לכיכר דיזנגוף, שם המומחה מנסה לרסן את הנטייה של סמסונג לריגול אחר בעליו.
מוזות כן, ערפדים לא
כל החבילה הזו – גלריה של קולות, הצעות ואפשרויות המוצגות על המסך, ומוכרזות לפרקים ברמקול – משעשעת את הזקן, משעממת אותו, וקצת הרבה מפחידה, בזוכרו כי ערפדי מידע אלה, וכל יתר המפלצות שמתנחלות בסמסונג גלקסי שלי, הם רק חלק מהתפריט של גוגל.
ועוד לא אמרנו מילה על רשתות חברתיות, שאני שומר מהן מרחק בטיחותי תקני. אינני זקוק להן, שהרי בעזרת המוזות של הקולנוע והאמנות המוטורית, נשאר לי שפע (ועוד קצת) של מקומות המאפשרים לי להתבטא, לכתוב ולפרסם צילומים.
מהנדסים טובי לב
נהג נורמטיבי, כלומר אחד שמכור לסמארטפון על לא עוול בכפו, חש בפקק תנועה דריכות-מתח, ומתח זה מפריע לנהג לצלול אל תוך המסך האישי. עקב כך הוא נתקף תחושת החמצה ותסכול על הזמן היקר האבוד, שבמהלכו נבצר ממנו לעקוב אחר המציאות באמצעות ידיד נפשו, סמארטפון המחמד.
למזלן של נפשות אלה, הנמצאות בדילמה השייקספירית "להיות או לא להיות במציאות", לא חסרים בענף הקִדמה היהודי מהנדסי עתיד טובי לב, הדואגים בכל מאודם וכישרונם שנהיגתנו העברית לא תהיה משעממת. מטרתם של מעצבי עתיד אלה היא למעשה ליצור את הלקוח המושלם: נהג גלוח-תודעה, שיהיה פנוי כולו להשתקעות בגדג'ט התורן.
אכן, השתלם לציוויליזציה לעבור מסע של אלפי שנים עד הלום.
מופע הצדעה
במקרה לגמרי, וללא עוול בכפי, נתקלתי במדריך "איזה אוטו" שהתפרסם במוסף "ידיעות הרכב" של ידיעות אחרונות. זה היה אמור להיות קטלוג המציג את דגמי 2016, אך חבורת כתבי החצר הפכה את קטלוג המכוניות לקטלוג של בכירי ענף הרכב.
וכך, עשרות מנכ"לים של חברות ליסינג וטרייד-אין זכו בפרסום תמונתם, לצד ה"אני מאמין" המסחרי שלהם ותיאור הישגיהם בחברה. כחלק ממצעד החנופה של מוסף זה התפרסם ראיון עם לוי יצחק, הזוכה לכינוי "השמאי הלאומי".
ודאי כי פרסומון סמוי זה שהוציא "ידיעות" לא היה יכול להופיע מבלי שהוא יסגוד לעגל הקדמה. וכך נכתב בו: "אנחנו חיים כיום חיים מחוברים, רגילים לגלוש, לסמס, לעדכן סטטוסים ולהתעדכן במה שקורה בפד שלנו, בפייסבוק או בטוויטר בכל רגע נתון. גם במכוניות, סתם רדיו-דיסק כבר מזמן לא מספיק לנו".
המטרה ברורה: לעשות לציבור שטיפת מוח ידידותית לכאורה, המבהירה כי נהג מודרני, תפקידו אחד: להוות לקוח מצטיין של תעשיית ההייטק.
המאה שעברה עוד כאן
בעבור מי שמכור לסוּמָא-רטפון, המשקף את העולם החיצוני המרתק, המצב האידיאלי הוא שחיישנים משוכללים ייקחו על עצמם את הנהיגה. אלא שבינתיים, רק מכוניות מעטות ויקרות בהתאם למדו לשמור מרחק בכוחות עצמן, לבלום לפני התנגשות, וברגע הצורך אף להזעיק את עזרת המוסכניק, האמבולנס או חברה קדישא.
ועד שמכוניות חכמות אלה יהיו נחלת הכול, האדם הנוהג ייאלץ להמשיך להתנהג כמו במאה שעברה, כלומר – להקפיד על ריכוז חושים רציף בעודו אוחז בהגה, כי כל פזילה אל הסמארטפון גורמת לנסיעה להיות דומה למשחק "רולטה רוסית", המבוצע באקדח תופי.
אין זו הגזמה, שהרי ברגעים יתומים אלה שבהם המכונית נוסעת ללא השגחת מבוגר, אשר נכנע לפיתויי הסמארטפון, עלול לקרות על הכביש משהו הדורש תגובה מהירה, שאנו נחמיץ, ואז נותקף חלילה בהשלכות (האם מישהו ראה אי-פעם השלכה חיובית?).
עסוק וטוב לו
ואולי הזקן סתם מקשקש? – מזלזל הישראלי הטיפוסי באזהרת המסע שהוציא הקשיש המורשה. הרי אני, חושב לעצמו מר טיפוסי, לא מתנזר ממנעמי הטכנולוגיה בזמן נסיעה, ודווקא חוזר הביתה בשלום.
קראתי סמ"ס, שלחתי סמ"ס, קיבלתי מיילים, שלחתי מיילים, הורדתי תמונות, הכול בזמן נסיעה, ולא קרה כלום. לא פצעתי ולא הרגתי אף אחד, לא עברתי באדום. אז מה כל ההיסטריה?
טרובדורים של ההון, לא של האזרחיון
אין בארץ קמפיין אשר מעודד את הנהג להפגין שפיות על ההגה, ומדגיש כי התעסקות בצעצועים אלקטרוניים היא מסוכנת. אין קמפיין כזה משום שהעיתונות המוטורית העברית, בלי יוצאים מהכלל, הפכה ללהקת טרובדורים של הקִדמה.
במבחני הדרכים בארצנו – שחלקם שופעי מחמאות, וחלקם האחר סובלים מהתסמונת ההפוכה, של נבזיות-יתר, כאילו נערכו להזמנת היחצ"נים של החברה המתחרה – זוקפים הבוחנים לגנותה של המכונית את היותה מעוטת אמצעי בטיחות חדשניים, ומצטטים את דרגת הבטיחות שלה כאילו היא ניתנה בסיני, אף כי מדובר בדרגות בטיחות מופרכות למדי, בלתי רלוונטיות, שהודבקו למכוניות המשווקות בארץ על ידי פקידים במשרד התחבורה, שנדמה כי הם מדרגים את רמת הבטיחות של כלי רכב לפי המשקעים בקפה הבוקר שלהם.
והאזרח הקורא מבחני דרכים אלה מאמין לעיתונאי החצר, משום שעיתונאים אלה – כדי להסוות את העובדה שהם משרתים את אדוניהם, המחזיקים אותם בנדיבות – מנסחים את דו"חות המבחנים בנימה סמכותית, כאילו הם יודעים לנהוג טוב יותר מהאזרח הממוצע.
שמחת זקנתם
כך הגענו אל המציאות הנוכחית, הערמומית עד כאב שיניים, שבה התקשורת ומשרד התחבורה הפקירו למעשה את האזרח, ואינם מזהירים אותו מפני האינטרסים האנוכיים והמסוכנים של תעשיית הקִדמה.
הרי אלה (כתבי חצר) גם אלה (פקידים) אינם בודקים את המעצורים. לא אכפת להם כמה מטרים נמשכת עצירה של רכב מבחן ממהירות של 100 קמ"ש עד מנוחה. לא אכפת להם מהי התנהגות המכונית בסלאלום, איך הראות לאחור ולצדדים, ומהי מניפת הראות קדימה ב-45 מעלות.
לא אכפת להם מהי עוצמת הפנסים הראשיים, איך המכונית מגיבה למשקל מרבי של נוסעים ומטענם, ומהו ההבדל בהיגוי ובאחיזה כאשר הרכב ריק וכאשר הוא מלא. העיקר שתִּקנו את הגדג'ט הבא.
עידן הקרח הנפשי
נגמרו השנים של אינטימיות חמימה בין המכונית ובעליה, אשר היה דואג לבריאות הנכס, גם אם דאגה זו נבעה בחלקה מהמחיר הכספי הגבוה שגבה התענוג המוטורי. הניכור הנוכחי שבין אדם ומכוניתו צפוי רק להתגבר, עקב העובדה שמחירי הרכב אצלנו ירדו באחרונה באופן משמעותי – מה שרק מגביר את חוסר האכפתיות כלפי המכונית.
נגמרה האינטימיות, כי עשרות גינוני קִרבה שהיו מקובלים בין אדם לבהמת הפח שלו יצאו מהאופנה: גלגלים החלו להזהיר מפני איבוד לחץ בצמיגים, המנוע מודיע על חוסר בשמן, פנסים נדלקים בעצמם ברדת החשכה, ומגבים מפעילים את עצמם ברדת גשם. ויש אפילו אפליקציה המתריעה כי שכחת ילד באוטו (Baby Guard). אולי בעתיד תפותח אפליקציה המזכירה שיש לך בכלל ילדים.
מילא שאי אפשר לסמוך על רוב פטנטים אלה. גרוע מכך שהנהג, הסבור שאמאל'ה מוֹדֶרְנָה מגוננת עליו, חש משוחרר מאחריות על פרטים כאלה ואחרים, שעד לא מזמן היו חלק מהחוויה המורחבת של אחיזת ההגה. נהג בן ימינו לא צריך אפילו לשנן בזיכרונו את תאריכי הטיפול, כי עושה זאת במקומו איזו דיודה הנדלקת על לוח המחוונים.
מחוברים זה מנותקים
מהפכת הסמארטפונים היא, אפוא, רק מסמר אחד בארון הקבורה של האינטימיות עם הרכב. שהרי הקדמה צפויה להתפשט עוד ועוד, עד הוונטיל האלקטרוני בגלגל השמאלי שבציר האחורי, ולהעמיק עוד יותר את ההתנתקות מנפש המכונית ואת הקור כלפיה.
האם יש לכך איזה קשר סוציו-פרנואי לעלייה בתאונות הדרכים? חוששני שאכן.
מגיע לה: בעולם הרכב הלועזיטי נפוצו שמועות שלפיהן אלפא רומיאו ג'ולייטה בגרסתה המחודשת, המתוכננת על ידי פיאט – תזכה בקרוב להנעה אחורית. שינוי דרמטי זה בג'ולייטה צפוי להתרחש בעזרת הפלטפורמה שהאיטלקייה היפה עומדת לקבל מאלפא ג'וליה החדשה, שכידוע חזרה חגיגית להנעה הקלאסית, שהייתה סמל האלפות רומיאו של פעם.
אחרי המחמאות שזכה להן העיצוב של ג'וליה החדשה בעיתונות הרכב העולמית, נשמעים כעת גם קולות אכזבה, אשר משווים את צורתה הבלתי מהפכנית של ג'וליה – אל ג'ולייטה. כי ג'וליה לא למדה הרבה מהדגמים שתוכננו בעבר על ידי פינינפארינה וברטונה. זאת בניגוד לג'ולייטה הצנועה והרעננה בכל פרטיה, שנולדה כדי לרצות את טעמם וגעגועם של האלפיסטים.
כך שאין זה מפתיע כי בהנהלת קונצרן פיאט מאמינים שהנעה אחורית תהיה גימיק שיווקי חזק, שיעניק לג'ולייטה תהילה נוספת, בדיוק בתקופה שב-מ-וו שוברת את מסורת הפירמה ובוחנת מעבר להנעה קדמית.
זה בעצם לא משנה, טוענים הבווארים, כי בסקר דעת קהל שערכנו התגלה שרוב הבעלים של דגמי ב-מ-וו ממילא אינם מזהים שהם נוהגים ברכב בעל הנעה אחורית.
ההכרזה של אלפא על ייצור שמונה דגמים חדשים מאותתת כי פיאט איבדה תקווה שטיפו החדשה תמשיך את הקריירה השיווקית המבריקה שעשתה אונו, אשר בשנות השמונים הצליחה להציל את האיטלקים בטורינו מפשיטת רגל
טיפ טיפה: להאריך את החוזה
מכונית ותיקה נהנית לתפקד זמן רב, ובלבד שבעליה לא יתחיל לזלזל באחזקתה, כלומר: ילביש לה צמיגים מתוצרת סין, הגורמים לקשישה לאבד את שפיותה על כביש רטוב; לא יבקש מהמוסכניק לכוון לה שסתומים (אם אין לה מערכת הידראולית); לא ידרוש להחליף לה נוזלים מדי שנתיים-שלוש; ולשם החיסכון, הוא עוד ימזוג לה שמן מינרלי זול כי "זה מספיק לה", כפי שלחשו לו במוסך.
אסור גם, בוודאי, לציית להמצאה המטופשת של היבואנים, הממליצים להחליף שמן מנוע לא מדי 10-15 אלף ק"מ – אלא רק אחרי 30 אלף ק"מ, בהתאם לגימיק שקידם פעם ענייני שיווק והרס לא מעט מנועים.
בכל אופן, מומלץ לא להיכנע לאינדוקטרינציה של "מומחי הכדאיות", שאינם אובייקטיביים, הפועלים בענף הרכב. אסור להאמין להם באופן עיוור, ולאבד אמונה במכונית משפחתית ביתית שהתרגלנו אליה, ולהחליפה בחדשה. ברוב המקרים, בטרם פרדה, מוטב לשקול גם את האפשרות להמשיך באחזקת מכוניתנו הוותיקה, המזדקנת בכבוד ומתפקדת עדיין כראוי.
יתרה מכך: דגמים אמינים רבים, כאלה שמוכנים לעבור עוד מאות אלפי קילומטרים עם ביקורים מועטים במוסך – לא בהכרח זכו אצל אבותיהם היצרנים לחלופות מודרניות שממשיכות את דרכן המוצלחת של הקשישות האמינות. חלק מ"ממשיכות הדרך" אף נפלו קורבן למשטר הקטנת נפח המנועים, הכופה גם הסתבכות עם טורבו.
שואלים את אדוארד
אדם מור: לאחרונה רכשתי סובארו BRZ. המכונית פשוט נהדרת, אחת החוויות המשמעתיות בחיי, פשוט כיף לא נורמלי. אבל… שמתי לב שבימים שבהם הטמפרטורות נמוכות לא ניתן לשלב להילוך שני אלא לאחר כ-15 דקות של נהיגה, ככל הנראה כאשר שמן תיבת ההילוכים מתחמם. כאשר פניתי למוסך נאמר לי שהם לא שמעו על בעיה שכזו, ולראיה – כשהם נהגו ברכב הכול היה בסדר.
בעקבות התעמקות בנושא וקריאה מעמיקה, החלפתי את שמן הגיר בשמן MT-90 75W90 GL-4 של חברת Red Line , כי שמן זה שומר על צמיגות מתאימה גם בטמפרטורות נמוכות.
לצערי הרב, החלפת השמן הביאה לשיפור מינימלי, אם בכלל, בתופעה המתוארת לעיל, ועדיין קשה לשלב להילוך שני כאשר הטמפרטורות נמוכות. מהו לדעתך מקור הבעיה, וכיצד ניתן לפתור אותה?
תשובה: כאשר דגמים של פירמה מסוימת כמו סובארו או טויוטה סובלים מאמינות יתר – המכונאים המוסמכים אינם זוכים לצבור את המיומנות הנדרשת שצוברים עמיתיהם, העובדים במוסכים שמטפלים בכלי רכב בעייתיים מלידה.
ולשאלתך. חבל שלא צירפת מספר טלפון, כי היינו בודקים כמה כיוונים בשידור חי. למשל, האם ההילוך השני נכנס ללא בעיה כאשר המנוע דומם? והאם השילוב מהילוך ראשון להילוך שלישי גם הוא בלתי אפשרי עד שהגיר מתחמם?
ומה אם מעבירים לניוטרל, מורידים רגל מהמצמד, ממלאים את הטורים של המנוע, לוחצים על דוושת המצמד – ואז מנסים מיד לשלב להילוך שני?
ותהייה מסקרנת: האם שימוש זמני בשמן מנוע כמו 60W10, שהונדה CRX שלי משתמשת בו מעל עשרים שנה במקום שמן גיר – ישנה משהו?
כדאי לבדוק את כל האפשרויות הללו בטרם פירוק תיבת ההילוכים במוסך שאינו מתמחה בטיפולי גירים. הרי אפשר כי מקור הבעיה הוא בסינכרוניזטורים של ההילוך השני, המותקנים על גלגל השיניים ללא הרווח הנדרש – או, הלוואי, שמקור הבעיה הוא סתם תפקוד לקוי של המצמד.
כך או אחרת, תתחדש. בחרת מכונית נהדרת, שאין דומות לה בשוק, ואחותה, טויוטה GT86, אינה מיובאת ארצה.
דורון לוי, כנף, רמת הגולן: אני בעלים גאה ומרוצה של ניסאן מקסימה בנפח 3,000 סמ"ק, מנוע אטמוספרי משנת 2001. זה הוא רכב שלישי במשפחה, ועכשיו, כשהילדים פורחים אט-אט מהקן, אני עושה בו שימוש לעתים נדירות.
האם יש להתייחס אחרת לרכב כזה מבחינת: התנעה וחימום, נסיעה והתאמצות ושאר מריעין בישין..? למותר לציין כי הרכב במצב מעולה מהבחינה המכנית.
תשובה: הגוזלים פרחו, אך לפחות אוצר אמיתי כמו ניסאן מקסימה נשאר בבית. כבר לא מייצרים מכוניות דומות ליצירה זו, כך שכדאי לעטוף אותה בכל הטוב והמתאים כאילו הייתה חדשה, עדינה וקפריזית – אף כי היא איננה כזו.
לפרטים, ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.
מכונית הנפש 
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק… נהניתי. תודה לך