בגדי מידאס החדשים

מדריך איך לחנות ברווח המצומצם שבין תוכנת סקייפ, המכונית פרארי F40, הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר גיום אפולינר

כדי לשעשע ילדונת בת ארבע, שהתרגלה לקרוא לקשיש המורשה "דוד אדוארד" תכף כשהיא מביטה בפרצופו של הקשיש בסקייפ, בכל פעם שהוא מדבר עם פ' מירושלים – אם הילדה – הכנתי לכבודה של החייכנית הקטנה מופע של כובעים.

בנוסף למאמץ זה, הדורש חיטוט בעומקי הארונות, גם רשמתי את סדר הבידורון בפנקס הבמאי: קבעתי בדייקנות איזה כובע יאה לפתוח את הופעת היחיד שלי בסקייפ, ואיזה כובע יונח על ראשי כאשר אסכם את השואו, ואקבל בעיניה של הגברת הצעירה את הפרסונליטי הנכון לקשיש המורשה, שהרי בכוונתי להציג את דמותו הבעייתית של הזקן שבי באור מחמיא לו, כביכול.

בהתחשב בעובדה שהמועמדת שהתכוונתי להפתיע עם הכובעים שלי גדלה בבית דתי, שמתי דגש על כובעים שחורים, השייכים לסדרת מכסי פדחת מרשימים שקניתי בזמנו בבני-ברק, בחנות כובעים יד שנייה השוכנת ברחוב הראשי.

שחורה ולא נאווה

בין ארבע המגבעות השחורות שהבאתי אז הביתה בלטה אחת, הכי זרוקה מביניהן, שסירבה בעקשנות להיות מהודרת. לא עזר ניקוי יבש במכבסה, וגם אמבטיה רטובה בבית לא שינתה את צורתה, כפי שלא עשו עליה רושם אדים של מים רותחים, ולא הועיל גם שכנוע מידתי במגהץ.

כלום, גורנישט לגמרי.

קְשַת יום, קְשַת ליל

בניגוד לכל ציפיותיי שהיא תָכוֹף את עצמה אל כללי האסתטיקה הבסיסית, מגבעת זו, במרדנותה יוצאת הדופן, ממש סירוב FTJ (פול טיים ג'וב), נראתה יומם וליל כאילו הייתה משרתת קבצן רחוב.

מה שאולי נרשם באמת בביוגרפיה הסודית שלה, שהוסתרה היטב על ידי המוכר בבני-ברק. הרי האיש לא דרש תמורת מגבעת זו אפילו שקל אחד כאשר דחף אותה לשקית יחד עם הכובעים שבחרתי.

כאילו ריחם עליה, הרגשתי.

גיוסו וגירושו של הסוס

וזו הייתה הסיבה שדווקא לכובע סורר זה, החורק את זוג רגליו האחוריות כדי לא להשתנות – הצמדתי סמל קטן של פרארי שהבאתי פעם מביקור בבית גידולה של פרארי, מָרָאנֶלוֹ. השילוב בין הכובע הזרוק ובין סמל זה, השייך לעולם אחר לגמרי, נראה לי לאורך השנים מפתיע, מבריק, מחוכם ובעל משמעויות.

אלא שדווקא כעת, לפני מועד הופעתי המתקרבת בסקייפ, הסרתי מהכובע את הסוס הצוהל על רגליו ברקע צהוב. הרי גם הצופָה הירושלמית בת השלוש וחצי לא צריכה לחשוב, או לספר חלילה בגן, שהמותג "פרארי" קוסם עדיין לקשיש המורשה כפי שהוא קסם לו פעם, כאשר הוא נהג את הפרארי הפרטית של מר קניג, יצירה ששופרה בסדנתו המפורסמת של האיש ל-1,000 כוחות סוס.

והנה הסיפור, אם אפשר לקרוא כך למקרה בעל זקן מהמאה שעברה.

כלי שגרם כלימה

היה זה ב"יום פרארי" החגיגי, שאורגן על ידי מועדון פרארי למען בעלים של מכונית-על זו ומלוויהם, ונערך ברוב הדר גזעי על מסלול המרוצים הוקנהיים.

המקרה הותיר שלולית בושה בזיכרונותיו של הקשיש המורשה, כי המנוע האדיר של פרארי הפראית של מר קניג כבה פעמיים או שלוש כאשר רגלו השמאלית של הנהג הנרגש שחררה את המצמד.

"אל תיקח ללב", עודד אותי מר קניג, "גם לי זה קרה בהתחלה".

יובהר כי

הסרתו של סמל פרארי מהכובע, שהזקן ממילא חבש אותו רק בנסיעות המעטות לחו"ל, אם בכלל, אין פירושה כי הלהבה של פרארי הלכה ודעכה בנפשו של הזקן.

הרי לאמונתו הטהורה, פרארי תישאר לנצח היצירה האיטלקית המובילה בעולם המכוניות, כפי שיצירות של מוצרט, פיקאסו, מיכלאנג'לו ושייקספיר נרשמו, ויישארו לתמיד, בפנתיאון התרבות האנושי.

מותג ערסטוקרטי

הבעיה עם פרארי, שהתעוררה פתאום בלבו של הקשיש המורשה, אינה מסמנת את חוסר הערצתו לדגמי העל, אלא רק את התנגדותו לעובדה שמותג פרארי היוקרתי והאריסטוקרטי נפגע אנושות דווקא בארצנו, אשר בה הוא סובל ממכה של דֶוָלוּאָצְיָה מתקדמת.

שהרי מיד-כמעט לאחר הופעתם במרחב הציוני, הפכו דגמי פרארי האדומים לסמל של הבורגנות החדשה מתוצרת מקומית, המצליחנית, אותם בעלי הון המנצלים את הכלי המיוחס כדי לנופף לעין כל באפשרויותיהם הכספיות הבלתי נלאות.

את שיאה של תופעה זו רשם קונה עברי אשר הגה פתרון-פז בדרמה האישית שלו סביב ההתלבטות באיזה מִשְנֵי הדגמים הכי יקרים של פרארי לבחור: הוא פשוט רכש את שניהם. גם את בֶּרְלִינֶטָה F12 וגם את GTB 458, הודיע הטבלואיד לחבורות הקנאים, והוסיף כי "לאיש יש עוד פרארי בבית". לא ברור אם הקונה המאושר, שאתר "וואלה!" חשף את שמו, הלשין על עצמו, או שהמוכרים הרכלנים של פרארי מהרצליה-פיתוח פרסמו את הרכישה הכפולה.

מלכה יש רק אחת

כל דגמי פרארי הם יצירות אמנות מוטורית, סוג של פסלים סביבתיים המתחרים זה בזה במסגרת קונספציה אסתטית שהִתוו מעצבי פינינפארינה, קונספציה שהגיעה לשלמות במהדורות של בנות 2015-2016.

אז נכון אמנם שמול כל פרארי באשר היא אפשר לעמוד בהתפעלות ולשלם תמורתה כ-3 מיליון שקלים, אם מצב החשבון יכול לספוג זאת. אלא שבכל זאת, מלכה יש רק אחת: פרארי F40. כי זוהי הפרארי היחידה לאורך דורות הפירמה שמשוחררת מהדיקטטורה של האסתטיקה להמונים – זו שהחלה בטסטה-רוסה, ונסקה השמיימה בדגם אֶנְזוֹ.

ל-F40 אין אפילו צל מהקוֹקֶטֶרְיָה החנפה אשר מעיבה על מסורת פרארי, אלא רק צורה ברוטלית, המזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה.

זאת וגם: מבין כל דגמי פרארי, F40 היא היחידה שאינה בוֹשה בגסות הרוח שלה, המזדקרת עוד בסקיצות הראשונות ומשקפת מטרה אחת: עליונות דינמית וכוח אדיר, המתייצב לעבודה תחת פח בלתי מעודן בקימוריו.

פרארי F40, שכוח הוא כרטיס הביקור שלה. מזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה

נגן את זה שוב, אוהד

אוהד פרנס הכישרוני, ידיד נפשנו כאיש צוות המגזין "טורבו", אשר נרשם כאחת האגדות של שנות השמונים המפוארות, תרגם לבקשתי רשימה מזעזעת שכתב עיתונאי בריטי ידוע, המתארת את החוויות שהוא עבר כאשר נהג המרוצים נייג'ל מנסל לקח אותו לנסיעה בפרארי F40.

קשה לשכוח את הווידוי של הנוסע האנגלי, המספר על הפחד שהקפיא את דמו בוורידים בכל סיבוב שפרארי זו אכלה והקיאה על המסלול. התיאורים המפורטים של העיתונאי – אשר הפָנְטָסְמָגוֹרְיוֹת של דנטה הן לעומתם אגדות ילדים – מסתיימים בפואנטה קורעת לב. "פתאום הבנתי", כתב הבריטי, "שאני כבר לא נושם ולא מרגיש כלום, ממש כלום, זולת געגועים נוגים לפורד קורטינה החלודה שלי שהשארתי בחניון".

קשיש בחנות מחשבים ניידים

חשבתי על האסתטיקה של פרארי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, בביקור בסלון מכירה של מקבוקים. באתי לקנות מקלדת נוספת ל-Pro 17 שלי, פריט מודרני המאפשר לכתוב בשלט רחוק ממש, בכל מרחק שרוצים לשמור מהמחשב עצמו, מבלי לקרב את האף אל המסך – ובתוך כך גיליתי דגמים חדשים של מקבוקים, המונחים על שולחן כמו בחו"ל.

כך התחוור לי שלהבדיל ממקבוק Pro 17 הוותיק והמרובע שלי, השוקל 3.5 קילוגרם בהתאם למתכת שהוא עשוי ממנה, ובכך מזכיר לי את ידידותיי לשעבר, מכונות הכתיבה שלי, בָּנוֹת בעלות גוף מבית נוימן-אריקה וקונטיננטל – המקבוקים החדשים עשויים פלסטיק חלק וקל, פינותיהם עגולות, והם מוקפדי עיצוב עד לאחרון הפרטים.

שאלתי את עצמי: האם בצעצועים מעודנים כאלה אפשר בכלל לכתוב דברים גסי רוח, פרובוקטיביים, מתוחכמים ומתוכננים מראש, או סתם משהו פושר שמאותת על אינרציה? או שלהפך: האם צעצועים צוננים וחסרי משקל אלה יאפשרו לתרגם משהו פיוטי ונלהב בנוסח היצירות של גיום אפולינר? כמו שירו "האדמונית היפה", שמסתיים כך:

וכך צחקו, צחקו ממני/ אנשים מכל מקום, והמקומיים שכאן/ משום שיש לי כל כך הרבה דברים שאיני מעז/ להגיד לכם/ הרבה דברים שלא תרשו לי לומר/ לכן רחמו עליי.

זה כאילו היית תוהה, זקן דפוק שכמוך: האם באחת הפרארי החדשות הנמכרות בבוכטות שקלים כדי שינקרו את קנאת הבריות ברחובות תל-אביב יפו, כולל הפקקים – אפשר להיכנס לסיבוב "על עיוור" בתקווה שיהיה בסדר? האם אפשר להחליק איתה כדי, כמו במכונית החיק שלך, להביט לכביש מבעד שמשת הדלת הימנית או השמאלית, ולשמוע את בכי הצמיגים?

כנראה חייכתי

"מה אתה מחייך?", שאל אותי מוכר המחשבים הסקרן.

דוּפִין ומיני תופינים: "מועדון החמש" ארגן בכיכר מנורה בתל-אביב אירוע שבו הוצגה לקהל סקרנים רנו דופין אשר חזרה לחיים בזכות מאמצים קדחתניים של בעליה, שגם הוא, כמכוניתו, נולד לפני חצי מאה ועוד קצת. במפגש שדופין כיכבה בו חגגו ברקע דגמים ותיקים נוספים, של רנו וסיטרואן בעיקר.

שאלתי את ידידי "אנונימי", י"א, המוקסם כמוני מיופיין העדין ומנפשותיהן של מכוניות המסרבות להזדקן, מה הוא היה בוחר לעצמו מתוך תצוגה זו, ובחירתו של י"א נפלה מיד כמעט על רואדסטר סיטרואן 12, היחידה בארץ. הוא הפסיק לרגע לצלם כדי לשאול אותי מה אני הייתי בוחר, ולא ידעתי מה לענות. האם לבחור בדה-שבו צ'רלסטון או בסיטרואן Mehari הצהובה, הנראית כאילו יצאה אך אתמול מפסי הייצור, או ברנו 4 לבושת האדום?

עודני מתלבט, ופתע פתאום נפתח בקרבתנו קונצרטו גרוסו. הבעלים של איזו קורבט כהה, אחת מבין כמה-עשרה אמריקניות מרשימות, התניע אותה ולחץ על דוושת הגז. שמונה צילינדרים בנפח 5.7 ליטרים ניגנו לנו, ולתושבי יד-אליהו כולה, את הפוגה טוקטה של באך בפורטיסימו, המזלזל בארבע צינורות המפלט של הבווארית שלי, הסבורים, אי-שם בגולה, שגם הם מסוגלים להשתיק את הדאון-סייזינגאים ואת כל העתיד העצוב שזוממת לנו המודרנה

תצלומים: י"א

טיפ טיפה: הקודן הבוגדן

במשך תריסר שנים דבר לא התקלקל בקליאו B של ידידה שלי, חוץ מחיישן ההצתה. במקום להחליף אותו תמורת 1,500 שקלים, המכונאי הנחמד במוסך רנו רק חיזק את החיישן הבעייתי באזיקון פלסטיק. "אם הקליאו תסרב להתניע, די למשוך באזיקון כדי שהמנוע יתעורר", למדה בעלת הרכב.

האידיליה של קליאו נמשכה עד השבוע שעבר, כאשר בהפתעה בלתי מלבבת שָבַק הקודן. עוד בתחילת גל הקור הנוכחי הוא התקשה לעבוד, וניאות לכך רק בלחץ פיזי מתון (הטיה), אך בחר להתפגר סופית דווקא בלילה ירושלמי קפוא. לוח המקשים סירב לזרוח בירוק, ואחרי מכות יבשות נדלקה רק השורה העליונה של הספרות, הבלתי רלוונטית, כי הסיסמה רוכבת על השורה התחתונה דווקא.

קרוב לחצות, אחרי שישבה כשעה בקליאו מצופת הקרח, התקשרה הגברת אליי. "איזה מעגל קסמים נבזי", נשמעה משועשעת. "הקודן קפוא ולכן המנוע לא נדלק, אך כדי לחמם את הקודן צריך להדליק את המנוע".

לאכזבתה, הנהגת שמעה שאין לי מושג איך לנטרל את הקודן הבוגדן. "לולא היה זה לילה חשוך וקפוא, הייתי מדבר אל לבו של הקודן בניתוק המצבר וחיבורו מחדש, או מנסה להתניע את המנוע בשיטת הגנבים, שמחברים את כבל הפלוס של המצבר היישר אל מערכת ההצתה. זה אפשרי בזכות העובדה שקודן פרימיטיבי זה אינו מנתק את הסטרטר, כך שאין צורך להתניע את האוטו בדחיפה", הסברתי, והצעתי לה שתחכה בסבלנות, שמא הקודן יחזור לעצמו. מה שאכן קרה. אולי הנגיעות הרבות במקשים חיממו במקצת את המגעים אחוזי הכפור.

וזה לא סוף הסיפור, כי הקודן, אולי מתוך בלבול דעת של היפותרמיה, דחה תחילה את הקוד המוסכם, וזיהה אותו רק אחרי כמה הפצרות, שבעקבותיהן החל הלילה הארוך בבירה להפשיר אל תיקונו.

הקשיש המורשה החשדן קָשַר בין שתי התופעות: בין התקלה בחיישן ההצתה, שלא הייתה אמורה להתרחש בקליאו חדשה, ובין סיפור הקודן. האם ייתכן, כפי שמריח הקשיש החשדן, שאופן ההתקנה המקומי של הקודן, הנדרש על ידי חברות הביטוח – הוא אשר פגע בחיישן? שהרי הקודן משתמש בחיישן ההצתה כדי לא לאפשר התנעה.

הגברת אמורה לשאול זאת במוסך רנו בהרצליה, לשם היא תגיע כדי לגרש מן הקליאו את הקודן. "הוא סתם שתול של התאגידים", הפטירה.

שואלים את אדוארד

ע': 1. אנחנו משפחה של זוג הורים, שלושה ילדים ושני כלבים גדולים (ולכן צריך תא מטען גדול). אנו מחפשים רכב שייסע בכביש בעיקר, אבל שיוכל גם לרדת ממנו בטיולים (לא מסלולים "טכניים"). חשוב גם שעלויות האחזקה לא יגרמו לחור גדול בכיס.
מה דעתך על האפלנדר? האם יש כלי רכב אחרים שתוכל להמליץ עליהם? האם עדיף רכב כמו האפלנדר משנתונים חדשים יחסית (2006-2008), או אולי רכבי דיזל משנתונים ישנים יותר?
2. כאמצעי חיסכון, האם כדאי לקנות רכב שהוסב לגז? האם יש דברים מיוחדים שכדאי לבדוק? אם ארצה לקנות רכב ולבצע הסבה, האם יש מקום מומלץ? ומה סדר הגודל של העלות?

תשובה: בחירה באפלנדר היא טובה אם מדובר בדגם הארוך. בדגם הקצר הכלבים לא יסתדרו, וידרשו נגררת מיוחדת.

המנוע של שברולט אפלנדר – בעל 200 כ"ס, המופקים על ידי 6 צילינדרים בנפח הנכון (3.5 ליטרים) – אינו בולט בחיסכון, כך שאכן כדאי להתייעץ עם מוסך המתמחה בהסבה לגז. אני ממליץ על "גז חיש" בפתח-תקווה.

הלנה דר: מהי עמדתך לגבי סיטרואן C4 מהדגם הישן 2009, או לחילופין 2011? ועל פיז'ו 308 שעשתה כ-60 אלף ק"מ?

כמו כן ראיתי שבמדורך משבת האחרונה (גיליון 964) הבעת הערכה רבה לפוקוס החדשה, אבל אני מבינה שיש לא מעט בעיות עם הגיר שלה. יש היום פוקוס מציי הרכב של שנת 2012 במחירים נמוכים מאוד.

אופציה נוספת היא פיז'ו 508 משנת 2012 שעשתה כ-100 אלף ק"מ, או לחילופין סקודה אוקטביה.

אני נוסעת לעבודה בסדר גודל של כעשר דקות נסיעה לכל כיוון, ופעמיים בשבוע יורדת למרכז – מירושלים לפתח-תקווה וחזור. חשובים לי נוחות נהיגה, בידוד רעשים מבחינת כביש, ואני אוהבת גם את בקרת השיוט. מה דעתך?

תשובה: באשר לפוקוס, הגרסה שכדאי להתייחס אליה היא בעלת מנוע 2 ליטרים ומצוידת בגיר אוטומטי פלנטרי רגיל, בתצורת סטיישן. את הניסיון הכושל עם תיבת הילוכים בעלת שני מצמדים, פורד הפסיקה.

אמנם כל הדגמים שציינת ראויים לבחינה, אלא שהייתי בוחר בפוקוס במתווה שתיארתי, שכן היא שייכת למכוניות המעטות שניחנו באיזון נכון בין המתלים ובין האפשרויות הדינמיות – תכונה שמאפשרת אפילו ליהנות מהנהיגה.

אריה: אני עומד לרכוש רכב משומש, ואף כי עקבתי אחר השיעורים שכתבת בעניין, הבנתי בתחום שואפת לאפס. כרגע עומדות לפניי שלוש מכוניות בתקציב שלי, שהוא 30 אלף שקלים ולכל היותר 40 אלף שקלים:

1. סובארו B3 שנת 2012 שעשתה 48 אלף ק"מ ועולה 42 אלף שקלים.
2. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 75 אלף ק"מ ועולה 37 אלף שקלים.
3. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 126 אלף ק"מ ועולה 30 אלף שקלים.

מהי המלצתך? (אף שאני חושב שאלו לא כלי רכב מועדפים אצלך).

תשובה: לרשימה שציינת הייתי מוסיף את מאזדה 3, שיש לה עדיין ערך חיובי מאוד אף כי היא יצאה משום-מה מהאופנה, ובהתאם לכך מחיריה ירדו.

ובאופן כללי יותר: מכונית יד שנייה הייתי בוחר לפי טעמי, לפי מידת הנוחות שאני חש בה, לפי קלות השליטה עליה, ולפי הזווית הסוציו-אקונומית – האם בבית הקודם דאגו לה כראוי?

אגב, כדי ליהנות מסובארו, פיז'ו ומאזדה הייתי מרכיב להן צמיגים מהמדף העליון, וגם בולמי זעזועים של קוני (בציר הקדמי לפחות), המכוונים לחצי התנגדות.

יפתח ברוקר, דורון לוי, וקוראים אחרים שפונים למדור בנושא החלפת שמן גיר:

תשובה: אמנם דעתנו בעניין החלפת שמן גיר מצוטטת כבר בכלי תקשורת רבים, אלא שמפאת חשיבות העניין כדאי לחזור עליה.

נזכיר כי יצרני שמן ויצרני גירים אוטומטיים ממליצים להחליף את שמן הגיר מדי 60-80 אלף ק"מ, וכי את הליך מסובך זה יש לבצע במכון לגירים אוטומטיים – ולא במוסכים רגילים, שאינם בקיאים ברזי הפרוצדורה, הדורשת סבלנות ומיומנות.