נ"ב לגבי מרקס

את תהליך ההערכה אם מכונית מפתיעה לטובה או שהיא בינונית או גרועה אפשר לבצע רק באמצעות הדיאלקטיקה של קרל מרקס, המפסיד הכי גדול מבין הפילוסופים של דורו

לא בצדק נזרקה הדיאלקטיקה המרקסיסטית לפח הזבל יחד עם המרקסיזם כולו, אשר מבואר ב"קפיטל", רב המכר של המאה ה-19, ויחד עם הקומוניזם, הטרוצקיזם והסטליניזם, ובוודאי יחד עם המורשת האדומה של חבורת קיבוצים ישראליים, ויחד עם הליצן העברי מאיר וילנר, סטליניסט כפייתי.

ואמנם, רק הדיאלקטיקה המרקסיסטית הצליחה להתעורר באתר הגרוטאות, ולתפקד בהצלחה בתחום שמעניין אותנו – העולם המוטורי הגלובלי. בעולם זה, הדיאלקטיקה היא הכלי היחידי שיודע להעריך רכב באופן אובייקטיבי ואמין, באשר היא דורשת לבצע דירוג בתהליך של השוואה.

הבוררת

הדיאלקטיקה מבית קרל מרקס עוזרת לכל דורש למיין את מבול המכוניות החדשות ואת הפתרונות המודרניים השתולים בהן לטוב ולרע, והיא מלווה גם אותי, בבית החלופי שלי, ברגעים טרופים אלה שבהם אני מתחבט בשאלה התיאורטית עם איזו מבין מכוניותיי אבחר להישאר, אם התנאים או הנסיבות לא יאפשרו לי להחזיק בכולן.

דיאלקטיקה יקרה, הצילי את נפשי! אני מבקש אותה כאשר עשן המקטרת מטעה אותי לחשוב שיש בי השתוקקות ליצור מוטורי נוסף. איזו 911, למשל. הרי אין שבוע שהאתר הפולני allegro לא שולח לי הצעה אינטרנטית שקשה לסרב לה.

לפעמים ממש קשה לשלוח פיתויים אלה אל הספאם של הרָצְיוֹ.

מעין תסמונת פרנקנשטיין

הניתוח חסר הפשרות שספג הקפיטליזם העולמי מהיהודי הפיקח והגאה קרל מרקס היה אמור – לפחות לפי אמונה עיוורת של מאמינים באפשרות של שינוי רדיקלי – לשנות את סדר העולם, ולשפר את מצבו של ההמון המנוצל והנדכא. אך בסופו של תהליך ההתפשטות שלה, האופטימי כביכול, הפילוסופיה המרקסיסטית התיאורטית הובילה רק למותם של מיליוני נפשות באירופה ובאסיה.

הייתה זו תוצאה בלתי נמנעת מכך שתלמידיו וחסידיו של מרקס – החל בפסיכופט הגרוזיני סטלין האיום וחבורתו, ועד אֶפִּיגוֹנִים של מורשתו אשר למדו מהגרוזיני המטורף ליהנות מכוח רצחני עצום – היו למעשה רוצחי מוחות ונפשות. כל זאת תחת דגלו של קרל מרקס המסכן, שלא חזה אפשרות איומה כזו, ונותר לו רק להתהפך בקברו.

סבא אכזר ונדיב

אך הפוטנציאל השלילי, האפל, של הפילוסופיה והמדע של קרל מרקס אינו מוחק מזיכרונו של הקשיש המורשה את העובדה שבזכות הסב הרוחני של קומוניזם אכזרי זה, הצליח אנוכי בצעירותו להתקדם בכבוד, ועוד ללמוד את אמנות הקולנוע באקדמיה יוקרתית.

אל תחשבו חלילה שהקשיש המורשה השתייך אי-פעם לכנסייה האידיאולוגית של קרל מרקס, אשר דיוקנו היה מקשט כל קיר במדינה שבה גדל המורשה, בתחילת דרכו אל הזִקנה. נהפוך הוא: הקשיש אף יכול לספר בגאווה שבשנות החמישים של המאה שעברה הוא היה היחיד מבין הסטודנטים באקדמיה לקולנוע ולתיאטרון בלודז' שלא הצטרף לארגון הקומוניסטים הצעירים ZMP.

והנה בכל זאת, באיזה פלא שלא קורה בעולם המציאות, הצליח קרל מרקס בכבודו ובעצמו – ועוד 32 שנה אחרי מותו בלונדון – לעזור לאותו סטודנט עני בלודז', ולדאוג ללימודיו באקדמיה, כמו גם למחייתו הבסיסית: אוכל, ביגוד ואף דמי-כיס לסַפָּר. כל הדברים שקודם לכן דאג לְסַפֵּק לאנוכי בית היתומים היהודי בקרקוב.

איך קרה שהפילוסוף פרש עליי חסות נדיבה כל כך? הנה הסיפור.

פוזל בקטע טוב

מישהי הכירה לי אבא או דוד ששימש מזכיר המפלגה הקומוניסטית באיזה בית חרושת, וחיפש פתרון איך לקשט את המקום שבו עמדה להיערך אספת פועלים לקראת האחד במאי. הצעתי את עזרתי: אצייר לכם, באולם שבו תתקיים האספה החגיגית, דיוקן של קרל מרקס בגודל מרשים, עשוי בפחם על בד, הבטחתי.

האיש הסכים, סיכמנו מחיר, ואני פתחתי במלאכה האמנותית. סחבתי הביתה אֶפִּידִיאָסְקוֹפּ, מכשיר עתיק שמניחים בו תמונה קטנה והוא מקרין אותה על משטח כלשהו בגודל הדרוש, הכנתי יריעת בד על הקיר, ורשמתי בפחם את פרצופו של מרקס.

הייתה זו משימה קשה משום שבלימודיי הקודמים, באקדמיה לציור בקרקוב, רשמנו בפחם רק את גופם של דוגמנים עירומים כביום היוולדם, גברים ונשים, מבלי לגשת אל פניהם. וכעת, לראשונה בחיי, עבדתי דווקא על דיוקן נטורליסטי, תקריב הבוחש בכל הגוונים של אפור: אפור בהיר (זקן), אפור רגיל (פני האיש), אפור כהה (שפם) וגם שחור (ביגוד).

את עיניו של האיש ציירתי פוזלות קמעה, כעיניהם של קדושים קתוליים בדיוקנאות מהמאה ה-17, כדי שכל מי שיסתכל בקרל מרקס שלי יחשוב שהפילוסוף המטריאליסטי נועֵץ בו מבט חדור אמונה ומעודד, המדרבן את רוחו בקריאה "פועלי כל העולם, התאחדו!"

הצלחה מקיר לקיר

קרל מרקס שלי, שהתנוסס כרקע במרכז במת הנואמים, מוּאר בפרוז'קטורים, התקבל במחיאות כפיים סוערות של חברי המפלגה, ובעקבותיו זכיתי ברצף-שצף של הזמנות חדשות, אשר שינו את רמת חיי.

דיוקנֵי מרקס שלי הרשומים בפחם הומלטו בעשרותיהם, ובכל הגדלים. הם עשו קריירה בעיר בזכות ועדי עובדים של כל מיני גופים תעשייתיים, מסחריים ומפלגתיים, כולל העיתון הקומוניסטי המקומי של לודז' "קול הפועלים", שהזמינו אצלי את הפורטרט הנערץ, באותם ממדי ענק אשר הקנו לו את תהילתו.

ההזמנות של קרל מרקס בגרסתי הותירו לי אך בדוחק פנאי ללמוד, ולעבוד עם צלמים ושחקנים כדי לבצע אטיודים קצרים. הציורים של מרקס השתלטו על חיי, עד כי תפסתי חוצפה, והתחלתי לרשום את פרצופו של האיש מהזיכרון, מבלי להזדקק כמעט לעזרת האפידיאסקופ.

מכחול פיפיות

בשלב מסוים דרשו ממני לקוחותיי לצייר גם את דיוקנם המשותף, ארבעה ראשים בצוותא, של הרביעייה הידועה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, אך סירבתי, למרות הפיתוי הכספי ההוגן פלוס.

הסכום הנאה, הדמיוני אשכרה, היה מאפשר לי אמנם להזמין את אשתי לעתיד לשבוע באתר סקי בהרים, בעיירה זָאקוֹפָּנֶה – אך לא נשברתי. פחדתי שאי-איזו הגזמה קלה בפזילה של לנין או סטלין תהפוך אותי לדייר בבית הסוהר.

גירוש מגן העדן המרקסיסטי

וממילא גם כך, בזכות פרצופו של קרל מרקס לבדו, התקדמתי בכבוד ועוד קצת. עד שיום אחד ניקיטה חרושצ'וב הרג ללא רחמים את הביזנס המרקסיסטי המוצלח שלי, כאשר הלשין על סטלין מי הוא, וכל המפעל הקומוניסטי השתנה לגמרי, ואף התהפך.

חברי המפלגה הקומוניסטית הסתובבו מבולבלים, ועמיתיי, סטודנטים באקדמיה לקולנוע, הבעירו מדורה על הדשא, שרפו את תעודות החברוּת שלהם בארגון ZMP, ורקדו סביב הלהבות תוך שהם שרים ברוסית את המנון המחאה האנרכיסטי מהסרט הענק "צָ'אפָּיֵיב":

לקחו אותי, עצרו אותי/ דרשו לראות את דרכוני,

ואני לא מהקאדטים/ ואני לא מהסובייטים,

אלא אדם בלתי מפלגתי, אני,

גוזל קטנטן, אני/ שרק רוצה לחיות.

"היי אדוארד", צעקו חבריי, "תביא את התעודה שלך למדורה", הציעו, והופתעו לשמוע שאין לי תעודת ZMP. אפילו עניבה אדומה אין לי, הודיתי.

את נפשי טלטלו רגשות מעורבים. אמנם ראיתי-לאיד איך הקומוניזם האָלִים, אשר הִשְלִיט נורמות גם באמנות, בכתיבה, בציור ובקולנוע וכפה עליהם את הריאליזם הסוציאליסטי, סופג מכה כואבת – אך מצד שני, גם אני הפסדתי מכל הבלגאן הזה, שהרי הביקוש לכרזות של האליל שהכזיב ירד לשפל.

וכך, נאלצתי לחפש שוב פרנסה, בין השאר בכתיבת ביקורות למיניהן, כדי שאוכל לקנות כרטיס לרכבת המובילה אותי אל אהובתי בקרקוב.

מלאך השגשוג הסתלק

הייתה זו תקופה קשה, שהרי בזכות קרל מרקס התרגלתי כבר לחיים טובים, שבמסגרתם עברתי מבירה פשוטה ליין משובח במסעדת האמנים "סְפָּאטִיב", אשר שכנה ברחוב על שם קוֹסְצ'וּשְקו, גיבור פולני אמריקני במלחמת השחרור של ארצות הברית.

במצוקתי, נזכרתי שעד לא מזמן, לפני הופעתו הדרמטית של חרושצו'ב, הייתי מדליק מדי ערב בחזרתי הביתה נר תחת תצלום שחור-לבן של מרקס, שעמד על שידה קטנה לצד המיטה, ואומר לו "תודה לך, מלאך יהודי שלי". כאות תודה נוסף, וידאתי שהזָקָן המצויר של מרקס יהיה מרשים עד טירוף, בפנטזיה אמנותית פרועה כמעט, ולא מטופח באופן חלקלק ומשעמם כמו בצילומים שמהם למדתי עליו.

הכול הלך, חביבי, אמרתי לקרל לפני שתחבתי את תצלומו למגרה, יחד עם כל השקפותיו והדיאלקטיקה הנושאת את שמו.

הנוסע הסמוי שלי

לא ידעתי כי בעוד כך וכך שנים אחזור לדיאלקטיקה בגלל ענייני רכב, וכי קאמבק זה יתרחש שבוע אחר שבוע, ובמהלכו פרצופו העשוי בפחם של מרקס יופיע בדמיוני על השמשה הקדמית של כל מכונית מבחן, וידרוש מהקשיש המורשה להשוות בין המכונית שהוא אוחז בה ובין המתחרה שלה – גם כאשר מתחרה זו אינה נוכחת פיזית.

במקרה זה, צודק מרקס הזָקֵן: דיאלקטיקה חסרת רחמים אכן יודעת לצפצף על כל החשבונות המקובלים בענף הרכב העברי, ולגלות שהמועמדת שקיבלתם לנסיעת מבחן שווה אתם יודעים מה.

לך תחפש את האייקון

רק באמצעות השיטה של קרל מרקס אפשר למשל לאבחן את טבעם האמיתי של רכיבים חדשים במכוניות מודרניות המגיעות מחו"ל, שם הלועזיטים והאסייתים "משתוללים מודרנה" במהירות מטורפת. בזכות הדיאלקטיקה, אנו מגלים בהפתעה שאיזו אנורקטית תורנית היא נטולת בלם יד נורמלי כמו זה שיש למתחרות שלה, אנורקטיות אף הן. כי הלועזיטים, בעקבות האסייתים, ויתרו משום-מה על בלם היד המסורתי, פריט חשוב בעשרות תרחישי נהיגה.

במקום הנדברקס, הותקן במכונית כפתור אשר נועל את הציר האחורי ב"מכה". יצרנית אחרת ניקתה כליל את לוח המחוונים מכפתורים וממתגים, אף זאת בשם הקִדמה, וציידה את "מלכת המשפחתיות" במסך רב-אינצ'ים, שעליו מופיעים עניינים חשובים במגע אצבע, כמו בסמארטפון, בטאבלט ובדומיהם.

גדודי כתבי החצר מִתְפָּעְלים כמובן מהחידוש המודרני הלז, ולא שמים לב שברוב המקרים צריך לחכות זמן רב למימוש הפקודה שהוזנה אל המסך.

אבל מגרעת זו היא עוד כלום. שהרי מבחן הזריזות האמיתי הוא אמנות הלחיצה על אייקון מסוים כאשר המכונית קופצת, מחליקה או נמצאת במצוקה מסוג אחר – למשל, מותקפת באבנים או בבקבוקי תבערה חלילה. או-אז, כדי לשרוד, העיניים מוכרחות לעקוב אחר המציאות המתרחשת בכביש, ולא לפזול אל צג.

נ"ב שהזקן נזכר בו

ייתכן שגם ללא דיאלקטיקה היינו מגלים את האמת על מכוניות, אך לוּ היינו מוותרים עליה, לא הייתה לקשיש המורשה ההזדמנות להזכיר כאן, בשם הנוסטלגיה, את המלאך הזמני שלו, קרל מרקס – מודה הזקן בסוג של מבוכה.

תכשיט חושף שיניים: יבואן אופל, חברת שלמה, הפתיע לטובה עם השיווק של אופל אדם בגרסת S בעלת 150 כ"ס, המיוצרים על ידי מנוע ecotec בנפח 1.4. זהו בדיוק המעשה הנכון שניסינו לשכנע לגביו את יבואן סוזוקי, אשר בגלל חשבונותיו, סוויפט ספורט המחוזקת כהוגן נשארה בידי הגויים, במקום להזמין אותה לכאן וכך לסתום את הפער שבין ההאצ'בקים המשפחתיות ובין ה"הוט האצ'בקים" מבית רנו, VW והונדה, החזקות ממש ויקרות בהתאם.

זוהי בדיוק הליגה שאופל אדם S משחקת בה. אדם תוססת זו מאפשרת ליהנות מנהיגה ספורטיבית בסכום צנוע יחסית, כלומר 50 אחוזים ממחיר תענוג דומה שמעניקות האצ'בקים מובילות בתחום הספורט. גרסת S של אופל אדם מתאימה לנהג אמביציוזי, המעוניין להתקדם בתרגילי אחיזת הגה מבלי לסכן את רישיון הנהיגה, מה שמבטיחות פולקסוואגן GTI ודומותיה.

לדעתו האישית של הקשיש המורשה, אופל אדם S, המזנקת ממנוחה עד 100 קמ"ש ב-8.5 שניות, עונה גם לשאלה הנצחית איזו מכונית מתאימה לאישה המעוניינת להגיד לגברים ממונעים איפה הברווזים מבלים בחורף

טיפ טיפה

"הידית של בלם היד מתפקדת בנהיגה כדוושה רביעית לצד דוושות המצמד, הבלם והדלק, או כדוושה שלישית במכוניות המצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, שבהן חשיבותו של בלם היד מתבטאת במיוחד", טוען בן קולינס בספרו "איך לנהוג".

כדאי להאמין לקולינס (מורי ורבי, א"א), איש שמלמד נהיגה בכיף, נהג מרוצים בעל ניסיון רב, וגם מי שגילם את הדמות המסתורית "סטיג", שהייתה עטוית סרבל לבן ב"טופ גיר" של קלארקסון.

אלא שחובבי הנהיגה הרבים לא זקוקים לסמכותו של קולינס או להלשנות של הקשיש המורשה, שהרי הניסיון המצטבר הם מגלים בעצמם את האפשרויות הרבות של בלם היד – שאחת מהן היא התרגיל של סיבוב פרסה במקום, שמסוגל להציל חיים לא רק בהתקפת טרור, אלא גם במניעת תאונה.

בעזרת בלם יד אפשר להזמין החלקה שלמה או חלקית של הציר האחורי, אם זה נדרש. אפשרות זו מחוזקת במכוניות ראלי, שבהן תפקידו של בלם היד, המשופר הידראולית, עובד עדיין "לינֶראלית", כלומר פועל כמו בלם יד רגיל היודע לשנות את כוחו מעדינות לתפקוד ברוטלי הנועל את הגלגלים.

להבדיל מהמקובל עד עתה, בלם היד החשמלי ה"מודרני" המותקן במספר רב של מכוניות חדשות עובד רק במתכונת 0-1 (עוצר גלגלים במכה, או משחרר אותם) – וכך מצמצם את שימושו לחניות בלבד, ללא כל תרומה לנהיגה עצמה.

גם אופל יודעת לייצר האצ'בק משוגעת, וכזו היא אדם R2, ש-190 כוחות סוסיה ניווטו אותה לראלי, שם גרסה לוחמנית זו עומדת בכבוד מול מתחרותיה בקבוצת הראלי WRC2. במקומו של יבואן אופל, הייתי מזמין שלוש-ארבע יחידות של אדם R2, מוכר אותן בהנחה ניכרת לנהגי ראלי ישראלים – וכך מאפשר להם להשתתף בתחרויות בינלאומיות כמו ראלי קפריסין או הראלי הפולני לאליפות אירופה

שואלים את אדוארד

עודד: לפני שנה וקצת משפחתנו התרחבה, ורכשתי רכב יד שנייה מהשכרה בשביל אשתי: פורד גלקסי בעלת מנוע אקובוסט 2.0. אני חייב לציין שהרכב נעים מאוד, וכיף לנהוג בו למרות הגודל.

לפני כשבוע אשתי הרגישה שהגיר מחליק פעם או פעמיים, וכמה שעות לאחר מכן, תוך כדי נסיעה, נדלקה נורה שהצביעה על תקלה בגיר והרכב לא הגיב לגז. הרכב נגרר למוסך פורד, ושם לא מצאו תקלה בגיר אלא אמרו שהטורבו של הרכב הלך וצריך החלפה.

הרכב נסע עד כה 72 אלף ק"מ בלבד, אך שלוש השנים של אחריות היבואן תמו בפברואר. אני ממתין לקבל תשובה אם פורד יסכימו להחלפה של החלק מתוך "רצון טוב". אם לא, אני חושש שגם אם אחליף את הטורבו על חשבוני (מעל 12,000 שקלים), התקלה נגרמה ממשהו ועלולה לחזור.

אשמח לשמוע מה דעתך.

תשובה: במנועים מחוזקים במערכות טורבו יש לוודא שהשמן הסינתטי הוא ממדף גבוה, ושהוא יוחלף מדי 10-12 אלף ק"מ – ולא בתדירות המומלצת על ידי היצרן/יבואן, אשר "מרככים" את התחלופה ומאריכים אותה לכדי 30 אלף ק"מ. זאת, מסיבות שיווקיות, כלומר פיתוי הקונים.

שמן במנועי טורבו צריך להישמר במפלס המרבי. בנוסף, בתום נסיעה כדאי לא לכבות מיד את המנוע, אלא להניח לו לעבוד קצת בסיבובי סרק כדי שהטורבינה תצטנן. אם תקפיד על תנאי תחזוקה אלה, הטורבו החדש לא אמור לעשות בעיות.

אגב, במנועי טורבו, בדומה למנועי בנזין אטמוספריים, מומלץ לא לבקש ביצועים בטרם הגיע שמן המנוע לטמפרטורת עבודה נאותה. עד אז, יש לנסוע בעדינות.