קונים מכונית. מה הלאה? (2)

ממשיכים בנושא משבוע שעבר, אלא שבסדר הפוך: נפתח בנסיעה כי זה הקטע המסקרן (כתבתם), ורק אחר כך נעבור להכנת הנסיעה הראשונה בכבישים ציבוריים

האופי האמיתי של המכונית (גם חדשה מניילונים וגם משומשת שלקחנו הביתה מטעמי חיבה או תקציב) ייחשף כבר בנסיעה הראשונה. בנסיעה הבאה מתז האופי רק יתגבר, ובאותה הזדמנות נדע, או לפחות נרגיש, אם בחרנו בה בצדק או בטעות.

בנסיעות השלישית והרביעית נגלה אם כתבו עליה שטויות, כפי שחשדנו: אם היא באמת עושה 20 ק"מ מליטר דלק או רק 10 ק"מ כמו כולן, ואם שיקר המוכר שהבטיח "לנהוג בה זה חוויה". נדע אם לתכנן גירושים ממנה, או לחשוב על חיים משותפים לזמן ארוך ועוד קצת, אם היא שייכת במקרה למכוניות שאנו רוצים להזדקן איתן.

וזה בלתי אפשרי, חביבי, כי עם מכוניות, זה תמיד נגמר רע. כמו עם כלבים. הקשיש המורשה אנוכי מחזיק דוקטורט בעניין הנ"ל ומבחר זיכרונות כואבים, אז אל תתווכחו איתו.

הכי חשוב: היא מושכת?

אנחנו בנסיעת בכורה. הדבר הראשון שכדאי לבדוק הוא שהמכונית שומרת על קו נסיעה ישר. אם לא זכינו בתקר, ואם פרונט המכונית לא יצא מכיוון עקב מפגש עם מדרכה או בגלל סתם הזדקנות, ואם לא נושבת רוח צדדית חזקה – המכונית לא אמורה למשוך הצדה, אלא תפליג ישר גם אם נעזוב את ההגה, לצורך הבדיקה.

אלא שזהו אינו כלל. כי חלק מהמכוניות – במיוחד האצ'בקים בעלות הנעה קדמית המצוידות במנועים חזקים כמו רנו קליאו ספורט או פולקסוואגן גולף GTI – דורשות מהנהג לבצע בהגה תיקונים קטנים, קלים מאוד, כדי לשמור על נסיעה ישרה. זוהי בוודאי לא תקלה במתלים אלא אופי מסוים של מערכת ההיגוי, שאליו יש להתרגל. נהגים מנוסים אוהבים דווקא התנהגות שובבית כזו, כי הצורך בתיקוני הגה בכביש ישר מאותת להם שהמכונית אינה רדומה אלא מפגינה חיים משלה, טיפת חוליגניות בנוסח "תרגישו אותי" – מה שמחזיק את הנהג ערני.

ההרגל הזה לבצע תיקוני הגה אינסטינקטיביים, שאליהם התרגלנו בכפייה, יתגלה כחיובי ברגעים קריטיים, עת המכונית תתחיל להשתולל ולצאת משליטה.

ההנעות ומסתריהן

מופרך ככל שזה נשמע, חלק מבעלי המכוניות, כולל להפתעתי נהגים מנוסים בעלי ותק משופשף על הכביש, אינם יודעים אם מכוניתם מצוידת בהנעה קדמית, אחורית או 4X4. לניכור זה בין אדם לבהמתו, שאין לו תקדים במדינות לועזיות, יש אצלנו שלוש אמהות:

1. מודעות מוטורית שמדשדשת עדיין בחיתוליה, למרות מבול המכוניות הנמכרות כאן מדי שנה.
2. האוריינטציה השיווקית המאפיינת את רוב כתבי הרכב, אשר משרתים את ברוני הייבוא במקום לחנך את קוראיהם המבולבלים.
3. ועניין טכני פשוט: בנסיעה איטית, חוקית וחסכונית, העניין של סוג ההנעה אכן אינו מורגש.

חוששני שמורי הנהיגה שלנו, בנדיבותם, אינם מגלים לתלמידיהם באיזו הנעה מצוידת מכונית הלימוד, ואיך זה משפיע על התנהגותה בפניות מהירות יותר מ-20 קמ"ש. אין ספק שדווקא מורי הנהיגה היו צריכים לשלב בשיעורים את נושא ההנעות השונות, שההבדל האמיתי ביניהן מתבטא בסיבובים. זאת, בהנחה ש-ESP אינו מגהץ את התנהגותן.

לא להתקמצן באמצע סיבוב

הנעה קדמית שולטת בכל סוגי המשפחתיות, כולל מיניוואנים ואף קרוסאוברים, שרק נראים כאילו הרכיבו אותם על שלדת 4X4. ההנעה הקדמית, הנפוצה, מאפשרת לעבור עיקולים במהירות מרשימה גם ללא מיומנות נהיגה. צריך רק להיזהר מהסרת הרגל מדוושת הגז באמצע סיבוב, כי אז חלקו האחורי של הרכב מאיים לאבד יציבות באופן פתאומי. זוהי בעצם הסכנה היחידה בהנעה קדמית.

אם כי יש לציין סכנה נוספת: כניסה מהירה מדי לסיבוב, שכתוצאה ממנה הגלגלים הקדמיים מחליקים וממשיכים להפליג ישר, במקום לפנות שמאלה או ימינה כפי שדרשנו מהם באמצעות ההגה. תופעה זו נקראת "תת היגוי", ויש לרסן אותה באמצעות הורדת הרגל מדוושת הגז ויישור ההגה, כדי לקבל חזרה את אחיזת הכביש.

בנוסף להמלצה זו, המוכרת למדי, בלימודי נהיגה מתקדמת רוכשים עוד פטנט להתמודדות עם תת היגוי, באמצעות… בלם היד, אשר ממיר את תת ההיגוי בהיגוי יתר.

זנב רוקד? הגיבו מיד

היגוי יתר הוא מצב שבו החלק האחורי של המכונית (ולא הקדמי, כמו בתת היגוי) סוטה מתוואי הסיבוב. כתבנו כבר כמה פעמים שהתרופה היחידה להיגוי יתר היא סיבוב ההגה לכיוון הזנב הבורח ("קונטרה"). אך כדאי להוסיף אזהרה: קונטרה מאוחרת מדי וארוכה מדי תחולל "צלחת", ובהעדר מזל, זו תגרום לעזיבת הכביש ואף להתהפכות.

כך שברגע שהזנב מתחיל לפזול הצדה, מומלץ למהר ולבצע שתיים-שלוש קונטרות קצרות, תוך יישור הגה בין אחת לשנייה, עד שהזנב יפסיק את ריקודיו. אם מכירים את המכונית, מזהים את הרגע שבו גרמנו להיגוי יתר, ומגיבים מיד בקונטרה כדי לנטרל אותו. זהו תרגיל קל יותר לביצוע מכפי שהוא נשמע.

מכוניות בעלת הנעה אחורית קלאסית – כמו מאזדה MX5, אחותה סובארו BRZ או הבווארית של הזקן Z3M קופה – הן מלכות של היגוי יתר מבוקר. הן ששות לכל הזדמנות של נסיעה בצד בהחלקה של כל ארבעת הגלגלים, מה שנקרא בלועזית "דריפט", מצב שבו הנווט רואה את הכביש מבעת חלון הדלת בעיקר.

פלא עם באג

יצרני מכוניות בהנעה 4X4, והיבואנים שלהן, משכנעים בצדק שזוהי הנעה השומרת על בטיחות הנוסעים בכל מצב על הכביש – בין אם הוא רטוב, מושלג או בוצי.

הכול אכן. אלא שאותה הנעה 4X4 אינה רק פלא הנדסי, כי 4X4, להבדיל מהנעה קדמית והנעה אחורית, אינה משדרת לנהג שום סימן אזהרה לפני שמכוניתו עוזבת את הכביש בדריפט פתאומי. אחר כך אתה מספר שבנסיעה הרגשת בטיחות מוחלטת, כאילו ישבת ברכבת, ופתאום מצאת את עצמך בשטח חקלאי תלוי על חגורת הבטיחות, רגליים למעלה, וכרית אוויר מפוצצת דבוקה לפרצופך. ראו הוזהרתם.

להיט נוכחי: ערכה פסיכיאטרית

לפני נסיעה ראשונה מקוששים את ניירות הרכב – רישיונות, ביטוח והאביזרים הנדרשים לפי חוק ולפי אחריותנו האישית (ערכת עזרה ראשונה, למשל). אחר כך בודקים אם הפרינססה צוידה בגלגל חלופי רגיל, או לפחות בגלגל חלופי אופנתי (זה ה"חסכוני" בגודלו ובמשקלו), אשר מגביל את המהירות ל-80 קמ"ש – או שהיצרן הציע רק "ערכת עזרה ראשונה לצמיג".

אותה "ערכת עזרה ראשונה" מגישה סיוע מצומצם ביותר, שכן היא אינה מסוגלת לעזור במקרה טיפוסי של פנצ'ר, שבו צמיג מנוקב על ידי חפץ חד, נקרע או מתפוצץ. רק במקרים מועטים של בריחת אוויר, עדינה על פי רוב, מאפשרת ערכה זו לכבד את הצמיג באוויר שברח ממנו. כך שתכלס, פטנט זה, החוגג לאחרונה בשוק, מתפקד בעיקר כתרופה פסיכולוגית/פסיכיאטרית נגד פחד מתקר.

זוהי הסיבה שמוטב לצייד את המכונית בגלגל רזרבי, לשמור על לחץ אוויר נאות בו, ולוודא שבתא המטען יש גם ציוד להחלפת הגלגל –מגבה, מפתח ברגים, וגם סט ברגים קצרים למקרה שמרכיבים גלגל רזרבי "חסכוני". כי להבדיל מהחישוקים המיוצרים מתערובת קלה, שהם עבים, הגלגל ה"חסכוני" עשוי פלדה דקה, כך שהברגים המקוריים יתגלו כארוכים מדי בשבילו.

ידי זהב? כישרון שווא

אגב, בתקופות ההן שיצאו לגמלאות, יצרנים ציידו עדיין מכוניות בסטים של כלים, אשר בעת צרה היו מאפשרים לבצע בשולי הדרך תיקונים מסובכים יותר מהחלפת נורות או ממילוי נוזל קירור. המפתחות, הפליירים והמברגים התאימו לנהגים שהיו בקיאים דיים בעסקי התיקונים הביתיים כדי לבדוק גם במכוניתם חיבורים חשמליים, להרכיב בעצמם חגורה חדשה לאלטרנטור, לכוון פלטינות במפלג, להחליף מצתים ודיסקיות מעצורים.

אין טעם לחפש כלים אלה במכונית בת זמננו. היצרנים חדלו להציע אותם, בעיקר משום שחלקי המנוע מחוברים כבר מזמן בברגים בעלי ראש אקזוטי, הדורשים כלים מיוחדים שאינם נמכרים בחנויות. גם המנועים המודרניים לובשים כובעי פלסטיק המגֵנים עליהם מפני חובבי מכונאות, כי באמת יש על מה להגן בעידן הנוכחי, אשר בו המנועים, רובם מוקטני נפח כדרישות האקולוגיה (ועוד מצוידים במגדשי טורבו), הם בפיקוח האלקטרוניקה, החוגגת בחיישנים ובתוכנות המחשב.

לבעלי ידי הזהב המאוכזבים נותרה אפשרות להתקדם בטכנולוגיה המודרנית בעזרת ספרות מקצועית, שאינה קלה להשגה, או לעקוב אחר פורומים באינטרנט. הם יכולים גם להתעסק במכוניות ותיקות, זאת אומרת לטפל בגזע העומד להיכחד, ששרד פה ושם בידיים של אספנים בעיקר, כמו חברי "מועדון החמש".

חינוך אבוד

מצב זה, שבו הטכנולוגיה האיצה ותפסה מרחק, מנוצל על ידי מורי הנהיגה, שלשמחתם הרבה השתחררו מהחובה להסביר לתלמידיהם את עקרונות עבודת המנוע, ואת ההבדלים בין גיר ידני ובין תיבות הילוכים אוטומטיות לסוגיהן.

אך מתוך אותה עצלות פדגוגית, צוערי נהיגה לא ישמעו גם מה השוני בין הנעה קדמית ובין הנעה קלאסית, קרי אחורית, והנעה 4X4; מהם הסודות של ABS ו-ESP; מה מאפיין מכוניות היברידיות מול דיזלים ומנועי בנזין; מתי משתלם לעבור לגז, וכך הלאה. המורים סוכרים פיהם בכיף, שהרי כל החינוך הזה אבוד ממילא, לא רלוונטי, למרות עזרתו התיאורטית לנהיגה עצמה.

מדאיג יותר ששיעורי הנהיגה הסטנדרטיים אינם גוררים לקוחות חדשים אל עולם ההבנה של נפש המכונית, אל יחסים ידידותיים איתן, לאהבתן.

שהמלכה לא תהפוך למלקה

רשמנו כבר, שחור על גבי מתישהו, את החשש כי מורי נהיגה אינם מבזבזים את זמנם על נושא חשוב נוסף: הם אינם מסבירים לתלמידיהם מה מאפיין את המכונית המסוימת שבה התלמיד לומד לאחוז בהגה, ואשר איתה הוא יעמוד למבחן הסופי.

תאמרו: ומה בכך?

ובכן, אם תלמיד הנהיגה לא יכיר היטב את המכונית שבה הוא מזיע ונוהג תחת פיקוח המורה – אז כאשר הוא יגיע ליום הנכסף של רישיון נהיגה בכיס ומכונית ראשונה בחייו החונה מול ביתו, הוא לא יוכל לזהות, כפי שהמלצנו, את כל ההבדלים שבין המלכה החדשה שלו ובין המכונית שלימדה אותו לנהוג. מה שמזמין את הגורל להציב דריסת רגל.

בין אלביון לתיססון: בשיטוטיו הבלתי נלאים בבירתנו ירושלים, דולה ידיד המדור י"א פנינים של היסטוריה וסוציולוגיה. המצלמה שלו נעה בין בית הדין הצבאי של שלטונות המנדט שדן את לוחמי המחתרות, רבים מהם למוות, בין פאב עליז שאופנוע נינג'ה בחזיתו, ובין הארלי דווידסון, "מלך הלילה" לגבי הצלם. 

י"א עוקב אחר תושבי העיר ורכביהם, מצלם את תנועות גופם, גברים ונשים, את התסרוקות והלבוש, כפי שבמאה הקודמת אמן הצילום הצרפתי אנרי קרטיה ברסון הציל משכחה את ההוויה הפריסאית. י"א מתעד מכוניות עתיקות וחדשות לצד בניינים, ובכך משלב בין ההווי המוטורי, בין היסטוריה שהיא הווי בדימוס, ובין ההווי החברתי, שהוא הצבעוני מכולם.

ירושלים של י"א היא אפוא קומפוסט של תעוקה ושקיקה, של קליפות-אז משומרות ושל קציפת-עכשיו קלילה

טיפ טיפה: גיהנום בטבע

מתח ברשת. רמי גלבוע סיפר ב"וואלה רכב" על טיול ג'יפים תמים שהפך לאירוע מפלצתי כאשר המטיילים, השייכים ל"מועדון לנדרובר וחברים" וחיפשו שלג בצפון, נתקעו ברכבם בבוץ עמוק, ונשארו עד הבוקר עם משפחותיהם, כולל הילדים, בשטח אלים, שבו רק השטן אומר לילה טוב. לילה שלם בגשם, בשתי מעלות צלסיוס. ממש סבבה! התפעל גלבוע, מכור כפייתי להרפתקאות בשטח.

המעשה, כפי שהוא מסופר בגאווה על ידי רמי גלבוע, כולל תיאור הניסיונות הכושלים של הג'יפים להיחלץ, כשהבוץ הופך את צמיגי השטח היקרים לסליקסים חלקים, וכולל תצלומי הכלים השווים מאות אלפי שקלים שהידרדרו כמעט לתהום – פתחו מבול תגובות, שבעיניי ראויות לציטוט.

זולת קולות מעטים של חסידי שטח, רוב קוראי "וואלה רכב" זעמו על ה"טיול למפונקים" שפגע בטבע, ולא חסכו מילים קשות לגבי הכתב גלבוע וחברי הנפש שלו ("צפון תל-אביבים מזדקנים בעלי כרס ותסביכים"). הנה דוגמאות לכעס, לגועל ולבוז של המגיבים:

1. נראה אתכם מפרסמים את זה

אבי: הג'יפ של נועם, הדיפנדר של מוישה וכמובן – "ג'וי בירן הגיבור"… כמה הכתב יכול להעריץ חבורת ערסים מוגבלי יכולת חשיבה, הורסי טבע וחסרי אחריות, כאילו היו לוחמים גיבורים במבצע של הפלמ"ח…

6. ל-1

רחל: כמה שאתה צודק. אני גרה באזור וכבר מיואשת מהנזקים שהג'יפאים עושים לטבע ולסביבה.

34. פלצנות ישראלית: טיולי ג'יפים. לכו ברגל נראה אתכם!

יוש: הישראלי החדש רוצה להראות את המאצ'ואיות שלו באמצעות "בוא נראה למי יש מנוע יותר חזק" (ולמי יש יותר כסף…). הוא יושב לו בנחת ליד ההגה, בשעה שכל המשפחה נעה ונדה מאחור, עינוי אמיתי. מי שהוא טייל אמיתי, טוב יעשה אם ילך ברגל. זה יותר בריא, מספק, מאתגר וגם מהנה. הרכב יחכה בסוף המסלול.

42. אחרי ששנים ביליתי ביערות אפריקה

חבריי שעבדו איתי שם ואני ממש לא מבינים אנשים שבכוח נכנסים לבעיות עבירוּת. למה בקור והבוץ של ינואר? מה רע באפריל, עם הדרכים היבשות ופריחות האביב? אה, אולי בגלל שבאפריל יכולים כולם, עם כל אוטו עניים? למי שרוצה לראות עבירות אמיתית מהי, אני יכול להמליץ על כמה מסלולים מגבון ועד ליבריה. רק אל תבואו עם הצעצועים המצחיקים האלה. מינימום לנדקרוזר 70, ורצוי שתהיה לך שליטה על D7 לפחות.

44. חוסר הכרת שטח בסיסית

בעל חברת טיולים: מי שנכנס לנחל דלתון בחורף מראה כמה הוא בור בהכרת הצפון. ומה היה קורה אם אחד מהג׳יפים היה מתהפך? מי היה מחלץ, ומי היה משלם? האם מוביל הטיול הוא מורה דרך מוסמך? אם לא, אין לאף אחד בקבוצה ביטוח אם קורה משהו מחוץ לרכב. במדינת הסמוֹך, אתמול נפל תייר אל מותו במצפה-רמון. אם היה פיקוח כמו צריך, מי שהוביל את הטיול, כולל חברת לנדרובר, היו משלמים קנס כמו שצריך.

46. הורסים את השמורה!

עופר: לא מספיק שהם הורסים את הטבע בשיירות של נהגים קקהמייקה שרומסים כל מה שיש – אז בזמן החילוצים הטבע נהרס כפליים עם כל האלתורים. שחררו את הטבע מהפלצנות. אנשי שטח עאלק. כאילו הגעתם לאלסקה… כולה שמורת דלתון. אגב, ניקיתם אחריכם, או שמישהו בסוזוקי בלאנו צריך לנקות אחריכם???

56. 56. לוואלה

יאיר: המקום היחיד שנותן במה לכל ערס עם רכב שטח וכותב עליהם בהערצה. חבל, כי זה מעורר יותר אנטי מאשר פרגון. חבורה של דבילים שנתקעים בלילה בשטח לא מעניינת אותנו. תביאו מבחנים וכתבות אמיתיות, ותפסיקו עם מופעי ההערצה העלובים האלו של הכתב

67. כל המצולמים בכתבה שמנים בעלי כרס מפוארת

א"ט: עסוקים בלהרוס את מעט-מעט השטח הבתולי שיש בארצנו הקטנה. אני מתבייש ב'וואלה' שנותנים במה לכתבות מסוג זה, ובכך מעוררים את בלוטות החשק של עוד גברים רופסים לנסות את מזלם ב"ג'יפאות" – מילה יפה לחורבן. ולפקחי הרשות: בכתבה הנ"ל הכול מתועד ומצולם. אנא "פנקו" את נשואי הכתבה בדו"ח שמן, למען יראו וייראו.

81. חבורת אפסים שרק הורסים את השבילים הללו

העם הנבער: את כל המסלול הזה אני עושה בריצה או אופני הרים. אתם ערמה של אפסים מגדלי כרס שלא מסוגלים לצעוד מטר. כל הפוזה של רכבי שטח שייכת לאפסנאים לשעבר שחיים בסרט של מג"ד בקרבי

82. לכסח להם את הכלים על השבילים

ביבי גונזלס: מי הם שיהרסו שקט, ירמסו צמח, ירעישו. פשוט לכסח, שיחשבו פעמיים להבא

* * *

לקשיש המורשה נשאר רק להוסיף שחבל לו על הג'יפים החפים מפשע, שעמדו למבחן אשר הורס אותם בכוונה תחילה ובשיטתיות מטופשת. כאילו "וואלה רכב", רמי גלבוע וחברי מועדון "לנדרובר וחברים" שכחו לגמרי שבמקרה של מכשירי תנועה בנוסח "כבישטח" – שטח קשה מוריד באחוזים מסוכנים את ההתנהגות הבטיחותית של הג'יפים על כבישים ציבוריים.

שואלים את אדוארד

עמיחי, בתגובה ל"אוטובוס אבוד" ("טיפ טיפה" גיליון 1017): לא מהירות (הטכוגרף רשם 30 קמ"ש), לא תקלה טכנית ולא מזג אוויר. על פי שחזור התאונה, ההשערה המרכזית היא אירוע רפואי שעבר הנהג. כך אמר לי מישהו שהיה בשחזור התאונה.

בחיסוי שם, בתגובה ל"אוטובוס אבוד" ("טיפ טיפה" גיליון 1017): אני גר באזור התאונה, ומכיר טוב את הכביש שממנו האוטובוס נפל לתהום. מדובר בסלאלום שמטפס את ההר. העד שראה את התאונה בהתרחשותה סיפר שהאוטובוס היה בעלייה בכביש.

התאונה אירעה לפני עיקול חזק ימינה (180 מעלות). האוטובוס פרץ את מעקה הבטיחות ואת החומה מאחוריו, והתגלגל משם פחות כ-125 מטרים, ע"פ גוגל מפות. לפני העיקול החד ימינה יש עיקול קטן שמאלה. האוטובוס פשוט המשיך בנסיעה ישרה אל תוך מעקה הבטיחות וחומת הבטון הרעועה שמאחוריו. אני לא חושב שההסבר הוא החלקה. לדעתי הנהג נרדם והמשיך עם מעט נטייה שמאלה בהגה אל קיר הסיבוב, אך אזהר כי זו האשמה כבדה.

האוטובוס ההפוך. בהגדלה מתגלה שהצמיגים משופשפים למדי

תשובה: עדיין לא התגלתה הסיבה הפטאלית, או שרשרת הסיבות, שגרמה לתאונה המחרידה על כביש 60 בעל המוניטין המפוקפקים. ייתכן שבעיה רפואית של האוחז בהגה, או סתם עייפות, אכן חרצו את גורל האוטובוס – אך לא מופרך לחשוד שהאשם היה תת-היגוי טיפוסי, עקב החלקה על כביש רטוב מגשם.

אפשר כי תת היגוי פתאומי זה הפתיע (או אף הפחיד) את הנהג מטרים ספורים לפני העיקול ימינה, והוביל לטעות של הבלימה, שהובילה לפריצת גדר ונפילה לתהום.

בכל מקרה, נשארת רלוונטית השאלה שהצבנו כאן ל"אגד" לגבי הכנת המתלים, הצמיגים וה-ABS של האוטובוס הממוגן נגד ירי: האם אגד התאימה אותם למשקל הכפול של הכלי, כך שהם לא יפגעו ביציבות נסיעתו בכל תנאי מזג האוויר?