קומדה מת בשנית

להתייסר בשאלה אם הפעם, אני הוא האחראי להסתלקותו בטרם עת של חברי המלחין – זה כמו להתווכח עם שופנאואר לגבי הטעם לחיות

חתול קטן, ג'ינג'י חסר משקל, הגיע בלי הודעה מוקדמת לגינה הירוקה, השוכנת קרוב לבית הזמני שבו אני גר בתל-אביב. בגלל התייחסותו של חתול זה כלפי כלבים ובני אדם זרים, שפת גופו העדינה ומבט עיניו, ובגלל הצבע שלהן, כחול בהיר כמו שמיים, היה בו משהו מעל ההופעה של חתולי רחוב רגילים, משהו מעופף, לא ארצי, והתחלתי מיד לספק לו ארוחת בוקר כשהוא היה קם מהשינה תחת השיח, ורץ להגיד לי שלום.

והנה לפני יומיים או שלושה התחלתי לדמיין, ואף הבנתי מעל לכל ספק סביר, שחתול זה הוא לא אחר מאשר גלגול נוכחי של חברי המלחין כריסטופר קומדה, ז"ל, אף הוא ג'ינג'י ודמות מיוחדת במינה, כזו שאינה מתאימה להיות בין אנשי תכלס. האדם היחיד אשכרה שאני כותב עליו הרבה, אך לא די.

קשיש בעל נס?

בכל אופן, חשבתי לקרוא לחתול הצעיר קומדה, לקחת אותו הביתה, ולהשמיע לו את המוזיקה של חברי, שהזקן שבי עדיין אינו מקבל את עזיבתו הפתאומית לפני 43 שנים.

האם קומדה – שעליו כתבנו את הכותרת של מדור זה, כמו גם את הבלוג "אלפי מעריצים, והוא עדיין מת" (13.7.2013) – אכן חזר אליי בדמותו של חתול על-מציאותי זה?

הלחין את הנפש של הרעיון

במשך השנים, שהתרוצצו על ידי לטוב ולרע בקמ"שים שהן בחרו, ולא אני, עברו על אנוכי, גם פה וגם בגולה, עשרות שנים בלי הידיד הכי חשוב לו. כריסטופר היה בשבילי כמו אח גוי, ממש אח וממש גוי מוזר, שהיה מצטער על שלא נולד יהודי, אמר לי לא פעם.

ובשנים הללו, הן בתחילת הזקנה והן אחר כך, נשאר לי רק להיזכר בעצב, שוב ושוב, בעובדה שבתקופת האי-אז ההיא לא עשיתי אף סרט מבלי לספר לקומדה על מה אני עובד. וככה זה נראה: בזמן שכתבתי איזו נובלה או תסריט, קומדה ישב בביתו מול הפסנתר, וחיפש את הלייט-מוטיב המתאים לסרט, הקיים עדיין רק על הנייר שלי.

כך היה במקרה של "בית העלמין רֶמוּ", הסרט שלמענו קומדה הלחין את הגרסה שלו ל"כל נדרי", וכך היה בסרטִי "קראקסה", שבו סקסופון אלט בוכה על גורלה של מיני קוּפֶּר והנפשות שאהבו אותה.

סרטיי אלה שונים מאוד זה מזה, אך שניהם מייצגים את הנושאים שעליהם אני כותב עד היום, ואכתוב, אכתוב, עד שהמקלדת תעזוב אותי. ואם העיתון לא ירצה אותי כי לקוראים יהיה די ממני, והבלוגים ייצאו מהאופנה, אכתוב למגרה.

המלחין כריסטופר קומדה. אמן הפסנתר הכריזמטי הצטער שלא נולד יהודי

פספוס ללא מחילה

ניסיתי לדמיין מה יעדיף לשמוע החתול קומדה מהפוֹנוֹטֶקָה של עצמו: האם את שיר הערש המזעזע שקומדה כתב למיה פארו ב"תינוקה של רוזמרי"? או שמא הוא יעדיף את ג'אנגו (Django), שקומדה ניגן על הפסנתר ואני ישבתי על ידו והקלטתי?

דמיינתי ועוד הוספתי לדמיין, במקום לקחת את החתול הג'ינג'י הביתה. חשבתי שאעשה את זה מחר, מחרתיים, ופתאום אתמול בבוקר, קומדה הקטן, החתול הכמעט שלי, לא בא לקריאת "קיצ'י קיצ'י" הפולנית. עמדתי עם ארוחת הבוקר שלו ביד ודאגתי, הלכתי, חזרתי, ושוב ביקשתי שיבוא, לשווא, עד שבצהריים מצאנו אותו ברחוב מת.

הטהורים משאירים אותך שבור

זה כבר חתול שני שהקשיש מאבד אחרי עפרה, אשר שכן טוב הרעיל אותה בחניון התת-קרקעי והיא זחלה בכוחותיה האחרונים אל החנייה של אלפא שלי, שבתוכה עפרה שלי אהבה לשבת, על המושב שלצדי, כאשר ירדתי לחניון לעשן מקטרת. קודם עפרה המסכנה, ועכשיו קומדה הקטן.

אסור לי לטוות קשרים עם נפשות טהורות – בין אם הן חתולים, כלבים שקברתי, או בני אדם שהלכו ואינם בגלל אין-סיבות, שבזמנו התחזו לסיבות אמיתיות. אולי אינני מביא להם מזל?

בי-בי-סי חזרה אל הכורסה

הופעתו המטאורית של ג'רמי קלארקסון בבי-בי-סי, והזיכרון הקולקטיבי של תוכניותיו, מתניעים כבר זמן רב את כתבי הרכב הרבים לנסות להיות קלארקסונים אף הם, איש איש במדינתו.

וכמו סביב הגלובוס, גם אצלנו לא חסרים חובבי רכב שאפתניים החולמים על מעמד דומה במדיה ועל הפופולריות שג'רמי קלארקסון זכה לה, בזכות כישרונותיו הרבים והתמיכה העיוורת שהוא קיבל מבי-בי-סי.

הפירמה הבריטית הובילה אמנם במדיה הלועזיטית עוד לפני המהפכה הרעיונית האקצנטרית והאנרגטית שהובילו קלארקסון וחבריו, אך סבלה מסגנון שמרני מעייף – עד שקיבלה עזרה בלתי קונבנציונלית מלהקה של שלישיית חוצפנים, שהשתוללו בעולם המכוניות כפי שחבורת מונטי פייתון השתוללה בתחום הקברט. כך שלא רק קלארקסון ושות' חייבים תודה לבי-בי-סי עקב הפיכתם לכוכבי תקשורת, אלא התחנה האנגלוסאקסית יצאה אף היא נשכרת, משום שבזכות צוות המטורפים היא התרוממה מהשעמום המכובד, וחידשה מגוון של תוכניות.

ועכשיו, בלי קלארקסון ובלי ג'יימס מיי וריצ'רד האמונד, בי-בי-סי חוזרת לסורה, לפחות בתחום הרכב, כי כריס האריס, המנחה של "טופ גיר" המחודשת, לא ניחן בכריזמה הקלאקסונית שחובבי הרכב הלכו אחריה כמו עכברים אחרי חלילן.

לא רק המעיל הבהיל

למעשה, הרצון להיות "הקלארקסון העברי הראשון" נולד בראשו של כתב ישראלי עוד באמצע שנות השמונים, שנים רבות לפני שקלארקסון פרץ אל השידור העולמי וניער אותו.

מדובר בכתב עברי הזוכה במעמד בנוסח "היחיד בתקשורת המקומית שלא רק מבין משהו בתחום המוטורי – אלא יודע גם להוכיח את עצמו בנהיגה, ולהתבטא ברהיטות". האיש נהנה ממעמד זה גם בזכות העובדה שבשנות השמונים היפות ההן, עיתונות הרכב העברית הסתכמה עדיין בירחון "טורבו" בלבד.

"תעלה לירושלים לתחנת הטלוויזיה רוממה, ותיקח את זה!", חימם הקשיש הטרום-מתחיל את ידידו שרצה להגיש תוכנית רכב, ובהיותי במאי ותיק בתחנה הממלכתית, סידרתי לו פגישה עם ההנהלה.

וכך, קלארקסון הציוני העתידי, לפחות בפוטנציה, העפיל ירושלימה עם כל תקוותיו, לבוש בסגנון צעקני (מעיל עור אדום, אם אינני טועה) חרף אזהרותיי בנושא. אלא שברוממה האפורה חיכתה לו הפתעה שהוא קיבל כזלזול: מנהל התוכניות העסוק צחי שמעוני לא היה מוכן לדבר איתו אישית, וביקש מתחקירנית צעירה בשם מאיה לראיין את התל-אביבי, ולרשום לפרוטוקול את תוכן הפגישה ואת הפרטים של הצעתו להגיש תוכנית רכב. "תשמעי מהאיש מה הרעיון שלו", ביקש שמעוני את התחקירנית.

"תנסה לעשות עליה רושם", הציע לו הנוכחי, אלא שלא התכוונתי לרושם בועט ומתריס בנוסח קלארקסון, כפי שהקולגה אכן פיזר ברוממה כדי שהתחנה תכרע בפניו ברך. וכך, לשאלת הפתיחה של התחקירנית מאיה "מה תהיה המטרה הראשונה של התוכנית שלך", האיש זרק פצצה – "הילוך גבוה" העברית, הוא הכריז, תדרוש קודם כל מהרשויות את ביטולה המיידי של הגבלת המהירות. "מה שהגרמנים יכולים לעשות כדי ליהנות מהחופשיות ומהניהוג, גם אנחנו יכולים לעשות", הוא הכריז באוזני התחקירנית ההמומה.

מאיה מלמלה משהו על ההבדלים המשמעותיים שבין התשתית בגרמניה לתשתית בארצנו, ועל המודעות המוטורית הנמצאת אצלנו בחיתוליה, אך האיש המשיך בשלו. "תשתית הכבישים ובניית אוטוסטרדות אינן בעיה שלנו אלא נושא לטיפול מיידי של השלטון, והמודעות המוטורית כחול-לבן תתקדם ותתפתח לממדים חדשים עקב תוכניתנו בטלוויזיה", נזף בה המועמד, עיניו יורות זיקים של טירוף צודק, והמפגש הסתיים.

גם לא כקוריוז

למחרת בבוקר, במזנון של רוממה, שאל אותי מנהל התוכניות צחי שמעוני אם האיש שהבאתי לתחנה הוא דמות שפויה, כי הדו"ח המסכם שרשמה התחקירנית מאיה "די מזעזע", אמר.

"אז תעשה איתו משהו לפורים", הצעתי כדי לצאת מהמבוכה, אך צחי לא חייך, ואף כעס עליי.

רוצים להיות כוכבים

עברו שנים מאז התאונה הזו ברוממה בכיכובו של האקס-קולגה שלי, וכפי שרמזתי בעדינות, כיום כבר כעשרה כתבי רכב עבריים, ביניהם גם כתבי חצר משופשפים, התגייסו וצצו מכל כיווני המדיה בשאיפה להיות "קלארקסון הציוני". אך בניגוד לניסיון הבודד ההוא משנות השמונים – הכתבים הנוכחיים שרוצים להיות קלארקסון נזהרים לא להרגיז אף אחד, וממילא מובן שהם נמנעים מכל פרובוקציה.

וכך, ב"מבחני הרכב" שהם עורכים על כבישי הארץ – נסיעות נטולות סלאלום תקני, כי הקרוסאוברים וה-SUV-ים היו עלולים להתהפך בו אולי – כתבי חצר אלה אינם מחפשים התרסה כלשהי כלפי ברוני היבוא, ומסתפקים במה שמקליטים היחצ"נים אל תוך מוחותיהם.

אישיות מורכבת

אמנם הדיאלקטיקה המרקסיסטית מלמדת ש"כמות מובילה לאיכות", אך דיאלקטיקה זו, שהקשיש המורשה למד בצעירותו, שווה כמו קולרבי דאשתקד, שהרי ריבוי ה"קלארקסונים" העבריים הנוכחיים לא הוביל למציאת טאלנט מעניין.

אם ברצוננו לקבל בכל זאת קלארקסון עברי משובח, נצטרך להרכיב אותו מכמה וכמה דמויות. כלומר, ניקח מכל אחד מהשואפים להיות קלארקסון תכונה טובה ושימושית אחת – את כישרון הנהיגה של און יעקובסון, ידידי עוד מתקופת "טורבו", את החוצפה והקשרים של דני פרומצ'נקו, ספק ליצן עצוב ספק קברניט-מדריך באוניית השעשועים של כתבי החצר, ואת הכישרון הקומי שמפגין בועז קרפל בהופעותיו הטלוויזיוניות.

יצור הכלאיים שמעשה המרכבה הזה יניב עשוי להיות מעניין למדי. באופן מבהיל אפילו.

טבעי מדי מול המצלמה

טבעיוּת מול העדשה עשויה לקרב את בועז קרפל למטרה המתוקה, אם רק ילמד מיעקובסון לנהוג ויחשוב על תוכן דבריו, הנורים מתוך פיו כמו כדורים מתת-מקלע. במבחן של וולבו S60 החדשה, למשל, קרפל סיפר שהוא לקח אותה צפונה כדי לחפש שלג, אך התאכזב. האם קרפל היקר לא ידע שוולבו זו, הלבושה צמיגי קיץ בפרופיל נמוך, הייתה מתחפרת בשלג העוין, ודורשת טרקטור כדי להחזירה ליבואן?

אותו בועז קרפל, שאני מחבב ומעריך בדרך כלל, מצא את וולבו S60 "ספורטיבית", כפי שמפרסמים אותה היצרן והיבואן. בועז התפעל פעם אחר פעם מה"ספורטיביוּת יוצאת הדופן, תוצאה של הטיונינג המקורי שעשתה הסדנה השבדית" – אלא שבמקביל לכך הוא קבע גם שהגברת, החזקה ממש וכבדה בהתאם, נוסעת "דבוקה" לאספלט, לא מרעישה בצמיגיה, לא מרימה גלגל, כלום, כאילו הייתה רכבת. הזוהי ספורטיביוּת, לגביו של קרפל?

תן את וולבו זו, ידידי בועז, למאסטרו יעקובסון, או לפחות לזקן הנוכחי, ותראה איך אותה S60 שנהגת בה בזהירות, שורפת צמיגים ומשתוללת בהיגוי יתר ובתת היגוי מופרע, כמו כל 4X4 בעלת סוסים לעניין.

צנע וראינה: "מועדון החמש" ערך השקה חגיגית לסיטרואן דה-שבו שנת 1964 שנקנתה מוזנחת ורקובה, ושוחזרה על ידי אילן ברשי במשך שלוש שנים וחצי, מאחרון הברגים ועד מנוע ה-425 סמ"ק שלה.

י"א מדווח: בהשקה, שהתקיימה ביום שישי שעבר בחניון היכל "מנורה", הוצגו תריסר יצירות דו-בוכנתיות מקוררות אוויר, כולל סיטרואן "אמי" נדירה, דיאן 6, ואפילו גרסת שטח צהובה בשם "מהארי". יתר מכוניות "מועדון החמש" הגיעו לחלוק כבוד.

הדה-שבו הדגימו את פשטותן של המכוניות מתקופת הצנע, נטולות האבזור, הפאר והמזגן. הן הזכירו לי כי כאשר ביקרתי במוזיאון חיל האוויר בחצרים כיכבה בתצוגה, לצד מטוסי העבר של החיל, גם דה-שבו אפורה ששימשה את הקצונה הצה"לית הבכירה, כמו גם כרכב הזנקה שהוביל את טייסי הכוננות ממתחמי המגורים אל מסלולי ההמראה.

באירוע נכחה סיטרואן DS מלכותית, שהיא לא רק המכונית המלוהקת ביותר בסרטי הקולנוע, אלא גם נבחרה כ"עיצוב התעשייתי המצטיין של המאה העשרים" – וזאת מכלל המוצרים בעולם, ולאו דווקא מעולם המכוניות.DS עוררה באוב את זו השחורה של השכן שאהבנו, כילדים, לצפות בה מהצד – בפלא הזה השרוע על גחונו, מתניע ומתרומם לגובה כמה עשרות ס"מ כתוצאה מהתמלאות השמן במערכת הידרופניאומטית מתוחכמת וייחודית. עובר אורח שהתעכב לצדה ארוכות מלמל בערבית: "האדה סיירה? וואלה טיירה".

טיפ טיפה: אמינות. האומנם?

בסוגיה המסקרנת של אמינותה של אלפא רומיאו 159 TBi לאחר שיפור המנוע (ראו מכתבו של אברהם טל), בדקנו את דעתה של סדנת "יוצר הכוח" (Kreator Mocy) הפועלת בוורשה. הנה מה שאמרו לנו אנשי המקום:

"באלפא רומיאו 1.8 T מתפקד מנוע טורבו בנזין בעל 200 כ"ס במקור. מנועים אלה אינם קלים לשיפורים סטנדרטיים, עקב המבנה המסוים שלהם ועקב התנהגותו של מחשב הרכב החדשני יחסית MED 17. לאחר קריאת הפרמטרים של עבודת המנוע ובדיקת התוכן של ECU, שיפרנו את כוחו המקורי ל-236 כ"ס, והמומנט גדל עד 373 Nm, מה שמבטיח דינמיקת נסיעה טוב יותר. כמו בהתערבויות אחרות שלנו, מומנט המנוע גדל באופן ליניארי במקביל לעלייה בסל"ד, כדי לא לפגוע באמינות המנוע ובאורך חייו.

"לאחר העבודה על אלפא 159 TBi ביצענו שיפור במנוע זהה, העובד באלפא רומיאו Brera. הפעם השינוי שלנו היה חזק יותר, ונגמר ב-243 כ"ס ב-5,208 סל"ד, ו-382 Nm ב-3,904 סל"ד. לדעתנו, גם שיפור זה עדיין אינו קיצוני ולא יסכן את אמינות המנוע, וגם יעמוד בדרישות הסביבתיות. השיפור ישנה אך מעט את צריכת הדלק, במיוחד בנהיגה ספורטיבית".

שואלים את אדוארד

אברהם טל: ברשותי אלפא 159TBi , ואני מעוניין לשנות את תוכנת הרכב ולהעלות את ההספק מ-200 כ"ס ל-240 כ"ס. הרכב עשה 80 אלף קילומטר. מה דעתך?

תשובה: עשרות סדנות לועזיטיות מציעות לשפר את כוחה של אלפא 159 TBi מ-200 כוחות הסוס הרשמיים ל-240 כ"ס ויותר, באמצעות שבב מתוחכם. הסדנאות "נוביטק", "זיפטיונינג", V-Tech ואחרות מבטיחות לשפר את המנוע של 159 TBi (ושל אלפא בררה) לכדי 230-260 כ"ס.

באופן תיאורטי, זהו מעשה לא מסובך גם למהנדסי טיונינג אצלנו, שהרי אותו מנוע כמו באלפא שלך, אשר מותקן בג'ולייטה QV, ניחן עוד כשהוא מגיח מפסי הייצור בהספק נאה של 235 כ"ס. אלא נראה לי שכדאי לך לקחת בחשבון שהגברתו של כוח האלפא, שללא ספק עוד תגביר את הנאת הניהוג ב-159 הנהדרת – תגביר גם את תיאבון המנוע לדלק, במיוחד בנסיעות בעיר.

בנוסף, ייתכן שהטיונינג המפתה הנ"ל אכן יקצר את תוחלת החיים של המכונית, כפי שמזהירים מוסכי היבואן. קשה להחליט למי להאמין – לעובדי היבואן או לאנשי סדנאות השיפורים (ראה "טיפ טיפה" הנוכחי).

מרק ויין: הייתי מבקש לדעת מה דעתך עלoil catch can . האם זה התקן מתבקש, או סתם בזבוז זמן/כסף/משאבים? אני מצרף כמה לינקים באנגלית שמדברים לטובת ההתקן.

תשובה: הרעיון נראה מבריק וחשוב להתקדמותם הטכנולוגית של מנועי בנזין, בדומה לעוד חידוש נוכחי – רעיון מהפכני המציע שמנועים יפעלו בשילוב של שני עקרונות עבודה: בשיטת Otto המסורתית והבזבזנית, וגם בשיטת אטקינסון החסכונית, אשר מייצרת פחות סוסים.

הרעיון בשילוב זה הוא שכאשר הנהג צריך כוח, אז המנוע יעבוד בשיטת ארבע הפעימות של Otto, ובנסיעה רגועה המנוע יסתפק בשיטת אטקינסון, החוסכת דלק.

מסקרן אם תעשיית הרכב תהיה מוכנה לאמץ את oil catch can ואת שילוב השיטות Otto ואטקינסון, או שהיא תמשיך ליישם את שיטת אטקינסון במכוניות היברידיות בלבד, שבהן מנוע חשמלי מספק את כוחו החסר של מנוע הבנזין.