זקן תחת סייבר

כוחות בלתי מזוהים השתלטו בשבוע שעבר על אמצעי הקשר הניידים של המורשה, והצליחו לשתק כרצונם הזומם את המוחות האלקטרוניים אשר היו עוזרים לאנוכי

זה מה שקרה כאשר אויביו המסתוריים של הקשיש מצאו את מקום מחבואו, פצעו ללא רחמים את אמונו של האיש, חיבלו בשמחת החיים שלו, בלחץ דמו וגם בעקומת הדופק, וכך הפריעו לעיסוקו השוטף כקשיש מורשה.

רק את מספר נעליו של קורבן ההתקפה לא הצליחו כוחות עלומים אלה לשנות, והוא נשאר בינתיים 42, תודה לאל.

גם אתה, מק?

תחילה פתח במרד גאוות המורשה, הלפטופ MacBook Pro17, אשר מבלי להשמיע את ההתרעות המקובלות אצל הפירמה, שסמלה הוא תפוח נגוס על ידי ארנבת, התחיל להיכבות כאוות נפשו.

מק זה צולל אל התרדמות שלו באופן ערמומי: הוא אמנם לא מסרב להתניע מחדש פעם אחר פעם, ועובד כרגיל ב-20-25 השניות הראשונות, שבמהלכן הוא מגיב לסיסמה הסודית כאילו התאושש מאיזה נוק-אאוט אלים ואף עובר כראוי לג'ימייל ולוורד – אך ממשיך להפתיע שוב ושוב בהיכבות פתאומית, מבלי להפגין התחשבות בסיסית בזקן הכואב.

לא נותר לאנוכי אלא לחפש הגדרה קולעת למצב, כלומר קללה, במילון של אוקספורד אינגליש.

מק-רטע

בזה אחר זה הרימו ידיים טכנאי מחשב, המדביקים את כרטיסי הביקור שלהם על דלתות דירות לצד פרסומות של שרברבים וחשמלאים, והסבירו לזקן שהם מבינים אמנם בפי-סי אלא אינם בקיאים במקבוק בן 7, שממילא אין בשבילו חלקי חילוף. כאשר הזקן הזכיר להם בעדינות את שייכותם למדינה המובילה בעולם בהייטק, הם בחרו בשתיקה.

והמורשה, המאוכזב מחברו העשוי אלומיניום טהור, נאלץ לזנוח את מק, בלית ברירה ובחריקת שיניים (כי הוא גילה שאחרי מק, חזרה לפי-סי זה אסון…), לטובת ThinkPad הוותיק, שעומד להישאר בשימוש מבצעי עד שהקשיש אנוכי יטוס עם מק החולה לחפש לו מזור הוגן בארץ הלועזיטים.

עין הרע של סבתא

האם ייתכן שהסייבר העברי חיסל את מק כעונש על כך שהוא, כבן apple מיוחס, מסרב לקבל פרסומות מטרידות?

או שמא מק המסכן נפל קורבן לעין הרע של סבתא גוגל כרום, אשר יצאה מדעתה והודיעה לזקן שהיא חדלה לבצע עדכונים ב-Windows XP המקצועי. אותה XP שהיא במקרה השיטה הידידותית היחידה עד כה שהקשיש, שגדל על מכונות כתיבה, הצליח לשלוט בה לצורך כתיבת מדוריו ואמנות האפיסטולוגרפיה (התכתבות).

טכנאים זה נעים?

ממש באותו מטח סייבר ששוגר על ידי רובוטים אלקטרוניים לכיוון הבונקר של הזקן, מת במפתיע גם הטלפון, חצי סמארטפון בשם XPressMusic, שהוא ידיד הנפש הנוסף של הקשיש. ושוב חזר על עצמו אותו סרט אימה שבו כל הטכנאים התל-אביבים, הפעם הללו מרחוב אלנבי שמתמחים בסמארטפונים, אינם מוכנים לגעת באביזר הנגוע. לגביהם הוא אלטעזאכן, טענו.

וזה היה האות ששכנע את הזקן לעזוב את התחומים שלגביו הם אברה-קדברה מוחלטת, ולהתענג על ארבע בנותיו, שאי-שם בגולה חדלו לסבול מהחורף הלועזיטי העוין, אשר במהלכו הן היו סגורות במוסכים בחושך הֶרואי, כל אחת בנפרד.

הקִדמה לא פגעה בהן

למזלו של המורשה, המודרניזציה המשתוללת ללא הפרעה בענף הרכב – אותו ענף ש"בחמש השנים האחרונות התקדם יותר מאשר בחמישים השנים הקודמות" (עיתון "הארץ") – לא פגעה בארבע בנותיו, באיטלקייה, בשתי היפניות ובבווארית, אלא אשכרה להפך.

כי דווקא מודרנה אלימה זו, שאכן שולטת בשוק, הפכה את מבחר בנותיו של הקשיש לדוגמאות מופת בנוסח מכוניות פולחן – בעיקר אצל מבינים בתחום הרכב, אותן נפשות בודדות הנהנות עדיין מהניהוג בניגוד למוסכמות, וכמובן אצל אספנים.

בינה עם קומבינה

הזקן אף מודה כי הכחשה של חשיבותה הטכנולוגית, הפסיכולוגית והסוציולוגית של מכונית פרטית, והכחשה של פלא-הפלאים של אחיזת הגה אנושית ריבונית – הן לגביו טמטום, גסות רוח ושקר כמו הכחשת שואה.

על כן נחרד הקשיש לשמוע את חסידי המוח המלאכותי, עגל הזהב המודרני, מספרים בגאווה על מיני בינות מפולפלות שהם מגדלים במעבדות כמו הגולם של פראג. המטרה המוצהרת של סטרט-אפים אלה היא, כידוע, החלפת הנהג ברובוט משוכלל דיו כדי להתנווט בַּתנועה, מה שעשוי לצמצם את מגפת תאונות הדרכים – אך איש אינו מדבר על ההשלכות האנושיות, התרבותיות והמוסריות של חזון זה.

וכך, באין אופוזיציה, יכולה חבורת כת הבינות, אשר פורחת במוספי "הארץ" ובדה מרקר כמו פטריות רעל אחרי הגשם, לבצע קומבינה מתוחכמת, ולהבטיח לקוני המניות שלה גן עדן אלקטרו-מוזהב.

נודניק וטוב לו

והנה דווקא דמויות אלו, שגילו כדאיות מסחרית שלא חלמו עליה בכינון עולם-בלהות סטרילי, נטול אחיזת הגה, נהנות באופן חשוד מתמיכה נדיבה של הרשויות. תמיכה ממשלתית זו מגיעה לממדים אבסורדיים אשכרה כשהיא מורעפת על מובילאיי – פירמה שהצליחה אמנם להימכר תמורת 15 מיליארד דולר מרשימים לאינטל, אלא שהיא גם אמו הרוחנית של מנגנון ה"בטיחות" המטרידן המופיע בשם "מובילאיי".

נהגים עבריים, וביניהם הקשיש המורשה, גילו כי פטנט המובילאיי (שהרשויות תומכות בו באופן עיוור) הוא בסך הכול נודניק מקומי שצעקותיו הבלתי פוסקות מפריעות בנהיגה. משום כך הופתעו אותם משתמשי מובילאיי ובכללם אני, שניסו להיפטר ממנו כדי ליהנות בשקט מהנהיגה – כאשר שמעו במדיה שהפרופסור ממובילאיי זכה משום-מה בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות, באירוע אשר ציין גם יובל לאיחוד ירושלים.

הקשיש סבור שבחירה ממלכתית זו במובילאיי נגועה בַּסימביוזה בת שתי המילים "הון-שלטון". זוהי הורדת כובע (chapeau bas) מוגזמת באופן נלעג של המדינה בפני הצלחה כספית מתוחכמת. כל ההתרפסות הזו קרתה בטקס הנראה כלקוח מתוך מחזה סוריאליסטי של אז'ן יונסקו או ז'אן ז'נה.

איפה החביאו את שולי?

הקשיש מוסיף שהדלקת המשואות הפתיעה אותו, כי הטקס נראה כאילו חתומות עליו דמויות בנוסח הערוץ הראשון ההיסטורי – אותם כישרונות-כביכול שהזקן הכיר היטב ומבפנים עקב עבודתו ברוממה כבמאי במשך 15 שנים, מאז הקמת התחנה.

נראה לזקן שהבמאים, הצלמים והמנהלים האמנותיים של אירוע המשואות הגרנדיוזי – שהזקן מכנה אותם "אמני במה" – כמו קיבלו הכשרה מהערוץ הממלכתי לשעבר, ולצורך הנופך המודרני רק עיטרו את המופע בגימיקים דיגיטליים מאולצים, שגם מכוניות חדשות מולעטות בהם.

כך למשל, אמני במה אלה התעללו בזמרת ריטה המסכנה, הפכו את שמלתה ל"בגד העולם" (!), ודרשו ממנה לשיר בסגנון ריטאי את "ירושלים של זהב" בִּמקום שולי נתן, שנוכחותה הייתה חסרה להדכיא.

הפאתוס המצועצע של האירוע הצליח לשעשע את הקשיש המורשה, אותו ציניקן מדופלם הסובל מחוסר סבלנות כלפי "אמנות לעם", אחד כזה שהופעתו של יהורם גאון, שהייתה מעין אקסטאזה פטריוטית מהפנטת, הצחיקה אותו עד דמעות. ובכל זאת, שום התרחשות אמנותית על הבמה, בלתי בוגרת ככל שהייתה, לא פגעה במחוות הכבוד של המדינה כלפי מדליקי המשואות, אשר פנו אל הקהל, חלקם בודדים חלקם זוגות, במשפט "לתפארת מדינת ישראל".

אגב, גם איש מובילאיי ביקש להופיע על במת המשואות עם בן זוג, אף הוא מדען ממובילאיי, אך המארגנים התעשתו ולא הסכימו לכך.

בחירה מדליקה יותר

לדעתו של הזקן, במקום הסטרט-אפיסט ממובילאיי היה צריך אולי להזמין להדלקת המשואה את בּני הספל מ"מועדון החמש", שגם עורך את ביטאון המועדון, "האוטומוביל". האהבה של הספל למכוניות ישנות איננה רק עיוּנית אלא מעשית ממש, כי האיש אוסף מכוניות ותיקות ובהן שתי פורד פאלקון משנות השישים, פורד מוסטאנג ואוטובוס (!).

לצערנו, מכוניות אלה יכונסו בגטאות כבר בעתיד הסמוך והנראה, ללא זכות להסתובב בכבישים, לפחות אם לשפוט לפי הדיווחים במדיה.

בחירה בהספל כמדליק משואה, איש שהוא אנציקלופדיה מהלכת למכוניות ותיקות (אני יודע זאת היטב משום שבזמנו הצלחתי לגייס אותו לכתיבת מאמרים נהדרים בירחון "טורבו" שערכתי) – הייתה מסמנת איזו תקווה שהמדינה אינה מַפנה את גבה לנוסטלגיה התחבורתית, וליופי האמיתי והאנושי שהיא מייצגת.

בין כך ובין כך רוב המכוניות הישנות, גם שלך, בֶּנִי הספל, וגם שלי, לא יזכו במעמד של קוריוזים במוזיאון, ויושלכו לאושוויץ של המתכות.

היסטוריון המכוניות היחיד במדינה. בני הספל (למטה).  פורד פאלקון ואוטובוס. חלק מהאוסף של בני הספל (למעלה)

טיפ טיפה: התהפוך בורגנית עורה?

שלוש SUV-ים ספורטיביות עומדות לגנוב את ההצגה בתערוכת פרנקפורט, שתיפתח בתחילת הסתיו השנה: סיאט Ateca קוּפְּרָה, סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגוּאָן R. החידוש העיקרי שבהן הוא הכוח הרב שמייצר מנוע TSI 2.0 ליטרים 300 כ"ס, המאפשר ל-SUV-ים אלה להתחרות על הכביש כשוות בין שוות מול כל ה"האצ'בקים החמות", ואף מול מכוניות ספורטיביות sensu stricto (אשכרה).

את Ateca קופרה, אשר אבטיפוס מחוזק שלה בודק כעת את יכולותיה על מסלול המרוצים נורבורגרינג, הקדימה לאחרונה (לא אצלנו) סיאט Ateca FR. יוזכר כי שתי האותיות FR מציינות בסיאט "גרסת על", מה שמתבטא באווירה קרבית כביכול, בספוילרים צנועים, בחישוקי 19 אינץ', במושבי ספורט, באלומיניום על הדוושות ובתפירת חומרי הפנים בחוט אדום. אלא שב-FR אין שינוי מסעיר תחת מכסה המנוע לעומת הגרסאות הרגילות בפירמה, כך שדגם הספורט האמיתי של סיאט הוא קופרה, שבנוסף למנוע 300 כ"ס מצוידת גם בהנעה 4X4 (4Drive).

ובכל זאת, אף שקופרה זו מוצלחת למדי, הקשיש תוהה: בשביל מה כל המאמץ של קונצרן פולקסוואגן? הרי מכונית ספורט אמיתית נועדה להגיש בעיקר הנאת נהיגה – שהיא תוצאה של שלדה נמוכה וקשוחה, כוח רב ומרכז כובד הממוקם נמוך ככל הניתן, שלושה תנאים שקיימים בהיידי Z3M קופה של הזקן המאושר. SUV טיפוסית, לעומת זאת, מאופיינת בשלדה גבוהה ורכה ובמרכז כובד הממוקם מעלה, כמו בכל מכשיר תנועה שבנוי לנוחות נסיעה בעיקר. כך שיש סתירה מביכה בין המושג "SUV" ובין המושג "ספורט" – אשר קופרה RS מנסה לרקוד על שניהם.

למעשה, SUV שמנסים להקנות לה אופי שחורג מהפרופיל הטבעי שלה היא יצור מוגבל כפליים: מצד אחד היא נכנעת, בסופו של דבר, לאופי הבורגני המוּבְנֶה של תצורת ה-SUV, כפי שקורה עם Ateca קופרה (וגם עם סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגואן R…) – ומצד שני, השינויים שהיו אמורים להפוך את אותה SUV עצלנית למכונית ספורטיבית הופכים אותה למוגבלת בשטח. כך שלגבי הקשיש המורשה, כל המאמץ המושקע של קונצרן פולקסוואגן, שניסה לייצר SUV ספורטיבית מתוצרת עצמו (גם בספרד ובצ'כיה) – נראה כמו מאמץ של רץ מרתון הנועל בזינוק מגפיים.

אמנם אין ביצור כלאיים כזה היגיון, אך זהו בכל זאת סוג של גימיק חביב בעולם הרכב, הסובל באחרונה משעמום. "לא הייתי קונה דבר כזה", מודיע הזקן, שפרנקפורט שוב לא מחכה לו.

לא מעיפים מבט: י"א צילם את ב-מ-וו i8 החדשה חונה לצד בית קפה הומה צעירים החוגגים יום אביב נאה. מה שמעניין בתצלום הוא שינוי סוציולוגי מפתיע: כי להבדיל מהמצב שלפני כמה וכמה שנים, מכונית מסקרנת לא זוכה כיום בהתעניינות הקהל, כולל חבורת אופנוענים שכליהם עומדים קרוב לשולחנות. כאילו i8 החדשנית בכל פרטיה היא חיזיון יומיומי רגיל, ולא אביזר מעולם העתיד.

כשהייתי מגיע לתל-אביב בשנות השבעים באופל GT האדומה, נזכר הזקן, בכל מקום שעצרתי חוללה מכוניתי סנסציה מקומית. עשרות אנשים ביקשו להצטלם לצד אופל, רצו לשמוע פרטים טכניים עליה, כוח המנוע, צריכת הדלק, ביצועיה וכך הלאה, או שאלו כמה משלם עליה עולה חדש, וכמה היא עולה עם מכס ומסים.

היום לא רק i8 אינה מסובבת ראשים אלא גם פרארי ופורשה RS 40 האדירה, בעלת ספוילר מרוצים המזדקר מעל גגה. ואם כך, אז אולי הציבור התל-אביבי העכשווי, אשר אדישותו כלפי מכוניות בלתי שגרתיות חשודה מבחינה פסיכולוגית, אכן ראוי להתאשפז במכשירי תנועה אוטומטיים.

שואלים את אדוארד

משפחת צחור: נעזרנו בך ברכישת הקאיה קרניבל שלנו לפני הרבה שנים. עכשיו הקאיה כבר ז"ל, ואנחנו חושבים להשקיע בקניית רכב בסביבות 80-100 אלף שקלים. חשבנו לרכוש דאצ'יה לודג'י בנזין חדשה. זאת, בהנחה שרכב חדש יחזיק שנים רבות, והדבר עדיף מאשר רכב ישן מיצרן ידוע יותר (גרנדיס, מאזדה 5, ורסו). האם ההנחה נכונה?

האם האמינות של הדאצ'יה טובה? האם 3 כוכבי הריסוק שלה הופכים אותה לבעייתית? מה דעתך לגבי מנוע סולר, בתוספת 3,000 שקלים? האם התקנת מובילאיי הופכת אותה לבטוחה יותר באופן ניכר?

עיקר מה שחשוב לנו שהרכב יחזיק שנים רבות (אנחנו נוסעים באופן סביר, ומטפלים לרוב במוסכים מורשים). יש לך הצעות אחרות?

תשובה: בשקלול הבעד והנגד, בחירה בדאצ'יה לודג'י היא הגיונית. מכונית זו עשויה לענות לכל ציפיותיכם, במיוחד כשבוחרים בגרסה בעלת מנוע הדיזל של רנו, שהוא חסכוני ואמין.

יעקב שטרן: ברשותי סובארו פורסטר טורבו 2001 מיד ראשונה. נהניתי מאוד מהנוחות ומהעבירות במשך 135 אלף ק"מ, עד שלפני שנה הרכב התחיל להתחמם לאחר שעה במאמץ. הוא נכנס ויוצא אצל המכונאי, ואין פתרון.

בוצעו: ניקוי רדיאטור, החלפת תרמוסטט, החלפת המכסה והפייה של מילוי המים, וכן בדיקה שמשאבת המים עובדת. אין בריחת מים, אך דבר לא עוזר… אשמח לעצה, כי אני מרוצה מאוד מהרכב ורוצה להמשיך ליהנות ממנו.

תשובה: ייתכן שהמאוורר החשמלי מסתובב ללא הכוח הנדרש, עקב תקלה במצמד הפנימי שלו.

בועז: 1. בטויוטה יאריס האוטומטית 2005 של אשתי לא ניתן לאחרונה להעביר את ההילוך למצב P. בהמלצת חבר ניסיתי ללחוץ על כפתור Shift Lock הסמוך לתיבת ההילוכים בתוספת לחיצה חזקה על הבלם, ואכן ההילוך הסרבן מתמקם ב-Parking – אך חוששני שזהו פתרון זמני המאותת על בעיה חמורה ביותר, הלא כן ?

2. באותו רכב דלקה נורת ה- Check Engineלמשך ימים אחדים, נכבתה, וכעת היא דולקת כחודשיים. מהן הסיבות הנפוצות להישנות הבעיה? האם ביכולתי לפתור אותה בכוחות עצמי?

תשובה: 1. אין ברירה אלא לבקר במכון לגירים אוטומטיים. עם קצת מזל, ייתכן שאין זה מאוחר להחליף שמן גיר.

2. רק מחשב דיאגנוסטי מסוגל לגלות את מקור התקלה. בניסיונות ביתיים, המתבססים על ניתוק זמני של המצבר, אפשר רק לנקות את זיכרון המחשב, טריק שעוזר עד הידלקות נוספת של הנורה.

רפי: ברשותי טויוטה אוונסיס 2009 בעלת גיר רציף. האם גם בגיר רציף רצוי להחליף שמן מדי 60 אלף ק"מ, כפי שאתה ממליץ לגבי גיר אוטומטי?

ושאלה נוספת: כתבת שלא רצוי לנסוע במהירות בסיבובי מנוע נמוכים. כשאני בנסיעת שיוט במהירות 100-110 קמ"ש או 120 קמ"ש המנוע מסתובב ב-2,000 סל"ד. מה דעתך?

תשובה: גיר רציף הוא עדיין גיר אוטומטי, ולכן במקרה של אוונסיס הייתי מחפש פשרה בין המלצת יצרני השמנים, הדורשים החלפות, ובין שתיקתם של היצרן, היבואן והמוסכניק בסוגיית ההחלפות, ואף הסתייגותם. למשל: להחליף שמן גיר מדי 100 אלף ק"מ.

יוסי כהן, צפת: אני מחפש רכב מרווח יחסית לשבעה נוסעים. יש לי כרגע פיז'ו 307SW מנוע 2000. אני מרוצה, אבל הוא צפוף לילדים שיושבים מאחור.

נכנסתי לפיז'ו 5008 מודל 2013 שעשתה 100 אלף ק"מ, וממש התלהבתי מהחלל הפנימי. בטרייד-אין הציעו אותה עם שנתיים אחריות על מנוע, גיר ומזגן ב-60 אלף שקלים. אבל המוסכניק שלי הזהיר שיש לה מנוע טורבו "פח זבל", מלא תקלות, ויעץ לא לקנות אותה. המוסכניק ועוד מביני דבר המליצו לי לקנות את האאוטלנדר. הרכב מתאים לי אמנם מבחינת גודל, אבל ההצעה הכי זולה שקיבלתי היא 105 אלף שקלים.

תשובה: מערכת הטורבו של 5008 רגישה במיוחד לסוג שמן המנוע ולהחלפתו הנאותה מדי 15 אלף ק"מ. יש להקפיד גם שמפלס השמן לא יהיה נמוך משני שלישים.

במקומך הייתי לוקח את 5008 בשתי ידיים. אם בעליה הקודמים תחזקו אותה כראוי, לא תידרש להפעיל את האחריות, הנדיבה ביחס לרכב יד שנייה.