רכבת לגדנסק

השנה היא 1953: פולין הקומוניסטית מקבלת את מותו של יוסף ויסריונוביץ' סטלין כאסון לאומי. רק כיום נשמעות טענות הפולנים כי מותו של הרוצח, שאת מעלליו חשף ניקיטה חרושצ'וב 3 שנים לאחר ההלוויה – סימנו בעצם את "תחילת שחרור המדינה מחיבוק הדוב הרוסי"

אלא שהזיכרון לוחש שהמציאות הפולנית של אז הייתה הפוכה מקביעתם של היסטוריונים עכשוויים: הרי גם העם הפולני, ולא רק הממסד המפלגתי, הגיב למותו של סטלין בבכי מר, בהיסטריית עצב בלתי מבוימת, כי התעמולה הקומוניסטית ואהבת ההמון כלפי "שמש העמים" עשו את שלהן.

נוסע סמוי

רכבת מלודז' לגדנסק. אני עומד אל חלון באחד מקרונותיה ועוקב בעניין אחר הנוף הפולני, העובר מפריים לפריים כמו בסרט אילם. בתחנות הקטנות, שהרכבת המהירה חולפת על פניהן בזלזול-יעף, ועל קירות בתי המגורים המוזנחים הנותרים מאחור, תלויות כרזות ענק שבהן מתנוססות פניו של הרודן המנוח, מעוטרות כולן בסרטים שחורים. פה ושם דולקים נרות, ועל ידם תושבים עצובים מתחבקים זה עם זה.

אני מסובב ראש מהמראה הזז, הזז מאחורי השמשה, ומביט באיש שנעמד על ידי במדים של עובדי הרכבת. "כרטיס בבקשה", דרש, בציפייה שאתן לו לביקורת פיסת קרטון, שאין לי.

"אין לי כרטיס", הודיתי, והוספתי שאני סטודנט באקדמיה לקולנוע בלודז'. "הנה התעודה שלי. תוכל להיווכח, אדוני הקונדקטור, שאינני פנטזיונר שמשקר. לא קניתי כרטיס כי אין לי כסף, ואני מוכרח להגיע לגדנסק לדודה שלי כדי שתיתן לי לאכול ותיקח את בגדיי לכביסה. האמן לי, כבודו, לו היה לי כסף כלשהו, הייתי קונה כרטיס, אלא שאין לי כסף ואין לי כוח. אני חלש מלילות שלא ישנתי ומרעב. בגלל זה לא הייתי מסוגל לברוח ממך מקרון לקרון".

כלב שמירה מתוסכל

"יפה מצידך", אמר הכרטיסן בנימה סרקסטית, "שלא סגרת את עצמך בשירותים, מה שאתם, הנוסעים הסמויים, עושים בדרך כלל כדי לחמוק ממני". האיש הוסיף והעיר ביובש שנמאס לו כבר להוריד מהרכבת מטיילי-חינם כמוני בתחנה הקרובה, ולמסור אותם ליחידת שומרי הרכבות כדי שייעצרו על ידם ויעמדו למשפט. "לא פחדת מאפשרות כזו?", שאל אותי הקונדקטור, אשר בפולין נקרא 'קונטרולר'. "ומדוע לכל הרוחות אין לך כסף?", התעניין. "אין לך משפחה חוץ מהדודה הטובה הזו בגדנסק?"

התוודיתי שאין לי אף אחד חוץ מדודה יָנִינָה זו ואחותי אִירֶנָה,שנמצאת אצלה, והאיש המשיך וחקר אותי איפה גדלתי ואיך הסתדרתי עד עתה.

מזל מטורף וחלטורות

סיפרתי לו שאחרי המלחמה גרתי בבית יתומים בקרקוב, שעשיתי בעיר זו בגרות בתיכון אמנויות, שלמדתי שם ציור, ובהמשך התקבלתי לאקדמיה לקולנוע בסוג של פלא. הרי ללודז' הגיעו כ-600 מתחרים על כל כיסא בכיתה, ואחרי סדרת מבחנים קשוחה, שנמשכה שלושה ימים, התקבלתי במזל מטורף שאין לו הסבר.

"ודע, אדוני", ניסיתי לחייך, "שלא תמיד אוזל לי הכסף, כי חוץ מהלימודים אני עובד פה ושם בלודז', תופס כל הזדמנות. אלא שכעת, בגלל סוף הסמסטר, היה מתח בלימודים, לילות בלי שינה עקב בחינות, ולא היה לי זמן לחפש תעסוקה בעיצוב חלונות ראווה של חנויות בעיר, מה שהייתו טוב בו, או בתפאורות לאירועים מפלגתיים כלשהם, או בציורי פחם ענקיים של דיוקנאות המנהיגים האידיאולוגיים, הרביעייה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, שהופיעו בדרך כלל בפרופיל, ורק לפעמים ב-en face (פנים חזיתיות)".

הבמאי הולך יחף

בעודי מוסיף ומגולל את מצבי, שמתי לב שהבעת העוינות על פניו של מר קונדוקטור מתחלפת בהבעת סקרנות. מעוּדד מכך, המשכתי לספר שבאקדמיה לקולנוע בלודז' אנו לומדים לעשות סרטים, מקבלים שיעורים בבימוי, בצילום או בהפקה, תלוי במסלול שבחרנו, ובכל רגע חופשי יכולים ליהנות מסרטים באורך מלא, אשר מוקרנים נון-סטופ על המסך באולם הצפייה שבקומה העליונה – שיתפתי את הכרטיסן בהתלהבות.

"איזה סוג של סרטים אתם רואים? מקומיים או רוסיים?", שאל הקונדקטור, והתפעל לשמוע ממני שמדובר בכל סוגי היצירות, כולל סרטי בידור חסרי צניעות מתוצרת אמריקה, שאינם מוקרנים בבתי הקולנוע הציבוריים בפולין, מערבונים מהמערב הפרוע, סרטי מלחמה בריטיים, קומדיות צרפתיות רומנטיות כמו "תחת גגות פאריס" של רנה קלר, סרטי ניאו-ריאליזם איטלקיים כמו "רומא, שעה 11", "גנבי האופניים" ו"פאיזה", הסרט הרוסי המשגע "צ'אפאייב", עם שיר האנרכיסטים שהפך להמנון האקדמיה שלנו, וסרטים אחרים.

"זה הקטע הכי מדליק בלימודים בלודז', אך אני, לצערי, מוכרח לברוח מההקרנות אל עבודות מזדמנות בעיר, כי אחרת אין לי כסף לכלום", הסברתי לכרטיסן. "בשנה הבאה נתחיל לצלם סרטונים קצרים ויהיה לי קל יותר, כי הובטח לי שאקבל מלגה אמנות", ציינתי בגאווה.

פת וסימפתיה

"חכה לי רגע", אמר פתאום הקונדקטור, ופתח למעני תא עם ספסלי עץ. "שב ותנוח", הציע, "תיכף אחזור".

התיישבתי, ואכן הכרטיסן חזר כעבור כמה רגעים. הוא התיישב מולי, פתח תיק עור חום, והוציא ממנו תרמוס תה וכריך ענק, שהוא תחב לידיי. "תאכל, תשתה", ביקש, "לי אין דודה, אבל יש לי אישה שדואגת לי היטב. האוכל יספיק לשנינו", חייך.

ישבתי, אכלתי, וזאת הייתה הארוחה הנורמלית הראשונה שלי אחרי שבוע של כלום-כמעט, שבו נשארתי בבית ספר ריק עקב סוף הסמסטר.

דיאטת לפתן

זה קרה משום שכל חבריי נסעו לחופשה בבתיהם, ואני נשארתי במעונות הסטודנטים המיותמים כי נאלצתי לשמש עוזר צלם אצל סטודנט שנה רביעית, רישרד גוֹלְץ שמו.

שנינו גרנו במעונות ועבדנו בסט, שהיה ממוקם בפארק מול האקדמיה. לשנינו, כלומר גם לצלם שהייתי עוזרו וגם לי, לא היה כסף לאוכל חם, וגם לא לאוכל קר, ודי סבלנו מרעב, אך הצלחנו לא להישבר בזכות עזרתו של זוג עצי תפוח שגילינו בגינת האקדמיה.

את המאמץ הפיזי הנדרש בסט יכולנו להשקיע רק בזכות כך שמדי שיום היינו יורדים למטבח באגף הסטודנטים כדי להדליק גז ולבשל תפוחי עץ – יום אחד הצלם רישרד ובמשנהו אני, עוזרו. אותו תבשיל תפוחים, ספק מרק ספק לפתן, היה מזוננו היחידי במשך שבועיים, עד שיום אחד שבו היה תורי לבשל הודעתי לרישרד שאני כבר לא יכול להסתכל על משהו שעשוי מתפוחי עץ.

"תבשל, חביבי!", פסק רישרד, "תבשל, אני כבר אוֹכל את זה…"

בלית ברירה, בישלתי את תפוחי העץ החינמיים שלנו, אך לא נגעתי בקומפוט. רישרד אכן אכל, וכשסיים הפתיע אותי בהכרזה חגיגית ש"צרותינו הגיעו לסופן" כי הוא מצא חלטורה: לצלם בחתונה מפוארת את הזוג המאושר. "הם הבטיחו כסף טוב, ובאותה הזדמנות שנינו, אתה ואני, נאכל סוף סוף כמו בני אדם!"

חיממנו מגהץ, התקנו את בגדינו, צחצחנו נעלינו, ולקראת ערב נסענו בחשמלית לשכונת חוֹינֶה, פרבר די רחוק של לודז', ואפור ומוזנח עוד יותר מהעיר עצמה.

אכן חתונה עליזה

ואכן היה שם שמח. בפה מלא חייכו אלינו המוזמנים, שהסבו אל שולחנות עמוסי אוכל משובח ושתייה משמחת, אלא שלפני שהספקנו לטעום משהו, החליט רישרד לצלם את אנשי חוינה אשר חוללו בריקוד זוגות מוזר: גברים בנפרד ונשים בנפרד.

קרבנו אל רחבת הריקודים, והאורחים – חובשי כובעים שמולעטים מבפנים בניירות עיתון שנועדו להתפיח את הכובעים לגובה, כצו האופנה המוזרה של חוינה – התעצבנו למראה הלייקה העוקבת אחריהם, והרביצו לרישרד הצלם, וגם ממני לא חסכו בעיטות כשניסיתי להציל את חברי ודיברתי אל ליבם.

הם חששו, הבנתי מצעקותיהם, שהגענו אל חוינה כדי לצלם אותם רוקדים בששון בזמן לוויית סטלין! פחדו שאנו נלשין עליהם!

בקיצור, ברחנו משם מבלי לאכול דבר. אני יצאתי בזול יחסית, אלא שרישרד הצלם התכבד בפנסים כחולים תחת שתי עיניו, וגם הלייקה שלו התקלקלה מהמכות. למחרת היה תורו לבשל תפוחי עץ לשנינו, אך ויתרנו על זה.

"זה קרה אתמול? שלשום?", שאל הכרטיסן בסקרנות.

"אכן שלשום", עניתי, והוא פתח שוב את תיקו, והגיש לי כריך נוסף. "אם תעשה סרט משלך, אל תשכח להזמין אותי", ביקש, הלך, ולא ראיתי אותו עוד.

אפילוג

הגעתי לביתה של דודה רוזה. אחותי אירנה שאלה מה איתי, איך הולך לי באקדמיה, ואני תיארתי לה את המפגש עם הכרטיסן ברכבת. "זה היה אמיתי או סתם חלום?", תהיתי באוזניה. "הרי רעב שנמשך תקופת-מה מסוגל לעורר הזיות בעלות קשר פסיכומטופאי עם המציאות. למדנו את זה בגטו, זוכרת?"

ואולי אמיתיים היו רק תפוחי העץ החינמיים, הפנסים הכחולים בפניו של רישרד, הדם שניגר מאפו, והלייקה השבורה שלו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מי כאן מכוער

לפני עשור ועוד קצת הושמצה במדיה העברית טויוטה פריוס היברידית כמכונית מכוערת אשכרה. "הכי מכוערת מבין המכוערות", נקבע.

את היחס לאסתטיקה של פריוס התחיל חמור אחד שמתאימות לו בול מילותיו של הבדרן האמריקני גראוצ'ו מרקס: "הוא בעל מראה של אידיוט, הוא מדבר כאידיוט, אלא שאל תטעו – הוא באמת אידיוט". למרבה הפרדוקס, דווקא דעתו של איש זה על פריוס הפכה לקונצנזוס קבוצתי בקרב חמולת כתבי הרכב, אשר שייכים, במקרה או לא במקרה, לגזע כתבי החצר, גזע שהיה אז בחיתוליו וכיום שולט בענף.

חלף הזמן, ופריוס כבר אינה בודדה בשוק כי צצו היברידיות נוספות, אסייתיות ואירופיות, אשר מתחרות בה. אלא שחברֵי הגזע האלים – כלומר, אותם כתבים אינטרסנטיים שזכו בתמיכת ברוני הייבוא, והתחזקו דיים בעזרת אדוניהם כדי לשלוט על דעת הקהל העברית – לא שכחו משום-מה את דעתם, ועדיין מקללים בצוותא את צורתה החיצונית של פריוס התמימה. כאילו הם היו מבינים משהו בעיצוב, בפיסול ובאסתטיקה.

אך בורותם זו לא מפריעה להם לחרוץ, בשחצנות סמכותנית, עמדה אסתטית, וזאת חרף העובדה שטיפוסים פשוטים אלה, שאת אף אחד מהם לא הייתי מזמין לירחון 'טורבו' ז"ל שערכתי – נפלו אל עיתונות הרכב ממקום לא ידוע, לא למדו היסטוריה של האמנות ולא מבינים דבר גם בדרישות הבסיסיות של האווירודינמיקה.

לא עזרו לפריוס המסכנה ניתוחי פנים שעברה, שמלות חדשות שלבשה, וגם לא אמצעי בטיחות נוספים שהיא צוידה בהם. היחס כלפיה לא השתפר גם כאשר הוגדל טווח הנסיעה על חשמל של דגמיה, והועמקו חסכנות הדלק ואמינותה. "מכוערת!", צועקים רעים בכל הזדמנות, כאילו התחייבו לקלל את הופעתה.

אינני רואה בפריוס מפלצת. ההפך הוא הנכון דווקא, כי קוויה החדים של טויוטה זו, במיוחד בתחילת דרכה, מזכירים לי את אהובתי הונדהcrx VTEC, הצעירה-קשישה שלי בת ה-26, אשר יופייה וכוחה עשו אותה מכונית פולחן. בדיוק כפי שציפיתי שיקרה כאשר התאהבתי בה בתערוכת פרנקפורט והזמנתי אותה חדשה הביתה, כולל רוח הקרב שלה, הנושפת ב-160 כ"ס. והיא, לאות תודה, הביאה לי את גביע אליפות העיתונאים הלועזיטים בראלי. היסטוריה.

אגב, אני מוכן להילחם על כבודה של פריוס חרף העובדה שלצד כל המחמאות המגיעות לה באופן טבעי (אם כי טבעיות זו מוקדחת אצלנו, כאמור) – היברידית זו אינה מספקת אפילו צל של הנאת ניהוג, ואינה מפתיעה בביצועים הנדרשים על ידי הזקן.

שואלים את אדוארד

אמרי גיל: התחלתי ללמוד נהיגת מסלול באחת מהחברות בארץ. הלימוד מתבצע על הרכב שלי, הונדהfk8 . אני קצת חושש לרכב (ירידה מהמסלול, תאונה וכו'), וחשבתי לקנות ספיד קאר (רישיון אפור) של חברת semog – מנוע סוזוקיgsx600r , משקל עצמי 300 קילוגרם.

אשמח לקרוא את דעתך לגבי אמינות רכב מסוג זה, או לחילופין המלצה על רכב שמתאים לנהיגת מסלול, אבל לא יהיה כואב מאוד בכיס לתיקון (חשבתי גם על סיוויק ידנית בת ארבע-חמש שנים).

תשובה: קניית הונדה סיוויק בת 4-5 כדי להתאמן בה על מסלול אינה נראית לי מעשה חיובי, כי רוב סיוויקים אלו, ואף צעירות מהן, נמכרו בארץ מצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, אשר אינה מתאימה לנהיגה ספורטיבית (או לנהיגה בכלל, לדעתי) – גם כאשר גירים אלה משתפים פעולה עם מנוע לא רע (1.8 ליטרים המייצר כ-140 כ"ס).

במקום סיוויקים עצלניות ומתנודדות אלה הייתי מחפש הונדות Type-R ישנות, אלו שגילן 15, כלומר מתחילת הופעתן, או אלו מהסדרה השנייה. בעזרתן הנדיבה אפשר לגלות את הטעם המיוחד והנשכח של קשישות אלה, שמנועיהן מנגנים באך (טוקטה ופוגה) ונהנים מ-8,000 סל"ד וממומנט הממוקם גבוה, כמו באופנוע.

במטרה דומה לזו שלך (אם כי לא רק לרגל אימוני מסלול, אלא גם לכיף של נסיעות יום-יום…), הבן שלי שיפר בעזרתי סיוויק האצ'בק 1996. הוא הרכיב לה מנוע של הונדה אינטרה R (200 כ"ס כמעט), גיר קצר ומתלי 'קומפלט' של קוני, כולל קפיצים ומוטות מייצב, וגם מושבים של Type-R.

באשר ל-fk8 שלך, שהיא לגביי מכשיר התנועה הכי מעניין בארץ, גם מול מבחר "ספורטיביות" כביכול היקרות ממנה פי שלושה: אכן חבל להשחית אותה במסלולים הקצרים שצמחו אצלנו באחרונה, אשר נבנו בידי בעלי עניין לצורך פרנסה או פרסום שקוף. מסלולים אלה אינם מתאימים למלכה שלך, הזקוקה למסלולים מקצועיים נורמליים, שאינם קיימים במרחב הציוני.

קיימת גם סכנה שבכל ביקור לימודים על "מסלול מרוצים" עברי, יתנפלו עליך חבורות "מדריכים" כדי ליהנות מנהיגה על fk8 שלך ולהשתולל עליה, לשרוף את צמיגיה וכך הלאה – הכול באצטלה של הענקת חוויית לימוד… הרי לא חסרים אצלנו מי שמתהדרים בתואר "נהג מרוצים" אף כי לא תמצא בעולם מרוץ או ראלי אשר רשם את השתתפותם.

בקיצור, אם חשוב לך להריח ולטעום נהיגת ספורט, בין השאר כדי להתאמן בהתנהגות ששומרת על חיינו בכביש – אז דע שהמורה הטובה ביותר היא… fk8 . רק אל תיתן לאף אחד לנהוג בצעצוע שלך, כפי שאני שומר את הבווארית שלי לעצמי.

בעצם, אין מנוס אלא לנסוע לחו"ל, לאחד מבתי הספר המובילים בתחום. בפינלנד זהו מכון הלימודים אצל משפחת אלטונן, ראונו ובנו, ובגרמניה זה קורס נהיגת מרוצים של ב-מ-וו על מסלול הוקנהיים על יד פרנקפורט, או אימונים על מסלול נורבורגרינג, שם אתה יכול לבקש הדרכה על fk8.

מעדשתו של י"א:

פורשה בוקסטר היא אכן דליקטס, כפי שמכריז השלט מעליה

רחוב אלנבי בתל-אביב, לא רחוק משוק הכרמל. הצילום מעיד כי י"א מצלם יפה גם בלי מכוניות בפריים