כדי לכתוב על החיים צריך קודם לחוות אותם. על אמרה זו חתום אחד משני סופרים מהמאה שעברה: הרוסי איליה ארנבורג, או ההרפתקן האמריקני ארנסט המינגווי
בגלל כל הבלגן בגולה אשר בה נמצא אנוכי, אָבּוּ-אל-ארבע-בנאת (שתי יפניות, איטלקייה ובווארית), וגם בגלל הסתייגותי הנמרצת מפתרון קל, קרי ללכת לגוגל, הדוד של הדילטנטים, או לבקר באיזו ויקיפדיה – קשה לי לזהות את מקור האִמרה "כדי לכתוב על החיים צריך קודם לחוות אותם". האם שורת-שפר זו לקוחה מארנבורג או מהמינגווי?
כך או אחרת, הסופר קורציו מלפרטה (Malaparte), מורי ורבי, ציטט אותה לטובתי.
בלעת את הלשון, ישעיהו?
בהתאם לאמרה הנ"ל, כדי לדווח מה קורה סביבי איאלץ קודם לעבור פה, בחשק ובכפייה, את כל מה שנשאר עוד לעבור אצל הגויים. רק אז אוכל לבצע סיבוב פרסה מהיר בזווית גלגול פולנית, להיכנס למטוס של חברת התעופה לוט (אני שונא את השחצנות האֶל-עָלִית), ולחזור הביתה לתל-אביב כדי לשאול את הכלב שייקה מדוע הוא אכזב מרה ולא הגיב לשריקות שלי בסקייפ.
מה קרה לך, ישעיהו, שכחת את אבא או שסתם נמאס לך לענות בפולנית?
החפרפרת הולידה צַפֶרֶת
ארבע לפנות בוקר. צפירה חזקה, דרמטית, מכיוון בקתת המגורים של אלפא ביקעה כמו גרזן את הדממה הכפרית ושלפה את בעליה החוקיים של GTV מהשינה. רצתי לאיטלקייה בחושך. השתגעת? שאלתי אותה, את מחרידה את כל הגויים בסביבה!
ניסיתי להבין מה יכול היה להפעיל את הצופר של אלפא, שהשתתק מיד כשפתחתי את דלת המוסך. אם לא ניסיון גנבה, שהרי ל-GTV אין אזעקה, נשארו שתי סיבות: קצר חשמלי כלשהו, תוצאת ביקור מכרסמים שחפרו מחילות תחת הדשא, אותם מכרסמים שבגללם מקס ובר, כלב ציד לפי גזעו, הולך בחוטם תחוב באדמה; או שאלפא פשוט רצתה להזכיר לי שהיא חזרה הביתה מהתיקון.
המכונאים בוורשה – שזלזלתי בהם משום שמעולם לא ראו, עד שהגיעה אליהם GTV שלי, מתלי דה-דיון, גיר צמוד לדיפרנציאל האחורי, מנוע אלפא קלאסי, שני גלי זיזים וזוג מאיידים כפולים בלי דאון-סייזינג ומגדש – הצליחו בכל זאת לאתר תקלה שאני כשלתי בה: קצר חשמלי טיפשי בתוך המפלג (דיסטריביוטור. הלך חיישן halla). הם הודיעו לי בצער ובתדהמה על מותו של המודם, שהסתתרותו הערמומית תחת הסליל (קויל) לא הצליחה להגן עליו מהישרפות.
חוץ מזה הם החליפו את ארבעת הסתמים שבין ראש המנוע וסעפת הפליטה, כיוונו את שני מאיידי הסולקס הכפולים טוב יותר מאשר הצליח לבצע ד"ר אדוארד בכבודו ובעצמו (לא ייאמן, אך כך קרה) – וזהו זה.
בתום הטיפול המדוקדק שעברה GTV קיבלתי מרב-האמן טברדובסקי (הבעלים של המוסך) וצוותו את אלפא, שקטה כאילו איננה שלי, ופתאום גם חזקה מאוד, כאילו חזרו אליה ומטיילים איתה בהנאה כל 132 סוסיה, בני שלושים כמעט, שברחו אל החופש מהמכס הישראלי אשר מכר לי את GTV עם להקת סוסים רעבה וצולעת.
להציל שחורה, בחורה ויצירה
וכך, בביקורי הנוכחי בגולה, העומד על מפתן סיומו, הייתי עסוק באינספור פעילויות הצלה. הצלתי את אלפא השחרחורת בעזרת מוסך טברדובסקי המהודר, המצופה שיש איטלקי, והצלתי את יוסטינה רוחלה, התפאורנית המוכשרת של סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". כי אחרי הופעתו של העד הראשי במשפט, הלא הוא במאי הסרט (אנוכי), שהגיע לדיונים במיוחד מתל-אביב – בית המשפט בלודז' פסק לטובת הג'ינג'ית, ודרש מהמפיק המנוול גוויזאווה לשלם ליוסטינה על כך שעבדה כהוגן, בתוספת ריבית, שכר עורך דין והוצאות משפט.
נשאר לי פחות משבוע להציל גם את סִרטי באמצעות מו"מ עם הספונסר, הלא הוא המכון הפולני הממלכתי לאמנות הקולנוע. אנסה לשכנע את המכון להעביר את הפקת הסרט לידי המפיק הישראלי הבכיר והמנוסה מארק רוזנבאום, שהביע רצון לגמור את הסרט לאחר שצפה בגרסת הבמאי (גרסה זו אינה סופית, כי בינתיים צצו בי רעיונות עריכה חדשים).
הג'ז הכי קסום ומלנכולי
לצד מאמצי ההצלה בשלוש החזיתות הנ"ל – אלפא, יוסטינה והסרט – השתתפתי גם באירוע תרבות גרנדיוזי שנערך בלודז' לכבוד חברי המלחין כריסטופר קומדה, במלאות 40 שנה לפטירתו (המדור שהקדשתי לו, "אַלְפֵי מעריצים והוא עדיין מת", הפך לרשומה בבלוג שלי).
באירוע הנצחה מוזיקלי זה, מול כמה מאות אורחים שבאו לעיר לודז' והתיישבו באולם כדי לשמוע את הג'זמנים הפולנים הטובים ביותר מנגנים את המוזיקה של קומדה, נערך גם פאנל שבו אנו, קבוצה מצומצמת של חבריו של קומדה שהגיעו מרחוק ומקרוב, ישבנו על הבמה נרגשים והחלפנו זיכרונות.
חב"ד מול היודנראט הנוכחי
בזמן שארזתי כבר מזוודות לקראת השימוע שאערוך לישעיהו, חגגו החב"דניקים הפעילים בוורשה את השנה החדשה, תשע"ד שמה, במלון 'בריסטול' הוותיק והמפואר. הוזמנתי לערב המרגש שבו שליח חב"ד בוורשה, הרב שלום בער סטמבלר, נשא דרשה יפה, בפולנית טובה, על משמעותו של ראש השנה ביהדות.
בהזדמנות חגיגית זו התגלה שהרב סטמבלר ואשתו דינה קוראים בקביעות את 'מקור ראשון' גם בגולה, וששניהם מכירים היטב את 'המפתחות בפנים' על נפתוליו ותלאובותיו. אגב, בארכיון הג'ימייל שלי מצאתי אפילו מכתב של הרב סטמבלר, שלא פרסמתי אז מחמת הצניעות. וחוץ מזה הייתה גם סמטוחה מארץ הסמטוחות, כי התבלבלתי וחשבתי שהרב שלום הוא מאיר, אחיו, שהכרתי בזמנו.
בכל אופן, היה לי לעונג להכיר את החב"דניקים והחב"דניקיות על טפם. אני רואה בהם יהדות פולין אחרת, נפלאה, שאינה קשורה ליודנראט הנוכחי של הקהילה היהודית בפולין, שאנוכי לא בין חסידיו.
יומן אירועים: אלפא GTV חזרה הביתה; המפיק הנוכל גוויזאווה הפסיד בבית המשפט; הרב שלום בער סטמבלר קיבל את השנה החדשה בדרשה נבונה ומרגשת; ואנוכי (במכנסיים לבנים) השתתפתי בקונצרט ובפאנל לזכרו של המלחין כריסטופר קומדה
ארמון רב תפארת
הנה אחת מהסיבות הרבות להסתייגותי מהזן הזה הקרוי 'יהדות פולין הקלאסית', כלומר הישנה. בעיתון פולני המופיע בעיר לובלין מצאתי סיפור על ארמון ותיק שלפני מלחמת העולם השנייה פעלה בו ישיבת לובלין. אבן הפינה של ישיבה זו הונחה ב-1924 ביוזמת רבה הנערץ של לובלין, מאיר שפירא, שכיהן גם כחבר הפרלמנט הפולני האורתודוקס היחיד בתולדות המדינה. כעבור שש שנים ותרומות רבות מיהודי תבל נשלמה הקמתו של הארמון התורני. שמה של ישיבת לובלין יצא לתהילה בכל אירופה, והיא הייתה אבן שואבת ללמדנים ולעילויים מכל העולם.
בעקבות כיבוש פולין ב-1939 בידי הגרמנים הפקיעו הרוצחים הנאצים את המבנה היהודי המפואר, שנחשב "האוקספורד של המזרח", והפכו אותו למטה המשטרה הצבאית. בתום המלחמה הולאם הבניין ההיסטורי, כולל השטח סביבו, על ידי הקומוניסטים, שהקימו בו בית ספר לאחיות.
רק לפני עשר שנים החזיר השלטון הפולני את הארמון היהודי העתיק לידי מנהיגות הקהילה בוורשה. הקשיש המורשה, רומנטיקן משהו, היה מצפה, בתמימותו המטופשת, שהיודנראט הנוכחי המופקד על יהדות ורשה יקים מחדש במבנה שקיבל את ישיבת לובלין, בניסיון להפיח בה את תפארתה. דמיינתי לעצמי שהישיבה המשוחזרת תפעל לזכר החיים היהודיים השוקקים של פעם – אבל גם במסגרת היהדות החדשה, שלימוד תורה הוא חלק מהותי בה. איפה! המאכרים רודפי הבצע עומדים לפתוח דווקא במקום הקדוש הזה, שכל חסידיו נשרפו בשואה – מלון ארבעה כוכבים בשם 'אילן', שאימץ לו את הסיסמה האירונית Feel the tradition"".
ישיבת חכמי לובלין. כור העילויים היה למתחם ג'קוזי ורום סרוויס
טיפ טיפה
מערכת שני מאיידים כפולים מתוצרת סולקס, וֶבֶּר או דל-אורטו מופיעה במכוניות קלאסיות רבות, לעתים גם בדגמים שאינם ספורטיביים בטבעם כמו וולבו. הטיפול התקופתי במאיידים אלה אינו שונה מהטיפול במאייד בודד, אך דורש לשים דגש על סינכרוניזציה, כדי ששני תאי השרפה בשני הצילינדרים שמשרת המאייד הכפול השמאלי, יקבלו אותה תערובת דלק בדיוק שמקבלים שני הצילינדרים אשר משרת המאייד הכפול הימני.
את כיוון המאיידים הכפולים מבצעים לפי האוזן והניסיון, או באמצעות פלאג עשוי זכוכית שמאפשר לעקוב אחר שרפת הדלק לפי צבע הניצוצות. בזמנו, המוסכים של אלפא רומיאו ולנצ'יה היו מצוידים במכשיר המאפשר כיוון מאיידים באמצעות בדיקת תת-לחץ. היום נשארנו רק עם האוזן והניסיון, אשר בו מנסה לפגוע בכל כוחו אויבנו מר אלצהיימר.
שואלים את אדוארד
עזר: אני מתלבט אם לקנות את הסוזוקי אלטו, חדש מהיבואן. אני נוסע כ-100 קילומטרים בממוצע ביום, בעיקר נסיעות בינעירוניות לעבודה, ונסיעות לירושלים ולצפון. השימוש הוא בעיקר בשבילי, לא לשימוש משפחתי. מה דעתך הכללית על הרכב, וביחס למכוניות דומות? האם היית ממליץ לי לקנות אותו בשביל השימושים הנ"ל?
תשובה: סוזוקי אלטו היא פשפש עירוני אמין וחסכוני, אלא שהיא אינה מתאימה לייעוד שאתה תולה בה. האלופה בין הקטנות היא קיה פיקנטו, היקרה יותר אמנם מאלטו, אך מעניינת פי עשרה. במיוחד כשמדובר בנסיעות בינעירוניות, לרבות עליות.
בעילום שם: ברצוני לרכוש אופל אסטרה טורבו ואשמח לשמוע את חוות דעתך.
תשובה: הבחירה באסטרה טורבו הגיונית, מאוד אפילו. אתה רק מוכרח לדאוג למגדש – לא לנסוע בבוקר חזק כאשר השמן קר עדיין, להקפיד על מפלס שמן מנוע גבוה, ולפני הכיבוי להניח למנוע לעבוד דקה או שתיים בטורי סרק כדי שהטורבינה תתקרר.
ד', ירושלים: אני רוצה לקנות רכב בעל 9-11 מקומות. חשבתי על סיטרואן ג'אמפי, בגלל המוניטין של החיסכון בדלק. אני מתלבט בין רכב משנת 2011 שעולה בסביבות 120 אלף שקלים, ובין קנייה של רכב ישן משנת 2000 ב-17 אלף והשקעה בשיפוץ, כולל החלפת מנוע, גיר, מושבים, מתלים וכל מה שצריך.
אפשרות אחרת היא טרנספורטר, עם אותה התלבטות בין רכב חדש יחסית משנת 2008 ובין שיפוץ כולל של רכב משנת 2001. מה דעתך? כמה צריך לעלות חידוש כזה, והאם זה כדאי?
תשובה: אם חשובה לך אמינות הרכב, אז לא הייתי בונה בשום פנים ואופן על שיפוץ של מכונית ישנה. אין לדעת אם הוא יעלה יפה ואם הרכיבים החדשים יסתדרו ביניהם. בין סיטרואן ג'אמפי ופולקסוואגן טרנספורטר הייתי בוחר באחרונה, שהיא סוס עבודה רציני. ג'אמפי נחמדה וחסכונית אמנם, אך נוטה לעתים לקפריזות. כמו רוב הצרפתיות בעצם.
יעל אלוני: ראשית ברצוני לומר (…). ושנית, שאלה. ברשותנו פיאט פונטו משנת 1998 שבשנה שעברה החלפנו לה מנוע. לפני כחודש נסע המוסכניק ברכב ואמר שנסענו תקופה ללא שמן גיר (ידני) ולכן הוא נשחק ואנו צריכים להחליף גיר.
כחלופה הוא הציע הוספת שמן במחיר 350 שקלים, שמן מיוחד שמטפל במקרים קשים. ייתכן שזה יעזור ולא נצטרך להחליף גיר, וייתכן שלא. מה דעתך?
תשובה: ראשית, הייתי שואל את המוסכניק שלכם מדוע הוא אינו מציע לפתוח את תיבת ההילוכים כדי לבדוק את מצב המסבים ולהחליף סינכרוניזטורים. זאת לא עבודה מי יודע מה, ביצעתי אותה בעצמי לא אחת, אף שאינני מכונאי מוסמך.
שנית, לא ברור לי מדוע במהלך החלפת המנוע בשנה שעברה המוסכניק לא שם לב לנזילות שמן מתיבת ההילוכים. הרי שמן גיר אינו נשרף כמו שמן מנוע: אם הוא חסר, אז זה רק עקב נזילות.
שלישית, תוסף הפלא קסאדו, שאני משער שהוא שהוצע לכם כְּמַה שעשוי להציל את תיבת ההילוכים, עולה הרבה פחות מ-350 שקלים.
אגב, אם הסינכרוניזטורים של הגיר נפגעו בגלל הנסיעה הממושכת בגיר יבש, אז ייתכן שגם קסאדו לא יועיל. בכל אופן, שווה לנסות.
אליעזר שיל"ת: ברשותי מליבו בת 1.5 שנים. לאחר נסיעה של 8,000-9,000 ק"מ מורה השעון על מצב שמן של 43%. במוסך אומרים שעליי להיכנס להחלפת שמן, וכי צורך זה, לעומת הצורך בטיפול רגיל (מדי 15 אלף ק"מ), הוא בגין צורת הנהיגה שלי (אני נוהג כבר מעל 50 שנה). האם יש אמת בדברי המוסך, או שמא יש פגם במנוע?
תשובה: זהו אינו פגם במנוע, משום שאכילת השמן במליבו שלך היא עדיין בגדר הנורמה השברולטית. אין מה להחליף שמן לפני 15 אלף ק"מ, אך יש להוסיף מדי פעם את הכמות שנשרפה. בנוסף, כדאי לוודא שאין נזילות שמן. לאופן השימוש בתיבת הילוכים אוטומטית אין קשר לקצב אכילת השמן. מה שאומר שאת דעתו של המוסכניק יש לכרוך יחד עם מעשיות איזופוס, אנדרסן והאחים גרים.
כדי למנוע ממעבדות המשטרה לבצע חקירות עומק, חיפוש דנ"א וכדומה, נוהגים פושעים לשרוף מכוניות שלקחו חלק בשוד או בהריגה. השאלה אם אפשר לחפש דנ"א של תאונה באפר ובברזל של מכונית שרופה נשארת בלי תשובה
מכונית שרופה לוקחת איתה את כל הסודות לדרכה האחרונה, המובילה למגרש הגרוטאות. אז למה הסכימו חוקרי תעבורה ומומחי טכניון לנתח את התאונה הקטלנית של משפחת אטיאס, בניסיון להתחקות אחר סיבותיה? זוהי הטענה העיקרית שלי כלפי המחברים הכושלים של "הדו"ח הסופי", האומר הרבה ולא אומר כלום.
ודאי שהאינטרס הלאומי והאחריות לגבי שמונת הקורבנות חייבו לבצע פוסט-מורטום בדיקה רצינית ומדויקת בנוסח "מה קרה שם". לא רק כדי למנוע אפשרות שמקרים דומים יתרחשו בעתיד, אלא גם בגלל החשש הסביר שמשפחת אטיאס הוכחדה בפעולה עוינת, על רקע לאומני למשל, שבוצעה בידי האקר אשר חגג על מחשב הרכב.
אינני מערער אפוא על הצורך בחקירה, אלא על האופן שהיא בוצעה. כי לא רק נקודת המוצא של החקירה (מכונית שרופה) הייתה בעייתית, אלא גם המקצועיות של החוקרים.
בלה-בלה סמכותי
הדו"ח הנ"ל, שעורר עניין ציבורי רב, יוצר תחושה שהצוות הנכבד, בניסיון להבין את השתלשלות התאונה וסיבותיה האנושיות והטכניות, לא היה מצויד בכלים הנדרשים – לא בדמיון ולא באינטליגנציה בסיסית – שבאמצעותם ניתן להתמודד עם דרמה טבריאנית מפחידה ומסובכת זו. והרי דמיון ואינטליגנציה נדרשים כפליים במצב שבו כל מה שעמד לרשות המומחים, ובהם בעלי תארים מתקדמים, הוא שיירים שרופים כליל. זה לא הפריע להם לקבוע בנחרצות מה היה מצבה של גרנדיס ברגע התאונה.
לא נעים לומר, אך הכרחי: כל ההכרזות הסנסציוניות שפרסמו מומחים אלה בתום החקירה – ולפיהן רפידות המיצובישי התפרקו בגלל עומס העצירה, ומנגד, המצערת והקשר שלה (כבל) עם דוושת הגז "עבדו ללא דופי" – הן מסקנות מופרכות. בדיוק כמו התיאוריה ששטיח הרכב היה במקומו על הרצפה ולא לחץ על דוושת הגז.
כמי שהתהפך לא פעם ברכבו (לא בנסיעה אזרחית רגילה, בוודאי, אלא בתחרויות ראלי של פעם, שבהן השתתפנו עדיין עם שטיחים), אני יכול להעיד כי בעת התהפכות, השטיחים וכל יתר אביזרי הרכב מטיילים חופשי בתוך המכונית הנהפכת על גגה. אם השטיחים אכן נשרפו בתאונה, כמו המושבים והריפוד, אז באיזה פלא ידעתם שהם לא היו בין הגורמים לשיגעון התאוצה של מיצובישי?
בקיצור, קביעה בנוסח "יודעים היטב" כאשר בעצם לא יודעים כלום, מעלה תהיות לגבי המוניטין של המומחים הבכירים שחיברו את הדו"ח. ואגב, אם בקיאותם של מומחי התעבורה אצלנו היא בעייתית, וכך עולה כאמור מהמסמך שהם חיברו על התאונה – אז היה צריך לתגבר אותם במומחים מחו"ל, כמקובל בקבוצות הכדורסל המובילות בליגה המקומית הבכירה, שאינן מתביישות להשתמש בכישרונות זרים בעלי מוניטין מקצועיים.
השחזור נקבר
זאת ועוד משהו: להפתעתי המושלמת, מחברי הדו"ח הסופי לא צירפו אל חקירת התאונה את הממצאים של שחזור המקרה שנערך בזירת האסון, וגם לא טרחו לנמק מדוע קברו את ממצאי השחזור.
אז בשביל מה הם ערכו את השחזור המיוחד, שהם התגאו בו ארוכות בכתבה ששודרה בטלוויזיה? למה צוות המומחים שומר בסוד מה הם למדו מהשחזור, שבוצע במכונית זהה אשר נסעה באותו מסלול שהוביל את משפחת אטיאס למותה הטרגי?
שמונה נפשות מחפשות תשובה
מה היה אורכו של התוואי שבו נסעה גרנדיס ללא שליטה? הבסיס לחישוב הוא 6.5 הדקות שבהן הנהג רפאל אטיאס ואשתו יהודית דיברו עם המוקדנית ממוקד 100 של המשטרה. לכך יש להוסיף את הכמה דקות לפני שיחת המצוקה, שבהן נוסעי הגרנדיס זיהו שהם שקועים בצרה מפחידה וניסו ללא הצלחה לעצור את האוטו הדוהר.
אם המכונית נסעה ב-120 קמ"ש, כפי שהדו"ח מצטט את הנהג, אז באותן 6.5 דקות של שיחה עם מוקד 100 עברה גרנדיס למעלה מ-12 קילומטרים (לפי חישוב של קילומטר אחד ב-30 שניות). אם נוסיף לכך את כמה דקות המצוקה שלפני הצלצול למשטרה, שבמהלכן כאמור הבינו ההורים שהם בסכנה קשה, יוצא מכך שהנסיעה המטורפת נמשכה לאורך כ-20 קילומטרים ארוכים.
כלומר, לוּ היה במשטרה יועץ תחבורתי כלשהו למקרי חירום, ניתן היה אולי להציל את המשפחה המבועתת. מומחה כזה, שנהג המיצובישי לא מצא במוקד 100, היה יכול להמליץ לו על צעדי ההצלה הבאים:
להעביר את מוט ההילוכים ל-N (ניוטרל) כדי לחסום את העברת כוח המנוע לגלגלים, או לסובב את המפתח בסוויץ' כדי שהמנוע יפסיק לעבוד! הפסקת כוח המעצורים (בוסטר) כתוצאה מהדממת המנוע לא הייתה משנה דבר, שהרי המעצורים ממילא לא עבדו. גם איבוד כוח ההגה היה, בסך הכול, דורש מהנהג להפעיל על ההגה מאמץ פיזי גדול יותר.
פרפר לא נחמד
יש להניח שבזכות שחזור התאונה, המומחים למדו לא מעט על הכביש המוביל לטבריה – היכן הוא ישר והיכן משופע. ברור שמשהו גרם לגרנדיס לצאת משליטת הנהג ולהשתולל. מה זה היה יכול להיות?
המומחים, שניסו לפענח את המקרה ביכולת ניתוח מוגבלת, לא לקחו בחשבון את האפשרות שפרפר המצערת של גרנדיס נשאר במצב פתוח, כיוון שנתקע במקומו בגלל לכלוך שהצטבר בגרון המצערת. לא מן הנמנע שלכלוך זה לא אִפשר לפרפר להיסגר כסִדרו, כאשר רגלו של הנהג עזבה את דוושת הגז!
לכלוך זה (אם הוא אכן קיים בגרון של המצערת, כפי שאני משער) נשרף יחד עם כל מערכת ההזרקה.
נוזל ישן הוא רתחן
השחזור שערכו המומחים נועד לשכנע אותם חד-משמעית שמעצורי הגרנדיס היו אמורים להתגבר על כוח המנוע העובר לגלגלים בהילוך גבוה (D), גם אם הנהג לא העביר את מוט ההילוכים למצב N (ניוטרל), מצב שבו קל יותר למעצורים למלא את ייעודם! אז מה קרה שהמעצורים לא עזרו ברגע הקריטי?
ובכן, המומחים הנכבדים התעלמו, משום מה, ממצבו של נוזל המעצורים! נוזל מעצורים שלא הוחלף במועד (טיפול הכרחי שבארץ נוטים לזלזל בו) ו'בילה' זמן רב במכל שלו סופח אליו מים – מה שמוריד את נקודת הרתיחה שלו. התוצאה: במקום לשמור על כוח העצירה עד 160-180 מעלות צלסיוס, כמו נוזל מעצורים חדש – הנוזל הוותיק יודע להפסיק לעבוד בפחות מ-100 מעלות, ובכך גורם ל'איבוד ברקסים', כטענתו של הנהג, רפאל אטיאס, באוזני המוקדנית.
לא מן הנמנע שהלחץ של הנוזל הרותח גרם להתפרקות צינורות המעצורים עשויי הגומי. כאשר מכונית נשרפת, גם אפשרות זו אינה ניתנת לבדיקה.
חושף טפח, מתעלם מטפחיים
במקום להזכיר גורמים אפשריים אלה לתאונה – ובהם פרפר מצערת שנתקע במצב פתוח עקב לכלוך או תקלה (נפילה?) בקפיץ הסוגר את הפרפר ברגע עזיבת דוושת הגז, או בגלל נוזל מעצורים ישן מדי שלא אִפשר לעצור את גרנדיס – החתומים על הדו"ח הסופי חוזרים שוב ושוב על המנטרה שגרנדיס זו עברה בהצלחה את הטסט השנתי שלה רק 4,000 קילומטרים לפני התאונה.
מה, המומחים הללו לא יודעים שבטסט השנתי מעצורים נבדקים בידי הבוחן במצב סטטי, על רולרים מסתובבים, והבוחן אינו מסיר את הגלגלים כדי לבדוק את מצב הדיסקים והדיסקיות? קל וחומר שהבוחן אינו בודק את כמות המים שספח אליו נוזל המעצורים, הפוגעים באיכותו (קיים אמנם מכשור לבדיקה זו, אך בעצם, די להקפיד על תדירות החלפה נאותה של נוזל המעצורים, מדי שנתיים לפחות). גם את זאת המומחים אינם יודעים?
מכון הטסטים דורש מהנהג להביא "אישור ברקסים" חתום בידי מוסך מורשה רק כאשר מדובר במכונית ותיקה.
קל יותר להתריס כלפי שמיא
אך כשלים של משרד התחבורה או של המשטרה אינם מעניינים את מחברי הדו"ח. במקום להצביע על דרגתה הנמוכה של המודעות המוטורית בארץ, המדשדשת כבר שנים ואינה מתפתחת, לקחו כותבי הדו"ח הסופי נשימה עמוקה ונתנו להבין, בין השורות פרי עבודתם הנמרצת, שכוח עליון מסתורי גרם לתאונה הטרגית של משפחת אטיאס.
שכחו את כלל הבסיס
על ההזדמנות קפצה גם עמותת 'אור ירוק' האינפנטילית, המשחקת בחוצפתה מעין משרד תחבורה אלטרנטיבי. מומחיה (יש כאלה ל'אור ירוק') ממליצים לנהגים לבצע את כל מה שהופיע כבר באינטרנט (ואצלנו). הם שכחו רק להוסיף שהעיקרון הבסיסי של נסיעה במדרון הוא לנסוע בהילוך נמוך, כדי שהמנוע יאט את הרכב ויקל על המעצורים, שבמדרון עומדים במבחן אכזרי.
בְּקִיעוּת ולא בקיאות
בעצם, לא רק את הנהג קשה להאשים, אלא גם את השוטרים שלא סייעו לו ברגעים הקריטיים. הרי גם הנהג וגם השוטרים גדלו בארץ שבה בקיאות מוטורית היא עדיין נחלת מעטים. נושא זניח שזוכה לאוורור מהגומחה שלו רק כאשר מאוחר מדי.
רפאל אטיאס, בן 42, היה מנהל בית הספר 'מפתן' בצפת. רעייתו יהודית הייתה אף היא בת 42.
טיפ טיפה
מכונית המצוידת בוו גרירה וסוחבת אחריה נגררת כלשהי או דירת קמפינג זקוקה למרחק עצירה ארוך יותר ב-40 אחוזים (!) ממרחק עצירה של מכונית שאינה גוררת דבר.
מסקנה: אם אנו גוררים משהו, מוטב שנשמור מרחק ביטחון מתאים מהמכוניות הרגילות הנוסעות לפנינו. ההמלצה על "מרחק שתי שניות", הנשמעת בבתי ספר לנהיגה, מאבדת תוקף לטובת שלוש שניות ויותר. גם הנהגים הנוסעים אחרי מכונית עם נגררת צריכים להיות דרוכים מהרגיל, כדי להימנע מהצטרפות לתאונה, במקרה שהמכונית שלפניהם לא תספיק לעצור.
גולף בגרסה צרפתית: בעזרת הדגם החדש של 308, ינסה קונצרן פיז'ו להגשים את חלומו הישן: להתחרות בפולקסוואגן גולף. 308 החדשה אינה דומה ל-308 הוותיקה, הבלתי מוצלחת. הגרסה הנוכחית בנויה על פלטפורמה מודולרית בשם EMP2, ומפתיעה בעיצוב חיצוני מהודר ובחלל פנימי מפנק, הן את הנהג והן את נוסעיו. קשה רק להתרגל לתרגיל של היצרן, שמיקם גבוה את מד המהירות ומד סיבובי המנוע ברוב הפיז'ו-אים החדשות, כולל 308.
בתערוכה הקרובה בפרנקפורט יחשפו הצרפתים את 308 השאפתניות, המצוידות בחמישה מנועים מוכרים ובמנוע חדש בנפח 1.2 בשם e-THP, בעל שלושה צילינדרים ומגדש טורבו. מנועים בסגנון זה הכרנו כבר אצל פורד, פולקסוואגן ורנו, שם הם מפגינים חיסכון משמעותי בדלק, אך רק בנסיעות איטיות. בנהיגה ספורטיבית במקצת, מנועים מוקטנים אלה מתחילים לשתות דלק כמו מנועים אטמוספריים בנפח 2.0 ליטרים
פיז'ו 308. חלון שמש מרשים והגה שמסתיר את השעונים לנהג נמוך קומה
שואלים את אדוארד
אלי: יש לי בעיה שחוזרת על עצמה ברנו מגאן 2007. הרכב לא מתניע, ובמהלך הניסיונות מתקבלת ההודעה Card Reader Fault. הרכב היה במוסך רנו המרכזי (ראשון-לציון), שם נטרלו את הקודן. במשך שבוע הכול היה בסדר, אבל אז זה שוב קרה. מובן שעד שבאו לגרור הרכב הוא התניע, והבאתי אותו עצמאית למוסך. שם אמרו שהם לא מוצאים כלום ושהכול נראה תקין מבחינתם. כעבור שבוע שוב… (ברשותי שני כרטיסים, האחד חדש).
האם יש לך רעיון מה הבעיה או למי לפנות? אולי החלפת קורא הכרטיסים? במוסך לא דיברו בכלל על הקורא, ואף אמר לי האיש במוסך – "אני לא זוכר ממתי שאני פה שהחליפו קורא…"
תשובה: הכרטיס עושה הצרות הוא אכן עקב האכילס של דגם המגאן המוצלח, לצד עקב האכילס השני – הקודן, המעיק על בעלי המכוניות ולא על הגנבים. מומלץ לבדוק אם בעיית ההתנעה של מכוניתך היא תוצאה של חיישן קראנק שמסרב לעבוד. כדאי לך אפוא לגשת עם מגאן שלך למוסך הראשי של רנו בהרצליה, שם טיפלו בהצלחה במכונית של ידידה שלי שסבלה מבעיית התנעה דומה, כלומר חוזרת על עצמה באופן בלתי סדיר. המכונאי הפיקח אפילו לא החליף את החיישן המורד, אלא רק חיזק אותו לבסיסו ב'אזיקון' עשוי פלסטיק.
פיני דיאמנט: פעם היה מקובל לבצע החלפת צמיגים בהחלפה אלכסונית. לאחרונה סיפר לי מתקן הצמיגים שיש צמיגים המיועדים להיות קבוע בצד ימין וכאלה הקבועים לצד שמאל. מה עושים?
תשובה: הצמיגאי שלך צודק. אכן, צמיגים בעלי סוליה א-סימטרית יש לשמור באותו צד של המכונית שבו הם הורכבו. צמיגים כאלה מומלץ להחליף רק באותו צד של הרכב, כלומר – צמיג קדמי יוחלף בצמיג אחורי.
זיו מיטל: יש לי שתי שאלות, שתיהן קשורות באבי מורי בן ה-77 (עד 120). יש לו סיטרואן ברלינגו 2005 hdi הסובלת מתופעה של איבוד סחיבה (שבאה והולכת). החליפו אינג'קטורים, משאבת דלק ועוד כל מיני – ואין תרופה. גם המחשב במוסך לא מצליח לתת כיוון לפתרון. האם יש לך אולי כיוון בשבילנו? (גם בדוקטור גוגל לא מצאתי מזור, אולי לא שאלתי נכון).
מכאן אני מגיע לשאלתי השנייה: בסוף החלטנו שכדאי אולי פשוט להחליף רכב. התקציב שלנו הוא 55 אלף שקלים. אין לנו העדפות ספציפיות. חשבתי על סוזוקי ג'ימיני, מכמה סיבות: א. קל לצאת ממנו משום שהוא די גבוה (באוטו נמוך זה קצת קשה) ב. שמעתי שהוא חסכוני ג. יש בו רוח צעירה, ולעניות דעתי זה בריא לנפש.
מובן שאלו הם הרהורי לבי, לאבי אין צד במחשבות אלו. הציעו לו מ'אלבר' פורד פוקוס 2010 שעשתה למעלה מ-130 אלף ק"מ. בסכום הנ"ל זה נראה הרבה ק"מ לשנה (מעל 40), כך שבינתיים דחינו את העסקה. אשמח לקבל ממך תובנה או עצה.
תשובה: 1. כדאי לבדוק בברלינגו את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. אם יתגלה יחס דחיסה נמוך, שאינו עולה גם כאשר שופכים קצת שמן לצילינדר – אז האשמים בחולשת הסיטרואן הם השסתומים.
2. אתה צודק לגבי סוזוקי ג'ימיני, אך הוא אינו נוח בנסיעות בינעירוניות. בדוק את האופציה של סקודה רומסטר. זוהי מכונית מתאימה להפליא לאדם מבוגר (בָּדוּק) וגם לבנו.
אורטל, ירושלים: ברשותי מאזדה לאנטיס 2001 שמורה, מטופלת כמו שצריך ובלי עין הרע נוסעת מצוין. יש לה רק בעיה אחת: בכל פעם שאני נוסעת מכיוון שער הגיא לשורש, אחרי העלייה היא מקרטעת, נורות לוח המכוונים נדלקות (חום המנוע לא עולה) והיא נכבית. כעבור כמה דקות של מנוחה ניתן להתניע מחדש. במוסך בדקו את התרמוסטט והחליפו את משאבת הדלק, אך ללא הועיל. האם יש לך רעיון מה יכול לגרום לבעיה?
תשובה: מומלץ לבדוק את המאוורר, שמא המצמד שלו מחליק ולכן הוא אינו שומר על סיבובים גבוהים, כאלה שבכוחם לקרר כהלכה את הרדיאטור.
כלבי מקס לא מבין למה אני יושב לי ככה סתם במוסך הריק של אלפא. וגם אני לא יודע למה, אך ממשיך לשבת. המוסך הריק מזכיר לי דירות ריקות, עזובות, מזמנים אחרים
לילה צעיר. אור הירח עוזר לי למצוא את השביל המתפתל בגינה בין עצי אורן ושיחים. כלבי מקס ובר, בעל הנעה 4X4, הולך בעקבותיי בזהירות, ואנו מתקרבים למוסך הריק של אלפא.
דלת הכניסה למגוריה של GTV ב-15 השנים האחרונות נותרה פתוחה, כמו בדירות העזובות ההן, הנמצאות עדיין בזיכרוני. ואינני מתכוון רק לדירות העזובות בגטו.
טעות א-דירה
ב-1956 זכינו אנוכי ואשתו הטרייה, משוררת, למתנה מידי קברניטי העיר לודז': דירה בת שלושה חדרים שהשאירה משפחה יהודית אשר עזבה את מרחב הגויים ונסעה ארצה.
סיקרן אותנו באיזה פלא זכינו בדירה. האם בחלונות הגבוהים טעו לחשוב שהמבקש (אני) הוא איש מפלגה פעיל? לא הייתה זו איוולת גמורה לחשוב כך, שהרי עבדתי אז כמבקר תרבות בעיתון הקומוניסטי 'קול הפועל'.
נראה שהטעות רצה לכל הכיוונים: עורכיו של עיתון קומוניסטי זה שבו כתבתי הניחו בתמימותם שאני, כרוב הסטודנטים בתקופה ההיא, חבר בסניף המפלגה PZPR אשר באקדמיה לתיאטרון וקולנוע שבה למדתי – ואילו באקדמיה מצידם הניחו שאני חבר בסניף של מפלגה קומוניסטית זו בעיתון.
מהארכיון שלי: דיוקן עצמי עם בת הזוג. את התמונה צילמתי בעזרתה של מצלמת רוליפלקס (Rolleiflex) 6X6 בדירה שנהרסה באופן ברברי, שהנשואים הטריים קיבלו לרגע ועזבו בפקודת קברניטי העיר עוד לפני שהמשוררת הספיקה לכתוב שורת שיר אחת. היסטוריה!
בועט מי שבועט אחרון
הדירה שזכינו בה הייתה הרוסה, כי השכנים פרצו אליה ופירקו את כל מה שאפשר היה לפרק, כולל דלתות, ברזים, צינורות הסקה ואפילו את האסלה. ודאי שזוכים עניים כמונו לא היו מסוגלים להחזיר את הדירה למצב שמאפשר השתקעות ושמירת חפצינו. כלום.
היה חורף, והרוח הקרה ערבלה בדירה את פתותי השלג שחדרו דרך החלונות השבורים. כדי להתחמם הבאנו כדור, הפתח לסלון שימש לנו שַעַר, והשכנים עמדו בחלונות ממול והביטו בנו בסקרנות.
מראה הבעיטות שלנו בכדור חימם את הגויים, שגרו בצפיפות ורצו דירה זו לעצמם. הם הלשינו לשלטונות ש"הזוג הצעיר משתמש בדירה למשחקים ואין לו כוונה לגור בה". בהזדמנות זו התגלה שאינני חבר מפלגה, ועפנו מהדירה כמו טיל.
איבדנו את הזכות למפתח ולמנעול בדלת, שלא היה קיים, וחזרנו לחדר הקטן ששכרנו, ואני לא קמתי ממכונת הכתיבה עד שקניתי לנו מחצית מהדירה ומכונית ראשונה, זוויקאו (Zwikau) P-70.
הראשונה שלנו. זוויקאו P-70 עלתה לי בלא מעט שעות של גו כפוף מעל מכונת כתיבה
ואת אינך
אני נכנס למוסך האלפא, מדליק את הנורה המשתלשלת מהתקרה ומתיישב על כיסא מתקפל. כעבור כמה דקות נמאס למקס ובר להביט עליי בסקרנות. הוא עושה סיבוב במוסך, מריח חפצים שהשאירה אחריה הדיירת GTV, ויוצא מאוכזב לדשא החשוך. הוא לא מבין למה אני יושב לי ככה סתם במוסך ריק. וגם אני לא יודע למה, אך ממשיך לשבת.
אגב, מקס עשה סיבוב פרסה ועזב את מוסכה של אלפא בהחלטה מחושבת היטב, כפי שהמשוררת אליזבט ויתרה עליי, עזבה את מגורינו בלודז' וחזרה להוריה בקרקוב.
טקס טרום-כתיבה
במרוצת הזמן, כלומר במשך השנים שבהן אני נוהג במדינת הגויים, הפכו הביקורים שלי במוסך של אלפא לסוג של טקס תת-מודע, מוזר, מיסטי, פגאני, שאינו שייך למציאות – אשר בה אנוכי, פעמיים בשבוע לפחות, התרגל לבקר אצל האיטלקייה שלו לפני הכתיבה.
הוא אומר לה בעברית "ערב טוב", פותח את דלתותיה הכהות, מתיישב מול ההגה, מדליק את המקטרת או לא מדליק, בהתאם לדרישת הרופא, ורק מחזיק אותה ביד כמו אקדח טעון.
וכך, אישיותו הפגועה של אנוכי התמכרה להנאה ממצולות השקט המוחלט, שבו רק השעון של אלפא, המכוון לפי זמן העיר תל-אביב הרחוקה, משמיע את התיק-תק שלו.
פועה כנגדי 8 וולט
זוהי בדיוק תערובת התנאים המתאימים אשכרה ועוד קצת כדי לצַפות שבעוד רגע, איזוהי מוזה טובת-לב, המופקדת על נפשות של קשישים עבריים אבודים בארץ זרה, תגיח מאי-שם ותופיע במוסך כדי להציל אותי ואת אלפא GTV 2.0 ממצוקתנו המשותפת.
שנינו באותו סיר בדידות, כי נשארתי לבדי במקום מגוריה של GTV צהובת-העין, והיא עברה לטיפולו של מוסך טְבַרְדוֹבְסקי (Twardowski) בוורשה, המפרסם את עצמו כ"המוסך הכי ותיק של הרומיאות". במציאות, התגלה שדגמי 156 הן האלפות הכי ותיקות שהם מכירים, אך בכל זאת השארתי אצלם את בִּתִי הבכורה.
"נסו להתניע אותה", ביקשתי, "אצלי היא סירבה לעבוד גם עם מצבר נוסף, ועל הסליל שלה גיליתי רק 8 וולט. חפשו איפה הנתק, לי נמאס כבר. ובהזדמנות זו כַּוונו את שסתומי המנוע", הנחיתי אותם.
מה שלא סיפרתי הוא ש-GTV סירבה לשתף איתי פעולה לאות נקמה. היא הרי רתחה מרוב בוּעיות קנאה בגלל ב-מ-וו Z3M וזוג ההונדות, CRX וסיוויק האצ'בק, שאני דואג להן. אלפא כעסה במיוחד כאשר הבווארית סיפרה בגאווה שהיא סגרה 250 קמ"ש על האוטוסטרדה A2, שבה נסענו שלשום לבית המשפט בלודז' וחזרנו לסורנו בדרך חזרה.
ארגוב בגוב המטומטמים
אז לפי הטקס, אני במגוריה של GTV, הפעם בלעדיה. אין למי להגיד שמחר בבוקר אנו ניקח את מקס ונטייל. אווירת העצב היא 105 אוקטן, כמו בשיר 'ים של דמעות'.
זה מזכיר לי שבתקופת עבודתי כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה, שאלתי את מוחות המקום מדוע הם הכריזו חרם על זוהר ארגוב. הסברתי להם שארגוב, זמר כישרוני בטירוף, מזכיר לי זמר פולני בשם צ'סלב ניימֶן, שבעבור הפולנים הוא מלך השירה, גאווה לאומית כמו אלביס פרסלי לאמריקנים.
והם, גזעני רוממה המטומטמים, ענו לי שזוהר ארגוב הוא "פְרֵח מסומם שהמוזיקה שלו פרחית. שארגוב יישאר עם החברים השחורים שלו בקסטות, בתחנה המרכזית", קבעו.
כדי להרגיז אותם, התווכחתי שאמריקה הגדולה לא פוסלת את סטיבי וונדר בגלל צבע עורו, ומעריצה גם את ג'ניס ג'ופלין הנפלאה, וזה למרות הסמים. אך הרוממאים לא רצו לשמוע, ובמקום זוהר ארגוב, שביקשתי להזמין לאולפן, הביאו לי לבימוי זוג זמרים כשרים למהדרין.
שטיק או שתיקה
צמד הזמרים היו דומים זה לזה כמו אחים סיאמיים, ועוד לבושים באותן חליפות, אותן חולצות ואותן עניבות. "מה זה צריך להיות?", שאלתי למראה קופסה מרובעת שהם הביאו איתם והעמידו על רצפת האולפן.
"בסוף השיר אנחנו שמים על זה רגליים. חברי מניח את רגלו הימנית, ואני את רגלי השמאלית", הסביר לי אחד הזמרים, והשני הוסיף בגאווה שאת התרגיל עם הנעליים המוצבות על הקופסה הם מבצעים דרך קבע כסימן לסוף השיר, וזוכים על כך תמיד במחיאות כפיים סוערות.
"בקטעים שאני מביים לטלוויזיה אין מקום לתרגילים אינפנטיליים אלה", קבעתי, וביקשתי ממנהל הבמה שיזרוק את הקופסה מאחורי התפאורה – מה שזוג הזמרים קיבל בזעם ובאיומים שיבטלו את הופעתם. הם התווכחו איתי קולנית, וטענו גם שבהיותי במאי עולה חדש אינני מבין את הסגנון המקומי.
אלא שבסוף יצא מהם האוויר, הם נשברו מול עקרונותיי האמנותיים (ומול האור האדום שנדלק באולפן), ביצעו איזה קרקור עתיר זיופים, ואחר כך הלשינו עליי לבמאי הראשי, ג'קי גורן.
בטיחות תעסוקתית
– "למה זרקת להם את הקופסה?", חקר אותי ג'קי.
– "חששתי שיש בה פצצה, ולא היה זמן להזמין חבלן משטרתי שיבדוק אותה", עניתי, וחברי ג'קי קיבל את ההסבר בהבנה מוחלטת.
– "כל הכבוד על זהירותך", אמר. "אם הזוג הזה יעלה עם הטענות שלו לקומה חמש, למשרד של המנכ"ל ארנון צוקרמן, אני אגבה אותך, אדוארד", הבטיח לי בחום.
"אני עובד בבית משוגעים", כתבתי לחבר שהתעניין מה אני עושה בארץ.
השקט שאחרי המלחמה: עוד מהארכיון שלי – סדנת המרוצים 'מרטיני' משפרת את פורשה 911 ומתקינה אותן לתחרויות. בפינה השמאלית של התצלום עומדת לה עכברית אפורה, סיטרואן דה-שבו, המחכה כנראה לאחד המכונאים שמתכנן לנוח בה בדרך הביתה, מהרעש והעוצמה המלחמתיים של חטיבות הסוסים הגרמניים המשתוללים
טיפ טיפה
דו"ח תאונת הדרכים המפחידה שפקדה את משפחת אטיאס ז"ל, המתפרסם בימים אלה, מחזק את דעתי על מצבה האנוש של המודעות המוטורית בארצנו.
לדעתי, דו"ח זה הוא כישלון מוחלט של המומחים, כולל אנשי הטכניון הנכבדים, שבמשך שנה חקרו את נסיבות התאונה והגיעו לאן שהגיעו – זאת אומרת לכלום.
מחברי הדו"ח קבעו, בין השאר, שרפידות המעצורים (דיסקיות) התפרקו בניסיון העצירה, אף שהם בדקו אותן שרופות. גם את מערכת ההזרקה הם בדקו שרופה לחלוטין, וקבעו משום מה בנחרצות שהיא הייתה תקינה בעת התאונה.
אי אפשר לעבור לסדר היום לנוכח דו"ח פרטצ'י זה. לכן נחזור בהרחבה לסיבות ההיפותטיות לתאונה המחרידה, סיבות שהמומחים לא הזכירו אפילו בדו"ח, אף שהן היו כנראה האחראיות לשליחתן למוות של שמונה נפשות מאותה משפחה, חסרות סיכוי לשרוד.
שואלים את אדוארד
רוני בן-נעים: אחרי הרבה שנים עם סיטרואן ידנית עברנו לשברולט אופטרה אוטומטית. בתיבת ההילוכים, אחרי ההילוך שבו נוסעים, יש עוד שני הילוכים, D2 ו-D1. הייתי רוצה לדעת מתי נוסעים בהם.
תשובה: לנסיעה רגילה, יומיומית, הן בעיר והן מחוצה לה, די בהילוך D. זוג ההילוכים D1 ו-D2 מיועד לתנאי שטח, אך להילוך D2 יש גם ייעוד אחר, חשוב מאוד: משלבים אותו בירידות ארוכות כדי לרסן את מהירות הרכב (האטה באמצעות המנוע), וכך מקלים על הבלמים.
אריאל: אשמח אם תוכל לחוות דעתך על הג'וק שתפס אותי לאחרונה – פיז'וRCZ . מה דעתך עליה, כרכב שאמור לשמש בעיקר את הנהג לצורכי הנאה?
תשובה: גם אני נהניתי כשנהגתי בפיז'ו ספורטיבית זו, שבהתנהגותה הזכירה לי את הונדה CRX שלי (כן, עד כדי כך). גם הגרסה הרגילה של RCZ, המוחלשת, ללא 200 כ"ס, מספקת הנאת נהיגה למכביר, גם לעוברים ושבים, המסובבים אליה ראשם כאילו הייתה פרארי.
אגב, פיז'ו הכינה כעת לדגם זה גרסת R, שבה נסחטים מאותו מנוע 1.6 לא פחות מ-260 כ"ס.
שמרית פויכטונגר, נגוהות: לפני כשבועיים השתדרגנו מטויוטה פריוויה אהובה ועתיקה לקאיה קרניבל שנת 2007 דיזל. הבדיקה של הרכב הייתה טובה ולא היו שום בעיות. כשבוע לאחר הקנייה עליתי ליישוב שבו אני גרה והרכב החל להאט עד שנכבה בעלייה. התנעתי שוב והוא המשיך לנסוע, אבל נדלקה לי נורה שמעידה על בעיה הקשורה במנוע. אציין כי התקלה קרתה כ-25 ק"מ אחרי שתדלקתי את הרכב (סולר בתחנת הדלק TEN).
נסעתי למוסך מורשה של קאיה באשקלון, ולאחר כ-30 ק"מ הרגשתי שוב האטה והגז לא הגיב (הפעם במישור). עצרתי מהר בצד, כיביתי והדלקתי והמשכתי לנסוע למוסך.
במוסך אמרו שלפי המחשב יש להחליף פילטר סולר, וכן וסת לחץ (העולה כ-3,000 שקלים), ויש סיכוי טוב שזה יפתור את הבעיה, אבל רק לאחר ההחלפה יוכלו לדעת אם לא צריך עוד משהו. מאחר שמדובר במוסך שאני לא מכירה, אישרתי להחליף את פילטר הסולר, אך לא את וסת הלחץ, וחשבתי לחפש מוסך אחר. לאחר מכן ערכתי נסיעה קצרה בתוך העיר ולא נדלקה שום נורה.
שאלתי היא: האם העובדה שהנורה לא דולקת כרגע אומרת שאין בעיה ושאני יכולה לנסוע כרגיל (ואם תהיה בעיה הנורה תאותת לי על כך) – או שייתכן שבמהלך הטיפול במוסך הנורה כבתה/נותקה איכשהו, ואם אמשיך לנסוע מבלי להחליף את הווסת אז בעצם לא טיפלתי בבעיה, וכל נסיעה נוספת תגרום נזק לרכב עד שבסוף חלק רציני עוד יותר ייפגע?
תשובה: כנראה, קרניבל שלך סבלה מתת-תזונה בסולר. למזלך, החלפת הפילטר פתרה את הצרה ללא צורך בהשקעות נוספות. אם המנוע עובד כעת חלק והביצועים חזרו לאיתנם, אז אין מה לדאוג.
ברוך ואפרת שטרן: אנו משפחה של שני ילדים ורוצים לקנות רכב ראשון שלנו. אנו צריכים אותו בעיקר לנסיעה ללימודים, שזה בינעירוני (70-60 ק"מ). התקציב שלנו בסביבות 30-20 אלף שקלים. מה אתה ממליץ?
כמו כן, האם עדיף רכב מסוכנות או מאדם פרטי?
תשובה: מכונית ראשונה צריכה להיות אמינה במיוחד, גם על חשבון הנאת הנהיגה, כך שטויוטה קורולה היא בחירה הגיונית. מאידך, לזוג צעיר מגיעה מכונית פריקית יותר, שובבה במקצת, כמו הונדה האצ'בק. הונדה ג'ז, שניחנה בתכנון פנימי מעניין ובחסכנות דלק, יקרה מדי.
אני מעדיף יד פרטית, רצוי כזו שלא חסכה על אחזקת הרכב.
אוהד לנדנר, אורנית: ברשותי סיטרואן C5 שנת 2007, מנוע 2000 גיר אוטומטי. פעם שבועיים בערך, לאחר התנעת הרכב בבוקר (זה קורה רק בהתנעה ראשונה באותו יום) ונסיעה של 100-200 מטר בעלייה, מופיעה על הצג ההודעה Faulty GearBox, וההילוך נתקע במהלך שלישי. כיבוי והתנעה פותרים את הבעיה עד הפעם הבאה.
בדיקה במוסך מורשה, גם עם מחשב דיאגנוסטיקה, לא העלתה דבר. האם יש פתרון לבעיה שכזו?
תשובה: אני ממליץ על ביקור במכון לגירים אוטומטיים. כצעד ראשון בקש שיחליפו לך שמן גיר, אך רק בסוג שספר הרכב ממליץ עליו. ייתכן שהחלפת השמן תפתור את הבעיה. אם ההחלפה לא תועיל, יש לבדוק את התקשורת בין הגיר והמחשב. גם את זה, בוודאי, יכול המכון לבצע.
אם כותרת זו נשמעת למישהו כמו "My private dancer" של הזמרת טינה טרנר – אז זו בדיוק הייתה המטרה של הקשיש הזועם
פתגם יידישאי ותיק אומר ש"בכל דבר רע יש משהו טוב" (ניש טוּ אָזָלְקֶה שְלֶכְטֶה זאכן ווס קענען נישט זָיין גִיטֶה). אמרה זו הוכיחה את צדקתה במקרה של הפרשה האומללה שנקלע אליה הסרט שלי, 'שועל הכסף של פליציה ט", משום שאני חייב תודה חמה (בלי ציניות) למפיק הרמאי יאצק גוויזדאווה, שפשט רגל ולא סידר לנו תנאים לעריכת הסרט. אגב, פרנויה קלה לוחשת לאוזני שקיימת אפשרות תיאורטית שהאיש הדוחה מהעיר הדוחה החליט לעצור את הפקת הסרט לא רק בגלל בעיות עם התקציב, שנפלו עליו עקב גנבותיו – אלא גם בגלל היותו מִיתוֹמָן אשר חוצפתו ידועה בציבור עירו לודז' (בזכותי היא ידועה גם בוורשה).
בגלל המיתומאניה הזו שלו, הגורמת לו לפנטז על הצלחה חובקת פסטיבלים, הוא החליט כנראה לחכות בסבלנות עד שהבמאי הקשיש יעשה לו טובה וייעלם – ואז הוא, כלומר המפיק, יגמור את בימוי הסרט בעצמו ויגרוף את התהילה.
תודה לך, פושע מלודז'
כך או אחרת, תודתי למנוול, כי בזכות ההפסקה בת השנתיים-כמעט עלו בי פתאום כמה רעיונות עריכה חדשים, שכעת אני מנסה לבדוק את שילובם בגרסת הבמאי של הסרט. זה מין חידוש יקר-ערך שהרי בדרך כלל, רק כעבור שנים מגלה הבמאי מה היה חסר בסרטו כדי לגלול בפניו את השטיח האדום…
אין לי ספק שללא ההפסקה הארוכה שהמפיק גוויזדאווה כפה עלינו, אם בגלל צרותיו הכספיות ואם בגלל מזימותיו בנוסח פושע סדרתי מלודז' – סִרטי 'שועל הכסף' היה יוצא מקובל מדי ברבים. כלומר: מין סתם תרגום של התסריט לשפת הקולנוע. אמנם יצירה מצולם היטב (בידי יולה דילבסקה) וּבָמָה לשחקנים נפלאים כמו יבגניה דודינה, אולג מיצנר, ים ברוסילובסקי ואבישי הדרי – אך עדיין, זו הייתה עלולה להיות יצירה נגועה בקונבנציונליוּת מסוימת.
ובדיוק את הטיפ-טיפה הזו של סטנדרטיוּת אני עומד לחסל כעת.
טסתי להציל את הג'ינג'ית
ודאי שלא אגלה את רעיונות העריכה החדשים בנוכחותו של גוויזדאווה, שיגיע השבוע לבית המשפט בלודז' – שם אתייצב גם אני בשנית כדי להופיע כעד הגנה במשפטה של תפאורנית הסרט, יוּסְטִינָה רוֹכָלָה, אשר המפיק גוויזדאווה מסרב לשלם לה את שכרה בתואנה המגוחכת שאישה צעירה זו "כשלה בעבודתה".
לפני כחודשיים, באותו משפט שבו גוויזדאווה תבע בחוצפתו את התפאורנית שלי, הודעתי כבר לכבוד השופטת שבמשך כל הקריירה שלי בתעשיית הקולנוע, כלומר עד לעזיבתי את פולין הקומוניסטית בסתיו 1969, הצלחתי לעבוד עם אנשי תפאורה רבים, כולל מפורסמים בתחומם – אך איש ביניהם לא היה כישרוני כמו יוסטינה, שהבינה בתסריט שלי גם את המילים שאינן כתובות בו.
כן כך נראית, העיירה שלי
בנוסף לעבודתה על תפאורה ואביזרים, כך המשכתי וסיפרתי לשופטת, הגברת החרוצה יוסטינה השקיעה זמן רב גם בחיפוש לוקיישנים מתאימים ובהכנתם לצילומים. היו לי דמעות בעיניים כאשר יוסטינה הג'ינג'ית שִחְזֵרָה, בדמיון רב, את עיירת הנופש אוטבוצק, שבה גרנו וממנה נסענו לגטו ורשה.
עמלק תמים במקצת
בלהט שנאתו לבמאי, סידר לי המפיק הנוקם גוויזדאווה הופעה נוספת בבית המשפט, שאין בה כל צורך מלבד לגרום לקשיש להוציא פעם אחר פעם, מכיסו הבלתי עמוק, אלפיים שקלים כמעט לטובת חברת התעופה הפולנית 'לוט', כדי שזו תביא את העד המרכזי מתל-אביב ללודז'.
אלא שהעמלק האישי שלי, גוויזדאווה, לא יודע כמה עובדות. ראשית, בית המשפט הודיע לי חגיגית שהמפיק המנוול ישלם על כל כרטיסי הטיסה שלי, אם הוא יפסיד במשפט. חוץ מזה, את השהות בת השבועיים שלי בפולין אני מתכוון לנצל לתיקוני עריכה בגרסת הבמאי, לפי הרעיונות החדשים שצצו בי.
בנוסף, אני מתכוון להמשיך במו"מ עם הספונסר של הסרט, המכון הממלכתי לאמנות הקולנוע בוורשה. המטרה: לשכנע את הפולנים שימסרו את הפקת הסרט לידי המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום.
גם הוא היגר. בבית חולים בניס מת השבוע עוד יקיר שלי, המחזאי הפולני סלבומיר מרוז'ק, מגדולי הדרמטורגים בעולם. לפני כמה שנים ביליתי עם מרוז'ק חודשיים בספרד, שם קשקשנו ועישנו מקטרות והוא לימד אותי לשחק טניס. מאז לא נפגשנו, ולא הספקתי לעדכן אותו שההסתבכות שלי בהפקת סִרטי נראית כאילו הייתה שייכת לאחת מהצגות האבסורד המפורסמות שלו, כמו 'טנגו' ו'מהגרים'
ואף על פי כן, נוע ינועו
אני מכיר רק נייר לקמוס אחד בודד המגלה את אחוז ההזדקנות של בן אנוש: אמנות האחיזה בהגה. וליתר דיוק, מידת שקיעתה.
אמנם קיים מספר רב של אמצעי גילוי אחרים, שאף הם מאותתים לאדם "הנה חביבי, הזדקנת" – אך אפשר להסתגל אליהם בהדרגה וכך להחמיץ את הבשורה שהם נושאים. אני מתכוון לסימנים כמו ראות, עייפות, איזושהי פרנויה קלה, כאבי גב ועוד 101 סימפטומים המלווים את הכרכרה המקרטעת של הזִקנה, ואנו יודעים להדחיק/לתרץ כל אחד ואחד מהם.
אלפי זקנים מורשים מתרגלים לחיות בצוותא עם הצרות הללו, ורק סימפטום קשישוּת אחד, נהיגה פרטאצ'ית, חושף ללא רחמים את התלפפותו של פלצור הזִקנה על צוואר האדם, שחטאו היחידי הוא תאריך הלידה.
גם צעירים חולים בְּקָשֶשֶת
למזלם של בעלי רכב זקנים, הם לא בולטים על האספלט העברי, שהרי הזינוק שלהם משתרע בניחותא על פני כמה וכמה שניות לאחר שהאור הירוק נדלק, ואחר כך, עדיין איטיים כמו ברל'ה מעוך, הם תופסים מיד את המסלול השמאלי, כאילו היה רשום להם בטאבו, או פונים מבלי לאותת.
שותפיו של הזקן לכביש, הנורמטיביים-כביכול, אינם שולחים אליו קללות, שהרי אצלנו, גם צעירים-צעירות רבים נוהגים כאילו היו בני 80 או 100.
חסד של (לא) אמת
למען האמת, ההתקששות עושה חסד עם נהגים רשלנים. כי שותפיהם-לכביש של הרשלנים הזקנים סבורים שהזִקנה האלימה גברה עליהם ולכן הם שכחו כיצד לנהוג כהלכה, בעוד שבעצם, הרשלנים מעולם לא ידעו לאחוז בהגה. כי האמת היא שנהיגה על אוטו לא שוכחים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים או צעדי פתיחה במשחק השח.
חסד של אמת
בכל אופן, בזכות סגנון הנהיגה הים תיכוני החוגג אצלנו ברחובות העיר ובכבישים המהירים, הנהג הזקן רשאי להתיישב מול ההגה, לסגור חגורת בטיחות, להתניע את מנוע מכוניתו, לשלב ל-D – ואז להיבלע בין להקות של נהגים צעירים חלטוריסטים כמוהו, כאילו היה אחד מהחבר'ה.
הסיבה הקדמונית
טענתי פעם שהאחראיים לסגנון הנהיגה הים תיכוני אצלנו הם יקירינו ניצולי השואה. ניצולים אלה החלו לקבל את הפיצויים מגרמניה דווקא כאשר שררה בארץ תקופת צנע – מעברות, תלושי מזון וכך הלאה. כך קרה שכאשר העמך הלך עדיין בכובע טמבל ובטי-שירטים בצבע חאקי, ניצולי השואה יכלו לרכוש לעצמם מכוניות.
הם לא היו מיומנים, ודאי, בנהיגה, ועוד חלשים אחרי המחנות והרדיפות, מה שהתבטא בנהיגה פחדנית-תוקפנית, סגנון שהתפשט בהדרגה לאוכלוסייה הנוהגת כולה.
האילן שלא אהב שורשים
כתבתי תיאוריה זו עוד במכונת כתיבה, בחיוך של שמחה על כך שאני הראשון בציון המגלה את הסיבה הקדמונית לסגנון הנהיגה המקומי. ואז, בתמימות מטופשת, מסרתי איזה 300 מילה על "שורשי הנהיגה הישראלית" לעורכת של ירחון משאיות העונה לשם 'טראק', שבו היה לי טור (שנקרא 'החלונות הגבוהים').
ועורכת זו, הנושאת את השם הגברי אילן, קראה את הטור ופתחה בצעקות (בקול נשי דווקא). היא התפרצה עליי ש"הטענות האיומות האלה נגד ניצולי השואה לא יתפרסמו בעיתון שלי". כך קבעה, וכך נפרדנו.
וזה היה מזלי. כי בזכות מקרה מביך זה, הייתי פטור מהחובה ללכת עם זר פרחים אחרי ארגז המתים של ירחון 'טראק', שהתפגר כהוגן זמן קצר אחרי שחדלתי לכתוב בו.
החמיצה את פיל האירוניה העצמית
גברת אילן זו, עורכת 'טראק' המנוח, פסלה את הטור שלי כי לא הבחינה שהטקסט, המאשים את ניצולי השואה בתרבות הנהיגה הלקויה אצלנו, מותח, לפני הכול, ביקורת עצמית על הניצוֹל המטורף שהוא אנוכי.
זהו אותו אנוכי הזוכר את דבריו של נהג הפורמולה האגדי איירטון סנה דה-סילבה, ואימץ אותם כמוטו לחייו. וכה אמר סנה: "אני לא מכיר סגנון נהיגה שאינו נושא בחובו סיכון. כל אחד מאיתנו מוכרח לתקן את עצמו. לכל נהג יש גם גבול של יכולת. הגבול שלי", הפטיר סנה, "הוא קצת יותר רחוק מזה של אחרים".
דג מת לעשירים. נהגתי את פורשה קאררה 4S החדשה מבלי ללחוץ עד הסוף, בגלל מלכודות משטרה וגם לאור העובדה שבעליה החוקיים, מכרי W, נסע אחריי ב-Z3M קופה שלי ולא רציתי שבריצתו אחריי, האיש יבקש מהבווארית יותר מדי. והנה תחושותיי לגבי קאררה: הגרמנייה זזה רק במצב 'ספורט פלוס', שבו מתחילים להרגיש את שקיקתם של 400 כוחות הסוס. היא מצוידת בכל פרט טיפוסי של הפירמה, ובכל זאת, היא פחות פורשה מאשר הכרתי ויותר רכבת אקספרס. במיוחד כאשר משתמשים בתוכנת הזינוק, שבאמצעותה, בריצה ל-100 קמ"ש, היא גוברת על ב-מ-וו Z3M שלי בחצי שנייה.
אלא שבקאררה לא מרגישים סימני חיים, איזו החלקה של גלגל. כלום. היא גם לא מאפשרת לבצע שום תרגיל, כי תכננו אותה לעשירים מפונקים בדאגה לשלומם. אל מול פורשה הוותיקה 964, קאררה החדשה מזכירה דג מת המקבל בעיטה חזקה באחוריים. אגב, ניסיתי בזמנו לשים יד על 964 או 993, אך זנחתי את הרעיון משהתגלה שפורשה 911 מזדקנות גרוע. הן מריחות רע, הכול בפנים שחוק והפלסטיקים רועשים
טיפ טיפה
מקובל לכתוב אצלנו שטויוטה GT 86 וסובארו BRZ הן ממש אותן מכוניות, עד הפרט האחרון. בולשיט. אמנם GT 86 ותאומתה BRZ מצוידות באותו מנוע בוקסר בעל 200 כ"ס, שתוכנן בידי סובארו בליטוש קל של מהנדסי טויוטה, אך בכך (ובעיצוב הכללי) נגמרת הזהות ביניהן.
אני מתקשה להבין כיצד קרה שהבוחנים העבריים לא גילו את ההבדל הממשי שבין שתי היפניות בנסיעה: טויוטה היא רכה כמו משפחתית, נוחה ומפגינה זווית גלגול מרשימה בפניות. כנגדה, סובארו מתנהגת כמכונית ספורטיבית לכל דבר. יש לה מתלים קשים יותר, כולל מוט מייצב ובולמים. בקיצור, BRZ מתאימה למחפשי חוויות ספורטיביות. טויוטה, המפתיעה בנוחותה, מתאימה יותר לנסיעות יומיומיות בעיר.
שואלים את אדוארד
פרופ' גרשון בקון: במאמרים האחרונים שלך דיברת על פגישותיך המתוכננות בעולם האמת. תקוותי שלא תממש את תקוותיך אלה בעתיד הקרוב מדי. איך שלא יהיה, לפני שתיפרד מאיתנו, אני חוזר ומבקש שתנסה לכנס את זיכרונותיך מפולין לפני המלחמה, מזמן השואה, ומחייך בפולין הקומוניסטית לתוך נרטיב ברצף. על פי ההתרשמות מהחלקים הרבים שפרסמת במשך השנים, יש לבטח סיפורים רבים שעדיין לא סיפרת. כהיסטוריון שעוסק בתולדות היהודים בפולין, מאוד הייתי רוצה לקרוא עוד.
תשובה: Mea Culpa, אך בחלוף השנים אני חש פחות ופחות צורך לכתוב זיכרונות. חוששני גם שאין בכוחם של זיכרונותיי להוסיף הרבה לידע הכללי על שהתרחש לפני השואה, בזמנה ואחריה, חוץ מכמה פרטים שלא מעניינים את 'יד ושם', כמו: משקלן ואורכן של האלות של שוטרי היודנראט; מראה האופניים שלהם, שכידוניהם היו מכוונים כלפי מעלה כדי שמר שוטר ירכב בגב ישר; או הלשנה על שני סוגים של טלאי מגן-דוד – עשויי בד לעניים ועשויי צלולואיד מבריק לעשירי הגטו; או תוכן שיחותיי עם מארק אדלמן, גיבור המרד.
ובכל זאת, בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט' אני חוזר לחלק מהאירועים ולתחושותיי ומנסה להצילם משכחה בעזרת השחקנים ואנשי הצוות. אני תקווה שלמרות הקשיים שבדרך, קוראי 'מקור ראשון' והמבקרים בבלוג שלי יכירו את היצירה המוגמרת – הרשמית, או לפחות בתצורתה כ'גרסת הבמאי'.
אני גם מודה שבחרתי בנקמה על פסקי הגורל: במקום להשקיע את מה שנשאר מחיי רק בשוטטות בעבר הכואב, המסוגל עדיין להרוג – אני מנסה לנצל עד תום את זכותי לנוח ולהיות בקרבת נפשות יקרות לי, כולל מכוניות שמחפשות אהבה וכלבים שלִבָּם ועיניהם כשל בני אנוש.
לפעמים מפריעה לי המחשבה שגם האבן הקטנה שלי, בדמות סרט אישי על גורל משפחתי ועל מה שראיתי, תעזור לחבורה של יאיר לפיד לחלוב מהגרמנים עוד כמה מיליוני אירו פיצויים, שגם מהם לא יקבלו ניצולי השואה כלום.
אריה יחזקאל מגבעת-שמואל: ברשותי פולקסוואגן פסאט כ-13 שנה. לפני כשלוש שנים החלה נורית החיווי על תקלה ב-ABS להידלק במרבית הנסיעות, אך הייתה נכבית עם הדלקת המזגן. לפני כתשעה חודשים חל שינוי והנורית ממשיכה לדלוק גם כאשר המזגן דלוק. נטרלתי את הקודן והנורית כבתה ליום אחד ונדלקה מחדש למחרת.
א. האם אכן קיימת בעיה ב-ABS?
ב. האם נורית דלוקה מכשילה בטסט?
ג. האם יש לך טיפ לפתרון הבעיה? (אגב, אני גוזר ושומר את ה'טיפ טיפה').
תשובה: אני מציע לבדוק בדייקנות את חיישני ה-ABS בכל ארבעת הגלגלים. אפשר כי הצטברו שם לכלוך או קורוזיה, או שאחד מחיבורי החשמל רופף. ייתכן שהרעידוֹת שיוצרת פעילות המזגן 'תיקנו' בזמנו את חיבור רופף זה. לגבי הטסט, לא מן הנמנע שנורית דלוקה עשויה להכשיל, תלוי בבוחן. אגב, לא יזיק לחבר את פסאט למחשב דיאגנוסטי במוסך פולקסוואגן מורשה.
שביעות רצון מִשליטה מוחלטת על התנהגות הרכב מצביעה על נהיגה איטית מדי – טוען סר סטרלינג מוס, נהג מרוצים אגדתי
יצאתי למרפסת באישון לילה. בגובה רב, אי-שם מעל גגות תל-אביב, דלקו הכוכבים לראשונה מזה ארבעים שנה – טוענת גחמה של זיכרוני. ואולי הם דלקו גם אז, בעומק ההיסטוריה, כאשר באיתותים מרחוק הם המליצו ליהודים לעזוב את מצרים, ועוד ליוו אותם בדרך.
אחד כמוני, שאינו נטוע כאן דורי-דורות ואף עד שמיעה איננו – מוכרח להסתפק במילה 'אולי'.
הפתגם עף בסיבוב
"סיפוקו של נהג מִשליטה על התנהגות רכבו מצביע על נהיגה איטית מדי" – ציטטה לי פעם פט מוס, נהגת ראלי אנגלייה מטורפת, את אִמרתו הנבזית-קמעה של אחיה, סטרלינג הגדול. זוהי אותה פט מוס שישבתי לימינה באוסטין הילה 3.0 הפתוחה והמפלצתית שלה, על מושב הנווט, וטעמתי פחד כפי שלא טעמתי אף פעם קודם ואף פעם אחרי.
אמרת שפר (ובעצם, רפש) זו של מוס נשארה בזיכרוני שנים, ולא עזבה אותי גם במשך ההרפתקה על מסלול נורבורגרינג. זו בעצם הסיבה לכך שבקומץ הרגעים שהתענגתי על שליטתי בב-מ-וו Z3M שלי בסיבובים, סחפה אותי הסקרנות ללחוץ את דוושת הגז עד תומה ולהצמידה לרצפה, כאילו משפחת מוס לחשה שוב לאוזניי את הכלל ההוא.
אך הבווארית היקרה שלי אימצה ברצינות מוגזמת את 'המדריך לנועז המתחיל' והחזירה אותי מיד למציאות, ללא רחמים והבנה לאמביציות של הקשיש. כאילו מישהו הלשין לה שלא מזמן כיניתי אותה "הפסיכולוגית השלישית שלי". כי ברגע ההוא של התלהבות יתר, כאשר נזכרתי באבחנתו הצינית של סר סטרלינג מוס ורציתי להגביר מהירות, כהמלצתו, נשמעה מיד צעקת ה"הצילו!" של צמיגי פירלי 0 הבכייניים, ונאלצתי לקרוא לסדר את הישבן הגרמני המשתולל וליישר את ההגה. ב-מ-וו Z3M, כמו אחותה M3, ממש מתה על דריפטים פרועים, ואני כבר לא.
צריך להניח (צריך, אבל עצוב) שלא הייתי מחפש בהיסטריה את הדוושה האמצעית, לוּ רק הייתי צעיר יותר. אכן, היו זמנים שלא הייתי מקבל את שיגעונותיה של הבווארית כסימן אזהרה לפני התחככות בגדר הביטחון האפורה, שעשויה פלדה קשוחה ועוינת והורכבה על ידי הנאצים לכל אורכו של הגיהנום הירוק.
עד לפירעון, אבלה עם מופרעת
פעם, בניסיון לעשות סדר, חילקתי את מכוניות העולם לחזקות מבן אדם ולחלשות ממנו. בגלל הגדרה זו אני מעדיף את ניסאן Z370 על פני ניסאן GTR.
והבווארית, שנפלה לידיי מאוחר מדי ומבלי לוודא אם בכוחי עדיין לעמוד מולה, היא המכונית הראשונה בביתי שחזקה מבני אדם, גם ממרימי משקולות. וזה עוד לפני שסדנת Hanmann תשפר את כוחה של Z3M ל-400 כ"ס בבלימה, אשר יספקו את הקשיש עד לסגירת כל חשבונותיו.
רֶשֶת חֶבְרָטִיט
פרסמתי כמה פעמים שאינני עומד להיות חבר בשום רשת חברתית, אך בכל זאת מגיעות אליי, תדיר ועוד קצת, הזמנות לחוגים אלה. האם מישהו מצפה שאשנה את גישתי? למעשה, יש יותר סיכוי שאתחזק בדעה הקיצונית הנגדית, כלומר: אפתח חשבון פייסבוק המיועד לאויביי בלבד, כדי שתהיה להם סוף סוף פלטפורמה משותפת.
את הכבוד לכהן כיו"ר הארגון של אויביי תחטוף ודאי דמות תל-אביבית אחת, אשר חדלה לכתוב בהתלהבות על ב-מ-וו ברגע ששמעה שקניתי לי ב-מ-וו Z3M. דמות זו אף החלה להטיח האשמות כלפי הקונצרן הבווארי, שלפיהן הוא בגד בעצמו עם ייצור רכב בעל הנעה קדמית. מרוב קנאה-שטנה, היא גם מלשינה שב-מ-וו לא עמדה בהבטחתה לא לייצר שקע-מובילים.
גם סוויפט סובלת בגללי
חוץ מזה, אותה דמות מלנכולית ומזיעה נותנת לסוזוקי סוויפט רק שני כוכבים (מתוך חמישה) – רק משום שאני נוהג להמליץ על מכונית זו לקוראים. אגב, אני לא מבין את יבואן סוזוקי, החושש לשווק בארץ את סוויפט בגרסת הספורט.
תיקון
בשבוע שעבר רשמתי ש"פנקס הפגישות שלי התמלא", וציינתי עם מי הייתי מעוניין להיפגש ברקיע הבא. הייתי רוצה להוסיף שבנוסף לפגישות עם יורם קניוק, מארק אדלמן, כריסטופר קומדה ואחרים, ברצוני להיפגש, אחרי שנים של פרדה מעציבה, עם שלושה חברים אמנים. הראשון הוא הצייר יז'י נובושלסקי (Nowosielski), אחד מגדולי האמנים של המאה ה-20 (ראו הוכחות בגוגל), אשר בשנות ה-50 של המאה שעברה הייתי הראשון בין מבקרי התערוכות שכתב בהתלהבות על עבודותיו.
מתנת פרדה: לפני שעזבתי את פולין, הביא לי ידידי הצייר מייז'ייבסקי דיוקן שלי שהוא צייר שנה-שנתיים קודם. "תראה", אמר לי, "ניכר בפרצופך שהודאגת כבר מעתידך בציון". "שטויות", עניתי. "דאגתי רק משום שהמנוע של מוריס מיני קופר שלי שפך שוב לאגר"
בכיליון סבלנות אני מצפה גם לפגישה עם יקיר נפשי יז'י מייז'ייבסקי, צייר ענק ופרופסור באקדמיה לקולנוע בלודז', אשר בעקבות סִרטי 'בית העלמין רמו' הציב את הכן שלו בקרקוב, מול המצבות, וצייר אותן במשך עונות השנה – מאובקות בקיץ, רטובות מגשמי הסתיו ומכוסות שלג.
ועוד בסקרנות אני מחכה גם לפגישה עם יז'י ליפמן, צלם קולנוע מעולה שסגנונו המיוחד הקפיץ את דרגתם האמנותית של סרטים החתומים על ידי פולנסקי כמו 'סכין במים', כמו גם סרטים של ויידה ('יהלום ואפר' ואחרים). בדומה ליורם ברונובסקי, גם ליפמן נפל קורבן לרשלנות הרופאים שניתחו את לבו, ולא הספיק לספר לי את כל הרפתקאותיו בזמן השואה, כאשר הוא, ברוב חוצפתו וחרף חזותן היהודית הבולטת של פניו, טייל ברכבות של הגרמנים במדים גנובים של קצין אס-אס.
ויזה מתה, הנוסטלגיה שוקקת
הגעגועים לנובושלסקי, מייז'ייבסקי וליפמן הם עוד הוכחה שאנוכי לא מסוגל לעמוד בהחלטתו להפסיק לייצר 'חנוקות' – אותן שרשראות מילים הנכתבות בגרון חנוק עקב נוסטלגיה, ואשר מלוות בצליל של שני צילינדרים ששייכים לסיטרואן ויזה-קלאב, יְצור ז"ל לגמרי.
צלילים אלו של ויזה המזנקת לפי יכולתם השובבה של 30 סוסיה הזכירו לי מכונת כתיבה, שבאותה תקופה כתבתי עליה עדיין. אך אותה ויזה הזכירה לי חפץ נוסף, המתוארך לחצי מאה קודם לכן – את מכונת התפירה של דודתי רוזה, הצעירה בין שבע האחיות לבית טוכבנד, אשר אמי פליציה הייתה האמצעית שבהן.
חלקו איתי את הסבל והשמחה
הצרפתייה סיטרואן ויזה קלאב, שקניתי בתל-אביב תמורת אלף שקלים, שייכת למכוניות שעזרו לי ברגעים הכי קשים בחיי, כמו סירנה הפולנייה, היחידה שידעה עליי את האמת ורק את האמת, טוב יותר מגוגל, ולא זלזלה בי גם כאשר הגיע לי זלזול.
והייתה גם רנו R8 גורדיני כחולה שבזכותה חזרתי להאמין בעצמי. מכירתה של גורדיני, צעד מתבקש עקב העלייה ארצה, הייתה בעצם הדבר הכי קשה שנפל עליי בהחלטה לעזוב את פולין.
נשארה תחת שלטון קומוניסטי: חזרתי להאמין בעצמי בזכות רנו R8 גורדיני כחולה. את גורדיני זו נאלצתי למכור עקב העלייה ארצה, וזה היה בעצם הדבר הכי קשה שנפל עליי בהחלטה לעזוב את פולין. לא הפְּרֵדָה מנוף ילדותי ומהאדמה שבה טמון אפרם של הוריי, ולא הניתוק מחברים – אלא דווקא עזיבתה של אהובתי גורדיני R8 היא שהצליחה, בסתיו 1969, לגרור את מצב רוחי עד שערי הגיהנום.
אגב, בהורדת הילוך מהירה, באימונים או בראלי, עם גז ביניים או בלעדיו – השמשה האחורית של גורדיני ידעה לעוף. לפעמים היא נשברה בנחיתה על האספלט ולפעמים לא, תלוי במצב רוחה. אנשי מחלקת הספורט של רנו המליצו לי, מפאריס הרחוקה, לחזק את השמשה בגומיות כדי לא להרכיב שמשה חדשה מדי שבועיים. "הנהגים שלנו עושים את זה", כתבו לי במברק
לא הפְּרֵדָה מנוף ילדותי ומהאדמה שבה טמון אפרם של הוריי, ולא הניתוק מחברים – אלא דווקא עזיבתה של אהובתי רנו גורדיני R8 היא שהצליחה, בימי סתיו 1969, לגרור את מצב רוחי עד שערי הגיהנום.
ככלות הליל
אני חוזר למרפסת כדי להספיק לחלק מים בין הפרחים והצמחייה הפרועה, לפני שהשמש הים תיכונית האלימה תתעורר ותקום לעבודתה.
אין רוח שיפזר את עשן המקטרת, מה שלא מפריע לכלבי להניח את ראשו על ברכיי. "תראה, שייקה", אני אומר לו. "העננים התקדרו ועצרו במקומם, והכוכבים נעלמו. בוא, חוזרים לישון".
כתְבה במקומי. צליל התקתוק של מכונת הכתיבה אריקה 5 חזר אליי בפסקול העצבני של מנוע הסיטרואן ויזה קלאב
טיפ טיפה
אתר ynet פרסם סיפור על חבורת גברים גאים בגבריותם היוצאים לנסיעות פרועות בטנדרים המשופרים שלהם בליווי כלביהם, המועמסים אל ארגז הטנדר הפתוח.
אני מצטער לומר שמעשים אלו, אשר כתב ynet הגדיר בסכלותו במילים "הקשר שבין הכלב, הגבר והטנדר", הם לגביי התעללות מטופשת בכלבים חסרי ישע. שהרי במהלך ההרפתקה המוטורית בשטח אותם כלבים אינם קשורים בחגורת בטיחות ואינם יושבים בנוח מול כריות אוויר כמו בעליהם – אלא סובלים מחבטות, בהיותם מוטחים בין דופנות הארגז ומוקפצים בכל תנועה של הטנדר המשתולל. אינני רוצה לחשוב מה יהיה גורל כלבים אלה אם הטנדר יינגף בסלע וייזרק על צדו או יתהפך, כפי שקורה בנסיעות שטח פרועות.
חבורת ה'הרפתקנים' בעלי הטנדרים, ש-ynet כה התפעל מאישיותם הגברית, אינם רשאים, בעיניי, להחזיק בטנדרים, שהופכים אצלם למכשיר להתעללות ברברית, ובוודאי אינם רשאים להחזיק בכלבים.
שואלים את אדוארד
אלי: אני תמיד נהנה לקרוא את השאלות ששואלים אותך ובעיקר את התשובות. לצערי הגיע תורי לשאול.. הרנו מגאן שלי (2007) תקועה! היא לא מתניעה (בעיה בקריאת הכרטיס?!), וחמור עוד יותר שההגה נעול. ואם זה לא מספיק, הרכב עומד בסמטה צרה ללא אפשרות להוציא אותו (ההגה הארור…). 'שגריר' הגיעו ולא הצליחו לעשות כלום. הם אמרו שבמצב הנוכחי גם לא ניתן לגרור אותו. מה עושים?
תשובה: אני יוצא מהנחה שכאזרח נורמטיבי, כבודו אינו מכיר מישהו מבין בני דודנו, גנבי רכב מיומנים היודעים לעקוף בקלות את כל המחסומים האלקטרוניים של רנו ולהתגבר על היעדרו של כרטיס-מפתח חכם.
אם זהו אכן המצב, נשאר לך רק לחפש פתרון במוסך מורשה של רנו, ולהזמין לסמטה איזה מוסכניק בעל ניסיון המתמצא במגאן.
צבי אורבך: בימי בחרותי נהגתי, וגם טיפלתי, במכונית דה-שבו. בין שאר התכונות המדהימות של מכונית זו היה מצמד חצי אוטומטי שאִפשר לעמוד בהילוך ראשון מבלי ללחוץ על דוושת המצמד. הזינוק בעלייה היה טריוויאלי והעברות מהלכים גבוהים יותר, הרי הן פשוטות וקלות. טכנולוגיה זו הושגה באמצעות פיסות מתכת שנצמדו לגלגל הקלאץ' בכוח צנטריפוגלי (ומי אני שאלמד אותך…).
הנהגים של ימינו מוכנים לשלם מחיר בתצרוכת דלק של מכונית אוטומטית כדי להימנע מהקושי של העברת הילוכים, ולפי הערכתי מתרכזים בנוחותם של ההילוך הראשון-זינוק בעלייה. ייתכן שלוּ הייתה תעשיית הרכב מאמצת את טכנולוגיית הדה-שבו, היינו רואים בארץ הרבה יותר מכוניות ידניות.
שאלתי: מדוע חברות אחרות לא אימצו את טכנולוגיית הדה-שבו בתחום המצמד החצי אוטומטי?
תשובה: תיבת ההילוכים של דה-שבו אכן עבדה חלק, בזכות כוחו הפעוט של המנוע. כל ניסיון לייצר תיבת הילוכים חצי אוטומטית רובוטית אשר מתבססת על עיקרון דומה לזה של הצרפתייה, כפי שהזכרת, התקבל בשוק באכזבה עקב התנהגות בלתי נעימה בהחלפת ההילוכים – אותה היטלטלות של הרכב שמאפיינת את פטנט זה, החסכוני יותר אמנם מגיר אוטומטי רגיל. תעשיית הרכב מצאה פתרון בתיבת הילוכים חצי אוטומטית רובוטית המצוידת בשני מצמדים – רעיון שמשלב חיסכון בדלק עם ניצול אופטימלי של כוחות המנוע. ואולם, עקב האכילס של יצירות מהפכניות אלה (ובהן DSG) היה ונשאר האמינות.
משה: אנו זוג צעיר, גרים בירושלים כבר ארבע שנים והגענו כעת לשלב שאנו צריכים רכב, הן לעבודה יומיומית (נסיעה קצרה בתוך העיר, בניגוד לסיבוב ארוך בתחבורה ציבורית) והן מכיוון שלנו שני ילדים והנסיעה מחוץ לעיר הפכה למסובכת הרבה יותר (בזמן האחרון אנו שוכרים רכב לנסיעות אל ההורים).
התקציב שלנו נע סביב ה-30 אלף שקלים, אך בפועל אנחנו לא מצליחים ממש להחליט אפילו על תקציב, שכן אנו מנסים להעריך כמה יעלו לנו תיקונים עתידיים. אנו מוכנים לשלם יותר על רכב שכנראה ידרוש פחות טיפולים, אם זה יצא לנו זול יותר בחישוב כולל מאשר לקנות רכב ישן וזול, אך שידרוש יותר תיקונים. הבעיה שאנחנו ממש לא יודעים כיצד להעריך עלות תיקונים של רכב שיעלה 20 אלף שקלים, 30 אלף ואפילו 40 אלף. נשמח לעזרה שלך שתאיר לנו את הדרך.
כמו כן נשמח להמלצה על רכב שיתאים לצרכינו. נציין שחשובה לנו מאוד הבטיחות, וכן שאנו צריכים רכב משפחתי ושמכונית קטנה לא תתאים לנו.
תשובה: השבוע אני במבצע המלצות על… מאזדה 3 שמגיעה מבית שדאג לה. דגם 3 של מאזדה יצא אמנם מהאופנה לטובת מתחרות קוריאניות (ובזכות כך הוא זול יחסית), אך הוא עדיין חסכוני למדי ואמין.
עדה זונדר: יונדאי לנטרה 1.8 שנת ייצור 98' רוצה לצאת לגמלאות. זוג הגמלאים הנוהג בה נוסע בה בעיר בעיקר, ופעם בשבוע לירושלים. מהי המלצתך למכונית בתקציב של 30-40 אלף שקלים?
תשובה: כמו לזוג הצעיר מירושלים, גם לכם אני ממליץ לשקול את מועמדותה של מאזדה 3. לא רק בגלל המחירון הנמוך שלה, המאפשר להשיג עותק צעיר יחסית – אלא גם בשל אמינותה. אפשר להתרגל למאזדה 3, אף שהנאה מנהיגה אינה הצד החזק שלה. אף פעם לא חשבתי שאמליץ על יפנית זו דווקא, והנה, גם זה קורה בימים טרופים אלה.
הזִקנה מטשטשת ללקוחותיה את אמת החיים ואת המציאות הבדיונית של תיאטרון האבסורד בנוסח המחזות של ז'אן ז'נה. אבל אצל ז'נה, המכוניות לא פורצות למרכז הבמה
פנקס הפגישות שלי התמלא, ומה שנשאר הוא רק לקבוע את הסדר – עם מי להיפגש ומתי.
ברצוני לראות שוב את יורם קניוק, שאני חייב להקריא לו את המונולוגים הפנימיים שכתבתי לגרסת הבמאי של 'שועל הכסף', ולשמוע את יורם ברונובסקי, שאחרי עזיבתו הפתאומית אף אחד כבר לא מסוגל לתרגם כמו שצריך מפולנית לעברית ולהפך.
"למה אתה, יורם, לא תרגמת את ויסלבה שימבורסקה, שבגרסה העברית נעלם החן שבשיריה?", אשאל אותו.
ילקוט הכזבים
ועוד אני מתכנן לי פגישה מרגשת עם המלחין כריסטופר קומדה, החבר היחיד שזכיתי לו בימי חיי. הוא ישמע ממני שאי-שם למטה, בפולין, בנו החורג תומאש לאך – שאשתו של קומדה, סופיה, הביאה איתה כנדוניה מנישואיה הקודמים – פרסם ספר עבה של 600 עמודים המציג את קומדה, אביו החורג, כרודף שמלות (!) וכשתיין כפייתי (!). עוד טוען הבן התפור הזה שחברתו האהובה של קומדה, השחקנית הישראלית אילנה עדן, שהוא הכיר בלוס-אנג'לס וחי איתה, הייתה בסך הכול שליחה של המוסד (!).
כריסטופר קומדה: בניגוד למה שכתוב בספר-בֶּלָע עליו, המלחין הגאון והעדין הזה לא נגע באלכוהול חרף לחצים חברתיים, ובוודאי לא "רדף שמלות" כפי שהלעיז עליו בנו החורג. כמי שהיה חברו הקרוב של כריסטופר, אני יכול להעיד שכל דקה בחייו הוא הקדיש לישיבה מול הפסנתר ולכתיבת מוזיקה מלאת קסם
"מה, אף אחד לא יכול להשתיק את השקרן הנאלח הזה?", יופתע קומדה, אדם עדין בדרך כלל, למשמע דברי הבלע שכתב עליו תומאש זה. והוא, קומדה, ישמע ממני עדכונים נוספים, עתיקים יותר, וביניהם שהבנות המסוממות של כנופיית מנסון הרגו את ידידנו ווֹיְטֶק פריקובסקי בווילה של שרון טייט, ושהסופר מארק חוּאָסְקוֹ התאבד בגרמניה.
השואה כתעלול פוליטי
ואם מארק אדלמן ימצא זמן לפגוש אותי, אז הפעם כבר לא אשכח לוודא מה דעתו של גיבור גטו ורשה על התיאוריה שלי שרוזוולט וצ'רצ'יל, בציניות פושעת ובשיתוף פעולה עם סטלין – עזרו להיטלר לחסל את יהדות אירופה ללא הפרעה ומבלי לעכב את הגרמנים באיומים לנקמה. הסיבה: רק ביצוע מושלם של פשעי הנאצים – מעשה חסר תקדים בתולדות האנושות כולה – אִפְשֶר לבעלות הברית לארגן אחרי המלחמה את משפטי נירנברג ולתלות את כל מנהיגי הרייך השלישי.
לולא ההולוקאסט, שלושת המנצחים של המלחמה הגדולה לא היו יכולים לשפוט את הרוצחים הגרמנים למוות, אלא היו יושבים איתם ודנים בהסדרי הכניעה שלהם.
אחותי תשמע על בת-דמותה
ודאי שלא אפספס את ההזדמנות לפגוש את אחותי אירנה, כדי לספר לה על שחקנית צעירה, ילדה בשם לָאוּרָה, שגילמה את דמות אחותי בסרטי על שועל הכסף, אותו פריט מותרות בעל נפש שאמא שלנו, פליציה, לקחה איתנו לגטו.
לאורה הקטנה בכתה על הסט בדמעות אמיתיות בסצנה שבה כלבנו דראפק נמסר לשכנה הגויה, רגע לפני שעזבנו את ביתנו ונסענו אל הגטו.
גגון, אבל לפניך
גם המכוניות יהיו מושא פגישותיי בעולם שכולו טוב, כאשר אפגוש את אנדרי ז'ילינסקי, נהג ראלי וכתב רכב מעולה אשר שיחק בסרטי 'קראקסה' (תאונה), ואת יעקב לנדאו, שתאונת הדאון שלו בשמי האלפים קטעה שיחות אינסופיות בינינו סביב לנצ'יות ואלפות.
היו זמנים שלשנינו, ליעקב ולי, היו אלפות סוּד, ואני נסעתי עם שלי לחו"ל ובדרום איטליה, מקום הולדתה של סוד, החלפתי לה את מנוע ה-1.2 במנוע 1.5 Ti, כולל מאיידי דל-אורטו, תיבת הילוכים Ti מקורית, קפיצים ובולמי קוני. כאשר חזרתי מהטיול רצה יעקב הרברבן להתחרות מולי, כי הוא סידר לו משהו כדי להשפיל את אלפא סוד שלי בזינוקים. המטרה נראתה לו קלה כי על גג האלפא של משפחת אטלר, שבדיוק חזרה מהפלגה, היה מותקן עדיין גגון כבד עם ציוד קמפינג.
לפי רצונו של יעקב נסענו לכביש חיפה, עמדנו וזינקנו, והוא חזר הביתה מאוכזב. ודאי שלא סיפרתי למפסיד את האמת הבלתי חוקית על הכוחות החדשים של סוד שלי, שהרי לקירות בתל-אביב היו כבר אז אוזניים. שתקתי כמו דג גם כאשר תמרה, אשתו של יעקב, התקשרה אליי למחרת או למחרתיים ושאלה מדוע בעלה חדל לחייך, ורק מפרק את מנוע האלפא שלו ומקלל.
נכון שמגיע כבר ליעקב לשמוע את האמת על הפרשה, כדי שהחיוך יחזור אל פניו?
צחוק חלול
האנושות רודפת אחר המודרניוּת, והמודרניוּת רודפת אחריי ללא לאות, ובתוך כך היא עוטה על פניה הכעורות צחוק בריא בהביטה על האביזרים הפשוטים שאני שומר לי כקמעות, כמו מכונות כתיבה ישנות, שעון ה'דוקסה' שלי וטלפון נייד מדגם נוקיה 6310.
והיא, המודרניוּת, בוחנת בזלזול גם את הלהקה הצנועה של מכוניותיי, שאינן מתקדמות עם היהודים והגויים המודרניים, שהסמארטפונים נוהגים במקומם – ואף גאות ברוח הארכאיוּת המרפרפת על גזרתן האצילית.
האביזרים ילכו לזרים
שוב ושוב אני מחפש בגוגל ובוויקיפדיה את השיר שכתב היהודי אנתוני סלונימסקי, שבו המשורר הענק דואג לעתיד המצפה לחפצים שלו. "מי ייקח את המעיל שלי, שקניתי בירושלים?", כתב סלונימסקי, שהגיע לפלשתינה עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס.
דאגות דומות לא מטרידות אותי, כי יש לי יורש עצר. העיקר שהמפתח ללנצ'יה פולביה HF יישאר בכיסי.
שלום לך, FM
בני השתגע קצת באחרונה וקנה לו מרצדס SLK, המתאימה לפלייבוי מזדקן או לאיזה גאֶה/גאָה, ספר נשים, דוגמנית בעלת רגליים של בת יענה או אשת עסקים. אך לא השמעתי את דעתי זו, ואף נסעתי עם בני ללודז' כדי להביא את המרצדס הביתה.
וזה השתלם לי, כי בזמן העִסקה, כתיבת זיכרון הדברים וכו', גיליתי בתא המטען של SLK את הרדיו המקורי Becker, שבעליו הקודמים פירקו לטובת מקלט חדשני, עם כל הפיצ'פקעס המודרניים. "זה ה- Beckerקסטות שחיפשתי במשך שנים לאלפא GTV!", עדכנתי את בני, קניתי למציאֶה החדש עוד זוג רמקולים 'הרץ', ואלפא החלה להשמיע מוזיקה שלא שמעה במשך 30 שנות חייה, שבמהלכן הסתפקה רק במה שניגן לה המפלט.
הייתי מאושר שבוע ועוד שבוע, עד שקראתי בעיתון שאני יכול לזרוק את הרדיו החדש, Becker בן ה-15 בסך הכול של אלפא – כמו גם את ה'בלאופונקט ביזנס' המשוכלל יחסית שמותקן בב-מ-וו Z3M, ואת מערכת הסטריאו בת ה-20 עם המגבר היפני החזק שבהונדה CRX, וגם את הסוני המורכב בהאצ'בק שקניתי מבני – כי רשות השידור הפולנית עומדת להפסיק את שידורי הרדיו האנלוגיים לטובת דיגיטציה.
מילא Becker, שעוד לא התקרבתי אליו נפשית. אך כיצד אסתגל לשתיקת גלי האתר בטרנזיסטור 'גרוּנדיג סאטלייט' שלי, שקניתי בתל-אביב ב-1970 והיה איתי במלחמת יום הכיפורים בצפון, והוא משמיע עדיין צלילי מוצרט בבקתת המחשבות שלי הבנויה מעץ, אשר סמוכה למעונה של Z3M?
כלכלה של קלקלה
כאחד השייך לדור שהתרגל לחייהם האינסופיים של אביזרים פשוטים, ועוד נהנה ממכוניות שאין להן חשק לרדת מהכביש – קשה לי לקבל בהבנה את כל הנכויות והלקויות (המכוונות, לדעתי) בעולם המכוניות המודרני, הנובעות מהריצה המטורפת אחר רווח והתחרות האכזרית שבין היצרנים.
הקונצרנים המייצרים את הדגמים הפלבאיים (והללו כוללים את הגזע שנקרא אצלנו 'מכוניות מנהלים') מתכננים מראש את סחורתם כך שהיא תעבוד ללא תקלות למרחקים קצרים בלבד. אם אחריות היצרן נקבעת, למשל, לטווח של שלוש שנים, אז כל שנה נוספת של שימוש חסר תקלות הוא עניין של מזל.
ואם הנהג ניחן בפרנויה קלה ואינו מעוניין להסתמך על המזל, הוא יכול להבריח את רכבו מרצועת-החיים הקצרה שהעניק לו היצרן בזכות טיפול מסור. שהרי אפשר להישמר מפני עין הרע של תכנון המקצר את חיי המכונית המודרנית בעזרת שמנים סינתטיים יקרים והחלפתם בתדירות נאותה – כלומר: לא מדי 30 אלף ק"מ, כהמלצת יצרני הרכב, אלא מדי 10,000 ק"מ, כמו פעם.
אפשר לראות בכך ניצחון-מה על השיטה.
דה אוברול איז אובר
ועדיין, חרף התרגלותי למזימותיה של המודרנה, עצוב לי לגלות שהיצרנים חדלו לייצר חלקי חילוף המאפשרים לבצע אוברול. כך למשל, אם ברשותכם מנוע מוקטן-נפח בעל הזרקה ישירה, לא תמצאו בוכנות במידות שמתאימות למנוע זה אחרי חריטת דופנות הצילינדר, כמו גם טבעות ומסבים בדרגות שונות.
הפתרונות האפשריים במודרניוֹת אלה הם החלפת המנוע באחר משומש, שגם הוא מתקרב כבר למותו, או רכישת מנוע חדש במחיר אסטרונומי, או החלפת המכונית כולה בחדשה, כפי שתכנן היצרן בחושך ההרואי של מפעלו.
תשובתי לאישה אצילה
המלחמה הגדולה נגמרה, ובבית היתומים היהודים בקרקוב השוכן ברחוב אוגוסטיאנסקה בּוֹצְ'נָה 1, שבו נָחַתִּי אחרי כל ההרפתקאות שעברתי בחזית כילד גדוד, שאלה אותי הפסיכולוגית, מַרְיָה הוכברג מריאנסקה, מה אני זוכר מילדותי. "מה התמונה הראשונה שנמצאת בזיכרון שלך?", התעניינה.
גברת יקרה זו, בעלת עיניים אפורות ושיער ארוך באותו צבע, עבדה אז על ספרה המפורסם 'ילדים מאשימים', והשאלות הבאות שלה התייחסו כבר לזיכרונות השואה, אך אני לא עניתי עליהן כי התכוונתי לכתוב על זיכרונות אלה ספר בעצמי.
התמונה הראשונה, התמונה האחרונה
ובכל זאת, את התמונה הראשונה כן שלפתי מזיכרוני ותיארתי לגברת מריה:
היה זה בבית הקיץ שלנו באוטבוצק. עמדתי על יד מיטת ילדים קטנה, לבנה, עשוית מתכת, שהוציאו אותה מחדרי. מיטה זו עמדה על הדשא הפוכה, ואני, בן ארבע משהו, שיחקתי בגלגל הקטן שבאחד מרגליה. וכך, דומני, נולד עיסוקי הנפשי בגלגלים, שהשואה לא הצליחה לשים לו קץ.
אם יזדמן לי להיפגש שוב עם גברת מריה הוכברג מריאנסקה, ודאי שאספר לה גם על התמונה האחרונה: נוף ירוק חולף בצד הדרך במהירות מופרזת ועוד קצת.
ישראלים קוראים לזה, בסוג של סיפוק מלנכולי, "לסגור מעגל". אני שונא את הביטוי.
טיפ טיפה
מכוניות משפחתיות בתצורת סדאן (המורכבות משלוש קופסאות: מנוע, תא נוסעים ותא מטען), אשר יצאו מהאופנה ומהייצור לטובת האצ'בקים וליפטבקים, שצורתם הספורטיבית מצודדת יותר – חוזרות כעת לשוק. הסיבה לכך היא התגלית שתא מטען נפרד הוא סופגני יותר במקרה של מכה מאחור, ולכן בטיחותי יותר.
זאת ועוד: תיקון של האצ'בק שחטפה מכה מאחור הוא מסובך ויקר בהרבה מתיקונה של סדאן, ועל פי רוב אינו עולה יפה. האצ'בק ששוקמה והוחזרה לכביש משאירה על האספלט ארבעה שובלי עקבות, משום שהחזרת הגלגלים האחוריים למקומם המדויק היא משימה קשה.
שואלים את אדוארד
דורון לאופר, כרמיאל: אחייני סיים בשנה שעברה את לימודיו במכללת שנקר במגמת עיצוב מוצר תעשייתי. את הפרויקט הוא ערך, כמובן, על מוצר אהוב עליו מאוד שנקרא רכב. הדגם שבנה קיבל את מרב השבחים ממוריו, ולמחרת היום הוא יצא לדרכו החדשה. וכעת באה שאלתי: לאן?
היכן יוכל האחיין להשתלב ולעסוק במקצוע שהוא רכש בעמל רב ובכסף רב? אשמח לקבל את עצתך, לאור הידע הרב שצברת בשנים כה רבות ומתוך אהבה לרכב.
תשובה: חבל שלא שלחת תצלום של עבודת הגמר. בכל אופן, אם רצונו של האחיין לעסוק בעיצוב מכוניות, עליו לחפש נתיבות אל יצרנים אירופאים או אסייתים, אולי בעזרתם הטובה של יבואנים ישראלים הנמצאים איתם בקשר. לצורך כך, האחיין שלך צריך להכין תיק עבודות המייצג את יכולתו בתחום.
דרך אחרת היא לפתח פרויקט ישראלי עצמאי, שאפתני, אולי בעזרת סטודנטים של הטכניון בחיפה. למשל: יוזמה לחידוש ייצורה של מכונית הסברה הישראלית, שבמופעה המודרני תהיה מצוידת בשלדה ובמנוע בני זמננו. למיזם כזה אפשר לרתום גופים מקומיים בעלי יכולת כלכלית, אשר ישמשו ספונסרים בעלי עניין (מעורבים עסקית).
איציק מהדרום: האם תהליך ההחלפה של שמן גיר זהה בכל תיבות ההילוכים האוטומטיות, כולל DSG של פולקסוואגן? עשו לי טיפול שכולל החלפת שמן גיר תוך שעה וחצי-שעתיים… זה הגיוני? שאלתי את בעל המוסך המורשה, והוא אמר שזה לא תהליך ארוך במיוחד. אני יודע שאתה תמיד כותב שזה כן תהליך ארוך. אשמח לשמוע דעתך בעניין.
תשובה: כאשר כתבתי על ההליך הארוך והמסובך של החלפת שמן בתיבת גיר אוטומטית, התכוונתי לתיבה הפלנטרית המסורתית. גיר DSG של פולקסוואגן, או דומיו, אינו עונה להגדרה זו, משום שזהו גיר מכני הדומה במבנהו לגיר ידני רגיל (ההבדל היחידי ביניהם: בגיר ה-DSG גלגלי השיניים עובדים על שני צירים מקבילים, לעומת ציר אחד בגיר הידני).
כך שהחלפת השמן בגיר ה-DSG שלך אינה זקוקה להליך המוקפד, ובעל המוסך שלך צודק.
בנימין צרפתי: ברשותי קיאה סיד שנסעה 85 אלף ק"מ ללא כל בעיה. השבוע, ללא כל התרעה, החל המנוע להיחנק ולהשתנק והפסיק לסחוב. רק בנס הצלחתי להגיע למוסך. התברר שהדלק היה מזוהם, הוא היה שחור כולו. ניקו שם את מכל הדלק, החליפו פילטר דלק ופילטר אוויר, והאוטו חזר לנסוע ללא בעיות. שתי שאלות:
1. למה היה צורך להחליף את פילטר האוויר?
2. אני מתדלק תמיד באותה תחנה, וידוע לי בוודאות ששום רכב אחר לא נתקל בדלק מזוהם ולא נתקע. האם קיים הסבר נוסף לדלק שחור, פרט לאפשרות שמכרו לי דלק מזוהם?
תשובה: לגבי פילטר האוויר, אולי הוא היה סתום ממילא, עוד לפני תקרית הדלק השחור, ועל כן הוחלף.
אם אתה אכן היחיד שנפגע מהדלק בתחנה באותו יום, אז יש שתי אפשרויות:
1. ציפוי אנטי-קורוזיה כלשהו במכל הדלק של סיד יצר תגובה כימית עם הדלק (אולי כתוצאה מחום מוגבר), מה שהשחיר אותו.
2. האפשרות האחרת היא שיד עוינת, אולי שכן המקנא בבעלותך על קיאה, מזג איזה חומר למכל הדלק דרך צינורית נשימה. אני מתבדח כמובן, אך תמיד יש אפשרות שהמציאות אינה מתבדחת.
ד"א: ראיתי שבתשובה למישהי ששאלה אותך על קניית רכב, אמרת לה שיש מצב שעומדים למכור את המכוניות של בטר פלייס במחיר מצחיק של 30 אלף שקלים. חיפשתי את הכתבה באינטרנט ולא מצאתי. אשמח אם תוכל לשלוח לי תצלום של העיתון או לינק לכתבה. זה נשמע מעניין ביותר לקנות רכב חדש במחיר מצחיק כל כך, ומקסימום להחליף מנוע, כמו שציינת…
תשובה: מדובר בכתבה שהתפרסמה במוסף 'ממון' של ידיעות אחרונות ב-29 ביולי 2013. אשלח לך תצלום שלה. אגב, נפלה טעות: רנו פלואנס ZE החשמלית אמורה לעלות 32 אלף שקלים, ולא 30 אלף כפי שנכתב אצלי בטעות.
סרטי 'בית הקברות רמו' (Cmentarz Remu) חוגג ביוטיוב יומולדת 52 כמעט. עם עלייתי ארצה בחורף 1969 מסרתי עותק אחד שלו ל'יד ושם', שם הוא נעלם, ועותק שני הבאתי לקיבוץ לוחמי הגטאות, שמיד חתך את הקרדיטים ושידר את סרטי זה בטלוויזיה כתוצרת הקיבוץ
ביקרתי עם בני אצל אנדרי ויידה בביתו בוורשה, כדי להקרין בפניו את גרסת הבמאי ה'פיראטית' של סִרטי 'שועל הכסף'. התכוונתי לשמוע את דעתו של חברי הוותיק, שהוא לגביי, היה ונשאר, אוטוריטה בכל דבר הקשור באמנות. כי ויידה הוא במאי השייך לצמרת העולמית, חתום על סרטים הממוקמים חזק בהיסטוריית הקולנוע כמו 'תעלה', 'יהלום ואפר', 'דור', 'לוֹטְנָה' ועוד עשרות שמות שהקנו לו פרסים מסביב לגלובוס, ואת פסל האוסקר שקיבל על מפעל חיים.
אי-שם בעבר הרחוק התנדב אנדרי ויידה, כבר אז גדול ומוכר, לשמש משקיף אמנותי על סרטי הראשון, 'בית העלמין רֶמוּ'.
"50 שנה בערך אני חייב לך תודה", הזכרתי לווידה, והוספתי שרק בזכותו, דמותה של הנערה היהודייה הנכנסת לבית הכנסת ניצלה בסרטי, לאחר שאולפן הקולנוע החליט שהקטע עם הנערה המגיעה משום מקום ונעלמת בקיר "אינו מתאים לקונבנציה התיעודית". לא היה חסר הרבה שהסרט 'רמו' לא היה נולד, כי הייתי מוכן כבר להיכנע מול הביקורת ולחזור הביתה.
"מעניין אותי", ענה לי ויידה, "איך נולד לך הרעיון עם הנערה. הרעיון שבעצם סלל ל'רמו' שלך את דרכו בפסטיבלים וסיפק את חייו הנצחיים של הסרט, שחי וקיים עד עכשיו בכל מיני רטרוספקטיביות בטלוויזיה, וביוטיוב כמובן…", מתח הבמאי שבע התהילה חיוך דקיק על שפתיו.
חיזיון בקרקוב
לקחתי נשימה עמוקה כדי לספר למארחי ללא התרגשות שאחרי מלחמת העולם השנייה גרתי בבית היתומים היהודים בקרקוב, ויום אחד הגיעה אליי לביקור אחותי אירנה. היא לא מצאה אותי כי באותה שעה הייתי בבית הספר, והלכה לטייל ברחובות הרובע היהודי לשעבר. בחזרתה, סיפרה לי שנכנסה לבדה לבית כנסת קטן, עזוב על ידי אלוהים ועזוב על ידי אנשים, אשר צמוד לבית קברות יהודי מהמאה ה-16 – אף הוא מוזנח ואף הוא עזוב על ידי אלוהים ועל ידי האנושות.
"הסתובבתי בין הקירות המפויחים ופתאום, דווקא שם, בבית הכנסת 'רֶמוּ', הגיע אליי רצף תמונות מהעבר שלנו. ניסיתי לא לבכות", סיפרה לי אחותי בעיניים אדומות עדיין, "אך התרגשתי ורעדתי. הייתי המומה מול החוכמה והקסם של המקום הקדוש הזה. אם תרצה להבין את חייך", הציעה לי אירנה, "בקר גם אתה שם".
"חלפו 20 שנה או קצת יותר", המשכתי את סיפורי באוזני ויידה, "וקרה שחזרתי לקרקוב היקרה לי כדי לשכנע את אשתי לחזור אליי. לא הצלחתי, וברגע מסוים, כעיוור המובל על ידי רגשותיו בחושך ובדממה, מצאתי את עצמי באותו בית כנסת 'רמו' שאחותי אירנה סיפרה לי עליו. המקום הזה היה עדיין עזוב על ידי אלוהים ועזוב על ידי אנשים, בדיוק כהגדרתה הדרמטית של אירנה, שאת השוטטות שלה בין הקירות ניסיתי לדמיין".
פיקאסו בגיהנום הירוק: את תצלומים אלה ממסלול נורבורגרינג שבהם נראית לירי, אשתו של נהג המרוצים אוגוסטו פארפוס, יושבת לצד בעלה המלהטט בב-מ-וו M3 – שלפתי מתוך סרטון ביוטיוב. ודאי שפמיניסטיות יאשימו את הסרטון, שבו עוברים בני הזוג פארפוס את 'הגיהנום הירוק', בשוביניזם גברי. אדרבא. אני דווקא אהבתי את הסרטון בגלל חופשיות הנהיגה של פארפוס, המפגין וירטואוזיות יוצאת דופן באחיזת הגה – נון-שלאנטית כביכול, אך למעשה רגישה ומדויקת.
ועוד כבש אותי חוש ההומור, המשחֵק בנהיגתו של פארפוס תפקיד דומיננטי (אך לא על ההומור לבדו: ודאי שללא הכישרון והאישיות הברזיליאנית של נהג מרוצים זה, אי אפשר לחקות את גישתו לנהיגה).
הסרטון, שמובא כאן בהמשך, מזכיר לי סרטון נושן שבו פבלו פיקאסו מצייר את אחת מתמונותיו. גם צייר זה היה חופשי מכל מתח עד גיל 90, ואף רקד סביב כן הציור. גם פיקאסו התייחס לעיסוקו האמנותי כאל משחק, עם רגעים מעטים של רצינות ועם חוש הומור דומיננטי. בדיוק כמו פדריקו פליני והעיתונאי-סופר האיטלקי מָלָפַּרְטֶה, שאני רואה בו אב רוחני שלי בגלל ספרו 'קאפוט'. וכזה הוא גם אוגוסטו פארפוס, שאני מונה את שמו לצד ענקי אמנות אלה משום שאמנות אחיזת ההגה, בשלב מסוים שלה, מתקרבת לעולם הכתיבה, הקולנוע והציור
בין גומחה לגמ"ח
הייתה זו תקופה, המשכתי לספר למארח שלי, שבה מכוניתי, FS0 סירנה בעלת מנוע דו-פעימתי, חנתה ללא דלק בחצר של חברים, ואני, נואש ומאוכזב, חיפשתי מקום מגורים בוורשה. המשימה הייתה לא פשוטה עקב מצבי הכספי האנוש, שאִפשר לי רק להתנחל בפרברי העיר, בפינת מטבח של דירה צנועה השייכת למשפחה בעלת אינספור נפשות. תמורת שכר חודשי נמוך קיבלתי מיטה צרה שהוצמד אליה שולחן קטן עם מגירות. "nakastlik", קוראים לדבר הזה בפולנית.
מצידו השני של וילון הבד, שקק המטבח חיים ללא הפסקה כמעט. בעלי הבית ואורחיהם תמיד חגגו משהו, בישלו, ישבו ואכלו, דיברו, שרו, שמעו את רדיו 'אירופה החופשית' פתוח בפול ווליום, התווכחו ביניהם ועם עצמם, שתו וודקה, שברו צלחות ורקדו.
לפעמים הוסט קמעה הווילון, והושטה אליי יד עם כוסית או צלחת עם משהו. "תשתה, תאכל", הציע לי הקול של בעלת הבית או בעלה או אחד מילדיהם. הייתי אומר תודה וחוזר למכונת הכתיבה שלי, כי נוסף לכל הרעש, גם התקתוק ההיסטרי של אריקה 5 היה שייך לפסקול של מטבח זה.
ידעתי שכאשר אני יוצא מהבית כדי לקנות בקיוסק הסמוך איזה סכין גילוח או עיתון, בעלי הבית בודקים מה כתבתי. ושמחתי על כך, כי לא התביישתי בכלום. הרי להפתעתי, ובכוחו של פרדוקס מוזר, דווקא בפינת המטבח האפלולית הזו, בתנאים לא תנאים, דווקא שם החלה הכתיבה שלי לגבור סוף-סוף על מצבי הנפשי הפגוע עקב הפרידה הכואבת.
האיש ששתה אופנוע
היה לי אז חבר, סופר-עיתונאי בשם אנדרי בריכט, גוי מורשה, שהיה דמות מוזרה, שתיין כבד, כישרוני מאוד גם כאשר היה פיכח לגמרי. ובריכט זה ניהל אז רומן סוער עם השבועון הקתולי 'קֶרוּנְקִי' (Kierunki – כיוונים), שניסה לגייס אותו לכתיבה.
בריכט החבר דאג לי, פרוד שבור-לב ומרושש, ומצא דרך לספק לי פרנסה, בהודעתו להנהלת 'קרונקי' שהוא יעבוד לטובת השבועון – רק עם חברו אדוארד. "לך לשם, דבר עם העורך רוסטוורובסקי (Rostworowski)", הציע לי.
"למה שאתה לא תלך איתי?", שאלתי את בריכט, והוא סיפר לי במבוכה שלפני כמה שבועות השבועון קנה לו אופנוע חדש, SHL 250 סמ"ק, כדי שהוא ירכב עליו בדרכי פולין וישלח למערכת בוורשה סיפורים ודיוקנים על המקומות ועל דמויות מעניינות שפגש במסע. אלא שחברי בריכט לא עמד בפיתוי ומכר מיד את האופנוע, ואת התמורה הכספית בזבז על שתייה ובידור.
לילה לבן, חריזה לבנה
את עורך השבועון, מארק רוסטוורובסקי, פגשתי במשרדו. שתינו תה נוצרי חיוור, והאיש התעניין בתחילת דבריו אם הבאתי איזו דוגמה ליצירתי. "דעתו של בריכט, שאתה האח הרוחני שלו בכתיבה, גורמת לי סקרנות", פתח ואמר.
עניתי שבמקרה יש עליי משהו, ומסרתי לידי העורך מעטפה ובה דף נייר הנושא שיר ללא חריזה שכתבתי באותו לילה.
בעלת הבית שלי הציצה בשיר בבוקר, כאשר הלכתי להתגלח באמבטיה. "לא ידעתי", אמרה, "שאתה יהודי".
"האם זה מפריע לגברתי?", שאלתי, והיא ענתה שהיא דווקא שמחה על כך.
"יהודים מביאים מזל", קבעה.
משורר שמרביץ חזרה לעולם
"אתה כותב שירים?", שאל אותי רוסטוורובסקי, שגם הוא הציץ בטקסט שלי, המספר בבית כנסת יהודי ובית הקברות הצמוד אליו, העזובים שניהם על ידי אלוהים ובני האנוש, ושמע ממני שזהו ניסיוני הראשון בתחום השירה, וכנראה גם האחרון.
העורך קרא שוב את מה שהודפס במכונת כתיבה עם תיקונים בעט, החזיר את הדף שלי למעטפה מבלי לומר עליו מילה, ורק שאל אותי בסקרנות מה מצבו של חברי, כי "בדיוק אמרו ברדיו שבריכט השתתף בערב חגיגי של משוררים בעיר העתיקה בוורשה, ששודר בשידור טלוויזיוני חי, וכאשר מישהו בקהל זלזל בקול רם בשיריו, בריכט ירד מהבמה ונתן לאיש מכות רצח, שבעטיין עצרה אותה המשטרה ואיגוד הסופרים סילק אותו מבין שורותיו".
הבענו את דאגתנו לבריכט, חייכנו והפטרנו שלפחות הקורבן של בריכט למד לא למתוח ביקורת פומבית על שיריו של המשורר האמביציוזי, השוקל 120 קילוגרם ולומד אגרוף. נפרדנו, והלכתי הביתה.
נפתח שולחן, נפתח המזל
עברו רק שלושה ימים או ארבעה, וחברי בריכט הגיע אליי כמו טיל. "תראה", הוא צעק בעודו מנופף בגיליון החדש של השבועון 'קרונקי'. על עמוד השער, באותיות גדולות, הודפס השיר שכתבתי תחת הכותרת הענקית ""Cmentarz Remu (בית העלמין רמו). השבועון אף שלח לקרקוב צלם, ותמונות המקום ליוו את המילים שכתבתי.
המארחים שלי פתחו מיד שולחן וחגגנו עד השעות הקטנות של הלילה ועוד קצת. כל מה שקרה אחר כך הוא כבר היסטוריה, כי אולפן הקולנוע בלודז' התנדב אמנם לסדר לי הפקה של הסרט 'רמו' לפי השיר שעשה כותרות בעקבות פרסומו ב'קרונקי' – אך התנגד, כאמור, לקטע שבו השחקנית הצעירה יוֹלָה בּוֹכְדָל, המגלמת את אחותי אירנה, נבלעת בתוך קיר.
נבילתו של חתן הנובל
"זה כל הסיפור", אמרתי לווידה, שקצת נרדם כי הוא בן 90 בערך, וחרף גילו המופלג מביים כעת את סרטו המסקרן על לך ולנסה, המנהיג המפורסם של תנועת 'סולידריות', חתן פרס נובל לשלום על מאבקו מול השלטון הקומוניסטי ונשיא פולין לשעבר.
ולנסה הוא דמות שנויה במחלוקת. אשתו דנוטה פרסמה לא מזמן ספר המזנב קשות בכבודו, ומדורי הרכילות לא עוזבים אותו ומצטטים את הברקותיו. אם אין די בכך, חוקרים רבים לא מפסיקים להאשים את ולנסה בשיתוף פעולה עם הקג"ב הפולני תחת השם המחתרתי "בּוֹלֶק". ההאשמה היחידה שטרם הוטחה בוולנסה היא היותו יהודי, או החשד להיותו כזה.
בית העלמין 'רֶמוּ'. אומרים עליו שהוא מחזיר בתשובה
החזר חוב
"תשמע", אמרתי לווידה בפתח הדלת, "אם רק תרצה, אז אני, תמורת עזרתך בעניין 'רמו' לפני חצי מאה בערך, מוכן כעת להופיע בסרט שלך על ולנסה בלבוש חרדי, עם כיפה שחורה על ראשי, זוג פאות וזקן, ואתם תצלמו אותי נכנס לאתר הצילומים שלכם ושואל את הצוות המופתע והשחקנים – 'איפה בני היקר לֶך?'. אינני יודע עד כמה זה יתרום לחלקו האמנותי של הסרט, אך לפחות המפיקים שלך לא יצטרכו לדאוג למכירת הכרטיסים".
טיפ טיפה
הסיבה להתחממות המנוע יכולה להיות פרוזאית. למשל, היתפסותו של אחד הגלגלים על ידי דיסקיות המעצורים. במצב זה הדיסקיות אינן משחררות את הדיסק (צלחת) עקב לכלוך או קורוזיה המונעים תנועה חלקה של הבוכנות בקליפרים.
סיבה נוספת להתחממות המנוע: הגלגלים מסתובבים בקושי עקב תקלה במסבים, ש'נתפסו' ודורשים החלפה או לפחות ניקוי יסודי ושימון.
קל מאוד לגלות בעצמנו אם המכונית זזה בקושי (מה שגורם לא רק להתחממות המנוע אלא גם לצריכת דלק גבוהה): כאשר המנוע דומם בחניה נשחרר את בלם היד, נשלב את מוט ההילוכים למצב N (ניוטרל), ואז ננסה לדחוף את המכונית ממקומה. אם זה לא הולך בקלות, יש לקחת את המכונית למוסך.
אגב, היתפסות גלגל בדיסקיות אפשר לגלות כאשר נוגעים בארבעת החישוקים לאחר נסיעה ממושכת. חישוק שהוא חם יותר מבן זוגו באותו ציר מצביע על מיקום התקלה.
שואלים את אדוארד
בלהה: אינני מבינה כלל בכלי רכב וכעת אני רוצה לרכוש אחד. אני זקוקה לרכב קטן, אמין וחסכוני שישמש אותי יומיום לנסיעה לעבודה וחזרה (מרחק של 45 ק"מ). חשבתי להשקיע סכום של עד 30 אלף שקלים. אצלנו בבית יש כבוד ליפניות בעיקר, כך שעלו השמות דייהטסו סיריון וטויוטה יאריס.
השאלות שלי הן:
א. על איזה רכב היית ממליץ לי?
ב. בסכום הנ"ל, מדובר ביאריס עד שנת 2004 ובסיריון עד שנת 2007. מה מכריע, השנה או החברה?
ג) מה דעתך על רובוטית (ביחס ליאריס)? אמרו לי שכשזה הולך, זה כמו המחיר של האוטו…
תשובה: אם רוכשי 'בטר פלייס' באמת עומדים למכור מכוניות פלואנס ZE (חשמליות) חדשות במחיר מציאה – 30 אלף שקלים, כולל אספקת חשמל חינם במשך שנה – כפי שדיווח ידיעות אחרונות ב-29 ביולי, אז כדאי לך ללכת על הצעה זו.
זאת ועוד: על השקע-מוביל הצרפתית החדשה, שכמותה היה מוכר שי אגסי ב-123 אלף שקלים, מותר כעת לשלם רק 5,000 שקלים, ואת היתרה ב-12 תשלומים חודשיים בגובה של 2,300 שקלים. לו היית קונה סוזוקי סוויפט יד שנייה (שעליה הייתי ממליץ לך, לולא החלופה של פלואנס) או רכב קוריאני/יפני אחר – אז היית צריכה להשקיע את אותו סכום של 2,300 שקלים (נוסף על עלות הרכב) בדלק ובהתקנת המשומשת לקראת הקדנציה החדשה שלה במחיצתך.
שקע-מוביל חדשה, שעד עתה לא המלצתי עליה לאף אחד, תעשה בקלות את מרחק ה-45 ק"מ שציינת גם במזגן פועל. ובעתיד, אם חס וחלילה גם 'בטר פלייס' המחודשת תפשוט רגל ובסיס אחזקתה ייעלם, יהיה אפשר להתקין לפלואנס המקורקעת מנוע בנזין רגיל – כפי שישראלים רבים עשו כבר לפני שנים, כאשר בהסכמת משרד התחבורה הם החליפו את מנועי הוונקל ב-NSU מדגם R-80 שלהם במנועים סטנדרטיים.
אמרתי סליחה למכוניותיי וטיילתי ב'אוטומוטור' בגני התערוכה בתל-אביב. גיליתי שכמה יבואנים, כמו פולקסוואגן, סיאט, סקודה, אופל, מרצדס ופורשה, החרימו אירוע זה, ושתכשיטים כמו פרארי ומזראטי הוצבו מאחורי גדרות כדי שאצבעות העמך לא יגעו בהם
היה היו זמנים שהייתי מכור נפשית ופיזית לתערוכות רכב כמו לעישון, עד שנפל דבר והחלטתי, להפתעת עצמי וידידיי, לשמור מרחק מאירועי ראווה אלו – בין אם הם נערכים בפאריס, בפרנקפורט או בז'נבה.
הסיבה להתנתקות הייתה הגנה עצמית: מפגשים שנתיים או דו-שנתיים אלו עם תעשיית הרכב החלו להציק לי, באשר הם הפכו לגביי למחזה עצוב כמו דרמה יוונית עתיקה בנוסח 'אנטיגונה' של סופוקלס.
גיליתי שהמוצגים המודרניים, האופנתיים, הנחשפים בתערוכות הרכב – אשר לנו, העיתונאים, מותר לשבת בכל אחד מהם, להציץ תחת מכסה המנוע ולסובב הגה – החלו לשכנע באופן ברור ואכזרי שהמכוניות הנמצאות בשבי של זמננו המודרני איבדו את האיבר שהתרגלתי לאהוב בהן: את נפשן.
כמו בשיר של מאיר אריאל על האנושות הפגומה, תעשיית הרכב העולמית ויתרה על הלב.
לא תנאף בחו"ל
חוץ מזה, הביקור בתערוכות הרכב הנוצצות גרם לי להרגיש כבוגד בזכרן של מכוניות שהיו לי, כמו גם בכבודן של אלה הנמצאות במחיצתי. וכך, מכיוון שוויתרתי על תערוכות כה רבות, התפנה לי זמן להבין שאני למעשה כתב החצר של מכוניותיי האהובות, אלה שהיו ואלה שעודן.
חניון, מלשון 'חן'?
הגמילה מתערוכות רכב הייתה קלה יחסית, שהרי במקרה או לא במקרה, החצר הביתית שלי מַרְווה – בשפע ועוד קצת – את געגועיי לעולם המוטורי היפה, זה שהיה מצויד באיבר התרי"ד: נפש. תערוכת הרכב האחרונה שנתקלתי בה הייתה חחניון הסמוך למסלול המרוצים נורבורגרינג, לפני כחודש ימים. במגרש זה לא הייתה חסרה אף נציגה של פרארי, למבורגיני ופורשה.
טעות לעולם עוזרת
בחניון זה עמדה ב-מ-וו Z3M קופה בת ה-12 שלי לצידן של מפלצות-התהילה ללא רגשי נחיתות, ובחוצפתה אף חשה עליונות. כי לבווארית זו יש קלף מנצח: בגלל טעות של היצרן, ב-מ-וו, היא יצאה מפסי הייצור עם אלקטרוניקה שמסתפקת במערכת ABS, ארבע כריות אוויר (שאינני מתכוון להשתמש באף אחת מהן) וכיוון חשמלי של המראות והמושבים.
בזכות ה'פגם' הזה, שגרם להפסקת ייצורה, מְסָפֶּקֶת Z3M את עונג הנהיגה של פעם, כאשר הנהג היה השליט ולא סייעניו-רודניו האלקטרוניים.
מתאבדת תוך כדי ריצה
בתערוכות שאורגנו מתחילת המילניום ואילך, נעדרים מהמכונית שלושה רכיבים: נפש סוערת, אישיות ופשטות. תעשיית הרכב טשטשה את הייחוד בין הדגמים, וחדלה לפיכך לסקרן.
את המכונית המודרנית קברו, לגביי, גם שלל נטיות התאבדותיות – ובהן ריצה מטורפת אחר הקטנת נפח המנועים המלווה בפתרון פז, מגדש טורבו – שמסופק בכפייה לכל נפש, מבלי לדאוג אם נפשות אלה יודעות בכלל להסתדר עם מגדש.
מס מותרות
ודאי ש'אוטומוטור', המשתרעת מדי שנתיים בגני התערוכה בתל-אביב, חיזקה את התנכרותי לתערוכות, עוד לפני שחדלתי לפקוד אותן. הרי הייתי עדיין חסיד תערוכות מושבע, כאשר החלטתי שרגלי לא תדרוך עוד בתערוכה התל-אביבית.
להסכמה זו הגעתי כשנתקלתי במקרה מזעזע: מארגני 'אוטומוטור' דאז דרשו קנס של 20 שקלים מהורים שרצו לצלם את ילדיהם או את עצמם לצד איזה פריט מפואר. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הייתה זו איטלקייה אקזוטית, למבורגיני לבנה.
הריגוש הפיק לקחים
חוץ מזה הפריע לי שההפנינג התל-אביבי נשא (ועודו נושא) אופי מסחרי, באשר הוא מנוצל על ידי היבואנים ליחסי ציבור אגרסיביים. מה בכלל החידוש שמציעה 'אוטומוטור', המתיימרת להציע "חוויית ריגוש", כאשר רוב המוצגים ה'נחשפים' בה מוכרים לנו מאולמות התצוגה ברחוב המסגר?
למען ההגינות יש לציין ש'אוטומוטור' הנוכחית, הנערכת בימים אלה, הפיקה לקחים והרחיבה את מוטת-העניין שלה, באשר היא מציעה עולמות תוכן עשירים יותר. אחד מהם הוא מכוניות מפורסמות מהקולנוע כמו החיפושית 'בארבי', מיני קופר (לצערי, לא זו מסִרטי 'קראקסה' – תאונה), וקוברה שבחרה לשמלתה את השחור מאט של אלפא GTV שלי. ודאי שחסרה לי בין כוכבות הקולנוע המוסטאנג של 'בוליט' או איזו אסטון-מרטין של בונד, אך התנחמתי בפתגם היידישאי "כשאין דגים, גם סרטן הוא דג".
בתערוכה יש גם כלי רכב צבאיים, תצוגה גזעית של מועדון הארלי דיווידסון ואטרקציות אחרות.
לעוס במקום לעוף
המשפחתיוֹת, כידוע לכל בר-עין, איבדו סופית את חתימת-הסגנון של הפירמה, כאילו תוכננו על ידי אותו מחשב (קשה כבר להבחין ביניהן ברחוב, למעט מקרים בודדים כמו ניסאן ג'וקה ויונדאי ולוסטר).
לנוכח אחידות מרדימה זו, תמוה שמארגני התערוכה התל-אביבית לא מציגים בה דגמים שעשויים לסקרן את המבקרים: דגמים שהיבואנים, בעזרת גדודי כתבי החצר שלהם העובדים על רצועה קצרה, מנסים להסתיר מהציבור כי החליטו כנראה שלא כדאי לשווקם.
והנה, הפלא ופלא: נטייה זו של 'אוטומוטור' להיצמד לתפריט הלעוס נותרה בעינה, וגם בתערוכה הנוכחית אין לראות אסירות-ציון. למשל, סוזוקי סוויפט ספורט, שהיא המסקרנת בין הסוויפטים ומצוידת במנוע 130 כ"ס.
מסורבת העלייה סוויפט ספורט פופולרית מאוד בקרב נהגים צעירים באירופה. נכון שזהו אינו טיל יבשתי המסוגל להתחרות בקליאו ספורט, אך בכל זאת, מכשיר יפני זה הוא בחירה הגיונית לנהגים החותרים תחת רוח תקופתם ומחפשים עדיין הנאת נהיגה.
היבואן צבי נטע משווק אמנם מכוניות כיף אמיתיות, ובזכותו רואים ברחובות מבחר רחב של פורשה – החל ב-911, דרך קיימן ועד פנאמארה, אך תכשיטים אלה מיועדים, מטבע הציוויליזציה, לעשירון המעושר. חיכיתי לג'סטה של היבואן, כלומר שיווק של סוזוקי ספורט או לפחות הצגתה בתערוכה – וגורנישט.
גם UMI, בעקשנות יוצאת דופן (ולדעתי בטיפשותה), עדיין לא משווקת בארצנו את דגמי קורבט או קאמארו (Camaro), המסוגלים להתחרות בפורשה בזכות מחירן המתכופף אל בני האנוש.
הנדסת עֱנוש
קשה לי להתפעל מ"העיצוב החדשני" של המכונית המודרנית, כהתמוגגותם של חבריי למקצוע, שכן עודני מעדיף קווים ברורים, נקיים מהאסתטיקה של machbox.
זה לא רק עניין של יופי, אלא גם של בריאות הנפש. הרי העיצוב ההנדסי העכשווי כופה על הרכב לגרום לנו תחושה קלאוסטרופובית, כאילו הלבישו אותנו בביגוד תחתון צמוד מדי – או שהוא זורע בנו את התחושה ההפוכה: שאנו מעבירים איתנו ממקום למקום יותר מדי אוויר.
הוד כיסאותו
תערוכות העבר סיפקו לי זיכרונות בלתי נשכחים. בז'נבה למשל, מוקדם בבוקר, כאשר המכוניות היו מכוסות עדיין שמיכות, ראיתי נכה מבוגר שכיסא הגלגלים שלו נתקע בערימת כבלים זרוקים ברצפה. עזרתי לו להשתחרר מהמלכודת וניתבתי את כיסאו לכיוון רצפה חלקה, והוא הסכים בחיוך.
"אתה רוצה לקפוץ לדוכן מרצדס?", הצעתי. "מגישים שם ארוחת בוקר על רמה". אך הוא סירב. "רק לא מרצדס", ביקש. "אז אולי נשתה קפה אצל רנו?", המשכתי בפיתוי, וברגע זה קפצה עלינו להקת צלמים, שסנוורו אותנו בפלשים.
"מי זה האיש?", שאלתי אחד מהם, והוא פער את עיניו לנוכח בורותי. "זה סר פרנק וויליאמס, הבעלים של קבוצת וויליאמס בפורמולה 1".
נימוס ישראלי
הזיכרון הבא. פרנקפורט. אני על יד איזדרה (Isdera) ספיידר פרי דמיונו של קוסם העיצוב שולץ, יצור דו-מושבי מצויד במנוע מרצדס בעל עוצמה. לצידי עומד אדם אפור משהו, ללא מצלמה או תיק עם קטלוגים כמו רובנו. "נו, מה אתה חושב על זה?", הוא שואל, ואני עונה לו שאביה הרוחני של איזדרה הוא גאון עיצוב, ושבכל התערוכה הזו אין דבר דומה לספיידר זו.
"שמי שולץ", אומר האיש. "אברהרט שולץ. וזו האיזדרה שלי…"
אברהרט שולץ, אביה של 'איזדרה'. חברי החמור מתל-אביב החמיץ אותו
המום, אני הולך אחריו לקופי-בר הסמוך. אנו מתיישבים, ואני מספר לשולץ על כתב ישראלי אחד שמאוהב באיזדרה ומת להכיר אותו, מה שלמזלי קרה לי דווקא. בעודי מספר לשולץ על דמות זו המעריצה אותו, היא חלפה בסמוך לנו. "הנה האיש", אני אומר לשולץ ומצביע על הישראלי העובר על ידנו. "בוא לרגע", אני צועק לו מרחוק, אך האיש עונה לי בתנועת זלזול וממשיך בדרכו.
אחרי יומיים, במטוס, אותו איש מדבר שוב על איזדרה, שמקרוב עשתה עליו רושם חזק עוד יותר מהתצלומים, ומתגאה שישב בה. "רק חבל שאת שולץ עצמו לא פגשתי", הצטער."דווקא ישבתי איתו", אמרתי. "שוחחנו, והוא הזמין אותי לסדנה שלו ב'הילדשיין'. קראתי לך, אבל עשית ביד תנועה כאילו אתה מגרש זבוב והלכת".
"למה לא אמרת עם מי אתה יושב?", התווכח איתי הטיפשון המאוכזב.
"איי אם סורי, וינֶטוּ", עניתי. "ביזנס איז ביזנס. תלמד את תורת הנימוסים".
לא בא לה להזדקן: איזדרה ספיידר נולדה ב-1983 בסדנת איזדרה, שייצרה אז את המכוניות המהירות בעולם. כמו דגמי ספיידר ואימפראטור, גם דגם קוֹמֶנְדָטוֹרֶה מצויד במנוע מרצדס. בשנות הזהב של דגם זה, היה קומנדטורה מהיר יותר מפרארי F-40, למבורגיני דיאבלו, ואפילו מקלארן F-1. שאלתי את מעצבה של איזדרה ובעל הסדנה, אברהרט שולץ, אם העסק שלו מצליח לשרוד מול הגדולים, והוא ענה בחיוך שהוא מתפרנס מהג'אנטים שהוא מעצב לפולקסוואגן
פיסול אישיות
כדי להמליץ על מכונית מסוימת או להזהיר מפניה, אני צריך לשכוח מי אני (כלומר: בעליה המאושר של להקת 901 סוסים מכניים המחולקים בין חמש מכוניות ושני כלבים) – ואז לדמיין שיש לי משפחה בת כך וכך נפשות (תלוי מי השואל), שאני גר בפריפריה, מבקר את ההורים באשדוד או בחיפה, שחשוב לי החיסכון בדלק, שאני אוהב לשבת גבוה, שאני מעדיף תיבת הילוכים אוטומטית ושהמשפחה שלי עומדת להתרחב, בעזרת השם.
לחבריי למקצוע, לעומת זאת, אין צרה כזו. הם לא מוכרחים לבנות לעצמם אישיות אחרת כדי לכתוב על מעלותיה של המכונית העכשווית. הרי רובם ככולם (חוץ מיואב קווה, משורר בודד) ממליצים ללא נקיפות-עט על דגמים אופנתיים, בהתאם לדרישותיהם המנומסות (והמנוסות) של היחצ"נים המפעילים אותם.
אפרופו יחצ"נים
אפרופו יחצ"נים, באחרונה כבש את לבי יחצ"ן פיקח אחד, ששילב בפרסומת של קאדילק את דבריו של כתב חצר מנוסה, דניאל שמיל מ'דה מרקר', שקבע: "הקאדילק שתנצח את ב-מ-וו". תראו תראו, הלוגו 'דה מרקר' עוזר למכור קאדילקים, כאילו היה מדובר בפסיקה מחקרית של איזה 'קונסומנט רפורט' אובייקטיבי.
ואתמהה: במה בדיוק קאדילק מנצחת את ב-מ-וו? במשקל שלה, או במספר הפרות שעורותיהן מרפדים את מושביה?
טיפ טיפה
קיימים תוספים לשמן היודעים למשוח את חלקי המתכת בשכבה שמפחיתה את השחיקה. תכונה זו מאפשרת, במקרה של חולשת מנוע ותיבת הילוכים עייפים משימוש ממושך – להחזירם לשימוש מבלי לבצע תיקונים יקרים. בין התוספים המובילים בתחום זה ומשווקים אצלנו אפשר למנות את קסאדו, המנסה לשחזר את היחס הנכון בין הטבעות ודופנות הצילינדר. יחס שגוי ביניהן אחראי לאיבוד כוחו של המנוע, לאכילת שמן ולעשן כהה מהמפלט.
קסאדו, כך דווח לי, עוזר גם במקרה של סינכרוניזטורים פגועים בתיבת ההילוכים, ומרכך לא רק את פעולתם אלא גם את הצליל הצורם המלווה את החלפת ההילוכים.
שואלים את אדוארד
משה דולב: ברשותי הונדה סיוויק 2010 ואני מעוניין להחליף את צמיגיה. הנני מחפש צמיג איכותי, שקט מאוד, רך מאוד לנהיגה, בעל יכולת בלימה טובה ואחיזה טובה. כל זאת במחיר של כ-500 שקלים לצמיג. המליצו לי על קונטיננטל פרימיום קונטקט 2, או לחילופין מישליןPrimacy3 , טויו פרוקסס FC2 ופירלי P7. אבקש את חוות דעתך, במיוחד לגבי קונטיננטל, או כל המלצה אחרת.
תשובה: כל הצמיגים שציינת שייכים למדף העליון, ולכל אחד מהם חסידים משלו. קונטיננטל מנצח ברוב המבחנים ההשוואתיים בין צמיגי קיץ, מישלין ידוע כבעל חיים ארוכים, וטויו מוביל ביחס שבין המחיר והאיכות. שֶקֶט? זו כבר תכונה של פירלי. אגב, הונדה האצ'בק של בני (שעברה בינתיים אליי) לובשת גודייר F1, שהתמחותם היא נסיעה על כביש רטוב.
שרי: אני מקווה שאתה בטוב למרות עוגמת הנפש שמלווה את הפקת סרטך. אני עוקבת אחר המדור שלך אף שאני ממש לא מתעניינת במכוניות, כי אני מתעניינת בבני אדם, בסיפורים אנושיים, בדרכי התמודדות וביצירתיות, ואותם אני מוצאת בשפע ב'המפתחות בפנים'. ובכל זאת, אני פונה אליך בשאלה בנושא רכב. אני נוהגת במאזדה לאנטיס מודל 2005 שנקנתה מחברת אלבר מליסינג. כיום עומדים לזכותה 250 אלף ק"מ והיא עדין מתפקדת היטב, אך לדעתי היא לא מצטיינת בהנדסת אנוש.
מאחר שעבודתי כרוכה בנסיעות הוריי הפצירו בי לקנות וולבו, בשל היותו רכב חזק שבמצב של תאונה (חס וחלילה) יכול להיות מציל חיים. להוריי וולבוS80 2.4 משנת 2001 וממש תענוג לנהוג בו. אני מבינה שבשל משקלו צריכת הדלק שלו גבוהה וכן חלקי החילוף שלו יקרים. אשמח ואודה על המלצתך לרכב בעלות של 60 אלף שקלים לערך, כאשר הבטיחות מהווה שיקול ראשון והנוחות שיקול שני.
תשובה: אכן, בסעיף הבטיחות אין לוולבו מתחרות. במקרה שלך, חפשי אולי וולבו קטנה יותר, S60 או V60 – שתיהן בעלות אותן איכויות משפחתיות של S80. אם לא תמצאי את המועמדת הנכונה, אני ממליץ לך על רנו מגאן הקודמת (זו שצורתה כמגהץ), שזכתה בזמנו בחמישה כוכבי בטיחות במבחני הריסוק והיא באמת בטיחותית לעילא, הן אקטיבית והן פסיבית.
גלעד שומאכר: יש לי יונדאי אקסנט שנת 97'. באיזה שמן מנוע כדאי להשתמש?
תשובה: בשמן החצי סינתטי LM (ליקוויד מולי) 40W10, או בקסטרול החצי סינתטי באותה דרגת צמיגות.
משה: ברשותי ונדורה דיזל מסחרית 1996. הגיר האוטומטי שופץ לאחר שהוא נתקע בהילוך נמוך, במיוחד בימים חמים. גם לאחר השיפוץ התופעה חוזרת על עצמה: מדי פעם הגיר נשאר תקוע בהילוך נמוך. כיבוי המנוע והתנעתו מחדש כמה וכמה פעמים פותרים את הבעיה זמנית. החיישנים הוחלפו וכוונו שוב ושוב. הוחלפו גם מחשב גיר, שמן גיר ורדיאטור, לאחר ניקוי צנרת ופילטרים. תמיד כשהרכב במוסך הכול תקין והמוסכניק חסר אונים, אבל הגיר לא סובל חמסינים! (הוא אף פעם לא נתקע בלילה). מבקש את עזרתך הדחופה כי פרנסתי נפגעת.
תשובה: נסה את תוסף קסאדו (ראה 'טיפ טיפה' הנוכחי).
עברה שנה ועוד שנה, וההפקה של 'שועל הכסף' עדיין בת ערובה בידי המפיק הנוכל. התגברו רק סימנים המאותתים לתושבי גלקטיקה פרנויה על נאמנותו הכפולה של המכון הפולני לקולנוע
"אתה עדיין מסרב להתייחס לפרשת 'שועל הכסף'?", פנה אליי תחקירן מהטבלואיד הפולני Fakt".
"אכן", עניתי.
והוא המשיך: "ומה אם אספר לך שהמפיק שלך, גוויזאווה, פשט רגל במקביל לנפילה של גיסו הכול-יכול מירוסלב דז'וויאצקי, שר הספורט והגזבר של המפלגה השלטת? כאשר דז'וויאצקי נזרק מתפקידו היוקרתי בממשלה – הוא איבד גם את היכולת לתמוך בגיסו גוויזדאווה, מה שעשה במשך שנים. דז'וויאצקי הסתבך, עזב את פולין, וגזוויזאלה שלך נשאר ללא פטרון הדואג להזרמת כספים שוטפת. וללא גב תומך בוורשה, גוויזאווה מוכרח להתמודד בעצמו עם חובותיו בשוק האפור האכזרי, המאיים עליו כעת", סיפר לי.
"אגב", המשיך הכתב לגלות את אוזני, "לא רק גוויזדאווה שלך הסתבך אלא גם אחותו ינינה, שהיא אשת חברה וזוגתו של השר דז'וויאצקי. כי כדי להציל את אחיה, המפיק האומלל, היא גנבה כמה פרוות יקרות בבוטיק בפלורידה ונתפסה. המעצר והמשפט שלה בארה"ב זכו בהתעניינות של המדיה שם".
אני: "זה לא חידוש לגביי. גם אני יודע לקרוא כותרות במדורי רכילות פולניים".
תעשה כבר אקזיט
מה שלא סיפרתי לשליח הטבלואיד הפולני הוא שהמפיק גוויזאווה עצר את הפקת סִרטי מתוך אמונה מיתומאנית שהבמאי (אני) – אשר כתב את התסריט, זכה בתמיכת המכון לקולנוע אמנותי בפולין, גייס את השחקנים הכי טובים שמצא בתל-אביב ובוורשה וביים את הסרט עד תום הצילומים – יעשה טובה למפיק ויתפגר.
לפי חלומו זה של גוויזדאווה, הפתרון הסופי מוכרח לקרות באופן טבעי, בזכות גילו הביו-מופלג של הבמאי הקשיש – כמו גם בזכות תחביבו היוקרתי לרכוב בדרכים על 901 סוסיו המכניים הגזעיים, שהוא מאכיל במסירות באחוזתו.
ואם הבמאי הקשיש אכן יעזוב את עולמנו המאכזב, כציפייתו השוקקת של המפיק הפיקח ובהתאם למזימתו הערמומית – אז הוא, המפיק, יקבל פרס על סבלנותו: אפשרות להפיץ לבדו את סרטו של המנוח תחת סיסמה שעשויה למשוך את תשומת לב הבריות: "מה שאטלר לא הספיק לגמור – גמרתי אני".
הסיכול: להיות שיא קוּל
כיצד לסכל את מזימתו של האיש המנוול? אני יכול רק להקפיד על שעות מנוחה ואוכל סביר, לעסוק בספרות קלה (קריאה וכתיבה) ולנקוט זהירות נהיגה.
וצריך גם, מציין לעצמו הבמאי החש במזימה המתלפפת נגדו, לשמור מרחק ממסלולי המרוצים, ובמידת האפשר, להדוף רעיונות להגברת כוח המנועים שברשותו עד שיהיו מסוגלים לאכול לארוחת בוקר את רישיונות הנהיגה של בעליהם הקשיש.
תעודת אָניוּת
ודאי שבגלל אופיו האישי של הסרט, המבוסס על גורל משפחתי בשואה ועל זיכרונות נוספים שלי, קשה לי להתייחס ל'שועל הכסף של פליציה ט' כאל עוד סרט שהפקתו הסתבכה באופן חשוד. הרי 'שועל הכסף' הוא לגביי מפעל חיים, ניסיון לשחזר הוויה כְּחוּדָה באמצעות כלים קולנועיים מצומצמים בנוסח 'תיאטרון האני' – תוך מאמץ להתרחק ככל האפשר מהפוזות המקובלות בסרטי שואה, לטובת מטען רגשי.
זה לא עוד סרט, כי 'שועל הכסף' מפוטם בתקוות רבות שהשקענו ביצירתו – אני כתסריטאי וכבמאי, הצלמת יוֹלָה דילֶבְסְקָה עטורת הפרסים, צוות טכני-אמנותי מעולה שהתגייס לעזרה, וכמובן השחקנים, אשר מגלמים ברוב תבונה, רגש וחן את הדמויות הראשיות: יבגניה דודינה (אמא פליציה), אולג מיצנר (אבא), אבישי הדרי, ים ברוסילובסקי והילד אוסקר.
למה לי לקחת ללב
לוּ הייתי מתייחס להתחפרות של 'שועל הכסף' בבוץ שכָּרַה לו הנוכל כּאֶל אסון, כמוות שני של נפשות יקרות לי וכנפילת השמיים על ראשי (מה שבעצם קרה); ולוּ הייתי מטפס על קירות המכון הפולני לקולנוע, המתחמק מחקירת מעלליו של המפיק חרף טענותיי המנומקות נגדו (המגובות בעדויות הצוות כולו) – אז סביר שהייתי כותב מילים אלה במיטה באיכילוב, אחרי איזה אירוע בריאותי בלתי נעים.
ועוד תרחיש אפשרי היה עלול לקפוץ עליי, לוּ הייתי לוקח ללב את ההקפאה של 'השועל': הייתי בוחר אולי בפתרון האכזרי המתבקש כלפי המפיק הגזלן. כתוצאה מנטילת החוק בידיים, הייתי נאלץ לבקש משירות בתי הסוהר הפולני אישור להשתמש בתא שלי בלפטופ, לצורך כתיבת זיכרונותיי במתכונת של שבעה פרקים לסדרה טלוויזיונית: 'איך ומדוע חלבתי את המפיק המנוול גוויזדאווה, כולו ז"ל כהוגן'.
שועל בתוך כספת
גוויזדאווה המרושש לא שילם משכורות לשחקנים ולאנשי ההפקה כפי שהתחייב בחוזים שחתם איתם. הוא מתבצר במעוזו, אולפן 'קונטרה סטודיו' בלודז', וכקלף מיקוח שומר בכספת את חומרי הצילום של 'שועל הכסף' ואת ההקלטות המקוריות, שלצערי שייכים לו, לפי החוק היבש.
המפיק מסרב למסור את החומר לספונסר של הסרט, המכון לקולנוע אמנותי בוורשה, או להעביר אותו לידיי או לידי מפיק אחר.
בישלנו בעליית הגג
בלית ברירה, ומבלי לקבל מגוויזדאווה פריים מקורי אחד, התיישבתי עם בני בעליית הגג וערכנו את 'גרסת הבמאי' של 'שועל הכסף', שאורכה הנוכחי הוא שעה וחצי. השקענו בעריכה שלושה שבועות ועוד חודשיים, כדי להוכיח לעצמנו שהגרסה שבישלנו שומרת כראוי על רוח התסריט.
בגלל 'גרסת במאי' זו, המפיק חדל להפיץ את השקר ש"אטלר ברח לישראל כי הוא לא שבע רצון מחומר הצילום ולא יודע איך לערוך את הסרט". את שקר זה הוא הפיץ בענף הקולנוע הפולני, בתקווה כי השמצות-השווא יכסו על האמת הכעורה: שתקציב הסרט נזל, באופן חשוד, מבין אצבעותיו ושהוא לא מסוגל להרים את שלב הפוסט-הפקה, הכולל עריכה – וזוהי הסיבה היחידה שההפקה הופסקה באמצע.
הנפילה הראשונה: "הפאשלה סובארו ג'אסטי", שנגרמה לי בתקופה שערכתי את הירחון 'קוואטרו', מזכירה לי שביש-המזל החל ללוות אותי עוד לפני פרשת 'שועל הכסף'. כפי שלא אבחנתי שהמפיק גוויזדאווה הוא רמאי, כך לא ניחשתי, עשרות שנים קודם לכן, שסגן העורך שלי בירחון, יוחאי רפאלי, אינו יודע לנהוג אף שיש לו אלפא רומיאו ג'וניור.
נסענו לערוך מבחן של סובארו ג'אסטי, וכאשר הגענו לכרכור ביקשתי את רפאלי לקחת ממני את הג'אסטי ולנסוע אחרי הגולף של רוני סמדרסמן, שבה ישב גם אנוכי. יוחאי התניע, וסמדרסמן ואני נסענו לשדה התעופה כדי לבצע סלאלום. ישבנו בגולף של רוני וזזנו במהירות איטית כי דיברנו, ופתאום רוני אומר שהוא לא רואה את רפאלי בראי. עצרנו, שילבנו לרוורס, ומצאנו את הג'אסטי זרוקה בתוך ביוב, הרוסה אחרי נפילה מגובה של כמה מטרים תוך סאלטות עם בורג לאחור. רפאלי לא הבחין, כנראה, בסיבוב.
ביקשתי מהסגן שלי להחזיר את הגרוטאה ליבואן ברקוביץ'. תגיד לו, ביקשתי, שג'אסטי התגלתה כמכונית בטיחותית, כי היא שילמה בחייה כדי שאתה, הנהג, תצא ללא פגע. רפאלי נסע ליבואן ברקוביץ', ונתן לו להבין שאני, הנחשב כאויב מושבע של סובארו, הרסתי לו בכוונה את ג'אסטי. ברקוביץ' חשב עד סוף ימיו שזה נכון
צילום: אדוארד אטלר
אוצר על שולחן עריכה
'גרסת הבמאי' שערכנו היא יצירה הבנויה מסחרור קטעים בסגנון 'בְּרוּלְיוֹן', כלומר, מנסה לשמור על החוצפה והרעננות של מחברת סקיצות. חומרי העבודה שעמדו לרשותי אינם, כאמור, משובחים ביותר: אלו הם החומרים שבמאי הסרט והצלמת יולה דילבסקה היינו מקבלים בזמן ההסרטה, כלומר אוסף של תמונות, חלקן בצבע וחלקן בשחור-לבן מטושטש, אשר בתחתיתן רצים מספרי טיים-קוד. הצליל הוא בסיסי, לא ברור, כפי שהצליחה לקלוט המסרטה. הסאונד המקורי, שהוקלט בציוד משוכלל, שבוי אף הוא בידי המפיק.
ובכל זאת, התייחסנו לחומר עבודה בלתי מושלם זה כאל אוצר ועמלנו עליו בחירוק שיניים, בחדר עריכה מאולתר שהקמנו בעליית הגג – עד ש'גרסת הבמאי' הגיעה לשלב המייצג את הרעיון הכללי של 'שועל הכסף של פליציה ט" ואת האווירה שבו.
'גרסת במאי' פיראטית זו דורשת רק עוד כמה ימי עבודה נוספים על שינויים טכניים, על השלמת התרגומים ועל ליטוש הפסקול.
המכון הממלכתי לגרירת זמן
המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, שלקח על עצמו (ועל כיסו) חלק מהפקת הסרט בתל-אביב, צפה ב'גרסת הבמאי' והתרשם ממנה חיובית, ולכן מוכן להמשיך בהפקת הסרט – אם הספונסר, המכון הפולני, יסכים לכך.
טסתי-אצתי לוורשה כדי לדווח על פתרון פז זה להנהלת המכון, המכירה היטב את מארק, מפיק ותיק ובכיר המוערך באירופה, ונותנת בו אמון. אך להפתעתי, אותו מכון החליט בינתיים לקחת פסק זמן נוסף, ובמקום לקבל החלטות חותכות – העדיף לפצוח בהתכתבות עקרה עם גוויזדאווה.
שוב עברו שבועות וחודשים, והפולנים מהמכון, במקום למשוך את זכויות ההפקה של המפיק המנוול, דורשים ממנו רק להודות שהוא לא שילם לשחקנים ולאנשי הצוות. גוויזדאווה מצידו הבטיח לשלוח למכון את רשימת חובותיו, אך גם בכך לא עמד, כי לדבריו "בינתיים מת מנהל ההפקה".
מכון מתקתֵק
צר לי להודות שלאורך כל הפרשה האומללה של סרטי 'שועל הכסף', נראית לי עמדתו העמומה של המכון כחפץ חשוד המתקתק במרכז הבמה. הקרן הממלכתית מביעה בי תמיכה בשיחות אישיות, אך לא פותחת בשום הליך נגד הנוכל. מצד אחד, המכון הודיע לי שמטרתו היא "לגמור את הסרט בכל כוחו ובכל אפשרויותיו החוקיות". שמחתי על כך, והודעתי למכון שלמרות הסתייגותי מהמפיק הרמאי גוויזדאווה – אני מוכן, לטובת המכון וכדי להציל את הסרט, לחזור בכל רגע לפולין, על חשבוני, ולשתף פעולה עם 'קונטרה סטודיו', כלומר: להמיר את 'גרסת הבמאי' בחומרים המקוריים, גם ללא תמורה כספית כלשהי.
אך המכון לא ענה לי, בדיוק כפי שלא ענה להצעה להעביר את ההפקה ואת חומרי הגלם המקוריים לידי המפיק מארק רוזנבאום.
חוששני שמכון ממלכתי זה, על פקידיו ומנהליו, מחפש דרך להרוג את 'שועל הכסף', להשתלט על פרוותו – ואז להסביר לשלטונות הממשלתיים-פיננסיים הממונים עליו שההשקעה הנדיבה בסִרטי, בערך שני מיליון זלוטי, "ירדה לטמיון בגלל כוח עליון".
ינינה דז'וויאצקה. חשודה ב'ניקוי' בוטיק אמריקני מפרוות כדי להציל את אחיה המפיק גוויזדאווה, המרושש קומפלט, מציפורניה של המאפיה האכזרית הדורשת ממנו, כפי הנראה, להחזיר חובותיו
רק הכלב נותר נאמן
בבוקר שלפני חזרתי ארצה ישבתי בגינה הירוקה על כיסא נוח ועישנתי מקטרת נחמדה, וכלבי מקס ובר התקרב אליי, גם הוא מכור לעשן. הוא נשם שאיפה עמוקה, הניח את ראשו על ברכיי ודרש שאעבור על פרוותו במברשת.
"נראה לי", אמרתי לכלב, "שלא רק גוויזדאווה אלא גם המכון הפולני כולו תקווה שהבמאי היהודי הקשיש יעשה להם טובה ויסתלק מעולם המציאות".
מקס הניד את ראשו בחוסר אמון מוחלט, פתח בריצה קלה, הקיף ביסודיות עץ אורן והשתין עליו.
טיפ טיפה
כל מומחי הרכב המקומיים, וגם בחו"ל, פוסלים הרכבה של ראי פנורמי בתוך המכונית, בנימוק שראי זה משקר לגבי המרחק שלנו מהמכוניות מאחור. בארצנו, הַרְתיעה מהראי הפנורמי גובלת כבר בהיסטריה.
ואולם, החשש מראי זה, בטעות יסודו: ברוב המכוניות המודרניות, הבנויות בהתאם לתקני בטיחות המחייבים עמודים ודופנות מסיביים, הראות לאחור היא בעייתית ללא עזרתו של ראי פנורמי – אשר יודע להקטין את השטח המת שבין הראי המרכזי המקורי ומראות הצד (וכך, בין השאר, לגלות אופנוענים).
שואלים את אדוארד
דני וצפרירה שמוקלר, בתגובה ל"יום וחצי ברייך הרביעי" ('המפתחות בפנים' 831): סקרנת אותנו בכתבה האחרונה שלך על הסרט 'זרוקים'. חיפשנו אותו ביוטיוב ולא מצאנו. האם אתה יכול לשלוח לנו את הלינק שלו? יש לנו ידידים רבים בפולין, ובמיוחד בפולטוסק, וכן כמה היסטוריונים מלובלין, ואנחנו בטוחים שגם הם ישמחו לראות את הסרט.
תשובה: לסיפור מזעזע זה הגעתי באינטרנט. המקור: bialystok.gazeta.pl. שם הכתבת הוא מוניקה Zmijewska.
שי קנדל: לצערי עליי לטפל בעתיד הלא רחוק בגיר בהונדה HR-V שברשותי, בעלת גיר רציף. האם יהיה נבון מבחינתי להחליף אותו בגיר ידני מדגמי הספורט של סדרת HR-V?
תשובה: הגיר שלך הלך, או שרק נמאס לך ממנו? בצדק, בוודאי, שהרי זהו עקב האכילס של HR-V שיבואן הונדה שיווק בארץ. באירופה, לעומת זאת, מעריכים גבוהה את הגרסה הידנית דווקא של HR-V, שאני מכיר היטב מהיומיום כי בני שומר על אחת כזו כבר ארבע שנים ללא צל תקלה. התקנת גיר ידני במקום אוטומטי-רציף היא אפשרית ופשוטה יחסית מהבחינה הטכנית. ואולם, מהלך כזה דורש השקעה רצינית בחלקים כמו גלגל תנופה עם מערכת מצמד, ודוושת מצמד על כל ההידראוליקה שלה (משאבה). אם תמצא חלקים אלה משומשים (מפירוק מחו"ל), אז העסק נראה כדאי בהחלט. בכל אופן, אני מציע לך להתקשר למומחי הונדה אלכס וסשה ממוסך 'אלכס אשדוד'.
אורי: לאמי קורולה 2006 והיא מעוניינת להתקדם בשנתון לרכב חדש יותר. ההעדפה למנוע 1,600 ללא טורבו ושות', רכב חסכוני ואמין שישמש אותה נאמנה. האם יש לך המלצה?
תשובה: במקום להיכנס להרפתקאות מיותרות, אני מציע לאמך להחליף קורולה בקורולה.
אריאל: אני סטודנט ומחפש רכב לעיר בעיקר, אבל שיהיה עם טיפה כוח מעבר לסופר-מיני רגילה. במסגרת חיפושיי ותקציבי (פחות מ-20 אלף שקלים) חשבתי על פיז'ו 206 1.6 xs ידנית שלוש דלתות.
1. איך הרכב מבחינת נסיעה, כוח וכו'?
2. איך הוא מבחינת עמידות ותחזוקה, עם כל השמועות על האיכות של פיז'ו?…
3. יש אולי המלצות למכוניות אחרות באותו סגנון?
תשובה: 206 בגרסה שציינת היא מכונית כיף דו-פרצופית, המתנהגת לפי הלחיצה על דוושת הדלק: היא עשויה להיות חסכונית בנסיעה מתונה, או בזבזנית אם תבקש אותה להשתולל. לא בקלות תמצא את 206 (הנכונה) בשוק. הוא הדין לגבי פיז'ו 106 ראלי, שגם היא מכונית מגניבה, אפילו יותר מ-206.
ניסיתי להתעשת ולא להטביע את נפשי בטירוף של ההיסטוריה, אלא להתרכז בחיפושים אחר חוט אריאדנה כדי להסתדר במבוך של מסלול נורבורגרינג כמו תזאוס במיתולוגיה היוונית
במלון גרמני, בלילה ההוא שחיפשתי באינטרנט איך לנהוג בנורבורגרינג ולְמַה לצפות ממזג האוויר מחר, שמעתי פתאום פעימות לב כאילו זרות, לא אופייניות לי.
זה לא קרה בגלל מתח לקראת המבחן העצמי על המסלול, אלא בגלל השוטטות שלי באינטרנט, שם מצא אותי דיווח על סרט תיעודי פולני המתאר את זריקת הילדים מהרכבות שהובילו יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה. תומאס וישנייבסקי, במאי סרט זה הקרוי 'נזרקים' (Wyrzutki), תפס אותי עם סיפורו הצנוע, המבוסס על תחקיר שנמשך שנתיים. וישנייבסקי לא שקט ולא נח עד שהקליט את כל העדים הכפריים הפולניים, כיום בני 90 ומעלה.
הסרט מספר שהיהודים המובלים לטרבלינקה ברכבות המוות ניסו להציל את ילדיהם באמצעות השלכתם מהקרונות. חלק מהילדים שנחתו בשולי המסילה נפגעו אף כי נעטפו בכמה שכבות בגדים או בשמיכות, וחלקם שרדו את החבטה אך נרצחו באכזריות בידי הגרמנים שתפסו אותם. הסרט מתאר, בין השאר, את גורלה של ילדה יהודייה ששרדה אמנם את ההיזרקות מהרכבת כי נפלה על ערימת חול, אך קצין גרמני שהגיע בכרכרה עצר לידה וירה בה באקדחו פעם אחר פעם.
בעיירה לאפֶּה, שבסמוך אליה עברו פסי הרכבת המובילים לטרבלינקה, ובכפרים שבסביבה, המקומיים קראו לקצין הרוצח "איש על שש רגליים" – כי הוא היה מלווה תמיד בכלבו.
גם השומרים מהוורמאכט שנסעו ברכבת התחרו ביניהם בקליעות מדויקות מרוביהם, כאשר ירו בילדים הנחבטים בשולי המסילה.
התשליך: הראיונות שערך במאי הסרט 'נזרקים', תומאס וישנייבסקי, עם כפריים פולניים זקנים משולבים בסרט כאילוסטרציות גרפיות, פרי עבודתו של הצייר הנאיבי סטניסלב זיוָלֶבסקי, אף הוא תושב הכפר היינובקה (Hainowka). הצייר מתאר בסגנונו את זריקת הילדים היהודים מרכבות המוות
הגוף ניצל, היהדות התרסקה
מהאינטרנט למדתי ש'נזרקים' הספיק כבר להשאיר רושם בכמה פסטיבלים. עוד למדתי שאחת מהילדים המעטים שניצלו, בזכות כפריים פולניים שלקחו אותם הביתה חרף סכנת עונש המוות – נשארה בכפר גם בבגרותה ומסרבת להכיר ביהדותה. יתר הילדים נאספו ממאמציהם הפולנים בידי יהודים, שהגיעו מוורשה לאחר המלחמה כדי "להציל נפשות יהודיות".
נזכרתי שבבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גרתי היה אגף ילדים קטנים. "maluchy" (קטנים), היינו קוראים להם. נאסר עלינו לשאול ילדים אלה על עברם, איך הם ניצלו ומהיכן הגיעו לבית היתומים, כי לפי המדריכים, הם היו קטנים מכדי להבין. אולי היה ביניהם איזה ילד רכבת?
מישהו ער שם, בשגרירות?
והנה אני במלון גרמני, מנסה להבין איך קרה שסרטו של תומאס וישנייבסקי עוד לא הגיע ארצה. איך זה ששגרירות ישראל בוורשה לא איתרה את 'נזרקים' ולא שלחה עותק ל'יד ושם'. סתם רשלנות או חוסר עניין?
ולמה גם המכון הפולני בתל-אביב שומר שתיקה לגבי 'נזרקים'? האם המכון מבין שרוחם של המארחים הישראלים מסתייגת מהסרט – משום שהוא פוגע אולי ביוקרתם של מומחי השואה שלנו, בעלי המוניטין העולמיים, שלא הקדישו לנושא זרקור אקדמי?
נזרק מקרון הרייטינג?
ומה לגבי הטלוויזיה הישראלית? האם ייתכן שסרט זה נפסל לשידור באיזו רשת/קשת כיוון שהזכייניות לא מצאו בו עניין ציבורי רב, בדיוק כפי שהן מנסים למַעֵט מאוד בשידור נושאים הקשורים בניצולי שואה?
אגב, פחות מפתיע אותי ש'נזרקים' עדיין לא הוקרן בערוץ הראשון, האינפנטילי עדיין כפי שהכרתי אותו מקרוב בין 1969 ל-1985.
גרמנים חדשים, מהניילונים?
בכל אופן, אני מנסה לעצור בחריקת בלמים, ולא לדמיין שהגרמנים העכשוויים שהכרתי הם ילדיהם או נכדיהם של הפושעים הנאצים. הרי גם הג'ינג'י השמנמן שהתיידד איתי אתמול באולם התצפית על מסלול נורבורגרינג עשוי להיות קרוב משפחה של 'הקצין על שש רגליים' הנזכר לעיל. לך תדע.
מדוע גיבורי הגטו לא היו יצירתיים
נושא רכבות המוות, שהסרט 'נזרקים' מתאר מזווית מוכרת פחות, הזכיר לי שיחה שלי עם גיבור מרד גטו ורשה מארק אדלמן, שבה שאלתי אותו למה המחתרת היהודית לא עשתה דבר בנידון.
"אם כבר הייתם מוכנים ליפול בקרב במקום להיחנק בתאי הגזים", אמרתי, "אז מדוע, לכל הרוחות, לא שלחתם עשרה חבר'ה לאומשלאגפלאץ שיתפסו מקום בקרונות, יגיעו לרציפים בטרבלינקה, במיידנק או באושוויץ, ובזמן הסלקציה יוציאו את אקדחיהם המוסתרים ויהרגו כמה שיותר קצינים גרמנים?"
"קל להיות חכם לאחר מעשה", ענה לי אדלמן בדיוק כפי ששיערתי שיענה, ולא המשכתי להקשות עליו.
טירוף מוקפד
גם האמרגנים של 'יום נסיעה פרטי על מסלול נורבורגרינג' עשויים להיות נכדיהם של הנאצים, הרהרתי, כאשר הם ביקשו ממני לפרק את המסרטה הצמודה לשמשה הקדמית של הבווארית. Verboten"" (אסור), אמרו כמו פעם.
אך אין מקום לדמיין קרבה בין הימים שעברו והימים של היום, כי על מסלול נורבורגרינג צריך לחשוב רק על נהיגה ועליה בלבד. במסלול תעתועים זה צריך להיות מרוכז באותה מידה שצריך להיות מטורף ולנסוע בצמוד לגולף GTI R הנוסעת חזק. צריך להיות מרוכז ומטורף בו-בזמן כדי לא להוריד רגל מהגז גם כאשר הנהג המוביל נזרק בסיבוב וממשיך בדריפט, ואתה בולם ברגל שמאל כדי לא להיכנס בו. הבווארית מצידה לא מתעייפת אלא מנסה שוב ושוב לזרוק אחוריים בהיגוי יתר.
ויהי בהגיענו לשני שלישים של המסלול נאלצנו לעצור בפקק עקב התהפכות של מישהו. אך הפרוטוקול אמר
כבר את דברו: עד לעצירה השתמשתי רק בשלושה הילוכים, שני, שלישי ורביעי – אשר בו נותר מחוג מד הטורים בשטח האדום בקצת יותר מ-210 קמ"ש.
עבודה זרה
בחרת לא רע, טפחתי על שכמו של הקשיש המורשה שקנה בווארית, וכעת עוד נהנה איתה מעבודה זרה. הרי כשאתה לא מכיר את המסלול ונוסע רק לפי הנהג המוביל – כלומר, בולם כפי שהוא בולם ומחליף הילוכים בהתאם לנסיבות כדי לא להישאר מאחור – אז קשה לדבר על תוצאה אישית שלך, שהרי נהג אחר, זר לגמרי, עובד במקומך בכל כוחו.
למעשה, לולא ההפסקה בנסיעה בגלל הפקק, אז בזכות גרמני זה הייתי רושם את זמן ההקפה שרשמה גולף מטורפת ואמביציוזית זו! זאת אומרת, הייתי מגיע לתוצאה שלפי סבינה שמיץ, הייתה מכניסה אותי בזכות גילי המופלג לספר השיאים של גינס. מה שלא השגתי כי האירוע הופסק לצערי. ובכל זאת, כאשר עצרנו ופתחנו דלתות, ניגשתי לנהג הגולף להגיד לו תודה.
האיש התעניין אם הכנתי את ב-מ-וו Z3M למסלול, ועניתי בחיוך שרק הרכבתי לדוושת המצמד גומייה נוספת, עבה, המאפשרת להחליף הילוכים ביתר מהירות. "אנשים מבוגרים לא אוהבים ליישר את רגליהם עד תום, כי אחר כך קשה לקפל אותן", הסברתי.
בשם מי, בשם מה
חקרתי את עצמי אם נהגתי במסלול נורבורגרינג בשם כל הזקנים הנוסעים על כיסאות גלגלים דחופים בידי עוזריהם התאילנדים, או שבסך הכול רציתי לבדוק את יכולותיי ואת ביצועיה של ב-מ-וו Z3M הסדרתית שלי.
ואולי עשיתי 1,200 ק"מ מוורשה, ומתעתד לעשות עוד 1,200 ק"מ חזרה הביתה, לגינה הירוקה ולכלבי מקס ובר – כדי להרגיז את אויביי בתל-אביב הרחוקה? אם זה היה העניין, הצלחתי בכך לא רע: דמות אחת השייכת לעבר, אך פעיל עדיין בעריכת אתרו, שמע בתדהמה שהשגתי לי בווארית Z3M קופה בריאה, ועוד כובע כחול של הפירמה – ומאז חדל לכתוב באתרו צרורות תשבחות על ב-מ-וו, תשבחות שעד עתה הוא נהג לכתוב במהירות ממוצעת של שש פעמים בשבוע.
בבא-רנטגן הגרמני
בכל אופן, היה זה מפגש חיובי ותורם, סיכמתי את הטריפ של נורבורגרינג, שבו למדתי את Z3M וזה העיקר.
לא הפתיעה אותי הנטייה ההיסטרית של הבווארית להיגוי יתר. כולם כתבו על כך כבר, כולל ג'רמי קלארקסון מ'טופ גיר' ועמיתו טיף נידל (Tiff Needell) חובב הדריפטים. ודאי שגם עליי עשתה רושם הקלוּת שבה מטפס מנוע ה-S50B32 של הבווארית למרומי הסל"ד, אך באותו מבחן אכזרי נגלו לפניי גם כמה חסרונות מלהיבים פחות של הגרמנייה – ובבהירות רבה, הם נגלו. כך התחוור לי לָמָה כל רכב חדש בעל יומרה ספורטיבית שעומד להיכנס לשוק, מפרארי ופורשה ועד פיז'ו 208 GTI, נבדק על מסלול נורבורגרינג דווקא – ועובר שיפורים בהתאם להתנהגותו שם.
מה מצא אצלי בבא-רנטגן הגרמני? אז ככה: זווית הגלגול של Z3M לא גורמת איבוד אחיזה, אך יודעת להפחיד. צמיגי הפירלי 0 של ב-מ-וו די רחוקים באחיזתם מטויו R888 שהרכבתי להונדה CRX. מעצורי הבווארית מתחממים מוקדם מדי, חרף צלחות משוכללות טורבו grove ואולי דווקא בגללן, כתוצאה פרוזאית מכך שלא החלפתי את נוזל המעצורים הרגיל 5.1 במוטול, הרותח מאוחר יותר. גם המושבים הפוטוגניים של Z3M התגלו כמאכזבים בשדה הקרב, כלומר חלקים מדי, ואינם לופתים את הנהג כמו מושבי אאודי TT קוואטרו שסידרתי לאלפא GTV שלי.
הופתעתי לא מעט גם מהחולשה בכושר הנהיגה שלי. "חצי מחולשה זו הוא תוצאת חוסר אימונים, והחצי השני הוא סתם הזדקנות", רשמתי לעצמי הערה ביומן המסע המרובב בְּכֵנוּת.
לא חיפשתי את סבינה שמיט לצורך ראיון, כפי שהתכוונתי. היא אמנם אישה נהדרת, אך אחרי שנתקלתי בסיפור הילדים הזרוקים, לא מצאתי בי כוח להיתקל בחיוך גרמני רחב. ברחתי הביתה
טיפ טיפה
בתי ספר לנהיגה מתקדמת פותחים את הלימוד בהסבר על ישיבה נכונה, בדגש על מרחק נכון בין גוף הנהג וההגה. מורים אלה שוכחים להזכיר שלא פחות חשוב לדאוג לכך שרגלי הנהג הלוחצות על הדוושות לא יהיו מתוחות, חלילה, אלא כפופות מעט, גם כאשר הדוושה לחוצה עד הרצפה!
הסיבה: במקרה של תאונה, רגליים ישרות אינן יכולות לספוג את המכה כמו רגליים כפופות, מה שעלול לגרום נזק חזק לעצמות האגן ואף לחוט השדרה. יש אפוא לכוון את המושב בהתאם, ולהתייחס בחשדנות לקביעת המדריכים כאילו עיקר הישיבה הנכונה מוגשם כאשר פרק יד של התלמיד מונח על חלקו העליון של גלגל ההגה.
במכוניות המאפשרות להזיז את ההגה לכיוון הנהג (או להרחיקו ממנו) קל לשמור על מרחק נכון – הן למטה, באגף הרגליים, והן למעלה, באגף הידיים. אם ההגה מסרב לזוז, יש לחפש פשרה באמצעות כיוון המושב.
שואלים את אדוארד
רועי גלעד: בקרוב אני מתחיל עבודה חדשה הכוללת רכב צמוד. באפשרותי לבחור כל רכב (חדש) שארצה בסכום של עד 70 אלף שקלים + מע"מ. עליו להיות כמה שיותר מרווח (בגאז' גדול/סטיישן) מכיוון שיש לי ילדים. אשמח אם תוכל להציע אופציות.
תשובה: הסכום שנקבת והצורך בבגאז' גדול מובילים לשוק היד שנייה. הייתי מצביע על סקודה אוקטביה סטיישן ועל פורד פוקוס סטיישן בעלת מנוע 2.0.
יצחק פוגל: ברשותי פיז'ו 306 שנת 2002 מנוע 1.6, אוטומטית סדאן. בטורי סרק, בעמידה ברמזור או בכניסה לחניה, הטורים מתחילים מדי פעם לעלות ולרדת ללא סיבה. כשהתופעה מוגזמת אני מוציא את הידית ל-N ואז, למרבה
הפלא, התופעה נעלמת. בנסיעה רצופה אין שום בעיה. במוסך החליפו לי מנוע צעדים, ולמרות זאת התופעה חוזרת מדי פעם. מה עושים? דבר שני: הגיר האוטומטי במכונית זו הוא סגור, אי אפשר לבדוק שמן גיר או לטפל בו. אמרו לי שאחרי 160 אלף ק"מ השמן מאבד תכונות והגיר עלול ללכת. האם זה נכון? האם אפשר להחליף לגמרי את שמן הגיר, כמו שאמר לי המוסכניק במוסך פיז'ו?
תשובה: בקש במוסך שינקו את המצערת ויעדכנו את מחשב הרכב. בנוסף, יש לבדוק במערכת ההזרקה את מצב הסתמים (האם הם אטומים דיים?). אם האשֵמה בתקלה שציינת היא התקשורת שבין תיבת ההילוכים ומחשב הרכב, אז בשלב ראשון הייתי מציע להחליף את שמן הגיר – הליך שמוטב לבצע במכון מנוסה לגירים אוטומטיים.
יונתן: אני סטודנט ומחפש מכונית קטנה, חסכונית ואמינה. אשמח מאוד לקבל ממך המלצה, היות שהידע שלי בתחום טעון שיפור.
תשובה: אני מציע לך לבדוק מה כתבו אורחים בבלוג שלי, ובמיוחד 'אנונימי', כשהם התייחסו בהרחבה לסיטרואן AX 1.4 ולאחותה 1.1. מדיון זה עולה כי אפשר להשיג בשוק במחיר צנוע מאוד את אחת היצירות הללו, שתהילתן כוסתה בשמיכת אבק. בזמנו, הוזמנתי לצרפת על ידי סיטרואן כדי לערוך מבחן לשתי גרסאות אלה של AX, ולהפתעתי, מכונית זו התגלתה (בשני מופעיה) לא רק כנוחה וחסכונית, אלא גם כקרן שפע של הנאת נהיגה.
מכונית הנפש 