מכונית הנפש

יולי 3, 2013

מהפֶּה שלך לאינשאללה

"בין כל דרכי החיים, מותר לבן אדם לבחור רע", עודד אותי קולו של הזמר הפולני קאז'יק, בדרכי חזרה ממסלול נורבורגרינג

אני בדרך הביתה. האוטובאן הגרמני דפוק פתאום בהגבלת מהירות, שמפריעה לב-מ-וו Z3M ליהנות מדלק ה-102 אוקטן שנמזג לה בנורבורגרינג. זה לטובתי, כי אני כבר לא אוהב לנסוע חזק בלילה. בשוויץ, השלטונות האכזריים מבטלים את רישיונות הנהיגה של אנשים שעברו את גיל 72. זו הייתה הסיבה שתושב ציריך מזדקן מכר את הבווארית לפולני, שבתורו מסר אותה לידיי. "שוויצרי זה בכה", אמר לי המוכר, כנראה כדי להעלות את ערכה של Z3M.

הזמר הפולני קאז'יק משכנע בששת הרמקולים של הבווארית ש"בין כל דרכי החיים, מותר לבן אדם לבחור רע", ולי מתחיל כבר להיות ברור שהתאהבתי במסלול נורבורגרינג באותה עוצמה שבה, למחרת המלחמה הגדולה, בבית יתומים בקרקוב, התאהבתי בנערה הָלִינָה פישר, ובגללה אף הצטרפתי למקהלת הילדים שבה היא הייתה שרה ומפלרטטת, עד שנסעה ארצה.

אך מוטב לפרום את פקעת הזיכרונות עוד באִבָּה ולהיצמד לסדר הכרונולוגי של האירועים הנורבורגרינגיים, שתרמו יומיים סוערים לקשיש המורשה.

בשתיים קם צייד

מעט לפני הצהריים מצאתי את עצמי בכניסה למסלול. לילה לא שקט עבר עליי כי השעון התבלבל והחזיר אותי עשרות שנים אחורה, אל אווירת המתח שלפני תחרויות חשובות. ממש כמו אז, בעיירה ויסלה בדרום פולין, באותו בוקר שבו עמדתי לזנק לראלי העיתונאים בהונדה CRX החדשה שלי מול כל השאפתנים שהתאמנו שם בכבישים ההרריים, ואני לא. ועוד הייתה לי החוצפה להבטיח לבני הנווט שאנו נחזור הביתה עם גביע המנצחים. מה שקיימתי, בהרבה נחישות ומעט שֶכֶל (הקריסטל הפולני עומד בבית במקום של כבוד).

אלא שכאן, במלון הקרוב לאתר מרוצי נורבורגרינג, המתח אינו מובן: הרי הגעתי הנה רק כדי להכיר את המסלול המפורסם ואת עצמי עליו, ותוצאות המבחן, מחמיאות או מפדחות, יישארו בגדר סוד שלי. ממש לא ציפיתי שתיפול עליי מחלת הסקרנות בנוסח "מה יהיה?", מחלה נפוצה בקרב זקנים (גם צעירים מכל ארבעת המינים, וטף, נדבקים בה בקלות).

בכל אופן, קמתי בשתיים לפנות בוקר לצפות בביצועים של פוקדי מסלול מתחילים כמוני ובעבודה של מקצוענים, כדי ללמוד את סדר הסיבובים ולהתרשם מאופיים. יוטיוב מאפשר לימודים אלה בחינם ומציע שפע קטעים, אך הלפטופ שלי הכריז על קריזה וסירב בעקשנות לשגר אותי לאינטרנט בנימוק ההיסטרי של "fan error", עד שהתניע אחרי מכות יבשות ואיומים.

נברתי בספרייה של יוטיוב, מבלי לדעת שהמסלול המצולם דרך השמשה הקדמית אינו דומה למציאות.

מוסכניק יקה. יש חיה כזו

בבוקר עקפתי במרחק בטיחותי את שולחן האוכל ורצתי למוסך ב-מ-וו להחליף את הבולם הדולף, והבווארית עברה לידיהם של פראמדיקים מנוסים לבושי לבן. הם פירקו את הבולמים האחוריים והחליטו להחליף רק אחד, בניגוד לתיאוריה שבולמים יש להחליף בזוגות. הוסבר לי שהבולם הימני (זה שאינו דולף) הוא בכושר ספיגה של 72 אחוזים וכדאי לי לקחת משומש באותה דרגה, כי בולמים חדשים מתוצרת בילשטיין ל-Z3M או לאחותה M3 מגיעים ממילא רק ל-80 אחוזי ספיגה. "ההבדל לא מורגש אלא בכיס", הבטיחו.

הם גם גילו שבלוח השעונים של הבווארית, דיודת כרית האוויר דולקת בשליש כוחה ויש לאשפז את המכונית ולבדוק את מצב הכריות. אולי הן נגנבו? תשכחו מזה, ביקשתי. אני לא מתכוון להשתמש בהן.

טיפ חולינרי

אחר כך עוד קפצתי למטבח של איזו מסעדה. חיפשתי כרוב, כי ידידה שלי שכנעה אותי בסקייפ שעלי כרוב מסייעים לפרק היד להתאושש אחרי הורדת גבס. לא ידעתי איך אומרים כרוב באנגלית או בגרמנית אז ציירתי ראש כרוב. "אה, קָפּוּסְטָה", אמר הטבח, והתגלגלתי מצחוק כי 'קפוסטה' היא כרוב גם בפולנית.

אגב, במשך השעה שבה הדבקתי את הריפוד הפנימי המתפורר בקסדה הוותיקה שלי, עלֵי הכרוב באמת גירשו מזרועי השמאלית את הנפיחות והכאב.

עֵד דובר פולנית

לבסוף הגיע הרגע שבו אזלו הסידורים. בזה אחר זה השתמטו ממני, ופינו את הדרך לרגע החגיגי. בכניסה למסלול עמדה ב-מ-וו M3 כהה בעלת מספרי רישוי פולניים ומדבקות של מועדון M-cars בוורשה, שגם אני בין חבריו מאז שמכרתי את נפשי לבווארית. הקולגה, פיוטר שמו, מציע לי בנדיבות לעזוב את הֶלְגָה שלי במנוחה ולהצטרף תחילה אליו כדי שאלמד קצת את המסלול.

"מה, לא אכפת לך כמעט 80 קילו נוספים?", תמהתי. והוא הסביר שחשוב לו יותר שמישהו מהמועדון יתפוס את זמנו בסטופר, כי חבריו לא מאמינים להישגיו.

ידעתי היטב מה כואב לו, כי לפני איזו חצי מאה נסעתי עם אשתי מעיירת הסקי זאקופנה חזרה לקרקוב, ברנו גורדיני שלי בגרסת ראלי, ודפקנו מחזה מטורף כי את 104 הקילומטרים, רובם סיבובים, עשינו ב-54 דקות. בין השאר, עקפנו איזו פיאט 132 שדהרה אף היא. חצי שעה אחר כך, במלון בקרקוב, שמענו את נהג הפיאט, שזיהינו לפי חולצתו הלבנה, מתרברב בבר שהוא הגיע מזאקופנה תוך 50 דקות. התעצבנתי על השקר, אך אשתי שאלה אותי למה שלא נגיד שנסענו 45 דקות.

הקולגה פיוטר אהב את הסיפור והוסיף שחבריו לפורום אינם מאמינים שהוא עושה את נורבורגרינג בתשע דקות, אף שהם יודעים היטב שהוא התאמן שם רבות, ושהסדנה הגרמנית Hamann סידרה לו 400 סוסים, מתלי KW נמוכים, קפיצים קשוחים וצמיגי סליקס. "אתה תהיה העד שלי!", אמר.

עֵד דובר אמת

בקשתו של הפולני פיוטר שאשמש לו עֵד שעשעה אותי, משום שבדיוק חזרתי מבית המשפט בלודז', שם הופעתי כעד במשפט שהמפיק המנוול גוויזדאוו'ה סידר לתפאורנית הג'ינג'ית יוסטינה כי הוא אינו מעוניין לשלם לה תמורת עבודתה בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", באמתלה ש"התאכזב מעבודתה". זהו כמובן שקר גס, כי יוסטינה עשתה בסרטי עבודה נהדרת וסיפרתי זאת לכבוד השופטת.

בליץ קריג: הנוף הפסטורלי מתעתע: שום חלק של נורבורגרינג אינו מבטיח שלקוח המסלול יצא מההרפתקה הספורטיבית במכונית שלמה. הסיבות לכך הן הצפיפות על האספלט, ההבדלים הקיצוניים בין המהירויות והתנועה הסואנת תמיד, שבה כולם מתחרים בכולם. לפי חוק נורבורגרינג, התפקיד הראשי על במה זו אינו שייך בהכרח למכוניות ששוויין נע בין כמה מאות אלפי אירו למיליון אירו ויותר. הכלים שעושים את הבלגאן הם דווקא גולפים ישנות מהסדרה הראשונה או השנייה, שבעליהן פירקו מהן כל חפץ בעל משקל כדי שהרכב לא יעבור את ה-750 קילו. בנוסף, הורכבו בגולפים אלה כלוב בטיחות, מושב מרוצים לנהג, מתלים קשיחים, צמיגי סליקס ומנועים מדגמי פולקסוואגן GTI, משופרים. אלוהים ישמור לגלות דבר כזה בראי ולחשוב לאיזה כיוון לברוח

טור דה-אלתור

אז שוב אהיה עֵד. לקחתי מהבווארית את הקסדה, התיישבתי במושב הנווט של M3 של פיוטר, וזינקנו. הפעלתי את הסטופר, והבנתי מיד את מחיר הצטרפותי. המושב היה קשיח, ארבע חגורות הבטיחות האדומות לא נתנו לי לנשום, וגדודים של נמלי הפחד טיילו על גבי כאשר פיוטר החל לבצע סלאלום בין כל מה שזז.

מיד הבנתי גם ששום סרטון מהאוסף של יוטיוב אינו רלוונטי, כי מסלול נורבורגרינג הוא מבחן אכזרי לאומץ לבו של הנהג בעיקולים הארוכים ודורש כישרון לאלתורים. כי במסלול זה, אתה לא יכול לנסוע לפי קו מיטבי שציירת בראשך, אלא מוכרח לחפש פתרונות משתנים כאשר הנקודות שמהן התכוונת להיכנס לסיבוב מתגלות כתפוסות על ידי מכונית איטית. או שאתה מוכרח לעזוב את הקו התיאורטי שלך כי מישהו בדיוק עוקף אותך ונכנס לסיבוב לפניך.

טופוגרפיה או טירופ-גרפיה?

ויש עוד כמה עובדות פרוזאיות שמתגלות בפניך רק כאשר אתה בנורבורגרינג במו גופך ותנופתך:

אתה בעלייה ממושכת, ישורת, וב-200 קמ"ש בהילוך רביעי מתקרב לראש גבעה מבלי לדעת מה מחכה שם. האם לבלום כבר – או להמשיך בפול גז? ואם לבלום – אז כמה ואיפה? כי אחרי העליות, אין לדעת אם נורבורגרינג סידר ירידות תלולות וסיבובים חדים, פעם שמאליים פעם ימניים, או שום סיבוב מפחיד אלא רק המשך ישורת. אם בלמת בפחד או בחוכמה, אז סתם איבדת כמה-עשרה שניות.

נוסף לכל זאת, אתה עוד מתחרה כאן באופנוענים. הם עוקפים אותך בישורת, ואתה עוקף אותם בסיבובים, ואין לזה סוף.

"נסעת פעם במסלול דומה??", צעק הקולגה פיוטר בעודו מסובב את ההגה בטירוף. עניתי לו רק אחר כך, כשעצרנו, והסטופר שלי הצביע על 9:03. הודיתי שבישראל יש לנו כביש ערד-ים המלח, אלא שהוא נהנה מפחות סיבובים ויותר ישורות, שבהן המעצורים יכולים להתקרר. "הסיבובים והעיקולים שם לא יורים עליך בצרור", סיפרתי לו. "או שאתה יורד לכיוון הים, או שאתה עולה חזרה לערד, בלי עליות וירידות תלולות כמו פה".

"לפחות נהנית?", שאל. הסכמתי בחצי-פה, החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו.

מישהו לרוץ אחריו

כעבור חצי שעה, ניסיתי את כוחה של הבווארית. ודאי שלמעט כמה קטעי מסלול, דבר לא נשאר בזיכרוני. עקפתי עשרות זהירים ממני ועשרות עקפו אותי כאשר בלמתי ללא סיבה ממשית, ובין כך ובין כך למדתי את אופייה האמיתי של הבווארית.

התוכנית הייתה להריץ את הסטופר בסיבוב השני, כאשר אבחר בנהג מקומי מהיר למדי ואסע אחריו כמו אחרי אמא אווזה. שיניתי את לחץ האוויר בצמיגים, עצרתי את הדיסק של קאז'יק וזינקתי שוב, הפעם עם סטופר, שהחל לרוץ מהר ממני. ואכן, כפי שקיוויתי, עקף אותי קליינט מעולה: גולף GTI R.

עברתי כמה קילומטרים דבוק אליו, תוך שאני לוחם בפיתוי לאפשר ל-321 הסוסים שלי לעקוף את 280 סוסיה של הגולף בישורת העולה או באיזה עיקול ארוך, במחיר של איבוד הניווט הנפלא שלו. אך פיתוי זה נגוז כאשר קיררו את שנינו דגלים צהובים המצביעים על תאונה, ועצרנו בפקק.

הביטוח הלְהוּמִי

חיכינו כחצי שעה, ועל המסלול החל לטפטף גשם גרמני קר. הבנתי שהחוויה הנורבורגרינגית מגלגלת את הפוסטר שלה. היה לי גם ברור שכדי לא לבייש את הפירמה, אין לי מה לחפש כאן מבלי לשדרג את הבווארית במתלי KW כמו אלה של פיוטר ובסליקסים.

בנוסף – הרהרתי בשקיקה ובצער – איאלץ להשקיע את דמי הזקנה של הביטוח הלאומי כדי לסחוט סוסים נוספים מלִבָּה של הבווארית, שישה צילינדרים בשורה, S50B32, בעזרת סדנאות המתמחות בהַלְהָמָת מנועים כמו Hamann או Hartge. ואולי אתאמן גם על מסלול המרוצים הפולני בפוזנן, ולא רק על הכביש ליד הבית, תכננתי.

אספתי את חפציי, קיפלתי זנב ותקתקתי על מכשיר הניווט מילה אחת: Warsaw"".

ב-מ-וו M3 בצרות: מפגש עם גדר הביטחון הוא תוצאה טיפוסית של בלימה היסטרית לפני סיבוב שצץ בהפתעה

טיפ טיפה

בין השאלות הקצרות שאני מקבל בשולי הבלוג שלי, מצאתי התעניינות בכפפות נהיגה. כמו רוב האביזרים, זהו עניין הנתון לטעמנו הפרטי, כך שאם מישהו מעדיף כמוני לנהוג בכפפות, יש לבחור בכאלה המתאימות לנו אישית.

אני, בכל אופן, בחרתי בכפפות פשוטות דווקא המיועדות לרכיבה על אופניים, שחלקן התחתון עשוי זמש וחלקן העליון בד והן קטומות באצבעותיהן.

את כפפות המרוצים ספארקו נתתי במתנה לבני, כמו גם את נעלי הספארקו האדומות, ואני נוסע באדידס ישנות אשר בני ביתי ניסו כבר לקחת ממני ולזרוק לפח. לא הסכמתי כי הן נוחות, ומתאימות גם לדוושות האלומיניום ה'ספורטיביות' וגם לדוושות המסורתיות, בעלות כריות הגומי, שאותן אני מעדיף לנהיגה ולא מתבייש בהן.

שואלים את אדוארד

אשר, כפר-אדומים: נדמה לי שהשאלה הזו רלוונטית לאחרים: אנחנו בעלים גאים לאופל קורסה 1998 בעלת מנוע דגם X12XE. שסתום ה-EGR שבק חיים (כן, בדקתי באמצעות מחשב, פירקתי, ניקיתי וכו' – לא עובד). בארץ רוצים כ-1,600 שקלים בעבור החלק. ניתן להזמין את החלק מחו"ל בסביבות 700 שקלים.

אופציה נוספת היא להזמין מחו"ל בפרוטות פלח מתחת המנתק את פעולת השסתום, BLANKING OFF PLATE, ולהרכיבו בין השסתום הפגום לבין המנוע (חברת TAFMET מפולין מייצרת אותו). ניסיתי לבדוק באינטרנט אם הפלח פוגע בצריכת הדלק ואם אפשר לעבור טסט שנתי כאשר הפלח מנתק את השסתום הפגום. ראיתי דעות שונות ולא חד-משמעיות. בחברת TAFMET לא ידעו לענות לי על השאלה. אני מבין גם שחברת אופל באנגליה, Vauxhall, מוכרת פלח דומה. האם הפלח פוגע בצריכת הדלק? האם אפשר לעבור טסט עם הפלח?

תשובה: את היצרן TAFMET מצאתי בצ'יק בגוגל הפולני, דא עקא, סדנה זו מיוצגת על ידי ebay.pl כך שאין אפשרות לדבר איתם ישירות. מחירו של פריט זה לבדו, כ-33 זלוטי (37 שקלים), משכנע לערוך ניסיון ולהרכיב את 'פתרון הפלא' הפולני במקום שסתום EGR המקורי (היקר באופן שערורייתי). לפני הטסט השנתי כדאי לקפוץ למוסך כדי לבדוק את עקומת הגזים.

תמר: לצערי הייתי מעורבת השבוע בתאונה: בעומדי ברמזור אדום נכנס בי מאחור רכב בפראות, דחף אותי קדימה ומחץ אותי בין שני כלי רכב. כרית האוויר ברכבי נפתחה ואני נחבלתי קלות, וחמותי שישבה לצידי שברה שלוש צלעות. הנהג הפוגע התנצל ואמר שלא שם לב שהתנועה נעצרה. ברשותנו שני כלי רכב, דייהטסו סיריון שמשמשת אותנו לנסיעות יומיומיות ודייהו לאנוס ישנה שיוצאת רק לטיולים. בגלל בעיית בלמים שהייתה לי בסיריון יצאתי באותו יום עם הדייהו. בעל המוסך שתיקן לי את הבלמים טוען שלוּ תאונה כזו הייתה מתרחשת בסיריון, מצבנו היה בכי-רע. האם הוא צודק? כעת, משהדייהו הנאמנה הלכה לבית עולמה, אנו מתלבטים מה לעשות. אולי נחליף גם את הסיריון. מה דעתך על סיטרואן פיקאסו C3 ידנית דיזל? האם גם גרסת הבנזין כדאית?

תשובה: מבחני ריסוק אירופיים ואמריקניים אינם בודקים, משום מה, תוצאות של פגיעה מאחור. ועדיין, ברור שמרחב ספיגה (שברכב קטן הוא סמלי או בלתי קיים) מעניק סיכוי להישרדות במקרים כמו זה שתיארת. בכל אופן, סיטרואן C3 פיקאסו ידנית היא אחת ההצעות המעניינות בשוק.

גלעד: לאחר חמש שנים עם רנו מגאן סדאן טורבו דיזל ידני, רכב חייתי ועוצמתי (שלדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו בארץ), החלטנו שהוא עשה את שלו (635 אלף ק"מ) ושלחנו אותו לפירוק. רציתי לשאול: האם סיטרואן AX ידנית 1.4 ליטרים תצליח לספק אותנו? רוב הנסיעות שלנו הן קצרות (6-8 ק"מ), לצד נסיעות פה ושם מקריית-גת לנוקדים, ופעם-פעמיים בשנה לרמת הגולן. חשוב לנו שצריכת הדלק לא תהיה גבוהה מזו של המגאן (1:15). סעיף שחשוב לנו פחות, אבל עדיין כדאי לשאול, הוא: איך הביצועים המוטוריים של AX?

תשובה: סיטרואן AX 1.4 נחשבה בזמנו אופציה קורצת בזכות צירוף של ביצועים וחיסכון בדלק. חוששני שתתקשה למצוא עותק בלתי שחוק, כזה שהצליח לשרוד את התלהבות הנעורים של בעליו. אולי כדאי לפזול לסיטרואנים חדשות יותר כמו סאקסו, או ללכת על פיז'ו 206.

יוני 26, 2013

ממש אבו-עֵדֶר

בני עמד לגרש מהבית האצ'בק מושקעת כהוגן, ובמצב נואש זה נאלצתי להפעיל את בלם היד של הטירוף

אירועים מסוימים, שלושה במספר, מאותתים בלא ספק שהקשיש המורשה המתנחל בי בקביעות הוא דמות בלתי שפויה בעליל.

1. טירוף ראשון: עוד זאבה לעדר

נפתח בכך שבמקום להסתפק בשלישייה הביתית, לקחתי עוד מבני את הונדה האצ'בק המטורפת שלו, בעלת מנוע הונדה אינטגרה R, תיבת הילוכים קצרה, מתלי קוני קומפלט, מעצורים מוגדלים, חישוקים קלים של מומו ומושבים ספורטיביים מסיוויק R.

במשך שנתיים בנה בני את הצעצוע המרשים עטוי האדום, תוך שהוא חוקר את האינטרנט בחיפוש אחר חלקים גזעיים הראויים להשתלה בהאצ'בק, ופתאום החליט למכור אותה לטובת מרצדס SLK 230 קומפרסור בת 11.

כה טען בני: "הגזמתי עם המתלים הנמוכים, בגללם הונדה יכולה לנסוע רק על אספלט ממש ישר. כל יציאה מהמוסך הביתי גורמת לשפשוף הספוילר הקדמי, הקרטר והמפלט. מהמורות ההאטה, שיש גם כאן בסביבה ולא רק בעיר, דורשות לעצור את הונדה ולעבור את המכשול באלכסון ובשני קמ"ש".

"ההנאה מנהיגה בהאצ'בק", המשיך בני ברטינתו המושכלת, "מלווה בחוסר נוחות. נמאס לי ממנה", סיכם.

כה הרהר האב: "איפה טעיתי?"

הכול נשאר במשפחה

ודאי שהציקה לנפשי המחשבה שיצירת אמנות מיוחדת במינה (ולא רק במינה) זו, תכשיט על ארבע שבמשך זמן רב עקבתי אחר בנייתו בסקרנות (ועוד כתבתי עליו רבות) – גורלה יהיה לעזוב את המגרש הביתי שלנו וללכת ככה סתם לשרת איזה גוי.

הפתרון היחידי שמצאתי לסיכול פרֵדתו של בני מהונדה מושקעת זו הוא לקנות בעצמי את יצירתו. וכך, האצ'בק האדומה הצטרפה אל שלוש בנותיי, אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה, שאני מבקר אותן אי-שם בגולה פעמיים בשנה. בזכות קנייה פתאומית זו, גדל מספר הסוסים המכניים שברשותי ל-803 (שמונה מאות ושלושה סוסים, כי: 132 של GTV, 160 של CRX, 321 של Z3M, ועוד 190 סוסיה של האצ'בק).

ממש אבו-עֵדֶר, אני ממלמל, ואין סכנה שאיזה גוי יבין.

משפחה שכזאת: 803 סוסים מחולקים בין ארבע בנות המנמנמות בחצר פסטורלית – אלפא GTV 2000 מודל 84', הונדה CRX VTEC 1992, ב-מ-וו Z3M קופה 1999 והונדה האצ'בק אדומה שגילה (1996) אינו רלוונטי, משום שהיא נבנתה אצלנו מחדש. 97 סוסים נוספים, השייכים לאלפא 33 EI, מחכים בחניון תת-קרקעי בתל-אביב. חוקי השלטון האכזריים אינם מאפשרים את איחוד משפחת 900 הסוסים

2. טירוף שני: מכופף את הקיץ

אסור היה לי לקרוא את 'טיפ טיפה' שכתבתי בשבוע שעבר, המוקדש לסגולותיו של בלם היד ומזכיר כי פריט זה משמש לא רק לצורך חניות או ג'ימקאנות, אלא גם לנהיגה ספורטיבית ממש, בראלי, או סתם להנאה. תזכורת זו פיתתה אותי לבדוק אם אני לא רק מפטפט, אלא זוכר עדיין לתרגם את הפעלולים הללו ממילה למעשה.

שלפתי את GTV מהשינה, נסעתי קצת כדי לחמם מנוע וצמיגים, בחרתי זירה מבודדת (בפולין לא חסרות), ובמהירות 90 קמ"ש בערך שברתי הגה והצלפתי ב-GTV הדוהרת באמצעות בלם היד. האיטלקייה עברה אמנם להיגוי יתר, כפי שציפיתי שתעשה, אך עצרה מיד מבלי להיכנס להחלקת דריפט. ניסיתי שוב, במהירות גבוהה יותר, ושוב ללא תוצאה, למעט תופעה בלתי נעימה: הציר האחורי נתפס ודרש ממני להישכב תחת מתלי הדה-דיון כדי לשחרר את הכבל של בלם היד. אחרת, לא הייתי יכול לחזור הביתה.

הבנתי מאוחר מדי שצמיגי הקיץ של GTV, טויו R1R העשויים תערובת רכה, אינם מעוניינים להחליק. התוצאה: ל-GTV אין כעת בלם יד.

3. טירוף שלישי: קונה כרטיסייה

שולחנות בלובי מלון קטן, כמה קילומטרים ממסלול המרוצים נורבורגרינג. לצידי מתיישב, עם כוס בירה ענקית, גרמני ג'ינג'י שמנמן, לבוש מכנסי זמש קצרים בנוסח טירול בצבע בז'-אפור המוחזקים בכתפיות. לבושו מזכיר לי את נערי ההיטלר-יוגנד המטיילים בוורשה הכבושה.

הוא מתעניין איך מצאתי את נורבורגרינג. אני עונה לו שיש לי מכשיר ניווט TomTom אירופה, ולפי המלצותיו נסעתי מוורשה באוטוסטרדה A2 ואחר כך באוטובאנים A9, A4 ו-A5 בואכה קובלנץ, וזהו. 1,200 ק"מ בשמונה שעות.

– "לא שאלתי איך הגעת, אלא איך התרשמת מהמסלול", מתקן אותי האיש ועובר לגרמנית.

– "I'm sorry", אני אומר לו, "I speak only Yiddish, וחוץ מזה רק הגעתי. עוד לא ראיתי את המסלול חוץ מהצילומים ביוטיוב, המרשימים מאוד. מחר אני אלמד איך זה נראה מצד ההגה".

בחבורה על ידנו עמדה אישה, יחידה בין הגברים, בלי אביזרי נהיגה כמו נעלי ספארקו, כפפות או קסדות. פה כולם כמעט מסתובבים עם קסדות, ובשירותים של תחנת הדלק אף מותקן מדף שכתוב עליו "מקום לקסדה שלך". הגרמני שלצידי מצביע על האישה. "כדאי לך להכיר אותה", המליץ. "זו הבת של בעלי מלון ריידר. היא מכירה את מסלול נורבורגרינג הכי טוב שאפשר. היא מכורה לו".

מבלי לחכות להסכמתי הוא התקרב לאישה, אמר לה משהו והגיע אליי איתה. אין לי מושג מה הוא סיפר לה עליי, אך היא חייכה ושאלה באנגלית בן כמה אני. הודיתי בבוכטה, והוספתי שבגלל הגיל הנוכחי שנפל עליי, קניתי לי רק שתי הקפות מסלול ולא איזה עשר. היה זה שקר קטן למען הצניעות, כי למעשה הלכתי על כל הקופה וקניתי כרטיסייה לארבע נסיעות במשהו כמו 70 אירו.

טיפוסי לגרמניה: נימוס לעגני

בחיוך עקבי, החלה בתם של בעלי המלון לחקור אותי מהיכן באתי, אם יש לי ניסיון כלשהו בנהיגה על מסלול, איזו מכונית יש לי ומה מצבה. עניתי שהבאתי לפה את ב-מ-וו Z3M שלי, "קוּפֶּה סטנדרטית לגמרי חוץ ממעצורי EBC טורבו Grov מנוקבים ומשופרים". ודאי שלא סיפרתי לה שרק לפני כמה ימים הורידו לי גבס מזרוע שמאל, הכואבת עדיין, ועוד שבדרך לנורבורגרינג החלה הבווארית שלי לזגזג, עד שעצרתי וגיליתי נזילה מבולם הזעזועים השמאלי-אחורי.

האישה אמרה שהיא מכירה היטב את האוטו. "אתה תעשה הקפה ב-11.5 דקות, אולי ב-12", פסקה.

"למה לא בעשר דקות?", השתחצנתי מולה, שהרי, כך טענתי, לפי אורך המסלול, 20 ק"מ ועוד קצת – עשר דקות הן נסיעה של 120 קמ"ש בממוצע. במסלול הוקנהיים, לפני כמה-עשרה שנים, המהירות הממוצעת שלי הייתה בסביבות 130 קמ"ש. אך האישה רק מתחה על פניה חיוך שבין נימוס וזלזול, והסבירה ש"לוּ היית מקיף את המסלול בעשר דקות, בזכות גילך המופלג היית נכנס היישר לספר השיאים של גינס", גיחכה שלום והלכה.

טקסי ללא ארוחת בוקר

השתהיתי עוד כמה דקות עם השמנמן הג'ינג'י, והוא סיפר לי שבשביל אוהבי מכוניות, נורבורגרינג היא כמו מֶכָּה למוסלמים. "אנשים באים לפה כדי להוכיח גבריות, אבל המסלול מלמד אותם ענווה. גם אני ניסיתי את מזלי", סיפר, "עד שנכנסתי עם האוטו במעקה בטיחות בקילומטר השישי, בסיבוב אדנהאואר השמאלי. יצאתי חי מהמכונית ההרוסה ולא חזרתי עוד לנסות מה אני שווה".

"לְךָ, אדוארד", הזהיר אותי, "אני מציע להתחיל את הרפתקת נורבורגרינג בב-מ-וו Ring taxi M5. מוטב לך להתיישב לצד הנהג או במושב האחורי, המכוּנה 'רחוק מתאונה', ולראות איך נהג-הבית המקצוען של נורבורגרינג עושה את המסלול עם שלושה אורחים על סיפונה של ב-מ-וו. רק אל תאכל קודם ארוחת בוקר כי תחזיר הכול, כולל הקפה".

– "שמעתי", אמרתי לו, "שמקומות ב'טקסי' הזו צריך להזמין שבוע-שבועיים מראש".

– "הרי הכרת את סבינה", הזכיר לי האיש. "היא אחת מנהגי הטקסי. גש אליה, היא תסדר לך מקום בהנחה".

מוכשרת גם בטרנזיט. העולם המוטורי התגלגל מצחוק כאשר סבינה שמיט הקיפה את מסלול נורבורגרינג בפורד טרנזיט וקבעה אותה תוצאת זמן שג'רמי קלארקסון, הכוכב הבריטי היהיר, הצליח להשיג ביגואר. אני מתכוון לראיין את סבינה ל'מקור ראשון' בנושא נהיגת נשים

אצל האישה הזו, גם טרנזיט יורה

סבינה? נהגת של רינג טקסי? אני חוזר לחדרי, למחשב ולסקייפ, ומתחיל לתפוס שהבלונדינית בלובי של המלון היא סבינה שמיץ המפורסמת! כאשר ג'רמי קלארקסון מ'טופ גיר' הגיע לנורבורגרינג עם יגואר דיזל ונאבק מרה כדי לרדת טיפל'ה מעשר דקות, סבינה זו, כך לפי הירחון WRC, פגעה קשות בכבודו של העיתונאי-סופר-בדרן הבריטי כאשר עשתה את אותו זמן ב… פורד טרנזיט דיזל.

וכאשר נסעה סבינה ביגואר של קלארקסון, היא עוד הורידה מזמנו של השחצן למעלה מדקה!

כמעט ירדתי חזרה ללובי כדי להגיד לסבינה שבזמנו הכרתי לא מעט נהגות ראלי מטורפות כמו פט מוס (אוסטין הילה 3.0), סילביה אוסטרברג (וולבו 122 S ראלי), מישל מוטון (אאודי קוואטרו גרופ B ולנצ'יה S4), אך במקום זאת פתחתי מחשב ועברתי על רשימת השיאים בהקפת המסלול: שיאנית נורבורגרינג היא רדיקל SR8, שקבעה תוצאה של 6:48 דקות. אחריה ניצבת דודג' וייפר עם 7:11 דקות. לקסוס LFA עשתה את המסלול ב-7:14 דקות. לשברולט קורבט C6zr1 זה לקח 7:19 דקות. פורשה 911 GT2 RS וניסאן GTR קבעו אותו זמן: 7:24. לצערי ולהפתעתי, לא מצאתי ברשימה של דוד גוגל אף Z3M קופה.

החלטתי שבבוקר אחליף את הבולם האחורי הדולף ואפתיע את סבינה עם עשר דקות, נו, עשר דקות וחצי. הג'ינג'י יצטרך לאחוז בשלייקס של עצמו כדי לא ליפול מרוב הפתעה, הספקתי לחשוב לפני שמורפיאוס צד אותי בנימוס תקיף.

טיפ טיפה

כאשר עוזבים מכונית לתקופה ארוכה (שבועות, חודשים או יותר מכך) – אין להשאיר את בלם היד נעול בשום פנים ואופן. הסיבה: רטיבות וקורוזיה עשויות להתפשט בחוטים ובמובילי הדיסקיות – וכתוצאה מכך עלולות הדיסקיות המוצמדות לדיסקים (צלחות המעצורים) להידבק בהם. במצב כזה, מערכת הבלם עשויה להיתפס ולא להניח לגלגל להשתחרר, גם כאשר אנו נשחרר את ידית בלם היד.

כאשר עוזבים לתקופה ארוכה מכונית בעלת תיבת הילוכים אוטומטית, יש לשלב אותה למצב פארקינג (P). מכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית, מוטב להצמיד למקומה באמצעות פיסות עץ או אבן שיחזיקו את הגלגלים.

זאת ועוד: רכב שעוזבים לזמן רב, ולא חשוב מאיזה סוג, יש לנפח את גלגליו בכמה אחוזים מעל ערך ה-Psi המומלץ לנסיעה.

שואלים את אדוארד

שימקו אל-עמי כתב:

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא וַיאמר קלא'ץ

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר ברקסים

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר פלגים

עוד זה מְדַבֵּר, וזה בא ויאמר ציריות הגה

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ

ויכן את פנקס הצ'קים

ויאמר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרום אָשׁוּב שָׁמָּה

הבנק נתן, המוסך לקח; יהי שם מוסך ששון מבורך

נועם: קניתי פיז'ו 206 ידנית שנת 99' לפני כמה ימים. לאחר אלף ק"מ בדקתי שמן-מים וראיתי שאין מים במכל העיבוי. דיברתי עם בעלי הרכב הקודם והוא אמר שבעבר הייתה לו בעיה של חום מנוע והחליפו לו תרמוסטט, ועל הדרך גם מכל עיבוי. כל הזמן נזלו לו מים מהמכל והוא החליף מכסה. כשאני קניתי את הרכב, החלפתי גם אני למכסה מכל חדש. אין לי נזילה בשום מקום, המים פשוט יוצאים ממכסה מכל העיבוי. בדקתי את זה באמצעות לחיצה על הצינור ליד התרמוסטט וראיתי שזה גורם למים לצאת מהמכסה (כשהוא סגור). האם החלפה של מכל/מכסה תעזור, או שיש כאן בעיה במשהו אחר?

תשובה: צר לי לנחש זאת, אך במקרה שאתה מתאר נראה כי אין די בהחלפה של מכל העיבוי או המכסה שלו. אני חושש שבמערכת נוזל הקירור של פיז'ו שלך שורר לחץ גבוה מדי – תוצאה של פריצת גזים מתא השריפה למערכת. הסיבות הנפוצות לפריצת הגזים הן שתיים: סתם ראש פגוע או סדק באלומיניום. אם כך הוא, אז כאשר המנוע עובד בטמפרטורה גבוהה תבחין בבועות אוויר בנוזל הקירור שבמכל הפלסטיק. אם אתה בעל מזל, תוכל לנצל את העובדה שתקלה זו נרפאת לפעמים כשמחזקים את ראש המנוע לפי סדר הברגים ועוצמת ההידוק הנקובים בספר טיפולי הרכב 'היינס'.

אנונימי, בתגובה ל"פורשה דגם 'כמעט'": עם כל היוקרה שבמותג פורשה, גם אני, במשפט שלמה מוטורי זה, הייתי מאמץ את האלפא. 928 דהיום מהווה דוגמא לאחד הדגמים הפחות נחשקים של הפירמה. במפגש סטטיסטי די נדיר, שתיהן מציעות גיר המוצמד לסרן האחורי לטובת חלוקת משקל אידיאלית – קונפיגורציה שאומצה על ידי קומץ יצרנים זעום בלבד מחוץ למסלולים.

שימי, בתגובה לאנונימי: רק שבאלפא יש הצרה הצרורה של קופלונגים ושילוב הילוכים בעייתי. היכולת ההנדסית של פורשה התגברה על הבעיות המובנות בקונפיגורציית. מנוע קדמי-גיר אחורי, בדיוק איפה שמהנדסי אלפא נכשלו תמיד.

אנונימי, בתגובה לשימי: התגובה היפה והמקצועית של שימי הכינה לך על מגש כסף להנחתה את הסיפור על ההוא באלפטא שירק פנימה לחלון הסגור של מכוניתו הממוזגת מהקריזה שתיבת ההילוכים גרמה לו. "אדם המשתמש יום-יום בגיר של אלפטא יכול לצאת מדעתו" – ציטוט מהמאמר החד-פעמי והנפלא "אלפא במדרון" ממגזין 'טורבו' 1983. מעניין שאתה אף פעם לא התלוננת על GTV, בסלחנות השמורה לאהובה אמיתית. מאחל עוד המון רכבים וסרטים נפלאים בחייך.

תשובה לאנונימי ולשימי: תיבת ההילוכים של אלפא GTV הפכה ידידותית בזכות: 1. התרגלות בעליה 2. כיוון דייקני של המובילים 3. שימוש בשמן סינתטי משובח. כאשר כתבתי את "אלפא במדרון" עוד לא ידעתי לאיזה עומק של מדרון היא עומדת להשתפל. איש לא אמר למהנדסי פיאט, שהשתלטה על אלפא, כי לוּ אלוהים היה בעד הנעה קדמית – אז אנחנו, בני האדם, היינו הולכים על הידיים.

יוני 18, 2013

פורשה דגם 'כמעט'

אינני יודע מה מעציב אותי יותר – שמכרתי מכוניות אהובות, או שלא הצלחתי לקנות אותן

לוּ המילים שכתבתי על מכוניות שהיו לי היו מונחות על משקל בבית מרקחת, המחוג היה מצביע על "בלי עין הרע וחצי". אך כיוון שיהודים אוהבים להתפלש בכישלונותיהם, תמיד היה לי פיתוי לכתוב גם על המכוניות שרציתי להשיג ולא הצלחתי. רשימת המוחמצות אינה ארוכה כמו אוסף הדגמים ששמתי עליהם את ידי – ולכן קל לי להעניק לכל אחת ממכוניותיי הנכזבות אפיטפיום (הספד) קצר.

פורשה עם חיים של טנדר

תמיד רציתי למשל שתהיה לי פורשה. המשיכה לפורשה התעוררה, בעצם, תכף כאשר התחלתי להבין משהו בתחום הזה של ארבעה גלגלים. ברגעים אלו של שחר קיומי המוטורי, שבהם הייתה לי פולקסוואגן אמפיביה אקס-צבאית – פנטזתי על פורשה 356 (הפורשה של אותה תקופה), אך במדינה שחייתי בה אז היה זה רק חלום נואל, חסר תקווה כמו עש במעלית.

חלפו כמה שנים, ואני כבר במרחב הציוני, ירושלים של 1974 בערך. נזכרתי בהרהוריי על פורשה כאשר נתקלתי ב-911 שעמדה למכירה ברחביה או בבית-הכרם והייתה שייכת לאיזה צייר מקומי שנמאס לו ממנה. היא הייתה מודל 1967 בערך ועייפה למדי, כי בעליה הרכיב לה גגון והיה מעמיס עליה עשרות תמונות כבדות שהוא צייר על דיקט. כתוצאה, המכונית התיישבה חזק על הקפיצים גם כאשר היתה ריקה לגמרי.

פורשה זו, שצִבעה היה כצבע חביתה מִשתיים, הייתה מוזנחת להדאיב. על הפח שלה נראו סימני חבטות רבות, קטנות אמנם אך כאלו שמזמינות חלודה. מצבה העגום הפתיע אותי, כי תמיד חשבתי שהזנחת אוטו לא יכולה לקרות כאשר הבעלים הוא אמן, ובמיוחד צייר, שעבודת כפיים אינה זרה לו.

"קצת הזנחת אותה", טענתי, והאיש הסביר לי ש"לגרמנייה הזו" לא מגיע יחס טוב יותר. "אתה יודע", הצטדק, "שפרדיננד פורשה היה חבר של היטלר?". שתקתי את דעתי, ולפיה מכוניות אינן אשמות בפשעי גזענות, במלחמות וברצח עם. במקום להתווכח עם האיש, דרשתי לבצע סיבוב היכרות.

הצייר הסכים, התיישב לצדי – והחל לצעוק. התגלה שבמשך תקופת בעלותו על פורשה, האיש לא נסע מהר יותר מ-100 קמ"ש. הצמיגים הקדמיים של 911 לא חיככו מעודם את כנפי המכונית (הצהובה, כפי שציינתי, ישבה נמוך על הקפיצים) – ולכן בכל סיבוב שנכנסתי אליו הגומי ניגף בכנף ונחתך, וכל המכונית רעדה.

חלום במצב סיעודי

ובכל זאת, אפילו לפורשה קשת-יום זו הייתה נפש קרבית, שאיכשהו שרדה חרף משטר האיטיות שכפה עליה הצייר וחרף ההזנחה, אשר נאכפה בקפדנות לפי קוקטייל של אידיאולוגיה נקמנית, טיפשות האמן ועצלנותו. החלטתי: אציל אותה מגורלה כחמור גרם.

כיוון שבירושלים של אז לא היה מכון שהתנדב לבדוק אותה, לקחתי את המועמדת לְכַהֵן כ'גברת פְרָאוּ אטלר' לתל-אביב, אל 'מכון הדרום'. שם, להפתעתי, התגלו למעלה ממאה צרות מכל הסוגים: עסיסיות, יובשניות, צעקניות ושקטות. בכל צילינדר נמדד יחס דחיסה אחר (אחד מהם לא עבד כלל), המסבים על הקראנק השמיעו נקישות, השמן נזל מכל מקום אפשרי, מערכת המעצורים הייתה גמורה, הציריות התחננו להחלפה, וכך גם הקפיצים, בולמי הזעזועים והמפלט.

"תעשו משהו עם ההיגוי לפני שאתם חוזרים לירושלים", דאג לנו הבוחן, והוסיף כי בדו"ח הרשמי הוא רשם רק חלק מהליקויים. ברגע זה, בעליה של 911 היה מוכן למכור לי אותה בחצי מהמחיר שהוא דרש קודם, אך אני נשברתי. הבנתי שכל הכנסותיי (עבדתי כבמאי בטלוויזיה הממלכתית) לא יאפשרו לי להעמיד את פורשה נדכאת-גורל זו על רגליה. במיוחד שבתקופה ההיא לא היו בארץ חלקי חילוף של פורשה ו-e-bay עוד לא הומצא, אפילו לא כניסוי סובייטי סודי.

תפסתי שהיא עברה יותר מדי התעללות, ולא אני האיש שיגאל אותה. לעולם כבר לא תהיה לי מכונית שבה מושכים את מוט ההילוכים אלינו כדי לשלב לראשון, וההילוכים שני-שלישי גרים זה מול זה, שיערתי בצער. ופה טעיתי: אמנם לא קניתי לבסוף את 911, אך תיבת הילוכים כזו בדיוק הייתה לי אחר כך בלנצ'יה פולביה HF 1.6 ראלי.

הסבתא שלא רצתה בי

שנים הרבה חלפו עליי בלי פורשה, עד אשר בקיץ 2002 קניתי לי פורשה 928 – סבתהּ הרוחנית של דגם 'פאן-אמריקה' המודרני. ואולם, 928 לא רצתה להיות איתי, וכיבדתי את רצונה אחרי יומיים. היום, כשאני מטייל עם כלבי, הציפורים בגינה מצייצות ביניהן: "זה האיש שקנה מהמכס הישראלי פורשה תמורת 700 שקלים ולא הצליח להתניע אותה". גם המלצרים בקפיטריה -Press Coffee שברחוב קפלן פונים אליי בסרקסטיות: "איפה הפורשה שקנית? אגודת העיתונאים סידרה לך חנייה, למה שלא תביא אותה?"

כן, פרשת הפורשה שלי נקלטה כבר היטב, הן בעיר והן בפריפריה, זולת כמה פרטים שהצלחתי לשמור בסוד, מטעמי כבוד עצמי, וכעת גם אותם אני מדליף:

מטרוניתות בין הטרנטות

את המכרז בלוד שבו רכשתי את פורשה 928, המאורגן בידי המכס, גילה בני, שהוא פריק של אינטרנט. "בין כל הטרנטות שלא שוות שקל אחד הם מוכרים פורשה 928, אלפא GTV ונגררת קמפינג מפוארת. למה שלא נקנה אחת מהן?", שאל.

"למה רק אחת?", עניתי. "למה לא ללכת על כל השלישייה? הרי פורשה ואלפא נראות טוב בזוגיות, ואנו נישן טוב בנגררת הנחמדה".

נסענו למגרש של המכס לראות על מה מדובר, מילאנו את טופסי ההשתתפות במכרז, והתחלנו לדמיין שאנו מקבלים את כל השלישייה, שעמדה למכרז זה כבר זמן רב, מפליגים איתה לאיטליה (שהרי גירוש המכוניות לחו"ל הוא תנאי שהמכס מציב לקונה המאושר), מסדרים לפורשה וו גרירה (כדי שתסחב את הנגררת) – ואז ממשיכים לוורשה לאט, כאשר הנגררת משמשת לנו מלון דרכים מהודר.

ואולם, זכינו רק בפורשה ובאלפא. הנגררת הלכה עם מישהו אחר. נסענו ללוד, לרחוץ ביסודיות את זוג הבנות שקנינו. לא רצינו לגרש מהן את שמיכת האבק קודם לכן, כדי לא למשוך לפורשה ולאלפא גדודי מתחרים נוספים.

מישהו מזהה אותה? כמה קוראים כתבו לי שהם הופתעו לראות מספרי רישוי ישראליים מתנוססים על אלפא GTV שלי, השוהה בפולין לאחר גירושה מהארץ. תודה. מכתבים אלו מוכיחים שהשיטה עובדת: אני מרכיב את הלוחיות הצהובות לפני כל צילום בכוונה תחילה, בתקווה שמישהו יזהה את הרכב ויספר לי למי הייתה שייכת GTV לפני שהמכס שם עליה אזיקים. אגב, עם אותן לוחיות ישראליות, GTV הופיעה גם בסִרטי, 'שועל הכסף של פליציה ט", כמכונית השייכת לתייר יהודי, ניצול שואה, המחפש זיכרונות ושורשים

יפהפייה נמה זה מפחיד

הבאנו מצבר ודלק. אלפא התניעה אחרי ויכוח קצר (כולל איומים), אך פורשה, כפי שחששתי, סירבה. כנראה היא שמעה שאנו עומדים לקחת אותה למדינה של שלגים וקרח. לא עזר שהבטחתי לה שבעוד שנה-שנתיים הילד שלי, כתושב חוזר, יביא אותה שוב לתל-אביב! המכס לא יתאושש ממכה כזו, חייכתי.

אך החיוך היה מוקדם מדי, כי פורשה 928 סירבה להתעורר. אין קול ואין נוהם. אפילו אחד משמונת הצילינדרים שלה לא הגיב, מה שיצר מצב דרמטי, כי צופר האונייה שחיכתה בחיפה נשמע כבר היטב באוזנינו.

בלית ברירה, החלטנו להעמיס אותה רדומה על האונייה לאיטליה, ושם, תכננו, נסדר וו גרירה לאלפא כדי לגרור את פורשה זו לוורשה, למוסך מתאים לה. אלא ש-928 הייתה אוטומטית, כך שכדי לגרור אותה צריך לפרק את הדרייבשאפט – אחרת, גוד-ביי גיר. מפחיד גם לעבור איזה 2,200 ק"מ על כבל גרירה כשהמעצורים התפגרו (שהרי המנוע לא עובד).

סיפרתי לבני על סרט אימה ישן שנותר בזיכרוני. זה קרה כאשר מוריס מיני קופר שלי התקלקלה. צלצלתי לחברי, נהג ראלי בעל הכינוי Mruva (נמלה), שהגיע עם פיאט 132 כדי לגרור אותי. הוא הגיע שיכור כי תפסתי אותו במסיבה. קשרנו את קופר לפיאט – ונסענו. תחילה זזנו לאט, אך כאשר עלינו על הגשר (שבו, לפי החוקים הפולניים של אז, לא הייתה הגבלת מהירות), חברי שכח שהוא גורר מישהו ופתח ב-120 קמ"ש, ואחר ב-140. מעולם לא פחדתי כמו על גשר זה, עד שלמזלי כבל הגרירה נקרע ופיאט הדוהרת נעלמה.

למחרת 'נמלה' התקשר. "גררתי אותך אתמול, אבל אני לא זוכר לאן", אמר מוטרד. "הכול בסדר? סידרת את קופר, או ששוב צריך גרירה?"

עזבתי אותה מתבוססת בשמש

חוץ מהבעיות המצפות לנו בגרירה של פורשה 928, גם כוחות המשטרה האיטלקיים, האוסטריים והצ'כיים צפויים לקפוץ עלינו, המשכתי להפחיד את בני. שהרי פורשה האדומה נראית כאילו נגנבה, וכך יתגלה באותה הזדמנות שאין לנו ביטוח בינלאומי, לא ל-928 ולא ל-GTV. ניסינו לסדר את הביטוחים הנדרשים דרך מועדון ממס"י, אך לא הצלחנו. "המכוניות ישנות מדי", ענו בטלפון.

וכך, בלב כבד ובהיגיון קל, השארנו את פורשה בחניון המכס, וחבר ממרוצי אשקלון, אהוד לביא, לקח על גררו את GTV לנמל חיפה, כי לאלפא אסור היה לנוע בארץ על גלגלים או להיכנס לאיזה מוסך בדרך.

הפלגנו. הפרֵדה מפורשה הייתה קלה יחסית, כי אחרי הרחיצה גילינו בה שמשה קדמית שבורה הדורשת החלפה כבדת-ממון. בנוסף, כל המנעולים רוסקו אחרי שטיפל בהם, בפטיש ובלום, מנעולן מוסמך שהמכס המליץ עליו, כך שאפשר היה להיכנס ל-928 רק דרך הדלת האחורית (ראו תצלום).

מוורשה התקשרתי לידידה שלי בתל-אביב, משוררת בפוטנציה. "תיקחי מהמכס חזרה את 700 השקלים שלי", ביקשתי. היא הלכה אליהם, ודרשה את החזרת הכסף ששילמתי על… פרארי. "לא מכרנו שום פרארי", ענו לה המוכסים.

– "איך היית יכולה להתבלבל בין פורשה 928 לבין פרארי טסטה-רוסה?", תמהתי.

– "שתיהן אדומות ונמוכות", קבעה הגברת, "אפשר להתבלבל".

פורששש… פורשה 928 במגרש המציאות של המכס. לוד 2002. היום, אני כבר יודע לאיזה מחבריי העיתונאים הייתה שייכת 928 האדומה אשר המכס חסם את כניסתה מארה"ב לארץ, החרים אותה בגסות רוח – ואז ניסה למוכרה בפרוטות. צנעת הפרט דורשת ממני לשתוק

טיפ טיפה

צמצום השימוש בבלם יד להאטת המכונית בירידה, לבל תידרדר, או סתם לחניה, הוא בוודאי חילול של פריט חשוב זה העוזר בנהיגה מתקדמת.

כידוע, באמצעות בלם יד אפשר, ואף מומלץ, לבצע סיבוב פרסה מרשים בג'ימקאנה (ספורט פעלולים), או בעיר, כאשר עינו של השוטר אינה פקוחה. אלא שיש גם נהגים ממש מטורפים לבלם יד המנצלים אותו כדי להשתחל לפיסת חנייה כה קטנה, שהשיטות המסורתיות המקובלות בציבור אינן מועילות בה.

אלא שאת חשיבותו האמיתית של בלם היד מעניקים לו נהגי ראלי. בעזרתו הנדיבה של בלם זה (ולא, חלילה, הפריט המודרני-חשמלי המטומטם!) מבצעים אמני הראלי תרגילי היגוי-יתר מבוּקר, המאפשרים החלקות ארוכות בנוסח 'דריפט'. אמנם זה לא תמיד חוסך זמן בתחרות, אך לפחות נראה תמיד פוטוגני ומרשים את הקהל.

שואלים את אדוארד

אברהם חסדאי: האם מכוניות המצוידות במערכת 'עצור וסע' יקרות יותר לאחזקה שוטפת ממכוניות שאין בהן המערכת הזו?

תשובה: מכוניות שמותקנת בהן מערכת 'עצור וסע' הן דבר חדש יחסית בשוק, כך שקשה לקבוע אם החיסכון בדלק שהן מבטיחות (ואמנם מקיימות) מיתרגם, בסופו של דבר, להפחתת עלויות האחזקה הכלליות של הרכב. חוששני שמחיר החלפים המיוחדים למכוניות אלה, ובהם מצבר וסטרטר יקרים כפליים ממקביליהם הרגילים, כמו גם תוחלת החיים הקצרה של גלגל התנופה המפוצל ('דאבל מסה') ומערכת הטורבו – הם שני גורמים העשויים לכרסם בחיסכון לטווח הארוך יותר.

משה מאיר, שערי-תקווה: עם הפיכתנו לאימפריית גז מתגברים הדיבורים על הכדאיות של הסבת הרכב לשימוש בגז. אני נוהג ומחזיק מזה שנים רבות מאוד ברכבי דיזל ממגוון דגמים (פולקסוואגן, סיטרואן, אופל, רנו, קיה ועוד), ובאופן כללי מרוצה מאוד וחוסך הרבה בעלויות הדלק. יחד עם זאת, נראה שדברים מתחדשים בתחום האנרגיה.ידוע לי משיחות עם בעלי מכוניות כאלה וממכונאים שישנם סוגי רכב שההסבה לשימוש בגז במקום בבנזין גורמת להם לנזקים, בעיקר בראש מנוע העשוי מאלומיניום. לעומת זאת, יש יצרנים שמייעדים את מנועיהם מלכתחילה לשימוש בגז ולכן הם מאריכים ימים כמו כלי רכב אחרים. שאלותיי הן: א. האם זה נכון? ב. אם כן, האם אתה יכול להמליץ על דגמים מתאימים להסבה ועל אלו שלא ג. מה דעתך באופן כללי על ההסבה לגז, ומה אמורים להיות השיקולים שלנו לעשות זאת?

תשובה: באופן עקרוני, משתלם לעבור לגז כאשר הכוונה היא להחזיק ברכב זמן רב. לפי העיתונות הלועזית, המרבה לעסוק בנושא, מערכת גז מתאימה ביותר למנועים בעלי תזמון שסתומים הידראולי. זאת, משום שהמערכת חוסכת להם את הצורך לכוון את השסתומים. מנגד, המנועים המודרניים, כמו TSI של פולקסוואגן ודומיהם בעלי ההזרקה הישירה, אינם מתאימים להסבה לגז. אמנם מנועים אלה אינם דוחים כליל את ההליך, אך הסבתם מסובכת, ויקרה בהתאם. ועוד לא הזכרנו את העובדה שבסופו של דבר, במנועי ההזרקה הישירה הדלק נשרף עם הגז בו-זמנית; אמנם בכמויות קטנות יותר מאשר במנועי בנזין רגילים, אך בכל זאת. אם אתה זקוק להכוונה פרטנית ומקצועית יותר, אני מציע לך לפנות למומחים בעניין זה, שלומי ופיני ממוסך 'גז חיש' בקריית-אריה פתח-תקווה, טלפון 03-9190617.

יוני 12, 2013

האנרכיסט האחרון

בכל טיוליי וכוסותיי עם קניוק, מעולם לא חשפתי בפניו את המחשבה שהאידיאולוגיה שלו, המאיימת לנתץ את אתוס הפלמ"ח – מזכירה לי את דרכו של גיבור מרד גטו ורשה, מארק אדלמן, החובט אף הוא במיתוס יהדות נערץ וקדוש

את יורם קניוק ז"ל, שמותו הפתאומי אינו מניח לי להירדם, הכרתי בערך ב-1985, בערך בתל-אביב, בערך אצל אשת החברה זהרה, בפאב הבוהמייני שלה שענה לשם 'זיגל'. אני כותב "בערך" כי ריח האלכוהול בזיגל חוגג עדיין בזיכרוני, מטשטש את השבועות, הימים והשעות. רק פרט אחד האלכוהול אינו יכול לערפל, והוא שהכרתי את קניוק ממש למחרת היום שבו התחלתי לערוך את מגזין הרכב 'טורבו', כאשר מצאתי בעסק הדיזנגופי של זהרה איזה סוג של אלטר-אגו לקפה 'טעמון' הירושלמי.

קניוק חקר אותי ארוכות, כי היה סקרן להכיר את עברי בשואה וגם את פרצופה של המדינה הקומוניסטית שממנה באתי ואשר את פרטיה היומיומיים – הסוציולוגיים, הכלכליים והפוליטיים – זכרתי עדיין לא רע. ובתמורה למה שהוא שמע ממני, קניוק סיפר לי על הרפתקאותיו שלו במשך חייו הסוערים, לרבות שייכותו לפלמ"ח וחלקו בקרבות העקובים מדם.

היודנראט הציוני הצליח חלקית

נדמה לי שעל הכוסות ב'זיגל', ובזמן הטיולים הרגליים שלנו ברחובות תל-אביב, כשהיינו בורחים שנינו מהרעש הזיגלי, זכיתי להיות הקורא הראשון של 'תש"ח', ספרו של קניוק שיצא לאור רק כמה עשרות שנים אחר כך.

מעולם לא חשפתי בפני קניוק את המחשבה שהאידיאולוגיה שלו, הספרותית והפובליציסטית כאחד, המאיימת לנתץ את אתוס הפלמ"ח – מזכירה לי את דרכו של גיבור מרד גטו ורשה, מארק אדלמן, שגם הוא חובט בזיכרונותיו במיתוס יהדות נערץ הנחשב כקדוש, מיתוס גבורתם של לוחמי המרד.

גם היחס הישראלי כלפי קניוק ואדלמן נראה לי זהה: הרי ליודנראט הציוני הייתה אפשרות תיאורטית להצניע את קיומו של יורם קניוק, כפי שהרשויות פה הסתירו את קיומו של מארק אדלמן – לוּ רק קניוק, איש רוח בעייתי ליהדות החדשה, לא היה חוזר למולדתו, אלא נשאר עד סוף ימיו ב'זיגלים' הניו-יורקיים.

שיסה זה בזו ריאליזם ופנטזיה. יורם קניוק באירוע הצדעה לכבודו בסינמטק, במלאת לו 80 שנה ולרגל השקת 'תש"ח' צילום: אדוארד אטלר

השיחות נשפכו אל הים

אני זוכר שבאחד הטיולים עם קניוק קשקשנו, כהרגלנו, על דבר-מה ועל לא כלום. משיחות כאלה עם מארק אדלמן, הסופרת היהודייה חנה קראל חיברה את ספרה המזעזע 'להשיג את אלוהים'. אבל אני אינני קראל, והחמצתי הזדמנות אחר הזדמנות ולא רשמתי בזיכרוני את דברי קניוק המצמררים. שוחחנו עד שהגענו לקרבת הים, שם הצבעתי על בית מספר 162 ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, ואמרתי למאסטרו "תראה, פה אני גר". "אז תלך לישון", הציע לי הסופר, ונפרדנו.

נכנסתי הביתה, והרגשתי שמשהו מפריע לי. נזכרתי אפילו מה. הרי שכחתי בחנייה על יד זיגל את מכוניתי, אלפא סוּד Ti הכחולה! קמתי מהמיטה והלכתי חזרה בדרך הארוכה לדיזנגוף מודאג, כי השארתי את האוטו פתוח. ומה אני רואה? בזיגל, בשולחן שעל המדרכה, יושב לו קניוק. חייכנו ומצאנו הזדמנות לשתות עוד בירה ועוד בירה ולהשאיר את האוטו לסוף הלילה, כי אלפות (גם אלפות סוד) שונאות נהגים שיכורים.

"תמסור לאבאל'ה", אמרתי ללפיד

בימים ההם ביקרו ב'זיגל' ניצולי 'כסית' אך עזבו עד מהרה, כי טענו שהחלק הסופי של דיזנגוף אינו מעניין ואין מה לראות בו. כך שרוב הבוהמה שהתארחה אצל זהרה הייתה צעירה.

וכך, בין השאר, הכרתי ב'זיגל' את יאיר לפיד. הוא לא שמח לשמוע שאינני חסיד נלהב של אבאל'ה המנכ"ל, יוסף (טומי) לפיד, שהיה המנהל שלי בתקופתי הרוממאית, כראש רשות השידור. הפרעתי ללפיד האב, שלא רצה לשמוע ממני שגיליתי מעשים בנוסח הפלמ"ח שביצע במלחמת יום הכיפורים צוות טלוויזיה בצפון. לפיד אף הצדיק את פושעי המלחמה הללו, קולגות שלי מרוממה.

"תמסור לאבאל'ה שלא שכחתי לו כלום", ביקשתי את יאיר. לפיד ג'וניור כעס על דבריי, אך הסכים לשלוח לי את כתבותיו ל'טורבו'. הכתבות הצבעוניות של מנהיג 'יש עתיד' ושר האוצר מופיעות באוסף ירחוני 'טורבו' שברשותי, והן נועזות למדי. אם לא אשכח, אפרסם אותן שוב.

יצרן מוסר פיראטי

לפני כמה שנים התחדש הקשר שלי עם קניוק. להבדיל מהעבר הזיגלי, המפגשים בינינו היו מעטים, אך עדיין יקרים לי מאוד. הרשויות החלו כבר להוציא את קניוק מהבוידם של הזיכרון הלאומי, כי אחרי פרסומו של 'תש"ח', קניוק כאילו חדל כבר להיות מסוכן לאגדת הפלמ"ח, ומסוכן עוד יותר למורשת דוד בן-גוריון וחבורתו.

הוא היה מוקף בידידיו ובקוראיו, ככתובת אנכרוניסטית ואנרכיסטית שהיא אנטיתזה מוחלטת ליהדות המרובעת וכמי שמייצר מוסר לסובבים אותו. שמרתי על קשר עם קניוק. לפעמים קשר טלפוני, לפעמים נפגשנו. אהבתי את האמירה שלו "כבר כשהתחלתי עם האינטרנט, גיליתי כמה אידיוטים יש בעולם".

מאדי השיכר – אל הנייר

לילה אחד שלחתי לקניוק את סיפורי 'שועל הכסף של פליציה ט". הוא היה הראשון לקבל את זה כתוב, אחרי השנים שעברו מאז, כאשר בפינה של 'זיגל' החשוכה כהוגן סיפרתי לו על שועל הכסף של אמי, שהיה איתנו בגטו.

כך הכרתי את אמי הקולנועית

עבר מעט זמן, ואני וידידתי קיבלתי הזמנה לאיזה אירוע קניוקי, אחד מהרבים שנערכו לכבודו בשנים האחרונות, ופתאום, באירוע זה, הכרתי אורחת של קניוק, השחקנית יבגניה דודינה. באותו רגע הבנתי שעליה חשבתי כאשר דמיינתי לי את דמותה של פליציה ט'.

רציתי שקניוק יראה את סרטי ואת דודינה המככבת בו בענק, אך איחרתי, כי קניוק, כמו אחותי אירנה – הפתיע אותי ומת. שניהם דיברו כל כך הרבה על מותם, עד כי לא פחדתי כבר שהדבר הנורא הזה יכול לקרות להם באמת.

טיפ טיפה

האירוע המוטורי הססגוני שנערך אתמול והיום בירושלים ממשיך מסורת של הצגות ראווה מקובלות ומוכרות במדינות רבות מסביב לגלובוס, לרבות מדינות דומות לנו, שאין בהן מסלולי מרוצים. ודאי שאפשר רק להריע למראה המרהיב הזה של מכוניות ספורט המגיעות מעולם אחר, רעש מנועים והופעת דמויות מהספורט האצילי – אך אין לטעות: אירוע נוצץ זה לא יצמיח כאן תרבות מרוצים ולא יתרום למודעוּת המוטורית בארצנו.

ואגב, יחצ"ני האירוע הגזימו בהכרזותיהם: למופע הירושלמי, מרשים ומושקע ככל שהוא, אין כל קשר למושג ה"פורמולה" ולסיסמת ה"שלום", ביטוי שחוק כבר עד כאב שיניים.

כמו עוף החול: לשאלתו של יורם קניוק "מי היה גיבור ילדותך", עניתי שילדותי עדיין בתוקף כנראה, כי אחרי נסיעתי ליוהנסבורג בדרום-אפריקה, הגיבור המוביל אצלי השבוע, וגם בעתיד, הוא נהג המרוצים האגדי ניקי לאודה. פגשתי בלאודה לפני הזינוק לתחרות הגרנד פרי על מסלול קָלָיאמי 85', כשהוא עמד להתחרות באיירטון סנה ובנייג'ל מנסל, וצילמתי מקרוב בלייקה שלי את פניו, שהרופאים הצליחו איכשהו לשחזר. לאודה חזר לתחרויות פורמולה 1 לאחר ששרד בנס את התהפכות מכונית המרוצים שלו, שנשרפה כליל בשולי המסלול. הוא אמר לי אז בקליאמי שהוא חוזר להתחרות בגרנד פרי כדי להישאר בזיכרון הצופים על פודיום המנצחים או קרוב אליו, ולא כמו סתם אחד שחילצו אותו מבין להבות מכוניתו, להנאת הקהל. צילום: אדוארד אטלר

שואלים את אדוארד

דני פינק: אני מתכנן לקנות מכונית וההתלבטות שלי היא בין שלושה דגמים: סובארו פורסטר, ראב 4 של טויוטה והונדה CRV. אנו מתגוררים בירושלים ועיקר הכוונה להשתמש באוטו לנסיעות בינעירוניות ולטיולים בשבילים לבנים. כיוון שכרגע זה האוטו היחידי שלנו, נשתמש בו גם לנסיעות בעיר עד שנקנה אחד קטן.

נודה לך אם תוכל להמליץ לנו על הדגם המוצלח לדעתך, וכמו כן על אוטו קטן.

תשובה: קל יותר לענות על סוגיית "האוטו הקטן" כי המלצתי היא קיה פיקנטו. באשר לרכב הכבישטח, ההכרעה מסובכת יותר. אמנם לבי נוטה להונדה אך לצורך נסיעת שטח, הן ראב 4 והן פורסטר מהוות בחירה הגיונית יותר. במיוחד כשמדובר בפורסטר בעלת הנעה כפולה קבועה, נטולת הפטנט המשלב להנעה אחורית רק אחרי שהציר הקדמי מחליק – פתרון מפוקפק למדי ברגעים הקריטיים. אמנם פורסטר החדשה איבדה לא מעט מאפשרויות ההתמודדות שלה עם השטח ביחס לדגמיה הקודמים, אך יתרונה לא נגוז.

ראב 4 נהנית מחסידים משל עצמה, המהללים הן את סגולות השטח (הקל) שלה והן את נסיעותיה החלקות בכביש. אלא שסעיף הנסיעות הבינעירוניות חזק יותר אצל הונדה דווקא, המצטיינת בנוחות ובצריכת דלק נוחה אף היא.

נראה לי שאין מנוס אלא לערוך נסיעות מבחן בכל השלישייה כדי להיווכח איזה שקלול של תכונות הוא הקורץ לכם ביותר.

אלעזר אליאש: ברשותנו שברולט אוויאו בת שבע שנים. אנחנו מעוניינים להחליפה במכונית בגודל דומה, אבל, מסיבות בריאותיות, שתהיה רכה בנסיעתה. נשמח לקבל את עצתך.

תשובה: אם התרגלתם לאוויאו, אפשר לחפש אחת צעירה יותר. לחלופין, אפשר ללכת על ההצעות של סיאט (איביזה) או של סקודה (פאביה).

מוריה: אני רווקה בסוף שנות ה-20, גרה בפתח-תקווה ועובדת בבני-ברק. נוסעת הרבה לירושלים ומטיילת בצפון. מחפשת רכב קטן, אמין, אוטומטי, שאחזקתו זולה ולא מתקלקל בקלות, נוח (אני אחרי תאונת דרכים והגב שלי רגיש) ושצריכת הדלק שלו נמוכה מאוד. ייתכן שבשנה הבאה אעבור לגור בשומרון ואמשיך לעבוד בבני-ברק או במקום אחר במרכז, אז הוא צריך לסחוב בקלות עליות. מחיר: עד 30 אלף שקלים.

"חברה שלי יש יונדאי אטוס (בזיל הזול!) והיא מרוצה מאוד מצריכת הדלק, אבל הבנתי שהמכונית מתקשה בנסיעה בעליות. לחברה אחרת יש דייהטסו-סיריון נוחה מאוד, אבל צריכת הדלק שלה גבוהה יחסית לכלי רכב קטנים. אני מחפשת איזשהו שילוב מנצח. יש כזה?

בינתיים, מבירורים שעשיתי, קיבלתי המלצות חמות על טויוטה יאריס 1,300 אוטומטית – מבחינת אמינות, צריכת הדלק, בטיחות וירידת ערך. כיוון שאני לא רוצה, כאמור, לעבור את ה-30 אלף, והיאריס יקרה, במחיר מעין זה אוכל לאמץ לי יאריס שנת 2003-2002. שאלותיי:

א. אתה ממליץ על המכונית?

ב. היא תואמת, לדעתך, את הצרכים שציינתי?

ג. הבנתי שיש שני דגמים: verso ו-sol. מה ההבדל ביניהם? על איזה אתה ממליץ?

ג. יאריס בת 12-10 היא זקנה מדי? (לחפש רכב משנה מאוחרת יותר?)

תשובה: טויוטה יאריס 1.3 אוטומטית אכן מתאימה ליעדי האמינות וצריכת הדלק שהצבת לה. אם תמצאי מועמדת שטיפלו בה היטב, אז אין לחשוש משנתון 2003-2002. בדגם verso המרחב הפנימי מרווח יותר.

אנונימי, בתגובה ל"הטנגו האחרון בוורשה": כתבה זו אמורה הייתה להסתיים בפסקה נוספת, שאליה היה אמור להוביל האזכור של מרצדסSL , זו עם כנפי השחף שמיני קופר אחת עשתה בה שמות בסיבובים… סיפור שכבר סופר באכסניה זו או אחרת, כבר אינני זוכר, סיפור משעשע שתמיד מעלה חיוך להיזכר בו שוב – מעין גרסה מוטורית לקרב דוד וגולית.

תשובה: בתצלום המלווה את הכתבה "הטנגו האחרון בוורשה" נראית מרצדס SLK צעירה יחסית, מודל 1996 – בעוד שבסיפור שאתה רומז לו, הגיבורה היא מרצדס SL 300 ותיקה שהמוזיאון בשטוטגרט שלח להופעה בוורשה ב-1966, והפולנים סידרו לה תחרות מסלול מול מוריס מיני קופר משופרת לראלי, אקסית שלי. בעליה המאושר של קופר, נהג הראלי קשישטוף קומורניצקי, זינק נגד מרצדס זו, שבה נהג עיתונאי הרכב מארק ואחובסקי. בישורת, מרצדס השאירה את קופר מאחור, אך כבר בסיבוב הראשון ביצעה הגרמנייה צלחת הגונה וקופר עקפה אותה. בהמשך העימות חזר דפוס זה על עצמו, כלומר – מרצדס עקפה את קופר בקלות, עד שהתהפכה שוב בסיבוב ונעקפה בידי קופר.

הסיפור חזר על עצמו כמה פעמים, ובסופו של דבר, אחרי שלוש-ארבע הקפות מסלול, קופר הגיעה ראשונה לקו הגמר. אלפי צופים שחזו בעימות המסקרן, ובכללם אני, פרצו בצחוק לנוכח החיזיון המפתיע. במיוחד כאשר מרצדס SL300 המפוארת עצרה ודלתותיה נפתחו כלפי מעלה – מה שהתפרש כהרמת ידיים פיזית ממש מול קופר הקטנה.

תודה שהזכרת את האפיזודה ההיסטורית המשעשעת.

יוני 4, 2013

להיכנס למוסך ולשרוד

יש מכונאים שבארגז הכלים שלהם קשה למצוא יושר. מתי צריך הלקוח לחשוד שמסדרים אותו? 'המפתחות בפנים' מציג: השיטות שיגרמו לכם לשלם יותר

לכל האמצעים האלקטרוניים המשוכללים לעילא ועוד קצת אין אפשרות להגן עלינו מפני תאונות דרכים, כפי שמסוגלת לעשות זאת פרנויה עדינה של הנהג. ואולם, טיפל'ה פרנויה, או סתם זהירות, יעזרו לנו לא רק בכביש – אלא גם לצאת ממוסך ללא נזק לרכב ולארנק.

להלן צרור אפשרויות הונאה לשימושם של מוסכניקים חסרי מצפון, המנצלים את העובדה שאל פתחם מגיע לקוח שאינו מבין במכוניות וזקוק לעזרה מקצועית דחופה (כלומר, לקוח טיפוסי). כיצד להתגונן מפני מוסכים רודפי בצע המחפשים טרף קל?

האזהרות שנביא כדלקמן – המפרטות שיטות רמאות שונות במוסכים (לא כולם כאלה, כמובן) – מתבססות על מכתבים ששלחו קוראי מדור זה, כמו גם על סקירה של פורומים מוטוריים ישראליים. ואולם, מוסכים נכלוליים אינם תופעה ייחודית לנו, אלא גלובלית. מצביעים על כך פורומים לועזיים רבים שעוסקים בנושא בשצף-כֶּתֶב.

ובכל זאת, תופעת המוסכים שיוֹשֶר איננו כלי עבודה חיוני אצלם לובשת אצלנו גוונים ייחודיים: ראשית, המודעוּת המוטורית הנמוכה וחוסר הביקורת מצד הרשויות – הפכו את הרמאות במוסך הישראלי לתופעה קריקטורלית. ושנית, חוסר ההגינות חוגג אצלנו באין מפריע גם במוסכים הראשיים של יבואנים רבים – שמדיניותם היא לזלזל בליקויים מסוכנים ברכב במהלך תקופת האחריות ועד תומה, מטעמים ברורים.

1. שימוש בנוזלים ובחלפים זולים במחיר של יקרים

במקום חלפים מקוריים, או לפחות תחליפים נאותים להם – מוסך בלתי הגון מרכיב חלפים זולים מתוצרת בלתי ידועה, סינית בדרך כלל. שיטה זו נפוצה כשמדובר ברכיבים שאיננו רואים לאחר התקנתם כמו מסבים, מצמדים ודיסקיות מעצורים.

יש לחשוד גם בשמן הנשפך מחבית גדולה, שעלול להיות זול ואף בלתי מתאים לדגם שברשותנו.

2. טיפולים ללא צורך

בנוסף לרווח על העבודה, בעלי מוסכים גובים כידוע תשלום גם על חלקי חילוף. חלקם מחליפים חלקים בלתי שחוקים, שבכוחם עדיין לעבוד היטב. מדובר בעיקר בחלקים כמו צלחות מעצורים, משולשים וחלקי מתלים.

3. אשפוז ממושך

מצב נפוץ: המוסך מקבל מכונית לתיקון אף שאין לו כרגע פנאי לטפל בה – רק כדי שהלקוח ייקלט ולא ילך למוסך אחר. התירוץ הנפוץ לעיכוב בטיפול: "אנחנו מחפשים בשבילך את החלק, הוא חסר כרגע בשוק".

4. טיפול רשלני בביקורת התקופתית של הרכב

צמיגאים למדו לכוון את המכשיר לאיזון גלגלים כך שיעבוד בפחות דייקנות, כדי שמלאכת איזון הגלגל תארך פחות זמן. כתוצאה, האיזון הוא רשלני, מה שמורגש בעת הנסיעה. צמיגאים עצלים נוטים גם להרכיב גלגלים באמצעות מפתח פניאומטי מבלי לחתום את מלאכתם במפתח דינמומטרי, המהדק היטב את הברגים בעוצמת הקילוגרמים הנדרשת על ידי היצרן.

5. החלפת חלקים טובים

לפי שמועה, יש מוסכים שעובדיהם, למרבה הביזיון, מחליפים חלקים חדשים יחסית ברכב בחלקים עייפים יותר. מדובר ברכיבים כמו טורבינה ואלטרנטור, שהלקוח אינו יכול להבחין בהחלפתם. החלקים העייפים שהורכבו במקום הללו הטובים יתקלקלו במהרה, ואז יחזור הלקוח למוסך וישלם כפליים – הן על העבודה והן על חלק החילוף.

6. שימוש במכונית הלקוח למטרות אישיות

לא נדיר שעובדי מוסך משתמשים במכונית של לקוח לצורך נסיעות פרטיות, או לצורך הובלת חלקים מלוכלכים למענה של מכונית אחרת הנמצאת בטיפול. אם הלקוח הבחין שמכוניתו צברה קילומטרים, יסבירו לו ש"עשינו נסיעת מבחן". נסיעה כזו לא אמורה לעלות על שניים-שלושה קילומטרים.

7. ביצוע חלקי בלבד של הטיפול הכללי המשולם

קורה שמוסך לא ביצע את כל התיקונים והטיפולים שהוא הצהיר עליהם. רמאות כזו נפוצה למדי כשמדובר, למשל, בהחלפת שמן בתיבת הילוכים אוטומטית. החלפה זו היא הליך מסובך וממושך, ועל כן המוסך אינו שש לבצע אותה. קל יותר לרשום אותה בחשבון.

8. המוסך מבצע תיקונים על דעת עצמו, מבלי להיוועץ בלקוח

במהלך תיקון המכונית, המכונאי עשוי להבחין בליקויים שלא דובר עליהם כאשר המכונית התאשפזה. מוסך שמודיע ללקוח על ליקויים נוספים רק בעת הגשת החשבון מזלזל, למעשה, בזכותו של הלקוח להחליט באיזה היקף יתבצע הטיפול – והיכן.

9. הרכבת חלקים מלוכלכים

סביבת עבודה מלוכלכת אופיינית למוסכים רבים. הרכבה של חלקים עדינים כמו מזרקים מבלי לשמור על ניקיון מרבי עלולה לפגוע במנגנון ההזרקה. קורה גם שמוסך מרכיב בכוונה תחילה מסבים, מצתים ומצמדים מלוכלכים כדי לקצר את חייהם התקינים. באמצעות שיטה זו מבטיחים הרמאים החלפה חוזרת של החלק, הכרוכה ברווח כפול – על החלק ועל העבודה.

10. תיקון חלקים במקום החלפתם

פחחים וצבעים, בשיתוף פעולה עם שמאי הרכב, מחליטים אילו חלקי פח פגועים יזכו בהחלפה. חברת הביטוח מאשרת, אלא שהמוסכניק, מבלי לגלות ללקוח, מיישר את הכנפיים, מכסה המנוע והדלתות בעזרת פטיש ושפכטל – במקום להחליפם כַּמוּסְכָּם. הרווח הנאה נשאר בכיסו של המוסכניק, אך שווי המכונית צונח.

11. מזיגת שמנים ונוזלים עד קו המינימום

ואם כבר המוסכניקים מכבדים את הרכב בשמנים ובנוזלי קירור והידראוליקה טובים, הם מנסים לבזבז כמה שפחות מהחומרים הטובים הללו על כל לקוח.

12. אי הקפדה על שמירת המכונית נקייה

לעתים קרובות המכונית חוזרת מטיפול מוזנחת ומריחה רע, כי המוסכניקים ישבו בה בבגדי עבודה מלוכלכים, אכלו בתוכה ועישנו סיגריות.

13. שקרים לגבי מצב הרכב אחרי התיקון

"החלקים החדשים צריכים קצת זמן להסתגל", מסבירים המוסכניקים את הרעשים המוזרים שמשמיעה מכונית אחרי טיפול. כך מתרצים הרכבה פרטאצ'ית או שימוש בחלקים דפוקים.

14. גנבת חלקים ברכב בעת ביקורו במוסך

במוסכים פיראטיים, השייכים לחאפרים, נפוץ להוריד את הקטליזטור ממכונית הלקוח ולהרכיב במקום החלק בעל הערך הגבוה סתם קופסת פח.

15. תביעה לתשלום ללא פירוט הפעולות והחלפים

לפני הטיפול נוקב בעל המוסך במחיר כלשהו בעל-פה, ללא הסכם כתוב, ולאחר התיקון הוא פוסק מחיר גבוה יותר.

16. ניפוח שעות העבודה של המכונאי

אחרי שהעבודה החלה כבר, המכונאי מודיע שעקב קשיים טכניים בתיקון, כמו פירוק מזרקים או הורדת תיבת הילוכים, נדרש מאמץ נוסף, מה שיתבטא בשעות עבודה נוספות.

17. דרישה לתשלום נוסף מהלקוח

מוסכניקים ממולחים יודעים לגרום ללקוח להוציא כסף מכיסו גם כאשר חברת הביטוח היא שמשלמת על התיקון. "החלק הזה לא נמצא ברשימה, כי הוא היה פגוע עוד לפני התאונה", הם מסבירים לבעלי המכונית.

18. תיקונים ללא דיאגנוזה של הסיבות לתקלה

מוסכים שאינם מצוידים במכשור דיאגנוסטי מחליפים בזה אחר זה את כל החלקים החשודים כאשמים בתקלה – הכול, על חשבון הלקוח.

19. הסתרת נזקים שנגרמו במוסך

קורה לפעמים שמכונית הלקוח נפגעת מחוסר זהירות של מכונאי. ברוב המקרים מנסה המוסך לתקן את הנזק – באמצעות שפשוף צבע או החלפת שמשה/פנס שבורים – מבלי לדווח דבר לבעלי הרכב.

20. זלזול בלקוח מבוגר או באישה, במיוחד כאשר המוסך מבצע את התיקון בתקופת האחריות

מוסכים אינם מסבירים ללקוחותיהם מהי הסיבה האמיתית שבגללה המכונית סירבה לשרת אותם. בעלי רכב שאינם בקיאים בענייני מכונאות הם טרף קל במיוחד להונאה, משום שהם אינם דורשים הסברים ואינם מבקשים לצפות בעבודת המכונאים.

חיטוט או חירטוט? בעצם, הלקוח חסר אונים במוסך לא ישר, כי על כל טענה שלו המוסכניק למד כבר לענות יפה, כמו גם להסביר מדוע הלקוח אינו צריך לצפות בעבודת המכונאי. ובל נשכח כי חלקי חילוף הם אפיק נוח להזרמת רווח בלתי כשר. מה נשאר? הצעה מעשית ב'טיפ טיפה'

מלכודת דבש ושמה 'אחריות'

האחריות שמעניק היבואן על המכונית היא כר נרחב לתמרונים בפני עצמו, ועל כן מותר לחשוד בה. המלכודת הכי נפוצה: תיקוני החינם, כלומר אלה המתבצעים במסגרת האחריות, חלים רק על רשימה קצרה של ליקויים. לעומת זאת, רשימה ארוכה של ליקויים, שקרו לא בגלל אופי השימוש ברכב, כלומר לא בגלל הנהג – מודפסת באותיות קטנות, המבהירות כי ליקויים אלה הם מחוץ למסגרת האחריות. הלקוח מגלה שהתקלות הללו יתומות רק כאשר הן קורות ועוּלָן נופל עליו.

כל האמור לעיל, המציע לחשוד בהסכם האחריות, נכון שבעתיים לגבי תקופת אחריות ממושכת. קל להבין כי לאחריות נדיבה יש מטרה אחת: לשמש כגימיק שיווקי מול מתחרים המצמצמים את תקופת האחריות לשנתיים.

אחריות ממושכת מגדילה לא רק את המכירות של היבואן אלא גם את הכנסותיו מתיקונים, משום שהיבואן נהנה מסעיף בהסכם הדורש שהלקוח יבצע טיפולים תקופתיים יקרים במוסך הראשי בלבד (במחיר גבוה פי שניים-שלושה מהשווי האמיתי של טיפול תקופתי סטנדרטי, המבוצע במוסכים שאינם שייכים ליבואן ה'לארג').

טיפ טיפה

סבורני שהדרך היחידה להימנע מהסכנות האורבות במוסכים נכלוליים היא חיבור רשימה של מוסכים אמינים, כאלה שלא עובדים בשיטות פסולות המספקות רווח מיידי. בקיצור, אין מנוס אלא לאגור המלצות של בעלי מכוניות. 'טיפ טיפה' מזמין אפוא את הקוראים לשלוח כתובות של מוסכים ישרים, שהביקור בהם מביא את התוצאה המבוקשת ואינו כרוך בהסתבכויות. עם קבלת הצעות כאלה מקוראי המדור, אחשוף גם אני רשימה של מוסכים אמיתיים, כאלה שמצאתי בהם במשך השנים יחס חם למכוניותיי, שזכו ברפואה שלמה בזכות מכונאים כישרוניים.

שואלים את אדוארד

אורית, גוש עציון: אנחנו מעוניינים לקנות רכב שני (בנוסף למאזדה 5 המשפחתית שלנו) שבו ייסע כל יום מגוש עציון לירושלים אדם אחד. חשוב לנו שיהיה חסכוני בדלק ובטיחותי. יכול להיות ידני.

התכנון הוא להוציא כ-40 אלף שקלים. בין האפשרויות שראינו: דייהטסו סיריון ויונדאי i10 בנות ארבע-חמש. או אולי מוטב להוסיף קצת כדי לרכוש קיה פיקנטו.

תשובה: אמנם גם במכונית קטנה אפשר לנסוע מדי יום מגוש עציון לירושלים, אלא שמשיקולי בטיחות, אקטיבית ופסיבית גם יחד, אני מציע משהו ממדף גבוה יותר, כמו למשל רנו קליאו 1.2 16 שסתומים וסוזוקי סוויפט.

י', אזור ירושלים: נסיעות ימי ילדותי עברו עלי בקרבו של המשוריין הנפלא סאאב 99. אבי ז"ל לא הסכים להחליפה תמורת שום פיתוי, וכך עברו עלינו חמישה כלי רכב של היצרן. גולת הכותרת, שהלכה לעולמה זמן לא רב לאחר שאבי הלך לעולמו, הייתה סאאב אדומה יפיפייה – סאאב טורבו, נראה לי שהיה שמה. מבחינת המראה היא הטרימה את ה-900 של שנות ה-90. כילד, התמכרתי לרעש המנוע של הרכב הכבד הזה, והייתי מזהה אותו מרחוק ורץ החוצה וממתין לשובו המיוחל. רציתי לשאול, האם יש לך טורים שהקדשת לסאאב? האם תוכל לשלוח לי אותם? זה יחזיר אותי בשמחה אחורה בזמן. וכן, כמי שמתעניין בקניית רכב יד שנייה, האם דגמי היצרן הנ"ל של סוף שנות ה-90 ושנות האלפיים יזכירו לי במשהו את חוויית ילדותי – או שזה רכב שונה בהחלט?

תשובה: לצערי, אף פעם לא הייתה לי סאאב, אך נהגתי לא מעט בדגמים שונים של הפירמה והבנתי ללבם של חסידיה. היה לסאאב סגנון מיוחד משלה, מה שחסר במשפחתיות בנות ימינו. נראה אך טבעי שתחפש סאאב שאהבו אותה כמו אצלכם במשפחה וממילא מתוחזקת היטב. לצורך כך אני ממליץ לך להתייעץ עם המהנדס דוד נמרי (אפשר למוצאו דרך מועדון ה-5, גוגל או סונול) כי לאיש זה יש דוקטורט בסאאב, כמו גם אוסף נאה של בנות הפירמה, כולל כנראה סונט היפה. נמרי גם התחרה בראלי-קרוס אשקלון בסאאב מטורפת. תודה על מילותיך שהורדתי.

גבי ועמיעד, מצפה-דני: במשפחתנו החביבה זוג הורים ושישה ילדים. אנו מחפשים רכב מתאים (שמונה-תשעה מקומות) בתקציב של כ-70 אלף שקלים. חשובים לנו רכב אמין וצריכת דלק סבירה. שמענו דברים טובים על טויוטה הייס, וכן על אחרות – יונדאי H-1, סיטרואן ג'אמפי, טרנספורטר. מה דעתך? משהו אחר?

תשובה: כל המועמדות שציינתם מסוגלות לענות על ציפיותיכם, ובלבד שתמצאו אחת במצב ראוי, אולי בחברת נסיעות. בזמנו, רנו שיווקה בארץ ואן נוח שנראה לי מתאים לכם.

מוטי: אנחנו מתלבטים לגבי קניית מכונית שבעה מקומות. ראיתי שהצעת לכמה אנשים לשקול רנו לוגאן. גם אנחנו שוקלים אותה, אבל מתלבטים מאוד כיוון שחסרה לה מערכת בקרת יציבות. עד כמה זה משמעותי לדעתך?

תשובה: כאשר במכונית בעלת שבעה מקומות משנים את לחץ האוויר בגלגלים בהתאם למספר הנוסעים ומשקלם, אפשר להסתדר בלי מערכת בקרת יציבות, המתוכננת לכאלה שאינם לוקחים אחריות מלאה על נהיגתם וזקוקים לאומנת אלקטרונית.

מאי 29, 2013

הטנגו האחרון בוורשה

אני תוחב קסטה לרדיו-טייפ הישן של אלפא GTV ומשמיע לה את 'שיר המתאבדים'. היא מקשיבה למילים "שייפול העולם" ומתעלפת

העשב הפרוע הצומח בפתח הכניסה ל-GTV הופתע וכפף ראשו בבהלה, כאשר חדר השינה של אלפא נפרץ על ידי טנגו ארגנטיני מצמרר. את היצירה 'זהו יום ראשון האחרון' כתבו לפני מלחמת העולם הגדולה שני יהודים, וביצע אותה חברם הגוי, יהודי טרגי בנפשו, שְשָר:

"יש לי בקשה אחת ויחידה,
ממך, יקירתי
תני את יום ראשון כְּמַתָּת אחרון
ואחר כך, שייפול העולם".

אני עוצר את הקסטה ומסובב את המפתח. GTV, שהשיר העציב אותה אולי – אינה מתניעה.

כבישים ריקים, לב מלא

גם לי השיר עושה משהו, בזמן שאני מסובב בסוויץ' של GTV את המפתח שייצר לי המנעולן ג'וני מאבן-גבירול. כאשר סיפרתי כאן בשבוע שעבר על אופנועני הארלי דיווידסון שכחתי את ג'וני, שיש לו ההארלי הכי יפה בעיר, החונה לעתים על המדרכה מול חנותו שבלב תל-אביב. הנה, תיקנתי.

אז אני מושך במשנק, מסובב שוב את המפתח, והסטרטר של אלפא מתחיל לעבוד במרץ, כאילו חיכה לרגע זה במשך כל החורף – וכלום. GTV לא מתניעה. אני עוד לא מתעצבן. לוקח הפסקה של חצי דקה.

"זה יום ראשון שלנו", אני מזכיר ל-GTV. "זה חג הגויים, הכבישים ריקים עדיין. אנו נפתח את השער בגדר ונערוך לנו טיול רומנטי בין יערות ירוקים ונבדוק אם לא שכחנו לקחת כמו שצריך את הסיבוב ההוא, שני קילומטרים מפה, שהזמרת היהודייה סלאבה פשיבילסקה שרה עליו לפני שנים: "מי שבחצות בסיבוב שלנו ירכב/ המוות יביט באישוניו".

והזמר מייצ'יסלב פוֹג (למה הוא לא שר בדואט עם פשיבילסקה?) ממשיך בשלו ברדיו-טייפ של אלפא:

"זה, אהובתי, יום ראשון האחרון לנו
אז הביטי בי באהבה עד שארעד
הרי מחר ניפרד
כבר לעד".

גם אלפא ממשיכה בשלה, כלומר לא מתניעה.

מלחין 'טנגו המתאבדים', היהודי-פולני יז'י פטרסבורסקי

אין עכבר, יש פוּלְס

אני מנסה לגלות מהי הסיבה לסוֹרְרוּת של אלפא ועוצר שוב את הקסטה. יש לי די דאגות גם בלי התוגה היוקדת של גיבורי הטנגו ושל היהדות כולה. זו העת לפתוח בפעולת חירום. אני מפרק את מסנן האוויר, ומחלק בין ארבעת הגרונות של מאיידי הסולקס הכפולים את תרסיס הפלא היודע להחזיר לחיים מנועים מעולפים. או-אז חוזר אני למושב הנהג ומסובב שוב את המפתח של ג'וני לכמה-עשרה שניות. שום כלום. תוצאת אפס.

אני בוחן את החוטים. אולי זו לא עין רעה, אלא סתם מכרסמים שטעמו את מערכת החשמל של אלפא. אני שואל את המולטימטר אם מתח של 12.5 וולט מגיע לפלוס של הסליל (קויל). מגיע. גם במינוס של הסליל מופיע הפולס הנכון. זאת אומרת המפלג, שבו חשדתי, עובד – לפחות במחלקת החשמל הנמוך, לפני שהקויל מעלה את הוולטים השמיימה.

הגיע הזמן לבדיקה הקובעת: אני מפרק את הכבל של הפלאג ומקרב אותו לבלוק המנוע, מסובב סטרטר – ואין ניצוץ אחד לרפואה.

ממש סרט מתח, אז בואו נגלגל אותו מההתחלה:

געוולד, היהודים נוטלים נפשנו

לפני הרבה שנים העברתי תקליט ישן לקסטה, שהלכה לאיבוד וצצה ממנו, וכעת הלכתי איתה ל-GTV. אין לי ברירה, כי המרחב הפנימי של אלפא הוא הבונקר האחרון שיש בו רדיו-טייפ המאפשר להשמיע את הצלילים האישיים של הקסטות, שאין להשוות אותם לקולות הדיסקים המודרניים או לפטנטים אלקטרוניים אחרים שהשתלטו על רכבנו, ברוח משטר הסטריליות של המודרנה.

אני מאכיל את הרדיו הישן בקסטה ונזכר במה שנכתב על המהומות שפרצו בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, לאחר שעשרות גברים צעירים התאבדו בגלל השיר שאלפא תשמע בעוד רגע. עקב כך, זכה שיר יהודי-שמאלצי זה לכינוי 'טנגו המתאבדים'. את מילות השיר כתב היהודי זנון פרידוולד, הלחין היהודי יז'י פטרסבורסקי, בן למשפחת הכלייזמרים מְלוֹדִיסְטָה, ושר הידיד הלא-יהודי של שניהם – מייצ'יסלב פוג, שגם אותו האשימו הגויים ביהודיוּת, כדי לטעון ש"שלושת היהודים כתבו ומזמרים את השיר במזיד כדי שהפולנים ייטלו את נפשם בכפם".

הפולנים רתחו עוד יותר כאשר יהודי נוסף, בשם הנרי גולד, עיבד את השיר לגרסה תזמורתית מרשימה, בביצועה של התזמורת שניהל.

הסקנדל סביב השיר הופסק רק בגלל המלחמה שפרצה. המלחין פטרסבורסקי ברח לרוסיה והגיע ארצה עם צבא אנדרס. גם הפזמונאי פרידוולד ניצל מהשואה ומת בתל-אביב ב-1976. רק הצלע השלישית של השיר, הזמר פוג, נשאר בוורשה הכבושה והפך בה לגיבור המרד הפולני באוגוסט 1944, וגם לחסיד אומות עולם, לאחר שהציל בביתו יהודים רבים, חלקם חברים מוזיקאים וחלקם לא, חרף סכנת המוות שבכך.

הכי יפה בגן: אלפא GTV יצאה לאור היום ולגשם דק כדי לנוח מהשיר העצוב שמילא את החלל הפנימי שלה בזמן התיקונים.

samobojcow Fogg 1936 . מה שהסעיר את אהובתי האיטלקייה.

חשמל רענן יותר

אבל בינתיים אני ב-GTV המורדת. "תן למחשבות לרוץ", מציע ברגעים כאלה אריק אינשטיין. אולי האצבע של המפלג נשרפה? אני פותח את מכסה הפלסטיק של המפלג, מחבר חשמל לחלק המרכזי של האצבע, ובודק אם המתח מגיע לקוטב שתפקידו לחלק חשמל בין ארבעת המצתים. יש חשמל. גם מכסה המפלג לא נסדק, והקפיץ דוחף את חתיכת הפחם לאצבע.

אני מחבר חזרה את חוטי הפלאגים, לפי הסדר 1-3-4-2, חוזר להגה ומסובב מפתח באמונה שמשהו השתנה – אך לא השתנה דבר. GTV לא מתניעה. ברור כשמש שנשרף הקויל.

זהו לא סתם קויל, אלא רכיב גזעי השייך להונדה אינטגרה R. הרכבתי את קויל יפני זה באיטלקייה כדי לספק ל-GTV חשמל רענן יותר, אך רכיב הפלא התפגר. חוזרים לקויל האיטלקי, הזנוח בתא המטען.

בְּנִי לא שר להאצ'בק

ועד שארכיב את הקויל ממילאנו נשמע את הטנגו מוורשה, המספר, כדרכם של בני מינו, על פרידה כואבת עד דמעות. מנגינה זו מתאימה לבני היקר, שעומד להיפרד מהונדה האצ'בק שלו המשופרת עד אחרון פרטיה, בעלת מנוע 190 כ"ס במקום 95 המקוריים, גיר קצר מתפריט-העל של הונדה אינטגרה R, מתלים ובולמים של קוני, מעצורים מוגדלים וחישוקי momo ספרינט על צמיגי גודייר F1.

אם אין די בכך, בהאצ'בק אדומה זו של בני יושבים על מושבי סיוויק R עשויי זמש. "זה פריט אמנות, טיל קטן. לא חבל לך להיפרד ממנה? הרי זו יצירה חד-פעמית", אני ספק שואל ספק נוזף בו. "הייתי מאושר כשבנית אותה וכתבתי שהתפוח לא נפל רחוק. אתה יכול להביא אותה אַרְצָה כתושב חוזר", הצעתי.

אך בני מתעקש: האצ'בק מיותרת, הוא מסביר לאביו הסנטימנטלי, כי הונדה HR-V תשרת אותו בנסיעות יומיומיות, ולנסיעות כיף תהיה לו מרצדס SLK 230 קומפרסור. לחברתו איבונה יש כבר אחת כזו, SLK 200 אוטומטית, שמצאה חן בעיני בני ועל כן הוא איווה אחת לעצמו.

ב-SLK הללו נִגְלָל גג עשוי פח והופך את קופה למכונית פתוחה. מרצדס היא שהחלה עם שטויות אלה, שהתפשטו באחרונה.

מלכת החצר

אני מחליף את הקויל השרוף במקורי ששמרתי, שהרי קשישים מורשים לא זורקים שום דבר. GTV מתניעה מיד. כעת, נינוח ונסער בה-בעת, אני מוציא אותה לאור היום, רק כדי לגלות בפעם המי-יודע-כמה שבזכות המעצב ג'יוג'יארו הצעיר, היא יפה יותר מכל הבנות בחצר.

מוזר, אך לפני כ-30 שנה היא לא עשתה, משום מה, רושם עליי, כאשר ראיתיה חדשה, נושאת עדיין את השם אלפטה GTV. כיניתי אותה אז 'צוללת'. הייתי עיוור או סתם חסר טעם?

מלחמת כל בכל

בניסיון שכנוע אחרון, אבוד מראש כמו הטנגו ההוא, אני פונה לבני ומפציר בו:

"אל תמכור את סיוויק המפלצתית שלך, כי אנו נאבד אירוע גרנדיוזי, אירוע פיצוץ. אם תמכור אותה, לא נוכל לעשות תחרות בין כל בנות המשפחה – אתה בהונדה HR-V שלך (105 כ"ס) מול אלפא GTV הקשישה (132 כ"ס). אחר כך סיוויק המושקעת האדומה שלך (190 כ"ס) מול הונדה CRX הכחולה (160 כ"ס), שגם היא לא אוהבת להפסיד. ולבסוף, הבווארית Z3M קופה שלי (321 כ"ס) תגרור את SLK 200 של כלתי איבונה (134 כ"ס), והיא, כלומר הבווארית הגוררת – תתחרה ב-SLK השנייה, 230 קומפרסור (193 כ"ס), של כבוד הבן".

"נו, מר אטלר ג'וניור, מה אתה אומר?", ניסיתי את מזלי אצל לבו העקשן של בני. "אם לא תשאיר לי ברירה, אני אקנה את סיוויק האצ'בק המרושעת שלך לאוסף שלי כתכשיט חינוכי. אמנם סיוויק זו, חביבי, אינה מתאימה למִשְרַת פסיכולוגית אצל קשיש מורשה, בגלל האופי הרע במיוחד שלה, אך במקום זה היא נולדה, לדעתי, כדי להטעים אותי את טעם המטפלים המנוסים שאכיר בגיהנום".

לא ייאמן, אך בחצר ביתי חונות פתאום בלי בושה שתי מרצדס SLK. לגביי, הן לא רק בורגניות אשכרה אלא גם מקולקלות, כי היצרן התקין בשתיהן תיבות הילוכים אוטומטיות

טיפ טיפה

'אנונימי' שאל אותי: "יש לי mpv, והקוילים זו אחת המחלות של הרכב הזה. באחת הכתבות שלך נאמר כי בדיקת קויל, אם הוא תקין או לא, הינה פשוטה ולא חייבים להגיע למוסך. איך מבצעים בדיקה זו לבד? מה צריך לבדוק?"

תשובה: בדיקת מצבו של הקויל במכונית ותיקה היא הליך פשוט, כמפורט בכתבה הנוכחית, "הטנגו האחרון בוורשה". במכונית המודרנית המצב שונה, וכדי לבדוק את הקויל מומלץ לבקש עזרה של מחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן. השימוש במערכת החשמל CAN דרש ויתור על חוטי מתח בין הקויל והפלאגים, כך שבמכוניות רבות, וביניהן גם ב-מ-וו Z3M שלי, הקוילים מתיישבים ישירות על הפלאגים. אפשר אמנם לבדוק קוילים אלה באמצעות חיבור חוט קצר, המגלה אם הקויל החשוד מוציא ניצוצות או לא – אך מערכת CAN, ואף מחשב הרכב, מאיימים להיפגע אנושות מהליך פרימיטיבי זה

שואלים את אדוארד

פ', ירושלים: סקרנית לדעתך על פרשת בטר פלייס ונפילת דנקנר (משפיע גם על מכוניות, לא?)

תשובה: 1. במשך תקופה ארוכה זכתה בטר פלייס בתמיכה רחבה של המדיה, חוץ מאנוכי, שהיה שולח לספאם את צרורות ההודעות לעיתונות של שי אגסי וחבורתו. ראשית, היה לי ספק לגבי יושרו של נער הפלא הנצחי המוביל את הפרויקט הגרנדיוזי, אשר נראה בהופעותיו כשחקן רודף בצע שמתחזה ליפה-נפש סביבתי ומנצל את החזון הירוק. משהו כמו הזאב ב'כיפה אדומה'. וחוץ מזה, נהיגה במכונית חשמלית אינה מעניינת אותי. להיות נהג של רכבת עירונית רציתי בגיל שש. עם ההתבגרות למדתי, צעד אחר צעד, מהי הנאה אמיתית מנהיגה, כך ששקע-מוביל אינו מספק את רוחי.

2. ההתנהלות של דנקנר עלולה להסב למשק משבר ממושך, מה שעשוי להוביל לכך שקניית רכב חדש תהיה צעד השמור למעטים. יש לצפות אפוא ששיטת הליסינג תתחזק ומחירי היד שנייה יעלו.

מאי 22, 2013

כי תמול אנחנו ולא נדע

תחנת הטלוויזיה רוממה הייתה בשנות ה-70 מתחם ענק של 'האח הגדול'. אותה שנאה, אותה קנאה, אותו כעס, אותן רגישויות. ואז הגיע לשם הדייר אנוכי

היה היה לא מזמן שסיפרתי לידידה שלי, בוגרת פסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, על כמה מקרים מצחיקים שנשארו בזיכרוני מהתקופה הפרה-היסטורית שבה הייתי סקרן עדיין לגלות לאן בדיוק הגעתי, ומה מאפיין את הנפשות שהתחלתי להכיר סביב מגוריי החדשים בארץ. הנה דוגמאות לכמה אירועים הנושאים בחובם מטען סוציולוגי לא מבוטל, אשר קִסְמוֹ, כמדומה, לא דהה בחלוף השנים ואף התחזק בצבעיו.

בדרך לקומה 4

אני עולה במדרגות בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה. מולי יורדת אישה בהריון מתקדם, מתקרבת לעברי בזהירות, ופתאום, ממש על ידי, מאבדת את שיווי המשקל ומתחילה לתפוס אוויר בידיים. הצלחתי איכשהו לאחוז בה ולהצילה מנפילה.

– "היא כמעט נפלה במדרגות", לימד אותי הצלם מיכה פן, "כי היא סובבה את הראש לאחור".

– "למה היא סובבה את ראשה?", התעניינתי. ומיכה הסביר לי בעברית קלה שהגברת סובבה את הראש כדי להימנע מלהביט בי.

– "מה יש לה נגד עולים חדשים או במאים בדרגה מקצועית 8?", תהיתי. וחברי הצלם הסביר לי שהיא לא רצתה שהילד בבטנה יהיה דומה לי.

מתי לבוא עם הטנדר?

עוד סיפרתי לידידתי על קולגה מרוממה, נתב התמונה רייסקי, פולני דווקא אך ירושלמי ותיק בכל נשמתו ועוד קצת. רייסקי זה ביקר אותנו בהפתעה, ביקש שאגש איתו למרפסת ל"שיחת גברים", ושאל אותי מתי הוא יכול לבוא אלינו עם הטנדר. "מחר או מחרתיים?", רצה לסגור עניין. מה יש לך בטנדר? התעניינתי, ושמעתי שהטנדר יהיה ריק, כדי להעמיס בו את הרהיטים שהוא, רייסקי, עומד לקנות מאיתנו.

אני: "השתגעת? אנחנו לא מוכרים שום כיסא, שולחן או ספה שהשאיר לנו החבר שלנו קמינסקי, במאי וסופר שהיגר לציריך כדי לנהל את מחלקת הדרמה בטלוויזיה השוויצרית, התחתן עם גברת ראש העיר ולא מתכוון לחזור ארצה. ביקרתי אצל קמינסקי, אך סירבתי להצעת העבודה שהוא סידר לי בתחנת הטלוויזיה השוויצרית. משעמם שם נורא".

"אז לא תמכור לי את הרהיטים?", המשיך רייסקי בשלו.

אני: "תשכח מזה, חביבי, נקודה. אאוּגעס קלוּצְ'קעס", ציטטתי את דודתי זיכרונה לברכה. רייסקי החל לרוץ לאורך המרפסת כמו יהודי גלותי בחנותו הריקה. "אתה מוכרח! אתה מוכרח למכור לי את הרהיטים שלכם, כי כבר הבטחתי אותם לרעייתי".

ביצת קולומבוס

במילואים הראשונים שלי עמדתי בתור כדי לקבל מדים ונשק. על ידי עמד איש המחזיק סל פלסטיק ירוק גדול שבקרקעיתו התגלגלה ביצה בודדת.

"מה זה?", התעניינתי.

"זו ביצת הבוקר שלי", ענה לי הקולגה המילואימניק.

פוסט סקריפטום: רגע אחר כך התגלה שאינני מצליח לסגור את הכפתור במכנסיים הצבאיים שקיבלתי. חזרתי למחסנאי בטענות, והוא הסביר לי ש"זה מכנס למרוקאים ותימנים". הוא גם הציע לי שאלך לחפש חייל ש"קיבל מכנס של ווזווזים – ותתחלפו".

ראשית תופעת הידוענים

הרוממאים ארגנו איזו מסיבה. עוד בדלת עצרה אותי אישה יפה. "מי אתה?", שאלה, ומיד הוסיפה שהיא אשתו של דן שילון.

"אני בעלה של ואבקה", עניתי.

האישה: "מי זו ואבקה?"

אני: "מי זה דן שילון?"

מה שנאמתי לחוכמולוגית

"זה משנות ה-70, ועוד מקידומת 02", גיחכה ידידתי למשמע סיפוריי. "היום אין זכר כמעט לנוף האנושי של אז", הכריזה.

שתקתי, אם כי היה לי ספק אם הכול פה באמת השתנה והמציאות המנטלית הנוכחית עברה תיקון, כטענתה. אם היא צודקת, אז זיכרונותיי הישנים הם לא יותר מקוריוז סביבתי שאינו אקטואלי עוד.

אך שלשום התקשרתי אליה, לגברת החוכמולוגית. "בולשיט!", צעקתי, "בולשיט! יש לי הוכחה שאת טועה לגבי השתדרגות האוכלוסין", הכרזתי, "כי ראיתי קטע מהעונה החדשה של תוכנית הדגל של ערוץ 2 – 'האח הגדול'. שום דבר לא השתנה כאן, גברתי היקרה", קבעתי בתרועת ניצחון.

"הדמויות הפועלות כעת ב'האח הגדול'", המשכתי, "ומייצגות בשצף-קצף את הנוף העברי המודרני – על זה איש לא יתווכח – הן ממש אותן דמויות שהכרתי לפני 34 שנים, בצעדים הראשונים שלי. זו אותה שפת דיבור, אותה סמכותיות, בול אותן רגישויות, אותה שנאה, אותו חוסר ודאות, אותה קנאה, אותו כעס, ובואי נגיד את זה בלי רחמים – אותה קלאוסטרופוביה מוחית שנתקלתי בה בשנות ה-70. אלו דברים שעדיין חוגגים פה בדיוק כפי שהם חגגו אז, בטווח הראייה והשמיעה שלי פעם. כאילו שום-כלום לא השתנה".

היהפוך הרפתקן עורו?

מהו קסמו של אופנוע ההארלי דיווידסון, למדתי מרוני סמדרסמן, אופנוען אגדתי מכרכור שבעקבות אי-אילו מקרים הרפתקניים תמצאו בעצמותיו יותר פלטינה מאשר בקטליזטור של מכונית פאר.

יום אחד סיפר לי רוני שלאור מצבו המשפחתי, שהשתנה ומחייב שמירה על הילדה, ולנוכח ההתבגרות שלו, עסק הפח-צבע שהתרחב וכך הלאה, הוא החליט להתגרש סופית מסוזוקי שלו, הפרובוקטיבי מלידה, ועומד להביא הביתה אופנוע הארלי. אחד כזה שלא משכיבים בכל סיבוב ולא מריחים עליו את הקמ"שים.

"על הארלי אני עומד לנוח", סיפר לי רוני, אך לא כל כך קיים את הבטחתו. אמנם ראיתי אצלו אחר כך הארלי גזעי, עם כל הציוד המלווה את התסביך הדיווידסוני כמו תיקי עור שחורים ולבוש תואם, ואף תספורת הנדרשת על ידי הארלי – אך חבריו סיפרו בחוגי אופנוענים ש"רוני רוכב על הארלי בדיוק כמו שרכב על סוזוקי", ושבסיבובי הכביש הוא משחיז על האספלט חלקים מצופי כרום של האייקון האמריקני. המראה הזה, של ניצוצות היוצאים מהרגלית או מהמפלט שמתחככים בקרקע, מלווה את כל הנסיעות הרגועות-כביכול של רוני – היו מלשינים ידידיו.

אלף פרצופים, גרון אחד

הארליסטים אמיתיים נושמים ובונים בסביבתם שטח פיזי ורוחני שהאופנוע שלהם דורש. זוהי אהבה עיוורת ונטולת פשרות כלפי חפץ דו-גלגלי אריסטוקרטי שהוא בעל אלף פרצופים – אך צליל המנוע הייחודי שלו זהה בכל הארלי והארלי והוא בר-זיהוי עוד מרחוק.

אהבת אמת מול פוחלץ אהבה

אהבה זו של רוכבי הארלי כלפי הדיווידסון שלהם חזקה פי אלף מזו שמנסים לרחוש האלפיסטים לגבי הסמל המילאנואידי שלהם. לכאורה, הם חיים במקצב אלפא והמיתוס שלה, אך בעצם, כבר עשרות שנים הם למדו להסתפק בקולות מחאה ובכי על כך שחברת פיאט, כמו אישה אלימה, רעה וחסרת טעם, השתלטה בגסות רוח על אלפא רומיאו והרסה להם את הדגל.

את מצב מביך זה תיאר לא פעם גם אנוכי, קשיש מורשה ואקס-אלפיסט מושבע, אשר מכל אוסף הכלים נשארו לו בסוף רק GTV 84' ו-33, הצעירה ממנה בעשר שנים ומשוויצה במערכת הזרקה.

אגב, יצרן הארלי לא בגד בחסידיו כמו אלפא רומיאו, וניסיונותיו לייצר אופנוע אמריקני ספורטיבי יותר התקבלו בבוז בקרב רוב ההארלי-סטים האמיתיים.

הגזעיים פשטו עם שחר: המפגש האירופי השנתי של אופנועני ההארלי דיווידסון מתקיים כבר 40 שנה. הכנס הנוכחי מתקיים בימים אלה בעיר הפולנית ורוצלב, באצטדיון האולימפי המקומי וסביבתו. לאכזבת תושבי העיר המארחת, הכנס סגור לקהל הרחב, משום שההארליסטים אינם מעוניינים לשמש מוצג אקזוטי המשעשע את התושבים הבורגנים, שאין להם הארלי או אינדיאן ואפילו לא buell. לא רק התושבים הורחקו מההתוועדות. אפילו עיתונאים שרצו לשוטט במתחם ולצלם משהו בסתר נאלצו להתחזות לרוכבי הארלי, לרבות התוספות (ביגוד ואביזרים)

הוודסטוק של הארלי

אני מזכיר את התופעה ששמה הארלי בגלל אירוע יחידי במינו שמתקיים בימים אלה: כנס של 15 אלף בעלי אופנוע זה, שהגיעו מכל העולם (חוץ מישראל) לעיר הפולנית ורוצלב – הלא היא 'ברסלאו' הגרמנית לפני מלחמת העולם השנייה.

מפגש ההארלי הענק עורר חרדות, בגלל השמועה ששתי כנופיות הארלי בינלאומיות ידועות לשמצה, Angels Hells ו-Bandidos, העוסקות בסחר בנשים ובהברחת נשק וסמים, מתכוונות להילחם בוורוצלב זו בזו, כפי שהן נלחמו כבר במקומות אחרים בעולם והותירו אחריהן פצועים והרוגים. המשטרה הפולנית גייסה כוחות והמליצה לתושבי ורוצלב להישאר בבתיהם, אך הפיקניק ההמוני של ההארליסטים עובר בשלום ובשלווה ומספק אינספור אטרקציות, כולל ג'ימקאנות בביצוע פעלולנים, קונצרטי שירה ומופעי חשפנות גבריים פרודיים.

באחד המופעים הללו התגלה שכאשר בעלים של הארלי, איש ענק ומפחיד כמו גולית, משיל מעצמו, לצלילי תזמורת מנועים כמובן, 50 קילו בגדי עור, נעליים וחגורות – הוא הופך חצי עוף.

טיפ טיפה

בספר טיפולי הרכב מצוין העובי המינימלי שהכרחי לשמֵר בדיסק הבלמים. הסיבה להגבלה על עומק החריטה בדיסק היא שתנועת הדיסקיות מוגבלת.

ואם גלגל מסוים לא בולם אף שהדיסק הוא בעובי הנכון, ואין אוויר במערכת ההידראולית – אז החשודות הן בוכנות הבלמים. קורוזיה ולכלוך מצטבר עשויים לעצור את הבוכנה לפני שהיא מגיעה לגובה הנכון, הגובה שבו היא יכולה לדחוף את הדיסקית לדיסק כדי לעצור את הרכב.

אם יש בסיס לחשד שזוהי הסיבה לתקלה, מומלץ לפרק את הבוכנות ולנקות ולשמן את הבסיס (קאליפר).

שואלים את אדוארד

נעם: אנו זוג ועוד שלושה קטנטנים מקריית-ארבע ומחפשים לחדש את הרכב. הרכב נוסע ארבע פעמים בשבוע לירושלים (כ-70 ק"מ) ופעם בחודש להורים בצפון. חשוב לנו (לפי הסדר הזה): חיסכון בדלק ובטיפולים, בטיחות ומרחב/נוחות. טווח התקציב הוא 20-30 אלף שקלים. מה אתה אומר על סיטרואן C4 מודל 2008 שהמחיר שלה נמוך באופן חשוד? בנוסף, אף פעם לא נתקלתי בחוות דעתך על המרה לגפ"מ (לטובת חיסכון), ואשמח לשמוע דעתך על כך.

תשובה: C4 היא מכונית נוחה וחסכונית יחסית. המוסכים למדו כבר לתקן אותה, ומחירה הנמוך הוא דווקא עוד שיקול תומך. המרה לגז משתלמת אם המנוע במצב טוב ואם מתכוונים להשתמש ברכב לטווח ארוך.

עמיחי זינגר: אנו רוצים לקנות רכב שישמש את המשפחה, שש נפשות, וגם לעבודה בבנייה ובשיפוצים. הסכום שיש לנו הוא 60 אלף שקלים. נודה לך אם תוכל להמליץ לנו על דגמים.

תשובה: אני מציע לכם להכיר את רנו (דאצ'יה) לוגאן סטיישן. כיוון שהמכונית פשוטה, נטולת אלקטרוניקה, זהו סוס עבודה אמין. זהו גם כלי תחבורה נוח לשבע נפשות, כך שיש בו די מקום לאביזרי עבודה.

משה: אני מתכוון לקנות רכב חדש שחסכוני בדלק ואמין בלי צורך במוסך. עכשיו אני נוהג בהונדה סיוויק 2004 אוטומט. אני נוסע כ-15 אלף ק"מ בשנה, רוב נסיעותיי בירושלים. פעם בשבוע למודיעין וחזרה, ופעם בחודש לנתניה וחזרה. לרוב, מספר הנוסעים הוא שניים עד ארבעה. האם כדאי הונדה היברידית או רכב רגיל? התקציב הוא עד 150 אלף שקלים ואני מעוניין באוטומטי.

תשובה: הונדה היברידית או טויוטה (למשל, יאריס היברידית) הן מכוניות חסכוניות מאוד לנסיעה בתוך העיר – כך שאם עיקר השימוש בהן צפוי להיות בירושלים, הן הולמות להפליא את צרכיך. גם בנסיעות בינעירוניות מפגינה ההיברידית חיסכון, בשיעור דומה לזה של מכוניות דיזל, כך שקניית אחת כזו היא צעד כלכלי מתבקש.

ישראל: יש לי דייהטסו שרייד מנוע 1,000 שנת 93'. בלם ימין לא בולם טוב, אף שחרטו את הדראם וניקזו אוויר. אני לא מצליח לעבור טסט!

תשובה: צריך לבדוק שמא החרט הוריד יותר מדי חומר מהדיסק, כך שהדיסקיות לא מסוגלות לעבוד כראוי. יש גם סיבות אפשריות אחרות לתפקוד לקוי של הבלמים. הרחבה בנושא – ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

בר-און: בתשובתך לשאלתי בנוגע למנוע של אופל אומגה 2002 שלא מגיע כלל לטמפרטורת עבודה, המלצת "להחליף מיד את התרמוסטט". מה זה תרמוסטט?

תשובה: תרמוסטט הוא בעצם שסתום האחראי על טמפרטורת המנוע. ברגע ההתנעה שסתום זה סגור, כך שנוזל הקירור, הנמצא בבלוק המנוע, מתחמם מהר יחסית. כאשר הטמפרטורה מגיעה לצלסיוס המבוקש, השסתום נפתח ונוזל הקירור מתחיל להסתובב בכל המערכת. ייתכן שבאומגה שלך התרמוסטט נתקע במצב פתוח, כך שהחלפתו נראית בלתי נמנעת.

ברוריה: ברשותי פיז'ו 306 אוטומטית סופר סלון (1,800) בת 16. אנו נהנים ממנה מאוד מכל הבחינות, אך בעלי הוא נכה (לכן הגיר האוטומטי…) וקצבת ניידות לא תשולם לו עוד עקב גילו ה'מופלג' של הרכב, ולכן אנחנו נאלצים לקנות רכב חדש. מכיוון שחוויית הנהיגה חשובה לנו, אנו מעוניינים ברכב בעל ביצועים דומים, ומובן שהבטיחות, האמינות והנוחות חשובות לא פחות. כמו כן, מכיוון שבעלי אדם די גבוה, חשוב לנו גם המרחב הפנימי… דגמי פיז'ו החדשים שראינו הם 1.6. האם זה אומר שהביצועים טובים פחות?

תשובה: אכן, פיז'ו 306 הייתה בשעתה היצירה הטובה ביותר בין דגמי הפירמה הצרפתית, והדגמים הבאים אכזבו בהשוואה אליה. אם אתם יכולים לחכות עם קניית הרכב, אז שווה להמתין לגרסה החדשה, השנייה, של פיז'ו 308. גרסה זו מיועדת להתחרות בגולף ונמצאת עדיין בהכנה, לקראת תערוכת פרנקפורט. תהיה זו מכונית המתבססת על הטכנולוגיה של סיטרואן C4 פיקאסו – ובכך תהיה 308 למכונית השנייה של היצרן הצרפתי הבנויה על הפלטפורמה החדישה EMP2. בזכות משקלה הנמוך של 308 החדשה, לא צריך לדאוג לצריכת הדלק ולביצועים.

מאי 17, 2013

לעוף רחוק עד האתמול

מסקרן אותי אם מי מבין ידידיי שיישארו אחריי יעדכן אותי מה מזג האוויר בתל-אביב, מה קורה בפוליטיקה, וישאל אם הסבת מנוע רכבו לתאי דלק מימן היא תרגיל כלכלי נכון

קורה לעת ערב, פעם-פעמיים בשבוע, כאשר אין לי מה להרכיב, להחליף, לכוון, לקרוא או לכתוב ואין לי לְמַה לדאוג, ולפעמים גם באמצע משהו שלא דורש מקשיש מורשה לגייס את כל כוחותיו הנפשיים או הפיזיים – שאני סוגר את עצמי באלפא GTV, הבנויה ממש למטרה שלהלן.

אני מתיישב בה בחושך, בתוך המוסך או בין העצים, כדי לדבר עם אוסף דמויות יקרות לי עדיין, אלו שעזבו את עולמנו המאכזב בטרם עת, לפני שהספקנו להשלים איזה ויכוח או וידוי שהופסק באמצע.

אם לא אני, אז מי יגיד ליעקב לנדאו ז"ל, גרפיקאי תל-אביבי ובעלה של תמרה, ידידתי עוד מבית היתומים היהודים מקרקוב, שמצאתי תמונה מהזינוק למרוץ גרנד פרי אשקלון 1970. בתמונה זו נראית הסאאב של יעקב, כחולה כהה, 3 צילינדרים, שתי פעימות, עומדת בשורה הראשונה בקבוצת המשפחתיות, מה שאומר שיעקב נסע חזק במוקדמות.

יעקב נהרג בשוויץ, בתאונת דאונו, כאשר אישה, טייסת מקומית, נכנסה בו. רציתי להתקשר לתמרה ולמסור לה תמונה זו לאוסף התצלומים המשפחתי, ופתאום אני שומע שגם תמרה הלכה.

התכוננות מקיפה

זמן-מה אחרי שהגעתי ארצה, הזמין אותי יעקב טלפונית לצפות בגרנד פרי אשקלון שהוא עמד לקחת חלק בו. הבטחתי לבוא ולעודד אותו, אך לא סיפרתי כי לקראת תחרות אשקלונית זו קניתי לי אופל GT 1.9 חדשה, וכבר שלושה שבועות אני מתקין את רכבי לקראת האירוע. הרי עם 90 כוחות הסוס המקוריים לא היה לי מה לחפש מול זוג הב-מ-וו 2002 ti של הרב הלפרין ותלמידו דני. ציידתי את אופל שלי בכל מה שהיה חסר לה, ונסענו אשקלונה להתאמן ברחובות שיועדו להיסגר כמסלול.

ביום התחרות נפגשנו עם יעקב. את ההלם הראשון הוא קיבל כשראה את אופל GT שלי, ואחר כך חטף עוד הלם כאשר גילה על הקיר במלון את לוח תוצאות הלחימה על הפול-פוזישן, וקרא שאת הזמן הכי קצר בהקפת המסלול לקח חברו העולה החדש.

לולא היה המרוץ מופסק באמצע עקב פריצת הקהל לתוכו, הייתה מחכה ליעקב הפתעה נוספת – כי משפחת אטלר התכוונה, בלי בושה, להחזיר לעצמה את ההשקעה הכבדה באופל בעזרת 20 אלף הדולר שהמארגנים ממועדון ממס"י הבטיחו למנצח הישראלי.

ניצחה בעיניים סגורות. הגרמנים בעלי מסלול הוקנהיים, שב-1970 עזרו למועדון ממס"י הישראלי לארגן את הגרנד פרי באשקלון, חייכו למראה אופל GT שלי, בעלת מנוע עצלן וגוף אווירודינמי מרשים, שהופיעה אז בכל הפרסומות כמכונית של נשים יפות. "עם הדבר הזה אתה מתכוון להשתתף במרוץ?", שאלו אותי בזלזול. אך אחרי המוקדמות שמעתי אותם אומרים בצליל גאווה גרמנית פטריוטית: "ממש ביג דיל מצידו לקחת את הפול-פוזישן, כשיש לו אופל GT"

על כנפי זבוב

בגלל יעקב הצטרפתי לקבוצת רוכבי האופניים של אלי סמוכה ובכל שבת רכבנו איזה 100-120 ק"מ, עד שנמאס לי. מתקופה זו נשארה לי מזכרת, זוג אופני מרוצים 'דוּראלינוֹקס' שנונֵי-טכנולוגיה השוקלים 7.5 קילו. הם תלויים על הקיר במוסך של הונדה CRX כתפאורה ותו לא.

הגלגול

עם אנדז'י ז'ילינסקי ז"ל, נהג מרוצים ועיתונאי שהסכים לשחק בסרטִי 'תאונה' לצד השחקנית ברברה ברילסקה, אני מדבר באלפא החשוכה מבלי לעשן מקטרת, כי אנדז'י היה שונא עשן כפייתי. לא הספקתי לשתף אותו, לפני שנפרדנו זמנית, בגילוי הפתאומי שלי ש"נראה לי שג'רמי קלארקסון, הבריטי המטורף מהתוכנית 'טופ גיר', הוא גלגול שלך, חביבי, עוד כאשר היית חי ונוהג. ועכשיו ודאי שאין לי כבר ספק שקלארקסון הוא אתה, אנדז'י היקר".

"אני רואה את הדמיון בין שניכם", אני ממשיך ומשוחח עם אנדז'י, "בהופעותיו של קלארקסון בבי-בי-סי ובדבריו המודפסים בירחונו ובספריו. בכל מילה שלו אפשר להבחין בגישה המיוחדת שלך לרכב ולבעליו, כמו גם בחוש ההומור שלך, אנדז'י, ובניצוץ הסרקאזם מבית ז'ילינסקי".

לא ידעתי מה להגיד כאשר אשתו דנוטה התקשרה לתל-אביב ואמרה שאנדז'י איננו. משהו נפל לי מהידיים ומלמלתי רק את המשפט הטיפשי "לא ידעתי שבעלך היה חולה", והיא ענתה שהוא לא היה חולה אלא פשוט נרדם בבית הקטן, שזה עתה קנו, עם גינה שבה שתלו פרחים וירקות אורגניים. הוא נרדם בערב, סיפרה, ולא קם בבוקר. זהו זה.

רציתי להגיד לדנוטה עד כמה תחסר לי נוכחותו של אנדז'י בחיי, עם המטען של כל הזיכרונות, כולל הפרט שהאופנוע הראשון שנפלתי ממנו היה הנורטון של אנדז'י, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי דנוטה התאבדה שבוע לאחר קבורת בעלה.

אנרגיה ללא מסה

בתחילת 1985 התפשט טירוף בנפשו של הקשיש המורשה, שבתקופה העתיקה ההיא עוד לא אחז בתואר גאה זה. כי חרף שפיותו, קרו העניינים הבאים: הוא קנה אצל יבואן אלפא רומיאו, קפריש, את אלפא 33 1.5, הנושאת את הכינוי תלתן ירוק, ופירק ממנה בטירוף כל חלק בעל משקל. המטרה: בניית מכונית המאפשרת השתתפות במרוצי הראלי קרוס המאורגנים על ידי המועדון המוטורי הישראלי בפרברי העיר אשקלון.

פירוקה של אלפא והתקנת קשת הביטחון בה, בהתאם לתקנה של FIA, היו רק הצעד הראשון בדרך ארוכה – שבה פסעתי בעזרת המכונאים אלכס וסשה ממוסך 'אלכס אשדוד' – של שיפורים קיצוניים שעברה אלפא 33 של הקשיש המורשה העתידי. במנוע הבוקסר המקורי הוחלפו כל החלקים האחראיים על בריאת סוסים. מאיידי ובר גדולים החליפו את הסולקסים החסכוניים, גלי זיזים 'חמים' הותקנו, תיבת הילוכים קצרה נשתלה במקום גיר סטנדרטי, וצמיגי בוץ-שלג של פירלי קיבלו אחריות על האחיזה במסלול חולי.

המטרה הייתה להתמודד מול שלוש גולפים GTI שיבואן פולקסוואגן צ'מפיון הכין באופן מקצועי לשלושת הנהגים המובילים באשקלון, ומול GTI המטורפת של רוני סמדרסמן.

ארנק ננעל

רק דבר אחד נותר ללא פתרון: אלפא 33 האדומה שלי הייתה היחידה על המסלול שהיא נטולת דיפרנציאל ננעל. בגלל זה היא הייתה מהירה אמנם בישורת, אך בכל סיבוב נעמדה על שני גלגלים צידיים בעוד אויביה היו מתרחקים ממנה בענני אבק, למרות כל מאמציו הדרמטיים של נהגה.

הסיבה למוגבלותה של אלפא הייתה פרוזאית, זאת אומרת כספית. כי מאסטרו אנג'ליני ברומא, שסיפק לנו את הגיר המעולה ואת כל החלקים, דרש על דיפרנציאל ננעל 4,000 דולר, וסכום זה שלח את אנוכי תל-אביבה עם מזוודה ריקה.

אגב, אנדז'י זי'לינסקי טען שהוא היה מתחיל את בניית האלפא בדיפרנציאל ננעל, ורק על גביו היה מרכיב את כל יתר הרכיבים התחרותיים. ואני סיפרתי לו שבכל זאת, בזכות איזה פלא, הייתה אלפא 33 שלי, נטולת הקלף המנצח אך האמביציוזית, מגיעה תמיד לגמר בין ששת הראשונים מקבוצת 1.6, שבה התחרו כמה-עשרה מתמודדים.

לקראת סוף עונת המרוצים, 33 שלי הגיעה אפילו למקום שלישי במוקדמות, אך התרסקה בגמר כאשר התנגשתי בגולף GTI השייכת לבוחן 'טורבו' רמי לנדס, שעצר פתאום. וכך, במכה אחת, איבד המגזין הז"ל שניים מנציגיו בתחרות.

התלתן נקצר ונזרע מחדש

אחר כך תמו אירועי הראלי קרוס, לאכזבתם של כמה-עשרה אלפי צופים שהיו מגיעים לאמפי-תיאטרון באשקלון, ואנוכי החליט להחזיר את אלפא הקרבית לחיים אזרחיים.

זה לא היה יעד קל, כי כל החלקים שפורקו מאלפא לכבוד ימי הסער והפרץ שלה – ונשארו למשמורת בחיפה, במחסני הספונסר 'דור כימיקלים', תמורת המדבקה "מתנול, דלק המחר" – נזרקו לפח הזבל או נגנבו.

החלו ריצות אחר כל חתיכת פלסטיק, ברגים, ריפודים, שטיחים ומושבים, אך לבסוף, 33 תלתן ירוק חזרה לעצמה. מנוע המרוצים הוחלף בבוקסר 1.7 חדש שקניתי מהיבואן, ואלפא עם מתליה המחוזקים ובולמי הקוני שלה, אך עם תיבת הילוכים רגילה – חזרה לכביש, זירה שבה לא היו לה מתחרות. עד שהיא נמכרה לשחקן-בדרן שמואל וילוז'ני, פָּרָשָה בפני עצמה שסופרה כאן לפני שנים.

יכולות בחולות: הנה התצלום שהוצאתי מ"פון אוּנְסֶר אָלְטֶר אוֹיְזָר" (יידיש: אוסף האוצרות הישנים שלי). מסלול המרוצים באשקלון: מלחמה במוקדמות לאליפות ישראל בראלי קרוס. אלפא 33 האדומה שלי הצליחה, איכשהו, להתפרץ בין שלוש מפלצות ה-GTI, המשופרות בחוזקה בידי יבואן פולקסוואגן, צ'מפיון, ולהגיע שלישית אל קו הגמר – וכך, בגלל אלפא, נמחקה האפשרות שהגולפים יחלקו ביניהן את שלושת המקומות הראשונים.

התלתן והשחקן

אזכיר רק שווילוז'ני, כדי לקבל את אלפא 33 שלי בזול, ביצע את הופעת חייו: הוא הופיע בדלת דירתו לא מגולח, בפנים חיוורות כסיד, היה לבוש סמרטוטים, סיפר על מצב כספי קשה ואף פתח לאות הוכחה את המקרר הריק. "אין לי במה לכבד אותך", פכר את ידיו במבוכה קורעת לב. הוא גם הוסיף בקול בכי שאת אלפא הוא קונה מקצבת הזקנה של אמו, ואז נשא אליי את עיניו ואמר שהמכונית שלי יכולה להציל את חייו כי הוא ייסע בה להופעות בכל הארץ.

שכחתי שידידי וילוז'ני הוא שחקן מקצועי מעולה, והורדתי באופן משמעותי את המחיר שסיכמנו עליו.

הופעת חייו

כשחזרתי מפולין מנסיעת שורשים ראיתי כמה הופעות של וילוז'ני במועדוני סטנד-אפ, בתיאטרון ובטלוויזיה. האיש הוא ענק וכריזמטי, משכנע בכל דמות שהוא מגלם, אך רחוק לו מאותה הופעת יחיד גרנדיוזית שהוא דפק מול קהל היחיד אשר מכר לו את אלפא.

טיפ טיפה

רוב המכוניות המודרניות מצוידות במערכות אלקטרוניות משוכללות למיניהן, כמו טמפומט, המאפשר שמירה על מהירות שבוחר הנהג; בקרת שטח מת; מערכת המונעת כביכול התנגשויות; או מערכת שמתריעה על סטייה מהמסלול. ואולם, כל מערכות הבטיחות הללו, המקוריות או המותקנות בידי נהגים זהירים, הן מבוססות רדאר המפעיל חיישנים – ולכן עשויות לשבש את פעילותו של מכשיר האנטי-רדאר.

האנטי-רדאר, פריט אופנתי להגנה עצמית, מתבלבל ממהומת הסיגנלים ושולח אזהרות כזב בכל פעם שהמכונית מתקרבת למכונית מודרנית המצוידת באחת או יותר מהמערכות האלקטרוניות הנ"ל. רק ניסיון מאפשר להבדיל בין צפצופי סרק של האנטי-רדאר ובין התרעת אמת. בדרך כלל, התרעה קולית-אופטית לפני מכמונת מהירות תהיה עזה יותר מהתרעה שמקורה במפגש עם מכונית אחרת. זאת ועוד: התרעת האמת מתחזקת בהתקרבות למכשיר המשטרתי.

שואלים את אדוארד

צבי מרקוס: יש לי שאלה שאני מתלבט בה פעם בכמה שנים, כשאני עומד לפני קניית רכב: האם עדיף 'לעלות' בכמה שנים לטובת אוטו שנחשב מעט פחות אמין? ובאופן קונקרטי: יש לי ניסאן אלמרה ישנה (97') ששימשה אותי נאמנה בשנים האחרונות. אני רוצה להחליף לרכב חדש יותר בתקציב של 33 אלף שקלים בערך. הנטייה הראשונית שלי היא להמשיך עם אלמרה אחרת, כי היא הוכיחה אצלי אמינות, אבל כולם אומרים שאין מתחרה לטויוטה קורולה במשומשות. בסכום הנ"ל אני יכול לקנות אלמרה 2006 (אין אלמרות אחרי זה…) או קורולה 2003.

מה עדיף? בדרך כלל, הפרש של שלוש שנים זה גם עשרות אלפי ק"מ.

תשובה: הפרש של שלוש שנים אינו בהכרח מצביע על נחיתות דרמטית במקרה של טויוטה – יחסי הכוחות בין הפציינטיות תלויים במצבן. המתחרה של קורולה, אלמרה 2006, היא שירת הברבור של ניסאן בתחום המשפחתיות הבינוניות. בדומה לקורולה, גם אלמרה היא סוסת עבודה אמיתית שממנה לא נפרדים ללא סיבה טובה – כך שמוטב לחקור אותה. בחירתך צריכה אפוא להתבסס על מצבן הקונקרטי של שתי המועמדות: איזו מהן טופלה היטב, ללא חיסכון על אחזקתה, קרי – זכתה להחלפה שוטפת כל הנוזלים (שמנים במיוחד), של דיסקיות המעצורים ושל הצמיגים. מהו מצב המזגן? ואיך נראים המושבים? גם הללו אינדיקציות לרמת התחזוקה. אם הקילומטראז' שלה אינו מפחיד, אלמרה היא בחירה הגיונית. הוא הדין לגבי טויוטה, כך שהדילמה נשארת לפתחך. מומלץ להתייחס גם למראה החיצוני של שתיהן ובמיוחד לסימני חלודה, שעשויים להצביע על עבודות פחחות.

אור: אנחנו עומדים לפני קניית רכב בימים הבאים. הנתונים שלנו: 50 אלף שקלים, משפחה גדולה, ב"ה, שמונה נפשות, אבל לעתים נדירות נוסעים בהרכב מלא. 20-25 אלף ק"מ בשנה, רובם (כ-90%) בנהיגה בינעירונית. מתכוונים למגן את שמשות הרכב (נגד אבנים). תפרנים. אנו מתלבטים בין פיאט מולטיפלה וסקודה אוקטביה. מה דעתך?

תשובה: עקרונית, אני ממליץ הן על פיאט מולטיפלה והן על סקודה אוקטביה, אך במקרה שלכם, שתיהן לא יספקו את צורכי המשפחה: במולטיפלה יש שישה מקומות בלבד ובאוקטביה חמישה.

אם אין לכם חשק לבחור באחד הוואנים הגדולים והבלתי חסכוניים שחברות ההסעות מציעות למכירה, בדקו את האפשרות לרכוש רנו לוגאן סטיישן, שהיא בעלת שבעה מקומות אמנם, אך בשורה השלישית שלה יש יותר מקום מאשר במיניוואנים שהיא מתחרה בהם.

משה ר' מהצפון: אנו מתכוונים לרכוש רכב בנזין חדש בנפח 1,400-1,600 סמ"ק (יפני), ושואלים לגבי כדאיות כספית וטכנית של הסבה לגז.

נסיעות בשנה: כ-20 אלף ק"מ, רובן בעיר. איזה רכב מומלץ? האם המהלך נכון?

תשובה: תוכל להתייעץ עם שלומי ממוסך 'גז חיש', שהוא בעל ניסיון רב בהסבת מכוניות בנזין לגז ויודע טוב ממני אלו מכוניות יפניות יאות לכך. הטלפון: 03-9190617.

צבי: אני מחפש כבר הרבה מאוד זמן רכב שיתאים לזוג פלוס ילד. שיהיה אמין (אני ממש לא מבין במכוניות), בטיחותי, גיר אוטומטי, והכי חשוב – שיהיה חסכוני בדלק. התקציב שלי הוא עד 35 אלף שקלים. אמרו לי יונדאי אקסנט, אבל אני לא יודע איזה מנוע חסכוני יותר, ה-1.4 או ה-1.6, ואם הרכב הזה עונה בכלל על הדרישות שלי. כמו כן רציתי לדעת על הונדה ג'אז שנת 2004 שעשתה 100 אלף ק"מ. האם היא מצדיקה את המחיר הגבוה שלה, 35 אלף שקלים?

תשובה: במקרה של יונדאי אקסנט, אין הבדל מי-יודע-מה בסעיף החיסכון בדלק בין מנוע 1.4 ומנוע 1.6. אך להונדה ג'אז יש יתרון בכל תחום, ובה הייתי בוחר.

מאי 8, 2013

לקראת ספירת מלאי

אני עוקב אחר כתבי החצר כי זה משעשע. אלא שכתב חצר אחד הגזים עם הלחימה בשם פטרונו-אדונו היבואן, וגינה את שר התחבורה על שאיפתו להוזיל את דגמי פורד

מי שנכנס סתם כך לרכב, מתניע וזז, עשוי להחמיץ מנגנון פרוזאי ששורשיו נטועים בפסיכו-סוציולוגיה, בפראפסיכולוגיה, בדיאליקטיקה ובעוד כמה שטויות בורגניות דומות.

המתניע וזז עשוי לפספס את העובדה שלעשרות או מאות פרטים יש השפעה על הנהיגה: אביזר שחסר פתאום, נוכחות של מישהו או היעדרו, אירוע מהעבר שצץ דווקא כעת, ללא סיבה נראית לשֶכֶל, וכמובן צלילי מוזיקה, אלה שנשמעים סביבנו ואלה שבתוכנו, פיסות נוף או רצף תמונות מעבר.

ובתוך כל הבלגאן הזה המציאות דורשת מהאיש הזז, או מהאיש כותב על זזים ומכשירי התנועה שלהם – תוציא, חביבי, את הכבל מהשקע ותתרכז בנהיגה, במחילה מנפשך ההומייה.

איטר לא יכול לאתר

במחצית השנייה של שנות ה-80 גיליתי שהכפפות הכי טובות לנהיגה הן אלו המיועדות לשחקני גולף, באשר הן עשויות זמש מעודן בתכלית העידון. איך אני אנהג בלי זוג כזה, דאגתי, וזו הייתה הסיבה שהסתובבתי במָרְבֶּיָה (Marbella) הספרדית בין בוטיקים לאביזרי גולף בחיפוש אחר כפפה שמאלית, שהרי בכל מקום מצאתי רק כפפות ליד ימין. "ומה אם שחקן הגולף הוא שמאלי?", שאלתי וקיבלתי רק חיוכים.

כעת, כאשר ידי השמאלית נתונה עדיין בגבס, הייתי מסתפק בכפפה ימנית גלמודה, שבוודאי לא קניתי אז כי רציתי זוג קומפלט. העיקרון 'הכול או לא כלום' עשוי להיראות מטופש, כשאנחנו מחליפים קידומת או שתיים.

הטייקון העברי נראה אפרורי

הכול מתחיל ונגמר בנסיעה משפחתית לחו"ל – שהיוותה בעצם מבחן לטווח ארוך, חודשיים וחצי, לראנצ'רובר שהייתה שייכת לידידי סטיב מורל. ידיד זה היה בעל אחוזה אנדלוסית רחבת ידיים השוכנת לא רחוק מהעיירה הציורית מָרְבֶּיָה. בתקופה ההיא הייתה מרביה זירת נופש שמשכה אליה את עשירי אירופה בחופיה שטופי השמש. במרינה שלה עגנו יאכטות לרוב ועל סיפונן של שתיים מהן, מפוארות, עמדו פרארי אדומות.

זיכרון מרביה מלשין כי הטייקונים העבריים המסכנים, הסתם עשירים, עוד לא למדו לחיות על רמה.

מגלגל עסקאות וסיגריות

לפני הנסיעה על ראנצ'רובר, שחיכתה לי בפאריס, פנה אליי דבל'ה פרידמן, החצי היפה של בעלי 'טורבו' (לחצי השני היה אף ערמומי כמו של שמשון ויובב מ'פינוקיו') בבקשה הקבועה שלו: "אל תשכח להביא לי מחו"ל ניירות לגלגול עצמי של סיגריות", ביקש.

הייתי מביא לו ניירות אלה מכל נסיעותיי לתערוכות ולהשקות של דגמים חדשים, אף שלא הבנתי מדוע דבל'ה אינו קונה אותם בתל-אביב. הרי אמצעים לא חסרו לו, בזכות המכירות המשגעות של הירחון, עסקאות בארטר יוקרתיות שהוא גלגל ועוד פעילויות מניבות.

עיניים צהובות

אז אני באחוזה של סטיב, בסוף הטיול, מתכונן כבר לחזור הביתה, לוקח את ראנצ'רובר לנסיעה אחרונה לעיירה מרביה. המטרה: איסוף כפפה שמאלית שהבטיחו לשמור לי באיזה בוטיק, ובאותה הזדמנות קניית ניירות לדבל'ה. אני חונה ליד חנות "טבק, סיגרים וכל אביזרי העישון" ומבקש נייר. הספרדי מחייך, נעלם בחדר אחורי, חוזר לדלפק ומבקש "עוד רגע סניור". אני מחכה, אך תוך דקות פורצים לחנות שני שוטרים עם כלב ענק, משהו בין זאב לפינלנדי. הם לא אומרים מילה, ורק הכלב הענק מתקרב אליי ומרחרח את גופי מלמטה עד למעלה, מניח את כפותיו על כתפיי, תוחב את אפו אל אוזניי ואל הצווארון.

לא אשכח לעולם את עיניה הצהובות של חיה מפחידה זו מול פניי, בעת שהיא הריחה אותי ואני, בלית ברירה, הרחתי את פרוותה. אני זוכר גם את המוכר הספרדי שעוקב בסקרנות אחר המחזה המביך. לבסוף הכלב האימתני ירד ממני והשוטרים שאלו איפה המכונית. הצבעתי על הראנצ'רובר והם ביקשו שאפתח אותה, כדי שהכלב יעשה סיבוב בין המושבים ובתא המטען. פחדתי מהמחשבה (המופרכת למדי) שסטיב, או איזה נהג שלו או אשתו שמרו, חלילה, באיזה מקום משהו שהכלב יגלה, אך דבר מעין זה לא קרה, למזלי. השוטרים התנצלו בספרדית וחזרו לניידת, ואני חזרתי לחנות וביקשתי שוב ניירות.

"הנה הניירות שלך", אמר המוכר והוסיף בהתרפסות – "און דה האוס, סניורה, און דה האוס. גרציה".

התחייה: 15 שנה אחרי ההלוויה של דגם אסקורט, שנקבר לטובת פוקוס, מחזיר קונצרן פורד את אסקורט לחיים בתצורת סדאן. ואולם, גם הופעתה הסנסציונית של אסקורט החדשה בתערוכת שנחאי לא מצאה מקום ברשימתו של הלל פוסק ב-ynet

פציינט של אורי

גיבור סיפורי, דב פרידמן, מוכר לציבור מהסרט שבו הוא שיחק, 'מציצים'. זהו הבלונדיני הרזה שמתחיל להטריד את אשתו של אריק אינשטיין וחוטף סטירה מהרב אורי זוהר, בגלגולו הקודם כחילוני יחפן.

מחמאת פיפיות

העובדה שהמשפחתיות בנות זמננו הפכו דומות כמו שתי טיפות אוקטן, מה שמַקשה על תיאור צורתן, עושה צרות לכתבי החצר. משפטי ההתמוגגות שלהם (מחזותה של המכונית התורנית) נראים כאילו קורצו מאותה עיסת-מלל, וההבדל היחידי בין מבחן דרכים אחד למשנהו הוא שמו של הדגם.

עובדה זו אינה מפריעה ליבואנים להמשיך ולהחזיק כתבי חצר, ולוודא שהם יהיו שבעי רצון מהיחס החם כלפיהם, כולל בוודאי נסיעות לחו"ל.

גם לכתבי החצר לא מפריע לחזור על אותם מושגים ואותן מחמאות, כמו "כרית הישיבה נוחה ומספיק ארוכה" (אם כרית זו הייתה בלתי נוחה וקצרה מדי, כפי שהיא בדרך כלל, הכתב לא היה מציין זאת).

מחמאה רווחת נוספת היא – "עמודי השמשה הקדמית מסיביים, מה שיוצר הרגשת בטיחות בתוך הרכב". מה שבוודאי לא מוזכר הוא שעמודים חזקים אלו פוגעים בראות. מסתירן נוסף הוא ראי הצד, המתואר על ידי כתבי החצר כ"רחב, ענק, הנותן מידע מרבי על מה שקורה מאחור". אך באיזה מחיר ניתן המידע הזה? ששש… לא יפה להעליב את הפטרון.

עוד מחמאה אהובה היא "במושב האחורי יש מספיק מקום לשלושת הנוסעים, ראשיהם ורגליהם". הכתבים לא היו מזכירים את המושב האחורי, לוּ היה צפוף שם כמו בקופסת סרדינים.

אפאתי בשנחאי

היחסים שבין היבואנים והיחצ"נים הבלתי רשמיים שלהם לובשים לעתים ביטוי קומי, ואף גרוטסקי. כך קרה כאשר כתב ynet הלל פוסק, בעל ניסיון דו-ספרתי בחבורת כתבי החצר, נסע לתערוכת שנחאי כאורחה של יבואנית פיז'ו-סיטרואן, חברת לובינסקי.

אפשר היה לחשוב שהלל פוסק קיבל את כרטיס הטיסה לשנחאי כדי שיכתוב על ההסכם שנחתם בין לובינסקי הישראלית ובין יצרנית המכוניות הסינית 'סאיק' (SAIC), שתייצר את רובר – הסכם המאריך את שיתוף הפעולה ביניהן בחמש שנים נוספות. אך בכתבתו על תערוכת שנחאי, פוסק לא הזכיר כלל את החוזה הלז, כאילו התבייש לספק את הסחורה שמצפים ממנו לספק.

אז אולי פוסק נשלח במסגרת העשרת האופקים של כתבי החצר? זה ייתכן, כי הוא בוודאי לא נשלח כדי לכתוב על התערוכה עצמה. שהרי לא מצאנו בכתבה שלו ב-ynet שום מידע על המכוניות המוצגות בשנחאי. חוסר המידע היה גורף: לראשונה בהיסטוריית הסיקור של תערוכות רכב, הופיעו בכתבה של פוסק תמונות חובבניות בלי אף מילת הסבר מה רואים בהן. כל שנכתב לצידן הוא "צילום: הלל פוסק".

בִּמקום מידע כלשהו על התערוכה, קראנו אצל פוסק ב-ynet כמה חידושים ובהם החידוש המסעיר "סין ממש גדולה – התערוכה בהתאם". ויש לפוסק סקופ נוסף: הסינים העתיקו מהאירופים והאמריקנים את המנהג להציב לצד המכוניות דיילות יפות.

הריקוד הסיני של הלל פוסק הגיע לשיא האפאתיה שלו כאשר הוא צילם את סמארט הקטנה המצוידת בכנפיים – שוב, ללא מילת הסבר שמדובר ביצירה של ג'רמי סקוט, אמן-מעצב אובססיבי לכנפיים המצמיד אותן לכל חפץ אפשרי: שמלות, נעליים, תמונות (ואפילו לטוסטרים, אני חושד).

חביבתי שלי, לבנת כנף: מרצדס שלחה לתערוכת הרכב בשנחאי את הסמארט שלה בגרסה מיוחדת, בתכנונו של המעצב האמריקני הידוע ג'רמי סקוט. לסקוט, המעצב בגדים לליידי גאגא, קייטי פרי וריהאנה, יש חולשה מוזרה לכנפיים המוצאת את ביטויה גם בסמארט שהוא עיצב לבקשת מרצדס. הסדרה היוקרתית של סמארטים מכונפות תתחיל לחפש קונים (עשירים למדי) בסתיו 2013. סמארט הרגילה (כאן, באדום) לא השתנתה, למעט כמה פרטים זוטרים וכוח מנוע מוגבר במקצת. תיבת ההילוכים של סמארט נותרה עצלה וקופצנית כשהייתה

חיבוק דובי

להפתעתי, מצאתי את עצמי מעתיר שבחים מכל הלב על שר התחבורה ישראל כץ, אף כי מֵי הירקון לא שינו את כיוון זרימתם. הסיבה לפרץ החיבה הפתאומי: השר כץ מאיים להפסיק את יבוא דגמי פורד, אם יצרנית-ענק זו תמשיך לטרפד את שיווק דגמיה בישראל בידי סוכן-יבוא נוסף, הפועל במקביל ליבואן הרשמי.

זעמו של השר כץ על פורד התעורר לאחר שהקונצרן אסר על היבואן הישראלי הנוסף להעניק הנחה על דגמיו (כלומר, למכור אותם בזול). ככל הנראה, הקונצרן נעתר בכך לבקשתו של הארכי-טייקון הרשמי המוכר פורדים בארץ.

ומה אומר על כך כתב הרכב דובי בן-גדליהו, אף הוא בעל ותק דו-ספרתי בחבורת כתבי החצר?

יכולנו לחשוב שהכתב בן-גדליהו ישבח את ניסיונו של השר כץ להגביר את התחרותיות בענף הרכב ולהוזיל את דגמי פורד. ואולם, בן-גדליהו ('גלובס') לא רואה שום דבר חיובי באיום של השר כץ על חברת פורד. הכתב קובע כי פורד היא "חברת ענק" (סקופ שמזכיר את "סין ממש גדולה" של הלל פוסק), ולכן לשר ישראל כץ אין סיכוי לפגוע בבלעדיות של יבואן פורד הרשמי בישראל. בן-גדליהו זה אף יוצא להגנתו של היבואן הרשמי, וטוען כי יבוא מקביל עשוי לפגוע במוניטין של הפירמה, פורד במקרה זה, משום שאין לדעת אם התמיכה שיעניק ללקוחות סוכן-היבוא הנוסף תהיה על רמה.

וגלובס מפרסם את דברי השטות הללו של בן-גדליהו, שדבריו משרתים את הארכי-טייקון הישראלי. אולי משום שחכמי גלובס יודעים הכי טוב מהם ממדיו האמיתיים של הארכי-טייקון, ששיווק פורד בארצנו הוא רק חלק מעסקיו. הרי פגיעה בעסקיו של אביר פיננסי זה עשויה לעורר את זעמו, וכמהלך נקמה הוא יכול לפורר את הפירמידה הכלכלית שאנו גרים בה.

טיפ טיפה

הנה מרשם של ראונו אלטונן (המלמד משוגעים בלבד) כיצד לבצע סיבוב במקום מבלי להשתמש בבלם יד:

בנסיעה רגועה, עוצרים פתאום את המכונית בלחיצה חזקה על דוושת הבלם. בעוד הגלגלים הקדמיים מחליקים יש להמשיך ללחוץ על דוושת הבלם – ובו-זמנית לסובב את ההגה שמאלה או ימינה עד הסוף. אם המכונית נטולת ABS, ESP ומערכות דומות, היא תיסע ישר, כי הגלגלים המחליקים לא ישנו את כיוון הנסיעה. או-אז נשחרר את דוושת הבלם ונרשה למכונית לבצע 'צלחת' שלמה או חלקית, כרצוננו. מומלץ להתאמן על התרגיל במגרש ריק ורטוב. לא במהירות גבוהה מדי, המאיימת להפוך את הרכב על גגו.

שואלים את אדוארד

השם שמור במערכת: השבוע רכש ממני רכב אדם בשם א"ש. לאחר שבדק את הרכב בעצמו (והציג עצמו כאילו אינו מבין במכוניות), סיכמנו מחיר וקבענו להיפגש בבנק הדואר לשם העברת בעלות. למחרת נפגשנו בבנק כאשר אני עם תינוק בן שלושה חודשים על הידיים, שכן חשבתי שאני באה רק להעברת בעלות ולמסירת הרכב. הקונה אמר שאחרי ההעברה הוא צריך שאני אקפיץ אותו למכון רישוי, כי ביטוח ישיר דורשים תעודה ביטוחית לפני שהם מנפיקים לו ביטוח חובה. בנוסף הוא רצה לראות את הרכב עוד פעם (כי הוא לא קונה רכב כל יום והוא לחוץ). במעמד ההעברה הוא מסר לידי את כל הסכום כמעט, במזומן, ואז יצאנו למכון רישוי. בדרך לשם האוטו החל לפתע לרעוד והחלו להידלק נורות. הרכב ממש לא תפקד ולא סחב, וא"ש החל להתעצבן ואמר שהוא לא יוכל להגיע ככה לחיפה ושאשתו תהרוג אותו שהוא לא לקח את האוטו לבדיקה. הצעתי שניקח את האוטו למוסך שלי (חשוב לציין שיום קודם הוא שאל אותי היכן אני עושה טיפולים לרכב). כאשר הגענו למוסך השעה הייתה כבר אחרי שלוש. התריס היה חצי סגור כך שלא היה ניתן להיכנס, אז הוא השאיר אותי ברכב עם התינוק ואמר שהוא הולך לקרוא למישהו מבפנים. לאחר כמה דקות יצא מישהו מהמוסך ובדק את הרכב ואמר לי ש"הלך הראש מנוע". הוא הראה לי שאין מים ואמר לי בצד שהתקלה נגרמה בגללי ושזה משהו שלא קרה היום אלא בשבועיים-שלושה, והנזק הוא 5,000 שקלים.

כל אותו הזמן הקונה התעצבן ודרש לבטל את העסקה. אמרתי לו שאי אפשר לבטל עסקה כי העברנו בעלות, אז הוא ביקש ממני את עלות התיקון. לבסוף, לאחר הפעלת לחצים, כאשר אני עומדת עם תינוק קטן בחום של 35 מעלות, נתתי לו את הכסף לתיקון ונפרדו דרכינו. לאחר כמה שעות הרגשתי לא טוב עם הסיפור ובדקתי על א"ש באינטרנט, וחשכו עיניי. גיליתי שהוא סוחר מכוניות נוכל שמרמה אנשים באופן שיטתי ושיש לו שותפים בכך. למעשה, מצאתי כמה פסקי דין שבהם נקבע כי הוא אחראי לשורת מעשי הונאה דומים. השיטה: א"ש מנתק איזה כבל בזמן שהוא בודק כביכול את הרכב. התקשרתי למוסך שלי ותיארתי מה קרה, והם מסרו שאין להם מוסכניק בתיאור הזה. בקיצור, התברר שהכול היה תרמית. הרכב היה במצב מצוין וא"ש הביא שותף שהתחזה למוסכניק. מחיפושים ברשת ומשיחות התברר לי שיש עוד עשרות נשים וגברים, ואולי יותר, שנפלו בפח הזה, אבל אנחנו שותקים מבושה או חשש ואומרים "זה רק כסף".

הגשתי תלונה במשטרה, אבל אני מפרסמת את הסיפור כדי שכולם ידעו על הנוכל הזה. זה לא רק כסף, זה גם צדק וגם הביטחון העצמי שלנו. ובעיקר, זה סוג החברה שבה אנו רוצים לחיות.

פ': ברשותי גולף אוטומטית משנת 1997. עד עכשיו היא הייתה אצל אחי. במקרה דיברתי איתו והוא אמר שצריך למלא ברדיאטור מים אדומים. מה זה מים אדומים? האם הם שונים באיכותם ממים רגילים?

תשובה: אין מדובר במים, אלא בנוזל קירור שעובד בטמפרטורות גבוהות ומונע חלודה. נוזלי הקירור מופיעים בצבעים שונים, תלוי בפירמה, ולא מומלץ לערבב ביניהם, גם כשהיצרן מציין שזה מן האפשר.

יצחק בר-און, רחובות: חלפה שנה מיום התקנת המנוע החדש לאופל אומגה 2002 בנפח 2,600 סמ"ק, ואני נהנה מאוד מהרכב. המנוע עשה 7,500 ק"מ בלבד כי 90% מהנסיעות הן בתוך העיר (בית-עבודה) – כך שהמנוע לא מגיע כלל לטמפרטורת עבודה!

כתבת באחד המאמרים: "לנסיעות קצרות תופעת לוואי… הדלק שאינו נשרף מדלל את השמן". היות שבכוונתי ליהנות מהרכב לאורך שנים, אני רוצה לתחזק אותו במיטב (כמו שאני מחזיק כבר 25 שנה את הרכב השני – אופל רקורד 1984). לכן אבקש המלצתך ל:

1. שמן המנוע הטוב ביותר (הרולס רויס) לתנאים שהבאתי לעיל.
2. דברים חשובים להקפיד עליהם בתחזוקה השוטפת.

תשובה: יש להחליף מיד התרמוסטט. השמן הסינתטי המומלץ למנוע שלך הוא קסטרול Edge 5W40. התחזוקה תיצמד לספר הרכב של אופל, בדגש על החלפת נוזלים ממושמעת.

אפריל 30, 2013

שוגון נשאר מאחור

לתהליך הצליבה של עמנואל רוזן הצטרף 'שוגון', שוטר-בלש מיתולוגי שגם אני זכיתי בקטע איתו

את עמנואל רוזן, גיבור פרשת ההטרדות התורנית, הכרתי אי-אז באמצע שנות ה-80, כאשר טסנו שנינו להשקת מכונית חדשה באיטליה, אינני זוכר איזו. רוזן לא כתב אמנם על מכוניות, אך עיתונו שלח אותו חו"לה כצ'ופר לעיתונאי מצטיין.

מטיול משותף זה זכור לי היטב שניסיתי לשכנע את עמנואל, אז בחור צעיר, נחמד, אינטליגנטי ובעל חוש הומור, שכדאי לו להתאהב במכוניות ולכתוב עליהן. ייתכן שקיננה בי איזו מחשבה לגייס אותו למגזין 'טורבו' שערכתי. בכל אופן, לוּ היה רוזן שועה להמלצתי זו, סביר להניח שלא היה מסתבך כעת בפרשה הנוכחית. כי מכוניות, להבדיל מנשים, לעולם אינן רצות למדיה עם סיפורים אישיים, אמיתיים במידה כזו או אחרת – אלא שומרות על דיסקרטיות בכל הקשור לרומנים שלהן, אלה היפים יותר ואלה היפים פחות. מכוניות לא מלשינות על מטרידן שמגיע אליהן עם מפתח שבדי.

כבר כתבתי די והותר את התזה הזו שלי הגורסת כי אהבה למכונית, בכוחה לרכך ואולי אף לגרש תסביכים אישיים המאיימים על נפשו של אדם. דומה שהפרשה האומללה של רוזן היא עוד דוגמה להחמצת יעילותו הקסומה של הפטנט.

הדברים האמורים לעיל הם בעצם תשובתי למכתב של קורא, שהזכיר לי: "סיפרת פעם שהכרת את רוזן ודי חיבבת אותו. מה יש לך להגיד על השערורייה בכיכובו?"

טיהור או בידור

לוּ היו לי עדיין שאיפות בימוי, הייתי כותב תסריט על הסיפור של עמנואל רוזן, שהפך למין גרוטסקה שכל מיני גיבורים קופצים על עגלתה בחיפוש אחר תהילה. כמו איש התקשורת לשעבר גדי סוקניק, השופך דלק על המוקד של רוזן מתוך מה שנראה כטינה אישית ושאיפה לרשת את הכוכב הנופל.

מעורבת בסיפור גם ענת סרגוסטי, הנראית לי כבר שנים, עוד מימי קפה טעמון הירושלמי, כמין שופט (ודאי לא שופטת) אינקוויזיציה. נראה כי בעבור סרגוסטי – ניצולת 'העולם הזה', המִדרשה של אורי אבנרי לסנסציות – רוזן איננו שמאלני דיו, ואם כך, לא נורא להלשין עליו כדי להפילו.

וכעת ניעורו חברות כנסת, כמו גם 'תא העיתונאיות', בדרישה לקיים דיון במליאת הכנסת כדי "לנקות את המדיה מהטרדות מיניות". וזו כבר הצגת תיאטרון נוסח יונסקו. האם המדיה היא אכן היעד שהכי דחוף לטהר? מה עם הבנקים, חברת החשמל וכמובן צה"ל, זירת ענק למפגש בין בנות צעירות ותמימות ובין גברים בעמדות כוח?

אנטומיה של פחד: בתצלום: ג'נט לי (Leigh) ב'פסיכו', סרט suspense/horror משנות ה-60 בבימויו של אלפרד היצ'קוק. משום מה, המפגש הדרמטי שלי עם מר שוגון, בלש מפחיד בעל מוניטין, הזכיר לי מחזות אימה נוסח היצ'קוק. משהו בין ריאליטי-שואו וחלום מזעזע שמנסים לשכוח מהר ככל האפשר. גם ברדיפה אחר עמנואל רוזן יש משהו היצ'קוקי. לצערי, דומה כי הצדקנים והצדקניות לא למדו כלום מסופה הטרגי של פרשת דודו טופז האומללה

שוגון בשטח, כולם במתח

בין גיבוריה של פרשת רוזן – שאת רובם אני מכיר, במקרה, בגלל גילי המופלג – נמנה גם הבלש האגדי 'שוגון' (חיים פנחס). החוקר המיתולוגי הופיע באולפן הטלוויזיה של ynet כמי שמעורה בפרטי הפרשה, והביע שם את דעתו כי "מצבו של רוזן חמור".

שוגון היה דמות מאיימת עוד לפני עשרות שנים, כאשר שימש ראש מחלק הבילוש והיה אימת העולם התחתון. גם על כרישי הפשע הוא הטיל חיתתו. אין פלא אפוא שכאשר הסתבכתי עם שוטר מפורסם זה – עצביי בגדו בי. ואולי עצביי דווקא הצילו אותי? וזהו הסיפור שלי עם שוגון:

חמור קופץ בראש

הייתה זו שעת אחר צהריים כאשר ירדתי מירושלים לתל-אביב בכביש הישן, לצלילי צביקה פיק, שהיה אז מתנחל קבוע ברדיו שלי. הנסיעה הייתה חלקה, עד שגיליתי לפניי שיירה ארוכה של מכוניות הרובצות במהירות של 75-80 קמ"ש. בתקופה ההיא הכביש היה עדיין צר ודו-צדדי, היום קוראים לזה 'כביש אדום'. מכוניות ממול לא היו באותו רגע, אז התחלתי לעקוף בבת-אחת את כל גוש הפח מפוהק-הקמ"ש.

ואולם, כאשר הגעתי לראש השיירה, עדיין במהירות שעליה המלצנו ב'טורבו', כלומר 120 קמ"ש – גיליתי לחרדתי שהמכונית המובילה, הזוחלת כמו צב ששתה תה ירוק, היא פורד אסקורט לבנה, 'אריקה' בשפת העם, ועל ההגה יושב לא אחר מאשר שוגון, אותו בלש מהולל-לשמצה שתחביבו הוא, לפי השמועה, להתעלל בנהגים פורעי חוק או סתם חצופים.

אפשר לחשוב שאת המפגש שלי עם 'שוגון' ביים היצ'קוק כהכנה לסרט שהוא לא צילם

החוק גועה – הפחד גואה

לפני שחשבתי מה אני עושה, בכוח האינרציה, עקפתי גם את שוגון ומצאתי עצמי נוסע ראשון, לפניו. הורדתי ל-90 הקמ"ש החוקיים וחשבתי שהבלש המפורסם קיבל זאת בסלחנות, אך תוך דקה הוא הפתיע אותי כשהרכיב על גגו פנס קוז'אק ונתן לחיצה על הצופר, אשר געה בקול שור עמוק ומבעית.

כל זה קרה בדיוק כשאותתי ועקפתי איזו משאית. ממול התקרבו כמה מכוניות כך שמיהרתי להשלים את העקיפה ושוגון איבד אותי. לא התכוונתי לברוח, אך בראי שלי נראתה רק המשאית שעקפתי. ודאי שלא חיכיתי ששוגון ידביק אותי, אלא חזרתי למהירות השיוט שלי, 120, והתייחסתי למקרה כאילו הוא סגור. אפילו הפעלתי שוב את הקסטה של צביקה פיק, ששר "הם היו האוהבים הצעיריהיהיהיהים"…

אך האופוריה הייתה מוקדמת, כי כעבור כמה רגעים שוגון כבר הופיע במרחק של כמה מאות מטרים, ללא השיירה, שנותרה מאחור. תפסתי שהסתבכתי קשה, משום שהעקיפה תתפרש ודאי כהימלטות שלי. הבנתי כי במצבי הנוכחי, שהתפתח שלא לרוחי, לא נותר לי אלא לסמוך על עזרתו של מר מזרחי.

איש בחליפה אפורה

מר מזרחי עבד, כמוני, בתחנת הטלוויזיה רוממה, אך בניגוד אליי הוא לא הסתפק בג'וב הממלכתי אלא היה מין כל-יכול מסתורי. מר מזרחי, בעל קשרים חובקי ארץ שטיבם מעולם לא נודע לי, ידע לסדר תוך יום אחד דרכון חדש או משכנתה, לבטל דו"ח חנייה עירוני ולהעביר מכונית מקרטעת בטסט השנתי. גם במשטרה היו לאיש מהלכים, ואפילו ברבנות.

הצופים הוותיקים של הטלוויזיה הישראלית זוכרים אולי שכאשר שודרו המשחקים של בית"ר – בין השחקנים, המאמן ואנשי ההנהלה הופיעה תמיד על הדשא דמות בחליפה אפורה, נושאת תיק פלסטיק לבן. היה זה מר מזרחי, אשר בקרב הירושלמים היה ידוע (ומן הסתם גם מכובד) יותר מאשר סתם קריינים כמו חיים יבין או אריה אורגד.

הַרֶגֶל הושיטה לי יד

בעודי מהרהר במר מזרחי כעל קרש הצלה, לרגלי הימנית היו רעיונות אחרים להיחלצות מהתסבוכת, והיא דרכה על דוושת הגז. כיוון שנסעתי באלפא 33 משופרת למרוצי ראלי-קרוס, התקבצו מיד אל השעון 140-150 קמ"ש, והאסקורט הלבנה של הבלש המפחיד נעלמה מהאופק האחורי.

אם שוגון לא רשם את מספר הרישוי שלי, אז אבוד לו – ואני לא אזדקק לחסדיו המסתוריים של מר מזרחי! יצאנו מזה, נאנחתי בהקלה. יהיה מה לספר לרמי לנדס, להראל ברוידא, לאוהד פרנס ולכל יתר החברה ב'טורבו', כולל הגרפיקאית ג'אנה.

מגלשיים בשוליים

אלא שהחיוך נמחק מפרצופי כאשר לפניי הופיעה עוד שיירת מכוניות הנוסעת לאיטה, ואף עצרה בפקק. לרוב חוסר מזלי, ממול הופיעו תל-אביבים הנוסעים ירושלימה, כך שלא הייתה אפשרות לעקוף אפילו פחית אחת לרפואה. וכפי שחששתי, בראי הופיע שוגון בכבודו ובעצמו, תחת פנס הדולק על גג האריקה ועם סירנה המשמיעה צעקה מצמררת.

הבנתי מיד ששוב הסתבכתי, וייתכן שאפילו מר מזרחי יהיה קטן לגודל הסיבוך, אם הוא יהיה מוכן בכלל לעזור לווזווז במצוקה (ואגב: עד היום אינני יודע מה בדיוק עשה מר מזרחי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אף שעבדתי שם במשך 15 שנה. ודאי שלא ניסיתי לפתור את התעלומה כעת, בעודי מתמודד עם שוגון על הגב).

בלית ברירה ובדם קר מפחד, ירדתי לשוליים החוליים והתחלתי לעקוף את הפקק מצד ימין, בעוד שוגון דולק בעקבותיי כמטורף בתוך ענן החול שהפריחה אלפא שלי מאחוריה. הבלש נותר מאחור ונעלם מהראי שלי, כי אלפא שלי לבשה צמיגי פירלי לעפר ששימשו אותה למרוצי הראלי-קרוס באשקלון ולכן חשה בשוליים המעופרים כמו דג במים – בעוד שוגון, ככל הנראה, התחפר בחול.

כך, למזלי, רחקתי שוב מהצייד.

הידד לפיז'מה

ודאי שלא שכחתי אפילו לרגע שמכוניתי אינה רק אדומה, אלא עוד נושאת מדבקות ספונסרים ומספרי מרוצים על דלתותיה, שאותם לא הסרתי. בקיצור, אם לשוגון יש מכשיר קשר – אז בעוד רגע יזהו אותי חבריו הכחולים במחסום הפתע שיקימו לכבודי. אין מנוס, חשבתי, אלא לברוח הביתה מהר ככל הניתן.

תיבת ההילוכים הקצרה, שהבאתי מרומא ממאסטרו אנג'ליני תמורת 4,000 דולר, עשתה את שלה. נשארנו בשוליים, עקפנו את הפקק, הגחנו משם לאספלט ריק וטסנו ב-165 קמ"ש – מהירות מרבית בגיר קצר וב-8,000 סל"ד. הצצה בראי – אין שוגון. מבט קדימה – עדיין אין מחסום משטרתי. לא לוקחים סיכון: שוכחים מהבית ופונים ימינה לקיבוץ גלויות.

מצאתי חנייה באיזה רחוב צדדי, הוצאתי מתא המטען כיסוי בד לבן, הלבשתי בו את המכונית והתרחקתי ממנה רגלית. התיישבתי באיזה ספסל בגינה כדי לפוש קמעה, וכפי שציפיתי, תוך דקות הגיעו ניידות משטרה וחלפו ליד אלפא, החונה 200 מטר ממני, חזרו בעצבנות, ושוב חלפו על ידה.

חיכיתי עד הערב, וכשירדה החשכה הורדתי את הפיז'מה מאלפא ובלב הולם הפלגתי הביתה אשר ברחוב הירקון. לא חניתי ליד הבית אלא ירדתי לחניון של כיכר אתרים, ושוב כיסיתי אותה בפיז'מה.

לילה לא שקט עבר עליי, אך שוגון לא הגיע ולא התקשר. ברוך השם, עד היום, כאשר המעשה המביך שלי נהנה כבר מהתיישנות.

הטעות השנייה של שוגון

טעותו המקצועית של שוגון, שלא הצליח לתפוס אותי, הייתה שבמקום לעקוף אותי כשנסעתי לפניו ולעצור אותי מיד – הוא פתח עליי פנס וצופר ובכך הפחיד אותי וגרם לבריחתי.

אך זה עוד כלום לעומת טעותו הנוכחית: ביושבו באולפן הטלוויזיה של ynet, סיפר בלש הצמרת לשעבר שוגון כי חוקרי משטרה עומדים להיפגש עם הנשים שאינן מעוניינות להיחשף ולהגיש תלונה נגד עמנואל רוזן. החוקרים ישמעו את סיפוריהן – ולרוזן ייפתח תיק על סמך הסיפורים הללו.

וכך, אם רוזן ימצא עצמו בבית משפט, אזי הבנות שסיפרו עליו בתמימותן לשוטרים, מבלי להגיש נגדו תלונה כדי לשמור על פרטיותן – ייתפסו בכל זאת בבית משפט בידי גדודים של עיתונאים וצלמים. הן ייחשבו בעל כורחן כעדות תביעה, ואם יסרבו לשתף פעולה, יוגדרו כעדות עוינות.

במילים אחרות: שוגון, שתיאר את הצפוי לעיתונאיות הצעירות בעקבות ביקור השוטרים אצלן בבית – הזהיר אותן למעשה לבל ידברו עם השוטרים! אתן תמצאו את עצמכן בזרקורים בניגוד לרצונכן, רמז להן. 'שוגון' יפני אמיתי היה מבצע חרקירי בגין פליטת-פה כזו.

בציפורני השוגונים, השוקנים וצדקני צמרת

עמנואל רוזן שבוי כעת בידיהם של שוגונים למיניהם ובידיהן של קרוקודיליות פמיניסטיות מזדקנות, מיעל דיין ועד ענת סרגוסטי. גם שוקן עושה קופה נאה על רוזן: עיתון 'הארץ' הפך את הסיקור להיסטריה-רבתי, צוננת וערכית כביכול – ועוד דורש כסף מגולשי אינטרנט המעוניינים להעמיק בקריאה על עלילות רוזן.

צר לי על המצב שידידי עמנואל נקלע אליו, כי כאמור, אהבת מכוניות הייתה עשויה למנוע ממנו מלשקוע בהסתבכות זו. הנה עוד דוגמה לכך, דוגמה מופתית אפילו:

לפולנייה לא היה סיכוי

הכוכב של דוגמה זו לכוחה המיטיב של אהבת מכוניות הוא גבי גזית (שאף הוא, מן הסתם, אינו שמאלני דיו בעבור ענת סרגוסטי, תלמידתו של אורי אבנרי). את גבי גזית הכרתי בשנות ה-70, כאשר הוא גר בדירה שכורה בירושלים ועבד ב'קול ישראל'. בחדר אחד בדירה גר גבי – ובחדר השני גרה ידידתי סָבִּינְקָה, עולה חדשה מפולין. שאלתי אותה בסקרנות אם שותפה הישראלי לדירה מראה סימנים כלשהם של רומנטיקה. "השתגעת?", אמרה. "הרי גבי מאוהב ללא תקנה במכונית שלו, אלפא רומיאו ג'וליה".

טיפ טיפה

לצד החלפת הילוכים מהירה, לגיר ה-DSG יש יתרון מוחץ נוסף ביחס לתיבות הילוכים אוטומטיות שהכרנו עד עתה: כישרון מיוחד בשימוש במנוע להאטת הרכב בירידות. בדקתי זאת בכביש הררי: DSG עוזר למעצורים גם בלי התערבות ידנית. עם עזיבת דוושת הגז, DSG בוחר את ההילוך הנכון לצורך האטת המהירות.

ואולם, יש להתרגל לכך שגיר ה-DSG מיטפש בנסיעה עירונית ומאבד ראש בסיבובים, שבהם לא ברור לו איזה הילוך לבחור והנהג צריך לגאול אותו ממבוכתו ולדאוג לכך ידנית.

שואלים את אדוארד

יעקב אדר: ברשותי סקודה אוקטביה בעלת גיר DSG. האם גם בגיר זה ניתן להשתמש בהורדת הילוכים כדי להאט בירידות בעזרת המנוע?

תשובה: תודה על השאלה. תשובה נרחבת מופיעה ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

דוד: במאמרך האחרון ('המפתחות בפנים' 820) הזכרת לטובה את צמיגי טויו פרוקסס R888. האם יש צמיגים כאלה לקנייה בארץ, ואם כן, היכן? מהי הערכת המחיר לרביעייה?

תשובה: R888 הוא הצמיג הכי טוב שנסעתי עליו עד היום. אינני יודע אם הוא משווק בארץ, יש לבדוק זאת אצל יבואן טויו. רק קח בחשבון ש-R888 הוא חצי סליקס, כלומר מתאים לנסיעה בכביש יבש בלבד – שם באות לידי ביטוי שתי תכונות-העל שלו: אחיזת קרקע לופתנית וטווח עצירה קצר. בשום פנים ואופן לא מומלץ להשתמש בצמיג זה על כביש רטוב.

חגי רויטמן: אחותי רוצה לקנות רכב. הציעו לה טויוטה קורולה 2005 שעשתה 340 אלף ק"מ. המחיר כולל כמובן את ירידת הערך על הקילומטראז' הנכבד. בעל הרכב הוא חובב מכוניות וטוען שטיפל בקורולה כראוי. הוא ייבא אותה אישית כי היא ידנית. השאלה שלי היא, כמה הרכב יכול להחזיק? האם הוא יכול לסחוב עוד 150 אלף מבלי לצרוך טיפולים יקרים? כמה בכלל רכבי בנזין יכולים להחזיק, אם הם מטופלים כראוי?

תשובה: קורולה ידנית, ועוד מהשנתון המדובר, היא סוס עבודה מופתי. אם המכונית שמציעים לאחותך אכן טופלה כראוי, קורולה זו לא תתרשם אפילו מקילומטראז' של חצי מיליון ועוד קצת. צריך רק להתייחס אליה יפה ולדאוג לכל מחסורה.

	משתמש אנונימי (לא מז… על עמק הבלוף
	משתמש אנונימי (לא מז… על מדבקה על פחית
	רחל על שועל הכסף – הטריילר
	עזרא כהן על סָגוּר עם סְפָרִים
	יהודה על מדבקה על פחית

מכונית הנפש

מהפֶּה שלך לאינשאללה

ממש אבו-עֵדֶר

פורשה דגם 'כמעט'

האנרכיסט האחרון

להיכנס למוסך ולשרוד

הטנגו האחרון בוורשה

כי תמול אנחנו ולא נדע

לעוף רחוק עד האתמול

לקראת ספירת מלאי

שוגון נשאר מאחור

גם אני רוצה להיות מנוי!

תגובות אחרונות

מה מעניין אותך?

מנוע חיפוש בלי כוחות סוס

ניהול ויציאה