כאשר הקשיש המורשה שבר בטיפשותו יד, הוא גילה שבדלת שמאל של הבווארית, כלומר ב-מ-וו Z3M, יש מין משענת בעבור היד המגובסת, המאפשרת לנהוג ביד ימין. "ביקשתי ממך להיות הפסיכולוגית שלי, לא עובדת סיעודית", נזף הקשיש במכוניתו
לפני שנה או שנתיים כתב הסופר יורם קניוק את "וכבר אין בי עצב", ואני גזרתי את מאמרו זה מהעיתון, שאינו ראוי דיו לארח דברי סופר בדרגתו, אישיותו וכריזמתו של קניוק. מאמר זה של קניוק מצא מקום על קיר עץ בצריף העבודה הקטן שבניתי לי בצמוד לדירתן של הונדה CRX וב-מ-וו Z3M, עשרים צעדים מביתה המבודד של אלפא.
גזרתי את המאמר של קניוק בגלל הכותרת, שעוררה בי הזדהות עד העצמות, עוד לפני שקראתי את הטקסט המלווה אותה. כי כל אחד נושא איתו סיבה אחרת לעצב – הדבר הכי אישי שקיים בתפריט הרגשות.
עסקת חווילה: במהלך החיפוש אחר ב-מ-וו Z3M נתקלתי בוַלְפּוּרְגְיָה (דמות מהטקסים הגרמניים העתיקים). החלטתי כבר לכבד אותה בכינוי 'וַלְפִּי', אך בעליה דרש תמורתה סכום אסטרונומי של 30 אלף אירו, הרבה יותר מדי ביחס לקצבה הצנועה מהביטוח הלאומי. שאלתי אותו אם המחיר כולל את הבית הנראה ברקע המכונית, ואת הזכות להתיישב בספסל הניצב בימינו של בית זה. "זה מחיר הוגן", טען בעליה של הכחולה. "ראית מה אמר עליה ג'רמי קלארקסון ביוטיוב?"
וידוי
לפני חצי מאה בערך, ידידי הצייר מייז'ייבסקי דרש בצעקות שאני אתיישב למענו כמודל לפורטרט. "השתגעת, מאסטרו?", שאלתי. "הרי אינני דומה לז'ראר פיליפ". פיליפ, יש להזכיר, היה בשנות ה-60 אליל תיאטרון וקולנוע צרפתי. התפקיד שהוא גילם בסרט 'מנזר פָּרְמֶה', המבוסס על ספרו של סטנדל, הקנה לו מקום בפנתיאון הכוכבים, והמין היפה בכל העולם השתגע עליו. טום קרוז, לעומתו של פיליפ, נראה כמלצר.
"עיניים!", נימק הצייר המוכשר מייז'ייבסק'י, שהייתי גאה להיות חברו, את רצונו לצייר אותי. והוא עוד המשיך והסביר, לבושתי, ש"בעיניים שלך רואים את עברך בשואה, את הגטו, את הרדיפות, את הוריך שנרצחו, את התשוקה לחתיכת לחם, את הגעגועים לעולם שפוי".
"אני? מה איתך?", תמהתי. אך מייז'ייבסקי עמד על שלו, ובצעקות ואיומים חילץ ממני הסכמה.
והיום, 50 שנה אחרי, אני מודה: האמת היא שלא הגטו, שבזיכרוני נותר בנוי ולא נשרף, הוא שעיצב (והעציב) את המבט שחברי רצה לצייר – אלא סתם צרות עם מכונית.
ג'י. אי מייז'ייבסקי (J.A Mierzejewski): 'עצב'. תמונת שמן, 90X47 ס"מ. נושא התמונה הוא הקשיש המורשה, כלומר אנוכי, לפני 50 שנה וכמה עשרות מכוניות, איטלקיות ברובן. רק אוזניי נותרו כשהיו
כמו נִסִים, רק הפוך
היה נמאס לי כבר מקלקוליה הסדרתיים של מוריס מיני קופר, שהבאתי מלונדון כדי ללמוד נהיגה בהנעה קדמית ובאותה הזדמנות לנצח את הראלי המקומיים, ואולי גם להתמודד בכבוד עם איזה שלב בדרך לאליפות אירופה.
אלא שבקופר שלי, ארבעת הצילינדרים עבדו כראוי רק לסירוגין ולשיעורין, והשעון היחידי שעקבתי אחריו היה מד לחץ השמן, שמחוגו היה צונח לאפס ללא אזהרה. לא עזרו מכונאים מקומיים. גם מכונאים בריטים, שהגיעו לוורשה עם מאות קילוגרמים של חלקים, לא עשו רושם על מנוע הקופר.
הסיפור היה מוזר, כי שלישיית קופרים אחרות, שעברה אותם שיפורים ממש בסדנת הספורט של BMC, גרפה את שלושת המקומות הראשונים בראלי מונטה-קארלו. אך בקופר שלי, חגגו נסים ונפלאות: הסדנה הבריטית שכחה מה בדיוק הורכב בקופר זו. בוכנות שהגיעו מלונדון לא התאימו, וכך גם מסבים ושסתומים. הייתה זו יצירת פלא, אך משהו לא דפק.
פה ושם לקחתי חלק בתחילתו של איזה ראלי, אך את ההשתתפות גמרתי תמיד על גבי משאית, שהייתה מחזירה אותי ואת קופר הביתה. לוּ הייתי מאמין אז בתורת עין הרע, היה לי קל יותר להסתדר עם זה. הסיפור נגמר כאשר מכרתי את קופר למישהו, שפשוט הרכיב לה מנוע רגיל.
התכלס הגשמי שמאחורי העצב הנשגב
ייתכן שהעצב בעיניי שהצייר מייז'ייבסקי פירש כזיכרונות שואה, היה גם תוצאה של חוסר ודאות אם מחלקת הספורט של רנו תשלח לי R8 גורדיני. זאת, לאחר ששליחיה התרשמו באופן חיובי מאיזה ספיישל-סטייג' שלי בקופר שהם צפו בו, ובמהלכו הבריטית האדומה שלי לא התקלקלה, במקרה, אף לא לרגע.
ותודה לגחמנית שהביאתני עד הלום
אין בי כעס על קופר, כי בזכות מעלליה התקדמתי קצת בנהיגה בהנעה קדמית, וגם משום שמכירתה אפשרה לי לקנות דירת גג צנועה בעיר העתיקה בוורשה. זאת ועוד: בזכות קופר הכרתי את ראונו אלטונן, קוסם הגה, אלוף ראלי, שלימד אותי לעשות סיבוב צלחת ללא עזרת בלם יד. לשבחה של קופר ייאמר גם שבזכותה למדתי לפרק מנוע ולהרכיבו. כך שאני בכל זאת חייב שלמי תודה לבריטית האגדתית, גחמנית ככל שהייתה.
רכב חסין יודנראט
ואולי הייתה איזו אמת בטענת ידידי הצייר. אולי זיכרונות הגטו השתקפו בכל זאת בעיניי, ואף נדבקו אליי לאורך כל דַרְכִּי בחיים. הרי אפילו עִסְקֵי הגלגלים שלי, שלכאורה אינם קשורים לשואה – לא נמלטים מזיכרונות הגטו. חקוקה בי לעד התמונה של הריקשות, כלי התחבורה ברחובות גטו ורשה שבו היינו סגורים.
לכאורה, תושבי הגטו לא נזקקו לריקשות, שהרי את אורכו ורוחבו של הגטו אפשר היה לעבור פֶּר פֶּדֶס, כלומר רגלית – וכך להישאר מחוץ לחיזיון המזעזע של תושבי הגטו העשירים, שהיו מתיישבים בגאווה, לבדם או עם זוגתם, במושב המרופד של הריקשה, ומאחורי גבם עבד דוושן הדוחף קדימה את כלי התחבורה (המאולתר מאופניים ישנים) בכוח סוס אנושי אחד.
אך לשימוש בריקשה היו שתי מטרות מעבר להתניידות מנקודה א' לנקודה ב'. ראשית, השימוש באמצעי תחבורה זה היה מוציא את הנוסע המאושר מכלל ההמון העני והאפור הממלא את הרחובות. ושנית, נוסעי הריקשות חשו בטוחים מפני אלות העץ של שוטרי היודנראט – ידו הארוכה של ראש 'העיר' היהודית, אדם צ'רניאקוב.
נוסעי הריקשות חשו בטוחים גם משום שבעליה של הריקשה, יהודי שרירי, תפקד בעת הנסיעה כמין מאבטח, הדואג שאף פושע או סתם יהודי עני לא יחטוף מנוסע הריקשה את תיקו או את חבילת העוגות שלו, כפי שהיה קורה תדיר ברחובות הגטו.
מוּמְיָה לזכר התחמנים
במוזיאון 'יד ושם' בירושלים, ובמכון המקביל לו בוושינגטון, לא תמצאו אפילו ריקשה אחת, וגם לא אלות עץ של שוטרי יודנראט. וחבל, כי בלי אביזר איום זה, התמונה התיעודית של הגטו נשארת נגועה ובלתי שלמה.
חוששני שריקשות ואלות עץ של משרתי צ'רניאקוב ושות' לא יוצגו גם במוזיאון היהודי המרשים והמפואר שהפולנים הקימו כעת בוורשה, לצד הפסל המפורסם של רפפורט לזכר גיבורי גטו ורשה.
אגב, מוזיאון יהודי חדש זה שהוקם בוורשה עומד עדיין ריק, ללא תערוכות, הנמצאות בהכנה – אך כבר לפני כעשר שנים, כאשר מוזיאון זה היה בשלב ההגייה והתכנון, הצעתי מה כדאי להציג בו. כתבתי אז באיזה מקום שבכניסה למוזיאון זה צריך לעמוד סרקופג ובו המומיה של מנהל התיאטרון היידי בוורשה, שמעון שורמיי.
שורמיי, טענתי במאמר ההוא, מתאים לתפקד כמוצג של כבוד במוזיאון היהודי העתיד להיבנות, משום שאבני הדרך בחייו מייצגות את יהדות פולין שאחרי המלחמה הגדולה, על כל מאפייניה השנואים עליי: סימביוזה עם המשטר הקומוניסטי והסתייגות גסה ממדינת ישראל – לפחות עד הרגעים האחרונים של שלטון זה.
מובן שאחרי המהפכה הדמוקרטית, ההתנתקות מבריה"מ ויתר השינויים הדרמטיים שעברה פולין – שינו את פניהם גם נציגי היהדות ממולחי הסתגלנות והפכו, פתע פתאום, ידידיה המושבעים של ישראל. אני מתגלגל מצחוק למראה יהודי ורשה אלו שהשילו את עורם, וחוגגים את יום העצמאות של ישראל בשגרירות שלנו בוורשה כנציגים של יהדות פולין העכשווית.
מוכרי הריקשות
אינני יכול שלא להיזכר בריקשות שבגטו, כשאני מביט בתל-אביב על מכוניות השחץ של בעלי היכולת. ועוד אסוציאציה מביכה: קרטל ברוני היבוא מספק לתושבי מולדתנו ריקשות מודרניות שהם בוחרים לפי טעמם בלבד, המוכתב על ידי הראלפווחים שריקשות אלו צפויות להניב. קרטל המנוולים החליט גם שריקשה אוטומטית תעלה בארץ 120 אלף שקלים – הסכום המרבי שאפשר לסחוט ממשפחות שמוכרחות לנוע.
כנחמה, וכאות מחאה על משטר יבוא זה המצפצף על צורכי הציבור, החלטתי לחפש לעצמי משהו מחוץ לתפריט הכפייה, ועד עתה הצלחתי בכך. אף אחת מבנותיי הנוכחיות לא שווקה בארץ – למעט אלפא GTV הוותיקה, שניצלה אצלי מגורלה המר במגרש הגרוטאות של המכס.
במהלך תהליך הליקוט של מכוניות שעשויות להתאים לקשיש מורשה, היו לי בוודאי התחבטויות אינספור. חשבתי למשל על לנצ'יה HF אינטגרלה, מצאתי מועמדת – וגיליתי לחרדתי שיש לה הריח של מוריס מיני קופר המקולקלת שלי. ויתרתי, כי ידעתי ששוב הייתי מביט בחשש אל מד לחץ השמן.
פולחן שטני במקצת
הרעיון הבא היה פורשה 911 דגם 964, הפורשה האמיתית האחרונה, ולא רק בעיניי, או אחותה 993. אלא ששתי מכוניות הפולחן הללו יקרות מאוד, בהיותן האחרונות שניחנו במנוע קירור אוויר. חוץ זה, מרגישים בְּתוֹכָן את השנים שעברו. זאת ועוד: בשתי פורשה אלה הביצועים בשפע – אך גם הנפש הרעה, האורבת לטעות של הנהג כפי שאופנוע נבזי שואף להיפטר מהרוכב עליו.
לא לחינם אני חושש מאופנועים, שהרי אף רכיבה שלי לא הסתיימה בכי-טוב. כמה וכמה פעמים קניתי כבר לבעלים של סוזוקי 750 R פרינגים (חלקי פלסטיק אווירודינמיים), רגליות, פנסים ומכלי דלק – חֵלֶף אלו שנפגעו באירועים שונים ומשונים שהשתיקה יפה להם.
ביצועים אציליים, נפש מרושעת. פורשה 964
אפילוג
את כל זאת סיפרתי לב-מ-וו Z3M קופה שלי שאני מכנה אותה הלגה, שאליה הגעתי בסוף דרכים ושאלות. אני לא יודע, אני אומר לבווארית, מה את מרגישה כשאת משרתת יהודי, אבל תדעי שבזכותך, כבר אין בי עצב.
טיפ טיפה
רוב האנשים מעדיפים לקנות מכונית ממוכר פרטי ולא ממוכר מקצוען, היודע להסתיר כל פרט בעייתי. ואולם, המוכר המקצוען יודע להתחזות כבעלים הפרטיים של הרכב שהוא מציע למכירה. בעזרת מעט תושייה, קל לחשוף את התרמית. אפשר, למשל, לומר למוכר בתחילת השיחה: "אני מתקשר בגלל המודעה". אם מקבל השיחה שואל "איזו מודעה?", הוא בוודאי מוכר מקצוען שפרסם כמה מודעות לכמה כלי רכב.
שואלים את אדוארד
אבנר, בתגובה על "גברת נקמה ושות'" ('המפתחות בפנים' 819): לפני שנה הייתה בעיתון 'הארץ' התייחסות נרחבת למארק אדלמן בעקבות הופעת הביוגרפיה שלו. מה דעתך על הספר, אגב?
תשובה: אי אפשר להבין מה קורה במוחם של השוקנים. מצד אחד, הם מטפטפים אזכורים למארק אדלמן: לפני 12-15 שנה הם פרסמו רשימה שלי על אדלמן הכוללת ראיון איתו (שבעקבותיה זכיתי מיד לקבל צרור איומים טלפוניים), ולפני שנה, כפי שציינת, הם פרסמו עליו כתבה רחבה. אמנם מגמתית עד כאב שיניים ולא מציינת את התפקיד שמילא אדלמן במרד בגטו ורשה, אך בכל זאת מזכירה את דבר קיומו של האיש ואת העובדה שלא כולם ששים לדבר עליו.
ומצד שני, אותם שוקנים שלחו לאירועי ה-70 למרד גטו ורשה, הנערכים בימים אלה בפולין, כתב רשלן, עופר אדרת. בכתבתו על האירועים החגיגיים הצליח אדרת לא להזכיר כלל – לאחר שקיבל כנראה הוראה מהממונים עליו – את שמו של אדלמן. התעלמות זו של הכתב מאדלמן צורמת במיוחד לנוכח העובדה שדמותו של גיבור הגטו הלוחם עומדת במרכז האירועים הללו בוורשה, שאותם הוא נשלח לכסות!
יתרה מכך: הפולנים עסוקים כעת בקאנוניזציה של אדלמן, גיבור הגטו הלוחם, ואף הפיכתו למין קדוש יהודי – הקדוש מארק. מכל זאת הצליח, כאמור, כתב 'הארץ' להתעלם.
אריאל צוקרמן (במאי קולנוע בתחילת הדרך): בעקבות מעבר ממרכז הארץ לרמת הגולן, אני מתכוון להיפרד לזמן מה מהאופנוע שלי, סוזוקי tu 250, ולעבור לרכב (לא מוכר את האופנוע! מעביר אותו בינתיים לרשות אחי הצעיר).
אני מחפש רכב ידני קטן, אבל עם כוח. בנוסף לנסיעות יום-יומיות באזור, הוא ישמש אותי כנראה לנסיעה אחת לשבוע מהגולן לתל-אביב או ירושלים. התקציב שמוקצה כרגע לעניין, עד 7,000 שקלים, מחייב אותי לחפש שנתון ישן, 1995-2000. מובן שחיסכון בדלק הוא שיקול, כמו גם עלויות תחזוקה, אבל בעיקר אמינות ועמידות. אשמח לעצתך באיזה כיוון לחפש. פיאסטה, שהיא זולה מאוד ועושה עליי רושם של אמינה ולא יקרה לאחזקה, אני חושש שהמנוע הקטן שלה לא יעמוד בעומס.
שמתי עין על גולף 1800 או 1600 בשנתונים הנ"ל. האוטו הזה די מגניב אותי ויש לו שם של בעל כוח, אבל אני חושש מצריכת דלק ובעיקר מעלויות תחזוקה גבוהות – טיפולים/חלפים. מצד שני, יש שֵם של אמינות לפולקסוואגן. כנ"ל לגבי פולו, רק שהוא קצת פחות 'סקסי' בעיניי. גם על פיז'ו 306 חשבתי, מחירה בהחלט מתאים לתקציב. חבר אחד מחזיק כזו ונהנה ממנה מאוד, אך חבר אחר יעץ להישמר ממנה כיוון שאני עלול ליפול לבור עמוק. אודה לך מאוד אם תוכל לכוון אותי.
תשובה: במקומך הייתי מחפש סוזוקי סוויפט 1.3 ידנית, מכונית חסכונית יחסית ואמינה, הצפויה לא לאכזב אופנוען העורק זמנית לארבעה גלגלים.
יוסי עופר, פסגות: כמי שגר על ההר אני מבקש לברר בקשר להאטה לפני שימוש בברקסים. כנהג משאית בעברי, אני בקיא בשימוש באמצעי האטה לפני שמגיעים לשימוש בברקסים. אולם מה הדין ברכב פרטי בעל מנוע בנזין? עד לאילו טורים יש להגיע בהאטה לפני שמניחים רגל על הברקס?
תשובה: העיקרון הוא לא להרשות למחוג במד סיבובי המנוע להגיע לשטח האדום. במהלך ירידה, ברגע שרואים במד הסל"ד שהמנוע מסתובב גבוה מדי – משלבים הילוך גבוה יותר, ואז מקבלים עצירה אפקטיבית פחות ומוכרחים להשתמש בדוושת המעצורים.
מדעני שואה הרגו את מארק אדלמן לאחר מותו, והונדה CRX ניסתה לחסל קשיש מורשה
אירועי ה-70 למרד גטו ורשה אחרינו כבר. והנה, התגלה שגם לאחר מותו של גיבור המרד מארק אדלמן, סגנו של מפקד המרד מרדכי אנילביץ', אנשים קטנים עדיין לא מזכירים את שמו. זאת, כנקמה מטופשת על הביקורת שאדלמן מתח על הציונות ועל מולדתנו, ונקמה על רצונו להישאר בפולין "כדי לשמור על קברי חבריי", כפי שהיה טוען.
מורדים מהכורסה
הכרתי היטב את מארק אדלמן, ואני גאה שכתבתי עליו כאשר אחרים שתקו כמו שפנים. סיפרתי לו, באחת הפגישות בינינו, שבתל-אביב הייתי במסיבת עיתונאים של יהודי אחד החי באמריקה, הטוען כי השתתף במרד גטו ורשה ושרף שם בעצמו שני טנקים גרמניים על צוותיהם. המסיבה כונסה לכבוד ספר עב-כרס שהוא כתב המתאר את עלילות גבורתו.
לא מרגיז אותך, שאלתי את אדלמן, שעשרות אנשים מתחזים ללוחמים במרד שלכם? "נהפוך הוא", הפתיע אותי אדלמן. "בזכותם, ובזכות יחסי הציבור שהם משכו אליהם, אנשים יודעים בכלל שהיה מרד כלשהו בגטו ורשה".
הַשְכָּחָה מכוונת של גיבור המרד בגטו ורשה. ד"ר מארק אדלמן. "החשוב ביותר הוא החיים. וכשהם מוגנים כבר, החשוב ביותר הוא החופש. רק תמורתו שווה לשלם בחיים" – שמעתי מד"ר מארק אדלמן את האקסיומה המעגלית. בשיחות בינינו לא סיפרתי לו שבזמן המרד בגטו ורשה, אשר כל העולם החופשי ידע עליו, היישוב היהודי בארץ חי כרגיל. כדורגל, קברטים, בתי קפה וכל היוצא בזה
גיבור בבור נשייה
אדלמן, אינטלקטואל בעל זיכרון פנומנלי, למד רפואה אחרי המלחמה והיה קרדיולוג מוכשר שהציל חולים רבים בלודז', העיר שבה חי ועבד. והוא היה גם סופר ופילוסוף בגישתו. למדתי ממנו רבות על המרד הטרגי ההוא, עליו עצמו וגם עליי. מותו של אדלמן הוא אבדה קשה ליהדות ולזיכרון המרד, שאת ההשתלשלות שלו הוא תיעד בקפדנות. לכן, חבורת ירושלמים פיקחים, שמצניעים מהדור החדש את דבר קיומו של אדלמן כנקמה על כך שהיה נאמן לתנועת ה'בונד' עד הרגעים האחרונים של חייו – הם לגביי מדעני שואה שהפכו אותה קרדום לחפור בו רדוד. לא מפתיע אותי שאדלמן לא רצה להיות איתם תחת אותה כיפת שמיים.
באופן פרדוקסלי, דווקא אדלמן, שלחם נגד השנאה – נפל קורבן לשנאה. מחפיר, אך המקום היחידי שבו חולקים לאדלמן את הכבוד הראוי לו הוא מדינת הגויים, היודעת כיצד להתייחס לגיבורים.
חברים עם חברבורות
לא רק אנשי אקדמיה וממסד מתנכרים לאדלמן (אף שהוא מעולם לא היה מיסיונר של תנועת 'הבונד' אלא הזדהה איתה בהֵשְקֶט, בצנעה כמעט). להפתעתי, גם חבריו הקרובים למרד, לוחמים אמיתיים, שבניגוד אליו עלו ארצה וזכו בתהילה של אירועי פסח 1943, לא דרשו ששמו יוזכר בטקסים.
קשישים הם מחוץ למוסכמות
אמנם בחברה אנושית על רמה אין מקובל לספר על מקרים אינטימיים המתרחשים בתוך המשפחה הקרובה, אך אספר בכל זאת – בחסוּת מעמדי הנוכחי כקשיש מורשה שקשה לו לשמור את סודותיו בין דל"ת אמות בטנו; ועוד קשיש שיש לו התחייבות מקצועית לשמח, להעציב, לסקרן ולפעמים גם לשמח את אויביו.
חוץ מזה, המוסכמה הסוציו-אלגנטית "לא לספר לזרים דברים אישיים" לא כתובה בחוקה הישראלית, אולי משום שאין לנו כזו. אז הנה הסיפור, במלוא חספוס הדרו:
אתמול בערב היית שונה
על כביש יבש, סתם כך בצהריים המאוחרים – ולא בחצות היום, כך שנשמטה ממני עילה לנופך ספרותי דרמטי – רצתה הונדה CRX שלי להרוג אותי. היא רצתה להרגני נפש ללא צל של רחמים, וללא סקרנות כיצד תסתיים פרשת 'שועל הכסף' וכיצד אשתחרר מחיבוק הדוב של המפיק המנוול גוויזדאווה, האוחז לפיתת-חנק בחומרי סִרטי. CRX החליטה להתנקש בי מבלי להיות מוטרדת בכל אלה. כי כמו בנות גילה, 22, המופיעות אצל טולסטוי, CRX שכחה את מה שהיא רצתה לשכוח.
לא רק מהעסקים הקולנועיים שלי התעלמה הונדתי כאילו הם אינם נוגעים לה כלל, אלא גם מהעניינים המשפחתיים האינטימיים שביני ובינה. CRX שכחה פתאום שבמשך כל חיינו המשותפים דאגתי לה שלא תסבול אפילו משריטה קטנה על שמלתה הכחולה. נו, חוץ מאחת זעירה.
היא שכחה שרחצתי אותה בעצמי, ושניסיתי להחליף בכוחות עצמי גם את חגורת הטיימינג שלה (והצלחתי כמעט). היא שכחה שטיפחתי את עור מושביה ודלתותיה, ושמזגתי למנוע שלה את השמנים הכי משובחים: כאשר האנושות המוטורית גילתה את השמנים הסינתטיים, היקרים, היא הייתה בין הראשונות ללגום מהם.
והנה, חרף מסכת יחסים שחשבתי שהיא אישית ועוד קצת, הונדה CRX שלי רצתה להרוג אותי, וכמעט, ממש כמעט, עשתה את זה. כאילו היא לא זכתה לכבוד להיות היפנית הראשונה בחיי. כאילו לא כתבתי עליה את המאמר "יותר אלפא מאלפא". כאילו לא סיפרתי לה דברים שאינני מספר לעצמי.
היא רצתה כל כך להרוג אותי – שלא היה לה אכפת לבצע חרקירי.
הזירה שבה היא הפכה זרה
הספרות הבלשית לימדה אותנו שלפני העלילה הדרמטית המחבר מתאר את השטח ואת פרטי הטופוגרפיה, שהיא סוג של פסְפרטו (מסגרת) לרצח. אז מי אני שלא אלך במורשתם של הגדולים בתחום, כמו גראהם גרין, שספריו מצאו מקום במזוודתו של עולה חדש לפני 43 שנה.
הנה אפוא תיאור הזירה:
סיבוב חד בעצימות בינונית על כביש דו-כיווני, המרוחק כ-1.5 קילומטרים מהבית. סיבוב שהקשיש המורשה והונדתו מכירים כפי שהשמש מכירה את מבוא החמה.
לפני 20 שנה, כאשר חזרתי לכאן לחיפוש שורשים, היווה כביש זה, המתפתל בין יערות ואגם שקט, פיתוי להתנחל בסביבה. "כאן אתאמן יום-יום בנהיגה כדי לא להזדקן", זרקתי על עצמי החלטה, ואכפתי אותה על אנוכי במשך ארבע עונות, בכל מזג אוויר. אפילו הסברתי פעם ל-CRX שניסיון למִשְטָר אימונים דומה בתל-אביב עלה לי בחודש פרידה מרישיון הנהיגה.
הונדה CRX, תצלום מיום הולדתה ה-18. היום, ארבע שנים אחרי, היא נראית אותו דבר ו-160 סוסיה עודם צונפים ולא מצונפים
רדינו צוף חצוף
אחרי שנה של שינון הסיבוב הכרנו CRX ואני כל רגב בו, ובחוצפתנו כי רבה למדנו לנצל את התופעה הידועה בשם תת-היגוי.
במקום לרסן בתקיפות את התנהגותה הנלוזה של ההנעה הקדמית בסיבוב – עת הגלגלים הקדמיים מתעלמים מהצורך לזרום עם קווי הסיבוב, מחליקים וממשיכים לנסוע ישר – אנו, כלומר CRX ואני, התחלנו לרדות צוף מתוק מהכשל המסוכן הזה: במקום להוריד רגל מהגז, כהמלצת ספרי הנהיגה, המשכנו להעיק על הדוושה הימנית. השינוי היחידי שהכנסנו בנוהל ספורטיבי ידוע זה הוא שבכניסה לסיבוב התארחנו בצידו השמאלי של הכביש, השמור למכוניות המגיעות ממול – כך שהציר הקדמי זכה למרחב אספלט נדיב דיו כדי לחדול להחליק בשלב כלשהו, ולהתחיל להגיב סף סוף למנת התוספת של הדלק!
במציאות, זה נראה כך: אנו, CRX והקשיש הישוב בה, היינו מתקרבים לסיבוב הנ"ל במהירות שיוט, 140-150 קמ"ש בהילוך רביעי, מורידים לשלישי, ואז גולשים לחלקו השמאלי של הכביש בלחיצה קלה על הבלמים כדי שחרטום הרכב יקבל משקל.
בכוח ההרגל, סיבוב זה הפך טבע שני. עד שיום גורלי אחד הפיל עליי תקרית שגילחה מההרגל את קשקשי שאננותו.
חוקי הפיזיקה השתנו?
דבר לא היה שונה, כביכול, באותו יום שבו חזרנו כהרגלנו (בפעם המי-יודע-כמה ועוד קצת) אל אותו סיבוב – למעט פרט אחד: באמצע הסיבוב, בעודנו בצידו השמאלי של הכביש, גילינו גוי מקומי הדוהר אלינו במסלולו החוקי, שאליו פלשנו כדי לבצע את התרגיל. מכונית ממול הייתה חיזיון שגרתי בסיבוב זה, כך שלא נבהלנו. הרי עוד רגע, ידענו היטב, הונדה והקשיש שבה תיזרק לנתיב הימני, בזכות תת-ההיגוי השובב והנאמן שנמצא בעיצומו. הרי בשום מקום לא פורסם בשפה המקומית שחוקי הפיזיקה השתנו.
אלא שהפעם חלפו חלקי שניות יקרים, ותת-ההיגוי בושש מלהגיע ולהציל אותנו, ואנו נותרים על מסלול לא-לנו מול גוי מתקרב! וזה קורה, איזה אבסורד מגוחך, דווקא לי, אדם השב ומתריע שאין דבר מסוכן ואכזרי יותר מהתנגשות חזיתית.
CRX מעוניינת להרוג אותי, הבנתי פתאום בהבלח של תדהמה. אבל למה? בגלל קנאה ביחסיי עם הבווארית Z3M, שהבאתי הביתה ואשר אני מבלה איתה?
במה אני אשם? הרי רציתי ששלוש בנותיי – הונדה CRX, אלפא GTV והבווארית – יהיו חברות. איזה גבר אינו חולם שהנשים בסביבתו הקרובה יהיו חברות עם זו החוקית?
דיכוי ההתפרעויות בגדה
מצאה לה זמן, CRX, להפוך את לבה, חשבתי בעודי מדביק את דוושת הגז לרצפה. ללא הועיל: תת-ההיגוי לא בא וגם לא מתקשר.
הגוי, למרבה האימה, כבר קרוב ממש, ו-CRX עדיין לא מחליקה לצד ימין אלא דוהרת מולו. נשאר לי רק לבזוז במהירות את חוכמתו של הפתגם היידישאי "אם מוחמד לא בא אל ההר, אז ההר בא אל מוחמד". אני מסובב את ההגה לכיוון ההפוך מהסיבוב, כלומר לימין. CRX נזרקת ימינה, מיישרת גלגלים – וחותכת לגדה השנייה, החוקית. הגוי חולף על פנינו מצד שמאל. בבית הוא יספר על אחד שנרדם והיה שיכור ונסע ממש מולו, ורק ברגע האחרון התעורר.
מגפיים, שוכחים מהר
נסענו עוד כמה קילומטרים ועצרנו להתאוששות. אני יוצא מהמכונית, מביט בחלקה הקדמי של CRX, והכול מתחוור לי פתאום: סתם שכחתי ש-CRX לבשה את מגפי הגומי החדשים שלה, טויו פרוקסס R888 בנוסח סליקס הבנויים למרוצים, שמקדם החיכוך הגבוה שלהם מְגַרֵש את תת-ההיגוי.
לפי הדיאליקטיקה של 'טיפ טיפה', לומדים מהמקרה המביך שאסור להתרפק יותר מדי על ההרגל, וכי קרש הצלה – צמיג טוב מדי – מסוגל גם להרוג.
טיפ טיפה
הצמיגאים בארץ, הנוטים לעצלות, מרכיבים את הגלגלים במכונית באמצעות מכשיר פניאומטי. התוצאה: בעל הרכב מתקשה לפתוח את הברגים שנסגרו באופן רשלני זה באמצעות מפתח רגיל. קורה גם שהברגים נשברים וקשה להוציא את החלק שנשאר בתוך הנאבה.
תמוה אפוא שמשרד התחבורה אינו מנחה את הפנצ'רמאכרים שבמכשיר פניאומטי המכוון לסגירה חלשה יש להשתמש רק בשלב הראשון של הרכבת הגלגל. בשלב הבא, יש להדק את הברגים באמצעות מפתח דינמומטרי, בכוח המומלץ בספר הרכב.
שואלים את אדוארד
מיקי, רחובות: לפני כשבועיים נגחה סובארו פורסטר בסובארו אימפרזה (ניו-אייג' 2002) שלי. הסובארו, שאהבתי נורא בזכות אמינותה ותגובותיה, נפגעה קשות ולא היה משתלם לתקן אותה – אף שהביטוח היה נושא בעלויות. נכון לעכשיו יש לנו רכב חלופי לשבועיים, ומכיוון שהזמן דוחק, אני מבקש את עזרתך בהמלצה על רכב שיהלום את צרכינו.
1. אשתי נוסעת כל יום מאזור רחובות לתל-אביב ומדי חודשיים בערך אנו נוסעים לצפון הרחוק (רמת הגולן).
2. יש לנו שתי בנות קטנות (שנה ושנתיים) ואנו חושבים על התרחבות בשנים הקרובות. מכיוון שכך, חשבנו על רכב שיהיה גדול דיו לעכשיו להכיל את המשפחה, ומאידך שיתאים גם להמשך כי לא בטוח שנוכל להחליף אותו, לפחות לא בתקופה הקרובה.
במהלך חיפושיי באתרי מכירות יד שנייה למיניהם מצאתי את השברולט ויוואנט. אני לא מוצא עליה יותר מדי מידע אמין באינטרנט – רוב מי שכותבים הם חברים בפורום שאני לא בטוח עד כמה הם מבינים, בעיקר שרוב התייחסותם הייתה לכיעורה של המכונית בעיניהם. כמו כן חשבנו על מולטיפלה – אבל אני מוצא אותן רק בקילומטראז' גבוה מאוד. סניק של רנו לא מושכת אותי במיוחד. ויש, מבעל המוסך שלנו, סובארו אימפרזה 2007 עם אחריות לתקופה של שנה, אם כי היא עשויה להיות קטנה לצרכינו בעתיד. הדברים החשובים לנו הם אמינות וצריכת דלק נמוכה, וכמובן, שלא יעבור את ה-25 אלף שקלים. אשמח אם תוכל להמליץ לנו על אחד מאלה או על רכב אחר שכדאי לחשוב עליו.
תשובה: אם תמצאו מולטיפלה דיזל במצב ראוי, מטופלת היטב – אין לחשוש מקילומטראז' של 250 אלף ואף גבוה מכך. מולטיפלה היא תופעת פלא שדומות לה לא מייצרים כבר ולא ייצרו עוד. אם יהיה צורך בכך, כדאי לחדש את מרכיביה וליהנות מקדנציה רעננה איתה.
אלחי, מעלות: התאהבתי. מדובר בלאדה 2104. מודל 1992. סטיישן. ראיתיה לפני כמה שנים אצל שכנים עולים מבריה"מ, פספסתי אותה, וכעת מצאתיה שוב. שאלתי היא, האם אני טועה כשאני חושב לרכוש אותה? האם אני עלול להסתבך איתה באופן קיצוני? האם זו מכונית אמינה בסך הכול? אין לי ידע במכונאות (יש לי חבר שמבין), וגם התקציב שלי מוגבל בדרך כלל. על המכונית מבקשים 4,000 שקלים. האם יש חלפים זמינים? הבנתי שהחלקים של פיאט מתאימים לה – האם זה נכון? דווקא של פיאט 124, או בכלל?
תשובה: לאדה זו היא סוס עבודה ידוע. אמנם לא חסכוני כמו מכוניות מודרניות, אבל פשוט וקל לאחזקה. יודעים זאת היטב הבעלים של אחותה הקרבית של 2104 – ג'יפ לאדה ניבה.
המכונית עומדת להתהפך? כדי למנוע זאת מוכרחים לפעול בניגוד לאינסטינקט, בניגוד לתחושת הבטן, בניגוד ל'היגיון'
"גדודי מומחים מוגיעים את מוחותיהם על סיבות קיקיוניות לתאונות הדרכים" – נזכרתי ב'טיפ טיפה' מהשבוע שעבר שבו ניצבתי כפרקליט השטן (אדבוקאטוס דיאבוליס) לצידה של המוזיקה המזרחית, המואשמת כמעודדת תאונות.
כתבתי שם שמומחינו ("שלא הייתי מתיישב לצידם ברכב") מקרקרים מחקרים בנוסח 'אור ירוק', במקום להדגיש את חשיבותם של לימודי נהיגה אמיתיים – כאלה הנערכים ביום ובלילה, בעיר ומחוצה לה, בישורת ובסיבובים. זוהי התשתית האמיתית למודעות מוטורית. נראה לי סביר שמודעות מוטורית, כְּזוֹ שניסינו לקדם במגזין 'טורבו' ז"ל – הייתה מסוגלת למנוע חלק מהתאונות. לפחות את ה'טיפשיות' שבהן, אלה שלא היו מוכרחות להתרחש ולגבות קורבנות בנפש.
הנה דוגמה קלאסית לתאונה שאיש אינו מלמד את האזרחים למנוע:
אמא, קישטה
שום בית ספר לנהיגה, שום קורס לנהיגה מונעת מטעם משרד התחבורה, וגם שום בית ספר פרטי לנהיגה מתקדמת-כביכול – אינם מסבירים כיצד למנוע התהפכות! ודאי שאין דרך למנוע התהפכויות שהן תוצאת תאונה קשה, אך כן ניתן להימנע מהתהפכויות סתמיות שהן תוצאה של איבוד שליטה והחלקה, המתחילות בכך שהמכונית נשכבת על שני גלגלים.
טיפ: במצב של כמעט התהפכות, צריך לסובב את ההגה לכיוון ההפוך מזה שמכתיבה לנו התחושה האינסטינקטיבית, הדוחקת בנו לברוח מאמא אדמה המתקרבת!
במילים פשוטות: אם המכונית עומדת להתהפך על צידה השמאלי, הנהג צריך לסובב את ההגה לאותו צד ממש, שמאלה במקרה זה, לכיוונה של האדמה המתקרבת דווקא – ולא ימינה חלילה. כי אם נכוון את הגלגלים ימינה, זה רק יעצור את המכונית, שאיבדה כבר את שיווי משקלה – מה שלא יאפשר לברוח מהסכנה, אלא יזרז דווקא את ההתהפכות.
והטיפ המשלים: במהלך תרגיל הצלה זה, המבוסס על 'שבירת' ההגה לכיוון ההתהפכות ולא לכיוון ההפוך לה – אסור לגעת בדוושת הבלם.
במילים אחרות, גם בסעיף המעצורים אין לבצע פעולה אינסטינקטיבית. כי עצירה היסטרית, בלתי מושכלת, כמוה כסיבוב ההגה לכיוון שגוי: היא תהפוך מיד את המכונית על צידה או על גגה.
סליחה, ריצ'רץ'
באחד ממבחני הסלאלום הגזמתי במהירות, ונוכחתי שמכונית המבחן – פיאט רגאטה, הזרקה, 100 כ"ס – נכנסה לשלבי ההתהפכות הראשונים. ודאי שכיוונתי מיד את ההגה אל עבר האדמה המתקרבת, כפי שלמדתי ממורי ורבי הפיני ראונו אלטונן – ואז הבחנתי, בצער ובתדהמה, שצלם המערכת השאיר את תיקו בדיוק על תוואי הבריחה מההתהפכות.
בלית ברירה עליתי על התיק, בגלגל אחד ועוד אחד, וכמה רגעים אחר כך גיליתי בהקלה שהתיק הנדרס היה ריק, ללא מצלמה ועדשות, כך שהנזק הסתכם ברוכסן.
השיהוי הוא בתוכנו
בעידן ה-ABS, עצירת חירום נראית כפעולה פשוטה. מה גם שהמכונית המודרנית מסוגלת לעצור ממהירות של 100 קמ"ש בטווח הנע בין 32 מטרים (פורשה) ועד 40-45 מטרים (מכוניות משפחתיות).
ואולם, מרחק עצירה של 32 מטרים או 40 מטרים ועוד קצת הוא נתון תיאורטי, משום שהוא מבוסס על חישוב צר וסטרילי: מהרגע שבו הרגל לוחצת על דוושת הבלם ועד לעצירה מוחלטת. מרחק העצירה הממשי, לעומת זאת, משתרע בין הרגע שבו הנהג הבחין בסכנה ועד להיעצרות הרכב – ולכן הוא עשוי להיות כפול מהמרחק ה'רשמי'.
האשם בפער בין מרחק העצירה ה'רשמי' ובין המרחק הנדרש בפועל הוא הזמן שעובר בין עזיבתה של רגל ימין את דוושת הגז ובין התיישבותה על דוושת הבלם. אורכו של שיהוי זה תלוי באישיות הפסיכופיזית שלנו: לכל אחד מהירות תגובה משלו, עומק אחר של ניסיון על הכביש ומידת ריכוז שונה.
זאת ועוד: נהג רענן ופיכח יגיב (לצורך בעצירת חירום) מהר יותר מאשר נהג הנמצא תחת השפעה. אין מדובר בהכרח בהשפעה של אלכוהול או סמים. זה יכול להיות נהג השקוע בשיחה או נוטל תרופות מטשטשות חושים. כך או אחרת, התוצאה זהה: טווח הבלימה מתארך.
פחות שקלים, יותר מטרים
ואולם, רעננותו של הנהג ותגובתו המהירה לא יועילו לו הרבה, אם הוא החליט לחסוך על הצמיגים. מחקרים גילו באחרונה שצמיגים זולים, העובדים איכשהו בנסיעות חוקיות איטיות שנערכות על כביש יבש – מאריכים את מרחק העצירה בעשרות אחוזים.
באותו מחקר התגלה גם שדיסקי מעצורים ('צלחות') יקרים מהמדף הגבוה, כמו גם דיסקיות משוכללות – השפעתם על מרחק העצירה זניחה למדי.
מסקנה: מומלץ לא לצייד את המכונית בצמיגים זולים, אף שמכון התקנים הישראלי העניק להם, משום מה, את חסד התו שלו. שהרי ברגעי חירום, כל סנטימטר-בלימה פחות שמעניק לנו הצמיג האיכותי הוא קריטי.
הנפוחים אינם צייתנים
יש לקחת בחשבון שלחץ אוויר גבוה, שעליו אנו מקפידים מתוך מחשבה על חיסכון בדלק – מאריך את טווח העצירה של הצמיגים. כן, גם את הטווח של הצמיגים הטובים ביותר.
רק השמאל יביא שלום
כדי להגיב ביעילות ברגעי פאניק-סטופ, כדאי לתרגל מצבי עצירה בשטח פתוח, ריק ממכוניות ומעין רעה (כלומר, כחולת מדים).
באותה הזדמנות מומלץ גם לתרגל בלימה ברגל שמאל. הסיבה: זמן העצירה מצטמצם כאשר רגל שמאל היא שעוצרת את הרכב, בעת שרגל ימין מרפרפת עדיין, בדמדומי ההיסוס, מעל דוושת הגז.
אגב, במכוניות חזקות ממש, בלימה ברגל שמאל ולחיצה בו-זמנית על דוושת הגז, ועוד משיכה בבלם היד – מאפשרות ביצוע תרגילים בנוסח הג'ימקאנות של מאסטרו קן בלוק.
נותנות פייט לקומבי: קיה קרנס החדשה והגרסה האחרונה של סיטרואן C4 פיקאסו הן תשובה להשוואות הבלתי מחמיאות שבין מיניוואנים וסטיישנים. ברוב ההשוואות הללו, גוברת מכונית הקומבי הטיפוסית על המיניוואן באחיזת הכביש ובנוחות השימוש היומיומי. קיה קרנס, שעברה מתיחת פנים רצינית, וסיטרואן C4 פיקאסו בגרסתה המשופרת – הן המילה האחרונה בתחום המיניוואנים. לנהג הן מציעות חוויית נהיגה דומה לזו שבמכוניות משפחתיות מובילות, ואילו הנוסעים צ'ופרו במקומות ישיבה משוכללים ובחללים רבים לאחסון חפצים קטנים
אויב ממול
החשש שמכונית הבאה מולנו עלולה להתנגש בנו הוא הסיוט היומיומי של נהגים רבים – סיוט הניזון בכותרות ראשיות המדווחות על עוד תאונה חזיתית מחרידה. קוראים השואלים מעל דפי העיתונים ובפורומים אינטרנטיים אם יש דרך למנוע התנגשות קטלנית כזו – לא מוצאים תשובה.
האמת היא שהינצלות מתאונה חזיתית תלויה בשלושה גורמים: מזל, זריזות ודמיון.
* קודם כל, דמיון – המאפשר אבחון מוקדם של הפורענות. ואבחון כזה הוא מן האפשר, שהרי רק במקרים מעטים (אם בכלל), מכונית המגיעה ממול בכביש בלתי מופרד משנה את מסלולה בפתאומיות, במרחק של מטרים ספורים מאיתנו – כך שבאמת אין כבר מה לעשות.
ברוב המקרים, או לפחות אלו שאני נתקלתי בהם, אפשר לזהות עוד מרחוק מכונית הנוסעת בצורה בלתי יציבה, בתוואי מתנודד, תוך שהיא פולשת לסירוגין למסלול הנגדי. ודאי שאין טעם או זמן לחפש את הסיבה לכך – איבוד אוויר בגלגל, תקלה במערכת ההיגוי, הירדמות הנהג או סתם שקיעתו בשיחת טלפון, הפניית ראשו לילדים היושבים מאחור וכדומה.
במצב כזה, שבו אנו מבחינים במכונית חשודה במרחק בטוח עדיין, נפעיל את המעצורים תוך שילוב הילוך נמוך (בתיבת הילוכים ידנית), הדלקת אורות גבוהים והפעלת הצפצפה.
* זריזות – לאחר שזיהינו נהג מסוכן וניסינו לשווא להחזירו לתלם, לא נותר לנו אלא להגן על עצמנו ולבחון בזווית העין את השוליים, שאליהם ניאלץ כנראה להימלט.
יש לרדת לשוליים אפילו במחיר של התהפכות קלה המבוצעת במהירות איטית. נזכור: זהו מחיר של מה בכך, לעומת הסכנה הנוראה של התנגשות חזיתית, שבה מהירות הקורבן ומהירות הפוגע חוברות זו לזו וגורמות להריסה מוחלטת של כלי הרכב.
* מזל – ודאי שאנו זקוקים לעזרתו, שהרי בכל מכונית הדוהרת מולנו גלום איום, וכל ניסיון היחלצות מהאיום הזה הוא מסוכן בפני עצמו.
המזל דרוש לנו כפליים אם נחליט בלית ברירה לברוח מהמכונית ממול אל המסלול הנגדי ולעקוף את האויב מצד שמאל דווקא – באין שוליים שבהם נוכל לבקש מחסה.
איש באמונתו יחיה
מצב של כמעט התנגשות חזיתית אינו רק מבחן עליון ליכולתו השכלית-נפשית של הנהג לנהוג בערנות רציפה (צלילות), לזהות איומים מבעוד מועד (דמיון) ולהגיב להם במהירות (זריזות) – הוא מבחן גם לנחישותה של האופטימיות שלו. על הנהג להאמין שהוא יכול להיחלץ מכל תרחיש, 'ודאי' ככל שהוא נראה.
לפי מחקר שערכו משטרת ארה"ב והעמותה האמריקנית AAA לבטיחות בדרכים, כ-62 אחוזים מהתאונות הגובות קורבנות בנפש הן תוצאה של שקיעת הנהג במחשבה, ורק 12 אחוזים מהתאונות נגרמות בגלל דיבור בטלפון. לפי AAA, בכל מייל (1.6 קילומטרים) של דרך הנהג צריך לקבל 20 החלטות. מאליו מובן מדוע התעמעמות הערנות – ולו לשבריר שנייה – עשויה להיות קטלנית
טיפ טיפה
כוחו של הפרדוקס עשה היסטוריה: טעות של כתב תחבורה שבדי, שבמבחן המפורסם מ-1997 הפך על גגה את מרצדס A קלאס הראשונה – הצמיחה, באופן מפתיע, ברכה לעולם כולו. הבוחן השבדי טעה אמנם בנהיגה, אך בכך תרם להתפתחות מוטורית אדירה!
ניצולי תאונות רבים חייבים תודה לחמור הסקנדינבי, שלא רק כיוון את הגה המרצדס באופן שגוי, אלא גם בלם בחוזקה דווקא ברגע שהמכונית איבדה את שפיותה ונשכבה על שני גלגלים. זו הייתה פשלה אדירה של הכתב, אך בזכותה הקונצרן הגרמני הרכיב ב-A קלאס הקטנה את מערכת ESP, שעד אז הייתה שמורה למכוניות גדולות ויקרות בלבד.
בזכות ההתהפכות המביכה בשדה התעופה בשבדיה, שהורידה לטמיון מאות מיליוני מארקים שהושקעו בייצורה של A קלאס ובפרסומה – זכו גם מכוניות קטנות ל-ESP והפכו, תיאורטית לפחות, חסינוֹת התהפכות.
שואלים את אדוארד
י"ו: ברשותי פיז'ו 206 מודל 2001. בשנת 2010 החל טפטוף של רדיאטור החימום בתוך המכונית. בעל המוסך יידע אותי כי התיקון דורש החלפה של החלק ושל הצינורות המובילים אליו.
כחודשיים לאחר התיקון, בעודי נוסע ברכב, התפוצץ החלק החדש. הוא התבקע (ממש נפער חור בפלסטיק) ומי המנוע הלוהטים נשפכו על רגלי. כתוצאה מהתאונה נכוויתי בכוויות בדרגות 2 ו-3, מה שהוביל לאשפוז ממושך ואף להשתלת עור. לאחר התאונה גררתי את הרכב לאותו המוסך שבו בוצע התיקון המקורי. בצאתי מבית החולים ניגשתי אל המוסך ושם נאמר לי כי (ללא שביקשתי) הרכב תוקן, והמוסך לקח על עצמו את עלות החלפת הרדיאטור. עקב התאונה, ומחשש כי המקרה יחזור על עצמו, לא חיברנו את צינורות המים אל הרדיאטור החדש אלא בוצע מעקף. מעקף זו נעשה באמצעות חיבור מחבר זווית בין צינורות הכניסה והיציאה של המים, כדי להשמיש את הרכב.
כשנה וחצי נסעתי עם הרכב ללא שום תקלות, עד שמחבר הזוית של המעקף נשבר וכל מי המנוע נשפכו פעם נוספת. מכיוון שעבר זמן מיום התאונה ולא נראו תופעות בעייתיות כלשהן מאז, בעצה אחת עם בעל המוסך החלטתי לחבר את צינורות המים לרדיאטור שהותקן. מילאתי מים והמשכתי בנסיעה עד שהגעתי למוסך. במוסך ביקשתי שיעברו על החיבורים שביצעתי (אינני איש מקצוע בתחום). הבדיקה נעשתה, נאמר לי שהכול תקין והמשכתי לדרכי. לפני כחודש, הרדיאטור החדש שהותקן התפוצץ גם הוא – הפעם על רגליו של גיסי, וגרם לו לכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו.
מאחר שלא שמעתי על מקרה דומה מעולם, וגם חיפושים באינטרנט לא העלו סיפורים דומים, הנחתי כי הבעיה היא אצל המוסך המתקין או אצל היבואן של החלקים. בשיחה עם בעל המוסך הוא טוען כי העבודה שלו נעשתה על הצד הטוב יותר, וכי הבעיה היא במנוע הרכב, הגורם לפריקת לחץ גבוהה דרך החוליה החלשה ביותר – רדיאטור החימום.
אני מעוניין למכור את הרכב, אבל חושש מאוד שהתקלה תחזור על עצמה ומישהו נוסף ייפגע. כמו כן, חשוב לי להבין – היכן התקלה ומי האחראי? האם התקלה בחלקים שהותקנו? בעבודה שנעשתה? או בעיה כלשהי במכלולים אחרים של הרכב המובילים לפריקה דווקא בחלק זה?
תשובה: זה נשמע כמו סרט אימים ממש. במיוחד לנוכח העובדה ש-206 אמורה להיות מכשיר תנועה ידידותי ואמין דווקא. עד כדי כך, שכאשר היא הורדה מפסי הייצור, הלקוחות של פיז'ו דרשו להמשיך בייצורה והיא זכתה לגלגול חדש, 206+ שמו.
במקרה של העותק שנפל לידיך נראה שבעל המוסך צודק, כלומר – לחץ יתר של מי קירור מחסל את רדיאטור החימום. שתי סיבות עשויות להיות לכך: בריחת יחס דחיסה מתא השריפה אל מי הקירור, דרך סתם ראש פגום או איזה סדק באלומיניום (מה שקל לזהות באמצעות מכשיר לגילוי CO2 במי הקירור); והסיבה האפשרית השנייה: השסתום שתפקידו לשחרר מי קירור למכל העודפים – לקוי. כדאי אפוא לבדוק אם במכל העודפים יש מים חמים. אם המכל ריק או קר, סימן שהשסתום אכן לקוי.
כל אחת משתי התקלות הללו – ואפשר כי מדובר בשילוב של שתיהן! – ניתנת לתיקון, כך שאין הכרח להיכנע למכונית הסוררת ולמכור אותה.
גדי קנדלר: אי שם, בגולן הרחוק, עומד להיוולד אח חדש לשלושה ילדים מתוקים. הוריו של התינוק גומעים מרחקים ומגיעים ל-40 אלף ק"מ בשנה עם רכבם הנוכחי.
לקראת הלידה הצפויה נדרשת החלפת רכב, אבל השאלות רבות והתקציב דל. רנו לוגאן? קיה קרנס? או אולי בכלל פולקסוואגן טוראן? או רכב אחר שלא חשבנו עליו? בגלל הנסיעות היומיומיות חשובה לנו צריכת דלק נמוכה ונעדיף לא להתפשר על בטיחות.
תשובה: כל שלושת ההרהורים המעשיים שציינת ראויים, ובלבד שתמצאו מועמדת מבית טוב, שבו היא ספגה תחזוקה על רמה. בנוסף אני מציע לכם לבדוק את האופציות של סיטרואן קסארה פיקאסו ורנו סניק, שתיהן בגרסת שבעה מקומות.
כבר לא אמכור או אחליף אף מכונית, כי ברצוני להניח למכוניותיי להחליף אותי, בעליהן הבוגד הסדרתי
בשנות ה-70 הנפלאות, שליוו את תחילת דרכי בירושלים, פקדה אותי חוויה חברתית מרתקת. כזו שהייתה מסוגלת לגרום למישהו שאינו ציניקן כמוני, כלומר טיפוס עדין ממני – תחושה של חוסר שייכות לסביבתו הציונית החדשה. וזה המקרה.
דואגים לעולה החדש
זה קרה בצהרי יום חורפי ברוממה, כמה רגעים אחרי שגמרתי את עסקת חיי החדשים עם נציגיו של ליאו גולדברג, יבואן GM דאז, והבאתי לחניון של בניין הטלוויזיה הממלכתית את אופל GT החדשה שלי.
ג'קי גורן, שבהיותו ראש מחלקת הבמאים היה ממונה עליי, ירד מחדרו שבקומה ארבע. "איי איי איי, שרק אלוהים ישמור", הגיב למראה החפץ האווירודינמי שלי, שמספר המושבים בו (שניים) זעום כמו המקום למטען. "איי איי", המשיך ג'קי לשורר את דאגתו. "בסכום שעלה לך הצעצוע הזה היית יכול לקנות וולבו סטיישן, חתיכת סלון על גלגלים".
צרור ההסתייגויות שהטיל עליי ג'קי כלל הערת ביניים שוביניסטית לגבי סגולותיה השימושיות של וולבו סטיישן, שמחמת הצניעות לא אצטט כאן.
עין מִתְאֲווה ומצליפה
"זה לא רכב משפחתי", המשיך ג'קי בתוכחתו, "אתם לא תיהנו ממנה", קבע, וקבוצה רחבה של חבריי החדשים, במאים ועוזריהם, שהתגודדו סביב GT ונעצו בה עין מִתְאֲווה, הסכימו עם נאומו, שעקב קשיי השפה לא הבנתי את כולו, ואף הוסיפו פרשנויות משלהם.
"זה לא מתאים לארץ", לימדה אותי המקהלה, בצוותא ובטעות. בטעות, כי דווקא אז, כאשר סיני הייתה עדיין בידינו, אופל GT התאימה מאוד לארץ, באשר היא הייתה מקרבת אלינו, מדי שבועיים-שלושה, את שארם-א-שייח' ואת נואייבה ומגישה לנו את חוּמָן הזהוב, שנאסף אל חיק זר.
תליתי עצב על פרצופי
ודאי שלא הדפתי את טענות ה"איזה פראייר אתה שקנית את האופל GT הזו, אדוארד". נהפוך הוא: כדי שהקהל ייהנה עד הסוף מצדקנותו הקנאית, תליתי על פרצופי הבעה נעצבת, של אחד המתחרט שלא התייעץ עם חבריו קודם לקניית הרכב ומכיר בטעותו. הנהנתי בראשי למשמע כל מילת גנאי – והיו רבות כאלה. רק להערה "מי יתקן דבר כזה?" לא התאפקתי ועניתי – "זה לא יתקלקל, זה אופל".
ואמירה זו הגשימה את עצמה. כי במשך ארבע שנות ההתרוצצות שלה אצלנו, כ-100 אלף ק"מ, כולל השתתפותה בגרנד פרי אשקלון – לא אכזבה אופל GT אפילו פעם אחת. החלפתי לה רק כמה משאבות מים, עד שגיליתי שמר ליאו גולדברג מוכר משאבות אלו, שעברו שיפוץ, כחדשות.
אנטישמים, אך מנומסים
בעצם, ועוד קצת בעצם, לא הוטרדתי יותר מדי מקבלת הפנים החמוצה שזכתה לה אופל GT שלי ברוממה ובגרורותיה המנטליות. הופתעתי רק שאיש מבין חבריי החדשים, במאים וכתבים עובדי הבניין – לא שמר על כללי הנימוס הבסיסיים ביותר המקובלים בחברה של בני תרבות, מה שניפק לי מידע סוציולוגי מעניין על הסביבה האנושית במקום שבו נפלתי.
כי בגולה הדוחה, העוינת, הקומוניסטית והאנטישמית שממנה הגענו רעייתי ואני, יחד עם עוד 10,000 מגורשים מרצון – היה לפחות טאקט. לא היה מקובל למתוח ביקורת על קנייה של מישהו. הפולנים החרישו ולא צקצקו גם לנוכח רכישה אומללה במיוחד, כמו טרנזיסטור שאינו קולט את 'פריי אירופה רדיו' (תחנת 'אירופה החופשית'). הם שתקו גם לנוכח תספורת איומה. איש לא אמר לבחורה – "וואלה, איזו מסכנה, מי עשה לך את זה?"
סל קליטה חלומי
אופל GT נראית מפונקת במקצת, אך נולדה ממש לנסיעות ארוכות. דבר בה לא הפריע לי, זולת ההתעניינות הציבורית המופרזת שעוררה חזותה. איש לא שאל איזה מנוע יש לה, מה נפחו וכמה כוחות סוס הוא מייצר, או מהי מהירותה המרבית. כולם התעניינו רק "כמה היא עולה?" או "כמה היא שווה?". על כך נהגתי לענות: "אני לא יודע, כי קיבלתי אותה מהסוכנות. רציתי אחת לבנה, נתנו לי אדומה, המנוולים", סיפרתי. "אבל לנהוג באדומה זה גם כן כיף", התרציתי.
אם תקראו באיזה מקום שבשנות ה-70 של המאה שעברה תושבי ארץ הקודש שנאו בלהט עולים חדשים – אז אני הוא שגרמתי לכך.
האופל הכי יפה: אופל GT דגם 1970, נייר לקמוס שבדק את סביבת המחיה הציונית שבה נחתנו. בניגוד לחזותה הפרחחית, הייתה GT כלי תחבורה יומיומי נאמן, לרבות אקספרס ירושלים-הים האדום. אחרי ארבע שנים, אופל נפלה לידיהם הטובות של קלרה ועמוס אהרוני, כך שבמקרה זה, הייתה זו רק חצי-בגידה מצידי במכוניתי האהובה. אגב, מכירתה של GT סימנה את פרוץ עידן האלפות אצלי, ששלהבתו טרם דעכה
המנוע של אופל GT, נפח 1.9, היה מייצר 90 כ"ס, עד ששיפרתי אותו באמצעות מאייד כפול דל-אורטו, גל זיזים 'חם' וסעפת פליטה ספורטיבית
הנאה או הסתאבות?
מפולת של אושר נפלה עלינו. כולם נהנים פתאום. המושג 'הנאת נהיגה' אופנתי מאוד, אך ערטילאי. הביטוי התרוקן מתוכן והפך סיסמה חלולה, שהרי רוב המנופפים בו אינם מתכוונים להנאה מהנהיגה עצמה – אלא להנאה מהנסיעה, כלומר הנאה מהנוחות. אותה נוחות שמספק לנהג/ת וליושב לצידו חלל פנימי מפנק – נוחות שלא באה על חשבון המרחב בשורה השנייה, המאפשרת ליישר רגליים.
ויש עוד פרמטרים ל'הנאת הנסיעה', שהיא נגזרת של נוחות, כמו מנוע שעובד בשקט ומאפשר לשוחח ולשמוע מוזיקה, מושבים שעוטפים אותך גם בנסיעות ממושכות, מתלים רכים ומיזוג נעים.
חבילת נוחות זו (שכאמור, קרויה היום בטעות 'הנאת נהיגה') כוללת גם את התכונות הבאות: תפעול קל של הרכב – תוצאת משקלו הנמוך של ההגה בתמרוני חניה ובביצועי פניות; ראות טובה גם לצדדים ולאחור; תיבת הילוכים אוטומטית שאינה דורשת מהנהג מיומנות והסתגלות כתיבה ידנית; ופיקוד קל על כל המתגים/כפתורים הדרושים בעת הנהיגה – הממוקמים בהישג יד ומאפשרים תפעול אינסטינקטיבי, מבלי לחפש עליהם מידע בספר הרכב.
אכן, תכונות חביבות, אך אין קשר בינן ובין המושג הפועם והאמיתי 'הנאת נהיגה'.
מתיקותו של ההיעדר
אני מודה שבמשך חיי המוטוריים, המתחילים להפחידני באורכו המוגזם של טווחם – בכל פעם שחיפשתי רכב המתאים לי כביכול, ויתרתי (במיאוס ובששון) על רשימת הפרמטרים המקובלים שמכתיבים בחירת רכב בקרב האוכלוסייה המפונקת.
כפי שהמכתב הכי טוב הוא זה שלא שלחנו – כך המכונית בעלת כוח ההגה הכי טוב היא המכונית שאין בה כוח הגה. כמו הונדה CRX שלי.
מועדון הסוררות-מרתקות
במבט לאחור, כל מכוניותיי, מאז שלמדתי לנהוג, היו תמיד דומות זו לזו בקריטריון המכריע (לגביי) שהוביל לבחירה בהן, שהוא: התענוג שמסבה השליטה בהן.
סעיף זה של "הנאה מנהיגה נטו" קינן (ועודו מקנן) בנדיבות בכל אחת ממכוניותיי – והוא קושר ביניהן כמו אותה שרשרת כבדה שבאמצעותה הייתי קושר את ארבע-חמש האלפות שלי שחנו ברחביה, למרגלות בית מס' 8 ברחוב בן-סרוק, כדי שערבים לא יגנבו אותן בלילה.
'המקצוע העתיק' בעד סטוצים
לפני שלוש שנים או ארבע פתחתי בחיפושים אחר מכונית שמסוגלת לרענן את חוויית הנהיגה. רוב הקולגות למקצוע העתיק 'כתב תחבורה' מסתפקים לצורך ההנאה בסטוצים מזדמנים עם מכוניות מבחן, שהם מחליפים מדי כמה ימים. ברם, שיטה זו אינה מתאימה לקשיש המורשה שהוא אני. שהרי למעט דגמים בודדים (ויקרים), התפריט המקומי אינו כולל מכוניות העונות לטעמו של קשיש זה, המחפש הנאה מסוג מסוים מאוד ועוד סולד מגיר אוטומטי, מבלם יד חשמלי וממחסומים אלקטרוניים למיניהם.
חוץ מזה, הקשיש שהתנחל בי אוהב לגור עם האוטו תחת אותה קורת-גג ולקבל זמן בלתי מוגבל שיאפשר לו להכיר את מכוניתו, ולמכוניתו – להכיר אותו. חיים משותפים עם אוטו מאפשרים לבצע ניסיונות. לבדוק מה השתנה בעקבות ליהוק צמיגים שונים, בולמים קשיחים יותר, מוטות מייצבים נוספים, מצמד קרמי ועוד.
ידידוּת והנאה דו-צדדית בין אדם ורכבו צומחות רק בחיים משותפים תחת אותה קורת-גג ואותה קורת-זמן – ולא במפגשים מקריים לצורך מבחן, או שימוש באוטו תמורת כתיבת מחמאות עליו.
הנאה חיננית, הנאה מסוערת
ודאי שהנאה מנהיגה בפיאט 500 הוותיקה, כלומר המקורית (היו לי ארבע כאלה), או בסיטרואן ויזה קלאב 2 צילינדר – איננה אותה הנאה מנהיגה בהונדה CRX או בבוווארית Z3M. בווארית זו מוכנה להתחרות בכל דבר שזז, ולא חשוב באיזו מתכונת – בליץ של 100-0 קמ"ש או מִקצה רבע מייל.
החיסרון הקטן שהכשיל את השידוכים
דרכי אל הבווארית Z3M קופה הייתה רצופה כמעט-רכישות של מכוניות שרציתי דחוף – אך ויתרתי עליהן בגלל סטירת הלחי של המציאוּת. הנה מקבץ מייצג:
את אופל ספידסטר, העתק של לוטוס, אילצתי את עצמי לשכוח כי היא לא אפשרה לצאת ממנה. אין לה ידית כלשהי, ורצפת האלומיניום החלקה היא לא בדיוק קונטרה לנעליים. מרגע שהתיישבת בה אין ברירה אלא להישאר, עד שמישהו יעזור לך להימלט אל החופש.
בסובארו WRX STI נוהגות דמויות גלוחות ראש לבושות טרנינג מבריק. מפחיד להצטרף למועדון חברתי זה.
מאזדה MX-5, חלומם של רבים בתל-אביב ובנותיה, היא מכשיר תנועה שצפוף לי בו, ובגג סגור היא מציעה קלאוסטרופוביה רצופה (וצרופה). זאת ועוד: להנעה האחורית של MX-5 אין ביטוי בגלל חולשת המנוע. אגב, אחרי ב-מ-וו Z3M, בטח ובטח שאי אפשר לגעת ביפנית זו, אפילו אם מצאת אחת מגודשת.
מנוע נכון (cosworth), שהשלדה מתאימה לו, מצאתי בפורד RS 2.0 בת 20 בערך, מטורפת כהוגן. הנאת הנהיגה שפעה ממנה למרות מוט הגה המותקן בין הנעליים, שרוצות להתחלף במקומותיהן כי הן למדו לבלום ברגל שמאל. פורד זו כמעט הייתה שלי.
צדק מאוחר
כבר לא אמכור או אחליף אף מכונית, כי ברצוני להניח להן להחליף אותי. וכאשר ארבע בנותיי, שלוש מהן בוורשה ואחת בתל-אביב, יחליפו את בעליהן, יהיה זה מין טקס של נקמה מתוקה שינקום בי עולם השסתומים, הבוכנות, גלי הזיזים וגלגלי התנופה – נקמה על פִּשְעֵי ההחלפות ומכירות הרכב שביצעתי בחיי, אשר כפו על אהובותיי פרידות פתע.
והיום, מאוחר מדי, מצטער אני על כל חיק זר שאליו הטלתי אותן.
טיפ טיפה
גדודי מומחים מוגיעים את מוחותיהם על סיבות קיקיוניות לתאונות הדרכים. במקום להדגיש את הצורך בלימודי נהיגה אמיתיים – כאלה שמתַרגלים נסיעה ביום ובלילה, בעיר ובכביש מהיר, בישורת ובסיבובים, ובמקום להציע לשלב חינוך מוטורי בבתי הספר, מצאו מומחינו (שלא הייתי מתיישב לצידם ברכב) עוד אשם מופרך בקטל: מוזיקה מזרחית, שקופצנותה גורמת לנהג להתפרע.
אני מצטער אך לגביי, "תגליות המתבססות על מחקרים", שהאחרונה שבהן היא שסגנון המוזיקה משנה את סגנון הנהיגה וגורם להתפרעויות ברבריות – הן טמטום פופוליסטי. במקום להסכים עם 'תגלית' זו, היה הקריין של ערוץ 2, האופנוען קושמרו, צריך להזכיר שאמנות הנהיגה מתבססת על ההבנה ששום התרחשות לא מסוגלת להסיט את דעתו של האוחז בהגה. לא צעקות בטלפון, לא ויכוחים קולניים בתוך הרכב, ובוודאי לא מוזיקה. ג'ים ראסל, המנהל האגדתי של בית הספר למרוצים, ניסח זאת כך: "תהליך הנהיגה מוכרח לנתק את הנהג מכל השפעה חיצונית".
אגב, יש איזו נימה גזענית בהצבעה על המוזיקה המזרחית כמעודדת תאונות. צלילי שיריהם של זוהר ארגוב ואום כולתום, סוג של קונטרה לנוף האירופי – ליוו לא פעם נסיעות ארוכות מאוד שלי, כמו מסלול מונטה-קארלו-לונדון-מונטה-קארלו במכה אחת, ועזרו לי להישאר רענן.
שואלים את אדוארד
צבי, גבעת-שמואל: רכשתי יונדאי i30 cw מחברת אלדן ואני מרוצה גם מהרכב וגם מהטיפול של החברה, לפני המכירה ואחריה. ברכב קיימת מערכת ESP. מהי המערכת הזאת? בחברה אמרו לי לנסוע מבלי להפעיל אותה. מה דעתך?
תשובה: ESP היא המצאת פלא שפוטרת את הנהג מהסכנה של החלקה פתאומית. בשברירי השנייה שבהם המערכת מגלה שהרכב מחליק, נכנסת לפעולה מערכת המעצורים, הנועלת את אחד הגלגלים כדי להחזיר את המכונית למסלולה.
בנהיגה ספורטיבית, המתבססת דווקא על החלקות (מבוקרות), מקובל לנתק את ESP ולוודא בעצמנו שההחלקה שיזמנו לא תיגמר בתאונה. אגב, ברוב המכוניות, ESP שנותקה בכוונה תחילה חוזרת לפעולתה במהירות של מעל 60 קמ"ש.
בשום פנים ואופן לא הייתי ממליץ על ניתוק מערכת ESP הנפלאה ככה סתם, ללא סיבה מיוחדת, כמו נסיעת מבחן ללמידת התנהגות הרכב והשליטה בו או פעילות של ספורט מוטורי.
דוד יבנה: בימים אלו אנו עומדים לפני החלפת רכבנו, טויוטה ורסו, ששירת אותנו נאמנה שנתיים ו-120 אלף ק"מ, עקב עלויות ליסינג גבוהות וצריכת דלק גבוהה (אף שביחס ליתר המיניוואנים, צריכת הדלק שלו טובה). האפשרויות העומדות בפנינו הן כל רכב מקבוצה 3-2 או עד 135 אלף שקלים. אנו מתלבטים בין שלושה דגמים: פולקסוואגן ג'טה 1.2 TSI, סקודה אוקטביה 1.2 TSI, אופל אסטרה ברלינה 1.4 טורבו.
הדגשים שלנו הם על שני פרטים חשובים: תצרוכת דלק טובה ואבזור עשיר (כולל מערכת בלוטות' לשיוט ושליטה מגלגל ההגה על מערכת המולטימדיה). כמו שכנראה הבנת, אנחנו נוסעים די הרבה, 60-50 אלף ק"מ בשנה, כמעט כמו נהג מונית. על איזו מבין השלוש היית ממליץ, או מבין יתר כלי הרכב מקבוצות הרישוי שצוינו?
תשובה: אם הנאת הנהיגה חשובה לכם, האפשרות היחידה מבין השלוש היא אופל, שהמנוע שלה מייצר 140 כ"ס. מבחינת ביצועים, אין להשוות בינה ובין ג'טה או אוקטביה. אך אם מה שחשוב לכם אינו הנאת הנהיגה, אלא תא מטען ענק ומרחב פנימי נדיב, אוקטביה היא המובילה בשלישייה שציינתם. ואם העיצוב החיצוני הוא שיקול, אז ג'טה, מעין פסאט מוקטנת המצוידת באותו מנוע 1.2 TSI שבאוקטביה, מנצחת אותה בסעיף הקנקן.
הסלאלום עושה למכונית המבחן רנטגן: הוא חושף את בטיחותה ונטיותיה, כלומר את אופייה האמיתי. אך משום מה, כתבי החצר המפונקים כהוגן לא מעיזים לנסוע בזיגזג
מיסטר ביל שאנקלי, המאמן האגדתי של מועדון הכדורגל ליברפול, היה טוען שבקבוצה צריכים להיות שמונה אנשים שמתאימים לסחוב על גבם פסנתר, ועוד שלושה שיודעים לנגן על מפלצת זו.
העיקרון של מיסטר שאנקלי שיחק נר לרגליי 15 שנה לפני סוף המאה הקודמת, כאשר התחלתי לערוך את מגזין 'טורבו' ז"ל. עוד בתחילת עבודתי כעורכו של ירחון זה חילקתי את הצוות לשניים: הקבוצה הרחבה – של כתבים המתרגמים חומר זר ומצלמים, וקבוצת פרימיום – שלחבריה היה מותר גם לכתוב וגם לנהוג.
רק חברי קבוצת העילית הורשו לבצע סלאלום, לב-לִבָּה של נסיעת המבחן. כי הסלאלום ניסח סוג של מילה תחתונה לגבי התנהגות הכביש (או הביש) של הרכב הנבדק, כלומר איזון המשקל שלו ואחיזת הקרקע. במילים אחרות: יכולתו לספק בטיחות אקטיבית.
אין סלאלום מנומס
במשך שנות פעילותו של ירחון טורבו – שהתכוון ולפעמים הצליח להיות יצירת פולחן לצעירים, שבהם ראינו את העתיד של מוּדעות מוטורית בארצנו – היינו מביאים את מכוניות המבחן לשדה תעופה כדי לבצע את הסלאלום התקני: זיגזג בין פילוני פלסטיק המסודרים בקו ישר ומרוחקים כ-18 מטרים זה מזה.
שלישיית הבוחנים המובילים של טורבו, רם לנדס, רוני סמדרסמן ורמי שוכטוביץ, הצליחה להגיע לשלמות בנהיגת סלאלום מרשימה, שנועדה לענות על המטרה שדרשתי מהם: קבעתי שהעיתון יפרסם תמונה מסלאלום אך ורק אם רכב המבחן הרים בין הפילונים גלגל אחד לפחות. ועל העיקרון הזה ניסינו לשמור.
זיג-ז"ל
צר לי להיווכח שכיום, כל בוחני הרכב שאני פוגש בשטח, בהשקת דגם חדש ובהזדמנויות אחרות, יודעים אמנם לסחוב את הפסנתר, כפי שביקש מיסטר שאנקלי משחקניו, וכפי שאני, תלמידו, ביקשתי בעקבותיו – אך איש מהם אינו מנסה כבר לנגן כראוי על הכלי המסקרן. דווקא מבחן הסלאלום, החושף כאמור את טבעה האמיתי של המכונית – פשוט יצא מהאופנה, וחבל.
דור הבוחנים החדש חדל לבצע סלאלום אף כי ללא זיגזג מהיר בין הפילונים, אי אפשר לחשוף נטיות של הרכב במצבים קריטיים – תופעות כמו תת-היגוי או היגוי-יתר. נוהל הסלאלום נעלם ממבחני הדרכים לטובת העתקה עצלה של דברי היחצ"נים, או ביקורת ילדותית שנטפלת לזוטות.
אצלי בבית
לבן שלי נמאס לאחרונה להסתפק בהונדה HR-V השחורה שלו, בעלת גיר ידני ו-105 כ"ס. אולי בגלל פער הדורות בינינו, אין לי צל של מושג למה הוא מעוניין להחליף את הונדה זו, שהיא אביזר התניידות במצב צעיר עדיין, ידידותי, אסתטי, נוח ביומיום וגם חסכוני. HR-V זו משרתת את בני וזוגתו במקום הונדה האצ'בק המטורפת שלהם, שמרוב שיפורים מתיישבת קרוב כל כך לקרקע, עד כי קשה להוציאה מהמוסך שלה מבלי לשפשף את הספוילר הקדמי ואת הקרטר…
"אם HR-V צפופה לכם בנסיעה זוגית, אם חסר לכם מקום לחצובות ולתיקי צילום", אמרתי בנימה סרקסטית, "אז תבחר לך, בני היקר, משהו ארוך יותר, רחב יותר וכבד יותר מהונדה". וככה סתם הצעתי לו לבדוק את האופציה של פורד S-Max, שלמרות משקלה וגובהה נוסכת תחושה של נהיגה במכונית משפחתית.
"מה כותבים עליה בארץ?", שאל בני, הנמצא עדיין בגולה, ושמע ממני ש-S-Max נכשלה כאן אצל מישהו במבחן משום ש"המזגן שלה לא משהו".
בלוטת תריס עם עט
"ממתי הכוח של המזגן קובע את איכות הרכב?", התפלא בני, וקיבל ממני הסבר שלבוחן הנ"ל, שהוריד ל-S-Max את רוב כוכבי הדירוג ואף הזהיר מפניה, יש טראומה מסוימת ממזגנים. כנראה אשמות בכך בעיותיו הפרטיות של האיש, ובהן נטייה להזעה כבדה.
בעצם, לא הייתה מכונית, נזכרתי, שדמות זו בחנה אותה מבלי להתלונן על המיקום של פתחי האוורור, או על קושי בניתוב הזרימה של האוויר הקר. כאשר האיש בחן את קיה פורטה החדשה מול אחותה מבית יונדאי, לא עניין אותו שפורטה מספקת מיזוג גם ליושבים מאחור, כי כנראה חשוב לו רק צינון גוף הנהג.
מחפש סוס, לא לוקסוס
אגב, לא מצאתי שום פגם במערכת המיזוג של פורד S-Max, המואשמת בחולשה בסעיף הקירור. אולי החמצתי פרט זה בשל העובדה שאינני מכור למזגנים והתרגלתי לנהוג מבלי להפעיל שום מזגן. הסיבה: בנוסעי אני מחפש כוחות סוסים ולא אקלים של הקוטב הצפוני.
על תענוג הצינון אני מוותר במיוחד במכוניות חלשות, כאלה שאפשר להשתמש במזגן שלהן כמעצור לכל דבר.
z3m קופה. אפילו נסיעה ממש חזקה בב-מ-וו Z3M קופה לא מצליחה לגרש את הצבע השחור שהתנחל בארבעת פתחי המפלט
לנו היה כבוד. להם יש כיבודים
היו זמנים במאה הקודמת, הכלואה במוזיאון זיכרוננו, שאחרי מבחן רכב היינו ממלאים על חשבוננו את מכל הדלק עד הפקק, לפני החזרתה של הקליינטית הרחוצה והמאווררת לידי היבואן, בעליה החוקיים. טקס קבוע זה שימש לנו כסוג של סמל לכך שבוחן הרכב הוא בלתי תלוי, ולא נותר חייב משהו ליבואן. כלום.
המנהג הזה, שהקפדנו עליו ב'טורבו', נעלם ללא הכר. לא רק שבתקופה הנוכחית, המודרנית, בוחנים שגמרו את טיול ההיכרות מחזירים מכונית ריקה מדלק – הם גם מתדלקים אותה כמה פעמים במשך המבחן, על חשבון היבואן. בתמורה ליד הרחבה הם התרגלו לציית ליבואן, הקובע מול איזה רכב יעמוד רכבו להשוואה, ואם בכלל תיערך כזו.
הלארג'יות של היבואן מבטיחה גם שהכתבים לא יפלטו מקולמוסם שטויות מרגיזות, כמו למשל: "היצרן לא צייד את הדגם בגלגל רזרבי", "היצרן חסך על התקנה של מד חום המנוע", או "המתגים של השמשות החשמליות שוכנים במרכז הקונסולה המרכזית במקום בדלתות עצמן, כדי לחסוך בעלויות הייצור של דגמים בעלי הגה הממוקם בצד ימין (שנהגם אינו יכול לשלוח יד למתג שנשתל בדלת שמאל)".
המפלט דיבר אמת
היו זמנים שצבע המפלט היה מלשין על סגנון הנהיגה של האוחז בהגה. אם חלקו הפנימי של צינור האגזוז היה בהיר, היה זה אות וסימן שהנהג יודע ליהנות מנהיגה ומנסה לסחוט מהמנוע את מלוא כוחו. לעומת זאת, צבע כהה של פנים המפלט היה מסגיר לעוברי אורח את אופיו הנוח-נרפה של הנהג, שאינו ממהר לשום מקום ואינו מרשה למחוג הסל"ד לטייל לכיוון ממלכת השֵדִים של השטח האדום.
עם קצת ניסיון, באמצעות צבע המפלט (ומידת הגבשושיות שלו) ניתן היה להבדיל בין נהגים מהירים שרק במקרה עוד לא איבדו את רישיונם, ובין בעלי מכוניות נורמטיביים שסתם נוסעים על תערובת ענייה מדי. חזותו של המפלט אפשרה להבדיל גם בין נהגים המצטיינים בסבלנות וזחילה אינה מציקה להם, ובין בעליהם של מנועים מוזנחים או ותיקים המבזבזים דלק ושורפים שמן. היו זמנים.
50 גוונים של שחור
כל הקטע הנ"ל של 'הזנב אינו אומר כזב' הפך כבר אגדה אורבנית. זאת, בגלל הדלק הנוכחי המשווק בארץ, שמצבו הכימי מותיר את המפלט בכסות שחורה גם אחרי שעות של נסיעה מהירה. כתוצאה, בחולפנו על פני מכוניות חונות לא נגלה הבדלי צבע בין המפלטים. כולם לובשים שחורים, כאילו בכוונתם ללכת להלווייתה של הנוסטלגיה.
היו ימים שאחרי טיול אקספרס מירושלים לאילת אפשר היה להתכופף בחניון המלון האילתי, להציץ בסיפוק במפלט האלפא, 3.5 אינץ' קוטרו, ולגלות צבע של קפה ביותר מדי חלב – תוצאת נסיעה שארכה שעתיים בלבד.
מה נותר לקשיש חוץ מזיכרונותיו. המה ינחמוהו במסמריהם ובנוצותיהם.
אדמונית מדהימנית: רנו קליאו החדשה היא, לפי דו"ח JATO, הסופר מיני הנמכרת באירופה. לרנו מזמן לא הייתה מכונית שחזותה מעוררת אהדה כה גדולה – תוצאת הימור מוצלח על צוות מעצבים חדש. כמו קיה הקוריאנית, גם רנו החליטה לשנות את סגנון העיצוב והזמינה את לורנס ון דר אקר, שעבד קודם במאזדה. קליאו IV שהוא עיצב טלטלה את הדגם מהמסד עד הטפחות. זוהי דוגמה לאומץ של היצרן, שריטש את הקונספט של מותג הנמצא בשוק כבר 22 שנים ונמכר ב-12 מיליון עותקים.
חוץ מהדלת, שנראית כאילו חטפה מכה, מראה המכונית הוא אכן אטרקציה, עוד לפני נסיעה בה. לא אופתע אם קליאו IV תגיע למקום גבוה בתחרות 'מכונית השנה 2013', תואר שקליאו קטפה כבר פעמיים
טיפ טיפה
מה יקרה למנוע בן 15 אם במקום השמן המומלץ 30W5 הוא יקבל שמן 40W5? תהה קורא. למנוע לא יקרה דבר. אפשר אפילו להעריך שבמדינות חמות כמו שלנו, שמן בצמיגות גבוהה אף מתאים יותר למנוע ותיק.
עם החלפת סוג השמן מומלץ רק לשמור על דרגת האיכות – מה שלא קשה לעשות במקרה של שמנים סינתטיים כמו 30W5 ו-40W5, הדומים באיכותם. שמנים אלו שונים רק בצמיגותם: השמן 40W5 צמיג יותר, מה שמסייע לו לעבוד בטמפרטורות גבוהות.
ייתכן רק שההתנגדות הגבוהה יותר של השמן הצמיגי תעלה את צריכת הדלק במאיות הליטר לכל 100 ק"מ, כלומר, בשיעור מזערי. תופעת לוואי סמלית ביותר.
שואלים את אדוארד
ארי ויילר, גבעת-שמואל: בטויוטה יאריס קיימת שרשרת תזמון ולא רצועה. שרשרת, בניגוד לרצועה, אינה דורשת החלפה, ולמיטב הבנתי החלפתה כרוכה בפתיחת ראש מנוע, דבר שלא הגיוני לעשות באופן יזום. במהדורה העברית (מתורגמת על ידי היבואן) לספר הרכב של היאריס, בטבלת האחזקה, מופיע כי ב-150 אלף ק"מ יש צורך ב"החלפה או סיכה" לרצועת (שרשרת) תזמון, ללא תלות בזמן. בספר הרכב המקורי בשפה האנגלית הדבר אינו מוזכר כלל. בנוסף, אם הייתה רצועה ולא שרשרת, סביר שהיה צריך להחליף אותה בקילומטרז' נמוך יותר בצורה משמעותית או לאחר כמה שנים.
לא נותר לי אלא להעריך שמדובר בכסת"ח של היבואן, או סתם בהמלצה טובה שלו לסיום הוראות האחזקה (הטבלה מסתיימת ב-150 ק"מ).
לאור כל זאת, לא כדאי להחליף את הרצועה, שהיא בעצם שרשרת, ונראה גם שאין צורך להחליף מוסך. ובכלל, כדאי אולי לברר את הנושא לעומק לפני שפוגעים בפרנסתו של אדם.
תשובה: זו בוודאי פשלה. הקוראת השתמשה בביטוי "רצועה", לאחר שהיא שמעה אותו כנראה מהמוסכניקים. ודאי שידעתי כי בטויוטה יאריס מופקדת על תזמון השסתומים שרשרת, ולא רצועה. אלא שבאחרונה נרשמת נטייה לעזוב (שוב) את השרשרות ולחזור לרצועות, כפי שקורה בקונצרן פולקסוואגן. לכן, כשנתקלתי במכתבה של הקוראת במילה 'רצועה', חשבתי שגם טויוטה חוזרת לעידן הרצועות.
עקרונית, אם ספר הרכב ממליץ על פעולה כלשהי, בשרשרת או ברצועה, כדאי ליישם אותה, שכן בהיקרען סופג המנוע תקלה יקרה.
בכל אופן, תודה על הערותיך, למעט אולי ההערה שבתשובתי יש משום "פגיעה בפרנסה". הרי ההחלפה שהמלצתי עליה מספקת פרנסה למי שמבצע אותה.
זאב רוטקופף: התמונה בכתבה האחרונה ('המפתחות בפנים' 815) הזכירה לי בצער את האלפא שהייתה. אוטו ראשון בחיים. המכונאים התחבאו כשהייתי מתקרב והאוטו דעך עד שמכרתי אותו לאספן. במחיר מצחיק כמובן. מצורפות תמונות של האוטו בשלג הגדול של ירושלים ב-1992, וכן של הבן (היום בן 24) בתוך האוטו.
תשובה: לפי התצלום, הייתה לכם אלפא רומיאו ברלינה 1,750 או 2,000. מכונית נפלאה, ולא רק לשעתה.
יאיר צור, ענתות: כתוצאה מתאונה הוחלפה הניסאן סירנה בדגם מתקדם/ חדיש יותר (2000). חשבתי לתומי שאני מבין ברכב ובדקתי אותו בנסיעה בלבד, ובמבט על המנוע ועל האגזוז. הרכב סחב טוב יותר מהמודל הקודם, המנוע נראה די נקי ומהאגזוז לא נראו סימנים חשודים. אך בשורה התחתונה, המנוע אוכל שמן (1 ליטר לפחות ל-1,000 קילומטר), יש בריחת קומפרסיה למערכת המים, ואדי שמן יוצאים מנשם מכסה שסתומים. האם במצב זה כדאי לפתוח ראש מנוע ולטפל במנוע, או להחליפו?
איזה מוסך מומלץ באזור המרכז או ירושלים? האם מנועים תוצרת חוץ הם מוצלחים יותר באופן גורף במכוניות ישנות מסוג זה? האם יש להמשיך להשתמש בשמן המקורי או להחליף לשמנים סינתטיים?
תשובה: אם המזל יאיר לך פנים, כל הטיפול יסתכם בהחלפת סתם ראש (בהנחה שאין סדקים באלומיניום) ובליטוש המשטח. באותה הזדמנות כדאי בוודאי לבדוק את מצב השסתומים. אני ממליץ על מוסך מושיקו, שאני מכיר שנים.
מנועים מיבוא אינם בהכרח מוצלחים יותר ממנועים מפירוק מקורי. העיקרון הוא לחפש מנוע שלא חיכה זמן רב לקונה, ועל כן לא החליד.
באשר לשמנים, יש שתי אסכולות. האחת גורסת כי במנועים ותיקים יש להשתמש בשמן חצי סינתטי, והשנייה טוענת שבכל מצב וגיל של המנוע, שמן סינתטי יאריך את חייו.
תניה קוחר: לפני כחצי שנה רכשנו קיה פורטה 2012, מכיוון שמשפחתנו גדלה והיינו צריכים רכב שהבגאז' שלו גדול ומקום מרווח מאחור (וגם מכיוון שסבא שלי ז"ל נתן לנו סכום רציני והייתה לו אובססיה לרכבי קיה. "Beggers Can't Be Choosers").
הבעיה הכי גדולה עם הפורטה זה שהרגשתי שהוא שותה המון דלק. בכל מקרה, השבוע הרכב נגנב מהחנייה שלנו והתחלנו לחפש חדש.
אני רוצה רכב משפחתי שיש בו מקום בבגאז', אבל גם חסכוני בדלק. מהסתכלות באינטרנט נתקלתי ברכבי ההיבריד (כמו הפריוס) ובכלי רכב בעלי מנוע TSI (סקודה או פולקסוואגן). האם יש רכב שאתה ממליץ עליו בתקציב של כ-100 אלף שקלים? והאם כדאי להסתכל על רכבי יד ראשונה מליסינג?
תשובה: בסכום שהזכרת, השוק מציע מספר רב של דגמים משומשים מהמדף העליון – או דגמים ממדף נמוך יותר, אך חדשים "מהניילונים". אם בגאז' נדיב הוא גורם מכריע, אז המלכה בתחום זה היא סקודה אוקטביה.
בנוסף, מומלץ לכם לבדוק את האופציות של סיטרואן C-ELYSEE ופיז'ו 301 החדשות, שאפשר להשיגן במחיר של 110 אלף שקלים.
לנהוג זה כמו לצלם סרט: הזאפטה תופסת אותך בעיצומה של הפסטורליה, כשאתה הכי לא מוכן לה
בשנות ה-70 המוקדמות ואילך היה לי בבניין הטלוויזיה הממלכתית בירושלים קולגה אחד מגזע הרוממאים, עמוס ארבל שמו. בחור נחמד, חייכן סדרתי, אחד כזה שלא מלכלך, לא מרכל, לא מלשין להנהלה או לוועד הטכנאים ולא מצטרף לאינטריגות.
בחמש קומותיו של בניין הטלוויזיה, חברים כמו עמוס, עוף מוזר, היה אפשר לחפש בנר. נדמה לי שעד עתה.
ובכל זאת, הנוכחות של עמוס הייתה גורמת מבוכה מסוימת. כי עמוס היה מאוהב במכוניתו, אלפא רומיאו ג'וליה 1.3 לבנה, ולא חדל לרגע לשבח את קסמה. הייתי שומע אותו מרחוק מספר למישהו שג'וליה כבשה את הקסטל ב-100 קמ"ש על הילוך שלישי והוא לא שילב רביעי כדי לא להציק לה, ושיהודה ממוסך מושיקו החליף לה שמן. וכך הלאה, מסביב לשעון. עד שהקולגות הרומאים החלו לברוח מעמוס על נפשם.
חוץ ממני, במאי בדרגה 8 פלוס, אף אחד לא היה מוכן לשמוע שצליל הדלת הנסגרת בג'וליה 1.3 הוא, לאוזניו של עמוס, קריאת הזמנה לטיול.
להיות ג'וליה: לאף מכונית סדאן בת זמננו אין האופי והסגנון של אלפא רומיאו ג'וליה, ששלטה בשנות ה-60 וה-70 והיוותה תמהיל מרתק של ספורטיביות ושימושיות. חרף המראה הקרבי שלה היא שקלה 1,000 קילו בלבד – מה שהיטיב עם הביצועים מול המתחרות של אז. מנוע ה-1.3, בעל ראש אלומיניום, שני גלי זיזים ושני מאיידים כפולים, ייצר אמנם רק 82 כ"ס – אך היו אלה סוסים אמיתיים ולא סוסי כאילו, מהסוג שבמכונית המודרנית מחפשים אחריהם ולא מוצאים אפילו ציצית מבלוריתם, כי הם קיימים על הנייר בעיקר. בצדק עמוס ארבל התאהב בה.
גולדה מתפטרת ואלפתי נהדרת
חשבתי אז כמה חברי עמוס סבל ודאי באולפן בעת דקלום מהדורת החדשות הקצרה, כאשר היה אסור לו להזכיר מול המסרטות את אלפתו האהובה באוזני הצופים בבית, כפי שעשה במזנון ברוממה. שם, על יד שולחנות פורמייקה, בכל מפגש מקרי עם עמוס היה משהו פטלי, כשהוא היה ממשיך ומתאר בדקדקנות את שלל נפלאותיה של האיטלקייה.
מי שלא הספיק לברוח מארבל, נפל לו קורבן, ועיניו התלויות מעל החומוס או השקשוקה היו משדרות חוסר הבנה, ואף עוינות, לגבי הדובר המתלהב מרכבו.
האם התעמסתי והתארבלתי?
לפעמים אני תופס את עצמי שלא למדתי כלום ממקרה ארבל הצעיר, ואף אוחזת בי תחושה מפחידה עוד יותר שמבלי דעת, נדבקתי איכשהו אז, במזנון רוממה, מעמוס ארבל דגם 1970 ואילך, כאשר אני כותב על הברכיים לגבי הבווארית Z3M שלי שהיא "שירת הברבור של ב-מ-וו".
האם הבנתי שהתעמסתי והתארבלי רק בגיל מאוחר? בגיל שבו כבר לא לומדים כלום ולא מבצעים הרבה, אלא חיים בפרזיטיות על הזיכרונות מהעבר?
הבריטית שיחקה במוחי
סרטי הקצר 'קראקסה' (תאונה), הנמצא בבלוג שלי, היה אמור להיות מין אֶפּוֹס שהגיבורה שלו היא מיני קופר, שזכתה למעמד של מכונית פולחן עוד לפני חצי מאה. ייעדתי את הסרט להיות מעין שיר הלל קולנועי (שסגנונו נע בין פיוט וסיוט) למכונית הבריטית – שבמקרה שלי, הייתה הזכר היחידי שנותר לי מהתסריט 'אונייה לאדיס-אבבה'. את התסריט הזה מכרתי בלונדון למפיקה האמריקנית ברניס בלוך, ובכסף שקיבלתי תמורתו קניתי את מיני קופר. מיד עם קנייתה ביקשתי לשפר אותה למרוצי ראלי בסדנת הספורט של היצרן.
תענוג זה עלה לי לא פחות מהמכונית עצמה.
די מהר אחרי שחזרתי עם קופר המשופרת לוורשה, הרכש האדום שבו התאהבתי שיחק במוחי וברעיונותיי. הבנתי שקופר, בתחבולותיה, דורשת ממני לכתוב לה תסריט שבו היא תככב. כך נולד 'קראקסה'.
אך כאשר התחלנו לצלם את הסיפור, שבק המנוע של אהובתי אפיים. כה עמוק הוא שבק, עד כי הרימו ידיים גם מכונאים בריטים שהגיעו לוורשה כדי להפיח במנוע קצת היגיון והגינות. המנוע פורק והורכב, הוחלפו בו חלקים, אך דבר לא עזר – ותאריך הצילומים התקרב והלך.
רומיאו, יוליה, ועוד יוליה
האכזבה הייתה טוטלית, עד שלמזלי מישהו הלך בדרכי והביא לפולין עוד מיני קופר, עם פחות סוסים משלי אך טובה יותר, באשר היא הייתה ניידת לפחות. אחרי משא ומתן (כספי) קיבלנו אותה מידיו לכמה ימי צילום ונסענו לאתר ההסרטה, אזור מוריק ופסטורלי סמוך לקראקוב.
הייתה זו תפאורה מתאימה להפליא לרומיאו, ליוליה, ולקסם המוטורי המסופק בשפע על ידי מיני קופר המטורפת – הכול לצלילי המוזיקה של המלחין כריסטופר קומדה, אף הוא חסיד מושבע של ז'אנר ארבעת הגלגלים.
את דמות הנהג גילם בסרט ידידי אנדריי ז'ילינסקי, עיתונאי ואלוף פולין בראלי, ולצידו במיני קופר ישבה ברברה ברילסקה, שחקנית צעירה שגיליתי בבית הספר למשחק (ואשר שיחקה אצלי גם בסרט 'ולס לבן'). עם זוג שחקנים כאלה, ועוד עם מיני קופר, חשבתי בתמימות של במאי צעיר – הפרס הראשון של פסטיבל הסרטים הקצרים בקרקוב מונח כבר בכיסי.
גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה
לעולם לא אשכח את ארוחת הבוקר של צוות הצילום במלון בקראקוב שבו התאכסנו.
ישבנו אל שולחן האוכל בתחילתו של עוד יום צילומים, מחכים לשחקנית הראשית ברברה. היא נכנסה, חייכה בשמחה, ואז זה ניחת עלינו: ברברה החליטה לשנות תסרוקת ועשתה לה פוני. "גזרתי!", הכריזה בשובבות קוקטית. "נו, מה אתם אומרים?", חייכה במתיקות, מצפה מאיתנו להתפעלות ולמחמאות.
קמה מהומה. הצלם סטאשק קם מכיסאו והחל לרוץ סביב השולחן. גחמת הפוני של ברברה טרפדה לנו את הצילומים, משום שבסצנות הקודמות הגברת הופיעה בשיער ארוך שקווצותיו שוטטו בחן על המצח. ברברה בכתה וביקשה סליחה. האווירה הייתה קשה.
אם אין די בכך החל לרדת גשם זלעפות, והגיבורה הראשית השנייה בסרט, מיני קופר החדשה, החלה לגמגם אף היא, כמו הקופר הפרטית שלי לפני מותה. "מה אני אגיד לבעליה?", שאל אותי המפיק בקול בוכים. "מה אגיד להנהלת האולפן?"
עוד לפני 50 שנה זכתה מוריס מיני קופר במעמד של מכונית פולחן. וזה קרה עוד לפני ששלוש הקופרים כבשו את המקומות הראשונים בראלי מונטה-קארלו
הפרוזאק של הפולנים
הכרזתי על הפסקה בצילומים. השחקנים נסעו הביתה ליומיים מנוחה, ואני ניצלתי את הפנאי-מאונס כדי ללמוד את עקרונות המאייד SU, ובזכות כך קופר החלימה. לפחות זה.
הגשם המשיך להינתך בזעף, והייאוש התפזר בנפשי כאילו יצא ממכונת עשן. "אדוארד, יש לי רעיון נפלא", ניער אותי המפיק מהדכדוך. "אל תישבר, הכול טוב". ידעתי שאין מה לתקן, שהכול קטסטרופה, אך הלכתי אחריו בכל זאת לחדרו, שם הוא שלף מארון הבגדים בקבוק וודקה.
"כמה לגימות והכול מסתדר", הסביר לי המפיק בנימה למודת ניסיון. אמנם לא התיישבתי איתו ולא הסכמתי לשתות, אך ברגע זה הבנתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי.
הצלם לבש שמלה וחוצפה
ואז בא לי הרעיון לנצל את ההפוגה בגשם כדי לצלם סצנה בהיעדרם של השחקנים, סצנה שבה לא רואים מי נוהג בקופר ומי יושבת על ידו. היה זה קטע פשוט שבו מיני קופר עוקפת אישה כפרייה הרוכבת על אופניים. הכפרייה נבהלת מקִרבת היתר של המכונית ונופלת מאופניה, כדי החלב שלה מתגוללים על האספלט.
עוד כאשר הוא קרא את הקטע הזה בתסריט, החליט הצלם הקבוע שלי, סטאשק, הלוקה בחוש הומור מטורף, שהוא יגלם את הכפרייה. "אחרת, לא אצלם את הסרט", איים עליי.
יצאנו לצילומים, הרכבנו את המסרטה על חצובה והתגלגלנו מצחוק כאשר סטאשק, לבוש שמלה רחבה כמיטב הפולקלור הפולני, התחיל לרכוב על אופניים. ההפוגה בגשם נמשכה, כולל תאורה נאה של שמש חיוורת. עוזר הצלם התייצב מאחורי המסרטה במקומו של סטאשק, ואני נהגתי את קופר במקום נהג המרוצים אנדרי. לצידי ישבה עוזרת ההפקה, במקומה של השחקנית ברברה. זו עם הפוני החדש. אקשן!
לזווית שבין הפתעה וטיפשות קוראים מזל
זינקתי בקופר, התרחקתי כמה קילומטרים מאתר הצילומים וחזרתי אליו. עברתי את הסיבוב שבו התאמנו בחזרות, הגחתי ממנו לישורת – ושם ראיתי, מבעד הערפל, את 'הכפרייה' סטאשק מדוושת. התקרבתי לאופניים 'שלה' במהירות של כ-120 קמ"ש, כפי שנדברנו מבעוד מועד – ופתאום, כאשר המרחק בין מכוניתי ובין כידון האופניים עמד על סנטימטרים ספורים בלבד, 'הרוכבת הכפרייה' העיקה על הדוושה השמאלית כדי להגביר את מהירותה, תוך שהיא מבצעת זווית גלגול (האופניים נשכבו). תוך חלקיק שנייה הייתה מיני קופר המופתעת שלי אמורה לפגוע בכפרייה המטופשת שהיא הצלם שלי.
ברגע זה, כדי לא לפגוע בסטאשק, סובבתי את ההגה שמאלה. קופר איבדה אחיזה, החליקה, עפה לשוליים, חזרה איכשהו לאספלט – וההמשך המפחיד נראה בסרט: המכונית נזרקת ימינה, שמאלה ושוב ימינה, עד שהיא מתיישרת. "לא היה חסר הרבה כדי שתתהפכו על הגג", קבע אנדרי כאשר ראה את הצילומים. "לפחות לא לחצת על המעצורים", נחרד איש המרוצים המנוסה.
התפלקה לי הישרדות
בתקופה זו עדיין לא הסתדרתי עם הנעה קדמית שכן קופר הפרטית שלי הייתה מקולקלת רוב הזמן. כל הינצלות מהתהפכות הייתה מקרית, אינסטינקטיבית, תוצאה של מזל תועה שעבר בסביבה. בכל אופן, מה שלמדתי אז עזר לי לא פעם בהמשך תולדותיי, ובעצם, עדיין עוזר.
בעורקי הפסטורליה רוחש רעל
בגלל המקרה הטיפשי עם הצלם סטאשק, הבנתי שתאונות אינן בהכרח קורות בתנאים קשים, בכבישים מסוכנים שמומחי נהיגה מזהירים מפניהם. התאונות המסוכנות ביותר, תפסתי, הן אלו שנופלות לפתע פתאום, ברגעים שאנו לא מצפים שיתרחש משהו מפחיד. כשהנסיעה הולכת חלק דווקא, באווירה פסטורלית של אין-מתח. לכן תאונות תופסות אותנו בלתי מוכנים.
הפתרון (בנוסח הנספח 'טיפ טיפה'): לשמור על דריכות דווקא ברגעים שבהם הנסיעה מתנהלת על מי מנוחות. יש ללפות את ההגה בחוזקה ולהציץ מה קורה סביבנו ובאופק גם כאשר אנו חשים שדבר אינו מאיים עלינו, כביכול. כי כל 'כביכול' עשוי לחשוף את פרצופו האמיתי, אם רק נניח לו.
טיפ טיפה
הקומוניקטים של עוז דרור, דובר עמותת 'אור ירוק', נשלחים בג'ימייל שלי ישר לספאם. הסיבה: נמאסה עליי ההפגזה הסדרתית הפוגעת בתיבת הדואר שלי. לא לרוחי שמחשבי סובל מהקשקושים של העמותה, המנסה לנצל את הסטטיסטיקה כנשק יום הדין במלחמתה המדומיינת בקטל בדרכים. אני שומר על בריאותו הנפשית של המחשב הנייד, הכותב במקומי, ועל הג'ימייל שלי, חלוני אל העולם – כפי שהורים מנסים להגן על ילדיהם מפני השפעה של קשרים מסוכנים או סתם רכילות זולה של פייסבוק.
וכעת, לפני פסח, 'אור ירוק' מפחידה את הנהגים מפני הסכנה האורבת להם בכבישים העמוסים. נכון אמנם שבתקופת הפסח יצטופפו על כבישינו מכוניות רבות של מטיילים בטבע. אלא שצפיפות אינה בהכרח גורמת תאונות, אלא דווקא ההפך, שהרי מהירות הנסיעה יורדת. בשעת נסיעה טיפוסית בתקופת החג יעברו המכוניות פחות קילומטרים מאשר בשעת חולין. ואחרי זה החג ייגמר, ו'אור ירוק' תשמיע את קולה כאילו בזכותה, מספר הנפגעים ירד.
שואלים את אדוארד
טלילה שטיינהוף: ברשותנו טויוטה יאריס שנת 2003 שעברה 150 אלף ק"מ. בספר הרכב שלנו כתוב שיש להחליף את רצועת התזמון לאחר 150 אלף ק"מ, אך במוסך אמרו לנו שאין צורך. אשמח לקבל את עצתך – האם להחליף את הרצועה או לא?
תשובה: מומלץ להחליף הן את הרצועה והן את המוסך.
חגי: יש לי הונדהCRV שנת ייצור 2007. אני מאוד מרוצה ממנו, אבל יש רק בעיה קטנה שכל המוסכים שראו עד היום את הרכב לא הצליחו לפתור: התנעה קשה כאשר המנוע חם.
כאשר המנוע קר הוא מתניע בלי שום בעיה. גם לאחר נסיעה, אם המנוע מכובה עד 15 דקות, הוא מתניע בלי בעיה. אבל כאשר מחכים למעלה מ-15 דקות ההתנעה נעשית קשה, כלומר לוקח כמה שניות עד שהמנוע נדלק.
לפני הקנייה של הרכב הוחלפו מצתים, המחשב נבדק, נבדקה מערכת הניתוק ונוקתה מערכת הדלק, כולל מכל הדלק, אבל כל זה לא פתר את הבעיה.
לדעתי, כאשר המנוע קר לגמרי מחשב הרכב, או מערכת ההנעה, יודעים לספק יותר דלק או לחץ גבוה יותר כדי לגרום להתנעה תקינה, אבל כאשר המנוע מתחיל להתקרר המחשב לא מזהה את זה נכון. אשמח לשמוע את דעתך.
תשובה: לפי הקורא המופיע כ'אנונימוס', הסיבה לבעיות התנעה כאשר המנוע חם היא הקויל (סליל), שהתחממות גורמת לו להפסיק לעבוד. כשהקויל מצטנן, הוא חוזר למוטב ומספק למצתים את מתח החשמל הדרוש. אבחון זה של 'אנונימוס' נראה לי קולע. מדאיג אותי רק ששכחתי אפשרות זו, אף כי במכונית הוותיקה שלי אלפא GTV בציר 1984, קויל מתחמם הוא בדיוק זה שאחראי להשהיית התנעה דומה. מעניין שבעיה פשוטה כל כך כמו קויל מתחמם פוגעת עדיין ברכב, חרף מעטפת ההתקדמות הטכנולוגית האופפת אותו – מחשבים, חיישנים ואלקטרוניקה.
צבי: ליונדאי i30 שלי יש בעיה מוזרה מאוד. במזג אוויר קריר, כשאני נוסע במהירות מועטת מעל פסי הרעדה, אין רעשים מהבולמים – אבל כשמזג האוויר מתחמם הבולמים חורקים כשהם עוברים מעל פסי הרעדה. מה יכולה להיות הסיבה? זה קורה גם כאשר הנהג נוסע באוטו לבד, וגם כשיש עוד נוסעים ותא מטען ריק.
תשובה: האם אתה בטוח שהרעש המוזר הנשמע בימים חמים אכן בוקע מהבולמים? ייתכן, למשל, שהאחראים לרעש הם חיבורי המוט המייצב או כריות גומי קרועות של המנוע. אם כי גם במקרים אלו, נראה מוזר שמזג אוויר חם משפיע על התופעה.
אין כלבים חסרי נפש, אין טייקונים רחבי לב ואין סודות בעידן הפייסבוק. רק מכוניות שומרות עדיין על רזן
שלשום, לאחר מות כלבי ליאון, תפסה אותי המחשבה שתקופת חייו של אדם היא בעצם suma-sumarum (סכום כללי) של תקופות החיים של כלביו. בסרט שלי, 'שועל הכסף של פליציה ט", נשמע משפט המתייחס לכך בפשטות. "עם כלבים, זה תמיד נגמר רע", אומר קברניט האונייה לנוסע שכלבו חלה בעת ההפלגה.
את ליאון קניתי כגור ברחוב שינקין. לפי הבחורה שמכרה אותו הוא אמור היה להיות לברדור. אולי הוא נולד לברדור אך גדל להיות מעורב, מה שלא היה חשוב לא לי ולא לבני. למחרת הקנייה הוא טס איתנו לוורשה, והפעם הייתי זהיר ולא הבטחתי לליאון שהוא עוד יחזור לתל-אביב לטייל איתנו בשפת הים, כפי שעשר שנים קודם לכן הבטחתי לכלבנו בוני ולא קיימתי.
ובוני שלנו, בעל פרווה שחורה-לבנה ועיניים של בן אדם – מת בארץ זרה. ואני תיארתי בדייקנות את שלבי מותו ואת טקס קבורתו. הכול על מכונת כתיבה, כשאני עוד מטושטש מאלכוהול ובוודאי בלי רצון לפרסם אפילו מילה או משפט מדברים אלה. סתם למגירה, הדפסתי.
בטעותי, כאשר חזרתי ארצה הצצתי בטקסט זה, וכתוצאה מהקריאה, שעוררה בי זיכרונות יתר, ידידה שלי מצאה אותי באיכילוב. "לא ידעתי שיש לך משהו בלב", התלוננה. "גם אני לא ידעתי", עניתי לה. בכל אופן, אני שומר עדיין את שני הדפים המתארים את הפרידה מבוני. דפים לבנים, מונחים באיזה מקום, והם כמו אקדח. לוּ הייתי רוצה להתאבד, הייתי קורא בהם שוב.
הפריבילגיה שלי
ליאון, שהיה נובח בעברית, התיידד עם כלבת הרוטוויילר שלי, הפולנייה ניקיטה, שהתייחסה אליו כאל בנה. חלפו כמה שנים ועוד קצת, ואני צילמתי את ליאון במצלמת הלייקה הוותיקה שלי, עומד ליד קברה של ניקיטה ושומר על הנר הדולק.
עכשיו, אחרי מותו של ליאון, אני כבר קשיש מוּרְשֶה – והפריבילגיה של שלב ביוגרפי זה היא שכבר לא אהיה מוכרח לקבור בחיי שום כלב, ולא אהיה מוכרח לבקש שייטמנו איתו באדמה כל האביזרים שאהב, שמיכות וצעצועים. מעתה ואילך, אצטרך רק לבקש מכלביי שלא ישכחו אותי.
שומר הסוסים: תצלום מהקיץ החולף. ליאון שומר על 190 הסוסים של הונדה האצ'בק בעלת מנוע אינטרה R, על 160 הסוסים של הונדה CRX, על 105 הסוסים של הונדה HR-V – ועל שני הסוסים של הטוסטוס של כלתי. ואני הלכתי לצרף למפגש גם את 132 סוסיה של אלפא GTV ו-321 סוסיה של ב-מ-וו Z3M קופה. "כך תצטרך לשמור על להקה של 910 סוסים", הכנתי את ליאון
אדישים לעדשה
הבקשות "צלם אותי, צלם אותי!" היו מהמילים העבריות הראשונות שנתקלתי בהן, כאשר התחלתי ב-1969 לעבוד כבמאי ברוממה ויצאתי לצלם ברחבי הארץ כתבות למיניהן. היום, העוברים והשבים אינם מבקשים עוד את צוותי הצילום שיצלמו אותם אלא עושים זאת בעצמם, בפייסבוק או ביוטיוב. מה שהופך את פייסבוק למעין עיתון ואת יוטיוב למעין טלוויזיה.
דנקנר, קח את התפוצ'יפס
ולפעמים פייסבוק הוא מעין פסיכולוג המספק פורקן מיידי לכעס ולעלבון. חברי לשעבר מרוממה, מנשה רז, ניצל את פייסבוק בדיוק לשם כך. בסטטוס שהוא פרסם, מנשה תיאר (ואולי גם טיהר) את רגעי השפלתו בסניף שופרסל בהרצליה, שם הוא עוכב לבדיקה שנועדה לברר אם שילם כדין על סל הקניות. וכך כתב רז:
"אתה עומד מבויש, מוקף באנשים זרים, ומתחיל מופע שבו אתה בתפקיד החשוד (…) השארתי את כל המצרכים בעגלה, חסכתי לבודקי דנקנר את הבדיקה ופשוט הלכתי וחזרתי הביתה עם הרשימה ביד ובלי מצרכי הסופר".
מנשה, המרגיש כמו בתול שנתפס בבית בושת, זועם על הבעלים של רשת שופרסל, נוחי דנקנר, שהעתיק מחו"ל את שיטת התשלום בשירות עצמי, שבעטייה לקוחות תמימים הם חשודים בגניבה, וכתב על הטייקון בלשון סגינהור: "מן המפורסמות (ש)נוחי דנקנר הוא איש צדיק, ישר ותמים. נוחי דנקנר הוא סמכות בתחום היושר האישי, ומי אם לא הוא יעשה לי אישית מבחן יושר".
מנשה רז הוא אדם עדין. לולא עדינותו, היה כותב על דנקנר מילים גרועות יותר. הוא היה כותב שלפי חוקי הטבע, "טייקון ישר" זה תרתי דסתרי. שהרי לוּ היה הטייקון טהור מידות ונקי כפיים, הדעת נותנת שלא הייתה בבעלותו רשת השופרסל, אלא לכל היותר קיוסק לוטו הניצב לו בדד מול אחד סניפי הרשת.
קן צדקנים, חשפנים וגסי רוח
יאיר לפיד הוא בין אלפי הצדקנים המנצלים את פייסבוק כדי לשפוך את לבם, וגם נפתלי בנט לא מדיר עצמו מהזירה, ואף התאים את בדיחותיו לקתדרה העממית.
אך פייסבוק, מועדון שאינני חבר בו, שינה לא רק את הרגלי ה'שופוני' של פוליטיקאים, אלא גם את סגנון הכתיבה בעיתונות המודפסת, שהפכה למין פטפוט בין חברים. בגלל 'פייס', ההתערטלות חוגגת. הכול רודפים אחר רייטינג באמצעות אותו פיתיון – "תשמעו חוכמותיי, תראו אותי, תאהבו אותי".
הסגנון הפייסבוקי חלחל גם לכתיבה על מכוניות. דמות כלשהי שמנהלת אתר רכב מקללת בגסות את הפונים אליה ולועגת לשגיאות הלשון שלהם, אף שהיא עצמה אינה חפה מהן. לדיוקן מלבב זה של האיש מצטרפת הנטייה שלו להתגולל בניאוץ-פה על עמיתיו למקצוע. הגולשים מצידם, או חלקם, ממשיכים לפנות לאיש המשפיל אותם. קוראים לזה תסביך קאפו.
עיסת פח מחולקת לכיכרות
במפגש העיתונאים השנתי שערכה השבוע חברת לובינסקי, יבואנית פיז'ו-סיטרואן ו-MG, מפגש שהתקיים בגלריה הסמוכה לבית סוקולוב, הציגה החברה את האסטרטגיה שלה לשנה הקרובה. בנוסף, נמסרו פרטים לגבי הדגמים החדשים שהיא צפויה להזרים לישראל במהלך 2013.
אז ישבתי שם ושמעתי את הפרטים. אכן, תוכנית מרשימה, והלוואי שתצא לפועל כחזונם של הלובינסקים. שהרי ברחוב העברי חסר המצעד של הסגנון העיצובי הסיטרואני, המרענן את העין. כי מה שנוסע אצלנו על הכבישים הוא מין בלילת-פח, כאילו כל הקומפקטיות המשפחתיות, ואף ג'יפים, יצאו כולם מאותו תנור אפייה.
ויזה, יצירת מופת של סיטרואן. לוויזה הקלאסית היה מנוע בוקסר שני צילינדרים 652 סמ"ק, או מנוע ארבעה צילינדרים 1,100 סמ"ק מקורר-מים. והייתה גם ויזה שרירית כפולת הנעה מדגם 'אלף האגמים' הבנויה לראלי. מכל מצעד הסיטרואנים, הייתה לי רק ויזה קלאב – מהדגמים המוצלחים ביותר של הפירמה. חרף המנוע הזעיר, הבנוי על עקרון הדה-שבו, ויזה שלי הייתה כלי תחבורה נפלא ליומיום התל-אביבי והפריפריה שלו: היגוי פרפקט, נוחות וראות יוצאות מהכלל – והכול באלף שקלים בלבד. בקצת מאמץ וחוצפה, ויזתי לא חששה להתחרות בכל מה שזז כאן על ארבע, בליווי רעש של מכונת תפירה
דרוש: פטרון לצעירים החולמים
לפני 25 שנה בערך שאלתי את המנכ"ל דאז של חברת לובינסקי, יצחק מנור, מדוע הוא – כמו יתר היבואנים העבריים – עוד לא בנה מסלול ולא הקים בית ספר לנהיגה. עכשיו, לאור ניצחונות סיטרואן באליפות העולם בראלי, שאלה זו אקטואלית מתמיד. יתרה מכך: לקונצרן PSA (פיז'ו-סיטרואן) יש דגם בשם 208 GT הבנוי לראלי למתחילים. מדוע לא להביא ארצה כמה-עשרה עותקים של דגם זה, ולמכור אותם בזול לצעירים החולמים על ספורט מוטורי?
אגב, קיה עשתה תרגיל פרסומי כזה במזרח אירופה – בפולין, סלובקיה, צ'כיה והונגריה, שם נהגים צעירים מתחרים בקיה פיקנטו ובקיה סיד קרביוֹת-לייט, שהשיפור הספורטיבי היחידי בהן הוא במושבים ובהגה, בתוספת כלוב בטיחות תקני, כמובן.
סקר מרוט במקום מסלול-תחרות
נזכרתי בכך כאשר 'מקור ראשון' ציטט לאחרונה את מנכ"ל אור ירוק, שמואל אבוהב, המאשים נהגים צעירים בנטייה להשתתף במרוצים פיראטיים. כתבתי עשרות פעם שלוּ אור ירוק היו רציניים, ולא נפוחים כמו קרפדה ים תיכונית המשחקת משרד תחבורה חלופי, נאור כביכול – הם היו תורמים למלחמה בדרכים באמצעות בניית מסלול לאירועי ספורט מוטורי והקמת בית ספר לנהיגה תחרותית. רק כך אפשר לעצור את נטיית הצעירים למרוצים פיראטיים.
אך אור ירוק בוחרת להתעלם מפתרון זה, הנדרש במציאות הישראלית לפי השכל הישר. במקום זאת, יח"צניה של עמותת אור ירוק שלחו למייל שלי מידע 'סנסציוני': "על פי סקר שערכה עמותת אור ירוק, רוב הציבור חושב שהחרמת כלי רכב מרתיעה נהגים מלעבור עבירות חמורות". איזו הפתעה.
טיפ טיפה
פנצ'רמאכרים ומשרד התחבורה ממליצים לנהג הממוצע להתקין את הצמיגים הטובים יותר בסרן האחורי, כי אז התנהגות המכונית היא עצבנית פחות: היא נוטה לתת-היגוי (היזרקות מהסיבוב בקו ישר), אך לא להיגוי-יתר (זריקת אחוריים הצידה). מהמלצה זו פטור נהג מנוסה, משום שבדומה למערכת ABS, הוא יודע להתמודד בקלות עם החלקה של הסרן האחורי. כתוצאה מהתקנת הצמיגים הטובים יותר בסרן האחורי, הנהג המנוסה יכול לנהוג מהר יותר ביתר בטחה. ודאי שהמצב המיטבי הוא ארבעה צמיגים טובים.
שואלים את אדוארד
פרופ' ברנרד בלאסן, רמת-השרון: מה דעתך על הוולוו V40 החדשה ועל המנוע שלה, 1.6 מגודש? האם יש לצפות שהוא יחרחר (צרות) כמו המנועים של קונצרן פולקסוואגן?
תשובה: הוולבו שהתבייתָּ עליה שייכת לאליטת המכוניות הנמכרות בארץ – הן בנוחותה והן בהנאת הנהיגה. לוולבו מסורת ארוכה של שימוש במגדש טורבו, כך שהיא בת-סמכא בתחום ואין לחשוש מהפתעות. אמנם, נכון הוא שהשימוש במנוע מגודש דורש הקפדה על כמה כללים. אחדים מהם: אין לאמץ את המנוע בתחילת נסיעה, כאשר השמן קר עדיין; יש למזוג שמן המומלץ על ידי היצרן ולשמור על המפלס שלו; והחשוב מכל: אין לדומם את המנוע לאחר נסיעה ארוכה, אלא להניח לו לעבוד בטורי סרק דקה-דקתיים כדי לאפשר לטורבינה להצטנן.
ערן: יש לנו קיה 2004 סולר, 3,000 סמ"ק. אתמול נסעתי בכביש החוף ולצורך עקיפה נתתי לחיצה די חזקה על דוושת הגז. הרכב נכבה, וכך גם כל הנורות בלוח השעונים. הרכב עצמו המשיך בנסיעה חלקה כאילו הוא בהילוך סרק, כך שהייתי יכול לגלוש לאט לאט לשוליים. בשול כיביתי את המנוע, חיכיתי כמה שניות והדלקתי. הרכב חזר לעבודה סדירה ונסע ללא בעיות. האם זה מצביע על איזו שהיא תקלה במשאבת הדלק? משהו אחר?
תשובה: ייתכן שרכשתם סולר מהול, שאינו עומד בתקן הדרוש. בפורומים אינטרנטיים ממליצים בעלי דיזל זה לזה על קניית סולר זול שמוריד את עלויות אחזקת הרכב. מומלץ לשמור מרחק מסולר הזדמנותי זה, שעלול לגרום סתימת מזרקים ולהמיט על המנוע תקלות חמורות. בכל אופן, מומלץ להחליף את מסנן הסולר, אם לא עשיתם את זה בשנה האחרונה.
ה' פינשטין: קראתי בעניין רב את כתבתך האחרונה ('המפתחות בפנים' 813) בקשר למנועי ה-1.2TSI . שאלתי היא זו: הואיל ומנוע זה נמצא בשוק כבר כמה שנים, האם הערותיך-קביעותיך כי אורך חייו התקין של המנוע מסתיים בתום תקופת האחריות מבוססות על ניסיון ממשי, על מאמרים מקצועיים, או שמא מדובר רק בהערכה אישית מקצועית שלך?
כיוון שבכוונתנו לרכוש סקודה שיש בה מנוע זה, נשמח לשמוע דעתך בנדון.
תשובה: תודה על שאלתך. התייחסותי למנועי ה-TSI מוקטני הנפח מסתמכת על סדרה של מאמרים מקצועיים, המתארים את הפילוסופיה המסחרית הצינית שעומדת בבסיס ייצורם של מנועים אלה.
עם זאת, אינני פוסל קנייה של מכונית שפועם בה מנוע זה, שהשתלט על דגמים מעניינים – הן של פולקסוואגן עצמה והן של בנות חסותה הטכנולוגיות, סיאט וסקודה (כולל אפילו אוקטביה וראפיד החדשה). אני רק ממליץ לרכוש את הדגמים לטווח קצר, שלוש-ארבע שנים, כדי לא להפוך לארנב ניסיונות שעל גבו ייבדק אם יש ממש בחשש שמנועים מוקטני נפח הם גם מוקטני אמינות.
שי קנדל: תודה על תשובתך בנוגע לרעשים מכיוון הגיר. אשמח להמלצתך על מכון גירים שיודע את העבודה על הונדה HRV.
תשובה: תיבות ההילוכים של הונדה פשוטות יחסית, כך שכל מכון גירים אמור להתמודד איתן ללא בעיה. יש רק לבדוק בספר הרכב את סוג שמן הגיר הנדרש.
כאשר מטוס ארקיע האיץ לקראת ההמראה משדה דב לראש-פינה, הרגשתי כאילו אני בב-מ-וו Z3M שלי, בהילוך רביעי, עת על הספידומטר 200 קמ"ש ומגיע הזמן לשלב לחמישי
אלא שכדאי לגרש את הגעגוע לאהובתי הבווארית ולחזור למציאות, שבה אנו, כתבי רכב ישראלים, טסים מעל הים במסגרת אירוע בלתי שגרתי: השקה של קיה פורטה החדשה, ממש ימים ספורים לאחר שחזרתי ארצה משלג ומכפור. והנה אנו, בבוקר ספק אביבי ספק קיצי, על כנפי ארקיע לראש-פינה, מבלים במסעדה בצפת, שומעים הסברים וחוזרים הביתה בפורטה.
בוורשה קוראים לה Cerato או K3, וכתבים מקומיים בעלי ניסיון רב בהשוואות, ועוד מומחים בגזע המשפחתית, כאלו שמגיעים למבחנים עם סרט שמודד סנטימטרים, עם קופסאות קרטון למדידת נפח תא המטען ועם מושבי ילדים (מה שמעולם לא עשיתי) – הופתעו מהעיצוב האלגנטי של פורטה וממושביה הנוחים, שאינם מעצבנים ברכותם. ועוד הם גילו שלנוסעים בשורה השנייה יש די מקום לרגליים וגם לקודקוד, אף כי גג הקוריאנית מעוצב, בפקודת האופנה, בסגנון קופה.
שמעתי אותם קובעים שפורטה זו משאירה מאחור את מתחריה האסייתיים והאירופיים, כולל ג'טה של פולקסוואגן. כאילו הכינוי המחמיא "מיני פסאט" המודבק לגרמנייה לא עשה על הקוריאנית רושם.
משפחת הזוחלים הגלילית
אז המפגש בצפת הסתיים, ועליי, ועל חברי יבגני ויינארד (מעיתון וסטי והאתר 3fanautos), נפלה פורטה אדומה שקל היה לתהות על כושרה, שהרי בסביבה הצפתית לא חסרות דרכים שבהן סיבוב רודף סיבוב.
נהיגה מסוג זה היא חגיגה ממש, אך לא בארצנו, שבה השותפים לאספלט הנפתל יושבים על המעצורים וזוחלים, והקו הלבן הרציף, שהסדיסטים המקומיים ציירו לכל אורך הכביש, אוסר לעקוף אותם. הפיוט הופך סיוט: אור של ברקס דולק קבוע מול פרצופך.
למה לעזאזל הם בולמים כל הזמן? שאלתי את יבגני. הרי במהירות שהם זזים המעצורים יכולים לנוח באין-שימוש!
יבגני סבל על ההגה
נשארתי כנראה יותר מדי בנכר כי שכחתי את שיטת הנהיגה הכחול-לבנית, שמהותה לא השתנתה במשך השנים למעט פרט שהפך נוסטלגיה: הישראלים חדלו לשרבב יד שמאל אל מחוץ לרכב כי השמשות עלו והמזגנים עובדים, לנוחותם.
חוץ מזה לא השתנה כלום, והתוצאה הייתה שיבגני, נהג מעולה, סבל על ההגה.
ואני ישבתי לצדו בשקט. לא דרבנתי אותו בדברי ההסתה "תחתוך את הקו, תחתוך, לעזאזל החוק!". במקום, חקרתי קצת את חלל הפורטה. "נו, איך היא?", שאלתי את יבגני ברוסית, והבנתי מדוע מארגני המבחן נראו מרוצים כאשר חילקו בינינו את המפתחות.
התרגיל המסריח של פולקסוואגן
פורטה החדשה, כלומר Cerato או K3, היא עוד דוגמה מוחצת לכך שהכוכב הקוריאני עולה. בתערוכת ז'נבה הנוכחית מוצגים כעת עוד אסים שחברת קיה הוציאה מהשרוול, ועל כך עוד יסופר.
שאלתי את עצמי (וגם את אחד ממארגני ההשקה הממונעת הזו) באיזה פלא הצליח רמי אונגר לקלוע בול כאשר בחר לייבא פירמה סתמית כמו קיה, שבשעתו לא היה לה אף רכב מעניין; אפילו לא מצויר. הרי זה נראה כאילו אונגר זכה בשישייה בלוטו – גם בשל העובדה שקיה מציגה כיום דגמים שעיצובם הוא אירופי יותר מהאירופיים עצמם, הדורכים במקום.
אך מה שמעניין באמת אצל קוריאנים אלה, וגם אצל האחות התאומה יונדאי והאסיאתים בכלל, אינו העיצוב, אלא העובדה שהם לא השתגעו ולא נפלו במלכודת הדבש של הדאון-סייזינג. וזה קלף מנצח, כי בעוד זמן לא רב יתרגש על גזע המשפחתיות מהפך:
זה יקרה כאשר יתגלה שהמנוע הבסיסי של קונצרן פולקסוואגן, TSI 1.2 טורבו, המותקן ברוב המתחרות של האסייתיות 1.6 – מתחיל לחרחר (צרות) בצאתו מטווח האחריות. הצירוף הקורץ הזה של מערכת טורבו, הזרקה ישירה, ועוד תיבת ההילוכים ה'פלאית' DSG – קומבינציה שכל עיתונות הרכב התפעלה ממנה – יפתיע את רוכשיו בחולשה במרחקים ארוכים, כאלה שחצו את ה-150 אלף ק"מ.
זוהי תוצאת 'התרגיל המסריח' של פולקסוואגן כלפי הלקוחות, שהקונצרן זלזל בהם. הרי אי אפשר להבין אחרת יצירה של מנוע המיועד מראש לחיים קצרים, עד שהאחריות פגה. ואחר כך אין תיקונים נוסח אוברול, כי לא מייצרים עוד בוכנות ומסבים ב-next size. גם אין אפשרות לחריטה, וגם לא משווקים עוד 'חצי בלוק'.
מנוע TSI הלך? חפשו מנוע להחלפה, השייך במקור לרכב גנוב שפורק או שהוא נדוניה של תאונה אצלנו או בחו"ל – וקוו שהרכש עשה פחות קילומטרים מזה שלכם, כי אחרת תיתקעו עם שני מנועים דפוקים.
תסמונת דאון
חוץ מזה, יצא לאור השקר שלפיו מנוע מוקטן ומגודש הוא חסכוני יותר ממנוע אטמוספרי בנפח 1.6. זה נכון רק בנהיגת עצלתיים. בלחיצה נמרצת על דוושת הגז, לעומת זאת, מנוע הדאון-סייזינג המודרני מחולל מערבולת בתא הדלק ופוגע בכיס. וזה עוד לפני ששילמנו על שיפוץ הטורבינה וניקוי הראש, שבו הצטבר פיח, תוצאת ההזרקה הישירה.
כך למשל, סקודה ראפיד החדשה, המצוידת במנוע TSI 1.2 טורבו, שלחה אותי לתחנת דלק אחרי חצי יום בפקקים ונסיעות בינעירוניות. אין להשוות עריצוּת-שתייה זו לנסיעתנו בפורטה, אלא שלצורך הפרוטוקול צריך להוסיף שמד השימוש בדלק הצביע לנו בקוריאנית על 8.5 ליטרים ל-100 ק"מ (שזה 12 ק"מ כמעט מליטר דלק). זה די חסכוני ביחס לנהיגה אנרגטית ככל האפשר, כלומר כזו שמזגזגת בין דוושת דלק רמוסה ובין זחילה במהירות תת-עירונית (בעקבות חובבי הברקסים הכפייתיים הנזכרים לעיל).
בעדשה של יבגני: עקב היעדרו של קולגה עיתונאי אחד, בעל נטייה להרוס מכוניות מבחן, הייתה חסרה בהשקה המרשימה של קיה פורטה קצת דרמה. היחיד שנתן הופעה דרמטית היה טייס ארקיע, שהנחית את מטוסו על בטון שדה התעופה בראש-פינה כאילו היה מטאור, או לפחות סקאד. חברי יבגני (הנראה באחת התמונות כאן מצלם) נתן לרצף התמונות הזה שהוא צילם בהשקה ובנסיעת המבחן את הכותרת "צעד אחר צעד". אגב, עיצובה של קיה פורטה החדשה מזכיר לי שגם ברשותי נמצא פריט אמנותי בחתימתו של המעצב הראשי של קיה, פיטר שרייר: מושבי עור חדשים של אאודי TT קוואטרו, פרי כישרונו של האמן, שהזמנתי למען אלפא GTV הוותיקה.
תראו, אני פרימיום
פורטה החדשה הגיעה בדיוק בזמן כדי להוות חלופה לסדאנים משפחתיות חסרות מנוע אמין. חוץ מזה, פורטה גם מעוצבת כאילו רצתה להגיד: תראו, אני פרימיום, ויש בה כל מה שמחפשים בסדאן משפחתית: מנוע אלסטי מאוד, חזק דיו (130 כ"ס), ועוד אמין. אחרת, היצרן לא היה נותן שבע שנות אחריות. גם המזגן יעיל.
ההגה של פורטה, הקטן יחסית, ניחן במשהו שג'רמי קלארקסון מגדיר, משום מה, כ"משקל". כלומר, ההגה מעביר מידע מה קורה עם הגלגלים הקדמיים. להקות כתבים למדו לדרוש את התכונה הזו, מה שאותי לא מעניין, כי לדעתי הגלגלים הם שצריכים להרגיש מה אני רוצה, ולא להפך. בקיצור, יש לנו פילוסופיה שונה. ההגה של Z3M קופה שלי מבין את זה. אין לו אפילו אפשרות למיצוב מחדש, אולי משום שהוא פשוט נמצא במיקום נכון.
לבווארית שלי אין גם מתגים המותקנים על גלגל ההגה. ממתגים אלו לא נמלטו פורטה ורוב המשפחתיות המודרניות, המקפידות לציית לאופנה מתוך דאגה שלוח הבקרה לא יהיה צפוף ויישאר בו מקום לעיצוב מרשים.
באחת המכוניות הללו, שכחתי כבר איזו, קרה שבזמן לחימה על ההגה באיזו פנייה שמאלית חדה, הפעלתי בטעות את הווליום של הרדיו כי נגעתי באיזה מתג וכל הרמקולים החלו לצעוק בקולי קולות. מה זה, שאל חברי המבוהל. תגיד תודה, אמרתי לו, שכריות האוויר לא נפתחו ממהלומת הרעש.
אשרי, מקולקל אני!
המבחן של קיה פורטה תפס אותי לא מוכן, כי בדיוק התקלקלתי כבוחן רכב מן השורה (קלקול זמני, יש לקוות). פתאום, בגלל הבווארית, קשה לי לנהוג רכב שלא משתרע לפניו מכסה מנוע ארוך שתחתיו מורכבים שישה צילינדרים בשורה, המנגנים אותה המוזיקה שמשמיע מטוס ארקיע בריצת ההאצה שלו.
צר לי שלא ההולנדים אוהבי היהדות (לפי האגדה) הם שתכננו וייצרו את הבווארית שלי, בעלת תעודת הלידה הגרמנית. ההולנדים לא בעסקי המכוניות בכלל, וחתומים רק על הפטנט של תיבת ההילוכים הרציפה, שהם התקינו ב-DAF שלהם ומתאימה רק לפטיפון הטרנסקריפטור הוותיק שלי.
תמיד מפתיע אותי כשאני מגלה במכונית את התיבה הרציפה, היללנית. קיה פורטה, אגב, מצוידת בתיבה אוטומטית, קונבנציונלית, המאפשרת החלפת הילוכים באופן ידני, אך ללא אפשרות להינעל על ההילוך שנבחר.
אהבה עושה אותך אפאתי
כבר עשרה ימים שאני בלי הבווארית. זוהי הפרידה הראשונה שלנו מאז שקבענו להיות ביחד, כאשר בישרתי בשמחה ש"יש לי ב-מ-וו Z3M קופה" וצילמתי אותה בחברת אחיותיה החדשות, הונדה CRX ואלפא GTV.
הפרידה ממנה כואבת. לקשיש שבי קשה להסתדר בבוקר מבלי לפתוח את המוסך שלה ומבלי לצאת איתה לטיול. ובואו נגיד את האמת: היא גם שינתה את יחסי למכוניות רבות, ובעצם לכולן. כי אחרי הנהיגה בהלגה, כלומר בבווארית, דבר בהן אינו מעניין אותי. לא הנוחות, לא ההיגוי, לא הראות, לא תיבת ההילוכים, בוודאי שלא עזרי נהיגה למיניהם, לא המעצורים, לא הצליל. כלום.
בנוסף, כאשר אני נוהג באחרות מזדמנות המגיעות אליי לצורך מבחן, אני חש כאילו הן אינן זזות כלל, אלא עומדות בחניה ומטרטרות לי "סע כבר!"
הבווארית השתלטה כל כך על גופי ונפשי עד כי אמרתי לה לפני הפרידה – "רחמי עליי. הרי להיות בלעדייך זה כמו להיות בלי האוויר". והתגלה שאפשר לחיות בלי אוויר. אם כי קשה. הפרידה מהבווארית קשה מהפרידות מהונדה CRX ומאלפא GTV, כי הונדה היא צעצוע ואלפא היא מושג קלאסי, תכשיט.
פרדוקס הסערה במים שקטים
נא התעורר, חביבי, אני קורא לעצמי להתעשת. הרי כדי לכתוב איך ההרגשה לנסוע בפורטה צריך להתעלם מאסוציאציות, רגשות וזיכרונות, ובוודאי להיזהר ולא להשוות סדאן משפחתית אמביציוזית למכוניות מפלנטה אחרת.
אך הפורטה לא מקילה עליך להתרכז בה ורק בה, כי השקט הנפשי שלה מעודד אותך להפליג דווקא באסוציאציות, רגשות וזיכרונות.
הבווארית שלי מתרחקת ממני ומשאירה אותי מכורסם-כיסופים
טיפ טיפה
קיה פורטה החדשה מזכירה שני דברים חשובים:
ראשית, שבעיצומה של השתלטות האלקטרוניקה, החיישנים והמחשבים על עולם הרכב, דווקא הקוריאנים לא חסכו במד חום המנוע, אביזר שחשיבותו לנהיגה נכונה רבה היא (מה שלא מפריע ליצרנים המערביים להתעלם ממנו).
נוסף על כך, מצאתי בקיה פורטה בלם יד מכני (ולא חשמלי, חלילה!) הממוקם קרוב לנהג. פרט חשוב, שהרי מיקומו הסטנדרטי של בלם היד, כלומר בין המושבים, מפתה את הנוסע במושב הימני להשתמש בו בעתות פחד…
שואלים את אדוארד
נצר קדם: אני מנסה לעזור לאחותי ברכישת רכב קטן (רכב ראשון). פגשתי במודעה אופל קורסה שנת 2002. אז קודם כל אשמח לשמוע את דעתך על אופל קורסה בכלליות, ושנית – על הכלי הספציפי שראיתי: יד שנייה, 104 אלף ק"מ, מנוע 1,200 אוטומט (חשוב לאחותי…). המחיר הראשוני שביקשו בעבורו הוא 11 אלף שקלים.
תשובה: קורסה היא מכונית חביבה למדי, ובלבד שהייתה בידיים טובות ולא נפגעה עקב הזנחה טיפולית.
מיכה קורמן, כוכב-יאיר: לצורך עבודתי הנני נוסע כ-4,000 ק"מ בחודש. עד לפני כמה חודשים נהגתי בטויוטה קאמרי. היא נמכרה, וכעת אני שוקל מה לרכוש. הפרמטרים הרלוונטיים בעבורי הם:
1. שווי המס ששילמתי בגין הרכב היה מעל 6,000 שקלים והינו גבוה. אני סבור שאפשר למצוא רכב זול יותר ולהקטין את השווי ב-2,000-3,000 שקלים לחודש (על רכב היברידי גם קיימת הנחה של כ-500 שקלים לחודש).
2. עלות הדלק גבוהה (הרכב הקודם עשה 11-10 ק"מ לליטר), וצריך למצוא רכב בעל צריכת דלק נמוכה יותר.
3. עקב בעיות גב, אני סבור שהיה נכון לקנות רכב נוח לנהיגה (לא צריך להיות גדול, רוב נסיעותיי אני לבד…). אולי רכב גבוה, שבו מנח הרגליים הוא 90 מעלות ולכן היציבה בישיבה נכונה יותר.
4. אני מעוניין לרכוש רכב חדש בסביבות 180-150 אלף שקלים, אולם קיימת גמישות בנושא. הכיוונים ששקלתי הם: טויוטה היברידית (אוריוס או פריוס) – שבה צריכת הדלק יכולה לנוע בסביבות 1 ליטר ל-20 ק"מ, אך הבעיה היא שהרכב נמוך; וטויוטה ורסו – שהיא גבוהה, אולם צריכת הדלק לא מיטבית. אני פתוח לשמוע על כל סוג רכב רלוונטי, רק במקרה כל החלופות הן של טויוטה.
תשובה: דומה כי מתאימה לך סקודה סופרב. אמנם היא לא מלכת חיסכון, אך מידותיה ונוחותה עשויות לדבר אל לבך. מצד שני, אתה יכול להוציא הרבה פחות כסף (כ-130 אלף שקלים בלבד) ולהסתדר עם קיה פורטה, הצפויה להיות להיט אצלנו באביב הקרוב. נוחות ישיבה וחזות מהודרת, לא חסרות לה. אגב, אם אתה מעוניין לפתח את הכיוון של "נסיעות לבד", אז סמארט הדו-מושבית היא המענה המובהק. לחסכוניותה ולקלות החנייה שלה אין מתחרים.
בעורקי הביוגרפיה שלי זורמים לא רק אהבות, שנאות, חלומות ושאר זוטות, אלא גם שמן קסטרול
אנשי קסטרול כועסים עליי, בצדק מבחינתם, בגלל משפט שכתבתי לפני שבועיים בדלפק הייעוץ 'שואלים את אדוארד' – "מכיוון שבארץ אין משווק שמן קסטרול המקורי (אלא רק חיקויים, לפחות לפי החשד שלי), אני ממליץ על Mobile 1 או על הסינתטי של XADO".
נפתח בכך ש'קסטרול' איננו סתם מונח לגביי כמו מובייל1, סונול, דלקול ודומיהם, משום ששמן זה זורם בעורקי הביוגרפיה שלי. למעשה, ביני ובין קסטרול שרר תקופה ארוכה רומן בנוסח רומיאו ויוליה, כלומר, אני אהבתי את השמן והוא החזיר באותו מטבע.
דליפה מודיעינית
זה החל לפני 50 שנה כמעט, כשהבאתי מלונדון לוורשה את מיני קופר המשופרת לראלי. אנשי סדנת הספורט BMLC (בריטיש מוטור ליילנד קורפוריישן) המליצו לי, ובעצם דרשו כי היה זה תנאי לאחריות, שאַלגים את מכוניתי בשמן המנוע קסטרול GTX.
וזה לא היה פשוט כל כך, למלא את מצוותם של לונדונים חמוּרי-חביבוּת אלה, כיוון שקופר שלי שתתה שמן בכמויות מסחריות, כמו מטורפת, וקסטרול היקר דלף מהמנוע כאילו היה חבית מנוקבת. מכריי בעיר היו יודעים היכן הייתי (מה שלא תמיד רציתי שייוודע) לפי כתמי השמן שהותירה אחריה מיני קופר בחניה. אפשר לראות בכך מין דגם פרימיטיבי לפייסבוק.
אך כתמי השמן המסגירים את נתיבותיי סיפקו חומר לא רק לרכלנים, אלא גם לשלטון, שהיה לו קל יותר לעקוב אחריי.
באותה תקופת דֶלֶף שבה זהב-המנוע התגולל על האספלט נאלצתי לייבא מבריטניה, פעם בחודש לפחות, גלונים של קסטרול. למזלי, כעבור זמן-מה הפך אחד מחבריי יבואן קסטרול בפולין הקומוניסטית כך שנהניתי מהנחה.
צרפתיות מעריכות דרינק טוב
לאחר הפרידה הכואבת מקופר, שבגדה בי פעם אחר פעם חרף בור השמן שבו שכשכה, קיבלתי ממחלקת הספורט של רנו דגם תחרותי של גורדיני 8, וזו נהנתה ממלאי הקסטרול שנשאר לי בבית. היה לי ברור שלהבדיל מקופר, מכשיר התנועה הצרפתי יכיר תודה על שמן המנוע המשובח שבו כיבדתי אותו.
וכך היה. גורדיני הניחה לשיקוי היקר להיטמע בה ולא ירקה אותו בפרצופה של סבלנותי. כאילו ידעה שאם אתרגז, אגמיע אותה בשמן פולני מדרג מ' (מפוקפק), כמו זה שקנו כולם באותן שנות כיבוש סובייטי.
אגב
עד כאן הסיפור מימיי בגולה, שנגמרו ב-1968. מאותם זמנים נותרו בזיכרוני החיים הכפולים שניהל מכר שלי, אלוף אירופה בראלי זסאדה. אלוף ראלי פיקח זה חתם על הסכם פרסום יוקרתי עם חברת 'של' שבמסגרתו נסע בתחרויות ברכב שמתנוססות עליו מדבקות הפירמה, אך למנוע הפורשה שלו היה מוזג בחשאי קסטרול.
הצהוב קדר, אני לא
אז הנה השנה היא 1968. אנו מגיעים ארצה, סקרנים איך נראית חמדת האבות, ונתקלים מיד בפרסומת של קסטרול. "אפשר לגור פה!", צעקתי בהקלה לאשתי.
נשלחנו למרכז קליטה בחיפה. למדנו עברית וחיכיתי חודש עד שתגיע ארצה החיפושית הכחולה שקניתי בווינה. לטיפול הראשון שעשיתי לה הבאתי מתחנת דלק חיפנית גלון לבן-ירוק של קסטרול GTX. התחלתי לשפוך אותו למנוע וגיליתי שיש לו צבע שונה מזה שהכרתי עד עתה. הוא לא היה צהוב כשמש כמו קסטרול הבריטי המקורי, אלא כהה באופן מוזר.
אולי זו נוסחה מיוחדת לאקלים במזרח התיכון, חשבתי, וגם לא היה לי אכפת במיוחד, כי מנוע הבוקסר של החיפושית היה יכול להסתפק גם בשמן בישול.
מכוניותיי מכירות היטב את צורת הבקבוקים שמרווים אותן בשמן קסטרול. כדי לעבוד על חבריי, שפכתי את קסטרול לפח ריק של שמן זית, וממנו השקיתי את הבווארית. "מה אתה עושה?", נחרדו הגויים. "שמן זית ישראלי טוב לכל דבר", הסברתי בגאווה ציונית
גלון של קלון
דאגתי התעוררה רק כאשר מכרתי את חיפושית (תמורת צ'ק בלי כיסוי) וקניתי את אופל GT. הייתי מטעים את אופל בקסטרול הכהה, וההשלכות שלו הגבירו את חששי לגביו. או-אז הסביר לי חברי יעקב לנדאו את עובדות החיים בלבנט. "מה אתה, פראייר? אצלי צהוב זה צהוב. אני קונה קסטרול רק במכלים עגולים של ליטר. שמה תמצא את הצבע שהתרגלת אליו".
והוא צדק. במכלים הקטנים אכן מצאתי את שמן ה-GTX המקורי, הן בצבעו והן בריחו הקסטרוליים. התחלתי לחקור את העניין וגיליתי שהקסטרול הקודר, זה הנמכר במכלים של גלון, הוא מתוצרת חברת פז, יבואנית המוצר האנגלי המשובח בעל השם העולמי.
לא הצלחתי להבין: למה במכלים הקטנים יותר יש שמן מקורי, ואילו הזיוף נמזג למכלים הגדולים? שברתי את ראשי, עד שחברי לנדאו פרם את התעלומה. באמצעות קשריו הוא גילה כי ל'פז' אין מכונה שחותמת מכלים עגולים קטנים, ובלית ברירה היא מייבאת בהם את קסטרול האנגלי המקורי. כך סיפר אותו ידיד, שלא בחל בשום אמצעי כדי לא לצאת פראייר.
זה מטורף לא למחזר
ודאי שבעקבות הגילוי הייתי שופך לאופל רק קסטרול ממכלים קטנים של ליטר, עד שיום אחד ב-1974 גם מהם נשפך נוזל כהה. כנראה, פז קנתה את המכונה המאפשרת לבקבק את התוצרת המקומית גם במכלים קטנים.
פניתי לפז והוסבר לי ש"אין מה לחשוש" מהצבע כי המוצר שלהם כולל את כל התוספים של קסטרול הבריטי. זה בוודאי לא שכנע אותי. שאלתי את האיש אם יש אמת בשמועה שהם מייצרים שמן משמנים משומשים שהם אוספים ממוסכים. "מה רצית", התרגז, "שישראל תשפוך שמן משומש לים?"
המזור השחור
התרגזתי ועברתי לאיזה שמן מתוצרת אמריקה ששמו ניגר מזיכרוני. אחר כך חזרתי בכל זאת לקסטרול, אך הייתי מערבב אותו בתוסף-פלא שחור של מוליקוט, שעל קופסתו הובטח: "לא חשוב באיזה שמן אתה משתמש – עם התוסף הזה הוא יהיה בסדר". כך לפחות, חשבתי, תהיה איזו סיבה טובה לצבעו הכהה של השמן העברי.
משיחה חד-צדדית
ברבות השנים התעשר שוק השמנים בארץ במוצרים מכל הסוגים, צהובים כולם, ועובדה זו שכנעה אותי להתגרש מקסטרול של פז מבלי לומר "להתראות".
בגלל עין הזהב
בינתיים התגברתי על הטראומה מהמוצר. כתוצאה, בחו"ל אני משתמש בקסטרול Edge 300W- הנדרש למנוע ה-3.2 של ב-מ-וו Z3M, היחידי השומר על מערכת הוואנוס שמפקחת על פעולת השסתומים; וגם בקסטרול Edge רייסינג 6010W- להונדה CRX ולאלפא GTV הקשישה. שני קסטרולים אלו מריחים כבושם וגונם כעין הזהב.
לא ידעתי שבעודי מטפח את העדר הביתי, שיווק קסטרול עבר מפז לידיים חדשות, ושגם לארץ הגיעה התוצרת הבריטית המקורית, המובילה בטכנולוגיית השמנים.
עובדים על אלפא: המכונית הקונספטואלית אלפא רומיאו גלוריה היא פרי תכנונם ועבודתם של 12 סטודנטים איטלקים הלומדים במכון האירופי לעיצוב (IED) בטורינו. המעצבים הצעירים, בשיתוף פעולה עם מרכז העיצוב של אלפא רומיאו, יצרו את גלוריה לקראת תערוכת הרכב הבינלאומית של ז'נבה, הנפתחת בימים אלה.
בדומה למעצבי הדגם הסדרתי של אלפא, 4C, גם הסטודנטים לעיצוב לא הלכו על סגנון הרטרו המתבקש אלא נצמדו לקו העכשווי. עם זה האלפיסטים יכולים עוד להסתדר, בחירוק שיניים אך בכל זאת. לי מפריעות בעיצוב המודרני של גלוריה הדלתות השקועות שלה והחצאיות. דגמים רבים עושים באחרונה שימוש במוטיב זה כדי לחזק את הדלתות, אשר עשויות פח דק מתוך דאגה למשקל הרכב. גם רנו קליאו החדשה הלכה על תרגיל זה ולכן נראית, כמו גלוריה ודומותיה, כאילו ספגה מהלומת-צד בחניה
טיפ טיפה
הנה שלושה גורמים לחיים קצרים של נורות הפנסים הקדמיים:
1. תוצרת זולה וירודה.
2. תוצרת יקרה ומשובחת בנוסח "פלוס 30 אחוז", "פלוס 50 אחוז" או "פלוס 90 אחוז" של חברות בוש, פיליפס או אוסרם. נורות אלה מפיצות אמנם יותר אור מהנורה הסטנדרטית, אך גם נגמרות מהר יותר.
3. האלטרנטור מספק מתח גבוה מדי: במקום 14.5 וולט מרביים כשהמנוע פועל – הוא מספק למערכת החשמל וולטאז' מוגזם, מה שקל לגלות באמצעות מולטימטר. אפילו חריגה קלה, 16 וולט במקום 13.5-14.5 התקניים, עשויה לקצר את חייהן של נורות הפנסים באופן משמעותי. הפתרון: תיקון (קל יחסית) האלטרנטור, או החלפתו במקרה שהחשמלאי המפונק יסרב לטפל ברגולטור כדי לשנות את דרגת המתח.
שואלים את אדוארד
רפי לירן, מנהל שיווק שמני קסטרול: בכתבה שפרסמת ב-15.02.13 ("אין נסיעות סתם", גיליון 810) כתבת כך: "מכיוון שבארץ אין משווק שמן קסטרול המקורי (אלא רק חיקויים, לפי החשד שלי)…".
לידיעתך, חברת נ.פלדמן ובנו בע"מ היא המשווקת הרשמית של שמני קסטרול בישראל ומיותר לציין שהשמנים שאנו משווקים ברחבי הארץ הם מקוריים, איכותיים ומהטובים שיש. אבקשך לפרסם תיקון טעות לפרסום השגוי שלך בכל הערוצים שבהם פורסמה ההנחה הבלתי מבוססת שלך.
תוכל ללמוד על הפעילות שלנו ועל מגוון השמנים ונקודות המכירה באתר האינטרנט שלנו: www.castrol.co.il.
תשובה: התשובה בגוף הכתבה.
טלי ספיר, תלם: הייתי שמחה אם היית יכול לפרסם מילה טובה בשמנו על בעל מוסך שטעה – ובעקבות כך לקח על עצמו את כל עלות התיקון של טויוטה הייס שלנו, אף שהוא בדיוק איבד אדם קרוב וישב שבעה. כל אדם יכול לטעות לפעמים, ועדיפה טעות של מוסכניק על פני טעות של רופא.
ברצוננו אפוא להודות לצדוק מ'מוסך הגירים והטורבו' בירושלים. צדוק, יצאת צדיק! ועל כך הערכתנו העמוקה נתונה.
תשובה: הנה פרסמנו.
אלעד: ברשותנו יונדאי גטס 2007 שמתחילה לעשות יותר מדי בעיות ואנו מעוניינים להחליף אותה. אנו מעוניינים לרכוש רכב במסגרת תקציב של 50-60 אלף שקלים. חשובות לנו בטיחות, צריכת דלק ואמינות, ולאור הרחבת המשפחה שיהיו גם מושבים מאחור שניתן לשים בהם כיסא תינוק בבטחה.
רוב הנסיעות יהיו עירוניות (בירושלים), ומדי פעם גיחה לאזור המרכז. האם יש לך המלצה על מודל/שנה ספציפיים במסגרת התקציב שלנו?
תשובה: מטעמי בטיחות ונוחות, כמו גם תא מטען ענק, הייתי ממליץ על סקודה אוקטביה ובמיוחד גרסת הדיזל שלה. הסיבה לדיזל: חיסכון בנסיעות עירוניות.
ח': ראשית אני רוצה לאחל לך הצלחה במסעך הארוך והמפותל לסיום סרטך.
אני עוקב אחר טוריך בעיתונים השונים מאז ימיו הראשונים של מגזין 'טורבו' ז"ל, תמיד העדפת רכבי ספורט וכבישים טובים על פני רכבי שטח במסלולים מאתגרים. אולי גם במסעך להשלמת הסרט תצליח לעזוב את נתיב החתחתים ולהיכנס למכונת ספורט אמיתית. שם אתה תדע איך להוריד הילוך, ולחזור למרוץ תוך החלקה אלגנטית של הזנב. נראה לי שאם תרצה, תוכל גם להטיח כמה פירורי אספלט על פניו הנדהמות של המפיק הפולני שלך.
אולי אפשר לראות זאת כך – ראית לאחרונה דגל צהוב, בקרוב תראה את דגל השחמט. בהצלחה.
ולשאלתי, אני מעוניין לקנות מכונית ספורטיבית שתהיה נוחה לנסיעות ארוכות, כמו גם להתמודדות עם הבאמפרים הרבים שבהם מרוצף היישוב שלי. חשבתי על אלפא 159 1.8 TBI שנת 2010. אולם רכב כזה קשה למצוא, בפרט שאני חייב את הדגם שמגיע בלי גג נפתח (אני קצת גבוה). האם הכיוון של 159 נראה לך? ואולי אחת מהמכוניות הבאות יכולה להוות תחליף ראוי: אינפיניטיG37 הנעה אחורית אך ללא גיר ידני; הונדה לג'נד (בכל זאת הונדה); יגואר XFגרנד טורר של יגואר (ועוד עם הנעה אחורית); או אולי סיטרואן C5 בעלת מנוע 3.0 (גומעת מרחקים, אבל האם יש לה נשמה ספורטיבית). אולי יש לך רעיון אחר, שאיננו גרמני? בכל זאת, הרכב הזה יהיה כרטיס הביקור שלי.
תשובה: במקומך, הייתי בוחר בין המועמדות הספורטיביות-למחצה הונדה R ומגאן ספורט. אלו עינוגיסטיות-כביש צנועות וצעירות אמנם, אך כאלו שמאפשרות הנאת נהיגה חרף הנעתן הקדמית.
מובן שאינפיניטי קופה היא היום אופציה מועדפת בארץ, לצד יגואר, אם מעוניינים לעקוף את התוצרת הגרמנית בנוסח פורשה וב-מ-וו. אגב, מעל כל מושאי ההתלבטות עומדת מהצד ומחייכת ניסאן Z370. זאת, אם אינך רואה מכשול בכך שהיא הכי פחות משפחתית מכל האפשרויות המוזכרות. תודה על מילות העידוד.
יוני, גוש עציון: אנו משפחה של שישה ילדים. לאבא יש רכב עבודה, לאמא MPV שנת 2004 יד רביעית, שצריך למכור בדחיפות לפני שלא נוכל לקבל עליו שקל. לאחר מחשבות ודיבורים רבים הגענו למסקנה שצריך עוד רכב משפחתי רגיל ולא שבעה מקומות. יהיה ברשותנו תקציב של 70-90 אלף שקלים. ההתלבטות הייתה מלכתחילה בין קורולה ובין יונדאי i30 סטיישן, אבל אז שמעתי על טויוטה ורסו שלמרות שהוא רכב של שבעה מקומות, הוא חסכוני יותר בדלק ובעלויות בכלל… הייתי רוצה לשמוע את דעתך בעניין.
תשובה: מכונית של שבעה מקומות אינה דורשת אכלוס מלא. הייתי בוחר אפוא בוורסו, מפרק את השורה האחרונה – ונהנה מסטיישן נוחה וחסכונית שאינה גורמת תחושת קלאוסטרופוביה.
חגי: יש לי הונדה CRV משנת ייצור 2007. אני מאוד מרוצה ממנו, אבל יש רק בעיה קטנה שכל המוסכים שראו עד היום את הרכב לא הצליחו לפתור: התנעה קשה כאשר המנוע חם. כאשר המנוע קר הוא מתניע בלי שום בעיה. גם לאחר נסיעה, אם המנוע מכובה עד 15 דקות הוא מתניע בלי בעיה. אבל כאשר מחכים למעלה מ-15 דקות ההתנעה נעשית קשה, כלומר נמשכת כמה שניות. לפני הקנייה של הרכב הוחלפו מצתים, נבדקו המחשב ומערכת הניתוק ונוקתה מערכת הדלק, כולל מכל הדלק. אבל כל זה לא פתר את הבעיה. לדעתי, כאשר המנוע קר לגמרי מחשב הרכב או מערכת ההנעה יודעים לספק יותר דלק או לחץ גבוה יותר כדי לגרום להתנעה תקינה, אבל כאשר המנוע מתחיל להתקרר המחשב לא מזהה את זה נכון. אשמח לשמוע את דעתך.
תשובה: מקור הצרה הוא כנראה תערובת שגויה. צריך אפוא לבדוק את החיבורים של חיישן הלמדא או להחליפו בחדש (ממילא צריך להחליף חיישן זה אחרי 150 אלף ק"מ או כמה שנים). זה עשוי לסייע מיידית. כל זאת, במקרה שלא שיפר את המצב ניקוי מנוע הצעדים, שהמוסך היה אמור לבצע. אגב, האם ניסית להתניע מנוע חם תוך לחיצה על דוושת הדלק? זה לא פתרון קבע, אך עוזר לעתים ברגעי חירום.
עושה לי מתוק בנשמה לדעת שרק קיר עץ בעובי כמה-עשרה סנטימטרים חוצץ ביני ובין הבווארית (Z3M קופה) הנמה את שנת החורף שלה
מדי פעם מישהו חדש נכנס אצלי לרשימת הנוכחים-נפקדים שעזבו, אך רשומים אצלי עדיין כאילו היו חיים, עם מספרי הטלפון שלהם, כתובותיהם, כרטיסי הביקור. אינני מוחק אותם, כי השמירה האדוקה של פרטיהם היא הדבר היחידי שנשאר לי לעשות. סוג של הוכחה, הכי תמימה בין התמימות, שכל יום וכל דקה עודני לא מסוגל להשלים עם אינותם.
ברשימה זו נמצאים עשרות אנשים שחסרים לי בצורה כואבת. כמו המלחין כריסטופר קומדה, חבר אמת; הצלם נוז'ינסקי, שעבד איתי על 'בית הקברות רמו' והפולנים חשדו בשל כך שהוא יהודי; יורם ברונובסקי, מבקר ספרות, רשימאי ומתרגם שהכרתי מאוחר מדי; האופנוען טל שביט, שהיה כזה פרפקציוניסט שמעולם לא שיערתי שימות בתאונת דרכים;
במייל ובנייד ובפנקס נמצאים עדיין גם אנדריי ז'ילינסקי, ידידי נהג המרוצים שהבין מכוניות כמו אף אחד אחר; הצייר יז'י מייז'ויבסקי, הפרופסור שלי לאמנות באקדמיה בלודז'; במאי התיאטרון הגאון טדאוש קנטור; עורך הדין ישראל ברוידא; הסופר ויוצר הטלוויזיה אנדריי קמינסקי, שהכין לי מִשרת במאי בטלוויזיה של ציריך אך אני, טיפש, סירבתי לעזוב את רוממה.
לא מחקתי גם את פרטיו של יעקב לנדאו, התל-אביבי הראשון שהכרתי, בעלה של תמרה, חברה שלי מבית היתומים בקרקוב, ועוד רבים ויקרים. כולל בוודאי אחותי אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטי 'שועל הכסף', בו מגלמת אותה הילדה לָאוּרָה, תלמידת בית הספר היהודי בוורשה.
בדידותם של המִספרים
לפעמים מסקרן אותי אם מישהו ישמור ככה סתם, אם בכלל, גם את מספר הטלפון שלי ואת האי-מייל המוביל אליי, כאשר לא אענה עוד לשיחות.
הלך הנמר, נותרו החברבורות
נדמה לי שבעניין הנ"ל אני יכול לסמוך על כמה דמויות שמטיילות בלילה בשטחי הבלוג שלי, וביניהן האיש השומר על פרטיותו מאחורי הכינוי 'אנונימוס'. הוא שכתב אליי מכתב המציע שאפרסם שוב את מאמרי "אלפא במדרון", שהודפס בירחון 'טורבו' ז"ל בגיליון ספטמבר 1983.
יש לי בעיה עם זה, אנונימוס היקר. כי ב-30 השנה שעברו מאז מאמר זה שיניתי כמה פעמים את יחסי לאלפא, בניסיון לתהות על פשרן של החברבורות ההפכפכות של פיאט, שהשתלטה על המוצר האיטלקי הנפלא והורידה אותו לקרקע כפי שעשתה ללנצ'יה. 156, 159 ו-Brera אותתו בבירור שאלפא סטתה מהמדרון ברגל אחת – אם כי הייתה זו רק הרגל הקצרה-עקומה יותר.
לא מעיפה אותך
כעת המוחות של פיאט הבינו את טעותם ובנו את אלפא רומיאו 4C כהוכחה ליכולתם ההנדסית והעיצובית. כדי לראות אותה מקרוב ולשבת בה, מול הגה שחלקו התחתון קטום (איזו התחשבות גסת-רוח בנהג שהשמין!), הייתי צריך לטוס לתערוכת ז'נבה.
עצם הרעיון מפיל עליי שחוק, שהרי אלפא 4C אינה מסקרנת דייה כדי לחצות למענה ארצות ואגמים: די לי לצפות בתצלומיו של המוצר ולעיין בפרופיל הטכני שלו כדי להשתיק את קרקור התהייה לגביו.
זוגיות אלימה
אז או-קי, לאלפא 4C יש סוף סוף הנעה אחורית ומשקל נמוך (800 קילו? כמו המתחרה לוטוס?) ביחס למנוע ה-1.7 המותקן מאחורי גב הנהג. זהו מנוע משופר ומגודש, מה שעושה לזיכרון שלי צמרמורת בגלל הניסיון עם כוח טורבו אלים העובד בנוכחות הנעה אחורית – צירוף שמזכיר לי תמיד את הנהיגה בפורשה 911 GT טורבו.
חרף השנים שעברו, מקנן עדיין במערכת העצבים שלי אותו פחד איום בסיבובים, עת המנוע המגודש היה מפתיע בעוצמתו המתפרצת ללא כל אזהרה. למדתי אז שהזוגיות טורבו-מנוע אחורי עובדת יפה בזינוקים ובישורת, אך אלוהים ישמור בפניות.
מאז, הנדסת הרכב למדה להתקין אמצעי ריסון אלקטרוניים השומרים על נהגי הטורבו, על בריאותם ועל רכביהם – על חשבון הנאת הנהיגה.
עלקטרוניקה מתעלקת
האלקטרוניקה המסרסת את אפקט הטורבו הציקה לי לא מזמן, כאשר חיכיתי חצי יום כדי לקבל לשעה את ניסאן Nismo Juke, 25 אלף אירו, 4X4, 200 כ"ס המיוצרים על ידי מנוע 1.6 מגודש. על הקולגות עשה רושם הזינוק של היפנית (7.8 שניות ל-100 קמ"ש), אך ביצועים אלו אינם מעוררים תַדְהֶמֶת בקשיש שהונדה הוותיקה שלו, גם כשהיא מתעוררת באמצע הלילה, עושה את ה-100 קמ"ש ב-7 שניות, והבווארית שלו Z3M – ב-5 שניות.
באותה הזדמנות של מבחן-לא-מבחן זה, התגלה שניסאן Juke בנויה כדי להרשים כדבעי בקטלוג – אך לא בנהיגה ממשית, בגלל ההתערבות הבלתי רצויה של האלקטרוניקה ובגלל תיבת ההילוכים הרצופה.
יותר גוּצָה מאשר גוצ'י
לא רק ביצועיה של אלפא רומיאו 4C בורגניים להפריע, גם התִכְשוּט שלה. לולא הייתי יודע שנשים מעדיפות לאחרונה ג'יפים, או לפחות קרוסאוברים, הייתי כותב, לפי הסטיגמה שיצאה כבר לפנסיה, ש"אלפא 4C היא מכונית נשית המתאימה כל כך לדוגמניות צמרת, עד כי גבר הנוהג בה ייראה חשוד, כאילו גנב אותה מבר רפאלי".
יופייה של 4C הוא פרובוקטיבי כביכול, ומשכנע שבעיצובה לא לקחו חלק גאוני-המִתאר פינינפארינה או זאגאטו. היא רחבה וקצרה מדי, כך שמאחורי מושביה אין מקום אפילו לתיק יד (מה שמעצבן אותי גם בבווארית). אני ממש מצטער, אך בגלל התצלום של 4C מלמעלה, האיטלקייה הנפוחה מרוב פוזה להיות פרארי מזכירה לי קרצייה.
בעצם, אלפא 4C היא בעיקר תרגיל פרסומי, הלועג לאלפיסטים התמימים שהאמינו ומאמינים במשך שנות המדרון שאלפא תחזור עוד לעצמה, כלומר להנעה אחורית, לתיבת הילוכים הממוקמת מאחור, לקוויה המסורתיים (הרי רטרו באופנה!) ולמתלי דה-דיון.
ומה הסיפור האיטלקי שמתכננים לייצר רק 2,000 חתיכות, ועוד במחיר מופקע? (אגב, התלונה הזו שלי מזכירה את וודי אלן, שהתלונן: הרבע עוף שהגישו בחתונה היה גם לא טעים וגם קטן מדי).
המשופרת, הממוזערת, אשת השרירים ובית ההרהורים –
ניסאן Juke Nismo, המשופרת על ידי ניסמו, מבטיחה יותר מאשר מקיימת
המודל של הבווארית (המוקטן ב-1:64) חונה על המקלדת כדי שאכתוב רק עליה
אלפא רומיאו 4C. יוצריה האיטלקים לא למדו מסובארו וטויוטה, שנמנעו מלחזק את הקופה החדשה המשותפת שלהן במערכת טורבו, אף שהיה להן על המדף מנוע מגודש של אימפרזה STI, 300 כ"ס
צריף עץ שנועד ליצירה ולהתבודדות. מצידו השני של הקיר נוחרת הבווארית כדי להפחיד עכברים
התערבות בכביש הערבה
אי-אז בנבכי שנות ה-70, כאשר סוכנות אלפא שכנה בתל-אביב בבית עגול ופינתי הסמוך למועדון ממס"י, עמדו שם אלפות הגורמות התקף אדרנלין לעוברים והשבים. בימים הירושלמיים ההם, שבהם רק התחיל להתהוות הציר שמתחתי בין רוממה וקפה 'טעמון', עדיין לא הייתה לי אלפא, ויעקב לנדאו הציע לי לרדת לתל-אביב להציץ ב-2.0 GTV ברטונה.
אז אני veni ו-vidi (לטינית: באתי וראיתי), אך לא vici (ניצחתי). "מה אתה מסתכל?" גער בי המוכר, "תקנה אותה!"
– "אני לא יכול", התנצלתי, "בזבזתי כבר את זכויות העולה חדש על משהו".
– "מה קנית?", התעניין המוכר.
– "אופל GT", אמרתי.
– "חרא קנית, חרא", פסק המוכר.
– "מה לי יאיר בִּלְתֵךָ?", הייתי עונה לו, לוּ הייתי יודע אז עברית ספרותית.
¬– "כמה סוסים יש לה?", שאל המוכר כדי לדרוך עליי.
– "90", עניתי.
– "באלפא שעומדת פה", הוא התגאה, "יש 130! אם שנינו היינו נוסעים לאילת, הייתי מחכה לך שעה. יכולתי לשחות בבריכה ולשתות בירה עד שהיית מגיע".
– "אין סיכוי", עניתי. "אני אגיע לאילת לפניך".
– "השתגעת? איזו חוצפה זו?", התרגז מוכר האלפות. "אתה יודע מה? בוא נבדוק", הציע. "נזנק, ומי שיגיע לאילת ראשון יקבל את המכונית של המפסיד. נראה אותך". ואז הוסיף: "יש פה עורך דין בבניין. בוא נחתום על הסכם. יאללה, נסענו?"
– "מקובל עליי", אמרתי.
אשתי, תכיני כסף
ביקשתי טלפון והתקשרתי לאשתי, שעבדה אז כעורכת ב'סרטי הבירה' בעין-כרם. "תכיני כסף לביטוח לאיזה רכב נוסף שאנו עומדים לקבל", אמרתי לה בפולנית.
– "איזה אוטו זה?", שאלה האישה.
– "אלפא 2.0", עניתי.
– "וואלה", התלהבה.
מכונית מסלי"דה
ההתערבות התאימה לי פיקס, כי בדיוק באותה העת התקנתי את אופל GT שלי לקראת גרנד פרי אשקלון. חודש ימים עבדתי עליה מהמצת עד הטפחות: הוצאתי מהמפלג את מגביל הסל"ד, הרכבתי בולמי קוני ודיפרנציאל קצר, העליתי את יחס הדחיסה, השגתי סעפות וגל זיזים של אופל קאדט ראלי ומאייד כפול דל-אורטו. ועוד הבאתי לה צמיגי דאנלופ SP ספורט.
חוץ מזה, היה לי דוקטורט בדרך לאילת. אופל לא ירדה מ-200 קמ"ש לאורך כביש הערבה, שהרבינו בתקופה ההיא ליישר איתו קו.
הסתכלתי על אלפא האדומה שבסלון התצוגה, והרגשתי שהיא כבר אצלי בבית.
האומץ חטף פנצ'ר
בינתיים המוכר התייעץ עם חבריו, חזר אליי ושוב הלך ושוב חזר. "תשמע", אמר, "אנחנו לא נעשה את זה כי אתה משוגע ואני ממש פוחד מדפוקים. מה יהיה אם אני אתפוס פנצ'ר?"
– "גם אני יכול להתפנצ'ר", עניתי. "נו, נוסעים?"
אך הוא כבר ביצע פרסה והתבצר בסירובו. נפרדנו, ולאלפא הראשונה שלי נאלצתי לחכות עוד שלוש שנים.
מכונית סוף הדרך
אינני מזדהה עם חוכמות הזקנים המקשקשים על יחסם האישי למוות. הדמות הציניקנית והסרקסטית שהתנחלה בי כתבה פעם שרצונה להיקבר בלנצ'יה פולביה HF, לשעבר אלופת אירופה בראלי.
ומאחורי הקיר, הס פן תעיר
אותו ציניקן מושבע קבע גם, בהזדקנו, שהצריף הקטן שהוא בנה מקורות עץ כדי להיות קרוב ככל האפשר לארמון של מכוניותיו – הוא בעצם ארון קבורתו מרצון.
כאשר אני נכנס לצריף זה, מדליק תנור חימום ומתיישב כדי לעשן מקטרת ולכתוב – עושה לי מתוק בנשמה לדעת שרק קיר עץ בעובי כמה-עשרה סנטימטרים חוצץ ביני ובין הבווארית הנמה את שנת החורף שלה.
שועלית הכסף
מצד אחד, יש לי עם הבווארית Z3M יחסים מעורבים בגלל הקודים הגנטיים שלה. אך מצד שני, היא משחקת אצלי את התפקיד שאצל אמא שלי היה משחק שועל הכסף. וכמו השועל, גם הבווארית היא כסופה, ואפשר לדבר איתה כפי שאנו דיברנו עם השועל בגטו.
קיר בצריף היצירה. גריל הניקל הקדמי של ג'ולייטה ספיידר הוותיקה (המתנוסס במרכז התצלום) יפה יותר מההצעה המודרנית באלפא 4C
טיפ טיפה
שסתום EGR מקולקל גורם לאיבוד כוחה של המכונית, וזה מרגיז כי מנוענו אינו זקוק כלל לפריט בעייתי זה, האחראי בסך הכול על ניתוב הגזים לסעפת היניקה (רה-סירקולציה). אז אולי אפשר להיפטר מ-EGR?
לא מהר כל כך. ראשית, מכונית ללא מערכת לניתוב גזים לא תעבור טסט. וזו צרה, כי שמירה על תפקודו הראוי של EGR (קרי, ניקויו או החלפתו) אינה זולה. במיוחד בגלל העובדה שעם המודרניזציה של המנועים (דאון-סייזינג, הזרקה ישירה, טורבו), גם שסתום EGR 'התקדם' והפך מסובך עוד יותר.
אלא שהטרור של הירוקים אינו הסיבה היחידה המפריעה לנו להסיר את EGR מהמנוע, לסתום חורים ולהגיד "שלום יקירי". הסרתו של EGR תחולל אזעקה לא רק במערכת החוק אלא גם במערכת הדיאגנוסטית של הרכב עצמו, שתזהה שריפה שגויה: המנוע יעבוד במתכונת חירום (ללא כוח), או פשוט יסרב להתניע.
רק במכוניות ותיקות יותר, שמותקן בהן שסתום EGR פנאומטי ולא חשמלי – הסרתו תגרום בסך הכול להידלקות דיודה בלוח הבקרה.
שואלים את אדוארד
יונתן: במאזדה 2 של ידידה שלי יש איזה חיישן שמתפגר באמצע הנסיעה. וזה מה שהיא מספרת: כשזה קורה אני צריכה לעצור בצד ולכבות מנוע, ואז להדליק כדי להמשיך לנסוע. הייתי במוסך, עשו לי עדכון גרסה. זה עזר לשבוע ואז חזר. הבאתי את המאזדה לשם שוב והם אמרו שזאת בעיה בחיישן מצערת. 4,500 שקלים בערך, כולל מע"מ ועבודה.
אין לי אחריות, האוטו משנת 2009 ועבר 120 אלף קמ"ש. זהו בגדול. הקודן עשה לי בעיות עוד קודם ושרף לי שני מנועי חלונות מאחור, שכבר החלפתי. יש לי הרגשה שהבעיה היא בקודן, שהוא מקצר שם או משהו ועושה בעיות גם בחיישנים. מה אתה אומר?
תשובה: קודם כל חפשו חשמלאי פיקחי שינתק את הקודן-שמודן, שממילא אינו מפחיד אף גנב. גנבים יודעים להתניע רכב דרך פין מס' 7 של הכבל הדיאגנוסטי השייך ל-II OBD. רק אל תסירו את לוח המקשים של הקודן כדי שחברת הביטוח תישאר מבסוטה.
זו די חוצפה להתקין קודן, פיתוח ישראלי ותיק, במערכת החשמל המתקדמת CAN. ייתכן שבעקבות ניתוק הקודן יתעורר החיישן. ואם לא, יש לבדוק את החיבורים של כל החיישנים.
שי קנדל: ברשותי הונדהHR-V , כפי שהמלצת בעבר. האוטו מצוין ועונה על כל הציפיות שתלינו בו, יש רק בעיה של רעש חזק מכיוון הגיר בתחילת תנועה. בעבר הבעיה נפתרה באמצעות החלפת שמן הגיר, אך בטיפול האחרון, 200 אלף, החלפת השמן לא סילקה את הרעש. האם אתה מכיר את התופעה? מה עליי לעשות כדי לטפל בה?
ב'טיפ טיפה' התייחסת להחלפת שמן בדיפרנציאל. האם גם בהונדה HR-V יש לבצע זאת? ואם כן, באיזה שמן?
תשובה: אני ממליץ על ביקור במכון גירים בר-סמכא. אם הגיר מתפקד כראוי ורק מרעיש, התיקון לא אמור להיות מסובך. בהנעה קדמית אין דיפרנציאל נפרד, כך שהדיפרנציאל נהנה מאותו שמן של הגיר.
אגב, לפי מכון בריטי, הונדה HR-V לוקחת מקום ראשון ברשימת המכוניות הכי פחות מתקלקלות.
כיתוב משותף לארבע תמונות: ניסאן השחורה, מודל של הבווארית על המקלדת, אלפא אדומה, וצריף עץ בשלג
המשופרת, הממוזערת, אשת השרירים ובית ההרהורים:
* ניסאן Juke Nismo, המשופרת על ידי ניסמו, מבטיחה יותר מאשר מקיימת
* המודל של הבווארית (המוקטן ב-1:64) חונה על המקלדת כדי שאכתוב רק עליה
* אלפא רומיאו 4C. יוצריה האיטלקים לא למדו מסובארו וטויוטה, שנמנעו מלחזק את הקופה החדשה המשותפת שלהן במערכת טורבו, אף שהיה להן על המדף מנוע מגודש של אימפרזה STI, 300 כ"ס
* צריף עץ שנועד ליצירה ולהתבודדות. מצידו השני של הקיר נוחרת הבווארית כדי להפחיד עכברים
כיתוב לצריף מבפנים (קיר עם תמונות ועוד):
קיר בצריף היצירה. גריל הניקל הקדמי של ג'ולייטה ספיידר הוותיקה (המתנוסס במרכז התצלום) יפה יותר מההצעה המודרנית באלפא 4C
מכונית הנפש 