ספק אם הייתה זו טעות טיפשית מביכה או סתם ביטוי של זקנה. בכל אופן, יומיים לפני חזרתי ארצה הלכתי לישון, והשארתי את הבווארית שלי בודדה בגינה. אמרתי לה לילה טוב, במקום לסגור אותה במוסך שלה כפי שדאגתי ל-GTV ולהונדה. לא ידעתי מה זומם לנו הטבע של הגולה
אבל בינתיים, הזקן חוגג בתל-אביב את הצלת סרטו הקצר 'דדי בן-שאול', אחד מבין למעלה מ-100 סרטים שביימתי בערוץ הראשון ז"ל במשך 15 שנות עבודתי כבמאי ברוממה.
עותק בודד זה של סִרטי 'דדי בן-שאול' ניצל מהפוגרום ברוממה, אותו פוגרום יסודי שבו חוסלו כל הסרטים של הטרום-זקן עקב התקפת טירוף של קנאים רוממאים.
אחרי מעל 30 שנה התגלה העותק הוותיק של 'דדי בן-שאול' בין חפצי הזקן, ושוחזר במעבדות מקצועיות בוורשה. הוא זכה שם ב-scanning דיגיטלי דייקני ובשחזור פסקול, שעבר בהצלחה מהמקור, המוקלט על 16 מ"מ מגנטי.
קשה לזקן לא להתרגש מסרטו הישן, המייצג למדי – ואף לא מעט למדי – את סגנון היצירה שעלה ארצה עם הבמאי. צורת הצילום והעריכה בנוסח 'נון-קונטיניואיטי', המשאירה בסרטו 'דדי בן-שאול' מרחב לדמיון, היא אנטי-תזה מוחלטת לסרטים בנוסח קרן-קיימת-לישראל שחגגו בארץ בשנות ה-70 וה-80, ובלטו כמובן בהפקות הרוממאים.
לצפיה בסרט, לחצו על התמונה
הכסופה חוטפת סופה
את טעותו הגורלית הבין הזקן בשעה 02:30 לפנות בוקר, כאשר אותם שמי גולה ידידותיים, שעד עתה רקמו למענה של הבווארית Z3M קוּפֶּה הכסופה אפיריון כחול ההולם אותה היטב – סידרו לנו הוֹרוֹר.
כמו בהצגת מתח מבית המאסטרו דנטה אליגיירי, שמיים אלה תפסו קריזה והפתיעו בהיפתחות חרצובות הגיהנום עם צרור ברקים מלווים ברעמי נפץ, שהפכו את חושך הלילה לנגטיב.
מופע אורקולי זה היה עשוי להרהיב על במת אופרה, אלא שבמציאות היה המחזה מבעית. אפשר היה לדמיין שהשטן הפָּפָּרָצִי גילה את מקומנו החשאי בכפר הפולני הפסטורלי, והחליט לצלם בפלאשים בוהקים סלפי עם הזקן, עם ביתו ועם גינתו. עד שנמאס לו כנראה, כי חושך הרואי כבש שוב את חצר הבית והעלה עליה מסך אטום לכמה דקות, כמו כדי להקרין עליו מקבץ פרסומות. רגע אחר כך ניתך מבול כבד על גגה של ב-מ-וו המסכנה, שלא זכתה באזהרה מבעליה החוקיים או ממלאכיה וחטפה טונות מים לדקה.
יהודי סקפטי
ערב לפני הסערה הגיעה אל כפרו של הקשיש סדרת סמ"סים מעיריית פיאסצ'נו הקרובה, אשר הזהירו את תושבי האזור, ובמיוחד בעלי מכוניות, ש"בלילה שבין חמישי לשישי עומדת לפרוץ סופת גשם, ברד ורוחות חזקות, כך שכדאי להתרחק מעצים, שעלולים לקרוס. יש גם להגן על הרכב ממטחי הברד, שמסוגל לנפץ שמשות", נשלחה ההתרעה אל מכשירי הנייד של הגויים.
אלא שהזקן, יהודי סקפטי שאינו שש לכוף עצמו להיסטריה מוניציפלית, השאיר בכל זאת את הב-מ-וו מוכנה לנסיעת בוקר ביום שישי. כי השמיים היו רגועים למשעי והכוכבים נצנצו בתדר רך, מבלי לספק בדל כיסוי לסמ"סים הדרמטיים של הפקידים.
שיקסה פרועה מול זקן
וכעת הזקן לא מאמין שהוא מתעורר לקול רעמים וברקים, שהוא מחפש את מגפי הגומי, שנעלמו, ולכן רץ יחף בטירוף בחושך מזולעף, עם פנס, עד שמצא בצריף העץ הישן כיסוי פלסטיק לאוטו, שהקשיש לא פתח אף פעם, ואז ממהר לב-מ-וו כדי לכסות אותה נגד הברד לפחות, ומצליח איכשהו לעשות את זה מול זעף הטבע.
אכן, היהודי קשה העורף חטף אמבטיה קרה. ובשובו אל מיטתו, ספוגי כשושנת ים, התגלגל הזקן מצחוק מטורף על המחשבה מה היו אומרים על מראה לילי זה ועל תפקוד הקשיש אותם אנשי תרבות מכובדים שארגנו לזקן זה פסטיבל הוקרה של סרטיו הישנים: הקרנה חגיגית במוזיאון לסינמטוגרפיה בלודז', השוכן בארמון מפואר מהמאה ה-19, ועוד הקרנה יומיים אחר כך, במוזיאון ה'זאכֶנְטָה' היוקרתי בוורשה.
סרטון המראה את הזקן רץ בפיז'מה רטובה בגשם וברוח – אותה שיקסה פרועה המעיפה נגדו חתיכות דיקט, קרשים ופחיות למיניהן – היה יכול להיות אייטם משעשע למדי בשביל הקהל אשר יומיים קודם לכן, וגם ארבעה ימים קודם, הגיע להקרנות הסרטים החגיגיות של אותו זקן.
בעזרת אחותי
בשני אירועים אלה ניסה הזקן לענות בכבוד ובנימוס על שאלות הקהל הסקרן על הסרטים שצילם לפני 50 שנה בערך, על מקומו של הזקן בתעשיית הסרטים, ועל דעותיו ואמונותיו בענייני קולנוע, במאה הקודמת וגם היום.
הזקן התבקש להסביר מה נשאר אצלו אותו דבר, ומה בראשו השתנה מאז, וכמובן לענות על שאלות לגבי הגניאולוגיה של קטעים מסוימים, כמו כניסתה והיעלמותה של הנערה אל תוך קיר בית הכנסת בסרטו 'בית העלמין רֶמוּ'.
ובמעמד זה גילה הזקן לסקרנים פרט שלא חשף מעולם: שדמות הנערה אשר הגיחה משום-מקום ונעלמה אל תוך הקיר נכתבה בתסריט של 'בית העלמין רמו' לפי סיפור של אחות הבמאי – אִירֶנָה. היא אמרה לאחיה, הטרום-זקן, שביקרה בקרקוב, ובעקבות המלצה של מישהו נכנסה לבית כנסת זה, העזוב על ידי אלוהים והנפשות, ו"פתאום שמעתי את עצמי לוחשת באולם בית הכנסת הריק את הקריאה 'טאטע', לוחשת את אותה קריאה ביידיש אף כי מעולם לא דיברתי מילה אחת ביידיש", סיפרה רועדת. "לא ידעתי מה קרה לי", הוסיפה, "וזה עדיין מדאיג אותי".
וכך נשאר לבמאי להודות לפני הקהל שכל עבודת הבימוי שלו בקטע הזה ב'רמו' הייתה לצטט את אחותו בדייקנות, ולבקש את השחקנית יוֹלָה בּוֹכְדָל לקרוא "טאטע". את הצעדים של יולה, המודגשים בצלילי כסילופון, הוסיף לסרט ידידי המלחין כריסטופר קומדה, – סיפר הבמאי לקהל בערבי ההקרנות.
מוזיאון 'זאכֶנְטָה' בוורשה. בשבוע שעבר נערך בו ערב הקרנת סרטים ותיקים של הזקן, שנשמרו בפולין בקפדנות ואף באהדה. מול הזקן יושב סטניסלב וֶלְבֶּל, שארגן את האירוע והנחה אותו. איש צעיר זה, מבכירי עולם האמנות בפולין, מכיר את הפילמוגרפיה של הזקן יותר ממנו
הזהו אותו זקן?
קל יותר להתוודות על ההשראה לסצנה זו במפגשים עם צופים, מאשר להבין כמה ימים אחר כך שאותו במאי זקן מוכן, חרף גילו המופלג, לרוץ בטירוף דרך גשם לילי סוחף, מול הרוחות והפירוטכניקה של הקב"ה, רק כדי להציל את מכוניתו ממהלומות הברד, שאכן איים לנפץ את זגוגיות הבווארית ואת חלון הגג שלה.
לא ייאמן שאותו זקן אשר רץ אל הב-מ-וו עם כיסוי פלסטיק כבד, ונפל לשלוליות מים שהפכו לבורות, לקח גם חלק בוויכוח אינטלקטואלי מְעוּנָב לגבי רעיונותיו האמנותיים אי-פעם, ולגבי הקולנוע של שנות ה-60.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: אמנות הדריפט
כל נהג מאושר שבבעלותו מכונית המצוידת בהנעה אחורית, קלאסית, ישמע בשלב כלשהו את השאלה "איך היא הולכת לצדדים?". מדובר כמובן בכישרון המכונית לנסיעה בדריפט, שבמהלכה הנהג והיושב/ת על המושב הימני רואים את הכביש מבעד חלון צד, כי הנהג חולל בנסיעתו דריפט – או בהחלקה מכוונת-מבוקרת, או משום שהוא נקלע לאיבוד שליטה על אחיזת הכביש, ואז מאוים באחת משתי תוצאות: ביצוע צלחת או התנגשות.
מומלץ אפוא ללמוד לבצע דריפט מתוכנן, כי דוקטורט באמנות הדריפט – שמושג בזכות אימונים על כביש חלק אחרי גשם או על משטח שהורטב במתכוון לצורך אימוני נהיגה – מאפשר לצאת ללא פגע ממצבי תאונה שנוצרים עקב החלקה מסוכנת. שמפתיעה לגמרי נהג בלתי מיומן.
לדריפט בר-שליטה יש שלושה שלבים:
- היגוי יתר (היזרקות האחוריים של הרכב).
- קונטרה מיידית, כלומר סיבוב ההגה לכיוון היזרקות הזנב.
- באלאנס, כלומר משחקים של לחיצה-הרפיה על דוושת הדלק, המחזיקים את המכונית בהחלקה מבוקרת. לבאלאנס (איזון) המוצלח מגיעים אחרי משחקי התאמה בין עומק הקונטרה לבין יישור זמני של ההגה במשך שברירי שנייה, המאפשר (יחד עם לחיצה-הרפיה על דוושת הגז) לשמור על המשך הדריפט.
במדינות לועזיטיות אפשר ללמוד את אמנות הדריפט בעזרת מדריך, שמראה לתלמיד את התרגיל המבוקש מתחילתו, ובהמשך מדגים החלקה מבוקרת בסיבובים באמצעות באלאנס נכון בין זווית הקונטרה לבין לחיצה על דוושת הגז. רק בשלב הבא מלמד המדריך לבצע את התרגילים הללו על כביש יבש. זהו פעלול מסובך יותר, שכן הוא מתבצע במהירויות גבוהות מאלה שפיתחנו על כביש רטוב.
בשטח יבש, מוכרחים קודם כל לחולל היגוי יתר. הדוקטורנטים של הדריפט לא מתביישים להשתמש לצורך כך בבלם היד ובלחיצה קצרה על הבלמים, שמטרתה להסיט את משקל הרכב אל הציר הקדמי – ואז לסובב במהירות את ההגה כדי להוציא את המכונית משלוותה.
הזקן למד בצעירותו פטנט נוסף: לפני פנייה שמאלה הוא היה מסובב את ההגה לכיוון ההפוך, כלומר ימינה, ואז, כשהמכונית התמימה מבולבלת, היה הטרום-זקן מסובב את ההגה לכיוון האמיתי של הסיבוב, כלומר שמאלה, מגלה בסיפוק את היגוי היתר, אשר לו הוא חיכה מראש עם קונטרה, ובשלב הבא, כדי לבצע דריפט, היה מחפש את הבאלאנס הגואל.
האלפות של הזקן הכירו את השיטה על-פה, ונהנו לעבור בדריפט מבוקר וב-100 קמ"ש את סיבוב מוצא ז"ל, אשר נחשב אז מפחיד ואגדתי.
שואלים את אדוארד
הודיה גרוס: כבר שנים שאני קוראת את הטור שלך במקור ראשון, עוד לפני שהיה לי רישיון כמדומתני. עכשיו גדלתי, יש לנו 3 ילדים ואנחנו צריכים לקנות רכב. החלטנו ללכת על רכב 6/7 מקומות (חושבים קדימה).
התקציב שלנו הוא 50-60 אלף שקלים. אנחנו גרים בשומרון, הרבה עליות. הרכב ישמש אותי בעיקר לעבודה וחזרה, לא נסיעות ארוכות ביום-יום.
ראינו הרבה המלצות על כל מיני דגמים, ביניהם שברולט אורלנדו ופורד גלקסי. למיטב הבנתנו, כלי רכב כמו רודיוס ומאזדה 5 צורכים הרבה מדי דלק, כנ"ל הגרנדיס. חשובים לנו החיסכון בדלק וקילומטראז' נמוך יחסית בעת הקנייה.
נשמח לשמוע את דעתך-המלצתך, ואם יש לך רעיון לרכב שאולי פספסנו…
תשובה: הסכום שברשותכם מאפשר את הקנייה הכי טובה בכל הפרמטרים שציינת. קוראים לה הונדה FR-V, ואני ממליץ עליה בחום.
יונתן טובי (אזרח ותיק בן 73): ברצוני להגביה ב-10-15 ס"מ את מכוניתי, יונדאי i30 CW, מפני שלאחרונה היא כנראה 'שקעה' קצת, וגם הרגליים שלי זה לא מה שהיה…
האם תוכל להמליץ על דרך לעשות את זה?
תשובה: אם אין לך סיבות מיוחדות המחייבות הגבהה מעל הסטנדרט, הפתרון ל'שקיעת' המכונית הוא החלפה של הקפיצים בחדשים (או במחוזקים), והתקנה של בולמי זעזועים 'קוני'.
הגבהה של יונדאי i30 מעל המקובל לא תהפוך את רכב זה לקרוסאובר, אלא רק עשויה לפגוע באחיזת הכביש שלו. מרכז הכובד החדש יהפוך בהכרח את הנהיגה למורכבת וזהירה יותר בגלל זווית הגלגול השונה, מה שיקדיח את הנאתך מאחיזת ההגה.
בניסיון לעקוף את כוחות הפרנויה ושותפיה האכזריים, אינני מחפש חלילה קשר בין הצרות של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" לבין האנטישמיות המתבטאת כעת חופשי על אדמת פולין
אני מנסה להתעלם מהעוינות המורגשת כאן כלפי יהודים – שהיא תוצאה של שימוש בנשק האנטישמיות במלחמות שמתרחשות על הבמה הפוליטית-אידיאולוגית בפולין, בשם פטריוטיות כביכול – אך זו איננה משימה קלה. במיוחד לנוכח מכה חדשה שפגעה ב'שועל הכסף', דווקא ברגע שהוא עמד, לשמחתנו, להתאושש לחיים אחרי מחמאות שקיבלה 'גרסת הבמאי'.
מכה כואבת זו שספג הקשיש – אשר ספק קשורה לאיבה האנטי-יהודית הרוחשת ברחובות הבירה ובפריפריה ספק לא – נולדה באולמות בית המשפט בוורשה. שם, בהיכלות הצדק הגויי, הכריז הספונסר הראשי של הסרט, המכון הפולני לקולנוע איכות, שהוא מבטל באופן רשמי את תמיכתו הכספית בהפקה משום ש"המפיק הרמאי מלודז' בזבז את התקציב שקיבל, והפסיק לעבוד על סרט זה במשך 4 שנים".
המכון הממלכתי לתככים
הבמאי המופתע, הזקן המורשה, התקשר למכון הממלכתי, אותו ספונסר בוגדני, והודיע למנכ"ל ששני מוזיאונים פולניים – מוזיאון הקולנוע המפואר בלודז', ומוזיאון האמנות היוקרתי 'זאכֶנְטָה' בוורשה – מארגנים כעת פסטיבל סרטים ישנים של אנוכי, כולל הופעתו האישית על במה מול מנחה, והוא, הקשיש, יעמוד בוודאי מול שאלות מבקרי הקולנוע שהוזמנו לאירועים, ושאלות הקהל הרב, באשר לגורל סרטו 'שועל הכסף'. בזמן צילומי ה'שועל' המדיה עקבה אחריו בהתעניינות, וכעת הבמאי יישאל ודאי לאן נעלם הסרט.
"מה אני אענה להם?", שאלתי את מנכ"ל המכון בטלפון ואחר כך במייל, "האם באמת נשאר לי רק להתוודות בבושה בפני הסקרנים שבמשך חמש שנים ועוד קצת אָתֶּם, המכון הממלכתי לקולנוע אמנותי, שיתפתם פעולה עם המפיק מלודז', נוכל מתוחכם – כדי לרמות אותי?"
זעם קר-רוח
תשובה לא הגיעה בוודאי, אלא שהכדור נמצא כעת אצל הזקן הזועם, אשר מתכנן לדרוש מהמכון הממלכתי לעמוד בהתחייבויותיו לגבי סרטי, ולפני הכול – אדרוש שמכון זה יאלץ את המפיק המועל לשחרר את ההקלטות המקוריות של הסרט.
ואם המכון ימשיך להתחמק מחובתו האלמנטרית, בגלל איזו לחיצת-יד סודית עם המפיק המפוקפק, אז נדרוש ממכון זה פיצויים גבוהים בגין התעללות בקשיש.
חיבוק חשוד
אגב, מעניין למה למרות שלושת המשפטים שהתנהלו נגד המפיק מלודז' והוכיחו את רמאותו – המכון הקורבן, שלא הצליח לקבל חזרה את כספו מהנוכל, בכל זאת אִפשר לא מזמן לאותו איש מלודז' לבצע סרט נוסף, גם הפעם בתמיכה כספית ורוחנית של אותו מכון.
באיזה פלא מבאיש קרה, לכל הרוחות, שמכון פולני ממלכתי מחליט לתמוך ברמאי מקצועי במקום להיפרע ממנו, או לפחות לנתק איתו קשר?
אגדה עם באג
נפתולי 'שועל הכסף' שיחקו סיבה ראשית בנסיעה הנוכחית של הזקן לוורשה. ביקורו בו-זמנית אצל שלוש הבנות מבית אלפא רומיאו (GTV), בית הונדה (crx) ובית ב-מ-וו (Z3M קופה) התגלה כמשענת רוחנית לנפשו של התייר היהודי.
משפחה שכזאת: שלווה שוררת בין שלוש בנותיו של הקשיש, ב-מ-וו, אלפא והונדה. אין מתחים, קנאה וגזענות
כפי שסופר כבר בבלוג זה, הבווארית האדירה, העתק טכני וקונספטואלי של ב-מ-וו M3 האגדתית, נטולת האלקטרוניקה זולת ABS והמצוידת במנוע 6 צילינדרים N/A (נטול טורבו), ככל שהיא נפלאה בזוגיות, יש בה בכל זאת פגם צורם: להגה שלה אין כיוון עצמאי, כך שהנהג מוכרח לתפוס את הישיבה הנכונה באמצעות כיוון מושבו, הן קדימה-אחורה והן מטה-מעלה.
זהו פתרון יעיל רק תיאורטית, כי לצערו של הזקן, רגלו השמאלית אינה מסוגלת ללחוץ את דוושת המצמד עד הרצפה!
תחבולה כמו שימוש בנעל שמאל מיוחדת, בעלת סוליה בגובה 4.5 ס"מ, היא פתרון הגיוני אך מביך, אם רוצים למשל לצאת מהאוטו וללכת רגלית.
גבר הולך לריבּוּד
אלא שהזקן לא היה זקן מורשה, לולא היה מבצע תיקון בבווארית שחברת השיפורים M"" לא חשבה עליו: הוא פשוט תכנן מחדש את דוושת המצמד באמצעות ריבודה בשכבות גומי ואלומיניום, וכך קירב אותה אל רגל קצרה מדי… וזה עובד.
עוּף, גורל, חתוך את השמיים
לוואי שהצרות של 'שועל הכסף', הנמצא בשבי בלודז', היו ניתנות לפתרון בפשטות כזו. אך לרוע המציאות, דין סרט תקוע אינו כדין הגה תקוע.
על פתרונות אלגנטיים פחות, ואף דרסטיים, לחילוץ 'שועל הכסף' אני צריך לדון עם חברי המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, המפיק-השותף שעזר בכספו להפקת הסרט על אדמת הארץ, שילם לשחקנים (במקום המפיק הנוכל, שהתרושש), סייע בבחירת אתרי הצילומים ומימן את השכרתם (וכך הציל את ההפקה) – ונמצא כעת במצב מביך לא פחות ממני.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: שלטון עריצות
ב-מ-וו M8 בגרסאות קוּפֶּה ורואדסטר עצבנו את הקשיש המורשה, כי שתיהן מתכוונות לעלות ארצה כדי לפנק רק את היהודים הטרופיים המאושרים ממילא, בעלי יכולת שִקלית מרשימה. החלטנו לא לשתוק מול הפלא הבווארי הדו-ראשי, והנה דעתנו הסובייקטיבית:
למרות ניסיונות אמביציוזיים של ב-מ-וו, שחזרו ם על עצמם במהלך 20 השנה האחרונות – לא הצליחה הפירמה הגרמנית לבנות מכונית לנהג, כפי שהייתה M3 בימי הזוהר שלה, בסוף שנות ה-90.
היו אלה ימים בלתי נשכחים של המאה הקודמת, שבהם גדודי עיתונאי רכב מכל העולם היו נפגשים במסלול הוקנהיים בגרמניה כדי ליהנות, במשך יומיים-שלושה, ממבחר של M3, אדומות בדרך כלל, ולהרגיש, כל אחד מאיתנו העיתונאים בעומק נפשו, שזוהי מכונית שנבנתה במיוחד בשבילו, אשר יודעת לשרתו בנאמנות ומאפשרת לו – לנהג התמים – להתענג על האשליה שהוא בעל יכולת נהיגה כמו זו של אלופי עולם במרוצים.
והנה, אף כי בהמשך הייצור של M3 ואחותה M5 נרקחו גרסאות חדשות שלהן, המצוידות במנועים ובשלדות שהתחזקו, אכזבה ב-מ-וו שוב ושוב את חסידיה הנאמנים, כאשר בדגמי המשך אלה היא לא הצליחה, או לא רצתה, לשחזר את אווירת הפולחן והנאת הנהיגה האמיתית שסיפקו דגמיה הקלאסיים. אמנם הדגמים החדשים, שהופיעו בזמנים המודרניים תחת אותו לוגו "M3", היו חזקים יותר מסבתא, בזכות נפח המנועים שגדל, תוספת צילינדרים וכוחם שהוגבר במערכות טורבו משוכללות, וגם חידושים בהעברת הכוח ובמתלים – אלא שההנאה מנהיגה חדלה, ללא ספק וללא בושה, להיות היעד הראשי של M3 החדשות.
שלטון העריצות של האלקטרוניקה, הסמארטפוניזציה האופפת את סביבת הנהג, הדיגיטליזציה המתקדמת שהחליפה את המכונאות הפשוטה, והטירוף הבלתי נגמר של חיישנים – כל אלה כוננו מקדש בורגני שאינו שונה בהרבה מההצעות של מרצדס, ואף מקוריאניות מתקדמות.
הנה כי כן, כל מה שהתרגלנו אליו בב-מ-וו עובר שינוי כדי לצמצם את תפקיד הנהג. אפילו בדגמים הקטנים של ב-מ-וו – שנחשבים מתקדמים לפי האסכולה של הזרם האסייתי, האופנתי – הולכת לאיבוד ההנעה האחורית, שהייתה עד לא מזמן סימן ההיכר של הפירמה!
"ואת הפנים החדשות של ב-מ-וו הציגו אצלנו זוג אחיות M8, קופה ורואדסטר, בנות זמננו האבודים", אני מזהיר את ב-מ-וו Z3M קופה שלי, אהובתי בת ה-20 כמעט, העתק של M3 האגדתית שהכרתי במסלול הוקנהיים, ולא שכחתי. ואני עוד מספר לבווארית שהמציאות המוטורית, הגלובלית והציונית גם יחד, זוממת להידרדר עוד יותר עם הופעת החשמליות למיניהן והאוטומטיות העתידניות, שייצורן על ידי ב-מ-וו החל כבר.
ב-מ-וו Z3M קופה. כאשר בנו אותה מתכנניה בסדנת השיפורים M, הם לא ידעו שהיא תשמש פסיכולוגית מוסמכת של זקן אחד. השיפור הנוסף שהזקן המורשה ביצע בב-מ-וו Z3M קופה שלו, לצד הסרה של הגבלת מהירותה ל-250 קמ"ש והרכבת בולמי זעזועים בילשטיין 8, הוא דוושת מצמד מרובדת
שואלים את אדוארד
אלחנן דה-רוס: אני מחפש רכב מיני/קטן לנסיעות ארוכות, כ-150 ק"מ ליום. חשוב שיהיה רכב אמין וחסכוני בדלק. חשבתי על פיז'ו 208 ידנית או סיאט איביזה, אבל לא ברור לי אם כלי הרכב האלה אמינים לנסיעות ארוכות, ואם עלות האחזקה סבירה.
חשבתי להוציא 20-30 אלף שקלים על מועמדת רצינית. אשמח להמלצתך לדגמים הללו. או שיש לך המלצה נוספת?
תשובה: פיז'ו 208 וסיאט איביזה הן אפשרויות ראויות, אך אני מציע גם את פולקסוואגן פולו, פורד פיאסטה, ואפילו את רנו קליאו, סוס עבודה מפתיע.
הדבר החשוב ביותר הוא לחפש מועמדת המגיעה מבית טוב, כזה שזיכה אותה בטיפול הנדרש. כך היא לא תדרוש השקעות נוספות, לפחות בטווח הקצר.
אלומה ונתן: כרגיל, נהנית מאוד לקרוא את הסיפורים והמילים שלך. מלאי חיים ומרתקים!
אשמח להתייעץ איתך לגבי רכב. אנחנו גרים בחווה בגוש עציון, ונוסעים הרבה בשבילי עפר וכבישים משובשים. משתדלים לשמור על הרכב, אבל זו המציאות ונמשיך לנסוע כך למרות החסרונות הידועים…
מלבד זאת אנחנו נוסעים מעט ביום-יום, ונסיעות ארוכות להורים וכו' בערך פעמיים בחודש. התקציב שלנו הוא 5,000 שקלים, וקיבלנו מסבא תקצוב נוסף של עוד 5,000.
חשובים לנו חיסכון בדלק ובטיפולים, יציבות על הכביש וגובה הרכב. ראינו את כלי הרכב הבאים: פיאט פונטו גרנדה דור 3, 2009, פיאט פונטו ספייס דור 2, 2005 ואופל קורסה 2002. כולן ידניות, טובות לנהיגה, ובתקציב.
שיקול נוסף: יש לנו פיז'ו 206 שהלך לה הראש מנוע, אז השארנו אותה אצלנו לחלפים. אנו לא רוצים כל כך לקנות פיז'ו כי היה לנו מזל רע כבר עם שני פיז'ו 206…
נשמח לשמוע מה דעתך, ואם יש דברים חשובים נוספים.
תשובה: כל שלוש המכוניות שראיתם לא מתאימות לנסיעה בשבילי עפר ובכבישים משובשים. חייהן אצלכם יהיו קשים. כך שחשוב לבחור ביניהן את זו שהקילומטראז' שלה נמוך יחסית, ואינה זקוקה להחלפת בולמים, צמיגים וכל יתר החלקים שיעמדו במבחן.
אידיאלי לגביכם היה סוזוקי ג'ימני, המרגיש כמו דג במים על משטחים מרובי מהמורות ושקעים, אלא שהתקציב שלכם לא יאפשר כנראה את ניכוסו.
חיים נ': אני רוצה לרכוש גרנד סניק 2016, יש לי 4 ילדים. האם זה כדאי מבחינת אמינות ובטיחות (לפי הסדר הזה)? האם הגיר לא בעייתי?
תשובה: אמנם רנו גרנד סניק עונה להיבטים שהזכרת, וגם להיבט החיסכון בדלק שלא ציינת, אך במקומך הייתי מחפש מכונית תפורה למשפחה של 4 ילדים, והיא הונדה FR-V. עם קצת מזל, אפשר עדיין להשיג אותה בסכום נמוך מזה שיידרש לסניק.
לפני כחצי מאה, בעיר קרקוב שבפולין, בהצטלבות רחובות בשכונת קז'ימייז', שאוכלסה אי-פעם ביהודים ובאדמו"ר שלהם, נתקלתי בעימות אלים בין שני נהגי מוניות, שניסו לקבוע בצעקות ובדחיפות מי מהם האחראי להתנגשות הקלה של רכביהם
"חכה רגע", ביקש אותי חברי צ'סלב קוֹזְלוֹבְסְקִי, איש עסקים מפוקפקים, שעצר ליד המהומה. הוא השאיר אותי במכוניתו, והתקרב רגלית לניצים המוכנים לתגרה, שאחזו מנואלות כבדות, המכשור התקני של אז להתנעת המנוע כאשר הסטרטר במונית פּוֹבְּיידָה (ניצחון) הסובייטית לא תפקד.
קוזלובסקי, שמזמן הייתי צריך לכתוב עליו ספר בשני כרכים, אחד על חייו בפולין והשני על עסקיו בגרמניה, פנה אל נהגי המוניות, והכריז שהוא עומד לקבוע מי מבין שניהם אשם בשבירת הפנסים ובנזק לפח.
"ומי אתה?", שאלו הנהגים את קוזלובסקי, והוא הצביע בגאווה על מכוניתו הקטנה והאדומה, NSU ספורט-פרינץ. "אל תשאלו מי אני, תראו את מכוניתי!", התרברב, ומיד פתח במנוסה כאשר שני הגויים הבריונים התקרבו אליו בקללות בפיהם והמנואלות בידיהם.
ואני, שישבתי על מושב הנווט ב-NSU של קוזלובסקי, סובבתי ברגע של פיקחות את המפתח בסוויץ', כך שהמנוע בעל שני הצילינדרים פעל כבר כאשר חברי פתח את הדלת, שילב הילוך – וברח בחריקת צמיגים.
NSU ספורט-פרינץ של קוזלובסקי. בחלק השני של חייו, שסידרתי לו בגרמניה, היו לו רק מרצדסים
מנוע אפלטוני
נזכרתי במקרה הוותיק בשבוע שאבד עליי בגולה, שבו שכן פולני ראה אותי לסירוגין פעם בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה הבווארית שלי, פעם בהונדה crx ופעם באלפא GTV הקשישה, והריח שהזקן מבין כנראה משהו בעולם הרכב. "תגיד לי", ביקש, "מה כדאי לבחור בין שלוש ההיברידיות החדשות טויוטה ראב 4, הונדה CR-V ולקסוס NX?"
עניתי שאין לי צל של מושג לגבי השלישייה שהוא מתלבט בה. אמנם הכרתי מעט את CR-V ואת ראב 4, אך הן היו בגרסה נורמלית ולא בגרסה היברידית מודרנית, שהיא חסכונית לפי הפרוספקט והשמועה, ויקרה בהתאם.
"אולי תעשה איתי את נסיעות המבחן?", הציע האיש, ואני הסכמתי. נפגשנו למחרת, נסענו בשלושתן, ובאחת מהן, CR-V, אף נהגתי בסקרנות, שניעורה משום שהונדה זו בנויה בקונספציה שונה מזו של ההיברידיות הסטנדרטיות: מנוע הבנזין שלה, הפועל בשיטת אטקינסון, אינו מסובב את הגלגלים בשום שלב של הנסיעה אלא רק ממלא מצברים – כך שהיברידית זו היא בעצם מכונית חשמלית.
"היפנים העתיקו ל-CR-V ההיברידית שלהם את השיטה החוגגת בקרונות רכבת!", גיליתי לעצמי המשועשע ולקונה הפוטנציאלי.
הלב כברירת מחדל
"נו, מה אתה אומר?", שאל האיש כאשר הפקת נסיעות המבחן נגמרה, ואנו התיישבנו על כוס קפה, מצוידים בפרוספקטים. עניתי במיאוס מנומס שהבחירה אינה קלה, כי כל השלישייה ניחנה בביצועים שאינם זורקים לברכיים, זהים כמעט. הוא הדין בנוחות ובאווירה הכללית.
"תיקח את מה שנראה לך מתאים, את מה שיהיה לך סימפטי וידידותי. תשאל גם את אשתך, ותבחרו לפי הלב", הצעתי.
"אבל מה אתה היית בוחר לעצמך?", הקשה, "הבנתי שאתה חסיד של הונדה. היית בוחר ב-CR-V?"
נאלצתי לרדת מעץ הנימוסין ולהסביר לאיש בלשון שאינה משתמעת לעמימות כי לצערי, לא הייתי לוקח אף אחת מהשלוש – לא את CR-V (שאני אכן מחבב אותה למדי בגרסת בנזין רגילה, אך לא בגרסה היברידית בוודאי), לא את לקסוס ולא את טויוטה. לא מושך אותי החיסכון שלהן בדלק ולא שום בונבון אחר בפרופיל שלהן, כולל סגנון הפנאי – כי בשלושתן מפריעה לי שריקה חזקה ומעצבנת המופיעה במהירויות שמעל 100 קמ"ש, המזכירה אזעקת "צבע אדום" בעוטף עזה.
אחת היא בעיניי אם שריקה זו מיוצרת על ידי גנרטור החשמל בהונדה, או על ידי תיבות ההילוכים הרציפות בטויוטה ראב 4 ובלקסוס NX. רעש זה הוא ממש צליל גיהנומי לגבי הזקן, שאין לו ברירה אלא למחוק לגמרי מהזיכרון את גזע ההיברידיות-פנאי, בין שהן אירופיות או אסייתיות.
שובל של גויים מאוכזבים
השכן, שהתאכזב מהפסילה הגורפת, שאל לדעתי כי מבעד לגדר הוא ראה את שלוש בנותיי בגינה ואת הזקן המטפל בהן אישית, ודי היה בכך כדי שאעשה עליו רושם של מומחה לדיני רכב – רושם קונספטואלי אשכרה שהתפוצץ בסוף המפגש ולא בתחילתו, כמו במקרה של קוזלובסקי בקרקוב לפני 50 שנה בערך.
פיגמליון האישי שלי
אני משער, במידה של עוגמה או פיכחון (שזה היינו הך, לרוב), שלא יישאר לי זמן לכתוב על קוזלובסקי ספר שלם, אפילו חד-כרכי, ובלית ברירה איאלץ להסתפק במדור מצומצם שאקדיש לו, אשר יתאר בגילוי לב איך במטרה להעניש את הגרמנים על פשעיהם בשואה, ביימתי את הפיכת ידידי צ'סלב קוזלובסקי, גוי די טיפש, לידוען-צמרת יהודי (!) בברלין.
למעשה, בזכות התעלול שלי קוזלובסקי כמעט נבחר למנהיג קהילת גרמניה בשנת 1999, אחרי מותו של ראש הקהילה הוותיק איגנץ בוביס הגדול – אלא שברגע האחרון יהדות גרמניה החלה לחשוד בקוזלובסקי החלקלק, לאחר שהוא הזמין את בכירי הקהילה למסיבת יומולדת מפוארת שלו ביום הכיפורים דווקא.
נראה שלא אעמוד בפיתוי, ואכן אכתוב מדור מיוחד על עלילות קוזלובסקי, שרלטן אשר שיסיתי בגרמנים ה"חדשים".
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
עבודה שבגלל גודלה לא נשלחה ארצה, ולא השתתפה בתערוכת הציור שערכתי בבית העיתונאים בתל-אביב
טיפ טיפה: היה שיק?
הבטחתי להמשיך את טענותיי לגבי אלפין A110 החדשה – ומצאתי את עצמי במלכודת, כי אני קשור רגשית לרנו בגלל אינספור סיבות. העיקרית שבהן היא שבזכות הצרפתים ממחלקת הספורט הייתה לי הזדמנות פז להתחרות בעשרות תחרויות ראלי על סיפונה של R8 גורדיני האדירה, שהייתה מלכת הקבוצה 1.3. כל כך מלכה, שכדי לנצח תחרויות נוקשות די היה לא להפריע לה.
אגב: כפי שציינתי כבר, אלפין של אז הייתה מצוידת במנוע של R8, בתיבת ההילוכים שלה, בבולמי קוני (זוג לכל גלגל) ובמעצורים מחוזקים – הכול עטוי בשמלה של דוגמנית צמרת.
והנה, אני כועס על רנו, שבחוסר טעם ניצלה, לצורך השיווק, את שמה של אלפין האמיתית, הקלאסית, מבלי לחוש אחריות כלפי סבתהּ האצילה. אני לא מתכוון להנדסה בת זמננו, המגבילה את סיפוק הנהיגה, שהרי הקונים הפוטנציאליים של אלפין המחודשת מעדיפים ממילא תיבות הילוכים אוטומטיות, בולמי יד חשמליים, טאבלטים וחיישנים אשר מסנדלים את הנהג.
הטענה שלי לגבי רנו קשורה דווקא באיבוד הנפש של A110 האמיתית, ובעיצוב החדש, הסטנדרטי-סתמי. כאילו מחשבי רנו קבעו במזיד שצורתה הנוכחית תהיה דומה למתחרותיה הגרמניות, היפניות והקוריאניות. אלא שלא חוכמה להאשים את המחשבים, בִּמקום בני אדם חסרי רגש וטעם.
כך שנשאר רק להצטער על כך שבכל הבלגאן התכנוני נעלם מבלי להשאיר עקבות אותו שיק פאריסאי, סנטימנטלי ומרגש כדבעי, של שנות ה-60 ז"ל. אלפין המחודשת איננה פסל סביבתי כמו ישות-המקור, ישות אשר הייתה מלווה בלייט-מוטיב מוזיקלי שהבמאי רנה קלייר בחר לסרטו 'תחת גגות פאריס'.
נוסף על כך, אדית פיאף שרה לאלפין בת-זמנה שיר על אהבה נכזבת, ושרל אזנבור הקדיש לנפשה את שירו על כוחה הנצחי של האהבה.
אני, בכל אופן, גיליתי באין-ספק את אלפין A110 של פעם ביצירה 'הרקדנית' של פיקאסו, יצירה שהיא אסוציאציה ברורה למכונית זו. לא לחינם ממשיך ההדפס, חתום בידי המאסטרו, להיות תלוי בביתי. הוא מזכיר לי שאף פעם לא הבנתי נהגי מרוצים המוכנים לקחת למסלולי רצח את מדמואזל A110 העדינה והיפה כל כך. בגלל רחמים אלה והסולידריות איתה, ויתרתי עליה אחרי יומיים-שלושה.
רגישויות אלה, והחשש לגורלה בספורט מוטורי תחרותי, לא היו מציקים לליבי ביחס לאלפין החדשה, לוּ הייתי מוכן להיות איתה. אך אני לא.
cof
'הרקדנית' ((La Bailarina, פבלו פיקאסו, 1954. הדפס על נייר שהאמן ייצר בעצמו. הקשיש המורשה רואה בציור זה מחווה חשאית לאלפין A110 הקלאסית.
התצלומים של A110 הקלאסית המופיעים בתגובות לפוסט הקודם, "תפרחת האבסורד", הם באדיבות י"א ('אנונימי')
שואלים את אדוארד
משה קליין: בדרך כלל אני כותב לך שאלות בענייני רכב, אבל אני עדיין תחת הרושם של רשימות הבלוג שלך מיום השואה החולף. בהתייחס לחוויותיך הקשות בגטו, נטלתי חירות לעצמי לשאול אותך שאלה שאין לי בעצם את מי לשאול פרט ממך, כי רק מי שהיה שם יכול להשיב עליה: האם בימינו, כאשר מדינות המערב הולכות ומתרחקות ממלחמות, כאשר גזענות ואנטישמיות נענות מיד בתגובות חריפות, האם האנושות מסוגלת לבצע ולהכיל השמדת עם?
השאלה הזו מטרידה אותי זה זמן רב, ובפרט שאני מתגורר כיום באנגליה, ואני מתחבט ביחסיי עם מדינת ישראל כמדינה וכמקום ליהודים.
האם אתה סבור שעצם אי התרחשותה של שואה נוספת כלפי יהודים קשורה לקיומה של מדינת ישראל, או שהאנושות למדה?
באיחול לחיים ארוכים וטובים, ובציפייה לקרוא עוד ועוד מפרי כתיבתך המצוינת.
תשובה: השואה, שעברתי על בשרי, היא אכן נושא מרכזי בבלוג זה לצד מכוניות.
בקשר לשאלתך: סביר להניח שהכוח הצבאי והרוחני של מדינת ישראל ישמור על עמנו מפני שואה נוספת. נוסף על כך, אפשר גם לשער שרוב האנושות הנוכחית מזועזעת עדיין מהחור השחור בתולדותיה, ולא תרצה לחצות שוב את אופק האירועים שלו.
בימים אלה מרגישים יהודי פולין כמו בימי הפוגרומים האנטישמיים. הבודדים שנשארו פה ושם מנסים להסתגר בבתיהם, ולא להגיב בפומבי על הפרובוקציה המטופשת והבלתי אחראית שהגיעה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. זו שליבתה את האווירה נגדם
מדובר על יוזמה שוחרת טוב לכאורה של כמה מהדמויות המובילות ביהדות אמריקה, לוביסטים עשירים ובעלי קשרים בבית הלבן השייכים ל-WJRO, ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש יהודי שאין לו יורשים.
הדרישה החדשה של ארגון זה, שזכתה בתמיכתו המבולבלת והאימפולסיבית בעיקר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היא שפולין תשלם ל-WJRO סכום פיצויים כללי של 300 מיליארד דולר בגין הרכוש היהודי שנגזל במדינה זו במהלך השואה ואחריה, תחת השלטון הקומוניסטי.
דרישה זו לפיצוי-עתק נפלה על הלאומנים האנטישמיים בפולין כמו מתנה מתוקה משמיים, לא פחות מכך. הלאומנים לא יכלו לחשוב על דרך מוצלחת יותר לחזק את כוחם לקראת הבחירות הבאות לסיים (הפרלמנט הפולני), המאיימות להתרחש עקב תוצאות הסקרים האחרונים.
רוקדים על הקירות
ואכן, הפשיסטים בפולין רוקדים על דרישת הארגון היהודי. ברחובות פולין – לא רק בערים ובכפרים של הפריפריה אלא גם בוורשה הבירה – תלויות כרזות ענק המזהירות מפני הדרישה "הבריונית" של "היהודים" לקבל חזרה רכוש פוסט-יהודי שאין לו יורשים. הכרזות מודבקות על קירות, על לוחות מודעות, בתחנות רכבת, בכל מקום. הזקן תלש שתיים מהן לצורך הארכיון האישי.
כרזות אנטישמיות אלה מצטטות, בין השאר, את הכרזת נשיא ארה"בJust 447" ", אשר לפי הלאומנים הפולנים המאוגדים בארגון 'קונפדרציה' מוכיחה מעל כל ספק שאמריקה החליטה לתמוך בדרישות הכספיות המטורפות של היהודים (300 מיליארד דולרים כאמור – לפחות לפי 'קונפדרציה' האנטישמי. הארגון היהודי עצמו לא נקב בשום סכום).
התעמולה עובדת במרץ. יד אלמונית, כנראה של 'קונפדרציה' הפשיסטי, תלתה על חזיתות בתים רבים בפולין שלטים מתסיסים בנוסח "בית זה עומד בקרוב לחזור לבעלות יהודית. תעשו משהו, תזוזו!"
חבר שלי השתגע
לזקן לא נעים להודות שבראש הארגון האנטישמי 'קונפדרציה', שכל פעילותו מכוונת נגד יהודים – עומד חברו לשעבר של הזקן המורשה יאנוּש קוֹרְבִין מִיקֶה (המכונה JKM), פילושמי חם לשעבר שבגיל 77 התקרר משום מה, השתגע, והפך את עורו מהקצה אל הקצה.
יאנוש קורבין מיקה. חברי לשעבר, טפו טפו
באופן פרדוקסלי, קורבין מיקה, שהפך אנטישמי יוקד, היה מיודד עד לא מזמן עם יהודים רבים, כמו יֶזִ'י אוּרְבָּן, עורך השבועון האנרכיסטי "Nie" (לא), ועוד אנשי תרבות ואמנים יהודים, וביניהם יידישאים אשכרה, וגם כאמור עם הקשיש המורשה הנוכחי, הישראלי, אשר מתבייש כעת בעובדה שהוא היה מוזמן על ידי JKM לאירועים פרטיים בארמונו הכפרי. היה זה עוד לפני שהמארח המפורסם הריח פתאום שמנכ"לות של ארגון 'קונפדרציה' האנטישמי היא ג'וב שמסוגל להקפיץ אותו לשלטון.
קרנבל מנוול
הלאומנים הפולנים, בהובלתם של יאנוש קורבין מיקה וחבורתו, חוגגים כמו חזירים בגשם (כמאמר ביטוי מקומי) על הסוגיה הנפיצה של "היהודים דורשים פיצויים של 300 מיליארד דולר".
קרנבל השנאה אינו מסתפק בכרזות. אנשי "קונפדרציה" האנטישמי גם מופיעים במדיה – בעיתונות, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה ה'אובייקטיביות' – ומזהירים כי "אם אנו לא נחזיר מיד את הסכום האבסטרקטי הזה ליהודים, מה שירושש את המדינה – ארה"ב לא תבנה על אדמתנו מערכות נגד הטילים של פוטין, ולא תשלח אלינו חיילים אמריקנים עם הציוד המלחמתי הדרוש כדי לחזק את כוחנו מול רוסיה".
וכך, בתחכום דמגוגי, נוצרת האווירה שהיהודים הם איום קיומי על פולין.
מעניין להם את קצה המרפק
מובן כי כנופיית המיליונרים היהודים באמריקה – אותם חסרי אחריות שתכננו את הפרובוקציה הדבילית, אשר מציבה דרישה שאין לה תקדים בחוק באף מדינה בעולם לגבי רכוש שאין לו יורשים – לא מתכוונת, חלילה, לחלק את השלל העתידי ההיפותטי בין ניצולי השואה האחרונים, שביניהם הקשיש המורשה למשל.
מי יעץ לנתניהו?
לצערו של המצפון של הזקן הנ"ל, ראשי המפלגה המובילה בארצנו, הליכוד, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו וסביבתו הלאומנית, כולם, כלהקה, תמכו בחצי-פה ביוזמה של ארגון WJRO, וכעת עברו לנוהל פה-מלא, ומגדירים כבר כ"לגיטימיות" את דרישות הארגון ביחס לרכוש השייך (גנטית?) לעם היושב בציון.
כן, גם אצלנו יוזמת WJRO אשכרה מנוצלת במחשבה בריאה על הבחירות המתקרבות, מתי שהן לא ייפלו עלינו – ממש כפי שהאנטישמים הלאומנים בפולין מנצלים את היוזמה לצבירת כוח לקראת הבחירות ברפובליקה שלהם, תוך שימוש בפעולות גסות רוח ומסוכנות המכוונות נגד יהודים ונגד מוסדות יהודיים.
כל חינגת השטנה הזו הוצתה, כאמור, בעזרתו הנדיבה של הארגון היהודי WJRO ואנשיו, מיליונרים הרודפים בסך הכול אחר פרסום. להשקפתו של הקשיש מדובר במסכנים, אשר הונם הכבד לא עזר להם להיחלץ ממאסר הטיפשות.
הצגה משכנעת מדי
בכל אופן, הסימטריה הפתאומית והמטורפת בין ישראל לפולין נראית לזקן כמו הצגה שנכתבה לבמת תיאטרון מודרני עד כאב שיניים, שהאבות הרוחניים שלו הם זוג גאוני מחזות האבסורד אוז'ן יוֹנֶסְקוֹ הרומני וסְלָבוֹמִיר מְרוֹזֶ'ק הפולני, חברו הז"ל של הזקן.
ואם זו לא הצגה בסך הכול – אז מה זה צריך להיות, לכל הפחדים ולכל הרוחות?
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: מלכת צרפת המזויפת
אפשר לעזוב לרגע את מדינת תל-אביב – החוגגת את האירוויזיון עם כל התוספות המביכות (כמו מדונה) – כדי, כמו במקרה של הזקן המורשה, לבדוק בוורשה את מצב סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", ובנוסף עוד לבקר את שלוש בנותיו של הזקן מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו. אלא שבגלל המצאת האינטרנט לא נשארה, לצערנו, אפשרות לברוח מהחוצפה והאינפנטיליזם של כתבי חצר המוטוריקה העברית.
כל המאפיינים האלה, מחוצפה ועד אינפנטיליזם, היו בכתבה שפרסם ynet, אשר סוּפר בה על אלפין A110 "המחודשת" על ידי רנו.
שתי טעויות גסות בכתבה: ראשית, אלפין A110 הוותיקה של פעם לא "חודשה", אלא נבנתה בשמה מעין קריקטורה. שנית, Ynet מציין כי אלפין A110 הקודמת, שניצחה במספר רב של תחרויות ראלי באירופה, הופיעה "לפני רבע מאה", כלומר לפני 25 שנה. שקר! הרי לטרום-זקן הייתה אלפין A110 כזו, כחולה (בלו-פראנס), עוד ב-1967. זאת אומרת, לפני 52 שנה.
היא נקנתה בשיתוף עם חבר פולני, חלקנו אותה בינינו כמה ימים, אך המשך השותפות התגלה כבלתי אפשרי. תכננו לנסוע איתה בכמה תחרויות ראלי, שבהן נתחלף במושבים לסירוגין: בתחרות אחת חברי יהיה הנהג והטרום-זקן ישמש כנווט, ובתחרות הבאה אני אנהג וחברי יהיה הנווט. התוכנית הייתה טובה, אך פרצו בינינו מריבות בלתי נעימות בנושא השימוש היומיומי באלפין – והשותפות התרסקה בתוך פחות משבוע.
בלית ברירה, הטרום-זקן מכר לחברו את חלקו ביפהפייה לפני שיתאהב בה, והסתפק בהמשך פעילותו הספורטיבית בתוך רנו R8 גורדיני, בעלת אותו מנוע ואותה תיבת הילוכים שהותקנו באלפין A110.
אחר כך חלפה בקושי שנה, ולביתנו הפולני בוורשה הגיע צונאמי אנטישמי בעל הקידומת 1968. עלינו ארצה, והדבר הראשון שעשינו אחרי הנחיתה על אדמת הקודש היה כתיבת מכתב למחלקת הספורט של רנו. "לא תאמינו", כתבתי, "אך אחרי שתי ה-R8 גורדיני שלכם, ואחרי כל הראלי שעשיתי איתן – אני נוסע כעת בחיפושית 1.2, שכמובן אינה מתאימה לי כלל. כך שליבי, ניסיוני, כבישי האספלט העבריים החלקים, ואישיותי שהכרתם לטוב ולרע – ממליצים לי להזמין אצלכם את אלפין A110 ולייבאה הנה, לישראל".
המשכתי וכתבתי ש"אלפין A110 תמצא במדינת היהודים בית חם ודואג לכל צרכיה, והיא גם תשמש, בוודאי, כרטיס ביקור ממש טוב שלכם בתל-אביב, בירושלים ובאילת", הבטחתי. אלא שלאכזבתי המוחלטת, מכריי הפאריסאיים, אוכלי צפרדעים, לא הסכימו לשגר אליי אלפין A110 "בגלל הדלק הישראלי הבלתי הולם והיעדר השירות אצלכם, אדוארד". או-אז הלכנו למר ליאו גולדברג, יבואן GM, וקנינו אצלו אופל GT 1,900. הרכבנו לה בולמי קוני, דיפרנציאל של קאדט ראלי ושני מאיידים, והעלינו את יחס הדחיסה בצילינדרים.
על אלפין A110 הישנה ועל המכה ה"מחודשת" שלה נספר במדור הבא, כי זה נושא חשוב למודעות המוטורית, אשר נמצאת במדרון בגלל הדיגיטליזציה של הכלים והמוחות.
אלפין A110. יופי אמיתי, קלאסי, מתנגד לשעתוק ירוד
שואלים את אדוארד
חיים נ': אני מעוניין ברכב בעל 6 מקומות במחיר עד 80 אלף שקלים. הדברים החשובים הם אמינות ובטיחות.
האם כדאי להסתכל על מאזדה 5 או שהיא קטנה מדי? ראיתי גם את אופל זפירה ורנו סניק.
תשובה: האופציה היחידה לרכב 6 מקומות ששווה רכישה היא הונדה FR-V, המוצלחת מכל בחינה – אמינות, חיסכון בדלק, נוחות וסיפוק מנהיגה.
יסכה: אני מחפשת רכב למשפחתי (2 מבוגרים ו-6 ילדים) בתקציב של 60 אלף שקלים. על מה היית ממליץ?
אני עובדת קרוב לבית, וגם בעלי, כך שהרכב משמש אותנו לנסיעות להורים ולחופשים. אני לא לחוצה על בגאז' כי יש לנו צימיגג, וזה יעיל.
תשובה: פולקסוואגן טרנספורטר היא המענה, אלא ש-60 אלף שקלים יספיקו רק לדגמים ותיקים יותר.
לפנות ערב נגמרו 3.5 שעות טיסה אל-עליות משדה התעופה ע"ש בן-גוריון בלוד, ונחתנו בפולין, שמצאנו אותה זרה לנו יותר מאי פעם, ברור מדוע – אלא שבאופן פרדוקסלי, גם דומה לנו. פתאום
כי פולין, לפחות בגרסתה העכשווית, נראית כמו האחות הגויה של מדינתנו, אחות תפורה או מודבקת, וזה למרות השוני בדת, השוני בגזע והשוני בהיסטוריה.
דמיון מפתיע זה לובש לעיתים ממד גרוטסקי. כך למשל, אל-על העברית למדה מחברת התעופה הפולנית לוט לא לחלק ארוחות לנוסעים בטיסות אחר צהריים.
הקשיש משועשע במקצת, ובעצם די הרבה, מכך שהדמיון בין שתי המדינות מתעקש להתקיים למרות העוינות ההדדית ביניהן: למרות האנטישמיות הפולנית מחד, שבעבר השתייכה לפולקלור בעיקר וכעת היא רשמית כמעט – ולמרות האנטי-פולניוּת הישראלית התקנית מאידך גיסא.
כן, באורח פלא ממש, כלום לא מפריע לקרבה פתאומית זו בין שתי האומות, שבמסגרתה הפולנים המודרניים ממש מתחרים איתנו בהחלקה במדרון המוביל לחוות החיות של אורוול.
נשר שמשמיע נעירות
בדיוק נחתנו, ובעצם נפלנו, על חגיגות העצמאות של הרפובליקה המנוּשרת (סמל נשר) ב-3 במאי, יום שבו גורמים פולניים קיצוניים השמיעו תחת דגלי המדינה מבחר סיסמאות לאומניות נוטפות פטריוטיות, אמיתית או מזויפת, שאינה מתביישת להיות מעורבבת פיפטי-פיפטי עם גזענות ופשיזם. זה מתבטא כאשר הפולנים הצוהלים צועדים ברחובות הראשיים, שרים ורוקדים, וגם בנאומי הכיכרות, שטעמם הפאתטי אשכרה מזכיר לציניקן המזדקן את יום העצמאות העברי הנוכחי.
אלא שלקראת סוף חגיגות הגויים, נמוך-הקומה ירוסלב קצ'ינסקי, ראש מפלגת השלטון הפולנית, עקף את נתניהו בסיבוב, כאשר קבע מול מסרטות הטלוויזיה ש"הרמת יד על הכנסייה הקתולית היא הרמת יד על פולניה כולה!". נתניהו אפילו לא לחש רעיונות דומים לאוזני אשתו ובניו.
הכלות המשחררות
הזקן המורשה – שהגיע לביתו הקיצי כדי לטפל בבנותיו מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו, ומצפה ליהנות מקרבתן הרגשית ומהטיפול הפסיכולוגי שהן יודעות לתת לבעליו-בכפייה של גיל מופלג – פטור בזכות שלישייה זו מלהיות מעורב בענייני אידיאולוגיה ופוליטיקה כלשהם, ומשוחרר מהשוואה בין השלטונות או בין המחירים של מוצרי יסוד ודלק בשתי המדינות.
שבעות מעצמן
הוא פתח את דלתות המוסכים, מוכן להגיש למצברי הבנות את כמות האמפרים הנדרשת כדי להתניע את מנועיהן אחרי חורף קר, וציפתה לו הפתעה נעימה: הונדה crx הכחולה התניעה מיד, למרות שנת חורף של חצי שנה.
אלפא GTV לא אכזבה אף היא את הקשיש, כי המצבר שלה היה מאוכסן בבית המחומם. מערכת החשמל של הבווארית אמנם לא עברה את מבחן המולטימטר – אלא ש-8.5 הוולטים שנשארו ברשותה של הֶלְגָה שמרו על האזעקה ועל זיכרון הרדיו.
אין אפילו סלפי
שלוש בנותיי, ואיתן סיוויק האצ'בק האדומה המטורפת, בעלת מנוע של אינטרה R ומתלי קוני, חיפשו אפשרות להצטלם לתמונה משפחתית, אלא שבדיוק התחיל גשם. הבנות חזרו למוסכים, והזקן הדליק מקטרת אסורה.
מחר יצטרך לבחור באיזו בת הוא ייסע לוורשה כדי להזיז את ענייני סרטו, ולבדוק אם באמת יש מקום לאופטימיות.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
שתי מילים באנגלית, Shooting Brake, מתארות את הצורה האריסטוקרטית של חלונות הצד האחוריים במכוניות קוּפֶּה מעטות. ואני מודה שהקטע של שוטינג ברייק קרוב לליבי, כי ברשותי כבר 3 שנים ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שוטינג ברייק קלאסי שהיא גאוות האוסף הביתי.
גם צעצוע אחר באוסף זה, אלפא רומיאו GTV מבציר 1984, שייך לדעתי לגזע השוטינג ברייק. אמנם באלפא שלי יש מושב אחורי, אך שמשה אחורית ארוכה מעניקה לה, סבורני, כרטיס למועדון השוטינג.
כך לפחות אני מסביר לאלפא כדי שלא תקנא ב-Z3M קופה. "גם את שוטינג ברייק כמו הבווארית", אני מסבר את אופייה הים תיכוני הקל להיעלב.
על מצפונו של הזקן המורשה יעיק לנצח חוסר ההזדהות שהקשיש הפגין כלפי ערמת ה-PC הישנים והמקבוקים שלא תוקנו כראוי. הטענות של המסכים והמקלדות מתארות במבוכה את סבלם ואת בדידותם, באין חטא מצידם. סבורני שהם לא יסלחו למנוח על הזנחתם (לכותרת משנה אוטונומית זו אין קשר למדור עצמו)
רוכל ערבי המשוטט בפארק עם תיק יד ענק עצר אותי כאשר טיילתי עם הכלבים. הוא פנה אליי בהצעה שאקנה ממנו משהו, ולא היה מוכן להניח לי למרות הבהרתי שאינני זקוק לדבר.
הוא לא ויתר, ופשוט הלך אחרינו עד ששאלתי סוף-סוף מה הוא מוכר בכלל, ואז פתח הערבי את תיקו החשוד, שבגללו הייתי זהיר ודי נחמד. כי בתחילת שנות ה-70, כאשר העולה החדש הטרום-זקן עבר טירונות ביחידה ירושלמית, חילקו לנו במחנה שנלר שיפודי מתכת. "אם תראו ברחובות ירושלים ערבי עם תיק, תבדקו עם זה אם אין לו חומר נפץ", לימד אותנו המפקד.
לא נשאר לי נשק כזה של צה"ל, אך הדאגה לגבי התיק עזבה אותי כאשר הרוכל החל לשלוף ממנו מכונות גילוח, שעונים ובשמים. "לא תיקח רולקס ב-100 שקל?", שאל.
אני מכיר את הרולקסים הסיניים המזויפים שנמכרים באלנבי ב-300 שקלים. קיבלתי ממישהו אחד כזה, אוטומטי, שעבד חצי שנה ומת, אלא שלפני פטירתו הוא עשה רושם בבנק. "או, רולקס", התפעל הפקיד. נזכרתי בקטע המשעשע, שילמתי לערבי 50 שקלים, והלכתי עם רולקס הביתה.
לא ידעתי שתמורת 50 השקלים שהוצאתי מכיסי, שני שטרות של 20 ו-10 שקלים במטבע, קניתי לי מחזה שלא מפסיק לזעזע אותי כבר שבוע ימים. אני תקווה שאצליח להשתחרר מהמתח, אם אספר למקלדת את השתלשלות האירועים המפחידים.
מדוע הזמן נקרש?
מילא שרולקס 50 שקלים נראה אמיתי לגמרי, כאילו היה עשוי מפלדת צמרת. הפרט שמדאיג אותי הוא המחוג המרכזי, העסוק בספירת שניות. גיליתי במבוכה שאם אני נועץ מבט במחוג זה – הוא עומד במשך כחצי שנייה, ורק אחר כך מתחיל לזוז. לא מאמין אני סוגר עיניים, פותח אותן, ועדיין – מחוג השניות עומד תחילה במקום, ומזנק באיחור.
אולי זו טעות אופטית, שלא קשורה במחוג אלא בחוש הראייה שלי, שהרי המחוג רץ רגיל, מבלי להתעייף. חזרתי על העפת המבט שוב ושוב, ובכל פעם גיליתי שהמחוג עומד ומתחיל לרוץ אחרי שיהוי-מה. לא נותר לי מנוס אלא להודות באמת: כנראה, בגלל שייכותי לגיל מופלג, האקומודציה של העין כבר לא טבעית כמו שהייתה, ואיבדתי את החוש או הכישרון לתגובה מיידית.
עם שווייץ לא מתווכחים
נשארה לי תקווה אחרונה: אולי זו קללת הרולקס המזויף, או עין רעה של הרוכל הערבי, שקיבל חצי מהשקלים שביקש? אמנם הוא אמר "זה מתאים לי, 50", אך האם מותר להאמין לאיש סדקית חנף-לשון, ועוד ערבי?
הוצאתי מהמגרה שעון אחר, בוטקס (Butex) ותיק, שקניתי בשנות ה-70 בירושלים אצל שען ברחוב קינג ג'ורג', על יד קפה טעמון. הפעלתי את הסטופר שלו, ואותו סיפור. גם בבוטקס השווייצרי הניטרלי עמד המחוג במשך חצי שנייה, עד שהתעורר וזז.
שעון רולקס. את הזיוף הסיני מגלים רק לפי המשקל: רולקס אמיתי כבד פי ארבעה (בדוק).
שעון בוטקס. גם אתה, ברוטוס, נגדי?
מורד במשטר שתי השניות
המשחקים עם הרולקס והבוטקס גילו אמת אכזרית על שינוי די מפחיד במהירות הרפלקס שלי, איזושהי פגיעה בזמן התגובה, שעד עתה הייתי גאה בו.
השיהוי הזה, שכה מאיים עליי, הוא תופעה בנוסח כלום לרוב האזרחים המזדקנים, שהתרגלו לנסוע במרחק שתי שניות מהרכב שלפניהם. הם מקפידים לשמור על שתי שניות רווח, בדיוק כפי שממליץ משרד התחבורה. אלא שהחוצפן אנוכי אהב, במשך למעלה מחצי מאה, לנסוע במרחק של שנייה אחת ואף פחות מכך. את מרחק שתי השניות הוא ניצל רק כדי לאותת, ללחוץ על דוושת הדלק ולעקוף.
אז מה, גמרנו? האם אנוכי המופתע ייטמע בעדר, וייסע מעתה ואילך כמו זקן טוב ירושלים? גם על מסלול המרוצים עומד הזקן המורשה להפוך לזהיר בכפייה?
שונא רווחים – יחיה
ומה יגידו על צפדת-הרפלקס שלי זוג בנותיי, הבווארית Z3M והונדה crx? מה תגיד אלפא GTV?
מה תהיה התגובה של אלפא 33 IE התל-אביבית, שסבתה האדומה התחרתה בראלי-קרוס אשקלון באין-מרחק בכלל, כאשר ישבה על טוסיקיהן של גולפים GTI שהיא התחרתה בהן?
ומה תגיד על רככת-הרפלקס שחטפתי קליאו B הוותיקה השייכת לידידת הזקן? ומה תגיד בעלת הקליאו עצמה על השינוי הפתאומי בסגנון הנהיגה של הזקן? הרי במשך שנים היה הקשיש ממליץ לגברת זו ולאחרים לקצר את המרחק מהמכונית שלפניהם, כי לדעתו, מרחק שתי השניות אינו בטיחותי! שהרי מרחק זה אשכרה מזמין גדודי נהגים עבריים לעקוף אותנו, ולבצע תרגיל מקומי מוכר, כלומר – להשתחל לפנינו ומיד לבלום, כמקובל על כבישי הארץ. זו הסיבה שמרחק של שנייה אחת, פלוס-מינוס, הוא מרחק בטיחותי דווקא!
השנייה המהירה בעולם
הרי אפילו במרוצי פורמולה 1, נהגים המעוניינים ליהנות משיטת ה-DSR (שינוי זווית הכנף) במהלך ישורת ארוכה מוכרחים לשמור על מרחק של שנייה אחת אם ברצונם לקבל זכות לפתוח את הכנף האחורית – אשר מגבירה את המהירות על חשבון האחיזה, שחשובה רק בסיבובים.
למעשה, הנהלת FIA, הממנכ"לית את מרוצי גרנד פרי, ציינה מרחק של שנייה אחת במהירות של 350 קמ"ש ויותר (כמו בתחרות האחרונה באזרבייג'ן) כתנאי לשימוש ב-DSR, שהוא כאמור שינוי הזווית של הכנף.
רפלקס הציור עובד
מילא חוקיה והמלצותיה של מועצת הפורמולה 1, אשר בשכבת הטופ שלה מתחרים 20 הנהגים הטובים בעולם. אך מה יהיה איתנו, שאל הזקן את בנותיו המאוכזבות מבית ב-מ-וו, בית אלפא ובית הונדה, וגם את עצמו שאל על כך.
ומשלא מצא תשובה, החליט הזקן לצייר את גורלו, מה שהתבטא בתערוכת ציוריו בבית סוקולוב.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: תשובה לאביחי
לפי התקן של 'טיפ טיפה' בע"מ, הכין הזקן מקבץ המלצות לתת-המדור – והפעם בנושא נסיעה במכונית עם חיות מחמד.
המקבץ היה אמור להיפתח באזהרה הבנאלית שבשום פנים ואופן אין להשאיר כלבים וחתולים ברכב, במיוחד בימים חמים, ואז לגלוש אל פרטים טכניים המאפשרים הובלה מוצלחת של ידידינו בעלי ארבע הרגליים. בנוסף, המדריך המזורז היה אמור להדגיש את החובה לדאוג שחיות המחמד יזכו למים ולהפסקות בנסיעה, לציין הנחיות זהירות, ולקנח בהמלצה להרגיל את הכלב לנסוע ברכב עוד בגיל רך, מה שאמור להגן עליו מסטרס.
הזקן אף למד באיזה מקום שהסטרס הכרוך בנסיעות ארוכות ובסיבובים גורם לחתולים התקרחות. "לא ידעתי שאנו חתול", אמר הזקן לראי, אך בסופו של דבר הוא ויתר על הנושא כולו.
לפחות בינתיים, כי בינתיים הגיע למדור מכתבו של אביחי, וחיות המחמד יצטרכו להתאזר בסבלנות.
אביחי שואל: מתי אתה מוציא ספר עם זיכרונותיך? ראוי ויאה לך ולסיפוריך.
הנה התשובה: אם אצליח לקושש את הזמן הדרוש לכתיבה, ודאי שאתיישב על ספר, שאני חייב. ספר אמת על חיי ועל השואה. לא רק לקוראים הנאמנים שלי, אלא גם, ולפני הכול, כניסיון לבנות מצבת מילים צנועה להוריי, שלא זכו לקבר.
במשך כמה עשרות שנים פרסמתי כבר, בכתיבתי ובסרטיי, ניצוצות סביב נושא השואה, אך שתקתי לגבי תופעה שמקוממת אותי עד העצם. לא היה לי כוח להתוודות שמוציא אותי מדעתי הלהג הפילוסופי והפילוסופי-כביכול שמתנהל, במיוחד לאחרונה, בנושא השואה, בין שזהו להג דתי או תיאו-חילוני.
תפיסת הטרמפ על השואה – טרמפ פילוסופי, אינטלקטואלי, אמנותי, פוליטי או כלכלי, הבנוי בציניות ובחוצפה ממילים גבוהות – נראית לי מעשה לא מוסרי כלפי 6 מיליוני קורבנות השואה ובהם הוריי.
אני פשוט לא מסוגל לשמוע או לקרוא התבטאויות רוחניות/פרפסיכולוגיות למיניהן בדרגות שונות של חוכמה, המגלגלות מיני תשובות לשאלה: "איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, המלא רחמים, נכנע לשטן וחתם סתם, או לא סתם, על גזר דין מוות של יהודים כה רבים". כיצד אכתוב ספר על הוריי, מבלי לגלות להם שעל גבי רציחתם נבנו תלי-תלים של הבלים מיסטיים?
באשר לשאלה "כיצד הרשה הקב"ה את השואה", היה לי מסקרן לשמוע את דעתו של האדמו"ר מפיאסצ'נו (שקרוי אצלנו האדמו"ר מפיאסצ'נה), חכם הדור שנלכד בגטו ורשה ונשרף במכונת המוות. בהיותו הן קורבן והן בעל שיעור קומה רוחני, יש לדבריו משקל עצום.
נחיל הדעות והתיאוריות הוא לדעתי שערורייה. כי קרקס שואה זה רומס את השערת-הבסיס הצנועה שלי שלפיה מוח אנושי רגיל, עילויי ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין מה מתחולל אי-שם מעל העננים. ואם כך הוא, אז שתקו בבקשה ואל תנסו להבין. האם איזה ניצול שואה צריך לשרוף את עצמו בכיכר כדי שיופסקו ההתבטאויות היומרניות הללו? אני מאמין שחלק מההתבטאויות שוחרות טוב, ומונעות מרצון כנה לרדת אל פשר הזוועה. אך רדיפת הטוב האותנטית הזו טובעת בתוך שיח (אקדמי על פי רוב) מדושן מעצמו.
אני תקווה שאף ניצול לא יצית עצמו, גם משום שאצלנו, התאבדות-מחאה או התאבדות לצורך שכנוע אינן מעניינות איש. לדוגמה: התאבדותו של הפוליטיקאי היהודי שמואל זיגלבוים, איש תנועת הבונד וחבר הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. שמואל זיגלבוים התאבד ב-1943 כדי לשכנע את מנהיגי העולם החופשי שהגרמנים החלו לבצע שואה. אך מותו הטרגי של זיגלבוים בלונדון לא שינה דבר באסטרטגיה המלחמתית של בעלות הברית, וגם אצלנו, על אדמת הארץ, לא מצאתי רחוב על שמו של זיגלבוים, ומה שבטוח יותר – האיש אינו מוזכר בבתי הספר שלנו.
אני עצמי מכה על חטא שלא השקעתי די מאמצים כדי להבליט את תרומתו הדרמטית של זיגלבוים, שהוזכר במדורנו רק פעמים ספורות.
בעניין אחר: מצלצלת לי האפשרות התיאורטית שדור ההמשך יעמוד מול השאלה למה הקדוש ברוך הוא הרשה לדור הנוכחי לא להתייחס לשואה כאל תמרור אזהרה מזעזע. אני מתכוון לכך שהפסקנו להאשים את הגרמנים ברצח, ואנו אף מתחבקים איתם בבתיהם. בנוסף, הפכנו גם אנו עצמנו לגזענים ופשיסטים.
שמואל זיגלבוים. התאבד בלונדון ב-11 במאי 1943, בהיותו בן 48, אך לא הצליח לעצור את השואה
אם באמת אצליח לכתוב ספר משלי, כדי להציל משכחה את חיינו הפרוזאיים בגטו ורשה, אתאר בו מה אכלנו ואיך הסתדרנו בלי כלום, ועוד ארשום את הקרבת הוריי והקרבתם של הורים אחרים אסירי הגטו, שאת הקלוריות המועטות שקיבלו כדי לחיות, איזה לחם יבש וגזר, היו מחלקים בין ילדיהם. כך היה גם במשפחתי. אחרי המלחמה הגדולה התייסרנו, אני ואחותי אירנה, בכאב עמוק ומשותף על שניצלנו בזכות ההקרבה האצילה של ההורים הקדושים. הייתה בנו מבוכת-צער על כך שזכינו בהארכת החיים הביולוגיים כילדים, ואחר כך כאנשים בוגרים וזקנים, על חשבון חייהם של הורינו, משה ופליציה ט'.
את זה לא אשכח, אם אכתוב את הספר שעליו שואל אביחי. אזכר בכל פרט ופרט מהעבר – גם אם לא אספיק להתיישב ולכתוב.
שואלים את אדוארד
ורדית פברן, בתגובה ל"על חלזונות ואנשים": לאט לאט זה מהר בחלזונית. נהניתי מאוד, תודה.
סמדר זייד: כבר הרבה זמן אני לא פותחת המחשב ומציצה רק בטלפון (בבית אין לי לרוב קליטה), ולכן פקששתי את תערוכתך בבית סוקולוב, ובמיוחד את הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" שעליו קראתי הרבה כל כך במדורך.
יש אולי הארכת מועד? משהו למאחרות? מצטערת וסליחה.
אגב: מול המשרד שלנו גר חובב מכוניות בעל אופי (ברור שהוא 'ותיק'), אני מצרפת תמונה של האוסף שלו. תזכה להמשך חיים פוריים, וקצת פחות מרירים.
תשובה: מהתמונה שצירפת למכתבך קל להבין כי האספן שמול משרדך הוא בעל טעם משובח. בכך משכנעת אלפא 75 שברשותו – האלפא האמיתית האחרונה.
באשר לסרט, אין בינתיים חדש, אך התקווה עודה נושמת.
כאשר שוטרי יודנראט רכבו בגטו ורשה על אופני ספורט ישנים הם כיוונו את הכידונים כלפי מעלה, כדי לשבת בגב זקוף ולהשקיף על המציאות הגטואית מלמעלה, במבט של אדונים. פרט זה, השייך לזיכרונות הזקן, נראה כעת קשור באופן טבעי לנטייה העכשווית המושכת יהודים רבים לגזע ה-SUV והקרוסאוברים
הייתה לי הזדמנות לטעום מהגזענות במהדורות שונות שלה – החל בנאציזם הגרמני הרצחני, דרך הקומוניזם הרוסי, האכזרי כלפי הלא-מאמינים בדוקטרינה הסטליניסטית, וגם את הקומוניזם יד שנייה, אותו קומוניזם מזרח-אירופי מתעתע אשר ניסה ללבוש פנים אנושיות.
הייתה לי הזדמנות להכיר מקרוב גם את סימני הגזענות של הקפיטליזם הישראלי בחיתוליו, שהתפתח מול עיניי לכדי מה שיש כעת.
הגזענות החמישית שהספקתי להכיר באופן בלתי אמצעי היא האפרטהייד הדרום-אפריקני ז"ל, שלאחרונה חזר אל השיח. הנה הסיפור.
לעזוב הכול
לאחר 15 שנים בטלוויזיה הממלכתית רוממה שבהן ביימתי, מתחילת דרכה של התחנה, עשרות סרטים דוקומנטריים, קליפים ודרמות, עזבתי הכול ב-1985 כדי לערוך את מגזין 'טורבו', שקודם לכן רק כתבתי בו מאמרים וביצעתי מבחני דרכים.
את עיסוקי החדש כעורך הירחון פתחתי בטיסה אל תחרות פורמולה 1, שנערכה אז על מסלול קיאלמי, על יד יוהנסבורג.
המו"ל שלי מאוהב
אל דרום-אפריקה טסתי עם הבעלים של 'טורבו' בני ברונר, אשר מיד מצא ביוהנסבורג ישראלים דומים לו, המבסוטים מהאפשרויות שגילו במדינה זו. "אדוארד", הודיע לי ברונר בעיניים בוערות, "לפי מה שסיפרו לי הבחורים, האפרטהייד הוא פשוט גן עדן! ממש לחיות או למות", התלהב, ולקראת הלילה לקח את הטויוטה ששכרנו כדי לחגוג עם חבריו המאושרים, מחק בתאונה את החצי השמאלי של המכונית, חזר למלון, והחנה את טויוטה צמוד לקיר כדי להסתיר את המכה. התכוון בתושייה ישראלית.
"הדבר היחידי שגרוע באפרטהייד הוא שההגה בצד ימין והתנועה בצד שמאל. אי אפשר לנהוג. חוץ מזה הכול יהלום", קבע.
"איך משכת את הגלגלים החוצה?", התעניינתי.
"אני?", הופתע ברונר, "מה פתאום? את הכול סידרו כושים בזמן שקשקשתי עם חבריי".
הזהב השחור
גם אני הכרתי ישראלי מאושר מהתנאים בדרום-אפריקה, המאפשרים לגלגל ביזנס חלומי. הוא סיפר לי שהשלטון הלבן הדרום-אפריקני תומך ביד רחבה במעסיקים, כדי שהכושים ימצאו מקומות עבודה במקום לארגן מהפכה.
"פתחתי מפעל לייצור מפות שולחן סינתטיות, והתחלתי לקבל סכומים גבוהים כדי לשלם משכורות לעובדים השחורים שלי. אצלי הם חופשיים מהצורך להגיע לעבודה, ומקבלים סכומים סמליים בלבד. הם רק חותמים, ורוב הכסף שהשלטון מכניס לבנק – שייך לי", חייך הבחור.
"אז מה, שום תוצרת לא יוצאת מהמפעל שלך? אם השלטונות יגלו את ההונאה, הם ישלחו משטרה. אתה לא פוחד?", שאלתי, והבחור פרץ בצחוק. הוא גילה לי שאבא שלו מייצר בארץ, באיזה קיבוץ בדרום, מפות פלסטיק שאיש אינו מעוניין לקנות כי האופנה שלהן נגמרה, גם בישראל וגם בחו"ל, והמועצה הציונית משלמת לו כדי שלא יפסיד בביזנס הצולע ולא יסגור חלילה את קו הייצור, החשוב לתעסוקה בפריפריה. וכך, הסחורה של אבא נשלחת לדרום-אפריקה, אל המפעל של בנו.
"ואתה?", שאל הבחור, "מה אתה מצאת באפרטהייד?"
סיפרתי שצלצלתי לקבלה במלון, ודיווחתי שמדאיג אותי איזה כושי ענק שעומד לפנות בוקר צמוד לדלת חדרי, ולא מש ממנה. "מה הוא זומם?", שאלתי, "אתם יכולים לשלוח קצין ביטחון כדי שיבדוק?"
הפקידה בקבלה נשמעה משועשעת כאשר הסבירה לי שהכושי הנ"ל מחכה שאוציא מחדרי את נעליי, כדי שהוא יצחצח אותם.
"אתה תראה, ככה זה כאן", אמר הישראלי שמציף את האפרטהייד במפות שולחן קשיחות. "הלוואי שהערבים ילמדו להתייחס אלינו באותו אופן".
טרוף טורפה התרופה
אני משוטט בין הציורים שלי, התלויים בתערוכה באולם רות בבית סוקולוב. אני מביט בהם שוב ושוב, ומגלגל מחשבות בנוסח הלוואי.
הלוואי, למשל, שתושבי המועצה הציונית, הנזרקים ללא חטא מצידם לתוך מלחמות היהודים, כמו בבחירות האחרונות, שעוד לא נגמרו סופית – ילכו אחרי הזקן, וימצאו באחיזת הגה תרופת אנטי-דוֹטוּם למצבי עצב, או לפחות ייהנו מרגעי מנוחה…
אלא שפתרון זה הפך כבר בלתי אפשרי. כי המכונית המודרנית, המצוידת מרצפתה עד גגה במכשור דיגיטלי מתוחכם, וממשיכה בבטחה עיוורת את דרכה אל אוטונומיה מוחלטת, שבה לא תזדקק לנהג – רק מחזקת את התסכול, ואינה מוכנה כבר לספק עזרה פסיכולוגית לבעליה.
רק אנרכיסטים אחרונים, או דינוזאורים מועטים, שומרים עדיין פה ושם על איזו טרנטה קלאסית בעלת נפש, אשר כולם, וכל החוקים, נגדה.
כמה עולה לגרש עצב
במקרה שלי מתפקדת כנוגדת-דכדוך לא רק התיישבות מול ההגה בדרכים ובפקקים בלתי נגמרים, או אפילו בחניון תת-קרקעי – אלא גם מראה הציורים שלי, אשר מגיש כתף ומגרש את עיצבונות הזִקנה התקניים.
אז מובן שלא הייתי נועל את התערוכה ב-12 באפריל, כפי שהצהרנו בבלוג, אלא ממשיך אותה זמן-מה נוסף ועוד קצת, לולא מחיר הקירות באולם רות שקבעה אגודת העיתונאים: 1,000 דולר ל-3 שבועות.
בדיוק הסכום ששילם לי מדי חודש מקור ראשון תמורת המדור 'המפתחות בפנים', עד שהעורך חגי סגל, טרוריסט בעבר וטרוריסט מילים בהווה, ביצע עליי סלקציה, לדרישת אדוניו מ'ישראל היום'. לולא גורשתי על ידי דמות מתוסכלת זו, הייתי ממשיך את תערוכתי עוד ועוד, כולל שידור חלקים מסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט' בגרסת הבמאי. הייתי נהנה להעביר את משכורתי מהעיתון היישר אל מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא ומזכירותיו.
גם הטירוף הוצא מהקשרו?
ממבול תעמולת הבחירות נשאר בזיכרוני העימות החריף בין משה פייגלין וח"כ תמר זנדברג, שבמהלכו התפרץ פייגלין בטירוף על מנחה 'כאן', אשר ציטט משפטי אקסטזה של פייגלין בנושא הנאציזם הגרמני שהוא השמיע ופרסם לפני כ-20 שנה.
פייגלין איבד את עשתונותיו, קפץ, והאשים את המנחה בטענת הגרפומנים המוכרת: "הוצאת את דבריי מהקשרם".
שלום מר פייגלין. אתה, ששולח לי ללא אישור חומר פרסומי על עצמך. דע לך שמהדברים שאני כותב פה ושם במשך עשרות שנים מותר לצטט חופשי כל קטע וכל מילה. הוא הדין לגבי מאות כותבים אחרים, הלוקחים אחריות מלאה על סחורתם האפיסטולוגרפית (מכתבים) והפובליציסטית.
חוץ מזה, נראה לי מוזר שלא חברת הכנסת זנדברג ולא המנחה (שהתאמץ להצטייר כאובייקטיבי) שאלו אותך אם עישנת משהו לפני הופעתך הבלתי שגרתית, שבמהלכה כמעט חוללת תגרה, והמנחה אף ניסה להתרחק ממך, למען ביטחונו.
אכן, מר ביטחון
"מה לדעתך הדבר הכי טוב שעשה ביבי?", שאל אותי אחד הקוראים. עניתי שבראש הישגיו ההיסטוריים של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצאת התייחסותו למשה פייגלין, שנשלח מהליכוד למעצר-כלוב ממושך, עם רצועה קצרה ומחסום פה.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
שימו לב:
לקראת נעילת התערוכה (ביום שלישי בשבוע הבא) תתקיים מחר, יום שישי 12.4.19 בשעה 11:00, הקרנה של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". הסרט יוקרן בשלמותו, בגרסת הבמאי
טיפ טיפה: דאבל פייק
בשבוע שעבר סיפרנו (בתשובה למכתבו של אורן שחר) על "שיטת הדאבל קלאץ'", המסוגלת לשרת ולשמח בעלי אלפא רומיאו GTV, שכן לחיצה כפולה על דוושת המצמד מאפשרת להחליף הילוכים ללא חריקות – כולל שילובו של ההילוך השני הבעייתי, ואף רדוקציה מהילוך גבוה.
שיטת הדאבל קלאץ' נולדה לשימוש בתיבות הילוכים ידניות, אך בתחילת שנות האלפיים היא כבשה בסערה גם מספר רב של תיבות הילוכים אוטומטיות או חצי-אוטומטיות. כך למשל, שיטה זו נשתלה בפולקסוואגן גולף R32 שנת לידה 2006, המצוידת בתיבת הילוכים DSG שמעלה בחדות את סל"ד המנוע לגבוהים – אשר מופיעים בכל החלפת הילוך, לא רק ברדוקציה מהילוך גבוה לנמוך!
בנוסף על כך, במספר רב של מכוניות בנות זמננו מוגבר צליל הדאבל קלאץ' האוטומטי באמצעות מערכת רמקולים, מה שאמור להעצים את האווירה הספורטיבית בתוך הרכב. טוב, יפה, ואפילו מרשים – אלא שלפנינו עוד דוגמה לכך שעקב פריצת הדיגיטליות לעולם הרכב, הנהג מאבד את התחושה הנעימה שהבנתו, זריזותו האישית ומיומנותו הטכנית הן המאפשרות לו לשלוט על מכוניתו.
שואלים את אדוארד
שמואל שטרן: אדוארד, תערוכה מקסימה. חסרות לי כותרות לציורים, מעת לעת זה מסייע להדיוטות כמוני. תודה על הכול, כתיבה ציור… היכן ניתן לצפות בסרטונים?
תשובה: כל מבקר מוזמן לחפש כותרת לפי התרשמותו. בקשר לקטעים מסרטי, שלח לי את הטלפון שלך, אנו מתכננים הקרנה נוספת של 'שועל הכסף' לפני נעילת התערוכה.
קובי ליאני על חלזונות ושישה צילינדרים בשורה (בתגובה ל"על חלזונות ואנשים"): רציתי לומר לך שנהניתי לקרוא את הטור האחרון שלך על החלזונות ומשם על המעבר החד לעולם הנהיגה. תודה.
חיים, בתגובה ל"מזל ללא פטרון" (בתוך "זקן בשבי חיישנים"): אני נהנה מאוד לקרוא אותך (קורא את כתבותיך כבר שנים).
לגבי הקמע של סנט-כריסטופר שנגנב ממך: אני יודע שאצל יהדות עדות המזרח מקובל מאוד להחזיק ספר של המלאך רזיאל לשמירה (ממליץ). מוכרים אותו בכל מקום כמעט. בהצלחה!
איתן קלימן: ראשית, אני רוצה להודות לך על כל הטורים הנפלאים שכתבת במהלך השנים במקור ראשון אותם קראתי בשקיקה רבה! תמיד היו מחכימים ומעשירים!
שנית, רציתי להתייעץ איתך. אנחנו זוג צעיר בתחילת דרכנו שרוצים לקנות רכב. עיקר הצרכים שלנו הוא נסיעות יומיומיות קצרות על ציר גוש עציון-ירושלים, ובסופי שבוע נסיעות ארוכות יותר להורים.
על איזה רכב היית ממליץ? כמו כן, על מה חשוב להקפיד בקנייה מבחינת קילומטרז' ושנת ייצור?
תשובה: לא שיניתי את המלצותיי על סוזוקי סוויפט, משנתון לפי האפשרויות הכספיות שלכם. מוטב לחפש כלה מבית טוב, שדאג לה כראוי. זה חשוב יותר מקילומטרז' ושנת ייצור.
אסי פישמן: בבעלותי, מאז סוף 2014, יאריס ידנית ייצור 2011 בעלת 100 כ"ס (אני יד 2), שהחלה לאכול הרבה שמן בשנה וחצי האחרונות. בסופו של דבר זה סתם את הממיר הקטליטי, והביצועים היו מחרידים. שכנעו אותי במוסך מורשה (לא חכם במיוחד) להחליף ממיר קטליטי בעלות גבוהה מאוד (2,600 שקלים, כולל טיפול בסיסי ועבודה ופלאגים), ועכשיו גם הממיר החדש בתהליכי היסתמות.
כנראה, רינגים בלויים או משהו אחר מביאים לשרפת שמן מטורפת במנוע (האוטו מעשן – לא המון, אבל זו רק הסנונית כנראה), בסדר גודל של ליטר שמן לכל 1,000 קילומטר.
מנוע חדש עולה 1,500-2,000 שקלים לפני עבודה, יהיה צריך או לשפץ או להחליף את הממיר כי הוא כבר חצי סתום, והמחירון של הרכב, אם הוא תקין, 34 אלף שקלים (חיצונית המצב סביר בלבד).
האם כדאי ללכת לכיוון של החלפת מנוע (שבטח תסתיים בכ-4,000 שקלים כולל הכול, ועוד יהיה צריך לדאוג לממיר), או שיש אולי כיוון חכם יותר ללכת אליו?
תשובה: יאריס ידנית היא היהלום שבכתר של היאריסים, כך שכדאי להשקיע בהחזרתה לתפקוד נאות – בשיפוץ רינגים, או באמצעות החלפת מנוע, אם לא תהיה ברירה. מומלץ להתייעץ עם יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.
לקוראי "דיוקן עצמי עם ספל" שהתעניינו בגורלה של דודה אֶמָה: אינני יודע מה עלה בגורלה. לאחר שדודה אמה ביקרה אותנו בגטו היא הלכה ולא חזרה עוד. בחיפושים אחרי המלחמה מצאנו, אני ואחותי אירנה, רק שתי דודות: את דודה רוזה, שהתחתנה עם הפולני שהציל אותה ונשארה איתו בפולין, ואת דודה ונדה, שעלתה ארצה ב-1948 ונפטרה לפני כ-30 שנה בתל-אביב.
על דודה אמה חשבתי כאשר מארק אדלמן, שלחם בגטו ורשה, סיפר לי שהיהודים הגרמנים היו הראשונים למות בתנאי הגטאות "כי לא ידעו לחיות בלי אוכל".
ילדה מוכרת טלאי מגן-דוד ברחוב בגטו
שוטרי יודנראט במסדר
הימים הראשונים של גטו ורשה
מארק אדלמן
כשאין אף אחד באולם רות בבית סוקולוב, אני עובר בין 24 התמונות שלי התלויות על קירות המקום, וקולט באיחור מעצבן שלולא הייתי מבזבז את זמני על ציורים אלה, לפעמים מאור ראשון עד לילה – הייתי יכול, אולי אולי, להתרכז טוב יותר בכתיבה ועוד. מצד שני, סביר שגם ההפך הוא נכון: לולא הכתיבה הנמרצת והבימוי, או סתם טיפולים בבנותיי מבית הונדה, אלפא וב-מ-וו – הייתי מסוגל לצייר באופן קומוניקטיבי יותר. גם זה רק אולי
לפני כמה ימים כתבה לי ידידה מחו"ל הלועזיטי שאצל אמא שלה, בת 91, התגלה סרטן לשון, ועקב מצבה המחמיר המליצו הרופאים, אחרי סדרת בדיקות והתייעצויות, לחתוך לפולנייה המבוגרת את הלשון בשלמותה, אלא שהיא הודפת את ההצעה בעקשנות. "מה אתה חושב על כך?", שאלה אותי הבת.
עניתי שאני עצמי הייתי מסכים לניתוח, כי בחיי הארוכים ממילא סיפרתי כבר הכול למכונות כתיבה ואחר כך למקלדות, או כמעט סיפרתי. אפילו בזמן הגילוח אינני שר עוד את האריה של הגיבור נָדִיר מהאופרה 'דולי הפנינים' של ז'ורז' בִּיזֶה. כך שוודאי כי זקן כמוני, שְבַע ימים ומילים, מסוגל להסתדר ללא לשון מורעלת, ולהסתפק בשתיקה הרואית או בקריאה.
"אבל אני לא דוגמה, כלום אני", הוספתי לידידה, "אז אל תספרי את דעתי לאמא".
המייל נשלח, ולמחרת התנצלתי קצת בפניה על התבטאותי רוחשת הציניות והאירוניה עצמית, הצורמות ביחס לנימוסים הלועזיטיים. אך לא גיליתי לידידה שגם שיקרתי לה. הרי בניגוד למה שכתבתי לה, על מדפי זיכרוני נשארו לי דווקא כמה סיפורים שלא זכו לחישוף, מקצתם עצובים מקצתם משעשעים, סיפורים אמיתיים שגנזתי מסיבות שפג תוקפן.
בנוסף, עודני זקוק ללשוני משום שלא השתחררתי עדיין מהצורך לספר לדורות הבאים שבחיינו הנשכחים זכינו במזל, כי נהגנו במכוניות בלתי אקולוגיות אמנם, אך כאלה שמצוידות בנפש.
עוד אחזור לכך בפינת הנוסטלגיה, אך קודם אמלא את חובתי לספר על דודה אֶמָה, אחת מהאחיות לבית טוּכְבָּנְד אשר אמי פֶלִיצְיָה הייתה אחת מהן, דודה רוזה הייתה הצעירה שבהן ודודה ונדה המבוגרת ביותר.
את דודתי אֶמָה, שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה תושבת הרייך השלישי, הגרמני, הכרתי רק בהפתעה, כאשר ביקרה אותנו בגטו.
פראו אוסט-יודה
דודה אמה הגיעה אלינו בצהריים. "תראו, אני כבר אוסט-יוּדֵה", התלוצצה, והצביעה על הטלאי המוצמד לשרוולה הימני.
לאחר 28 שנים, כאשר נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון אל דגלי ישראל שחיכו לנו, לבנים ובמרכזם מגן דוד כחול, הם נראו לי כהדפס ענק של הטלאים שהלכנו איתם בגטו, אלא שעל אדמת הארץ הצבע הלבן אינו מסמן כניעה.
"אִיכְ בִּין אוֹסְט-יוּדֶה, אוסט-יודה!" (אני אוסט-יודה), המשיכה דודה יודה להתבדח בנימה מודגשת של לעג, ספק כלפי מצבה-שלה ספק כלפינו. אבא שאל אותה איך היא מצאה אותנו בגטו, והיא ענתה שעזר לה "פקיד נחמד ביודנראט", שאף ידע כי לאחר חיסול הגטו הקטן עברנו כבר שתי דירות.
"כל הכבוד ליודנראט", העירה, "ממש סדר גרמני". אלא שאבא צינן את התפעלותה בתיקון שאותו "פקיד נחמד" במשרדו של ראש הגטו אדם צ'רניאקוב גילה את כתובתנו בגטו גם לגוי הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שותף-הקש של אבא מלפני המלחמה, וקוסטקה זה התעלל בנו עם חבורת בריונים שהיו באים איתו לגטו.
"מראהו האלים של האיש, ושיתוף הפעולה שלו עם הרוצחים הגרמנים, לא הפריעו לקוסטקה להשיג את עזרת היודנראט", המשיך אבא. הדודה נסערה לשמע דבריו.
"גרמנים אינם רוצחים!", הזדעקה, "אתם, אוסט-יודן כולכם, אינכם מכירים את העם הגרמני ואת השקפותיו הנאצלות, לא שמעתם על אנשי האקדמיה הגרמנית, המכובדים תדיר בפרסי נובל! גם הסתדרתם בחייכם מבלי להכיר את המשוררים הגרמנים המעולים, לא ניסיתם להבין ולהתרשם מהסופרים ומהפילוסופים הארים, ביניהם גם יהודים-גרמנים שתרמו את חייהם ואת עבודתם לתרבות הגרמנית, המובילה באירופה ובעולם", נאמה דודה אמה בלהט, ואנו היינו המומים מנאמנותה המוחלטת לגרמניה. המומה הייתה גם המשפחה שגרה איתנו באותה דירה, בחדר הסמוך.
"תפסיקי כבר", ביקשה אמא את אחותה המשולהבת, ואבא פתח לפניה את דלת היציאה. "לכי בבקשה", הפציר בדודה אֶמָה, "רדי לרחוב וראי את האוסט-יודן המסכנים, הנפוחים מרעב, שוכבים גוססים על המדרכה. תראי מה סידר לנו המוח הגרמני. תראי גם את ההמונים המלוּוים אל האומשלאגפלאץ בידי שוטרי יודנראט אלימים".
פרדה מדודה אמה
"בטח שאני אסתלק", ענתה דודה אמה, ובעומדה בפתח הדלת עוד לימדה אותנו שלהיטלר הייתה זכות לחלום על סדר עולמי חדש. "אולי לא הכול הלך לו כראוי, אלא שהיכן שחוטבים עצים – ניתזים שבבים", ציטטה איזה פתגם. "מה שחשוב הוא התוצאה האחרונה, והיא בוא תבוא", קבעה דודה לעבר אמי הבוכה.
"למזלי", הפטירה האורחת, "ביקשתי את נהג הריקשה שהגעתי בה שיחכה לי מול הבית. ידעתי מראש שאין לי מה לחפש אצלכם", אמרה דודה אמה בצליל דק של עליונות-לאיד, הלכה ולא חזרה עוד.
ספל המדרגה
על סיפונה של ספינה יוונית קטנה הפלגתי מחיפה לפיראוס עם אלפא רומיאו GTV שקניתי מהמכס הישראלי תמורת 800 שקלים, בכפוף להתחייבות שאקח אותה מיד לחו"ל, מה שאכן עשיתי.
ומפיראוס היוונית עד עיר הנמל אנקונה שבאיטליה לקחה אותנו אונייה אחרת, אף היא יוונית אך מפוארת, כולה ביזנס-קלאס. דבר לא נותר מהאווירה המשפחתית של הספינה הקודמת, הקטנה, שבה סעדנו, קשקשנו, שרנו ורקדנו זורבה יחד עם צוות המלחים.
באונייה החדשה מצאנו אווירה של מלון אקסקלוסיבי צף, הצוות לבש לבן מגוהץ, ואלפא GTV שלי, המגורשת מישראל, חנתה במבוכה בין למבורגיני ופורשה. ביקשתי אותה שלא תיקח את זה ללב, הלכתי לישון, ובבוקר הגיע לתאי מלצר עם ספל קפה על טס.
מיד מצא חן בעיניי ספל לבן זה המתקער בידיים בנועם, אביזר ידידותי אשכרה שמודפס עליו הלוגו הכחול ANEK LINES, חברת הספנות שאונייה סנובית זו שייכת לה, והחלטתי מיד שהספל ימשיך את חייו איתנו. הרי אין ספק שהוא מתאים לי ומתאים לאלפא, ויהיה חיובי שימשיך בחברתנו על גלגליה של GTV מאנקונה עד ורשה, בואכה ביתנו הקיצי בין הלועזיטים, ואחר כך יעלה ארצה בטיסה.
זה הייעוד שמגיע לו, קבעתי.
הסלמה עקב כישלון המו"מ
שאלתי מיד את המלצר כמה לשלם על הספל, והוא ענה שהספל אינו למכירה. "מה תגיד על 10 דולר?", התעקשתי, והוא סירב ואף התרגז כאשר הצעתי לו 20 דולר, וברגע של חולשה נופפתי מולו ב-30 ירוקים.
הוא יצא מחדרי במבט של זלזול, וכעבור כמה רגעים חזר כדי לקחת את החפץ המבוקש ואת הצלוחית שלו, כחולה-לבנה אף היא. נשארתי מתוסכל תקני עקב ההפסד הכואב, הוצאתי מהמזוודה עניבה, יצאתי למסדרון כדי ללכת אל ארוחת הבוקר, וגיליתי שלמרגלות דלת התא שמול חדרי, הנוסע השאיר על הרצפה את אחיו התאום של אותו ספל שהיה מוכן להמשיך איתנו וסורב.
מיד שלחתי ידי והזמנתי אותו לחדרי, שבו הוא נסגר במזוודה, והמשכתי ביום הפלגה רגיל. החלפתי חיוכים עם נוסעים אחרים, אכלתי, שתיתי ועמדתי על הסיפון כדי להביט בים, ואחר כך חזרתי לחדרי.
ואז שוב הגיע המלצר האנטיפת אשכרה, והחל לחקור אותי בנימוס אם לא נתקלתי במקרה בספל האבוד. העמדתי פנים כלא מבין. "אתה מתכוון לספל הכחול-לבן שרציתי כמזכרת מההפלגה? החלטת למכור לי אותו בכל זאת?", היתממתי בחיוך יהודי תמים, והוא רק מלמל משהו ביוונית, קללה כנראה, והלך.
קפה בטעם נוסטלגיה
עברו 20 שנה ועוד קצת, וספל זה, הזוכר בוודאי את ההפלגה עם GTV המגורשת מישראל, שומר על חום הקפה ועל טעמו המיוחד. כמתוכנן, הוא לא נשאר בגולה אלא המשיך לטייל מוורשה לתל-אביב, ועומד על מדף אצל הקשיש.
ממש חבל שהוא בודד, מהרהר בעצב הזקן, שהיה מוכן להפליג שוב על גלי הים התיכון כדי שלאהוּב הפורצלן שלו יהיה בן זוג.
אלא שעידן ההפלגות עם הרכב האישי תם ונגמר. כבר זמן-מה אין אפשרות להגיש למכונית שלנו את מראה העולם, לספק לה הנאה מהאספלט הלועזיטי החלק, ולצלם אותה על רקע מקומות שאליהם משתוקקים לחזור.
ורק הספל הבודד, נושא הכיתוב ANEK LINES, מזכיר לזקן שתענוג זה אכן היה קיים במציאות הציונית הקודמת.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: מעורבות רגשית דוהרת
בזמן שהחללית 'בראשית' ממהרת לירח, 'ראשית' הישראלית האמיתית (לגביי), קליע המרוצים G1 הכחול-לבן כולו, ממשיך לבנות נמרצות את הישגיו על מסלולים לועזיטיים. הנה דיווח תנועה מהשבוע שעבר:
ירין שטרן, אלוף עונת 2018 במרוצי הפורמולה של ליגת G1 Series, ניצח את המרוץ הראשון באליפות הליגה 2019, שנערך בסופשבוע האחרון. שטרן, המתחרה עם קבוצת Zotapay, ניהל מאבק צמוד על ההובלה עם דווידי וטורי.
ליגה זו מיועדת לרכבי ה-G1 מתוצרתGriiip , שהם רכבי פורמולה קלים (390 ק"ג) וחזקים (205 כ"ס). זו כבר השנה השנייה שמרוצי הליגה ניטשים על מסלול קרמונה (Cremona) בצפון איטליה, אך הפעם הם נערכים במתכונת שונה: הניקוד יוענק לנהגים בעבור מרוצים אמיתיים ומרוצים וירטואליים גם יחד.
חידוש נוסף הוא טכנולוגי: לראשונה בעולם המרוצים, לרבות הבכירים שבהם, מותקנת על המכוניות מערכת שידור וידאו ממצלמות. המידע שנאסף מהמערכת מנותח בזמן אמת כדי ליצור "חוויית צפייה מערבת" למען הקהל, ובתרגום לעברית – נועד להגביר את המעורבות הרגשית של הצופים. בנוסף למערכת הווידאו משולבת בליגה זו "מערכת תחקור" שמשתמשת במידע הנאסף, מה שמאפשר לנהגים להשתפר – ולהגדיל את התחרותיות ביניהם. החידושים פותחו על ידי Griiip ושותפות טכנולוגיות, כולן ישראליות.
במרוץ הראשון מתחרים 11 נהגים מכמה מדינות, אשר יקיפו 12 פעמים מסלול באורך 3.2 ק"מ.
מבקרים את אדוארד
הצניעות אינה מאפשרת לי לצטט את הדברים שכתבו מבקרי התערוכה בספר האורחים אשר מונח בכניסה לבית סוקולוב. אציין רק שההתרשמות המעודדת שהשאירו בספר הראל ברוידא, שלומי הולנדר, יוסי לאור, אייל פלוק, זוהר ורבקה נריה בן-שחר ואחרים מנוגדת להתרשמותו של מנהל המקום, יוסי בר-מוחא, אשר אמר לי שציוריי אינם לטעמו.
"הבנה באמנות אינה חובה", עניתי בעדינות למנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב.
תזכורת: התערוכה תינעל ביום שישי 12.4.19, בשעה 13:00.
מכונית הנפש 